שואל ומשיב מהדורא קמא ב׳:קט״וShoel uMeshiv Mahadura I 2:115
א׳לחכם אחד. ע"ד מה ששאלת על מ"ש הש"ך בח"מ סי' קצ"ח וסי' ר"ב דדוקא כשהשכיר החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלין אבל כשנתן לו שתיהם כאחד ל"מ וע"ז כתבת שהרי בהדיא אמרו ריש הזורק חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דגיטה וחצירה באין כאחד וכמו בעבד הרי בהדיא להיפך מדברי הש"ך הנה כבר קדמך הקצה"ח שם בזה ובמק"א כבר הארכתי לישב אמנם אחר שעוררתני בזה אמרתי דא"ש וע"כ לא כתב הש"ך דחצר ומתנה כאחת ל"מ רק במי שנותן לחברו או מקנה לו חצר שמעולם לא הי' שלו ועי"ז יקנה המתנה בזה אמרינן כיון דעד אותו זמן לא הי' שלו הרי הקנין בא ע"י חצרו ול"מ דכל עוד שלא קנה החצר לא קנה המתנה אבל כאן באשה באמת החצר שלה רק שכ"ז שהיא אשתו החצר משועבד לו לפירי וכל שמגרש אותה מסלק הבעל נפשו מחצר שלה ואף דלא מועיל סילוק בדבר שהיא שלו מ"מ הא באמת הוא מגרש אותה וא"כ לא שייך לומר דשניהם באים כאחת דהא החצר אינו לה זכייה חדשה רק דנעשה שלה חפשי מקנין של בעל לפירי בו אבל גוף חצר באמת היא שלה ובכה"ג שפיר אמרו דחצרה וגיטה באין כאחת דע"י הגט נעשה החצר שלה כמו שהי' בתחלה ועיין ב"ש ובזה אמרתי במ"ש התוס' ריש הזורק בד"ה והתניא דהו"מ לשנוי' בשנתן לה במתנה וכתב מהרש"א דלפי' ר"ת אכתי כיון דמוציא מיד הלקוחות אכתי יש לבעל זכות בחצר וכמ"ש לקמן ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הענין דלא הוה ס"ד דחצירה וגיטה באין כאחד הוא משום דמשמע לי' להש"ס בס"ד כסברת הש"ך דבבאים כאחד ל"מ ולא הוה ס"ד עדיין הסברא שחדשתי ולפ"ז בכה"ג שנתן לה במתנה וא"כ אין לבעל פירות ניהו דיכול להוציא מיד הלקוחות עכ"פ החצר בא קודם הגט ושפיר מועיל מה שנותן לה אח"כ הגט ומ"ש התוס' אח"כ לר"ת דל"מ היינו שם בשכ"מ דבאמת היא בעצמה קונה הגט ע"י חזקה דנעילה עכ"פ הוא אינו נותן לה רק המקום וכל דיכול להוציא מיד הלקוחות ל"מ חצרה שתהי' היא בעצמה מקבלת הגט ובפרט למ"ש התוס' בד"ה ותיזל דלכך לא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע דכיון שבא מרשות הבעל לרשותה הוא כאלו נתנו לה ולפ"ז כיון דעדיין הרשות שלו א"כ עיקר הגט בא ע"י מה שנעלה לא ע"י הבעל והו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע וז"ב. ובזה נפשט ספיקו של הקצה"ח סי' ר' במי שנותן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר מתנה תוך הבית ואמר הבית עם השטר מתנה שלך אם קנה אם הוה גיטה וחצירה באין כאחת ולפמ"ש בכה"ג בודאי ל"מ וכמ"ש הש"ך דבעינן שהחצר יקנה קודם דזה קנין חדש ודו"ק ומה שהקשה מפ"ק דב"מ דמשני בדף י"א שם דעת אחרת מקנה שאני והרי שם ע"כ שניהם ביחד הוא דאל"כ שקנו החצר מתחלה יקשה קושית המרדכי כיון דט"ה אינו ממון א"כ הו"ל הפקר דלא שייך דעת אחרת מקנה ומ"ש כיון דהקנה להם החצר הו"ל דעת אחרת מקנה ז"א דהא החצר ע"כ קנו מתחלה ע"ש ולפע"ד נראה דאין משם קושיא דע"כ לא כתב הש"ך דל"מ רק היכא שבא לקנות ולהוציא מרשות חברו אבל כאן דבאמת הפקר הוא רק שבעי דעת מקנה וכל שהקנה לחצרו וחשוב דעת אחרת מקנה שוב זכו הם במעשר משום דהוה הפקר ודו"ק והנה לכאורה רציתי לומר בישוב דברי הש"ך הנ"ל דהא לכאורה קשה לי במ"ש חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה והיינו דלא ס"ד דגיטה וחצירה באין כאחד והרי הש"ס הקשה על רבא דמייתי מיד אשה והא אשה לא קני לגופה רק למעשה ידיו והקשו בתוס' הא חצירה ג"כ לא קני רק לפירי ותירצו כיון דקני לי' לפירי קני ליה לגופיה ולפ"ז יקשה הא מכיון שנתן הבעל עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירי לר"ל וכדאמרו בגיטין דף י"ז ע"ב וא"כ מכי נתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירי וא"כ כבר נקנה לה החצר ושוב קנתה הגט וכעין זה הקשה הפ"י בתוס' ד"ה בכותב לה במה שהקשו דאכתי אית לבעל פירי והקשה הא מכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירי וכתב דאליבא דר"א קיימינן והוא ס"ל כר"י דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולפ"ז כאן יקשה על רבא דזה דוקא אליבא דר"י בעצמו דאליבא דר"ש לא אמר וכדאמר בגיטין שם אבל אנן בדידן קי"ל דבשעת הדחק סמכינן על ר"ש וכדאמרו בדף י"ח דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק וכאן אין לך שעת הדחק גדול מזה דאל"כ לא משכחת גירושין כלל ע"י חצרה מיהו מלבד דמשכחת לה בנותן מתנה וכמ"ש התוס' אבל בלא"ה כבר כתבו האחרונים דקושית הפ"י ל"ק דכל הטעם דמכיון דנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירי היא כשמגרשה לבסוף אבל כל שחזר בו אף שמגרשה אח"כ בגט זה בכ"ז לא הפסיד פירי וכמ"ש בח"ר שם וא"כ אם נימא דאין מקום לחול הגירושין שוב לא הפסיד הפירי ושוב לא הוה חצירה וכ"כ בא"מ סי' קל"ט ולפ"ז גם כאן ל"ק וכמ"ש ולפ"ז שפיר משני הש"ס דגיטה וחצירה באין כאחת ול"ק קושית הנ"ל דכיון שגרשה אח"כ שוב למפרע הפסיד הפירי משעה שנתן עיניו לגרשה וא"כ הו"ל חצרה קודם הגט דלמפרע נעשה חצרה ובשעת הדחק סמכינן על ר"ש וכמ"ש ואין לך שעת הדחק גדול מזה היכא דגרשה ע"י חצרה אמנם לפ"ז יקשה טובא בהא מעשה דשכ"מ דתקיף לי' עלמא בשבת ואמר רבא דניתבי לה עצה דנקני לה להאי דוכתא דיתיב בי' גיטא ותיזל ותיחוד ותפתח וכו' וקשה הא הפ"י הקשה דאיך נתן הגט דהו"ל מוקדם דנכתב בע"ש אך באמת לפמ"ש דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ואין לך שעת הדחק גדול מזה ובפרט בהאי יומא בע"ש בה"ש דלא הוה שהות למתבא וביום השבת רצו ליתן הגט ובכה"ג ודאי סמכינן על ר"ש וכמבואר סי' קכ"ז ס"ב ולפ"ז הא כל טעמו דר"ש משום דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירי וא"כ מאי קשיא ליה לרבא דמה שקנתה אשה קנה בעלה הא ע"כ סמכינן על ר"ש וא"כ שוב אין לבעל פירי והו"ל חצרה קודם טובא והיא קושיא נפלאה דממנ"פ או דהוה מוקדם או דהוה חצר שלה ובאמת לפמ"ש האחרונים דכ"ז שלא גרשה ל"ש לומר דהפסיד הפירי וא"כ בהס"ד דרבא שם דלא ס"ל דגיטה וחצירה באין כאחד וע"כ דס"ל דגזרינן משום חצירה הבאה לאחר מכאן וכדאמרו בצריכותא דרבא בגיטין דף כ"א וא"כ אף שהי' חצרה מקודם ל"מ דגזרו אטו חצירה הבאה לאחר מכאן וז"ב ועיין ב"ש סי' קל"ט ס"ק א' שכתב דדוקא בחצר של נכסי מלוג שייך לומר גיטה וחצירה באין כאחד משא"כ בנכסי צ"ב ולפמ"ש יש לומר הטעם בפשיטות דבשלמא נכסי מלוג כל שסילק עצמו שוב בא כאחד גיטה וחצרה שלה משא"כ נכסי צ"ב דבאמת עד הנה של הבעל ממש היו וקיבל אחריות עליו שפיר ל"מ גיטה וחצירה כאחת ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י דהקנין הי' מטעם אגב ותמה בח"ר דהא הקנין הי' משום חצר ועיין פ"י ולפמ"ש א"ש דבהס"ד לא הי' מקום לפרש משום חצר רק מטעם אגב וכמ"ש. וע"ד הפלפול אמרתי בישוב הקושיא הנ"ל דהו"ל מוקדם דהנה באמת צריך להבין למה נפסול גט מוקדם הרי באמת זנות ל"ש ור"י פשיטא דלא פליג על מציאות וע"כ הא דפוסל בלי זמן משום זנות הוא משום דתקנה תקנו על מיעוט ג"כ דהמיעוט הוא בעולם כמו הרוב ולפ"ז זהו כשאנו דנין על גוף התקנה אבל כשאירע מקרה שמוקדם א"כ דנין על אדם פרטי וא"כ שוב זנות ל"ש ולמה יפסל מידי דהוה אם לא כתב זמן כלל וכבר התעורר בזה בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' י"ג והנה לכאורה רציתי לומר דאם נכשיר מוקדם שוב לא הועילו חז"ל בתקנתם דכלם יעשו מוקדם ועדיין יהיו חשש משום ב"א וכעין זה כתב בישוע"י שם ולפ"ז זהו כשהקדימו במכוון אבל כאן דבאמת העדים עשו כהוגן וסברי שיתן באותו יום רק דנשתהא וקידש היום וא"כ שוב מהראוי שיהיו כשר מוקדם כה"ג דבאמת זנות ל"ש אך לפ"ז יקשה לפמ"ש בשיטה מקובצת ריש כתובות דאף דזנות ל"ש היינו דוקא זנות דנשואה דבעלה משמרה ולא בארוסה דאין בעלה משמרה ובזה יש לישב קושית התוס' שם וא"כ שוב יקשה דהרי אמרו שם דאתגלי דארוסה היתה ואמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה והרי כאן נתגלה דארוסה היתה ובארוסה שוב זנות שכיח ופסול משום מוקדם והיא קושיא נפלאה אמנם בגוף הקושיא דאמאי יפסל מוקדם נ"ל בפשיטות דבאמת הקשת הפ"י בסוגיא דב"א שם דלמה לא יפסל בלי זמן משום דו"ח וכבר קדמו הרשב"א הובא בב"י באהע"ז סי' י"א וכתב כיון דפתיך בי' ממון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי ולא בעי דו"ח ולפ"ז הא קי"ל בחו"מ סימן ט"ו דבדין מרומה בעינן דו"ח ולפ"ז במוקדם דודאי הוה דין מרומה דהעדים חתמו שלא כדין שוב פסול משום דו"ח ולפ"ז כשהקדימו העדים שלא במכוון שחתמו באמת ביומו רק שלא היו פנאי ליתן הגט כעובדא דידן שוב כשר מוקדם בכה"ג ודו"ק היטב.
1
ב׳והנה בהא דאמרו גבי מעשה דשכ"מ דחצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ואח"כ מסיק רבא דחצירה וגיטה באין כאחת ובאמת שלהס"ד צריך להבין דהרי התוס' הקשו דמה קאמר תיזל ותיחוד ותפתח הא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע וכתב המרדכי דכיון דגיטה וחצרה באין כאחת הו"ל כאלו זרקו לתוך חצרה עכ"ל ולפ"ז להס"ד דלא ידעינן מזה א"כ יקשה דהו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע אך ז"א דלהס"ד דקנתה חצרה א"כ פשיטא דלא מקרי טלי גיטך מע"ג קרקע דהרי מסייע בקבלתה דע"י שנתן לה החצר במתנה זכתה בגט ואין לך מסייע בקבלה יותר מזה ורק לפי המסקנא דגיטה וחצירה באין כאחת א"כ לא קנתה החצר מקודם רק בב"א והקנין שעשתה בהחצר עשתה היא בעצמה דתיחוד ותפתח אמר לה ולכך הוה ס"ד דהוה טלי גיטך מע"ג קרקע וחידש המרדכי דכיון שבאין כאחת ג"כ הוא מקרי מסייע בקבלת הגט. וראיתי בא"מ סי' קל"ט שהקשה לדברי המרדכי הנ"ל דא"כ היכא אמרו דחצרה הבאה לאחר מכן לא מהני והא בכל חצר הבא לאחר מכן קנה הבעל לפירי כדאמרו חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכיון דקני לפירי שוב הו"ל חצירה וגיטה באין כאחת ובכה"ג שוב לא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע והנה באמת קושיתו לא קשה דמשכחת לה חצרה הבא לאחר מכאן באחד שמכר לה מכר באופן שלא יהי' לבעל פירות ובאופן המועיל כמבואר סי' פ"ה אמנם באמת לפמ"ש למעלה בלא"ה ל"ק דהרי בישוב קושיא שהקשה הקצה"ח על הש"ך דדעתו דל"מ כל שבא כאחת כתבתי לעיל דשאני הכא דהי' חצרה מקודם ורק סילק רשותו בלבד ונשאר כמו שהי' ולפ"ז בחצרה הבא לאחר מכן שוב לא מועיל דבתחלת הקנין הי' שלו ג"כ לפירי ובכה"ג לא מועיל חצרה וגיטה באין כאחת וכמ"ש ובלא"ה נראה לפע"ד הדבר ברור דאין התחלה לקושיא דבאמת נחלקו ר"י ור"ל אם יש לבעל פירות עד שעת נתינה או עד שעת חתימה אבל זה ודאי דלאחר נתינה ודאי אין לו פירי ולפ"ז כל שנתן לה הגט בחצר של אחר ניהו דל"מ מצד שלא נתן בידה אבל עכ"פ שיקנה הפירי נראה לפע"ד ברור דאינו קונה לפירי ושפיר מקרי חצירה הבא לאחר מכן דלא קני ואף דאפשר במבטל הגט דנשארת אשתו כבראשונה ודאי יש לו פירי וכל מילי אבל עכ"פ פשיטא דלא שייך לומר דתקנה החצר לו כל שרוצה לגרשה וגרשה בפועל לא תקנו לו רבנן פירי כנלפע"ד ובלא"ה נראה דבחצרה הבא לאחר מכן שפיר מקרי טלי גיטך מע"ג קרקע דהרי באמת כל טעמו של המרדכי כיון דאין הגט נקנה לה רק ע"י החצר והוא נתן לה הגט והחצר בב"א מקרי מסייע בקבלתה ולפ"ז באמת הקשו התוס' בכל חצר הא לא נקנה להבעל רק לפירי וא"כ הגוף שלה ואמאי לא קנתה מתורת חצר וכתבו כיון דחצרה נקנה לו בע"כ הו"ל חצר שלו ע"ש בתוס' ד"ה ידה ולפ"ז כאן דהיא קנתה החצר מאחר והגוף שלה א"כ אף שנקנה לו לפירי אבל עכ"פ אינו נקנה לו בע"כ כיון שבאמת רצה לגרשה ונתן לה הגט עכ"פ בע"כ ודאי לא נקנה לו וגם ע"י שיהי' נקנה לו שוב יהיו חצירה וגיטה באים כאחת ובודאי לא קנה וכיון שכן שוב החצר נקנה לה מקודם ולא הוה חצירה וגיטה באין כאחת ושוב הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע דהיא לא סייעה בקבלה דהחצר שלה מקודם וז"ב מאד והבן. ולפע"ד נראה דגם מ"ש התוס' לישב כיון שבא הגט מרשות הבעל לאשה הוה כנתנו לה הוא ג"כ הכוונה למ"ש המרדכי הנ"ל דרק ע"י שבא מרשותו לרשותו קנתה וכמ"ש המרדכי והפ"י נתקשה בזה על דברת התוס' וגם הא"מ האריך בזה ולפע"ד שכוונו למ"ש המרדכי. עוד הי' נראה לי דבר חדש בישוב קושית הקצה"ח מהא דגיטו וידו באין כאחת דהנה הרשב"א כתב דלכך בגיטין מועיל נתינה בע"כ דהא האשה היא קנויה לו ואיך שייך לומר שלא יוכל לסלק שעבוד וקנין שלו בע"כ הא שלו מצי לסלק שלא יהי' משועבד לו ובשלמא נתינה בע"כ לא הוה נתינה דא"י לכפות להמקבל שיקבל אבל שלא יהי' יוכל לסלק שלו בע"כ של זה שנשתעבד זה לא מצינו ודפח"ח ולפ"ז זה הענין דגיטו וידו באים כאחת דבשלמא בנותן החצר עם מה שמונח בתוכו לאחד דנתינה בע"כ ל"ה נתינה ונמצא צריך שיהי' מדעת המקבל לקנות החצר ולכך צריך שיקנה מקודם החצר ואח"כ יקנה החפץ ולא שייך לומר דבאי' כאחת דהיה צריך דעתו מקודם שירצה לקנות החצר שיהי' בא לרשותו ובבת אחת אי אפשר אבל גיטו וידו דכל שזה רצה לסלק עצמו א"צ דעת המקבל וא"כ שפיר גיטו וידו באין כאחת ודו"ק היטב כי הוא נכון בסברא.
2
ג׳והנה הרשב"א והר"ן הקשו בהא דכתב רש"י דנקנה באגב והקשו דהא אגב ל"מ וכתבו דהוא מתורת חצר וגיטה וחצירה בא כאחד ותלמידי החריף מו"ה ישראל אלימלך הקשה דלהס"ד לא ידע רבא מזה והשבתי דלא ידע היכא דהחצר בא ע"י שקונית הגט והחצר נגרר אחר הגט אבל היכא דהיא ארוסה דיש לה יד לקנות החצר והגט נמשך אחר החצר זה ידע גם להס"ד ודו"ק היטב. עוד נראה לפע"ד בכוונת הש"ך עפ"י מה שנסתפק הש"ך סי' קפ"ה ס"ק א' במי שנתן לפלוני דבר למכרו וא"ל אדם אחד אתה תהי' שלוחי לקנותו ממנו אי אמרינן דנעשה שלוחו של מוכר ושל הקונה או לא דהא לא חזרה השליחות למי שנשתלחה לו ע"ש ולפ"ז כיון דחצר דגברא מתורת שליחות אתרבאי וא"כ כשמקנה לו חפץ ע"כ חצרו איך אפשר לומר דחצרו ומתנתו באין כאחד הוא החצר נעשה שלוחו של המקנה ואיך אפשר שתעשה שלוחו של הקונה והא לא חזרה שליחות להמקנה וז"ב בכוונת הש"ך דלכך בעינן שיהיו חצרו קודם וא"כ שפיר נעשה שלוחו של הקונה בלבד וז"ב כשמש ובזה ממילא ל"ק מה שהקשו מגיטה וחצירה באין כאחת דחצר דאתתא מידה אתרבאי ושפיר מועיל וראיתי בקצה"ח שכתב ג"כ לחלק בין אשה לאיש דבאשה משום ידה אתרבאי ולא ביאר החילוק דמה נ"מ בין יד לשליחות דסוף סוף באים כאחת ולפמ"ש א"ש דשם בעינן שיחזור שליחות להמשלח משא"כ באשה דמקנה לה החצר והחצר נעשה יד שלה וא"כ אינה קונית מתורת שליחות ואם מקנה לה דבר ע"י שליח הכי לא תוכל לקנות הדבר האם נאמר דלא חזרה שליחות אצל המשלח סוף סוף קונה הדבר וגם חצרה ידה אריכתא הוא וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה ממעשה דר"ג דמקומו מושכר לו ומסיק דדעת אחרת מקנה שאני והיאך מועיל והא באין כאחת ולפמ"ש א"ש דשם באמת ל"צ שיחזיר שליחות אצל המשלח דבאמת הי' הפקר וכבר הקשה המרדכי דהיאך שייך דעת אחרת מקנה דהי' הפקר ותירץ דהקנה ע"י חצר שלו ע"ש ולפ"ז גוף המעשה הי' הפקר ולא בעי שיחזור השליחות אצל המשלח ובזה מיושב מה שהקשה הקצה"ח מהא דאמרו בב"מ דף ט' קנה בהמה וקני כלים שעליה מי לא קני ומסיק דמיירי בכפות דקני מתורת חצר והיאך קנה הא באים כאחת ולפמ"ש א"ש דבבהמה דל"ש שיחזור השליחות אצל המשתלח ושפיר קונה בתור' חצר דהוא שליח אבל לא צריך שתחזיר שליחות אצל המוכר ודו"ק.
3
ד׳ובזה נראה לי לפשוט מה שנסתפק הקצה"ח בסי' ר' במי שנותן שטר מתנה לחברו על ביתו ונתן השטר בתוך הבית וא"ל תקנה הבית עם השטר ונסתפק אם אמרינן ביתו ומתנתו באין כאחד ולפמ"ש א"ש דכיון דחצר דאיש מתורת שליחות אתרבאי ולא חזרה שליחות אצל המשתלח בכה"ג ויש להאריך בזה מיהו גוף דינו של הש"ך סי' קפ"ה הנ"ל אינו מוסכם ועיין מחנה אפרים הלכות שלוחין שהאריך בזה אבל עכ"פ דברי הש"ך סי' קצ"ח נכונים לשיטתו ודו"ק ועיין בחו"מ סי' ר' ס"ב שמבואר דאם הפירות מופקדים ביד אחר ל"מ שיאמר שתקנה לו חצרו ללוקח עד שיאמר כן מדעת המוכר וקשה אמאי מועיל אף מדעת המוכר הא לא חזרה שליחות אצל המשלח דחצר דאיש משום שליחות אתרבאי ויש לחלק דעכ"פ גוף החצר חוזר להנפקד ומקנה לו מתנתו בלבד ומועיל אך עדיין יקשה בהא דהחזיק בעבדים דקנה מטלטלין שהי' ע"ג העבד כמבואר סי' ר"ב ס"ט ומתורת חצר דלכך בעינן שיהי' כפות כמבואר שם ושם קני ביחד ואיך מועיל ואולי דבאמת קונה העבד תחלה ואח"כ קונה המטלטלין מתורת חצר שנקנה לו כבר וע"כ לא כתב הש"ך רק היכא דהקנה לו ביחד וז"פ ובזה יש לומר דלכך דעת הטור שיהי' העבד ישן וכלם תמהו בזה דל"צ שיהיה ישן דניהו שהעבד יש לו דעת בפ"ע מ"מ הא משומר לדעת האדון ולפמ"ש יש לומר דכיון דלא חזרה שליחות אצל המשלח דהרי האדון הקנה העבד להמקבל ואיך מועיל מטעם חצר וע"כ בעינן שיהי' ישן ואין לו דעת עצמו ול"ש בי' ענין שליחות ושפיר נקנה כל שהחזיק בו ואח"כ קונה המטלטלין וכמ"ש ובזה מיושב מה שהקשו כלם דלמה גבי בהמה לא בעי הטור שתהי' כפות וכבר תמה הב"י בזה ע"ש סוף סי' ר"ב ולפמ"ש א"ש דבבהמה לא שייך שלא חזרה שליחות אצל המשלח ודו"ק ובזה י"ל הא דחצר השותפין אין קונין זה מזה הוא משום דכיון דהוה חצר של שניהם א"כ הוה החצר שלוחו של המקנה והקונה ולא חזרה השליחות אצל המקנה וז"ב ולפ"ז י"ל בהא דהקשו התוס' בקידושין דף ח' גבי סלע של שניהם דמקודשת והקשו הא הו"ל חצר של שותפין ולפמ"ש ניחא דבקידושין דמקדש האשה וע"י הקידושין קונה האשה וכל אשר לה שוב חוזר השליחות להמשלח והר"ן וה"ה נדחקו בזה ועיין מחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' וא"ו שהקשה מהא דמבואר סי' קע"ו בשוכרין המקום ומניחים כדם וחביתם וע"י נעשו שותפין והקשה הא הוה חצר של שותפין ולפמ"ש א"ש דשם שפיר חזר שליחות אצל כל אחד דכ"א קונה ומקנה ביחד ובזה מיושב מה שהקשה בקצה"ח סי' ר"ז בהא דמבואר דאם הדף של שניהם קנו והקשא דהוה חצר השותפין ולפמ"ש א"ש דשניהם ביחד יכולים לקנות ולהקנות זא"ז ויש להאריך בזה ובלא"ה יש לומר הטעם דלכך חצר השותפין אין קונין דהרי קי"ל בסי' ר' ס"ב דאם אמר יזכה חצרי לפלוני דלא קנה ומשום דלא יצא מרשותו וא"כ בחצר של שותפין דהוה כלו של זה ושל זה בשעה שמשתמש בו כמ"ש הר"ן ריש השותפין וא"כ היכא יכלו להקנות זה לזה וגם בזה יש לישב הרבה ואכ"מ ועיין ישועת יעקב אהע"ז סי' למ"ד.
4
ה׳והנה בהא דפריך הש"ס בגיטין דף ע"ח ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לכאורה מה קושיא דיש לומר בעלמא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דכלי מבטל להרשות רק דבגט באמת פריך הש"ס חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דגיטה וחצירה באים כאחד והא כיון דעד שלא גרשה הכלי ג"כ היתה של בעל ובכה"ג לא אלים כח הכלי לבטל הרשות משא"כ בעלמא וצ"ל כיון דלא אתינן עלה רק משום דהוה כליו של לוקח ברשות מוכר והיינו משום דאין לו רשות להניח שם כליו וכיון דכאן הכלי של אשה בעוד שהיתה אשתו בודאי היתה לה רשות להניח שם כליה דהא משתמש גם הבעל בהם וא"כ עיקר הא דנעשה כליו של לוקח היא בעת הגירושין ואז שוב הכלי מבטל לרשות וע"כ דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וז"ב ובזה י"ל הא דכתב הב"ש באהע"ז סי' קל"ט ס"ק י"ג דכליו של לוקח בתוך כלי של מוכר ברשו' הלוקח לא קנה דאל"כ ל"ל לאוקמי בקופה של שוליים ותמה בקצה"ח סי' ר' דממנ"פ למה לא תקנה הא כליו של לוקח ברשות מוכר וכן להיפך כליו של מוכר ברשות לוקח דל"ק הוא משום ספק אי הכלי מבטל להרשות או הרשות מבטל הכלי לשיטת הרא"ש ומה"ט מבואר בטור סי' ר' דאם בא ביחד כליו של לוקח ברשות מוכר וכן להיפך הלוקח קנה אחת ממנ"פ וא"כ כאן ממנ"פ למה לא תקנה דאם הרשות עיקר הרי הרשות שלה ואם הכלי מבטל להרשות א"כ הכלי שלה מבטל ג"כ והוה ברשות שלה ולפמ"ש א"ש דבאמת עד שלא נתגרשה הי' הרשות והכלי שלה ג"כ שלו וא"כ בודאי הי' הכלי שלו מבטל להרשות דגם מה שאינו שלו דהיינו הרשות שלה והכלי שלה שלו הי' ורק דגיטה וחצרה באין כאחת ובזה אפשר לומר דכלי שלו אלים להפקיע הרשות שלה עם הכלי וגם י"ל דלפי מה דמבואר בסי' ר' ס"א דאם הפירות של הלוקח מעורבין עם פירות של המוכר מקרי חצר שאינו משומר ע"ש בר"א בהג"ה ובגליון הש"ע שם ציינתי התוס' גיטין דף ע"ט ד"ה פנימית וא"כ כאן שמיירי שמעורבין שהקופות זה בתוך זה פשיטא דל"מ חצר המשתמר ולא קנתה וכליו מטעם חצר אתינן עלה כדמוכח בע"ז דף ע"א ותקנו לי' כלי' ע"ש ובקצה"ח סי' קצ"ז אברא דכ"ז כתבתי ליישב דברי הב"ש אבל באמת דבריו תמוהים דהרי הש"ס פריך ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני ש"מ דמיירי כשהרשות של מוכר וע"ז משני באין לה שוליים ש"מ דהרשות הי' של המוכר וצע"ג. עוד נראה לי דבר חדש דהנה באמת צ"ב למה תלוי זה בזה דאם כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני ממילא להיפך כליו של מוכר ברשות לוקח ל"ק ומי תלאן זה בזה דהא י"ל דהרשות בטל לגבי כלי ולכך כליו של מוכר ברשות לוקח פשיטא דל"ק דהרשות בטל לגבי כלי וגם להיפך אף דכליו של לוקח הוא מ"מ כיון דאין לו רשות שם לא קנו לו הכלים והוה כמו רה"ר דל"ק כליו וגם איך שייך כלל לומר דהרשות בטל לגבי הכלי וכבר תמה בזה בספר תורת גיטין לש"ב הגאון ז"ל ע"ש שהלך בדרך למרחוק ולפע"ד נראה דהנה באמת כליו של אדם קונות לו מטעם חצר כמ"ש לעיל ולפ"ז א"א לקנות ברשותו של מוכר דהא חצר מטעם שליחות אתרבאי וא"כ איך יקנה חצר של המוכר דרשותו הוא שלוחו ואיך יקנה לו לכליו של לוקח דהוא ג"כ שליח והאיך נעשה חצרו שליח של הלוקח והמוכר ביחד וכבר הארכתי בזה לעיל בדברי הש"ך סי' קפ"ה וצ"ל דיש להסתפק אולי הרשות בטל לגבי הכלים והיינו שכל שהכניס כליו הקנה לו המקום בסתם והמקום אשר כליו עומדים של הלוקח הוא ושפיר מקרי הרשות והכלי של הלוקח ושפיר קני ומעתה ממילא שפיר תלוי זה בזה דאם נימא דהרשות בטל לגבי כלי והיינו ע"כ משום דרשות של זה שהכליו שלו חשבינן ליה וא"כ ממילא (אם) הי' בכליו של לוקח קונה ובכלי' של מוכר ל"ק אבל כיון שנסתפק הש"ס אם הרשות בטל לגבי כלי או לא וא"כ כיון דיש לומר דהרשות הוה של המוכר והקונה והכלים של מי שהם שלו א"כ הרי לא חזרה שליחות ולפ"ז מיושבים הקושיות הנ"ל דשפיר תלוי זה בזה דאם הי' בטל הרשות שפיר הי' קנוי בכלי' של לוקח וכמ"ש וז"ב ולפ"ז הי' מקום לישב דברי הב"ש דבכלי' של לוקח בכלי' של מוכר ברשות הלוקח א"כ כיון דנימא דהרשות בטל להכלי וא"כ הרי נקנה הרשות להמוכר ושוב מה אהני מה שהכלי של לוקח והכלי מבטל הרשות הא עכ"פ הרשות של המוכר מקנה להלוקח והרי לא חזרה שליחות להמשלח ול"ד למ"ש הרמ"ה דשם בשני זביני שפיר ממנ"פ קונה אחת כיון דעכ"פ או דהרשות בטל או לא אפ"ה עכ"פ קונה אחת אבל בשניהם ביחד לא עדיף מאילו היה החצר של שניהם דאין קונין זה מזה וז"ב מאד אך לפמ"ש למעלה דבגט מתורת יד קאתינן עלה דחצר דאתתא משום יד אתרבאי ובפרט בגט דחוב הוא לה א"כ ביד לא אכפת לן משום דלא חזרה שליחות להמשלח כמו שהארכתי למעלה בסברא זו וכעת מצאתי הסברא הלז גם בא"מ סי' קל"ט ונהניתי עד מאד ודו"ק ובמ"ש יש להבין סברת רבינו יונה שהביא הרמ"א סי' ר' סעיף ה' דאפילו א"ל המוכר זיל קני לא קני ועסמ"ע שם מ"ש בזה ולפמ"ש הי' מקום לברר זאת עפמ"ש הש"ך דחצר בעינן שיהי' שלו קודם ועפמ"ש לעיל בטעמו ולכך כל שקנה כבר הכלי מועיל מה שא"ל זיל קני ויש ליישב בזה דברי הרמ"ה שם ואכ"מ אריכות ועיין בדברי הרמב"ם פכ"ט ממכירה ה"ט שאינו מועיל שכירת מקום המטלטלין בקטן ותמה הראב"ד שם דלמה לא יועיל מדין זכייה שזכה בחצרו ועמ"ש ה"ה שם בהי"א ולדברי הש"ך צ"ע דהא צריך שישכור לו המקום מקודם ולפמ"ש למעלה יש ליישב ודו"ק ומ"ש הב"ש דע"כ מיירי דהכלי עומד בקרקע שלה דאל"כ הא כלי אינו קונה בסימטא ותמה הקצה"ח שם ובא"מ שם דנעלם ממנו דכלי קונה בסימטא כמ"ש בש"ע סי' ר' ס"ג במחכ"ת חשדו הב"ש לשוגה בדבר משנה ולא כן הוא דכאן שהכלי עומד בכלי של המוכר הרי הרשות משועבד להכלי של המוכר ושוב ל"ק כליו של לוקח בסמטא דכל הטעם לפי שהוא רשות למי שמניח שם כלים וכל שכבר קדמו כלי' של המוכר הרי אינו קונה בסמטא וכמבואר בר"ן פ"ק דקידושין בסוגיא דבהמה נקנית במסירה לענין מסירה בסימטא דל"ק דכל שכבר תפוס אחד והניח כלי' בסימטא שוב לא קני האחר דנעשה שלוחו של הראשון וז"ב כשמש בכוונת הב"ש ודו"ק ומיהו בכ"ז דברי הרמב"ן נכונים שפירש בסימטא דע"כ לא אמרינן דמסירה בסימטא לא קני רק במקום שהמוכר קדם דכבר נקנה לו רשות הסימטא אבל כאן דמיירי בשתי קופות ואין להם שוליים א"כ שניהם קנו בב"א ולהס"ד דמיירי ביש להם שוליים באמת יקשה דהו"ל כלי' של לוקח ברשות מוכר וכבר הארכתי בזה במק"א ודו"ק. ולכאורה רציתי לומר בגוף דברי הש"ך דחצר צריך שיהי' חצרו מקודם והקשו מהא דגבי עבד אמרו דגיטו וידו באין כאחד וכבר כתבתי לעיל בזה וכעת נ"ל דבר חדש דדוקא היכא דלא הי' לו בחצר שום זכות מקודם לא מועיל חצירו ומתנתו כאחד אבל שם בעבד דבאמת גם בהיותו עבד הי' לו יד לקבל גיטין של אחרים מיד רבם וא"כ לענין זה הי' לו יד מעיקרא ג"כ ולכך שפיר גיטו וידו באין כאחד ויתכן יותר לפמ"ש הקצה"ח לחלק דחצר דגברא משום יד אתרבאי ולכך אמרינן גיטו וידו באין כאחד ואכתי צ"ב דמה נ"מ בין יד לשליחות ולפמ"ש כיון דיש לו יד שוב ידו בא קודם למתנה דעכ"פ היו לו יד לקבל גיטין אחרים ובזה יש לישב הא דאמרו בקידושין דף כ"ג דעבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו דאיתא בתורת גיטין ותמה באורח מישור בנזיר דף י"ב דהא כל מידי דהוא לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אף דאיתא בתורת אותו ענין ולפמ"ש א"ש דעיקר הסברא בעבד אף דהוא לא מצי לקבל גיטו משום דאין לו יד לרשב"א וא"כ כל דאיתא בתורת גיטין שוב יש לו יד במקצת ולא מקרי גיטו וידו באין כאחת וא"כ ניהו דהיא בעצמו אינו מקבל גיטו דמ"מ אינו מוציא מרשותו אבל להיות מקרי מידי דהוא לא מצי עביד לא מקרי דמ"מ יש לו יד ובלא"ה נראה לי דאין התחלה לקושיא דע"כ לא שייך כל מידי דהוא לא מצי עביד לא מצי משוי שליח היכא דהחסרון מצד הענין דלא מצי עביד השתא ואין ביכולת ביד האדם לא הוא ולא אחר לעשות כעת וא"כ לא שייך שליחות ע"ז אבל כאן אטו אין ביד האדם לעשות כזאת והרי הוא ביד עבד בעצמו לקבל גיטו של חבירו רק גיטו לא מצי לקבל שאין לו יד ונמצא דעכ"פ השליח שהיא כעבד אחר המקבל גיטו של זה וא"כ ל"ש לומר דמלתא דל"מ עביד דגם העבד בעצמו אלו לא היו גיטו יכול לקבל והרי עכ"פ שליח הוה כעבד אחר וא"כ שפיר מצי העבד לעשות שליח דלא גרע מאלו הי' השליח עבד דנעשה שליחו לקבל גיטו של זה ול"ש בכה"ג מידי דהוא ל"מ עביד דאין החסרון מצד השליחות רק מצד דידא כאיב לי' דאין לו יד וז"ב ודו"ק.
5
ו׳והנה לפמ"ש בתשובה בחידושי ליו"ד סי' ש"ך דבשכירות ל"ש דבר שלב"ל כמ"ש הקצה"ח סי' של"ב ואני הבאתי שכן מבואר בשו"ת הרשב"א והארכתי בטעם שם וכעת נ"ל ענין חדש דלכך בשכירות ל"ש דבר שלב"ל דדוקא בדבר שצריך קנין א"כ ל"מ חל דכל דכעת א"א לחול לא גמר דעתי' ולא קני אבל בדבר שא"צ קנין כמו שכירות דנקנה בדיבור כמבואר בחו"מ סי' שט"ו דשכירות א"צ קנין ועסמ"ע שם א"כ נקנה גם דבר שלב"ל דהדיבור כבר חל ולפ"ז ה"ה שליחות דל"ש קנין בזה כמ"ש הרמב"ם פ"ד ממכירה דיש דברים שאין שייך בהם ענין קנין וא"כ לכך יכול לעשות שליח אף בדבר שלא בל"ע ולפ"ז צ"ב הא דאמרו במלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח הא עכ"פ יכול לעשות שליח שיעשנו בעת שיהי' ראוי לעשות ובאמת שדעת המהרי"ט חלק חו"מ סי' קכ"ג דכל מלתא דהוא לא מצי עביד ל"מ משוי שליח הוא דוקא בסתם אבל אם עשה בפירוש שליח מועיל ולפמ"ש הדברים נכונים בטעמים דמידי דחל ממילא ל"ש דבר שלב"ל דהדיבור כבר היה ואף דהי' על דבר שלב"ל מה בכך הא ל"צ קנין ע"ז ובזה נראה לפע"ד ליישב הא דהקשה המלמ"ל עליו תימה רבה דא"כ מה פריך הש"ס מאפטרופוס שמיפר הא שם עשה בפירוש שליח ולפמ"ש א"ש דע"כ לא כתב המהרי"ט רק בדבר שמצי חל הדיבור כעת רק דהדבר הוא אסור או שאינו ב"ל אבל יכול להקנות והרי לר"מ אדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ עכ"פ לרבנן בדיבור יכול לחול כל שא"צ קנין אבל שם דעשה שליח על דבר שלא הי' במציאות כלל דלא היתה נודרת עדן ואיכא מי יימר טובא ובזה אף ר"מ מודה דא"י להקנות ומכ"ש דדיבור בעלמא לא חל ע"ז והוה פטומי מילי בעלמא ולא חל וז"ב ונכון ובחידושי אמרתי בביאור דברי המהרי"ט דבאמת שיטת המרדכי דאם אמר שיקנה לכשיהיו בעולם דחל הקנין כמבואר בחו"מ סי' ר"ט ולפ"ז בשליחות דודאי לא עשוהו שליח רק לשיבא בעולם דא"א לעשות שליחותו כ"ז שאינו בעולם א"כ לכך מועיל אף דהוה דבר שלבל"ע והנה האחרונים כתבו לישב דלא תקשי על המרדכי מכמה מקומות באומר לאחר שתתגיירי דל"מ אף דהוה לכשיהי' בעולם וכתבו לחלק דשאני קנין מאמירה דקנין יכול למשך לכשיבא בעולם אבל אמירה גרידא כל שאינו בעולם לא מהני ואזלא אמירתו ועיין במקנה בקידושין דף ס"ב ובק"א סי' מ"ם ע"ש ולפ"ז בנדרים דההפרה עיקרו תלוי באמירה פשיטא דל"מ השליחות בדבר שלב"ל והנה כ"ז לשיטת המהרי"ט אבל לשיטת כל הפוסקים דל"מ בדבר שלב"ל וכל מידי דל"מ עביד השתא ל"מ משוי שליח הדבר צ"ב דלמה לא מועיל ולפענ"ד הי' נראה דענין שליחות נלמד בקידושין רפ"ב ממקראות דגיטין וקידושין ותרומה דמועיל שליחות וא"כ כיון דאינש לא משוי שליח על דבר שלב"ל על מה דהוא ל"מ עביד כעת א"כ ע"כ שליחות דקרא לא מיירי באופן זה דמסתמא לא משוי אינש שליח א"כ אין לנו ראיה מקרא דיועיל שליחות בכה"ג ולכך ל"מ וז"ב ומעתה מיושב היטב קושית האורח מישור הנ"ל דעבד דלא מצי לקבל גיטו הוא לפי דידא כאיב ליה ובכ"ז אתרבי לשליחות דהרי מקבל גיטין אחרים וא"כ בכה"ג לא מעטה משליחות דקרא דכתיב גבי גירושין וא"כ מה בכך דהוא ל"מ עביד בכ"ז מצי משוי שליח וז"ב ובזה מיושב היטב דברי התוס' שהקשו דמעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה לושי לי עיסה והפרש לי חלה אף דהוה דבר שלב"ל וכתבו דביד' ליקח עסה אחרת ולהפריש ע"ז אבל לא סגי בזה לבד דביד' להפריש בקמח לכשיהי' עיסה ולכך מצי למעבד דעי"ז לא מצי לעשות שליח ע"ש שהביאו ראיה לזה והוא תמוה דמה סברא הוא זו דכיון דבידו ל"מ שיהי' יכול לעשות שליח במידי דלא מצי עביד השתא מ"ש דמועיל לענין שלא יהיה דבר שלב"ל ועיין באורח מישור מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דלענין דבר שלב"ל שפיר כל שבידו להפריש תיכף ל"מ דבר שלב"ל וא"כ איתא בתורת הפרשת חלה כעת וא"כ נתרבה שליחות בכה"ג ושפיר מצי עבדה שליח וכמו בעבד דאיתא בתורת שליחות אבל שיהי' מקרי בידו שיכול ללוש עיסה ולהפריש אח"כ עכ"פ כעת אינו בתורת הפרשת חלה ולא נתרבה שליחות בכה"ג כל דל"מ עביד השתא וז"ב מאד ועיין באבני מילואים סי' ל"ו שגם הוא האריך בדברי התוס' הלז ואינו לפני כעת ועיין מלמ"ל פ"ג מתרומות ה"א מה שהקשה על הסמ"ג ובמ"ש למעלה דדבר התלוי בדיבור חל אף בדבר שלב"ל אין להקשות משכ"מ דאמר פירות דקל לפלוני דל"מ אף דשכ"מ לא בעי קנין דש"ה דכל מלתא דליתא בברי ליתא בשכ"מ ודו"ק.
6
ז׳והנה לכאורה קשה לי מאי פריך הש"ס מהפרה דבעל לא מצי מיפר ושליח מצי משוה ומה קושיא הא בנזיר דף כ"א איבעיא אי מיגז גייז או מעקר קעקר ומסקנת הפוסקים דרך מיגז גייז א"כ לפ"ז לכך הוא בעצמו לא מצי מיפר הנדרים שתדירי דאז הוא עוקר אותם מתחלתם דלא חלו כלל וזה אין בידו כיון דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וא"כ כל שהבעל גלה דעתו שאינו רוצה בם א"כ שוב אין התחלה לנדרה וזה א"א דהבעל רק מיגז גייז ולכך ל"מ אבל בשליחות זה ודאי שאין בידו לעשות שליח שיחול קודם שבא לעולם דאף לר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלב"ל מודה דכל כמה דלא בא לעולם יכול לחזור בו ואינו קונה רק לאחר שיבא לעולם ורק אם נדרה חל השליחות ובכה"ג שוב מה אכפת לן וא"כ בכה"ג לא שייך דמלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח דאין החסרון מצד הדבר בעצמו רק שא"י לעקור למפרע והיא קושיא נפלאה אמנם נראה דמכאן ראיה ברורה להמהרי"ט דס"ל דבאמת יכול לעשות שליח בפירוש אף במידי דלא מצי עביד השתא וכבר כתבתי למעלה שהוא מטעם שכל דבר דל"צ קנין חל אף בדבר שלב"ל או דהוה כאומר לכשיהי' בעולם יקנה וכבר הבאתי לעיל דברי האחרונים דכל דאינו רק דיבור ל"מ דהדיבור הלך לו ולפ"ז כיון דעיקר מה שאנו רוצים שיחול השליחות הוא בעת אמירה דבדיבור לא שייך דבר שלב"ל וכיון שהדיבור חלף והלך לו ע"כ צריכין אנו לומר דחל בעת שדיבר וכיון שאז לא נדרה א"כ גם ע"י השליח צריך לבא שיעקור למפרע כיון דאח"כ לא אמר לו שיהי' שלוחו והוא נעשה שליח בעת שאמר והרי מיפר מעיקרא וזה א"א וא"כ אדרבא מכאן ראי' ברורה לשיטת המהרי"ט ומיושב היטב קושית המלמ"ל ודו"ק.
7
ח׳ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם בפי"ג מנדרים ה"ט דפסק דאם עשה שליח להפר לה אינן מופרין שנאמר אישה יפירנו ותמה הלח"מ דלמה לי קרא ת"ל דאליבא דחכמים דהוא א"י להפר פשיטא דהבעל א"י לעשות שליח משום כל מלתא דל"מ עביד והש"ס מוקי כר"א ולפמ"ש א"ש דהרי הרמב"ם שם ה"ב כתב דהבעל והאב עוקרין הנדר ותחלתו ויפירו ועיין כ"מ ולח"מ מ"ש בזה אבל לפירושם שם הבעל עוקר ומשרשו את הנדר מעיקרו וא"כ אין מקום לקושית הש"ס כלל דבאמת כשעושה שליח בפירוש הוה מועיל אף דהוא לא מצי עביד ולכך אצטריך קרא דאישה יפירנו. והנה המהרי"ט בראשונות סי' ד' האריך אי הא דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת אם הוא טעם דלכך מצי בעל מיפר לפי שנודרת על דעתו או שגזה"כ הוא דמצי מיפר ולכך נודרת ע"ד בעלה ע"ש והארכתי בזה בכמה מקומות וכעת נ"ל דזה תלוי אי בעל מיגז גייז או מעקר קעקר דאם נימא דלכך מיפר לפי שנודרת ע"ד בעלה אם לא ירצה וא"כ כל שלא יתרצה אין מקום לנדרה כלל והוה נדר טעות ומעקר קעקר אבל אם נימא דגזה"כ הוא א"כ יש לומר דחל הנדר רק שגזה"כ שיכול להפר ואין לך בו אלא חידושו רק מכאן ולהבא ובזה נראה לפע"ד דתלוי ג"כ מה דבעי הש"ס בנדרים דף ע"ב אם בעל מצי מיפר בלי שמועה דאם נימא דגזה"כ הוא א"כ מצי מיפר בלי שמיעה כלל ואם נימא דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת אם יתרצה א"כ מוכרח לשמוע אם יתרצה או לא ובזה נראה לפע"ד הא דאמר הש"ס בנדרים שם והא לא שמע והקשה הרא"ש דיהי' שמיעת השליח כשמיעתו וכתב דבמידי דממילא ל"ש שליחות ולפמ"ש י"ל דהנה מה דמועיל שליחות י"ל דתלוי בזה דאם נימא דגזה"כ הוא א"כ אין צריך דעתו כלל רק שכל שאינו רוצה ומיפר בטל ממילא גם שליחו יכול להפר אבל אם נימא דלכך יכול להפר לפי שנדרה על דעתו ולכך בעי שמיעה שתדע אם נתרצה ע"ז וא"כ איך מועיל שליחות ויהי' שמיעת השליח כשמיעתו דדלמא לא הי' הוא מיפר אם היה שומע בעצמו ובמידי דתלוי בגופו ובאבנתא דלבא איך מועיל דהיא לא נדרה רק על רצונו של הבעל דבשלמא כששמע ועשה שליח שפיר אבל כשלא שמע איך מועיל שמיעת השליח וז"ב מאד ובזה נראה לפע"ד הא דאמרו בב"מ דף צ"ו שליח פלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן וכו' והקשו בתוס' מ"ט תלוי לה בהך ע"ש ולפמ"ש א"ש די"ל דכמו דבשליח אי מקרי בעליו האבעיא הוא אי בדבר שתלוי בגופו אי שייך שליחות וכמ"ש התוס' רי"ד כמו כן ר' יאשי' ור' יונתן פליגי דהוא ס"ל דבעי שמועה וא"כ לא הוה שמיעת השליח כשמיעתו דהיא לא נדרה ע"ד שמיעתו של השליח כ"א על רצונו של בעל וז"ש אשה יקימנו ואשה יפירנו דהיינו שתלוי בגופו ורצונו של הבעל ובזה י"ל הא דפריך הש"ס בנזיר מר' יאשי' טעמא דאמר רחמנא ולא פריך מר' יונתן דס"ל דמועיל ההפרה דשליח ועיין תוס' שם ולפמ"ש יש לומר דלר' יונתן דס"ל דמצינו בכל התורה שליח של אדם כמותו וא"כ אין הבדל בין נדרים לכל שליחות וע"כ דגזה"כ הוא דיכול להפר ולכך אף דכתיב אישה יקימנו לא משמע לי' דוקא אישה דהא גם שלוחו הוה כמותו א"כ אין קושיא די"ל דאם עשה בפירוש מועיל השליחות ול"ק כלל כמ"ש המהרי"ט אבל לר' יאשיה דממעט מקרא א"כ שפיר פריך אי לא מיעט קרא הי' מועיל והא בעי שמיעת הבעל ואיך מצי משוי שליח דבמידי דממילא לא שייך שליחות וכמ"ש הרא"ש בנדרים שם ולזה מוקי כר"א ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם דלדידן דקי"ל דמיפר בלי שמיעה שוב צריך קרא דאל"כ מצי משוי שליח ויש להאריך בזה הרבה אך בלא"ה יצאתי מענין לענין וגם כבר האריכו המרכבת המשנה פ"ו מגירושין וספר בית אברהם בענין הלז וגם אני כבר כתבתי בזה קונטרס מיוחד ע"כ אמרתי לבל האריך עוד ודו"ק היטב כי ת"ל אגב גררא נתברר ענין נחמד המתפשט להרבה ענפים ושרשים ת"ל.
8
ט׳ודרך אגב אומר מה שמצאתי בספר המקנה בקידושין דף ט' בהא דאמר שם בין ע"י עצמה בין ע"י אבי' הקשה בהא דאמר בב"מ דה י"ט הניחא לאביי דאמר זכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות וכאביי דאמר עבחז"ל א"ש והקשה היאך שייך זכייה בשטר שחרור דהא בעינן שליחות דהאדון וכשנעשה שלוחו של העבד לא חזרה שליחות אצל הבעל וכוונתו דאם נימא דגם לאביי עד דמטי לידו לא זכי וא"כ העדים לא זכו לו עד דמטי לידי' לבסוף וא"כ עדן שליחו של בעל הוא דלא צוה להעדים שיהיו מתחלה שלוחו של העבד וראיתי למי שנתקשה בזה על דבריו דמתחלה נעשה שלוחו של עבד אבל דברי המקנה נכונים אך באמת לפמ"ש הרי"ף דבשובר לא בעינן דמטא לידו לבסוף וא"כ גם העבד יחזק בעצמו ולא בעי דמטי לידי' לבסוף ולפי מה דחלקו פל הרי"ף בזה ועש"ך סי' ל"ט שהאריך בזה מיושב היטב דברי הש"ע בסי' ס"ה סי"ג שנתקשו בו הד"מ והש"ך דבשטר שחרור למה לא נימא עבחז"ל ולפמ"ש א"ש דהש"ס קאי אם נימא דבשובר לא בעי עד דמטי לידי' משא"כ לדידן ובחידושי אמרתי בזה דלכאורה צ"ב היאך שייך עבחז"ל בגט הא גיטו וידו באין כאחת בעבד וא"כ אם נימא דבעי מטי לידיה לבסוף וא"כ שוב לא הוה גטו וידו באין כאחת והיאך יכלו העדים לזכות לו הא עדיין עבד הוא ולא יכול לקבל גיטו בעצמו והיאך נעשו שלוחיו ובשלמא לכי מטי לידיה אם כן עד האידנא נעשו שלוחיו של האדון עד שיגיעו גט לידו אבל לא שייך עדים בחתומיו זכין לו דהא העבד עדיין ברשותו של רבו והיאך יכול לעשות שליח וע"כ צריך לומר דהש"ס קאי דבשובר או בדבר שישנו תחת ידו לא בעינן מטי לידי' ולפ"ז לדידן בודאי לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו בזה ועיין קידושין דף ס"ו ע"ב ודו"ק ועיין בש"ך ס"ק ל"ג בסי' ס"ה שם שכתב דכיון דשטר שחרור עיקרו לאיסורא לא שייך עבחז"ל ובמחכת"ה בתוס' ב"מ דף כ' ד"ה שובר משמע דאף בשחרור שייך עבחז"ל ומ"ש נכון ת"ל. והנה ש"ב היניק וחכים נכד דו"ז הגאון בעל ים התלמוד הראני דברי הריטב"א בקידושין דף כ"ז בהא דאיבעיא אי בעינן צבורין הקשה הריטב"א דתפשוט לי' ממתניתין דלא בעינן צבורין דאי בעי צבורין למה לי אגב הא לקני מדין חצר וכתב דמיירי בחצר שאינה משתמרת ומבואר כדברי הסמ"ע ולא כש"ך ויש לדחות דהריטב"א הקשה דלמה לי אגב לקני ליה מתחלה חצירו ואח"כ יזכה בנכסים מדין חצר ושפיר הקשה ודו"ק. אחר כמה שנים הראני תלמידי החריף מוה' מענדיל בודק ני' דברי הריטב"א בקידושין דף כ"ו גבי הא דאמר חזקי' דכתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות והקשה דלמא מדין חצר הקנה להם וכתב דכיון דהקנה להם בב"א ל"ש דין חצר ומזה מבואר כש"ך וע"כ דשם הכוונה בריטב"א כמ"ש מיהו בפ"י דף כ"ו ובדף כ"ז גבי צבורין כתב ג"כ כדברי הריטב"א מדעתא דנפשי' וכתב דאף שלא ס"ל כסברת הש"ך אפ"ה ל"ש לומר מדין חצר ע"ש וא"כ אין ראיה מהריטב"א לשיטת הש"ך ודו"ק.
9