שואל ומשיב מהדורא קמא ג׳:מ״זShoel uMeshiv Mahadura I 3:47
א׳בדבר המעשה שקרה ששני בעה"ב דרים בבית אחת ובלילה היה אחד שתוי שכור ונקרב בעה"ב אל אשת רעהו באישון לילה ובא עליה כדרך ביאה והיא לא ידעה בשכבה וחשבה כי בעלה הוא אח"כ נתעטש והכירה בעטושו שזה איננו בעלה וגם אשתו של הבועל הכירה בקול כי אינו על מטתו והיתה צעקה גדולה ובבוקר באתה האשה להרב המגיד וספרה המעשה כאשר הי' והנה כאשר נשאלתי בזה ואמרתי כיון דאשת ישראל היא וזו אנוסה הי' שלא הכירתו אף דיכל' להכיר בט"ע דקלא כדאמרו בגטין דף כ"ג היאך מותרין ב"א בנשותיהן בלילה בטביעת עינא דקלא מ"מ כל שלא הכירה הרי אנוסה היתה (ועיין נדרים דף צ"א בדברי הר"ן ותמצא בהדיא דבזה מקרי אנוסה אף בכהן) ועכ"פ מידי שגגה לא יצאתה דכל שלא הכירה מה הי' לה לעשות והכי צריכה שתבדוק ותחקור אחר זה אם היה בעלה וא"כ אפשר דמקרי אנוסה ומותרת לבעלה ישראל וגם כיון דמפי עצמה אנו חיין שוב אינה נאמנת דאימור עיניה נתנה באחר ולמשנה אחרונה אינה נאמנת לומר טמאה אני ואף די"ל כיון דהיא אמרה שלא ידעה א"כ חשבה שתהיה מותרת ול"ש ענ"ב דז"א דממנ"פ אם אמרינן שאמת ספרה ובתום לבבה עשתה אין לך אנוסה גדולה מזו ואם כוונתה לרע רק שמתנצלת כן א"כ חיישינן שמא ערומי קא מערמת אך מה שיש לעיין בזה אם אחר שימות בעלה אם תהי' אסורה לכהונה והנה מראש צורים נראה הרמב"ם פי"ח מא"ב הלכה ט' כתב דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אף שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי הוא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודית שהוא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא וכתב הראב"ד אף על פי שדבר חכמה אמר אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנה והלא לא הודית על עצמה הודאה לאסור ולא נתקבלו דבריה כלל הרי אשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל והנה דברי הראב"ד צ"ב דמ"ש דלא נתקבלו דבריה תמוה מאד דהא סוף סוף הא קא שויא נפשה חד"א וא"כ מה נ"מ אם נתקבלו דבריה או לא הא לעצמה מועיל והנראה בזה דהנה הא דשויא נפשא חד"א נסתפק המהר"י בסאן סי' פ' בתשובותיו אם הוא משום תורת נדר או משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והנה אם נימא דהוא מתורת נאמנות על עצמו שפיר כתב הראב"ד דזה דוקא היכא ששייך נאמנות בשעת חלות האיסור כמו בטבח שעשה סימן בראש הכבש או באומרת קדשתני דאסרה על עצמה הקרובים בעת ההוא או הכבש אבל כאן הא בכח אמירתה לא היתה נאמנת דאמרינן ענ"ב ורק במות בעלה ורוצה להנשא לכהן אנו דנין א"כ כל שנתנה בעת ההוא אמתלא שוב אין תורת שויא אנפשה חד"א דעד אותו הזמן שנתנה אמתלא לא היה מקום להאמין לה על עצמה ואח"כ שוב נתנה אמתלא לדבריה ובזה מיושבים דברי הראב"ד דפתח בטעם שלא נתקבלו דבריה ואח"כ כתב משום אמתלא והרי אמתלא מועיל אף בנתקבלו דבריה ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ב חלק אהע"ז סי' ח' מ"ש בזה דבאמת י"ל דכאן לא יועיל אמתלא דמעשה לא עבדה ובפרט לפי גרסת ה"ה שהי' ברמב"ם גם באשת ישראל ובאשת ישראל כל שנתגרשה עבדה מעשה ולמעשה ל"מ אמתלא כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קפ"ה לזה אמר הראב"ד כיון דעד הגירושין לא נתקבלו דבריה ורק אח"ז שוב מועיל האמתלא וז"ב.
1
ב׳ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי הה"מ שכתב דמקורו של רבינו הוא מהא דאמרו בכתובות דף ט"ז דקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה הרי מבואר כדברי רבינו ותמה המלמ"ל דשם מיירי באשת ישראל ונתקבלו דבריה משא"כ באשת כהן דלא נתקבלו דבריה ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דנתקבלו דבריה כל שלבעלה ישראל מותרת מקרי לא נתקבלו דבריה דל"ש להאמינה בתורת נאמנות דהא מותרת לו אמנם עדיין יקשה לפמ"ש במשפט צדק דמתורת נדרי איסור הוה דאין להם שאלה וכן הסכים המהר"י בסאן שם וגם בשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' מוזכר סברא זו ולפ"ז יקשה על הראב"ד דמה אכפת לן במה שלא נתקבלו דבריה סוף סוף שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ומהני מתורת נדר והנראה בזה לפי מה דמבואר בש"ע יו"ד דאדם אוסר על עצמו דבר שלב"ל לכשיבא בעולם והיינו דוקא על עצמו ולא על אחר ועמ"ש בחידושי להלכות נדרים שם ד' יזכינו להוציאו לאור ולפ"ז לכאורה קשה טובא על רבינו דהיאך נאסרה לאחר הרי התוס' ישנים כתבו בנדרים דף צ' שם בישוב הקושיא דהיאך מותרת הא שויא אנפשה חד"א וכתבו התוס' בשם הר"א ממי"ץ דלא מצינו שאסורה לנשא לכהן והוא מוזהר עליה לא היא עליו והתו"י תמהו דכשם שהוא מוזהר עליה כך היא מוזהרת עליו ולפ"ז זה דוקא לענין שתהי' נאסרת לבעלה כהן אבל אחר מות בעלה כיון דבחיי בעלה מותרת וא"כ לא חל הנדר עליו כלל לענין שתאסר לאחר דהא ע"ז הוה דבר שלב"ל ועל אחרים לא מצי אסרה דבשלמה על עצמה היתה יכולה לאסור אבל על אחרים שוב הו"ל דבר שלב"ל וא"ל דאח"כ כשבא לעולם אסרת על עצמה הא בזה שוב מהראוי שתועיל אמתלא והיא קושיא נפלאה וגם יש להמתיק הדבר דכיון דבאמת היא אינה מוזהרת להנשא לכהן רק דכל שהוא מוזהר ממילא היא מוזהרת וכיון שעליו לא מצי לחול הנדר כיון דהי' דבר שלב"ל שוב ממילא לא חל עליה ג"כ דכל שהוא לא מוזהר גם היא לא מוזהרת ומעתה יש לומר דזהו כוונת הראב"ד דכיון שלא נתקבלו דבריה שוב אין מקום לנדר לחול ושפיר ארכבה לתרי ריכשי דמשום אמתלא בלבד לא מועיל כל ששהתה כל כך וגם עבדה ממעשה באשת ישראל לכך אמר כיון דלא נתקבלו דבריה שוב מועיל אמתלא ומעתה מיושב היטב ראיית ה"ה דשפיר הקשה מהא דנפסלה לכהונה דאם נימא דכל שלא נתקבלו דבריה אינה יכולה לשויא אנפשה חתיכה דאיסורא א"כ לא היתה נפסלת מכהונה אף באשת ישראל דגם שם ל"ש הנדר ובזה מיושב קושית אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ על ה"ה יעו"ש ודו"ק ועבב"ש סי' וא"ו ס"ק כ"ו במ"ש באשת ישראל מהראוי שתהי' נאמנת דנתקבלה דבריה לענין כתובה ולפמ"ש גם זה נדחה דמ"מ ל"ש תורת נדר הזה ודו"ק היטב כי חריף הוא. ואגב אזכיר מה דהי' קשה לי למה ההיה נאמנת גבי שבויה לומר טמאה אני אף נגד ע"א ולמה לא ניחוש שמא עיניה נתנה באחר ומצאתי בח"מ ובבית שמואל סי' ז' ס"ק יו"ד שהרגיש בזה וכפי הנראה בשביל דשבויה היא מחשב ליה כרגלים לדבר דנאמנת ודו"ק.
2
ג׳ובזה נפתחו לי שערי בינה בדברי הרשב"א שכתב בחידושיו לנדרים דף צ' על הקושיא דהא שויא אחד"א הביא הוא בשם הר"א ממיץ דתירץ דזונה לא מוזהרה לכהן אלא היכא דמוזהר הוא עליה והדבר תמוה וכל הבא בתוכו יתמה דאדרבא משם מותבין התוס' תיובתא כלפי סנאי' דהר"א והיאך הרשב"א הכניס זאת בתירוצו של הר"א וכבר תמהו בזה האחרונים ולפמ"ש א"ש דהר"א יסבור דטעם שויא אנפשא חד"א הוא מתורת נאמנות על עצמו ולפ"ז שפיר כתב כיון דעל אחר אין לה נאמנות וא"כ הבעל אינו מוזהר דע"ז לא מהמנת וכיון שכן הוא לא מוזהר עליה א"כ שוב היא אינה מוזהרת עליו גם כן ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד אחר זמן רב מצאתי במאירי על נדרים דף צ' כתב לישב דברי הר"א כן ודו"ק.
3
ד׳והנה בהא דאמרו בכתובות שם מיגו דאי בעי א' מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי ופסלה נפשה מכהונה ותמוה לי דמאי מיגו הוא דלמא ענ"ב ולכך אינה טוענת מוכת עץ דא"כ תהי' מותרת לשיטת הרמב"ן ודעימיה משא"כ עכשיו דחשבה שתאסר וא"ל דכל דמפסדת כתובתה לא שייך ענ"ב כמ"ש התוס' בכתובות דף ס"ג ועיין בח"ץ שם שוב ראיתי בהפלאה בכתובות דף ט' בסוגיא דפ"פ דהקשה כעין זה ודו"ק בכל מ"ש. והנה במ"ש למעלה יש לישב דברי הר"ן התמוהים במ"ש במשנה לישב דלכך נאמנת בטמאה אני לך משום דאפקעינהו רבנן לקידושין וכתב ומיהו בנתין וממזר ליכא למימר הכי ותמה הרב בעל מג"א בחיבור קטן שנדפס על תוס' מסדר נזיקין בשו"ת שם בסופו דא"כ בהך דאהלויי ונפט דכתב הר"ן דמיירי באשת כהן וא"כ מה יענה הר"ן דשם ל"ש אפקעינהו ובתשובה הארכנו בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת הי' מקום לישב כשיטת הרא"ם וכפי מ"ש הרשב"א בשמו וכמ"ש לעיל בכוונתו וע"כ צ"ל דהר"ן ס"ל דשויא חד"א הוא מתורת נדר וא"כ גם הוא מוזהר ומעתה זה במשנה דאסרה על עצמה דאמרה טמאה אני לך אבל כאן דאינו מתורת נדר דהרי הוא באמת לא רצתה לאסור עצמה וא"כ ע"כ מתורת נאמנות אתינן ושוב מותרת וכמ"ש הרשב"א ודו"ק היטב כי קצרתי. והנה אין לפקפק דזו לאו אנוסה מקרי משום דברי רבינו דבעיר הרי היא בחזקת מפותה דהרי כבר האריך אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קמ"ו וסי' קמ"ז להוכיח במישור דגם הרמב"ם מודה דאם טענה נאנסה נאמנת אף בעיר ועיין בספר קרן אור שם נדפס תשובת הגאון בעל פנ"י והתב"ש וכלם האריכו בדברי רבינו הנ"ל וכבר קדמם אא"ז הח"ץ לבאר דברי רבינו על נכון. ומדי דברי זכר אזכור מה שהאריך בשו"ת הח"ץ שם לבאר דברי רבינו הראב"ד בהשגות פ"ב מנערה הלכה י"ג ובאמת שדברי הראב"ד שם עמומים הם ויש בהם שלשה נסחאות כמ"ש הכ"מ שם ולכאורה אינם שייכים כלל וגם יפה השיב הכ"מ על שלפנינו ועל הנוסחא אחרונה דהצער לעצמה דמה ענינו למודה במקצת סוף סוף הוא מודה בבו"פ וכופר בצער והו"ל מודה במקצת גמור ומה נ"מ אם שייך לה או לאביה והיא פלאי על הראב"ד אבל לפענ"ד דברי הראב"ד נכונים וכוונה עמוקה כוון בזה דהנה שטת הראב"ד והובא בטוש"ע חו"מ סי' פ"ח סי"ט וס"כ דטענו בפקדון ומלוה הו"ל כטענו חיטין והודה בשעורין דכיון דמלוה ופקדון שני ענינים חלוקים הם ויש להם דינים שונים דפקדון יכול לטעון נאנסו משא"כ במלוה אף שתבעו שניהם וזה מודה באחת פטור משבועה וגם באם תבעו חוב אביו והוא מודה בחוב של עצמו או להיפך דהו"ל כטענו חיטין והודה לו בשעורין ע"ש ובסמ"ע והש"ך ולפ"ז לשיטת הראב"ד דצער לעצמה באנוסה וא"כ כשהיא תובעת שאנסה וחייב בו"פ וצער א"כ תובעת חוב של עצמה וחוב אביה דבו"פ לאביה וצער לעצמה וכשהיא אומר שפיתה ואין לה צער מודה בחוב אביה וכופר בטענת חוב של עצמה ולפ"ז קאי כאן מודה במקצת וז"ש הראב"ד שאין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהחוב אינה שלה והיינו דכיון דהבו"פ שייך לאביה והיא תובעת הצער לעצמה א"כ הוה כמודה בחוב אביה ולא בשלה והו"ל כטענו חיטין ושעורין והודה לו בשעורין ואף דבזה חייב הא כאן הענינים חלוקים כמלוה ופקדון דהרי אנוסה ומפותה ענינים חלוקים הם וא"כ הו"ל ענינים חלוקים דבזה אין כאן שבועה וז"ש הראב"ד לפי הנוסחא שהביא הכ"מ דהצער לעצמה ומה שהודה לאביה הודה ולא לה ותמוה דמה נ"מ בזה וכמ"ש הכ"מ ולפמ"ש א"ש דכיון דהוה כענינים חלוקים א"כ שפיר הו"ל כתבעו חוב עצמו ומודה בחוב אביו ובזה מיושב גם מ"ש הראב"ד כפי שהביא הכ"מ ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כיון דמפותה היא מחלה ותמה הכ"מ כמ"ש המלמ"ל בכוונתו דבקטנה ל"מ מחילתה ולפמ"ש א"ש דבאמת כל דמצי מחלה אף שקטנה אין לה כח למחול הא כיון דצער לא ניתן למחול דצערא דגופא לא ניתן למחילה וכמבואר באורך במלמ"ל פ"ו מאישות לענין עונה דצערא דגופא לא ניתן למחול וזה יכולה למחול א"כ עכ"פ ענינים חלוקים מקרי דזה ניתן עכ"פ למחול וצערא דגופא לא ניתן למחול כנלפע"ד בכוונת הראב"ד ודבריו עמוקים מאד ולפע"ד אף החולקים בטוש"ע שם מודים בזה דשם כיון דעכ"פ משכחת לה שיהיה חייב חוב עצמו וחוב אביו וגם מלוה ופקדון שפיר יש לומר דמקרי מודה במקצת וכאן כיון דאנוסה ומפותה בהדדי לא אפשר וא"כ שפיר מקרי טענו בחיטין והודה בשעורין דא"א בהדי הדדי ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ויש להמתיק הדבר דאם אביו הי' תובעו לגבי' לא הוה חילוק בין אונס למפותה דבין אונס ובין מפתה צער לדידה ושפיר הי' מודה במקצת אם הי' תובעו גם הצער של הבת משא"כ באם הבת תובעת לגבי דידה הוה ענינים חלוקים ולכך גם בנתיתמה אין כאן מודה במקצת דהענינים חלוקים ומיושבים כל דברי הראב"ד. והנה בזכרי הראב"ד הנ"ל שהקשה דמה נ"מ דאי מודה בקנס דפטור תמוה לי על הרדב"ז ח"א סי' י"ט שנסתפק באנס אשה ומודה אם נפטר גם מלשא אותה וכתב שמזה לא נפטר ע"ש וקשה א"כ נ"מ אם מחויב לשאנה כמו באונס דשותה בעציצו וע"כ דגם בזה מקרי מודה בקנס ופטור גם בטור סי' קע"ז באהע"ז מבואר דקונסין אותה לשאנה הרי משמע דזה הוא קנס ופטור וצ"ע נחזור לענינו דלכאורה קשה לי בהא דאמרה טמאה אני לך דאמרינן דענ"ב ולכל הדברות והאמירות שהאריך הר"ן בטעם שאינה נאמנת משום דהפקיעו רבנן לקידושין ממנה ק"ל בהא דסוטה דעשה הכתוב ספיקו כוודאי וביארו התוס' פ"ק דנדה דף ב' דלכך לא מוקמינן ברה"י על חזקת טהרה משום דכיון דקינא לה ונסתרה אתרע חזקת טהרה ורגלים לדבר דטמאה היא ע"ש ולפ"ז קשה לי כיון דחיישינן שמא ענ"ב א"כ ניחוש דבאמת טהורה והא דנסתרה עם אותו שקינא לה כדי שיגרשנה בעלה דיראה דנסתרה עם אותו שקינא לה וכיון דאינה נאמנת באומרת טמאה אני לך משום דאפקעינהו רבנן לקידושין ממנה ממילא א"צ לגרשה דלא שייך רגלים לדבר מדנסתרה לאחר שקינא לה עם אותו שקינא לה דהא יש לומר דעשתה בשביל כך כמו דחשו למשנה אחרונה באומרת טמאה אני לך ובשלמא לתירוץ האחרון של הר"ן משום דכיון דמדינא משועבדת לו לכך למשנה אחרונה אוקמה אדינא א"כ בקינא ונסתרה דנאסר' עליו שוב לא אמרינן דענ"ב אבל לתירוצים הראשונים קשה אבל באמת ז"א דע"כ לא אמרינן החשש שמא ענ"ב רק בלא רגלים לדבר אבל ברגלי' לדבר דעת התה"ד וכן קי"ל באהע"ז סי' קט"ו דנאמנת לומר טמאה אני לך א"כ מכ"ש ביש רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה דודאי נאמנת לומר טמאה אני לך ולא תלינן דענ"ב שלא יהי' רגלים לדבר ואדרבה אמרינן מדקינא לה עם איש זה ע"כ שראה בה פריצות עם איש זה והיא לא חששה ונסתרה עם איש זה והיא לא חששה ונדתך העם זה פשיטא דלא תלינן בענ"ב הלא מוטב לחוש דעיניה נתנה באיש זה ונבעלה לו ובזה נראה לפע"ד לישב לשון הירושלמי פ"ק דסוטה ה"ג בהא דאמרו במשנה ואלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ואמרו בירושלמי מתניתן כמשנה ראשונה וכו' א"ר אבין ואפילו תימר כמשנה אחרונה מ"מ יש רגלים לדבר והיינו דק"ל אמאי אסורות לאכל בתרומה הא למשנה אחרונה אמרינן דענ"ב ואף בתרומה מותרת לר"ש שלא תוציא לעז על בניה הראשונים וכדאמרו בנדרים דף צ' ע"ב ולפ"ז אמאי תהי' אסורה לאחר קינוי וסתירה בתרומה דכיון דאמרה טמאה אני לך אינה נאמנת דחיישינן שמא ענ"ב וא"כ אף שקינא לה ונסתרה הא ל"ש רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה דדלמא בשביל שענ"ב לכך עשתה זאת וכל שתלינן בענ"ב אף לתרומה מותרת לר"ש וע"ז משנה מ"מ יש רגלים לדבר והיינו אדרבא כיון דאיכא רגלים לדבר שוב לא חיישינן לענ"ב ושוב אסורה לבעלה ומכ"ש דאסורה לאכול בתרומה דל"ש אתה מוציא לעז כיון דבאמת נאסרת וכמו דמודה ר"ש דלאחר מיתת בעלה נאסרת דל"ש הוצאת לעז וז"ב.
4
ה׳ובזה מיושב היטב מה דתמה המלמ"ל פ"ח מתרומות הלכה ט"ו על דברת הירושלמי דמה ק"ל ממשנה אחרונה הא כל דקינא לה ונסתרה כדמיירי בשמנה ובזה אף לר"ש נאמנת לומר טמאה אני לך ומכ"ש שאסורה בתרומה ע"ש שהאריך בזה דמיירי לאחר ששתתה ולא בדקו המים אבל אם כי בתשובה קיימתי הדברים מסברא דנפשאי מ"מ קשה מי לחש להירושלמי דמיירי לאחר שתיה דלמא קודם שתיה ולכך אסורה לאכול בתרומה כל דקינא לה ונסתרה ולפמ"ש א"ש דלהס"ד אף קינוי וסתירה לא מחשב רגלים לדבר וע"ז משני דמ"מ רגלים לדבר יש וכנ"ל ודו"ק. ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי התוס' בסוטה דף וא"ו ד"ה האומרת שכתבו קשיא במס' נדרים דס"ל לר"ש דאוכלת בתרומה תירוץ אחר קינוי וסתירה דרגלים יש לדבר ואפילו ר"ש מודה ותמה המלמ"ל שם דממנ"פ אם סב' התוס' דמתניתין מיירי לאחר קינוי וסתירה וכבר שהתה וס"ל להתוס' דלאחר שתיה מותרת לבעלה למשנה אחרונה א"כ למה תהי' אסורה לאכול בתרומה דשייך חשש לעז ול"ש רגלים לדבר דהרי שתתה ולא בדקו המים ואם מיירי קודם שתיה שוב אסורה לבעלה ולמה לא תהי' אסורה לאכול בתרומה והאריך ולבסוף הניח דברי התוס' בתימה ולפמ"ש א"ש דהא להירושלמי קשה זאת דגם לאחר קינוי וסתירה קודם ששתתה ל"ש רגלים לדבר דיש לתלות שמא ענ"ב א"כ הן הן דברי התוס' הנ"ל דאמאי אסורה בתרומה והא שייך ענ"ב ומהראוי שתהי' מותרת לאכול בתרומה וגם לבעלה כל שאמרה טמאה אני לך וע"ז משני דלאחר קינוי וסתירה אף ר"ש מודה והיינו משום דכל דאיכא רגלים לדבר שוב נאמנת באומרת טמאה אני לך מכ"ש לאחר קינוי וסתירה ודו"ק היטב אך לפענ"ד לולא דברי הירושלמי והתוס' הנ"ל הייתי אומר דאף אם נימא דלא כתה"ד ואף באיכא רגלים לדבר אינה נאמנת לומר טא"ל דחיישינן לענ"ב מ"מ ל"ק מקינוי וסתירה דשאני קינוי וסתירה דהוה מעשה וכעין דכתב הרמב"ן ובטוש"ע סי' קפ"ה ביו"ד לענין אמתלא דאף דדיבורא מקרי ואמרה מעשה לא עבדה ה"ה בזה ניהו דכשביל שענ"ב תאמר דטא"ל אבל מעשה לא עבדה וא"נ כל שנסתרה לאחר קינוי פשיטא דלא אמרינן דבשביל שענ"ב עבדה מעשה לאסור עצמה וז"ב לפע"ד ובזה נראה לפע"ד טעמו של הרא"ש בפסקיו סוף נדרים דחידש דלכך בטוענת גרשתני ל"ש ענ"ב דלא תרצה להיות באיסור א"א כל ימיה ולפמ"ש ימתק הטעם דהרי כבר נודע מ"ש התוס' בגיטין דף ס"ז ע"א ד"ה דיבורא דכל דע"י הדיבור נגמר המעשה חשוב גם הדיבור מעשה ע"ש ולפ"ז בשלמא כשאמרה טא"ל ממנ"פ אם יקבל הבעל דבריה הרי טוב ואם לא יקבל מה הפסידה ולא הוה רק דיבור בעלמא ומקרי ואמרה אבל בטוענת גרשתני שאם יקבל דבריה לא יצטרכה גט ותהי' באיסור א"א כל ימיה א"כ ע"י דיבורה נגמר המעשה ושפיר אמרינן דלא אמרה ונאמנת וז"ב ובזה יש לישב סברת התוס' שכתבו בכתובות דף מ"ג דהיכא שמפסדת הכתובה ל"ש חשש ענ"ב והיינו משום דמעשה לא עבדה שתפסיד הכתובה עי"ז ובזה א"ש מ"ש התוס' בכתובות שם דהך מעשה דאם איתא דעבדה איסורא ארכוסי הוה מרכס ע"כ באומרת טמאה אני לך דאל"כ לא נאסרה כל שלא ראה כדרך המנאפים וא"כ ע"כ ברצון היה דבביתה הי' וא"כ מפסדת כתובה ואפ"ה אי הוה מרכס אסורה ואמאי הא אית לה מיגו דמאיס עלי והדבר תמוה ת"ל דכל דהוה ברצון ומפסדת כתובה ל"ש ענ"ב וכבר תמה בזה בשעה"מ פ"ט מאישות ולפמ"ש א"ש דע"כ ל"ש דכל דמפסדת כתובה לא אמרה רק כשאמרה מעצמה אבל כל שבא בעלה וראה שערק הנואף א"כ הוכרחה להגיד י"ל דגם דיבור דמפסדת כתובה אמרה בשביל ענ"ב לכך הקשו דיש לה מיגו ודו"ק איברא דגוף דברי התוס' תמוהין במה שהקשו דיש לה מיגו דמאיס עלי דהא כבר כתבו דלכך לא תקנו כתובה במאיס עלי כיון שכופין אותו להוציא א"כ יתקנו ליה כתובה מינה כמו שתקנו כתובה לה וכתבו דל"מ למימר מאיס עלי רק היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ע"ש וא"כ היכא שייך לומר מיגו דלמא אין לה רגלים לדבר שבעלה אין מתקבל לה ולכך טוענת טמאה אני לך ומה מיגו הוא זו אך באמת גוף דבריהם צ"ב שסתמו דצריך רגלים לדבר בטוענת מאיס עלי הוא תמוה דמנ"ל זאת וגם מה הן הרגלים לדבר וגם תמוה דא"כ מה מקשו התוס' על הי"מ דכופין אותו להוציא במאיס עלי דניחוש שמא ענ"ב כדחיישינן למשנה אחרונה הא צריך רגלים לדבר ול"ש שלא הועילו חכמים בתקנתם וגם לפי שיטת התה"ד דברגלים לדבר ל"ש ענ"ב וגם בטוענת טמאה אני לך נאמנת כל דאיכא רגלים לדבר וכמבואר בתה"ד סי' רכ"ב א"כ כאן שע"כ איכא רגלים לדבר א"כ אין התחלה לקושיא דניחוש שמא ענ"ב הלא גרע מטא"ל דמועיל כל שיש רגלים לדבר וכמבואר באהע"ז סי' קט"ו והיא קושיא עצומה אמנם נראה דגוף הדבר שחדשו דכל דמפסדת כתובה ל"ש ענ"ב הוא תמוה דמנ"ל סברא זו וכבר כתבו הרא"ש והקדמונים בשיטה מקובצת דכל שענ"ב יש לחוש שרצונה להפסיד גם ממון הכתובה אך ביאור הדברים דבאמת היא טוענת מאיס עלי והסברא נותנת לגרשה דאינו בדין שתבעל לשנוי לה ותהי' כשבוית חרב כמ"ש הרמב"ם פי"ד מאישות רק דע"ז גופא אנו דנין דדלמא משקרת במה שאמרה שמאיס עליה ודלמא אינו מאיס לה כ"כ רק שאוהבת זרים ולכך חדשו התוס' דבעינן רגלים לדבר שמאיס עליה ולפ"ז זהו שחדשו דכל דמפסדת כתובתה זה לאות שמאיס עליה בעצם כ"כ עד שהולכת ממנו ערום כדי שלא תהי' עמו א"כ ניכרים הדברים שאמת טוענת שמאיס עליה וז"ב בכוונת התוס' ומעתה זה בטוענת מאוס עלי רק שהספק אם באמת מאיס עליה כ"כ או לא א"כ כל שיש רגלים לדבר שמפסדת כתובה ע"כ דמאיס עליה א"כ שוב ל"ח לשמא ענ"ב דכל דיש רגלים לדבר שעכ"פ מאיס עליה שוב ל"ש החשש ענ"ב דמה בכך הא עכ"פ יש רגלים לדבר שעכ"פ מאיס שמאיס עליה כיון דמפסדת כתובתה א"כ גם אם תחוש שענ"ב עכ"פ ניכר הדבר שמאוס עליה בעצם אבל בטוענת טא"ל ל"ש לומר דרגלים לדבר דבאמת אם נחוש שענ"ב אין ראיה דגם הממון י"ל דרוצית להפסיד ותולית עיניה בבעל ממון הרבה ואינה חוששת להפסד הכתובה וכמ"ש הקדמונים ורק בטוענת מאיס עלי שפיר יש רגלים לדבר להטענה שעכ"פ מאוס עליה עד שרוצית גם להפסיד הכתובה א"כ שוב אין לנו לתלות בענ"ב ומשקרת בגוף הטענה שאינו מאיס עליה רק שאוהבת זרים דמה"ת לחוש לזה ודלמא באמת מאיס עליה ותהי לאות שמפסדת כתובתה אבל כל שאינה טוענת שמאיס עליה מה"ת לומר שמאיס עליה ושפיר אמרינן דמה שטוענת טמא"ל ענ"ב ואוהבת זרים אבל אינו מאיס עליה מדלא טענה ושפיר הוצרכו התוספות להקשות דנאמין במיגו דהיתה טוענת מאיס עלי וכל שמפסדת הכתובה היתה נאמנת דאין לך רגלים לדבר לטענתו יותר מזה ומיושבים כל הקושיות כמין חומר ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ פ"ט מאישות דלמה לא פריך הש"ס בנדרים דף צ"א דאי באשת ישראל ברצון דמפסדת הכתובה א"כ למה לא תהי' נאמנת למשנה אחרונה כיון דמפסדת הכתובה ולפמ"ש א"ש דבטמאה אני לך אף שמפסדת הכתובה חיישינן לשמא ענ"ב ושוב ליכא רגלים לדבר לטענתה ואינה חוששת להפסד כתובתה ובזה מיושבין דברי הרמב"ם דפסק במאיס עלי דנאמנת וכופין אותו להוציא ובטא"ל פסק דמפסדת הכתובה ומותרת דחיישינן שמא ענ"ב ותמה השעה"מ דהא כל שמפסדת הכתובה ל"ש ענ"ב דע"כ ס"ל להרמב"ם כשיטת הי"מ ולפמ"ש הדברים כפשטן דדוקא במאיס עלי הוא דיש רגלים לדבר כל דמפסדת את כתובתה משא"כ בטא"ל וכמ"ש ובזה מיושבין כל קושיותיו שם עוד נ"ל בכוונת התוס' דבאמת זה אין סברא דחוששת להפסיד כתובתה וכמ"ש הקדמונים דשמא תולית עינה בבעל ממון הרבה ולא תחוש להפסד ממון אמנם נראה דהנה כבר כתב הרמב"ם דבדין הוא שתהי' נאמנת דאינו בדין שתבעל לשנוי לה ולפ"ז כל הטעם דחיישינן לענ"ב בטא"ל הוא משום דמשועבדת לבעל וא"י להפקיע שעבודה וכמ"ש הר"ן שם ולפ"ז כיון דעניני אישות אינה משועבדת כיון שטוענת שמאיס עליה אינו בדין שתבעל לשנוי לה רק לענין לכופו לגרש הוא דחיישינן לענ"ב וא"כ לענין זה כל שאינה מפקיע שעבוד עניני אישות בזה שיש להבעל עלי' וא"כ שוב נאמנת בטענתה וא"ל דאכתי איך תוציא ממון כתובתה לזה כתבו כיון דיוצאה בלי כתובה שוב ל"ש ענ"ב דלמת לא תהי' נאמנת דהיא טוענת ברי והוא א"י אם אמת או לא וכל דשעבודה נפקע ואינה מוציא ממנו הכתובה למה לא תהי' נאמנת וז"ב מאד לדעתי ואף במורדת ממלאכה כל שאינו בר תשמיש אין לו כח עליה רק שתצא בלי כתובה וכל שמפסדת כתובתה למה לא נכוף אותו לגרש כיון דהיא טוענת ברי דאף דלענין ממון לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף היינו משום דחזקת ממון עדיף אבל כל שאינה מפקעת ממנו דבר ואינו חייב לתת לה דבר למה לא תהיה נאמנת וז"ב מאוד ולפ"ז זהו בטוענת מאיס עלי שאינו בדין שתבעל לשנוי לה ודלמא אמת טענתה וא"כ כבר נפקע שעבודה אבל באמרה טא"ל כל שחיישינן שמא ענ"ב שוב א"י להפקיע שעבודו דבעל ומה בכך שמפסדת כתובתה לא מפני זה נפקיע שעבודו של בעל ולכך הוצרכו להקשות דתהי' נאמנת במיגו דמאיס עלי וז"ב ובזה יש לישב קושית הרשב"א שהקשה לשיטת רבינו דבמאיס עלי כופין אותו להוציא דא"כ אמאי בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין אותו ואם בתחלה נתכוונה לכך מבקשין המינו דאמאי לא נכוף אותו על החליצה גופא ועל הכתובה אין כותבין אגרת מרד בשומרת יבם ע"ש ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דנאמנת במאיס עלי הוא משום דאינו בדין שתבעל לשנוי לה וא"כ שוב נפקע ענין שעבודה לתשמיש ושוב נאמנת ולפ"ז זהו בבעל דכל שאינה בת תשמיש שוב אין משועבדת לו לעניני אישות אבל ביבמה שכ"ז שלא נתיבמה או נחלצה זקוקה להיבם וא"כ לענין חליצה א"י להפקיע שעבודו של היבם שצריכה חליצה ממנו ולא שייך בזה אינו בדין שתבעל לשנוי לה וא"כ שוב אינה נאמנת להפקיע עצמו משעבודו של היבם עכ"פ בחליצה וחיישינן שמא ענ"ב ולכך מבקשין ממנו וז"ב ובגוף קושית התוס' דתהי' נאמנת במיגו דטוענת מאיס עלי לכאורה לפמ"ש המהרי"ט הובא בכנה"ג חו"מ סי' פ"ב בכללי מיגו דלכוף לחלוץ ל"ש מיגו דהוה כמו מיגו להוציא א"כ מכ"ש שתפקיע עצמה מבעלה לגמרי פשיטא דל"ש מיגו דהוה כמו מיגו להוציא אך נראה דלפמ"ש הר"ש מקינון דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא א"כ בטוענת טמאה אני לך שפיר הוה מיגו דהוא א"י ושייך מיגו והמהרי"ט שם מיירי במקום דשניהם טוענים ברי דהתם מיירי ביבמה שטוענת לא נבעלתי אמנם עדיין צ"ב דלפמ"ש התוס' בכתובות דף י"ב דהיכא דהברי גרוע והשמא טוב כיון דלא הו"ל למידע ל"ש ברי ושמא ברי עדיף א"כ שוב י"ל דבכה"ג לא אמרינן מיגו להוציא ואף דמהר"ש מקינון והב"ח לא נראה כן אבל מ"מ י"ל כן וא"כ כאן הברי גרוע והשמא טוב דבעל אין לו לידע אם נטמאת ואולי כוונת התוס' כיון דמצאה עם הנואף שוב הו"ל הברי טוב דיש ריעותא גדולה ובכה"ג ודאי שייך מיגו.
5
ו׳וכזה מיושב היטב מ"ש התוס' לתרץ דמיירי לענין הבועל דלענין הבעל לא שייך לומר דמשום ארכוסי יהיה מותר בה כיון דשויא אנפשה חד"א והקשה המהרש"א מ"ש מכל טמאה אני לך דלמשנה אחרונה אינה נאמנת ולפמ"ש א"ש כיון דבאמת יש לה מיגו דמאיס א"כ בכה"ג דיש ריעותא פשיטא דאין להתיר בשביל סברת ארכוסי דהא הוה מיגו דהוה ברי טוב ושמא גרוע ובזה מיושב מ"ש הב"ש סי' קט"ו שהקשה על הח"מ שכתב דאף דברגלים לדבר ס"ל להתה"ד דנאמנת מ"מ כל שיש סברא להיפך ל"ש רגלים לדבר א"כ כאן יש סברא להיפך ולפמ"ש א"ש דעכ"פ יש לה מיגו ונאמנת ודו"ק. והנה במ"ש למעלה הלא מראש דאף דאמרה נאנסתי ורוצית להתיר עצמה לבעלה ישראל אפ"ה שייך ענ"ב דיש לומר דאערומי מערמא וטוענת באונס כדי שנחשב שאינה רוצית לאסור עצמה ומ"מ עיקר כוונתה לערומי וענ"ב הנה כתבתי כן מסברא דנפשאי ואחר כמה שנים מצאתי בבני אהובה להגאון בעל כו"פ ותומים שהביא בפכ"ד מאישות הירושלמי סוף נדרים אריסטות נכנס לעיר ובאת אשה ואמרה אריסטות בא לעיר וחבקני והטיל ש"ז בין ברכי והתירה לאכול בתרומה אתא עובדא קמי' ריב"ב באשה שאמרה הביאם שלי פיתני ואמר לה אין הביאם אסור ואסרה והכא את אומר והתירה תמן באה לאסור עצמה והתירה ברם הכא באה להתיר עצמה ואסרה ופירש הגאון דהכוונה שכל שאומרת דברים במסל"ת דברים שלפי דעתה מתרת עצמה מבעלה ומצד הדין באמת נאסרת בזה נאסרה דכיון דא"י אמרינן דל"ח לענ"ב וערומי מערמא כיון דנתכוונה להתיר עצמה ובאמת שהמעיין בתשובת צ"צ סי' פ"ב ובכל תשובות אחרונים ימצא להיפך דבכל ענין אמרינן דמערמת ואומרת דברים שמורים להתיר ובכ"ז נתכוונה שיגרשה וענ"ב ובגוף דברי הירושלמי נ"ל דבאמת צ"ב מה הפירוש ואמר לה אין הביאם אוסר ועיין בפירוש הפני משה שר"י אמר להאשה שאין הביאם אוסר והוא משולל ביאור אבל לפענ"ד שזה מדברי אשה שהביאם פיתני ואמר לי כצ"ל וכן הביא הבני אהובה הגירסא לא כמ"ש לפנינו ואמר לה והיינו שאמרה שהביאם שלי פיתני ואמר לי שאין הביאם אסור א"כ בכה"ג ששוגגת בדין וסברה שאין הביאם אוסר מלאכול בתרומה א"כ בכה"ג י"ל דאולי טענה שאין זה מפסולים שפוסל מלאכול בתרומה ועיין בפני משה דפירש דקאי לענין תרומה ובכה"ג ודאי ל"ש שתערים כ"כ ומכ"ש לפמ"ש הפ"מ דמיירי בפנויה א"כ לא שייך כלל ענין ענ"ב אלא שלפי דבריו אין שום פירוש לדברי הירושלמי דא"כ אין התחלה לקושית הירושלמי כלל דל"ש ענ"ב אבל מ"ש נכון ת"ל ועיין בב"ש סי' קע"ח באם טעתה בדין אי מקרי שגגה וכתב בשם המהרי"ק דמ"מ מעלה מעל באישה וזה ל"ש לענין תרומה כנלפע"ד שוב מצאתי בשו"ת ש"ב בנו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' י"ב שהביא דברי הירושלמי ובמחכ"ת דחק עצמו יותר מדאי בפירושו ובפרט הפירוש השני שכוונת האשה שערבי דינו כביאת בהמה וטעתה וסברה כר"ת דביאת גוי אינו אסור אף לבעלה דחוק ורחוק שהאשה תהי' בקיאה כ"כ ותקרא אותו בשביל זה ביאם ומשום זה יאמר שבאתה להתיר עצמה זה דבר זר לפע"ד ומחוורתא כמ"ש ודו"ק.
6
ז׳והנה במ"ש למעלה בשם הרדב"ז דאם מודה שבא עליה אפ"ה לא מקרי מודה בקנס ומחויב לשאנה ותמהתי עליו כעת נראה שלכאורה יש ראיה לדבריו מהא דפריך הש"ס בכתובות דף ל"ט וליתי עשה דולו תהי' לאשה ולדחי ל"ת ומשני דאי בעי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופירש הרשב"א ח"א סי' ח"י בשם הר"י פלט דכל דעשה קלוש דיכולה לפטור עצמה לא מקרי עשה ואם איתא לימא דאי בעי הי' מודה ומפטר ולא מקרי עשה ולשיטת התוס' ישנים דמלמדין אותה כיון דעליה ליכא עשה א"ש ודו"ק ובזה יש לומר הא דכתב הרמב"ם דשניי' עליו אינו רשאי לשאנה ובכ"מ נדחק בזה ועמ"למל שהאריך בזה ולדידי קשה דעכ"פ ליתי עשה ולדחי ל"ת וכאן לא שייך תירוץ דאי אמרה לא בעינא כיון דאינו רק איסור דרבנן והיא אינה מוזהרת כ"כ ולמה ילמדה אותה שיבטל מ"ע מן התורה ולפמ"ש יש לומר דגם עשה קליש דהי' יכול להודות ולפטר דלא כרדב"ז והש"ס דאמר דאי בעי אמרה לא בעינא משום דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב היכא דלא מחייב עצמו במידי והרמב"ם לא ס"ל כן ועיין במ"ל הלכות גניבה שהאריך בפרט זה ועב"ש סי' קע"ז ועוד קשה להרדב"ז במ"ש הרמב"ם בטוען פתיתי והיא אומרת נאנסתי דדעת הרמב"ם דנשבע שבועת התורה והראב"ד השיג עליו דלא מחייב עצמו במידי ע"ש וקשה הא מחייב עצמו שישאנה ומחייב עצמו בשאר כסות וצ"ע ובגוף דברי הרמב"ם שהבאתי למעלה דאם טוענת נאנסתי דאינה נאמנת באשת ישראל אם מת בעלה נפסלה לכהונה לפע"ד יש ראיה לזה מהש"ס ביבמות דף נ"ב ע"ב בהא דאמר רב עמרם אשת ישראל שנאנסה נפסלה לכהונה ותנא תונא וכן הבא על אחת מכל עריות וכו' והנה ביבמה מועיל אף בלי עדים ועיין מ"ל בפ"ב מיבום דא"צ עדים על היבום וא"כ ברישא קנה אף שהיא בעצמה אומרה שיבמה וא"כ ה"ה בסיפא אף באין עדים והיא עצמה אמרה נאנסתי נפסלה מן הכהונה וכמו דדייק ממשנה דנפסל' בכה"ג ה"ה באומרת בעצמה נאנסתי ודו"ק היטב.
7
ח׳והנה אחר שנים רבות מצאתי בשאלתות סי' קכ"א שכתב שאלתא דאסור להון לדבית ישראל דאילו אתתא דאמרה לגברה עבדית אסורה אסורה לי' ונפקא בלי כתובה מ"ט דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא וגברא דאמר לה לאתתא חזיתך דעבדית איסורא מפקא לה ומגבי לה כתובה דתנן שלש נשים יוצאות שלא בכתובה וכו' חזרו לומר שלא תהא עיניה נותנת באחר וכו' והוא תימה דהביא ראיה לסתור דאדרבא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה ובשאילת שלום להגאון מהרי"פ הרגיש בזה ולא העלה ארוכה ולפע"ד נראה דהגאון מיירי בטוענת טמאה אני לך ברצון דאז מפסדת כתובתה וכתבו התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל דנאמנת משום דמפסדת כתובתה לא תרצה להפסיד ולפ"ז שוב כל שלא שייך עיניה נתנה באחר שוב נאמנת דשויא אנפשא חד"א ומפסדת כתובתה וז"ב ובזה נראה לפע"ד לכוין מ"ש הגאון ברם צריך לומר אלו גברא דעל לביתיה ורמא לי' גברא קלא לא תיכול מהאי אתתא אסירא ולא סיים הגאון הדין ועיין בשאילת שלום ולפע"ד דהגאון כיוון למ"ש התוס' להקשות בהך דארכוסי ארכס דע"כ בטמאה אני לך דאמרה מיירי וא"כ שם הי' ברצון וא"כ ל"ש עיניה נתנה מיירי וכתבו דהנ"מ לענין בועל וע"ז כתבו דכ"ש לפי השאלתות דכל היכא דאיכא עדים בדבר מכוער תצא אף מן הבעל דא"ש ול"ק משם וכוונתם נראה דמיירי באמת שלא אמרה טמאה אני לך רק דרא' בה דבר מכוער כזה ולכך תצא ולפ"ז זה שרצה הגאון דלפי דבריו דפסק דשויא אנפשה חתיכה דאיסור' וכבר כתבו התוס' דבאומר' טמאה אני לך אינו נראה להתיר מטעם ארכוסי מרכסא ועיי' מהרש"א שם ובפסקי מהרא"י סי' רכ"ב שכתב כל דאיכא רגלים לדבר ל"ש לתלות בעיניה נתנה באחר וא"כ זה שפלפל הגאון ברם צריך ונקט חדא מהני מעשות ורצה לסיים הך דמיירי בלא אמרה טמאה אני לך ולפי דרכו כמ"ש התוס' וחסר יבואנו כל הפלפול המעתיק אבל לא יכול להביא סתם הסיום דהש"ס דקשה לפי דרכו וכמ"ש בתוס' וזהו שחסר לפנינו כל הפלפול ועכ"פ דברי השאלתות מזוקקים ודו"ק.
8
ט׳והנה במ"ש התוס' בכתובות דכל דמפסדת כתובתה ל"ש ענ"ב לכאורה תמוה דבירושלמי אמרו בפ"ק דסוטה על משנה דאלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך וע"ז אמר דמתניתין כמשנה ראשונה דתנינן תמן בראשונה הי' אומרים שלשה נשים יוצאת ונוטלות כתובתן האומרת טמאה אני לך א"ר אבין ואפילו תאמר כמשנה אחרונה מ"מ יש רגילות לדבר ולשיטת התוס' קשה טובא דהא כל שאמרה טמאה אני לך לאחר קינוי וסתירה ודאי אינה נוטלת כתובתה כמבואר ריש פרק ארוסה ע"ש וא"כ למה לי רגלים לדבר ת"ל דל"ש ענ"ב דהרי מפסדת כתובתה הן אמת דגוף דברי הירושלמי תמוהין כמ"ש המלמ"ל פ"ח מתרומות הט"ו דכל דמיירי לאחר קינוי וסתירה שוב פשיטא דאסורה לאכול בתרומה דאף שלא אמרה דבר כל שהי' קינוי וסתירה אסורה לביתה ואסורה בתרומה ואטו בשביל דאמרה טמאה אני לא תהי' נאמנת וע"ש שכתב דמוקי לאחר ששתתה היא ולא בדקו המים ואפ"ה אסורה לאכול בתרומה כל דאמרה טמאה אני ותלינן דהבעל לא מנוקה מעון ע"ש אך באמת גם זה תמוה דא"כ מה משני דרגלים לדבר והא יש רגלים להיתר ג"כ דהרי שתתה ולא נבדקה וניהו דיש לתלות דאינו מנוקה מעון מ"מ עכ"פ רגלים להיתר איכא וכבר כתב הח"מ בסי' קט"ו דכל דאיכא רגלים לאיסור ולהיתר שוב הדרא לדינא הראשון דענ"ב ואינה נאמנת. וראיתי בספר בית מאיר סי' קט"ו שהקשה דלמה לא תהי' נאמנה בטוענת טמאה אני ברצון מטעם דכל שמפסדת כתובתה נימא מתוך שנאמנת להפסיד הכתובה נאמנת לאסור עצמה על בעלה וכתב שזה באמת סברת התוס' דכתבו דכל שמפסדת כתובתה נאמנת ע"ש והנה לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז דכל שיש חזקת היתר בבירור ל"ש להאמין מתוך שמפסדת ממון ע"ש ודוקא בס"ת שלא הי' לו לס"ת מעולם חזקת היתר כ"ז שלא נכתב לשמה ע"ש וא"כ כאן שהיה לה חזקת היתר בבירור ולפ"ז יש לומר דזה שאמרו בירושלמי דרגלים לדבר והיינו כיון שהי' לאחר קינוי וסתירה ואתרע חזקת היתר שלה כמ"ש התוס' ריש נדה א"כ אף ששתתה ולא נבדקה מ"מ נאמנת מתוך שמפסדת כתובתה אבל על התוס' קשה אך בגוף קושית הב"מ הי' נראה לפע"ד דל"ש כאן מתוך שנאמנת להפסיד כתובתה דהנה כיון דכתובה לא נתנה לגבות מחיים כ"א לאחר שגרשה א"כ כל שאומרת טמאה אני לך אינו מגיע לה הכתובה דהא זה אינו רוצה לגרשה רק שזו גורמת לו שיגרשנה ואדעתא דהכי לא כתב לה כתובה דתמרוד בו ותצא וא"כ שוב ל"ש דמפסדת כתובתה דהא אינה מפסדת שלא הגיע זמנה עדיין ליטול וז"ב לפע"ד אמנם סברת התוס' דכל שמפסדת כתובתה ל"ש ענ"ב דבאמת ענ"ב הוא רק ספק וחשש בעלמא והא דאינה נאמנת הוא כמ"ש הר"ן דבאמת משועבדת לבעל רק שמפני כסופה האמינוה וכל שיש חשש ענ"ב שוב לא מהמנה להוציא נפשה מבעלה ולפ"ז כיון דעכ"פ כתובה אין מגיע לה דלגבי נפשה ודאי הודאת בע"ד מועיל והרי אסור לדור עם אשתו בלי כתובה ואם כן ממילא שוב אסור להשתמש עמה לתשמיש דתהי' קלה בעיניו להוציאה ולומר לו שיכתוב לה כתובה אחרת בודאי אי אפשר דכל שנימא שצריכה כתובה אחרת שוב ע"כ שמאמיני' שזינתה ואסור לדור עמה וא"כ כל שנאסרה לשמש שוב אסור לדור עמה בלי כתובה וע"כ מוכרח לגרשה דחיישינן שמא ישמש עמה וכבר כתב הב"ש דספק סוטה לא מאיסה עליו ומכ"ש בזה דודאי מותרת לו ולכך נאמנת כל שמפסדת כתובתה ולפ"ז שם דמיירי לאחר ששהתה ולא נבדקה א"כ מה בכך שאין לה כתובה יכתוב לה כתובה אחרת ואינה נאמנת לולא שרגלים לדבר ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל.
9
י׳והנה התוס' בכתובות דף ס"ג כתבו בהך דארכוסי ארכס דלא מיירי באמרה טמאה אני לך דפשיטא דשויא לנפשה חד"א ולא מותרת ע"י הסברא דארכוסי ארכס ובאמת שהוא תמוה דא"כ במשנה דטמאה אני לך דלמשנה אחרונה אינה נאמנת ואמאי והא שויא אנפשיה חד"א ובמהרש"א הניח דבריהם בצ"ע וכבר קדמו בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב וכתב דמיירי ברגלים לדבר ושפיר נאמנת ע"ש שהאריך ולפע"ד נראה הדבר נכון דבאמת התוס' והר"ן נתקשו בזה דאיסור שבה להיכן אזל וכתב הר"ן כיון דמשועבדת לבעל אינה נאמנת להפקיע שעבודו ובאמת שהמהרי"ט בראשונות סי' צ"א תמה בזה דהא אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועכ"פ לעצמה תהי' נאמנת ובתשובה הארכתי בזה וגם בשנתרי"א בדרוש לשבת תשובה הארכתי לבאר וכעת נראה דבר חדש דהנה התוס' ישנים כתב בשם הרא"ם דעל זונה הוא מוזהר והיא אינה מוזהרת והתוס' תמהו עליו דכל דהוא מוזהר היא מוזהרת וביותר תמוה הרשב"א בחידושיו שהביא בשם הרא"ם שתירץ דזונה לא מוזהרת על הכהן אלא היכא דהוא מוזהר וכדאמרו ביבמות כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת והדבר תימה דלא די שאין ראיה משם אדרבא עוד סותר הדברים דעכ"פ כל דהוא מוזהר היא מוזהרת אך נראה דגם הר"א ס"ל כשיטת הר"ן דאינה נאמנת להפקיע שעבודו אך דהוה ק"ל כקושית המהרי"ט דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וע"ז כ' דזה בעלמא שהאיסור על שניהם ואין בא מכחו אבל כאן דאנוסה היא וא"כ מצדה אנוסה ואנוסה שריא לישראל רק דלקדושת כהונה אסורה אף כשהיא אנוסה ולפ"ז כיון דבא מכח דהוא מוזהר היא מוזהרת והרי עליו אינה נאמנת להפקיע שעבודו וא"כ ל"ש אין מאכילין לאדם דבר האסור לו דהרי לגבה משרי שריא אף שהי' האמת שנאנסה רק מצדו האיסור מכ"ש שהיא אינה נאמנת עליו א"כ אינו מוזהר שוב אינה מוזהרת ועפ"ז מדוקדק לשון הרשב"א ובזה מיושב קושית התוס' על הרא"ם גם מה שהקשו דא"כ למה לא תהי' אסורה בתרומה לפמ"ש כל דלגבי' דידיה אינה נאמנת א"כ אינ' מוזהר' עליו והרי היא אשתו ואוכלת בתרומה דהיא קנין כספו וז"ב ומעתה מיושב היטב קושית המהרא"י והמהרש"א דבמשנה דמיירי באשת כהן ובאנוסה שפיר אינה נאמנת והוא אינו מוזהר וגם היא אינה מוזהרת אבל באשת ישראל וברצון שוב ניהו דאינה נאמנת להפקיע שעבודו אבל מ"מ אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ונאסרה ושפיר אין סברא שלא תאסר כשאמרה טמאה אני לך ודו"ק אברא דלפמ"ש יקשה בהך דירושלמי בסוטה הנ"ל דמקשה דלמשנה אחרונה למה תהי' אסורה בתרומה ולפמ"ש ניהו דשם מיירי ג"כ באשת כהן אבל שם היתה ברצון א"כ שוב איך מותרת לאכול תרומה הא אסרה עצמה וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו ולפמ"ש המלמ"ל דמיירי לאחר ששתת' היא ולא נבדקה א"ש ואף לפמ"ש למעלה דלכך מותרת בתרומה דהא היא קנין כספו של הבעל והוא אינו מוזהר עליה ועדיין אשתו מ"מ כיון דהיא נאסרה דהא הוה ברצון ממילא גם בתרומה אינה רשאית לאכול וע"כ כמ"ש המ"ל ודו"ק היטב ובדברי התוס' בכתובות דף ס"ג מבואר דאף בעיר משכחת לה דהיא אנוסה והרמב"ם פ"א מנערה מחלק בין עיר לשדה מיהו באמת אין כוונת הרמב"ם כן רק כמ"ש הח"ץ ז"ל בתשובה סי' ק"נ וכן מוכח בהנך עובדא דסוף נדרים באהלויי ונפט דמיירי באשת כהן ובאונס והי' בביתו ואפ"ה מקרי אנוסה מיהו שם הוה אנוסה דחשבה שהוא בעלה אבל בהך דארכוסי ארכס שכתבו התוס' כיון דלא צווחה ע"כ דברצון מיירי וע"כ דגם בעיר יכול להיות באונס ודו"ק.
10
י״אוהנה בגוף סברת התוס' דלא שייך ענ"ב היכא דמפסדת כתובתה קשה טובא היכא רמיזא זאת דלמא נתנה עיניה באחר ותקיף לה יצרא אף להפסיד ממון אך לפע"ד יש סמך לזה מהא דאמרו בכתובו' דף ל"ו הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה לא שדי אינש זוזי בכדי מעיד בה כדי לא ישאנה שמא ענ"ב הרי דחזינן דחשו על עד שמא עיניו נתן בה ואפ"ה כל שפדאה במעות אמרינן לא שדי איניש זוזי בכדי ואם פדיון שבוים דמצוה רבה הוא ולכהן דקדושתו חמירה וסמכינן דלא שדי זוזי בכדי מכ"ש דנאמנת לאסור עצמה על בעלה כל דמפסדת כתובתה ודו"ק.
11
י״בוהנה בגוף דברי התו' דף ס"ג הנ"ל במ"ש דבאומרת טמאה אני לך אינו נראה כלל להתירה מטעם דארכוסי הוה מרכס כיון דשויא נפשה חתיכה דאיסורא וכ"כ דברי המהרש"א בזה והנה שנתרי"ג מש"ק אור ליום א' תרומה כה אמר לי החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י שיש לתמוה על בנין מהרא"י והמהרש"א דנרא' דהדבר ברור דכוונת התוס' כלפי מ"ש דקאי על הבועל וע"ז כתבו דלגבי הבועל ודאי שויא אנפשה חד"א ואסורה לגבי הבועל עכ"פ ולכאורה נראה שיפה כוון אך לפע"ד גוף הענין דאמרו כל שאמרה טמאה אני לך אמרי' דענ"ב לכאורה כיון דעל הבועל ודאי אסורה שוב ל"ש ענ"ב דהא נאסרה על הבועל אך י"ל דאם אמרה בסתם טא"ל שזינתה ולא אמרה עם מי א"כ שייך ענ"ב דהא לא נודע מי הבועל ולפ"ז בהך דארכוסי מרכס דשם נודע מי הבועל וא"כ כל שנאסרה לבועל שוב ל"ש ענ"ב דהא לבועל ודאי תאסר ולפ"ז י"ל דאף דנימא דכוונת התוס' לגבי בעל מ"מ שפיר נאמנת ול"ד לטא"ל דהא שם לא אמרה עם מי ולא אסרה עצמה על הבועל אבל כאן אסרה עצמה על הבועל וזה לא שייך לומר דחשבה שלא תאסר דהא זה ידעי כ"ע דנאסרת על הבועל ולא גרוע מאם מפסדת כתובתה דכתבו התו' דלא שייך ענ"ב אף די"ל דלא ידעה שתפסיד מכ"ש לענין שנאסרה לבועל זה ידעו כל הנשים וא"כ ל"ש ענ"ב דזה ידעו כ"ע ודו"ק היטב שוב מצאתי בס' בית מאיר סי' מ"ו שכתב כעין סברתי דכל שנאסרת על אותו איש ל"ש ענ"ב ע"ש בס"ח בהג"ה בתשובת הרא"ש שנתקשה ובח"מ וב"ש ע"ש ודו"ק. ובדברי הרדב"ז שהבאתי לעיל. בתשובה לענין מבעית עבדו אם חייב בלצי"ש הבאתי דברי הרמב"ן דבמצות התורה ל"ש קנס וכתבתי דלכך מודה בקנס מ"מ מחויב לישא אותה דמצות התורה אינו קנס ודו"ק.
12