שואל ומשיב מהדורא קמא ב׳:ס״אShoel uMeshiv Mahadura I 2:61
א׳ענין דבר שאינו מתכוין ופסיק רישא. ראיתי בספר מחנה לוי' שנדפס מחדש על הלכות שמחות למוהר"מ מרוטונבורק ז"ל ובסופו איזה תשובות ובסי' י"ט כתב בהא דכתב הרמב"ם פ"ה מנזיר הי"ד דלא יחוף באדמה מפני שמשיר את השער בודאי ואם עשה כן אינו לוקה וכתב הכ"מ הטעם משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר וע"ז תמה בספר הנ"ל דהא הו"ל פסיק רישה ומודה ר"ש וכתב דשאני הכא שאינו מתכוין להשיר את השער אלא לחוף לצורך איזה הנאה אחרת והא לא דמיא לשאר פ"ר ול"י כגון המחתך ראש הבהמה ואומר שלא נתכוין להמיתה דחייב שהרי מ"מ מתכוין הוא לחתוך את הראש והרי הבהמה מתה עי"כ משא"כ הכא דאין מתכוין להשרת השער וכתב שכן מצא להרב לשון למודים אא"ח סי' קנ"ח ובזה נלפע"ד לפרש דברי הה"מ פי"ב משבת ה"ב שכתב דכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פ"ר הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל אינו קוטמו לחצוץ שיניו הוא פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי כל שאינו פטור וכו' ועלח"מ שם ומ"א סי' שי"ח ס"ס ל"ו והכוונה לפע"ד דכל שאינו מתכוין ל"ש פ"ר דהא אינו מתכוין כלל לעשות כלי והוא עושה לדבר אחר וא"כ ל"ש פ"ר וכדבר האמור ובזה מיושב מה דאמרו אבל לא סורק ומקשה רישא ר"ש וסיפא רבנן ומשני דאף לר"ש כל הסורק להשיר נימין מדולדלות מתכוין ותמה הריב"ש על רש"י בשבת נו"ן דפירש דהטעם משום דהוה פ"ר ועיין באורח מישור ולפע"ד באמת ניהו דמתכוין להשיר הנימין הא על כל אחת מהשערות שלוקח אינו מתכוין לקחת אותו רק דמ"מ פ"ר הוה כמ"ש הריב"ש שם לדחות דברי הרב מו"ה חיים לפפא שהתיר לסרוק בשבת ואמר דנגד כל אחת מהשערות לא הוה פ"ר והוא דחה דבכה"ג הוה פ"ר ולפ"ז לענין מתכוין י"ל סברא זו דלכל אחת מהשערות אינו מתכוין ולכך פירש"י דהו"ל פ"ר רק דלא תאמר דאינו מתכוין כלל לאותו מלאכה וכמ"ש בספר מחנה לוי' הנ"ל לזה דכל הסורק מתכוין להשיר נימין המדולדלים וא"כ עכ"פ כוונתו למלאכה זו ושוב הו"ל פ"ר ודו"ק היטב.
1
ב׳ובזה מיושב היטב הא דקאמר אבל לא סורק אתאן כרבנן רישא ר"ש וסיפא רבנן ותמה בספר א"מ דאמאי לא הקשה טפי דא"כ מאי אבל דהא לרבנן גם חופף ומפספס אסור וכעין דמקשי בשבת מ"ד דחופף ומפספס אסור אף לרבנן ולפמ"ש א"ש דבאמת י"ל דגם המקשה ידע דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין מתכוין רק דאינו מכוין על כל שער ושער ובכל שער י"ל דלא נתכוין לה וא"כ לרבנן דס"ל דבר שא"מ אסור שפיר אסור במסרק דעכ"פ מתכוין על המלאכה וניהו דלא נתכוין לאותו שער הא לא גרע מדבר שא"מ אבל בחפישה ופספוס דלא נתכוין לשער כלל י"ל דמותר אף לרבנן וע"ז חידש התרצן דגם לר"ש הוה פ"ר עכ"פ משום דמתכוין לעשות אותו מלאכה ודו"ק והנה סברת המחנה לויה נזכרה בתוס' יומא ל"ד הנ"ל ד"ה ה"מ אבל לא לענין פס"ר רק לענין משאצל"ג דסד"א דאף דה"א דר"י לא מחייב במשאצל"ג רק בדבר שהוא מתכוין בידים וכו' אבל שם דלא נתכוין להבערה כלל סד"א דאף דהוה פ"ר פטור לר"י ע"ש והנה מבואר מדברי התוס' דפ"ר מקרי אף שאינו מתכוין לאותו מלאכה רק משאצל"ג לא הוה בכה"ג וע"ז קמ"ל דאף מלשאצל"ג הוה ובספר מ"ל שם הרגיש מדברי התוס' בכריתות דף כ' גבי נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות דס"ל להתוס' שם דהוה פ"ר אף שלא נתכוין לאותה מלאכה כלל ובאמת שביומא מבואר בביאור היטב אך מה שאני תמה בגוף הסברא שחידש המ"ל והלשון למודים דכל שאינו מכוין לאותו מלאכת פטור אף דהוה פ"ר שהרי הכ"מ פ"א מה' שבת הביא בשם רבינו אברהם החסיד בנו של הרמב"ם דהפרש בין משאצל"ג ופ"ר הוא דגבי פ"ר אינו מכוין למלאכה כל עיקר כגון שסזר פתח ביתו וצבי נצוד מאיליו ומשאצל"ג הוא שהוא מכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה ע"ש וביאור דבריו כתב בכפת תמרים בסוכה ל"ג וע"ש שהאריך בזה ולכל הפירושים בפ"ר הוא אף דלא נתכוין לאותו מלאכה כלל אפ"ה חייב וא"כ אין מקום לדבריו ואדרבא משאצל"ג הוא כשאינו מתכוין לעשות אותה מלאכה וכן מבואר מדברי התוס' יומא הנ"ל וא"כ אין מקום לדבריו וע"כ דבריהם צ"ע. ומצאתי דבר חדש בשטמ"ק ב"ק מ"ד ע"ב בהא דאמרו והנזקין שלא בכוונה ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר כתב בשם הר"ח ר"ש לטעמיה דסבר דבר שא"מ פטור ור"י מחייב ואע"ג דקי"ל כר"ש לענין פטורי שבת י"ל בהא הלכתא כר"י דהא ר"ש ור"י הלכתא כר"י וי"א כיון דאמרו רבנן הלכה כר"י בעירוב מכלל דבשאר מקומות אין הלכה כר"י ע"ש ובאמת שסוף דבריו תמוהים דהא זה כלל גדול דהלכה כר"י נגד ר"ש כדאמרו בערובין מ"ו ומ"ש שם בשם הראב"ד דר"י ור"ש הלכה כר"ש הוא ט"ס וצ"ל הלכה כר"י אבל תחלת דבריו שאמר דזה תלוי במה שנחלקו ר"י ור"ש לענין שבת הוא דבר חדש יוצא מפי אדם גדול קדמון והנה בשטה שם מפרש הראב"ד והרא"ה ז"ל דהא דר"י בנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל בשן ורגל אף שאין כוונתן להזיק אבל מתכונת היא לאכילה ולדריסה ע"ש וכפי הנראה כוונתו דק"ל לריש דפטור באינו מתכוין אמאי בשן ורגל חייב ולזה אמר דמתכוין עכ"פ לאכול וכאן אינו מתכוין כלל לזה שהזיק דלפ"ז לר"י דמחייב אף שאינו מתכוין כלל לאותה המלאכה ובזה אפשר לישב דברי המ"ל הנ"ל דלר"ש דפוטר בא"מ כלל לזה ובשן ורגל דמחייב משום שעכ"פ מתכוין לדריסה ואכילה וא"כ בכה"ג של"נ כלל לשום מלאכה שפיר פטור לר"ש אף דהוה פ"ר אבל לר"י שפיר חייב אף דל"נ לשום מלאכה ואף דבעי לר"י שיתכוין להזיק לזה גם בכל א"מ י"ל דעכ"פ נתכוין לשאר דבר רק לא לאותה מלאכה וז"ב ובזה נזכה להבין דברי הה"מ עכ"פ לר"ש דלכך ל"ש פ"ר דהא כל שלא נתכוין לא נתכוין למלאכת הצירוף כלל ובכה"ג ל"ש פ"ר ואף דלר"י באמת חייב אף בכה"ג מ"מ לר"ש ל"ש זאת דהא ל"נ כלל ואף דהה"מ סיים דאף לר"י פטור בזה זה באמת אינו מובן ועכ"פ לר"ש הדבר נכון וכמ"ש ועי' שעה"מ הלכות שבת פי"ב ה"א והנה התוספות בכתובות ה' ד"ה אם כתבו דהיכא דהוה מקלקל בחבורה ודבר שא"מ שרי ותמה המלמ"ל פ"א משבת דמשמע מדבריהם דבשביל דמקלקל אינו רק דרבנן לכך בא"מ מותר והרי התוס' בעצמם הוכיחו ביומא ל"ד הנ"ל דאף בדרבנן אסור שא"מ לר"י והניח בקושיא ולפע"ד לק"מ דהנה המלמ"ל בעצמו מביא בשם התוס' בכורות כ"ד דאף אם נימא דר"י דבר שא"מ אסר אף בדרבנן היינו בדבר שיכול להיות איסור זה כדמותו איסור תורה אבל בדבר שא"א להיות איסור תורה בשום מקום מותר בא"מ בדרבנן ע"ש ולפ"ז מקלקל בחבורה דמותר לר"י מה"ת וא"א שיהי' איסור תורה בזה שפיר מותר לר"י בדרבנן אבל התוס' הקשו על צירוף עששית שכתבו שם מקודם דצירוף עששית דאינם כלים הוא דהוה דרבנן אבל יש צירוף שהוא מה"ת שפיר הקשו דא"כ כיון דמשכחת לה שיהי' מה"ת שוב כל צירוף יאסור שוב ראיתי בתוס' עצמו בבכורות וכמדומה שהם עצמ' הרגישו בזה שהרי כתבו וראי' לזה מפ"ק דכתובות והן דברי תוס' בכתובות הנ"ל הרי שהבינו ג"כ כן ובזה יש ליישב קושית התוס' ביומא שם על רש"י דהרי הרשב"א בחידושיו לשבת מ"ב גבי גחלת של מתכת כתיב דלפי מה דאמרו ביומא אבל הכא צירוף דרבנן הוא היינו כל צירוף אפילו דכלים וכיון שכל צירוף ס"ל להש"ס ביומא דאינו רק מדרבנן ודחו לסוגיא דשבת א"כ שוב לא גזר ר"י בא"מ דלא משכחת שיהי' של תורה כלל ומה שהקשו התוס' דלמה פריך מאביי טפי הו"ל להביא משנה דר"י אוסר בגורם אף באיסור דרבנן הנה באמת ל"ק דהי' מקום לומר דמה דאמר אביי בשהגיע לצירוף ודבר שא"מ מותר משום דא"מ אינו אסור רק מדרבנן ובמקדש לא גזור ולכך מקשה מאביי דשם אמרינן דלר"י דבר שא"מ אסור מה"ת וע"ז משני דצירוף דרבנן הוא ובדרבנן שרי דבר שא"מ והנה לפי הגירסא שלפנינו דאמרינן דאין שבות במקדש ק"ל טובא דכל הטעם דאין שבות במקדש הוא בשביל שכהנים זריזין הם וכמ"ש הכ"מ פ"ח מבית הבחירה ואני הראיתי מקורו בשבת כ' וא"כ קשה טובא דמה שייך כאן דהכהנים זריזים הם דכיון דהגיע לצירוף א"כ ודאי מצרף וא"כ ל"ש כאן דאין שבות במקדש וכבר הארכתי בתשובה דע"כ ל"ש אין שבות במקדש רק במקום שהאיסור הוא משום גזרה אבל כאן דהאיסור הוא בפ"ע מה מועיל שאין שבות במקדש ס"ס יעשה איסור ומה מועיל זריזותי' דכהנים אך נראה דהנה התוס' מחלקים דצירוף עששיות אינו רק מדרבנן וצירוף דכלים הוא מה"ת ולפ"ז זה הצירוף של עששיות ל"ש למגזר דאם נתיר עששיות נתיר לצרף כלים דהא כהנים זריזים הם ובקיאים בהלכה ושפיר שייך לומר דאין שבות במקדש ובזה יש לישב קושית התוס' במה דמשני צירוף דרבנן והא ר"י גזור אף בדרבנן בא"מ ולפמ"ש א"ש דבאמת התוס' הקשו עוד דלפנינו הגרסא אין שבות במקדש ולפ"ז י"ל דבאמת גם רש"י גרס כן ועיקר כוונת הש"ס כיון דצירוף דרבנן והיינו בעששיות א"כ אף דאמרינן דר"י אוסר אף בא"מ דרבנן היינו דוקא במקום שיכול לבא לידי איסור תורה ולפ"ז במקדש דל"ש שיבא לידי איסור תורה דכהנים זריזין הם א"כ לא גזרו ע"ז דכל סברת התוס' הוא בשביל שיוכל לבא לידי איסור תורה ולפ"ז במקדש ל"ש זאת ומיושב קושית התוס' על רש"י שפיר ודו"ק היטב ובזה מיושב ג"כ מ"ש התוס' שם להקשות דמה מועיל צירוף דרבנן הא הוה פ"ר ולפמ"ש א"ש דהרי דעת התה"ד דפ"ר בדרבנן שרי ומה שהקשה המ"א בסי' שי"ד ישבתי לנכון בתשובה המיוחדת וחלקתי דכל דאינו איסור דרבנן בפ"ע רק בשביל גזירה כל דא"מ שרי וא"כ כאן ג"כ ל"ש פ"ר דכל שא"מ שרי דאינו איסור בפ"ע דכאן אינו מצרף גמור ורק בכלים שייך צירוף ובכה"ג ל"ש פ"ר ודו"ק היטב.
2
ג׳ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם ע"ב מעיוה"כ ה"ד שתמה הלח"מ דלפירוש התוס' הא לר"ש בא"מ ליכא שבות כלל ולמה הוצרך משום דאין שבות במקדש ולפמ"ש א"ש דבאמת רבינו א"ל כשיטת רש"י וכאן הוה פ"ר רק דבדרבנן שרי וצירוף עששיות הוא דאינו רק מדרבנן ולכך הוצרך לומר דאין שבות במקדש ובאמת שפי' התוס' דחוק לפרש דצירוף דרבנן הוא דוקא בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וזה לא נזכר כלל ומדברי ר"ח בשטמ"ק הנ"ל משמע דכל איסורין דומין לשבת ולהתוס' הרי גם ר"י ס"ל דשבת אינו רק מדרבנן. והנה בתוס' ישנים ביומא שם ראיתי דברים חדשים בזה ואמרתי לרשום דמ"ש בשם ר"י דאף דהוה פ"ר ס"ל לאביי כיון דהוה דבר שא"מ אף דהוה פ"ר מ"מ מותר לר"י דאף דמשאצל"ג חייב לר"י היינו דוקא שם דמתכוין לעשות גוף המלאכה וא"צ לגופה אבל כאן אינו מתכוין כלל לצרף אמת שכעין זה מבואר בכ"מ בשם רבינו אברהם ז"ל דזה הבדל שבין אצל"ג לפ"ר אבל הוא תמוה דמ"ש דאביי לא ידע מעיקרא בין פ"ר לאינו פ"ר כדאמר באם לא הביא וכוונתו לשבת קל"ג אמת שכ"כ הרשב"א בחידושיו לשבת מ"א ע"ב בסוגיא שם אבל זה דוקא אליבא דר"ש ולא אליבא דר"י דר"י ודאי אוסר בפ"ר בא"מ ותדע דאל"כ מ"פ מבהרת והא לס"ד אף פ"ר מותר וע"כ דלנ"י ודאי אסור וצע"ג עוד ראיתי שם דבר חדש שכתבו לישב הך דכריתות שהביאו בתוס' דברישא קרי לה דבר שא"מ ואח"כ קראו מלשאצל"ג וכתבו דברישא נתכוין לכוונה הפכיות לכסות זה הוה דבר שא"מ אבל בסיפא נקרא משאצל"ג דהרי כוונה יש בדבר ובזה נלפע"ד להבין מה דקשיא לי בהא דפריך ביומא והלא מצרף וקשה טובא דמה ענין מצרף לכאן דהרי עיקר צירוף הוא לפי כשמתחמם באש קרוב להשבר ובאו המים הצוננים לחזק וכמ"ש רש"י בשבת מ"א ולפ"ז כאן שעיקר כוונתו בהטילו למים הוא שהעששיות יחממו המים ולא שהמים יקררו העששיות וא"כ אף דדבר שא"מ אסור בכאן י"ל דמותר דהוא מתכוין כוונה הפכיות אבל באמת ז"א דניהו דזה נקרא שא"מ אבל עכ"פ לר"י אסור גם בכה"ג כדאמרו בכריתות שם ועכ"פ י"ל מה דס"ד דאביי דדבר שא"מ מותר הוא דוקא בכוונה הפכיות כהאי ובזה יש ליישב מה שהקשה אביי מבהרת ולא הקשה ממה דאמר ר"י בגורר דאסור ולפמ"ש י"ל דס"ד דבכה"ג דמתכוין כוונה הפכיות מותר והיינו אם נימא דאינו רק מדרבנן אבל אם ר"י אוסר מה"ת דבר שא"מ אין לחלק בין אם מתכוין להיפך וע"ז משני דצירוף דרבנן הוא.
3
ד׳והנה במ"ש למעלה דגם לרש"י צריך להאי טעמא דאין שבות במקדש אין להקשות דהא רש"י כתב דל"ג ואין שבות במקדש דז"א די"ל כמ"ש הפ"י בחידושיו לשבת מ"א דברי רש"י בזה יעו"ש והנה לכאורה ק"ל כל הטורח הזה למה והא אמירה לעכו"ם אינו רק שבות והיה יכול הגוי להכניס להמקוה עששיות של ברזל וא"כ אין שבות במקדש וצ"ל כיון דהיה בעזרה ואין עכו"ם נכנס לשם ואף דהוא רק מדרבנן הא בעזרת נשים הוא מה"ת כמו שנראה מהר"ש פ"ק דכלים וא"כ שוב הכה"ג שהיה טובל בעזרה לא היה יכול העכו"ם לבא שמה ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא במה דמשני דאין שבות במקדש הא הטבילה הראשונה הי' בחול ובלח"ש ובמ"ח האריכו אם היה רשאי לטבול דאין נכנס לעזרה לטבול רק הראוי לעבודה ולפ"ז מה עשה הכה"ג בטבילה הראשונה ולפמ"ש א"ש דאם היה בחיל שוב היה יכול לעשות ע"י עכו"ם ולא חשו על אמירה לעכו"ם שבות במקום מצוה כמ"ש הב"ע ובה"ג ואף לדידן דבעי שבות דשבות מ"מ בצורך גדול כי האי ועבודת היום תלוי בזה פשיטא דמותר אמירה לעכו"ם והקושיא לא היה רק בקדש מה עשה דשם לא היה רשאי עכו"ם לכנס וע"ז משני דאין שבות במקדש. ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ והפ"י בשבת מ"א דל"ל פריך והא מכבה ולפמ"ש י"ל דבאמת היה יכול לכבות ע"י עכו"ם ובחוץ לעזרה ומ"מ היה חם ויכולים להביאו ע"י ישראל לעזרה להמקוה ועיקר הקושיא דהא מצרף וזה בא בבוא להמקוה בתוך המים המרובים ששם נתחזק מאד אבל הכבוי היה מקודם ובירושלמי דפריך והא קא מכבה צ"ע. שבתי וראיתי דמה שגוי אסור לכנס לחיל זה רק מעלה בעלמא ומדרבנן דגוי אין מטמא מה"ת ואף דבספר דרך הקדש למהרח"א אלפנדרי הביא בשם המהרי"ט דהמכניס גוי למקדש עובר משום לפני עור דבריו תמוהים כמ"ש מהר"ח אלפנדרי שם על המשנה דהחיל מקודש ממנו וא"כ שוב קשה דמוטב להכניס שם לגוי וזה קיל מאיסור שבת והנראה בזה עפמ"ש הרשב"א בחדושיו לשבת קל"א בשם רבינו יונה ז"ל לפרש מה דאמרו ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה דהיינו מה שנתחדש ענין בגופן זה נקרא שבות שיש בו מעשה זה אסור באמירה לעכו"ם ולפ"ז כיון שמצרף שוב אסור אמירה לעכו"ם דהו"ל שבות דאית ביה מעשה שנתחדש ענין בגופן שנצרף הכלי ונתחזק ובזה מיושב מה דלא תקשה והא קא מכבה דהא כיבוי לא נתחדש ענין והו"ל כמו הוצאה וכדומה דלא הוה רק אמירה לעכו"ם שבות ודו"ק היטב. והנה הרשב"א כתב בפ' ר"א דאורג דאם נעל בעדו וצבי נשמר בתוכו דמותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד והר"ן שם תמה עליו דהיאך אפשר שאף במתכוין לשמור הצבי ג"כ יהיה מותר וכי מפני שהותר לו לשמור הבית יהיה מותר לעשות מלאכה בשבת ולא עוד שאפילו לא נתכוין כלל לשמור הצבי ג"כ מהראוי לאסור דהוה כפ"ר דא"א שלא ישמור הצבי בתוכו ע"ש ובש"ג העלה מזה דהרשב"א ס"ל דכל שעושה דבר היתר עם האיסור מותר אף דהוה פ"ר ע"ש וזה א"א כמ"ש המרכבת פ"א משבת אבל לפע"ד הדברים פשוטים וברורים בכוונת הרשב"א דשאני כל פ"ר דעלמא דגוף המלאכה עושה באיסור אף שאינו מתכוין לזה כיון דא"א שלא יעשה האיסור הו"ל פ"ר עד"מ קציצת בהרת או גרירה של כסא וספסל דאם היה פ"ר הרי עושה גוף המלאכה של איסור ומה בכך דלא נתכוין הא ע"כ א"א מבלעדי האיסור ואסור אבל כאן אטו נעילת בית יש בו שום איסור רק שיש צבי והוא נצוד ממילא עי"ז וא"כ מה שייך בזה שום מלאכה אטו אסור לנעול ביתו ומה בכך שניצוד הצבי אטו עשה שום מלאכת צידה רק שממילא נמצא הצבי שמור בתוכו ואף דאם נעל אחד בפניו חייב היינו לפי שזה מלאכת הצידה שע"י שינעל הדלת נצוד מאליו אבל כל שנתכוין לשמירת ביתו אף שנתכוין ג"כ לשמירת הצבי אבל בגוף הנעילה ליכא שום איסור א"כ מה שנצוד הצבי מאליו לא עשה שום פעולה דגם הנעילה לא עשה בשביל זה ומותר ויתכן יותר דבאמת צ"ב מה שנעל הדלת חייב אם נתכוין לשמירת הצבי ואמאי והא לא עשה שום מעשה בהצבי עצמו והו"ל לאו שאב"מ וצ"ל כמ"ש במכות כ"א דמצרפינן מעשה הראשונה אף שאח"כ הוה לי' לאו שאין בו מעשה ע"ש ולפ"ז המלמ"ל פ"ג מביאת מקדש מחלק בין אם תחלת המעשה היתה באיסור או בהיתר וא"כ ג"כ אם עשה מעשה לנעול בשביל הצבי דאז היתה עשייה באיסור אף שניצוד מאיליו אסור אבל כשהיה כוונתו לנעול הדלת לשמירת ביתו שזה בהיתר א"כ מה שניצוד מאליו אין בו שום מעשה ומותר וז"ב כשמש וגם בפורס מצודה אם לא נלכד הבהמה וחי' מיד כשפרס אינו חייב חטאת ועיין תוס' שבת י"ז ע"ב ד"ה אין ועי' בטוש"ע סי' שט"ז ומכ"ש כשנעל הדלת ולפ"ז שוב אין ראי' להש"ג מה שחידש דכל פ"ר אם אפשר להיות בלי פ"ר אף שעושה בדרך שהוא פ"ר מותר והמרכבת שם החזיק בדבריו ובאמת שלפמ"ש אין ראיה מהרשב"א דשם לא עשה שום מעשה כלל והמעשה של נעילה הוא בהיתר ובזה נלפע"ד לפרש דברי הה"מ דבצירוף כל שא"מ ל"ש פ"ר דכל שא"מ לעשות כלי אין בו מלאכה כלל והוא משולל ביאור ולפע"ד הסברא הוא דבאמת הצירוף אינו עושה שום מעשה איסור במה שמצרף דרק ממילא נצטרף ע"י שבאו עליו המים צוננים ולפ"ז בשלמא אם נתכוין מחשב המעשה לעושה מה שנתן עליו המים למה שנצטרף אח"כ הכלי מעצמה אבל כל שלא נתכוין א"כ זו המעשה עשה בהיתר ומה שנצטרף ממילא מה בכך כל שזה לא עשה ושפיר דומה לקטימת קיסם דגוף הקטימה אין בו איסור רק מה שמתכוין לחצוץ שיניו וכל שלא נתכוין אין בו שום איסור דאף שממילא נעשה כלי לא אכפת לן בזה וה"ה בזה וז"ב כשמש וז"ש הרמב"ם דבגחלת של מתכת דפטור אם לא נתכוין לצרף ומשום דכל דלא נתכוין לצרף שוב המלאכה נעשית מעצמה ולא אכפת לן ובזה מיושב היטב הא דפריך בשבת והלא מצרף ומשני כר"ש והרי בצירוף כל שא"מ ל"ש פ"ר ולפמ"ש י"ל סברא נכונה דהרי באמת מה ששופך מים צוננים מהראוי לחשב למעשה רק דכל שגוף הפעולה מותרת לא חשבינן לה מעשה ולפ"ז זהו כשהוא מותרת אבל כאן דבמים מועטים אסור משום מחמם ורק דבמים מרובים מותר כדי להפשירן וא"כ ע"כ שמתכוין להפשיר וצריך אתה לחשוב המעשה שהוא עושה כדי שלא יהי' כמחמם שוב נקרא ג"כ מצרף וע"ז משני דלר"ש מותר ובלא"ה ל"ק דבאמת קושית הש"ס והלא מצרף אינו דהוה פ"ר דא"כ אף לר"ש אסור וע"כ דרק שמא מצרף וא"כ לר"י דאסר דבר שא"מ אף שאינו פ"ר א"כ ניהו דאינו מכוין והמלאכה נעשית מאליה מ"מ מהראוי שיצטרף להצירוף דכ"ז שאינו מצרף שוב שייך לחוש לחמום ורק בכדי שיעור צירוף מותר דאינו מחמם ואז שוב הוה מצרף והא דמוקי כר"ש היינו דכיון שא"מ שרי א"כ בשביל חשש חמום ליכא למיחש דא"מ ופ"ר בודאי לא הוה וא"כ ממילא ל"ש מצרף משא"כ לר"י ממנ"פ כל שלא הגיע לשיעור צירוף ע"כ דצריך לחשב המעשה כדי שיעור החימום וא"כ שוב אסור ויש להמתיק עוד דכיון דעיקר ההיתר בשביל שהמעשה הוא בהיתר א"כ כאן דעד שלא הגיר מים מרובים היו אסור משום חמום וא"כ נחשב תחלת המעשה באיסור ושוב נחשב אח"כ צירוף ובזה מיושב דברי הה"מ מהרבה קושיות שהקשה הלח"מ פי"ב משבת ובזה מיושב הא דפריך ביומא והלא מצרף ולפמ"ש י"ל דבאמת שם מקרי מכבה ובירושלמי פריך באמת והלא קא מכבה ניהו דמכבה הו"ל משאצל"ג ומדרבנן ואין שבות במקדש מ"מ כיון דעכ"פ המעשה הוא איסור שוב אסור משום מצרף דנחשב תחלת המעשה ג"כ ואף דאין שבות במקדש עכ"פ מעשה היתר לא הוה וע"ז שפיר משני דצירוף דרבנן הוא ומותר דבר שא"מ ואף דר"י אוסר גם בא"מ דרבנן כאן כל דא"מ ל"ש צירוף וא"כ שוב מותר דא"ל דנחשב תחלת המעשה דז"א דבאמת כאן בעששית ל"ש צירוף מה"ת ורק דגזרינן אטו צירוף תורה וא"כ זה כשגוף הצירוף אסור מה"ת אבל באמת צירוף כיון דא"מ שרי וכמ"ש הה"מ וא"כ ל"ש לגזור כל דגוף הצירוף אינו איסור רק בשביל דכאן עשה בתחלה הכיבוי והרי כאן גם הצירוף אינו רק דרבנן ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק ויש לישב בזה הרבה קושיות. והנה בזבחים צ"א ע"ב כתב רש"י בהא דפריך והא מכבה ומשני דאתי כר"ש כתב רש"י וא"ת פ"ר הוא וכתב כיון דיכול לנסך בטיפות דקות אף שמזלף בטפות גסות מכבה מ"מ הו"ל דבר שא"מ ע"ש ודבריו תמוהים דס"ס כשמזלף בטפות גסות הרי מכבה ממש ובחידושי פמ"א בזבחים שם ראיתי דברים תמוהים שכתב על רש"י דא"כ מה קפריך לעיל והא קא מכבה דלמא מזלף בטפות דקות וע"כ כתב דאף בטפות דקות נמי הוה כבוי לולי משום דהוה פ"ר דלא ניחא לי' בכיבוי ודבריו תמוהין מאד דבאמת הערוך ס"ל דפ"ר דלא ניחא לי' שרי הוא באמת כן אבל לא קי"ל כהערוך וע"כ ע"כ כפירש"י כמ"ש התו' ביומא ל"ד וגם להערוך כ"כ הרא"ש פ' שמנה שרצים דבשאר איסורין מודה הערוך דדוקא בשבת מלאכת מחשבת בעינן ואף דדברי הרא"ש תמוהים כמ"ש הבה"ז והמ"א סי' ש"כ אבל הפ"מ נעלם ממנו כ"ז ועכ"פ דברי רש"י תמוהים והנה במרכבת שם חדש בזה דרש"י ס"ל כמ"ש הש"ג דכל מעשה שאפשר לעשות זולת פ"ר אף שעושה אותה בפ"ר מותר וא"כ גם כאן כיון דיכול לנסך בטפות דקות ולא יכבה גם בטפות גסות מותר ע"ש שהאריך בזה אבל גוף דברי הש"ג תמוהים והנה לשיטת הערוך א"ש סברתו כיון דפ"ר דל"נ לי' שרי א"כ כל שיכול לעשות בדקות זה לא ניחא לי' ושרי אבל ז"א דא"כ בשאר איסורים דאף לא ניחא לי' אסור א"כ אין מקום לסברת הש"ג אף גם דל"ש ל"נ לי' דאדרבא כל דיכול לעשות בדקות והוא עושה בגסות ע"כ דניחא ליה בזה ויהי' אסור ואדרבא אם לא אפשר בדקות הי' מקום לומר דלא ניחא לי' וגם נראה דענין לא ניחא לי' הו"ל מלשאצל"ג דהיינו דל"צ לזה וא"כ בשאר איסורים ל"ש זאת וראיתי במרכבת שם שכתב לפרש דברי הש"ג הנ"ל דהנה א"מ שרי בכל איסורים כמו בנתפזרו מעות לפני ע"ז דמותר לולא חשש מ"ע אף שמשתחוה ממש אפ"ה כל שא"מ שרי ולפ"ז ענין פ"ר דאסור ע"כ משום דע"כ מכוין כיון שא"א לעשות ההיתר בלי האיסור הו"ל כמתכוין לאיסור ג"כ וא"כ כל שאפשר לו לעשות בלי איסור שוב הוה א"מ ממש ודבריו תמוהים דמה שמדמה לע"ז ז"א דשם כל שלא נתכוון להשתחוות לשם ע"ז מה אכפת לן בהשתחויה והרי לבו לשמים דשרי ועי' סנהדרין ס"ב וגם מ"ש דכל שא"א הו"ל כמתכוין הרי להרשב"א כל שנתכוין להיתר ולאיסור פ"ר שרי וא"כ אין מקום לדבריו וגם אף להר"נ עכ"פ כל דעושה באיסור אף שיכול לעשות בהיתר אדרבא מתכוין יותר לעשות באיסור שהרי אפשר לו בהיתר ולפע"ד נראה בזה דבר חדש דהנה התוס' כתבו בביצה ל"ג ד"ה מלמטה דאף ר"ש מודה דאסור דהא דאר"ש דבר שא"מ מותר היינו כגון שעושה דבר שא"י לעשותן אבל הכא מתכוין לעשות מה שעושה וביאור הדברים דע"כ ל"ש א"מ דוקא היכא שהוא מתכוין לעשות דבר אחר רק שנמשך מזה ג"כ איסור כמו גורר כסא וספסל שאינו מתכוין לעשות חריץ אבל במדורה דזה רוצה לעשות מדורה ומדורה בעצמה מלמטה למעלה הוה בנין א"כ מה שייך בזה א"מ ואטו אם אדם יבנה נימא דאינו מכוין לבנות והא הוא בונה ולכך אסור ומעתה מבואר ענין דבר שא"מ דשרי וכל דהוא פ"ר דאסור מה"ט משום דל"ש לומר שא"מ והא עושה ממש האיסור ואיך שייך דלא מכוין ומה בכך והרי עושה האיסור ואטו מותר לבנות בשבת כשאינו מתכוין לבנות ולפ"ז זהו כשא"א בע"א אבל כל שאפשר בע"א א"כ י"ל דבאמת א"מ שרי ואינו מכוין לעשות איסור ואף שמזלף טפות גדולות הוא מתכוין לעשות המצוה בהרחבה והכשר מצוה ואף שע"כ הוא עושה איסור הא א"מ לעשות איסור וא"ל דכיון דא"א בע"א מה בכך דא"מ הא מ"מ עושה האיסור דז"א דאטו פסיקא לי' דיעשה איסור והלא אפשר בטפות דקות ואטו מזלף דוקא בטפות גסות הרי הוא מזלף כדרכו רק שא"א לצמצם אבל אינו מכוין לעשות איסור ושרי לר"ש וז"ב כשמש לפע"ד.
4
ה׳והנה לכאורה צ"ב בהא דאמרו לר"ש מותר דבר שא"מ וקשה למה יהי' מותר הא לא גרע משוגג דאסור מה"ת וא"כ גם בשבת למה יהי' מותר מה"ת וצ"ל דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וא"ע כל שא"מ שרי אברא דלפ"ז בשאר אסורים מהראוי להיות גם לר"ש דבר שא"מ אסור והלא מבואר בזבחים צ"א דלר"ש מותר אף דהוא שאר איסורים וא"ל דשאני התם דהוא כיבוי של מצוה אכתי קשה דהא ר"ש מתיר בכלאים משום דבר שא"מ ועי' ב"ק קי"ג ועי' סנהדרין פ"ד לענין חבלה וצ"ל דאף דדבר שא"מ גרע משוגג דשוגג הוא בגוף הדבר וכאן בגוף העשייה הוא מזיד רק שא"מ לאיסור מ"מ בחד צד עדיף טפי דשם גוף הפעולה שעשה הוא האיסור אבל כאן גוף הפעולה שעשה הוא מותר רק שנמשך בתוכו גם איסור וכיון דאינו פ"ר ואינו ודאי שיעשה האיסור ואינו מכוין לזה לכך שרי ולפ"ז בפ"ר ודאי אסור לר"ש בשאר איסורים דעדיף משבת ובזה י"ל דלכך אסר ר"ש אף בלא ניחא לי' בשאר איסורים משום דשם ל"ש מלמ"ח וע"כ עובר העבירה וכ"כ הרא"ש והתוס' אלא שאני המתקתי הדברים אברא דלפ"ז צ"ב לר"י דס"ל דבר שא"מ אסור בשלמא בשאר איסורים שפיר דלא גרע משוגג אבל בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה למה יאסר וצ"ל דמכאן ראי' ברורה לשטת התוס' ביומא ל"ד דר"י אוסר דבר שא"מ רק מדרבנן וא"כ הא מדרבנן אף דלא נתקיים מחשבתו כמו בזרק ארבע ונתכוין למשנה וכדומה דפטור אבל אסור וה"ה דבר שא"מ ועי' ב"ק כ"ו איברא דאי קשיא הא קשיא דא"כ. מ"פ שם ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי דקרא אתי לר"י דאמר דשא"מ אסור ומה קושיא שאני שאר איסורים דהוא מה"ת דבר שא"מ אבל בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולכך מתיר ר"י בא"מ ואף דמדרבנן אוסר הא אין שבות במקדש וא"ל דזהו תירוצו של הש"ס דא"כ לא הי"ל לומר אבל הכא צירוף דרבנן הוא והיו לו לסיים ה"מ בשאר אסורים אבל בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ובאמת שיש מקום לדחוק לכוין זאת בהתירוץ של הש"ס והי' מיושב הרבה קושיות אבל פשטת הענין אינו מורה כן אך נראה דבאמת כאן הוה פ"ר רק דלאביי לס"ד ס"ל דר"ש מודה גם בפ"ר ע"ש בתוס' ובתוס' ישנים ולפ"ז זהו לר"ש אבל לר"י כיון דהוה פ"ר שוב הוה מלאכת מחשבת ומהראוי לאסור מה"ת גם בא"מ כיון דע"כ נתכוין לזה דהו"ל פ"ר ולכך הוצרך לשנויי דר"י מודה בצירוף דרבנן שוב ראיתי שהתוס' תירצו באמת והביאו גרסא ה"מ בכה"ת אבל בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אמנם אי קשיא הא קשיא דמ"פ בזבחים שם והא קמכבה והיינו לר"י דס"ל דבר שא"מ אסור ומה קושיא הא באמת צ"ב דמה קושיא והא קרא כתיב אשה ריח ניחוח כדאמר שמואל ורש"י הרגיש בזה וכתב דכיון דאסור דבר שא"מ א"כ ע"כ עקר לי' למשמעות דקרא למדרשי' נחת רוח כאישים ולפ"ז כיון דגם לר"י דבר שא"מ אינו אסור מה"ת א"כ מה"ת כוונת הכתוב אשה (מה"ת) היינו לנסך ע"ג האש וא"כ מדרבנן לא אפשר למעקרי' לקרא וכמו לר"ש דדשא"מ מותר אף דמדרבנן אסור והיא קושיא נפלאה וצ"ל דשאני שאר איסורים דלר"י מה"ת אסור אברא דאם נימא דלר"י גם בשאר איסורים אינו רק מדרבנן קשה וצ"ל דכיון דהוה פ"ר בזה בודאי ר"י מודה דאסור מה"ת כיון דהוה מלאכת מחשבת וכאן הוה פ"ר ובזה יש לישב דברי הרא"ש דכתב פ' ש"ש בשבת להביא ראי' מהא דמקשה והא קמכבה דע"כ גם הערוך מודה דפ"ר דלא ניחא לי' בשאר אסורים אסור מה"ת דאל"כ מ"פ והא קמכבה ותמהו כלם דהא הש"ס משני כר"ש וא"כ מוכח אפכא ולפמ"ש א"ש דבאמת לר"י אף דדבר שא"מ אינו רק מדרבנן מ"מ בפ"ר ס"ל דהוא מה"ת וא"כ מוכח דהערוך מודה דאל"כ אכתי קשה דהא הוה פ"ר דלא ניחא לי' וע"כ דבשאר איסורים מודה הערוך אבל לר"ש דס"ל דבר שא"מ שרי אף בשאר איסורים ומטעם דלא נתכוין לעשות האיסור והוא נמשך ממילא ורק דבפ"ר מודה ר"ש ולפ"ז כל דלא ניחא לי' שרי דהו"ל מלש"ציג ואף דבשאר איסורים ל"ש משא"צ ל"ג מ"מ כיון דכל עיקר דא"מ דשרי בשאר אסורים לא למדו ר"ש רק משבת וכמ"ש בשטמ"ק ב"ק הנ"ל וא"כ ממילא כל שבשבת מותר שוב בשאר אסורים שרי אף דל"ש משא"צ ל"ג אבל לר"י דאדרבא שבת למד משאר איסורים וא"כ ממילא אף דהוה פ"ר דלא ניחא לי' מ"מ זה לא מקרי רק מלאכה שאצל"ג וכמ"ש ובפרט באפשר בטפות דקות דהוה מלשאצל"ג וא"כ כל דבשאר איסורים ל"ש זאת גם בשבת חייב ודברי הרא"ש נכונים דלהס"ד דאתיא כר"י ועקרו נמשך משאר אסורים א"כ שוב אסור ול"ש פ"ר דלא ניחא לי' משא"כ לר"ש ודו"ק היטב כי אף שיש לפקפק אחר העיון יתישבו הדברים ואני לא כתבתי רק כפי העולה ברעיוני בראשית ההשקפה ובזה יש לי לומר מה דמדמה המרכבת הך דטפות גסות למ"ש הש"ג י"ל דל"ד דשאני לענין שבת דבעי מלאכת מחשבת שפיר כתב הש"ג דכל דאפשר בדקות הו"ל משאצל"ג ושרי בשבת משא"כ שאר איסורים אסור אף במשאצל"ג וא"כ גם פ"ר דלא ניחא ליה וגם דאפשר בטפות דקות ג"כ אסור ובזה מיושב היטב הא דפריך ושמואל מי סבר לה כר"ש והאמר שמואל בגחלת של מתכת והא הו"ל משאצל"ג ותמהו התוס' דקארי לה מה קארי לה הא שאני משאצל"ג מא"מ ובשאר איסורים ל"ש משאצל"ג ולפמ"ש א"ש לר"ש ע"כ שאר איסורים נלמד משבת וא"כ אף דל"ש משאצל"ג מ"מ פטור אף בשאר איסורים ודו"ק היטב אברא דמה שחדשתי דפ"ר דלא ניחא לי' דשרי לר"ש לפי' הערוך הוא בשביל דהו"ל משאצל"ג ולפ"ז אם נימא דמשאצל"ג אסור שוב ל"מ אף דלא ניחא לי' א"כ נסתרו כל דברי המרכבת שהאריך לישב דברי רבינו עפ"י דברי הש"ג ולפמ"ש כל דברי הש"ג אינו רק בשביל דהו"ל משאצל"ג והרי לדידן לא קי"ל כר"ש ומשאצל"ג אסור וגם צ"ב מה דמשני ל"צ דאית לי' הושענא אחריתא ולמד הערוך מזה דהו"ל פ"ר דל"נ לי' וכ"כ גבי הא דמשני ל"צ דעביד בארעא אחרינא דהיינו משום פ"ר דל"נ לי' והא כל עיקר ההיתר משום דהו"ל משאצל"ג וזה ל"ש רק אם אינו רוצה בגוף המלאכה של הסחיטה כמו במסוכריא דנזייתא אבל כאן בעת שמיפה הקרקע או דמתקן ההושענא א"כ לרותה קרקע הוא צריך לאותה מלאכה או באותו הושענא ניהו דלא נהנה מזה כיון דאין הקרקע שלו או שיש לו הושענא אחריתי מ"מ הו"ל פ"ר ומקרי מלאכה הצריכה לגופה וצ"ל דהערוך ס"ל דאפילו דהוה מלאכה הצל"ג כל דאינו נהנה שרי וא"כ אף בשאר אסורים אפשר דמתיר דמה בכך דלא בעי מלאכת מחשבת הא גם בשבת אין הטעם בשביל מלאכת מחשבת דהרי באמת לא ניחא לי' והו"ל משאצל"ג ולא מתיר בשביל זה ועכ"פ דברי הש"ג בודאי יש לפרש כמ"ש משום משאצל"ג וכמ"ש ודו"ק היטב בכל מ"ש. והנה בגוף דברי הש"ג דכל שאפשר בלי פ"ר אף דעושה בדרך שהוה פ"ר שרי לכאורה הדבר מבואר בכתובות וא"ו דאמרו מאן חכמים ר"ש א"ל אביי והא מודה ר"ש בפ"ר א"ל לא כבבליים שאין בקיאין בהטייה אלא יש בקיאין בהטייה הרי דכל שמשכחת לה שיטה ולא יהי' פ"ר אף שעושה בדרך שהוא פ"ר מותר וע"ש בשטה שמאריך הרבה בזה ותמצא בקדמונים כעין סברא זו ולפ"ז לר"י דס"ל משאצל"ג אסור שוב אסור ולכך מוקי לה כר"ש ומיושב בזה קושיות הרבה בסוגיא שם ולפי שלא נפניתי כעת לעיין בזה ע"כ לא הארכתי בזה ודו"ק היטב ובקצרה י"ל דלר"י בשאר איסורים פשוט טפי דיהי' אסור ונלמד שבת משאר איסורים כמ"ש בשטמ"ק בב"ק הנ"ל וא"כ ממילא כל דהוה פ"ר מהראוי להיות אסור אף דל"נ לי' דבשאר איסורים ודאי אסור ואף דבשבת מהראוי להתיר הא בשבת הי' מהראוי להיות מותר דשא"מ לגמרי ואפ"ה אסרה תורה דנלמד משאר איסורים א"כ עכ"פ מה דראוי לאסור בשאר אסורים פשיטא דלא נלמד משבת דאדרבא שבת נלמד משאר איסורים משא"כ לר"ש הוא להיפך ובזה א"ש דברי הרא"ש ודו"ק כי קצרתי.
5
ו׳והנה המגיני שלמה בשבת דף מ"א כתב ליישב כל קושיות התוספות הנ"ל ותורף חידושו דר"י ס"ל דא"א להחם חמין מפני שהמעיין נובע צונן וא"א לחממו או שהוא טורח גדול להחם חמין כל כך ולפ"ז הרי אמרו בשבת כ"ט דעולא ס"ל דבגדולים דלא אפשר אפילו לר"י שרי ע"ש וכן ס"ל לאביי בהדיא דלא אפשר ולא קמכוין כ"ע ל"פ דשרי אך זהו בדרבנן אבל בדאורייתא אף בלא אפשר אסור דהרי מילה בצרעת דלא אפשר ולא קמכוין ואפ"ה אסור וא"כ להס"ד דצירוף דאורייתא לכך פריך ממילה בצרעת וע"ז תירץ דצירוף מדרבנן וא"כ בזה שרי כל דלא אפשר ולא קמכוין והא דפריך הש"ס בפסחים כ"ו ממעילה וכלאים ופרה אף דשם דאורייתא היינו דלא אפשר ומכוין בזה אינו מחלק ר"י בין דאורייתא לדרבנן אבל בלא אפשר ולא קא מכוין מודה ר"י דבדרבנן שרי זהו תו"ד בקצרה ועיין פ"י בשבת מ"א שם שממתיק דברי המג"ש על פי דברי הירושלמי ותיתי לי דכן רציתי לומר בראשית ההשקפה ולפע"ד צ"ע בדבריו דמ"ש דלא אפשר ולא קמכוין דשרי בדרבנן היינו כגון דלא הוה פ"ר אבל כל שהוא פ"ר שוב אסור אף בדרבנן דניהו דלא אפשר הלא הוא עושה איסור בודאי ואטו נתיר לו לעשות איסור בודאי ומה מועיל שלא אפשר וראיה ברורה לזה דהרי בסוכה ל"ג פריך והא הוה פ"ר וקשה להס"ד דלא ידענו דיש לו הושענא אחריתי אם כן פשיטא דמקרי לא אפשר ולמה יאסור ושם אינו רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' ביומא ל"ד דתיקון מנא מדרבנן הוא ולמה יהי' אסור וע"כ דכל דהוה פ"ר אסור אף בדרבנן אך באמת זה לא יזיק לדברי הגאון דהא צירוף עששיות לא הוה פ"ר כמ"ש התוס' דהא דמקשה ממילה בצרעת היינו להס"ד דמוקי כר"י וס"ל דלר"ש מותר אף בפ"ר א"כ ע"כ לר"י ל"ש לי' בין פ"ר לאינו פ"ר ואוסר בכל גווני אף באינו פ"ר ובתוס' יומא יש שם ט"ס במ"ש דלא שני לי' בין מתכוין לאינו מתכוין וצ"ל דלא שני' ליה לר"י בין פ"ר לאינו פ"ר וכמ"ש וא"כ שפיר משני דצירוף דרבנן שרי כיון דלא הוה פסיק רישא ובאמת שיש ליישב בזה קושית הה"מ על הרמב"ם דהשמיט הך דאית ליה הושענא אחריתי דיש לומר דהרמב"ם ס"ל דגם בפסיק רישא כל דאי אפשר בענין אחר שרי וא"כ לא קשה מידי דאם אין לו הושענא אחריתי מותר והש"ס אזיל כרבא דס"ל דאף באי אפשר אסור וצ"ע בזה אבל באמת לפע"ד סברא זו מחוורת דעל כ"פ בפ"ר וודאי אסור אמנם גוף דברי המגיני שלמה תמוהים לפע"ד דא"כ מאי פריך הש"ס והלא מצרף ומשני אביי דאינו מתכוין מותר והרי אף במתכוין כל שאי אפשר אביי מתיר בל"ב דלר"י לא שני בין מתכוין לשאינו מתכוין וא"ל דכיון דאביי ס"ל דלר"י ג"כ דבר שאינו מתכוין מותר א"כ שוב ע"כ באינו מתכוין מותר וכמו לר"ש דאם כן מ"פ על אביי ממילה בצרעת הא אדרבא אם אינו מתכוין אסור שוב כאן מותר דלא אפשר ושאני מילה בצרעת דהוה דאורייתא ולכך אף בלא אפשר ולא קא מכוין אסור משא"כ בזה אבל זה אינו דא"כ למה אמר משום דהוה דבר שאינו מתכוין וזהו עיקר קושיתי מיהו בלא"ה יש לומר דלהס"ד דצירוף דאורייתא אף בלא אפשר אסור וצריך לזה דבר שאינו מתכוין ועל זה משני צירוף דרבנן ולפי דברי המגיני שלמה לאביי יהי' מותר בלא אפשר וקמכוין בדאורייתא דהא לא אכפת לן באינו מתכוין אבל אני תמה דאין התחלה לדבריו דהרי אביי מייתי ראיה ממעילה וכלאים ופרה ובכולהו הוה דאורייתא ואפ"ה שרי לאביי בלא אפשר וקא מכוין וא"כ שוב מקשה ממילה בצרעת דשם הוה לא אפשר ולא קמכוין ואפ"ה צריך קרא לר"י והרי לר"י מותר בלא אפשר אף דקא מכוין ואדרבא אליבא דר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר יותר הו"ל לאוקמי דבפסיק רישא מודה דאסור וא"כ אף שלא אפשר אסור וגם לר"ש צ"ע כיון דפסיק רישא אסור אף שאינו מתכוין שוב יהי' מותר לאביי אף דהוה פסיק רישא דהא לא אפשר ולא מכוין עכ"פ דומה לאפשר וקמכוין אליבא דר"י דהא לר"ש עיקר תלוי בכוונה ואם לא מכוין שרי ואם כן קשה על אביי ממילא בצרעת וע"כ צ"ל כמ"ש דבפסיק רישא אף לאביי אוסר ר"י ואם כן שם הוה פסיק רישא ואסור אף דלא אפשר ואף דאביי בס"ד בשבת דף ל"ג לא סבר לה כרבא דבפסיק רישא מודה היינו אליבא דר"ש אבל לר"י ע"כ בפסיק רישא מודה וכל הני דמייתי בפסחים לא הוה פסיק רישא כמ"ש התוס' בפסחים שם ד"ה לא ולדברי הר"ן דפסיק רישא באיסורי הנאה שרי וכלאים הוה פסיק רישא צ"ע בזה ובלאו הכי דבריו צ"ע וכמ"ש בחידושי ליו"ד סי' ש"א הלא הוא בכתובים עמדי שם ובזבחים דף צ"א הנ"ל דמוקי כר"י אף דשם בודאי לא אפשר בענין אחר ופסיק רישא לא הוה כמ"ש רש"י שם וצ"ל דאזל אליבא דרבא דס"ל לר"י אף בלא אפשר ומכוין אסור וא"כ גם בא"א ולא מכוין גם כן אסור מיהו לל"ב דלא אפשר ולא קמכוין מותר אליבא דכ"ע והיינו אף לר"י וכמ"ש התוס' שם קשה דשם הוה לא אפשר ולא קמכוין ואמאי אסור לר"י וא"ל דבפ"ר אסור דאם כן אמאי לר"ש מותר והא מודה ר"ש בפ"ר וע"כ צ"ל דלא הוה פסיק רישא כמ"ש רש"י או כמ"ש הערוך דהוה פסיק רישא דלא ניחא ליה וא"כ שוב גם לר"י מותר דהא לא אפשר ולא קמכוין אך נראה דלזה כוון רש"י דלר"י ע"כ עקר לי' למשמעותי' והיינו דכל ענין דלא אפשר הוא משום דמוכרח לזלף על גבי האישים וזהו כשנימא דהתורה צותה לזלף על גבי אישים אבל אם יש לומר דלא כוונה התורה שיזלף על גבי האישים שוב לא מקרי לא אפשר ואסור לר"י דהוה שאינו מתכוין בלבד ולר"ש מותר.
6
ז׳ובזה נראה לפע"ד להסביר הא דאמרינן דאביי אמר דמודה ר"ש בפ"ר דאסור והיינו דלאביי אליבא דר"ש לא אפשר אסור כל (דלא) מתכוין ואם כן בפסיק רישא דהוה כמכוין ניהו דנימא דהוה א"א בענין אחר מכל מקום לדידי' לא אפשר אינו מעלה כלל משא"כ אליבא דר"י במקום דלא אפשר מה אכפת לן דהוה פסיק רישא כל דאי אפשר בענין אחר שרי לדידי' וזהו דבר חדש.
7
ח׳והנה הפ"י בפסחים דף כ"ו שם חידש דאביי ורבא לא פליגי אלא בהנאה הבאה מאילי' בשב וא"ת ונדחק שם בזה דמדמה לפלוגתת דר"י ור"ש והרי הם מיירי במעשה ובל"ב בהא דאמר דלר"ש אסור בלא אפשר וקמכוין כתב הפ"י דלר"ש אין לחלק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה ובכל ענין אסר ר"ש ואף בלא אפשר בדרבנן כמו מיעוט ענבים הכל אסור לר"ש ע"ש ולפ"ז לאביי יצא לנו דלר"ש יהי' יותר אסור מלר"י ובזה יש לומר בישוב דברי הרמב"ם דלדידי' דפסק כר"י בדבר שאינו מתכוין ניהו דבדאורייתא לא מחלק ר"י אליבא דרבא וכוותיה קי"ל בין אפשר ללא אפשר אבל בדרבנן מחלק בין אפשר ללא אפשר וכמ"ש המגיני שלמה מיהו לפמ"ש דבפסיק רישא ע"כ מודה ר"י וא"כ שם דהוה פסיק רישא שוב אסור בין לר"ש ובין לר"י ויש לי עוד אריכות דברים בזה ולא נפניתי כעת להעמיק יותר והנה. במ"ש דהר"ן ס"ל דבכלאים דהוא א"ה אף פסיק רישא שרי והמח"א האריך דדבריו סותרים למ"ש בע"ז גבי בת תיהא כעת ראיתי דעוד יש סתירה דבפרק שמנה שרצים מביא הר"ן דברי הערוך דמביא מהך דכלאים ובלבד שלא יתכוונו ראיה דבפסיק רישא דלא ניחא לי' שרי וע"ז כתב הר"ן דכל שאינו מלביש לא הוה הנאה אלא משוי בעלמא דשרי והוה כמו נמטא דנרש ע"ש ועי' במפרשי הים ב"ק דף קי"ג ובשו"ת להגאון מוהר"ם בנעט ז"ל כתבנו דבפסיק רישא ודאי ודאי דאסור והרי בר"נ מפורש להיפך הן אמת דבדברי הר"ן שם יש סתירה למ"ש הוא עצמו באותו פרק על דברת השאלתות גבי סירוס דגם הערוך מודה בפסיק רישא דלא ניחא לי' בשאר איסורים והרי הערוך מביא ראיה מכלאים דהוה שאר איסורים וגם על הרא"ש שכתב ג"כ דבשאר איסורים מודה ר"ש ג"כ קשה והרי הערוך מביא מכלאים ומזלף על גבי אישים וגם ממילה בצרעת אף בלי שבת והוה שאר אסורים וצ"ע. והנה לכאורה הי' נ"ל דבר חדש בהא דאמר עולא דבלא אפשר שרי לכ"ע דהנה בהא דאמרו בסנהדרין דף פ"ד אחר שגגת לאו בני שגגת חנק וכפי הנראה דיש לחלק בדבר שאינו מתכוין בין לאו לחנק ולכאורה צריך ביאור מ"ש לאו מחנק והרי אמרו מה לי איסור לאו מה לי איסור חנק ובאמת לרש"י ביבמות דף קי"ט משמע דיש לחלק בין לאו לכרת אבל הש"ס דחה לה ועיין מלמ"ל פ"א מיו"ט ובמגיה שם הי"ז שהאריך בזה אבל לפענ"ד נראה דהנה בלא"ה הדבר תמוה דא"כ בשבת דהוא סקילה למה מותר דבר שאינו מתכוין וע"כ משום דבשבת בעי מלאכת מחשבת ואם כן מאי פריך ממחט של יד דבשבת לא שייך זאת ובחידושי ר"ן על סנהדרין שם ראיתי שכתב ליישב זאת וכפי הנראה כוונתו כך דעיקר החילוק הוא לא בשביל שבבנו הוה שגגת חנק רק דבאחר ע"כ מותר דזה נתכוין לטובה לרפאותו ולמה יאסר ורק בבנו כיון דאפשר באחר למה יכניס עצמו בנו בזה כל דאפשר באחר וגם בשבת אף דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל כל דהוא יכול לעשות לאחר שבת למה יעשה בשבת כנלפע"ד בכוונת הר"ן שדבריו סתומים ולפ"ז במקום דלא אפשר מותר דבר שאינו מתכוין בין בשבת בין בשאר איסורים דבשבת אף דהוא שגגת סקילה מכל מקום מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל דאי אפשר בענין אחר והיא צריך לדבר הזה בשבת ואי אפשר להמתין על מחר מותר וגם בשבת כל דאי אפשר בענין אחר והוא צריך לו למה יאסר אברא דלפ"ז במילה בצרעת דודאי אי אפשר ומילה בזמנה ודאי אי אפשר לאחרו ואפ"ה אסור וצריך לומר דכיון דהוה פסיק רישא אסור וע"כ לא מחלק רב בין לאו לחנק רק במקום דלא הוה פסיק רישא ובזה מיושב מה שהקשה במגן אבות דמה פריך ממוכרי כסות על ר"י הא יש לחלק בין לאו לחנק ולפמ"ש הר"ן כל דאפשר בענין אחר אסור אף בלאו וז"ב דהאי מלתא ועיין במגן אבות בדף כ"ט בשבת וגם בסוגיא דצירוף בשבת דף מ"א דהאריך בחילוק זה ולפמ"ש אין מקום לזה ושפיר פריך כל דאפשר כנגעים למה התירו אף באיסור לאו ודו"ק וצ"ע בכ"ז בדברי התוס' בסנהדרין שם ובר"ן שם ובזה י"ל מה דקשה לי טובא לשיטת התוס' דיש לחלק דבשבת מלאכת מחשבת בעינן משא"כ בשאר איסורים מגרע גרע וא"כ מה מקשה ביומא ממילה בצרעת הא יש לומר דבאמת אין חילוק בין לאו לכרת כדאמרו ביבמות שם וא"כ אדרבא שאר איסורים חמירי טפי אף דאינו רק לאו משא"כ בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לפמ"ש הר"ן א"ש דאין נ"מ כלל כל דאי אפשר בענין אחר מותר ואם כן גם שם במילה בצרעת הא א"א בענין אחר וא"ל דשאני התם דהוה פסיק רישא הא להס"ד אביי לא מחלק בין פסיק רישא ללא פסיק רישא וכמו שכתבו התוס' לשיטתם ודו"ק וכן צ"ל לשיטת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה שרי ובשאר איסורים אסור וא"כ גם במילה בצרעת הוה פסיק רישא דלא ניחא ליה ורק דבשאר אסורים אין חילוק ומאי פריך משבת וע"כ דלהס"ד אין חילוק בין פסיק רישא ללא הוה פסיק רישא ושפיר מקשה ודו"ק.
8
ט׳והנה בשבת דף מ"ב אמרו למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והא אמר שמואל המכבה גחלים של מתכות וכו' אבל לא גחלת של עץ ואי ס"ד דס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי והקשו בתוס' ד"ה אפילו ומאי ס"ד דמקשה וכי משום דסבר שמואל כר"ש באינו מתכוין יסבור כמותו במלאכה שאינה צריכה לגופה והוא תימה רבה ולפע"ד נראה דבר חדש ע"פ מה שמצאתי מרגליות טובה בס' מעשה רוקח על התורה שנדפס מחדש מהחסיד הגאון מהר"א אבד"ק אמשטרדם פרשת ויקהל דהא דפליגי ר"י ור"ש במלאכה שא"צ לגופה דר"י מחייב ור"ש פוטר הוא דהנה רש"י כתב בחגיגה דף יו"ד ד"ה מלאכת מחשבת שהמחשב חשבה בדעתו ונתכוין לה ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למידין מלאכת מחשבת לשבת ולפי"ז ר"י דלא דריש בכל התורה כולה סמוכין רק במשנה תורה א"כ לכך ס"ל גם מלאכה שא"צ לגופה נמי חייב דלא ס"ל מלאכת מחשבת כלל אבל ר"ש דדריש סמוכין בכל התורה לכך ס"ל דפטור עי"ש ודפח"ח ולפי"ז דהסברת הש"ס דגם אינו מתכוין תלוי בפלוגתא דר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור הוא משום דכל עיקר טעם דאינו מתכוין דפטור כתב רש"י בב"ק דף כ"ו והוא מפורש שם בש"ס משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והרי ר"י לא ס"ל הך דמלאכת מחשבת וא"כ ממילא תלוי הנך פלוגתות בהדדי ומיושב היטב קושית התוס' ובזה יהי' נסתר מחמתו מ"ש בש"מ ב"ק דף מ"ו ע"ב דנזיקין שלא בכוונה דר"י מחייב תלוי גם כן בזה דר"י לשיטתו דמחייב בדבר שאינו מתכוין בשבת ולפמ"ש כאן אי אפשר לומר כן דשאני שבת דלא דריש מלאכת מחשבת ועיין במפה"י בדף מ"ב מ"ש שם גם כן לדחות בע"א דברי הש"מ הנ"ל ואברא דבגוף הדבר שחידש הגאון דלר"י לא שייך כלל מלאכת מחשבת לכאורה הדבר תלוי בהא דנחלקו בשבת דף מ"ט דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי דלמ"ד כנגד מאנחת המשכן זה מכח סמוכין כמ"ש רש"י שם אבל למ"ד כנגד מלאכה מלאכתו שבתורה א"כ אינם מכח סמוכין כלל הן אמת דהרשב"א בחידושיו כתב דגם אותו מ"ד דלמד ממלאכה מלאכתו הוא רק על מספר המלאכות אבל חשיבות המלאכות ילפינן ממשכן וא"כ גם לר"י דלא יליף מסמיכות אין לו טעם ללמוד על חשיבות המלאכה אמנם נראה דלפמ"ש התוס' ביבמות דף ג' דאף שר"י לא דריש סמוכין בכל התורה דוקא כשאינו מוכח אבל כשמוכח אז דרשינן סמוכים א"כ כיון דיש לנו לימוד ממלאכה מלאכתו שוב מצינו למילף לענין חשיבות ממלאכת המשכן אברא דאכתי קשה לר"י דס"ל בשבת ע"ה ע"ב דיש מ' מלאכות א"כ ע"כ דלא למד ממלאכה מלאכתו דאינו רק ל"ט אך נראה דהנה הש"ס בדף מ"ט אמרו קא מספקא לי' משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמ"ד לעשות צרכיו הוא נכנס או דילמא ויבא הבית לעשות מלאכתו ממניינא הוא ולכאורה צ"ב דמאי נ"מ מהיכן ילפינן אי זאת ממנינא או זאת ממנינא והנראה בזה דהנה לכאורה ל"ב למה דריש רב לעשות צרכיו הוא נכנס להוציא לעז על אותו צדיק ולהוציא הקרא ממשמעו דלעשות מלאכתו ממש אך נראה דהנה רב ס"ל כר"י בדבר שאינו מתכוין ולפ"ז באמת הוא נכנס לעשות מלאכתו ממש רק כל שנכנס לעשות צרכיו שוב אינו מתכוין לאותו מלאכה ואנן מסופקים אי דבר שאינו מתכוין אסור או לא ולפ"ז לר"י דס"ל דשא"מ גם כן אסור יוכל לחשוב גם לעשות מלאכתו בכל המלאכות ולפי"ז לשמואל דס"ל בדבר שאינו מתכוין כר"ש לכך דריש בסוטה לעשות מלאכתו ממש והוא ע"ד דרוש.
9
י׳והנה תלמידי הרב החריף מוה' מענדיל בודק ני' הקשה בהא דפריך על שמואל למימרא דכר"ש ס"ל ולמה לא הביא הש"ס מהא דאמר שמואל בהדיא בשבת דף כ"ב דהלכה כר"ש בגרירה ולפום ריהטא חשבתי די"ל דס"ל כר"ש בדבר דלא הוה פסיק רישא וגרירה משכחת לה במקום דלא הוה פסיק רישא ועיין שבת כ"ט אבל מצרף דהוה פסיק רישא ועיין מ"מ ולח"מ ומג"א סי' שי"ח ובדג"מ שם בכה"ג לא ס"ל כר"ש לזה מייתי מגחלת דשם הוה פסיק רישא כנ"ל לפום ריהטא.
10