שואל ומשיב מהדורא קמא ב׳:ק״לShoel uMeshiv Mahadura I 2:130

א׳להרבני המופלג ושנון מוה' מאיר ברא"ם ני' לק"ק ראווא מכתבך הגיעני והאמנם כי טרדות רבות סביב שתו עלי בכ"ז לקחתי מועד להשיבך מיד למען למודך מה שהקשית על דברת הא"מ ח"ב בתשובותיו סי' י"ז שחידש דלענין קנין איסור עיקר תלוי בקה"ג אף למ"ד ק"פ כקה"ג דמי ומש"ה המפקיר עבדו אוכל בתרומה דק"פ ל"ש רק לענין ממון ע"ש והקשית מהא דאמרו בשבת דף קי"ו הניחא למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי אלא למ"ד ק"פ כקה"ג דמי מא"ל והא שם לענין איסור מיירי ואפ"ה תלוי בענין מחלוקת הנ"ל לדבר הזה יסלח שבהחפזך קראת בדבריו הנעימים הוא אמר דאם יש להעבד ק"פ אף שהוא כקה"ג בכ"ז א"י להפקיע קה"ג של רב אם אנו דנין לענין איסור דמה נ"מ בק"פ לענין איסור וא"כ במה יוסר שם עבד ממנו לענין איסור כמו אכילת תרומה דהרי הוא עדן עבדו והנה בשבת שם הוא להיפך דהרי יש לו ק"פ וא"כ עי"ז נקרא עבדו ואיך תוכל להפקיע שם עבד ממנו באשר נ"מ לענין איסור הא סוף סוף עבדו ויכול להשתעבד בו ויש לו ק"פ כקה"ג וא"כ ממילא גם לענין איסור עבדו הוא דבמה נפקע שם עבדו ועוד ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך איך תאמר דלענין איסור מהראוי להלך בתר קה"ג ויהי' נימול לשמנה הא סוף סוף יהיה עבד יליד בית שנימול לשמנה וכיון ששם עבד הוא עליו שוב ק"פ אלים מקה"ג שום עיניך וראה ומ"ש להקשות בהא דאמרו בשבת כ"א כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושים מהם מדורה להחתמם וכו' וע"ז הקשה דהא בדף י"ב אסרו במדורה אפילו עשרה ב"א הרי דבמדורה חיישינן יותר שמא יחתה וע"ז הבאת דברי הט"ז סי' ער"ה ס"ק י' שהרגיש בכיוצא בזה ותירץ דמיירי ביושב רחוק וזה ל"ש כאן דהא להשתמש כנגדה אמר דשרי וגם בסי' נ"ה מבואר דבהודלק רובו ל"ח כלל שמא יחתה אף ביושב מקרוב דאל"כ גם בלא הודלק לשתרי דלא חיישינן שמא יחתה וע"כ דמיירי באופן דשייך שמא יחתה ואפ"ה ל"ח אף ביושב מקרוב הנה יפה הערת אבל באמת גוף דברי הט"ז תמוהין דאין הנושאים שווים דבדף י"ב מיירי לקרות כנגדה דבזה כיון דצריך עיון ובדיקה חיישינן שמא יטה משא"כ במדורה להתחמם ל"ח כלל וכבר האריך בתוס' שבת סי' רנ"ה לדחות דברי הט"ז אלו ע"ש וא"כ גם קושייתך אין לה מקום ואף לדברי הט"ז לפמ"ש העו"ש הובא בתו"ש בסי' רע"ו דגם במדורה אם אומר לחברו תן דעתך שלא אחתה שפיר דמי א"כ בדף כ"א דלא בא להשמיענ' רק דמותר במדורה ול"ח לשמנים ופתילות שלא ידליק יפה אבל מענין הטייה לא מיירי דמשכחת לה ע"י אחר שנותן דעתו עליו והתו"ש השיג על הע"ש ויש להעו"ש ראיה מכאן ודו"ק.

ב׳והנה מדי דברי זכור אזכור מה שראיתי זה רבות בשנים בכתבי קודש של הגאון בעל גאון צבי שהקשה בהא דאמרו ולא בשמן קיק ואמרו דהוא עוף בכרכי הים ושמו קיק וע"ז הקשה דכפי הנראה עוף טמא הוא והרי לא הוכשר למלאכת שמים רק בהמה טהורה לבד והנה לכאורה יש לומר דנ"מ אם נתערב בשאר שמנים דמחמת שהוא מדבר טמא היה כשר אבל מצד שאינו שמן טוב להדלקה אסור אף בנתערב כדאמר הש"ס שם אלא דאכתי קשה דא"כ להס"ד דבעי אי כשר בנתערב א"כ יקשה משמן קיק אך העיקר נראה לפע"ד דהרי הרמב"ם בפ"א מכלי המקדש ה"א כתב דמור הוא הדם הצרור בחי' שבהודו וע"ז הקשה הראב"ד דאיך יכנס במעשה הקדש שום דם חיה טמאה וע"ז כתב הכ"מ דנשתנה ולפ"ז נראה לפע"ד דלענין שבת דמה שצריך לנר הוא רק משום עונג שבת שזה שלום בית וא"כ מה שדולק האש שמאיר זה נשתנה ואינו להטמא בעין ומותר וכה"ג אמרו בפסחים דף כ"ז לענין אסורי הנאה דאש לא מקרי לאיסורא בעין וכ"ש בזה אברא דלפ"ז יקשה בהך דאמרו שם דכל השמנים הפסולים לשבת מותרים בנר חנוכה לרב משום דכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה וקשה אכתי איך מותר בשמן קיק דהוא דבר טמא וכאן צריך להיות שיעור וא"כ גם השמן שלא נשרף עדיין צריך ג"כ דאל"כ לא יהי' שיעור וזה אינו מצטרף דהוא דבר טמא והנראה בזה כיון דכבתה אין זקוק לה א"כ מה שלא נדלק עדן לא גרע מכבתה דאין זקוק לה ואף דלכתחילה צריך להיות כשיעור הא אם ידלק יהי' כשר רק דכ"ז שלא נדלק והוא בעין הוא אסור וא"כ כל שלא נדלק הוא ככבתה דאין זקוק לה והרי להכנה"ג אף אם נתנה במקום שהרוח שולט אין זקוק לה ומכ"ש בכה"ג דממנ"פ בשעה שידלק יהי' היתר וכ"ז שהוא בעין נחשבהו ככבתה ודו"ק ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חאו"ח סי' ג' שדעתו לחלק דבתשמישי מצוה לא אכפת לן אם הוא מבהמה טמאה רק בתשמישי קדושה ע"ש וא"כ בנר חנוכה אפשר דהוה כתשמיש קדושה אמת אמרו בדף כ"ב דכי נר קדושה יש בו ע"ש ומיהו באבודרהם הבאתי בתשובה אחת משמע דזהו כשמן קדש וצ"ע.

ג׳ודרך אגב אזכור מה דאמרו בדף י"ב שם והאמרת רישא רואה מ"ל לקרות לא לסדר ר"פ והיא תמוה מה ס"ד דמקשה אמנם עיין ברש"י במשנה דפירש שהחזן מקרא להקוראים ולפ"ז הוה ס"ד דרואה כל הפרשה וע"ז מסיק דר"פ ופירש"י דהקורא בעצמו קורא רק שזה מסייע להקוראים בלחש ולכך סגי לי' בר"פ בלבד ועיין תוס' ב"ב דף ט"ו ד"ה שמנה והם מפרשים כמ"ש רש"י בגמרא לפי המסקנא ודו"ק היטב ועיין בשבת י"ג ד"ה מיתיבי במ"ש התוס' בשם הר"ם וכוונתם דקטן האוכל נבילות אין מוחין בידו אבל אסור לספות לו בידים ולכך אסור לסדר לו ובזה יש ליישב קושית המהרש"א שם דלכך פירש רש"י על למחר דבלילה אסור דהוה כמו לספות אבל באמת יש לומר דקושית המהרש"א מ"מ קשה דרש"י הוה מצי לפרש גם בלילה ומכל מקום הש"ס לא מצי להקשות דיש לומר דהפירוש דמסדר על למחר ודו"ק כי קצרתי.

ד׳והנה מדי דברי בדברי האבני מלואים הנ"ל זכר אזכור מה שנתחדש לי מדי עברי עליו דהנה תורף דבריו שם דלענין תרומה הקפידה תורה העיקר על קנין איסור אף למ"ד ק"פ כקה"ג דמי עיקר הוא קנין איסור ובזה אמרתי לפרש דברי התוס' בגיטין מ"ב ד"ה מעוכב שכתבו לחלק דבמעוכב גט שחרור הוא דאוכל בתרומה משום דמותר בשפחה כמ"ש למעלה משא"כ בח"ע וחב"ח ולכאורה צריך ביאור מה מעליותא הא דמותר בשפחה שיהיה עי"ז אוכל בתרומה וגם הא בדף מ"ם ע"א ד"ה אותו העבד כתבו הא דמותר בשפחה לפי שאוכל תרומה ואיך עשו כאן סבה מן המסובב ועפ"י שם אך לפמ"ש הא"מ א"ש דעיקר תלוי בקנין איסור והיינו עיקר קנין איסור הוא משום דהוא מותר בשפחה כמ"ש שם ולפ"ז יהלו דברי תוס' דלכך שם במעוכב גט שחרור שפיר אוכל תרומה לפי שעדן מותר בשפחה ויש לו להרב בו קנין איסור שבו משא"כ ח"ע וחב"ח דאין לו בו קנין איסור אברא דעדן צ"ב כיון דח"ע וחב"ח הרי מצד חציו של עבד הרי יש לו בו קנין הגוף דלעולם יש לו דין חצי עבד וחצי ב"ח דלענין איסור לא נתחלק כדאמרו בגיטין דף מ"ג באיסורא לא קאמרינן וא"כ הרי יש לו דין חצר השותפין דכל אחד יש לו קנין הגוף וא"כ מצד העבדות הי' לו קנין איסור בו רק דבאיסורא לא שייך לחלק ולשיטת הירושלמי באמת קידש ביום של רבו אין חוששין לקידושין ולתלמודא דידן תמיד הוא חציו ב"ח וחציו עבד וא"כ חלק העבדות במקומו ועדן יש לו לרבו קנין איסור וקה"ג בו ובתרומה אזלינן בתר קנין הגוף וצ"ל כיון דלמשנה אחרונה כופין את רבו ועושהו ב"ח וכל דלכוף קיימא שוב אינו אוכל בתרומה ועיין בא"מ שם ושפיר אבעיא לי' בח"ע וחצי ב"ח וז"ב אברא דלפ"ז יקשה א"כ מה פשיט לי' הש"ס מהא דאמרו שם רב משרשיא אמר דמשחררין זא"ז ואפ"ה אוכלין בתרומה והא שם אין כופין לשחרר וצ"ל דכל עיקר דרב משרשיא הוא על שכופין לשחרר כמ"ש הגאון מהרי"פ בתמורה דף ח' ושפיר פשיטא ליה. ובזה עמדתי על מה דהביא הש"ס כאן מרב משרשיא לא מהמשנה וכבר עמד בזה הגאון מהרי"פ בגיטין שם ולפמ"ש א"ש ובחידושי להרמב"ם פ"ט מתרומות כתבתי בימי חורפי בזה בד"א ודו"ק אמנם כ"ז לפי דרכו של הא"מ אבל לפע"ד אין דבריו נכונים ביסוד שיסד דעיקר תלוי בקנין האיסור ומה שבנה על דברי התוס' במ"ש ר"פ אלמנה לכה"ג דבתרומה קה"ג היא עיקר לפע"ד הדבר פשוט דבאמת קנין לזמן אף שהוא קנין הגוף לשעה כל שאינו רק לזמן מקרי קנין פירות כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט ואנן בעינן קנין הגוף ממש דזה עיקר קנין כספו דכתיב בקרא ולכך ממעט עבד עברי ותושב ושכיר משום דאינם רק קנין הגוף לשעה וקנין פירות מקרי אך נראה לפמ"ש רבינו אביגדור בתשובת הרא"ש כלל ל"ה דבלולב כיון דכתיב ולקחתם לכם משלכם בשעת הקנין קפיד רחמנא שיהי' שלו וסגי בקנין הגוף לשעה דעכ"פ אז הי' קנין הגוף ע"ש ולפ"ז גם אנן נימא הכי דבקנין כספו דרחמנא אמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וא"כ אשעת קנין קפיד רחמנא שיהיה קנין הגוף וא"כ לכך כל שיש כאן קה"ג לשעה קנין כספו קרינא בי' ולכך אצטריך קרא בת"כ למעט עבד עברי מקנין כספו ותמה הכ"מ פ"ו מתרומות דהרי הוא כתושב ושכיר ולפמ"ש באמת בשעת הקנין הרי הוא קנוי קה"ג לשעתו ולכך מיעט לי' הקרא דאף בכה"ג לא מקרי קנין כספו ובזה מיושב מה שתמה בא"מ שם למה ארוסה אוכלת בתרומה ד"ת דהא לא נקניה לבעל קנין מע"י ושום קנין ממון ומה קנין כספו שייך בה ולפמ"ש א"ש דבאמת הוה קנין הגוף דעכ"פ הוא קונה אותה ע"י קידושין קנין כספו והתורה אמרה קנין כספו והרי איכא קנין כספו ומ"ל אם קנה אותה לגמרי או לא ולא גרע מקנין הגוף לשעה דעכ"פ קנין כספו קרינן בי' ובזה מיושב מה שהקשה עוד דנימא כספו המיוחד לו כדדרשינן בשן ועין או ביום ויומים כדאמרו בב"ק דף צ' ולפמ"ש א"ש דשם בעינן שיהיה קנין הגוף ממש אף לאחר הקנין דהתורה אמרה כי כספו הוא אבל כאן רק על עת הקנייה קפיד קרא והא איכא בעת ההיא קנין כספו וז"ב דעיקר תלוי אם יש לו קנין הגוף עכ"פ בעת הקנייה אף שאינו רק לזמן ובזה מיושב הקושיא שהקשה בנט"ש לשיטת התוס' דבתרומה בעינן קה"ג א"כ היאך דייק הש"ס בע"ז דף י"א דשכירות לא קניא והא אף אם קניא אכתי קשה אכתי לא עדיף מקה"ג לזמן דלא הוה רק קנין פירות והרי בתרומה בעינן קה"ג ממש ולפמ"ש א"ש דקה"ג לזמן סגי דבעת הקנייה עכ"פ הקנין הגוף הוה קנין כספו וסגי בזה וכמ"ש ודו"ק ובזה יש לישב מה שהקשה בא"מ סי' צ' ה"ק כ"ו דשדה מקנה היכא משכחת לה שיכול להקדיש הא כל קה"ג לזמן אף בזמן שהיובל נוהג אינו רק קה"ג לשעה וא"כ שניהם א"י למכרו וכדאמרו גבי איש ואשה שמכרו בנ"מ ולפמ"ש א"ש דשם בעינן שיהי' קה"ג אף לאחר הקנין משא"כ בשדה מקנה דעיקר קפיד על שעת הקנין והרי בעת קנהו הי' לו קה"ג ולכך כתיב בשנת היובל ישוב לאשר קנהו מאתו והיינו דעיקר תלוי בעת הקנין ודו"ק היטב.

ה׳והנה בדברי התוס' בגיטין שכתבו דבחצי עבד וחצי ב"ח מבעיא לי' והמהרש"ל והמהרש"א נדחקו דהיאך יאכל בתרומה כיון דחציו ב"ח ואני תמה שלא זכרו דברי התו"כ שממעט בהדיא בפ' אמור מקנין כספו חציו עבד וחציו ב"ח וביותר אני תמה על הפ"י שהביא דברי הרמב"ם פ"ז מתרומות הי"ז שכתב הכ"מ שמקורו מהתו"כ אבל לא ראה דברי הת"כ במקומו וגם הא"מ לא ראה הת"כ וגם הכ"מ במחכת"ה הביא דברי הת"כ על דברי הרמב"ם שאין ענינו לזה שהת"כ מיירי בחציו עבד וחציו ב"ח והרמב"ם מיירי בכלו עבד רק שרבו אחד אינו כהן המאכיל בתרומה וזה לא נזכר שם ואולי הוא בסוף תרומות בירושלמי שרמז הכ"מ ואין אתי הירושלמי ועכ"פ דברי התוס' והמהרש"ל והמהרש"א והפ"י וא"מ ונט"ש שכלם פלפלו בזה ולא ראו דברי הת"כ הנ"ל צע"ג. ומ"ש בא"מ שם להקשות בהא דאמרו בש"ס ועבדי מלוג לא יאכלו בתרומה אמאי ליהוי כקנינו שקנה קנין ותניא וכו' ומנין לאשה שקנתה עבדים ועבדים שקנו עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש וע"ז הקשה הא בגיטין דף מ"ב מבעיא לן במעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה ומשום דכיון דכופין לשחררו תו לאו אדון הוא וא"כ גם כאן דאלמנה לכה"ג דכופין להוציאה שוב לאו בעל מקרי הנה ל"מ לפמ"ש בתירוץ הראשון בגיטין שם דהך אבעיא לא אזלא אליבא דמ"ד דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה והרי כאן מקשה אליבא דמ"ד דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה דאל"כ לא משכחת עבדים שקנו עבדים וכמ"ש התוס' ד"ה ועבדים וגם לפמ"ש בתירוצם השני דבחצי' ב"ח מהראוי שלא יאכל היינו שם דמצד עבדות כופין את הרב לשחררו ונמצא דלאו אדונו הוא ואיך יאכל בתרומה אבל כאן באמת עבדיו הם ומכ"ש למ"ד ק"פ כקה"ג הוא ניהו דכופין להוציא אותה בגט אבל עכ"פ הוה כמעוכב גט שחרור דהרי באמת עבדים הם לו כ"ז שאינו מגרשה והרי הם מעוכבים עכ"פ שחרור דעדיין לא גרשה ודו"ק.

ו׳והנה התוס' כתבו ביבמות דף ע"ב בהא דפריך משום דהו"ל תושב ושכיר אפטר לי' מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל והקשו בתוס' הא ע"ע גופו קנוי כדאמרו בקידושין דף ט"ז וכתבו דהיינו לענין שצריך גט שחרור ואינו יוצא באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא וביאור הדברים נראה לפע"ד דבשלמא גופו יכול למכור לרבו אבל חובת מצות שיש להקב"ה רבו ראשון עליו א"י למכור ומידי דהוה אם הי' כבר מכור לאדון שא"י למכור עצמו לאחר וה"נ אותו זכות שיש להקב"ה עליו א"י למכור וז"ב ולפ"ז יקשה ל"ל תושב ושכיר דאינו אוכל בתרומה ת"ל דלענין תרומה אינו נקנה לרבו שיהי' גופו קנוי ולענין תרומה בעי קה"ג כמ"ש התוס' ולכאורה רציתי לומר ע"פ מה דמבואר בתוספתא פ"ט דיבמות וכתבה רבינו הרמב"ם פ"ז מתרומות הט"ו דחרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים אינם אוכלין בתרומה אבל אם קנו להם ב"ד או אפטרופוס הרי אלו אוכלין וכתב הכ"מ דהטעם מבואר דאין להם קנין רק ע"י הב"ד א"כ ראינו דאף אותן שא"י לקנות בעצמן אבל ע"י ב"ד קונין וא"כ ה"ה בזה ניהו דלמצות אין גופן קנוי היינו הם בעצמם אבל במכרוהו ב"ד שהב"ד מקנין אעפ"י שא"י להקנות בעצמם בכה"ג ה"א דאוכלין בתרומה וא"כ תושב ושכיר דמיירי במכרוהו ב"ד לשש או שנרצע וא"כ הב"ד יכולין להקנות אבל ז"א דאכתי תקשה א"כ למה לי קרא לעבד עברי דאינו אוכל הא מוכר עצמו ודאי א"י למכור גופו למצות אבל העיקר נ"ל דבאמת כיון דמותר בשפחה ומשום דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך והיינו דלענין מידי דתלוי בעבדות כיון שהתורה בעצמה אמרה שיכולין למכור אותו בעבד והרי משפט עבד שיעבוד ביום ובלילה ולכך משנה שכר שכיר עבדך וא"כ לענין זה התורה בעצמה וויתרה מהזכות שלה והוה עבד וקנוי לו לגופו ויכול לישא שפחה ובא"מ שם נתקשה בדברי תוס' דכיון דאסור בשפחה וכי משום דצריך לעבוד את רבו יהי' מותר לעשות איסור ואטו מותר לחלל שבת עבורו ולפמ"ש א"ש דכל דמצד עבדות הי' מותר ורק שא"י למכור עצמו בעבד ולוותר על מצות אבל מה שבענין עבדות שהתורה התירה לו זהו עבדותו ולפ"ז כיון שמצד עבדותו הוא מותר בתרומה דעבד כנעני מותר בתרומה ממילא גם עבד עברי ה"א דמותר ולכך כתיב תושב ושכיר וז"ב ובלא"ה נ"ל דאי לא כתיב תושב ושכיר ה"א דאף דליכא קה"ג נמי אכול בתרומה דאטו כתיב בתורה דוקא קה"ג ולכך כתבה תורה תושב ושכיר להורות דכל דאינו קנוי קה"ג ממש אינו אוכל בתרומה.

ז׳והנה הכ"מ תמה במ"ש הרמב"ם דעבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר שהרי תושב ושכיר היינו עבד עברי וגם למה לי קרא בת"כ למעט עבד עברי ת"ל דהוא תושב ושכיר ותמהני דלא דייק לשון רבינו דבאמת רבינו כתב תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים ובש"ס אמרו תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים ואין דרך רבינו לשנות אף קוצו של יו"ד אבל באמת הדבר נכון דבאמת אי לאו קרא דממעט בת"כ ע"ע ה"א דתושב ושכיר היינו רק ששכור גופו לעולם או לשנים אבל לא מכר עצמו להיות גופו קנוי עולם או לשנים ובזה פשיטא דאינו אוכל אבל אחר שגילתה התורה קנין כספו דגם ע"ע אינו אוכל ממילא נלמד על תושב ושכיר דאף קנוי קנין עולם או שנים אינו אוכל ולכך שפיר נקטו בש"ס דתושב זה קנוי קנין עולם דכיון דבאמת אף קנוי אינו אוכל אבל רבינו דייק וכתב שכיר זה שכיר שנים ותושב זה שכיר עולם וכפשטא דקרא וא"כ ממילא שפיר דייק וכתב אח"כ דלא תטעה אם מכור לעולם יאכל בתרומה ומ"ה קמ"ל דלא וז"ב ונכון.

ח׳והנה בהא דאמרו בכתובות דף נ"ח היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא ופירש"י דכי מיית' פקע לי' קנינו והתוס' ד"ה ואפילו חלקו עליו עיון דאגידה ביבם קנין כספו קרינא בי' ולפענ"ד נראה בזה דהנה כבר כתבתי למעלה קושית א"מ דאיך ארוסה אוכלת בתרומה מה"ת משום דקנין כספו הוא הא בעינן כספו המיוחד לו וכמו כן במפקיר עבדו אמאי אוכל בתרומה הא אינו כספו המיוחד לו דאינו נקנה לו רק קה"ג וכמו בשן ועין וכ"כ לעיל מזה וכעת נראה בפשיטות דל"ק כיון דבתרומה עיקר קפיד רחמנא על קנין הגוף א"כ כשם דק"פ לא מועיל ה"ה להיפך כל שיש קה"ג מה בכך שהיא יש לה מע"י הא מ"מ הגוף שמאכיל בתרומה זה הוא לכהן והגוף שאוכל בתרומה הוא של הכהן דבשלמא בשן ועין דבעינן שיהי' הרב מבורר מי הוא רבו וכל שלזה הגוף ולזה פירות אינו מבורר למי הוה כספו אבל כאן עיקר הלוי מי שמאכיל התרומה וא"כ אותו גוף שאוכל בתרומה הוא של רבו הכהן ומה בכך שהק"פ שייכים להאשה או להעבד בעצמו הא הפירות אינם אוכלין ויש להמתיק הדבר דאף דגם הפירות נהנים מהתרומה הא ברשות הכהן מותר גם הישראל להנות וכאן עיקר להגוף הוא והפירות נהנים ממילא ולא אכפת לן וז"ב מאד מאד ולפ"ז זהו שם אבל בהיבם דכ"ז שלא יבמה אינו מבורר מי הוא המיבם וא"כ אינו כספו המיוחד לו וא"כ לכך אינו מאכיל וז"ב ובזה י"ל הא דכתב רש"י דמשכנסה הרי הוא כאשתו לכל דבר דקניא בביאה וכי היכא דקידושי ביאה מאכילין בארוסה דאתקש הוויות להדדי ה"ה ביבמה ותמה הפ"י דל"ל זאת ולפמ"ש י"ל דקשה לי' לרש"י הא גם כשיבמה עיקר בא ע"י אחיו עכ"פ אינו כספו המיוחד לו לזה אמר דקני בביאה ומיוחדת לו ע"י ביאה וביאה אף דלא כתיב בקרא כמו בארוסה דקני כמו כן ביבמה וקנה ודו"ק כי קצרתי ועיין יבמות דף נ"ט ע"ב.

ט׳ובזה אמרתי דבר נחמד לישב קושית האחרונים על התוס' שכתבו דגבי תרומה תלוי בקה"ג והרי בע"ז דף ט"ו דייק הש"ס דש"מ דשכירות לא קניא דאי קניא אמאי לא יאכילנה כ"ת פרה דידיה הוא והשתא אף אם שכירות קניא הא שכירות לזמן לא מקרי רק ק"פ וכ"כ לעיל בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הטעם דבעינן שיהי' קנין הגוף הוא לפי שק"פ א"י להאכיל דאף אם נימא דק"פ הוה כקנין הגוף ומקרי ק"פ ג"כ קנין כספו אבל סוף סוף כיון דהגוף אינו שלו וא"כ איך אוכל הגוף שהוא של זר תרומה ניהו דמצד הכהן לא אכפת לן שהוא מאכיל לקנין כספו תרומה אבל סוף סוף הזר איך אוכל בתרומה והרי גופו זר הוא ולכך בעינן שיהי' גופו קנוי להכהן וא"כ לא אכפת לן מה שהק"פ שייך לאחר והלא הק"פ אינו רק נהנה ממה שגופו אוכל והרי מדליקין לחולין ברשות הכהן ועיין ברמב"ם פי"א מתרומות הי"ז י"ח ותמצא דבכה"ג לא אכפת לן וז"ב מאד ולפ"ז זהו דוקא לגבי עבדו שהוא קה"ג לעצמו בכה"ג לא מועיל אבל בכהן ששכר פרתו של ישראל א"כ שפיר פריך דאם שכירות קניא אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה דכיון דקנין פירות כקנין הגוף שפיר מקרי קנין כספו של כהן וא"ל דסוף סוף הגוף נהנה והוא של ישראל אוכל דז"א דהרי גופו לא אכפת לן דמ"ל שהפרה אוכלת בתרומה ואף דהישראל נהנה מזה כבר כתבתי דהנאה שהישראל נהנה לא אכפת לן כל שהיא ברשות הכהן וז"ב מאד מאד.

י׳ובזה מיושב היטב מה דהקשו התוס' שם ד"ה ישראל אדדייקת מסיפא תידוק מרישא דע"כ שכירות לא קניא דאל"כ אמאי ישראל מאכילה כ"ת ולפמ"ש א"ש דבאמת י"ל דשכירות קניא אבל סוף סוף לא הוה רק ק"פ ובתרומה אזלינן בתר קה"ג והקה"ג של הכהן הוא ושפיר אוכלת ואף דהישראל נהנה מזה לא אכפת לן ומכ"ש ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ובזה יש לישב קושית המ"א סי' רמ"ז על רבינו אפרים דס"ל שכירות קניא לחומרא ע"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר ת"ל אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בחידושי הרשב"א לכתובות בקונטרס אחרון שם בסופו שהעלה דשכירות ושאלה הוה קנין הגוף לשואל ולשוכר ויכול השואל והשוכר להקדיש וכמו שדה מקנה דאף למ"ד ק"פ לא כקה"ג דמי יכול למוכרו כדאמרו סוף השולח והא דאמרו בע"ז דף ט"ו דשכירות לא קניא היינו לענין שלא יהי' מקרי של המשכיר אבל הוא של השוכר קה"ג ודבריו תמוהים לפענ"ד דא"כ מה מקשה מהא דכהן מאכילה כרשיני תרומה הא הוה של הכהן וגם הר"ן בנדרים כתב בהדיא דמסוף השולח משמע דכל שהוא לזמן ק"פ קרינא ביה ולא קה"ג ועיין בשו"ע יו"ד סי' רנ"א ס"ז ותמצא דאינו רק קנוי לפירות ולכך יכול לאסור השואל ושוכר כ"ז שהוא תחת ידם וכהתוספתא שמביא הרשב"א שם וצע"ג.

י״אובזה מיושב היטב מה ששאל אותי חכם אחד מתושבי ירושלים מדי עברו פה בהא דאמרו דעבדים שקנו עבדים והקשה דאיך יכול עבד לקנות עבד הא עבד דמי לעכו"ם שאינו קונה העבד רק למעשה ידיו כדאמרו בנזיר דף ס"א ע"ב א"ה עבדים נמי ע"ש ברש"י ותוס' וא"כ הא בתרומה בעי קה"ג ולפמ"ש א"ש דמצד הכהן סגי בקנין כספו רק דהמבד ל"מ אכול דהוה זר ולפ"ז בעבד שקנה עבד דאינו כעבד גמור שהרי לא קנהו רק למע"י וא"כ הוא כעכו"ם ואינו כעבד שמל וטבל דהא זה לא קנהו כלל ואם כן מצד העבד מותר לאכול ומצד הרב מותר דקנין כספו סגי וגם קנין שהקנה קנין מותר וז"ב כשמש.

י״בוהנה אחר שנים רבות נתתי לבי לעיין בזה שהעלו התוס' דבתרומה בעי שיהי' לו קנין הגוף והביאו ראיה מהך דכריתות ואני תמה מדוע הרחיקו ללכת ולא הביאו ראיה ברורה מהא דאמר בת"כ יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה ת"ל כסף יצא עבד עברי שאינו כסף ופירש הק"א דהיינו שאינו אלא עבודה שש שנים ולבסוף יצא חנם אין כסף וכוונתו שאינו ק"פ דקנין הגוף שאינו רק לזמן קרוי קנין פירות ואף אם נדחק בזה אבל מה נעשה ביום שידובר בו סוגיא דריש הערל אטו משום דהו"ל תושב ושכיר אפטיר לי' מפסח והוא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' ומשמע דטעמא דעבד עברי דלא אכיל משום דלא קני ליה והרי הדברים ק"ו השתא עבד עברי דגופו קנוי לו רק למצות לא קנו לי' כמ"ש התוס' שם ובחידושי רשב"א מבואר דהטעם דכל דיוצא בגרעון כסף או בשש ויובל לא מקרי קנין גמור ע"ש והיינו ע"כ דגם זה לא מקרי קנין הגוף ממש כיון דלא הוה רק לזמן א"כ מכ"ש במי שאין לו כלל קנין הגוף דודאי לא מצי אכיל בתרומה והיא תימא גדולה לפע"ד וגם מ"ש למעלה דהתוס' לא נסתפקו רק מי שבעת הקניה לא הי' לו רק קנין פירות אז לא מקרי קנין הגוף אבל בשכירות דבעת השכירות הוא שלו לגמרי אף שתצא אח"כ מרשותו מקרי קנין ג"כ ל"מ דא"כ בעבד עברי דכעת גופו קנוי אף שיצא אח"כ ביובל ובשש מ"מ בעת קנוי קנין הגוף א"כ למה לא יאכל בתרומה אמנם יש לומר דהתוס' אזלי לשיטתייהו דשאני עבד עברי דלמצות אין גופו קנוי לרבו א"כ י"ל דעבד שאני דלא משכחת לה קנין הגוף כלל בעבד משא"כ בעבדי מלוג דעכ"פ משכחת לה קנין הגוף אם יקנם ממנה או שתכניסם בנ"מ וע"ז הוצרכו להביא ראיה ודו"ק היטב ומ"מ הדבר תמוה דעכ"פ לפי פשטת הדברים קשה על התוס' והנה לפע"ד נראה דבר חדש דלענין תרומה דכתיב קנין כספו ואמרו בב"ק דף צ' דבעינן כספו המיוחד לו אף למאן דלא ס"ל כר"א היינו דוקא בשותפים שיש להם קנין הגוף וקנין פירות ביחד אבל באם מכר הפרה לישראל בכסף לבד ולא משך וכן להיפך שקנה מישראל בכסף ולא משך שכתב הרמב"ם פ"ט מתרומות דלא יאכילה תרומה נראה לפע"ד דכ"ע מודים בזה דבאמת אם מה"ת יש לו קנין ומדרבנן אין לו קנין בזה לא נקרא קנין כספו דהא מה"ת יש לזה קנין ומדרבנן יש לזה עדן קנינו ולא נקרא קנין כספו מיוחד דאי דמר לאו דמר ובזה מיושב היטב מה דהקשה המח"א ובא"מ סי' כ"ח ס"ק ל"ג דמדברי הרמב"ם נראה דקנין דרבנן ל"מ לשל תורה ולפמ"ש א"ש דבאמת קנין תורה וקנין דרבנן נראה לפע"ד דמקרי קנין שאינו מבורר ולפ"ז לענין תרומה דבעי קנין כספו המבורר וזה אינו מבורר בקנינו ובזה מיושב קושית הא"מ מיבמות דף ע"ז דאמרו דלר"י בת מאכלת בתרומה בנכסים מועטים אף דאינו רק מדרבנן ולפמ"ש שם הקנין כספו מבורר רק שגוף האכילה אינו מבורר מאיזה צד הוא אוכל אבל קנין כספו מבורר וז"ב ופשוט ובזה מיושב לפע"ד דברי הרמב"ן שהוכיח דמכירת שטרות דאורייתא דאל"כ היאך מקודשת מה"ת ותמה הפ"י דמעמ"ש ודאי אינו רק מדרבנן ואיך מועיל ולפמ"ש א"ש דבמעמ"ש ל"ש לומר דקנין אינו מבורר דהרי האשה קנתה במעמ"ש הכסף בבירור דאף דמה"ת ל"מ מ"מ כל דרבנן תקנו שמעמ"ש יקנה עכ"פ של המקנה אינה בשום אופן אבל בשט"ח דמה"ת הוא של מוכר והלוקח קונה מדרבנן א"כ אין קנין מבורר לא להמקדש ולא להמתקדשת ול"מ לקידושין אבל במעמ"ש עכ"פ ניהו דהקנין אינו מה"ת וא"כ הוא של המקדש ושפיר קנתה אותו דהרי קדשה אותו בזה אבל שט"ח אין לו קנין מבורר להאשה שאף שקנתה עדיין יש להבעל כח בזה והרי יוכל למחול משום שעדן שנשאר בחובו משא"כ במע"ש הקנין שעשתה היא דרבנן אבל מ"מ כל שקנתה לא נשאר שום כח להמקדש ומכ"ש אם נימא דמעמ"ש א"י למחול ודו"ק.