שואל ומשיב מהדורא קמא ב׳:ל״חShoel uMeshiv Mahadura I 2:38
א׳ראיתי ונתון אל לבי לבאר ענין דבר הגורם לממון דהיינו בקבלת אחריות על חמצו של עכו"ם אם יכול לבטל וראיתי בשו"ת שאגת אריה סימן ע"ז דהלכה זו העלה דא"י לבטל והטעם דבאמת הא דמהני ביטול הוא מטעם הפקר והרי כאן אינו שייך הפקר דאטו החמץ שלו ורק דעובר על ב"י מטעם דהו"ל דבר הגורם לממון דאלו מגניב או מתביד ברשותו קאי ואף למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי הא כתיב לא ימצא וא"כ מה מועיל הביטול הא מ"מ הוא דבר הגורם לממון וגם קודם ביטול לא היה שלו רק הוה גורם לממון וגם כעת הוא כן והאריך בראיות והנה ראיותיו כתבו האחרונים ובתוכם המק"ח ליישב ע"ש סי' תל"א אבל לדינא הסכים לדבריו וכן מצאתי בפ"י שכתב כן בסוגיא דנכרי שהלוה לישראל ולפע"ד גוף דינו ליתא דבאמת צ"ב היאך מרבה מלא ימצא דבר שאינו שלו רק שחייב באחריותו והרי לא מסתבר כלל שיתחייב דהא אינו שלו כלל רק שיתחייב באחריות אם יגנב ולמה יהיה כשלו והרי חמץ גופא שעובר על ב"י הוא חידוש דהא אינו ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וכאן ל"ש זאת דבאמת אינו שלו לגמרי אך לפע"ד סברת הש"ס הוא ע"פ מ"ש התוס' בב"ק דף ס"ט ד"ה כל דלכך לא מועיל יאוש בגזילה שיהיה פטור מן המעשר דנהי דהנגזל א"י לתבוע מיד מי שזכה בהיה ברה"ר וזכה אחר בם מ"מ הגזלן יכול להוציא מיד מי שזכה כדי שיפטור עצמו מן הנגזל ואסור לאדם אחר להחזיק בה דהא הגזלן צריך שיפטור עצמו מזה ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דזהו סברת הש"ס כיון דאילו מגניב או מתביד באחריותי' קאי ומחוייב לשלם ואם כן אסור לאדם אחר להחזיק בה דהא מפסיד לזה שקבל עליו אחריות א"כ הוא ברשותו של זה הנפקד דהא התורה אסרה לכל אדם שזה צריך לפטור עצמו מהאחריות וא"כ שוב הו"ל כאלו הוא ברשותו וז"ב כשמש לפע"ד.
1
ב׳ולפ"ז כל שמבטלו בפירוש שפיר מועיל הביטול דהרי כל שמבטלו שוב כל מי שמחזיק בו זכה א"כ שוב במה יתחייב הלה דהא באמת אינו שלו רק שקבל אחריות א"כ אסור לאדם אחר להחזיק ובזה מבואר מה דאמרו בפסחים שם סד"א כיון דכי איתיה הדר בעיניה לא ברשותי' קאי קמ"ל כיון כו' ופירש"י דדבר הגורם לממון אף לר"ש לא מקרי ממון רק בליתא בעיניה ומזה למד הצ"ץ דכל דאיתא בעיניה לא מקרי ממון דבר הגורם לממון ולפמ"ש י"ל דאין ראיה מזה דדוקא בחמץ דבאמת אינו שלו רק של עכו"ם ואינו של אדם וא"כ מהראוי שלא יעבור עליו ועיקר מה דחידש הש"ס שכיון שאסור לאחר לקחתו מידו מקרי ברשותו שוב כל זמן שאיתא בעיניה אינו שלו באמת אבל כל דבר הגורם לממון יש לומר דאף שאיתא בעיניה מקרי ממון וצ"ע ובזה יש ליישב הרבה קושיות של הקצה"ח על הצ"ץ ע"ש סי' שע"ו ס"ק ז' ובתשובה הארכתי אלא שאין לפני ספר הצ"ץ כעת ליישב דבריו ובזה נראה לפע"ד ליישב מה שהאריך בשאגת סי' ע"ח דמ"ל דעובר בעשה דתשביתו בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות די"ל דמה דגלי גלי והיינו לענין ב"י וב"י אבל לענין העשה דתשביתו לא גלי ע"ש ולפע"ד נראה דאדרבא במ"ע דתשביתו ודאי מצוה דבאמת כל עיקר דבעי קרא דלא ימצא לרבות בקבל עליו אחריות היא משום דס"ד מה בכך שקבל אחריות והא מ"מ אינו שלו ואינו ברשותו ובחמץ שלו גזה"כ שיעבור וחידוש הוא ומנ"ל לרבות בקיבל עליו אחריות לכך איצטריך לא ימצא ומעתה זהו בענין הלאו דב"י וב"י דהוא בעת שיגיע זמן האיסור והתורה הוציאו מרשותו שהרי אסור בהנאה אבל ההשבתה דצותה התורה שישביתו להחמץ והיינו בעוד שהוא שלו והרי עיקר מצות שריפה שיהיה בחמץ שלו א"כ גם כשקבל אחריות שכל שמקרי שלו למה לא יצטרך להשביתו וא"ל דמצות ההשבתה הוא בשביל הלאו דא"כ בקבל אחריות דלא שייך ב"י א"כ גם השבתה אינו חייב דז"א דהא באמת בב"י וב"י עבר דגלתה קרא וא"כ ממילא מכ"ש דחייב בהשבתה וגם מי תלה ההשבתה הלאו דב"י אפשר דצותה תורה להשבית אף במקום דל"ש ב"י ואף דשיטת ר"י דהמשהה ע"מ לבערו אינו עובר כבר האריך שם לדחות דברי התוס' ועכ"פ גוף הסברא ודאי נכונה דלענין השבתה ודאי מסתבר דצריך להשבית והנה לכאורה קשה למה יעבור על ב"י במה דחייב באחריות כשיאבד הא לא עדיף מהלואה גמורה דהפקעת הלואתו שרי ומכ"ש לענין חיוב אחריות אמנם נראה דאדרבא אם נימא דהפקעת הלואתו שרי שוב אדרבא הוה שלו לגמרי דאי בעי מפקע הלואתו וא"כ שוב ממ"נ עובר אך אי קשיא הא קשיא דהא התומים כתב בסי' ע"ב ס"ק נ"ז דבפקדון וחפץ מסוים ל"ש הפקעת הלואתו ואסור ולפ"ז כל שכן בעין והו"ל חפץ מסוים ואינו עובר דל"ש דיכול להפקיע הלואתו דהא הו"ל דבר מסוים אבל באם יאבד או נגנב שוב יכול להפקיע הלואתו ולמה מקרי דבר הגור' לממון דהא כל שיגנב או יאבד לא מתחייב באחריות וביותר יש להקשות למה דמסיק דלר"ש כל שהוא בעיניה ל"ש דבר הגורם לממון רק דכל שיאבד יתחייב אם כן על זה שרי הפקעת הלואתו והיא קושיא גדולה ומכאן לכאורה קצת ראי' לשיטת הרמב"ם דאף בחייב מחמת שאנסו המלך שיקבל אחריות גם כן אסור ואם כן מה מועיל שיפקיע הלואתו הא מ"מ חייב באחריותו אבל להראב"ד והפוסקים סימן ת"מ דל"מ באנס ואם כן קשה הוא הו"ל הפקעת הלואתו ואני אמרתי להמתיק דברי התומים דבאמת אמרו בב"ק קי"ג דהפקעת הלואתו בעבד עברי דגופו קנוי הוה כגזילה ממש ואסור וא"כ כל שהפקדון בעין א"כ כל היכא דאיתא ברשות דעכו"ם הוה הו"ל כגזלן ממש אבל כל שנאבד רק שאנו דנין שמחויב לשלם זה הוה הפקעת הלואתו ושרי והוא קושיא נפלאה והנ"ל בזה דבר חדש דהנה ענין הפקעת הלואתו דשרי באמת כל שיש חילול השם אסור ולדעת הרבה פוסקים אף בלא נודע כל שטעה מעצמו הוא דשרי ולא שיטעה אותו ועיין בסי' שמ"ח בחו"מ וא"כ שוב ל"ש הפקעת הלואתו דשרי דהא אסור מטעם חילול השם אך עדיין יש לומר דניהו דאסור מצד חילול השם אבל בדיני אדם הפקעת הלואתו שרי וא"כ שוב ל"ש דבר הגורם לממון בזה אך נראה דדין הפקעת הלואתו הוה כמזיק מתנות ממון כהונה דקי"ל דכל דמשתרשי לי' חייב ולפ"ז כל שחייב באחריותו ואלו מגניב או מתביד יצטרך לשלם וא"כ הרי משתרשי לי' ול"ש הפקעת הלואתו דלא גרע ממזיק מתנות כהונה דכל דמשתרשי לי' חייב וה"ה בכאן הרי מגיע לו הנאה עי"ז שמפקיע הלואתו אבל באמת ז"א דכל הפקעת הלואתו הרי משתרשי לי' דאינו משלם לו הלואתו אך נראה לפמ"ש הר"ן בפ' הזרוע בהא דהקשו התוס' הרי אוכל מתנות כהונה הו"ל משתרשי לי' וכתב הוא דל"ש משתרשי רק באנס בית המלך גורנו דהוא לא רצה להפקיע רק שהמלך אנס גורנו אבל כל שרצה להפקיע המצוה פטור אף במשתרשי לי' ולפ"ז כל שבאמת מפקיע הלואה שפיר שרי אבל כל שאינו מפקיע הלואה רק שמגניב או מתביד רק דנימא כל שרוצה להפקיע הלואתו שרי ל"ש דבר הגורם לממון ז"א דכל שאינו רוצה לחלל ש"ש ולשלם לו שוב עובר על ב"י כנלפע"ד נכון.
2
ג׳עוד הי' נ"ל דבר חדש דמה דאמרו כיון דאלו מגניב או מתביד חייב עובר בב"י הטעם הוא דהנה בע"ז ובחמץ אסור רוצה בקיומן ועיין רש"י ע"ז דף ס"ד דלכך אסור רוצה בקיומו בע"ז משום דהתורה צותה להשבית ולבטל ולכך אסור רוצה בקיומו ע"ש ולפ"ז בחמץ דהתורה צותה ג"כ להשבית ולבטל אסור שיהי' רוצה בקיומו ואם רוצה בקיומו שוב אינו מקיים מצות התורה שצוותה לשרוף ולבטל והזהיר שלא יראה ולא ימצא חמץ ברשותו ולפ"ז כל שאלו מגניב או מתביד ברשותו קאי ניהו דכ"ז שהוא בעין אינו ממונו כלל מ"מ רוצה בקיומו כדי שלא יתחייב באחריות ושוב אסור ועובר על ב"י וב"י וכמ"ש ובזה מיושב מה שהקשיתי הא הפקעת הלואתו שרי ולפמ"ש א"ש דניהו דבדיני ישראל פטור אבל כל שהעכו"ם יכפהו ע"י דיני עכו"ם לשלם לו הרי רוצה בקיומו שלא ישלם ואסור ובזה נראה ראיה לשיטת הרמב"ם דאף אם העכו"ם אלם ויכול לאנסו מקרי חייב באחריות דהרי מ"מ רוצה בקיומו וא"ל דאינו רוצה בקיומו בגוף החמץ רק שלא יתחייב באחריות דז"א דעכ"פ לא גרע מרוצה בקיומו ע"י ד"א דאסור כמבואר בע"ז דף ל"ב וה"ה כאן וז"ב ובזה מבואר היטב דעכ"פ ביטול בודאי מועיל דמה בכך דאינו שלו מ"מ הא כל האיסור שרוצה בקיומו והתורה צותה להשבית ולבטל וא"כ כל שמבטל ודאי שרי ובאמת גוף סברת השאגת ארי' תמוה דכלפי לייא דבחמץ שלו שבעי הפקר גמור ובפני שלשה ואפ"א בגילוי דעת סגי וכמ"ש הר"ן ריש פסחים ובדבר שא"ש רק שע"י קבלת אחריות בה לידו לא יועיל ביטול והו"ל יציבא בארעא וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בע"ז כעין זה דע"ז של ישראל דלא מועיל ביטול ה"מ כשהוא שלו אבל כל שבא לידו ע"י מעשה מהראוי שיועיל ביטול ע"ש וה"ה בזה וע"כ נראה העיקר כמ"ש ודו"ק ובזה מיושב מה דכתבו הגאונים דאם הפקיד חמץ אצל ישראל חברו דהנפקד חייב לבער לא המפקיד ותמה הפר"ח סי' ת"מ דהרי ע"י קבלת אחריות אלו מגניב או מתביד חייב בביעור וא"כ ק"ו המפקיד דאלו לא מגניב הוא שלו לגמרי ולמה לא יתחייב בביעור והיא תימה גדולה ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שהפקידו ביד אחר הרי ל"ש לא ימצא בבתיכם דאינו בית שלו ואינו גבולו והתורה לא חייבה בביעור רק כשהוא בביתו וגבולו ושאני הנפקד דכל שחייב באחריותו חייב דהו"ל כשלו ונמצא בביתו וברשותו ובלא"ה נלפע"ד דבאמת מה שהפקידו ביד אחר זה הוה כמו ביעור מרשותו דעיקר כוונת התורה שיוציאו מביתו ועיין בשאגת סי' פ"ג שהאריך בזה וע"כ קצרתי ומצאתי בצל"ח בסוגיא דהלוה לנכרי על חמצו במשנה שם שחידש ג"כ דבקבלת אחריות על חמצו של עכו"ם אינו עובר בעשה דתשביתו והוא כמ"ש השאגת ולפע"ד כמ"ש ודו"ק.
3
ד׳והנה מ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים בשם רבינו יונה דהמפקיד חמץ אצל ישראל עובר המפקיד באחריות והביא ראיה מוגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש וכתב הרא"ש שאינו מבין ראייתו הה"מ והשאג' תמהו דראייתו מבואר דאף שזה גונב ההקדש מבית הבעלים אפ"ה לא קרינן בי' וגנב מבית האיש כ"א מבית הקדש אלמא כיון דההקדש יכול לקחתו מהבעלים מקרי בית הקדש אף שהוא באחריות הבעלים וה"ה לענין חמץ ובאמת שלכאורה היא תימה רבה על הרא"ש ולפע"ד דברי הרא"ש נכונים דשאני הקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוא והו"ל כאלו הוא שלו ואף בהקדש בה"ב מבואר בחולין קל"ט כן משא"כ בפקדון דאינו ברשותו של המפקיד וא"ל דגם פקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרה הוא דפקדון דלא כפרי' ברשות המפקיד הוה אמנם נראה כיון דאם רוצה לקבלו בפסח עצמו אין לו רשות לקבלו ולא הוא רשאי להחזיר לו א"כ אינו ברשותו של מפקיד והתורה אפקי' מרשותו אבל הקדש דאינו עובר על ב"י שפיר מקרי בי גזא דרחמנא וז"ב ודו"ק.
4
ה׳והנה הא דאמרו בדף ז' ולבתר אסורא ל"מ מבטל והתניא ולכאורה תמוה היאך ס"ד לומר דמועיל ביטול בתר אסורא והא הפקר ל"מ בדבר שא"ב ועקצה"ח סי' רי"א וא"כ לאח"ז איסור איך מועיל ביטול ואף סילוק ל"מ בדבר שא"ב ולכאורה יש מזה ראיה להב"ח דהפקר מועיל בדבר שא"ב אך נראה דבאמת ע"כ הטעם דל"מ הפקר בדבר שא"ב דהא אינו מזומן אצלו ומה מפקיר והרי הוא כבר א"ש אבל כאן ממנ"פ אם אתה מחשבו לשא"ב שוב אינו מהראוי שיעבור וע"כ דכאן גזה"כ דעשה כאלו הוא ברשותו וא"כ שוב יכול להפקיר ולבטל ג"כ ודו"ק היטב.
5
ו׳והנה במ"ש דדבר הגורם לממון אינו רק כמו רוצה בקיומו הן נסתר מחמתו מ"ש השאגת ארי' שם באורך שטוה"נ שנחלקו ר"א ור"י בכיצד מפרישין חלה בטוה"מ בכ"מ ס"ל דאינו ממון רק בב"י חשוב ממון לר"א כמו שעובר בב"י בדבר הגורם לממון ולפמ"ש אין לו דמיון דשם רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יתחייב באחריות אבל בטוה"נ דכל שמפרישו יצא מידי טבל ולכהן אם יאבד לא אכפת לי' ולא גרע ממזיק מ"כ וא"כ מה אכפת ליה ואינו רוצה בקיומו של חמץ ואם כן אם טובה"נ א"מ למה יעבור על ב"י מיהו י"ל דרוצה בקיומו של חמץ כדי שיוכל לקחת טוה"נ מיד הכהן אבל ז"א דאדרבא אם נימא דרוצה בקיומו כדי שיוכל לקחת דבר מהכהן לא יוכל ליקח דיעבור על ב"י ויצטרך לשורפו וא"כ שוב אינו רוצה בקיומו כלל ושרי והנה מ"ש הש"א דכל חמץ הו"ל גורם לממון לר"ש דאחה"פ מותר וכמו דחשיב לי' דבר הגורם גבי אוכל חמץ של הקדש במועד וא"כ שוב למה לא יהיו יוכל לבטל אף לאח"ז איסורו מה"ט דכל דחשוב דבר הגורם לממון הו"ל כדידי' ותמהני על פה קדוש יאמר כן היאך שייך לומר בדבר שעומד לשרף דיהי' חשוב דבר הגורם לממון והרי התורה אמרה תשביתו ועכ"פ מדרבנן צריך לפררו ולזרות לרוח או לשורפו ואיך יחשב כשלו ובשלמא שם דהוא הקדש וההקדש אינו עובר על ב"י א"כ שפיר חשיב דבר הגל"מ דלאח"פ יהי' מותר וז"ב ופשוט ובזה נלפע"ד דזה הענין שא"מ ביטול לבד מה"ת משום דכיון דלאחה"פ שרי לר"ש א"כ לא יבטלו בלב שלם ולא יפקירו רק על אותו זמן וכל שאינו מפקירו בלב שלם לעולם לא יועיל ועובר על ב"י לכך תקנו בדיקה כדי שלא יעבור על ב"י ובזה מיושב קושית התוס' ריש פסחים על רש"י דלכך ל"מ ביטול דחשו שמא לא יבטל בלב שלם על עולמות רק על אותו זמן וזה לא מחשב ביטול לענין חמץ דבעי שיחשבנו כעפרא בעלמא שאינו דבר הגורם לממון כלל ולפ"ז ר' יהודה דחמץ לאחה"פ אסור ושוב היה סגי ביטול דהרי אסור בהנאה עולמית ואין לו תועלת ולכך אמר הבודק צריך שיבטל דרב כר"י ס"ל וא"כ גם הביטול מועיל והנה הפ"י הקשה דאם נימא דמהני ביטול לחמץ ידוע א"כ מה נחלקו ר"י ורבנן אי בעי שריפה או בפירור וזורה לרוח די והרי עכ"פ ביטול הי' כמפרר וזורה לרוח ע"ש ולפע"ד נראה דהנה התוס' בפסחים דף ה' ע"ב ד"ה ודעתי' עילוי' הקשו לפ"ה דפירש וחס עליה לשרפה דא"כ מ"פ וכי משכחת לה לבטלי' הא פירש שחס עלי' לשרפה וכתב הט"ז בסי' תל"ד ס"ק ג' דבאמת לא יחוס עלי' לבטלה כיון שאינו מבערה לעולם אבל יחוס עלי' לשרפה ולכאורה תמהתי דהא הביטול צריך שיהי' שמבטלו ומחשבו כעפרא בעולם וא"כ מה אכפת לי' וצ"ל דס"ל להט"ז דבאמת עיקר הביטול הוא שיעלה במחשבתו שהוא הפקר גמור וכעפרא בעלמא אבל חז"ל חשו שמא לא ירצה לבטלו רק על זמן האיסור לכן תקנו שיבדוק ויבטל וע"ז פריך וכי משכחת לה לבטלי' דהא עכ"פ יבטלו ולא יחוש על משך זמן האיסור ואי משום שמא לא יחשוב לבטלו לעולם הא גם אם נתקן שיבטלו שמא לא יבטל במחשבתו לעולם ומה הועילו בתקנתם ומשני דלמא משכח לבתר זמן אסור ול"מ לבטלו עכ"פ חזינן דיוכל להיות שביטל אבל לבו בל עמו ואינו מבטלו רק לזמן ולכך אמרו דצריך שריפה וא"כ יבטלו בלב שלם ומפרר וזורה לרוח ג"כ לא מועיל דיוכל להיות שמפררו באופן שיוכל להתקיים לאחר הפסח ולכך תקנו שישרוף וז"ב ובגוף דברי הט"ז דלא יחוס לבטלו כיון שאינו מבטלו לעולם ותמהתי דל"מ ביטול כל שאינו מבטלו לעולם והנה ראיתי בהגהת אשר"י פ"ב דפסחים שכתב דאם הפקיר חמצו ע"מ לזכות בו לאח"פ דמועיל הרי דמועיל בהפקר ע"מ לזכות בו ולפע"ד היא תמוה דעם מי הוא מתנה שיזכה בו אח"פ ואם נתנו לעכו"ם ל"מ הפקר כיון שלא הפקיר לעכו"ם ומכ"ש אם הטמינו באיזה מקום שיוכל לזכות בו אח"פ דודאי לא מועיל ובמק"ח סי' תמ"ח מביא דברי הג"א הנ"ל ולא הרגיש כלל שהוא תמוה ועמ"א סי' תמ"ח ס"ק ח' וראיתי בפר"ח סי' תס"ז שהאריך בדבר החטה שכתב עליו כל הפסוק ארץ חטה ושעורה וכתב דאסור להניחה במקום הפקר ולזכות בה לאח"פ ע"ש שהאריך ולא הזכיר דברי הג"א הנ"ל אמנם לפע"ד היו נראה שם בחטה דרצה להשהותה ולא לאכלה רק להנות מהמראה שהיו כתוב עליו פסוקים דכל שביטלו והפקירו על משך זמן פסח דשרי כיון דליכא חשש אכילה דהא למראה שוה יותר אולי דמותר דהרי קול ומראה וריח אין בו משום מעילה וכמ"ש הפר"ח בעצמו וזהו לפע"ד מ"ש שמא ימצא גלוסקא יפיפי' ולמה דקדקו יפיפי' משום דאין חשש אכילה דהמראה שבה יותר שוה מהאכילה ובודאי לא יאכלה ובכה"ג יחוס עליו לשורפה אבל לא יחוס לבטלה שוב ראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל סי' מ"ד שהאריכו בזה הרב השואל והכנס"י ודעתם דל"מ הביטול כל שאינו מפקירו בלב שלם והביאו דברי המהר"ם רקנטי שפסק דמפקיד חמצו ע"מ שיזכה לאח"פ ובאמת כל דברי הרב השואל שם נכונים דלא כמ"ש הכנס"י וכמ"ש בתשובה אחת ואכ"מ ודברי מהר"ם רקנטי הן הן דברי הג"א הנ"ל וכבר כתבתי שלא זכיתי להבין והוא קצרו מהא"ז ובלי ספק שם מבואר באורך בראיות ולא זכינו לאורו והנה מ"ש דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה באמת שכ"כ הפר"ח דעכ"פ איסורא איכא אבל לא הי' צריך לדחוק דריח דוקא לאחר שתעלה תמרותו אבל מקודם שתעלה תמרותו דלא עביד המצוה איכא איסור תורה ועיין בהגהת או"ה דאסור להריח בחמץ וכן קי"ל בש"ע ועי' בתוס' פסחים כ"ו ד"ה לאותן דאף להתקרב להריח אסור וע"ש במהרש"א ומזת ראי' דלקחת בידים כלי קודש להשמיע קול אסור כמ"ש המלמ"ל פ"ח מכהמ"ק וביום תרועה בר"ה כ"ח ועיין שעה"מ פ"ה מיו"ט ומ"ש שם על הגליון ועכ"פ בריח שייך בו מעילה מה"ת כל דלא נתעביד המצוה שוב נתיישבתי דדברי הפר"ח נכונים דשם כבר בטל ומה"ת סגי בביטול וא"כ שוב חשוב כנתעביד המצוה ושוב אין בו איסור תורה בריח ובזה יש לי לומר הא דאמרו דלמא משכח גלוסקא יפה היינו כמ"ש דיהנה מהמראה ויעבור בב"י ושוב אסור מה"ת קודם שנעשית מצותן וע"ז אמר דלכי משכח לה לבטלה וא"כ שוב לא יהי' אסור מה"ת דהרי בטלה וא"כ שוב לא אכפת לן משום מראה דגם במראה לאחר שנעשית מצותן לית בי' משום מעילה ועמלמ"ל פ"ה ממעילה הי"ד מיהו בגוף הדבר יש להסתפק אי שייך כאן לאחר שנעשה מצותו כיון דבתוך הפסח בודאי אסור חמצו של עכו"ם להנות והרי המראה יש בו משום הנאה כמ"ש הפר"ח דהמראה יש בו הנאה כמו מדבר שאוכל וכמ"ש רש"י לשון יזונו שמשביע כמו מזונות וצ"ע בזה ועפר"ח שם. והנה בהא דאמרו דחכ"א אף מפרר וזורה לרוח ודעת הב"ח דחכמים ס"ל דשריפ' ודאי טוב אלא גם מפרר מועיל נלפע"ד דסבר' הב"ח הוא כן דבאמת ר"י הי' מביא ק"ו ורק שחכמים א"ל דסופו להקל דאם לא מצא עצים יושב ובטל ולפ"ז לחכמים דס"ל אף מפרר שוב אין הק"ו להקל ושוב שפיר הק"ו דר"י ובזה מיושב ג"כ מה דק"ל דבלא"ה הוה הק"ו להקל לענין אפרו ולכך לרבנן דס"ל אף מפרר א"ש וגם נלפע"ד דהרי ר"י חזר בו ודנו בג"ש ורבנן דחי אותו בשטת ר"י כדאמרו עליו מדויל ידיו משתלים ולפ"ז לדידהו הג"ש קיימת אמנם שטת הרא"ש דלחכמים רק מפרר וכמ"ש המ"א סי' תנ"ה ולפע"ד הסברא דאם נימא דשריפה ג"כ שמא יטעו באפרו ויתירו ולכך אמרו דרק מפרר וגם נלפע"ד דאם נימא דאף מפרר והיינו מכח הק"ו או הג"ש נלפע"ד דא"א דהרי כשם שמקיש חמץ לנותר כמו כן להיפך והרי בנותר אינו רק בשריפה וע"כ שאין לומר כן כלל בג"ש מנותר או מק"ו דחולין מקדשים לא ילפינן וכדומה ועיין ח"י סי' תמ"ה ס"ק א' דאף אם הגרסא מפרר מ"מ ס"ל דמותר לשרפו שהרי טעמייהו דרבנן משום דאם לא מצא עצים יהי' יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו מ"מ ואין לו מובן ולפמ"ש א"ש ודבריו תמוהים דלאותן שלא גרסו אף ודאי דס"ל דאינו בשריפה וכמ"ש וכפי הנראה כוונתו מדאמרה תורה תשביתו מ"מ משמע דאף בשריפה אבל לפע"ד כוונת חכמים לקושית הפ"י דכיון דתשביתו היינו ביטול א"כ בכ"ד סגי דעכ"פ מבטלו בזה ודו"ק.
6
ז׳והנה בגוף חדושו של השג"א וכ"כ למעלה שגם הפ"י כ"כ דבחמץ של עכו"ם שקבל אחריות אינו מועיל ביטול צריך להבין הא דאמרו ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו ודיו הוא דוקא בחמץ שלו אבל של אחרים באמת צריך לחזור לביתו ולפ"ז צ"ב הא דאמרו חכמים בחמץ בכביצה והתוס' פירשו בשם הירושלמי משום דיש לו תקנה בביטול וא"כ איך יהי' הדין בחמץ שקבל אחריות דאין לו תקנה בביטול שוב יהי' צריך לחזור ולבערו אף בפחות מכביצה ובזה יש לישב מה שנשאלתי בזה מחכם אחד על דבר השמטה של הרי"ף הך דעד כמה חוזרים ובחבורי הארכתי ולפמ"ש א"ש דהרי"ף לא רצה להאריך לחלק בין חמץ שלו לחמץ שקבל אחריות ולכך השמיט הדין ובזה יש לישב מה דאמרו בירושלמי תני פחות מכאן אין מטריחין אותו והקשה הק"ע דמה קמ"ל הא תנן במשנה עד כביצה ולפמ"ש י"ל דבאמת ר"מ ור"י לדידהו באמת אין חילוק בין חמץ שלו ובין חמצו של עכו"ם שקיבל אחריות דלדידהו הטעם דעשו אותו כטומאתו אבל לרבנן דבקדש הוא בכזית ובחמץ הוא בכביצה וא"כ לדידהו ע"כ משום דלא רצו להטריחו וצריך לומר הטעם משום דיש לו תקנה בביטול ולכך בחמצו של אחרים שקבל אחריות צריך לחזור שוב ראיתי בצל"ח פסחים מ"ט שכתב ג"כ דאינו מועיל ביטול בקבל אחריות על חמצו של עכו"ם אבל על לא תשחט על חמץ דם זבחי אינו עובר למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ע"ש ובזה י"ל דע"כ אמרו חכמים בכביצה ולא שייך דמשכחת לה בשקבל אחריות שאין לו תקנה בביטול דהרי במשנה נקט ההולך לשחוט את פסחו ומשמע משום לא תשחט אנו דנין וזה לא שייך בקבל אחריות ולפ"ז לדידן לא הי' יכול להעתיק הרי"ף בכביצה דמה נעשה בקיבל עליו אחריות וע"כ השמיט הדין הזה ודו"ק היטב.
7
ח׳ודרך אגב אזכיר מה דק"ל בהא דפריך פסחים ז' ובתר אסורא מי מצי מבטל ליה והא תניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכו' אלא יו"ט בתר אסורא אמר רבי אחא בר' יעקב הכא בתלמיד יושב לפני רבו מסיקינן ומה קושיא הא ראב"י ס"ל דאף לר"י של אחרים ושל גבוה מותר באכילה או עכ"פ בהנאה להתוס' שם ואם כן כל שרוצה לזכות בהחמץ של עכו"ם נעשה שלו וכמ"ש התוס' ברגע הזו יכול לבטלו וכעין מ"ש הר"ן בע"ז פ' כל הצלמים דלכך אמרו גזירה שמא יגבה אף דהוה אסורי הנאה כיון דיש לו תקנה לבטלו זכייתו וקנייתו באים כאחד וכן בחמץ בפסח של נכרי דאפשר לישראל לזכות בו היה של ישראל ואסור לעולם ואם כן לראב"י דאפשר לישראל לזכות ומותר בהנאה שוב יוכל לבטלו ולא יעבור בב"י דזכייתו והעברת בב"י וב"י אלו בא כאחת ואף דראב"י הדר ביה כדאמר שם אמאי לא הוכיח מכאן דגם כן הדר ביה דאם לא כן היה לו לשנויי כה"ג וצ"ע.
8