שואל ומשיב מהדורא קמא א׳:צ״דShoel uMeshiv Mahadura I 1:94
א׳שלום וכ"ט לכבוד הרב הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי חכם וסופר מ' שמואל גונצלער ני' אבד"ק אוברווישא.
1
ב׳מכתבו הגיעני ביום צום עשרה בטבת והנה שמחתי אשר הודיעני כי הונף וכי הורם להיות אב"ד בקהלתו. והנה בדבר ח"ת אם אמנם עניתי בצום נפשי בכ"ז חשתי ולא התמהמהתי להשיב לו בדבר אשר האריך דאף מ"ד דס"ל אדם אוסר דשא"ש אבל עכ"פ צ"ל במעשה רבה או זוטא אבל עכ"פ צריך שיהיה מעשה הניכר וכמו שנראה מסוגיא דרביצה וזבחים דף קי"ד ובע"ז דף נ"ד וע"ש וע"ז קשיא ליה ממ"ש במס' כלאים פ"ז מ"ה המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ה"ז קדש וחייב באחריותו ר"י ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שא"ש וע"ז הקשה דודאי סכך לא חשיב מעשה כלל דהרי הריטב"א כתב בע"ז דף נ"ג ב' דלענין לאסור דבר שא"ש אינו יכול רק בעושה מעשה כהאי דשוחט לע"ז וגם שיהיה ניכר בשינוי שאינו חוזר לברייתו והוה כמאן דקני ליה בשינוי דומיא דגזלן ע"ש א"כ בודאי ל"ח סכך מעשה ואף בלי דברי ריטב"א הדבר פשוט דבעינן שיעשה מעשה בגוף הדבר שא"ש כמו בשוחט לע"ז וכן יליף בע"ז מכלים דאחז דהוי עשה מעשה בדבר שא"ש אבל סכך ניהו דעשה מעשה בשלו מ"מ לא עושה מעשה בשל חבירו ולפ"ז קשה הרי רב הונא פסק ביבמות פ"ג דהלכה כת"ק ובחולין ס"ל לר"ה דאא"א דשא"ש רק ע"י מעשה א"כ סותר הדבר זה תורף קשייתו ולפענ"ד אין התחלה לקושיא דמלבד דבסכך ע"ג גפנו של חבירו עושה מעשה בשל חבירו שהרי היניקות אוסרים זא"ז ונעשה הרכבה מזגיות והוי מעשה רבה ואף לריטב"א שכתב מעשה הניכר עכ"פ שינוי שאין חוזר לברייתו בודאי הוא ובקיאים בטוב הרכביות יכירו וידעו כמה נשתנה הדבר והוי הרכבה מזגיות שכחו גדול יותר מהרכבת שכיניית כמו שכתב התשב"ץ ח"ב ס"ד והרי בשחיטה לע"ז לא ניכר בגוף הבהמה השינוי רק מה שחשב לע"ז וכאן נשתנה הדבר בעצמותו אמנם בלא"ה ל"ק דע"כ לא אמרינין אא"א דשא"ש רק בשוחט לע"ז שהאיסור ניכר ורצה לאסור דבר של חבירו אבל כאן הרי כלאים כל חדא בפ"ע שרי רק בהתחברם יחד וא"כ שלו ודאי נאסר מהתבואה של חבירו דלדידיה מצי לאסור וא"כ ממילא גם של חבירו מצי לאסור דמתוך שנאסר דבר שלו שקבל היניקה מדבר של חבירו ממילא גם תבואת חבירו קבלה שוב משלו וכמו באית ליה שותפות בגווה דאמרינן מתוך שנאסר שלו נאסר גם של חבירו וה"ה כאן אטו האיסור הוא שלו והנאסר של חבירו הלא בהתחברם יחד נעשו איסור א"כ שניהם נאסרים ועד שהוא תמה על הת"ק אני תמה להיפך על ר"י ור"ש דס"ל אין אדם מקדש דשא"ש והרי לא שייך בזה אינו שלו ולדידהו צ"ל כמ"ש הר"ש דבניחותא תליא מילתא ע"ש עכ"פ דברי הת"ק נכונים. שוב ראיתי למעלתו שהביא דברי הרא"ה בבד"ה סוף שער א' שכתב וז"ל ואפילו הכי דאא"א דשא"ש מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת בתבואה משום דהתם האסור שייך במלתא וחשיבו תרוייהו כשותפים. ומע"ל תמה על דבריו דבלא עשה מעשה כלל לא מועיל אף דאית ליה שותפות ועוד ע"כ ל"ש שותפות רק כמו במנסך דכל אחד יש לו חלק בכל טפה וטפה אבל כאן זה יש לו גינה וזה יש לו כרם מה שותפתם הא רק נפסק המחיצה ולפמ"ש הדברים ברורים דבאמת שלו בודאי נאסר וכל שאינו מחזיר הגדר הוא מקיים כלאים א"כ ממילא גם חלק חבירו נאסר דהא ינקי זמ"ז וזה מ"ש דהוי כשותפים וכמו בשותפות מתוך שאוסר חלקו אוסר גם חלק חבירו ה"ה כאן איברא לפ"ז במסכך גפן ותבואה של חבירו דהוי כלו אינו שלו בודאי לא נאסר והרי בירושלמי למד מסכך גפנו של חבירו ותבואתו של חבירו ממעשה שזרע כרמו בשביעית ושביעית אינו שלו דהוי הפקר ולפמ"ש בטעמא של ת"ק בודאי מהראוי להתיר במסכך גפנו ותבואתו של חבירו ואין ראיה משביעית דהוי הפקר והוי כשותפים וכמ"ש הריטב"א בע"ז י"ג. אמנם באמת י"ל דהרא"ה לא כתב רק לש"ס דילן דס"ל דמידי דאית ליה שותפות בגווה אוסר ע"כ פירש טעמא דת"ק דהוי משום שותפים אבל הירושלמי אפשר דס"ל דאפילו בשותפות אינו אוסר לכך פירש טעמא של הת"ק משום דכתיב כלאים מ"מ כמבואר בר"ש פ"ז מכלאים מד"ה בשם הירושלמי ע"כ לא קשה על הרא"ה מירושלמי ומעלתו האריך בזה ולמ"ש הדבר נכון. ומ"ש מעלתו לחדש דכל שמשלם עבור האיסור שאוסר יכול לאסור אף דשא"ש ולכך בכלאים כל דחייב באחריותו שפיר ס"ל לת"ק דיכול לאסור והאריך בזה בפלפולים בסוגיא דרביצה לא נהירא דהוא יכול לומר ניחא לי בתבואה שלי ואיני רוצה בתשלומין וכעין דאמרו רוצה אדם בקב שלו. והנה מעלתו הביא דברי הירושלמי פ"ה דכלאים ה"ז בעה"ב שקיים ירקות שדה בכרם אסורים בין לו בין לאחר פועל שקיים ירקות שדה בכרם אסורים לו ומותרים לאחר וקשיא וכו' אלא כר"ש דאמר אא"א דשא"ש אע"ג דר"ש אמר אא"א דשא"ש מודה הוא שאסור לו והביא דברי הרמב"ם פ"ה מכלאים ה"ט והראב"ד והכ"מ ומזה הוציא מעלתו דאף למ"ד אא"א דשא"ש מ"מ לעצמו יכול לאסור ומזה הוציא ציצים ופרחים בפלפול רב ובאמת כל דילדא אמיה כוותיה תלד אבל לפענ"ד אין ראיה משם בין לשטת הרמב"ם ובין לשטת הראב"ד והנה להראב"ד דמוקים לה בפועל כדאמרו בירושלמי הנה כיון דפועל הוא אומן וקונה בשבח כלי וה"ל שלו כל זמן שאינו מקבל שכר הפעולה כמ"ש הרא"ש בב"ק צ"ט א"כ בשעה שקיימו היה פועל ואומן דקונה בשבח כלי וה"ל כשלו ולכך לעצמו אסרם אבל לאחרים אינו יכול לאסור כיון דאח"כ מקבל השכר הוי ליה בשל אחרים ואינו יכול לאסור ובזה מיושב מ"ש בירושלמי עשו בעה"ב כפועל והיינו דכיון דגם הפועל אף שא"ש מ"מ כיון שקונה בשבח כלי הו"ל כשלו מכש"כ הבעה"ב בעצמו דודאי הוה ליה כפועל וכל שמקיים הכלאים וניחא ליה נאסר ואף לשטת הרמב"ם דלא כתב בפועל רק סתם רואה כלאים בכרם ה"ז אסור בהנאתו וכל אדם מותר בו ולפענ"ד דוקא בכלאים כיון דהמקיים כלאים בכרם עובר א"כ כל ישראל מצווין לעקור הכלאים אף בכרם חבירו ושלוחי ב"ד היו יוצאים לעקר כלאים כמבואר פ"ב מכלאים הט"ז א"כ הוי עכ"פ שייכות לכל אדם בזה והוי בקצת שותפות דעכ"פ לדידיה נאסר ואולי מצד קנס אבל זה דוקא בכלאים ולא בשאר דברים ובזה מיושב מה שהאריך מעלתו מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה דלעצמו אסור רק בכלאים ולא בשאר דברים שא"ש ולפמ"ש דוקא כלאים ומ"ש מעלתו על הריטב"א בחדושיו לע"ז דף נ"ג ע"ב דכתב דמים של רבים דאינם נאסרים היינו כשהם הפקר דעא"ג דביחיד נאסרים כשיש שותפות בגוויה אבל של רבים אינם נאסרים וע"ז הקשה א"כ מאי מדמה הירושלמי שביעית לגפנו ותבואתו של חבירו הא שאני שביעית דהוי הפקר ויש לכל אדם זכות בזה והוי כשל שותפים לא ידעתי קושיתו דהרי שביעית הוי כמים של רבים ושפיר הוי כמו גפנו ותבואתו של חבירו ואם הת"ק אוסר בזה גם בגפנו ותבואתו של חבירו יכול לאסור ומ"ש מעלתו מרגיניתא טבא בשם הריטב"א בחולין דף ב' דאף דעזרה הוי ר"ה וספיקו טהור מ"מ בתרומה וקדשים דבעי שימור והיסח הדעת פוסל בזה אף שהיא רק ספק מ"מ משומר לא הוי והאריך בזה בפלפול חדאי נפשאי שאני זכיתי בזה מעצמי וכתבתי בתשובה לענין מצה שמורה שאם נפל ספק בחמיצן עכ"פ משומר לא הוי אף שיש ס"ס וישבתי בזה קושית מוהרי"ט אלגאזי בבכורות דף ל"ד. והנה מעלתו הביא דברי התוס' גיטין נ"ג וביתר ביאור בב"ק דף צ"ח שהקשו איך יוכל אדם לפסול פרתו של חבירו הא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה ותירצו הנ"מ דנעשה המלאכה ממילא אבל בעושה המלאכה בידים לא בעינין אלא שיהא ניחא להעושה וכן בהכשר בעינן יותן דומיא דכי יתן ותורף הדברים דדוקא בנעשה מאליו בעינין שיהיה ניחותא לבעלים שאל"כ למי נחיתו הניחותא אם לא לבעלים אבל אם נעשה מעשה סגי בניחותא דעושה אף שאינו בעלים וכן בהכשר ובזה ישב מעלתו דברי הרמב"ם פי"ב מטומאת אוכלין ה"א שכתב והוא שינתן ברצון הבעלים והרשב"א השיג עליו מחולין דף ל"א דקאמר מי שידיו טמאות דמשמע אף שאינו בעלים וע"ז כתב דהרשב"א היה לו הגירסא והיא שיתן עליו ברצון הבעלים ושפיר קשיא ליה אבל לפמ"ש לפנינו שינתן והיינו בנעשה ממילא צ"ל ברצון הבעלים היטב אשר דבר בזה וכאשר פתחתי הרמב"ם מצאתי שבגליון הרמב"ם כתבתי עי' תוס' ב"מ דף ל' ד"ה אף שכתבו דלא בעינין ניחותא דבעלים רק ניחותא דעושה ושם מדמי התוס' ניחותא דפרה לניחותא דהכשר מבואר דסגי בניחותא דעושה ודו"ק הנה הרגשתי בזה. ומ"ש על הקצוה"ח סי' ת"ו שהקשה דהאיך משכחת בקדשים הכשר בעלים הא קדשים ל"ל בעלים וע"ז כתב דסגי בניחותא דעושה שהעבירו בנהר יפה כתב וגם הא הגיזבר הוי בעלים דהקדש כדאמר בחגיגה י"א אבני בנין המסורות לגזבר גם בירושלמי פ"א דתרומות אמרו גיזבר התורם על הקדש כמאן דאינו שלו דמי. הנה השבתי לו על כל דבריו אף שקצרתי בדבריו אבל ראיתי כולם ואף שקצת דברים לא הוטב בעיני אבל הדברים שמחים על דרך הפלפול והחדוד יצליחהו השם ויברכהו ויזכה לעלות על במתי התורה והעבודה כאות נפשו.
2