שואל ומשיב מהדורא תליתאה א׳Shoel uMeshiv Mahadura III 1
א׳שלום וכ"ט וכוח"ט אל כבוד הרב המופלג וכו' מו"ה מנחם מענדיל מעהר נ"י דיין ומו"ץ דק"ק פעטשניזין:
1
ב׳מכתבו הגיעני תמול לעת ערב ומאד תמהני על מעלתו למה יכתוב בימים האלו אשר הם ימי רצון ותחנונים והימים האלה יחשוב האדם עם קונהו ובפרט כי כבר השבתי שאין דעתי מסכמת למה יטריח. אמנם יען כי דפק על פתחי תשובה אמרתי להשיבו בקצרה. הנה מה שהאריך במ"ש הרמב"ם ששמע ונתפייס ובש"ס אמרו ראה ונתפייס והאריך בזה לפענ"ד נראה ענין חדש דהנה הה"מ בפ"ז מאישות כתב דרבינו לא חילק רק בראה ונתפייס לענין כתובה כתב בפכ"ה ודבריו סתומים וחתומים ועיין לח"מ מ"ש בזה ובב"ש הבין מהה"מ דהקידושין מתבטלין אף במום שבגלוי ורק לענין כתובה אמרינן דראה ונתפייס ודבריו תמוהין דאיך אפשר דגט דאיסורא הוא ניקל טפי מבממון והתימה על הב"ש שלא הביא דברי הכ"מ שחולק על הה"מ וגם תימה על הכ"מ שבבדק הבית חזר וכתב כדברי הה"מ ותמה על הטור והב"ש הביא דברי הה"מ ודברי הבדק הבית אבל הבין דברי הבדק הבית דלענין קידושין מחמרינן טפי והוא תמוה דהרי לעיל מיניה הביא דברי הה"מ להיפוך וגם לא הזכיר כלל דברי הכ"מ הנ"ל. אך מה שנראה לפענ"ד בדעת הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל כדעת המרדכי והג"א שהביאו בשם הר"י דס"ל דבאירוסין ל"ש שראה ונתפייס דאין דרך לראות באירוסין ואף במומין שבגלוי יכול לטעון שלא ראה אותה ע"ש ולכך באישות פ"ז לא חילק דשם מדבר מקידושין בלבד ולכך אף במומין שבגלוי יכול לטעון אבל בפכ"ה שמדבר בכנוסה שהרי מדבר מכתובה וארוסה אין לה כתובה אם לא כתב לה לשיטת הרמב"ם ועיין סימן נ"ד לכך כתב שם החילוק שבין גלוי לסתר וז"ב:
2
ג׳איברא דלפ"ז יקשה טפי על הרמב"ם שהרי הרמב"ם כתב שחזקה ששמע ולא כתב כדאמרי' בש"ס שראה ונתפייס והרי שמע ונתפייס שייך גם בארוסה. אך י"ל דע"כ לא אמרינן דחזקתו ששמע ונתפייס רק בכנסה אח"כ אמרינן דמסתמא שמע ונתפייס אבל בעודה ארוסה אמרינן שבשעה ששמע לא נתרצה ואין גבול לשמיעה ואמרינן דעד השתא לא שמע ועכשו ששמע לא נתפייס וצווח והגבול של השמיעה היא בעת הכניסה שמסתמא אומרים לו שהרי יראה אותה וע"כ מסתמא מודיעין לו למען ידע אם יכנוס או לא וז"ב. ובזה דברי הה"מ מבוארים שדוקא בכתובה דהיינו בכנוסה הוא דאמרינן דראה ונתפייס אבל לא בארוסה וארוסה אין לה כתובה לכך תלה הדבר בכתובה אבל לעולם דאין חילוק בין גט לכתובה וז"ב. ומעתה ז"ש רבינו שהרי שמע ונתפייס דהיינו אף שתיכף בעת שנתייחד עמה צועק אח"כ תיכף שאינו מתפייס אמרינן דחזקה ששמע מקודם בימי ארוסתה ושמע ונתפייס שהרי כנסה אח"כ ועכשו הוא דחוזר בו. ובזה מבואר מה דאמר בש"ס והרי ראה ונתפייס אף דשם הראיה היא בשעת חופה כדפירש"י והרי סתם אמרו אפילו צווח תיכף ואפ"ה לא מועיל והיינו משום דחזקה ששמע מקודם והודיעו לו שהרי סופו לראות אותה וא"כ למה נכנס לחופה וע"כ דראה ונתפייס והראי' היא השמועה ששמע מקודם כנ"ל ברור. ומבואר נ"ד דהכלל כיון שלדידן השידוכין הן כאירוסין וא"כ חזקה ששמע מקודם ואפ"ה נכנס לחופה א"כ ע"כ שראה ונתפייס דהיינו ששמע ונתפייס. והנה לשיטת הה"מ דלענין הגט בטל אף במומין שבגלוי ולא כתב דראה ונתפייס רק לענין הכתובה צריך ביאור דא"כ גם בנכנסה לחופה לא שייך שינוי רשות דהא למפרע נתבטלו הקידושין וא"צ גט וא"כ היא למפרע ברשות אביה. אמנם באמת אינו תלוי ברשות והרי בוגרת אף שהיא בבית אביה הוה כאילו היא ברשות בעלה כמ"ש הרא"ש ועיין ח"מ סימן קי"ז ס"ק ט"ז ובב"ש שם ובסימן ל"ט וא"כ כל שנכנסה לחופה או אף בלא נכנסה לחופה והיא בוגרת הוה כאילו היא ברשות בעלה כמ"ש הרא"ש. עכ"פ לפענ"ד מבואר שיטת הרמב"ם בבירור דאף בצווח תיכף כל שכנסה הרי ראה ונתפייס ומ"ש מעלתו דכיון דהוא לא ידע אף שאביו ידע מכל מקום הוא לא ידע והוא ישבע שלא ידע למה נימא דראה ונתפייס לפענ"ד לא נראה דהנה כל מה שאמרו הרי ראה ונתפייס או שמע ונתפייס זה הוא כשהמקדש עומד מצד עצמו אבל בזמנינו שהאב הוא המשדך ומשיא את בנו והבן גם הוא בן תורה סומך הכל על האב א"כ סמך על האב וכל מה שהוא עושה הוא ברצון דידיה והוה כאילו הוא שמע ונתרצה והרי הרמב"ם כתב דדברים הללו אין אדם מגלה אלא לקרוביו וחולק על הגאונים וא"כ ה"ה בזמנינו אין הבן שהוא בן תורה דרכו לשאול ולראות ולחקור אחר הדבר והכל סומך על האב ומה שהאב עושה הכל עשוי וסמך על דעתו וגם יש לומר דחזקה שהאב אמר להבן קודם כניסתו לחופה ואף אם לא אמר חזקה שידע האב שהבן מסתמא יסכים למה שהוא עושה וכמ"ש מעלתו שהאב טוען שחשב שכיון שהוא בעל תורה בודאי לא ישגיח ע"ז וא"כ ריצוי האב הוה כריצוי הבן. וע"כ לפענ"ד גם לדעת הג"א כל שכנסה א"א לבטל הקידושין ובודאי צריכה גט ועיין ב"ש סימן ל"ט ובסימן קי"ז וכל שצריכה גט בודאי נתפייס:
3
ד׳גם לפענ"ד נראה דבר חדש דבזמנינו שיש חרגמ"ה בודאי נתפייס כל שקדשה וכנסה לחופה דהא ידע שלא יוכל לגרשה בע"כ וע"כ שראה וידע וע"כ אני במקומי עומד ואין מועיל להבן שום טענה. גם אודות האלמנה כ"כ לו שאין הדין עם האלמנה גם מה שהוסיף כאן אינו נראה. ומפני טרדת הימים האלו אני מקצר אבל הדין עם הבעה"ב ומה לה אם נשרף הבית כל שיש לה בית שתכניס שם החפצים שלה א"י למחות ובפרט שנתרצית. ומ"ש שארשה לו שיעשה נגד הלבושי שרד בזה לא אוכל להרשות ויעיין היטב ואם הוא מיקל נגד הלב"ש לא יעשה נגדו גם בנו מעמיס עלי להגיד לו חוות דעתי נגד החוות דעת בכמה שאלות אבקש שלא יעמיס עלי ואני לא אוכל השב על ענינים כאלו כי אם נרצה להשיב על דברים כאלו אין קץ וע"כ לא יטריח אותי בזה דברי הדוש"ת באהבה:
4
ה׳אל כבוד הרב הה"ג החריף ובקי נאדר בקדש גאון עולם דור דור מוה' אברהם אבלי נ"י אבד"ק קאשוי והגליל:
5
ו׳מכתבו מגלה עפה ורצופה עם פלפול גדול הגיעני ביו"ט הלז והנה לא הרגלתי לכתוב או אף לצוות לכתוב בימים האלו שכן ישנו חוה"מ וגם כי רבים מבני העיר השם ישמרם שהולכים ובאים לקבל פני ברגל. אך למען כבודו ולמען למודו אמרתי להשיבו בקצרה בגוף הדין עם פלפלת כל שהוא. והנה יסוד דבריו הוא על אחד שלוה בניסן על ח"כ הנקרא וועקסיל והשטר איחר על תשרי והוה שטר מאוחר והנוב"י מהד"ק סימן י' פסק דשייך בזה חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ורב אחד פסק דלא כוותיה וערערו עליו והאריך מעלתו לדחות דברי הנוב"י בחריפות. והנה לפענ"ד ג"כ נראה לדחות דברי הנוב"י. והנה הנוב"י בעצמו הביא גמרא מפורשת שלא כדבריו בב"ב דף קע"א דאמרו שם א"ה שטרי הלואה נמי זימנין דיזיף בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו' הרי מבואר דבשטר מאוחר לא שייך החזקה הנ"ל ונדחק שם הנוב"י ליישב ואני אומר אי מהא לא אריא דכבר נודע מ"ש הקדמונים דאף דלמילתא דלא שכיחא לא חיישינן אבל אם חכמים עשו תקנה לעולם חשו אף למועט ומטעם דבעולם נמצא אף המיעוט כמו הרוב ונצטרך לתקן גם המיעוט ודוקא אם אנו דנין על המעשה שאירע לאיש פרטי אמרינן דמן הסתם הוא מהרוב אבל לתקן תקנה מתקנין גם על המיעוט ע"ש ומעתה באמת אם אנו דנין אם זה הפרטי פרע בתוך זמנו או לא אמרינן שפיר חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אבל שם מקשה הש"ס אמאי תקנו חכמים שטרי מאוחרים כשרים הא יש לחוש דלמא יפרע והרי החזקה דאין אדם פורע לא עדיף מרוב אבל מ"מ יש מיעוט שפורעים תוך זמנם והרי אביי ורבא סוברים עביד אינש דפרע בגו זימניה א"כ עכ"פ מגדר המיעוט לא יצאו וא"כ שפיר מקשו אמאי תקנו חכמים שטרי מאוחרים כשרים היה להם לומר שיהיה פסול כדי שלא יבא מכשול למיעוט וזה ברור:
6
ז׳ומה יומתק בזה לשון הש"ס דאמרו שם והא האידנא לא קעבדינן הכי אמר לי' רבנן תקנה תקנו מאן דעביד עביד ומאן דלא עביד הוא דאפסיד אנפשיה ואינו מובן למה לא תקנו שיהא שטר מאוחר פסול ויצא מכל החששות ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ליתא לגוף החששא דהא שייך חזקה דא"א פורע בגו זימניה רק דעיקר הקושיא הי' דתקנה מתקנין אף על המיעוט וכיון דרבנן נתנו עצה גם להמועט לכתוב שובר או שאר תקנות שאמרו שם רק דזה לא רצה לעשות התקנה א"כ הוא דאפסיד אנפשיה וז"ב. אמנם בגוף דברי הנוב"י נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הקדמונים הקשו מה מועיל החזקה דאין אדם פורע בת"ז הא חזקה לא עדיף מרוב והרי אין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש אחר חזקה ולמה יוציאו ממון ע"י חזקה הנ"ל וכתבו שני תירוצים הא' דמוקמינן על חזקת חיוב דכבר נתחייב ממון לפרוע. ותירוץ הב' דחזקה מצד הסברא כמו חזקה דאין אדם מעיז וכדומה דזו מצד הסברא עדיף מרוב דהוה חזקה דאינה פוסקת וה"ה חזקה דא"א פבת"ז ג"כ הוא מצד הסברא עדיף מרוב כמ"ש התה"ד סימן ר"ז ומהרי"ק שורש ע"א. ומעתה אני אומר דבר נכון דאדרבא לפי מה שחידש הנוב"י דשטר מאוחר הוה כקובע זמן ומטעם דעד דמטי זימנא לא טריף ולא התחיל החיוב כלל א"כ שוב יקשה היאך שייך החזקה דא"א פורע בת"ז הא לא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב וכאן לא שייך חזקת חיוב דאדרבא עד דמטי זימנא לא התחיל החיוב כלל וגם חזקה דאתיא מכח סברא לא שייך כאן דבשלמא כשלוה על משך זמן או סתם הלואה שלשים יום שייך לומר מסתמא היה נצרך להלואה זו עד משך הזמן ומסתמא לא יפרע בתוך זמנו אבל כאן באמת הוא לוה קודם זמן רב ויוכל להיות שבתוך כך איתרמי ליה זוזי ונהי שמצד הדין כיון שאיחר השטר לא התחיל החיוב רק מזמן שכתב השטר אבל מ"מ יוכל להיות דאתרמי ליה זוזי בתוך משך הזמן וכיון שכן שוב לא הוה עכ"פ חזקה מצד הסברא ולא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב ולא מועיל החזקה כלל וז"ש בב"ב שם זימנין דאתרמי ליה זוזי וז"ב כשמש ונסתר כל בנינו של הנוב"י ויש להאריך בזה בסוגיא דב"ב דף ה' כל שפא ושפא זמנו הוא. איברא דבגוף הסברא יש לעיין שהרי בהך דיתומים אמרו נתננו מזונות והיא אומרת לא נטלתי וכתב הר"ן דשייך חזקה דא"א פורע בת"ז והרי נודע שיטת הראב"ד דמזונות אינו חיוב רק מדי יום ביומו א"כ שוב לא שייך חזקה דא"א פורע בתוך זמנו דהא לא התחיל החיוב מקודם:
7
ח׳אמנם נראה דל"ק דבאמת בלא"ה לכאורה אין מקום לדברי דהרי ע"כ לא נחלקו אביי ורבא עם ריש לקיש רק אם במשך הזמן פורע אדם אבל קודם שהתחיל החיוב בודאי אין אדם פורע דלמה יפרע אם לא נתחייב. אמנם ז"א דאטו לא לוה כלל דבאמת הוא לוה בזמן רב קודם רק שמחל לו שלא יתחיל החיוב רק מזמן הכתוב בשטר אבל מ"מ מצד היושר אם יתרמי ליה זוזי בודאי יפרע לו קודם הזמן ולפ"ז לא דמי להך דיתומים דשם לא לוה ולא לקח ממון רק דנתחייב לזון אשתו ובניו וכל שלא הגיע החיוב ודאי אין אדם פורע וז"ב. ועכ"פ בנ"ד בודאי לא שייך חזקת אין אדם פורע ומטעם שכתבתי דלא כנוב"י. אמנם עדיין יש לעיין דהרי המהרי"ט בתשובה כתב דלכך אמרו מגו להוציא בשטר משום דשטר לא חשוב כגבוי עדיין ואין אנו דנין להוציא ממון רק אם השטר כשר וזה לא נקרא מגו להוציא ודפח"ח והרבה הארכתי בזה ועיין בתוס' חולין דף צ"ו. ולפ"ז בשטר מאוחר אפשר דשייך חזקה דאין אדם פורע ולא שייך לומר דלא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב דהא כל הטעם הוא דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דחזקת ממון אלים וקשה להוציא. ולפ"ז זהו כשאנו דנין לענין ממון וחזקת ממון אלים אבל כאן אנו דנין אם השטר הוא כשר וכיון דשטר מאוחר כשר א"כ אדרבא כל שלא הגיע הזמן אין אנו דנין על ממון רק על השטר אם הוא כשר וכל שהשטר הוא כשר שוב כשהגיע הזמן נוציא הממון וז"ש בע"ז דף יו"ד האי שטר מאוחר הוא ניעכבה עד דמטי זימנא ולא טריף ונדחק הנוב"י על לשון ניעכבה לאיזה צורך אמרו כן ולפמ"ש אתי שפיר כמין חומר דלכך שייך חזקת אין אדם פורע משום דאין אנו דנין על הממון רק על השטר והשטר כשר דמאוחרין כשרין ואין אנו מוציאין ממון עדיין ובב"ב שם מקשו שפיר על גוף הדין דשטר מאוחר כשר דלמה יהיה כשר דיש לחוש דלמא פרע אבל כל דקיי"ל דשטר מאוחר כשר שוב שייך החזקה דאין אדם פורע כיון דאין אנו דנין רק על השטר. אמנם נראה לפמ"ש הב"ש בסימן נ"ג בשם הט"ז דממר"ם שלנו חשוב כגבוי כיון דיוכל למכרו לאחר א"כ גם כאן בח"כ שלנו שיוכל למכרו לאחר ע"י שירא באבליגע או בלא אבליגע עכ"פ יוכל למכרו וחשוב כגבוי ונקרא מוציא ולא שייך חזקת אין אדם פורע. עכ"פ גוף דינו של הנוב"י בודאי נדחה ואין על הרב הראשון שום תלונה שפסק דלא כהנוב"י ומה שהאריך מעלתו בפלפולים יסלח לי שלא יכולתי לעיין שהפסיקוני רבים ואני טרוד מאד דברי הדורש שלומו באהבה:
8
ט׳ד' יגמור בעדו לטובה כבוד הרב המופלג בתורה החריף ומורה גם הוא יורה כדת של תורה מוהר"ר זכרי' מענדיל דיין ומו"ץ דק"ק קאלאמייא:
9
י׳מכתבו הראשון הגיעני במועדו. אמנם להיות כי היה נראה בעיני פשוט כמ"ש מעלתו ע"כ לא השבתי חי נפשי כי אמרתי בלבי אם מעלתו ישאל שאלה פשוטה כזו אלו כל הימים דיו אין מספיקין ואין מפסיקין ולפי דעתי אין זו שאילה. אמנם תמול בלילה הגיעני מכתבו שנית וראיתי את כל העמל והתלאה אשר מצאתהו בזה צר לי בצערו בחנם על לא דבר וע"כ אמרתי להעתיק השאלה כמ"ש אלי באגרת הראשון. אשה אחת עשתה עוף למליחה וזרקה את הוושט והקנה ואח"כ כשרצתה לפשוט הצוואר ראתה שתחת עור הצוואר בין הסימנים אשר מקום מנוחתם היה מונח קוץ והוושט כבר לא היה כי זרקה לאיבוד. וע"ז הורה מעלתו שהוא טריפה. והנה אם כך העתיקו השאלה לפני הרב נ"י לא ידעתי מה אומר ומה אדבר אחר כי הפך ישראל עורף אל האמת ואם הורה בזה שהוא כשר וכך הוא דתו תפתח ארץ ותבלע דתן כי אין מקום להתיר בכאן והדבר ברור שהוא טריפה גמור ואם אין זכרוני כוזב לי ימצאו בספר פנים מאירות חלק א' סימן א' להדיא שהוא טריפה וכעת אינו ת"י לעיין בו. אמנם בלי ספק כל שנמצא קוץ תחת העור בין הסימנים פשיטא דעכ"פ מידי ספק בשחיטה לא יצא ומוקמינן אותו על חזקת איסור כמ"ש כל ספק בשחיטה פסול עד שיוודע שנשחט בהכשר ועיין בתורת הבית שער א' בית א' שהביא בשם הרמב"ן דאפילו רוב הי' מהראוי שלא יועיל ע"ש ואני כתבתי במקום אחר ראיה ברורה מת"ה סימן שי"ד ואכ"מ. ועכ"פ הדבר ברור שהיא טריפה גמורה ולדעתי גם הרב נ"י לא היה גובר עליו כ"כ הנצחון ואולי שינו בהשאלה:
10
י״אוהשאלה השנייה שכתב שנפסק העירוב בשבת ונודע שהיה נפסק מע"ש והורה לתקן ע"י נכרי גם בזה יפה כתב הראוי לשבח. ומפני שהיום ידי אסורות מלכתוב שכן ישנו חוה"מ ע"כ אמרתי לקצר כדרך שקוצרין במועד דברי המדבר לכבוד התורה ולומדיה באמת בלי לב ולב וע"ז צויתי לחתום בשמי הצעיר יוסף שאול הלוי נאטהנזאהן אבד"ק לבוב והגליל וע"ז הנחתי ליתר שאת חותם שלי:
11
י״בכן בא אלי הרבני מ' משה בר' צבי שו"ב מלפנים בגאלאץ ובידו חבל מכתבים מהרבנים הנגידים ובחתימת פו"מ דקהלתו אשר יאמרו ברוך לעומתו ולא אכחד קושט דברי אמת כי זה איזה שבועות הגיעני מכתב מאיזה אנשים משם אשר בקשו אם יגיע שו"ב הנ"ל לפה"ק אדע מה לעשות כי הוא רע מעללים ואז אמרתי בלבי טוב לי כי אדום ואחשה כי בעוה"ר הדור פרוץ וכל אחד עוטף קנאה ובוז על רעהו כל מה שיכול להעטיף והאמת נשקע ולא ניכר ע"פ חוצות אמנם עתה כי בא וסיפר את כל הקורות והראה לפני את המ"מ הרצוף פה בחותמי ובכה והתחנן אשר אשים עיני עליו אמרתי לשום עין ולב אף כי אני בקרית חוצות לשאוף רוח צח ולשתות מי מעיין עפ"י צווי הרופאים ומי מעיין קשה למעיין בכל זאת נכמרו רחומי ואשר ישים השם בפי אותו אדבר. והנה ראיתי את כתב האיסור אשר ניתן עליו ביום כ"ג אייר תרי"ז ובאמת זה האיש משה לא ידענו מה היה לו למה נתן עליו עול כבד כזה וע"כ ניכרין דברי אמת אשר המ"מ מיום עשרים לירח הנ"ל הקודמת לכתב האיסור הן הן עדותו לשבר ולנתק מוסרות איסורו קול ושוברו עמו. והנה זה יצא ראשונה אף שביטל אח"כ המ"מ כאשר העידו עליו הרב מבראייליב והרב מגאלאטץ מ"מ כיון שעדיין היה עליו החשש שחשש בהמודעה והיה ירא לנפשו מפני אימה ופחד הנה לא נפקע המודעה וכבר האריך המהרי"ק סימן ס"ג ששני גדולי הדור האריכו בזה ואף שמהר"י טריביש והמהרי"ק שם האריכו בדברי המרדכי פ"ג דשבועות על הא דאמרו בשבת דף פ"ח ויתיצבו מלמד שכפה עליהם הר כגיגית כו' ואמר ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא והקשו למה לא אמר הדר קבלוה בערבות מואב ותירץ ר"י דהתם נמי יראו מהקב"ה שלא יכניסם לא"י ושמא יניעם במדבר וקשה ל"ל טעם חדש תיפוק ליה דעדיין האונס הראשון קיים שיוכל לכפות עליהם ההר כגיגית ולמה צריכין לחדש אונס חדש וע"כ דדוקא אונס חדש שעומד באותו שעה שהי' במדבר ויראו שמא לא יכניסם לא"י זה מקרי אונס אבל לא אונס הראשון שכבר הותרו ממנו לא מקרי אונס ע"ש שהאריך. ובאמת לפענ"ד היה מקום להוכיח עוד דכה"ג לא מקרי אונס דהרי אמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש יקשה דהא גם שם היה עוד אונס הראשון אלא ודאי כחילוק האמור למעלה אבל באמת אין זו סברא כלל דלמה לא יחשב אונס הראשון אונס הא הוא יש עוד עדיין ובפרט הקב"ה יכול ברגע הזאת לעשות האונס הראשון ולמה הוצרכו לחדש אונס חדש וכמ"ש מהרי"ק שם ע"ש וע"כ נראה לפענ"ד דהקושיא מעיקרא ליתא דענין כפיית ההר כגיגית היה על דרך מ"ש הרמב"ם הובא בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תי"ח על מ"ש והנפש אשר תעשה ביד רמה וביאור הענין כי יש שני מיני עונשין א' במי שעובר לתאוותו או אף להכעיס רק שמאמין שהתורה צותה כן רק שהוא אינו רוצה לקיים וע"ז נתנה התורה העונשים כל אחד ואחד כפי ערך העבירה אבל מי שאינו רוצה לקיים בשביל שאינו מאמין בה' ובתורתו זה נקרא פוקר ואף על עבירה קלה נתחייב מיתה לא מיתת העונש רק מיתת כופר ע"ש שסיים וכן הדין אצלי במי שפוקר אף בעבירה קלה נתחייב מיתה וזה נקרא הנפש אשר תעשה ביד רמה ע"ש ומעתה אז בעת קבלת התורה אם לא הי' רוצים לקבל ע"ז לא יפול שם מיתת עונש רק מיתת הכופר ולכך אמרו שכפה עליהם ההר כגיגית להחזיר העולם לתוהו ובוהו דהיינו מיתת כופר ולפ"ז זהו בעת הקבלה אבל אח"כ בערבות מואב שכבר קבלו וקיימו התורה אף אם עברו על איזה פרטים לא היה שייך כפיית הר כגיגית ולכך חידשו אונס אחר:
12
י״געוד נראה ליישב דהנה בספר החיים לאחי זקיני מהרי"ל מפראג ז"ל כתב במה שנדחקו הקדמונים למה דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת ועלתה לו וכתב דכל מצוה שאף שאדם אחד עובר יש לה מקיימים רבים ולא נתבטלה המצוה מכל וכל עד"מ דוד חטא בא"א לא נתבטל הלאו שרבים מקיימים זולתו אבל שאול בעמלק שמצות מחיית עמלק נתבטלה זה אין לו תקנה כלל והארכתי הרבה בזה בחידושי ולפ"ז בעת קבלת התורה שאם לא הי' מקבלין חלילה נתבטלה מכל וכל היה שייך כפיית הר להחזיר העולם לתוהו ובוהו כמ"ש אם לא בריתי וגו' אבל אח"כ הי' מקיימים רבים אף שיעברו חלילה פרטים לא תתבטל ולא שייך לכפיית ההר. עכ"פ בנ"ד שעדיין היה האונס קיים פשיטא דאף להחולקים שם מודים כאן דשם כבר יצאו מהאונס רק שהיו יראים שלא יחזור אבל כאן האונס כמקודם כי לא יצא מהפחד ומה שהעדים הכירו באונסו הן אמת דבנ"ד לכאורה אין צריכין כלל להכיר באונסו דכאן הוי מחילה שמוחל חזקתו וזכותו להיות שוב בגאלאטץ ומחילה הוה כמתנה ובמתנה אין צריכין להכיר באונסו ואף דהמהרי"ק בסימן קפ"ה הביא בשם מהר"י בר ברזילי דגם במתנה צריכין להכיר באונסו עיין במשנה למלך פ"י ממכירה וכן מצאתי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סימן א' ומה שהביא ראיה משו"ת הרא"ש כבר דחה אא"ז הח"ץ ז"ל שם ואני לעצמי כתבתי לדחות דכל הטעם דמתנה אין צריכין להכיר באונסו הוא משום דמסתמא אין אדם נותן מתנה כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף מ' וה"ה במחילה. אמנם זה כשמוחל מה שחייב לו שייך דמסתמא אין אדם מוחל חובו ונאמן שהוא אנוס אבל כשאדם מוחל מה שניתן לו במתנה כעין עובדא דשו"ת הרא"ש האשה שמחלה כתובתה צריכין להכיר באונסו ונסתר ראיית המהרי"ק וא"צ בנ"ד להכיר באונסו דפשיטא דאין אדם מוחל זכות שעיקר חיותו תלוי בו ועכ"פ כל שהכירו באונסו בודאי מועיל. איברא דעדיין יש לעיין דהא כאן לא עשו לו מעשה בפועל רק שגזמו לעשות והרי מבואר בסימן ר"ה בח"מ דעביד אינש דגזים ולא עביד ובפרט בגזמו להמיתו כמ"ש המהרי"ק בסימן קפ"ה באורך ולא מקרי אונס:
13
י״דאמנם נראה דזה דוקא אם עושה פעולה כגון תלוהו וזבין ומסר מודעא ע"ז אמרינן דכל שהאונס לא היה רק מחמת גיזום לא מקרי אונס והמעשה קיים אבל כאן שאנו דנין על השבועה והקב"ח שקיבל אח"כ והרי קי"ל דאדם בשבועה פרט לאנוס ושוגג א"כ כל שחשב ופחד מחמת איזה דבר אף בטעות עכ"פ לא מקרי האדם בשבועה ולא פש גבן לבאר רק שלקח אח"כ מעות כמבואר בכתב האיסור והוה תלוהו וזבין ואגב אונסו וזוזי גמר ומקני. אמנם באמת כיון שבשעת קבלת השבועה עדיין לא קיבל א"כ היתה שבועה באונס ובטעות ובפרט שהטעה אותו הרב מברייאליב להחזיר לו הכתב אם לא ירצו השלום ובשעת מעשה היתה השבועה בטילה ואח"כ הרי כבר עברה השבועה ולא נשבע אז כשקיבל המעות ואינו רק מחויב להחזיר המעות ליתר שאת כשיהיה לו. זה אשר חזיתי לענין דינא. אמנם בגוף המעשה אני תמה על הרב מבראייליב שאם אמת הדברים כמ"ש בה מ"מ איך מלא לבבו להכות בשוט לשון ולהתקיים בשניהם זה שוחט השור וזה מכה איש והנה דמו ודם זרעיותיו צועקים אליו לאמור למה תעשה כזאת להכות רעהו בסתר ולארוב לדמו וחוששני כי דמים בדמים נגעו וידיו מלוכלכות בדמים. ע"כ לדעתי שאם יראה הרב מבראייליב שידיו לא עשו תושיה ולא יחרוך רמיה צידו בל"ס יבקש מחילה ויחזור בו ואף כי אני בריחוק מקום ולא ידעתי אותו בכ"ז מתוך שיחתו וכתיבת הגאון החסיד מוהר"ר ישעי' שור נ"י אבד"ק יאס הבנתי כי המחלוקת הוא שלא לשם שמים. ואני העמדתי את השו"ב הנ"ל על כור הבחינה ומצאתי סכינו יפה ונאה וגם בדינים דברתי עמו וראיתי כי הוא בקי ומומחה לרבים וראוי להחזירו לחזקתו כבראשונה עוד ביתר שאת ויתר עוז שלא להשיג גבולו ולא יקופח פרנסתו ויאכלו ענוים משו"ב וישבעו וה' ישפות שלום:
14
ט״וישאו הרים שלום וכל טוב אל כבוד הרב המופלג בתורה וביראה האברך מוה' זאב וואלף ברייער אבד"ק רידיק:
15
ט״זמכתבו הגיעני היום והנה ראשית דברי אברכהו ברכת מז"ט על אשר נשאו ד' לשבת על כס רבנות ואם כי מצער הוא יעלהו ד' מעלה מעלה:
16
י״זבדבר שאלתו אמת אגיד כי אני היום סמכוני באשישות ואני יושב מחוץ לעיר והרופאים פקדו עלי לשתות מי מעיין שהוא קשה למעיין אמנם למען לא יאמר כי השלכתי דבריו אחרי גווי אמרתי להשיב בקצרה גם כי אין לי שום ספר לעיין בו וד' יצילני משגיאה:
17
י״חוהנה לדינא הדבר פשוט דקיי"ל כהרא"ש והטור דלא חיישינן לשמא זינתה מאחר כמ"ש מעלתו ג"כ. אמנם אמרתי להעיר אותו בדברי הצ"ץ סימן ק"ד שהביא מעלתו הגם שהב"ש הביאו ג"כ לפענ"ד דבריו תמוהין דמה שחששו למניקת חבירו הוא תמוה לפענ"ד דניהו דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא אבל מה ענינו לכאן דכל החשש של מניקת חבירו הוא משום דחיישינן שמא תעכר חלבה והיא לא תתבע מהבעל וזה דוקא מבעל אחר אבל כאן שבאמת הוא האב והמוליד והוא בודאי יחוס על בנו מה בכך שכפר בתחלה ושויא אנפשי' חתיכה דאיסורא הא מ"מ הוא והיא יודעין האמת שבנם הוא א"כ בודאי יחוסו על בנם הנולד להם גם מ"ש בשם הנוב"י הנה האמת אגיד שהנוב"י שם סימן כ"ז כ"ח כ"ט במחכ"ת נעלם ממנו דברי התוספתא פ"ד דכתובות והובא בחידושי הרשב"א ספ"ב דיבמות דגם בשבויה לכהן אם נשאת לא תצא ואף שכאן הוא לכתחלה מ"מ כיון דלדעת הרא"ש והטור והכי קי"ל ודאי כשר ורק שלדעת הרמב"ם יש לחוש ולדעת הרמב"ם ג"כ יש חילוקים הרבה שכשר בנ"ד ועכ"פ בנדון כזה ודאי אין לחוש דאינו רק חשש דרבנן ובדרבנן לא חיישינן לשמא עיניו נתן בה. ולדבר הזה יסלח אשר לא הארכתי בדבריו בפלפולו כי אני איני בקו הבריאות וע"כ לא כתבתי רק הנוגע לדינא:
18
י״טשלום להרב המופלג החריף מו"ה דוב בעריש נ"י:
19
כ׳מכתבו נכתב לי כעת וזה תוכן השאלה שלשה אנשים קנו עורות בשותפות ולא היה להם לשלם כל דמי המכירה והוכרחו ליתן משכון להמוכר על סך שני מאות ר"כ ובשעת נתינת המשכון לא היה רק שני שותפין מהשלשה הנ"ל רק שנתינת המשכון היה בידיעת השותף השלישי ג"כ וטען המוכר באשר שהקונים הנ"ל מחוייבים לו עיסקא משני מאות רייניש כסף הנ"ח הנ"ל לערך שלשים או ארבעים ר"כ והלכו שני שותפים הנ"ל עם המוכר לדון ונתפשרו עם המוכר ונתנו לו עפ"י פשר סך שמנה עשר ר"כ ועכשיו טוען השותף השלישי שלא היה עמהם בשעת נתינת המשכון ובשעת הפשר הנ"ל שזה המוכר בא בעלילה עליהם כי לא עשה הת"ע עם השני שותפים הנ"ל רק שהוכרחו לתת לו מחמת הטראטע שתפס המוכר משותף אחד משני שותפים הנ"ל ואין אחד תופס על חבירו וזה השותף שתפס הטראטע שלו טוען שתפיסת הטראטע לא הוה תפיסה שהיה לו עדים ע"ז שאין חייב לו כלום על הטראטע רק שתופס הטראטע על משכון וא"כ לא היה יכול לתבוע לו על הטראטע בדיניהם ע"כ:
20
כ״אוהנה אם האמת הדבר שלא עשה היתר עיסקא יפה כתב מעלתו שהדין עם השותף השלישי ומ"ש מעלתו כיון דבא בעלילה בעת שהי' השותפות השותף חייב לסייע בהפסד. לפענ"ד זה דוקא בבא בעלילה אבל כאן שיש איסור לתת ריבית בודאי אין השותף חייב כמבואר בסימן קע"ז שם לענין גניבה דיכול לומר איסורא לא ניחא לי דלקני ועיין בט"ז שם ובפרט דכאן היה הוא ג"כ עובר כשנותן ריבית. אמנם אם אינו ידוע שלא עשה היתר עיסקא לפענ"ד אף דאמרינן חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא כמבואר ביו"ד סימן קע"ז הנה הש"ך בסימן קס"ט האריך בזה בס"ק ע"ט ע"ש והניח בצ"ע. אמנם מבואר שם דאם המלוה בא להוציא מן הלוה נשבע ופטור ולפ"ז כאן מהשותף השלישי הוי כבא להוציא מידו ובכה"ג נאמן השותף השלישי שישבע ויפטר ואף שאינו יודע מ"מ הא השותף החתים על הטראטע טוען שאינו יודע אם היה היתר עיסקא וכיון שהוא טוען שמא אינו יכול להשביע כלל להשותף הג' כנלפענ"ד. ובאמת כאן לא שייך לומר דאין אדם משים עצמו רשע דזה אינו דהא השותף השלישי טוען שהוא לא היה בנתינת המשכון וא"כ לא עשה עצמו רשע וגם בלא"ה לא שייך חזקה דלא שביק היתירא נגד חזקת ממון של השותף השלישי והרי אין הולכין בממון אחר הרוב מכ"ש נגד החזקה ואף דיש לומר דחזקה דלא שביק הוא חזקה מכח סברא ובחזקה דאתיא מכח סברא עדיף מרוב ומועיל גם בממון כעין שכתבו דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו דמועיל אף בממון להוציא משום דהוה חזקה דאתיא מכח סברא ועיין בשו"ת תה"ד סימן ר"ז וסימן שמ"ט ובשו"ת מהרי"ק סימן ע"ב מכל מקום באמת כיון שרבים פרצו בזה כמ"ש הט"ז סימן קס"ט ס"ק ל"ו דמוכרח לברר איך היה היתר ומה גם דבכה"ג שבא בתורת מכר לא משמע להו לאינשי לעשות היתר פשיטא דא"י להוציא מהשותף השלישי וגם א"י להשביעו כיון דשניהם א"י בזה והוא יודע דהשותף השלישי א"י א"כ מה לו בזה שנתנו רבית ואינו מחויב לסייע בהפסד כנלפענ"ד. והנה במ"ש למעלה דגם הוא עובר כשנותן הריבית אף דהוא דרך מקח וממכר ואינו רק איסור דרבנן ובא"ר דעת הרשב"א דאינו עובר הלוה מיהו דעת הרא"ש דגם הלוה עובר ואף לדעת הרשב"א עכ"פ משום לפני עור שייך בזה ועיין משנה למלך פ"ד מהלכות מלוה ה"ב ודו"ק ובלא"ה אין הדבר ברור דזה הוה רק א"ר דע"כ לא אמרינן דדרך מקח אינו רק א"ר היינו כגון שנותן לו יותר בשביל הקדמת המעות וא"כ אינו רק מוסיף על המקח או מזלזל במקח אבל כאן מה שהמתין לו המעות זה הוה הלואה גמורה וז"ב:
21
כ״בבגמרא ר"ה דף כ"ט ע"ב:
22
כ״גברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו כיון דחובה הוא מפיק ופירש"י שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר להנות בלי ברכה וכיון דחובה הוא אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלי ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק ושאל אותי החריף מוהר"ר פנחס ב"ש נ"י לפמ"ש המשנה למלך פ"ה מיסוה"ת לענין מצוה אם יוצא שלא כד"ה ולפ"ז יוכל להיות אכילת המצה שלא כד"ה ויקיים המצוה והשבתי דלפענ"ד אין הכוונה שאי אפשר בלי הנאה דהיינו לענין קיום המצוה רק דסתם אכילה אי אפשר שיהיה בלי הנאה והנאה צריכה ברכה וא"כ גם הברכה הוה חיובית ודו"ק ובאמת היה מקום לומר מה דאמרו או דלמא ברכה לאו חובה היא ואינו מובן מפני מה ברכה לאו חובה. ולפמ"ש יש לומר דבאמת גוף המצוה אפשר לקיים מבלי הנאה רק דעל הרוב אדם כשאוכל בלי ספק אוכל כדרך הנאתו ולפ"ז מה שייטי' להמצוה דהא המצוה יכול לקיים בלי הנאה ואף שאם יאכל בלי הנאה לא יצטרך לברך ועיין באו"ח סימן ר"ד ובמג"א שם אבל עכ"פ הברכה אינו מעכב המצוה ואפשר לקיים בלי הנאה ודו"ק היטב. ובאמת לפענ"ד גוף ספיקת המשנה למלך הוא משום דכיון דקי"ל מצות לאו להנות ניתנו והיינו דלא אכפת לן בהנאה דעיקר הוא לעול נתנו על צוואריהם וא"כ שוב גם כשאוכל בלי הנאה ג"כ יוצא:
23
כ״דסיפר לי הדיין הרב החריף מוה' פייביל נ"י כי היה איש שמכר לחברו סחורה אחת ונתן לו דראהן כסף והוא בירר לו הסחורה שקנה והניחם מצד כדי שיכירם מתוך יתר הסחורות שהי' שם להמוכר ואח"כ הלך המוכר ומכר הסחורה של אותו הקונה ובאו לדין וטען המוכר שלא היה רק כסף ואינו מחוייב רק מי שפרע והדיין אמר שכיון שבירר הסחורה והניחם מן הצד זה גופא הוה קנין. ואני אמרתי דניהו שבירר הקנין אבל במה תוסף תת כח להקנין הא מכל מקום הקנין לא היה רק בכסף ואף אם נימא דמתורת חצר קונה זה אינו דכל שהיה מעורב עם שאר הסחורות אינו קנין כמבואר סימן ר' וא"כ היה צריך לברר כדי שלא יהיה מעורב וחצרו של קונה אינו קונה להלוקח ולפענ"ד נראה דבר חדש דכל שהי' לו עוד סחורות מונחים לא שייך הגזירה דהא טרח ומציל בשביל שאר סחורה שלו וכעין מ"ש הרמב"ם דחצר של הלוקח לא שייך זאת דטרח ומציל וה"ה בזה ודו"ק:
24
כ״הה"ה הרבני מוה' שלמה בר' יעקב אחינבלום מק"ק חעלים. בא הנה לדרוש על דבר אשר זוגתו פייגא זה כערך עשר שנים שנסעה עם בנה מו"ה צבי לק"ק בארדיטשוב ובן אחר היה לו פה ק"ק לבוב ויהי היום ויבא איש אחד מק"ק לבוב לבארדיטשוב ותשאל האשה פייגא הנ"ל על בנה יצחק ליב שהיה בק' לבוב ואמר לה כי מת וכאשר שמעה זאת נסעה תיכף לק"ק לבוב עם בנה מוה' צבי הנ"ל ונתנה את בנה לחייט וחזרה מן החייט ללכת לאכסניא ופתע פתאום הגיע קיצה ותעל ותצא מרכבה אחת כבדה עם סוסים קלים ויעברו עליה וירמסו אותה ותמת. כדברים האלה כתב מוה' צבי הנ"ל לבעל אכסניא מק"ק בארדיטשוב וזאת הודיע איש אחד ושמו יואל חתן מ' ברכה ובהגיע זאת לק"ק חעלים אמרו הדיינים שם שאינו מועיל לישא אשה יען כי אין כתב של מוה' צבי רק עד מפי עד ושלחו אותו אלי וצויתי לחקור ולדרוש הנה ולא מצא וגם בנו מוה' צבי מת. והנה לפענ"ד בחנם חרדו כל החרדה דבאמת אף בעד מפי עד ומפי הכתב מועיל אף בעדות אשה להתירה מעיגון ובפרט בכתב ישראל ואף בכתב עכו"ם נחלקו הפוסקים בזה כמבואר בסימן י"ז ומכ"ש כאן דאינו רק חרגמ"ה לאחר שכלה אלף החמישי ואף דהב"ש כתב דלא מועיל דהוי ע"א במקום חזקה כבר האריך בשו"ת נוב"י חלק אהע"ז סימן ח' מהד"ת לדחות דבריו וכ"כ דו"ז רבינו הגדול בעל ישועות יעקב ז"ל בסימן קנ"ח יעו"ש ומה גם דכאן לא שייך חרגמ"ה דחרגמ"ה הוא מפני הפריצים שלא יתעוללו בנשותיהם כמבואר בד"מ סימן א' אבל כאן מה פשע עני זה. ע"כ פשיטא לפענ"ד דכל שיש כתב אף עד מפי עד מהימן כאן מכ"ש מעדות אשה ואף דשם יש לומר מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אשה דייקא ומנסבה מה שאין שייך כאן מכל מקום כאן קיל טפי דאינו רק איסור בעלמא וגם עיקר חרגמ"ה לא נתקן ע"ז כמ"ש וע"כ נראה לפענ"ד ברור דמותר לישא זה האיש:
25
כ״ושלום להרב החריף מוה' יעקב נ"י אבד"ק ווישנא:
26
כ״זמכתבו הגיעני ע"י האשה העלובה והנה האשה הלזו היא דרכה למצוא עפ"י רוב עם בדיקתה קרטין קטנים כחודו של מחט אדומים או נוטה מעט לאדמימות והמה מובלעים בבגד ועפ"י הרוב הם מעטים כשנים ושלשה ולפעמים יותר מזה וזה שלא בשעת ווסתה וגם לפעמים נמצאים אחר הטלת מ"ר על עד הקינוח ורגילה לראותם אחר שמרגשת פתיחת המקור או זיבת דבר לח אחר הבדיקה מוצאת מראות טהורות ובתוכם מעורבות קרטין הללו ולפעמים אף בלי הרגשה בודקת ומוצאת קרטין אלו לבד ומעט אשר יעלו בידה ימים רצופים שתוכל לטהר לבעלה וגם זה לא ימשך ימי טהרתה יום או יומים כי תיכף למחרת יום טבילתה חוזרת ורואית קרטין ולאשה זו יש לה חולי השבר כמין בליטה למעלה מן הרחם מן הצד ועי"ז חוגרת כלי הידוע העשוי להקל מחולי השבר וכשאינה חוגרת כלי זה מרגשת כאב גדול במקום הנ"ל ובכל שפולי מעיה ורחמה וגם יש לה שומא קטנה בשפת רחמה אבל אינו כואב לה רק מעט מן המעט לפעמים והנה חולי השבר אירע לה רק זה איזה שנים מקרוב ע"י שילדה ע"י חבלי לידה גם השומא הנ"ל הוא לה זה מקרוב אבל ראיית קרטין הללו הוא לה זה שנים רבות שהיתה רגילה לראותן אף בזמן עיבור ויניקה וזה זמן רב אשר גמולה מבעלה זולת בעתים רחוקים אשר יתקרבו בו וע"ז האריך מעלתו מה משפטה. והנה אני פה בקרית חוצות לשאוף רוח צח ואף ספר טור וש"ע יו"ד אין אתי רק איזה ספרי אחרונים. ולפענ"ד הדבר ברור שהיא מותרת אם הקרטין הללו אינם נמוחים בצפורן דהנה שיטת הט"ז סימן קצ"א להקל בקרטין ואף שאא"ז הח"ץ ז"ל סימן ע"ג דעתו להחמיר דלא כהט"ז הנה רבו האחרונים ולמעלה מהם השבות יעקב בתשובותיו שהקלו בזה:
27
כ״חאמנם אף לדעת הח"ץ ז"ל בכה"ג שמוצאת מראות טהורות ובתוכם מעורבות קרטין הללו הנה ל"מ לשיטת הרא"ה בחינוך דמראות טהורות אינם באין מהמקור כלל א"כ פשיטא דהקרטין המעורבות אינם באים מן המקור כלל ואינו דם כלל. אמנם אף למה דקי"ל שלא כדעת הרא"ה הנ"ל וגם המראות טהורות באות מן המקור ובגליון החינוך מצוה ר"ז כתבתי דבת"כ הובא בב"י יו"ד סימן קפ"ג ובש"ס נדה דף י"ט מבואר שכל המראות באות מן המקור ועיין תה"ד סימן רמ"ו. ובאמת שצ"ע דאחרי דכתיב וגלתה מקור דמיה ובעינן שתרגיש שיוצאת מן המקור ואם מראות טהורות אין יוצאות מן המקור א"כ מה נ"מ בין טהורות לטמאות ולדברי רא"ה צ"ל דבעינן שתרגיש שיוצאות מבשרה אבל לא בעי שתרגיש שבא מהמקור וא"כ הטהורות אינן באות מן המקור משא"כ הטמאות וזה דוחק דבעינן שתרגיש שיוצאת מהמקור כדכתיב והיא גלתה מקור דמיה ועכ"פ אף שהטהורות בא ג"כ מהמקור אבל עכ"פ מראות טהורות הן וא"כ לא אכפת לן בהרגשה שהרי ראתה טהורות בהרגשה וא"כ גם הקרטין אף שנימא דדם הוא אינו בא בהרגשה דהרגשה היה בשביל מראות טהורות. ובזה מיושב היטב שו"ת זקני הרמ"א הובא בט"ז סוף סימן ק"צ והארכתי בזה בחידושי וכיון שאינו רק דרבנן שוב יש לומר דספק דרבנן להקל והקרטין אינו דם טמא כלל ומה גם שראתה הקרטין אף בימי עיבור והנקה ואז היא בחזקת מסולקת דמים ומה"ת לומר שראתה דם בימי הנקתה ומה גם שיש לה חולי השבר וכל שמסירה הכלי היא מרגשת כאב גדול במקום הנ"ל ובכל שיפולי מעיה ורחמה וא"כ פשיטא דכל שיש לה כאב שיש לתלות בכאב אף אם היה דם ואף שראתה הקרטין טרם שהיה לה חולי השבר י"ל דגם אז היה לה הכאב אלא שלא היה בגלוי ועכשיו אתגלי בהתה שמזה נצמח השבר וע"כ הדבר ברור שהיא טהורה ונקייה. והנה צויתי לשאול את רופא יהודי ושפט שבא מחמת חולי וורידין ולפענ"ד אינו כן רק איזה כאב אחר ועכ"פ בקרטין יש להקל ויש לצרף גם מ"ש הס"ט דבפחות מגריס אינו דם כלל יעו"ש כנלפענ"ד:
28
כ״טבמסכתא ב"מ דף צ"ד אמאי מתנה עמ"ש בתורה וכו' הא מני ר' יהודה היא וכו' אפילו תימא ר"מ הכא מעיקרא לא שעבד נפשיה ובהג"א הביא הך שנויא והוא תמוה דלדידן דקי"ל כר"י ל"צ להך שנויא. ונשאלתי בזה בשם הרב בעל מנחת יהודה ז"ל. ואמרתי בפשיטות דהנה לכאורה יש להקשות איך מועיל לר"י הא כל הטעם דר"י דבדבר שבממון תנאו קיים הוא מתורת מחילה והרי קי"ל דמחילה לא מועיל בדבר שלא בא לעולם כמבואר בסימן ר"ט ס"ד בהג"ה בשם הר"ן וא"כ כאן שמחל השבועה שיהיה בעת הפשיעה או בעת החיוב של השואל וא"כ הו"ל דבר שלבל"ע ול"מ אף למתנה. אמנם נראה דזה תלוי בשתי הלשונות אי שומר מתחייב משעת משיכה לכשיארע הפשיעה או הגניבה ואבידה והאונס או שהחיוב אינו רק בשעת הפשיעה והגניבה ועיין בנימוק"י ובש"ך סימן שמ"א ושד"מ ובכתובות דף ל"ד ולפ"ז אם החיוב מתחיל משעת המשיכה לכשיארע החיוב א"כ ל"מ דבר שלבל"ע וכמ"ש המהרי"ק בתשובה הובא בש"ך חו"מ סימן ס"ו ובסימן ר"ט וא"כ שפיר מועיל בדבר שבממון לר"י ולפ"ז לדידן דקי"ל כאידך לישנא דאין החיוב מתחיל רק כשיארע החיוב שוב ל"מ גם לר"י דהו"ל דבר שלא בא לעולם ולכך הוצרך הג"א לאוקמא בדאתני מעיקרא כמו לר"מ. והנה בש"ס י"ח דף נ"א יש שם מחלוקת רב ושמואל דרב ס"ל דאף ר"י מודה בלא ידע דקמחיל ושמואל ס"ל דר"מ מודה בלא ידע דקעקר והנה כאן קשה לרב ושמואל דלרב קשה היאך מוקי כר"י והא כאן לא ידע דקמחיל דשמא לא יארע החיוב ולא יארע שום קלקול וכן להיפך לשמואל גם לר"מ לא מועיל דלא ידע דקעקר וכדומה שכבר נתקשו בזה. ולפענ"ד נראה עפמ"ש כאן דהיאך מועיל לר"י הא הו"ל מחילה בדבר שלא בא לעולם וכבר כתבתי בזה וכעת נ"ל דהנה קי"ל דאף שהשומר הראשון הי' בבעלים והשני אינו בבעלים מ"מ חייב הראשון אף שאם יקרה איזה דבר יפטור מ"מ גוף השמירה היא מעולה שזה הראשון היה ש"ש והשני ש"ח וכמבואר בפוסקים ולפ"ז אני אומר דגם כאן כל שפטרו משבועה או מתשלומין הרי מגרע משמירתו שאם יודע שיפטור משבועה לא ישמור היטב ונמצא שמתנה עמ"ש בתורה שמגרע לשמירה והו"ל דבר שבא לעולם דהרי תיכף מגרע לשמירה והו"ל ידע דקמחיל וידע דקעקר ודו"ק היטב כי זה ברור לפענ"ד ועיין ישועות יעקב סימן פ' בקידושין דף מ"ג בסוגיא דשליח נעשה עד הקשה במקנה האיש להם מגו דפרענו למלוה וחזקה דשליח עושה שליח מסייע. ולפענ"ד נראה דהנה באמת כבר הקשו התוס' דהו"ל מגו בשנים וכתבו דלאפטורי מממונא אמרינן מגו בשנים וביאור הדבר הוא כמ"ש בנמוק"י פרק חזקת בשם ר"י הזקן דעכ"פ כל אחד בפני עצמו יש לו המגו ואף שלא מתכוין עם השני מכל מקום השני לא יוכל לחייבו ע"ש ובשו"ת מהר"י מינץ. ולפ"ז אני אומר דבר נכון דבאמת כל החזקה היא מטעם דשליח עושה שליחותו ולפ"ז זהו כשהוא לבדו אבל כל שעשה שני שלוחים יוכל להיות שהשני עכב ולא רצה כמו שיטעון באמת וא"כ שוב לא שייך חזקה שליח עושה שליחותו ודו"ק היטב:
29
ל׳בר"ה דף כ"ז וכ"ח למימרא דסבר רבה שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא וממילא תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא ת"ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ואמאי תסלק לה בתרתי לכאורה קשה לשיטת הבעה"ע דאף ביש שיעור תקיעה בכל אחת אפ"ה לא יצא לפי המסקנא וקשה אמאי לא יצא והא יש שיעור תקיעה המחייבת. ולכאורה יש לומר דהבעה"ע מיירי באם באמצע תקיעות היה מקצת תקיעה בבור וא"כ הוה אותה התקיעה הפסק בזה י"ל דלא יצא אבל תחלת תקיעה שלא בחיוב אמאי לא יצא בסוף התקיעה אי איכא בה כשיעור. ולפ"ז קשה לי טובא מה פריך הש"ס אמאי תסליק לה בתרתי ומשמע הא אם נימא דלא יצא ל"ק והרי שם משך כשתים וא"כ יש שיעור תקיעה בכל אחת ולמה לא יצא ובשלמא בהך דחצוצרות יש מקום לומר דכיון דהוה הפסק משום החצוצרות א"כ הוה שלא בחיוב והוה הפסק באמצע תקיעות אבל כאן שמשך כשתים למה לא יצא. אמנם נראה דהנה אנן קי"ל דמצות צריכות כוונה וא"כ הרי השומע שהאריך בתקיעה הרי לא ידע שכוון לתקוע והרי יכול להאריך בתקיעה כל מה שירצה כמבואר סימן תק"ץ ס"ג וא"כ הרי לא נתכוין השומע לשמוע תקיעה השניה רק לשם הראשונה ולכך לא יצא דזה מקרי שומע סופה בלי ראשה דהרי עד שהגיע לשיעור תקיעה שניה לא ידע אם נתכוין לשם תקיעה אחת או לשתים רק לאחר שמשך כשתים אז למפרע הבין שנתכוין לתקוע ולכך לא יצא. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש רש"י דמשום דבעי לאותבי אתרוייהו דייק הך דיוקא והקשה מהרמב"ח דמשמע דמפני דהקשה גם מתקע לתוך בור הוא דצריך לדייק אבל מתקע בראשונה הו"מ למפרך אף בלי הך דיוקא וזה אינו דגם זה לא מצי מקשה דלסליק בתרוייהו זה אינה קושיא רק משום דתחלת תקיעה או סופה לבד יצא אבל אם נימא דתחלת תקיעה בלי סופה לא יצא ל"ק כלל דלכך לא יצא עכ"פ תרוייהו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דשם משך כשתים א"כ בודאי יצא בזה דעכ"פ דלתקיעה ראשונה ודאי נתכוין ולמה לא יצא וע"כ פירש"י דהקושיא קאי על תקע בבור דשם לאו חיובא היא ודו"ק היטב. ועיין בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סימן תק"ף ס"ק ג' שהאריך ליישב קושיא זו ולא הבינותי תירוצו והנה שיטת הטור הוא דאף לפי המסקנא דל"מ סוף בלי תחלה וכן להיפך היינו היכא שאין בו כשיעור אבל אם יש בו כשיעור יצא והמהרמב"ח בדף כ"ח הקשה דאם כן מה פריך הש"ס אימתי מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקע ולמה לא אוקמא כשתקע אח"כ שיעור תקיעה דאז כבר מעל בתחלה ועיין בישועת יעקב סימן תקפ"ז סק"א מה שביאר הקושיא. ולפענ"ד נראה דהנה סברת הטור היא פשוטה דכל שיש שיעור בחיוב אמרינן דלמה שהיה שלא בחיוב כמאן דליתא ואף דהוה הפסק בתקיעות צריך לומר דלא מקרי הפסק דבאמת שם תקיעה עלה רק שזה לא שמע בטוב וזה לא מקרי הפסק. ולפ"ז שם דא"א לחשוב סוף תקיעה בלי התקיעה הראשונה שאל"כ לא מעל ובאיסורא קא תקע א"כ ע"כ לצרף מה שתקע בראשונה וא"כ לא שייך שום שיעור ושפיר לא יצא. אמנם אי קשיא הא קשיא היאך אפשר לומר דהר"ד מיירי באין בו כשיעור ומה"ת לומר שסגי בזה והא מכל מקום חסר השיעור וכבר נתקשה בזה הפ"י ועיין בישוי"ע מ"ש בזה. אמנם נראה דבלא"ה קשה לשיטת הטור היאך דייק הש"ס מהך דמאריך בשופר בלי תחלתה יוצא והא דלמא שם האריך באמת כשיעור אח"כ ולכך יצא. אמנם נראה דהכי קא מקשה דסברת הטור הוא דביש כשיעור אמרינן דל תחלתו מזה והיה כלא היה ולפ"ז במקדש שהי' המצוה בחצוצרות ואי אפשר להפסיק הראש מהסוף וע"כ הוה חדא תקיעתא וא"כ אף שיש כשיעור הוא כאין בו כשיעור ושפיר דייק מזה דאף בחסר השיעור ג"כ סגי וע"ז מסיק דבאמת בחסר השיעור אין מצטרף:
30
ל״אמחיה חיים יתן לו חיים לה"ה הרב החריף המופלג בתורה מוה' אשר האבד"ק דרישקפאלי נ"י:
31
ל״במכתבו הגיעני תמול מגילה רצופה ואני איני בקו הבריאות ואני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח ושותה מי מעיין שקשה למעיין ומעלתו בעי מינאי מלתא בענין עמוק ובכ"ז אמרתי להשיב על גוף הדין עם פלפלת כל שהוא וד' יורני שלא אכשל בדבר הלכה. אודות מקוה מים חיים אשר כל נשי העיר היו טובלות בה מאז ומקדם וזה מקרוב קם חכם א' לאסור אותה לפי שבצד המקוה הזאת יש באר וכותל אבנים וסיד מפסיק בין הבאר להמקוה ומי המקוה גבוהים יותר ממי הבאר אשר בצדה ובהחלק העליון מהכותל הזה מקום אשר מי המקוה לבד מגיע לשם ומי הבאר אינם מגיעים לשם נראה מבחוץ בתוך הבאר שמי המקוה נפלטים ויוצאים דרך נקבים שבכותל הזה ונופלים לתוך הבאר וגם בכל יום תמיד בוקר וערב מטילין לתוך המקוה מים חמין גם בכל יום הששי יורדים לתוכה להצטנן מחום המרחץ ושופכים על ראשם מים צוננים והמים נופלים לתוך המקוה ובודאי שבצירוף מכמה ימים יחד יתרבה בה המים השאובים על המים החיים וידוע דברי רמ"א בסימן ר"א סי"א דגם ברוב שאובין אינו מטהר אלא באשבורן והמקוה הזאת כבר יצאה מגדר אשבורן ע"י זחילתה מהנקבים שבכותל כמבואר בסעיף נו"ן וע"ז כתב מעלתו להתיר מכמה טעמים. והנה זה יצא ראשונה מה שהביא מעלתו בשם הפ"י פרק במה אשה דפסול זחילה אינו רק דרבנן דהרי רישא דהך ברייתא דפוסל שאובין אינו רק אסמכתא בעלמא ממילא גם סיפא דברייתא דפוסל זחילה אינו רק דרבנן. אמנם המהרי"ק הובא בב"י כתב דפסול זחילה היא מן התורה והב"י מסייע לו דהרי אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקוואות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין א"כ שוב מבואר דהוא דאורייתא ע"ש. ולכאורה דברי הב"י תמוהים דהרי גם באיסור דרבנן כל דאתחזיק איסורא מחמרינן כמ"ש הש"ך בסימן ק"י בכללי הספיקות וא"כ הרי יש כאן חזקת טומאה של הנדה שצריכה לטבול וכל שהספק במקוה שוב אתחזיק איסורא. אמנם צ"ל כיון דאיכא חזקת מקוה כשרה דהרי כל השנה המקוה כשרה רק דחשש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין והרי כל דליכא תרתי לריעותא אמרינן ריש נדה דלא שייך אתחזיק ואוקי חזקה נגד חזקה וא"כ היה שוב איסור דרבנן בלא אתחזק ושפיר דייק הב"י דע"כ היא מה"ת. אמנם לפענ"ד אינו מוכרח דלפמ"ש הר"ן והובא בב"י וש"ע דמקוה העשוי להתמעט הוה חזקה העשויה להשתנות ולא הוה חזקה א"כ כיון שיש חזקת טומאה והחזקה דמקוה עשוי להשתנות שוב בודאי חיישינן אף דאינו רק ספיקא דרבנן. עוד נ"ל עפ"מ שהקשה הראב"ד דלמה קאמר שמא ירבו דמשמע הא מחצה למחצה כשר והרי ר' צדוק העיד ברבו הזוחלין על הנוטפין שהם כשרים דמשמע הא מחצה למחצה כשר ומ"ש מעלתו בזה עפ"י דברי הר"ש ממינבולא בא"א לצמצם גם אני כתבתי כן בחידושי והוספתי דברים בזה עפימ"ש המשנה למלך דהיכא דיש ס"ס להחמיר אפילו בדרבנן מחמרינן ובזה בודאי יתערב נוטפין עם זוחלין רק דיש צדדים לאיסור ובצד אחד להיתר דלמא יהיו זוחלין מרובין ולכך מחמרינן ובלא"ה ל"ק דניהו דספיקא דרבנן לקולא אבל עכ"פ אם יכול לתקן בודאי מתקני' ולכך עביד מקוואות ופשוט הוא ומ"ש מעלתו מפלוגתת הראב"ד ומהרי"ק אם במקום שהלך שם המים בתחלה מיפסל בריבוי נוטפין ורצה להקל מטעם ספיקא דרבנן וכבר כתבתי בזה דאף דאתחזיק טומאה מכל מקום אוקי חזקה להדי חזקה דאוקי מקוה בחזקת כשרותה ואף דנתערב שאובין בכל יום כבר נודע מ"ש הר"ש ותוס' יבמות דף פ"ב דבתערובות איסור לא שייך חזקת היתר משום דאנן לא עקרינן חזקת ההיתר רק שאומרים שנתערב בו איסור וא"כ כאן אדרבא להיפך המקוה יש לה חזקת כשרות וכל שהספק אולי עד מקום שהלך המים בתחלה לא מיפסל בריבוי נוטפין שפיר אוקי חזקה להדי חזקה. מיהו יש לעיין בזה לפמ"ש המשנה למלך פ"ב מהלכות עדות וכנה"ג יו"ד סי' י"ח דבספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לאוקמי אחזקה ג"כ כאן אטו בשביל דאוקמא אחזקה ישתנה הדין. ומ"ש מעלתו ליישב דברי הר"מ וחידש דלכך שאובין בטל ברוב ונוטפין לא בטלי ברוב עפמ"ש הר"ן בנדרים דהיתר בהיתר מין במינו לא בטל רק איסור בהיתר וא"כ השאובין שהוא פסול לעולם בטל אבל נוטפין שג"כ כשרים באשבורן חשיב היתר ולא בטל שאין זה אלא מגזירת הכתוב אבל עכ"פ מותר לטבול בו וחשיב שפיר היתר בהיתר הנה אף שלכאורה דברי חכמה הן אבל אינו נכון דכבר נודע מ"ש רמ"א בסימן צ"ח דמב"מ תלוי בשמא והש"ך חולק עליו דבדבר שתלוי בטעם בתר טעמא אזלינן אבל בנ"ד גם הש"ך מודה דכאן לא תלוי בנתינת טעם ובודאי אזלינן בתר שמא וא"כ ממ"נ בין שנימא דנקרא רק מים במים גרידא בשניהם בטל ואם נימא דתלוי בשמא הרי שניהם אינן מינו ובטלים בודאי ועוד דהרי בשאובין גופא יש למצוא היתר בהמשכה ומדוע בטל דזה תלוי בתי' התוס' שבת דף ס"ה ב"ק דף ק' לענין קמא קמא בטיל וא"כ בספק תי' התוס' אזלינן לקולא כבר כתבתי דליתא. אמנם מ"ש מעלתו כיון דעד מקום שמי הבאר מגיעים עדיין יש בה יותר מארבעים סאה אף אם נוציא מהמקוה כל המים העליונים שכנגד הנקבים ובזה כתב המחבר סעיף נ' דכשר והרמ"א לא כתב אלא דיש לחוש לדבריהם לכתחלה וכל שא"א כדיעבד דמי וזה נכון באופן דלפענ"ד אף שד' דרכים שכתב מעלתו יש לפקפק בהרבה דרכים כמ"ש מ"מ אינו כדאי להחמיר בזה ולהוציא לעז על הראשונים וכיון שהמקוה החדשה בזה אונס צינה פשיטא שאינו כדאי להחמיר בזה ובפרט לעורר מחלוקת בזה ומי שלבו נוקפו אם יוכל לחמם את המקוה החדשה מה טוב ואם לאו יוכלו לטבול בראשונה כמה שהיתה:
32
ל״גלהרב הגאון מהר"י אבד"ק בערזאן נ"י:
33
ל״דמכתבו הגיעני תמול מיד האשה הנעצבת והנה אשר ביקש שאתיר אותה אף בלי המכתב שיעידו שכוונתם על המלמד מבערזאן כי קשה הדבר להשיג. הנה גם לזה אשא פניו כי אני לא אמרתי רק בדאפשר לברר זאת וכאותו שאמרו זיל חוש לה והיינו באפשר לברר אבל בא"א הי"ל כאותו שאמרו עדים בצד אסתן ותאסר בתמיה ואף שמ"מ אמרו זיל חוש לה היינו דשם יש לחוש שמא יאמרו עדים להיפך אבל כאן העדים יעידו שאמרו על המלמד מברעזאן ואם א"א אין לחוש ע"כ יוכל להתיר אותה בב"ד של שלשה כמבואר ברמ"א ועיקר סמיכת מעלתו הוא רק על התלמיד ואינו רק ע"א ומ"ש על דברתי בהמודעה שהפמ"ג הבין להיפך מדברי הרשב"א הנה לא ציין לי מקומו והמעיין יראה שכוונת הרשב"א כמ"ש וכמ"ש מעלתו ג"כ. מ"ש על דברת התוס' מנחות פ"ד במ"ש קצירך ונזירך דידך אין ולא של הקדש וכתב שנעלם מהם הירושלמי מפורש בפ"ד דפסחים דהנוטע כרם להקדש חייב בשביעית ולפענ"ד ל"ק דכל טעמו של הירושלמי מסיק שם משום דהפקירו קדם לנדרו ולא מצי לחול ההקדש על הפקר דשביעית אבל לענין עומר שאי אפשר להשיג רק מספיחי שביעית כדאמרו שם לדורותיכם ואת אמרת תבטל יעו"ש א"כ כשם שגזרה התורה ששביעית יהיה הפקר כמו כן אמרה התורה שיביא עומר בשביעית א"כ שפיר כתבו דלענין הקדש אינו חל שביעית וז"ב ופשוט יעיין וימצא מ"ש על הירושלמי ר"פ מי שהיה דטומאת ע"ז עשו אותה כטומאת זיבה וצרעת והקשה מזה על רש"י בסנהדרין דף י"ב שפירש משום טומאת ע"ז ואפ"ה אמרו טומאה הותרה בציבור לא ידעתי מאי קשיא ליה דבאמת הירושלמי לשיטתו שאמרו דגלגלת ארונה מצאו אבל ש"ס דילן מצי סבר דטומאת ע"ז היה והתוס' הביאו שם הירושלמי על דברי רש"י והירושלמי באמת סובר דע"ז איתקש לטומאת זיבה ולא למת ורש"י סובר דאתקש למת כדאמרו שבת פ"ב מ"ש על ירושלמי ספ"ק דפסחים תפתר בקדשים שחייב באחריות כר"ש וע"ז הקשה דלא שמענו מעולם שיהיה רשאי להטיל מום בקדשים שחייב באחריותן ובכור יוכיח שהוא ממון בעלים וגם קדשים קלים וגם לענין מעילה ומכירה אין חילוק ועיין ב"ק דף י"ב ופ"י וקצוה"ח שם ולפענ"ד הדבר נכון דענין הטלת מום בקדשים לפענ"ד רשאי מידי דהוה אם ישאל על הקדשו ואף דבאתי ליד גזבר אין נשאלין הא כל הטעם מבואר ברשב"א ושו"ת נוב"י דאינו נאמן דאולי משקר בחרטתו. ולפ"ז בקדשים שחייב באחריות ואם מטיל מום חייב ליתן אחר במקומו אין לנו שום חשש בזה וא"כ מכ"ש שיוכל בבכור שאחזו דם להקיז אף במתכוין לעשות בו מום דאדעתא דהכי לא אקדשיה כנלפע"ד לחומר הנושא והנני ידידו:
34
ל״הבין המצרים מהרה יזרח אור לישרים. וקרן ישראל בכבוד ירום. כבוד הרב המופלג החכם השלם מוה' יודל מידעלמאן נ"י:
35
ל״ויקרתו הגיעני היום וכבר השבתי לו בדבר העברת הנהר בשבת בלי ספק הגיע או יגיע עדיו בימים האלו והנה אשר שאל בדבר אווזות הבר שמשונים צורתם מאווזוח הבייתות. והנה בזה לא אומר לא איסור ולא היתר איסור אי אפשר לומר שהגאון בכו"פ ישב על מדוכה זו והתירו וגם הגאון בעל דברי דוד מלדולה הביא חבל גאונים המתירים. אך היתר ג"כ לא אוכל לומר יען שבמדינתנו לא נתקבלו דבריו אף שאיני יודע הטעם דמ"ש מהעוף אינדי"ק שג"כ בא מארץ הודו ולא הי' מסורת ואפ"ה אוכלים אותו וכבר הארכתי הרבה לענין העופות הגדולים ובצורתם ותמונתם הם כעופות שלנו והארכתי בהיתירם אף בלי מסורת אבל הם יש להם מסורת ג"כ ואווזות הבר כיון שאסרם הצ"ץ אף שהכו"פ והגדולים התירום אפשר שקבלנו עלינו במדינה זו חומרת הצ"ץ אבל מצד הדין איני יודע טעם בזה:
36
ל״זהשאלה השנייה בספרים הנדפסים הקרועים ח"ו לשרפם והשורף אותם חייב מלקות דלא קי"ל כהשבות יעקב רק כהכנסת יחזקאל ומ"ש שנוהגים בלבוב לשרפם יפה כתב שהוא כחלום יעוף חלילה חלילה אנו נוהגים לגנזם אצל ת"ח כדין:
37
ל״חהשלישית בקופת צדקה לפענ"ד משנתינו היא זו אין להקדש אלא מקומו ושעתו ועיין בפירוש המשנה לרבינו שם וה"ה כאן בצדקה לעניים דאין לעניים אלא מקומו ושעתו כפי מה שעומד כעת כנלפענ"ד:
38
ל״טהרביעית נפל בן ה' או וא"ו חדשים אי צריך קבורה והביא דברי הש"ע יו"ד סימן שד"מ והש"ך שם ועיין מג"א סימן תקכ"ו ס"ק כ' שהעלה דנפל חייב בקבורה כל שהוא שלם באיבריו ואינו שפיר חייב בקבורה ואין חילוק בין שהוא מבן ח' ובן טי"ת או פחות הכל צריך קבורה ואדרבא בן ח' או בן ט' מת גרע טפי דבן ח' הרי הוא כאבן וכן בן ט' שיצא מת וה"ה בפחות צריך קבורה ואף שההוצאה מרובה אין מרחמין בדין וכל המרחם על הבריות וכו' שעכ"פ בריה הוא כנלפענ"ד דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
39
מ׳ישאו הרים שלום לכבוד הרב המופלג וכו' מוה' חיים דוב אבד"ק סקרן נ"י:
40
מ״אמכתבו נמסר לי בערב ט"ב העבר ואז לא יכולתי לעיין והיום אמרתי להשיבו מפני כי מוכ"ז נחוץ לדרכו. והנה אם אמנם לא ידעתיו וגם מעשה זר ונפלא הוא בכ"ז ד"ת והנה שאלתו בכהן אחד שגירש את אשתו ולא כתב רק הרי זה גיטך והרי את מותרת לכל מי שתרצה חוץ ממני וכעת רוצה בעלה הכהן לחזור ולקחתה ושואל משפטו והנה קיצר מעלתו בהמעשה כי לא ביאר הדבר אם היה עפ"י ב"ד כי כמו זר נחשב שהב"ד יסדרו גט ולא יכתבו נוסח הגט ועכ"פ שמו ושמה זה א"א לצייר בשכל אפילו על הדיוטות גם לא ביאר מעלתו אם היו שם עדי חתימה ועדי מסירה. והנה אם היו עידי מסירה שמסר לה הגט ואמר הר"ז גיטך אף שלא הזכיר שמו ושמה הנה באמת מה שרצו לצרף ס"ס ספק שמא הגט בטל כל שלא הזכיר שמו ושמה באמת שא"א לצרף כלל שהרי דעת הב"ש סימן קכ"ט ס"ק כ"א דאינו רק פסול דרבנן וגם בגט פשוט סימן קכ"ח ס"ק יו"ד האריך בזה ומסיק דהוה ספק מגורשת מן התורה בלא הזכיר שמו ושמה ע"ש ועיין בשו"ת גבורת אנשים סימן א' ב' מ"ש הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל ומה שהשיגו זקני הגאון בעל מג"ש בדברי התוס' האלו שממקורם יצא הספק ע"ש ועיין בשו"ת פמ"א ח"א מה שהאריכו בזה הגאונים עכ"פ פסול לכהונה בודאי הוה גם מ"ש לצרף מה שלא הזכיר ודין ומינאי וזו"ז ליכא תורף כלל הנה גם זה א"א לצרף דמה"ת ודאי לא היה תורף רק הרי את מותרת לכל אדם כמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות גירושין ודברי הרמב"ם מה דסתרי זה לזה בפ"ד שם דפסק כר"י כבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים ועיין ג"פ סימן קכ"ו ס"ק ל"ט שהלכה זו העלה דתורף הגט לא הוה רק הרי את מותרת לכל אדם ע"ש וא"כ עכ"פ ריח הגט שפוסל לכהונה ודאי הוה ואף דחסר הזמן זה אינו רק דרבנן ומה"ת ל"צ זמן וא"כ אף דדעת הרא"ש דגט מוקדם הגט בטל מה"ת באמת שזה תימה אבל עכ"פ לא קי"ל כן ועכ"פ פסול כהונה בודאי יש כאן וגם הרא"ש לא כתב רק בהקדים הזמן ולא בחסר כל הזמן. אך מ"ש מעלתו לצדד במ"ש חוץ ממני דהוה שיור ואף אם הוה כע"מ מכל מקום כל שלא קצב זמן שוב הוה כמו כל ימי חייכי ותלוי בשני הדיעות המבואר סימן קמ"ג סעיף כ"ב ובאמת שאני לא באתי למדה זו דע"כ לא נחלקו רק בחוץ מפלוני או ע"מ שלא תנשאי לפלוני אבל במתנה חוץ ממני פשיטא דאין מקרי שיור דבשלמא לפלוני שנאסרה ע"י קידושין ונשואין שייך לומר דבעי ספר כריתות משא"כ באסרה על עצמו ל"ש שיור ומקרי ספר כריתות כיון שהתירה לכל אדם חוץ ממנו וא"כ מה שנאסרה עבורו התירה ובפרט בכהן שבלא"ה נאסרה ע"י הגירושין ואף שאינו רק ח"ל ומקרי שיור מכל מקום בכה"ג לא מקרי שיור ומה גם דהשיור לפלוני ג"כ דעת הרבה פוסקים דנפסלה לכהונה ועיין ב"ש סימן קל"ז ס"ק א' לכן לא מצאתי היתר ונאסרה עליו אם היה הגט לפני ע"מ ואם היו עדי חתימה והם היו ע"מ בודאי פסולה לכהונה אבל אם לא היו רק ע"ח בלבד בזה כיון שלא מוכח מתוכו מי המגרש והמתגרשת בזה יש לעיין אבל לא נשאלתי ע"ז:
41
מ״בומ"ש עוד באחד שגירש אשתו בשם הנקרא בפ"כ והעלים שם שחותם ועולה בו לתורה בצירוף שם הנקרא בפ"כ ואחר מסירת הגט לאשתו הוציא קול שבכיון העלים שמו כדי לפסול הגט ואחר החקירה והדרישה אמר שלא היו עדים בזה ורק במחשבתו היה כן ואף בפיו לא אמר כלל וע"ז נסתפק מעלתו דאף דזה השם הוה כחניכה שהכל קוראין בו מ"מ עכ"פ לא נתכוין לגרש בלב שלם. הנה בזה יפה כתב מעלתו דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא ומכ"ש כאן דלא היה רק מחשבה בלבד וגם אינו נאמן כלל דאין אדם משים עצמו רשע להתל בב"ד ולהכשיל אשתו וכבר האמינו לבעל כשמביא הגט משום דאינו עשוי להכשיל וע"כ לפענ"ד אם הגט כשר בשם זה לבד ואין בו חשש רק משום מה שלא נתכוין לגרש בלב שלם הגט כשר ומה שהזכיר ספר מאיר נתיבים הנה אינו ת"י וטרדותי רבו מלחפש אחריו ומוכ"ז ירט הדרך לנגדו ואני טרוד בכמה תשובות אחרות והיום עש"ק ע"כ דברי מעטים ולא כתבתי רק הנוגע לדין. והנה להיות כי השאלה הראשונה הוא כמו זר נחשב ומעלתו כותב שהוא סמוך לחאטין ע"כ ישאל גם פי הרב הגאון החסיר מוה' ישעי' נ"י אב"ד שם ויצרף גם דעתו בזה דברי הצעיר יוסף שאול הלוי נאטהנזאהן אבד"ק לבוב כותב בנחיצה רבה לא ישוער:
42
מ״גשלום להבחור כהלכה המופלג כמר ארי' ליבוש לונדן נ"י:
43
מ״דהנה דבריך קראתי ונהניתי כי הטבת אשר דברת בהשכל אף כי יש להשיב וארשום לך בקצרה על קושית הפ"י דלמה מבעיא ליה לר"ז בתקפה אחד בפנינו והיינו כשהיו שניהם אדוקים ולמה לא מבעיא לי' כשהיה אחד מוחזק לפנינו ובא אחד וטוען שלו הוא וחטפה מיד חבירו וזה שתק ולבסוף צווח אי אמרינן מדשתיק אודויי אודי לי' או לא והפ"י החמיר בקושיא זו. ולפענ"ד נראה דהנה הסברא דמדשתיק אודויי אודי לי' נראה לפענ"ד דבאמת כל ששניהם אדוקים אנן סהדי להאי ולהאי דשניהם מוחזקים בו וכל מה שתפס שלו היא והנה התוס' ריש ב"מ הקשו באומר חציו שלי כיון דמודה שהחציו ודאי אינו שלו נימא אין ספק מוציא מידי ודאי וכתבו דאין ראיה מחציו לחציו השני יעו"ש ועיין בקדמונים ובתומים סימן ק"ד דעיקר התירוץ הוא משום שהלה טוען ברי שחציו שלו. ולפ"ז נראה לי דזו הסברא היא בזה כיון דהלה מוחזק בחציו ואנן סהדי דחציו שלו רק דאנן סהדי לאידך ג"כ דחציו השני הוא של חבירו וכאן בודאי לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי דכל אחד ודאי מקרי בחציו וכל אחד טוען ברי ולפ"ז כל דנימא מדשתיק אודי ליה א"כ יש לזה התופס בירור יותר דחציו בודאי שלו ועל החצי השני' יש לומר דאודי ליה ניהו דצווח השתא עכ"פ מידי ספק לא יצא ושוב הוה שני ודאי יותר ואין ספק מוציא מידי ודאי ול"ש לומר דהלה טוען ברי כיון דעכ"פ שתיק מעיקרא ויש לומר דאודי ליה ניהו דצווח השתא עכ"פ ברי לא נחשב וז"ב כשמש. ולפ"ז זהו באדוקין שניהם דעכ"פ הוה מוחזק בחציו מכח אנן סהדי אבל כשהי' אחד מוחזק א"כ אנן סהדי דכלה שלו ניהי דאח"כ חטפה הלה והי' ספק מדשתיק אודי ליה א"כ אדרבא אותו שהיה תפוס מעיקרא הוה מוחזק בודאי וכעת להשני אינו נחשב ודאי דהרי צווח השתא ומידי ספק לא יצא ולכך מבעיא לי' באדוקין שניהן וז"ב. ובזה יש ליישב גם קושייתך דמה מדמה הקדש לתקפה הא בתקפה עכ"פ התוקף מוחזק ויש לאוקמא בחזקתו משא"כ בהקדש הוה חולין מעיקרא וכתבת כיון דעכ"פ בחציו הוה הקדש אתרע חזקת חולין ולפמ"ש אין התחלה לקושיא דל"ש חזקת חולין כלל דהא זה ודאי דאנן סהדי דיש לזה חזקה בחציו מכח אנן סהדי וכל דהקדישה הוה כתקפה זה מוחזק יותר מזה ובאמת מ"ש דהתוקף יש לו חזקה לא ניחא כלל דאדרבא מהראוי לאוקמא אחזקה דמעיקרא דשניהם מוחזקין ואנן סהדי עדיף יותר מחזקת התוקף ורק דיש לומר דאודי ליה והודאת בע"ד עדיף מעדים אבל כל שספק שמא מה דשתיק דהא קא חזו רבנן שוב אין ראיה ואנן סהדי שוב חשוב יותר ועיין בטוש"ע חו"מ סימן קל"ח סוא"ו ובטו"ז שם ודו"ק היטב:
44
מ״הומה שהקשה הפ"י מה סברא היא זו דהקדישה יהי' כתקפה הא אינו ברשותו ואם לא כן היכא משכחת לה דא"ב ל"מ הקדישו הא הקדישה והוה כמסירה לפענ"ד ל"ק דהנה כבר נודע מה שנחלקו הרמב"ם והפוסקים הובא בטוש"ע חו"מ סימן רי"ב במקדיש דבר שא"בעולם דלדעת הרמב"ם חל מחמת נדר עכ"פ והפוסקים נחלקו עליו. אך לפענ"ד זה דוקא באם הדבר כלו אינו בעולם או שא"ב אבל כאן דבאמת אדוקים תרוייהו ואנן סהדי דעכ"פ חציו שלו וא"כ יש לו רשות עכ"פ להקדיש בחציו א"כ כל דהקדישה הוה כתקפה ניהו דא"ב שהלה מכחישו וטוען ששלו הוא עכ"פ כל דיש לו חלות שוב עכ"פ חייב משום נדר כיון דהקדישו וטוען שכלה שלו שוב הוה בודאי חלות לההקדש ולא עוד דשייך פשטה קדושה בכולה ול"ש לומר דדעת אחרת מעכבו כדאמרו בקידושין כיון דלפי דבריו של זה שוב הוא שלו לגמרי א"כ חייב משום נדר. ובזה מיושב מה שהקשית דהו"ל חזקת חולין ולפמ"ש הא אינו דן על הטלית רק מתורת נדר ודו"ק היטב כי קצרתי. ומ"ש בהך דמר זוטרא בב"מ דף כ"ד הנה אם כי דבריך דברי חן מ"מ יש לפקפק דבאושפיזא ודאי היו עוד אנשים ויוכל להיות הספק על אנשים אחרים רק דמ"ז חשד לזה בר בירם כיון דחזי דנגיב ידיו בטליתו של חבירו. ומה שנ"ל בפשיטות דהנה באמת כיון דהיה אושפיזא ודאי נתייאש הלז דלמאן יתבע ובפרט כי גם למי שחשד הוצרך לכפותו עד שהודה עכ"פ נתייאש מקודם אמנם התוס' הקשו במצא בגל דנימא דחצירו ש"א קונה שלמ"ד וכתבו כיון דל"ש שימצא לא קני לי' חצירו ולפ"ז כאן דשכיח שימצא דלא הוה בגל שוב ל"ש בבעה"ב דנתייאש דחצירו קני לי' שלמ"ד ולכך פירש שהי' של הבעה"ב ודו"ק:
45
מ״ומעשה היה באשה זה ששה שנים אשר היה לה ולד ובעת הולידה הולד ניתק האם שלה לחוץ ושפעה דם שמונה ימים בחוזק והדאקטער צוה עליה שתעשה לה רפואה הנקרא שפריצען וזרקו לה מים בתוך הרחם ובערך איזה שבועות הוקל לה ושב ורפא לה והניקה את הולד שנה ומחצה ולא ראתה שום דם לא מהוסת ולא מדבר אחר ואחר שהניקה את הבן חזרה לראות בשפע דם שנה כלה ולא ידעה כלל אם ראתה מחמת ווסתה כי כל השנה שפעה דם אח"כ שאלה להרב מזלאטשיב נ"י והורה לה אחר שנתחדש לה שידעה שיש לה ווסת שאינו קבוע פעם אחת לשמונה שבועות ופעם לעשרה שבועות ופעם לי"ב שבועות ובתוך משך הזמן שפעה דם ורק בעת שהגיע ווסתה היה לה כאב כדרך הנשים הרואות בעת ווסתן והרגישה בזה שזה ווסת שלה ושאלה להרב מזלאטשיב והורה לה שאחר שתתחיל לספור הנקיים תבדוק עצמה ותכניס מטלית עמוק ברחם ותשהה כמו שעה וכשיהיה נקי תבדוק שנית ושלישית בערב ובבקר וכשיהיה נקי לא תבדוק יותר אף שתראה ועשתה כן וטבלה ושמשה והתנהגה כן כשלשה שנים אח"כ כשבעלה ראה שאינה נקיה מדם חדל מלהיות עמה ערך שנה וטרם שהורה לה הרב היתה פה אצל דאקטורים ואמרו שהוא חולי פאלי"פ והנה לא מצאו לה תרופה אמנם זה ערך שלשה שבועות שבאתה הנה אצל הדאקטער והוא אמר שלדעתו הרי הוא מכותלי הרחם מלמטה בתחתית הרחם אצל פה הרחם ואינם מן המקור כלל רק מפי הרחם וצוה עליה שתעשה כפי שצוה עליה הדאקטער הראשון שתזלף מים בתוך עומק הרחם והוקל לה מעט ומקוה כאשר תעשה הרפואות כפי אשר פקד עלי' תתרפא לגמרי ממחלתה. והנה האשה אמרה שבעת שתגיע לה הוסת לפעמים רחוקות תוכל לנקות עצמה שנים או שלשה ימים שתהיה נקיה לגמרי אבל זה מעט מן המעט ועל הרוב היא שופעת דם ולא תוכל להרגיש כלל אם בעת ווסתה אינה רואית גם אותו דם שדרכה לראות בעת שאין זמן ווסתה רק שמרגשת כאב כדרך הנשים בעת הגעת ווסת מזה שופטת שהוא דם ווסתה:
46
מ״זוהנה חפשתי למצוא היתר לה ובאמת אחר כי הרופא שופט שהוא מכותלי הרחם ואינו במקור כלל א"כ אדרבא זו ריעותא דלא שייך הס"ס דאיך נוכל לומר שמא מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא דם מכה הוא דהא אם מן המקור הוא בודאי דם נדה הוא דבמקור ליכא מכה וכבר האריך בזה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סימן מ"א ובכמה תשובות וגם שייך לומר וכי לעולם לא תהי' טמאה כיון שא"י כלל אם בזמן הווסת לא תראה דם הלז וגם לא תוכל לטהר כלל ומה שעשה הרב וצוה עליה שסגי שתבדוק יום אחד שלשה פעמים לא ידעתי מהו שח ועכ"פ צריכה לבדוק ביום הא' וביום הז' ועיין סימן צ"ו. ולכאורה ראיתי עוד ריעותא שהרי אפילו יש הוכחה שהיא דם נדה שהרי בעת מניקתה לא ראתה כלל ש"מ כיון שהיא מוחזקת מסולקת דמים ע"כ לא ראתה ואח"כ התחילה תיכף לראות. אמנם חשבתי שאין ראיה כי מה שאמרו מניקת בחזקת מסולקת דמים לא על דם נדה בלבד אמרו ואפשר שכל דמים מסולקים ובין למ"ד דם נעכר ונעשה חלב או שאבריה מתפרקים אף כל הדמים בכלל זה וצויתי לשאול הדאקטיר בזה ואמר שכן הוא וא"כ אין מזה ראיה אבל עכ"פ כל שלא תוכל לנקות עצמה כלל שוב הוה בכלל וכי לא תהיה טמאה לעולם וגם הס"ס ליתא וכמ"ש הנוב"י הנ"ל:
47
מ״חוהנה כאשר עיינתי בזה ראיתי ונתון אל לבי דהאשה זו אין לה תקנה כ"א הבדיקה המוזכר ברמ"א סימן קצ"ח. וטרם יהיה כל שיח נבאר דברי הרמ"א שם וז"ל אך יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת להצריכה בדיקה דהיינו קודם שתשתין תבדוק עצמה היטב בחורין ובסדקין ואם לא תמצא דם תכניס מוך נקי על המקור בפנים ותשתין ותקנח עצמה יפה ממי רגליה ותוציא המוך אם נקייה היא הוכחה גדולה דאין הדם מן המקור והכי נהוג ואם בדקה עצמה ג"פ בכה"ג ומצאה המוך נקי מותרת אח"כ בלי בדיקה שלא בשעת ווסתה וכו' ובדגול מרבבה כתב דדברי רמ"א תמוהים דהתחיל בבדיקה ג"פ וסיים דחזקה דדם מכה הוא. ולדעתי אין ענין זה לזה ושני גווני יש בבדיקה אם בדקה כפי המבואר כאן ומצאה מוך נקי ובבדיקה מצאה דם א"כ מוכח שדם הוא מן הצדדים א"כ למה לנו בדיקה ג"פ בפעם אחד סגי שכבר נודע שיש לה במקום מי רגלים מכה המוציאה דם אבל מה דבעי במהרי"ל ג' פעמים היינו אם לא מצאה דם כלל ואז הטעם שכבר נעקר הווסת בזה שהיה לה ווסת במעשה מי רגלים שתמיד עם מי רגלים היתה רגילה לראות דם ובזה צריכה ג"פ וכן מבואר בהדיא בתשובת מהר"ם שבמרדכי הנ' שעליו רמז מהרי"ל בתשובה שם מבואר להדיא שג"פ שהצריך הוא מטעם עקירת הווסת וכ"כ בתשובותיו סימן מ"ח ובתנינא סימן צ' וסימן ק"ב. ובאמת שזה תימה גדולה ולפענ"ד נראה דהנה הש"ך כתב שבדיקה זו לא בדיקה מעליותא היא וביאר בחוות דעת שגם אם המוך נקי יש לומר שירד בחורים וסדקים ולא יגע בהמוך והביא ראיה מריש נדה דאמר מוך אגב זיעה מכווץ כוויץ ע"ש שהאריך ובאמת שבנוב"י בעצמו בסי' מ"ה שם מוזכר תשובת הגאון החסיד מוה' חיים צאנזיר ז"ל שהאריך ג"כ במה שסמך הנוב"י ראשו ורובו על בדיקה זו והוא כתב שאי אפשר שלא תנוד רגע אחת המוך ממקומו ואז יכול להיות שירד הדם לחורין ולסדקין ולא יגע במוך יעו"ש והנוב"י האריך שם והרגיש בהך דמוך אגב זיעה מכוויץ כוויץ וע"ש מ"ש בזה. והנכי יוסיף להפליא דלו יהא רק ספק אם יהיה מוך דחוק שלא יתנדנד או שירד למטה ולא יגע במוך מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא יצא:
48
מ״טוהנה ל"מ לשיטת המהרשד"ם מובא בש"ך חו"מ סימן רל"ב ס"ק ט"ו במי שפרע לחבירו ואח"כ בא המלוה לומר שמצא מטבע מזויפת בתוך מעותיו והלה טוען שא"י דהו"ל כא"י אם פרעתיך והיינו משום שכל שודאי נתחייב לו והספק בפרעון אם היה פרעון טוב מוקמינן אחזקת חיוב א"כ ה"ה כאן דהיא בחזקת טומאה קיימא והבדיקה היא ספק אם נטהרה מוקמינן אחזקת טומאה מקודם אלא אף לשיטת הט"ז סימן ע"ה שם שכתב דהו"ל כא"י אם נתחייבתי לך היינו משום ששם עכ"פ אתרע החזקת חיוב שבתחלה דבתחלה היה חייב עד"מ מנה וכאן אף שיש ספק בקצת מטבעות עכ"פ אינו חזקת חיוב הראשון והדבר דומה לפענ"ד למ"ש הר"ש פ"ב ממקוואות דכל שבודאי יצא מחזקה הראשונה עד"מ שתחלה הי' טומאה מה"ת ואח"כ נולד ספק טומאה דרבנן אתרע החזקה הראשונה וה"ה כאן שעכ"פ מתרע החזקה הראשונה שהיה מקודם אבל כאן כל שספק בבדיקה אם היא בדיקה יפה שוב נשאר החזקת טומאה הראשונה שהי' מקודם. וע"כ נראה דזה טעמו של הרמ"א שמצריך ג"פ והיינו דכשם דעקירת ווסת צריך ג"פ משום שבפעם אחת ושתים אמרינן דמקרה הוא אבל שלשה היה חזקה דהמקרה לא יתמיד ה"ה כאן ניהו דבפ"א ושתים יש לחוש שמא נתנדנד המוך קצת ממקומו אבל ג"פ המקרה לא יתמיד ובודאי הוא מופת ברור שבודאי היא שלא מן המקור שאל"כ איך שייך מקרה שלשה פעמים ולכך מצריך ג"פ. ובזה מובן מ"ש הש"ך דלאו בדיקה מעליותא היא. ולפמ"ש מובן הסברא דהרי מדצריך ג"פ ע"כ דהוא מטעם שבפעם א' וב' יש לומר שנתנדנד ממקומו א"כ ניהו דבג"פ אמרינן דלא שייך שיקרה כן ג"פ אבל עכ"פ לאו בדיקה מעליא היא. ובזה מובן גם קושית הש"ך דהקשה דכאן לא שייך וכי לעולם לא תטמא והקשה הנוב"י ובח"ד דגם כאן שייך וכי לעולם לא תטמא דהא לאחר הבדיקה שוב א"צ לבדוק ולפמ"ש אתי שפיר דהרי כל שהי' ג' פעמים וא"כ הוה כעקירת ווסת לא שייך לומר וכי לעולם לא תטמא דהא תטמא כשתמצא על המוך וא"ל דל"צ בדיקה אח"כ דזה אינו דאם באמת היא טמאה ממילא לא תתחזק ג' פעמים ואם תתחזק ג' פעמים ע"כ שבדיקה מעליותא היא א"כ מהראוי שלא תטמא ולמה נחוש שמא תתקלקל וז"ב כשמש. וע"ז תירץ הש"ך דמכל מקום לאו בדיקה מעליא היא והיינו משום דצריך ג"פ א"כ לכך דוקא כשיש לה ווסת סמכינן ע"ז. ומעתה משפט האשה שבנ"ד הוא כפי המבואר בנוב"י סימן מ"ו שתבדוק במוך נקי וא"כ שלא בשעת ווסתה תהיה טהורה ואף כשלא תכניס כ"כ בעומק תהיה טהורה ובשעת ווסתה תוכל להפסיק בטהרה ע"י בדיקת המוך וביום א' וביום השביעי תצריך להכניס המוך בעומק הרחם ואם תמצא נקייה בג"פ תהיה נקיה וטהורה ואם חלילה תמצא על המוך דם שוב אין לה תקנה ודו"ק: ובמ"ש למעלה בדברי הט"ז בחו"מ סימן ע"ה יתישב מ"ש על הגליון דק"ל מב"ב דף ל"ב והובא בש"ע סימן נ"ח דהשטר קיים. ולפמ"ש אתי שפיר דשם קאי אם כל המעות הי' רעים אבל במקצת הורע החזקה הראשונה עכ"פ במקצת. אברא דלפ"ז בטוען פרעתיך מקצת והודה לו המלוה ועל מקצת טוען א"י אם פרעתיך לא היה ראוי לחייבו דשייך טעמו של הט"ז דכבר הורע החזקה במקצת וצ"ע:
49
נ׳הנה בא לפני אברך אחד שנשא אשה ונודע לו שאשתו חולנית בחולי המתדבק ר"ל והראה לי גב"ע מהרב המאה"ג מוה' יעקב סגן הכהן נ"י אבד"ק קאזליב שגבה עדות שלא בפני האשה שהיתה חולנית החולי הלז טרם שנשאה והוא לא ידע מזה וזה כמה שבא לפני אבי הבעל הלז ובקש מאתי להכניס עצמי בזה ולא רציתי עד כי בקיץ הלז שנת תבר"ך בא אבי האשה אלי ואמר כי אשלח אחר רופא לבדוק אותה וכן עשיתי והנה הרופא יהודי אמר לי כי אף שעה אחת א"י להיות עמה כי היא חולנית ומצורעת אח"כ בא אלי הרופא בעצמו בלא קריאה וכבר היה אצלו אבי האשה והכרתי כי בא בשכרו והגיד לי כי החוטם שכבר שקוע לא תתקלקל עוד. והנה טרם יהיה כל שיח נבאר דברי הרא"ש כלל מ"ב שממנו מקור הדין המוזכר בש"ע סימן קי"ז סי"א וז"ל אמת הוא שחכמי התלמוד אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא בודאי ט"ס יש כאן וצ"ל אין כופין ורגמ"ה פירש בתשובה אחת דנכפה הוה מום גדול רצונו דמום גדול יותר ממומין גדולים שבמשנה ובזה מודים חכמים דכופין להוציא ובאשה אמרו חכמים נסתחפה שדהו ואם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובתה ועתה בימי חכמי התלמוד אם אירע מום זה באשה היה מגרשה ומתחייב לה כתובתה ויפרע מה שנמצא בידו והשאר כאשר תשיג ידו. ועתה שתיקן הגאון ר"ג ז"ל שאין לגרשה בע"כ איך יתכן שיתחייב לה שכו"ע א"כ יפה כח האשה הרבה מכח האיש דאילו נולד מום זה באיש אין אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובתה ואם נולד מום זה באשה יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה השתא ומה באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובתה אם נולדו בו מומין ואשה שמתגרשת בע"כ לא כ"ש אלא שר"ג עשה גדר לדבר וכי לאו ק"ו שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש ולבטלו מפ"ו אלא ודאי יגרשנה ויתן לה הכתובה כי כולי האי לא יפה בתקנת כח האשה מכח האיש. אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט ותקן להשוות כח האשה לכח האיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בע"כ ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר וכו"ע ואינה יכולה לומר אין רצוני לקבל גט עד שיפרע לי כתובתי דזו אינה טענה כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט וכו' ע"כ דברי הרא"ש. ולכאורה אין פירוש לדבריו מתחלה פלפל שר"ג לא תיקן במקום שכופין האיש להוציא שלא יגרשנה בע"כ וע"ז הביא וז"ל ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ א"כ משמע שגם בזו היתה תקנת ר"ג דלא יגרש בע"כ אף שבאיש כופין להוציא וא"כ איך שוב כתב במקום שהאיש כופין וכו' אף האשה כופין אותה לקבל ג"פ הרי דדבריו סותרין זא"ז ובזה האריכו הח"מ והב"ש וכל אחד פירש לפי דרכו וגם בשו"ת נוב"י מהד"ת סימן ק"ד כתב בזה וגם בק"א להפלאה האריך בזה וכ"כ בזה תשובה לש"ב הגאון מסאנז ובכמה תשובות וכעת אכתוב דבר חדש. והנה בהך דאמרינן בכמה מקומות דלא חלקו בגזירות האריך הט"ז באהע"ז סימן קי"ט לחלק וז"ל היכא דיש חילוק מצד האדם שלזה יש טעם להתיר אמרינן שזה לא נכנס בכלל הגזירה שלא גזרו אלא על הראוי לאותה גזירה אבל שמצד הנר לא חילקו כיון שיש בו איסור כשהוא למטה לא נפקע האיסור אם מגביהו או מסגירו בעששית דכיון שנאסר נאסר משא"כ בחילוק שבין אדם לאדם דאמרינן שזה לא נאסר מעולם כיון שלא גזרו בפי' ע"ז בשביל זה ה"נ כאן אמרינן דמעולם לא נכנס בכלל הגזירה וכו' ע"ש ולפ"ז יש לומר דזו סברת הרא"ש בתחלה כתב דכיון שהיא נכפית י"ל דע"ז לא גזר רגמ"ה ולא שייך חרגמ"ה בנכפית כלל ואח"כ כתב די"ל דניהו מצד האשה לא שייך חרגמ"ה ולא שייך לא פלוג מכל מקום יש לומר דרגמ"ה גזר ששום בן אדם לא יגרש בע"כ ונמצא דמצד האיש שייך לא פלוג לזה כתב דמ"מ במה שבאיש כופין לגרש מכ"ש גבי אשה ובזה לא תיקן רגמ"ה כלל להעדיף כח האשה מכח האיש וז"ב כשמש בפשט דברי הרא"ש. ומעתה מבואר שבכה"ג שהוא חולי המתדבק לא גזר רגמ"ה וכופין להוציא ועיין בכה"ג סימן קנ"ד שמבואר שבחולי הצרפתי כופין באיש מכ"ש באשה וגם הבעל אינו נאמן לומר שנרפא כמ"ש מהר"א ששון ומכ"ש האשה שאינה נאמנת לומר שנרפאת ואף שהרופא אמר כן אני מעיד שבא בשכרו ואינו נאמן לחזור מדבריו הראשונים ממה שהגיד לזוגתי הרבנית ובמעמדי בתחלה. והנה לכאורה תמהתי מדוע לא נזכר בדברי הרא"ש וטור וש"ע הדין לישא אשה על אשתו אם מתירין לו והנראה בזה דבר חדש. והנה טרם יהיה כל שיח נברר מה משפט חרגמ"ה לישא אשה על אשתו אם הוא חמור מחרגמ"ה לגרש בע"כ או לא. ויש בזה סתירות בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סימן א' ובמהד"ב ובתשובה אחת כתבתי בזה באורך ואינו לפני וכעת אני אומר דבר חדש דחר"ג לישא אשה על אשתו חמור בצד א' וקיל בצד א' והחמור הוא בזה שלא לגרש בע"כ אין האיסור רק על הבעל אבל שלא לישא אשה על אשתו גם על האשה שרוצית לישא אותו יש חרגמ"ה ומטעם דמה לה ולצרה הזאת ולישא אותו ולהשיג גבול הראשונה ואף במקום שיש לומר שאם עבר וגירש מה שעשה עשוי אבל מצד האשה כל שלא גירש בע"כ יש לומר דמוכרח לגרש השניה דניהו שהוא רצה להציל עצמו ועשה תחבולות ואהני מעשיו אבל היא למה לה לעשות כן ועיין כתובות ר"פ האשה שנפלו לה נכסים משנתארסה ב"ה אומרים לא תמכור ואם מכרה קיים פירש"י בע"ב וז"ל לכתחילה לא ואם בא לוקח לב"ד לימלך אמרינן לי' לא תזבון כמ"ש התי"ט שם והמלמ"ל פ"ו מזכיה וכאן עדיף יותר דמצדה חל חרגמ"ה ולא אהני מעשיו ומחויב לגרשה ועיין באהע"ז סימן ע"ז ס"ב וח"מ וב"ש שם ותמצא דלדיעה הראשונה בתקנת יב"ח דמתירין לו לישא אחרת היינו משום דמצד האשה כיון שהיא מרדה עליו א"כ אין לחוש לתקנתה ולכך מתירין לו לישא אחרת אבל במקום דהיא לא מרדה ורק שמאוסה עליו משום חוליה וכדומה בזה חמיר רגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו. ובזה אוכל אומר דלאחר שהאריך הרא"ש דבנכפית כופין אותה לגרש א"כ שוב אם לא תקבל הג"פ יכול למנוע ממנה שכו"ע ושוב יכול לישא אשה על אשתו דלא שייך חרגמ"ה על השניה דאינה עושית מעשה רשע נגד הראשונה דהא יכול למנוע שכו"ע ממנה וא"כ הנה זה נהנה וזה לא חסר ולכך נראה מה שלא נתפשט היתר מאה רבנים רק במשוגעת ולא בשאר דברים היינו משום דבמשוגעת לא אכפת לן מצד האשה הראשונה דהא הבעל אי אפשר לדור עמה בשום פנים דא"י לשמור נדותה וכדומה וא"כ השניה לא עשתה שום רשע. אבל במאיס עליו מצד חליה וכדומה כל דלא ברור שיכול לגרשה בע"כ לא התירו חכמים לישא אשה על אשתו מצד חרגמ"ה מצד האשה וז"ב כשמש:
50
נ״אומעתה בנ"ד מצד האשה הוא יכול לגרש בע"כ כמ"ש הרא"ש וא"כ פשיטא דיכול לישא אשה על אשתו ובכה"ג אפשר דיכול לומר סבור הייתי שאוכל לקבל ואף דבנכפית משמע מדברי הרא"ש דא"י לטעון רק מצד סכנה וכמ"ש הח"מ והב"ש שם היינו שם דכל שאין סכנה אינה מאוסה עליו כ"כ בעת שאינה נכפית אבל בנ"ד הרי היא מצורעת וחוטמה שקוע פשיטא דיכול לומר סבור הייתי שאוכל לקבל וא"י לקבל וכהאי דבורסקי והמקמץ מכש"כ כאן שיש עדים שלא ידע ונולד קודם החופה וקידושין ואף דהוי שלא בפניו בכה"ג דהוא אלם בעירו כמבואר בכתבי הרב הגאון הצדיק מק"ק טארנאפאל ש"ד וגם במצורעת פסק הט"ז סימן ל"ט ועיין ב"ש ס"ק ט' דהוה מום ויכול לגרשה בע"כ אף בזמן הזה שיש חרגמ"ה וכאן אמר הרופא בפירוש שהיא מצורעת גדולה מלבד מה שחוטמה שקוע. והנה אחר כל הנ"ל אני אומר שלדעתי מותר כאן לגרש בע"כ ואין בזה משום חרגמ"ה כי רגמ"ה לא תיקן רק משום המזלזלים בנשותיהם שלא כדין וכמ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל ועיין בד"מ סימן א' ובב"ש שם ואם לא יכול לגרש בע"כ פשיטא שמותר לישא אשה אחרת עליה כי למה יגרע כח האיש מכח האשה וכבר האריך הט"ז סימן קי"ט ס"ק י"ד שבזמן הזה שיש חרגמ"ה יש לחוש יותר לעיגון האיש שמצווה על פו"ר מלחוש על תקנת האשה וע"ש ומכ"ש בנ"ד שזה כמה שנים שנלכד ברשת אשר טמנו לו פחים ללכדו והוא מתבטל מפו"ר וגם ביטול תורה שחי חי צער ושרוי בלא אשה ובלא שמחה פשיטא שאין כאן משום חרגמ"ה וגם כיון שהוא חולי המתדבק אף אם נימא שלא תתקלקל עוד עכ"פ הנפש היפה תבחל בזה ומאוסה בעיניו והרבה יותר יש לחוש לבני שנואה וגם אולי הוולדות אשר תוליד יהיו מצורעים וחלים חזק וע"כ לפענ"ד כל מן דין סמוכי לנא שאין כאן משום חרגמ"ה וכל מה שיש בזה מצד עסק הנדוניא יקוב הדין ביניהם ואקוה לד' שכל הרואה תשובתי הלז יאמר יישר ויבוא עה"ח למען הסר כבלי עיגון מצורבא מרבנן למעלה חן ולמטה חנן דברי וכו':
51
נ״בשלום וכ"ט אל כבוד הרב הה"ג המפורסים ערוגת הבושם אגן הדסים חכם וסופר וכו' מוה' אלי' מאיר הכהן ראזענבלום אבד"ק סטריא נ"י:
52
נ״גמכתבו הגיעני היום ואף כי היום עש"ק בכ"ז פניתי את לבי להשיב יען כי כבר שקדו חכמים על תקנת עגונות. והנה ראיתי כל מה שהאריך מעלתו לצדד להקל ומאד נפלאתי איך היה הר גדול לפניו למישור במ"ש שהעכו"ם הי' מסיח לפ"ת ובעיני לא נראה כן שהרי האשה פעריל שאלה אותו מקודם על ערל אחד מריזודיף שהיה בע"ג אצל בעלה אם חי או לא והשיב שערל חי ואח"ז שאל אותה אם היתה מכרת הגלעזיר שלאם ממקלייאב ואמרה שמכרת אותו ואמר לה שהוא נהרג וכל שהיה ע"י שאלה לא הוי מסל"ת כמבואר סעי' ט"ו וכי תימא שאני התם שהיו שואלין על אותו האיש איה חברינו והוא השיב ע"ז שנהרג זה לא מקרי מסל"ת אבל כאן שאלה על האיש אחר והוא השיב על היהודי גלעזיר שמקרי מסל"ת וכן נראה קצת מהב"ש ס"ק מ"ג שכתב אם שאל על עיר אחת שהיתה במצור ואמר פלוני מעיר הזאת מת הוה מסיח לפ"ת ומשמע כל דלא שאלו על אותו האיש בפרטות הוי מסל"ת וכ"ש כאן ששאלה על אדם אחר אמנם הב"ש הביא כן בשם תשובת מהר"ם מלובלין ס"ק א' ואינו ת"י לעיין אבל בק"ע אות שכ"א הביא דברי מהר"ם הנ"ל וסיים שם בזה"ל ושאלת היהודי לא חשוב שאלה דלא שאל אותו על שום אדם אם חי או מת משמע הא אם היה שואל על שום אדם אם חי או מת לא מקרי מסל"ת וה"ה כאן. ועוד נראה לחלק דשאני התם שהיה שואל לעכו"ם שבוי אם ראה שם במקום שהיה שבוי בני אדם שהיו ממקום פלוני והשיב שהי' ג"כ יהודי ממקום פלוני ועבד עבודת הפרך עד שמת. והנה שם שפיר מקרי מסל"ת דאין דרך שבוי שימות מחמת העבודה וגם זה לא שאל לו על ענין זה רק אם ראה אותו והוא השיב לו שעבד עבודת הפרך ומת והשאלה לא הי' על ענין חיות או מיתה אבל כאן היא שאלה אותו על ענין חיים או מיתה וכל ששואלין אותו על חי או מיתה אפשר לא הוי מסל"ת. אמנם בכ"ז מידי ספק מסל"ת לא יצא שוב ראיתי בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן קי"א שכתב ג"כ בעובדא דילי' קצת הערות שכתבתי ונהניתי ועיין בק"ע סימן רמ"ד רמ"ה ומבואר בב"ש ס"ק מ"ז דספיקו לקולא ואף דשם לא מבואר רק במקום דאיכא פלוגתא אבל בספק מסל"ת ולא ע"י פלוגתא אפשר לומר דאזלינן לחומרא אמנם בט"ז מבואר דאף בספק מסל"ת אזלינן לקולא ומתירין אפילו לכתחלה ומכ"ש כאן דהרבה יהודים העידו שנהרג ע"י קאהל ואף שלא ראו היטב ולא העידו על קבורתו מ"מ יש לצרף ספק מסל"ת ומותר ואף שלא הזכיר שם אביו מ"מ כיון שהזכיר שם משפחתו דהיינו שלאם ועירו מקלייאב ומלאכתו גלעזיר כל שיש אומדנות והוכחות שזה הוא יש להקל כמבואר סעי' ח"י בהג"ה ואף שיש שני מיקאלייב יש לחקור אם נמצא שם שלאם וגלעזיר ואם לא נחסר שם שהאחד שמו שלאם והיה גלעזיר ושם אשתו מלכה פיגא אז היא מותרת כי לתרי שלאם וגלעזיר ושם אשתו מלכה פיגא לא חיישינן שיזדמן ויתר החששות יפה כתב מעלתו לצדד להיתר ומפני חומר אשת איש יראה לצרף עמנו הרב מק"ק דראהביטש ונמטי שיבא:
53
נ״דשלום וכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג מוה' אברהם נ"י מו"ץ דק"ק ברעדזוב:
54
נ״המכתבו מגלה עפה הגיעני לנכון ואם אמנם לא ידעתיו ואולי הוא מאנשים המנגדים אל האמת בכ"ז אמרתי להשיב בד"ת בדבר שאלתו בא' שדר במקום רחוק מן העיר ורוצה לעשות לו מקוה והיא סמוכה להנהר ברחוק ט"ו אמה בערך והאנשים המתעסקים לא יוכלו לדעת אם בא המים ממעין בפני עצמו או שבא מהנהר נמשכין המים להמקוה דרך החלחולין שבקרקע המפסיק ביניהם אבל זאת אנו רואין שגובה המים שבמקוה תמיד שוה בשטח העליון לגובה המי נהר ובעת שהמים נפחתים בהנהר מחמת יובש המים אז גם מי המקוה הלוך וחסר וכן להיפך לפי גובה הנהר וגדולתו כן המים שבמקוה הלוך וגדול ובעת השאיבה ששאבו המים שבמקוה שאבו בכלי עץ ונשאר ג' לוגים שאובים כי הכלים לא הי' נקובים ואח"כ חפרו עוד בהמקוה ולאחר כל השתדלות נשאר לערך שמונה צאל וע"ז האריך מע"ל דאם הי' ידוע בבירור שבא מהמעין בודאי כשר בדיעבד כמ"ש הרמ"א סעיף ח' כל שיש טורח גדול אמנם לאשר ספק שמא בא מהנהר וע"ז הביא דברי הרמ"א בסעיף נ"ב דמותר לחפור בצד הנהר ולטבול בה וכ"ש בפיסול ג' לוגין שאובין וע"ז הביא דבשו"ת הח"צ ז"ל ס' מ' חולק ע"ז והאריך מעל' בזה והביא הרבה ספרי אחרונים שלא ראיתי כלל והנה באמת בגליון היו"ד שלי ציינתי דבספר חזון נחום הספרדי במ' מקואות חולק על הח"צ והנה בתשובה כתבתי שהר"ש במס' מקואות פ"א מ"ו הביא תוספתא החופר בצד הים וכו' החופר בצד מעין וכו' והרמב"ם פ"ט ממקואות הג"ד הביא התוספתא הלז והכ"מ שם האריך ואח"כ כתב דהרמב"ם סובר דים הגדול ונהרות כיון שאין דינם כמעיין לענין מי חטאת ה"ה שהם מחולקים גם בזה ע"ש והנה בראשית ההשקפה תמהתי מהא דאמרו בחגיגה דף כ"ב דהא ארעא כולו חלחולי מחלחלי ואפ"ה בעי מ' סאה במקום אחד ופירש"י דמים הנובעין כאן באין מנהר גדול ולמה לא פירש רש"י יותר דאפילו בחופר בצד הנהר ממש לא מועיל והוה כמו מי תמצית שלא פסקו והרי מי תמצית פסול לטבול בו אם אין בו מ"ם סאה וביותר תימה על המרדכי ורמ"א ס' נ"ב הנ"ל ובמרדכי בעצמו דהא דאמרו ארעא חלחולי מחלחלי ובעי מ' סאה היינו כשאין בכל א' מ' סאה ורק שע"י החלחול מפעפע מזה לזה היא דלא מועיל אבל כל שחופר בצד הנהר ואנו רואין את החלחול מועיל והרי בתוספתא הנ"ל מבואר דלא מועיל והוה כמי תמצית וגם על זקיני הח"צ ז"ל ס' מ' שתמה על המרדכי מדברי רש"י תמהני שהי' לו להביא דברי התוס' הנ"ל הן אמת דדברי הכ"מ תמוהים במ"ש דכיון דים הגדול ונהרות אין דינם כמעין לענין מי חטאת ה"ה לענין זה והדבר תמוה דממקום שהביא מפ"ו דפרה ה' יו"ד שם מבואר דדוקא לקידוש מי חטאת היא דנפסלים נהרות אבל לא לענין טבילה והראב"ד חולק גם על הקידוש וע' בכ"מ שם ובפ"ט הי"ב ממקואות ולכל הדברות והאמירות מבואר דנהרות כשרים והו"ל כמעין לענין טבילה ורק לקידוש פסולים וע"כ דברי הכ"מ צ"ע וצ"ל כמ"ש הכ"מ בתירוץ הראשון והשני דנהרות אינו פסול רק משום חשש שמא רבו הנוטפין על הזוחלין וא"כ ממילא עכ"פ למי מקוה כשרים ולתירוץ הראשון ודאי כשר בנהרות ע"ש בכ"מ ומצאתי בתוספות רי"ד שנדפס מחדש בחדושיו לחגיגה שם הקשה דלמה בעי מ' סאה והא המעיין מטהר בכ"ש וע"ש מ"ש בזה ודבריו לכאורה תמוהים לפמ"ש הכ"מ דחיישינן שמא רבו הנוטפין על הזוחלין וצ"ל דהוא ס"ל כמ"ש הכ"מ דאין חילוק בין נהר למעין שוב ראיתי בשו"ת מוהרי"ט בשניות חיו"ד סי' י"ח שהקשה ג"כ קושית התוספ' רי"ד דהא מעין מטהר בכ"ש וע"ש שלבסוף הרגיש בהתוספתא הלז וכתב דבנהרות יש חשש שהן מי תמציות אבל לא הזכיר מדברי הרמב"ם פ"ו מפרה ומפ"ט ממקואות גם לא הזכיר דברי הכ"מ הנ"ל ועכ"פ לפענ"ד דברי המרדכי והרמ"א סי' נ"ב אין לדחות ודברי התוספתא יש לישב כמ"ש הכ"מ בתירוץ הראשון או השני ודברי הש"ס חגיגה כ"ב יש לישב כמ"ש התוס' כנלע"ד לתרץ שוב ראיתי בשו"ת הרא"ש כלל ל"א שהרגיש בהך תוספתא ע"ש מ"ש בזה דלא קאי רק להחילוק שבין מי גבאים למי תמצית ואף שהדברים סתומים עכ"פ יש להמרדכי והרמ"א סמיכות מהש"ס הלז ואין ראי' מהתוס' הלז ואף דהרא"ש לא כתב רק למי מעין אבל הוא הביא כל התוספתא ולא כתב שיש חילוק בין מעין לנהרות ע"כ כתירוץ הראשון של הכ"מ ועכ"פ יהי' איך שיהי' בכאן שיש עוד ספק שאולי בא מהמעין בפ"ע ודאי דאין להחמיר ויש ס"ס ספק שמא מהמעין ואת"ל שהם ממי המקוה שמא כהמרדכי ורמ"א הנ"ל ואף דאינו מתהפך מ"מ יש לצרף הספיקות כיון שהמרדכי בשם ראב"י כ"כ והרמ"א קבעו להלכה והנה מה דמעין מטהר בשאובין ע' שו"ת הרא"ש והרבה פוסקים דקי"ל כן וכבר הארכתי בזה בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' צ"ב וליתר שאת יוכלו לנקות בכלים נקובים וישפכו דם הרבה כשני שעפ ובודאי ישתנה המראה ואף שכבר הי' מים שאובים כשר כמ"ש שם באורך ועכ"פ בספק שמא מי מעין היא בודאי יש להכשיר ואח"כ כשירבו המים מהנהר ישוב לקדמותו וכשר כנלפענ"ד:
55
נ״ובדבר השאלה באיש אחד שאשתו הודית שזינתה עם פלוני אלמוני אבל אומרת שבאונס נבעלה כי קרא אותה להלוך עמו ולא ידעה לצורך מה והוליכה לבית אחד ושמה לא הי' איש ונתאבכה עמו והוא גבר עלי' ובעלה והנה היא הרה ממנו. והנה בתחלה כשהכיר בה בעלה שכריסה בין שיני' אמרה לבעלה שהרה ממנו כי אחר שבועות נבעלה לבעלה והי' אצל הבית דין דת"ה ובתחלה שתקה כשבעלה אמר לה שזינתה ואח"כ הודת שזינתה עוד בחורף העבר גם היום הודת בפנינו כנ"ל גם המילדת אומרת שהוא כעת בחדש השביעי לעבורה וא"כ הוא הרה מקודם שבועות והנה בש"ע יש שלשה דיעות בזה בסי' קע"ח ס"ט. ועכשיו שיש חרגמ"ה אינו נאמן לומר שמאמינה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת וי"א דכופין אותו ומשמש עמה אפילו אמרה בעצמה טמאה אני לך וחוזרת ונותנת אמתלא לדברי' וי"א דאפילו בזה"ז נאמן. והנה לא אאריך בזה אבל כבר העלה הנוב"י בתשובה מהד"ב סי' י"ב דחרגמ"ה ודאי לא שייך במה שמאמין לה אף שחזרה בה ואמרה שבאונס הי' וכאן בודאי לא שייך אמתלא שהרי באמת טען תחלה שלא רצה לברר כלל שיש לו בנים עמה והוא עני ומה שטוענת שהיתה אנוסה הנה בש"ע לפנינו דבעיר ל"ש אונס וע' בסי' קע"ז בטוש"ע ובפרט שהלכה עמו יחד והי' לה לצעוק ואף שאמרה שהי' במקום רחוק יכולה היתה לצעוק שם וגם כיון שהלכה עמו באישון לילה הוי נתיחדה מידי דברי זכור אזכור בהא דמבואר סי' ס"ח דאם טען פ"פ מצאתי נאמן והקשה דו"ז בישוע"י למה לא הגיה רמ"א דעכשיו אינו נאמן כמ"ש בסי' קע"ח כיון דמשועבד לה ע"ש שהחמיר בקושיא זו וכמדומה שגם בספרים אחרים נמצא ולדעתי לק"מ דדוקא באשה שכבר נשאה ולא הי' טעות בנשואין בזה י"ל דאינו נאמן כיון דמשועבד לה אבל כאן שטוען על גוף הנשואין א"כ לא התחיל שעבודו כלל והיא שעבוד בטעות ופשיטא דעל דעתי' דהכי לא הי' נושאה עכ"פ בנ"ד בודאי אסורה עליו:
56
נ״זשלום לכבוד הרב החריף מוה' מתתי' לנדא נ"י אבד"ק פאנזעשט:
57
נ״חמכתבו הגיעני היום והנה בדבר הקטלנית אשר מעל' מצדד צדדים בנדון שלנו להקל הנה כפי ראות עיניו ישפוט כי פריקא לסכנתא אמנם בדבר הקושיא שלו בהא דאמרו ביבמות דף ס"ד א"ב דארסה ומית וע"ז הקשה לרב אשי דסבר דיבם לא מקרי אחת א"כ בהא דאמרו בסוטה דף י"ג אחד אירס את הבתולה ואחד שאירס את האלמנה והרי בקרא כתיב פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה והרי כבר היתה קטלנית לרבי ואיך יקחנה אחר ומזה הביא ראי' דאם נהרג לא הוה קטלנית ובאמת שיפה שאל אבל לפענ"ד מזה ראי' למה שנפל בדעתי ביוה"כ שנת תרכ"ד דאם אחד גרשה ואח"כ מת דלא נקראת קטלנית ועכ"פ למ"ד מזל גורם ודאי ל"ש בזה דהא כבר נתגרשה ממנו א"כ לפמ"ש הבעל טורים פ' שופטים דגם בימי משה כשיצאו למלחמה כתבו גט לנשותיהם בעת שיצאו למלחמה כמו שהי' בימי דוד וע"ש ובשו"ת בית יעקב האריך בזה להקשות מקדושין י"ג וכ"כ לישב בתשובה אחת ואכ"מ א"כ שוב שכשימות במלחמה נעשת גרושה למפרע דאל"כ היה גט לאחר מיתה וא"כ שוב לא היתה קטלנית למפרע והנה האיר ד' עיני ומצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרכ"ח באם נתן להגט זמן וכבר הגיע הזמן ואח"כ מת דמתגרשת למפרע שוב לא נעשית קטלנית ומותרת להנשא לשלישי ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול ובאמת הוא כתב גדולה מזו דכל שמסר לה הגט מעכשיו לזמן והיא מת בתוך הזמן כיון שהגיע הזמן ולא בא הרי נתגרשה למפרע ול"ח קטלנית והרי במלחמת בית דוד הי' נתון הגט בלי תנאי רק שהי' בצנעא כדי שלא יקפוץ עלי' אחר וכמ"ש התוס' בשם ר"ת וע' מוהרש"א סוף גיטין וא"כ גם בימי משה הי' כן ושוב לא נעשה קטלנית וז"ב ופשוט ומ"ש לדחות דברי התוס' יפה דחה ולדעתי בפשיטות א"ש דאטו לא משכחת לה שמת אבי' בנתים או שנעשה עני בנתיים וע"כ אם ירצה מעל' לסמוך על הנוב"י יוכל לסמוך ואני מבחוץ:
58
נ״טשלום וברכה וכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג כו' מוה' גרשון נ"י האבד"ק איוואסקויץ:
59
ס׳מכתבו מגלה עפה הגיעני והעתיק לי מה שכתבתי בדבר המקוה ומה שמפלפל מעלתו כעת בסוגיא מלתא מני אזדא ואין לפני מכתבו הראשון רק העתק מתשובתי והנה מה שנסתפק אם טפטף הארגז מעט מעט אך לא טיף אחר טיף אי מועיל ולא נקרא זחילה הנה כבר כתבתי במכתבי הראשון דכל שנזחל וניכר זחילתו אף שנפסק מעט גם זה יקרא זחילה ומ"ש מעלתו דמ"ש סתם להכשיר המקוה ולא ביארתי דדוקא ע"י התיקונים שכתב מעלתו באמת אין צריך לשום תיקון כמ"ש למעלתו שרצה להראות חריפתו אבל לדינא אין צריך כלל יתר הדברים שכתב מעלתו לפי שאינו נוגע לדין אין הזמן מספיק כעת לעיין בזה. עתה אשיב למה שנסתפק מעלתו בענין תיקון עירובין שבאמצע העיר עובר נהר מים המחלק את העיר לשנים והמים עוברים מחוץ לעיר מצד זה ומצד זה ומחוץ לעיר המים עמוקים יוד טפחים אבל בתוך העיר יש מקומות בהנהר אשר אין בכל רוחב הנהר מקום עמוק י"ט ויש מקומות בהנהר אשר בעומק הוא עשרה טפחים אמנם אינו מתלקט עשרה מתוך ד' אמות אלא העומק היא במקום שיש יותר מד' אמות משפת הנהר וגדודי הנהר בשפתו אינם גבוהים ויש בו בצירוף הגדודת מתלקט יוד טפחים תוך ד' אמות רק שהמים בעצמם אינם עמוקים עשרה רק במקום אשר הוא יותר מד' אמות משפתו והנה מעלתו הביא דברי הפמ"ג בא"א סי' שנ"ו סק"א שכתב שצ"ע אם חוץ לחצר עמוקה עשרה טפחים רוחב ד' ובתוך החצר אינה עמוקה עשרה טפחים או להיפך מה הדין וע"ז תמה מעלתו דהוא ש"ס ערוך עירובין פ"ז ע"ב דפריך הש"ס ותיהוי כחורי כרמלית ומשני אין חורין לכרמלית ורב אשי אמר אפילו תימא יש חורין לכרמלית הני מילי בסמיכי אבל לא במופלגת ופירש הריטב"א דמופלגת היינו שאיכא יותר מד' טפחים הרי מבואר ספיקו של הפ"מ ולפענ"ד אין ראי' מזה דרש"י דייק שם ד"ה ותהוי האי אמה אפי' לית בה שיעור כרמלית ליתסר משום חורי כרמלית ע"ז שפיר אמרו דאין חורין לכרמלית ובפרט במופלגת לא מקרי כרמלית מה שע"י חורין נעשין כרמלית אבל הפ"מ מסתפק באמה שיש בה שיעור כרמלית בעיר רק שאם בתוך החצר אינה עמוקה יוד טפחים ורחבה ד' ואז אין נעשית רשות לעצמה ואם הוא ברה"ר הוי רה"ר ואם הוא ברה"י הוי כרה"י וע"ז נסתפק אם מה שהיא חוץ לחצר עושה מה שבתוך החצר כרשות לעצמו ומה ענין חורי כרמלית לזה וזה ברור לדעתי שאין ראי' משם ומה שנסתפק מעלתו אם באמצע עמוק יוד טפחים ובשפתה אינה עמוקה יוד טפחים ואינו מתלקט יוד מתוך ד"א אי מותר לטלטל למלאות מן הנהר או לטלטל בתוך העיר עצמה הנה דבר זה מבואר בשו"ת חתם סופר סי' פ"ז דהכל תלוי בשפת הנהר וכן עיקר שכן נראה ג"כ מתשו' אמרי אש סי' כ' יעו"ש גם מה שהאריך מעלתו לענין צוה"פ במים אי מועיל והאריך בענין צוה"פ שעשאה מן הצד והביא דברי הפמ"ג סי' שס"ג דפתחא במיא לא עבדי אינשי ומעל' האריך בזה הנה גם בשו"ת אמרי א"ש האריך בזה וכתב דאפשר דהקילו במיא שיהי' מועיל צוה"פ וכבר הארכתי בזה זה שנים רבות לענין פיתחא במיא וכעת לא ידעתי היכן דרך כלל לענ"ד צוה"פ מועיל אף בעמוק והלכה כדברי המיקל בעירוב בפרט לענין מים שגם מחיצה תלוי' התירו במים ויסלח לעיין בתשו' אחרונים בזה שוב ראיתי ברז"ה שפירש הקושיא ותיהוי כחורי כרמלית בזה"ל ואקשינין עליו דזעירי דמוקי לה באמת המים גופא למה היא מקום פטור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כיון שהאמה באה מהאגם הגדול שהיא כרמלית בלא ספק תהא זו האמה כחורי כרמלית ותיתסר אפילו בפחות משלשה דקס"ד חורי כרמלית ככרמלית כשם שחורי רה"י כרה"י ומהדרינן אין חורין לכרמלית הנה מבואר דהקושיא הוא לזעירי דלמה יהי' מקום פטור והלא חורי כרמלית ככרמלית וע"ז משני דאין חורין לכרמלית ולפ"ז זה לזעירי דס"ל כשאין כשיעור למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' הוי מקום פטור וע"ז שפיר אמרו דחורי כרמלית לא אמרינן אבל לדידן דאמרינן דכל שאין שיעור במה שנכנס האמה לחצר לא הוי מקום פטור רק שאינה נעשה רשות לעצמה ואם הוא ברה"ר הוא כרה"ר וברה"י כרה"י כמ"ש רש"י במשנה בד"ה שלא היתה כשיעור וא"כ שפיר מסתפק הפרמ"ג דאז אין בחצר כשיעור וחוץ לחצר יש שיעור אפשר לומר דנעשית רשות לעצמה ול"ש אין חורין לכרמלית דדוקא לענין שיהי' מוציא מידי מקום פטור זה אין סברא לחייב ע"י שחורי כרמלית ככרמלית אבל להוציא מידי רשות הרבים או רה"י שתהי' רשות לעצמה יש לומר דנעשית לעצמה ע"י שיש בתוך החצר או חוץ לחצר כשיעור קובע רשות לעצמה וז"ב לדעתי ות"ל שהרגשתי למעלה לחלק בין חורי כרמלית אם אין כשיעור או שיש שיעור בזה רק שלמעלה השבתי לחלק בין אם אין בתוך העיר שיעור כרמלית רק שבא מאגם המים חוץ לעיר שיהיו עי"ז כחורי כרמלית זה לא אמרינן אבל כל שיש בתוך העיר שיעור כרמלית רק שבתוך החצר לא הוה כשיעור בזה שפיר אמרינן דגם מה שחוץ לחצר מחשבו להעשות רשות לעצמו שפיר אמרינן אבל זה דחוק לחלק אבל מ"ש כאן היא נכון וזכות הפמ"ג דנפיש טובא יעמוד לי שטרחתי להעמיד דבריו שלא יהיו טעות חלילה והנה במ"ש למעלה בשם הפמ"ג דפתחא דמיא לא עבדי אנשי כ"כ במשבצות סי' שס"ג סוף סק"א אבל באשל אברהם סי' שס"א הביא בשם התוס' שבת לענין פתחא בקרן זויות דאי עביד במזוזה ומשקוף אף בקרן זויות עבדי אנשי ע"ש סק"ז ועיינתי בתוס' שבת עצמו ובסי' שנ"ו כתב בסק"ו דבתוך המים ל"ש פתח כלל ובסי' שס"א סק"ו הביא דברי התוס' בעירובין הנ"ל דאם עשה במשקוף ומזוזה אף בקרן זויות הוי פתח א"כ משמע דבמיא גרע מקרן זויות והפמ"ג כפי הנראה השוה זה לזה והנך רואה שע"כ התוס' שבת חילק ביניהם מיהו עכ"פ אם עשה משקוף ומזוזה מועיל לדברי התוס' לענין צוה"פ ואפשר דגם במים מועיל ומעל' תמה על הפמ"ג שהביא דברי התוס' שבת וכתב שדבר פשוט הוא מש"ה לא הזכירוהו הפוסקים ותמה מעל' דלשיטת הרי"ף והרמב"ם פתחא מן הצד לא עבדי אנשי היינו בעשה מן הצד וא"כ מחולקים עם זה הפירוש ומאד תמהני דהרי ראית התוס' הוא ראי' ברורה דהרי בדף ה' אמרו דפתח בקרן זויות וא"כ מוכרחין לחלק כמו שחלקו התוס' וצ"ע לשיטת הרי"ף והרמב"ם מה יענו להך דפתח בקרן זוית ובהחפזי לא מצאתי בדברי הראשונים שיתעוררו בזה ועיין ב"י סי' שס"ב ובש"ע שם ועכ"פ לדינא נראה דאף להמים אם עושין צוה"פ מועיל כמ"ש בשו"ת חתם סופר וגם במים עצמו יש להקל כמ"ש בשו"ת אמרי א"ש ולרב הטירדא דברי מעטים ולהיות כי מע"ל בקש למהר תשובתו ע"כ דברי מעטים ולא הנחתי לי העתק כי יש לי כמה תשובות להשיב ע"כ יסלח מעלתו לשלוח לי העתק מזה דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
60
ס״אשוב מצאתי בחידושי ריטב"א שהקשה מהך דדף ה' והביא בשם הראב"ד שפירש כעין תירוצו של התוס' והיא כתב תירוץ אחר ע"ש:
61
ס״בשלו' וכ"ט אל כבוד הרב החריף מופלג בתורה מוה' מרדכי מנחם נ"י אבד"ק רעדים:
62
ס״גמכתבו הגיעני היום ובו בפרק הובא אלי מהב"ד הרבה שאלות הנחוצות אך לפי שמע"ל ביקש שנחוץ הוא לו אמרתי להשיב על אתר והנה שאלתו באיש אחד שבא למע"ל ושאל על הבכור אם הוא מום קבוע והורה לו שהוא מום קבוע ואמר למע"ל שנותן למע"ל טה"נ שיוכל ליתנו לכהן שירצה ונתן מע"ל לכהן ובתוך השיחה סיפר האיש לפ"ת שהוא נתן להעכו"ם האם של הבכור לעכו"ם שהי' לו ג"כ שה ולאחר שנה הביא לו העכו"ם האם עם הבכור ואמר לו שגם שלו בכרה וילדה כשבה והאיש לא הי' מכיר לא להאם ולא להבכור וא"כ יש ספק שמא יש לו ילדה נקבה ושל העכו"ם זכר וכאשר שמע אחד זאת אמר לו שאין צריך ליתן לכהן כלום דספק בכור הוא שמא החליף העכו"ם כי נקבה כשבה עדיף להעכו"ם מהבכור זכר ועתה טען הישראל שהכהן יחזור לו הבכור כי ספק הוא וא"ש לכהן וע"ז הביא מע"ל דברי הש"ע ביו"ד סי' שט"ו דתקפו כהן מוציאין מידו ואפי' נתן לו הבעלים בטעות ג"כ מוציאין מידו והנה מע"ל כתב דלפי דברי הש"ך שם שכתב דטעם דתקפו כהן מוציאין מידו הוא בשביל טובה"נ שיש לו וכאן נתן טוה"נ למע"ל וא"כ לא נשאר לו טוה"נ ושוב תוקפו כהן לא מוציאין מידו וכ"ש כשנתן לו מעצמו וע"ז כתב מע"ל דהש"ך ע"כ מודה לטעמו של הט"ז מהפוסקים דאל"כ למה בנתן לו מעצמו דל"ש טעמו של הש"ך וא"כ למה מוציאין וע"כ דמודה להט"ז ומ"ש הטעם של טובת הנאה האריך מע"ל דנ"מ בזה אם יש לו מלוה לכהן ממקום אחר תביעת ממון ואני אומר דבלא"ה דברי הש"ך תמוהין כמ"ש בחיבורי כ"ת ואפס קצת הזכרתי בהגהותי לש"ע שם דפוס מענקיש דבתוס' ורא"ש וכל הפוסקים לא משמע כן ואף דהר"ן פ' הזרוע כתב ג"כ דיש לו טוה"נ אבל זה כתב לסוף ועיקר הטעם דהוה תפס שלא ברשות והארכתי בזה שם ולא נפניתי כעת להעתיק אמנם כעת נתישבתי דדברי הש"ך נכונים ומצרך צריכי דהנה הש"ך בתוקפו כהן בהא דנותנו לו בטעות אמאי צריך להחזיר הא זה הוה תפס ברשות וכתב כיון דהוה כתופס בטעות ואלו ידע לא הי' תפס הוה כתפס שלא ברשות ודבריו תמוהין הא הוא נתן לו ומהו דהוי בטעות אבל מ"מ לא תפיס שלא ברשות וראיתי בתומים בקונטרס תקפו כהן אות ס"א ס"ב כתב באמת דדוקא כשהכהן ג"כ אינו רוצה לזכות אבל כשהכהן אינו רוצה לחזור הוה תפיס ברשות אך זה דחוק בכוונת המהרי"ל ורמ"א דמיירי שהכהן רוצה להחזיר אך לפעד"נ כיון דטוה"נ של הבעלים א"כ לא מקרי תפיסה גמורה ואף שנתן לו מעצמו כל שאילו ידע בודאי לא נתן לו א"כ שוב טוה"נ שלו ויכול עכ"פ לחזור בו מלתתו לזה ושוב ל"מ תפס ברשות לו יהא דטוה"נ כי האי דבידו שלא ליתן עכ"פ כשהי' נותן לכהן הי' הכהן נתן לו סך מסוים שוב לא מקרי אף תפיסה ברשות וז"ב וא"כ שפיר כתב הש"ך טעמו שיהי' שייך גם בנתנו מעצמו וז"ב וא"כ גם כאן נהי דנתן למע"ל טוה"נ מ"מ כל שנתן להל' שנתן בטעות שוב חוזר בו שעכ"פ אף אם ירצה לצאת י"ש הך טוה"נ מילי דמזדבני בדינרי היא ושפיר יכול לחזור בו וז"ב כשמש ובלא"ה בנ"ד הרי נתן למע"ל טוה"נ אבל הוא לא נתן להכהן וכל שנתן הל' שנתן בטעות בודאי טוה"נ של ישראל וז"ב ומה שהאריך בדברי הר"י בסאן שכל ספק ממון הוה ספק איסור הנה בזה האמת כ"ש התומים דספק גזל לא אסרה התורה וע' בע"ז ד' כ"ד ב' ברש"י ד"ה מכאן ואילך שדברינו מסכים לדברי התומים ע"ש ואף שאני בהגהותי ליו"ד כתבתי להסב דברי רש"י על אופן אחר ע"ש בסי' שט"ז דפוס מענקיש אבל מ"מ ז"ב דספק גזל לא אסרה התורה וע"כ אין לפלפל בזה דרך כלל ז"ב דכל דבר שהיא ספק בכור א"צ ליתנו לכהן ואף אם נתנו לו כל שהי' בטעות ל"ש נתינה ועי' בסנהדרין דף ע"ד גבי גנבי דגנבי דכל שסבור שהוא חייב בדיני אדם אף שהוא חייב בדיני שמים הוה נתינה בטעות ומזה למד הבית יעקב סי' סמך בא"י אם הלויתני דפטור בדיני אדם אף שנתן לו וסבר שהוא חייב בד"א הוה מחילה בטעות ואף שהקצה"ח סי' ע"ה ס"ק ד' חולק בזה היינו דוקא שם שחייב עכ"פ לצי"ש אבל כאן שאין שום חיוב עליו ודאי פטור ויכול לחזור אף שנתנו בטעות וז"ב ומן האמור נפשט מה שנסתפק אם יכול למכור קודם שחיטה לעכו"ם דודאי יכול למכור דהרי בודאי בכור פסק רמ"א בסי' ש"ז דיכול למוכרו אף שהש"ך חולק בשם מהרש"ל ואני כתבתי בגליון המהרש"ל היטב דיבר וגם הבאתי דברי זקני הח"ץ ז"ל שהאריך בזה דניחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל מ"מ זה בודאי בכור אבל לא בספק בכור. דברי הכותב בנחיצה:
63
ס״דשלום וכ"ט להרב המופלג וכו' מוה' אלעזר שאץ בארג נ"י דיין ומו"ץ דק"ק זבארוב:
64
ס״המכתבו הגיעני תמול ואני טרוד מאוד והיום בבוקר השכם פניתי לעיין בדבריו והנה שאלתו בחטים הנזרעים בע"פ או בחוה"מ פסח אי מחויב למכרם או סגי בביטול בעלמא והאריך בדברי הב"ח בתשובה דמועיל ביטול אף למה שיתחמץ והביא דברי המ"א סי' תל"ו ס"ק ח' וגם מ"ש בסי' תל"ג ס"ח דיש בגובה ג' טפחים אינו עובר אף דכאן בודאי דעתו לפנותו הא הוה גדולים דהח"י מתיר ואף דהמק"ח משיג עליו מ"מ הוה ס"ס דהש"ג מתיר אף החמץ עצמו ואת"ל כרב האי מ"מ שמא הגידולים מותרים ולפע"ד אין לסמוך על הס"ס הלז דהשה"ג נגד רב האי גאון אינו ספק כלל דהלכה כרב האי וגם הלא הוה דשיל"מ לאחר הפסח ואף דקנסו כבר כ' הר"ן דאף דאסרו מדרבנן מ"מ הוה דשיל"מ מדאורייתא ע"ש וה"ה כאן ואני הראיתי דדברי הר"ן מפורש ברש"י שבת דף ח' ע"א ד"ה רחבה ו' ע"ש ודו"ק וגם דברי החק יעקב שהתיר גדולים כבר חולק המק"ח ואף שישבתי כל קושיותיו אבל הראיתי דברי התוס' בע"ז דף מ"ט בד"ה שאם ששם מבואר דהגידולין אסורים כל שהוא אסורי הנאה ע"ש והארכתי בפלפול גדול בזה בתשובה ובהסכמה על מדרש שוחר טוב שנדפס בלבוב שם הועתק מ"ש בתשובה שם יעו"ש אם ישנו תחת ידו ועכ"פ אין לעשות מזה ס"ס דהו"ל דשיל"מ ול"מ ס"ס בזה וכמבואר ביו"ד סי' ק"י וא"כ שוב צריך למכרו וזה שנים רבות שראיתי בכתבי קודש של זקיני הרב הגדול מוה' דוב בעריש היילפרין שנסתפק בזה הדין ואח"כ יצא לאור שו"ת חתם סופר או"ח סי' ק"ד שם נמצא תשובה בזה והנה ראשית דבריו תמוהים מ"ש בשם הגהמי"י בשם הסמ"ק הובא בב"י סי' תנ"ד דתבואה שצמחה אסור דהוה חמץ גמור ובב"י סי' תנ"ג מובא זאת אבל נראה ששם מיירי מדגן שנצמחו והיינו מה שקורין אויסגיוואקסין וזה הוה חמץ גמור אבל דגן שנצמח בקרקע אינו חמץ עדיין וז"פ וגם האריך בגידולין ולא זכר כלל מדברי החק יעקב הנ"ל ולא דחה אותם וע"ש בכל התשובה שהוא תמוה ועכ"פ מצדד שם להקל אבל לפע"ד דבאיסורי הנאה הגידולין אסורין ובהנאה ל"ש ח"ש ואסור וע' בהה"מ פ"ח ממ"א ש"כ בהדיא דבהנאה לא בעי שיעור וע"כ לפע"ד בודאי צריך למכרם כ"ז כתבתי בנחיצה רק ברמיזה בעלמא כי לא נפניתי והנה לא נשאר לי העתק אבקש שיעתיק לי מ"ש וישלח לי דברי הד"ש הצעיר יוסף שאול הלוי נאטנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
65
ס״ושלום להרב המופלג מ' שמחה נ"י אבד"ק מיליטין:
66
ס״זמכתבו הגיעני והנה לפענ"ד לצדד להיתר דהנה הש"ך בסי' ל"ד הביא בשם מהרש"ל דנאמן לומר ששכח השבועה והשיג ע"ז דהרשב"א כתב דא"נ לומר ששכח אך לפענ"ד נראה דכאן דהקהל כפו את השוחט ניהו דלא מקרי אנוס בשבועה כמ"ש מע"ל אבל עכ"פ אינו מחויב לזכור דדוקא מה שאדם נשבע מעצמו בכה"ג מחויב לקיים ולזכור מה שנשבע אבל מה שהוכרח לשבע מחמת שהקהל בקשו שיחתום כדי שלא ישכור בעל הטאקסע שם ויזיק להם אבל זה אינו מחויב השוחט לזכור והוה כמלתא דלא רמיא אדעתי' ובזה נלפע"ד לישב דברי הרשב"א שכתב דא"נ לומר שכחתי והביא מהא דאמרו בכתובות דף ל"ג נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתלין והוא תמוה כמו שתמהו כל האחרונים דאדרבא שם מבואר דיכולין לומר אשתלין ולפענ"ד כוונת הרשב"א דבאמת כשאדם נשבע ברצונו א"נ לומר שכחתי דמחויב לזכור ולפ"ז בעדות אמת שמחויב להגיד לא יוכל לומר שכחתי רק שם לענין עדים זוממין דאמרו שם דלא משכחת לה התראה דיכולין לומר אשתלין והיינו דאם יזומו אותן עכ"פ לא יהיו מחויבין להעיד שהרי שקר העידו. ובזה שייך לומר אשתלין דאינ' מחויבים לזכור זאת וראיתו היא דאל"כ כל עדים האיך נאמנים דיכולין לטעון שכחנו וע' קצוה"ח שהאריך וכמ"ש הר"ן לענין שבועת העדות וע"כ דכל מה שמחויב להעיד ע"ז ל"ש אשתלין אבל שם לענין הזמה יכולין לומר ששכחו ההתראה ואינם מחויבים לזכור שיתחייבו עי"ז בהזמה ודו"ק ועכ"פ זה נלפענ"ד ברור דכאן שאינו לטובת השוחט ואדרבה רעה היא לגבי' שא"י לשחוט ולקבל שכר שחיטה רק שעשה לטובת בני העיר שלא יארע להם היזק זה אינו מחויב לזכור ומלתא מני' אזדא ובזה נוכל לצרף ולגבב קולות שישבעו בכתב ולסמוך על הפוסקים ששבועה בכתב אינו חל ועוד שאר דברים שיש לצדד בזה כ"ז כתבתי אם השוחט מוחזק בכשרות וטפלי תלוי בי' ומע"ל היא מבפנים ויעיין ע"ז אם אמת הדברים אז יש לצדד להכשירו כדבר האמור:
67
ס״חשלום להרב החריף ושנון מוה' נתן נטע יעקב סג"ל דום נ"י חתן בתו של הרב הגאון המפורסים מוה' שמחה נתן עלינבערג זצ"ל האבד"ק לבוב:
68
ס״טמכתבו הגיעני עם הרבה מכתבים שבאו היום. והנה אם כי אנכי מעתיק אהלי למקום המיועד לי ואני טרוד מאד אשיב בקצרה. מה שהקשה בכריתות דף ו' ע"פ דברי המלמ"ל פ"ד משקלים דהאריך דקדושה שבו להיכן אזלא באמת לדעתי קושיתו ל"ק כלל דהרי הוא מקדיש נכסיו ויש בו דברים הראוים לציבור דהיינו קטרת וא"כ אם נימא דקדושה לא נפקע הרי לא יוכל להקריב כלל וא"כ ע"כ נפקע קדושה להתחלל ע"י האומנים וערש"י שביאר כן בהדיא ואם אולי לזה כיון המלמ"ל בתירוצו עכ"פ קושית מע"ל פקע וז"פ ומה שתמה מע"ל על מלמ"ל שלא הביא דברי הרמב"ם בפהמ"ק הנה פתחתי את הרמב"ם שלי ומצאתי שכבר הערתי בזה ועוד הבאתי הרבה דברי התוס' שמבואר כן בהדיא. מה שהקשה במנחות צ"ה הנה מה שהביא מתוס' מנחות דף נ"א גם אני כתבתי כן ודחיתי זאת בתשובה. אבל ראיתו משבועות י"א אינו ראי' כלל דשאני התם דמצותה כך כל השנה אבל כאן לא כתיב בהדיא דצריך לאפות בפנים עד שתאמר שא"א רק בזה וז"פ. מה שהקשה במגילה דף ז' אני תמה דהרי רבא מביא שם מהמשנה ראי' לר' יצחק דליכא מלקות בכריתות יעו"ש ועכ"פ אין קושיא על הש"ס כ"כ. מה שהקשה במנחות בתוס' דף מ"ט ג"כ ל"ק דהש"ס מיירי בהי' לאחר התמיד וגם מ"ש דספק עשה דוחה במח"כ מה ענינו לזה דכאן ליכא כ"כ ספק דלא הוה ספק כ"כ וכמ"ש התוס' ואין להאריך. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה יזכה לשבת על התורה ועל העבודה מתוך עושר וכבוד כאוות נפשו ונפש הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
69
ע׳שלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף ושנון וכו' מו"ה נתן נטע יעקב דום נ"י:
70
ע״אמכתבו בצירוף מכתבים רבים הגיעני היום ויאמין לי כי אני טרוד מאד ומריש ב"ד הרב הגביר מו"ה נח נ"י אינו בקו הבריאה ד' ישלח לו רפואה שלימה וזה שבתי הבית מעט ובכ"ז אמרתי להשיב לך בקצרה דהנה קשיא לי בהא דאמרו לר"א מנ"ל דמכשירי מילה דוחה שבת וכן אמרו בדף קל"ו דמהלינן ממנ"פ וקרא אתי למכשירי מילה וקשה לי הרי התוס' הקשו בפסחים דף מ"ו דאם נימא הואיל כל מלאכת שבת לדחי שבת הואיל וחזי לחולה וכתבו דחולה ל"ש וק"ל הא מילה הוא חולה אחר המילה ויהיו מחמין חמין וא"כ כל שיש מילה לימא הואיל גם למכשירי מילה וצ"ל דכיון דמילה גופא אינו רק דחי' להתיר עי"ז גם מכשירין ל"ש הואיל ושאני חולה דהכל חזי לחולה אבל מילה כל דגוף המילה אינו רק דחי' מנ"ל להכשיר מכשירין כיון דיש ענינים שלא נצרך למילה ובהמכשירין בכלל ל"ש הואיל דחולה הוא לשאר דברים לא לענין מכשירין כיון דגוף המילה אינו רק דחי' ולפ"ז מיושב קושית מעל' דאם נימא דמקלקל בחבורה פטור וגוף המילה הותר א"כ לענין מכשירין שייך הואיל דגוף המילה אין שום איסור ודו"ק היטב כ"ז לפום רהיטא וקושיתו השני' שבועות ל"ג לפע"ד ל"ק דניהו דמה"ת חזי אבל כל דמדרבנן לא חזי א"כ הראשונים הפסידו דלמא לא ירצו השנים להעיד ויחושו לדרבנן א"כ הפסידו אותו וז"ב ופשוט דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה ד' יחזק לבבו וירחיב לו להיות יושב על מי מנוחות להגות בתורת ד':
71
ע״בשלום וברכה וכ"ט לכבוד הרב החריף ובקי מופלא ומופלג נטע נעמן מ' נטע יעקב דום נ"י:
72
ע״גמכתבו הגיעני בעש"ק העבר סמוך לליל התקדש שבת והנה אם כי אינני בקו הבריאה בכ"ז אמצתי עצמי להשיב בקצרה למען כבודו ולמען למודו והנה בשאלתו בחרש אחרי שאינו שומע ואינו מדבר ואינו חייב במצות אם שייך בי' דין פדיון הנה לענ"ד הדבר ברור דהב"ד מחוייבים לזכות בשבילו ולו לקיים מצות פדיון שאף שהם פטורים אבל לא שאינן רשאין והרי הן בני מצות כמ"ש מהרי"ל הובא בתב"ש סי' א' א"כ למה לא יזכו אותו ב"ד במצוה זו והנה כבודו הביא דברי הקצה"ח סי' רמ"ג דחרש הרי הוא כנכרי ואין לו זכי' ותמה עליו מדברי התוס' יבמות קי"ג שכתבו שזוכין לו שלא בפניו ולענ"ד ל"ק דניהו דאין לו זכי' שיזכה איהו בזה אבל כל שהקנו לו אשה היא לא רצתה להקנות לו רק בד' מאות זוזי א"כ לא יוכל לקנות המקח עד שיתן ובכה"ג יש לו זכי' שאל"כ יתבטל המקח שוב מצאתי בקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ו' שכתב לדחות ראית הה"מ מהך דרצה ליזוק בנכסיו וכתב הוא דאינו ראי' והביא הך דאלו בא לשכור שפחה לשמשו והיינו שכר טרחה ומלאכה ע"ש שהאריך בזה עכ"פ לפענ"ד חייב בפדיון:
73
ע״דוהנה לכאורה עלה בדעתי דהך חרש האיך יכול לקדש אשה והא אשה רק מפקרת עצמה כמ"ש הר"ן בסוגיא דבר פדא והפקר ודאי לא מצי לזכות ונזכרתי שבאבני מלואים סי' מ"ד האריך בזה והעלה דדוקא בקידושי ביאה ובאמת אנן לא קי"ל כן אמנם נראה דהנה במ"ש הר"ן דהאשה אינה רק מפקרת עצמה הקשו האחרונים מהא דאמרו בכתובות ולו תהי' לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר והרי שם מבואר דיכולה להוות עצמה וחלקו דבמקום שיוכל הבעל לקנות אותה היא אינה רק מפקרת עצמה אבל שם באנוסה דהדבר תלוי רק בה אם תרצה להנשא לו או לא ולו אין ברירה בזה עיקר הקנין ע"י האשה ולפ"ז בחרש דודאי אין לו יד לזכות א"כ העיקר תלוי במה שמקנית עצמה לו ולא מטעם הפקר ובעיקר הדין יעשו הפדיון בלא ברכה אבל לפדות חייבין והנני בזה הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
74
ע״השלום להמופלג השנון מוה' חיים שמעון נ"י:
75
ע״ומכתבו הנוכחי הגיעני היום ואשיב בקצרה כי אני עמוס הטרדות מה שהקשה על התוס' דף ס"ה ד"ה הן ולא שנויהן שכתבו דר"ח מיירי בשינוי החוזר ולכך אינו קונה ע"ש וע"ז הקשה דא"כ מאי פריך בדף ס"ז הא כתיב אשר גזל ולמה לא משני דאשר גזל מיירי בשינוי שאינו חוזר לק"מ דהרי הכי כתיב קרא והשיב את הגזילה אשר גזל וכיון דהשיב את הגזילה מיירי בשינוי החוזר וא"כ מה דסיים אשר גזל קאי בשינוי החוזר וע"ז כתב אשר גזל אם כאשר גזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא יחזיר הרי מבואר דמיירי אשר גזל בשינוי החוזר ואפ"ה אם אינו כעין שגזל דמים חייב וגוף הגזילה קנה בשינוי וז"פ וברור דא"א למפסק קרא אחד בשני ענינים מה שהקשה מהא דאמרו בב"ק דף ל"ה לימא תהוי תיובתא דרבה ב"נ דטענו חיטים והודה בשעורים דפטור והקשה לפמ"ש בטעם דטענו חיטים והודה בשעורים דפטור דמחל לו א"כ לשני דהמשנה מיירי שחב הניזק לאחרים וכשיש שעבודא דר"נ ל"מ מחילה לפענ"ד יש לומר דע"כ ל"א דשעבודא דר"נ לא מחל רק כשזה טוען חיטין וזה הודה בשעורין דאמרינן דמחל לו בזה אמרינן דכל דחב לאחרים לא מצי מחיל אבל כאן שזה הניזק רוצה שישלם לו מן המועד וזה כחש לו א"כ שפיר שייך לומר דמחל ול"ש שעבודא דר"נ דזה אינו רוצה להפקיע שעבודו רק אדרבה רוצה שיהי' לב"ח עוד יותר כנלפע"ד ובלא"ה נלפענ"ד דכאן ל"ש ענין שעבודא דר"נ דענין שעבודא דר"נ הוא משום דזה השני הוה כנתחייב לראשון וזה שמחל אינו שייך כלל לזה ולפ"ז כאן לענין תם דאינו חייב במרשיע את עצמו רק כשיש עדים א"כ א"א לומר דזה נתחייב להמלוה הראשון דלענין זה הוי כמרשיע את עצמו דהראשון אין לו עדים ולא תבעו וא"כ עיקרו בא ע"י הניזק ולא שייך שעבודא דר"נ כלל כנלפענ"ד דבר חדש מה שהקשה בהא דמקשו התוס' בהא דאמרו בב"מ בהאי רעיא שכנגדו קאמינא והקשו התוס' דלמה לא נימא מחושואיל"מ וע"ז הקשה לפמ"ש התוס' בב"מ שם דף פ' דגזלן אינו פסול רק מדבריהם א"כ בשבועה דרבנן ל"ש מתוך ועיין בקצוה"ח סי' צ"ב ס"ק יו"ד דמה דלא אמרו מתוך בשבועה דרבנן היא על שני פנים או בחשוד או שטוען אינו יודע ובחשוד היא משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן א"כ להס"ד דשם דלא ידענו מזה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן א"כ גם בשבועה דרבנן הי' שייך מתוך כמו שכתב בקצה"ח בהדיא ושפיר הקשו כנלפענ"ד:
76
ע״זשלום וכ"ט לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי המפורסים מוה' חיים נ"י אבד"ק מאסקווא יצו:
77
ע״חיקרתו הגיעני תמול בש"ק ואז הביאה הב"ד כמה מכתבים הנחוצים ובכ"ז למען כבודו ולמען למודו אמרתי להשיב בקצרה והנה אודות השו"ב יפה כתב שאין כח ב"ד יפה הימים הראשונים הי' טובים מאלה ודי שיקבלו עליהם בשבועה עד"ר ושלא יהי' להם התרה לעולם ואז אם יקבלו שלא יהי' להם התחברות עם הקצבים וישמעו למעכ"ת בכל אשר יגזור עליהם די בזה וד' יתן כי ישמעו לדברי חכמים:
78
ע״טובדבר קושיתו ביו"ד סי' רס"ז סעיף י"ב שאם המית ח"ש וחב"ח נותן חצי הקנס לאדון ופטור מח"כ והטעם משום דאין לה יורשים כמו בח"ע וחב"ח כמ"ש הט"ז והש"ך שם וע"ז תמה דהרי אנן קי"ל כר"ח ורבה בר ר"ה בגיטין מ"ז דאם קידש ח"ש וחב"ח הוה מקודשת גמורה כמ"ש הרא"ש והטור בא"ע סי' מ"ד משום דלא שייר בקנינו וא"כ משכחת לה יורשים בזה זה תורף קושיתו ובקש להשיב לו אף שאין זה מענינא דיומא כעת. והנה לפענ"ד אף לשיטת הרא"ש ודעמי' שמקודשת גמורה רק שאין חייבים מיתה עלי' רק אשם מ"מ לא הוי קדושין תופסין רק שיצטרך גט אבל הוי קדושין שא"מ לביאה ובכה"ג שא"מ לביאה מצד עצמה אף אביי מודה כמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין דף נ' וכאן כיון שהיא ח"ש וא"כ ישראל גמור לא יוכל לבא עלי' מצד שהיא חצי' שפחה ואסור מה"ת לשיטת רוב הפוסקים וע' מלמ"ל פ"ד מעבדים ורק עבד עברי מותר בה ובזה מדוקדק מה שאמרו מאורסת לע"ע ורש"י כתב דלאו דוקא דה"ה לישראל ולפמ"ש באמת מאורסת היא אף לישראל אבל הוי קדושין שא"מ לביאה רק בעבד עברי וא"כ לא משכחת יורשים דהרי הקדושין לא הוי מסורים לביאה ואף האב בעצמו אינו יודש דאינו בנו ושפיר כתב בש"ע דאין לה כופר כנלע"ד ברור. ומה שהקשה בכריתות דף י"א דבשפחה חרופה אף הגדול פטור בבא על הקטנה דקא מקשי אהדדי וע"ז הקשה דהא לא משכחת כלל קטנה כיון שהוא קטנה וח"ש ומי יקבל הקדושין עבורה והאריך בזה וכתב שמצא בפנים יפות להפלאה פ' קדושים שהקשה כן וכתב ציור דמשכחת לה ע"ש וע"ז הקשה דלפי הציור הלז הא דאמרו בגיטין מ"ג שם דיורשין מנ"ל והא משכחת לה ע"י הציור הלז הנה יעיין במקנה סי' מ"ד שהקשה כן בעצמו ויעיין בספר טיב גיטין להגאון מוהר"צ ז"ל אבד"ק אלטאובן שהאריך בזה וגם היא הקשה קושית מעכ"ת בשפחה קטנה דאיך משכחת לה קדושין ויש לי בזה אריכות דברים ולפי שהיא שבתא דריגלא לא אוכל להאריך בזה וגם זה המעט לא כתבתי רק להניח דעתו אלה דברי הכותב בנחיצה דו"ש באהבה ויקבל חג הבע"ל בשמחה:
79
פ׳שלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף וכו' מוה' ישראל מאיר קערשנבוים מדזיקוב נ"י:
80
פ״אמכתבו הגיעני תמול ואני יושב בקרית חוצות כדרכי לשאוף רוחצות ולשתות מי מעין הקשה למעיין ומחוסר ספרים עכ"ז אשיב בקצרה מה שהקשה על התוס' רי"ד בב"ב בפ' י"נ במה שהאריך שם בהדין דנמצא אחד מהן קרוב וכו' שכ' וז"ל ועוד ראי' גדולה שבראייה בלבד אין הפסול פוסל את הכשר ואע"פ שמתכוין לראות הדי להעיד דתנן בפ"ק דר"ה אב ובנו שראו את החודש וכו' אלמא אע"פ שראו ביחד כדי להעיד אין זה פוסל אתו זה וע"ז תמה מע"ל מסוף המשנה שם מדברי ר"י בהא דאמרינן שם אמר ר"י מעשה בטובי' הרופא וכו' והלא התם שבוודאי דכיון דקיבלו הכהנים את בנו ופסלו את עבדו דממילא כשהלכו אח"כ לב"ד הלך בנו אתו וא"כ באמת לאחר שפסלו הב"ד את בנו והכשירו את עבדו עדיין ישאר הקושיא דהאיך קיבלו הב"ד את עדותן דהלא נמצא אחד מהם וכו' עדותן בטילה וא"כ האיך מביא התוס' רי"ד ראי' מזו המשנה לסברתו שהלא עכ"פ גם לפ"ז עדיין קשה בהסיפא דמתניתין בדברי ר"י שם הנה אני בתשובה ואפס קצה מוזכר בהגהותיי למשניות דפוס בערלין הקשיתי על המשנה קושיא זו ורציתי לומר דר"י לשיטתו אזיל דס"ל במכות ד"ו דדוקא בד"נ הדין דעדותן בטילה ולא בד"מ וא"כ אפשר לדידי' בקה"ח ג"כ אינו דפוסל דאינו ד"נ ממש כמו באישות וגיטין דנחלקו הפוסקים אי הוה ד"נ ויעיין בתו' במכות שם ובא"ה סי"א וא"כ מר"י ל"ק דהוא לשיטתו ולכך דייק מסתם משנה דאנן קיי"ל כרבי ודו"ק ואני דחיתי זאת מדברי התוס' במכות שם בטעמא דר"י אבל התוס' רי"ד אינו משועבד לזה ועכ"פ נהניתי עד מאוד כי מצאתי רק קדמון שהרגיש בזה ומה שהקשה על הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סצ"ט במחכ"ת לא ראה דברי הרמב"ם בפ"ד משלוחין הובא בטור וש"ע סקע"ו ס"א ב"ג במחבר דהרמב"ם באמת לשיטתו והראב"ד חולק עליו ויע"ש וימצא דהדברים מכוונים והרמב"ם לשיטתו ודו"ק ז"ז אין אתי דבר ויהי' שלום בחילו כנפשו ונפש הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
81
פ״בתחל שנה וברכותיה אל כבוד הרב הה"ג המפורסים וכ' מו"ה שרגא פייבול נ"י אבד"ק יאסס:
82
פ״גמכתבו הגיעני תמול עם כמה מכתבים ואמרתי לתת לזה משפט הקדומה יען כי הוא לחלוץ האשה ממסגר העיגון וחז"ל שקדו על תקנת עגונה והנה שאלתו באשה חנה בת דוד ליב אשר בעלה בנימן בגד בה זה שנה ויותר וברח למדינת רוסיא ובכ"ח באייר שנת תרכ"ט באה השמועה כי בעלה שחט עצמו בק"ק סקאלי' ונגבה עדות שם שאחד בשמו עזריאל יהודא העיד שהלך לראות האיש הנשחט והכיר אותו בטב"ע במצחו וכל הפנים שזה היא בנימן וקראו בשמו שהי' נקרא לגנאי בנימן סלארק וגם שיש לו שתי אחיות ביאסס וכמה סימנים בגופא רק שהם גרועים וע"ז כתב מע"ל דכמה סי' גרועים נעשים סי' אמצעי עכ"פ וכמ"ש בשו"ת בגדי כהונה וגם מ"ש חוטם ארוך אם הי' ארוך במופלג הוה סי' כמ"ש בש"ת נוב"י מהד"ת ח' אהע"ז סי' ס' והאריך בזה אמנם העיר שכיון שהי' בקטטה שבאה אשתקד לפני מע"ל ליתן לה ג"פ ול"מ ע"א בקטטה כמבואר סי"ז ס' מ"ח וע"ז כתב מע"ל כיון דהקטטה בא ע"י שלא הי' לו לתת לה מזונות א"כ הוה כארגיל היא קטטה וא"כ ל"מ להטעם דחיישינן לבדדמי כבר כתב הכ"מ פי"ג מגירושין בשם הרא"ש דכה"ג ל"ח ואף להטעם דמשקרת כל שלא הוחזקה בשקרות ל"ח כמ"ש הב"ש שם ס"ק קי"ג והנה בדבר הזה יש כמה עקולי ופשורי כמבואר בכמה שו"ת אחרונים וגם בנוב"י האריך בזה ואין הזמן מסכים להאריך בזה ולפע"ד נראה דברים חדשים ואדברה וירוח לי והנה כולם תמהו על שטת הרי"ף דפסק בע"א במלחמה דאם נשאת לא תצא ובע"א בקטטה פסק דתצא ותמהו דמ"ש כיון דע"א במלחמה מועיל דלא משקר ה"ה בקטטה וגם על הרמב"ם תמהו דחידש טעם שמא שכרתו והקשו מנ"ל זאת לחדש ועי' בחידושי הרשב"א ונמוק"י וראשונים ואחרונים תמהו בזה ולפע"ד נראה דהנה בש"ס אמרו אבעיא להו ע"א בקטטה מהו מ"ט דע"א מהימן משום מלתא דעבידי לגלוי לא משקרי וה"ה בזה או טעמא דע"א מהימן משום דדייקא ומינסבא והכא לא דייקא כיון דאית לי' קטטה והנה לעיל אמרו מ"ט דקטטה ר"ח אמר משום דמשקרי ר"ש בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי ופי' רש"י כ"מ סכנה שראתה אינה נותנת דעתה לומר שלא מת דהואיל וסנא לי' לא דייקא ולפ"ז דאף דמלתא דעל"ג לא משקרא מ"מ כל דחשבה בדדמי ל"ש דמשקרא דהיא חשבה שאמת כן וכדאמרו בריש דף קט"ו וע"ש תוס' וא"כ גם למ"ד משום מדעל"ג ג"כ מהראוי שלא נאמין לה וצ"ל דהש"ס קאי למ"ד דמשקרי ולפ"ז אם ניחוש לטעם בדדמי ודאי אינו נאמן ע"א וא"כ שפיר פסק הרי"ף דבמלחמה אם נשאת לא תצא משום דשם אין ברור דסנאי' לי' רק אמרינן דזמנין דסנאי לי' ולא דייקא לכך אם נשאת לא תצא אבל בקטטה דודאי סנאי לי' א"כ למ"ד משום דייקא ודאי לא דייק' וגם למ"ד משום מדעל"ג כל שיש לומר דאמרה בדמי וגם העד אומר בדדמי ודאי יש לחוש דלמא אמרה בדדמי ולכך אף אם נשאת תצא וז"ב ובזה מיושב דברי הרמב"ם שחידש טעם שמא שכרתו ותמהו כלם מנ"ל זאת וראיתי בט"ז ס' מ"ח דחידש דבגיטין דף ס"ז אמרו דדיבורא מקרי ואמרה מעשה לא עבדה וכתבו התוס' דדיבור דלא נגמרה המעשה זה מקרי דיבור בעלמא ושייך חשש דשכרתו ולפ"ז אם נימא דע"א מהימן משום דדייקא א"כ לא נגמר הדבור עי"ז והוה כדיבור בעלמא דע"א סמוך שהיא תדוק ע"ש ובאמת אע"פ שדפח"ח ודבר חכמה אמר אבל כבר השגתי ע"ז בכמה תשובות וגם ממקומו הוא מוכח דא"כ בקטטה כל דחיישינן דלא דייקא משום דמסני שוב מהראוי להאמין לע"א דגם העד יחוש לנפשו דלמא מכח שנאה לא תידוק ונמצא שדיבורו לא בא לידי מעשה וא"ל דשוב בלא"ה ע"א לא מהימן כל דלא שייך דייקא דז"א דבאמת אנן קי"ל משום מלתא דעל"ג רק הט"ז חידש דמלתא דעל"ג ל"מ לכתחלה רק בצירוף דייקא ע"ש וא"כ שוב יחוש ע"א דלמא לא דייקא ושוב יבא מכשול על ידו ובאמת גוף דברי הט"ז תמוהים שחידש דמדעל"ג ל"מ לכתחלה רק מכח דייקא דבמלתא דעל"ג מהראוי להאמין טפי דמצינו בכמה מקומות דמדעל"ג מהימן ועי' בשו"ת תשבץ ח"א מסי' ע"ז והנמשך שהאריך בזה מכמה מקומות והארכתי בזה בכמה תשובות אך לפעד"נ דבר חדש דבאמת ל"ח שמא תשכור כל דיכול לבא לידי מעשה כמ"ש התוס' בגיטין שם אך זה דלחוש שמא ישקר לגמרי זה לא אמרינן דודאי לא ישקר וזה אינו חשוד רק בדיבור גרידא אמנם כיון דחיישינן לבדדמי א"כ בכה"ג שנדמה לה שמת וכן לע"א יש לחוש דבכה"ג יש לחוש שמא ע"י שכירות ממון מדמה לו דודאי מת וע"ז יעיד שקר כיון דאינו משקר גמור וזהו שחידש הרמב"ם שמא תשכור עדים וז"ב כשמש ולפ"ז אני אומר דבר חדש דכל שיש סימנים גרועים כל דמעיד בט"ע ועם סימנים גרועים שוב ל"ח בדדמי כמ"ש התוס' ריש האשה שלום ע"ש דף קט"ו ד"ה וקאמרי סימנים ע"ש בתירוץ השני דאף למ"ד סימנים דרבנן ע"י ט"ע מועיל ולפ"ז ה"ה סי' גרועים רבים דהמה כמו סי' אמצעי וא"כ שוב לדידן דק"ל משום מלתא דעל"ג ולא משקר וא"כ שוב ליכא למיחש בדדמי וא"כ כאן שהי' סי' גרועים עם טב"ע ל"ח בדדמי ולמשקרי ל"ח דהא מלתא דעל"ג לא משקר וא"כ נאמן העד אחד אף בקטטה ויש לי להוסיף דענין בדדמי ל"ש רק במחשבה שע"י שנדמה לו כן יתהפך המחשבה אבל לשקר בדיבור זה ל"ח כמ"ש הסמ"ע לענין אוהב ושונא דכשר לעדות ופסול לדיינות דהמחשבה יש לחוש שיתהפך משא"כ המעשה לא ישנה ולכך כל שיש ט"ע אם סימנים תועיל ולפע"ד כמה מעלי' הא שמעתתא שחדשתי בזה יסלח לעיין בזה ויאמין לי כי לא עיינתי בספרים בזה רק מה שעלה על דעתי כתבתי ועכ"פ צריך ב"ד להיות בהתירה כדין מי שניתרת ע"י ע"א דברי הכותב בנחיצה הדו"ש:
83
פ״דשלום וכ"ט אל כבוד הרב וכו' מוה' ישראל מאיר קירשנבוים נ"י מדזיקוב:
84
פ״המכתבו הגיעני היום ויאמין לי כ"ת שאין הזמן מסכים אתי להשיב על פלפולים והיום הגיעני דברי ריבות ממדינת רוסיא דרבנן מפלפלים זה לעומת זה והוא הלכה למעשה ועוד כמה ענינים בגט למדינת אמעריקא אמנם עכ"ז אמרתי להשיבו בקצרה והנה מה שהקשה ע"ד רש"י בע"א דס"ח שפירש הך דאמרינן שם גבי שרצים דחידוש הוא בזה"ל דהא מימאס היא ובלאו אזהרה נמי בדילין אינשי מיניה ולמה לי דאזהר רחמנא עלי' הלכך נטל"פ אסור וע"ז הקשה מעל' שהלא לפי מה דאמרינן בבכורות ד"י לענין נבילת בהמה טמאה דרבנן דס"ל אסורי' חשובי' אינה צריכה מחשבה לטו"א מכח זה דאיסורי חשיבי וא"כ קשה אהא דכ' רש"י דלמה לי דאזהר רחמנא עליו כיון דמימאס מאוס ובדילין אינשי מיני' דהלא דאדרבה מכח זה גופא מצריכין האיסור גבי שרצים לענין טו"א שנאמר בי' איסורי חשיבי דלא נבעי מחשבה משום דלולא אזהרה הוי מצריכין מחשבה משום זה גופא דמאוסה הוא ובדילין אינשי מיני' וכעת דכ' התורה האזהרה גבי' שממילא שייך בי' הסברא דאיסורי חשיבי שוב באמת י"ל דא"צ מחשבה וא"ל דהלא בשרצים ל"ב כלל לקבל טו"א משום דבלא"ה מטמאין שהלא באמת בש"ס דכריתות והביאו רש"י בבכורות שם מקשינן זאת אנבילה ומתרצינן דנ"מ הוא לענין צירוף פחות מכזית לפחות מכביצה אוכלין וממילא כ"כ בשרצים יש ג"כ נ"מ זו כיון דטומאת שרץ בעי ג"כ שיעור בכעדשה עכת"ק והאריך בזה הנה ברש"י שם בבכורות מבואר שהענין דאיסורי חשיבי הוא דבשביל דאסרה לישראל משוי לי' אוכל לגבי עכו"ם ומעתה זה שייך דוקא בדבר הראוי לאכילה לישראל ולישראל אינו מאוס בעצם רק דהוי אמרינן דמפני האיסור דאסורה לישראל יתבטל מיני' החשיבות האוכל לגבי' טו"א שממילא נבעי מחשבה ע"ז אמרינן שאדרבה בזה דהתורה אסרה לגבי ישראל משוי' לי' אוכל משום דעכ"פ לגבי עכו"ם הוי אוכל גמור משא"כ שרצים דהן מאוס מעצמו אטו בשביל דאסרה התורה לישראל יהי' חשיב אוכל לגבי עכו"ם דהלא בעצמותן מאוסין הם ואף שבאמת העכו"ם אינם מקפידין אבל לא נחשב אוכל בשביל דאסור לישראל ורק בגוונא שבעצמותו הם אוכלין גמורין אמרינן שפיר שמכח זה דאסרה התורה מחשב עכ"פ אוכל גמור לגבי עכו"ם וכמ"ש רש"י אבל לא בגוונא שמאוסין הן בעצמותן ואוכליהן לאו בר איניש הוא ועיין בש"ס דב"מ דס"א ע"ב דאמרינן שם אלמלא לא העליתי לישראל וכו' אף דלא נפישי אגרייהו טפי מאוסה למיכלינהו והנה מע"ל הביא דברי רש"י שם בסוגיא בד"ב נבילת בהמה טמאה כ' וז"ל שהיא מסתמא לאו לאכילה קיימי דמאוסה ובד"ה נבילת בהמה טמאה כ' בז"ל דסתמא לאכילת עכו"ם דלא מאוסה וא"כ חזינן להדיא דנבילת בהמה טמאה דמאיסה אינו עומדת לאכילה אף לעכו"ם יע"ש בתוס' ועכ"ז מועיל גבי' הסברא דאסירי חשיבי אמנם באמת שהענין המיאוס דבהמה טמאה היא רק לאיזה אנשים אבל אינו בגדר מיאוס כזה שנימא בי' בטלה דעתו של מי האוכל אצל כל אדם בזה שפיר אמרינן הסברא דאיסירי חשיבי דמדאסרה התורה לישראל משוי לי' אוכל לגבי עכו"ם כמ"ש רש"י אף שיש ב"א שמקפידין ומאוסין אצלם משא"כ בשרצים דמימאסן הן לגמרי שאף לולא האיסור שאסרה התורה לא הוי אוכלו שום ישראל וכמ"ש רש"י דמכח זה לא הוי מצרכינן כלל אזהרה מחמת שבלא"ה בדילין מיני' וממילא שכיון שהם בגדר המיאוס כזה שבוודאי שייך גבי' לומר בטלה דעתו אצל כ"א שפיר אמרינן דמאי לן בזה דהתורה אסרה לישראל הלא אטו בשביל זה יתהוה אוכל חשוב דהלא באמת הן מאוסין לגמרי ואין עליהן שם אוכל כלל וכמש"ל וזה פשוט וברור ומה שפלפל בחכמה בדברי השאג"א בסי' צ' הנה אין הזמן מסכים עמדי לפלפל בזה ומהגם שבלא"ה דברי השאג"א תמוהין שם כמ"ש במקו"ח סי' תמ"ח לדחות כל דבריו וע"כ לא רציתי להאריך בזה דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
85
פ״ושלום להרב החריף וכו' מו"ה אברהם ישכר בער נ"י:
86
פ״זמכתבו מגלה עפה הגיעני ואני יושב בקרית חוצות ומחוסר ספרים וראיתי שהוא מקדר בספרי האחרונים עטרת חכמים הנדפס מחדש ושו"ת הגאון מו"ה רע"א ותפארת ישראל וח"ס אשר איזה מהם לא נמצאו ברשותי כלל ואיזה אשר אינם כעת ת"י אמנם גוף הדבר לסמוך על מ"ש הנ"ב מהד"ק סי' מ"ג שהמוך דחוק ודאי שאין לחוש שיעבור הדם למטה והמוך יהי' נקי הנה ודאי שחלילה לסמוך ע"ז כל שאין מרגשת שום כאב וגם הגאון כתב בעצמו דמלשון מהרי"ו והפוסקים לא משמע כן ואף דמ"ש מעלתו בשם העטרת חכמים לדחות דברי הנו"ב דשם אין הכונה דודאי שלא תעבור רק שעכ"פ יש לתלות דלא עבר ומש"ה טמאה מספק אבל לטהר עי"ז לא אמרינן ומע"ל האריך ליישב ולדידי אין התחלה לקושיא זו דשם כיון דגם להלל אינו מטמא רק לקדשים ולשמאי מטהרין משום דלא מוקמי דם כלל וא"כ כיון דאמרינן דמודה שמאי במוך דחוק אי איתא דאינו רק ספק אינו רק ספק דרבנן דחומרא היא שמחמירין בטהרות כמ"ש התוס' שם להלל וא"כ לשמאי ודאי לא מטמא מספק דהו"ל ספק דרבנן ומה גם דיש לה חזקת טהרה וע"כ דזה דבר ברור דודאי לא תעבור ע"י מוך וא"כ י"ל דפ"ה לטהר אינו מטמא מספק אמנם גוף דברי הנו"ב תמוה דכאן כל שא"א לטהר לבעלה שוב אין לה חזקת טהרה ומנ"ל לסמוך ע"ז דודאי לא תעבור ע"י מוך ואולי לפמ"ש שפיר למד הנו"ב משם דהשתא דשם מטמאין מספק לשמאי אף דאינו רק חומרא דרבנן ויש לה חזקת טהרה מכ"ש דנוכל לסמוך ע"ז ולא להחזיקה בחזקת טומאה אף דאינה עומדת בחזקת טהרה אבל מ"מ קשה לסמוך ע"ז לטהרה מחזקת טומאתה מה"ת עי"ז וראיתי כל פלפול מע"ל והנה אף שהוא טוב להשמעת אזנים אבל לדעתי אל ירד בני עמכם ואם ירצה להרכיב כל דברי האחרונים בענין זה בודאי ישתבש ואין לנו לילך רק בעקבות הראשונים וע"כ חלילה לסמוך ע"ז כל שאין כאן שום כאב המרגשת וגם יפה כתב מע"ל דמה תעשה אם לא תמצא דם על הקינוח ומה ראי' הוא מזה דהא לא בכל פעם היא רואה על הקינוח דם וע"כ קשה עלי לסמוך בזה ולדעתי תשאל פי רופאים גדולים אולי ימצאו מזור לתחלואה ואז ברצות השם בל"נ אעיין עוד בזה ולע"ע אין אני מוצא היתר בזה ואם יתחדש איזה דבר יסלח להעתיק לי שנית דבריו ומ"ש אני בזה ואולי יתן ה' ונמצא היתר. דברי הכותב בנחיצה הד"ש הצעיר יוסף שאול הלוי נאטנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
87
פ״חיש לי כמה הערות בדברי פלפולי אלא שאני מחוסר ספרים וגם אין דעתי נוחה להרבות פלפולים בדברי האחרונים. מ"ש מע"ל לתמוה על האב"מ בתשובותיו הנספחות לא"מ ח"ב סי' ק"ג והח"ס מחזיקו דמקור מק"ט אינו משום רואה אלא משום נוגעת וע"ז כתב מע"ל דבתוס' דף ע"א ד"ה מקור מבואר דלאו משום נוגע וכ"ה בחידושי רמב"ן דף מ"א דאין מקור מטמא בנגיעה וכו' הרי מבואר להיפך הנה באמת הלשון שכתבו דמשום נוגע הוא מגומגם קצת אבל עיקר כונתם דאינו משום ראי' רק דהמקור וכל מה שנברא בתוכו טמא יעו"ש וא"כ אינו משום ראי' דם רק דהמקור הוא מטמא בעצם ולדעת התוס' בנדה ט"ז הוא הלמ"מ עכ"פ אינו טומאת ראי' וא"כ ממילא מבואר דאינו סותר דאינו דם ראיה רק דמה שנברא במקור הוא טומאה בפ"ע וז"ב ולבו אל ימהר לדחות מ"ש גדולי האחרונים והביאו דברי הקדמונים שכתבו כן עד שיביא דברי הראשונים המבואר להיפך והנה מ"ש מע"ל בשם הנו"ב דזד"ל הוי הרגשה כמ"ש במהד"ק סי' נ"ה יעו"ש ומע"ל הביא בשם השב יעקב שגם הוא ס"ל דהרגשת זד"ל הוי הרגשה אלא שהקשה בהא דאמרו בנדה דף נ"ז ה"ד אי דארגשה אי דלא ארגשה והרי כל שהטילה מ"ר הוי הרגשת זד"ל והוי הרגשה והנה אינו לפני שום ספר וקושיית השב"י הוא ע"כ רק על מה דמשני לעולם דארגשה ואימור הרגשת מ"ר הוה וע"ז הקשה כל דאתה חושש שמא הרגשת מ"ר הוה שוב הוי הרגשה טובה דזד"ל הוא ולפע"ד ל"ק דבאמת כל שהרגישה זד"ל יש חשש שמא ממקור בא ודם הוה ולפי"ז הרי נודע דשני נקבים יש ופתח המקור הוא למעלה בעומק ונקב השתן היא סמוך לשפת הרחם כמ"ש מהרי"ו ובסי' קצ"א הובא בט"ז וש"ך וע"ש בד"מ ולפי"ז באמת אין דרך מ"ר להוציא דם מן המקור כמ"ש רש"י בדף נ"ז שם ד"ה יושבת שאין דרך דם נדה לצאת עם מ"ר וא"כ שפיר קאמר אימור הרגשת מ"ר הוא ואין דרך דם נדה לצאת עם מ"ר אבל מה שחוששין בזיבת דבר לח שמא מן המקור הוא וזה סגי בזיבת דבר לח בלבד ואדרבא כל שהוא שלא בשעה הטלת מ"ר חמיר טפי דבהטלת מ"ר יש לומר דע"י מ"ר הרגישה וז"ב ולפי"ז מה שחידש החוו"ד דכל שמצאה בקינוח חיישינן לזיבת דבר לח שע"י מ"ר הרגישה זה א"א לומר כלל כנלפע"ד ובזה יש לבנות ולסתור אלא שאני מחוסר ספרים ואבקש שיהי' אתו למשמרת ואולי כאשר אזכה לסדר תשובות הנשארות יותר ממה שדפסתי הרבה ת"ל אבקש מאתו לשלוח לי זאת כאשר אזכה לסדר:
88
פ״טשלום וכ"ט וכוח"ט אל כבוד הרב המאוה"ג החו"ב וכו' מ' דוב יצחק נ"י אבד"ק איזמאיל:
89
צ׳מכתבו הגיעני ומ"ש מעלתו שקמו איזהו אנשים וקבלו שו"ב מחדש ומקפח פרנסת השו"ב מקדמת דנא וגם פרנסתו. הנה מאוד תמהני מה זו שאילה והדברים פשוטים שיש בזה משום השגת גבול כמבואר בכללי החזקה להכנה"ג אות ה'. אמנם גם אם לא נאמר ראוי להאמר דמ"ש שוחטים מכל שאר אנשים דאסור להשיג גבול וכמה כרכרו הפוסקים הובא ברמ"א ביו"ד סי' רמ"ה לענין רב שבא לעיר במקום שיש שם רב ולמה ישתנו השו"ב שזה עיקר מחיתם וגם יש בו משום עני המהפך בחררה דנקרא רשע וכמבואר בחו"מ סי' רל"ז וכאן עיקר מחיתם בזה וגם הם מבני העיר למה יבוא איש זר לקפח פרנסתם. והנה שמעתי שהרב מוהרש"ק כתב שאין בזה משום השגת גבול ולא האמנתי לדברים אף שהגידו שכן כתב בטוב טעם ודעת אבל גם דוד המע"ה בקש טוב טעם ודעת למדני והנה שאלתי לי הספר וראיתי שלא כתב רק כשרואין שהשוחטים הראשונים אין להם נאמנות בשחיטה ומטעם דאין מאכילין לאדם דבר האסור יע"ש בסי' י"ג וגם בזה הי' יפה שתיקתו מדיבורו לתת חרב ביד אנשים שכל מי שיש לו איזהו שנאה על השוחטים יאמר שאין לו נאמנות ואם הי' רואה מהרש"ק ז"ל כמה מכשילות יצא מזה וכמה דמי עניים צועקים על החמס שנעשה להם הי' תבר לגזיזי' במח"כ טעה בזה שזה נמסר להרב האב"ד ויח"ס הכשרים וכל כוונתם לש"ש אשר בעוה"ר רבו כמו רבו השנאה והקנאה וכל אחד עוטף מה שיכול לעטוף בוז וקלון על חבירו ובהדי שותא נגע בדמי עניים ואביונים אשר אמרו במדרש רבה חמש פעמים הי' רוצה דוד להקים להקב"ה ולא הקים עד שאמר משוד ענים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ד' ע"כ אליכם אישים אקרא אם מודים בתורת ד' שלא יבעטו אורחותם ולא יניחו לשחוט איש זר דא"כ נתת תורת כל אחד בידו ובעוה"ר הדור פרוץ ומרובה על העומד חזקו ואמצו למען כבוד התורה ולומדי' לבל יבא השועל ויפרוץ הגדר שגדרו קדמונינו ותדעו שכ"ז שלא נתברר שהשוחטים הישנים פסולים באומנתם ובשחיטה הרי הם בחזקתם חזקת כשרת ואסור לשום אדם להחזיק בכנף הרשעים הרוצים להגדיל המחלוקת ומוטב להם שיאכלו בשר נבילה ולמה להם לקבל שו"ב וכל שחיטת השו"ב המשיג גבול הרי הוא רשע וחמסן והאנשים המחזיקים בידו הרי הם מסייעים לדבר עבירה ואקוה כי ישמעו לקול התורה וד' יודע כי קשה עלי לכתוב על יהודים שהם רשעים אבל הצקתני רוח בטני כי רואה אנכי כמה פרצה הרשעה וד' ירחם עלינו וישלח לנו משיח צדקנו וסרה קנאת אפרים וישפות שלום על ישראל כאוות נפש הצעיר הדובר ממעמקי הלב יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
90
צ״אאמרו רבנן שלמא בכפילא ברכתא לעילא ליושב בארץ הקדושה ברכה מלאה וגדושה להרב הה"ג חריף ובקי מוה' אברהם צבי הלוי אב"ד ומו"ץ דעיר הקדושה טבריא תובב"א:
91
צ״במכתבו הגיעני תמול מגילה עפה ואם כי רבו טרדותי גם רבים הבאים לקבל פני ברגל שכן ישנו חוה"מ ולא הרגלתי לכתוב אף לא לצוות לכתוב בכ"ז למען כבודו ולמען לימודו אמרתי להשיב בקצרה שכן קוצרין בעומר בדבר השאלה אחד נשא אשה שמה מינדל וילדה ממנו בן שמו משה נחום ונפטר הבעל ולקחה אלמנה הנ"ל כל עזבון בעלה קרקע ומעות ומטלטלין והיתה לאיש אחר והכניסה נדוניא לבעלה השני אלף גראש לכשתמכור הקרקע היינו הבית הנשאר מבעלה הראשון והתנית עמו שבעד שכירות הבית ובעד מעות חלוקה של היתום ות"ת ושאר חלוקות גדולים וקטנים השייכים להיתום עבור זאת יפרנס להיתום והלבשה והנעלה ושכר לימוד עד הנשואין והאשה הנ"ל לא נשבעה על כתובתה והב"ד לא הגבו לה כתובתה ומתה האשה ועתה בא ומשפט היתום הנ"ל עם הבעל השני למי שייך הירושה ע"ז האריך מעלתו מפי סופרים וספרים מאחר שלא נשבעה על כתובתה וגם הב"ד לא הגבו כתובתה ולא שמו לה ב"ד של שלשה את הקרקע ולא גבתה האלמנה את הקרקע עפ"י ב"ד נמצא הקרקע בחזקת בעלה הראשון והיתום יורש אותו מאחר שבקרקע לא שייך תפיסה וקודם שבועה אין לה בנכסי בעלה כלום וכל שמתה ולא נשבעה אין אדם מוריש שבועה וכיון שהבעל השני הי' צריך לישבע שבועת האלמנה דלא אתפסה צררי ולא מחלה כתובתה והוא איננו יכול לישבע אותה שבועה הו"ל מחויב שבועה ואי"ל ומפסיד וכמו דאמרו מחשואי"ל משלם כש"כ דמפסיד ואף שהכניסה נדוניא לבעלה הראשון אלף וחמש מאות גראש כל שאין הנדוניא בעין צריכה שבועה וכל שלא נשבעה ומתה אין אדם מוריש שבועה והאריך בזה בבקיאות עצום ופלפל נחמד וביקש לחוות דעתי והנה כל מ"ש בענין זה אמת ויציב וגם מ"ש דכיון דמשואי"ל מפסיד אמת נכון הדבר אם הי' שבועה דאורייתא אבל כיון דהבעל אינו מחויב רק שבועת האלמנה דלא תפסה ולא מחלה והן אינן רק דרבנן כ"כ התוס' בפי' בשבועות מ"ז א' ד"ה מתוך כיון דאינו רק מדרבנן אינו מפסיד מטעם דאי"ל כמו דלא אמרינן בשבועה דרבנן מחשואי"ל משלם ועיין במהרש"א שם שגם התוס' בחזקת הבתים ל"ד ובב"מ צ"ו כולהו סבירא להו דבשבועה דרבנן אינו מפסיד המחשואי"ל ואני בחידושי הטעמתי הסברא דכמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז דבדבר דרבנן לא הפקיעו ממון בזה לכך אינו מפסיד ע"י שבועה דרבנן ולא משלם במחויב שבועה דרבנן ואי"ל ודברי התוס' אלו נעלמו מגדולי האחרונים המשנה למלך פ' ב' מטוען ה' ד' וגם הנודע ביהודא מהד"ק סי' ל"ה ח' אהע"ז התפאר בזה שכיון מדעתו דנפשי' דאף דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחשואי"ל משלם מכ"מ אינו נוטל כשאינו יכול לישבע עיי"ש והרי התוס' כתב להיפוך ולפ"ז בנידן דידן הן נסתר מחמתו כל דבריו דאף אינו מפסיד אף שאי"ל אמנם אחר העיון מלבד הרשב"א בתשובה ובמיוחסות להרמב"ן סי' ד"ה ס"ל דמפסיד אף בשבועה דרבנן כש"כ המשל"מ שם אף גם דלפמ"ש הר"ן ברי"ף מס' שבועות דאף דאמרינן דאינו בדין שיפסיד מכ"מ במת לוה בחיי' מלוה וכבר חלה שבועה בדבריהם אמלוה שוב לא פקעה וגם בניו כל שאינן יכולים לישבע מפסידין עיי"ש א"כ ה"ה כל שמת הבעל כבר חלה השבועה על האשה ושוב לא פקעה וכיון שהבעל השני אי"ל מפסיד א"כ תוב הדרא לדינא שהקרקע הוח בחזקת היתום וכמו שכתב מעלתו ומה שכתב מעלתו במה שתובע הבעל השני להוציא על תיקון הבית מאה וס"ב גראש וגם תובע שפרנסו כל משך הזמן ונתן בעדו שכר לימוד והיתום טוען שקיבל שכר תלמוד תורה ולא נתן בעדו שכר לימוד וגם זה ג' שנים שלא פרנסו שהי' הבעל בחו"ל ועוד שאר טענות ומעלתו פסק שיעשה חשבון צדק בזה כמש"כ המרדכי פ' הניזקין ב' הר"מ ובפרט שאמ' התנה בפירוש בתנאי שבעד הזכותים של היתום הן רב הן מעט מחיוב להחזיקו עד הנשואין יפה פסק מעלתו גם מ"ש לתמוה על המבי"ט יפה דחה ראיותיו עכ"פ הדין דין אמת כמ"ש מעלתו וגלי' דלרעי' ונפל נהורא בבי מדרשא:
92
צ״גשלום וכ"ט להרבני המופלג החריף מוה' יעקב הארץ נ"י:
93
צ״דמכתבך עם ח"ת מסר לי אביך היום אחר חצות והנה ע"ד התולעים הנקראים קאצינעלין וכל הפאבריקען מראזליח צובעים מהן הי"ש ושאלת אותי אם מותרין והשבתי לאיסור ועתה כתבת טעמים להיתר הנה נהניתי עד למאד אשר ראיתי כי אתה עוסק בתורה יתן ד' והי' שתעשה לך שיעורים קבועים בתורה אשריך אם יהי' יגיעך בדת האמת ומרכולך לא יעצרוך להגות בתורת ד'. והנה הארכת הרבה וטרם אענה כי אני יושב קרית חוצות ואין לי לא פר"ח ופר"ת וכו"פ וכמה ספרים הנצרכים לזה והנה מה שהבאת מדברי הר"ן בתשובה סי' ע' והפר"ח השיג עליו עיין בשו"ת נ"ב מהד"ת ח' או"ח מ"ש בזה וגם אני הארכתי הרבה בחידושי ובתשובה אבל אתה ידעת כי אין בידי כעת וגם קשה עלי החיפוש אף אם הייתי בביתי ומה שהבאת דברי המנ"י הנה אינו אצלי פה אבל ת"ל אני זכיתי בה מעצמי וראיתו מדברי התוס' סוטה ט"ז ע"ב ואני הארכתי לבאר דברי התוס' אבל איני כעת בביתי אמנם יש לי פה הש"ע ונדפס שם בדפוס מענקיש הפרמ"ג וראיתי שהביא דברי המנ"י בסי' ק' והוא צדד להחמיר יעו"ש. אבל אני מצאתי ראי' להמנ"י מהא דאמרו בשבת דף ע"ז א"נ התם משום חזותא אבל לטעמא בעי טפי ומזה משמע קצת כהמנחת יעקב וגם סתירה לדברי הכו"פ שחזותא הוי כטעמא ועי' ברמב"ם פ"ה מא"ב ה' יו"ד כיין המזוג כיצד חלק אחד יין מהיין החדש ושני חלקים מים והה"מ לא כתב מקורו ועיין מהרש"א סוף פ' כל היד מ"ש בזה ולפע"ד ברור שיצא לו מכאן התם משום חזותא וצע"ג שהה"מ והמרש"א לא הזכירו מכאן ויש לי להאריך בזה אלא שיש לי היום רב מאוד לא אוכל לעיין. אמנם בסוף דבריך מה שהעלית להתיר מטעם ס"ס אולי הוה אחר י"ב חדש ואת"ל לא הוי י"ב חדש דילמא חזותא לאו מלתא הנה יש לי לפקפק אמנם בלא"ה לצבוע הי"ש לכתחילה זה הוי כעושה ס"ס בידים וזה אסור כמ"ש המג"א סי' תס"ז ועיין במגן גבורים סי' יו"ד מ"ש בזה באורך ואינו לפני. ע"כ די אם אתיר אותם הצבועים שכבר נצבעו אבל להתיר לכתחלה קשה בעיני דלדעתי דברי הפרמ"ג נאמנים דבדבר הניכר ל"ש ביטול במאכלות אסורות אך י"ל דכיון דלאחר יב"ח התולעים מותרים א"כ שוב ע"כ אינו ניכר האיסור דלמא הוא אחר י"ב חדש והמהרש"ל צדד היתר בזה אבל אינו ברור ואתה צלח רכב על דבר אמת ותצליח בברכת הזמן כנפשך ונפש הדו"ש:
94
צ״השלום לכבוד הרב הה"ג ותיק וחסיד מ' נתן הלוי אבד"ק קולקיב:
95
צ״ומכתבו הגיעני היום והוא יודע כי אני מחוסר ספרים ובכ"ז אמרתי יען כי ביקש להשיב תיכף אמרתי להשיבו בקצרה ע"ד שאלתו באשה אחת שבדקה עצמה תיכף א"ת בכתונת שלה ולמחר מצאה על מקום הבדיקה מראות לבנות מעורבות עם מראות אדומות ונראה ככתם אחד ולפי דברי' הי' לה זה ג"פ רצופים אך לא חששה לשאול וטמאה לעצמה עד כה וכעת נתעוררה בפעם ג' לשאול מה תהא עלי' והנה דרך הבעל להוציא דם מפי האמה וכבר מבואר בש"ע ס"ק צ' ס"כ דתלינן בי' אמנם כיון שמצאה גם מראות לבנות ונראות ככתם אחד לכאורה תו ליכא למיתלי במידי כמבואר בשו"ת רמ"א הביאו הט"ז סס"ק צ' וע"ז האריך מע' שיש לתלות גם הלובן ממנו והוא הש"ז והנה לענין שלא תהא כרואה דם מ"ת בודאי הדבר פשוט דאינה בכלל זה דהרי ביארו הפוסקים דרואה דם מ"ת משום ווסת נגעו בה והרי קיי"ל דאין בכתמים משום ווסת חוץ מכתמי עד הבדוק לה כמבואר בס"ד וכאן בעינן דוקא עד הבדוק כמבואר בט"ז ס"ק מ"א ומעלתו לא ביאר אם הי' עד הבדוק לה אמנם בגוף הדבר הנה הט"ז שם חולק על הרמ"א דאין ראי' ממה שמצאה במקום אחד דניתלי זה בזה דל"ש לומר דמראות לבנות ממנה ואדומות ממנו וכ"ש הוא דהרי שם עכ"פ בא ממקור האשה ואפ"ה תלינן מכ"ש הכא דלא צריך להחזיק שבא האדום ממנה ואף אם נימא כהרמ"א כמ"ש בחידושי להלכות נדה ובהגהותי יד שאול מ"מ כאן יש להתיר דיש לתלות גם הלובן בבעל כמ"ש מעלתו ע"כ תלינין דבכתמים להקל שומעין אמנם לפע"ד לכאורה יש להצריך לה טבילה עכ"פ שהרי בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג סי' שע"ח כתב על הכתמים הלבנים שמוצאות הנשים הר"ש מיטרעוויש אסרה לבעלה מטעם שמא בשעה שמצאה הי' אדומות ועוד דלא ידענו מהו כמימי בשר צלי ואני הכותב שאלתי למהר"ר משה ור"י אחיו והתירו בלי גמגום הרי דחשו למראות לבנות ג"כ שמא הי' אדומות רק שהגאונים התירו דאין דנין אלא מה שעינינו רואות בעת הזאת וא"כ כאן יש לדון כיון שראינו מקצת אדום ומקצת לבן שגם הלבן הי' אדום רק דהשתא נעשה לבן ובזה יש לקיים דברי זקני הרמ"א וליישב קושיות הט"ז ז"ל ודו"ק אמנם בנ"ד נראה דאדרבה אם נימא דגם זה הי' אדום א"כ בודאי תולין הכל בבעל ודו"ק ומ"ש לתמוה על שו"ת נו"ב מ"ת ספ"ז והביא דברי השבות יעקב ח"ג ס"פ אין אתי ספר שבות יעקב ולא אוכל לדון בזה ועכ"פ הדין דין אמת ואולי א"צ לטבול כלל אבל הלב מהסס וע"כ תטבול ויצוה לה שאל תבדוק תיכף לאחר תשמיש ונצא מידי חשש רואה דם מ"ת כמ"ש מעל':
96
צ״זשלום וכ"ט לכבוד הרב החריף המופלג מוה' אברהם העשיל באבאד אבד"ק פדקאמין:
97
צ״חמכתבו הגיעני היום והנה אמרתי להשיב בנחיצה. בדבר שאלתו איש אחד מילידי בראד בבחרותו נשא אשה מכאן ודר בכאן הרבה שנים עם אשתו ובניו ופרנסתו הי' יושב תמיד בק"ק בראד ועבד עבודתו ואח"כ נפל קלא בפומא ונעשה משורר בחרוזים ושר בשירים וידבר על העצים ועל האבנים ועל אבות ובנים מכל אשר בו רוח חיים מחוטב עצים עד שואב מים והי' משוט בארץ בעיירות הגדולת התאספו אליו המונים לשמוע נגינות שותי שכר ונתפרסם שמו לשירי' בשם שירי בעריל בראדר וזה ד' שנים שנסע למדינת וואלחייא ואח"כ נשמע כי מת שם בשפיטאל בעיר פליעשט והנה אז תיכף מחמת כי נשארה עני' מאוד נתייאשה מלישא עוד ולא רצתה לחקור ולדרוש ובקיץ הזה הקרה לפניה איש אשר רוצה לישאנה ולפרנס אותה ואת בניה ובאה אליו לאמור הושיעה וכתב לק"ק פליעשט והנה אין קול וקשב ואמרה שתסע בעצמה לשם וביקשה ממנו כתבי מליצה לכתוב להרבנים דק"ק יאס אשר יהי' מעיר לעזור לה ולכתוב לק"ק הנ"ל אולי יוכלו להוציא לאור גב"ע משם וכאשר באה לק"ק יאס ושמעה שם אשר עוד מרחק רב מיאס לשם ולא הי' אפשר לה לנסוע לשם ביקשה מהרב ר' פייביל הנ"ל לכתוב לשם וישבה שם הרבה עדי הוציא לה גב"ע משם הנעתק במכתבו. בזה"ל במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא כד אתא לקדמנא האי סהדא ואמר לפנינו בתו"ע באליונ"ע וז"ל ממש הר' גדלי' זוסיא בר' אליעזר אמר לפנינו בזה"ל איך האב גיקענט דעם בעריל בראדר זיין שטאטור איז גוועזין נידריק אברייט פנים אשווארץ בערדיל דאס קול איז גוועזין משונה גראב דאס פנים טינקיל איך האב איהם ארוס גינימין טוטער הייט פין דעם שפיטאהל אין איך האב איהם אליין מטהר גיוועזין את כל הנ"ל שמענו מפי האי סהדא הנה זה ודאי יפה כתב מעלתו דאף דהזכיר רק שמו ושם עירו ולא הזכיר שם אביו מ"מ בסימן אמצעי בודאי סגי כמ"ש מע"ל בשם הגאון נוב"י מהד"ת סי' נ"ה אמנם מה שחדש מעלתו כיון שנקרא בעריל בראדר זה הוי כשם היחס כי אם אומרים בעריל מק"ק בראד אינו רק שם העיר אבל בעריל בראדר כיון שמפורסים בשם זה ולא כל האנשים שהם מבראד נקראים בראדר זה שם היחס והביא ראי' מתשובת הר"ן סי' מ"ב הובא ב"י אהע"ז סי' קכ"ח שכתב שהרגל הדיוטות לכתוב בלא ממתא על דרך היחס ובממתא ע"ד שם עירו. הנה הוטב בעיני בראשית ההשקפה חילוק זה אמנם ביבמות קט"ו גבי יצחק ריש גלותא דשלחו מהתם אי חיישינן לתרי יצחק אי לא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן ואמר אביי מנא אמינא לה דהאי גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתב בצד קלוניא מתא אנא אנדרלינאי נהרדעאי ושלח לי' תבדוק נהרדעא כולו הרי דאף דאמר נהרדעי דהוא שם היחס אפ"ה חששו לנהרדעי כו' ואף אם נימא דאביי אייתי מכ"ש כו' דאף בזה חיישינן אכתי קשה למה באמת חיישינן הא הי' שמו ושם עירו ושם היחס וגם מאי אמר רבא משום כבודו דאבוה דשמואל הרי דבאמת חשו ואף דלא צריך לחוש אבל מ"מ אין ראי' ליצחק ריש גלותא איברא דברא"ש גיטין פ' השולח סימן ז' כתב הגרסא מנהרדעי אבל בהג"א שם כתב ג"כ אנא דוד בר נהילאי נהרדעאי וכן הא דאמר ביבמות דף קט"ז שם ארא מתא אנא עין בר חייא נהרדעאי ואף דבהרא"ש בגיטין שם גרס אנא חנן מתגרא דנהרדעאי אבל ברא"ש פי"א מיבמות סי' ה' גרס אנא ענן בר חייא נהרדעאי וא"כ משמע דאין חלוק בזה וצ"ע בזה ועכ"פ בנ"ד בוודאי מותרת להנשא:
98
צ״טשלום להרבני המופלג האברך מוה' פישל נ"י פעלדמאן:
99
ק׳מכתבו הנוכחי הגיעני ש"ק העבר והנה חשתי ולא התמהמתי להשיב יען כי נחוץ הוא לו אשר דרש ע"ד אשר נסתפק הג' מו"ה מאיר ראש משו"ת חת"ס יו"ד סי' קפ"ד באשה אשר נתפייסה להיות לאיש אשר לא ראתה מעולם וספרה ז' ימים כדין תבעה להנשא לאיש וע"ז נסתפק אם לאחר שראתה אותו צריכה למנות ז' נקיים מחדש מטעם כיון דחיישינן לחימוד א"כ לאחר שראתה אותו אפשר שנתעורר חימוד חדש כדאמרי בסוטה דף ח' אין יצר הרע שולט אלא ממה שעיניו רואות והאריך בעל החת"ם סופר בזה ומע' השיג עליו והנה בראשית ההשקפה תמהתי מהא דאמרי כו' האומר רחב רחב מיד ניקרי וראיתי שהתוס' בסנהדרין דף מ"ה הרגישו בזה וכתבו דאמרי שם ביודעה ומכירה אמנם תמה מהא דאמרו בב"ר פכ"ג וידע האדם עוד את אשתו נתוסף לו תאוה על תאוותה לשעבר אם לא היה רואה לא הי' מתאוה ועכשיו בין רואה ובין אינה רואה היא מתאוה ע"ש הרי דמתאוה אף שאינו רואה אמנם לפי מה שכתבו התו' בסוטה ח' ד"ה גמורים לחלק אם רואה אותה פעם אחת אז מתאווה אח"כ אף שאינה רואה אותה א"כ אתי שפיר דבמדרש קאי על אשתו שכבר ראה אותה הוא מתאוה אף לאחר שראה אבל אם לא ראה אותה מקודם עיקר החימוד יש לומר דלאחר שראה אותה וע' בנדה דף כ' ע"ב דאמרו האי דם חימוד הוא ואמרו בעלה הוי בדרך וחמדתו וגם מזה אין ראיה דכל שראתה אותה כבר חמדה אותה גם לאחר מכאן אמנם בגוף הדין הדבר ברור דאין לחוש דכיון דאינה רק גזירה דרבנן לא החמירו כולי האי ולא גזרו רק בעת שתבעה להנשא ולא חלקו להחמיר כל כך שתצטרך לשבעה נקים אחר שראתה אותו וראי' ברורה מהא דאמרו ביומא דף י"ח דרב הוה מכריז מאן הוי ליומא וכן רב נחמן ופריך הש"ס והא אמר רבא תבעה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' וקיום ומשני דרבנן אודועי הוי מודע לי' ומקדים מקדימי דמשדרא שלוחא וביבמות דף ל"ז פי' רש"י בהדיא ששלחו שלוחם קודם ביאתן ז' ימים ואם איתא מה הועילו חכמים בתקנתן והרי אותן הנשים לא ראו לרבנן מקודם ואינו נראה שכל נשי דרשי' ושכנצים ראו לרבנן מקודם וע"כ דלא חיישינן לזה ואינה צריך ז' נקיים שנית וזה ברור ומה שכתב מע' על מה שכתבתי בהגהותי ליו"ד סימן קצ"ב ליישב שיטת הרא"ש מה שלא מצריך הפסקת טהרה לשמא תראה חיישינן ובאמת חיישינן לשמא תראה ותרגיש כו' מה שכתב שם וע"ז הקשה א"כ לפ"ז קטנה דלאו בת הרגשה תצרך הפסקת טהרה ותהיה חמורה מגדולה הנה לפע"ד סברת הראש דלא חשו חכמים להחמיר בקטנה יותר מגדולה וז"פ ומה שכתב המדרש תלפיות אות בועז שכתב דבועז בו ביום נשאה ומת באותו יום וע"ז הקשה דשם לא שייך לא תירוץ הט"ז ולא סברת החו"ד הנה לפי המדרש הלז מוכרח תירוץ הראשון של הט"ז דאז לא נגזר הגזרה הלז והמדרש תלפיות שכתב מע' שלא ידע היכן הוא הנה בדברי הימים סימן א' ופסוק י"א שם מבואר המדרש הלז ועיין שם ששם מזכיר זאת בשם רבותינו ז"ל:
100
ק״אישאו הרים שלום לכבוד הרב הגאון החריף ובקי השלם במדות ומעלות ספרא רבה וכו' מוה' יצחק נ"י בלאזער האב"ד ור"מ דק"ק פעטערסבורג קרית מלך רב:
101
ק״במכתבו הנעים הגיעני תמול בלילה ואני יושב קרית חוצות לשאוף רוח צח ולשתות מי מעין הקשה למעיין ומחוסר ספרים ובכ"ז נאלצתי למען כבודו ולמען למודו להשיבו היום למלאות מבוקשו בדבר שאלתו שמשרתת הביאה דג חי מהשוק והניחה על השולחן אצל הכירה ונפל הדג חי לתוך קלחת של בשר רותחת והוציאה תיכף משם ופרכס מעט והאריך מע"ל אם דג חי מפליט ומבליע וע"ז הביא מע"ל מה שכתבתי בגליון הש"ע סי' פ"ג והבאתי דברי הנוב"י סי' צ"ח שכתב ראי' דחי אינו מפליט ומבליע מהא דמבואר בסי' פ"ג כלכית אחת שוטטת בחביות מלאה מציר דגים דכשר וע"ז הקשה דעכ"פ הי' צריכין לבאר דהי' ששים נגד הכלכית שהיא דג טמא והי' כבוש בציר כמה ימים וע"כ דדבר חי אינו מפליט ומבליע וע"ז תמה מעכ"ת עליו ועלי שהרי מבואר בש"ע סי' פ"ד דשרצים הגדילים במים מותרים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת והרי הכלכית גדלה מאלי' בציר דגים טהרים וא"כ מותר לגמרי והאריך בזה ותמהני דהרי כתיב שם ואסור לשאוב בכלי וגם ביד אסור כמ"ש שם בש"ך והרי א"א להביא חביות הרבה מלא ציר דגים שלא יקח ביד או בכלי וישליך לתוך חביות ובפרט בערוב המלאה חביות הרבה ופשיטא דנפרש על הכלי ונפל אח"כ לתוך החביות וע' שיטת רש"י ותוס' בע"ז דף מ"ם דחיישינן דלמא מעלמא נפל ומכ"ש דחיישינן שמא פירש ע"ג החביות או שנלקח ביד או בכלי ושפכו לתוך החביות והוה פירש וא"כ שפיר ראית הנוב"י ודו"ק ומ"ש מעכ"ת ראי' ברורה מהא דאמרו בחולין דף ח' דהיתרא נמי בלעה אבר מן החי אימת בלעה לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמר השחיטה האי שעתא היתרא הוי הרי דאי הוה קא חיימא קודם גמר השחיטה היתה נאסרת אף דכ"ז שלא נגמרה השחיטה הרי היא כחי' לכל דברי' ואף שתעשה טריפה או נבילה תוכל לחיות קרוב לי"ב חודש אפ"ה פולטת ובולעת וש"מ דדבר חי מפליט ומבליע לפענ"ד אין ראי' דאטו אנו דנין שלא תוכל להפליט ולהבליע זה דבר שהחוש מכחיש רק דאנו אמרינן שפליטת דבר חי אינו אסורה ולא אסרה התורה זאת וא"כ אבמה"ח שהתורה אסרה אבמה"ח שנפרש ופשיטא דאסור הסכין שבלע זאת וז"ב ופשוט ויעיין מע"ל בספר בית הלל סי' ע"ט ובפר"ח בקונטרס אחרון שם הביא דברי הבית הלל שהי' מעשה שנפל תינוק ביורה שבשלו בו דבש אצל האש ומת התינוק ביורה ואסרו את הדבש מכח דבשר אדם אסור מה"ת והפר"ח פלפל שם ומבואר מדבריהם דע"כ לא פלפלו רק בשביל שמת הא אם הוציאו חי הי' מותר דאל"כ הי' להם להזכיר שאף בהוציאו חי אסור מכח הפליטה וע"כ שבחי ל"ש שום איסור דהתורה לא אסרה פליטת בעל חי רק אבמה"ח שפירש והנה מעל"ת כתב דבנדון שאלתו ודאי אסור משום שנתבשל דג עם בשר דהרי בשבת ק"ז ע"ב אמרו השולה דג מן הים כיון שיבש כסלע בין סנפיריו חייב ואף לא שיבש ממש אלא שעבד רירי ע"ש וא"כ כל שנפל לתוך קלחת דהוי בודאי יבש כסלע וא"כ הרי תו לא חי וא"כ שוב הפליטה ובליעה אסור דהרי ניטל חיותא הנה לפענ"ד לא גרע יבש כסלע שפירש רש"י דהוי נטילת נשמה כמ"ש רש"י בשבת שם והרי שחט שני סימנים ודאי הוי נטילת נשמה דהרי שוחט חייב משום נטילת נשמה ואפ"ה הוא כחי' לכל דברי' כמבואר בחולין דף למ"ד וא"כ אין לאסור בשביל זה ול"מ לשיטת הש"ך בנקה"כ דבששים מותר כל דבר סכנה א"כ כל שהוציא הדג רק הפליטה בודאי הי' ששים ושרי ואף להט"ז בכאן נלפע"ד דאין להחמיר בפליטת הדג כל שחי כנלפע"ד ומ"מ מעכת"ה שהחמיר כתורה עשה והנלפע"ד כתבתי ומדי דברי תמהתי מדוע לא הודיעני אם כבר נגמר בבית הדפוס חבורו היקר שנתתי הסכמה עליו ואני עומד על משמרתי לראות דבריו. אלה דברי
102
ק״גאחר שכתבתי כ"ז ראיתי דלכאורה יש ראי' מבכורות דף ז' דהרי אמרו במי רגלים כל דממצצי מגידא אסור הרי דאף מחיים כל דממצצי מגידא אסור וצ"ע דאולי מחמת אבמה"ח אסור וצ"ע כי אין ספרים ת"י:
103
ק״דשלום וכ"ט כבוד הרבני המופלג בתורה ויראה וכו' מו"ה פסח נ"י אבד"ק שארי גראד:
104
ק״המכתבו הגיעני ואם אמנם אני פה יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ושותה מי מעין בכ"ז אמרתי להקדים ולהשיב אליו בתחלה יען כי ראיתי פלפולו הנחמד ונעים והמלמד לא ירד להשתקע בדברי ש"ס ופוסקים כאשר ראיתי בדברי מעלתו שירד לעומקי של הלכה אף כי יש להשיב על איזה דברים מ"מ כך דרכה של תורה דמ"ש מע"ל להוכיח דלא כדעת ר"פ המובא בט"ז ס' ע"ט דטפת הדרוסה מזיק בכל יום וע"ז כתב דהרי התוס' הקשו ביבמות ד' ל"ח מדוע לא נימא גבי דרוסה נשחטה הותרה וכתבו דדרוסה שכיח הא אי לא היה שכיחא היינו מתירין מטעם דנשחטה הותרה אף דהוה חזקה שלא נתבררה בשעתה ואף דמחזיקין בחזקה משום דהיה חזקה דאתיא מכח רובא כמו בגבינות מ"מ בשעת שאיתרע החזקה איתרע הרוב כשרות כמו שהאריך התב"ש ס' כ"ט לענין מים בראש וכתב התב"ש דהוה לה חזקה המבוררת דלא נולדה דרוסה ע"ש ואם איתא דטפת דרוסה מזיק לולד נחוש דלמא אמה נדרסה ומן אם אמה עד ראש כל הדורות וע"כ דלא כר"פ במחכת"ה לאו ראיה היא דהא האם נתברר חזקת כשרותה דעכ"פ בלידתה לא נדרסה דאל"כ לא היתה מוליד אח"כ דטריפה אינו מוליד וא"כ שוב יש להולד חזקה המבוררת בשעתה דהא האם לא נדרסה בעת שנולדה וכן הולד בראינו שמוליד אח"כ ג"כ לא נדרסה בשעת לידה וראיה כל שלא ראינו שום ריעותא באמה לא שייך לחוש שמא נדרסה דהוה חזקה דאתיא מכח רובא וע' בתב"ש שם ומ"ש דחזקת האם לא מהני נולד כמ"ש הרמב"ן לענין חזקת קרובות דאמה ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' וא"ו מ"ש בזה וגם אני הארכתי לחלק ול"ק גם גוף דברי התב"ש במים בראש חלקו עליו האחרונים גם מ"ש ראיה מתוס' חולין דכ"ח ד"ה ליתא שהקשה ה"ר אלחנן דאם יש לוושט בדיקה מבחוץ מ"פ ר"מ היכא אכיל בשרא הא יש לו בדיקה מבחוץ והקשה המהרש"א דלר"מ יש לחוש לספק דרוסה דאין לו בדיקה וע"ז כתב מעלתו דהא איכא חזקה המבוררת דלא נולדה דרוסה וגם ר"מ מודה ומזה ראיה דלא כדעת ר"פ ודבריו תמוהין דהא בספק דרוסה ל"ש נשחטה הותרה דהא דרוסה שכיח וכמ"ש בתוס' יבמות שם גופא פירש רובא דהחשש הוא משום ספק דרוסה אף לרבנן דפליגי על ר"מ חיישי לספק דרוסה ולא מוקמינן אחזקתה דנשחטה הותרה ובגוף דברי הר"פ נלפענ"ד דבספק דרוסה יש להתיר ומטעם דבאמת י"ל נשחטה הותרה אך יש לומר כיון דעכ"פ לאם לא מועיל חזקת כשרות ומחזקינן שנדרסה וא"כ גם לולד לא מועיל דהוה כעין ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות דאסור אף דיש לחלק קצת מ"מ יש לחוש שמא נגע במקום שנוגע לולד ומ"מ הוה שלש ספיקות ספק שמא לא נדרס כלל דהוה מקום רחב ואת"ל דנדרס דילמא לא נגע במקום שהולד היה ואת"ל נגע שמא לא מועיל טפת הדרוסה לולד ובשלש ספיקות ס"ל להש"ך בס' ק"ו דמהני וע' בשו"ת נוב"י באהע"ז שהחזיק בדברי הש"ך בראיות ברורות א"כ בודאי יש להתיר ויפה פסק מעלתו דהולדות מותרות יישר כוחו ומ"ש בתשובה למלמד הנ"ל דמותר מטעם דטריפה אינו מוליד ג"כ כוונתו הכא כמ"ש מעלתו בכוונת דבריו ומ"ש מעלתו על דין הדרוסה ופתח פתוח לחצר מקורה שרחב ג"כ מאד ונסתפק מעלתו כאשר שמצאם בדיר הראשון אי שייך לומר כאן נמצא וכאן היה או לומר דלמא ברחו וחזרו ול"ש כנכ"ה בבע"ח כדאמרו הגודרות אין להם חזקה הנה זה רעיון רחוק אמור במרדכי סוף חולין הובא במלמ"ל פ"ז ממתנות עניים ואף בזה יפה הורה וגם בשם ריבה יפה הורה דיש לכתוב לכתחלה ריבה והמערער עלי' א"י כלום בטיב גיטין וידע מעלתו כי סבבוני דברים רבים וקשה עלי העיון בכ"ז לאשר ראיתי כי בעוה"ר קרן התורה הורד וכי יפתח איש בור פתיחו פיהו נגד פת"ח היודע לעשק ולמטרחב דעתא ע"כ כתבתי כן ומעלתו יחזיק במעוזו להגות בתורת ד' ולהורות כדת וכהלכה ויצו ד' אתו את הברכה:
105
ק״ושלום וכ"ט וכוח"ט אל כבוד הרב החריף המופלג מוה' ישראל מאיר קירשענבוים מדזיקוב נ"י:
106
ק״זמכתבו מגלה עפה הגיעני היום והנה זה שבתי הבית מעט כי העתקתי אהלי מקרית חוצות לבית והטרדות רבות ובפרטות כי בעוד שלשת ימים יקרבו ימי הדין הנורא אשר יחשוב האדם עם קונהו ובכ"ז אמרתי לרשום בקצרה אשר הקשה על מה שנחלק רש"י ותוס' ובעה"מ והרמב"ן במלחמות אם לרנבה"ק דחייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד אי גם בשוגג פוטר רנבה"ק או דוקא במזיד וע"ז הקשה מהתוספתא בב"ק בפ"ט הלכה י"ב שם אמרו הדליק גדיש של חבירו ביוה"כ אפילו בשוגג פטור מפני שנידן בנפשו והרי ע"כ דלרנבה"ק קאי דסובר דחייבי כריתות פוטרין מתשלומין משום דמכח חייבי מלקות בודאי דבשוגג חייב כדקימ"ל ועכ"פ מבואר דלרנבה"ק אף בשוגג פטור באמת שזה תימא רבא ולחומר הנושא י"ל דהם מפורשים מ"ש אפילו בשוגג היינו שהזיד בכרת ולאו ורק ששגג בקרבן דקימ"ל ששגגת קרבן לא שמי' שגגה כרבנן דמונבז בשבת ס"ט וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שגגות הל' ב' דבכ"מ שיש כרת אף שגגת קרבן שגגה יעייש"ה בלשון רבינו וא"כ זה שאמר כיון שיוה"כ יש כרת אף ששגג בקרבן ל"ש שגגה ופטור מתשלומין ובכה"ג לכ"ע חייבי כריתות פוטר מתשלומין לרנבה"ק וע"כ לא נחלקו רש"י ותוס' רק אם שגג בחיוב כרת עצמו אבל בהזיד בכרת אף ששגג בקרבן ל"ש שגגה יפטור מתשלומין ועיקר הרבותא של התוספתא דלא כמונבז דגם זה חשוב כשגגה והו"א דפטור מתשלומין לרנבה"ק וזו כוונת התוספתא דלזאת בשגג בקרבן הוא פטור ולא חשוב שגגה מפני שנידן בנפשו ויש עליו חיוב כרת ובכ"מ שיש כרת אין שגגת קרבן שמה שגגה כמבואר בלשון הזהב של הרמב"ם ז"ל כן נלפע"ד לחומר הנושא והנה מע"ל האריך בזה ליישב עפ"י דברי הירושלמי בכתובות פ"ג דמובא שם מחלוקת רנבה"ק עם ר"ש בן מנסיא דאמרינן שם דלדנבה"ק הי' עושה יוה"כ כשבת ור"ש בן מנסיא אומר דח"כ כמב"ד ואמרינן עוד שם דנערה ונדה איכא בנייהו דלרבנה"ק נידה דיש היתר לאסורו חייב בתשלומין ולר"ש בן מנסיא כל המחויב כריתות פטורין מתשלומין וכ' דזו הסברא לומר דח"כ שוגגין חייב בתשלומין אף לרנבה"ק משום דלאו לגמרי איתקיש ח"כ לחמב"ד לענין זה הוא רק לרנבה"ק דס"ל בירושלמי דבגונא דיש היתר לאסורו באמת אינו פוטר מהתשלומין וא"כ חזינן דע"כ לאו לגמרי איתקיש ח"כ לחמב"ד משום דבודאי גבי חמב"ד אף אי משכחינן גונא שיש היתר לאסורו עכ"ז בודאי הוי פטור מתשלומין משום הקרא בכדי רשעתו דרשעה אחת אתה מחייבו כו' ורק בח"כ דל"ש גבי' הקרא דכדי רשעתו כמבואר בצל"ח פסחים בזה שפיר אמרינן שכיון דל"ש בי' הקרא דכדי רשעתו באמת נ"ל דהגזה"כ לא הוי בח"כ רק בגונא שאסורו חמור ואין היתר לאסורו משא"כ בחמב"ד שבאמת עבדינן לי' החומרא וקטלינן לי' ל"נ לחייבו ממון ג"כ מחמת הקרא דכדי רשעתו ומה לן בזה שהאיסור בעצמותו אינו חמור כ"כ והאריך בזה ומעתה כיון דחזינן שאף דבחמב"ד בודאי ל"ש שיש חילוק בין יש היתר כו' עכ"ז בח"כ יש חילוק ממילא ע"כ מצריכינן לומר דלאו לגמרי איתקיש ח"כ לחמב"ד לרנבה"ק ולדידי' שפיר סובר הרמב"ן דה"ה לענין ח"כ שוגגין ג"כ אמרינן דלא איתקיש לחמב"ד משום דלאו לגמרי איתקיש ח"כ לחמב"ד משא"כ לר"ש בן מנסיא דסובר דגם בח"כ אין חילוק בין יש היתר וכו' והיינו דבאמת הוא סובר דלגמרי איתקיש ח"כ לחמב"ד וכל כח הפטור דשייך בזה שייך בזה ג"כ באמת אמרינן דה"ה לענין שוגג נמי איתקיש ח"כ לחמב"ד שכמו דבחמב"ד שוגגין פטורין מתשלומין כ"כ בח"כ משום דלגמרי איתקשו לאהדדי וא"כ נ"ל דהתוספתא אתיא כר"ש בן מנסיא אמנם מע"ל תמה על הירושלמי שהלא בש"ס דילן מבואר דאדרבה דר"ש בן מנסיא לא ס"ל כלל כרנבה"ק דאמרינן שם בכתובות אר"ח הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס וכו' דמבואר להדיא להמע"ש דש"ס דילן סובר דר"ש בן מנסיא לא סובר כלל כרנבה"ק הנה יעיין בספר קדושות ישראל שהקשה כן בשם הגאון מוה' הירץ עמדין ועיין בספר מ"ב שהביא דבריו ובהגהותי על הירושלמי כתבתי בזה באריכות וברצות ד' כאשר ידפס בזיטאמיר יראה מע"ל מ"ש בזה מה שתמה על הלח"מ בפ"ה מהל' ערכין הל' י"ד הנה דברי הכ"מ והלח"מ תמוהין שם מכל צד ועיין בשעה"מ שם ובמרכבת הישן הנדפס בפרנקפורט דאדר והארכתי בכ"ז בחידושי על הרמב"ם וביתר דברי הלח"מ וחלוקיו ועיין באבני מלואים סי' ל"א וכמדומה שבשו"ת תפארת צבי מהגאון מהר"ץ ז"ל מהאמבורג נמצא שם בענין זה במ"ש שם חידושים בהל' ערוכין ואינו ת"י. מה שהביא לתמוה על דברת הלח"מ בפ"א מהל' עדות הלכה ג' באמת שהיא תמי' ופתחתי ספר הרמב"ם שלי ומצאתי כי ציינתי בגליון הלח"מ כמ"ש מע"ל ובחיבורי כת"י על הל' עדות הארכתי בזה ואכ"מ גם העת לא מופנה היא דברי הכותב בהחפזי הדו"ש באהבה:
107
ק״חשלום וכ"ט לכבוד הרב החריף ובקי שנון זית רענן השלם מוה' בנימן הכהן נ"י אבד"ק קניהניטש:
108
ק״טמכתבך היקר הגיעני כמו רגע ועם כל המון טרדות אמרתי להשיבך יען כי מצאת חן בעיני. הנה בדבר שאלתו בענין נזקי שכינים הדבר פשוט דאין ראובן יכול לפתוח חלונות להזיק והדברים פשוטים וא"צ להאריך ועם כל צדדי הזכות שרצית לצדד לזכות ראובן לא מצאתי מקום וכאשר גם אתה הנחת הדבר בצ"ע ואין להאריך בזה. אמנם בקושיתך על הרשב"א ריש נדה במה שמחלק דגבי מעל' שבנדה אין לחלק בין רה"ר לרה"י משום דלא להוי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ואתה בארת הסברא דבשלמא כשהטומאה ודאית והספק על הנגיעה שפיר מחלקין בין ר"ה לרה"י אבל אם הספק על גוף הטומאה עצמה איך אפשר לומר דברה"י הוא טמא וברה"ר הוא טהור זה הוי כחוכא ואטלולא וע"ז הקשית מהתוספתא ערוכה פ"ו דטהרות בסופו תשעה שרצים וצפרדע א' ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקי טהור פירש א' מהן לרה"ר ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב הרי שזה ספק על גוף הטומאה וברה"ר מחזיקין שנגע בצפרדע וברה"י אמרינן שהוא שרץ הרי הוה כחוכא ואטלולא הנה יפה הקשית אבל תמהני למה הרחקת ללכת ולא הקשית ממשנה ערוכה פ"ו דטהרות המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר והחזירהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור ובאמת ר"ש חולק שם ואומר רה"ר מפסקת וע"ש ברמב"ם וברטנורא ומ"מ אנן קי"ל כחכמים אך כאשר למדתי מס' נדה עמדתי בזה וגם בתשובה לקאלימייא הארכתי בזה ובאמת לפמ"ש הרשב"א שם דכל שהוא מצד המקבל ל"ש חוכא כמו דפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה ובכלי מתכות מקבלין טומאה. ע"ש הנה לפ"ז נראה דהרשב"א מחלק לענין טומאת מעל' למפרע באשה גופא ל"ש לחלק בין רה"י לר"ה אבל במקבל הטומאה ל"ש החוכא א"כ ל"ק מהמשנה וגם מהתוספתא הנ"ל ותמהני דראית ברשב"א ולא ראית בסופו ואם כי דמיונו של הרשב"א דמיון רחוק בכ"ז מחויבים אנו לקבל באימה דבריו הקדושים ועכ"פ אין להקשות עליו. עוד אמרתי דע"כ לא כתב הרשב"א דמחזי כחוכא רק אם ברה"י מטמאין מספק וברה"ר מטהרין זה מחזי כחוכא אבל אם ברה"י הוה כודאי וברה"ר כוודאי ל"ש חוכא דכן גזרה חכמת התורה. ובזה יש מקום למה שנחלק ר"ש דר"ש לשיטתו דס"ל דתולין ע' בריש נדה וכל שהוא ספק מחזי כחוכא משא"כ לדידן ברה"י ודאי טמא וברה"ר ודאי טהור א"כ היא גזירת התורה ואין להשיב כנלענ"ד. שוב ראיתי בבכור שור בחדושיו לחולין דף צ"ה גבי מעשה דווילנא כתב בעצמו דאין לומר מחצה כשר ומחצה אסור דמחזי כחוכא והקשה על עצמו ממשנה דהמסוכן וכתב דטומאה וטהרה חוקה היא בלי טעם ובמחכ"ת לא זכר דברי רשב"א אלו שכתב גם בטומאה וטהרה זאת והמחוור כמ"ש ודו"ק:
109
ק״יומה שהקשה מעלתו בהתוספתא הלז דפירש הר"ש פ"ה דטהרות משנה א' החילוק בין הא דפירש לרה"י טמא ולרה"ר טהור ובין הא דנמצא הלך אחר הרוב והוא דכל דפירש לפנינו מהקביעות ונולד הספק במקום קביעות ולפיכך נדון כמחצה על מחצה וע"ז הקשה לשיטת הר"ן פגה"נ גבי תשע חניות דהא דבפירש אזלינן בתר קביעות הוא רק דרבנן ומה"ת אזלינן בתר רוב וא"כ אמאי בפירש לרה"ר טהור הא ראוי ללכת בתר רוב וטמא הנה יפה הקשה וכבר נשאלתי בזה בהיותי בברזאן מהרב הגאון אב"ד דשם והשבתי דכל הטעם של הר"ש הוא דקבוע הוא חדוש ואין לך בו אלא חידושו כשהוא בקביעות ולא כשפירש מהקביעות ולכאורה הי' ראוי לומר סמוך מעוטא לחזקת טהרה ברה"ר ואתרע לה רובא ולפ"ז לפמ"ש הרשב"א ריש פ' בתרא דיבמות דאף לרבנן דפליגי אדר"מ היינו במקום שהמיעוט עומד נגד הרוב לגמרי אבל כל שאתה מסלק המיעוט מן הרוב כמו מיעוט דמפילות אמרינן סמוך ולפ"ז כל שיש קבוע לפנינו א"כ הוי כאלו מחצה למחצה וכשאתה סומך מיעוט לחזקה אתה מסלקו מן הרוב עצמו דהרי אף שיש תשעה שרצים וצפרדע אחד אף שיש רוב כנגדו אתה מסלק הרוב ונחשב כמחצה על מחצה א"כ בכה"ג כל שפירש שפיר אמרינן סמוך מיעוט לחזקה ואתרע לה רובא וטהור כנלפענ"ד ברור ודו"ק:
110
קי״אשלום וכל טוב לכבוד הרב המאוה"ג וכו' מוה' נתן הלוי אבד"ק קוליקוב נ"י:
111
קי״במכתבו ופסקו בדין גביית חוב מיתומים הגיעני תמול ואני טרוד מאד והשכמתי היום בבוקר וראיתי כל דבריו ומה שכתב לעיקר הדין וזה לשונו והשתא נאמר בפרטות הענין דהנה אותם השטרות שנכתב בהם שקיבל המעות לפרוע לא יאוחר לזמן פלוני שעדיין לא הגיע הזמן בשעה שמת פשוט וברור דהגם דלשון לא יאוחר נראה דשייר המקבל לעצמו זכות זה לפרוע גם קודם הזמן אם ירצה דבר זה לא מעלה ולא מוריד דהרי בלא"ה בכל הלואות לזמן קיי"ל דהרשות ביד הלוה לפרוע תוך זמנו דקביעת הזמן רק לטובת הלוה הוא כדאי' בח"מ סי' ע"ד וע"כ הא דאמרינן אין אדם פורע תוך זמנו דהלואי שיפרע בזמנו היינו המוטל עליו בע"כ של הלוה וקיי"ל דבכה"ג גובין מהיורשים אפי' מקטנים בלא שבועה ובאמת יש לומר דהא דאיקפד לפרש בהשטר הברירה לעצמו היינו משום דשטרות הללו שטרי עיסקא הן וכבר כתב בס' נה"מ שם דבעיסקא שרוצה לפרוע המקבל תוך זמנו י"ל דחייב עכ"פ בריוח שהתפשר עד אותו זמן שקיבל להתעסק בהן ולענין זה בודאי מועיל מה ששייר הברירה לעצמו למען יהי' דין הקרן והריוח שוה אבל עכ"פ מתורת תוך זמנו לא נפיק ואמרינן אאפת"ז ולא מבעיא בחצי מלוה שבו אלא אפי' בחצי פקדון שבשטרות הללו אף דקיי"ל בשטר כיס היוצא על היתומים דאינו גובה אלא המחצה ובחלק הפקדון טענינן ליתמי נאנסו ולדעת הרא"ש והרמב"ן ז"ל הדין כן אפי' בתוך זמנו והסכים עמהם לדינא הש"ך בסי' ק"ח ס"ק ח' מ"מ כאן שיש מהעסק בעין וגם החובות שיש להנפטר ביד אחרים ידוע שהוא מאותו העסק ולאותו עסק קיבל המעות מידי הבע"ח הנ"ל דהרי נודע לנו עניני מו"מ שלו וקיי"ל דכה"ג לא טענינן להו נאנסו כדאי' שם מה גם דכל עניניו הי' במקום מפורסים דשכיחי סהדי דאמרינן בפרק המוכר את הבית דבכה"ג גם אביהן לא מצי למטען נאנסו ומה שנתברר לב"ד חשוב יותר מעדים דאף דקיי"ל שאין גובין עדות שלא בפניו וקטן כשלא בפניו דמי' מ"מ בדבר הידוע וניכר לב"ד מועיל להוציא אף מיתמי קטנים כמבואר בח"מ סי' ק"י ס"ט ומה"ט נמי נראה לי פשוט דאף דלא נתקיים חת"י הנפטר בהשטרות בעודנו בחיים מ"מ כיון שאין שום ספק לכל רואה שהוא כתב ידו ממש וא"צ דרישה וחקירה כלל כי כל יודעיו ומכיריו כמעט רוב העיר אומרים שאין שום ספק כלל שהוא כתב ידו הוי שפיר כדבר הנתברר לב"ד ועוד נראה לפע"ד ברור דל"מ לדעת הרדב"ז ח"ג סי' תקי"ז דביש יתומים גדולים וקטנים שוב לא אמרינן אין נזקקין לנכסי קטנים דגדול זה הוי כאפוטרופוס שנתמנה בחיי האב והוסבר הדבר שם ונסתייע מדברי הרשב"א ז"ל יעו"ש א"כ ה"נ לאחר שמת הבן והירושה חזרה להאחיות ובהם יש ג"כ גדולות ממילא נזקקין ג"כ לגבי הקטנים אמנם אף לשי' טור וש"ע דכה"ג אין גובין אלא מחלק הגדולים מ"מ לענין קיום כת"י של הלוה דברי הרדב"ז נכונים מאד לדינא דכיון דדי בזה בניכר ונתברר לב"ד היטב ובע"כ כיון שעכ"פ נגד חלק הגדולים נזקקין וגובין עדות הרי ממילא נעשית דבר הניכרת לב"ד היטב יהי' מאיזה צד שיהי' הרי כבר נתברר ממילא לגבי יתמי קטנים וז"ב בעיני אמנם באותן השטרות שהם בלי זמ"פ רק כל אימת שירצה בעהש"ט להתפרע הנה נודע מחלוקת הפוסקים בזה דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דעל כת"י נאמן לומר פרעתי ולא שייך לומר שטרך בידי מאי בעי דאינו חושש להניחו ביד המלוה אולם לדעת הרמ"ה והמרדכי והנ"י ז"ל דגם נגד כת"י אינו נאמן לומר פרעתי ומן הנראה שגם הרמ"א פוסק כן כמ"ש בסמ"ע סי' ס"ט אבל עכ"פ לכ"ע הדבר מסור לב"ד דאזלינן בזה בתר אומדנא וכמה חוכך בזה בתשו' והשיב ר' אליעזר לענין מעשה אם נאמנים לומר פרעתי נגד כת"י בזה"ז לאשר בדיניהם מקפידין מאד לבל להניח שטר פרוע אפי' כת"י כמ"ש רבינו בצלאל אשכנזי בתשו' סי' ל"ו ודעתו ז"ל שם דבמת פתאום בלא צוואה לא טענינן ליורשים שום טענה לנגד כת"י יעו"ש סי' י"א ובכאן בלא"ה כמה וכמה אומדנות לפנינו המוכיחים ונראים לב"ד דלא נתפרעו ולא לחנם נאקת החללים אנקת אביונים הללו השופכים לב במים בבכי המרורים על מעוט הונם כי תלך חלילה לאיבוד ומהם אשר החזיקו המעות לצורך נשואיהן כשיגיעו לפרקן וזה האיש הי' ישר ובטוח להם ומדוע נחשוש כי הוציאו המעות מידו לתתם לזולתו ולמה יגעלו בו כאשר כן לעינינו אין פוצה פה מהצד שכנגדם לחשדם על ככה שמא כבר נתפרעו ותובעים שנית והגם דעוד לא מלאתי לבי לעשות מעשה בכ"ז להוציא מהיתומים מ"מ נאמן עלי הדיין האמיתי רבינו התשב"ץ מ"ש בתשו' סי' רמ"ב לענין כת"י שהוציאו על היתומים מאחר שמחלוקת הפוסקים אם נאמן לומר פרעתי נגד כת"י טוב וישר הוא שיעשו פשרה וכך הם דנין בכל המקומות והמתיק הדבר במתק לשונו בח"א סי' ל"ב בענין זה ממש וז"ל ומיהו אם יראה לדין לפתוח להם בזה בפשרה הרשות בידו שזה משפט שיש עמו צדקה ומשפט שיש עמו שלום עכ"ל ומכ"ש בנידן דידן אחר כל האומדנות הנראין לב"ד ומהם מקצת אשר זכרנו בודאי טוב וישר לפשר בעד היתומים ואפי' קטנים דאף דב"ד אבי יתמי הן מ"מ אין אנו אחראין להאכילן דבר הנראה לב"ד גזל שבידיהם ולעולם לא יפסוק הקול שנתגעלו בפת בג השוד והחמס וגזילות העני בבתיהם והרי כתב המחבר בחו"מ סי' י"ב דרשאים הב"ד לותר במעות היתומים להשקיטם ממריבות עכ"ל וכ"כ הרמ"א בסי' ק"י ומכ"ש בכה"ג דאיכא נמי יתומים גדולים דלדעת הרשב"א והרדב"ז לא אמרינן בזה דאין נזקקין וכו' פשוט הוא בעיני דזו משפט שיש עמו צדקה לבצוע ביניהם לטוב להם וכדברי התשב"ץ הנ"ל וכאשר סדרתי סדר הפרעון וכו'. עד כה דבריו ודבריו דברי חן וירד לעומק ומצוי הדין בלי נטי' ואפריון נמטי'. והנה מ"ש דאף אם כתב בשטר או בכ"י שלא יאוחר הפרעון מזמן פלוני אפ"ה שייך החזקה דא"א פת"ז אף שהרשות בידו לפרוע תוך הזמן יפה כתב והנני מוסיף דבכה"ג שהניח השטר או הכ"י בידו אף למ"ד דיכול לטעון בכ"י פרעתי ולא חש על הכ"י היינו דוקא כשהגיע זמנו אמרינן כיון דמחויב לפרוע פרע לו ולא חש על הכת"י אבל בת"ז דהרשות בידו שלא לפרוע ופשיטא שמן הסתם כל שיש רשות בידו לא פרע תוך זמנו א"כ כל שפרע בת"ז בודאי לא יפרע לו עד שיחזור לו כת"י דהרי יהי' כחשו ניכר בפניו דלמה פרע והניח הכת"י בידו וזה ברור כשמש לע"ד ויש להאריך בזה ולא נפניתי. אמנם מה שכתב בשם הרדב"ז אם כי זה שנוגע לדינא יפה כתב ויפה דן מ"מ בגוף דברי רדב"ז לפע"ד אף שאיני כדאי לחלוק עליו אבל דבריו נפלאו במחכת"ה דמ"ש דכל שיש יתומי' גדולים הגדולים יכולים להביא ראי' וא"כ נזקקין גם לקטנים לפע"ד יש לחוש שמא באמת הי' יכולים להביא ראי' ועשו קנוניא עם הבע"ח ויגבו אח"כ מנכסי קטנים והרי קיי"ל דאין מורידין קרוב לנכסי קטן וכן קיי"ל בסי' רפ"ה ומטעם דיכול להורות איזה היתר והקטן לא ידע ומכ"ש בזה דהקטן לא ידע כלל אם יש איזה ראיות או לא ואף דקיי"ל דאפוטרופוס מוקמי' לקרוב וכמבואר ברמ"א שם בשם שו"ת מהר"ם פדואה המעיין בגוף הדין ימצא בסי' מ"ו שם דשם דוקא אם ירצו היתומים וגם בתורת נאמנות אבל כאן לא שייך זאת דהא באמת לא עשו אותו אפוטרופוס ומ"ש דהוה כיתומים שסמכו אצל בעה"ב כבר כתבתי דבקרוב לא שייך זאת ובפרט בכה"ג דיש כאן מורי התירא טובא גם מ"ש כיון דאינו יכול לגבות מקטנים הוה כמשתדיף דגובה מנכסים אחרים נפלאתי מאד דשאני אישתדיף דשם נתחייבו הנכסים ורק שנשתדיף בנ"ח שפיר גובין ממשועבדין או מנכסים בב"ח אחרים אבל כאן החשש שמא לא נתחייבו הנכסים ואטו היורשים מחויבים רק הנכסים משועבדים וכל שיש לחוש שמא פרע וכדומה שוב לא נתחייבו הנכסים אף דהגדולים יאמרו שנתחייבו יש לחוש לקנוניא וע"כ לפע"ד ברור דלא כהרדב"ז ומ"ש ראי' מהרשב"א המעיין ימצא דאינו ראי' כלל. דרך כלל דברי הרדב"ז לפע"ד אין לסמוך עליהם נגד הטור והפוסקים. אחר שכתבתי כל זה עיינתי בב"י סי' ק"י ומצאתי שב"י הביא בשם תשו' הרשב"א להדי' דאף שיש יתומים גדולים וקטנים אפ"ה אין נזקקין לקטנים רק לנכסי גדולים עיי"ש ומהתימא על הרדב"ז שנתלה בקורי עכביש על דברת הרשב"א שמביא שם שאין ענינו לכאן ואלו ראה דברי הרשב"א האלו ודאי הי' מודה לזה ועיין בשו"ת מוהר"ם אלשיך סי' קפ"ז שהלכה זה העלה דאין נזקקין לקטנים אף שיש גדולים בהדיי' וכן עיקר אבל דינו ופסקו של מעלתו ברור ויישר כחו כי כל דבריו נכונים וברורים וע"כ יראה שיתקיים פסקו ויוכל לשלוח מכתבי הלז להב"ד דשם והב"ד יתאמצו בכל עוז לקיים הפסק כדי לזכות נפש המת כדי שלא יהי' בכלל לוה וכו' חלילה ויציל עשוק מיד עושקו והמסייע יתברך:
112
קי״גשלום וברכה וכ"ט וכוח"ט להרב המופלג וכו' מוה' יהודה נון עטור נ"י:
113
קי״דראיתי אשר כוננו ידם להפך בזכותי' דיוסף נגד מ' חנוך. והנה קראתי כל הקונטרס וראיתי כל דבריהם. והנה לא אומר שאלת חכם חצי תשובה רק כלו תשובה וחנוך עם כל נכלותיו וערמומיתיו לא יחרוך רמיה צידו. אך למען הראות כי ראיתי דבריהם אמרתי להעלות בקצרה. והנה מה שפלפלו לענין פשרה ומחילה אי דינה כמכר. הנה גם אם הוא פשרה הוה פשרה בטעות ויוכל לחזור כמבואר בבה"ג הובא בש"ך חו"מ סימן כ"ה ס"ק מ"ח וגם בגוף הדין אי פשרה הוי כמכר או כמתנה הנה מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ס"ב וסימן רכ"ז דיש קצת סתירה מזה לזה אי פשרה הוה כמכר או כמתנה יעו"ש ועיין שו"ת מוהרי"ק סימן קי"א ודו"ק היטב ועיין שו"ת מוהרי"ט חלק חו"מ סימן צ"ח ועיין שו"ת אבקת רוכל סימן קי"ב ומכ"ש כאן שלא היה עפ"י טעות רק עפ"י אונס גדול וכל קנין בטעות חוזר כמבואר סימן כ"ה סעיף ה' ואף דמבואר בסימן כ"ז דכל היכא דידע דמחיל אף מחילה בטעות הוי מחילה כבר כתב בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ב' שלא נאמר זה אלא כשטעה מעצמו אבל הטעהו הדיין לא הוי מחילה ע"ש ועיין תוס' סנהדרין דף וא"ו ד"ה פשרה במ"ש דכל שעושה עפ"י עצת הדיינים שהוא עושה צריך קנין. וכפי הנראה כוונו לזה ואף ששם מבואר דכל שקנו מידו מועיל היינו דוקא שם שהדיינים לא נתכוונו להטעות אותו שחשבו שכפי הדין כן הוא אבל כל שהטעהו הדיין בכוונה בודאי לא מועיל וכאן אנסוהו עפ"י הרבה אונסין בודאי יוכל לבטל הפשרה ועי' שו"ת מוהרי"ט ח"א סימן ק"ב וכאן ניכר האונס בבירור שאימת המושל היה עליהם. אמנם כשאני לעצמי אני רואה שאין כאן מקום לדמות לא לפשרה ולא למחילה שפשרה ומחילה שייך היכא שיש להם תביעות זה על זה אמרינן כל שנתרצו בפשרה פשרתם מועיל אבל כאן הרי חצרון ואהליאב המה היורשים שזכה להם דודם וחנוך לא רצה שמעון דודו שירש בנחלתו כי אם שחצרון יתן לו כ"ה אלפים פראנקס א"כ מה לחנוך עמהם חנוך בא עליהם בעקיפין במסירות וזה לא דומה לא לפשרה ולא למחילה ורק תלוהו ויהיב דלא מהני אף אם לא מסר מודעא ועיין תוס' ב"ב ועכ"פ כל דמכירין באונסו בודאי אינו מועיל ובפרט שמסר מודעא. ובלא"ה נראה לפענ"ד דכיון שחנוך אמר שרוצה שיהיו יורשים חלק בחלק א"כ לא רצה במתנה ורק עפ"י ירושה והרי דודו לא רצה שירשו יותר ממה שקצב לו ומי עשאו ליורש על המותר וממנ"פ בתורת מתנה לא מהני ובתורת ירושה לא הורישו. ומה גם שאליאב לא רצה בשום אופן להסכים לזה והיאך יוכל חצרון להקנות חלק אליאב וממילא בטל כל הענין והשטר וגם חלקו כבר נתן לבית רמון ומה לו ולהם אין לו שום עסק עוד עמהם וע"ז בודאי לא הסכים דעת דודו שמעון מכל הלין טעמא נראה לפענ"ד דאין שום זכיה לחנוך בירושת דודו יותר מכפי מה שצוה וכל מה שעשה בזה לא תעשנה ידיו תושיה וחילול ש"ש אוי לו לנפשו ותהי עוונותיו על עצמותיו וכל ישראל נקיים וטעמם ונמוקם ג"כ ישרים המה למוצאי דעת:
114
קי״השלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג החריף ושנון מוה' אשר ישעי' טייטילבוים נ"י מגלאגיב:
115
קי״ומכתבו עם שאלתו הגיעני עש"ק העבר. והנה שאלתו באחד שמכר לנכרי חמצו ע"פ אבל הנכרי לא נתן לו מעות רק שהיה לו מלוה אצל הישראל ואמר לו הישראל שיקח החמץ עבור המלוה שחייב לו והקנה לו החמץ בחצר וייחד לו ד' אמות. והנה מעלתו הביא דברי הרמב"ן במלחמות פ"ד מב"ק במ"ש גבי האי דתקע לחברו וא"ל ר"ז ניתביה לעניים ושם כתב בהשגתו על המאור דטעם דמקדש במלוה אינה מקודשת דהוה דבר שלא בא לעולם וע"ז כתב דלפי שיטת הפוסקים דדבר שלא בא לעולם הוא משום אסמכתא ואסמכתא לא קניא ודעת הב"ח דאסמכתא מדאורייתא קני רק מדרבנן לא קני ולפ"ז לפמ"ש הקצוה"ח סימן ס"ו ס"ק ל"ב דתקנה דרבנן בעכו"ם לא תקנו א"כ לגבי עכו"ם גם אסמכתא קני וא"כ שוב גם במלוה קני זהו תכ"ד. והנה קשר חבל בחבל הבל בהבל דע"כ לא כתב הקצוה"ח רק דרבנן לא תקנו קנין דרבנן לגבי עכו"ם אבל מה שאמרו בדבר שלב"ל דלא קני והוא מטעם אסמכתא דבעכו"ם מועיל זה לא שמענו ואם רצה לומר דלא שייך אסמכתא בעכו"ם היה לו להביא דברי הראב"ד פרק ד' מהלכות חמץ הלכה ה' שאין דין אסמכתא בעכו"ם אבל לא מטעמיה והרי הרמב"ם ס"ל להיפך יעו"ש. וגם מה שהרכיב דדעת הרמב"ן דלכך מקדש במלוה אינה מקודשת הוא בשביל שהוא דבר שלא בא לעולם וזהו מטעם אסמכתא. הנה אי אפשר לומר כן שהרי מקדש בחוב שלו לכ"ע אינה מקודשת ובמקדש בחוב דאחרים הוא דפליגי ר"מ ורבנן כמבואר בקידושין דף מ"ז וע"ש בתוס' והר"ן ולפ"ז אי נימא דמשום אסמכתא הוא א"כ אפכא היה לו להיות שהרי מי לנו גדול באסמכתא מערב והרי מבואר בחו"מ סימן קכ"ט ס"ג בהג"ה דאם היה לערב מעות שלוה בידו בשעה שערב נשתעבד בכל ענין ולפ"ז שוב במלוה שלה שיש בידה החוב מהראוי להיות מקודשת ובחוב אחרים הוא דשייך אסמכתא וע"כ דהרמב"ן לא ס"ל דהוא משום אסמכתא. ומה שהקשה מעלתו על הרמב"ן דמלוה הו"ל דבר שלא בא לעולם ואם נימא דהוא מתורת אסמכתא ואסמכתא קני מה"ת דא"כ איך אמרו בב"ב דף קכ"ד מה מתנה עד דמטי לידיה ופירש רשב"ם דאם נתן לחברו המלוה לא מועיל הרי דמה"ת לא מועיל. הנה אף אם נימא כל הקשורים שקשר מעלתו לא קשה דשם לא מועיל דע"כ לא אמרינן דאסמכתא קני מה"ת רק במכירה כל שנותן מעות בעד זה שייך לומר דאסמכתא קני מה"ת אבל במתנה בודאי לא קני מה"ת עד דמטי לידי' דהרי במתנה ל"צ שיכיר באונסו מטעם דאין אדם נותן מתנה ובעינן בירור גמור ע"ש בחו"מ סימן ר"ה וגם הילך לא מועיל במתנה ויכול לחזור בו ופשיטא דאסמכתא לא קני מה"ת בזה עד דמטי לידי' והב"ח לא כתב רק בתנאי בני גד ובני ראובן דשם א"י מוחזקת בידם ול"ש אסמכתא דשלהם נתן להם וז"ב ופשוט. ומה שהקשה מעלתו על הרמב"ן דהרי רב ס"ל דדבר שלא בא לעולם קני ביבמות דף צ"ג ואפ"ה ס"ל דמקדש במלוה אינה מקודשת. הנה טפי היה לו להקשות דהרי רב ס"ל הטעם דמלוה להוצאה ניתנה ולא משום דבר שלבל"ע וכבר נתקשה בזה בקצה"ח סימן רי"ב ועיין בא"מ סימן כ"ח. אמנם באמת רב לשיטתו ע"כ דהוא מטעם דלהוצאה ניתנה אבל הרמב"ן כתב לדידן דקי"ל דדבר שלא בא לעולם לא קני הטעם של מקדש במלוה משום דבר שלא בא לעולם. ובזה הנה מקום אתי ליישב מה שהקשו על הרמב"ם דפסק דמקדש במלוה אינה מקודשת ולענין מכירה במלוה פסק דקני למי שפרע והרי בש"ס מקשה מהא דאמרו ושוין במכר שזה קנה אלמא דמכירה וקידושין שוין ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס פריך לרב דהוא לשיטתיה דדבר שלא בא לעולם קני ולדידיה הטעם משום דלהוצאה נתנה ושפיר פריך דא"כ במכר אמאי קנה אבל לדידן דמשום דבר שלא בא לעולם אתינן עלה ואם נימא דהוא משום אסמכתא א"כ לא קשה דהנה בגיטין דף כ"א אמרו דלמא שאני גברא דידע לאקנויי ולפ"ז ניהו דאנן קי"ל דגם אשה ידעה לאקנויי היינו בדבר שבא לעולם שפיר יש לומר דידעה לאקנויי אבל בדבר שלא בא לעולם והיא אסמכתא שפיר יש לחלק דבמכירה דגברא ידע לאקנויי ולכך במכר קנה אבל במקדש אשה שפיר יש לומר דלא סמכה דעתה ואינה מקודשת ולכך שוין במכר שזה קנה והש"ס לא פריך רק לרב דהוא ס"ל מטעם דלהוצאה נתנה וא"כ מה טעם במכירה וא"כ אדרבה מזה ראיה להרמב"ן ודו"ק היטב. והנה מעלתו הביא דברי הקצה"ח סימן ר"ד שחידש דהיכא דאיכא משיכה ומכר לו בעד חובו דמהני לכ"ע כיון דלא מחוסר כסף דמי למציאה דקונה במשיכה ומעלתו כתב דל"ד דבמציאה לא משכחת לה כסף אבל מלוה יכול לתת כסף. הנה יפה תמה אבל סברת הקצה"ח דכל דלא מחוסר כסף הוה כמו במציאה ועיקר הסברא במציאה דלא מחוסר כסף וה"ה בזה ודו"ק. ומה שהקשה מעלתו דא"כ בהך דלוקח גרוטאות לוקי בכה"ג דקני ע"י מלוה לק"מ דשם קתני משנתן מעות ולא משמע דמיירי במלוה רק נתן מעות ממש ומיהו גוף דברי הקצה"ח אינם ברורים דלפמ"ש הרמב"ן בשיטה מקובצת ב"מ דף מ"ז בסוגיא דמעות קונה אינו ברור בזה אי במציאה קני ע"י משיכה יעו"ש דכתב קנינים אחרים ע"ש ואינו לפני כעת. ומה שהקשה מעלתו בהא דפריך בפסחים דף ס"ב והרי אבמה"ח וכו' דלוקי באבר מה"ח של בהמה טמאה דבישראל אינו נוהג ובב"נ נוהג וכתב שהקשה לכמה גדולים ולא מצאו מענה מאד תמהני דזהו קושית הפליתי בסימן כ"ז יעו"ש:
116
קי״זעל דבר אשר נשאלתי בענין התנהגות הישראל עם העבד נכרי אשר יהיה בביתו כי אחרי אשר יתעוללו עלינו ובקשו תואנות לאמור שכך נצטוינו בספרי דתינו להתאכזר עליהם. הנני אגיד את הרשום בכתב אמת מאבי תופשי התורה ומחוקק משנה התורה לנו רבינו משה בן מיימון הידוע ומפורסם גם בין חכמי אומות וכלם יודו ויברכו שמו כתוב בספרי היד הלכות עבדים פ"ח ה"ח מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה האדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומשתה וחכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים ומקדימין מזון העבדים לאכילת עצמן הרי הוא אומר כעיני העבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהם אם אמאס משפט עבדי ואמהתי בריבם עמדי הלא בבטן עושינו עשהו ויכוננו ברחם אחד ושם סובב הולך על עבד נכרי כאשר מפורש שם כל ההלכות עד שם. ובהלכה זו עצמה מפורש שמדבר מעבד נכרי ואחריו נמשכו כל ישרי לב רבינו יעקב בעל הטורים יו"ד הלכות עבדים והב"י בש"ע הלכות עבדים סימן רס"ז סעיף י"ז. ועל דבר אם מותר לנכרית להניק בן ישראל. שנו חכמים בלשון המשנה בע"ז דף כ"ו עכו"ם מניקה בנה של ישראל ובמדרש רבה פרשת שמות סי' כ"ט על פסוק ותאמר אחותה לבת פרעה האלך וקראתי לך אשה מניקת מן העבריות ותינק לך את הילד אמרו שם במדרש למה אמרה מרים מן העבריות וכי אסור לו למשה לינק מחלב המצרית. לא כן תנינן עכו"ם תניק בן ישראל אלא למה אמרו כן לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות ופסל את כולן ולמה פסלן אמר הקב"ה הפה שעתיד לדבר עמי תינק דבר טמא ורבינו שמואל יפה ביפה תואר מפרש לא שהחלב מצד עצמו טמא ביותר מעכו"ם טפי מישראלית אלא שמאכילתו דברים טמאים כמו שפירש רש"י בסוטה והיינו הדברים אשר מצד הדת אסורים לנו לאכול ע"ש ומפני כן אם הנכרית בבית ישראל ואוכלת ממאכלי ישראל בודאי כשר הדבר. בדרך כלל כל מקום שנמצא בספר תלמודינו ומפרשים תיבת עכו"ם או גוי לגנאי הכוונה הוא על האומות הקודמים אשר לא שמרו דרכי דתיהם ועשו כל התועבות ולא האמינו בהשגחת אלקית ושכר ועונש לא כן האומות אשר סוככים אנחנו בכנפי אברתם המה מחזיקים בברית אמונה אנשי מדות תרומיות פיריות ויענשו כל עושי עולה טורפי טרף ולא במשפט מגודרים בדרכי דתיהם ואם כי אמונתם רחוקה מאמונתינו בכל זאת חלילה לנו אף לחשוב שמץ חשש גנאי וכבר האריך בזה גאון מובהק מהקדמונים הרב מוהר"ר מאיר בעל המאירי הובאו דבריו בשיטה מקובצת דף קי"ג וז"ל לענין פסק היה המוכס מעובדי אלילים הקדומים שאינם גדורים בדרכי דתם וכו'. ומ"מ באותם הגדורים בדרכי דתם לא נאמר כן אלא אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדין כמלא מחט אלא יקוב הדין את ההר אם לו אם לשכנגדו נמצא שאף עכו"ם שאינם גדורים בדרכי עבודתם שאסור לגוזלם וכו' הא כל שהוא מהעמים הגדורים בדרכי עבודתם ועבדו אלוקות על איזה צד אעפ"י שאמונתם רחוקה מאמונתינו וכו' הרי הם כישראל גמור לדברים האלה אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלי שום חילוק ע"כ דבריו ודפח"ח ורבינו הגדול רבינו משה בן מימון ז"ל בפירוש המשניות במסכת כלים פי"ב מ"ז כתב וז"ל וזה אשר ידמו המון האנשים וקצת מהיחידים שזאת ההטעה מותרת עם העכו"ם הוא טעות ודעת בלתי אמיתי אמר השם יתברך בדין קנין במוכר עצמו לעבוד עכו"ם או לעכו"ם עצמו כמו שבא בפירוש וחשב עם קונהו ואמרו רבותינו ז"ל בב"ק דף קי"ג יכול יגלום עליו ת"ל וחשב ידקדק עמו בחשבון והענין יגלום יערים עליו ויטעהו וכו' וכן אינו מותר הבידוי והתחבולה ומיני רמאות ואונאות ועקיפים על העכו"ם אמרו בחולין דף צ"ד אסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת עכו"ם וכ"ש בדבר שיכול לבא לידי חילול השם שזה הוא חטא גדול והגעה לאדם תכונות רעות וכבר יצאנו מכוונתינו הנה אבל נעיר שאין ראוי השמטה ממנו עכ"ל לשון הזהב וכן קבעו הרמב"ם וטור וש"ע הדין למקומותם במושבותם ועיין בבאר הגולה להרב מוהר"ר משה רבקש ז"ל בחו"מ סימן תכ"ה אות ש' שהאריך בזה והביא דברי נועם מהגאון החכם הפילוסיף מוהר"ר אליעזר אשכנזי בעל מעשי ד'. ועתה הנה מבואר בעליל כי אף מה שנמצא איזה שמץ דבר לגנאי בספרינו הוא ג"כ על אומות הקדומות ועם כל זה נצטווינו לדרוש שלומם וטובתם ולהתנהג עמם במדת החסד חנינה וחמלה א"כ איפוא כעת אשר האומות גדורים בדרכי דתם פשיטא ופשיטא שמחוייבין אנחנו לבקש שלומם וטובתם ולהכניע לפניהם כי הם גומלים חסד אתנו ובצל כנפם נחסה:
117
קי״חשלום וכ"ט להרב המופלג וכו' מ' צדוק נ"י אבד"ק אוזיריניץ יצ"ו:
118
קי״טמכתבו נמסר לי ע"י השו"ב מוה' יעקב נ"י. והנה אם אמנם לא ידעתי אכנהו בכ"ז על דברי תורה בא והנה בשאלתו הראשונה בדבר הנשתטית הנה זה פשוט שאם יעשה כמבואר בב"ש ויקח התרה ממאה רבנים מג' מדינות וישליש כתובתה ותוס' כתובתה וליחד לה מקום דירה ויתן ג"פ ליד שליח לכשתשתפה יתן לה השליח הג"פ כדבר האמור בב"ח ובב"ש פשוט שמותר לו לעשות כן. ומה שהאריך מעלתו מ"ש הפ"י והמלמ"ל פ"ו מגרושין בשם חכמי ליסא הנה כבר הארכתי בזה בכמה תשובות וגם בשו"ת שואל ומשיב כתבתי הרבה בזה ואין לי להאריך בזה וגם נהגתי שישליש וועקסעל לאופן שבאם יתקלקל הגט במשך הזמן ויצטרך ליתן גט אחר שיתן אז לעת הצורך גט אחר. ומה שהאריך בזה לפלפל אין הזמן מסכים לזה:
119
ק״כובדבר השאלה השני' שאברך אחד הי' קטטה בינו לבין אשתו ולא רצתה לישב עמו ולקחה כל אשר לו ולא רצתה לדון עמו כלל ועגנה אותו שני שנים וכאשר ראה כי כלתה אליו הרעה הי' מוכרח ליתן לה כפי רצונה והשלישו החפיצים שלו ביד שליש שכאשר תקבל הג"פ יחזיר השליש ליד הבעל החפיצים ושלח לה הג"פ ע"י שליח להולכה וסדר לו המסדר הג"פ כד"ת והשליח מסר להאשה הג"פ אח"כ הגיד השליח שהבעל המגרש אמר לו אחר הסדור בפני הרב ואחר המסירה לידו. תדע שאני מוסר לך הג"פ ע"מ כן שלא תנשא עד לאחר ט"ו שנה רק שלא תאמר תיכף להאשה המתגרשת למען שאוכל להוציא החפיצים המונחים תחת השליש וכן קיים השליח והבעל טוען שאמר לו כן וטוען שאם יצטרך ליתן ג"פ לאשתו שנית ידון עמה בב"ד קודם. והנה מעלתו האריך שאין הבעל נאמן כי עבר על שבועת התורה. אמנם על השליח הוא מפקפק והביא דברי התוס' בגיטין דף ל"ג בד"ה רבי סבר שכתבו דהיכא דביטל לפני השליח אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שהשליח עצמו אומר שבטלו מבוטל הנה באמת אינו ענין לכאן דשם מיירי קודם שנתן הגט א"כ השליח נאמן לומר שהבעל בטלו. ובזה י"ל מה שהאריך הפ"י מכח חזקת א"א דקודם שמסר הגט ודאי השליח נאמן אף נגד החזקה דבידו לחזור מהשליחות אבל לאחר שנתן הגט איננו רק ע"א ואינו נאמן לפסול הגט. ומ"ש מעלתו מהא דמבואר בחו"מ סי' כ"ט דיכול להוסיף בעדותו תנאי זה אינו לענין דידן דשם התנאי איננו סותר להמעשה וכאן התנאי סותר להמעשה ומבטל גוף המעשה ובפרט ששאלו אותו בפירוש אם לא התנה שום תנאי כפי הדין ואמר לא והאיך יוכל לחזור ולהגיד ומה שהביא מעלתו משו"ת נוב"י תנינא חאהע"ז סי' קכ"ז הנה לפי שהי' פשוט להגאון ז"ל ההיתר דשם לא פלפל בענין זה אם השליח מהימן כי העלה שם שאין הגט בטל אף אם התנה ולכן לא האריך בענין נאמנות הבעל והשליח אבל באמת הדין ברור שאין השליח נאמן כעת ועשו"ת נוב"י מהד"ת אבע"ז סי' קנ"ו שהאריך שם ורצה לומר כיון שהיבמה בחזקת איסור לשוק עומדת וזה מעיד שנשארה בחזקתה נאמן אף ע"א אבל אח"כ מסיק שם דכל שתורת עד עליו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכאן השליח הוא עד גמור והעיד שלא הי' תנאי ושוב אינו חוזר ומגיד לסתור כל הענין ומה גם שהרי זה אמר שאמר לפני הרב לא נוכל להאמין זאת שרב ישתוק מזה ואפשר שלא חש לו כלל כיון שמסר לו הגט ליתנו לידו לא יהי' נאמן אח"כ ובפרט שצדקו דברי נוב"י סי' קכ"ז הנ"ל שלא בטל בזה הגט. אמנם לא אוכל להתאפק מה שהביא מעלתו דברי הפ"ת שהביא בשם ספר ברית אברהם כיון שמחויבת להמתין ג' חדשים להבחנה ל"מ חזקה להיתר ונשתוממתי על המראה איך אפשר לומר כן הלא תיכף יצאה מחזקת א"א ורואה אני הדברים מבוארים ולא עוד אלא שק"ו הוא דהרי זה ודאי דג' חדשי הבחנה אינו רק דרבנן לרוב הפוסקים ואלו לענין יבמה ג' חדשי הבחנה הם מה"ת שהרי יש חשש שמא יפגע באסור אשת אח שלא במקום מצוה ואף שהחינוך כתב שגם זה הוא רק דרבנן כבר ראיתי בגליון איזה חינוך מדו"ז הגאון מוה' צבי ז"ל אבד"ק בערלין שתמה עליו בזה וע' במלמ"ל פי"א מגרושין והרי אמרו בגיטין פ"ג השיב רשב"א תשובה לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר ופריך הש"ס והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר התם יבם קא אסר לה דאי מבעל הא שריא וקימא הרי מבואר דכבר אזלה לה חזקת איסור של הבעל אף שצריכה ג' חדשי הבחנה לענין יבם וכבר תמהתי בזה על המוהרי"ט בראשונות סי' פ"ב שרצה לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור ותמהתי מהש"ס הנ"ל וגם מש"ס קדושין י"ד יעו"ש שהארכתי בזה בשו"ת שואל ומשיב ועכ"פ לומר דעדיין ל"מ חזקת היתר זה ודאי דבר שא"א עכ"פ לענין דינא הדבר ברור שהגט כשר והוא מגורשת גמורה ומותרת לכל אדם תיכף אחר כלות חדשי ההבחנה אף אם נאמין להשליח ומכש"כ שאינו נאמן לחזור כדבר האמור ומה שיש לדון מזה הוא אם נימא כיון דבעל אמר שצוה לגרשה על תנאי זה רק לאחר ט"ו שנה אף דאינו נאמן עכ"פ שויא אנפשא חתיכה דאסורא דהרי לדבריו אסורה להנשא כעת וא"כ גם הוא אסור לישא אשה וכבר נסתפק השבו"י אי גם בדרבנן שייך שויא אנפשי' חד"א ומכש"כ בחרגמ"ה שיותר חמור ואף דהוא מגורשת מ"מ כיון שאסורה לינשא כעת גם היא אסור ולא יהי' מותר לישא אשה רק כשתנשא היא קודם לאיש ואז יהי' נפקע החרגמ"ה או שיחזור בו ויתן אמתלא המספקת לדבריו זאת אשר מצאתי להשיבו והנני בזה הדו"ש באהבה. ואולי נוכל להתיר להבעל לישא תיכף משום שאפשר לא רצה לשויא אנפשא חד"א רק רצה להציל בגדיו:
120
קכ״אשלום להרבני המופלג מוה' חיים מו"צ דק"ק חאליב:
121
קכ״בבדבר השאלה בבכור שאין לו רק כיס אחד וביצה אחת הנה כבר האריכו הגאונים בספר בית עיני להגאון החסיד מזלאטשיב הוא והגאון בעל תפארת צבי האבד"ק בראד והמבורג שזה הוא מום מובהק ומותר לשחוט עליו. ומ"ש להסתפק בבשר אחוריים במקום שאין מנקרים אי מותר למכרו לנכרי כמו חלב או דלמא כאן גוף החתיכה מותרת כל שהיו מנקרין אותו הו"ל בזיון קדשים ומרמז לדברי הט"ז סימן קכ"ז ס"ק וא"ו. הנה גם שם חולק בנקה"כ שם וסובר דכ"ז שאין מנקרין חשוב חתיכה אסורה כמו טבל כ"ז שלא תקנו. אמנם אף להט"ז כאן שאין האיסור רק משום בזיון קדשים וא"כ כל שאין מנקרים באותו מקום ומוכרים תמיד כל בשר אחוריים א"כ לא שייך בזיון קדשים דאינו מוכרו מצד בזיון רק כיון שאי אפשר לאכלו ע"כ מוכרח למוכרו לעכו"ם דמה יעשה בזה. ועוד נראה דכמו דאמרינן דמותר לסחור בעורות הארנבים אף שקונה עם הבשר כיון שאינם רוצים למכרו רק עם הבשר הו"ל כנזדמנו וא"כ גם כאן כיון שהחלב שבו מותר למוכרו לעכו"ם וכיון שאי אפשר לנקרו א"כ ע"כ הבשר אחוריים כלו נמכר הו"ל כנזדמנו ושרי כנלפענ"ד. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
122
קכ״גשלום להרב וכו' מוה' יצחק הלוי אבד"ק סטרעטין נ"י:
123
קכ״דבדבר שאלתו באחד שמכר לחבירו ביתו דהיינו שהיה להם בית בשותפות שנשאר להם מעזבון אביהם ומכר אח אחד לשני חצי ביתו והשליש לו קנין כתב עברי על איזה תנאי ואח"ז כאשר לא נתקיים התנאי החזיר השליש הקנין להקונה וגם קנין כסף לא היה בזה וכעת המוכר חוזר מכמה טעמים ע"כ תכ"ד לפענ"ד בודאי לא קנה דקיי"ל בסימן קצ"א דשטר אינו קונה עד שיתן המעות ואף דמבואר שם דשטרי דידן שטרי קנין הן היינו כשנותן לו השטר אבל בהשליש לו השטר בודאי לא קנה דלא נתן בידו שום שטר ואף דהיה על תנאי ונודע מ"ש המשנה למלך בשם הרשב"א והובא בחו"מ בב"י סימן כ"ט דכל דהוי על תנאי הקנין קנין ורק שהספק על התנאי וקרקע בחזקת הלוקח הוא. הנה מלבד דהמשנה למלך האריך שם בזה הנה זה דוקא באם נתן לו השטר אבל כאן הספק הוא על גוף הקנין דהרי בשעה שכתב השטר לא נתן לו רק שהשליש לו השטר ובזה בודאי לא קנה וא"ל דעכ"פ הוי קנין סיטומתא דזה אינו דסיטומתא ל"מ בקרקע כמ"ש הש"ך סימן ר"א וגם כאן גרע מסיטומתא דלא הוי רק ת"כ בלבד וגם הת"כ היה עפ"י תנאי ולא נתברר הקנין:
124
קכ״השלום וכ"ט אל כבוד הרב המאוה"ג וכו' מוה' נתן הלוי נ"י האבד"ק קוליקוב:
125
קכ״ומכתבו נמסר לי תמול אף כי הטרדות רבו הגם אמרתי להמביא מכתבו שצריכה לבא לכאן לדרוש ברופאים בכל זאת אמרתי להשיב בקצרה בדבר שאלתו באשה אחת שילדה ותקש בלדתה ואחר איזה ימים הרגישה כאב בצדדים ועכ"ז מנתה ז' נקיים כראוי וטבלה ושמשה ובשעת תשמיש הרגישה כאב ומצאה דם ומני אז בכל עת בודקת ונמצא דם במקום ההוא שכואב לה והיא בצדדים ובלי שום הרגשה וכבר הגיע עתה הטבעי לראות וראתה בהרגשה כדרך הנשים וא"א לה למנות ז' נקיים לאשר בכל עת תכניס העד להפסיק בטהרה ומצאה דם בבדיקתה מפני נגיעת הצדדים בהעד הבדיקה והרופא דשם אמר שהוכו הצדדים מחמת הלידה ומזה בא דם והאשה חוששת לנפשה פן תקרה לה ג' פעמים בשעת תשמיש וגם נפשה בשאלתה איך תוכל להפסיק בטהרה אחרי ראתה דם הטבעי אשר מן הנמנע כי בכל עת תרצה לבדוק בחורין ובסדקין כמשפט הפסק טהרה ובדיקת יום הראשון לשבוע לכל הפחות בהכרח פוגעת בעד במקום שכואב לה ותהי' מלוכלכת בדמים זה תורף השאלה. וע"ז כתב מעלתו דאם נחליט מאמר הרופא שהוכו הצדדים הוי כיודעת בוודאי שיש לה מכה דעדיף מכאב בעלמא דמה שמצאת תמיד דווקא במקום שכואב לה הוי כיודעת שמכתה הוציאה דם כמו שכתב ברמ"א בש"ע סעיף ז' א"כ אפשר להתירה אף בלא ז' נקיים אם אין בין ראיה לראיה ממש שתראה כדרך הנשים ובוודאי לא תהי' חשובה כרואה מחמת תשמיש אף לפי מה שהחמיר הנוב"י סי' מ"ו בפירוש מהרא"י ז"ל ואף שזו אינה ווסת קבוע לפי דעת הש"ך בנקודת הכסף שם ומכש"כ ביולדות דאף במת הולד חשיבה מינקת כל כ"ד חודש כמבואר בסימן קפ"ט א"כ חשיבה כמסולקת דמים ועדיפא מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסת כעין שכתב בשבות יעקב ח"א סי' ס"ח לענין זקינה והנה בזה יפה כתב לפי מאמר הרופא אבל לא אסמוך בזה עד שתבא לכאן ותשאל להרופאים המומחים דבר:
126
קכ״זאמנם מה ששאל מעלתו איך תהי' הפסק טהרה דהרי הצריכה להפסיק בטהרה אם תראה ממש כדרך הנשים ולא ידע למצוא עצות בנפשו ושאל חוות דעתי והנה מראש צורים יראה הרשב"א בתה"א בדיני כתמים כתב כיון דאשה זו יש לה מכה אפילו ראתה דם בשעת תשמיש דאפילו בשעת ווסתה טהורה משום כיון דאפשר למיקם עלה דמילתא ותהי' אסורה לעולם לכך מקילין. והדבר תמוה דלא שייך שא"כ אתה אוסרה לעולם שהרי לא באנו לאוסרה רק בשעת ווסת ובין וסת לוסת תהא טהורה וכן הוא באמת שיטת התוס' והמרדכי ובשעת ווסתה טמאה מטעם זה דאל"כ תהא טהורה לעולם ואחר שעת וסתה טהורה דאל"כ תהי' טמאה לעולם וראיתי באבני מלואים ח"ב בשו"ת הנספחות שם סי' כ"ג שעמד בזה וכתב כיון דבעי הפסק טהרה וכ"ז שלא תפסוק בטהרה היא בחזקת טומאה א"כ ממילא אתה אוסרתה לעולם לכך הקילו בזה והתוס' והמרדכי ס"ל דההפסק טהרה הוא במה שתתן את לבה שדם זה לא הרגישה מן המקור ומהראוי להקל בזה כיון דבאמת נוכל לתלות בדם מכתה רק שאל"כ תהא טהורה לעולם לכך די לנו במה שנאסור אותה בשעת וסתה וההפסק טהרה הוא במה שתרגיש דם זה לא הרגישה בפתיחת המקור ע"ש שהאריך להשיג על החוות דעת שכתב דביש לה מכה דטמאה בשעת וסתה צריכה הפסק טהרה וע"ז חולק דזה מיקרי הפסק טהרה ודבריו נכונים. והנני מוסיף דכל דיש לתלות בדם המכה לא צריך להפסיק טהרה דזה הדם אינו נטמא כלל ובשעת ווסתה יש לומר שהוא דם טומאה משום דאל"כ תהא טהורה לעולם אבל לאח"כ תלינין שהוא דם המכה ולא צריכה הפסק טהרה ואין לומר כיון דהוא בחזקת טומאה איך מוציאין אותה מחזקת טומאתה דז"א זו לא מיקרי חזקת טומאה כמ"ש התוס' והר"ן ריש גיטין דאינה בחזקת שתראה דם לאחר זמן ווסתה כמ"ש באבני מלואים שם מיהו יש לעיין דהרי רוב דמים הם באין מן המקור כמ"ש הרמב"ם א"כ איך אפשר להוציא מן הרוב:
127
קכ״חאמנם נראה דזה דווקא באשה בריאה בגופה ואין לה שום מכה תולין הדמים מן המקור אחר הרוב דאל"כ מאין בא לה הדם אבל כל שיש לה מכה אמרינן כיון דזו יוצאת מן הרוב דרוב נשים בריאות שוב איתרע לה רובא דרוב דם בא מן המקור שהרי רוב נשים אין להם מכה וכעין דאמרו בכתובות דף ט"ז רוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו אין לה קול איתרע רובא וכן כתב התב"ש לענין מים בראש דכיון דרוב בהמות אין להם מים בראש וזו יש לה איתרע לה רובא דרוב כשרות וה"ה כאן. ובזה נלפע"ד במה שכתב התוס' והמרדכי דבשעת ווסתה טמאה ולאחר שעת ווסתה טהורה ולכאורה נראה דהוי כעין פשרה אבל מי כהחכם יודע פשר דבר והטעם בזה דהרשב"א באמת מטהרה לגמרי ולפמ"ש א"ש דבאמת יש רוב שהדם בא מן המקור רק שאיתרע לה הרוב משום שיש לה מכה ולפ"ז הא דרוב דם בא מן המקור הוא מחמת דם נדה שדרך האשה לראות דם מן המקור ולפ"ז לא תמיד רואות דם רק בזמן ווסתה ומעתה אם יוכל לקיים הרוב בוודאי מקיימה א"כ בזמן ווסתה לא נגרע מהרוב דנהי דיש לה מכה אבל מ"מ זמן נדותה שהקב"ה עשה בטבע שתראה דם א"כ מהאיך תיתי לתלות במכה דלא איתרע לה הרובא כלל בזה אבל לאחר זמן וסת שוב אין דרך אשה בריאה לראות דם א"כ ממילא איתרע לה רובא ותלינין במכה וזה ברור כשמש ובזה יש לדחות כל ראיות החוות דעת בסי' קצ"ו דמה שהאריך שצריך ספירת נקים מנדה דף ס"ט ובדף מ"ב אין ראיה דבאמת דבסתם אשה שאין לה מכה פשיטא דאמרינן שרוב דמים באים מן המקור ובהרגשה ושפיר צריכה ספירת נקיים ע"י בדיקה אבל כל שיש לה מכה ויצאה מן הרוב שוב אין צריכה הפסק טהרה כלל ותולין מן המכה בא ומעתה די בהפסק טהרה שכתב האבני מלואים ובפרט בנידון דידן שאשה זו בחזקת מסולקת דמים ואין כאן לא רוב ולא חזקה בוודאי תלינן במכה ודי לה בהפסק טהרה שתרגיש שלא בא מן המקור ובזה וודאי שייך דברי הרשב"א דא"כ תטמאנה לעולם שוב ראיתי בשו"ת חתם סופר סי' קע"ד שגם הוא הסכים להאבני מלואים ודוחה ראיות החוות דעת עיין שם מ"ש בזה ומה שכתבתי בזה יותר נכון וכ"כ שאין אני מחליט מאמר הרופא עד שתבא לכאן ותשמע מה בפי הרופאים ואם גם הרופאים דפה ישפטו שהוא בא מן הצדדים ומכה יש לה שהוכתה מן הצדדים תהי' האשה זו מותרת לבעלה דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
128
קכ״טשלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם זקן שקנה חכמה המפורסם ביראתו ותורתו מוהר"ר שמואל פריינד נ"י אבד"ק פראג בעהמ"ח חבורים רבים ויקרים:
129
ק״לנתכבדתי היום בתשורת כבודו ספר עיר הצדק על הסמ"ג אשר שלח אלי למנה. והנה אם כי לא ראיתי כל תמונה מאתו בכל זאת ידעתי כי חובב אותי. ע"כ אמרתי לתת לו תודה ולמען יראה מעכת"ה כי גם דבריו חביבין עלי אמרתי להודיעהו מה שראיתי במרוצה בדבריו אחת הנה ואחת הנה. במ' ל"ב ל"ת מה שהאריך בדברי התוס' סנהדרין דף ס"ג ע"ב תמהני שלא הזכיר מעכת"ה מ"ש בזה בשו"ת שערי אפרים לזקני הגאון ז"ל ובשו"ת מעיל צדקה סימן כ"ב ובאמת אני הארכתי בתשובה בזה אי בן נח מוזהר על השיתוף. והנה להעתיק למעלתו כל דברי תשובתי קשה עלי ואין הזמן אתי בזה. אך זה אעתיק מ"ש ראיה ברורה ממלכים ב' סימן י"ז המעיין בכל הפרשה ימצא כי הכתוב מתרעם על אשר היהודים היו יראים את ד' ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים. ואין עושין כחוקתם ומשפטם וכתורה וכמצוה אשר צוה ד' את בני יעקב כו' לא תיראון את אלהים אחרים כי אם את ד' א"כ מבואר כי רק בני יעקב נצטוו על זה. המעיין שם ימצא כפליים לתושיה והארכתי הרבה בזה. מצוה נ"ז הביא דברי התוס' שבועות ג' והקשה דאין שליחות לגוי ויפה הקשה וגם אני הרגשתי בזה בחידושי וכן ימצא מעכת"ה בסוף ספר שמלת בנימן על נדרים ושבועות קושיא זו. אמנם מ"ש מעכת"ה דאי ס"ד דלא מצי עביד גם שליח לא מצי למעבד במחכ"ת זה אינו דמאי דאיהו ל"מ עביד משום איסורא דרביע עליה אבל שליח מצי משוי וכבר האריך בזה המח"א הלכות שלוחין סימן ט'. עוד ראיתי כמה דברים אבל אין רצוני לטרוח אותו זקן. זולת זה יברכהו ד' בשנות שלום וטובה וברכה ויהיה בריא אולם לעבוד את ד' כל ימי עולם ידידו דו"ש באהבה רבה ואהבת עולם:
130
קל״אשלום וכ"ט לש"ב הרב החריף המופלג בתורה ויראה מוה' יחיאל מיכל היילפרין נ"י אבד"ק בארטשיב:
131
קל״בהנה הגיעני היום מכתב מר' זלמן ליבסטיר ועם הגב"ע ובשולי הגב"ע כתב מעלתו שהסכימו לשאול אותי. והנה באמת בש"ע לא מבואר רק בהמירה אחות המשודכת והט"ז נעל בפנינו שאין לנו אך כפי מ"ש הרא"ש כיון דאינו רק אומדנא ולפ"ז מכ"ש בהאי גוונא שגם לפי הגב"ע לא המיר אחי המשודכת רק שברח לטרעביוולא ומצאו אותו אצל הקלוסטר אצל חבירו וא"כ לא מוכח עוד שרצה להמיר אולי רצה לדבר עם חבירו ועכ"פ לדון בזה אומדנא בודאי לא אמרינן ואדרבא אמרינן בודאי לא יעשה כזאת וגם צריך לדעת מה הוא באותן הימים אם חזר בו או שעודו בקלקולו כפי המבואר ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ג והוא כ"ש משום דשם מיירי שכבר נשתמד וכאן עדן לא ראינו זאת וע"כ מצד הדין אי אפשר להתיר הקשר כי יש בו משום שבועה וח' הקהלות וקבלת קנין. אמנם אם מכל מקום לבו נוקפו והחתן אינו רוצה והדבר מסור ללב אם אין כוונתו במיאונו רק משום חשש הקלקול ולא בשביל דברים אחרים יבצעו תמימים ביניהם ובדבר כזה נאמר ויראת כי גדול כבוד הבריות כמ"ש הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות סנהדרין. והמבייש בת ישראל אם אין כוונתו לש"ש חל העונש עליו. דברי הכותב בקצרה:
132
קל״גשלום וכ"ט אל הני תלתא דיתבי בחד קינא רב חסדא ורב חנינא הדיינים המופלגים נ"י:
133
קל״דמכתבם הגיעני היום. והנה אני רואה שחזרו על הענין הראשון ומלתא מני אזדא. ואני נאחז בסבך הטרדות ורואה אנכי כי מתוך דברי תשובתי מצאו מקום לטעון טענות. והנה מ"ש שאשת שמעון מכחשת הנה ממילא ידע שאדרבה נגד העד בודאי נאמנת אך תגלגל בשבועה שלא מחמת שום אונס קבלה אשת ראובן מידה המעות ומה שכתבתי שלשלם מביתו א"צ וכתבו ע"ז דהדברים סתומים. הנה הסתימות מפורשות שציינתי דברי הש"ע חו"מ סימן צ"ג וסימן קע"ו. ומ"ש הרדב"ז והשב יעקב ובתומים סימן צ"ג ובקצה"ח סימן קע"ו. ומ"ש שאין העד עושה שתי פעולות וע"ז כתבו איך יהיה הדין באם שיטעון הלה שאינו רוצה שיהיה העד מחויב ש"ד רק היסת לבד אם יוכל לפטור מן החרם. לפענ"ד זה תלוי אם יוכל להסתלק אח"כ המבואר בחו"מ סימן קכ"א ובסימן ק"מ. ומ"ש כיון שיש לו ע"א עכ"פ אנו רואין שאינו רוצה להביא אותו לידי ש"ח זהו סברא נכונה והביאו כן בשם עטרת צבי שא"צ לקבל בחרם. אך לפענ"ד היה נראה כיון דע"א א"י לחייב רק שבועה וכל שנשבע כנגדו פטור א"כ חשדינן שע"א משקר שוב יכול לומר תקבל בח' אם לא עשית בנפשך שקר ולשכור ע"א שאולי לא ארצה לשבע ואשלם כנ"ל:
134
קל״השלום להרב המופלג ומופלא וכו' מוה' צבי ליפא נ"י אבד"ק גראדיוזיסקע:
135
קל״ומכתבו הגיעני תמול בדבר שאלתו במה שהרב הראב"ד שהיה מקודם שם גזר פ"א בשבת בס"ג בצירוף עשרה שלא היו במעמד טובי העיר רק איזה מלמדי תינוקות ובחורים שאינם בני תורה שלא יתפללו רק בבהכ"נ או בבית המדרש למען לא יתבטל תפלת צבור בבהכנ"ס ובבהמ"ד ורבים מבעה"ב לא רצו אז אך אימת רבם עליהם וקבלו וכעת לאשר יש אנשים שלא יעלו לתורה חצי שנה בשביל שהגבאי שונא לו ע"כ רוצה מעלתו שיתירו החרם. והנה מ"ש מעלתו שאין כח לרב לגזור בחרם על הנולדים לא ידעתי למה לא יוכל לגזור ע"ז. ומ"ש משו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סימן ס"ח ובמהד"ת סימן קמ"ו. הנה הרב דורש מפי הגבורה אבל לא ידעתי טעמו שאם הרב רואה שהוא סייג לתורה ולמצוה כמו בנ"ד שכדי שלא יתבטל תפלת ציבור שהיא עיר קטנה למה לא יוכל לגזור וחרם חל אף על דורות הבאים והנוב"י מהד"ק סימן ס"ו ערבב חרם עם שבועה. ומה שהאריך במהד"ת הנ"ל להשיג על המהר"ם מרוטענבערק הנה גם הוא אין ולאו ורפיא בידיה אבל כבר כתבתי להשיב עליו בחבורי יד שאול שם. הן אמת דלפענ"ד צ"ע איך אפשר לחול על דורות הבאים החרם דהא יוכל להיות שישתנו הענינים עד"מ כשיתרבו הבעה"ב ויקשה עליהם להתפלל כלם ביחד ובהכנ"ס אי אפשר להם לבנות בודאי יהיה ביטול מצוה שלא יוכלו להתפלל אבל מה נעשה שהלכה פסוקה שחרם חל אף על הבאים והרי חרם יהושע על הגבעונים היה כן אף שאח"כ נשתנה הענין וכן שבועת פלגש בגבעה בודאי נשתנה ואפ"ה חל כמ"ש הרא"ש. ומ"ש מעלתו בשם הריב"ש שמי שמונע רבים מלהתפלל הוה מונע מהמצוה מה ענינו לכאן שכאן אדרבא עי"ז יהיה בהכנ"ס או בהמ"ד הקבוע יקבע לתפלת רבים ובודאי חל החרם. ומ"ש בשם מלכי בקדש אין ענין לכאן וספר מלכי בקדש לא ראיתי רק מה שהועתק בשערי תשובה או"ח סימן ק"נ אבל זה מיירי כשלא יתבטל הבהמ"ד או הבהכנ"ס עי"ז אבל בנ"ד שיתבטל הקביעות בבהמ"ד או בבהכ"נ כאשר אנחנו רואים אף בעיירות גדולות מכ"ש בעיר קטנה ואנשיה בה מעט ומה שרצה מעלתו לומר דבשבת ויו"ט לא שייך החרם שבודאי יהיה בבהכ"נ ובהמ"ד מנין זה אינו דאם יתפללו שם בשבת ויו"ט שוב יתבטל עי"ז השכירות של החזן והשמש וכדומה כי יתנדבו בבית שיתפללו ועי"ז יתבטל הבהמ"ד והבהכ"נ ומאין יקחו מה שצריכים להם בבהמ"ד ולכך גם מה שרוצה שיקראו בביתו גם זה לא נהירא שעי"ז יתבטל הבהכ"נ והבהמ"ד ואנכי ידעתי זאת. אמנם כ"ז אם היה הכוונה של הרב באמת לשם שמים ומטעם ביטול בהכנ"ס ובהמ"ד והוה סייג לתורה ואי אפשר לבטל ועיין ביו"ד שם ומ"ש ביד שאול ואם לא הי' לשם שמים אפשר שלא חל אבל מי יוכל לדעת הנסתרות וע"כ ירא מעלתו שלא יבטל החרם שאין בכוחו זאת וגם אני איני מכניס עצמי בזה כי אם כשכל הקהל יבקשו מהרב האב"ד הקודם שכלם מסכימים שיבטל החרם ע"י פתח וחרטה ומקבלים על עצמם שלא יתבטל התמיד של בהכנ"ס ובהמ"ד רק שלא יהיה מריבה בינותם בענין הקריאה אז בודאי הרב יבטל החרם ויתירו והעושה שלום ישים לכם שלום:
136
קל״זלהרב האבד"ק אוסטרוק מו"ה ישעי' זלמן נ"י:
137
קל״חהנה מה שהאריך מעלתו דלא נקנה לו חצר השותפין דחצר השותפין אין קונין זה מזה. הנה זה ודאי דנקנה וכן דרך התגרים ובפרט בזה שהרפת והבנינים נעשה ע"ז ואינו כשאר חצר השותפין שאינו עומד ע"ז לבדו וכאן עומד ע"ז ופשיטא שקונין זה מזה ולא גרע מקנין סטימתא. אמנם מ"ש דהריווח הוה דבר שלא בא לעולם והוה כקני את וחמור. הנה הנוב"י מהד"ק חלק חו"מ סימן כ"ו כתב לחתנו הגאון ז"ל דבדבר שלא בא לעולם ודאי לא בטל כל השטר דלא ידע שיהיה ריוח כדי שיתלה הקנין בזה עם זה יעו"ש ואף שחתנו הקשה ע"ז יע"ש וגם אני בהגהותיי על הנוב"י שנדפס מחדש בלבוב השגתי ג"כ בזה ועכ"פ לגבב כל הקולות לצדד לשמעון זה א"א אמנם מ"ש דאם בטל השטר שוב חזר הדין דשותפין א"צ השותף לשלם מביתו הנה לפמ"ש הרדב"ז הובא בתומים סימן צ"ג פשיטא דצריך לשלם מביתו ועיין קצה"ח סימן קע"ו מ"ש בזה ולפי דבריו ג"כ יש לצדד ולחייב לשמעון. אמנם אף אם נימא דא"צ לשלם מביתו זה דוקא כשלא הניח יותר אמרינן דע"ז לא נתחייב אבל כאן ששמעון באמת רצה והניח מעות יותר רק שכעת רוצה לתפוס אותן המעות שהתחייב לראובן בשטר כדי שלא יהי' לו מעות בשותפות זה לא אמר אדם מעולם ובכה"ג ודאי הו"ל איני יודע אם פרעתיך ועיין קצוה"ח סימן קע"ו וז"ב. מ"ש דהתנאי היה באיסור ובטל כמבואר סימן קע"ו. הנה לפענ"ד נראה דניהו דקיבל עליו שיתן לו י"ב פ' וגם מאה וחמשים ר"כ עבור הריוח של ראובן אבל כ"ז אם יהיה היזק שיוזל השער אבל אם יהיה אונס כגון דבר בהשוורים חלילה או אונס אחר או גניבה ואבדה פשיטא דלא יצטרך שמעון לתת לו דבר שע"ז לא התנה וא"כ אדרבא כיון שמביתו לא היה חייב שמעון לשלם בתחלה טרם שנתן מעות עוד לראובן א"כ הוה כמו שקבל ראובן עליו כל האחריות של גניבה ואבידה ואונסין וא"כ שוב כשר כמבואר שם דבעיסקא שהוא רבית דרבנן מותר כשכל האחריות על הנותן וכאן הוא כן ועיין ביו"ד סימן קע"ז ס"ו וס"ז וז"ב ופשוט. ומ"ש שמסר מודעא הנה כל שלא נתברר בעדים שהכירו באונסין ל"ח מס"מ. ומ"ש דכאן הוה כמו מתנה. במחכ"ת הוא פטומי מילי דכל הטעם דמתנה א"צ להכיר באונסו דמתנה אין נותנין כ"כ וכל שחזר בו מועיל אבל כאן אינו באמת מתנה והתחייב רק של"מ השטר אבל מכיר באונסו צריך שיהיה. ומ"ש דהשטר אינו מקויים ונאמן לומר אנוס היה במגו דמזוייף או שטען פרוע גם זה אינו דהרי שמעון טוען שבטל השטר הראשון ומודה שנתן לו השטר השני ואף דטוען שהיה אנוס מכל מקום נראה לפענ"ד כיון דמה שכתוב בשטר שנתן ראובן מבואר הכל כאשר לכל כמ"ש שמעון לראובן והרי מסתמא אותו השטר שנתן ראובן לשמעון הוא ביד שמעון וא"כ נראה בעליל שהשטר אמת וע"כ לפענ"ד נראה דהדין עם ראובן. מה שהאריך בדברי המחנה אפרים שהובא בנטע שעשועים דשטר הוה ככסף ומעלתו כתב שהוא מחלוקת הפוסקים ויכול לומר קים לי. הנה לפענ"ד בכה"ג לא שייך קים לי כיון דרוב הפוסקים הקדמונים ואחרונים סוברים כן. ולבי אומר לי כי מעלתו לא ראה דברי המחנה אפרים במקומו כי אם היה רואה במקומו בהלכות קנין מעות סימן ה' היה רואה שהדין ברור. ובזה הן נסתר מחמתו דברי הקצוה"ח ס"ס ל"ט כאשר כתבתי בגליון שם ובתשובה הארכתי וכ"כ הב"ח בתשובותיו סימן קמ"ט ובחבורו בח' אהע"ז סימן כ"ח וכן נראה מהש"ך סימן ק"ץ ס"ק א'. וגם מה שהאריך לענין חצר השותפין כבר כתבתי למעלה בזה ומלבד זה גם בזה לא ראה דברי המחנה אפרים במקומו שהרי מעלתו הביא בשם שערי אפרים ובנט"ש הביא בשם מחנה אפרים ובאמת המחנה אפרים לא הביא רק דברי הר"ן בקידושין פרק קמא גבי סלע של שניהם ובאמת גם הרשב"א והרמב"ן שם כתבו כן וברמב"ן מבואר יותר דלאו דוקא בקידושין הדין כן כי אם בכל הדינים וגם בנטע שעשועים לא הביא דברי הרמב"ן והר"ן הנ"ל. ובזה יתיישב קושית הקצה"ח סימן ר"ז ס"ק וא"ו באופן שלפענ"ד הדין עם ראובן אך כיון שלא נתברר לי היטב זמן השטרות כי לא ביאר באיזה זמן וגם אם ראובן נתן לשמעון השטר פשרה שלו או לא על כן יבצעו תמימים אבל לא יטה הרבה לדעת שמעון כי ראובן צודק יותר:
138
קל״טעתרת שלום ואמת לכבוד הרב המאוה"ג וכו' מ' ראובן אבד"ק לאטינבערג נ"י:
139
ק״ממכתבו הגיעני היום עם המון מכתבים ואם אמנם עמוס הטרדות אני וגם מעכת"ה לא ידעתיו בכ"ז אחרי כי על דבר תורה בא אמרתי להשיב בדבר שאלתו שאחד מל רק מקצת הערלה כי לא רגיל כ"כ ובשעת הפריעה פרע עד שנתגלה חוט המקיף וגם החריץ כדינו ומע"ל לא רצה שיחתוך שנית כי כבר התינוק נצטער הרבה וכעת נראה שעור הערלה חופה כל רוב העטרה ואינו נראה נימול רק מקצת דהיינו שסוף הגרד מגולה רק כשמקפלין הערלה למעלה לצד הבטן אזי נראה מהול לגמרי אולם תיכף הערלה חוזרת למקומה וחופה כל העטרה עד סמוך לסוף הגויה והנה נסתפק מעלתו אם די לקפל הערלה למעלה אם אפשר או שצריך דוקא לחתכו שנית והאריך מע"ל שצריך לחתוך שנית אמנם סגי כשיחתוך שנית עד שתראה חוט המקיף מגולה בקישוי והאריך בזה שגם הש"ך דמקשה על חכם הספרדי מודה להב"ח בזה והנה אף שאין דברי הש"ך מורין כן ובנקה"כ ודאי אינו מסכים לזה כמ"ש מע"ל בעצמו אמנם בגוף הדין נלפע"ד דזה ודאי דאם חותך שנית בודאי יש לחתוך עד שתראה מגולה אפילו שלא בקישוי וטעם שלי דהרי גם בבשר המסורבל אף דאינו רק מדרבנן מה דצריך למולו שנית נלפע"ד דכל דמלו שנית צריך לחתוך לגמרי דלא כהתה"ד וכל האחרונים והטעם עפ"י מה דאמרו בברכות בטעה בין פרק לפרק חוזר לפרק הראשון ובתלמידי דר"י הקשו לשמואל דס"ל ק"ש דרבנן אמאי צריך לחזור לראש הפרק הא ספק קרא ק"ש אינו חוזר וכתב דלא דמי דבשלא קרא כלל הוא דאינו חוזר אבל כל שהתחיל לקרוא אפילו שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל והטעם נלפע"ד דבשלמא כשאנו פוסקים דא"צ לקרוא שנית לא הוה זלזול לדרבנן ואנו אומרים שקרא ולכך א"צ לקרוא אבל כל שהתחיל לקרוא וטעה אם נפסוק דא"צ לקרוא שנית מראש הפרק ע"כ שאנו אומרים כיון שהוא מדרבנן א"צ לחזור ולקרות אנו מזלזלים בדרבנן דאל"כ איך נודע שעומד בפרק שני והוה זלזול לדרבנן עכ"פ יהי' איך שיהי' כל שמתחיל לעשות דרבנן צריך לעשות כלו וה"ה כאן כל שחותך שנית לעשות כמו שאמרו רבנן צריך לעשות כדינו כך הי' נראה. אמנם מ"מ בדרבנן אנו אומרים דמשום צער תנוק ואולי יסתכן חלילה אנו אומרים דסגי שיחתוך במקצת דהיינו שיראה בעת הקישוי נמול אבל באם מתחלה לא חתך רק מקצת וצריך לחתוך שנית אז לא סגי בזה רק שיהי' נראה נמול אף שלא בקושי. עוד י"ל דבאמת גם ספק דרבנן באתחזק אסור אזלינן לחומרא וא"כ בשלמא בבשר המסורבל כיון דמה"ת יצא מחזקת ערלתו שוב הו"ל רק ספק דרבנן ואזלינן לקולא אבל כל שלא נחתך רק מקצת א"כ מה"ת צריך למולו כל שספק אי די בשנראה בשעת קישוי או שצריך להראות מגולה לגמרי גם שלא בשעת קישוי שוב אף אם נימא דאינו רק מדרבנן מ"מ ספיקא דרבנן באתחזק אסורא וצריך למולו לגמרי ובזה נלע"ד לישב קושית הש"ך סי' רס"ד על החכם הספרדי מהירושלמי דשמואל אמר גבי ציצין המעכבין דבודקין לכשמתקשה ולפמ"ש יש לישב דהנה בש"ס דילן אמרו בשבת דף קל"ז אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה ונראה מהול רשב"ג כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול מאי ביניהו נראה ואינו נראה והנה הרמב"ם וטוש"ע כתבו ה"ג דנראה ואינו נראה אבל בספק נראה ואינו נראה השמיטו והיא תימא רבה אמנם באמת כיון דבקטן המסורבל אינו רק מד"ס שוב הו"ל ספק דרבנן לקולא אמנם נראה דתלוי בזה דלשמואל דאמרו כל שנראה א"כ כל שהוא ספק אי נראה או אינו נראה שוב אזלינן לחומרא דהא שמואל בעי דוקא נראה אבל לרשב"ג דאמר אינו נראה כל שהוא ספק אם נראה או שאינו נראה שוב הו"ל ספק דרבנן ולפ"ז שמואל בירושלמי לשיטתו דס"ל כל שספק אסור א"כ ממילא שוה בשר המסורבל לציצין המעכבין ממילא כל שנראה בודאי מהול מועיל בדיקה אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג וא"כ בקטן המסורבל דאינו רק מדרבנן הוא דמועיל בדיקה אבל בציצין דהוא מה"ת לא מועיל בדיקה וראיתי בכ"מ שכתב דנראה דהרמב"ם פסק כשמואל. ולפענ"ד מוכח להיפך וז"ש הרמב"ם ומד"ס והיינו דכיון דאינו רק מדרבנן לכך מקילין ולא בציצין וע"כ נלפע"ד דאם לא חתך רק מקצתו דצריך לחתוך באופן שיהי' נראה מגולה אף שלא בקושי כנלפענ"ד:
140
קמ״אישאו הרים שלום לכבוד הרב המופלג וכו' מוהר"ר יצחק יהודה אבד"ק חערסאן נ"י:
141
קמ״במכתבו הגיעני תמול ואם אמנם רבות טרדותי ואני יושב בקרית חוצות ומחוסר ספרים בכל זאת יען כי נכמרו רחמי על העלובה הזאת אמרתי להשיב בקצרה וזה החלי. ע"ד השאלה שאשה אלמנה באה בקשרות בתה בעיר אדעססא עם איש אחד פלוני אלמוני לא נודע שמו ושם אביו ושם עירו ופתאום נתפס המיועד ועוד שני אנשים עבור מטבעות המזוייפות וישב כל אחד בחדר מיוחד לבדו וגם המשודכת היתה הפקידה עליה שתעמוד על המחקר אם היא יודעת מאומה ואחר החקירה חופשה ניתן לה שתסע לביתה והמיועד ביקש ממנה שתבא עוד הפעם לאדעססע למען יוכל לאכול מאכלות כשרות גם ביקש שתתן לו ת"כ בפני שני אנשים היושבים שם עמו והבטיחה לו ע"ז וע"ז ביקש משר בית הסוהר שתתן לו ת"כ בפני שני אנשים עדים והרשה אותו אך שידבר בלשון רוסיא וכאשר באה אליו פתחו את החדרים אשר שני אנשים יושבים שם ונתנה לו ידה ואמר דברים וגם נתן לתוך ידה נייר ובו היה מכורך איזה דבר וכשיצאה אמר לה תדע שאני קדשתיך ובהנייר שנתן לה היה מכורך עשרים קאפקעס כסף ויצאו שני אנשים חפשים והוגבה עדות באדעססא בפני המיועדת הנ"ל הענא בת ר' בעריש הכהן והעיד ר' פישל שאמר כמה תיבות עד תיבת כדת משה וישראל אבל לא שמע שום תיבה יותר ותיבת בטבעת זו או מטבע זו או תיבת לי לא שמע וגם לא ידע מעולם שלשם קידושין הוא נותן וגם לא ראה שום נתינה להבתולה הנ"ל ור' ישראל העיד ששמע בהתחלה תיבת הרי את וגם תיבת כדת משה וישראל ולא שמע תיבת לי וגם בטבעת זו או במטבע זו לא שמע ולא ידע כלל אם לשם קידושין נתן ולא ראה שום נתינה להבתולה וגם המיועדת אמרה שלא ידעה אם לשם קידושין נתן ולא עלתה על דעתה כלל והנייר שנתן לה חשבה שהוא רוצה שתדע לאיזה מקום המשפט תלך להשתדל עבורו ואחר שהלכה לחוץ וראתה את הקוויטיל וגם המטבע של כסף מה הי' לה לעשות ע"כ תוכן השאלה. והנה הב"ד הורו שם שאין ממש בהקידושין וגם מעלתו הורה ג"כ להתיר ושאל ממני חוות דעתי. והנה זה פשוט כיון שלא שמעו ממנו תיבת לי שאין כאן בית מיחוש ואף דמבואר בסימן כ"ז ס"ד דיש מחמירין והריב"ש ורוב הפוסקים פסקו להקל ועיין בב"ש ובשו"ת מהר"ם אלשקר ס"ס צ"ט דבמקום עיגון ודאי יש להקל ואף בכהאי גוונא אף הי' שידוכים ביניהם כתוב בחידושי מהרי"ט דלא הוה כידים מוכיחות ועיין באבני מילואים סימן כ"ו וגם העדים לא ידעו כלל מקידושין וגם הוא לא היה יכול לומר בלה"ק שום דבר רק בלשון רוסיא עפ"י פקודת השר וגם לא ראו הנתינה כלל ועיין בסימן מ"ב וגם כיון שהיה הנייר מכוסה ולא ידעה מה בתוכה פשיטא דלא סמכה דעתה ועיין בסימן ל"א וגם לכתחילה אין מקדשין במטבע ובצירוף כל אלו הדברים פשוטים דלא הוה קידושין. אמנם לפי דעתי חדשות אני מגיד בהיתר העלובה הזאת ועיין בטור אהע"ז סימן קנ"ד שהביא שם תשובת הרא"ש וכה דבריו וששאלת מי שטוענת שיכפוהו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות והוא בורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני סכנת נפשות תשובה דבר זה תלוי בחקירת הדיינים אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאת מפני סכנת נפשות אין לך טענה גדולה מזו כיון שאינו רשאי לשאר אצלה והיא אינה חייבת לילך אחריו לארץ אחרת וכופין אותו לגרשה עכ"ל. הנה מבואר שזה מום גדול והרי בסימן רל"ז בחו"מ סעיף י' מבואר דאם נמצא מוכתב למלכות הר"ז מום ומחזירו ולפ"ז הרי אמרו בב"ק דף ק"ו אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ולפ"ז רואה אני הדברים ק"ו ומה התם שלבעלה הראשון נתקדשה באמת רק ליבם שהוא מוכה שחין ר"ל דתיפוק בלא חליצה אי לאו דטב למיתב טן דו מכ"ש כאן דלבעלה שכבר יושב בבית האסורים ומוכתב למלכות מי יודע מה יהי' בסופו וטב למיתב טן דו לא שייך שאי אפשר לה לישא אותו פשיטא דאדעתא דהכי לא רצתה להתקדש ואין לך מום גדול מזה ובודאי לא עלה על דעתה שתתקדש בזה ואין הקידושין קידושין כלל כנלפענ"ד ברור דאין בזה חשש קידושין ואף שבתוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ובב"ק שם יש הרבה עקולי ופשורי בזה אבל בנ"ד ודאי כ"ע מודו ועיין מלמ"ל פ"ו מזכייה:
142
קמ״גשלום וכ"ט אל כבוד הרב המאוה"ג בנש"ק מגזע אבני שיש טהור מו' שבתי נ"י אבד"ק דאמבראווא
143
קמ״דיקרתו הגיעני. והנה ע"ד צעקתו על אנשי ק' זאבנא כל דבריו על אדני אמת הטבעו וכבר הארכתי בזה זה שנים רבות ומעלתו כאשר מזכיר הדברים אשר כתבתי כי אין כח בידם להפקיע זכות בני העיר אשר שייכים להם בכל הדברים ולהסתפק במקום אחר וכבר הארכתי בזה בשו"ת לק"ק אולינאב וליבטשוב ואפס קצה נזכר מדברי בספר נבל עשור שהדפיס הרב המנוח ז"ל מליבטשוב. והנה צר לנו המקום להתהלך ברחבה בהויות דאביי ורבא ובדברים אלה כבר כתבו הפוסקים שאין משען ומשענה בש"ס ופוסקים כמ"ש התה"ד לענין מסים שתלוי הכל במנהג וע"כ הדבר ברור דאסור לאדם להשתדל בזה ולהשיג גבול וזכות של אנשי אותה העיר ובפרט מה ששייך להרב האב"ד הרי הם גוזלים ממש שא"כ כל בני הישובים הקטנים יעשו במה לעצמם והיום יבחרו להם הרב הלז ולמחר כשלא יפסוק לו כרצונו ילך לו למקום אחר וע"כ תפוג תורה והדברים פשוטים כמ"ש מעכ"ת. וע"ד קושיתו בנזיר לפענ"ד ל"ק דכל דנאמן לומר זה בני בכורי מתורת שהוא יכול ליתן במתנה א"כ עכ"פ כל הנכסים כבר הוא של בנו הבכור פי שנים א"כ אף אם מעות נזירות הוא של הקדש מכל מקום בכלל נכסים שלו הוא וע"ז האמינו במגו דאי בעי יהיב מתנה וא"כ ממילא כל הנכסים הן פי שנים לבנו הבכור והדבר דומה למ"ש הפוסקים והמפרשים דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב כל דאזלינן בתר רובא לענין איסור והוה אביו ממילא גם בדבר שבממון הוא חשוב אביו כמו בפדיון הבן וכדומה וכ"כ לענין רוב שכבר הוחזק וה"ה בזה כנלפענ"ד ברור ופשוט. בדבר חתנו הרב החריף יאמין לי כי כל אשר אוכל לעשות עבורו אעשה לו אבל בעוה"ר התורה הורד כבודה השם ירחם עלינו:
144
קמ״הנשאלתי אחד אמר לאחד שיכתוב לו שטר מכירה על דגן וקמח שהי' לו וזה כתב לו שטר מכירה וסימן המצרים של הבית שיש לזה המוכר ומכר כדין באגב קרקע עם זדאטיק כנהוג רק ששכח לכתוב שמו של המקנה ואחר פסח ראה אחד וא"ל שלא חתם שמו אבל שם הקונה הערל כתב ובא לשאול מה משפטו. והנה אין לי פה ספר אחד מהספרים המתייחסים לזה. ואשר לבי אומר לי דהנה לכאורה הדבר פשוט שאינו מועיל דבלי חת"י והכתב הוא כתב של אחר במה קנה והלא א"י לתבוע שום אחד מהם דהא יכול לומר לו אני לא צויתי לכתוב וכל שאינו שטר קנין אף שמודה באמת שכתבו אף דבד"מ לא אברי סהדי אלא לשקרא מכל מקום כל שאינו נקנה מצד שחסר החתימה א"כ לא מכרו וחז"ל קנסו אף בביטול והיה אנוס ושוגג כמבואר סימן תמ"ח ושטר לא הוה ואף הכסף לא מועיל אף אם נימא דכסף קונה בנכרי מ"מ כאן גילה דעתו דרצה להקנות בשטר אג"ק והרי לא מועיל וכמבואר סימן רס"ח בחו"מ שני דעות בזה ועשו"ת עבוה"ג ואינו אתי לעיין בזה. ולכאורה רציתי לומר דכיון דסמן הבית במצרים ואותו הבית ע"י המצרים ניכר שזה ביתו של המוכר א"כ הרי נודע שמו אף שלא חתם עצמו ול"ד לכתב סתם ביתי מכורה לך דשם אינו מבורר מי המוכר ואיזה בית מכר אבל כאן נודע שמו ע"י הבית אבל דחיתי זאת דכל שלא חתם שמו יכול לומר אני לא צויתי לכתוב ומה אכפת לי במה שאחד מכר בית שלי. אמנם היה נראה כיון דקי"ל דזכין לאדם שלא בפניו א"כ אף אם אחר היה מוכר בלי דעתו כלל הבית להחמץ שבתוכו דהיינו אגב קרקע א"כ בודאי היה מועיל בדינינו דאין לך זכות גדול יותר מזה דהכל יודעים שלא מכר רק להפקיע איסור חמץ וא"כ מה בכך שלא חתם שמו מכל מקום הרי ניחא לו בהמכירה וא"כ כל שהערל מחזיק השטר ובדינינו יכול להוציא החמץ כיון שנודע שרצה זה במכירתו של זה ואי הא שבדיניהם א"י להוציא כלום מכל מקום כבר אמרו בב"ק ישראל וגוי שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לדון בדינינו וכו' הרי שדינינו קודם ובפרט לענין הפקעת החמץ שרק בדינינו תלוי המכירה פשיטא שמועיל. ועיין ש"ך חו"מ סימן שנ"ח לענין ניחותא דמצוה וביו"ד סימן של"א בט"ז שם שהאריך למעניתו בזה לענין ניחותא דמצוה ועיין עירובין דף ס"ח ואינו לפני. עוד היה נראה לי דבר חדש דהרי אמרו בב"ק דף מ"ו מתיב רבה הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואמאי הא כיון דמטא זמן איסורא אייאושי קא מייאש מינה ומשני זה אינו רוצה לקנות וכיון שהערל רצה לקנות מה בכך שלא חתם השטר הרי עכ"פ יאש עצמו ויאוש הוה כהפקר ואף דבעי ביאוש דמטי לידיה כאן באמת הוה כמטי לידיה דהרי נתן להקונה השטר עכ"פ כל שזה ייאש עצמו כבר קנה הערל מתורת יאוש בעלים. וגדולה מזו דעת השאגת אריה סימן צ"ו דאף דגזל ונתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אבל הגזלן קנה דהא הוא בידו וה"ה כאן דעכ"פ הערל קנה. אמנם קשה עלי לסמוך על זה אבל מ"מ זה נראה לי ברור דאם יערב הדגן והקמח שיהיו רוב כנגדו א"כ שפיר דמי ואף דגם איסור דרבנן קיי"ל דאסור לבטל ואף להוסיף כמבואר ביו"ד סימן צ"ט ואף להמחבר שם מ"מ באיסור הנאה כתב ש"ב הגאון בחוות דעת דאסור דמ"מ נהנה בהביטול ע"ש מ"מ כל הטעם דאסור לבטל כתבו התוס' בפסחי' דף למ"ד דא"כ יהיו דברי רבנן כחוכא דכל אחד יקח איסור ויבטל. ולפענ"ד נראה דזה דוקא באיסור בעצם ואין לו תקנה רק שיבטל בזה שפיר חשו אבל כאן דבאמת יש לו תקנה למכור וכאן שבאמת מכר רק שלא חתם שמו וא"כ עכ"פ לא שייך לחוש דכל אחד יבטל איסור ויתבטלו דברי רבנן דלמה יעשה כזאת הא קי"ל דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא והלא בידו לבטלו כדינו ולמכרו ולחתום השטר וא"כ כאשר קרה ששכח ולקצת פוסקי' שכחה מקרי אונס ועיין מג"א סימן ק"ח שפלפל בזה אי שכחה מקרי אונס ע"ש ובווי העמודים להשל"ה וזכורני שראיתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג שמיקל באונס שלא מכר אף דדבריו תמוהים כמ"ש בגליון שברמב"ם וטוש"ע מבואר אף באונס מ"מ עכ"פ לערב ברוב ודאי מותר וכמ"ש ואף בקמח בקמח דהוא לקצת פוסקי' לח בלח מ"מ יש לסמוך על הפוסקי' דקמח בקמח לא מקרי לח בלח. עוד נראה לי דבר חדש דהנה הש"ך ביו"ד סימן ל"ט כתב לענין בדיקת הריאה דכל שיש עדים שבדקו אף שאומרי' שלא בדק כדינו מ"מ עכ"פ הרי קיים מצות חז"ל ובכה"ג כל שקיים תקנת חז"ל בכה"ג לא שייך קנס יעו"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דמה דמבואר בסימן תמ"ח דאף בשוגג ואנוס אסור הוא דוקא כשהיה אנוס ולא מכר כלל וא"כ עכ"פ נתבטל כל התיקון אבל בכהאי גוונא דבאמת מכר בכסף ובשטר רק ששכח לחתום השטר ואנן ידענו בודאי דזה אנוס ולמה לא ירצה לחתום בכה"ג עכ"פ לא שייך חשש הערמה וקנסא דלמה יערים אחרי שטרח למכור ולעשות שטר בכה"ג הוה אנוס גמור ואפשר דבכה"ג מיירי התשב"ץ ואינו לפני. ועכ"פ לענין דינא זה ברור לפענ"ד דבכה"ג מותר לאחר שיערבו ברוב ובפרט דהלתיתה אינו עוד חמץ גמור רק קרוב להחמיץ וחמץ לאחר הפסח אינו רק דרבנן נראה לפענ"ד להתיר. וראיתי לפום רהיטא במק"ח סימן תמ"ח שבביאורי' כתב דלא מהני כל שלא חתם שמו אבל שם יש לומר דקאי אם אין שם הקונה מוזכר בשטר א"כ לא יוכל הקונה להוציא אבל בכה"ג שהערל מוזכר רק שהמוכר לא הוזכר בכה"ג נראה לפענ"ד ברור דמותר על ידי תערובות ברוב כמ"ש. דברי הכותב בלי עיון בספר רק מה שנחקק בלב:
145
קמ״ושלום וכ"ט אל כבוד הרב המאור הגדול הבקי וכו' מוה' יעקב מרגליות נ"י האבד"ק ברייאלב:
146
קמ״זמכתבו הגיעני היום לעת ערב ואם אמנם עיף אנכי מהצום הקדוש והנורא בכ"ז מפני תקנת עגונות אמרתי לכתוב ראשי פרקי' בקצרה. בדבר שבא בהתרה בכתב ספרדית לאשה א' שנתגרשה והי' הכל כתוב כדת רק באבי האשה נכתב איסור יועל והיה צריך לכתוב איסר בלא וא"ו ויואל באל"ף וע"ז חשש מעלתו כיון שהיה ע"ה אולי יש פסולין בגט כמ"ש הרמ"א לענין הרשאה. וע"ז האריך מעלתו בטעמי' ונימוקי' וגם כיון שלא הוחזקה בבעל פה שוב לא אתחזק איסור א"א ול"ח. והנה יפה כתב בכל מ"ש. אמנם שלא אהיה כמסייע בלבד אמרתי לעורר דלכאורה בלא"ה אין חשש כאן דהרי אמרו בכתובות דף ק"ט לא שנו אלא עד אבל דיין לא דתני ר"ח אין עדי' חותמי' אלא א"כ קראוהו אבל דייני' חותמין אעפ"י שלא קראוהו א"כ י"ל דאחד כתב התרה בטעות והדיין לא קרא וכתב שמו על החתום. אלא דלפ"ז יקשה גם בהרשאה נימא הכי. אמנם נראה דלפי מה דכתבו הפוסקי' וכן קי"ל בטוש"ע חו"מ סימן מ"ו ס"כ דדוקא מה שיש בגוף השטר א"צ לקרות אבל מ"מ צריכין לקרות השמות מי המלוה ומי הלוה כדי שלא יהיה קרובי' וכו' וא"כ בשלמא ההרשאה שכותבין מי המגרש והמתגרשת כדי לדעת עדי הגט לכך כל שיש טעות חיישינן שמא היו ע"ה ופסול הגט אבל ההתרה שהיה די לכתוב שהאשה בשמה כך נתגרשה מבעלה א"כ מה שנכתב שם אביה הוא רק לשופרא דשטרא י"ל דהוא לא השגיח ע"ז וכל שכתבו ההתרה והוא ידע שזו נתגרשה לא השגיח על שם אביה ובפרט בשם אביה שדעת בעל העיטור שאפילו בשינוי כשר וא"כ עכ"פ הוא לא היה צריך להשגיח ובפרט כאן שלא היה שינוי רק באותיות והכל יודעים שנקרא איסר יואל ומה שנכתב בטעות ע"ז לא השגיח הדיין שנתן התרה ובפרט שלא אתחזקה כאן בא"א וא"כ בודאי כשר בשעת הדחק ואין לחוש שמא היו פסולין אחרי' בגט ויש לצרף כל הטעמי' שכתב מעלתו וגם אני מסכי' שאין חשש בזה כנלפענ"ד:
147
קמ״חישאו הרים שלום אל כבוד הרב הה"ג החריף ובקי המפורסים וכו' מ' גרשון נ"י האבד"ק איוואסקוויטץ:
148
קמ״טמכתבו מגלה עפה הגיעני תמול ואני יושב קרית חוצות ובדעתי להעתיק אהלי לביתי בימים האלו ואני מחוסר ספרים ובפרט בענינים הללו אשר עיקרם רק ממשניות וכבר כתב הרז"ה בהשגות לבעל הנפש לראב"ד שהענין הלז כבד עליו כי אינו רק משניות ואם הוא אמר כזאת אף כי אנחנו טפלי קומה. בדבר שאלתו במקוה שכך הוא אופן עשייתה בתחלה עשו כמו ארגז בדפנות ושוליים ע"י כמה נסרים שדבקו זה בזה ע"י יתידות של עץ היינו שעשו מקודם בכל נסר גומא ונקב שאינו מפולש בעביו של הנסר ונתנו בהנקב יתד של עץ ודבקו ע"י היתד את הנסר לנסר שאצלו בהנקב שעשו בהנסר האחר שאצלו וכה הדביקו כל הנסרים זה לזה הדפנות וגם השוליים ואח"כ עשו חריץ בהדפנות והדביקו השוליים לחריצי הדפנות וטרם שחברו השוליים להדפנות עשו נקב גדול בהשוליים כדת ואחר שהדביקו השוליים להדפנות סתמו את הנקב הזה בברזא של עץ כי רצו לנסות אם מדובק היטב נסר אל נסר שלא יזחלו המים אחר שיקבעו אותו ויפסול בזוחלין ואחר הנסיון ראו כי המים מטפטפין ממנה בהצדדים מקום שהשוליים מחוברים אל הדפנות בהחריץ שבדפנות ורצו לתקן הדבר ועשו לאסטין וחברו היטב בכל הצדדים בפנים במקום שמתחברים השוליים להדפנות וחברו שם הלאסטין ע"י מסמורים של ברזל חדשים שעשו מתחלה לכך לחברם אל המקוה הלזו לקובעה בקרקע והנה רצו שהלאסטין יחוברו היטב בכדי שיעכבו הזחילה לכן הכו ודחפו את המסמורים לתוך הלאסטין כפי מה שיכלו עד שנכנסו המסמרים הרבה לתוך הלאסטין לפנים ונשאר בהלאסטין במקום כל מסמר כמו חלל בית קיבול ועכ"ז טפטפו קצת המים ואח"כ הסירו את הברזא של עץ מן הנקב וקבעו את הארגז בחפירה שבקרקע כדת שהשוליים יגיעו אל הקרקע ממש כפי מה שיכלו גם הדפנות כמו כן ואת הנקב סתמו בבנין סיד צרורות גם החללים בית קיבול שנעשה במקום המסמורים בהלאסטין הסירו ג"כ כפי מה שיכלו ושיערו שאינו יכול להחזיק שם מים במקום הבית קיבול. והנה המשכת המים להמקוה הלזו הוא מנהר הסמוך לה מבחוץ הבא ממעין גדול הסמוך שם למקום ההוא והמים נמשך להמקוה ע"י חריץ שבקרקע ואחר שממשיכין המים ע"י הנקב שבדפנות המקוה למעלה סותמין את הנקב בברזא של עץ וצוויתי שלא לסתום לגמרי בכדי שיושאר קצת חיבור לנהר ובעת טבילת הנשים יפתחו את הברזא לגמרי בכדי שיהי' מחובר כשפ"ה כה הוא אופן המקוה הזו. והנה השאלה על המקוה פשוט שכשרה רק שמע"ל רצה להראות כחו וגבורתו בפלפול נחמד והרבה ספיקות וע"כ אמרתי לבא על סדר קונטרסו ולא אעתיק השאלה רק מה שיבא ע"ד הפלפול בזה:
149
ק״נוהנה זה יצא ראשונה מה שכתב מע"ל שיש לו ספק אם מה שמטפטף טיפין אחר טיפין ולא נזחל בלא הפסק אם גם זה נקרא זחילה או לא הנה הדברים פשוטים דכל שנזחל וניכר זחילתו אף שלא יהי' בכח שלא נפסק גם זה נקרא זחילה וכמ"ש מע"ל דמשמעות הש"ע סנ"א היא כן ומ"ש מע"ל מלשון הרמב"ם בלשון המשנה פ"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין איני רואה שום משמעות דשם לא כיון רבינו רק כל שנוזל לתוך המקוה ושם ינוחו זה לא נקרא זחילה אבל אם עשאה זוחלין שיזחל חוץ למקוה אז נקרא זוחלין וז"פ ואין צריך ראי' ואפילו כשלא ניזל חוץ למקוה רק במקוה עצמה ניזל ע"י מקל או קנה ולא נשאר נח זה נקרא זחילה וז"פ וברור. ומה שהאריך אם זה נקרא זחילה וכשהיא מונע בדבר המק"ט פסול וע"ז הביא דברי הנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' קל"ז שכתב שיש להקל ע"פ דברי המג"א סי' תרכ"ט סק"ט ומע"ל האריך דאין שוה לו דשם הויות הסכך מותר ע"י דבר המק"ט רק הסכך עצמו אסור כל שיהי' מק"ט וכאן בעינין שהויות המקוה לא יהי' ע"י מק"ט. הנה גם הנו"ב כתב שיש לחלק קצת אבל לא ביאר החילוק אבל הנו"ב כתב שיש לו ראי' מסוף דברי המ"א סק"ט וכוונתו דאף שהוויתו בעי שיהי' בטהרה אבל כאן אין הלאסטין מקבלין טומאה רק המסמרים ודמי למ"ש הר"ן הובא במ"א שם דכל שאין הסכך עצמו נסמך עליו רק ע"י הקונדסין שרי וה"ה בכאן הלאסטין בעצמם אינם מקבלים טומאה רק ע"י המסמרים שרי אף אם הי' פסול בסוכה ג"כ הוויתו ע"י מקבל טומאה וזה נכון בכונת הנו"ב. ומ"ש מע"ל ראי' מסעיף מ"ח הנה לפי מ"ש אין ראי' משם דשם גוף הדבר שמק"ט הוא שאוחזו בידו ואדם מק"ט ומה ענינו לכאן וז"פ וברור ומ"ש מע"ל דהארגז הוא כלי שלם בכה"ג הו"ל דבר המק"ט אבל ז"א דכל שנעשה לחברו בקרקע לא חשיב דבר המק"ט וגם סתימת הברזא לא חשיב סתימה וע' בשו"ת פנים מאירות ח"ב וגם בשו"ת הנספחות לספר מנחת יעקב ואינם לפני כעת אבל שם ימצא דכל שנעשה לחבר עם הקרקע לא חשיב דבר המק"ט וכמ"ש הנו"ב שם ובדגול כאן אף שהניח בצ"ע אבל הדין פשוט. ומ"ש מע"ל להקשות על הב"י שכתב דכל שהי' לה שפות אף שהסיר אח"כ השפות מק"ט ומה שאמרו פשוטי כלי עץ אינו מק"ט היינו בשלא הי' לו מעולם בית קיבול וע"ז הקשה מע"ל דמשנה מפורשת להיפך פט"ו מכלים סריד של בעלי בתים טהורות גפפו מארבע רוחותיו שמא נפרץ מרוח אחת טהור הרי דכל שנפרץ אף שמתחלה גפפו מארבע רוחות מ"מ כל שנפרץ טהור. הנה לכאורה תימא גדולה היא. אמנם אחר העיון הנה מקום אתי לישב שהרי הרמב"ם בפירוש המשנה כתב דגפפו שעשה לו מסגרת סביב יעו"ש. ובזה י"ל דשאני מסגרת דאינו רק הכשר כלי וכמו דאמרו בסוכה ד"ה והיינו שזה רק קישוט לכלי ושם העיקר תלוי אם יחדו אותו לכלי וכל שעשה מסגרת סביב הי' קישוט לכלי ועי"ז יחדו לכלי וכל שנפרץ באחת מרוחותיו הרי נתבטל מהיות קישוט לכלי ולכך טהור אבל בשפות שנעשו לקיבול אף שנפרץ אח"כ מ"מ שם כלי עליו ולא הכשר כלי וזה נכון לדעתי. ומה שהאריך לתמוה על הנו"ב סי' קל"ו שכתב דלפי פי' הר"ן במקוה שבא ע"י המשכת המעיין אין דינו כמעיין במקום שלא הי' מהלך בתחלה וע"ז האריך מע"ל דמה ענין זה לזה דשם מיירי במי גשמים דכשיפסקו המי גשמים יופסק משם הילוך הנהר הוא דלא הוה כמעיין אבל בנתרחב המעיין אף במקום שלא הי' מהלך מתחלתו הוה כמעיין הנה המעיין בר"ן ובב"י ימצא דעיקר הוא כהבנת הנו"ב דלאו דוקא במי גשמים רק במעיין עצמו שריבה ע"י המשכה במקום שלא הי' מהלך בתחלה לא הוה כמעיין ולענין אם הזוחלין מרובין על הנוטפין הוא דנחלקו הר"ן והפוסקים והב"י כתב דלא כמהרי"ק אבל לענין אם ריבה ע"י המשכה במקום שלא הי' הולך מתחלה אין דינו כמעיין ואינו מטהר אלא באשבורן ומ"ם סאה ומה שהאריך בדברי הר"ש פ"ה משנה ג' דלפי דבריו אין שום מעיין מטהר בזוחלין אם המשיכו אותו במקום שלא הי' מתחלה הנה המעיין ב"י ימצא דס"ל דהר"ש ס"ל כהר"ן ולא כמהרי"ק וע"כ דמדברי הר"ש פ"ה מ"ג אין ראי' דכל שנתמלאה הבריכה ולא יזחלו שם הוה כמקוה אבל אם זוחל שם או שרבו הזוחלין על הנוטפין מודה הר"ש דכשר ותדע דאל"כ יסתרו דברי הר"ש בפ"ה מ"ג למה שהוכיח הב"י מדברי הר"ש כהר"ן וע"כ כמ"ש ודו"ק ומה שהשיג על הנו"ב סי' קל"ו שכתב שאם הקנים גבוהים מן המים ושופכים מלמעלה למטה פסולים שאין הזוחלין מערבין וע"ז האריך מע"ל מהנוטפין שעשאן זוחלין ופי' הרמב"ם שהטפין יורדים מההרים ואפ"ה אם עשאם זוחלין מועיל במח"כ לא ידעתי מה קאמר הנו"ב מיירי שהמקוה היא שאוב ואתה רוצה לטהר ע"י הזוחלין שהולכים מלמעלה בזה שפיר כתב שאין הזוחלין מערבין אבל אם המקוה כשרה באשבורן ורוצה לעשותה זוחלין כדי שתטבול הזבה בזה שפיר כשר ול"ש כאן שאין הזוחלין מערבין שבאמת יש להם דין זוחלין שכשרין בזוחלין וז"פ וברור ומ"ש שצ"ע במה שהקשה הב"י בשם הראב"י איך הנהרות מטהרים והא הוה קטפרס יעיין בהגהותי על הש"ע מה שרמזתי בזה והוא נדפס בדפוס לבוב מענקיש גם מה שהאריך בהתוספתא החופר בצד הנהר מהא דאמרו בחגיגה ארעא חלחולי מחלחל גם אני הרגשתי בזה בתשו' וגם בהגהותי על היו"ד הרגשתי בזה והבאתי דברי תוס' רי"ד על חגיגה יע"ש ומה שהאריך בענין בית קיבול העשוי למלאות שהמ"ל הרגיש בסתירת ד' הרמב"ם וע"ז מחלק מע"ל בין אם כבר מלאהו לבין אם לא מלאהו עדיין הנה גם אני כתבתי כן וישבתי בזה ד' התוס' בשבת דנ"ב ד"ה היא שדבריהם תמוהים כמו שתמה הגאון ר"י פיק וכבר קדמו בזה בשו"ת שבו"י ח"א יע"ש ובזה מיושב היטב דרך כלל המקוה כשרה לפענ"ד כמ"ש מע"ל ג"כ רק שרצה להראות חזותו ובאמת יפה העיר בכל מ"ש והרבה דברים שיש לי להאריך בדבריו אלא שאין הזמן מסכים ובזה אסיים ואומר שלו' והי' במשוך השופר יכתב בספר חיים טובים בספר כנפשו ונפש הדו"ש באהבה רבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
150
קנ״אשלום וכ"ט לכבוד הרב הה"ג וכו' מוה' דובעריש אורינשטיין נ"י אבד"ק באיאן וראשי מנהלי עדת ישורון דק"ק הנ"ל נ"י:
151
קנ״במכתבם הגיעני כפול. והנה לא רציתי לכתוב מכתב מיוחד למען לא יאמרו ששינו בהשאלה ע"כ אמרתי לכתוב ולהשיב להם על מכתבם וכפי מכתבם זה ניכרין הדברי' שאנוסין היו וע"כ ממילא הקבלה בטעות הי' ואף שבספר אבני מילואי' ח"א סימן נ' ס"ק ד' דעתו דכל שנתחייב מצד השבועה אין אונס פוטרו אבל כבר הארכתי בזה לדחות דבריו והדבר מפורש ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה ה"ד יעו"ש ודברי הרמב"ם הוא ש"ס ערוך ע"ז דף נ"ד ועיין תוס' וחידושי ריטב"א שם כמ"ש בגליון הרמב"ם ובתשובה ביארתי באורך אבל גם לדברי האבני מלואים דוקא באונס ממון אבל אונס נפשות ודאי מקרי אונס וע"כ הוי קבלה בטעות. וליתר שאת יתירו לעצמם קבלתם. דברי ידידם הדו"ש באהבה:
152
קנ״גשלום וכו' להרב וכו' מוה' יהושע פאלק נ"י האבד"ק קאמינקע במדינת רוסיא:
153
קנ״דבדבר השאלה כשהניח הבהמה לשחוט ראה השוחט שיש בעור במקו' שחיטה כעין גילקע קשה ושחט הבהמה שלא במקום הגילקע והפך העור הצוואר והי' קוץ במקו' הגילקע מונח לארכו של עור. הנה לפענ"ד יפה פסק מעלתו שהוא טריפה ולדעתי הוה ספק בשחיטה כיון שבמקו' השחיטה היה הגילקע ומצאו שם קוץ מונח לאורכו של העור וא"כ ספק גמור הוא שמא נקב שם ולא הוחל ההכשר והוה ספק וריעותא גמורה. וע"כ אין צורך לכל הדיני' מה שכתב מעלתו אם כדין חתך העור המבואר בסימן כ' ואם כדין הקוץ המבואר בסימן נ"א קוץ הנמצא בחלל וא"צ לכ"ז כי הוה ספק וריעותא גמורה. ולפי שירט הדרך לנגדי לכן קצרתי ואומר שלום דברי הכותב בנחיצה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
154
קנ״השלום וכ"ט אל כבוד הרב וכו' מוה' ישראל מאיר קערשינבוים מדזיקוב נ"י:
155
קנ״ומכתבו הגיעני תמול ואז הביא הב"ד כמה מכתבים ואני עודני יושב קריות חוצות ומחוסר ספרים ובכ"ז אמרתי להשיב בקצרה מה שהקשה על הרמב"ם שכ' בהקדמתו לסדר זרעים דבהלכה למשה מסיני ל"ש מחלוקת וע"ז הקשה ממנחות דפליגי בשרטוט של מזוזה וא"כ חזינן דפליגי בכה"ג כמבואר בש"ס שם והאריך בזה. הנה תמהני שלא ידע מעלתו שבשו"ת חוות יאיר סימן קצ"ב האריך והרחיב הדיבור על דברת הרמב"ם ומצא כביר ידו הרבה מקומות שיש לתמוה עליו בזה וגם במגן גבורי' סי' ל"ב הזכרנו מעט מזה גם מה שהקשה מרש"י חולין די"ב שכ' דהלכה למ"מ היא דסמכינן ארובא והרי ר"מ פליג וא"כ חזינן דיש מחלוקת בזה והנה זה ודאי ל"ק דהרי רש"י פירש עוד פירש אחר והרמב"ם ס"ל כפירש אחר אטו גברא אגברא קא רמית ובאמת דרש"י לא ס"ל כהרמב"ם בזה. ומה שהקשה בהא דכ' רש"י בחולין די"ג בד"ה ולא באומת דל"ש למיפרך תנינא אלא במידי דתני במתני' אבל במידי דתני במתניתא ליכא למיפרך תנינא וע"ז הקשה מדפריך בבב"ק קו' על ר"א מאי קמ"ל תנינא ושם היא ג"כ בתוספתא ולא נמצא במתני' ולפענ"ד ל"ק דהרי ר"א סידר הש"ס והיא ידע כל הברייתות וא"כ עליו ודאי קשה מאי קמ"ל ודוקא על אמורא אחר שייך לומר אולי לא ידע הברייתא וכמ"ש רש"י ומהגם שר"א דסידר הש"ס מביא זו הברייתא ביומא ד"ו וא"כ בודאי דבכאן שפיר יש להקשות עליו תנינא ומה שהקשה בהא דפריך בב"ב שם היכא דמי אי איכא טהורים טמאים מי מצי עבדי והיינו משום דטומאה רק דחוי' היא וכל דאינו יכול לעשות בעצמו היכי מצי משוי' שליח וע"ז הקשה דמה קושיא דהא כיון דבדיעבד אם כבר הוקרב בטומאה הקרבן כשר כמ"ש התוס' ביומא ד"ז בד"ה דם שנטמא וכל היכא שבדיעבד מעשיו הועילו ל"ש כל מלתא דהיא לא מצי עבד וכמ"ש המחנה אפרים ה' שליחות סימן ט' והנה אם כי גוף הסברא לא נראה לי והמחנה אפרים אינו ת"י בכ"ז אף אי נימא כן ל"ק לפמ"ש במפורשי הים בב"ק דק"ו שם יעייש"ה וימצא ודו"ק דברי הדו"ש באהבה:
156
קנ״זעתירת שלום אל כבוד הרב הה"ג החריף הבקי המפורסם מוה' ישראל אהרן האבד"ק גרויס ווארדין נ"י:
157
קנ״חמכתבו הנוכחי הגיעני תמול בצירוף כמה מכתבים הנחוצים ונתתי לו משפט הקדימה למען כבודו ולמען לימודו. בדבר שאלתו שעשו מקוה בדרך זה שעשו טבלא והטבלא מונחת ע"ג קרקע והיא תלויה על בדי ברזל וכאשר גבר המעיין עשו נקבים למעלה בהבדים והאריך מעלתו אם מותר מטעם שהאריכו בש"ע סימן קצ"ח סל"א והביא דברי הראב"ד וכל השיטות הנאמרים בזה. והנה באמת מה בצע בהארכת דברים שכבר נדברו בראשונים ואחרונים בהיתר. והנה שיטת הראב"ד בהא דאמרו בנדה דף ס"ו אמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כ"ח ותטבול סבר ר"ה למימר משום גזירת מרחצאות הא על גבי סלתא שפיר דמי א"ל ר"ח התם טעמא מאי משום דבעיתא סלתא נמי בעיתא ושיטת הראב"ד דטעם משום גזירת מרחצאות לא נדחה והחילוק הוא דבכ"ח לא עלתה טבילה אף בדיעבד ובסלתא בדיעבד עלתה וכן קבע בש"ע ומדברי כל הפוסקים נראה דלר' חנן נדחה טעם דגזירת מרחצאות ועיין ט"ז וש"ך מ"ש בזה. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש לקיים שניהם דהנה בתוס' ד"ה פתחה כתבו בשם רש"י מחק הגירסא דאמרו שם דלית הלכתא כהני שמעתא דכי אתמר לטהרות אבל לבעלה לא ור"ת מקיים הגירסא ובאמת שרש"י הקשה קושיא גדולה דבכל הני שמעתתא נקטו בלשון נקבה ואי לטהרות למה לא נקט בלשון זכר ובאמת שגם בב"ח נקט אשה לא תעמוד וע"כ נראה לפענ"ד דבאמת לטהרות שייך הגזירה דמרחצאות אבל לגבי בעלה לא מחמרינן רק משום דבעיתא ולכך נקט אשה לא תעמוד דבאשה הטעם משום בעיתותא. ובזה מדוקדק מה דאמר לשון התם טעמא מאי ולמה אמר התם והא כאן מיירי והיה לו לומר טעמא מאי משום בעיתא וע"כ דזה נקט משום דגם בנמל אפשר שייך ג"כ משום בעיתא ועיין בתוס' שם ד"ה אשה ולכך אמר לשון התם והיינו דבאשה טעמא משום בעיתא. ואם כנים אנחנו בזה שוב יש לקיים גם שיטת הראב"ד ולחלק דבטהרות החמירו משום גזירת מרחצאות ובאשה משום דבעיתא וא"כ בנ"ד דלא שייך משום בעיתא שרי ואף שכל הפוסקים לא נחתו לזה מכל מקום צירוף יש בזה. ועכ"פ כיון שכל הגדולים התירו מכמה טעמים כמ"ש זקני מהר"ם פדוואה ובשארית יוסף ועיין סדרי טהרה שמקיים דבריהם באורך ומחלק בין קבעו בבנין והמים צפים ע"ג. וזה שנים רבות שכתבתי ליישב עפ"י דברי סדרי טהרה הקושיא הגדולה שהקשה הנוב"י והמהרח"ש בהך דקבעו ולבסוף חקקו דקי"ל דכשר והנוב"י הקשה מהא דאמר בב"ב דף ס"ז שאני שאיבה דרבנן וכבר האריכו בזה וגם אני כתבתי הרבה ולפמ"ש הס"ט יש לחלק דבקבעו בבנין והמים צפין ע"ג אף בדאורייתא כשר והארכתי בזה הרבה ואכ"מ. ועכ"פ לדינא יפה הורה מעכ"ת בצירוף טעמים דידיה שהמקוה כשרה. ולרב הטירדא לא אוכל להאריך כי כעת החילותי להדפיס שו"ת שואל ומשיב מהד"ת והטרדא רבה וע"כ אבקש אשר יסלח על כבודו להעתיק לי ע"י עושי רצונו התשובה הלז. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש בכל לב:
158
קנ״טהנה בדבר השאלה רבו ההיתירים כמ"ש מעלתו לגבב הרבה דעות הפוסקים בענין זה וכמעט לא השאיר עוללות. ומה שיש לי להוסיף מה שהאריך מעלתו דמקרי מסל"ת. הנה לכאורה רציתי להוסיף דענין החשש בכל שאינו מסל"ת הוא דוקא כשמדבר מאיש פלוני דאז שייך לומר דנתכוין להתיר אבל בלא ידע שזה האיש כלל א"כ בודאי לא נתכוין להתיר ובכה"ג ל"צ מסל"ת כלל. אמנם מהש"ס ופוסקים לא משמע כן אבל מכל מקום יש לסמוך על הריב"ש וכמ"ש מעלתו. והנה מ"ש מעלתו דמרש"י ביבמות דף קכ"ב מבואר דלא חיישינן לשאלה שהרי רש"י כתב לכשתהא הפונדקית נאמנות כלומר באותן ענין שהאמינו פונדקית הוה נמי שאר אשה נאמנת שהרי פונדקית הוציאה להן ועל הסימנים סמכו ומדלא חש על השאלה אלמא דלא חיישינן לשאלה. והנה מזה אין ראיה דשם היה ס"ת וס"ת ודאי הוה מכלים דל"ח לשאלה וכ"ש מציצית דכתבו דל"ח לשאלה מכ"ש ס"ת. איברא דלפ"ז יקשה למה הוצרכו בש"ס לומר דמסל"ת היתה ולא סמכו על הסימנים דס"ת דודאי לא מושלי אינשי. מיהו ז"א דדוקא אם מצאו אדם נהרג ולא ידענו מנו אז ל"ח לשאלה אבל כאן דלא ידענו אם זה מת כלל ואולי הלך מכאן והרי זה ידעו דהי' לו מקל ותרמיל רק דחשו שמא הלך לו מה מועיל הסימנים דניהו דל"ח לשאלה אבל אכתי ניחוש שמא הלך לו והניח בידה הס"ת ומקל ותרמיל בפקדון עד שיבא. הן אמת דלפ"ז דברי רש"י תמוהים דא"כ היאך כתב רש"י דעל הסימנים סמכו והא לא הוה סימנים כלל ומיהו י"ל דבאמת עיקר הסמיכה היתה על שהסל"ת ורק דבאמת י"ל דיש לחוש שמא ערומי קא מערמא דאחר שהביאו אותו לפונדקי היו יכולים להעליל עליו ולהביאה לערכאות היכן הלך לו ואולי הרגה אותו וע"כ הסל"ת שמת וע"ז הביאו ראיה שמי ביקש מידה שתראה להם המקל והתרמיל והלא טוב יותר היה לומר שהלך לו בכל הכלים וע"כ שאמת אמרה ומסל"ת הוא באמת. ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה פונדקית שהקשו דמה ראיה מפונדקית הא הי' מסל"ת ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לחוש דערומי קא מערמא דנתיראה שמא ישאלוה היכן האיש וע"ז הסל"ת ולכך לא היתה מסל"ת וע"ז הוצרכו להסימן של מקל ותרמיל ובאמת הסימנים אלו אין ראיה שזה מת דלמא חלף והלך לו והניח הכלים האלה בידה בפקדון עד שיבא אבל זה לראיה דהיא מסל"ת ממש ובאמת שאינם סימנים ממש ודו"ק. עוד יש לצרף דכיון דאשתו נסעה לטאלטשי על ר"ה והוא גם הוא רצה לבא על ר"ה בלי ספק שלא הלך לו דאין דרך שיסע למרחוק סמוך לר"ה ולא יבא למקום שרצה שיתפלל שם בר"ה ויוה"כ. וכיוצא בזה מצאתי בשו"ת מהרי"ו סימן ע"ט שכתב כיון שנמצא שני ימים אחר יוה"כ אין דרך איש אחר לבא שמה שיהיה בלא מנין באותן הימים יעו"ש ומכ"ש בנ"ד שבודאי זה האיש רצה להיות על ר"ה בטאלטשי במקום ששלח את אשתו ובלי ספק לא הלך לו למרחוק. עוד נראה לי דכיון דמדאורייתא בודאי אזיל ליה חזקת חיים וחזקת א"א שהרי מה דמצריכין ס"מ ביותר למ"ד סימנים דרבנן הוא רק חשש דרבנן כמ"ש הנוב"י סימן כ"ט וסימן ל"ב וכ"ה בקונטרס מהרח"ש על עגונה דאתתא דף ל"ז ע"ג וכמ"ש מעלתו בשמו. ולפ"ז נ"ל דבר חדש דהנה בתשובה אחת כתבתי דיש ליישב קושית הט"ז ביו"ד סימן שצ"ו בהא דבספק תוך ג"י מחמרינן ולמה לא נימא אוקמא אחזקת חי ובתוך ג"י מת. וכתבתי די"ל דל"ש בנהרג חזקת חי דדוקא במת בטבע של ב"א יש לומר דמוקמינן אחזקת חי שהי' לי וע"פ הטבע לא ימות אבל בנהרג פשיטא דפסיק רישא ולא ימות וא"כ באמת לא אתרע חזקת חי מצד עצמו רק שהרגוהו וכל שהרגוהו שוב ל"ש לומר חזקת חי והארכתי בזה. אמנם אמרתי דיש להעמיד על חזקת הגוף שלא אירע לו דבר שיתרע חזקת הגוף. והנה הב"ש תירץ דזה האיש יש לו חזקת חיותו שידענו דהי' לו חזקת חי משא"כ בזה האחר אף שבודאי חי היה מכל מקום הרבה מתים יש בעולם ויותר יש לתלות דזה שנודע חזקת חיותו שבודאי לא מת ע"ש ודלא כהנוב"י שנדחק בזה. ואני אומר דמכל מקום בנהרג לא שייך זאת דע"פ רוב בני אדם מתים על מטתם ולא נהרגו והו"ל מיתה דלא כאורחיה. אך לפענ"ד יש לומר כיון דבאשה יש שתי חזקות חזקת חי וחזקת א"א א"כ לזה שנודע לנו חזקת חיותו יש חזקת חיים וחזקת א"א ולאחר לא נודע חזקת א"א דאולי בחור היה או אשתו מתה וכדומה א"כ יש להעמיד זה על חזקת חיים וחזקת א"א. ולפ"ז נראה לפענ"ד דכל שיש סימן בכלים ויצאת מחזקת א"א מד"ת וגם מחזקת חיים יותר טוב יש לתלות בזה האיש שבודאי יצא מחזקת חי עכ"פ מד"ת ובחזקת חי של אחר אף שלא נודע לנו שמת עכ"פ היה לו חזקת חי וגם בגהרג לא שייך חזקת חי וכמ"ש רק חזקת הגוף והרי חזקת הגוף אתרע בודאי שהרי יש סימן בכליו וע"כ יש לומר שזה בודאי מת ודו"ק היטב:
159
ק״סשלום וכ"ט לנ"ד הרב הגדול המפורסים מוה' פנחס בורשטין נ"י:
160
קס״אמכתבו הגיעני היום ויאמין לי כי הגיעני היום חמשה מכתבים נחוצים בענין עגונה וגיטין ובכ"ז אמרתי להשיב מיד על מכתבו והנה מה שהקשה בהא דאמרו ביומא ל"ו לריה"ג לאו דנבילה וטריפה לא לקי דהוי כעין הניתק לעשה וכמ"ש רש"י ותוס' שם וע"ז הקשה דא"כ לריה"ג שוב אין ראיה דלא תאכלו איסור הנאה במשמע מדאצטריך קרא בנבילה והרי אצטריך שלא ללקי וא"כ מ"פ בפסחים דף כ"ג והרי חמץ וכו' ותניא לריה"ג והרי לריה"ג אצטריך קרא דנבילה או דלכלב להיתר שלא לקו וא"כ שוב לא תאכלו לא משמע איסור הנאה כלל והנה במחכ"ת שגה בזה דמה דפריך הש"ס מחמץ הוא אף לחזקי' דבחמץ כתיב לא יאכל ובזה בודאי אסור בהנאה לכ"ע ושפיר מקשה על ריה"ג וגם ההמהרש"ל לא גרס ריה"ג רק סתם ר' אסי ואף דהמרש"א חולק ע"ז עיין בצל"ח דמקיים דברי המהרש"ל ומה שהקשה על הא דאמר בפסחים שם דריה"ג סבר דלא תאכלו גם איסור הנאה משמע וכי אצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה אתי וע"ז הקשה דהא אצטריך קרא דלא תאכלו למלקי עליו דשם לא ניתק לעשה ובפרט בחלב קדשים דאסור לעכו"ם ולכלב הנה בזה לא ידעתי כלל דקרא דלכל מלאכה אתי להתיר ושפיר אמר וא"ל דהא אינו אסור כלל בהנאה דלא תאכלו לדידי' לא משמע איסור הנאה כלל דז"א דהרי שם בעצמו כתוב לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו וא"כ למאי כתוב לא תאכלוהו וע"כ דלא תאכלוהו הוא משום דלא תאכלוהו משמע איסור הנאה ולכך אצטריך להתיר חלב למלאכת הדיוט. ובזה מיושב קושיתו הראשונה דלריה"ג לא תאכלוהו ע"כ איסור הנאה במשמע וא"כ מקשה שפיר דריה"ג איך התיר הנאה בחמץ הא לדידי' איסור הנאה במשמע דאל"כ למה לי קרא דלכל מלאכה ומה שהקשה בחולין ק"א דאמרו דאוכל ג"ה של נבילה אינו לוקה אלא אחת ריה"ג הוא דלית לי' איסור כולל וקשה הא בלא"ה לא לקי על לאו דנבילה דהא ניתק לעשה כדאמרו ביומא לפע"ד י"ל דמכאן ראיה למ"ש רש"י בתמורה ד' דבכהנים דחמיר קדושייתהו אף לאו הניתק לעשה לקי וא"כ משכחת לה לענין כהן שאכל ג"ה של נבילה דאז לקי ורק משום דלית לי' איסור כולל ואף לפירוש שני של רש"י שם י"ל דניהו בניתק לעשה ממש כהן לא לקי אבל כאן דאינו ניתק ממש רק כעין ניתק בזה ודאי כהן לוקה דחמיר קדושתו וזה אשר חזיתי לכתוב לפי הזמן הדחוק כי אני טרוד מאוד דברי הדו"ש באהבה רבה:
161
קס״בלאשר רבו המכתבים ונשאר המכתב עד היום אמרתי לכתוב למע"ל אשר נתישבתי עוד בקושיתו דאיך נודע לריה"ג דלא תאכלו איסור הנאה במשמע מדאצטריך קרא בנבילה והא לריה"ג אצטריך שלא ילקה הנה לפע"ד לריה"ג מוכח כן דכיון דלדידי' לא לקי כלל למה כתוב בתורה לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך וכו' הי' לו לכתוב כל נבילה לגר אשר בשעריך וכו' וממילא ידענא דאסור באכילה והוה לאו הבא מכלל עשה והרי לריה"ג באמת לא לקי וא"כ מנ"מ אם הוא לאו בפירוש או הבא מכלל עשה ומדכתוב בתורת לאו ש"מ דהכתוב רצה להורות דלא תאכלו לגר אשר בשעריך שמזה נלמוד שכ"מ שנאמר לא תאכלו איסור הנאה במשמע עד שהוצרך לפרש ההיתר וא"ל דלא תאכלו אצטריך לאסור בהנאה דהא הותר דאמר שמותר ליתן ואף למכור לנכרי וע"כ דאתי להורות שכ"מ דכתוב לא תאכלו איסור הנאה במשמע כנ"ל ברור:
162
קס״גמה שנסתפק בהא דקי"ל דעשה דוחה ל"ת אי הוה העשה הזאת חיובית ככל עשה שבתורה שמכין אותו עד שתצא נפשו או שנאמר די לנו דגלי רחמנא שיוכל לעבור על ל"ת שהוא רשות ולא חיוב והביא שני ראיות דאינו רק רשות א' מהא דאמרו בסנהדרין עיר הנדחת שיש בה מזוזה אחת אינה נעשה עיר הנדחת ולמה לא נימא דאתי עשה ודחי ל"ת. הנה כבר קדמו הת"ח בקושיא זו וכבר כתבתי בזה הרבה ואין כאן מקומו. וראיה השניה מהא דאמרו בחולין שאני עשיית שלום דעדיף משאר עשה דאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים ומאי עדיפותיה דבכל מקום עשה דוחה ל"ת. אינה ראיה דמעלתה היא שוויתר הקב"ה על קדושת שמו יתעלה ויתברך וצוה למחקו ואני אמרתי דחיובית לפמ"ש הרמב"ן בפרשת יתרו בטעם הדבר דעשה דוחה ל"ת משום שיותר חפץ הקב"ה שיקיים מצותיו ממה שיהיה בשוא"ת ממילא מבואר דחיובית. וגם ראיה מהא דאמרו במנחות דף מ' סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ועיין רש"י ותוס' למה לא נקיט אוסרין ומתירין ולפמ"ש א"ש דקמ"ל דמחייבינן וענשינן על העשה וע"ש בכתובות פרק שני זימנין דתפסה. מה שהקשה על התוס' אם תתפוס בלי עדים מה הועילו חז"ל בתקנתם הא תוכל לטעון לא תפסתי. ולפענ"ד לק"מ דמשכחת לה כגון שתתפוס ויהיה ע"א ומיגו במקום ע"א אמרינן ולא תוכל לטעון לא תפסתי ויותר טוב לה לטעון בתולה הייתי דאינה מכחשת העד ודו"ק. מה שהקשה לפמ"ש האחרונים דעשה שהיא בקום ועשה דוחה לאו הבא מכלל עשה א"כ הא דאמרו במנחות פ"ד לא כלה ולא לשריפה והא עשה דעומר דחי ללאו הבא מכלל עשה ע"ש הנה דברי אחרונים ממקור הרשב"א יצאו כמ"ש המשנה למלך בפ"א מנערה ובפ"י בק"א לכתובות דף מ"ם גבי ניתי עשה ולדחי ל"ת אבל לק"מ דשם לאכלה ולא לשריפה כל ששורפו דוחה העשה דאכילה בקום ועשה במה ששורפו ולא דמי לכל לאו הבא מכלל עשה דעלמא דשם אינו דוחה העשה בידים רק ללאו הבא מכלל עשה אבל כאן הלאו הבא מכלל עשה דוחה עשה דיאכלו לגמרי:
163
קס״דכה הגיעני מכתב מהרב המאוה"ג וכו' מו"ה דניאל הלוי נ"י אבד"ק טארטיקוב בדבר האברך המופלג מו"ה יהושע אריה נ"י בהמנו"ח מו"ה שלמה זלמן ז"ל אשר נשא אשה בק"ק טארטיקוב מ' הינדא בת הרב מו"ה יצחק וזה זמן רב כערך שבעה שנים אשר נגעה יד ד' באשתו ל"ע שנשתגעה ושגעונה נורא עד מאד עד שתוכרח להאסר בכל לילה בחבלי ושלשלאות ברזל והאברך מוכ"ז הנ"ל הוא מעוגן ונע ונד בארץ כל זמן הנ"ל וצועק בחבליו להתיר אותו מכבלי העיגון כמבואר בב"ח ואחרונים. והנה בהיוה כי לא דבר חדש הוא וכל האחרונים מלאים מזה וגם שזה הדבר מעשים בכל יום חס עליו ונזדקק לו ונתוועדו יחד בב"ד דשם וקראו לאמה של המשוגעת הנ"ל ולקרוביה ונתפשרו בפניו עם האברך מו"ה יהושע אריה עבור כתובתה ושיהיה לה על מזונות וכן קיים האברך הנ"ל והשליש הכל ליד הרב הנ"ל וגם השליש גט ע"י שליח כד"ת באופן שלפי חוות דעתי לפי הנראה מתשובות האחרונים יכולין להתיר לו עפ"י מאה רבנים לישא אשה על אשתו. וביקש הרב הנ"ל מאתי להזדקק לדבר הזה לפתוח בהיתריא. והנה בא גם לפני האברך הנ"ל ובוכה וצועק על ימי נעוריו אשר הולכים בלי חמדה בלי טובה בלי ברכה ומבקש ומחנן לרחם עליו ולהתירו ממסגר אסיר. והנה כבר הארכתי בכמו אלה בפלפולים רבים שונים ונחמדים וכעת לא יתנני העת להאריך בפלפולים מחמת כי אני יושב קרית חוצות כעת ושותה מי מעיין אשר קשה למעיין והנני פותח לו שערי היתר ומסכים אני להתירו מכבלי העיגון שיוכל לישא אשה על אשתו ובלבד שיסכמו מאה רבנים ולאו דווקא רבנים אלא לומדים שהגיעו להוראה אעפ"י שאינם יושבין כסאות למשפט. ולענין מה שפלפלו האחרונים בזה דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח הנה צויתי לעשות לו עפ"י המבואר בנוב"י מהד"ק סימן ג' וכן עשה דברי המדבר באמת לבוב יום ה' בלק שנת תבר"ך:
164
קס״הולמען לא יהיה הדבר ריק מדברי תורה אמרתי לרשום איזה הערה במה שחידש המהרי"ט דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ודוקא בסתם אבל באומר בהדיא מועיל ותמה המשנה למלך דנעלם ממנו סוגיא במקומו דהש"ס הנ"ל אם אומר לאפטרופס כל נדרים שתדירי עד שאבוא לביתי וכו' והרי שם עשה שליח בפירוש וכה"ג יכול לעשות שליח וכבר הארכתי בפלפול בזה בהרבה תשובות ליישב. וכעת נראה לי דהנה בהא דאמרו כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת האריך בראשונות סימן ד' דלכך אמרה התורה שיוכל להפר משום שע"ד בעלה היא נודרת ואני כתבתי בגליון המהרי"ט לפע"ד הוא ש"ס מפורש בגיטין פ"ג ע"ב עי"ש וכעת אין הש"ס לפני והמ"י ולפ"ז צ"ל דגם ע"ד שלוחו היא נודרת ולכך גם השליח יכול להפר. ומעתה בכה"ג דמסתמא לא מצי משוי שליח אף שקרה מקרה שעשה בהדי' שליח. עכ"פ היא לא ידעה שיעשה שליח א"כ לא נדרה ע"ד שלוחו ואיך יוכל להפר ויש להאריך בזה ואכ"מ. ועכ"פ יש לנו סניף תשובת מהרי"ט הנ"ל רק למען יהיה הדבר בלי פקפוק צויתי לעשות כדברי הנוב"י:
165
קס״ושלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חריף ובקי וכו' כש"ת מוה' נתן הלוי נ"י אבד"ק קוליקוב יצ"ו:
166
קס״זיקרתו הגיעני והנה ארשום בקצרה במה ששאל אשה שהי' דרכה להיות סובלת בטבעה חולי החלחולת ל"ע הנקרא גילדני אדער ומוציא דם בעת עשיית צרכי' דרך פי הטבעת וכעת מזלפת טיפי דם דרך אותו מקום בעת תשב לפנות ושפטו הרופאים שגם זה בא מחמת החולי הלז ונתהפכו שבילי חולי זו פנימה ועשו לה רפואות והחזירו שבילי מכה זו למקומה הראוי אח"כ כשפסקה לעשות רפואת חזר הדבר לזוב דרך אותו מקום ולא הועילו לה הרפואות והאשה אומרת שיודעת בבירור שאין זיבת דמים הללו ממקום זיבת דם נדתה כי אין מרגשת שום כאב וכן מראה דם זה משתנה מדם ראייתה בנדה וע"ז העלה מעלתו להתיר והביא שמצא כן בס' חתם סופר. ובאמת שכל דבריו דברי תורה. אמנם למען לא ישוב ריקם בלי שום דברי תורה אמרתי לבאר מ"ש שדם הלז משונה מדם נדתה הנה זה אינו דבר ברור ובשו"ת דבר שמואל סוף סי' ק"ע כתב דשינוי מראה הדם ההוא משאר מראה דם ווסת שלה לדידן דאסרינן כל מראה אדום או שחור אי אפשר להבחין בין טמא לטהור ע"ש איברא דלכאורה כיון דיש לה ווסת רק שאינו ווסת קבוע ופעמים מקדמת או מאחרת אבל עכ"פ באותן הימים שבנתים הוא בחזקת מסולקת דמים א"כ מהראוי לתלות יותר שהוא דם מכה ואף שרוב דמים טמאים באים מן המקור זה בעת ווסתה אבל שלא בעת ווסתה מהראוי לתלות שהוא דם החולאת והנה בשו"ת צ"צ סי' פ"ו כתב שלא תהי' האשה סומכת על עצמה להכיר הדם במראותו שהוא ממכתה אלא צריכה תחלה להראות לחכם שני הדמים דם מכתה ודם ראיית נדתה כדי שיכיר החכם בין זה לזה ושם מיירי בנמצא דם שלא בשעת ווסתה ואפ"ה החמיר בזה. איברא דזקיני הח"ץ ז"ל סי' נ"ו השיג עליו בפירש הש"ס יעוין שם. הן אמת שאשתקד כתב לי הרב הגאון אבד"ק ניקאלייב ברוסיא דבתוספתא מבואר בהדיא כהצ"ץ דאם הי' דם מכתה משונה מדם נדתה אינו תולה. וכן דייק מלשון הרא"ש ואני הבאתי דברי פסקי הרא"ש פ' תינוקת שכתב בהדיא דאם הי' דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה איברא שהדבר תמוה דאדרבה למה לא תתלה בדם מכתה כל ששוה לה דם ראיתה כעת אף שאינו שוה לדם ווסתה. אמנם נראה באמת דבאמת הרא"ש והתוספתא מיירי כשדם ראייתה כעת אינו שוה לדם מכתה רק לדם ווסתה ונראה שהי' מקודם א"א לתלות בדם מכתה ואף שהוא שלא בשעת ווסתה מ"מ הרי אינו שוה לדם מכתה אבל כשדם ראייתה כעת אינו שוה לדם נדתה יותר מסתבר לומר דהיא דם מכתה דהא הוי שלא בשעת ווסתה. ובזה הארכתי לישב קושית אא"ז הח"צ ז"ל על הצ"ץ וגם לשון הש"ס שמורה כהבנת הח"ץ ז"ל והתוספתא מורה כהבנת הצ"ץ ז"ל וכפמ"ש לא יחלוק ביניהם דהש"ס מיירי ששוה לדם נדתה מקודם א"כ א"א לתלות בדם מכה אף שיש לה ווסת ובזה יתישב היטב מה דאמרו אם יש לה ווסת תולה בווסתה ואם הי' דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה והיינו לפמ"ש המרדכי דאם יש לה ווסת היינו שתולה שאינו בזמן ווסתה ע"ז אמר שמ"מ אם אין דם מכתה שוה לדם ראייתה רק לדם נדתה אינו תולה בזה. עכ"פ בנ"ד דשפטו הרופאים שהוא דם מכתה מהחולאת הנ"ל ל"ע והראו מופת שע"י רפואות חזר למקומו בוודאי תולה בזה דאינו מן המקור. וגם לענין הנקיים יפה כתב מעלתו דכל שרואה דם נדות בפני עצמו פשיטא דתוכל לספור נקיים אחר שתראה דם נדה וגם כיון דדם ראיתה משונה מדם נדות פשיטא דתוכל להכיר וע"כ הדין ברור כמ"ש מעכת"ה ובזה אסיים ואומר שלום לכבודו ותורתו והנני ידידו דו"ש באהבה. ויסלח לעיין היטב בכל מ"ש כי קצרתי:
167
קס״חבדבר ראובן בעודו בריא הקדיש ספרים שלו שינתנו לאחר מותו לבהמ"ד שבעירו וקודם שמת בא שמעון ב"ח דראובן וגבאם בחובו. ואמר לפני אנשים לאשר כבר הקדישם ראובן רצונו גם הוא למלא דבריו להקדישם שינתנו לבהמ"ד לאחר שימות הוא. וליתר שאת כתב כדברים האלה על ספר אחד מהספרי' הנ"ל ומת ראובן. ולאחר זמן רב מת גם שמעון ותובעים הקהל מיורשי שמעון שינתנו הספרי' לבהמ"ד והיורשי' טוענים דבע"כ חזר מזה שמעון שהרי נתנם שמעון במתנה לאיש אחד שנתקשר לישא את בתו. ואחר שנתפרד והותר הקשר קבלם ממנו בהחזרה וגם אשר נכתב בהספר הנ"ל נמצא כעת נמחק לא נודע מי מחקו. והשלישו הספרי' הנ"ל ביד שליש עד עת בא דבר ד' זו הלכה לחרוץ משפטם. והנה מתחילה שמתי אל לבי לתור ולבקש מקום מנהג ישראל ומעשים בכל יום שבני אדם נודרי' חפצם לבהכ"נ ולבהמ"ד בעודם בריאים ועומדי' להנתן אחר מותם ואין פוצה פה לעכב ולערער לומר שלא קדשו דלכאורה כיון דהקדישות שלנו דין הדיוט להם ורק משום נדר אתינא עלה כמ"ש הפוסקי' וכיון דלא נדר לעשות בחייו אלא שלאחר מותו ינתנו הרי בשעה שחייל הנדר אין הנודר בעולם לחול עליו כח הנדר ובהדיא כתב רמ"א בחו"מ סימן רי"ב סעיף ז' לענין מקדיש דבר שלא בא לעולם דכתב המחבר שם דחייל הנדר וז"ל ודוקא אם הנודר קיים אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אין כאן שיקיימו נדרו. ובסמ"ע שם כ' כיון שלא קיבל עליו אלא עד שיבא לעולם שאז יתננו והוא מת קודם שבא לעולם. נמצא דאף לאחר שבא לעולם אין הנדר והחיוב חל על מי לתננו מכח קבלה הראשונה ע"כ. וה"נ בזה דתלה נדרו לאחר שימות שעה דלית לנדר על מי לחול וגם אין לומר דמכל מקום מחוייבי' לקיים הצוואה לפי מאי דקיי"ל דאף במצווה בעודו בריא אמרינן מצוה לקיים דברי המת כשינוייא דר"פ בגיטין דף י"ד וכמ"ש הפוסקי' וטוש"ע סי' רנ"ב זה אינו דכבר כתבו התוס' בב"ב דף קמ"ט ד"ה דקא מגמרו וכו' דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בהשליש בשעת הצוואה דוקא וכ"כ בש"ע שם ואף לפי מה שנראה מדברי הה"מ בפ' כ"ב מה' מכירה דלא בעינן שהשליש דוקא שכתב וז"ל שאף במתנת שכ"מ אעפ"י שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחוייב אם היה קיים ועיקר עכ"ל. והעתיקו ג"כ בקצות החשן סימן רי"ב וסימן רנ"ב ה"ד בשכבר נתחייב בדבר רק שלא הספיק לקיים עד שמת בזה ס"ל להה"מ דל"ב שהשליש דוקא וכמו ההוא דתוספתא פי"ט דב"ב שמביא הר"ן ז"ל פ"ק דגיטין באומר נתתי שדה פלונית לפלוני וכו' תנתן לו רבי אומר זכה וחכ"א לא זכה אלא כופין את היורשין לקיים דברי המת אף דלא שייך שלישות בשדה מ"מ כיון דאף בקנין אתן עכ"פ החיוב רמיא עליו לקיימו וכיון שכבר נתחייב מחוייבין גם היורשין לקיים דבריו וכמו שהאריך בזה הקצה"ח שם אבל במת קודם שחל החיוב א"כ בהגיע זמן חלות החיוב ליכא על מי לחול ושוב לא אמרינן בזה מצוה לקיים דברי המת. לכן נראה לפענ"ד לומר עפ"י מה דאיתא בחו"מ סימן קצ"ה סעיף ה' במקנה לחבירו בקנין סודר וא"ל הקונה תקנה סודר זה ותקנה חפצך לי לאחר שלשים יום לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה אבל אם אמר לו קנה ע"מ שתקנה לי מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה. וכתב הרמ"א שם בשם מהרא"י וז"ל ובסתם אמרינן דהוי מעכשיו באופן המועיל דודאי בכדי לא הוה עביד עכ"ל. ודברים הללו נובעי' ממעיין החכמה תורתו של הר"ן ז"ל בנדרים דף מ"ח ע"ב שכתב וז"ל הוי ס"ד דרב נחמן דהכא כיון דלא אמר בהדיא דלא לקני עד דהוי צורבא מרבנן ואמר סתמא כמאן דאמר מעכשיו ולכי הוי דמי ע"כ כאשר הראה עליהם בס' נתה"מ סימן רי"א סעיף ז'. וביאור כוונתם שבאו למעט בכה"ג שהקנה לו בסתם ואמר לו שעד שלשים יום ישתמש בו הוא או אחר ולא תלה הקנין באחר שלא אמר בפי' ותקנה לאחר למ"ד או אל תקנה אלא לאחר למ"ד הוי כמעכשיו אפילו אמר בפירוש שעדיין ישתמש בו מוכר זמן ידוע והוא דבר שהקנין נתפס בו מיד הוי כמעכשיו דבודאי בכדי לא הוי עביד ואפילו בקנין כסף דגם בלא מעכשיו לא הוי בכדי ממש דקונה לאחר זמן מ"מ הוי ג"כ כמעכשיו כיון דעכ"פ עד אותו זמן שניהם יכולין לחזור בהם קרוי בכדי עכ"ד. והמעיין בדברי הר"ן שם יראה להדיא דלאו דוקא בקנין שהוא במעשה אמרינן מלתא דבכדי לא הוה עביד אלא אפילו במלתא דתליא בדיבור כגון ההוא עובדא דהתם דבשכ"מ מיירי דלא הוי אלא דיבורא בלבד כיון דמפני אמרינן מלתא דבכדי לא הוה עביד. וא"כ נראה לפענ"ד דה"ה בבריא שאומר שמקדיש חפץ זה שיתננו לאחר מותו לבהכ"נ כיון שלא ביאר בהדיא דתחול הקדש לאחר מותו או דלא תחול אלא לאחר מותו שפיר אמרינן ג"כ דבכדי לא הוה עביד כיון דא"ת דלא תחול הקדש והנדר אלא לאחר מותו אין בדבריו כלום והוי בכדי יש לנו לתקן ולומר דהוי כמעכשיו וכוונתו מהיום הגוף והפירות דהיינו זכות השתמשות לאחר מותו שעד אותו זמן ישתמש הוא או אחר בו. והגם שהרמ"א סימן רנ"ז הביא בשם הרשב"א בתשובה שהמקדיש קרקע מהיום ולאחר מיתה דלא קדיש כלל משום דאי אפשר לומר גוף מהיום ופירות לאחר זמן דקא אכיל פירות של הקדש ע"כ. כבר הביא שם הקצה"ח דברי רי"ף דזה לא שייך אלא בהקדיש לבדה"ב ולא בהקדישות דזמן הזה דדין הדיוט להם וע"כ דברי הרמ"א שם אין להם שייכות לזמן הזה עכ"ד. וא"כ ממילא לפמ"ש דכבר נתחייב בחיוב הנדר בגוף החפץ מעת שקיבל ע"ע שוב היורשי' מחויבי' בזה לקיים דברי המת אף בלא השלישו וכדברי הה"מ הנ"ל וזכות השתמשות ששייר לעצמו נפקע ממילא במיתתו וע"כ בעי' השלישו רק באומר תנו מנה וכה"ג דלא הוה חפץ ידוע ולא שייך בהו לומר מהיום הגוף והפירות לאחר מותו דכיון דפירות דהיינו זכות ההוצאה שייר לעצמו הרי אין הגוף עומד דלהוצאה נתנה והרי ע"כ כוונתו שתחול המתנה לאחר מותו לכן שפיר כל שלא השלישו לא אמרינן בזה מצוה לקיים דברי המת. אבל בחפץ ידוע שפיר יש לנו לתקן דבריו ולומר דכוונתו מהיום ולאחר מיתה משום דמילי דבכדי לא הוה עביד. וגדולה מזו נראה לי דאף במספקא לן איזה לשון אמר אם אמר שמקדישם שינתנו לאחר מותו ולהקדש או שאמר שיהי' הקדש לאחר מותו יש לנו לומר דמסתמא לא דקדק בדבריו שלא יהי' חלות הנדר אלא אחר שימות נמצא דאינו כלום דבכדי לא הוה עביד אלא בודאי אמר באופן שכוונתו שהנדר והקדישו תחול מהיום כ"ז שאין הכרח גמור וברור שלא הי' כוונתו אז אלא לאחר זמן וא"כ בנ"ד נמי אין לנו לזכות ליורשים זולת שנאמר ששאל על נדרו מכח מה שראינו שנתן הספרים במתנה לאיש שנתקשר לו. ובאמת אין מזה הכרע גדול דיש לומר דלא נתן לו אלא להשתמש בהם כל זמן שיחיה הנודר. מה גם דכבר כתב הרדב"ז בתשובה ח"א סי' קל"ד דאף אם הנודר עצמו טען התרתי את נדרי שנדר להקדש או לצדקה אם לא אמר בפירוש בפני מי הותר אין חוששין לדבריו וכופין אותו לקיים דאחזוקי אינשי ברשיעי שהתירו נדר כזה לא חיישינן שהחכם שהתיר נדר זה חייב נדוי שמפסיד את העניים עכ"ל א"כ כש"כ דטענה זו לא טענינן אנן ליתמי ואף אם יש איזה הוכחות מתרצין במה דאפשר למען לא נשוה להשואל והנשאל רשיעי. מכ"ש מה שנמצא הכתוב בספר א' נמחק כעת אין זה הוכחה דמי יודע מי מחקו ולאיזה טעם נמחק דזולת כל אלה היה מקום לומר לפמ"ש המשל"מ פרק י"ח מה' מלוה דהקדש קדושת דמים לא גרע ממכר דבמטלטלין אין ב"ח חוזר וגובה מהם וכ"כ הב"ח וכ"כ המהרי"ט בחלק יו"ד א"כ ה"נ יש לומר כיון שהקדישם ראובן תחלה שינתנו לאחר מותו לבהמ"ד ואם נבאר כוונתו במהיום ולאחר מיתה כנ"ל דהגוף תיכף להקדש היה מקום לומר דאין הב"ח יכול לגבות מהם רק למה שיש זכות לראובן בהם דהיינו זכות השתמשות כל ימי חיי ראובן וגם בזה צ"ע דיש לומר דדוקא לעצמו שייר ואפילו לדעת התוס' ערכין פרק שום היתומי' והביאם ג"כ בקצה"ח סימן קי"ז שנראה שחולקין על סברת הפוסקי' הנ"ל וס"ל דהקדש לא הוי כמכר ויכול בע"ח לגבות מהם ואפילו מלוה ע"פ וכמו שהאריך בקצה"ח שם הרבה מ"מ לנדר זה יש מקום לומר דל"מ התרה כלל וכמ"ש בתשובת שבו"י ח"ב דכל שנודר לתועלת חבירו הוי כנדר ע"ד חבירו דל"מ התרה בלתי ידיעתו. וה"נ כיון שנראה מתוך דבריו דנדרו הי' לזכות ראובן לבצע אמרתו אשר צוה מקדם הו"ל לתועלת חבירו דל"מ שאלה ובפרט לפמ"ש ב"ב ל"ה אין חוששין לשאלה כלל כנ"ל. לכן בהא נחתינא ובהא סלקינא דמחויבי' היורשי' לקיים דבריו לתתם להקדש והיה מעשה הצדקה שלום הנראה לפענ"ד ע"פ ד"ת הקדושה כתבתי. ולפענ"ד שייך משום מצוה לקיים דברי המת ואף שלא השליש בחייו הרי מבואר בחו"מ שם דכל שצוה להיורשי' הוה כהושלש ושייך מצוה לקיים דברי המת וכאן כל שכתב על הספר לתת להבהמ"ד א"כ הגבאים הוו כיורשי' שלו וכל מי שראה זאת כתוב נעשה יורש וגבאי לקבל אותם ולתת לבהמ"ד. ומה שנתנם לאיש אחד שהתקשר לישא בתו. הנה אם נשאר הכתב שכתב לאחר שהותר הקשר אמרינן שכבר נתיישב בדעתו ממה שעבר ונתן לבתו ואף אם הוא ספק הוה ספק צדקה דאזלינן להחמיר והדברי' עתיקים ועיין ביו"ד סימן רנ"ט ובחו"מ סימן ר"נ וביד שאול ביו"ד שם הארכתי בזה וגם י"ל דלא חזר בו כמ"ש מעלתו:
168
קס״טשלום וכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג וכו' מוה' ליבש הארשאווסקע נ"י אבד"ק אוהניב:
169
ק״עמכתבו הגיעני היום. והנה בדבר שאלתו א' נשא אשה שילדה אחר מיתת בעלה וגמלה הולד אחר ט"ז חדשים על כי היתה חולה גם הילד נחלה עי"ז ואמרו הרופאים שהנקה מזיק לה ולילדה ועשתה הבחנה ע"ז לערך ד' שבועות וראתה כי כן וגמלה אותו ואחר עבור קרוב לאחד ועשרים חדש נישאת לאיש אחד מפ"ק והוא כהן. וכעת ספרה שכשהתחילו לדבר לה זה השידוך ושמעה כי היא אינה רשאית לעשות השידוך והוא אינו רוצה אם לא תבטיח לו להנשא תיכף השיבה להשדכן כי אסור לה להנשא עד ח' תמוז והיה שם נגיד א' מדומה ללמדן ואמר לה באשר שגמלה כבר הילד מותרת להנשא ולא שאלה לחכם יותר. וגם הבעל כששמע שיש לה ילד קטן שאל להשדכן אם מותרת להנשא והשיב לה כי זה איזה חדשים שגמלה מהסתם כבר עברו כ"ד חדש ולא שאל ג"כ יותר ועשו נשואין וכנסה לביתו. וכעת מבקשים שניה' התרה שלא יצטרך להוציא כי כהן הוא. גם אמרו שהי' שוגגת ועוד כי שאלה ברופאים ואמרו כי מוכרחת לגמול גם תיכף כשגמלת קבל אבי האשה את הילד לביתו גם בשעת הנשואין עשה התחייבות להחזיקו ולגדלו כאחד מיו"ח זהו תורף השאלה. והנה הבעל היה אצלי יום אתמול וסיפר לי השאלה בקצת שינוים ואמר לי שיגיע לי מכתב ממעכ"ת ותיכף אמרתי שכבר התרתי בנדון כזה וטרם ראיתי את המכתב חדשתי זאת. אמנם מה שהקשה מעלתו משו"ת מיימוני הלכות אישות סימן כ"ד הנה אני הרגשתי בזה וכתבתי ליישב דשם באמת הש"ס דחי דלא קי"ל כאותה מתניתא ור"ה ור"פ דרצו למעבד עובדא ולא שביק להו האי סבא ור"פ דחי מברייתא אחרת והם בעצמם חזרו בהם כי פשיטא דלא עבדינן עובדא אבל כאן שיש ב"ה ור"י ור"ח שהורו כן ניהו דלא קי"ל להלכה כן רק כרב וכשמואל היינו דלא רצו לשנות שיעור יניקה וקנסא הוא אבל פשיטא באשת כהן לא עבדינן עובדא לגרש ושלא יוכל להחזיר זה לא עבדינן ובאמת פשטת דברי הש"ס דאמר אי ר"מ הא אמר יוציא ולא יחזיר עולמית משמע כמ"ש רבינו יעקב דאם היה ר"מ ס"ל לא יוציא היינו סומכין עליו ומהר"ם שם נדחק בזה ואני תמה דהרי אמרו בנדה כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ובדרבנן נוכל לסמוך על חד תנא בשעת הדחק כמבואר בש"ע יו"ד סימן רמ"ב בש"ך בפסקי או"ה שם ועיין כללים שבסוף ספר גט פשוט ובחבורי יד שאול שם ואף דאנן לא סמכינן על חד תנא אבל בעלי הש"ס יכולין לסמוך ע"ז ומה גם על תנא ובעובדא דרבינו יעקב אנו רק מתניתא אבל על תנא בפרט על רבים בודאי יכולין וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ור"מ במקום ר"י אינה משנה. ובלא"ה נראה דהמעיין בחידושי רשב"א וריטב"א ימצא דתקנו משום תקנת הולד וחשו חז"ל להחמיר וכיון דלאחר ט"ו חדש לית ביה משום תקנת הולד רק משום קנסא בעלמא פשיטא דנוכל לסמוך על כל הני. והנה לענין הפרשה לכאורה נראה מדברי רמ"א דמפרישין אותו כמבואר סעיף יו"ד ולענין זה לא שייך הטעם שלי דכל דא"צ לגרש רק בהפרשה בעלמא סגי למה לא יפרישו. אמנם נראה דזה דוקא לענין הבחנה שפיר צריך להפריש דאינו נבחן אבל כאן דהיה לאחר כ"ד חדש א"כ ממנ"פ אם לא נסמוך על ב"ה ור"י צריכין לגרש ואם נסמוך עליהם מה זו הפרשה. ועוד נראה לי דאדרבא לא נוכל להפרישם דאם נפריש יבאו לטעות דמועיל הפרשה לענין מניקת חבירו וזה לא מצינו. וכעין זה כתב הט"ז באו"ח סימן תנ"א ס"ק כ"א וכאן עדיף משם דכאן יש סכנה בדבר. והנה באמת לא ברירא כאן אי הי' שוגגין שהרי האשה אמרה שישלמו לה הכ"ד חודש בח' בתמוז ולא תוכל להנשא קודם ואף שלמדן א' הורה לה אדרבא בת"ה מבואר דת"ח הטועה בדין לא מקרי שוגג ושוגג לא מקרי רק בלא ידע כלל שהיא מניקה או ע"ה שאינו יודע כלל ועיין ח"מ וב"ש ס"ו. הנה כאן אינו ענין לזה דזה דוקא בת"ח אבל לא נגיד למדן אינו יודע עד היכן להעריכו וצ"ע אי מקרי שוגג על מה ששאלה לו. עכ"פ לפי שהוא כהן וכאן ל"ש הפרשה ע"כ יש להתיר ועוד יש לסמוך בזה עפ"י אמירת הרופאים שחלבה מזיק לולד. עוד יש לי כמה וכמה התירים וכבר אזלו בו נמושות ועיין תה"ד סימן רט"ז ימצא ג"כ סמך שיש להקל בכהן:
170
קע״אואחרי צאת התשובה נתחדש לי דברים ואמרתי לרשום בקצרה דהנה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סימן נ"ד הפליא בזה דביבמות דף מ"ב נקט לא ישא אדם מעוברת חבירו הרי שתלה האיסור בדידיה שלא אמר מעוברת שמת בעלה לא תנשא וגם לא נזכר שם מיתה שיאמר שלא ישא אדם מעוברת שמת בעלה או מניקה שמת בעלה ובכתובות הסוגיא בהפך מכל אלה שתלה האיסור בדידה וע"כ דמזה ראיה להר"ש הזקן דבגרושה לא משתעבדא ועל דידה ליכא איסור שבידה לשמוט דד מפיו ורק על הנושא אסור כל שהוא אינו רוצה לשמוט דד והוא נושא אבל באלמנה גם עליה איכא איסור ודפח"ח. והנה צריכין להבין לשיטת ר"ת השינוי הסוגיות. ולפענ"ד נראה דהנה בירושלמי אמרו והובא בתוס' סוטה דף כ"ד דהטעם של מניקת חבירו הוא משום ובשדה יתומים אל תבוא והיינו כיון שהתינוק יש לו שעבוד עליה. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר נכון דהא בגרושה ליכא משום שעבוד רק משום גזירת חכמים דלא פלוג והנה בהא דאמרו בפרק האשה שנפלו בכתובות דף ע"ח ע"ב ד"ה הכי גרסינן ברש"י דבמוכרת באירוסין אמרינן לכתחלה לא תמכור ואם בא לוקח לב"ד לימלך אמרינן ליה לא תזבין וביאר התוי"ט דבאמת לא תמכור לאו אדידה קאי דלה אין יכולין למחות אבל ללוקח הבא לימלך ודאי דמוחין בו וביאר הדברים משום דאמרינן למה לך לכנס בענין שיש בו איסור ניהו דאם מכרה ונותנה קיים ועליה אין איסור אבל אתה מה לך לכנס בזה ועיין משנה למלך פ"י מהלכות זכייה ומתנה ובזה נלענ"ד דה"ה הכא דזה הבדל שבין גרושה לאלמנה שבאלמנה האיסור עליה כיון דמשעבדא אבל גרושה אין האיסור עליה רק שלבעל אנו מוחין למה לך לקחת אשה כזו שעכ"פ מצד היושר הוא שתניק קח לך אשה אחרת שאין עליה שום התחייבות ולכך תלוי האיסור בו. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הנוב"י דלר"ש הזקן דגרושה כיון שאינה משועבדת להניק לא חל האיסור א"כ ה"ה לב"ש באלמנה דס"ל דאינה משועבדת לי' כלל איסור מיניקת והרי בכתובות דף סמ"ך אמרו הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה והיא קושיא חמורה ולפמ"ש אתי שפיר דהמעיין בתוס' יבמות דף מ"ב ובכתובות שם דף סמ"ך הביאו דברי ר"ש הזקן בלשון הזה דגרושה מותרת לינשא דלא משעבדא להניק א"כ יש לומר דבאמת על הבעל יש איסור גם בגרושה רק עליה אין איסור והנ"מ הוא כמו דשם אם מכרה ונתנה קיים אף שהלוקח אסור לקנות ה"ה הכא כיון שהיא אינה עושית איסור אין מוציאין ממנו. ומעתה שפיר אתי הן הן דברי ב"ש דלכתחלה עכ"פ אסור לישאנה:
171
קע״בובזה מיושב קושית הפ"י על מ"ש ר"ת לדחות דברי ר"ש דכשם שלטעמא דידך אין חילוק בין אלמנה לגרושה ה"ה להאי טעמא ותמה הפ"י מאי סברא היא זו דלמא לפי המסקנא חזר בו ולפמ"ש א"ש דהכי כוונת ר"ת דכיון דגם לר"ש אסור לכתחלה דכיון דלטעם דחסא איכא איסור עליה ג"כ א"כ הכוונה דאמרו לא תתארס גם עליה האיסור ממילא גם לטעם סתם מעוברת למניקה קיימא ע"כ אסור ואפילו אם נשאת תצא. עכ"פ יהיה איך שיהיה כיון דעיקר האיסור בשביל שמזיק שיעבודו של התינוק א"כ כל שהן שוגגין עכ"פ לא נתכוונו להזיק כל שלא נתכוונו בודאי מותר כי במזיק שעבודו הוא ג"מ דוקא במזיד ולא בשוגג. וגם דכל דעליה אין איסור הוי רק גורם דגורם ושיטת המהר"של דפטור. ומ"ש בשם הנימו"קי דכל שאין המתנתה אלא משום גזירה כל שזמנו קצוב לא כייפינן ליה לגרש וה"ה כאן שהזמן הוא קצר ג"כ לתשלום הכ"ד חדש ג"כ יש להקל: והנה לפי מה שהוגה שם בנימוק"י אין הכוונה כן ועכנ"ל דעכ"פ הפרשה בעי:
172
קע״גשלום להרב החריף מוה' חיים מאיר נ"י:
173
קע״דע"ד קושייתו על הש"ך חו"מ סימן קכ"ו ס"ק י"ח דמגו מגברא לגברא לא אמרינן והרי בחו"מ סימן קמ"ו סעיף כ"א כ' דנאמן במיגו דאי בעי אמר לך זבנתי אף דהוה מגו מגברא לגברא לק"מ דכל הטעם דאין אומרים מגו מגברא לגברא היינו משום דשמא רוצה להפסיד לזה ולא לזה ועיין נו"ב מהד"ק חלק חו"מ סימן י"ט וכאן לא שייך זאת דהא באמת הוא שילם בעד הקרקע רק שהמערער טוען שיש לו שטר על השדה א"כ כל עיקר טענתו רק שהפסיד להמערער ומאי נ"מ בין אם טוען שלקחו מיד המוכר או שיטעון שלקחו מיד המערער א"כ שפיר הוי מגו. וזה פשוט:
174
קע״השלום להרבני מוה' הירץ ראבינשטיין נ"י:
175
קע״ומכתבו הגיעני תמול ואני לא ידעתי אם הוא בע"ד שאין ראוי להשיב ובכ"ז אמרתי להשיב באופן שלא יוכל ללמוד ממני דבר. בדבר המעשה שאחד הניח בנים שנים והאחד בכור ובנות שלשה ולפי נימוסיהם הבנים והבנות שוים בנחלה וטוענין הבנות שבדיניהם צריכות לתת צעסיא על חלקם וזה אינן רוצות לתת עד שיתנו להם חלק בעזבון כפי שמגיע להם בדיניהם וגם אחת מהבנות יש לה טענה שהבכור אמר לבעלה הוא גיסו שאינו רוצה בעזבון אפילו כחוט של מנעל יותר ממנו ובזה טוענת הבת שמחל לה חלקו. והנה מצד המחילה הנה חלק שיש לו מצד פשיטות בזה לא מהני מחילה לכל השיטות דהא ירושה דאורייתא ואינו בא ע"י מעצמו רק ממילא וראוי לזכות ממילא ובכל שעה ראוי לירש ולא מהני מחילה כמבואר היטב כל השיטות במשנה למלך פכ"ג מאישות ע"ש באורך ובחלק בכורה שהבכור נוטל פי שנים ולענין חלק בכורה דמתנה קרייא רחמנא ומועיל סילוק וכן מבואר בהגהת אשר"י במתניתין דהאומר איש פלוני בכור לא יטול פי שנים כתב בזה"ל אבל אם מחל הבכור בפירוש הוה מחילה ע"ש. ומ"ש שם בירושלמי אמר מחל בפירוש לא הוה מחילה דבע"כ הוא שלו כבר תמה בזה הקצה"ח סימן ער"ח ס"ק י"ג דלא נמצא בירושלמי וכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י הגיה ובירושה והיינו בחלק פשיטות לא מועיל מחילה והדברי' ברורי' ועכ"פ בחלק בכורה אפשר דמועיל מחילה ועיין בקצה"ח שם שהעלה דמועיל מחילה. אמנם צריך לדעת באיזה לשון אמר אבל מה שטוענות הבנות שאינן מחוייבות לתת צעסיא וזה אינו דין תורה הנה טענתם טענה כמבואר בשו"ת פני משה להרב מוהר"ם בנבנשת והארכתי בזה בהרבה תשובות ואני הבאתי סמך מדברי התוס' ב"ק דף מ"ם ואף דבתה"ד מפקפק ע"ז וכן קי"ל בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף וא"ו ועיין ביש"ש ב"ק שם ובתומים שם לפענ"ד הא עדיפא משם דעכ"פ מעשה א"צ לעשות ולתת לו צעסיא בדיניהם וע"כ בזה טענתם טענה וז"ב לפענ"ד:
176
קע״זשלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג מופלא באנשים מוה' משה בן ר' ראובן שאול מקולטשין נ"י:
177
קע״חהגיעני יקרתו תמול לעת ערב ואני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ובכ"ז אמרתי להשיב. מ"ש מעלתו על מה שנוהגי' שוחטים להעביר חלב ע"ג סכינים שלא יחלידו ויש לחוש שמא לא יקנח יפה וישחוט בו. לפענ"ד אין חשש דטרם שהולך לשחוט צריך לבדוק הסכין וכל שיש חלב על הסכין א"א לו לשחוט בו שאין הסכין חד וחלק וגם מראה הסכין אין לו וע"כ צריך לקנחו יפה יפה וז"פ וברור. מה שהקשה על רב ושמואל בכתובות דף ק"ז דניחוש שמא א"ל בתחלת נישואין צאי מע"י במזונותיך ונתרצית ושוב א"י לחזור והיאך פוסקין לה מזונות לק"מ דלא חיישינן דעפ"י רוב אין אשה נתרצית לזה וגם הבעל אינו אומר כך ול"מ לרב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב א"כ גם כאן כן וגם לשמואל מכל מקום כאן לא שייך חזקת ממון דבאמת הוא מחוייב לתת מזונות רק שנתן לה עבור זה מע"י וגם מחויב להשלים החסרון א"כ לא שייך חזקת ממון והולכין אחר הרוב וז"ב. מה שהקשה משמואל א' סימן וא"ו דכתיב לא עלה עליהן עול וכתיב והשיבותם בניהם מאחריהם הרי אף דכתיב אשר לא עלה עליהן עול כמו בפרה ומ"מ כתיב והשיבותם בניהם. לק"מ דהרי אמרו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ומכ"ש לשון בני אדם לחוד וא"כ מכ"ש מה שאמרו הגוים סרני פלשתים הם לא אמרו אשר לא עלה עליהן עול היינו עול מלאכה וניהו דבלשון התורה והמצוה גם תשמיש פוסל ובכלל לא עלה עליהן עול אבל בלשון בני אדם ומכ"ש נכרים אין בכלל עול רק עול מלאכה וז"ב ופשוט והרי ר"א מכשיר בפרה מעוברת וא"כ לדידיה גם בלשון המקרא ומשפטיה אינו בכלל מכ"ש בלשון ב"א ונכרים. מ"ש במעשה דהיה לו בכור ובת וכתב להבת שטר חצי זכר פשוט ואח"כ מת ואשתו היתה מעוברת וילדה זכר ומת תיכף כמה צריכה לטול והביא דברי דו"ז הגאון מוהר"ץ הלברשטאט בספרו. לפענ"ד הדבר פשוט דאחר שמת תיכף אגלאי מלתא למפרע שלא הניח רק הבכור ואותה ונוטלת שליש ואף דקיי"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע ועיין ביבמות ריש פרק החולץ ובנימוקי ובמשנה למלך פ"ו מאישות מכל מקום זה בדבר שאינו צריכין לדון למפרע אבל כאן בעת חלוקת הירושה אנו דנין ואין כאן ולד והדבר דומה למ"ש הרשב"א בתשובה חלק תולדת אדם סימן פ"ב לענין ברירה דבדבר שא"צ לדון על למפרע אמרינן ברירה ע"ש ועיין בשו"ת שאגת אריה שכיון מדעתא דנפשיה וכמ"ש בחיבורי יד שאול וה"ה בזה כנלפענ"ד כ"ז כתבתי בלי עיון בספרים. ואבקש שאל יטרידני כי אני עמוס הטרדות. דברי הדו"ש:
178
קע״טד' ישפות שלום אל כבוד הרב הה"ג החריף ובקי המפורסם סופר מהיר וכו' מוה' יצחק איצק נ"י באדענצקייא האבד"ק קערמנער:
179
ק״פמכתבו הגיעני היום חשתי ולא התמהמהתי להשיבו ולדבר הזה יסלח כי לא השיבותי לו על מכתבו הקודם יען כי אז הייתי טרוד שהעתקתי אהלי חוץ לעיר לשאוף רוח צח ולשתות מי מעיין הקשה למעיין ובבואי הנה לא יכולתי לתת עין ע"ז כי מחוסר ספרים אנכי פה וגם לא אכחד קושט דברי אמת כי לא ראיתי אז דבר אשר יניעני לחזור מדעתי וכעת מלתא מני אזדא וקשה עלי לחפש חיפוש כתבים וע"כ אני מבחוץ ואם מעכ"ת דעתו להתיר ורוצה לסמוך על דעתו כטוב בעיניו יעשה ואני על מקומי עומד לבלי להתיר: וע"ד הקושיא שמביא בשם הגאון חתם סופר. הנה אני ראיתי קושיא זו בספר ככר לאדן מהגאון אזולאי ז"ל והביא קושיא זו מגדולי הספרדיים וגם כתב שבספר עיון יעקב מהמחבר שבות יעקב הקשה ג"כ קושיא זו ולא כתב תירוץ. ולפענ"ד ליישב הקושיא דלפענ"ד נראה דענין מה שמותר לומר לשה"ר על בעלי המחלוקת הוא משום שיוכל עי"ז לבא לתווך השלום שאם יוודע הדבר אולי עי"ז יוכל להשקיט הריב וכענין שלמדו מנתן הנביא שעי"ז שגלה נתן לדוד בשם ד' שיתנבא ששלמה יהיה מלך עי"ז בא הדבר שאדוניהו נס ולא הרבה במחלוקת וא"כ כדי לקיים דבר ד' מצוה עליו לומר לשה"ר על בעלי המחלוקת ועיין בב"ב דף ל"ט ברשב"ם שם דבמחאה לא שייך משום לישנא בישא דמצוה עושה בזה כדי שיזהר בשטרו ע"ש הנה ראינו דכל שאינו מכוון לקנטר ולגנות רק לתכלית מצוה לית בה משום לישנא בישא וה"ה בזה דמה שבא לתכלית טוב מותר לומר לשה"ר לשכך המחלוקת וז"ב. ולפ"ז שם שהגיד השליח שאמרו העיני האנשים ההם תנקר ועיין מהרש"א בח"א שאמר שכונו על משה רבינו וא"כ זה לא מעלה ולא מוריד לגוף ענין המחלוקת ודי היה לו לומר שעודם מחזיקים במחלוקתם ולמה הרבה בגנותם שאמרו העיני האנשים ההם תנקר וכוונו לעיני משה וע"כ משום דכל מאן דמתפקר בשליח ב"ד לא מחזי כלישנא בישא ודוק:
180
קפ״אעוד נ"ל בישוב הקושיא דהנה רש"י פירש דעיני האנשים ההם תנקר קאי על עיני דתן ואבירם אבל הנימוק"י פירש דקאי על עיני משה ובמהרש"א בח"א פירש דהש"ס ע"כ קאי בפירוש הנימוק"י דאל"כ אין כאן משום ל"ב כלל לפירש"י ע"ש ולפ"ז נ"ל דבר נחמד דע"כ לא אמרו דמותר לומר לשה"ר על בעלי מחלוקת רק שיאמר הדברים כמו שאמרם הבעלי מחלוקת אבל כאן כפי שטחת הלשון אין כאן משום לשה"ר רק שהשליח גלה מצפון לבם שכוונו על עיני משה בזה שוב אסור להרבות מחלוקת מה שלא נשמע משטחת הדברים ולכך למדו מזה דשב"ד יכול לפרש הדברים כפי הבנתו ובזה יתיישב מה דק"ל בהא דאמרו דלית משום ל"ב וקשה הא בלא"ה כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית בי' משום ל"ב ולפמ"ש א"ש דבאמת זה דווקא כשהדברים מבוארים בפשטות כן אבל כאן מה שגלה כוונתם זה לא נתאמרה באפי תלתא דאולי כוונו רק על עיני עצמם לא עיני משה רק ששליח ב"ד הבין ברמיזתם שכוונו על משה זה מחזי כל"ב ולולא דהוה שליח ב"ד לא היו רשאים לומר ודו"ק היטב:
181
קפ״בעוד יש לי דברים רבים בזה אבל טריחא לי מלתא להעתיק. אלה דברי המדבר לכבוד התורה ולומדיה דור"ש באהבה רבה:
182
קפ״גע"ד המעשה שאירע שאשת קצב והעקער שלו העידו עליהם בפניהם אשת קצב שבא ההעקר וקנה ממנה לשונות שנים טריפות וראתה כי היו שם משרתת אחת מבית אכסניא וקנתה לשון אחד אשר מכרוהו לה בתורת כשרה וגם אמרה אשת הקצב אשר יודעת בה זה כמה כערך שתי שנים שקונין אצלה מהקצב לשונות טריפות הרבה בכל שבוע והיו לבה נוקפה מה יעשו באלו הטריפות ואמרה לשכנתה כמה פעמים אך לפי שלא ידעה ברור הדברי' לא הגידה ואתמול כאשר ראתה דבר זה אמרה לשכנתה זאת וגם אמרה לנאמן מבית המטבחיים והלכה עמו לבית ר' זעליג ולקחה הראשון בחזרה והכירו אותה שזו הוא הטריפה אשר קנו מאתה היום והלכו ושאלו את אשת הקצב ואמרה שהי' לה שני לשונות כשרות וחפשו אצלה ולא מצאו כלום ואמרה שכבר מכרה וכל המעשה לא נשתהה רק ערך רבע שעה וקצב אחד העיד ששאל את ההעקר זה איזה חדשי' מה אתם עושי' בהלשונות הטריפות אשר אתם קונים לרוב והשיב לו שמוכר לגוים ושאל אותו היאך יש לך הרבה גוים קונים לשונות והשיב לו שמוכר גם לישראל שאוכל טריפות ואמר לו אעפ"י שאוכל טריפות אסור למכור לו טריפות אמר לו מה איכפית לי מה שמצוויני בעל הבית שלי אני עושה וההעקר מכחישו. אבל ניכרים הדברי' וגם מטענות הקצב שהדברי' אמת וגם על מה שמכר אתמול אומר ג"כ שהוא לא ידע רק שאשתו מכרה ולשון כשרה היתה וגם אשתו אומרת כזה שלשון כשרה מכרה. והנה כבר נודע שטבח שהוציא טריפה מת"י אינו נאמן לומר שוגג הייתי ואף דהש"ך כתב דבאדם שידוע שירא שמים הוא ומדקדק במעשיו אין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא. הנה בכאן לא נודע זאת ואף שהקצב אומרי' עליו השוחטי' ושאר אנשים שמתנהג בכשרות אמנם אשתו וההעקער בודאי ל"ש זאת ומה גם שהם אינם טועני' שוגגי' היו ולשון כשר היה וזה נודע בבירור ששקר ובכה"ג מבואר בש"ע חו"מ סימן קמ"ו סעיף כ"ד שהודאת בע"ד על חובתו אפילו חוץ לב"ד כמאה עדים דמי ואף שהמודה לחבירו שחייב לחבירו כל זמן שלא אמר אתם עדים יכול לומר משטה אני בך. שאני הכא שלזכות עצמו בא בטענתו והרי הודה לחובתו מכלל הטענות שטען וה"ה כאן הרי לא טענה ששוגגת רק אמרה שהיתה כשרה וא"כ שוב אינה נאמנת לומר ששוגגת היא וגם אף אם נימא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא בכה"ג שניכרין הדברי' שהתעצמה מאוד האשה לומר שיודעת בבירור שמוכרי' לשונות טריפות לישראלים וגם אמרה לשכנתה כמה פעמי' כאשר שכנתה אמרה בפני' ניכרים הדברי' שהן אמת שהרי קונה אצלה ולמה תאמר כזאת להפסיד לעצמה הקונה וכבר כתב בשו"ת צמח צדק סימן ע"ט דבכה"ג אף בדבר שבערוה מועיל ידיעה בלי ראיה באומדנות המוכיחות ע"ש. וע"כ האיש ההעקר אסור וראוי להעבירו עד שבועות הבע"ל וגם אשת הקצב לא תבוא אל החנות עד שבועות הבע"ל והקצב כיון שעליו העידו אנשים שמתנהג בכשרות עומד בכשרותו אבל ראוי לקונסו על שהכניס טריפות לבית המטבחיים שלו הכשרות וגם ישבע שלא יכניס טריפות למכור במקולין בין הכשרות:
183
קפ״דשלום וכ"ט להמופלגים הדייני' דק"ק קעשניב יצ"ו:
184
קפ״המכתבם הגיעני במו רגע וחי נפשי כאשר קראתי המכתב בושתי מאוד לראות איך אנשים המזדקקים לדין יכתבו כזאת כמעט אשר לא יבינו פירוש המלות כי האבני מלואים כתב בהדיא דאם פירשה להניק ולדה בחיי בעלה ג' חדשים אפילו היתה מניקה ולד אחר לתענוג ולא צמקו דדיה מותרת להנשא לריב"ש משום דכבר מכיר הולד מניקת האחרת ובכה"ג היכא דיש צד להקל סמכינן אריב"ש והיינו משום דבכה"ג שנתנה בנה למניקת בחיי בעלה ג"ח קודם מותו כיון שנפסק ממנה שם מניקה אינה נקראת מיניקת חבירו אבל כאן שבעלה מת בחג השבועות תרכ"ד והיא ילדה אח"כ בחג הסוכות א"כ מה מועיל שתתן בנה למניקה הרי נקראת מניקת חבירו דכל מעוברת למניקה קיימא ס"ס שם מעוברת ומניקת חבירו עליה ואסורה ולא נשאר ההיתר רק לאחר ט"ו חדש וחלילה לסמוך על זה והפני יהושע לא אמר רק לאחר המעשה בדיעבד וכבר צווחו גם ע"ז הגאון מוה' סענדר אבד"ק סאטניב והגאון בעל נטע שעשועים ז"ל ומ"ש צד היתר שהשכירה עצמה לאפרתי אולי כוונו שהוא כמו ריש גלותא מלבד שבימינו אין לנו ריש גלותא כמ"ש הפוסקים אף גם שזה טעות ששם מיירי שהמיניקת השכירה עצמה לר"ג ולא תחזור בה לכן מותרת מדבי ריש גלותא להנשא אבל כאן האם והמניקת אינן אפרתיות ואיכא חשש חזרה ע"כ חלילה חלילה להתירה. ומאוד תמהני אם כך עלתה בימינו ומהיום והלאה יזהרו וידקדקו היטב ואף בהוראת איסור והיתר יש לחוש שמא יטעו וד' יצילנו מטעות וד' הטוב ישלח לנו משיחו הוא יורה וממנו תצא תורה. אח"כ נתיישבתי אולי הכוונה שנולד לה הבן בחג הסוכות תרכ"ד ואח"כ בחג השבועות תרכ"ד מת בעלה:
185
קפ״ושלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג השנון מוה' מנחם מענדל מו"ץ בפענשניזין נ"י:
186
קפ״זמכתבו הגיעני היום ואני יושב פה קרית חוצות לעסוק ברפואות ומחוסר ספרים וע"כ לא אוכל להאריך. השאלה הראשונה אלמנה אחת שכרה מאיש אחד מקום מושב לחניותה שתעמוד בחוץ סמוך לכותלי' למכור סחורתה ובלילה תניח את חניותה עם הסחורה בביתו והקדימה לו השכר בעד שנה וישבה אצלו לערך שלשה חדשים ואח"כ נשרף העיר ר"ל ותבעה האלמנה שיחזיר לה העודף ושינכה לה מה שישבה ולא רצה ואמר לה כשיבנה את ביתו תשב אצלו ושתקה האלמנה ואח"כ כשבנה את ביתו תבעה לו המעות העודף או שיתן לה המקום מושבה ורצה ליתן לה מקום מושבה רק אשת הבעה"ב לא נתרצית ואמרה לאלמנה שלא תניח את חניותה בלילה בבית ע"כ ת"ד השאלה. לפענ"ד הדין עם המורה וכל שנתרצית א"י לחזור בה וכל מה שהאריך מעלתו בזה אינו ענין לנדון זה דודאי במקום אחר א"י ליתן לו דזה יכול לומר בזה אני רוצה וכמו בספינה זו דא"י ליתן לו אחרת אבל אם חזר ובנאו והיא כבר נתרצית כבר מחלה ובודאי א"צ להחזיר לה השכירות כיון שנתרצית ובלבד שתעמוד החנות בביתה כמו שהי' וז"פ וברור וא"צ אריכות דברים. ומ"ש על החוות דעת סימן צ"ה יפה כתב וגם אני כתבתי בחידושי דאין דבריו נכונים וגם ראייתו משלמים כתבתי לדחות דלא מקרי ממעט באכילה כמ"ש הכ"מ פי"ב ממעשה הקרבנות דממעט בקצת אינו מקרי מיעוט ועיין בצל"ח פסחים דף י"ג והארכתי בזה בתשובה ואכ"מ. ומ"ש על הפרי מגדים סימן צ"ד. הנה אף שהסברא נראה מ"מ יש להחמיר כמ"ש הפרי מגדים דהרי נשאר מעט מים בהגרופין והטעמי' פוגעים זה בזה. ומ"ש על הלבוש הנה אינו לפני לעיין בזה ומפני כי הוא סמוך לשבת ע"כ דברי מעטים:
187
קפ״חלפי דברי תשובת הר"ן ושו"ת מ"ב סימן ק"ט מבואר דאף בעגונה א"א אין אנו משגיחין במה ששינה שמו כל שיש אומדנות והוכחות שמת אותו האיש אף כי בנ"ד ששלח לה מעות ונתנו לה וכל המכתבים מורים שזה האיש היה בעלה ולא נשאר רק שאמר שהבנים יאמרו קדיש והנה במ"ש שיש לו בנים אומרת האשה שהי' אמתלא לרחם עליו אך דא עקא שאמר שם הבנים ולזה א"צ לו לענין אמתלאתו וכעין שכתב הנוב"י סימן נ"ט בטעם הרא"ה בנתקדשתי לפלוני מכל מקום כל שהדבר ברור שזה בעל של האשה הנ"ל אין להשגיח בדבריו ומי יודע אולי מחמת תוקף החולי נשתבש וחשב שבאמת יש לו בנים בפרט ששם יהודא ליב אומרת האשה שהי' לה בן ששמו יהודא ליב רק שמת בחיי הבעל ולא נשאר רק שם הבן שאול אהה והוא שאול. בכ"ז אחר כי יש אומדנות והוכחות בבירור שזה המת הי' בעלה של זו האשה אין להשגיח בדבריו ואולי גם זאת עשה בערמה לאמת דבריו שאמר שיש לו בנים כדי שירחמו עליו אם אולי עודנו יחיה או אף לאחר מיתה לקברו בקבורת ישראל עם כל צרכי הקבורה. וע"כ לפענ"ד תוכל האשה הזאת לקבל חליצה מאחי המת:
188
קפ״טשוכ"ט לכבוד תלמידי היקר הרב המופלג החריף ושנון מוה' אלימלך קויף סג"ל נ"י:
189
ק״צמכתבך נמסר לי לעת ערב והנה ע"ד שאלתך בנדון חותנך הרב המאה"ג החסיד אבד"ק קאנטשיגא נ"י שעשו הב"ד הפשר וחותנך הרב ערער על הפשר אמנם הדיינים עושי הפשר כתבו בפשר שמטילין חרם ששום ב"ד לא ידונו בזה אחר הפשר. ועתה אין רוצה רב אחר לדון בזה. יפה כתבת כי אחר שמערער בעל הפשר שמסר מודעא ושאנוס היה א"כ אין כח בחרם שהחרימו שאם היה הפשר על נכון אז היו יכולין להטיל חרם מאחר שקבלו הב"ד הפשר אין לשום ב"ד לבטלו אבל אם הוא טוען שהפשר היה באונס ומסר מודעא ממילא כשהפשר בטל הדר לדינא ויכולין ב"ד לדון והדברי' פשוטי' דאל"כ נתבטל כל מסירת מודעא שהב"ד יטילו חרם שלא ידונו בזה וכמה קולמוסין נשברו בדיני ביטול מודעא איך מועיל למסור מודעא והלא יכולין להחרים שלא לדון וע"כ אם הדין בטל אין בחרם כלום והוה כחרמו של ים וז"פ וברור והאריכות בזה אך למותר ומ"ש לפ"מ דאמרו בסנהדרין דף כ"ח דלכך עדים הקרובי' זה לזה פסולי' להעיד משום דא"כ נהרג בעדות קרובו והירושלמי מחזיק טעם זה לעיקר ועל זה הקשית איך אמרו במכות דף וא"ו מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש ואמרו שם דאם נתכוונו להעיד אף שלא העידו פסולים לשיטת הרמב"ם ולשיטת התוס' והרא"ש בעינן שיתכוונו בשעת ראיה להעיד וגם יעידו ומה בכך ל"מ לשיטת הרמב"ם כל שלא העידו לא שייך טעם הזמה ולמה נפסלו וגם לשיטת התוס' ע"כ מיירי באופן שהעידו זא"ז כמ"ש התוס' ד"ה אמר א"כ לא יהיה נהרג בעדות אחיו הא די בעדות אחרי' ומאד התאמצת בזה ולכאורה יפה הקשית. אבל באמת לא קשה מידי דבנמצא אחד מהם קרוב או פסול כל העדות בטל מגזירת הכתוב דכתיב עדים ולשיטת הרמב"ם אף בראיה לבד כל שנתכוונו להעיד פסולי' כולם מגזה"כ ולפ"ז אם אותן הקרובי' באין להעיד בודאי פסולין שהרי נמצא אחד מהם נהרג בעדות אחיו וכיון שהם פסולי' מחמת קורבה שוב הוי כנמצא אחד מהם פסול שכל העדות בעל דמה לי שנמצא אחד מהם פסול מחמת עבירה או מחמת קורבה א"כ בין לשיטת התוס' בין לשיטת הרמב"ם כל שבשעת ראיה היו פסולים להעיד הוה כנמצא אחד מהם פסול ובטל כל העדות דבעינן שבשעת ראיית העדות יהיו כשרים שיוכלו להעיד וז"ב כשמש. ומ"ש שלשון התוס' בד"ה שמואל שכתבו ואפילו אירע לאחר כ"ד ומשמע כ"ש תכ"ד וזה לא יתכן דהא כתבו התוס' ד"ה אמר דבעינן שלא ידעו זה מזה דא"כ בתכ"ד בשיעור קטן כזה א"א שלא ידעו זה מזה לק"מ דאין כוונת התוס' במ"ש אירע אחר כ"ד דכ"ש תכ"ד רק הכוונה שאף שאירע אחר כדי דיבור ומהראוי שלא יצטרפו עדותן אפ"ה בטל עדותן כנלפענ"ד:
190
קצ״אשלום וכ"ט אל כבוד הרב המאוה"ג מעוז ומגדל החריף וכו' מוה' יצחק הלוי נ"י אבד"ק זוראוונא:
191
קצ״במכתבו מגלה עפה הגיעני תמול בצירוף המון מכתבים ולאשר היא בתקנת עגונה אכרח לתת לו משפט הקדימה בדבר אשת יוסל ז"ל הנטבע בנעסטיר ומצאוהו לאחר שמונה ימים ונתפח והכירוהו רק באיבריו והי' לו סימנים שומאין שלשה באצבע האמצעיי והכירו כל בגדיו והנה אני יושב בקרית חוצות כדרכי ומחוסר ספרים. והנה מה שצידד מע"ל להתיר עפ"י דברי זקני הח"ץ וגם בהכרת כל בגדיו דל"ח לשאלה וגם בצמצום מקום הכל כאשר לכל יפה צידד וכבר האריכו בזה קדמאי ובתראי וגם אני הארכתי הרבה בזה. ואם רציתי להאריך יכלה הנייר והזמן ואני מסכים ג"כ להתיר אך מה דשדר לן חורפא בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל התמוהים בפי"ג מגירושין ובפ"ז מנחלות ופי"ג מגזילה והכ"מ האריך וכן הלח"מ שם וע"ז תירץ מעלתו דסימנים לא יוכלו להוציא מחזקה כמ"ש התוס' בחולין דף צ"ו ובמצא גט דסמכינין אסימנים הוא משום דשם אין אנו דנין על האשה רק ע"ז הגט ואח"כ תהי' מגורשת ע"י הגט הלז ובכה"ג לא מיקרי מוציא מחזקתה דלא עליו אנו דנין והביא ראי' מדברי הרי"ף באשתמודעני ומדברי הרמב"ם לאיסור בע"א הוחזק. הנה בגוף הדבר שהבינו מדברי התוס' בחולין דאין מוציאין ע"י סימנים מחזקה כבר קדמו הקצה"ח בסי' רכ"ט ובסי' רצ"ו והביא דברי התוס' הנ"ל. אמנם באמת לפמ"ש פ"י בק"א בכתובות דף ק"ב דסימנים אמצעיים למ"ד סי' דאורייתא הוי כמו רוב ע"ש א"כ הרי רוב עדיף מחזקה ולמה לא יוציאו ע"י סימנים ואין רואי' מהש"ס חולין דשם בממון דלא אזלינן בתר רוב ודאי ל"מ להוציא ממון אבל לענין ממונא הרוב עדיף מחזקה ושפיר צ"ל דמועיל. ומ"ש דבגט ל"ש חזקה דאין אנו דנין על האשה הנה כעין זה כתב מהרי"ט בשניות חלק חו"מ סי' ט' דלכך שטר ל"ח מוציא וגמרינן מגט הנמצא משום דכעת אינו מוציא והיא כעין סברא הלז וכמ"ש התוס' חולין שם דשטר ל"ח מוציא אבל לפ"ז תמי' הא דקאמר בב"מ דף כ"ז למאי נ"מ להדורי גט אשה בסימנים ולמה לא קאמר להתיר אשה (ממ"ז) דבגט אין רבותא כ"כ דאין מוציאין מחזקה אבל בעדות אשה מוציאין מחזקת א"א אבל לפענ"ד המעיין בתוס' חולין שם ימצא דלא חלקו בזה רק דשטר דאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מוציאין משא"כ ממון דיש לזה חזקה וא"כ כל סברתו היא דעל השטר אין שום אדם מוחזק ואין גופו ממון ולכך מוציאין משא"כ בממון וא"כ בגט דאנו דנין שתהי' האשה הלז הנכתב בגט שהשליח אומר שהיא שלו א"כ שפיר מוציאין האשה מחזקת א"א ע"ש ואף דכעת אין מוציאין מ"מ הרי מעידין על הגט שהאשה הזאת עומדת להתגרש וע"ז נעשה שליח לגרש ול"ד להך דאשתמודעני דשם הם אין מעידין רק שזה אחיו של זה וכן איסור בע"א הוחזק לא מעידין על שום איש רק על החתיכה ואף שאח"כ בא לחייב משאכל או לחלוץ אבל בעת העדות לא הזכירו דבר על אדם ואמרינן איסור בע"א הוחזק משא"כ כאן תיכף שבא השליח ואמר שזה הגט היא שלו שנשתלח לגרש א"כ תיכף אנו יודעין שם האשה אשר תתגרש ומוציאין תיכף מחזקת א"א ול"ד לשטר שאין שום אדם מוחזק שיאמר שלי הוא ולמה לא נאמן להחזיר השט"ח ואף שעי"ז יוציא ממון הא בשעת העדות אין איש שיאמר שלו הוא ואין אנו דנין ע"ז דהרי ב"כ וב"כ השטר מורה שנתחייב אחד ומה נ"מ בין זה או זה ודמי למ"ש הש"ך בסימן צ"א ואין שום אדם שיאמר שזה שלו הוא ולמה לא נאמין ע"י סימנים שזה האיש אבד השטר אבל כאן תיכף ידענו שהאשה הנכתבת בגט היא העומדת להתגרש עי"ז והרי מוציאין מחזקתה עי"ז ובלא"ה נלפע"ד דשאני שט"ח דע"י הסימנים איתגלי מלתא שזה נתחייב והי' עליו חזקת חיוב ומעמיד הדבר בחזקתו שנתחייב משא"כ בגט אשה שמוציאין מחזקתה עי"ז וז"ב. ומדעתי שהאחרונים נשתבשו בסברא הלזו מדברי התוס' אבל לפענ"ד הדבר ברור כמ"ש ואין ראי' מהתוס' וגם לפמ"ש בשם הפ"י דסימנים הוי כמו רוב ורוב עדיף מחזקה וכן ממון אין אנו מוציאין דלא אזלינן בממון בתר רוב אבל שטר ל"ח מוציא דב"כ וב"כ עכ"פ אחד נתחייב עי"ז ושפיר נאמן על השט"ח משא"כ בגט דמוציאין מחזקת א"א ורק דסימנים עדיפי מרוב וכמ"ש וז"ב וגם מ"ש לענין אבידה דל"ח מוציא לא הי' צריך להאריך דכן מבינים בתוס' כתובות דף ס"ו וכבר האריכו בזה האחרונים וע"כ דברי הרמב"ם אינו ליישב עפי"ז דגוף היישוב אינו אמת דסימנים מועילין נגד החזקה ושאני ממון וכדבר האמור אמנם לענין צדדי היתר כבר כתבתי שאני מסכים ג"כ להיתר ולענין שומא זכורני שבשו"ת ב"ח החדשות נמצא שם מ"ש הגאון מוה' אברהם בן המ"ב להב"ח ז"ל תשובה נפלאה בזה ואני הארכתי הרבה בזה אבל כבר מלתא מני אזדא וקשה עלי לחפש ובפרט שאינו במקומי ז"ז ראיתי פלפולו ואף שיש לי להשיב אין הזמן מסכים ומהגם בפלפול בעלמא כל דרך איש ישר בעיניו. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאזאהן אבדק"ק לבוב והגליל:
192
קצ״גשוכ"ט אל כבוד הרב המופלא וכו' מוה' סענדיר נ"י:
193
קצ״דמכתבו הגיעני היום ע"י האשה הנעצבת עם הגב"ע והנה עם רוב הטרדות הסובבים אותי יום יום ובפרטות בעת הזאת בכ"ז למען הסר כבלי עגון מהאשה הלזו ולהתירה לחלוץ מיבמה אמרתי להשיב בקצרה. הנה מעלתו האריך לספק עלינו אם סימנים מובהקים צריך טביעת עינא. והנה זה לא נסתפק אדם מעולם דסימנים מובהקים הוו כעדים כמ"ש הה"מ והב"י ובמהרש"א בגיטין דף כ"ח וכל הסוגיות מלאו מזה וא"צ להאריך בזה דכיון דהוה כעדים ועדים א"צ טביעת עין ואף דאמרו בחולין דף צ"ז דטביעת עין עדיף מסימנים דאלו אתו עדים ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לא קטלינן ליה ואילו אמרו טביעת עין אית לן בגויה קטלינן ליה א"כ חזינן דבעדים גופא לא מהני ע"י סימנים רק ע"י טביעת עין וא"כ סימנים מובהקים אף דהוה כעדים אינו ראוי לסמוך ע"ז רק בצירוף טביעת עין. הנה באמת זה דוקא לענין מיתה דכבר כתב הכנה"ג בחו"מ סימן כ"ח דכל שאינם מכירים הבע"ד אף שעומד לפניהם מקרי שלא בפני בע"ד כמ"ש בש"ס סנהדרין דף ע"ט ע"ב דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו ועיין ברש"י שם דכל שאינו מכירו הוה שלא בפניו ולפ"ז כל שאינו מכיר הרוצח בטביעת עין לא קטלינן עפ"י סימנים אבל בדבר דלא בעינן שיעיד בפניו ודאי מועיל סימנים ועיין ש"ך חו"מ סימן רצ"ז ס"ק ז' שהעלה דבסימנים מובהקים מוציאין ממון דהוה כעדים ועיין קצה"ח סימן רנ"ט שהאריך להקשות מהך דחולין ולפמ"ש ל"ק והרבה הארכתי בזה בתשובה ואכ"מ. ומ"ש לענין שאלה בטבעת וארנקי. הנה בזה כבר כתבו כל האחרוני' דבפאס לא חיישינן לשאלה ואף לשיטת הריטב"א דאי סימנים דרבנן חיישינן אף בסימנים אמצעיים לשאלה אף בטבעת וארנקי כבר כתבתי בתשובה דבפאס שמצוייר תמונתו ותוארו ואינו ראוי רק למי שמצוייר כזה א"כ שוב הו"ל שאלה דיחיד דלא חיישינן כעין מ"ש זקני הח"צ ז"ל סימן קל"ד והארכתי הרבה בזה באופן שבצירוף הפאס והסימנים וגם הבגדי' יש לנו די להתיר כי העידו על ההרוג שנכתב בפאס אברהם גאלדענבערג מראזלא והוה שמו ושם עירו ושם הכינוי גאלדענבערג הוה כשם משפחתו ובצירוף כל העניני' הדבר ברור שהוא בעל האשה האדיא בת ר' טעבל מראזלא. אך מה שיש לעיין שבעדות ר' אהרן זאב וואלף העיד שראה שהיה לו ג' שטיפלין וויא איין סגול אויף דער רעכטער באק והרי האשה זעלדא בת ר' דוד זאב העידה שהיו לאברהם גאלדענבערג ב' שטיפלין וגם אשת ר' אברהם גאלדענבערג מראזלא העידה על בעלה שאינה יודעת רק משני שטיפלין ויותר משנים אינה יודעת וא"כ מי ומי מכיר יותר אם האיש מבריגעל אשר לא ראה רק לאחר מיתה ולא הכירו כלל מאשת ר' אברהם גאלדענבערג וגם האשה זעלדא מראזלא וא"כ ממילא מוכח שאין זה האיש שאנו מבקשים. אמנם יש לומר דהרי ר' יחזקאל אבי ר' אברהם גאלדענבערג העיד שבנו היה לו ב' שטיפלין גדולים ועוד יותר קטני' א"כ שוב יש לומר שהם העידו רק על הגדולי' והקטני' לא זכרו ולא ידעו וזה העד ראה ג' כמין סגול ואפשר שלאחר מותו ניכר יותר גם זה השלישי. זה מה שיש לומר אבל מכל מקום אני מבחוץ ואתם מבפנים תדרשו ותחקרו ע"ז ואם תמצאו שאין בזה סתירה גלויה גם אני מסכים להתיר האשה הלזו מכבלי העיגון אחר שתחלוץ מיבמה:
194
קצ״האמרתי להשיב בקצרה על המבהיל הזה שרצה לקנטר וכבר אמרו ע"ז שלא עלתה בידו אלא רגזנותו ואבא על סדר דבריו מ"ש על מ"ש דבחמסן דלא משמע להו לאנשי ע"כ אמרינן דשמא נתרצה והדבר דומה לספק מ"י והוא פטפט דברים שאינו ספק רק דלא משמע לאינשי. והנה מה אשיב ע"ז דלא ידע למסבר סברא ומ"ש לחלק בין גזלן ודאי דלא תלינן דנתרצה וכעין מ"ש התוס' בב"מ דף וא"ו בד"ה סמ"י וע"ז השיב ששם החילוק כמ"ש בשטה מקובצת בשם תוס' הרא"ש. הנה שחוק עשה לי דמלבד דאטו התוס' קטלי קניא דאין להביא ראיה מדבריהם וגם למה לא ראה דברי הרמב"ן בשטה שם שכתב כהתוס' אף גם דבאמת יש לומר מה שנאדו בתוס' הרא"ש מסברת התוס' ורמב"ן משום דשם יקשה דאם נימא דסמ"י שוב לא הוה גזלן ודאי וכמ"ש השטה שם בשם הר"ש די וידש ז"ל אבל כאן שייך שפיר סברא שכתבתי. ובאמת סברת התוס' והרמב"ן נראה לי כיון דבאמת זה ג"כ לתפוס בעד סמ"י ולטעון עליו זה ג"כ אינו נכון כ"כ ועיין בעל המאור שם ובשיטה שם ועיין בב"י בחו"מ סימן ע"ה וע"כ עכ"פ היכא שהוא כופר ודאי אין לתלות בסמ"י ועכ"פ יהיה איך שיהיה סברת התוס' נכונה מאד ויתר הדברים שפטפט אין לי מה להשיח ע"ז. ומ"ש מעלתו על מ"ש סברת הרא"ש דכל שהיה חזקה ג' שנים ומנה מעות ודאי מועיל החזקה וע"ז הקשה דהיאך שייך חזקה הא כל הטעם משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרא וכאן דבתוך ג' שנים לא מועיל השטר כיון דהוא גזלן שוב לא שייך חזקה וגם מה פריך על ר"נ מהך דסקריקון הא ר"נ קאי על ר"ה ור"ה מיירי בהוחזקו ג' שנים דהרי קאמר וכלן שהביאו ראיה דהיינו אף שאין להם חזקה אבל ראיה מועיל וא"כ בגזלן ל"מ אפילו חזקה. הנה לא ידעתי מהו שח דבאמת חזקה לא שייך דיכול לומר אי לאו דאודי הוה ממטי ליה לשחוור וא"כ אין ראיה מדלא מסר מודעא אבל כל דהביא ראיה דמנה לו מעות לא אמרינן זאת כדאמרו שם דבזה לא שייך דהוה ממטי ליה וא"כ בכה"ג שוב חזקתו ג' שנים ראיה מדלא מסר לו מודעא וזהו דנחלקו הרמב"ם והרא"ש וז"ב ופשוט. ומ"ש דגזלן לא הוה רק כעין ויגזול החנית והקשה מהך דהכופר בפקדון פסול לעדות אף דיש לו היתירים שיש לו מ"י. הנה לא ידע מה קאמר דכבר כתבו התוס' דכופר בפקדון לא שייך מ"י וכמ"ש לעיל ולכל הטעמים שכתב בשטה שם אין ראי' מכופר בפקדון דהוה גזלן גמור שמחזיק בחפץ חבירו על חנם ומה ענינו לכאן. ומ"ש על מה שנסתפקתי אם הנאנס יוכל לחזור בו וע"ז כתב דא"י הספק. הנה אז לא הייתי בביתי ולא היה לי ספרים שהייתי יושב בקרית חוצות וידע כי שאלתי כשאלת הראשונים כי בשו"ת חות יאיר נסתפק בזה ועיין קצה"ח סימן ר"ה שם:
195
קצ״ושלום וכ"ט אל כבוד הרבנים המופלגים וכו' ה"ה הרב וכו' מוה' יצחק יעקב נ"י אבד"ק שפאלע ולהדיין המו"ץ מוה' משה נ"י:
196
קצ״זמכתבם הגיעני עש"ק העבר לעת התקדש השבת ועמדת מרעיד ומשתומם על המעשה הנוראה הלז ומאוד חרד לבי על ס"ת תפילין ומזוזות שנכתבו ע"י הרשע הזה אשר תסמר שערות ראשי להיות מלאכת הקדש קדושת ספרי קודש תפילין ומזוזות ביד המשוקץ הלזו. והנה אחל להשיב על שאלתם מה ששאלתם לשיטת הרמב"ם דבמומר לאחד משאר עבירות לתיאבון צריך בדיקת סכין לשחיטה וכתיבת ספרי תורות תפילין ומזוזות הוה כשחיטה. הנה לפי דבריהם אף לשיטת שאר פוסקים דלא אמרינן מומר לשאר דבר דנפסל לשחיטה הא כל זה במומר לתיאבון דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ולפ"ז במקום דאיכא טירחא א"נ וכאן בספרי תורות תפילין ומזוזות איכא טירחא גדולה לתקן ח"ת וגם כתיבה לשמה ובפרט באזכרות אמנם אחר העיון לפענ"ד לענין זה לא נקרא מומר דהנה כבר נודע דמומר לא הוה רק בדבר איסור דאורייתא וכדאמרו בהוריות דף י"א ע"ב א"ב כלאים דרבנן מ"ס מדאורייתא הוה מומר מדרבנן לא הוה מומר ומ"ס כלאים כיון דמפורסם איסורא אפילו בדרבנן הוה מומר ולהלכה מסתמא קי"ל כרבנן דר"י בר"י ובעין משפט נרשם הציון על ר"י בר"י והוא ט"ס דלא נמצא כן בכל מה שציין בעין משפט שם ואף בע"ז כתב התב"ש סימן ב' סעיף ט"ו דוקא באיסור דאורייתא וע"ש בס"ק כ"ו וס"ק כ"ח ואף דאין לך מפרסם איסורא כע"ז אפ"ה דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן מה שיש בע"ז ומכ"ש בשאר איסורים ולפ"ז ל"מ לפי דברי העדות לא היה רק ביחוד שמתייחד עם נכריות דזה אינו רק גזירת שמאי והלל כמבואר בע"ז דף ל"ז ובטוש"ע אהע"ז סימן כ"ב ואף אם נקבל עדותו לעדות דרוצה לעשות תשובה אפ"ה בזאת הנכריות בזנות אינו רק משום נשג"ז דרבנן כמבואר בטוש"ע אהע"ז סימן ט"ז וא"כ כל כה"ג לא נעשה מומר ולא נפסל לשאר דבר באופן שלפענ"ד הספרי תורות תפילין ומזוזות בקדושתן הם עומדים ולא נפסלים בזה. אמנם העוכר הלז מכאן ולהבא יהיו ידיו אסורות מלכתוב שים דבר שבקדושה עד שישוב בתשובה שלימה וע"ד המבואר בספרי יראים ובפרט בספר הרוקח על מה שעשה הכלב רע הלזה כי הוא משוקץ ובזוי ויתודה ברבים ויבכה וכשיעשה התשובה השלימה ובאופן שיהיה נראה להב"ד שהוא שם ומתחרט בלב שלם על כל הכעורים וכבר כתב הרמב"ן בפרשת קדושים שאסור להיות נבל אף ברשות התורה אז יחזירו אותו ויראו הב"ד שיפרסמו בדבר שלא ילך למקום אחר ויפשוט טלפיו כחזיר:
197
קצ״חוהנה נתיישבתי דלכאורה נראה כיון דחזינן שיצה"ר בוער בו כ"כ הרי אמרו בע"ז דף י"ז כיון דאביק ביה טובא כמינות דמיא ולפ"ז כיון דהוה כמינות וממילא נפסלו הס"ת. אמנם אחר העיון זה אינו דשם אין הכוונה דהוה דינו כמין רק לענין מה דאמרו שם דכל דפריש ממינות מיית והיינו משום דקשה לו לפרוש ומתוך צרה וכפיית יצרם גזירת מלך עליהם שימותו וכמ"ש רש"י שם ולכך גם עבירה שעברו הוה ג"כ קשה עליהם לפרוש והוה כמינות ומיית אבל לא שיהיה דינם כמינות וז"ב ופשוט. ואדרבא נראה לפענ"ד דקלקלתו זהו תקנתו דכאן דכ"כ אביק ביה הוה כאנוס ועיין תוס' עירובין דף מ"א ע"ב ד"ה מי שהוציאוהו דפעמים דיצרו תוקפו וקשה לפרוש ומכ"ש יצרא דעריות דתקיף טובא ועיין תוס' עירובין דף ל"ב ע"ב ד"ה ולא דכל שהיא להוטה אחרי זנות אי אפשר שלא תכשיל בני אדם ע"ש ומכל זה נראה דאדרבא במה שאי אפשר לפרוש קיל יותר והרי אמרו יצרו תוקפו ועיין כתובות דף נ"א ע"ב וכן קי"ל כרבא. וע"כ הדבר ברור דאין לו דין מומר ומהטעמים שכתבתי:
198
קצ״טעוד יש לי לעיין לפי מה דמבואר ביו"ד סימן רפ"א ס"ד דממזר שכתב ס"ת פסול ולפי הטעם הראשון שכתב המרדכי דכשבא לפסוק לא יבא ממזר בקהל ד' הוא נחפז ונבהל ואינו כותב אזכרה לשמה וה"ה כאן אפשר דכשיבא לפרשת בלק דשם כתיב בבא על המדינית אפשר דנחפז ונבהל ואיני כותב לשמה. מיהו לא קי"ל כאותו טעם וכמ"ש הש"ך ובאופן שהסת"ם בקדושתייהו קיימו וכן כל הגיטין שכתב אין חשש. וכבר כתבתי איך להתנהג עמו. דברי הכותב בנחיצה:
199
ר׳שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה מוה' ר' מנחם מענדיל מעהר נ"י דיין ומו"ץ ד"ק דפעשיניזנין:
200
ר״אמכתבו הגיעני היום ואז הביאו אלי מב"ד כמה מכתבים בכ"ז אמרתי להשיבו בקיצור. מ"ש להשיב על הנוב"י דא"י אם פרעתיך הוי כודאי דלא פרע ז"א דהרי בלא הוי לי' למידע פטור לדעת הרבה פוסקים דחזינן דעכ"פ ודאי לא מקרי דאל"כ הוי ליה להיות חייב אפילו בלא הוי ליה למידע. עוד נראה דהטעם דאינו יודע אם פרעתיך חייב הוא כיון דשבועת א"י לא הוי מה"ת לשבע כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ע"ה אמנם דברי הש"ך סותרים דבס"ק נ"ו כתב דשייך שבועה מה"ת בא"י אבל העיקר כדבריו דשבועת א"י לא הוי מה"ת א"כ כיון דעכ"פ מה"ת חייב לשבע א"כ הוי מחו"ש ואי"ל משלם א"כ מעתה כיון דעל הריבית הו"ל א"י אם נתחייבתי א"כ פטור דא"י אם נתחייבתי פטור ולא חייב כלל וישבע ושוב לא הוי מחויב שבועה וא"י לשבע משלם כנ"ל ברור. ועל דבר הסירכות בעגלים תוך שנתן שנוהגין השוחטים שלכם להטריף אפילו אינו רק ריר כ"ש מטריפין ע"פ חומרות התב"ש. אין דעתי נוחה להתיר. ועל דבר שאלתו הידועה הנה יש לו ממנו כמה מכתבים ודי בזה ואם ישאלוני אכתוב ברצות ד' דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה הצעיר:
201
ר״בעתרת שלום ואמת אל כבוד הרב המאוה"ג חכם וסופר מהיר בתורת ד' מו"ה שאול ראבד"ק באנהחרט נ"י:
202
ר״גמכתב יקרתו הגיעני באחד שנשא אלמנה עד"מ שמו ראובן וטרם שנשאה היו לו בנים ובנות ובת אחת היתה נשואה לאיש אחד ושמו שמעון וראובן הוליד מאשתו השניה בו"ב קטנים ומת ועשה לחתנו שמעון אפטרופוס על נכסיו וגם שמעון הוליד בו"ב קטנים ומתה אשתו עליו. ועתה יש טובת היתומים מראובן ושמעון כשישא שמעון אשת חמיו וע"ז האריך מעלתו שיש להתיר משום טובת היתומים כמו שמצינו שהתירו לישא אשה בתוך ימי אבלו מטעם טובת היתומים וה"ה בזה וע"ז כתב מעלתו דיש לומר דאיסור דורות לא ילפינן מאיסור שעה דאבילות אינו רק לשעה ולכן התירו. ואני אומר דיש לומר להיפך דאדרבא שם אינו רק זמן קצר וליכא הפסד כ"כ ליתומים ואפ"ה התירו ומכ"ש כאן דזהו תקנה לדורות ע"י זה ואם לא נתיר יהיה הפסד ליתומים לדורות ולכאורה יש ראיה להתיר ממ"ש בשב"י ח"א סי' צ"ו שהתיר לישא מניקת בשביל טובת היתומים ומביא ראיה דהרי התירו עשה דלעולם בהם תעבודו בשביל מצוה לקיים דברי המת ע"ש ואף שכל גדולי אחרונים חולקים ע"ז כמ"ש בשו"ת נטע שעשועים בשם הגאון מו"ה סענדר מסטנוב וגם הוא האריך לחלוק ע"ז וגם אני הארכתי בזה בהרבה תשובות:
203
ר״דאמנם שם יש לומר דג"כ איכא תקנת הולד שיהיה לו ממה להחיות ומה חזית דניזיל בתר תקנת אחרים נגד תקנת הולד הזה וכן מ"ש הפוסקים דליתומים נגד היתומים לא טענינן עבורם ואף אם יהיה תקנה גם לולד הלזו ג"כ מכל מקום חשו לסכנתא ובסכנתא חשו אף למיעוטא כמבואר בחולין דף יו"ד אבל הכא משום תקנת היתומים יהיה מותר. אמנם נראה דל"ד דאפילו אי נימא משום תקנת היתומים מתירין איסור דרבנן היינו אם האיסור מצד עצמו כמו מניקת או אבילות אבל מה שאסרו אשת חמיו הוא מצד דלא ליגע באיסור תורה בחמותו ממש ובזה ל"ש להתיר משום תקנת היתומים דהא חיישינן דאם יראו דמתירין אשת חמיו יסברו דחמותו נמי מותרת וחמותו בודאי לא התירו משום תקנת היתומים ע"כ לא התירו ג"כ באשת חמיו אטו כולי עלמא ידעו דתקנת היתומים היא: ומ"ש מעלתו שאחר שהתירו בירושלמי בשני חורגין דיסבין באתרא דלא חכים להו ומשמע דאורי לכתחלה שיסבין באתרא דלא חכים ואח"כ מותרין ללכת אף באתרא דחכים להו וא"כ גם באשת חמיו למה לא התירו הפוסקים ללכת באתרא דלא חכים להו וישאנה ואח"כ יוכלו לדור אפילו באתרא דחכמין להו ובזה יהיו דברי הירושלמי עם ש"ס דילן אחת. הנה כיון מעלתו לדעתי שאף אני הרגשתי בזה בתשובה. אמנם נראה באמת מה שמתיר הירושלמי שיסבין באתרא דלא חכמין להו בחורגין ואח"כ יבוא לאתרא דחכמין לפע"ד הטעם דהרי לא אסרו אף באשת חמיו כל שכבר נשאו והתיר הצ"ץ ואף להחולקין היינו באם נשאו באיסור אבל כל שנשאו באתרא דלא חכמין בהיתר שוב לאחר שנשאו בהיתר מותרין אח"כ לדור באתרא דחכמין. ולפ"ז איברא דצריך להבין דהרי אפילו ספד"ר אינן עושין בידים ועיין מג"א סימן תס"ח ובתשובות שב יעקב סימן ד' ומטעם דהוה כמבטל איסור בידים כמ"ש המהרי"ט בשניות חלק יו"ד סימן ב' ולפ"ז מכש"כ בודאי איסור דרבנן אין מבטלין בידים וא"כ איך התיר הירושלמי שיסבין באתרא דלא חכמין ולילך לדור אפילו באתרא דחכמין הא מבטל איסור בידים הוא:
204
ר״האמנם נראה דבאמת בש"ס דילן בסוטה דף מ"ג מתיר בחורגין דקלא אית ליה וצריך לומר דהירושלמי דחולק ס"ל דעד כאן לא שייך קלא אית לי' רק במקום שמכירין אבל במקום שאין מכירין א"כ כשיתוודע להם שהיא חורגתו לא ידעו להפלות שזו חורגתו ויתירו אחותו ממש. ולפ"ז שפיר התיר הירושלמי באתרא דלא חכמין דלא שייך השתא מראית העין ואח"כ יבואו לאתרא דחכמין ושם קלא אית לי'. ולפ"ז כ"ז בחורגין דקלא אית לי' אבל באשת חמיו דלא שייך קלא אית ליה כמ"ש הרא"ש שוב אסור אפילו באתרא דלא חכמין ודוק. ועיין ספר באר שבע בסוטה שם: ולפמ"ש יש ליישב קושיתו ואין להאריך:
205
ר״ווהנה לכאורה צריך ביאור לפמ"ש התוס' בכתובות דף סמ"ך ועיין ש"ך יו"ד סימן פ"ז ס"ק ד' ובמג"א סימן ש"א ס"ק נ"ו דכל שהאיסור אינו רק מדרבנן לא חשו בחדרי חדרים משום מראית העין. ולפ"ז באתרא דלא חכמין ראוי להתיר. ובזה הנה מקום אתי לומר דהירושלמי דאוסר באשת חורגו אזיל לשיטתו דהרי בירושלמי עירובין פ"ח ה"ט אמרו תני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר הדא פליגי על רב ולית ליה קיום דרב אסר כ"מ שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור והרי שם אינו רק איסור דרבנן ואפ"ה אוסר ולכך לא התיר הירושלמי באשת חמיו דיסבין באתרא דלא חכמין ומה שהתיר בחורגין הוא כמ"ש לעיל דממ"נ מותר דקלא אית ליה ובש"ס דילן דהתירו אשת חמיו משום דס"ל לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן. אמנם אחר העיון זה אינו דכאן שהאיסור הוא משום מראית העין דיחשבו שהוא חמותו ממש לא שייך לומר דבדרבנן מותר ע"כ הדבר ברור דבאשת חמיו אסור. ויש לי להוסיף דמה דאסרו בירושלמי באשת חמיו הוא משום דחייב בכבוד חמיו ואסור לשתות בכוס חמיו דומיא דאסרו להדיוט אשת מלך. דרך כלל דלכתחילה בודאי אסור לישא אשת חמיו דאנו קבלנו עלינו לפסוק כהרא"ש וסייעתו שאנו מבני אשכנז וכבר האריך בזה בשו"ת ח"ס סימן ל"ח ואל תטעה בדברי הב"ח שכתב שנהגו להקל בשניהם ולא תחשוב שקאי על אשת חמיו וחורגו דחלילה על הב"ח שיעיד שנהגו להקל במה שאנו מחמירין רק הכוונה באשת חמיו ובב' חורגין ודו"ק:
206
ר״זאמנם אם כבר נשאו באמת הצ"ץ מתיר אבל הב"ש אוסר וכ"כ ביש"ש וכן מבואר בנימוק"י דר"ת אסר אף שכבר קדש והיה טבחו טבוח ואפסדיה לסעודתיה. הן אמת דלפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קי"ט סכ"ז דלכך באיסור דרבנן א"צ להחזיר הממון דרבנן לא עשו דבריהם להוציא ממון ואני הבאתי סמך לזה מהא דאמרו חולין דף מ"ט איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל משמע דבדרבנן שפיר חסו על ממון ישראל וא"כ יקשה למה אפסדיה לסעודתיה כל שכבר טבחו טבוח. אמנם באמת יש לומר דמלבד שדברי הש"ך תמוהים מכמה מקומות והארכתי בזה בתשובה ואזכור אחד מהן בכתובות דף ע"ד בכתמים כפי גירסת הרי"ף הרי דגזרו אפילו בכתמים ומפסדת הכתובה ואף דיש לחלק אבל הדבר מבואר בהרבה מקומות דגם רבנן אסרו והפסידו ממון ע"י איסורו אם כי לדברי הש"ך הנה מקומות לחלק בין איסור דרבנן מצד עצמו דבזה יש לומר דרבנן לא אלמו איסורם להפסיד ממון ובין כאן באשת חמיו דחשו שלא יבואו לטעות להיתר חמותו דאורייתא. ע"כ שפיר אלמו גזירתם:
207
ר״חעוד יש לי לומר דבר חדש דבמקום שהאיסור הוא ברור לכ"ע א"כ לא אלמו איסורם להפסיד ממון אבל היכא דהאיסור אינו ברור כמו בנ"ד דרבו המתירים אשת חמיו רק דהרבה פוסקים החמירו בזה אלמו תקנתם דאל"כ יתבטל האיסור מכל וכל דיאמרו דמותר וכדעת המתירים ויתבטל האיסור לגמרי. וכעין שכתב הבעל עקידה בשער סדום דיותר יש לחוש במקום שיחשבו שהוא מותר ממה שעוברים על איסור אבל ידעו שהוא אסור רק שעברו עליו יעו"ש וה"ה כאן. וע"כ נראה לפענ"ד דאם לא נשא בודאי לא יתיר לישא ואף אם כבר נשא (כי לא נתברר בדברי מעלתו אם נשא או עדיין לא נשא) הנה הצ"ץ שהתיר דוקא באם היו להנשואין ע"פ הוראות מפורסמים וע"כ אם אינה מעוברת אין לחוש כיון דהיש"ש בשם הנמוק"י והב"ש אוסרים ואף בנשא כבר יש לגרש ומודים דרבנן היינו שבחייהו אבל אם כבר היא מעוברת יש לחוש ללעז רבים בודאי מותרת כל שכבר נשא עפ"י הוראה אף שאינו מפורסם ועיין בית מאיר בסימן ט"ו. ומ"ש מעלתו להתיר עפ"י הכרזה ח"ו להתיר דא"כ יכריזו על כל מראית העין ויבאו להתיר ח"ו כל איסור דמ"ע והמשכיל יבין ובפרט בדור פרוץ וד' יגדור פרצת רשעי בני ישראל בעוה"ר וישוב נדחינו לקיים כל דברי חז"ל להעמיד על תילה דתינו וישיבנו למקום מקדשינו:
208
ר״טשלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה מוהר"ר יעקב ברעננער נ"י דיין ומו"צ ד"ק טשערנאויטץ:
209
ר״ימכתבו הגיעני היום ואם כי ברכי כשלו מצום הקדוש בכל זאת מפני תקנת עגונה חשתי ולא התמהמהתי לרשום בקצרה מה שנראה לפע"ד. על דבר הגט הנשלח מירושלים ומעלתו מצא פקפוקים הרבה ויישר כחו וחילו כי כל דבריו ראויין לעיין בהם. והנה מ"ש בשם המגרש וכל שום וחניכא דאית לי' שאין אנו נוהגין כן וביותר בשם המתגרשת שכתב וכל שום וכו' והיא אין לה שם אחר כלל יפה כתב שסמכו על הגט פשוט ובירושלים נהגו לכתוב כן אף לכתחלה. ולפענ"ד להוסיף דכיון שבמקום הנתינה קורין אותה בראנא ויש קורין בראנציא ובבראד עיר מולדתה היתה נקראת צירל בראנא וכעת שם צירל הוא נשתקע והם כתבו בהגט בריינטשא דאתקרי צירל בריינא ומעלתו מפקפק דלפי המבטא שלנו יש לכתוב בריינציא כמ"ש הטיב גיטין בשם ציזא וגם לפי מבטא שלנו אין לכתוב שם בריינא בשני יודין והם כתבו בריינטשע בט"ש. והנה לפענ"ד גם זה נכלל בוכל שום וחניכה ומה לי אם יש לה שם אחר שנכתב וכל שום או שזה השם עצמו נשתנה לפי הברת המדינות וכיון שבמקום הכתיבה כותבין בט"ש ובמקום הנתינה בצ' הר"ז נכלל בוכל שום. ומ"ש דאתקרי' צירל והוא שם הנשתקע. יפה כתב מעלתו דבגט פשוט כתוב כן. ולפענ"ד יש סמך לזה ממה שאמרו בב"מ דף פ"ו חכים יתקרי ורבי לא יתקרי ורש"י גריס חכים איתקרי רבי לא איתקרי. ולא נודע הכוונה. ולפענ"ד כיון לזה דהרי מבואר שם לדידי חזי לי ספרא דאדם הראשון וכתוב ביה שמואל ירחינאי חכים יתקרי והי' קשה לרש"י דהיאך שייך לומר שיתקרי חכים והלא יתקרי שמואל לזה פירש דאיתקרי חכים והיינו בלשון עבר וקאי על מה שהיו כתוב כן בספרא דאדם הראשון שמואל חכים (הסיום חסר) השליח מטשערנאוויץ אשר מינה אותו השליח להולכה דלשם שיהיה שליח במקומו למסור הגט לאשה ושלחו לו הב"ד כח הרשאה מהשליח להולכה דלשם ושמו זנוויל בן יקותיאל והמה כתבו בהרשאה זביל בן יקותיאל וכו' מעיר צרענצוויץ א"כ יש שינוי בשם השליח כפי מבטא שלנו ובשם העיר. לפענ"ד אין לחוש בדיעבד כי אחרי שידענו שזה רצה לעשות שליח אותו האיש מעיר טשערנאוויטץ רק ששם נקרא טביל וגם שינה שם העיר זה לא נקרא שינוי בשליחות כי מי ששמו זנוויל במדינתינו נקרא שם טביל וגם שינוי שם העיר אין קפידא כ"כ בהרשאה ועיין בסימן קמ"א סעיף ל' דכל שאין לחוש שאותן מסדרי הגט היו הדיוטות אין להקפיד כ"כ על ההרשאה וכאן ניכר שהמסדרי הגט ת"ח המה אלא שכתבו כפי הברת מדינתן ולא ידעו בטיב הברת שם העיר ועיין בישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל ס"ק י"ב שם. ומה ששלחו הגט ע"י הב"ד כבר נעשה מעשה על ידי כמה פעמים בעת הדחק ובהגהותי שי למורא על הש"ע אהע"ז כתבתי קצת מזה ועיין בתשובת תשב"ץ ח"ג סימן שכ"ו והמכתב מאלי' לא ראה זאת וגם בשו"ת חתם סופר נעלם ממנו כל זאת ובחנם החמיר בזה כמ"ש באורך בתשובתי גם מה שמינו השליח שלא בפניו ג"כ כשר בדיעבד והכלל שבשעת הדחק ועיגון כזה ודאי יש להכשיר:
210
רי״אשלום וכל טוב לכבוד הרב החריף וכו' מוה' אלי' צבי וועבער אבד"ק ברעזיב:
211
רי״במכתבו נמסר לי היום ואני משיבו בקצרה כי טרדות רבות עלי הדבר פשוט דהבעל זוכה ונקרא מוחזק ולדעת הח"מ במלוה שעמו פלגי ולדעת הב"ש יורש הכל ומעלתו נתקשה בדברי הח"מ ס"ק ח' והדברים פשוטים דלא דמי לבכור דשם כתיב בכל אשר ימצא לו והרי אינו מצוי לאב אבל כאן הוה נצ"ב ועכ"פ נ"מ וא"כ יד שניהם שוים בה וא"כ שוב הוה מוחזקת היא וגם הוא נקרא מוחזק וזה כוונת הב"ש לפענ"ד ומעלתו האריך דעכ"פ האשה לא היתה מוחזקת וז"א דהבעל שבא מכח האשה שהכניסה לו נ"מ ונצ"ב וא"כ פשיטא דיד שניהם שווים בה ושוב נקראו שניהם מוחזקים. ובזה מיושב קושית הפ"י והאחרונים דלמה יורש נצ"ב והא במלוה שעמו פלגי בבכור. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני בכור דעכ"פ האב לא היה נקרא מוחזק אבל בבעל ואשתו נקראו שניהם מוחזקים וז"ב. ולפמ"ש האבני מלואים בסימן נ"א ליישב קושית הפ"י דנצ"ב לא נתחייב רק לכשתנשאי לאחר וכל שמתה הרי לא נשאת וכן לפמ"ש האחרונים ליישב הקושיא א"כ בכאן כל שמתה ודאי יורש הבעל. אך יש לומר דכיון שכתב לה שטר דמחויב לתת ליורשיה שוב לא נקרא מוחזק. אך זה אינו דהוא לא התחייב בשט"ח רק כשימות הוא או שיגרשה אבל כל שהיא מתה ודאי יורשה וא"כ הבעל יורשה וע"כ הדבר פשוט דהבעל יורשה וז"ב כשמש לפענ"ד ואף דבדיניהם אפשר דאינו יורש אלא המחצה אבל ע"פ ד"ת הבעל יורש כולו כנלפענ"ד פשוט:
212
רי״גשלום וכ"ט אל כבוד הרב הגאון המאה"ג מתמיד בלימודו שוקד על דלתי התורה מוה' יעקב אביגדור נ"י אבד"ק פודקאמין וכעת מורה הוראות בק"ק בראדי יע"א:
213
רי״דמכתבו הנוכחי מגלה עפה הגיעני תמול ואני יושב בקרית חוצות הרחק מאדם העיר שואף רוח צח ושותה מי מעיין ומחוסר ספרים. והנה לדבר הזה יסלח כי לא השיבותיו על אתר כי אני טרוד מאד ורבות אשר סבבוני יום יום כן בעניני דמתא כן בשו"ת באים ממרחק ומה גם כי בעניני מניקת רבו כמו רבו ראשונים ואחרונים וגם אני רבות אשר כתבתי בזה כאשר יראה מעלתו אפס קצהו בשו"ת שואל ומשיב יש שם הרבה תשובות בענין זה והדברים עמוקים. והנה מעלתו האריך בזה והנה עברתי במרוצה על דבריו וראיתי הרבה דברים שהשיג על הנוב"י ויש לי בו פקפוקים שמחכ"ת העביר עליו את הדרך ע"פ דרכו של מעלתו שהאריך ובנה בנין הורדוס דמה דאמרו אשה בושה לבא לב"ד שזה דוקא נגד היורשים אבל לגבי הבעל לא שייך זאת שלמה תהיה בושה מלפניו וזה שיטת הר"ש הזקן. ובזה דחה דברי הרבה מאחרונים ואף לר"ת רק בתביעה חדשה חשו אבל בדבר שכבר נפסק בב"ד למה תהיה בושה ובזה האריך בנידון דידיה שכבר יש ביד השליש וועקסיל בטוח לא שייך אשה בושה לבא לב"ד. ואני תמה דאיך מלא לבבו לבנות בזה בית חדש להתיר ובפרט במניקת שהוא ענין סכנה כמ"ש בס' תפארת למשה. אך לא בדברים בלבד אני בא כי אם בש"ס מפורש בגמ' דכתובות דף צ"ו אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונותי' ופריך השתא שתים שלשה מבעיא ל"ק כאן וכו' א"ד כאן בצנועה כאן בפרוצה ופירש"י דצנועה בושה לבא לב"ד הלכך בשתי שנים לאו בת מחילה היא הרי דשם יש לה פסק ב"ד שצריכה מזונות והחיוב מוטל על היורשים ול"ש הטעם דיורשים אינם אבי הילד וכמ"ש מעלתי בטעם של הר"ת ואפ"ה אמרו אשה בושה לבא לב"ד. ואדרבה בזה ראיתי דלכך חשו במניקה משום דהקביעות של הנקה הוא כ"ד חדש ושתי שנים בושה אשה לבא לב"ד ולכך חששו שלא יבא לידי קטלא שתהיה בושה לבא לב"ד ובאמת אני הקשיתי לפי שיטת ר"ת וכל הפוסקים דגם בגרושה שייך איסור מניקת א"כ לב"ש דס"ל דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר והרי בפרוצה אמרו דאינה בושה לבא דב"ד והרי עכ"פ כל שגרשה מחמת ערות דבר אינה צנועה וא"כ לא שייך אשה בושה לבא לב"ד ואף דמשכחת לה כשגרשה מרצונו וכדומה בנידון המבואר בסימן קי"ט דיכול לגרשה בלי ערות דבר מכל מקום לעשות תקנה בשביל זה אי אפשר דל"ש היא והרי ב"ש ס"ל ג"כ מניקת וע"כ דאין לבנות יסוד ע"ז וחלילה חלילה להתיר בשביל זה. ואני זוכר שהרב הגאון ש"ב בעל נתיבות בנחלת יעקב שחיבר צווח ככרוכיא על חכם אחד שרצה ג"כ להתיר באם מבטיח בוועקסיל והוא חולק על זה יעו"ש כי אינו ת"י כעת. דרך כלל אין לדון בדקדוק קל לדחות איסור ברור ואף שגדול הרחמנות מה אעשה כי חוששני מסכנת נפשות כמ"ש ש"ב בתפארת למשה וכבר אמרו בחולין דף יו"ד שאני סכנתא מאיסורא דחוששין בזה למיעוטא. דברי הכותב בנחיצה מתוך טרדות רבות והנני דו"ש באהבה:
214
רי״השלום להרב המופלג וכו' מוה' משה אברהם דיין מטורקא:
215
רי״ומכתבו קבלתי ובדבר שאלתו ראובן ושמעון עשו שותפות ביניהם לקנות דגן והלכו ולוו מעות סך ד' מאות רייניש כסף ועל השטר לא תתמו שניהם רק ראובן לבד נתן טראטע אך בשעת הלואה היו שניהם בצוותא חדא ומחמת שאיש בטוח לא היה רק ראובן ע"כ חתם רק ראובן לבד על הטראטע ונסעו שניהם יחד ל"ק סאמביר ולכפרים הסמוכים לקנות דגן וקנו דגן סך ד' מאות וע"ה קאריץ דגן ועל דרך נסיעתם נתן שמעון לראובן מעות מכיסו סך פ"ו רמ"כ ובשעת קניית הדגן שאל ראובן לשמעון אם יקנה ויתן דראהן על דגן הנ"ל ושמעון השיב הן ואח"כ נסע שמעון לביתו וכתב אגרת לראובן שלא יקנה יותר מן סך הנ"ל ואח"כ בא ראובן לביתו ושאל לשמעון מדוע לא שכר עגלות ליסע לארץ הגר וענה שמעון שאין לו פנאי שמוכרח ליסע לפרמיסלא לעסק שלו ההכרח והוכרח ראובן לשלוח הדגן ע"י איש אחר על שכ"ט והיה היזק בהדגן הנמכר והדגן הנשאר מונח בביתם עכ"ת השאלה. לפענ"ד הדין עם ראובן דהנה שמעון מודה שעכ"פ על סך חמש מאות קאריץ הי' שורף א"כ עכ"פ מודה במקצת וחייב לשבע שלא היה עליו יותר שותף ובאמת בשעת קנייה אמר הן. ומה שטען שלא היה רק מחמת פחד מה שנתן לו שמנים וששה כסף הנה לא מסר מודעא ע"ז וגם פשיטא שלא הכרנו באונסו ופשיטא דנתחייב בכל ההיזק מחצה. והנה לשלם מביתו נחלקו הפוסקים ועיין בחו"מ סימן צ"ג ובשו"ת רדב"ז ושב יעקב ובתומים שם ובקצה"ח סימן קע"ו אבל עכ"פ מה שנתן לתוך השותפות בודאי מתחייב ואף שאשת שמעון קבלה מאשת ראובן החמשים ר"כ הנה יש לאשת ראובן ע"א שאמרה לה שמוכרחת לתת לה החמשים ר"כ והטראטי על המותר ומ"מ השותפות לא נסתלק וע"כ הדבר ברור שהשותפות קיים ובאמירה בעלמא לא נסתלק השותפות ועיין סימן של"ג ס"ח בהג"ה אבל שם לא היה שותפות רק בפועל וכל שאמר לו לך מעמדי נפטר אבל כל שותפות פשיטא דלא נסתלק באמירה לבד. וגם נראה דשאני פועל כיון דשכירות נקנה בדיבור בעלמא ועיין חו"מ סימן שט"ו לענין שכירות א"כ הוה כעין דאמרו בכה"ג דמתמנה בפה ומסתלק בפה וגם כיון שפועל יכול לחזור בו ממילא כל שאמר לו לך מעמדי ג"כ נסתלק החיוב בקל כיון שיכול לחזור בו אבל שותפות דצריך להיות בקנין גם הסילוק ל"מ באמירה בעלמא כנלפענ"ד. והנה מעלתו ביקש שאעתיק כל השאלה וזה קשה עלי להעתיק השאלה והתשובה לי וגם לו. וע"כ לא כתבתי רק התשובה וגם מהתשובה מבואר כל ענין השאלה ובפעם אחרת כשירצה זאת יכתוב לי שני מכתבים כפולים ועל אחד אשיב לו בעצמי על מכתבו ולי ישאר המכתב השנית עם תשובתי כי להעתיק לשון השאלה קשה עלי. ועכ"פ מסייע אינו מועיל לסלק קבלת החרם ועיין ש"ך סימן פ"ז דע"א א"י לעשות שתי פעולות ואף שאני בתשובה השגתי ע"ז מכל מקום הדין דין אמת. אבל לפענ"ד נכרים הדברים ששמעון מחפש עלילות וא"צ ראובן ק"ח כלל והדין עם ראובן דעכ"פ אותן השמנה וששה ר"כ שנתן לו בודאי הן בכלל השותפות והמותר פטור דא"צ לשלם מביתו ועיין קצוה"ח סימן קע"ו כנלפענ"ד:
216
רי״זלכבוד ש"ב הרב המאוה"ג החריף וכו' מוה' יהודא ליבוש היילפרין נ"י אבד"ק חראסקיב:
217
רי״חמכתבו הגיעני. יען כי אני עוסק ברפואות ויושב פה קרית חוצות ע"כ נתאחר עד כה והנני משיב בקצרה. הסופר הלז הוא פסול וראוי להעבירו וכל האריכות שהאריך מעלתו הוא ללא צורך. והנה אין להאמינו ששוגג היה דהרי הוא מכחיש הדבר והוה כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי דמי ועיין בתוס' שבועות דף מ"א ע"ב ובלא"ה הרי בשתלא טבחא ואומנא וספרא קיי"ל דכמותרין ועומדין ואם היו יכולין להתנצל ולומר שהיו שוגגין לא היה שייך לומר כמותרין ועומדין. וכמדומה לי שהראב"ד ז"ל מובא בש"מ כ"כ אך אין אתי שום ספר לעיין בו ומה"ט אפשר גם הטבח אינו נאמן לומר שהיה שוגג רק בשנראין הדברים שהוא בשגגה וכאן נראין הדברים להיפך שמעשים מכוערים עשה שהוא חומד ממון וחשוד ע"ז ועיין בח"מ סימן ש"ו דבספרי דשטרי הוה כמותרה ועומד ומכ"ש בסופר סת"ם הוה ודאי פסידא דלא הדר דהא הוה ברכות לבטלה וגם הוה קרקפתא דלא מנח תפילין. ומה שהאריך בענין עד א' בהכחשה שלא נפסל רק עפ"י מעלתו. ידע מעלתו כי מלבד אחד שהוא ממונה לרבים יש לו נאמנות כשנים כמ"ש בשו"ת הרשד"ם סימן נ"ג ומכ"ש כאן דמעלתו נתמנה לרב והמנוהו על כל הוראות אף גם דאיסור בע"א הוחזק כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מסנהדרין ונאמן ללקות על ידו וגם כאן שמעלתו הורה מכבר טרם שידע מי הוא הסופר והוחזק האיסור ע"פ פשיטא שנאמן נגד הסופר דאז לא היינו דנין על הסופר רק על המזוזה עצמה. וגם מה שהורה הסופר בתיבת לתת לפסול התיבות הנשארות ועי"ז לא מקרי שלא כסדרן. הנה הורה כבן סורר ומורה. ואני אומר שאף אם היה גורר את כל האותיות הוה מקרי שלא כסדרן דאי אפשר שלא יהיה נשאר קצת מהכתב הראשון והוה שלא כסדרן וגם מחזי כמנומר מכ"ש שלא גרר רק שפסל האותיות מה גם שהתיבות הנכתבות בקדושה אסור לגרור אותם ואף אם היתה הוראתו כהוגן הוה עזות וחוצפות יתירה שהורה לעצמו בלי חכם בדבר חמור כזה וע"ז נאמר בסוף סוטה שרי ספריא למיהוי כחכימיא. וע"כ יפה עשה שפסלו וראוי להעבירו עד שיקבל דברי חבירות ויחזור בתשובה גמורה כראוי ויבא לפני הרב ויבקש מחילה מהקב"ה ומספרי תורתינו הקדושה ואז נעיין בדינו ברצות ד' וכל זמן שמכחיש אינו מתודה על פשעיו כנלפע"ד:
218
רי״טשלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג המופלא מוה' אהרן יוסף נ"י מו"ץ ד"ק באלחיב:
219
ר״כמכתבו הגיעני ע"י חתנו ואני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח ומחוסר ספרים. והנה בדבר שאלתו יפה כתב דהדבר דומה למי שמכר טבעת בחזקת זהב ונמצא בדיל דהמקח חוזר. אמנם בסימן של"ג בהג"ה מבואר דהמקח קיים וכבר הרגיש בזה הש"ך שם ובמחנה אפרים האריך בזה ואינו לפני וגם בשו"ת נטע שעשועים יסד תשובה ע"ז וגם זה אינו לפני. ולענין דינא נראה לי דהמקח בטל ועיין בסימן ר"ל במחלוקת הפוסקים בזה ובשו"ת שער אפרים ובנתיבות שם ומ"ש בזה בשו"ת נטע שעשועים וגם אני הארכתי בזה ואינו בזכרוני כעת וקשה עתיקא ועכ"פ לדינא ודאי דהמקח בטל ואפשר דהלוקח יקבל ח' סתם שחשב שעדיין הם הולכין בשעת הדחק ויוכל לשלחם לווינא וכשיקבל בח' סתם אז צריך להחזיר לו המוכר מעותיו כנ"ל:
220
רכ״אלהרב מוה' עוזר האבד"ק ומ"מ ד"ק דעמביץ. ע"ד שאלתו באשה שקנתה אווז מן השוק והיתה קשורה ברגליה והיתה מקיאה ומיד שהותר הקשר מבין רגליה היתה הולכת למים לשתות יותר מד"א ואח"כ יושבת מעט ורדפה אותה וחוזרת והולכת יותר מד"א והלכה לשחוט להשוחט והשוחט לא ניסה אותה אם עומדת או הולכת רק שאמר אחר השחיטה שתלך להב"ד לשאול באשר שלא ראה הפרכוס והב"ד שאלו להאשה בעלת האווז אם היתה מהלכת והשיבה שהיתה מהלכת ואמרו לה הב"ד שהאווז כשרה ואחר כמה שבועות הוציא השוחט קול שהאווז טריפה מחמת שלא פרכסה והאשה אומרת שפרכסה בצוואר גם לאחר שחיטה ז"ת השאלה. והנה לא ידעתי מה נסתפק כיון שהלכה אח"כ יותר מד' אמות מה בכך שלא פרכסה וזה שמעלתו הביא דברי התב"ש שהחמיר בלא פרכסה בעוף שחיותו' זוטר. הנה גם התב"ש בעצמו כתב שאין לו שום ראיה ומאו"ה משמע קצת להיפך ומה גם שהאשה אומרת שפרכסה ואף שהשוחט אומר שלא ראה לא ראינו אינו ראיה וכל שלא אתחזק איסור האשה נאמנת ואף דמבואר בסימן קכ"ז דאם יש צדדים להקל האשה אינה נאמנת בכה"ג נראה לפענ"ד שאינו רק חשש בעלמא כיון שהלכה ודאי כשר וישהו אותם מעל"ע:
221
רכ״בשלום להרב המופלג השנון שלשלת היוחסין מוה' יהושע הורוויטץ נ"י:
222
רכ״גמכתבו הגיעני ואני טרוד מאוד. והנה מ"ש ליישב עפ"י הירושלמי הנה כבר הרגישו בדברי הירושלמי בספר נדפס מחדש ישרש יעקב על יבמות שם. אמנם מ"ש מעלתו לתמוה על הירושלמי דהא בכ"מ שלוחו של אדם כמותו ומה"ת לומר דאין שליח מקבל וע"ז פירש דברי הירושלמי בדרך רחוקה. הנה אף שהוא ע"ד פלפול אבל אין דבריו נכונים כלל והוא דרך רחוק. אמנם גוף קושייתו ל"ק דהא כאן כתיב אתם ומהראוי לדרוש ולא שלוחכם ועיין קידושין דף מ"א ע"ב סד"א הואיל ואמר מר אתם ולא אפטרופסין וכו' אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל והיינו מדכתיב גם כמ"ש רש"י שם אבל כאן דלא כתיב גם אתם דוקא ולא שלוחכם ודו"ק. ואף דקרא כתיב ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם (והכהנים אסורים לאכול בבה"ק) ולא קאי על הקבלה רק על אכילה וצריך לומר דמשמע ליה להירושלמי שיהי' ראוי לאכול בכ"מ שמקבלים הבשר אתם וביתכם והכהנים אסורים לאכול בבה"ק מש"ה אסורים לקבל שם ודו"ק. ומה שהקשה בחולין לק"מ כמ"ש הוא בעצמו ומ"ש דהעדים לא יוכלו לטעון דטריפה דא"כ למה באו לק"מ דכל שרק ספק אם היא טריפה הוה עדות שאי אילה"ז ושפיר לא היו נהרגין והם לא באו רק להכחיש עדותן של ראשונים בלבד ולק"מ וגם אף שלא ידעו וזממו להרג מכל מקום כל שספק טריפה הוא פטורין דכל ספק נפשות להקל ולא גרע מאילו הרגו בפועל וכל שהוא ספק טריפה פטור. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בירושלמי שכוונתי לאמת דלעיל מיניה אמר בא ואכול עמי בקבר הרי דאתם משמע שיהיו ראוים לאכול במקום שמקבלים המעשר והרי הכהן אסור לבא שם. וכי אשה בעזרה מנין מזה ראי' לפירוש רש"י בקידושין דף נ"ב דאשה אסורה לבא בעזרה דלפירוש התוס' אין ראיה דדלמא מיירי הקרא בנכנסה לעזרה ודו"ק:
223
רכ״דשלום וכ"ט לכבוד הרב וכו' מ' מרדכי הירש שלעזינגער נ"י:
224
רכ״הראיתי מ"ש ש"ב הגאון הצדיק מצאנז נ"י והנה יפה העיר דבעינן עד חוטמו אבל כל שלא בדק בחוטמו יוכל להיות דעוד חיה יחי' ואולי הלך משם ומ"ש הגאון די"ל דבעגונה הקילו וסגי בעד לבו לפענ"ד צ"ע דהרי חזינין דברוב גוססין למיתה לא התירו בעגונה כמ"ש התוס' דף קכ"א ע"א ד"ה ולא דאין מעידין עליו אע"פ שרובן מתים ובודאי לא עדיף עד לבו מאילו היה גוסס והרי לענין שבת מחללין על הגוסס כמ"ש בשו"ת ב"י סי' נ"ט וא"כ חזינין דלא מקילין בעגונה ולא אזלינן בתר רובא. ולכאורה רציתי לומר דכאן הוי גוסס בידי אדם וגוסס בידי אדם מדמינן לטריפה כמבואר בסנהדרין דף ע"ט ע"ב אבל המעיין בתוס' שם ד"ה בגוסס יראה דגוסס בידי אדם ג"כ אינו ברור אם לא נחשבנו כחי וא"כ אפשר דגם בעגונה נחשבנו כחי ולא סמכינן שמת וע"כ לא מצאתי היתר ברור בזה ועכ"פ לא עדיף מרוב וכיון שלא סמכינין בעגונה ברוב גם ע"ז לא סמכינן וכל שלא בדק עד חוטמו יש לחוש:
225
רכ״ושוב ראיתי די"ל דעכ"פ שני צדדים להיתר יש כאן דדילמא הלכה כמ"ד עד לבו ואת"ל עד חוטמו עכ"פ לא גרע מרוב ויש שני צדדים להיתר עכ"פ וחזקת חיותו איתרע בודאי כמ"ש הפנ"י בגיטין כ"ח חזקת חי היינו חזקת בריאות וחזקת בריאות ודאי אין לו וכיון שאיתרע חזקת חיותו מצרפינין השני צדדים להיתר ול"ש ס"ס בחזקת אסור דאיתרע חזקת אסור ואף דהריב"ש כתב דיש שתי חזקות חזקת א"א וחזקת חי כבר האריך הנוב"י בתשבותיו דהחזקות משולבות זו בזו וכיון דחזקת חי איתרע גם חזקת א"א איתרע. עוד נ"ל דבר חדש דלפי מאי דקימ"ל דגוסס בידי אדם מדמינן לי' לטריפה והרי אמרו בסנהדרין דף ע"ח ההורג את הטריפה פטור וכתבו התוס' שם אפילו למ"ד טריפה חיה דסופו שימות בחבלה זו ועכ"פ נראה שלא יאריך ימים בזה דפטרינן ההורגו. ולפ"ז מ"ד עד לבו סובר דכבר מת ומאן דאמר עד חוטמו היינו דסופו למות ואעפ"כ משום חיי שעה מחללין עליו השבת ועכ"פ יש לומר דעד לבו סופו למות בזמן מועט וא"כ מהיכא תיתי לחוש שנתרפא וחי עדיין וברח ואזל לעלמא זה בוודאי חשש רחוק הוא ויש לסמוך על מ"ד עד לבו שהרי אפילו למ"ד עד חוטמו סופו למות וא"כ איתרע הדבר כנלפע"ד לצדד להיתר ובכל זאת אין אני סומך על זה עד ישאל לגדול אחד ונמטי טובא. וכשיותר הדבר יתירו לה ע"פ ב"ד של שלשה כדין נשאת ע"פ ע"א. דברי הכותב בנחיצה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
226
רכ״זשלום וכ"ט להרב האב"ד ד"ק רישא ולהרב מוה' יצחק חיים וואלרשטיין נ"י:
227
רכ״חהגיעני היום שני טעלעגראפען ע"ד השאלה בזה"ל פערקויפט פרייטאג נאך מיטטאג געהעריג זעמיל מעהל איין גולדען מיט דרייסיג וואסער גענעצט קייפער וואר ניכט ביים געוועלבע. והנה לא ביאר היאך היאך היה הקנין והנה אם הי' הקנין בכסף לחוד ודאי לא מועיל דמכירה לא מהני לאחר חצות שכבר נאסר. אמנם אם היה אגב קרקע באמת הנוב"י מהד"ת חאו"ח סי' ס"ג כתב שלא מועיל אגב בהפקר ובעי שיעמוד בצד חצירו או מתורת יד. אמנם באמת דעת הקצה"ח סי' ער"ה שגם בהפקר מועיל אגב רק בעינן שיהיו צבורין בתוכה ואף שהנתיבות והנוב"י הנ"ל חולקין עליו הנה לכאורה רציתי לומר דכל הטעם שאינו מועיל אגב כיון דאין כאן דעת אחרת מקנה ולכאורה תלוי במחלוקת הנימוק"י עם תוס' הובא במשל"מ פכ"ט ממכירה הי"א ודעת הנמוק"י דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה. אמנם יש לחלק דכאן לא הוי הפקר לדעת דהתורה אפקריה דהיה מופקר מכבר וגם ע"כ לא כתב הנימוקי יוסף רק דבעת שהפקירו היה דעת אחרת מקנה דאי בעי לא הקנה אבל כאן כבר הפקירה התורה אמנם לפענ"ד נראה דיש לצרף דעת בעל המאור שמתיר חמץ בהנאה עד הלילה ולדידיה מכירה שמכר אחר שש מכירה גמורה הוא ויש לסמוך עליו בשעת הדחק אפילו בלא ביטול וכבר הביא ברז"ה דיני מכירת חמץ בשם הגאון בעל נוב"י שרצה לסמוך בזה ואף שהרז"ה חולק עליו וכתב כיון דאסורי דאורייתא אין לסמוך אפילו בשעת הדחק בלא ביטול על יחיד במקום רבים הנה זה דוקא שלא ביטל וגם יש לנו לסמוך על קצות החושן דמהני קנין אגב ובלא"ה הפמ"ג בסי' תמ"ג כתב דאם עבר ומכר חמץ בפסח ממכירה ואילך אינו עובר בבל יראה ואעפ"י שא"ה הוא קונה ומקנה כשיש ידים זוכות דהוי שפיר מכירה ואף שדבריו לכאורה תמוהין כבר האריך בשו"ת נטש"ע ס"ז ליישב דברי הפר"ח ע"ש והוא כתב דהנכרי קונה ע"י הכלים שהחמץ בתוכו דהכלי נקנה לו באגב וכליו של אדם קונות לו בכ"מ אפילו בנכרי דאפילו דבר הפקר כליו של אדם קונות לו ובלא"ה נראה לפענ"ד דכל הטעם שא"י למכור אף דהלוקח הנכרי יש לו זכייה וביאר הנוב"י שם כיון דהמוכר אינו יכול למוכרו א"כ הכל שוין לזכות בו ואין הלוקח עדיף משאר אדם ולפ"ז לא מבעיא לשיטת הפוסקים דא"ה יש לבעלים זכיה א"כ עכ"פ יש יתר שאת לבעלים מאחר ושוב מועיל לענין זה המכירה ועכ"פ אגב קרקע שנקרא דעת אחרת מקנה ואף אי אמרינן דא"ה אין לבעלים זכייה מ"מ הרי בעל התרומות שער מ"ו ח"ו כתב דיש בו משום גזל ועובר משום לוה ואינו משלם ואף דזה לא כתב רק בדמים שבאו מכח איסורי הנאה אבל בגוף א"ה ל"מ מכירה כמ"ש הוא בעצמו ועיין במשנה למלך פט"ז ממכירה ה"ד ואני אמרתי ראיה לזה מה שמצאתי בתוספתא רפ"ה מכלאים דכלאי הכרם אין בו משום גזל והיינו משום דאיסור הנאה אין בו משום גזל עכ"פ לדעת הפוסקים דא"ה מקרי בעלים ודאי יש בו משום גזל וצריכין לדחוק דשאני התם דחז"ל הפקירו השדה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מכלאים הט"ו ט"ז עכ"פ בכאן יש סמיכות להתיר. והנה זה נכתב בחוה"מ וקצרתי כדרך שקוצרין במועד. והנה מ"ש הנוב"י דאם חצר מטעם שליחות אין שליחות לנכרי האחרונים חלקו בזה ועיין מק"ח סי' תמ"ח. גם מ"ש דאם הוא מטעם יד זוכה נפלאתי דהא חצר דגברא משום שליחות אתרבאי והוא בנו"ב מהד"ק חולק על הגאון מוהר"ץ ז"ל בסימן ע"ה באהע"ז שם. ובאמת שהרבה פוסקים ס"ל דחצר דגברא משום יד אתרבאי ודוקא קטן אין לו יד אבל גדול אית ליה יד ועיין בטעם המלך פ"ו מגירושין שהאריך בזה ועיין במק"ח סי' תמ"ח והרבה אחרונים. גם מ"ש הנוב"י דהי' לו להמורה לגזור שיבערו תיכף. הנה זה לשיטתו דעובר בב"י אחר חצות כמ"ש בנו"ב מהד"ק חאו"ח אבל אנן לא קיי"ל כן ואף דעכ"פ בעשה דתשביתו עובר מ"מ יכול לקיים המצוה ע"י מכירה ובפרט לשיטת בעל המאור דס"ל דמותר בהנאה עד הלילה ואף דהב"י סימן תמ"ג כתב שאין לסמוך על בעל המאור באמת בשעת הדחק יכול לסמוך ע"ז כמ"ש לעיל בשם הנוב"י הובא בשיעורי רז"ה. והנה דברי הקצה"ח בשו"ת אחת דחיתי כל דבריו והבאתי דברי התוס' בגיטין דף כ"ב ד"ה החזיק ולפענ"ד שם מבואר כהנתיבות דשטר אפסרא דארעא עדיף טפי ואף די"ל דכוונת התוס' דבזה א"צ לומר אגב וקני אבל פשטת דברי התוס' משמע כהנתיבות גם מ"ש הקצה"ח דאם הן צבורים א"צ לומר אגב וקני באמת שבש"ע סימן ר"ב בהג"ה מבואר דגם בצבורין צ"ל אגב וקני:
228
רכ״טוהנה ביום א' דר"ח אייר כת"ר הגיעני מ"ש הרב מוה' יצחק חיים וואלרשטיין ע"ז וארשום בקצרה מה שהשבתי לו. והנה מה שהאריך בענין לתיתה. הנה לא עלה על דעתי לומר כלל דזה לא מקרי חמץ שהרי נלתת י"ב שעות והו"ל לתיתה גמורה ומאן האי דלא חש לקמחיה. ומה שהאריך במה שלא ביטל כשמכר הנה כבר הלכו בזה נמושות ואני אמרתי דעכ"פ יאש עצמו מכי מטי זמן איסורא כקושית הש"ס ב"ק ס"ו ותירוצו ל"ש בזה דהעכו"ם רוצה לקנות וא"ל דהוה הערמה דז"א דעכ"פ כל שמכרו ודאי יאש עצמו בלב שלם ובדרבנן שרי הערמה ויאוש הוה כהפקר וביטול. גם מה שהאריך בדברי הרע"ב ריש פסחים כבר האריך בזה המאירי וא"ח ובמי נפתוח בהקדמתו ובדברי הקצה"ח שהאריך כ"כ לעיל ואני דחיתי דבריו מטעם אחר. ועכ"פ מה שאסרו למכור לישראל לא הבינותי שאם הוא חמץ שעבר עליו הפסח אסור לכל ואם הוא למגדר מלתא לפענ"ד יצא מזה מכשול גדול וד"ל:
229
ר״לשלום וכ"ט אל כבוד הרב המאור הגדול חריף ובקי המפורסם וכו' מוה' יעקב אביגדור נ"י מ"מ ומורה הוראות בק"ק בראד:
230
רל״אמכתבו הגיעני עש"ק סמוך לליל התקדש השבת ובש"ק קראתי בו. והנה ראיתי כי עודו מסתולל להחזיק בסברתו דבתביעה שכבר פסק לה בב"ד ויש לה חוב ברור ושט"ח לא שייך אשה בושה לבא לב"ד ואני הראיתי ש"ס כתובות דף צ"ו ומעלתו נדחק לחלק. והנה יסלח מעלתו לעיין ברא"ש דפסק כרב בכתובות ע"ז דאמר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ושמואל פליג וע"ז כתב הרא"ש דמסתבר כרב דאשה בושה לבא לב"ד כל פעם ותמות ברעב כדאמרו פרק החולץ אשה בושה לבוא לב"ד והורגת את בנה יע"ש ועיין בטוש"ע אהע"ז סימן ע' וסימן קנ"ד ומ"ש הב"י בשם הרשב"א דהרא"ש מדמה מזונות לגבי הבעל כמו לענין אלמנה וגרושה ולדברי מעלתו מה ראיה משם הא מזונות דבר ברור והחוב ברור ואף אם נדחוק דמזונות ג"כ אינה ברור ואין לו קצבה דזה אינו דא"כ יקשה דעד שיכפהו להוציא יכפוהו שיכתבו לה שטר ויקצבו לה מזונות ולא תהיה בושה לבא לב"ד וע"כ דגם בזה בושה לבוא לב"ד. הן אמת דמדברי הרא"ש מבואר דאף לגבי בעלה כסיפא למתבעה ולא כנימוק"י בהחולץ דכתב כשיטת הר"ש דגרושה לא כסיפא למתבעה ור"ת כתב דכל דצריכה לבא ע"י שליח כסיפא למתבעה הא לגבי בעלה שנתגרשה לא כסיפא למתבעה ואילו מהרא"ש מבואר דכסיפא למתבעה וצ"ע בזה. ועכ"פ נראה מזה סתירה גלויה למ"ש מעלתו והרי בעל בעצמו והחוב ברור ואפ"ה כופין להוציא עי"ז וא"כ לתני' לכל דבריו וז"ב. ומ"ש מעלתו בשם ספר חקר הלכה להגאון בעל אור חדש דהביא דברי הכנה"ג דבנתנה בנה למניקת קודם הגירושין לא שייך איסור מניקת ובעל חקר הלכה תמה עליו דאנה מצא פשרה זו. הנה ספר חקר הלכה אינו כעת ת"י וגם ספר הכנה"ג אין לי פה כי עודני יושב בקרית חוצות אמנם אני תמה דדברי הכנה"ג מקורן משו"ת זקיני הרמ"א וכמדומה שהוא בסימן קכ"א יעו"ש ואם היה מעיין מעלתו היה מוצא דאינו שייך לנ"ד דשם באשה שישבה תחת בעלה ונתנה בנה למניקת בעודה ישבה בשלוה עמו ואח"כ נתגרשה בזה לא חל איסור מניקת ואף בזה רצו קצת לדמות לאלמנה וחיישינן דלמא ערומי קא מערמת וכתב הרמ"א דלא חיישינן לזה אבל בנ"ד דאף קודם הגירושין היו יודעים שתתגרש ובכה"ג שייך הגזרה יעו"ש היטב וימצא ואני תמה על חקר הלכה ועל מעלתו שלא עיינו במקור ואם אולי הכנה"ג לא כתב מטעם זה אולי יודע טעמו ואני אשפוט כי ממקום הרמ"א בשו"ת יצאו הדברים. והנה זאת אמרתי להודיעהו דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטהנזאהן:
231
רל״בשאלה איש אחד עם אשתו כמה שנים ומזמן כביר היתה נחשדת בעיניו ויחשבה לזונה גם אחיו היה אצלו והיה ג"כ נחשד בעיניו שמזנה עם אשתו והכה את אחיו כמה פעמים לבל יתייחד עם אשתו וגם את אשתו הכה כמה פעמים וקינא לה לבל תתייחד עם אחיו ופעם אחד בליל ש"ק כחצי הלילה מצא את אחיו במטת אשתו והתחיל להכות ופצוע בלא חמלה ואמר כי מצא את אחיו במטתה ובבקר סיפר לאנשים איך שהוא בעצמו שלח את אחיו בכדי לנסות את אשתו ולפרסם קלונה ברבים ואח"כ הלך לבהכ"נ להתפלל רק הכעס בער מאד בהאשה ובאמה חורגתה וילכו יחדיו שני הנשים לבהכ"נ לבזות אותו שם על אשר הכה אותה ויבואו הנשים על האנשים בעת פתיחת ארון הקודש ובבואן לפתח ביהכנ"ס התחילו לצעוק בקול גדול היתכן למה אתם מניחין איש כזה להתפלל בבית הכנסת וכשמעו הדברי' האלה לקח הס"ת מיד האיש שהיה הס"ת בידו ואמר איך שווער בייא גאטט זיא איז אקארווע אין שווער בייא דער תורה הקדושה אז זיא איז אקארווע ע"כ הכיתי אותה ואמרו אשתו ואמה הנ"ל הלא אתה בעצמך שלחת את אחיך למטתה והשיב אמת איך האב טאקי גישיקט ואע"פ כן שווער איך בייא דער תורה הקדושה אין בייא גאטט אז זיא איז אקארווע. ואחר שבת בא לבית חותנו וסיפר לפניו שברון לבו וחותנו הוכיחו למה נשבע שהיא זונה הלא בשביל זה לא נעשית זונה והשיב אני יודע בבירור שהיא זונה והחזיק הקול בכל העיר שהיא זונה ורוצה לגרשה ואמר ג"כ לחותנו הגם שחותני אבי האשה אין לו שום בן ובת רק היא יחידה לו גם עושה לי בכל פעם מלבושים יקרי' גם מחזיק אצלו שני בנים וכ"ז איננו שוה לי כי אני רוצה אשה כשרה ואיני רוצה לבלות ימי עם זונה ונמשך הדבר עשרה ימים ואח"כ נגמר ביניהם שיתן לה ג"פ בלא כתובה וכן עשה ונתן לה ג"פ. זת"ד השאלה. והנה אחר זמן לא כביר רוצה להחזיר גרושתו ובעצמו אמר ששקר הקול אשר הוציא עליה ומחמת כעס ומריבות אמר כן אבל שקר הדבר והיא אשה כשרה וצנועה ונשלח התשובה הזאת לגאוני זמנינו להגאון מוהרש"ק ולהגאון מוהרמ"ז ועוד לכמה גדולים והרב מוהרש"ק והרב מוהרמ"ז המה התירו להחזיר גרושתו וכל דברי פלפולם אשר רוצים להתיר המה בנוים על אבני בהו וגם כפי הראות במכתבם ברור אצלי כשמש ומבואר ששינו בהעתק השאלה. ומ"ש דאין המעשה גירושין מורין על איסור וכמ"ש הנוב"י כבר כתבתי דהמבי"ט בעצמו חזר מדבריו בסוף התשובה והמהרי"ט כתב בפירוש להיפך. גם מ"ש שסומך על הרב הגאון מק"ק בוטשאטש כבר כתבתי סתירתו. גם מ"ש שלא הגיד שראה אותם כדרך המנאפין כבר כתבתי סתירתו. גם מ"ש שלא שייך לדון בזה משום מוציא אשתו משום שם רע כמ"ש בתשובת מוהר"ם פדוואה. הנה כבר הארכתי בזה והבאתי דברי הנוב"י דכאן לא צריך כפלי'. גם מ"ש דלא שייך טעם משום פריצות ג"כ כיון שכאן היא אשה כשרה ומוחזקת בכשרות ומעולם לא יצא עליה שם רע. הנה בזה נאמן עלינו הרב הגאון מוהרש"ק מבראדי שכתב להרב רמ"ז במכתב והמכתב ישנו תחת ידו אבל איש נאמן העיד לי שראה את המכתב ששמע מאנשי בראדי היושבי' בק"ק יאססי שהוא נחשדת כמו ו' שנים לזונה מופקרת ומ"ש הרב בעל פני יוסף והוא העתיק כפי מה ששלחו לו בשינוי. הנה מ"ש בפלפול באומר שראה שזינתה אם נאמן כבר כתבתי למעלה דבס' בני אהובה כתב דבאומר שראה בעצמו שזינתה נאמן אף בזמן הזה. ומ"ש שכאן לא היה כדרך המנאפין כבר כתבתי בזה דזה דוקא לענין אם חייב להוציאה כל זמן שלא גירשה אבל כל שכבר גירשה ועשה מעשה ונשבע בס"ת חלילה וחלילה להתיר שישא אותה ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ומוציא אשתו משום שם רע. והנה אחר שכתבתי כל זאת אמרתי לאשר ביקש ממני כמה פעמים שיטעון לפני ויספר לי הדברי' אולי אמצא לו מקום ואני לא רציתי לשמוע. והיום אמרתי אולי אמצא מקום בדבריו. והנה שלח לי דבריו בכתב כי לא רציתי לשמוע מפיו כי אולי יחזור בו ויאמר כך וכך טען והוא בעצמו מספר המעשה שקודם הגט לא אמר שום אמתלא רק אח"כ כשאחיו מעורר אותו ע"כ חזר בו כאשר ישנו הדברי' באריכות ושמחתי מאוד שראיתי ספיקות שלי כך הוא כי שינה הרבה. דרך כלל איני זז מסברתי והדין דין אמת שאסור להחזירה והרבנים בעצמם אם היו יודעים ששקר הוגד להם לא היו מתירין. והנה אחר שעלה בידינו דהרב מהר"ש שינה בהגב"ע ואם אולי לא נתכוין לשנות אולי העדים שינו א"כ עכ"פ שוב יותר ראוי להאמין להרב הגדול מוהר"ר ישעי' נ"י אב"ד שם שבבית דינו היה המעשה ובפרט כיון שהוא היה המסדר הגט ולפניו באו הוא יותר נאמן כמ"ש המהרשד"ם חלק יו"ד סימן נ"ג דלבודק יש להאמין טפי כהאי דשו"ת הרא"ש שהדיינים נאמנים טפי מאחרים שהם מדקדקים יותר ושלחו לי משם העתק השאלה ולא נופל דבר כאשר העתקתי המעשה בתחלת התשובה. מהמעשה הזאת מבואר היטב דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא וגם יש בו משום מוציא שם רע וע"כ ברור הדבר באמת ותמים דהאשה אסורה עליו ואם ישא אותה יצא מכלל והשומע לדברינו אלה יתברך. הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן אבד"ק לבוב והגליל:
232
רל״גשלום וכ"ט אל כבוד שארי הרב הגביר היקר המפורסים השלם וכו' מוה' מאיר קאללער נ"י:
233
רל״דהגיעני היום טעלליגראף בדבר אשר כבר נקראו כבוד אנשים הקרואים והכינו סעודת נשואין וכל צרכי החופה היום והנה הרב הגאון מוהרש"ק אוסר לעשות נשואין היום ערב הרגל ושאל חוות דעתי. הנה אם אמנם אתרי' דמר הוא ובפרט שהורה כהלכה עפ"י דברי המג"א סימן תקמ"ו. אמנם בכ"ז יען כי כבר הוכן כל צרכי החופה וכבר נקראו אנשים לזה וכדי בזיון והנה גדול כבוד הבריות עד שדוחה לא תעשה. ע"כ אמרתי לעיין בזה. והנה לאחר העיון ודאי כדאי הרשב"א והתוס' והרבה פוסקים והש"ע סתם כן להתיר הנשואין ערב הרגל ובאמת מ"ש המג"א דנהגו שלא לישא ערב הרגל והוא מטעם דאסור לעשות סעודת נשואין בלילה הראשונה ובאמת הפרמ"ג מתיר ובלבד שלא יאכלו סעודת קבע בלילה ובאמת הא"ר והחיי אדם כתבו דבשעת הדחק מותר וכאן אין לך שעת הדחק גדול מזה שכבר הוכן הכל והקרואי' קרואי' והולכי' לפי תומם ובכה"ג אין חולקין כבוד לרב ובפרט שאיסור הסעודה הוא רק מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה ואינו רק מדרבנן וספיקו דרבנן להקל ונכונים דברי הב"י ועיין בבית מאיר סימן ס"ב וסי' ס"ד ובקרבן נתנאל ועיין או"ח סימן תרצ"ו ולא נשאר רק המנהג שכתב המג"א דלא נהגו. ובאמת לכאורה צ"ע דלא ראינו אינו ראיה ועיין ש"ך יו"ד סימן א' ס"ק א' ולא נעלם ממני מ"ש הש"ך חו"מ סימן ל"ח ועיין בהגהותי ליו"ד ולש"ך דפוס לבוב מ"ש בזה ואחר כל אלה הדברים ע"כ התרתי. וכבוד הגאון מוהרש"ק נ"י ימחול כי התורה חסה על ממונם של ישראל והרי אמרו בחולין דף מ"ט איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה ומשמע דבאיסור דרבנן שייך התורה חסה ועיין ש"ך יו"ד סימן קי"ט דנראה מדבריו דבאיסור דרבנן לא אלמו חז"ל לאפקועי ממון ואף שדבריו צע"ג מכמה מקומות והארכתי בזה במקום אחר אבל עכ"פ לפענ"ד כאן יש להתיר בפרט בשעת הדחק וגם כדי בזיון וגדול כבוד הבריות כ"ד הכותב דו"ש:
234
רל״השלום להרבני המופלג החריף מוה' ישראל עוזר וויינבערגער נ"י:
235
רל״ומכתבו הגיעני היום ואני עמוס הטרדות ואמרתי להשיב בקצרה מה שהקשה בהא דאמרו בערכין דף כ"א המשכיר בית לחבירו ונתנגע אומר לו הרי שלך לפניך והיא ברייתא מפורשת ולמה לא הביא הרמב"ם זאת לא בשכירות ולא בנגעים. יעיין בתוס' שם מה שהקשו בזה דאם אסור בהנאה לא יוכל לומר הרי שלך לפניך וכיון דהרמב"ם פסק פט"ו מטומאת צרעת דבית המנוגע אסור בהנאה לא יוכל לומר הרי שלך לפניך ומה דהתוס' מחלקין בין בית זה לבית סתם הרמב"ם לא ס"ל כן וא"כ לא היה לו מה להביא ועיין ש"ך יו"ד סימן רכ"א ס"ק מ"ה ובנקודת הכסף שם ובחיבורי יד שאול כתבתי באורך שם לבאר קושית התוס' יעו"ש. מה שהקשה למה לא הביא הרמב"ם דהך דנפל דליקה מאליה. הנה הרמב"ם פסק דאפר הקדש לעולם אסור וכל שלא מעל ולא נפיק לחולין בודאי אסור ולא היה לו מה להביא. מה שהקשה בדברי הימים דדוד אמר ואני בעניי הכינותי לבית ד' והרי אמרו במעילה דף י"ד דבונין בחול ואח"כ מקדשין דלא ליתי לידי תקלה. הנה לפמ"ש התוס' שם דבציבור לב ב"ד מתנין עליהם ודוד המלך שהקדיש לצרכי בהמ"ק ולציבור וגם הציבור ג"כ התנדבו שם א"כ היה לב ב"ד מתנין עליהם ועיין משנה למלך פ"ד משקלים. ומה שהקשה דבקידושין דף נ"ה אמרו דלא נתנה תורה למלאכי השרת ולמה במעילה חשו לזה. לק"מ דכל דיכול לתקן לבנות בחיל למה לא יעשו תקנה אבל בקידושין שם אי אפשר בתקנה לכך אמרו לא נתנה תורה למלאכי השרת ודו"ק:
236
רל״זאודות הכתב אשר עשו עבור השוורים אשר עומדים בהשטאל טיסמיניץ להוליכם לויען על הוצאות שלהם והתנאים אשר התנו ביניהם. הדין פשוט דגם דבר שלא בא לעולם קונה בקנין סטימתא כמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סימן כ' ואף דבהגהת מרדכי פרק ר"א דמילה פסק דדבר שלבל"ע אינו קונה וכ"כ בזה ועיין בחיבורי יד שאול סימן רס"ד שהארכתי בזה הרבה וכבר העלו להלכה בשו"ת הגאון מוהר"ר משה סופר ז"ל הנספח לחידושי שבועות הנדפס באובן הוא והגאון מהר"ם א"ש ז"ל דסטימתא מועיל אף בדבר שלא בא לעולם וכל שכן כאן וברור הדבר דהענין מועיל ואין שום אחד יכול לחזור. דברי הכותב בנחיצה:
237
רל״חשלום וכ"ט להרב הישיש המאוה"ג תם וישר מוה' צבי הירש קאמפף נ"י:
238
רל״טמכתבו הגיעני תמול והנה כבר הגיעני הט"ג יום ה' העבר ואני יושב בקרית חוצות ואין הספרים אתי ולא ידעתי אם השיבו על הט"ג אם אין. אמנם כעת בהיותו מבקש כי הפועלים ישבתו ממלאכתם ואמרתי לעיין בזה ובקצרה אשיבהו כי כבר הארכתי בזה במה שאירע שנת קצ"ט שהי' בבית ר"ל שריפה ונשרפו כמה אנשים ומצאו עצמות ושם באתי לבאר כל חומר שבו והוא בכתובים אצלי אך שם היו בודאי יהודים ג"כ אבל כאן ספק שמא גוי הוא וכמ"ש מעלתו שיותר קרוב לומר שהרוג גוי שם שהרי נקבר שלא כדרך הנקברין ראשו למזרח ורגליו למערב. והנה ארשום בקצרה כי גם זה שנתיים הארכתי בתשובה לק"ק האראדענקא אשר כבר מוזכר בסידורו של שבת ח"ב שם בענין זה. והנה מראש צורים נראה דהנה בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' נ"ד וסימן קצ"ב שם נמצא פלפול בין הגאון מוהר"י אלפנדרי ז"ל המובא במשנה למלך ובין הגאון הפ"מ והנה דעת הר"י אלפנדרי דשדה שאבד בה קבר אף ברה"י אינו טמא רק מדרבנן והביא דברי רש"י ותוס' בשבת דף ט"ו גבי ספק בית הפרס והבין ר"י אלפנדרי מדברי רש"י שס"ל שאינו רק דרבנן ולדבריו היה מקום להקל בזה כי בכאן קרוב שהוא עכו"ם ונוכל לסמוך שקברי עכו"ם אינם מטמאים להרבה פוסקי' ועיין סימן שע"ג ובדגול מרבבה ובהגהות הנדפסים בלבוב יע"ש. אמנם הפ"מ דחה שם ודעתו דטמא מדאורייתא ואף ס"ס לא מועיל והאריך בזה בראיות ברורות וגם אני בררתי בתשובה שהעיקר כדבריו ומ"ש רש"י בשבת דף ט"ו תרומה שנכנסה בבית הפרס דהוא שדה שנאבד בה קבר לפענ"ד הכוונה שנזכר מעצמו או ע"י חשו"ק שאין בהם דעת לשאול באופן שלא ע"י אדם בר דעת שיש בו דעת לשאול ובזה אינו רק מדרבנן אבל בשדה שנאבד בה קבר שבא ע"י אדם בר דעת בודאי טמא מדאורייתא ול"מ ס"ס וכבר השגתי על ספר בינת אדם בחלק יו"ד בשער השמחה שדעתו ג"כ דהראב"ד ס"ל דבס"ס אינו רק מדרבנן וזה אינו והוכחתי בראיות ברורות שאינו כן. אמנם בכאן לפענ"ד איכא לצדד כיון שמעלתו כתב שיותר קרוב לומר שהוא עכו"ם לפי שאין דרך ישראל לקבור כן וגם העיר היה מצער ויהודים לא היו שם רק מתי מעט א"כ בודאי רוב נכרים היו והרי דעת הרשב"א הובא ביו"ד סימן שע"ד דכל דאיכא רוב אף ברשות היחיד טהור וכ"כ הפ"י בק"א לפ"ק דכתובות והביא תוספתא מפורשת יעו"ש ואני בחבורי כת"י בש"ע שם כתבתי שלפי זה שכתוב בתוס' נזיר דף נ"ז דכל דא"א לומר דהוא ודאי טמא אף ברה"י טהור וא"כ כל דאיכא רוב עכ"פ א"א לומר שהוא ודאי טמא דהא הרוב מכחישו ושוב גם ברה"י טהור והארכתי בזה ול"ד לס"ס דשיטת הרשב"א ג"כ דהו"ל רובא ועדיף מרוב ואפ"ה טמא משום דכל ספק בפני עצמו נעשה בודאי ואפשר לומר דודאי טמא ורק שיש שני צדדים להקל בזה מחמרינן אבל באיכא רוב א"א להכחיש הרוב ועכ"פ ודאי טמא אי אפשר לומר וא"כ גם ברה"י טהור והארכתי הרבה בזה. ולפ"ז בנדון דידן יש להקל וע"כ נראה לפענ"ד דיחפרו כל הסביבות עד שימצאו קרקע בתולה וכשיקחו כל העפר ישגיחו שלא יחזור ליפול עצמות לתוכו ויכבר בכברה עד שישליכו העפר וכשיגיעו לקרקע בתולה אז אין לחוש ועיין בסידורו של שבת שגדולה מזו התיר שם וגם בחיי אדם בבינת אדם האריך בזה וגם שם יש להחמיר יותר מכאן כי כאן ספק קרוב לודאי שהוא עכו"ם וע"כ אם יחפרו כל הסביבות שם וימצאו קרקע בתולה אין לחוש כלל ומטעם קבר הנמצא אין לחוש למת מצוה כמ"ש מהרש"ל והט"ז ומכ"ש קרוב לודאי שהוא עכו"ם כנלפענ"ד הרשום בזכרוני כי קשה עתיקא וגם אין הספרים אתי והנה לא נשאר העתק וע"כ אבקש שישלחו לי העתקה וגם יעתיקו השאלה בקצרה כי אני טרוד מאוד ובפרט שאני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח ולשתות מי מעין הקשה למעיין. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
239
ר״ממכתבו הגיעני תמול. אם אמנם היום הושענא רבה ואני הייתי ניעור כל הלילה ועיף אנכי בכל זאת לאשר שביקש להשיבו על אחר ועל המכתב הנוכחי למען לא יאמרו כי שינה בהשאלה ע"כ אני צויתי לכתוב חוות דעתי בדבר השאלה שראוי שהשו"ב עשה קולות בעסק בדיקת הריאה וע"כ העבירו מבדיקה וביקש ממני להשיבו לשמוע מה בפי. והנה לכאורה א"צ להעבירו והי' סגי בקד"ח כמ"ש מהר"י בן לב ח"ב סימן פ"ו דכל שהוא דרבנן סגי בקד"ח בלבד ואף שפר"ח בסימן קי"ט חולק על זה הפרי תואר שם קיים דבריו וכאן בדיקת הריאה אינו כ"א דרבנן בפרט שאין כאן חשש חימוד ממון דשוחט לאחרים ואף שהוא ממונה מקהל מכל מקום מדרבנן סגי בקד"ח. וגדולה מזו מצאתי בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ט"ו דבדברים האסורים מדרבנן לא מעברינן לי' ולא בעי כלל קבלת דברי חבירות כי אם מלמדין אותו ומזהירין אותו אלהבא שלא יזלזל באיסורים. אמנם אחר עיון ז"א דכאן איכא חשש תורה וע"כ לא אמרינן בדיקת הריאה דרבנן רק באם לא נבדק כלל ולא ראינו ריעותא בזה אמרינן מה"ת אזלינן בתר רוב כשירות ואינו רק מדרבנן אבל כל שכבר ראינו ריעותא וסרכא וכדומה והכשיר שלא כדין הרי כאן חשש תורה. ובזה מיושב היטב מה דלכאורה סתרי דברי העבוה"ג סימן ט"ו למה שהחמיר בסימן נ"ד להסכים עם חותנו הגאון בעל צמח צדק סימן ע"ג. ולפמ"ש אתי שפיר דבסימן נ"ד מיירי שנמצא סרכה אחר שהכשיר השוחט ובזה איכא חשש תורה אבל בסימן ט"ו מיירי שעבר על דרבנן גמור ובזה הקיל ע"ש ובשו"ת נטע שעשועים נתקשה בזה. ולפמ"ש אתי שפיר. ומעתה בנ"ד שפיר העבירו ומה גם שבפסק חותנו ש"ב הרב מקעשניב ראיתי שגם בהשחזת השכין לא מצאו יפה וע"כ הנני מסכים עם מעלתו וחותנו ואומר אני שאסור לאכול מבדיקתו ולשחיטת עופות יראה הסכין בכל יום לפני מעלתו רק שבאם טפלי תלוי בי' יוכל מעלתו לעשות כאשר יבין וישכיל בדעה. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
240
רמ״אשלום וכו' לכבוד וכו' מוה' יהושע הכהן בישקאוויטץ נ"י:
241
רמ״במכתב מגלת עפה הגיעני היום לנכון. בדבר הבריללין הירוקים שנושאין הכואבי עינים להגן מפני החמה אם מותר לשאת בשבת במקום שאין עירוב והאריך מעלתו בזה והביא מ"ש לו הגאון מוהר"ר יעקב עטלינגער נ"י והנה כל פלפולו ראיתי שהוא רק בדרך שיוכל המעיין לנטות לכאן ולכאן. אמנם ראיתי מה שהביא דברי הפ"י בשבת דף נ"ח בהך דעיר של זהב דהקשה הא הוה שלא כדרך הוצאה וע"ז האריך מעלתו לחלק בין אם מוציא לשם תכשיט דמחשבתו משויא ליה מקום ובין כשעושה רק להגן מן הצער. הנה כעין זה ימצא ברמב"ן בחידושיו לשבת דף ה' גבי ידו של אדם חשוב לו כד' על ד' והקשה ת"ל דמחשבתו משוי ליה מקום וע"ש שמחלק כה"ג וביאור הדברים היטב כתבתי בחיבורי יד שאול סימן ער"ה ס"ק א' במהד"ב יע"ש וידרשנו שם. אמנם כשפתחתי ספר הפ"י מצאתי שכתבתי בגליון הפ"י בדף סמ"ך במה שהקשה דהוה שלא כדרך המוציאין כתבתי בגליון שלא ראה הפ"י דברי הט"ז והמג"א סימן ש"ג סעיף ט' שחלקו על הב"ח דכל שגם בחול מוציא כך לא מקרי שלא כדרך המוציאין. וכתבתי שבזה ל"ק גם קושית הפ"י בדף נ"ט בעיר של זהב יעו"ש וא"כ גם כאן כל שמוציא כדרך שמוציא אף בחול וזה דרך הכואבי עינים שיוצאין בו גם בחול להגן מפני החמה מקרי כדרך המוציאין וא"כ שוב אסור ובפרט ששייך בזה חשש שמא יפלו דאף שיש לו מוטות ונסבך בשערות הראש לפעמים ניתק מעל עיניו ונופל כמ"ש החיי אדם ויש לאסור ועיין בספר תוס' שבת סימן ש"א ס"ק מ"ז באותן הנוהגי' לשאת מטלית שחור נגד עינים אפשר דשרי דהוה רפואה ע"ש שמסופק בזה. מיהו כיון שאין לנו בזמן הזה רה"ר גמור יש להקל ואף דהט"ז כתב בזה להחמיר מכל מקום לגדולי הפוסקים אין לנו רה"ר. ובשו"ת בית אפרים חלק או"ח האריך בזה וא"כ יש להקל כיון דהוה רפואה כמ"ש חכמי הרופאים וכבר כתב הב"ח דבהאנדשאה נוהגין להקל דאין לנו בזמן הזה רה"ר ע"ש וא"כ מכ"ש בבריללין דהוא רפואה ודאי מי שסומך על זה אין מזניחין אותו כנלפענ"ד. כי לא עיינתי בזה היטב כי טרדות רבות עלי וגם לא נשאר לי העתק ואם יוכל להעתיק לי מ"ש בזה מה טוב דברי הכותב בנחיצה הדו"ש:
242
רמ״גשלום וכ"ט אל כבוד הרב הגדול וכו' מוה' מענדיל נ"י דיין ומו"ץ דק"ק קאלימייע:
243
רמ״דמכתבו הגיעני היום יום ד' ער"ח ניסן פ' תזריע. והנה מ"ש דבזקנים לא שייך חשש קטלנית כמ"ש הב"ש וע"ז שאל מעלתו מאביי שנשא חומה והיה בן ששים כשמת ואפ"ה אמרו בכתובות דף ס"ה קטלת תלתא יפה העיר בזה ודחה דכבר היתה קטלנית משנים הראשוני' ואפשר שהיו ראשוני' נערים. הנה אכתי קשה דהא אמר קטלת תלתא אמנם נראה דע"כ לא אמרינן דבזקנים תלינן רק כל שלא הוחזק אבל כיון דבקטלנית חיישינן לתרי א"כ אף דהשלישי היה זקן לא תלינן בזקנה רק בהחזקה דקטלנית ומה גם דהשני היה כבן ס"ז ובודאי לא נקראת הוחזקה וגם מ"ש דכל שיש לתלות שלא מת מיתה טבעיות כי אם ע"י פחד הוה כמו דיש לתלות בדבר ובזה יתיישב מה שיש להקשות מהא דאמרה קטלת תלת והרי אביי מדבית עלי קאתי וא"כ ניהו דבתורה וג"ח יכול להאריך ימים כדאמר אביי בעצמו בר"ה דף ח"י אבל זה לא מוכח רק מאביי עצמו דחזינן שחי אבל לענין קטלנית אפשר דגרם לו מה דבא מדבית עלי ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא כל שלא הוחזק אבל כל שכבר הוחזק בודאי לא תלינן בדבר אחר והא רבה אמר דבתורה מתכפר ואביי אמר בתורה וגמילות חסדים. ולפענ"ד זה דרבה לא חי רק ארבעים ואביי האריך יותר בשביל דעסק בגמילות חסדים ג"כ וגם משום דהיא אשת חיל ובכה"ג חולק הנוב"י ואף שבחתם סופר חולק ע"ז כבר הארכתי ליישב ולא נפניתי כעת לחפש אחר זה ועיין בתנחומא פרשת ברכה בשם רבינו משה הדרשן שהאשה נשאת שלשה פעמים וצ"ע למה הניחו אותה שתשא שלשה פעמים וגם אח"כ נישאת לרביעי וצע"ג. והנה התה"ד מביא בשם ספר חסידים שלחמישי מותרת להנשא והוא כתב שהוא תמוה ובאמת צ"ע לס"ח אי דוקא לחמישי מתיר משום דהוא פסק כרשב"ג כמ"ש התה"ד בשמו הובא ביתה יוסף וא"כ החמישי הוא לאחר שכבר הוחזקה ברביעי בלבד ולדידן דקיי"ל כרבי א"כ בשלישי אסור ותהיה מותרת לרביעי. ולפ"ז יקשה מהא דאמרה בכתובות שם קטלת תלתא ואתת למקטל אחרינא וא"כ כל שהיה תלתא שוב ליכא למיחש לרביעי מיהו לדברי הספר חסידים תמוה כמ"ש בתה"ד סימן רי"א שם ובב"י ולדינא נראה לפענ"ד דאם ירצה אדם לישאנה אין בית מיחוש בזה. והנה בדברי מעלתו נזכר שגם הראשון מת כבר ס"ז שנה והנה בזה סותר מ"ש דמת מיתת הפחד ולא מחמת עצמו דבברכי יוסף אהע"ז סימן ט' כתב דאדרבא כל שמת לא מיתת עצמו לא שייך לומר דמחמת זקנה מת דהרי חזינן דלא מת רק נהרג ע"ש וה"ה כאן אדרבא מחמת ע"י החולי ב"מ וא"כ לא מת מחמת זקנה:
244
רמ״השלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג החריף מוה' אריה לייבוש טייכיר נ"י נכד הגאון מוה' יצחק חריף ז"ל האבד"ק סאמבער
245
רמ״ומכתבו נמסר לי תמול בלילה. מה שהקשה על כל הקדמונים בעובדא דאבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו וכו' אתא לקמי' דר' אבהו וכו' א"ל מגו דיכולין לומר להד"מ וכו' וכתבו התוס' דזה מיירי לאחר שנתקן שבועת היסת דהוה נוגע דקודם שנתקנה שבועת היסת הי' ע"א ולא חציפי לטעון נגד ע"א ול"ש מגו ובב"ב דף ל"ד כתבו כל דיש עד אחד הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וכ"כ כל הקדמוני' וע"ז תמה דהיאך נעלם מכל הקדמוני' דחמא לא היה עד דהא הוא בן אחיו של אבימי דאבימי ורבה היו בני ר' אבהו ונמצא פסול לעדות והאריך בזה וביקש להשיבו ע"ז. והנה מאד תמהני דאיך מלא לבבו להקשות על כל הגדולי' וטעה טעות גדול דזה האיש חמא הי' בריה דרבה בר אבהו והוא בן רבה בר אבוהו המוזכר בכמה מקומות בש"ס במגלה ט"ו וב"מ דף קי"ד וביתר מקומות והוא היה רבו של רב נחמן כמ"ש התוס' בעירובין דף נ"ט ד"ה בע"א ע"ש. ומאד אני תמה אחרי שמעלתו מזכיר דברי הסדר הדורות ולמה לא ראה באות ח' שם שכתב בזה"ל רב חמא בריה דרבה בר אבוהו שלח ע"י אבימי ברי' דר' אבוהו מעות לבני מחוזא בכתובות דף פ"ה וסיים שם שהיה בזמן ר' אבוהו הרי שלא היה נכד ר' אבוהו שהרי כתב בזמן ר' אבוהו וז"ב ופשוט. ודברי הקדמוני' נכונים ומה שתמה מעלתו על מ"ש התוס' שהיה אחר שנתקנה שבועת היסת דהא ר"נ הוא שתיקן שבועת היסת וזה היה קודם ר"נ יפה תמה וכבר התפלאו בזה הקדמוני' עיין בחידושי הריטב"א בכתובות שם ובשיטה מקובצת. גם מ"ש על הש"ך סימן נ"ח שכתב דבשבועות היסת לא שייך מחוי"ש וא"י לשבע משלם וע"ז הביא מעלתו דברי הרשב"א בקידושין בסוגיא דשליח נעשה עד דכאן הוה שבועת התורה ע"ש. הנה גם הרמב"ן בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא כתב כן ועיין תומים וקצה"ח שם. ואח"כ נתיישבתי עוד דאי אפשר לומר דזה היה נכד ר' אבוהו והרי אבימי היה בנו וזה נכדו וא"כ פסול לדין ודוחק לומר דקבלוהו עליו. מיהו אכתי קשה דעכ"פ לאבימי ודאי פסול היה לדין והיאך בא לפני ר' אבוהו וצ"ל דקיבל עליו. והנה במ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד דאם היה קודם שתקנו שבועת היסת היה עד נאמן וחייב שבועה והו"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם וכ"כ הרבה קדמוני' ותמה הש"ך סימן נ"ח ס"ק כ"ג דבדרבנן לא אמרינן מחויב שבועה וא"י לשבע משלם ועיין תומים וקצה"ח מ"ש בזה. ואני תמה אקרא הא כבר הורינו המשנה למלך פ"ב מהלכות טוען דאף דבדרבנן לא אמרינן מחוי"ש וא"י לשבע משלם אבל להיות נוטל בודאי אף בדרבנן לא אמרינן דיהיה נוטל אם לא מצי לשבע וא"כ כאן דב"ח רצו ליטול ע"י שטועני' סטראי זה לא אמרינן. ואני אמרתי טעם לדבר דהנה בטעם דלא אמרינן בדרבנן מחויב שבועה ואיל"מ נראה לי עפמ"ש הש"ך בי"ד סימן קי"ט דרבנן לא אמרו שיפסיד ממון ע"י גזרתם ע"ש ולכך אם איסור דרבנן מחויב לשלם ולפ"ז שיהיה עי"ז מחויב שבועה וא"י לשבע משלם בודאי לא אמרינן בדרבנן ולפ"ז שם לטול עי"ז זה ג"כ לא אמרו רבנן וז"ב. אברא דאני הראיתי דברי התוס' בשבועות דף מ"ז שנראה מדבריהם דאף לטול לא אמרינן בדרבנן מחויב שבועה וא"י לשבע משלם ע"ש. וראיתי בנתיבות שם ס"ק י"א דכתב דהרשב"א ס"ל גם בדרבנן מתוך שא"י לשבע משלם ותמהני דא"כ א"צ לחלוקו של המשנה למלך הנ"ל אבל מהר"י אדרבי מביא דברי הרשב"א דבדרבנן אין אומרי' מתוך שא"י לשבע משלם ועיין תומים ס"ק ד' דנראה ג"כ דהרמב"ן ס"ל דבדרבנן אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם וכפי הנראה ס"ל כחלוקו של המשנה למלך:
246
רמ״זשלום וכ"ט אל כבוד הנגידים היראים ד"ק פלוני נ"י:
247
רמ״חמכתבם הגיעני על דברי ריבות בשעריכם עם הרב האב"ד: והנה לא אכחד קושט דברי אמת אשר כמה וכמה מכתבים הגיעני זה איזה חדשים ואולי עוד בקיץ העבר משני הצדדים מצד הרב ומצדיכם לחוות דעתי בענין זה ואני הייתי כמחריש יען כי בעוה"ר הדור נפרץ והענין הוא ענין קשה כי אם הרב צודק בדינו בלי ספק הוא ענין דיני נפשות לפסול האדם ולעשותו רשע וגם להורידו מפרנסתו ותהי להיפך אם הרב אינו צודק בדינו באמת הוא מאכיל טריפות וקל הדעת ואסור לסמוך עליו בהוראות או"ה ומכ"ש בדיני נדה אשר יש חשש כרת וכן בחמץ בפסח וכדומה. ואני מבחוץ ואיני יודע האמת כי בעוה"ר בדורינו רבה הפרצה אשר אם יקרה איזה מחלוקת כל אחד עוטף מה שיכול לעטוף בוז וקלון על רעהו מרבים העם להביא בוז ומשטמה על רעהו ואף כי רבו האומרים שאינו ירא שמים הוא התנצל וכן העומדים לימינו כי זה בעבור שאינו מחסידי הזמן ע"כ הרחיקו אותו ואני יודע ג"כ כי אינו נוטה להחסידים וגם על חותנו הרב הוא מצחק עליו ואומר לכל סכל הוא וגם על אביו הרב המנוח ז"ל היה אומר שהשוחט שלו לא הי' ראוי לשחיטה והוכחתיו על פניו זה רבות בשנים בעת שהיה רוצה לפסול השוחט ואני החזקתי בימין השוחט וכן הורה הרב הגאון הצדיק מוה' יוסף באב"ד נ"י שהיה אז סמוך ונראה שהיה אבד"ק סניטין. אמנם חלילה לי לפסול אותו עבור זה ואולי יש בו מדעת קונו ואינו נח בדרכי החסידות כאלו והוא נוטה אחרי חסידים הראשונים או להמתנגדים הראשונים אשר היו גדולי תורה ויראים ושלימים. וע"כ מנעתי להגיד דעתי בזה. כי אף שהיה לו כמה פעמים פ"פ לפני ושאל אותי שאלות בד"ת אף כי לא ראיתי בהם חריצות גדול בכ"ז אמרתי אולי יש בו תורה ויראת שמים וגם הוא רפש מדבית אבא כי כפי הראות הוא נכד הגאון החכם צבי ז"ל. אמנם כעת בהגיע אלי ההעתקה מהרב הגאון אבד"ק סיגיט שהוא הורה לאסור אשה אחת בגליל שלו ועשה השתדלות רב עד שהבעל גרשה ואח"כ בא הבעל ל"ק פלוני והרב האב"ד נתן לו התרה והחזיר המרשעת לביתו ובזה לא מצאתי לו שום צד לחפות עליו כי למה לו להיתר מה שאסר הרב אבד"ק סיגיט ובלי ספק הרב אבד"ק סיגיט כתורה עשה ובודאי חקר ודרש היטב עד שהשתדל לשלח האשה בג"פ וגם הוא ידע כח השלום ובכ"ז לבו ראה להוציא המרשעת בג"פ. אמנם אף אם אומר כי הרב מגוואזיטץ כביר מצא ידו בכחא דהתירא להתיר האשה הלזו מה שלא יאומן וגם היה לו למלוך בגדולי הדור טרם שעשה מעשה:
248
רמ״טאמנם גם אם נניח כ"ז הרי כל שכבר גרשה מחמת שם רע אף אם נימא ששקר הוא בכ"ז אסורה עליו כדין מוציא אשתו משום שם רע ומשנתינו היא זו וכמבואר בטוש"ע סימן יו"ד ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז ואף כי יש בזה לפלפל הרבה אבל לעשות מעשה רבה כזו בלי שאלת גדולי הדור חוששני עליו אולי אין יראת ה' בקרבו וקל הדעת וגסות רוח. וע"כ אמרתי לא עת לחשות שא"כ יהי' התורה כחומה פרוצה. ואמרתי להשיב לכם אם תוכלו לקבל לכם מורה הוראה אחד להורות לכם בודאי טוב ובלבד שלא יהי' ביניכם דברי ריב ולא תלחמו ולא תריבו רק תעשו לשם שמים וד' יהיה עמכם אם תכוונו לשם שמים. וגם אם הרב ילך בערכאות אשר לא אקוה כי חלילה לבנן של קדושים לכנוס בעובי הקורה כזה בכ"ז גם אם יהיה חלילה לבו נוטה לזה תוכלו לומר הוראתו של זה אינו נוח לנו ונקבל מורה הוראה אחר. ות"ל גם השופטים אשר נתמנו מפי המלך החסיד קיר"ה גם הם מתחסדים עמנו ורוצים שנעמוד בדתינו ובלבד שלא ירבה המחלוקת כי כמה קשה המחלוקת. והנה חשבתי לשאול את פיו על מה עשה ככה אמנם יען כי הרע לעשות ולעשות מעשה נגד הרב האבד"ק סיגיט שכבר אסרה ופטרה הבעל בג"פ והוא התיר בלי שאלת גדולי הדור ע"כ אין מהראוי לשאול פיו. וע"כ על המעשה ששאלתם מה שהורה בטריפות הריאה אין אני משיב יען כי יוכל להתנצל אף כי הרבה לדבר נגד התב"ש שיש בכחו לפלפל כמותו אבל על המעשה הרעה זה אין בכחי למצוא התנצלות לו. אלה דברי הכותב מכאב לב נאנח על פרצת הדור כי רבה וד' ירחם על עמו ועל קרן התורה:
249
ר״נשלום וכ"ט אל כבוד ש"ב הרב המאה"ג וכו' מוה' משה תאומים נ"י אבד"ק הארידענקי ולמשנהו הרב החריף מוה' משה נ"י דו"מץ דשם:
250
רנ״אמכתבם הגיעני ואני יושב קרית חוצות לשאוף רוח צח ולשתות מי מעיין הקשה למעיין ומחוסר ספרים. והענין הוא ענין חמור כדרשת חז"ל שהן יקרות בעוה"ז וכו' ובכ"ז אחרי כי בא האיש אשר הוציא הוצאות מרובות ונכמרו רחמי עליו ואמרתי לתת עין ולב ע"ז ומד' אבקש עזר אשר אל אכשל בדבר הלכה. והנה תורף השאלה בעירו נמצא באמצע העיר מקום שהיה מוחזק לבה"ק והמקום הנ"ל היה מוקף בתים מסביב ובין המקום והבתים היה מעבר דרך לרבים וסמוך למקום הנ"ל עוד בית חומה והוא אותו בית אשר נשאל עליו הגאון הצדיק בעהמ"ח סדורו של שבת כמוזכר בסוף ספרו והבית הלז נשאר ליו"ח והיו העולם מרננין אבתרי' לאשר לא נודע אם טהרו המקום כפי האמור בסדורו של שבת ובשנה העברה בהשריפה ר"ל נשרף גם הבית הלז ונחרבו הכותלים וקנה האיש המקום לעשות שם מרתפים וכיפות בחשבו כי יעלה בידו לחפור בעומק בכל פנה ולבדוק המקום באופן שיצא בטהרה וכבר חפר בשני רוחות הבית היסודות בעומק ובדק פשפש ולא מצא מאומה. אמנם ברוח אחת הרחיב הגבול ולהלן ממקום עמידת יסוד הבית מקודם ומצא ברוח ההוא המשתרע לסימטא אשר שם מעבר דרך לרבים נמצא בעומק עצמות אדם וגלגלת ושינים והשליכו החופרים העצמות חוצה ופינו משם העצמות לבה"ק וע"ז עמד הבעה"ב לשאול אם לחפור הרוח הרביעית ולעשות מרתף בתחתית הבית בעומק ולבדוק כדינו ואם ימצא שם יפנה העצמות כדי לטהר המקום או שלא יעשה שום דבר ולבנות ברוח הרביעית אחר שכבר בדק כל השלשה רוחות ולא מצא דבר והנה לפמ"ש שהיה מוחזק המקום לבה"ק וסמוך להמקום הלז היה הבית חומה הנ"ל וע"ז נשאל בעל סש"ש על הבית הלז א"כ לא ידעתי מה מקום לשאלה הלא אמרו בנדה דף ס"א שר"מ אומר כל דבר שהיא בחזקת טומאה לעולם היא בטומאתו עד שיוודע לך טומאה היכן הוא וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ובש"ס שם אמר ר"מ מעשה בשקמה וכו' שהיו מחזיקין בה טומאה ובדקו ולא מצאו לימים נשבה בו הרוח ועקרתו ונמצא גלגלת שלימה וכו' אמרו לו משם ראיה אימר לא בדקו כל צרכו:
251
רנ״בוהנה לכאורה כיון שהמקום היה סמוך למקום שמוחזק בבה"ק א"כ הוה כמוחזק בבה"ק ול"מ הבדיקה דאימר לא בדק כל צרכו וא"כ נעל בפנינו כל ענין הבדיקה ואין שום תקנה אבל הדבר תמוה דהרי חכמים במשנה אמרו שבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה הרי דמועיל תקנה ואדרבא במשנה מחמיר ר"מ וחכמים מקילין וכאן חכמים החמירו אימא לא בדק כל צרכו. ולכאורה רציתי לומר דשאני התם שלא בדק עד שהגיע לקרקע בתולה ומש"ה חשו חכמים שמא לא בדק יפה. אך אכתי קשה ממעשה דר' יוסי במערה של שיחין שבדקו עד שהגיעו לקרקע שהיתה חלקה כצפורן ופירש"י לקרקע שלא נזרעה מעולם והוא לכאורה קרקע בתולה ואפ"ה אמרו חכמים אימא לא בדקו כל צרכו. אמנם נראה דבאמת מה דאמר ר"מ דהיא בחזקתו עד שיוודע לך טומאה היכן היא הוא ע"ד שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וביאר הרשב"א בחידושיו לחולין ובתורת הבית הלכות שחיטה שער א' בשם הרמב"ן דבעינן ידיעה ברורה בלי שום פקפוק ואפילו רוב לא מועיל יעו"ש וה"ה כאן דל"מ רוב וחכמים פליגי וס"ל דדי בבדיקה עד שהיא קרקע בתולה ודי בזה אף שיש לחוש שמא לא בדק יפה דעפ"י רוב בדק יפה. אך לפ"ז עדיין קשה דא"כ בהך דר' יוסי דבדקו עד שהגיעו לקרקע שהיתה חלקה כצפורן ואפ"ה חשו שמא לא בדק יפה. ובאמת בלא"ה קשה על רבנן דסמכו בבדק למקום קרקע בתולה ואי נימא דאינו רק רוב אמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקת טומאה שהיה מקודם ואתרע לה רובא וביותר יקשה דבמשנה שהיה בחזקת טומאה ודאי אמרו חכמים דמועיל בדיקה עד שמגיע לקרקע בתולה ובברייתא דמיירי שהיו מחזיקין בה טומאה ומשמע דלא היה ברור רק שהיו מחזיקין בה טומאה ונמצא דאם בדקו ולא מצאו היה מהראוי לטהר דנתברר למפרע שבטעות החזיקוהו ואפ"ה חשו שמא לא בדקו יפה. והנראה בזה עפמ"ש הרשב"א במשמרת הבית ליישב הא דסמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת איסור אבמה"ח או אינו זבוחה וכתב הרשב"א דכיון דרבים מתעסקים לבטל החזקה המצויין אצל שחיטה מומחין הם א"כ הרוב סותר החזקה ועשו מעשה לסתור החזקה לא שייך סמוך ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר נכון דזה דנחלקו ר"מ וחכמים דר"מ ס"ל דכל שמוחזק בטומאה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואף דהרוב מתעסקים לבטל החזקה מכל מקום לר"מ דחייש למיעוטא א"כ אף שהרוב מתעסקין לבטל החזקה מכל מקום חייש למיעוטא ואמרינן סמוך ורבנן ס"ל דלא שייך סמוך כיון שהרוב סותר החזקה ומי שמתעסק בזה לבדוק המקום עיניו ולבו לבדוק יפה וכל שבדק עד מקום קרקע בתולה ודקדק היטב שפיר הוא סותר החזקה ועדיף מרוב דעין ולב הוא נותן לבדוק יפה ולא שייך סמוך וז"ב. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר נכון דדוקא במוחזק בטומאת אמרינן דודאי בודק יפה לסתור החזקת טומאה אבל בברייתא לא מבואר שהיה חזקת טומאה בבירור אלא שהיו מחזיקין בטומאה דהיינו שלא נתברר הטומאה בבירור רק שהיו מחזיקין בטומאה דהיינו שחשו שמא הוא מקום טומאה וע"ד מ"ש הת"בש בסימן ח"י שיש חזקה שאינו בירור רק שכן החזקנו וכעין דאמרו בכתובות גדולה חזקה יעו"ש וגם בנו"בי מהד"ק חלק אהע"ז סימן נ"ד נמצא שיש חזקה כגון זה ובכגון זה כיון שלא נודע חזקת טומאה בבירור לכך אמרו אימר לא בדקו יפה שהרי לא נודע בבירור הטומאה אפשר לא חשו כ"כ לבדוק וז"ב ראה זה דבר חדש ומעתה נבא לנ"ד הנה בכאן היה מוחזק בבה"ק וכבר שאלו לבעל סידורו של שבת בזה וא"כ בודאי כשבדקו הגיעו לקרקע בתולה והיינו שבדקו והגיעו למקום שהיה קרקע קשה וכדמות חומר לבן וא"כ זהו קרקע בתולה שנזכר במשנה ובכה"ג סגי בבדיקה הלז ועיין ברמב"ם פ"ט מטומאת מת הלכה יו"ד בדק שלשתן ומצא טהור כלן בחזקת טומאה עד שיבדק שלשתן עד שיגיע לסלע או לבתולה ויהיו שלשתן טהורין והוא כדברי חכמים במשנה. ולכאורה הוא תמוה דהרי חזינן דלא בדקו יפה שהרי נתערב גל טמא וא"כ כיון דבדקו כלם ומצאן טהורים א"כ טומאה להיכן אזלא ומה מועיל מה שבדקו עד קרקע בתולה סוף סוף טומאה להיכן אזלא שוב נזכרתי בש"ס בכורות דף כ"ה שם אמר ר"י דמחלוקת בבדק ולא מצא דקא מפלגי בפלוגתא דר"מ ורבנן ור"א אר"י מחלוקת כשבדק ומצא וכו' ופריך ור"א מ"ט לא אמר כרחב"א ומשני בשלמא גבי טומאה אמרינן אימר עורב בא ונטלה וכו'. הנה נתבאר דלכך מטהרין דתלינן דהטומאה אזלא וכך כתב רש"י בפסחים דף יו"ד בהדיא דלחכמים תלינן בעורב ועכבר וגם לרחב"א יש לומר דס"ל כן רק דגם גבי מום תלינן דמום עובר הוא יעו"ש בבכורות ודו"ק ועכ"פ כשבדקו כל השלשה רוחות ועד מקום עמידת החומה בדקו ולא מצאו רק מעל לגבול אצל הסימטא מצאו עצמות א"כ נתבאר דשם היה מקום קברות אבל הבית המקום אשר עמד עליו הבית עד הגבול היה טהור ובפרט שר' דוד הוכמאן ור' משה פעפיר העידו בשם זקן אחד ר' בינוש שהעיד לפני הב"ד שאבי הזקן ר"ב הנ"ל הגיד לו שבימיו היה הבית הנ"ל רחב מאד עד הבה"ק ממש ואח"כ נפל הבית והרחיקו הבית להלאה ממקום הבה"ק איזה אמות וגם הגיע לידי ספר סידורו של שבת וראיתי כי העיד שגם אז שבמקום שבנה שם ביתו לא היה כונס כי אם ב' אמות אמה מעובי הכותל ואמה שניה ידוע ג"כ שלא נקבר שם אדם וע"כ אם יחפרו גם ברוח רביעית עד הגבול ויקחו כל העפר אשר בתוך הבית והמרתף עד שיגיעו למקום קרקע בתולה ויקחו כל העפר שבתוך הבית ובכברה יניפו אותו דק דק ויראו אם לא ימצאו איזה עצם או אצבעות או שאר דבר ואם לא ימצאו אז הכל טהור ויבדקו עד מקום שיגיעו לקרקע בתולה כנלפענ"ד ויעיין בספר סידורו של שבת. ובגוף הקושיא דבודק עד מקום קרקע בתולה והא חשו שמא לא בדקו יפה לפענ"ד בפשיטות יש לומר דאם לא ראינו ריעותא בודאי לא חיישינן לשמא לא בדק יפה אבל כל דחזינן ריעותא ומצאו עצמות תלינן דלא בדקו יפה וכעין זה אמרו בביצה דף ז' בדק בקינה של וכו' ולמחר השכים ומצא בו אמרינן דאימר לא בדק יפה:
252
רנ״גוהנה מ"ש בסידורו של שבת דהוה קבר המזיק במח"כ כיון דהבה"ק הוא ישן נושן לא מקרי קבר המזיק דאולי היה הבה"ק קודם לעיר ואח"כ נתרחב העיר עד שם אך מטעם שכתב דכל דהגוף כלה ונרקב לא שייך משום פינוי עצמות כמ"ש הנוב"י זה נכון. ולבי אומר לי שמה שהיו העם מרננים שהבית הזה יש חשש טומאה זהו הי' מפני שאז בימי הגאון בעל סידורו של שבת היה הבית סמוך לבה"ק אבל אח"כ כי נתרחק מעט מהבה"ק אז אין חשש ובלבד שיעשו כמ"ש לחפור בתוך הקרקע הבית והמרתף ויבדוק עד קרקע בתולה והעפר אשר נלקח משם ינפו אותו יפה שמא נתערב בו צרורות עפר מעצם וכדומה וישליכו אותן לבה"ק ויזהרו שלא יוחזר מהצרורות עפר תוך המרתף והבית ויגדרו גדר לבה"ק שלא יכשלו הכהנים ואצל הסימטא שלא יוכלו לגדור שהוא מעבר לרבים יזהרו הכהנים מלכת שמה ודו"ק:
253
רנ״דשלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף המופלג וכו' מוה' ברוך הלוי איש הורוויטץ נ"י גם ברוך יהיה:
254
רנ״המכתבו הגיעני כמו רגע ואני עודני עיף מהצום. על דבר שאלתו סופר שעסק בתיקון ספר תורה ונפלה טיפת דיו על שתי אותיות האמצעות של שם הויה ב"ה על ה' ו' ולא היה ניכר צורתם והסופר במהירות לקח תיכף נייר על הדיו בעודה לחה ונבלע הטיפת דיו בנייר ועדיין נשאר שחרות הטיפת דיו והה"א גם עתה נשתנה צורתה קצת והוי"ו נכרת היטב רק שחרות הדיו של הטיפה ניכרת על הוי"ו כדת מה לעשות. הנה הדברים פשוטים מה שכתב מעלתו. והנה מ"ש דיש לחוש לשם שלא כסדרן זה אינו דלא קי"ל כמ"ש במגן גבורים וביד שאול ולקדור השם אין דעתי נוחה כי אותן האותיות שהם כשרים למה יגרע שם אבינו ועל דעתי נכון יותר להסיר היריעה ולגנזה בקדושה כמשפט ובכ"ז אם קשה לגנז כל היריעה יקדרו עם עוד תיבות אחרות כי גם הגניזה קשה בעיני כי למה יגרע היריעה כלה לגניזה וע"כ נכון כמ"ש מעלתו ואף שכתוב בספר חסידים דגניזה מותר מטעם שהמלך פורץ לעשות לו גדר ואף אם אינו פסול רק שאינו נאה כ"כ מותר לגנוז מכל מקום קשה הדבר וע"כ אם קשה הדבר לגנוז יעשה כמ"ש מעלתו ויש חשש דיהיה השם על המטלית וע"כ יראה שיצמצם שלא יהיה השם על המטלית רק שאר התיבות יהיו על המטלית והשם על הקלף כנלפענ"ד כי את אלקים אני ירא. אלה דברי הכותב בנחיצה הדו"ש:
255
רנ״ושלום וכ"ט להרב החריף המופלג בתורה מוה' ברוך מנחם מענדיל וואלף מו"ץ בק"ק באכני:
256
רנ״זמכתבו הגיעני היום. והנה ע"ד המקוה העתיק לי מ"ש לו הרב הגאון אבד"ק צאנז רק שכעת העידו אנשים שראו בעיניהם שהיו מבבעים ויוצאי' מצד השני בכותל המקוה שלא כנגד האגם. הנה לפענ"ד אין ראוי לסמוך ע"ז כיון שנראה שהאנשים האלו אינן בני תורה וכבר כתב בשו"ת הרשב"א שאין להאמין לסתם אנשי' שמדמין מלתא למלתא והאריך בזה בשו"ת צמח צדק סימן ע"ה יעו"ש מה גם שגם במעיין חשש. בשו"ת מהרי"ט דאולי מי תמצית נינהו וכמ"ש הגאון מצאנז נ"י בתשובתו ואם בעלי תורה עושין מקוה רואין היטב אם הוא מי תמצית או מי מעיין וניכר היטב. אמנם כשאינם רואין יש לחוש הרבה וגם מי יודע אם אין עוד כמה פסולים במקוה שלא נעשה עפ"י בעלי תורה וח"ו להקל במקוה שיש בו חומר כרת ולעשות ע"פ נכרי והנכרי מי יודע מה עשה בהמקוה אשר כעת אי אפשר להכיר כלל. אך מלבד זאת תמהני דזה הדין הוא לפענ"ד הך דינא דתוספתא הובא בש"ע סעיף ע' וברמב"ם פ"י ממקואות וז"ל צינור שמקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מהצנור להמקוה ספק מהמכתשת למקוה הרי זה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש במקוה רובו מים כשרי' הרי זה כשר שספק מים שאובים שהרי יש שם מקוה קבוע. והנה הלבוש הקשה דלמ"ד כלו שאוב דאורייתא אפילו ברוב מים כשרים פסולין שהפסול מוכיח והט"ז והש"ך האריכו בזה וכמ"ש מעלתו. ולפענ"ד יש עוד לדייק מה הלשון שהפסול מוכיח וגם מה שסיים שזה ספק מים שאובים שהרי יש לו מקוה קבוע לא נודע למה צריך לסיים שהרי יש שם מקוה כשר קבוע והי' די לומר שזה ספק מים שאובין ובפרט לסברת הרמב"ם דכלי שאוב ג"כ אין פסולו רק מדרבנן וכל שיש רוב כשר ודאי הוה ספק דרבנן להקל. וע"כ נראה דהענין הוא עפמ"ש הט"ז ביו"ד סימן ק"א ס"ק י"ד דאין לומר הטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכאן יש לפניך שני קביעות האחד החלק הנחתך והשני שלא נחתך וא"כ טפי היה לומר שהאיסור בחלק שנחתך כי חלק זה הרוב נגד הקבוע השני' עכ"ל. וביאור הדברי' כתבתי על הגליון ונדפס ביו"ד דפוס לבוב דאף דכל קבוע כמחצה על מחצה ולא תליא ברוב היינו דוקא אם אנו דנין על חתיכה זו שהיא מותרת מטעם דרוב חניות מוכרות בשר כשר אמרינן כיון דגם החניות שמוכרות בשר טריפה אקבע כאן הוה כמחצה על מחצה. אבל כאן אנו דנין אם אקבע האיסור בחלק זה או בחלק זה וכיון דאין ידוע איך הקביעות של האיסור טפי יש לנו לדון שהוא בחלק הרוב ומצאתי בזרע יצחק על משניות פ"א דערלה שנתקשה בדברי הט"ז ולפענ"ד כמ"ש עכ"ל והארכתי בזה בשבתא דריגלא אשתקד ואכ"מ. ולפ"ז כאן יש שני קביעות לפנינו צנור ומכתשת שניהם קבועים א"כ כל קבוע כמחצה על מחצה ולכך פסול אבל כל שיש רוב מים כשרים והיינו שיודעין אנו שמקלח כאן מהצינור מים כשרים רוב ואנן מסופקים על המיעוט אם מזה הקביעות של הצינור או ממכתשת בזה יש לנו לומר דיש לתלות שמחלק הקביעות של הרוב בא דגם בזה יש קביעות כמו בזה ובזה יש רוב ובודאי מהראוי לתלות ברוב כנלפענ"ד דבר חדש ולפ"ז כאן יש מעיין קבוע וגם אגם מים וא"כ יש לנו שני קביעות ולא נודע לנו הרוב אם מזה או מזה וא"כ כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופסול כנלפענ"ד ברור. וע"כ נראה לפענ"ד דאין להכשיר עד שמוציא כל המים מאגם המים ולראות מאין באו המים למקוה ואף שיש הוצאות וטרחא הרבה חלילה להכשיר בזה ואם יצאו המים נוכל להשגיח על כל הכשר המקוה אם הוא בטוב:
257
רנ״חשלום להרבני מוה' אביגדור גאלדבוים נ"י:
258
רנ״טאודות השאלה שנים שהתקשרו זה לזה עפ"י כתב בחרם ובאלה ובשבועה שלא ישבו עם איש אחד בשום דין תורה בלתי ידיעת חבירו כי יבינו בשכלם שזה להם טובה גדולה וגם כתבו בהכתב הנ"ל שכל מה שיזמין להם השי"ת הן מד"ת והן מפשר והן מגיטין וקידושין יהיו בשותפות ואח"כ ברבות הימים באו בע"ד לפני הא' ורצו הבע"ד שיהיה הדיין השני האיש הנ"ל שנשבעו עליו שלא לישב עמו ושלחו אחריו ובא וישב עמו בד"ת וכשנתוודע זאת להשני ושאל אותו למה עברת על השבועה וא"ל שלא רצה לביישו וגם אח"כ נתוודע שהיה פ"א על חתונה ונתנו לו א' ר"כ וחצי ונתן להשני רק חצי ר"כ ושאל אותו למה לא נתת לי החצי וא"ל שבעת שנתנו לו המעות אמרו לו בפירוש שהוא יקח א' ר"כ ולהשני יתן רק חצי ר"כ. לפענ"ד גוף השבועה היה שלא כדין שלמה לא ישבו עמו בדין אם הוא כשר לדון דאם אינו כשר היאך רוצה לישב עמו בדין אחר שעבר השני על השבועה אין זה כי אם רצו לקפח פרנסת זה הדיין ואין השבועה חל להרע לאחרים כי אחר שלא ישבו עמו לדין יקופח פרנסתו שלא ירצו הבע"ד לבא לפניו והרי גם הוא דיין ולמה יגרע וע"ז לא חל השבועה להרע לאחרי' וכיון שבטל לענין זה ממילא נתבטל כל הכתב מה שעשו ביניהם שלא יקבל אחד יותר מחבירו כיון שהיה בכתב אחד ונתבטל הכתב הלז לגמרי ובפרט שגם זה עשו לבטל הדיין הלז ולקפח פרנסתו וכן לא יעשה ומה גם בשטר אחד ודאי כל שבטל מקצתו בטל כלו ועיין בשו"ת הריב"ש סימן שמ"ה כיוצא בזה ועיין חו"מ סימן ק"ץ ואף שהדיין שנשבע לא טוב עשה כי הוא לא ידע שאין השבועה חל ואפ"ה עבר מכל מקום לא עבר באמת על השבועה כיון דלא חל וגם אמר התנצלות ע"ז ועכ"פ אומר מותר הוה כנלפענ"ד. ומאד תמהני שכתבתם על הדיין שבאתם עמו בברית כי הוא מצוה לחרפו ולהדפו שהוא בזוי ומשוקץ ומתועב ואין אני יודע על מי כתבתם זאת. אבל עכ"פ אף אם הוא פחות שבפחותים לא נכתב כזאת וגם אתם יושבי' עמו על מדין ודיינים השונאי' זה לזה אסורין לישב בדין ומאד תמהני שיכתבו כזאת אף כי בימים הקדושי' האלו וברוך ד' כי בא לידי כי אתם כתבתם שישרף זאת ות"ל בא לידי והצילני מבוא בדמים ובושתי מאד בדבריכם ראו לעשות שלום:
259
ר״סשלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג השנון מוה' צבי הירש הלוי נ"י:
260
רס״אמכתבו הגיעני ואני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח ומחוסר ספרים ובכ"ז אמרתי להשיב בקצרה בדבר אשר שאל אם מותר ליתן לתינוק לטלטל בשבת לדבר מצוה להביא סדורים לבהכנ"ס וכדומה והביא דברי הט"ז סימן שמ"ו ס"ק וא"ו והפרמ"ג גם דברי המג"א סימן תקנ"א ובדגול מרבבה שם לענין הבדלה על הכוס ע"ש. והנה מ"ש בדגול מרבבה דדוקא לדבר מצוה שייך אתי למסרך משא"כ בדבר הרשות. אמת שכך כתב הט"ז סימן תרי"ט ס"ק ג' וע"ז תמה מעלתו מהך דשבת דף קל"ט דאמרו שם לענין כשותא בכרמא דלמא אתי למסרך. הנה על הט"ז יש מקום ליישב בפשיטות דבאמת מבואר בש"ע או"ח סימן ער"ה ס"ח דאימת יוה"כ עליהם ולא חיישינן שמא יעשה מלאכה וא"כ לכאורה ל"ש דלמא אתי למסרך דהא אימת יוה"כ עליו רק דלדבר מצוה לא שייך אימת יוה"כ עליו דאדרבא יחשוב שעושה מצוה ביה"כ אבל בדבר הרשות שוב אימת יוה"כ עליו. אמנם על הדגול מרבבה שפיר קשה. אך נראה דיש לומר דשם כל שיוכל לעשות ע"י נכרי למה נתן לתינוק ישראל וחיישינן דלמא אתי למסרך אף בדבר הרשות. והנה התוס' כתבו בשבת דף קל"ט דדוקא בדבר הקבוע בכל שנה ושנה הוא דחיישינן דלמא אתי למסרך משא"כ בדבר שאינו קבוע וביאור הדברי' נראה לפענ"ד דבאמת מה דחיישינן דלמא אתי למסרך הוא חשש רחוק ומה"ת לחוש על הגדול דיבא לשתות ביוה"כ ובודאי רוב בני אדם לא יטעו בזה. אמנם כבר נודע מ"ש הקדמוני' דמה שעשו תקנה לכל העולם בזה חיישינן אף למיעוטא דבעולם יש מיעוט ג"כ ולפ"ז כל דבר הקבוע בכל שתא חשו שמא יהיה אחד מני אלף דיבא למסרך אבל במה דאינו קבוע לא חיישינן למיעוטא דאינו רק דבר מקרה ובזה אזלינן בתר רוב דעל הפרטי אנו הולכין בתר רוב וז"ב. ובזה יש ליישב מה שהקשה הרשב"א הובא בר"ן פרק תולין שם דלחילוק התוס' מ"ק בכשותא בכרמא דלמא אתי למסרך והא אינו קבוע ולפמ"ש יש לומר דניהו דכל שאינו קבוע לא חיישינן דלמא אתי למסרך ואזלינן בתר רובא דעלמא אבל מכל מקום כל שאפשר להיות ע"י גוי למה יעשה ע"י תינוק ישראל והרי גם ברוב כל דאיכא לברורי מבררינן מכ"ש בזה והרי קי"ל דאין עושין ספק בידים אף בדרבנן ועיין מג"א סימן תס"ז ובשו"ת שב יעקב ובמגן גבורים סימן יו"ד ומכ"ש היכא דאפשר ע"י עכו"ם. אמנם כ"ז כתבתי לחיבת פה קודש הט"ז ז"ל אבל באמת עיקר קושיתו כבר קדמו הרשב"א והר"ן וכתבו דכל שהוא לצרכו של תינוק לא חיישינן דלמא אתי למסרך. והטעם נראה לפענ"ד מה דמחלקינן בין כשעושה לצרכינו או לצורך של תינוק נראה לפענ"ד דהנה על התינוק לא שייך גזירת חז"ל דתינוק לאו בר מצוה הוא ועליו לא גזרו רק שאנחנו אסורים לספי ליה ולכך כל שהוא לצרכו של תינוק ועליו אינו חל גזירת חז"ל ממילא גם אנחנו אין מוזהרין אבל שיעשה בשבילנו זה אסור. ובזה נראה לפענ"ד דאף דבר שהוא מדינא אסור משום דלמא אתי למסרך מכל מקום כל שהוא לצורך של תינוק שרי והיינו דכל דלא שייך גזירת חז"ל על התינוק מותר לעשות לצורך התינוק. ובזה מיושבין דברי הר"ן שלא יסתרו אהדדי וגם דברי הגאון מוהר"ע איגר בתשובתו סימן ט"ו שהביא מעלתו נכונים. אמנם לפי שאין ספרו בידו לא אוכל להאריך. ועיין מג"א סימן שמ"ג דמבואר מדבריו דכל שהוא לצורך התינוק מותר להאכיל לתינוק ומשמע סתם אף שאינו משום חשש דלמא אתי למסרך והיינו מה"ט שכתבתי דכל שאינו חל על התינוק גזירת חז"ל ממילא לא חל עלינו ג"כ האיסור וז"ב. וע"כ לדינא נראה לפענ"ד דמותר לתת לתינוק לטלטל בשבת דכעת אין לנו רה"ר ואינו רק דרבנן ומותר אף במקום דשייך אתי למסרך ומשום דאינו קבוע דאטו בכל שבת צריך להביא הסדור ומכ"ש במקום שיש עירוב רק שנתקלקל וגם יש לצרף דלצורך מצוה מותר ואף דהט"ז חידש דלצורך מצוה גרע מכל מקום באמת כל הקדמונים לא כתבו כן ולרב הטרדא דברי מעטין:
261
רס״בישאו הרים שלום וברכה אל כבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי וכו' מוה' מיכאל צבי שפירא ראבד"ק וואראהל והגליל נ"י:
262
רס״גמכתבו מגלה עפה הגיעני לנכון ואני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח ולשתית מי מעיין הקשה למעיין ומחוסר ספרים מכל מקום מפני תקנת עגונות לא אחשה והעברתי עיני על כל דבריו. והנה מה שהאריך מעלתו בביאור השיטות בע"א במלחמה אי בעי וקברתיו כבר האריכו הראשונים והאחרוני' ובפרט בשו"ת מהרח"ש בק"ע בארוכה ואינו לפני כעת וגם כאן אינו נ"מ דהא ר' יונתן בנימין בר' משה הלוי אמר אז ער האט איהם גיקערט וזה הוא כקברתיו כל שהזיזו ממקומו וכמ"ש הר"ן. אך מה שצ"ע שר' יונתן בנימין לא הזכיר רק שמו אברהם בלבד ולא הזכיר שם אביו ולא שם משפחתו ולא שם עירו. ואף שאמר מיין חבר אברהם אבל בכ"ז לא הזכיר שם אביו ועירו. ותמהני על מעלתו שבעדות ר' יונתן בנימין לא ערער כלל על כי לא הזכיר שם אביו ושם עירו. ואולי כיון שהיה מעיר וואראהל ושם היה מעיד על אברהם חבירו בלי ספק שבודאי שזה אברהם בעלה של רחל היה חבירו ועליו היה מעיד. אמנם מה שיש לעיין דבעדותו אמר שמיד שעלה להר הכירו תיכף אף שהמת מונח בפניו ארצה משום שהכיר הלייבצידעקיל. והרי זה ודאי לא אקרי הכרה שבסימנים גרועים כאלו אין הכרה מועיל והוא לא אמר שהכירו בטביעת עין וא"כ אפשר בשביל שהכיר הלייבצידעקיל אינו מקרי הכרה אף שאמר שאח"כ הפכו על פניו והכיר אותו הא יש לחוש שבשביל שבתחלה היתה הכרתו ע"י הלייבצידעקיל אח"כ טעה בדמיונו וחשב שהוא הוא והרי באמת לא היה פדחתו קיים ולשיטת רוב הפוסקים לא מקרי הכרה כל שאין פדחתו קיים דלא כר"ת ואפ"ה אמר שהכירו ולא עוד אלא שאמר שהכירו בעוד שהיה מונח מושכב בפניו לארץ וא"כ לא ראה כלל הכרת פנים ואפ"ה ע"י הלייבצידעקיל הכירו וא"כ יש לומר שטעה בדמיונו. זה מה שיש לעיין בעדות ר' יונתן בנימין ובעדות ר' יצחק אייזיק הלוי שהעיד ששמע מהנכרי מסיח לפי תומו שאמר שאחד היה מבארסא ונלקח לצבא בוואראהל והיה מקודם משורפי י"ש והיה חבר טוב לו ועמד בשלישי ממנו ואמר כי ראה ווען ער האט זיך ארינטער געבויגען אין וויא ער האט זיך אויף געהויבען האט איהם דיא קוגעל אין קאפף געטראפפען אונד איז העראב געפאלען. הנה גם הוא לא הזכיר שמו ולא שם אביו רק מקום מגורתו ומקום אשר נלקח משם ומלאכתו. והנה לפענ"ד מקום מגורתו ומלאכתו ומקום אשר נלקח משם לצבא זה הוא כשמו ושם אביו ועירו כי זה אברהם בעלה של רחל היה מבארסא ונלקח לצבא בוואראהל והוא שמו ושם עירו ומלאכתו וזה בודאי סגי. איברא שהוא לא הזכיר שמת רק שראה הקוגעל האט איהם געטראפפען ונפל וא"כ כל שחסר וקברתיו לא מועיל ועיין בסעיף י"ז ובב"ש שם ואף שכתב שם לדעת הריטב"א כל שמכניס עצמו להכריז פלוני מת לא בעי וקברתיו ואפשר דכאן גם הוא הכניס עצמו ואמר שאחד מבארסא מת הי' כמכניס עצמו להכריז אבל מכל מקום יש לחלק בין הכריז ובין סיפור בעלמא. אך לפענ"ד נראה דבר חדש דכל שאמר שהקוגעל נכנס בראשו וירו בו חצים במקום דלא יוכל לחיות בו דמעידין עליו וכמו שהאריך מעלתו. אמנם לפענ"ד יש לומר דבר חדש דהנה התוס' בכתובות דף כ"ג כתבו דכל שהיה ספק קרוב לו או לה אתרע חזקת פנויה וביארו האחרוני' דכל שהיה ספק והיה יכול להיות שיהיה קרוב לה כבר הוחלש והיה אתרע חזקת פנויה בכה"ג הוא דאמרי' דאתרע חזקת פנויה ע"ש באורך והארכתי בזה בספרי יד שאול ובשו"ת שואל ומשיב שנדפס כעת בכמה תשובות ולפ"ז כאן שהיה יכול להיות שיכנס בראשו ויפצע מוחו באופן שימות בודאי שוב אתרע חזקת אשת איש וחזקת חי. ובלא"ה כבר ביארתי בכמה תשובות דברי הב"ש ס"ק פ"ז במ"ש על דברת הט"ז דאיש שאין אנו מכירין לא שייך חזקת חי. וביאור הדברים אף דגם זה האיש שלא הכרנו ידענו בבירור שהיה חי מכל מקום כל שהרבה מתים בעולם אמרינן דזה שלא הכרנו זה שמת ואותו האיש שהכרנו חזקת חיותו זה חי עודנה. ולפ"ז כאן בזה שראה שהקוגעל נכנס בראשו ונפל לארץ בודאי אתרע חזקת חיותו שיכול למות וא"כ שוב אותו האיש שהכרנו ואמר הגוי שנכנס לתוך ראשו זה האיש הוא. מיהו יש לדחות כיון דע"ז גופא אנו דנין שמא לא זהו שמת וא"כ לא שייך לומר דזה האיש שנכנס הוא שמת דאכתי חזקת חיותו לא נגרע ואף שאתרע. ולפמ"ש בתשובה דחזקת חיות הוא חזקת בריאות וכן מצאתי בפ"י בחידושיו לגיטין דף פ"ח א"כ כאן עכ"פ החזקת בריאות איתרע כאשר הגיעו הקוגעל ונפל והיתה יכולה לפצוע את מוחו ולמות שוב לא שייך חזקת חי וא"כ יש לצרף העדות של ר' יונתן בנימין ומה שמעיד ר' יצחק אייזיק בשם הנכרי ולהתיר את האשה רחל:
263
רס״דאמנם מאד תמהני שלמה העלים עין ממה שהזכיר שבא מכתב לשופטי העיר משרי הצבא כי נפל אברהם במקום פלוני והרי נוכל לסמוך ע"ז שערכאות מהמני וכמ"ש בשו"ת כנסת יחזקאל סימן כ"ט שעל ערכאות יש לסמוך ומשמע אף שהיה ע"י שאלה יעו"ש והארכתי בזה בכמה תשובות וגם האריך מעלתו לצרף כמה טעמים וע"כ מכל הלין טעמים נראה לפענ"ד להיות סניף להתיר האשה רחל אשת אברהם מכבלי העיגון דברי הכותב בנחיצה הדוש"ת באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
264
רס״האשר נשאלתי מהרב וכו' מ' דניאל הלוי אבד"ק טארטקוב נ"י בבחור א' שנקב השתן שלו סתום אבל יש נקב בצדו ודרך שם יוצא קלוח השתן ולא נודע אם נולד כך או נעשה אח"כ מחמת חולי והבחור הגיע לפרק נשואין ולא יוכל לעשות שדוך עבור זה ובקש לחות דעתי בזה. הנה דבר זה יתברר עפ"י שו"ת הרא"ש הובא בב"י ס' ה' וז"ל על מי שלא הי' לו נקב בפי האמה אלא סמוך לכיס יש לו נקב ודרך שם יטיל מימיו וגם אין לו רק ביצה אחת איכא לספוקי אם היא מוליד או אינו מוליד אם הגיד חלול ועובר הזרע על פי האמה וחוזר לנקב ויוצא אז אינו יורה כחץ אלא שותת ואינו מזריע אבל אם מן הנקב והלאה אין הגיד חלול אפשר שהוא יורה כחץ דרך אותו נקב ואע"פ שאינו מזריע בעומק הרחם אפשר שתתחמם וראוי להזריע מידי דהוה אברזא דחביתא דאיתא בגמרא ומ"מ אין קפידא בזה להתירו בקהל דבין מזריע בין אין מזריע ראוי לבא בקהל דגרסינין בפ' הערל אר"י א"ש פ"ד ביד"ש כשר ובירושלמי נמי מוכח דכשר לבא בקהל אע"פ שאינו מוליד וההיא עובדא דאסתם גובא דזרע ואפיק במקום קטנים וכו' ומסיק דפסול דשלא במקומה לא מבשלה איכא למפרק דנסתם בידי אדם ע"י מכה ומיהו בספר המצות מפרש סבר לאכשירי לא על האיש קאמר אלא על הבנים קאי דיצא ויבדוק מאין הם דבעל האשה אינו מוליד והאיש הלזה כשר לבא בקהל. והנה דברי הרא"ש אלו צריכין ביאור והנה זה יצא ראשונה דהרא"ש הזכיר בשאלה שאין לו רק ביצה אחת ובפסק לא הזכיר מזה כלו' וז"ל דמיירי שניכר שהי' נולד כך ובנולד כך לכ"ע כשר וכמ"ש הה"מ פט"ז מא"ב ובש"ע כאן וע"כ לא הזכיר זאת כלל אבל צ"ע למה לא ביאר כך והנה בש"ע לא מוזכר כלל הך דשו"ת הרא"ש הנ"ל ובאמת מ"ש הרא"ש בשם ספר המצות דהפירוש בש"ס הוא לענין צא ובדוק בניו מאין הם הנה אנו לא קי"ל כן כמ"ש הטור והב"י דלא קי"ל כן אמנם לפמ"ש הרא"ש דפ"ד ביד"ש כשר וזה לא צריך להזכיר שם מוזכר הדין בש"ע דביד"ש כשר אליבא דכ"ע רק ע"י חולי נחלקו וא"כ א"צ לכל תשובת הרא"ש הנ"ל לענין דינא ומה"ט לא כתב הרא"ש לענין שאין לו רק ביצה אחת דכל שניכר שהיא ביד"ש לכ"ע כשר וז"פ ומעתה נבא לענין דינא הנה ל"מ אם נימא דכאן היא ביד"ש בודאי כשר לבא בקהל לכ"ע ואף לצד הספק אולי בא ע"י חולי הנה הוי ס"ס ספק אולי היא ביד"ש ואת"ל שהיא ע"י חולי שיטת הרמב"ם דגם בע"י חולי כשר וא"ל דלא מתהפך דאם תתחיל שמא ע"י חולי פסול לא תוכל לומר שמא ביד"ש דכבר קדמת שהי' ע"י חולי אבל ז"א דכאן שייך לומר דמתחלה צריכין אנו לדון דשמא לא נתחדש דבר והיא ביד"ש וכעין שכתב הש"ך בכללי הספיקות אברא דכאן י"ל כיון דרוב בני אדם אינם ביד"ש נולדים שהנקב בצד הכיס א"כ יותר יוכל להתחיל שמא ע"י חולי כשר ואת"ל שפסול שוב לא תוכל לומר שמא ביד"ש אמנם ג"ז אינו ברור דאולי מן הנקב והלאה אין הגיד חלול ואפשר שהוא יורה כחץ ואף את"ל הא איכא לברורי ולא חשיב ספק מ"מ לפענ"ד בכה"ג ודאי יש לסמוך בצרוף כל הני ספיקות ומ"מ לאחר כל אלה יש לשאול פי הרופאים בזה ונדע מה לעשות כי דבר זה מהלכות הרופאים היא ודו"ק אח"כ הלך הרב החריף וכו' מוה"ר חיים יוסף עלינבערג נ"י חד מב"דר אל רופא מומחה ושאל אותו ואמר שיוכל להוליד והיא יודע ע"פ רפואה שהמציאו הרופאים בזמנינו שיוכל להוליד והנה כבר כתב הרא"ש ע"פ חכמת התלמוד שיוכל להוליד וכל רז לא אנס להם וע"כ אני אומר שהאיש הלז יוכל להוליד וכשר לבא בקהל:
265
רס״ושלום לרחוק ולקרוב לתורה כבוד הרבני המופלג השנון זית רענן מ' יצחק יעקב קרומקע נ"י בהנובר:
266
רס״זמכתבו מיום ה' וישב הגיעני והנה אם אמנם טרדות רבות סביב שתו עלי ואין הזמן מסכים להשיב לכל שואל אמנם יען כי מרחוק ידרשוני למען הלהיב לבבו לתורה אמרתי להשיב. מה שהקשה קדושין דף ל"ג אמרו יכול יעצום עיניו וכו' ת"ל תקום ויראת משמע מזה דאף קודם שבא חיוב המצוה אינו רשאי לבקש תחבולה להפקיע עצמו וע"ז הקשה מכמה מקומות מהא דמותר להערים על התבואה לפוטרה מן המעשר. וגם מותר להפקיע מבכורה והנה לפענ"ד ל"ק דשם החיוב שיכבד הזקן או הת"ח וא"כ זה גופא מצוה שלא יעצום עיניו כדי שיכבד הת"ח וא"כ גם כעת המצוה שזה כבודו של חכם ובזה נקנה אהבת התורה ויראת שמים ויהי' כבוד הת"ח חשוב בעיניו וז"ב ופשוט. ומה שהקשה מהא דאמרו שם איבעיא אי רכוב כמהלך דמי ופשוט מאבן המנוגעת וע"ז הקשה האיך מדמה אבן המנוגעת לרוכב התם האבן דומם והאדם מניע האבן אבל הכא לא עיקר המניעה והבהמה מחמתה אזלא אנא לא חילק ולא בילק ידענא דמאי נ"מ להטומאה אי אזלא מחמתו או לא ועיקר הראי' דחזינין דלא אזלינן בתר החפץ הטמא רק בתר אדם הנושאה וה"ה כאן אזלינן בתר בהמה הנושאת והבהמה הולכת וז"פ וברור ומ"ש על הרשב"א דכתב דבאסור דרבנן מותר להאכיל לקטן דנחתינין חד דרגא דמדאורייתא אין מצווין להפרישו ובדרבנן מותר להאכילו וכמו למ"ד בדאורייתא מצווין להפרישו נחתינין בדרבנן דאין מצוון להפרישו וע"ז הקשה דשאני התם דשוא"ת היא אבל קום ועשה להאכילו בידים לא מצינו ול"ק דהא הקטן אינו עושה איסור א"כ גם המאכילו אינו עובר מדרבנן דרבנן לא גזרו על הקטן וז"פ. מה שהקשה מה שהביא הרשב"א ראי' מכשותא בכרמא וע"ז הקשה דשם גם אסור דרבנן אין בו רק מחמיר על עצמו הי' ג"כ לא קשה דאם הי' מחמיר על עצמו וחש הוי לגבי' אסורא דרבנן מ"ש מהא דכתב הסמ"ע סי' ר"ח דבאסור דרבנן אי עביד לא מהני מהא דאמרו בכתובות כיון דאמר רבנן לא לזבין וע"ז הקשה דשם לא מטעם אסור מצוה נגעו בה רק שאין לו כח למכור לפי שכל הנכסים משועבדים לה ואלמוה רבנן לשעבודא. לכאורה יפה הקשה אבל אחר העיון למדו מהלשון דאמר כיון דאמר רבנן לא לזבין אי זבין ל"מ ולמה לא אמר דאלמוה רבנן לשעבודא והוי מוכר דבר שאינו שלו וע"כ דעיקר הוא מטעם שעבר על דרבנן וז"ב. שוב ראיתי בשו"ת זקיני שער אפרים פלפול בזה ע"ש סי' קי"ו ומ"ש מהא דאמרו פסחים ס"ב שחטו שלא למנויו יכול יהא כעובר על המצות וכשר ת"ל משמע דבכל המצות כשר אם עבר על המצוה ועיין שעה"מ ה' ק"פ פ"א דבקדשים כיון דקי"ל שינה עליו הכתוב לעכב אפילו רבא מודה ומ"ש בסוטה דף מ"ג לריה"ג כאן לא הי' חוזר כדרבא ומשמע דלרבא אין עבירה בקדושין וע"ז הקשה בב"מ דף יו"ד דמבואר ברש"י ותוס' שם דיש עבירה בקדושין יפה הקשה וכבר קדמו בשעה"מ ה' מעילה פ"ז ואני כתבתי לישב. מה שהקשה ביבמות פ"ט דפריך הש"ס ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת והתניא מאימת אדם יורש וכו' וע"ז הקשה למה לא הקשה ממשנה מפורשת בגיטין דף נ"ה שהעיד ריב"ג על קטנה בת ישראל שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה הוא קושיא חמורה ולפענ"ד נראה דבאמת שם דמבואר דאוכלות בתרומה וניהו דמיירי בתרומה דרבנן אבל אם נימא דקטן אוכל נבילות גם בדרבנן אסור לספות לה בידים א"כ כיון דמדאורייתא מותרת לאכול רק מדרבנן אינה אוכלת וכיון שמדרבנן הוא הם אמרו והם אמרו שתאכל בתרומה א"כ אלמוהו רבנן לנשואי' לענין תרומה וא"כ לא נתכוונו לעקור דבר תורה רק נתכוונו לענין תרומה דרבנן וכל שאלמוה תקנתם לענין תרומה ממילא גם אם אירע שמתה בעלה יורשה ול"ש להקשות כלל אבל כאן דאינו מבואר רק לענין ירושה ובאמת לענין תרומה אפשר דס"ל כר"א דאמר רק לכשתגדל ותבעל דאין מעשה קטנה כלו' ושפיר מקשה כיון דאין נ"מ רק לענין ירושה שוב עקרו ד"ת ושפיר פריך ועיין תוס' גיטין שם ודו"ק וע"ז משני הפקר ב"ד הפקר וערש"י שם דכל מידי דממונא לאו עקירה היא והיינו דל"ש בזה ענין עקירה דממון הוי כאלו מחלו ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה שהפקר דלענין תורמין מטהור על הטמא לענין אסור הוי כעוקר דבר מה"ת. ובזה יש לומר דבר נחמד במ"ש התוס' ד"ה משתגדיל שכתבו לענין ירושה הוי הפקר ב"ד הפקר ותמה המהרש"א דא"כ להס"ד דלא ידע מהך דהפקר ב"ד הפקר וקשה איך יורשה ועיקר דבר מה"ת ונדחק מאד ולפמ"ש י"ל דר"א דאמר לכשתגדל ותבעל אוכלת בגינו תרומה ואף דהחופה היתה בקטנות וכמו שהקשו התוס' וא"כ ע"כ דחכמים אלמוהו לענין תרומה החופה וממילא גם לענין ירושה אלמוהו כמ"ש אבל לפי האמת שכתבו התוס' דלענין תרומה ל"ש עקירה כמ"ש דחשובה כנשואין ואיכא למיחש משום סמפון וא"כ רק לענין ירושה עקרו לכך הוצרכו לחדש דמשום הפקר ב"ד ול"ח עקירה כלל אבל להס"ד שפיר הוה ס"ל לר"ח דגם לענין תרומה הוצרכו לאלים זאת החופה של קטנות ושוב לא נתכוונו לעקור דבר ירושה מה"ת וכמ"ש ודו"ק היטב כי חריף הוא ומ"ש על מה שנוהגים אנשים בסוכות שאינם רוצים לאכול בלי אתרוג ומתפללים בהשכמה עד לאחר הלל והולכים לאכול ואח"כ חוזרים לביהכנ"ס וחוזרים ואומרים הלל עם הצבור ומנענים וע"ז שאל שנ"ל שיש אסור בזה כמ"ש המ"א סי' ס"ק ולא ציין המ"מ. והנה אם כיון למ"ש המג"א סי' תכ"ב ס"ק ה' וכוונתו דאיכא אסורא לקרות הלל משום דהאומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף ואסור לקרותו דרך שירה הנה לפענ"ד דברי המג"א תמוהין לפמ"ש רבינו יונה פ"ה מברכות בטעם הדבר א"כ בזמן שתקנו לומר יוכל לקרות עוד הפעם כיון שאז תקנו לומר הלל וגם לטעם הירושלמי בעת שתקנו לומר יוכל לומר הלל פעמים ובפרט להוציא אחרים וה"ה כאן לצורך הנענועים אמנם לדעתי יש לפקפק במה שאוכלים קודם מוסף וע' סי' פ"ו במ"א מ"ש בזה וזכורני כשהיתי שנת תקצ"ז במעהרן בניקלשפורג ראיתי שיש שמתפללין בכל שבת עד קריאת התורה והולכים לביתם ואח"כ הולכים להתפלל מוסף בשעה עשירית ושאלתי אותם ואמרו שכן התיר להם הגאון מוהר"ם בנעט ז"ל לאותן דחלש לבם ותאבים לאכול. מ"ש בפיוט מערבית של שמחת תורה דצ"ל חלוק מלפניו ולא משלפני פניו כדאמרו בסוכה דף י"ז יפה הגיה וכן מ"ש דהפייטן שם כתב שלא כהלכה דקי"ל כחכמים דר"י דלא הי' נסוך בית השואבה בשמיני יפה כתב והפייטן כל מה שצריך לו לפייטו כתב אף שלא אליבא דהלכתא. עתה אברך אותו שיזכה לישב על התורה ועל העבודה במנוחה כאות נפשו ונפש הדו"ש באהבה:
267
רס״חשלום להחריף מוה' גרשון בהרב ר' משה ברב"ש ז"ל:
268
רס״טמכתבו הגיעני תמול בש"ק ויקרא. מה שהקשה על הנוב"י במהד"ק חלק או"ח סימן מ"ט דבא"ה אין קנין וזכות. וע"ז הקשה מהא דאמרו בע"ז דף מ"ב דלמא מגבה לה והדר מבטלה אלמא דמועיל זכות:
269
ר״עהנה יפה הקשה והריב"ש הובא בפר"ח סימן תמ"ח מביא ראיה זו אבל הר"ן שם בע"ז כתב כיון דיוכל לבטל הו"ל זכייתו ואיסורו באים כאחת וכן חמץ בפסח יע"ש: מה שהקשה בהא דאמרו ביומא דף פ"ה דיליף מבא במחתרת וכו'. ולמה לא הביא הא דאמרו בסנהדרין דף ע"ב אין לו דמים בין בחול בין בשבת יפה תמה ועיין במשנה למלך פכ"ד משבת שכתב מדעתא דנפשיה דאף בשבת ניתן להצילו בנפשו ולא הביא הך דסנהדרין וכתבתי בגליון לתמוה ע"ז וכתבתי לעיין בכנה"ג חו"מ סימן תכ"ה וכעת אינו לפני. מה שהקשה על הה"מ דמחלק דכל דאפשר שיהיה בו מעשה אף שלא עשה כעת מעשה מכל מקום מקרי לאו שיש בו מעשה וע"ז הקשה מסנהדרין דף ס"ה דפריך על ר"י דקול לית בי' מעשה ממה דחסמה בקול ע"ש ומה קושיא הא בחסימה משכחת לה שיהיה בו מעשה. נפלאתי דלא ראה דברי הה"מ במקומו והוא פי"ג משכירות ה"ב ושם הקשה הלח"מ כן יעו"ש מה שהקשה על הח"ד סימן ק"י שמחלק בין אם הוא בקום ועשה דאז בעי ודאי ולא ספק ובין בל"ת דאז מותר ספק והקשה הוא בהא דאמרו בחולין דף י"א וכ"ת דבדיק ליה והא כתיב ועצם לא תשברו בו והרי קי"ל בו בכשר ולא בפסול וא"כ מותר לבדוק שמא ימצא נקב ואז יהיה פסול ולא עובר על לאו ולא ידעתי מה לו כי נזעק על הח"ד ולקשי בפשיטות דאם ספק מותר א"כ מותר לשבור דשמא ימצא נקב ויהיה פסח פסול ול"ק דא"כ עבר על השחיטה דחלל שבת כיון דע"כ מוכרח לשבור דשמא ימצא נקב דא"כ יהיה פסח פסול והרי שוב חלל שבת ושפיר מקשה ושחיטת הפסח בעינן דוקא שיהיה דוקא ולא ספק והיאך נדע והא צריך לשבור וא"ל דמותר דשמא ימצא פסול דא"כ שוב חלל שבת בשחיטה ודו"ק:
270
רע״אשלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג מ' מאיר מו"ץ ב"ק העליטש:
271
רע״במכתבו הגיעני בש"ק העבר והנה אין הזמן גורם להשיב מ"מ אמרתי לרשום קצת. והנה מ"ש להקשות בהא דאמרו בפסחים דף כ"ז חלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה. וע"ז הקשה דלימא שאני שור הנסקל דלא כתיב תשביתו אבל בחמץ כתיב תשביתו והרי תשביתו ילפינן מנותר דבעי שריפה וכאן מיירי בלא ביטול דמחלוקתם לענין דאורייתא כדמוכח מהא דהשיבו רבנן והתורה אמרה תשביתו וא"כ בלא ביטל מיירי ויליף מנותר דטעון שריפה וע"כ צ"ל כן דאל"כ גם לרבנן קשה דהרי גם לרבנן קודם ביטול בעי דוקא פירור ולא מהני קבורה. ואחר הביטול מועיל קבורה כמ"ש במק"ח סימן תל"א וא"כ קשה לימרו רבנן לנפשיהו והלא חלבו של שור הנסקל יוכיח דמהני קבורה ובחמץ לא מועיל קבורה קודם ביטול וע"כ דשאני חמץ דכתיב תשביתו וא"כ ה"ה לר"י נמי נימא כן ולפענ"ד נראה דל"ק דהנה בדף ד' אמרו דמן התורה בביטול סגי ופירש"י דכתיב תשביתו והתוס' דחו זאת דתשביתו הוא בשריפה כדאמרו בדף ה' שם לר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ובאמת שזה תלוי במחלוקת ר"י ורבנן דלר"י דיליף מנותר א"כ תשביתו בשריפה אבל לרבנן תשביתו היינו ביטול וכדאמרו בדף כ"ז והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שיכול להשבית וא"כ לרבנן דאמרו דתשביתו היינו ביטול וא"כ ליכא מעלה לחמץ דאף דכתיב תשביתו היינו בכל דבר שיכול להשבית וא"כ ל"ק מדכתיב תשביתו ואף דלרבנן ל"מ קבורה היינו מדכתיב תשביתו שיהיה נשבת ולא יהיה בעולם וא"כ לכך צריך פירור אבל שריפה לא בעי ואינו נלמד מקרא דתשביתו רק דלר"י דבאמת יליף מנותר ממילא תשביתו היינו שריפה אבל לא דנלמד מקרא דכתיב תשביתו ודו"ק היטב. מה שהקשה על החק יעקב סימן תס"ב ס"ק ה' שכתב דשמרי יין הוה מי פירות ואינו מחמיץ וע"ז הקשה מדברי התוס' פסחים כ"ח ד"ה מחמת דבר אחר שכתב דמקרי נתחמץ ע"י דבר אחר הרי דחייב כרת. הנה לכאורה תמיה גדולה היא. אבל לפענ"ד נכון דהנה התוס' סיימו ול"ד לעיסה שלש ביין דלית ביה כרת ויש בה לאו. הנה לפי דבריהם משמע דס"ל להריב"א כשיטת רש"י דמי פירות ניהו דלית בה כרת אבל לאו מיהא אית ביה ולפ"ז בשמרים דגריעי מיניה חייב כרת אבל לדידן דקי"ל דמי פירות אין מחמיצין כלל רק עם מים א"כ ממילא אף דשמרים גרוע אבל מכל מקום מידי מי פירות לא יצא ורק לשיטת רש"י וריב"א דמי פירות יש בו לאו ממילא חזינן דמי פירות ג"כ יכול להחמיץ ממילא אפשר דשמרים דיש בו קיוהא מחמיץ לגמרי אבל לדידן שמרים מי פירות מקרי כנלפענ"ד לחומר הנושא. מה שהקשה על מ"ש המק"ח סימן תל"א להשיג על השאגת אריה שדעתו דלריה"ג מותר למכור חמץ לנכרי בפסח וע"ז כתב דדבר תימה הוא להתיר לריה"ג למכור לנכרי בפסח. וע"ז כתב הוא דנעלם ממנו דברי התוס' בדף כ"א שם ד"ה עבר זמנו שכתבו בהדיא דלריה"ג מותר למכור לנכרי וא"צ לשרפו. הנה יפה תמה בזה. וכבר קדמו בזה ש"ב הגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל והובא בספר לב אריה בחולין דף ד' ע"ב ד"ה מותר מיד ע"ש ולפענ"ד י"ל דתוס' דף כ"א קאי קודם פסח עד הלילה דבזה יש לומר דמקיים מצות תשביתו כמו שהוא שיטת רש"י אבל בפסח עצמו אסור ויש לומר הטעם דבאמת התוס' בדף כ"ח כתבו דיש לחוש שמא יאכלנו. והנה באמת יש לחלק בין לאו לכרת ואף דביבמות דף פ"ב ודף קי"ט אמרו מ"ל איסור לאו לכרת כבר כתב המהרי"ק דזה דוקא בדבר שאיסורו מחמת עצמו אבל מחמת חשש שמא יבא לידי מכשול בלאו לא הרחיקו כמו בכרת וכמ"ש רש"י בהדיא ולכך גם כאן עד הפסח דליכא אלא עשה דתשביתו ודאי לא חיישינן שמא יבא לאכול דאינו רק לאו בעלמא אבל בפסח חשו ומ"ש ראיה מדף ל"ב דמשני הא מני ריה"ג עיין בלב אריה שם ודו"ק. ומ"ש להשיג על מק"ח שכתב שם בשם השאגת שמקשה על דברת התוס' דף כ"ט דהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר והקשה דא"כ גם גזל ועושק יהי' מותר אם כוונתו להחזיר וע"ז כתב מעלתו דשאני גזל דגם ע"מ למיקט אסרה תורה ומשום דעכ"פ מצערו וכדאמרו בע"ז דף ע"א דבישראל אסור דצעריה וגם באונס צערה אבל בב"י לא עובר. הנה בשיטה מקובצת כתב דאינו רק דרבנן בע"מ למיקט ועיין קצה"ח ריש סימן שמ"ח וא"כ ל"ק וגם קושית השאגת ארי' ל"ק דניהו דאסור על מנת למיקט אבל מכל מקום לא יהיה לוקה בגזל כל שנשרף אם היה דעתו להחזיר וז"ב. מ"ש לתמוה על מ"ש המ"א סימן תמ"ז ס"ק כ"ג בשם הרשב"א דבסתם כלים יש ספק שמא לא נשתמשו היום ואת"ל שמא נשתמשו שמא בדבר המותר והקשה דהא הו"ל משם אחד דבשלמא לדידן דהס"ס הוא שמא לא נשתמש היום ואת"ל נשתמש שמא בדבר הפוגם א"כ אינו משם אחד דהא הספק הראשון מתיר יותר בכל תבשילין אבל להרשב"א הוה משם אחד דשמא נשתמש בדבר המותר הוא מותר ג"כ בכל התבשילין. הנה לפמ"ש הד"מ בסימן תל"ט הובא במג"א שם דכל שהספק הוא שמא לא התחיל כלל האיסור זה לא חשיב משם אחד א"כ ניחא דלא מקרי משם אחד דהא הספק שמא לא נשתמש בו היום א"כ מסופק שלא התחיל כלל האיסור וז"ב ומ"ש מעלתו בספק אם היה מע"ל בנתים יש לצרף ספק שמא לינת לילה פוגם ומתיר יותר דהוה תיכף לאחר הלילה מותר. הנה זה לא חשיב ספק דהרי תמיד יש אותו הספק שמא לינת לילה פוגם והרי אנן קי"ל דצריך מעל"ע דוקא ולא מצטרף לספק כלל:
272
רע״גבין המצרים מהרה יזרח אור לישרים ונקומה ונעלה להר מרום הרים כבוד ש"ב הרבני המופלג השלם בנש"ק מוה' דוד צבי אשכנזי נ"י:
273
רע״דיקרתו לנכון הגיעני תמול בלילה כי אני יושב הרחק מאדם העיר בקרית חוצות לשאוף רוח צח ולשתות מי מעיין הקשה למעיין ומחוסר ספרים ובכ"ז חשתי ולא התמהמהתי להשיב על שאלת מעלתו ואף כי הדברים פשוטים ומפורשים וכבר השיבו בזה הרבנים הגאונים אבד"ק פלונגיאן ואבד"ק אוטיאן בעהמ"ח פתחי תשובה ובכ"ז אמר אמרתי אחר שביקש ממני להיות חלקי עם המנויים לדבר מצוה כבר נודע מה שאחז"ל על וחסרון לא יוכל להמנות זה שמינהו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם ע"כ אם כי היום לא עת לבא בדברי תורה בכ"ז למען המצוה לא אחשה וכל מה שאוכל לכתוב טרם יגיע חצות היום לא אמנע. וטרם יהי' כל שיח בדבר השאלה אמרתי לבאר השאלות ששאל מעלתו ואבא על סדר ציונו אותו אשמור לדבר אמנם לא באורך כי הוא שלא לצורך והנה שאלתו (א') אם יש טבילה דאורייתא לזכרים ולנקבות חוץ מיולדות נדה וזבה אף בזמן הזה שאין לנו מקדש וקדשים. (ב') מי המה החייבים לטבול מדיני הגמרא. (ג') מי המה החייבים מדיני הש"ע אשר מקור מקומם טהור נובעים נוזלים מאפיקי הש"ס. (ד') מי המה החייבים מתקנת עזרא אף שבטלוה לטבילתא ואם מחמת שקבלו עליהם להחמיר על עצמם אף שפטורים. (ה') אם המה עושים מצוה רבה בזה שקיימו וקבלו עליהם ואם הוה כמו נדר לדבר מצוה שאין לו התרה. ועתה אבאר אחת לאחת למצוא חשבון. השאלה הראשונה נודע ביהודה שיש חיוב גם בזמן הזה מן התורה בגר וגיורת במקום שמותר לגייר ועבדים ושפחות במקום שמותר לקנות עבדים ושפחות מחוייבים מן התורה אם באים לקבל שבע מצות או שבאים לחסות בצל כנפי השכינה המה מחוייבין מה"ת בטבילה אף בזמן הזה וכבר בא חכם וציין מעלתו איה מקום משפטי הדינים בש"ס ורמב"ם וטוש"ע למקומתם במושבותם ובזה א"צ להכביר מילין כי פשוט ומבואר הוא. השאלה השניה מי המחויב לטבול מדיני הגמרא מעלתו הביא דברי הש"ס בר"ה דף ט"ז אמר ר"י חייב אדם לטהר עצמו ברגל והובא ברמב"ם פט"ז מטומאת אוכלין ומעלתו כתב שלא נמצא ברא"ש ובקיצור פסקי הרא"ש ובש"ע. ואני מצאתי ברא"ש סוף מס' ר"ה שמביא ירושלמי פ"ק דשבת ר"ח רבה מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול ז' ימים בשתא וכתב ראבי"ה קבלתי שאלו שבעה ימים הן שבין ר"ה ליוה"כ וביאר הטור או"ח סימן תר"ב שעל ר"ה א"צ להזהיר שהרי חייב אדם לטהר עצמו ברגל ע"ש. הנה מבואר דגם בזמן הזה חייב לטהר עצמו ברגל ואף ר"ה נקרא רגל לענין זה. ובאמת שמהירושלמי אין ראיה דאז היה להם אפר פרה כמבואר בתוספתא פ"ב דפרה אפר ירד עמהם לבבל והיו יכולים לטהר עצמם ברגל מטומאת המת ג"כ ולזה אמרו בנדה דף וא"ו חבריא מדכין בגלילא ועיין מס' פרה פ"ב משנה ג' ברמב"ם ור"ש ורע"ב ותוס' יו"ט ועיין כפתור ופרח פי"ג בסופו והמשנה למלך פ"ג מאבל ה"א כתב שזוכר איזה מקום שכתוב שאפר פרה ירד עמהם לבבל ולא נזכר המקום והוא בתוספתא הנ"ל ע"ש וא"כ אין ראיה לדידן ובאמת הרא"ש סוף יומא כתב שאין לנו טהרות האידנא ואינו חייב לטהר עצמו ברגל ע"ש ובטור וש"ע סימן תר"ו ומ"מ מסיק הח"ד שנהגו העולם לטהר עצמם מקרי בעיוה"כ כדי שנהיה נקיים כמלאכי השרת ע"ש וכן נהגו בכל תפוצות ישראל וגם ברגל נוהגין לטהר עצמם ועיין ברש"י יבמות דף כ"ט שכתב שחייב לטהר עצמו ברגל ואף שאין ראיה שאז היה להם אפר פרה מ"מ הב"ש בסימן נ"ה ס"ק יו"ד מביא דברי רש"י אלו להלכה ע"ש ועיין בספר בית הלל ובבאר היטב שם. ובאמת שאני תמה על הרא"ש סוף יומא הנ"ל שכתב שכיון שאנחנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה אין לנו טבילה אף לטומאת קרי והרי מבואר במשנה ס"פ מי שמתו דף כ"ו דזב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז דצריכין טבילה אף שלא נטהרו מזיבה ונדה ואף דר' יהודה פליג מכל מקום אנן קי"ל כרבנן דסתם ובכה"ג לא קי"ל כר' יהודה נגד ר"מ כל שדברי ר"מ סתם כמ"ש הרי"ף פרק כל הכלים דלא כרב צמח גאון ואני כתבתי בזה כמה דברים וא"כ דברי הרא"ש צ"ע ואולי יש לחלק דבזמן הש"ס דהיו יכולים לטהר גם מטומאת נדה וזיבה רק שמחוסר זמן וזמן ממילא קאתיא לא מקרי אינו ראוי וצריכין טבילה לט"ק אבל האידנא דאין לנו טהרה בשום פנים גם לט"ק א"צ לטהר ועכ"פ נתבאר שחייבים בטבילה ברגל ובפרט בעיוה"כ כדי שנהיה נקיים כמלאכי השרת ונתבאר השאלה השניה. והנה עוד יש לי להוסיף דלכך חייב לטהר עצמו ברגל אף בזה"ז זכר לבהמ"ק ושפיר חייבים מדינא וכעין דאמרו במנחות דף ס"ח דספירה בזמן הזה מדרבנן זכר לבהמ"ק ועיין בטוש"ע או"ח סי' תפ"ט. וגם השאלה הג' כבר נתבאר ועיין בטוש"ע או"ח סימן תקפ"א וסימן תר"ו ובמ"א שם. השאלה הד' מי המה החייבים מתקנת עזרא. הנה הרי"ף הביא איכא מ"ד דדוקא לד"ת אבל לתפלה בעי טבילה וטעם הדבר נראה לפענ"ד דבאמת הא דבטלה לטבילתא לד"ת הוא כדי שלא יתבטלו מדברי תורה שצריכה בכל רגע ובכל שעה וכעין דאמרו לייט ר"ח אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר ופירש"י מטעם דק"ש זמנה שמא יעבור הזמן אבל לתפלה כל היום זמנה וע"ש בתוס' ובטוש"ע סימן צ"ב וא"כ מכ"ש לד"ת דמחוייב בכל רגע וכל רגע זמנו לכך בטלוה לטבילתא אבל לתפלה לא בטלו לטבילתא ועיין בטוש"ע או"ח סימן פ"ח ואני מצאתי בתוספתא דמסכת ידים פ"ב והובא בר"ש פ"ד שם אומרים טובלי שחרית קובלנו עליכם פרושים שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה ופירש הר"ש שאף שבטלוה לטבילתא מ"מ ט"ק בעי ע"ש וכפי הנראה טובלי שחרית היינו לתפלה עכ"פ ע"ש ועכ"פ נהגו עלמא האידנא חסידים ואנשי מעשה לטבול לתפלה וא"כ הוה כמו נדר ואין להם התרה כמבואר ביו"ד סימן רי"ד. ואני אומר כמו שתפלת ערבית רשות ואפ"ה קבלנו עלינו לחובה כמ"ש הרי"ף ובטוש"ע או"ח סימן רל"ו רל"ז וא"כ מי שרוצה לבטל היום תפלת ערבית רשות אסור ואף לשאול אינו רשאי ה"ה בזה ונתבאר השאלה הד' וגם החמישית. ואחרי שזכינו לזה מה שבא בשאלה שהד"ר באמבורגער רוצה להרחיק אנשים זכרים לבלתי ללכת אל המקוה לטבול פן עי"ז שבאים אנשים לא ירצו הנשים השאננות לבא למקוה והם מחוייבים מן התורה לא חשחין על דנא פתגמא להתבותי' שגם במדינת גאליציען ובפרט במדינת אשכנז יש לנו מקוואות וגם נשי דידן מפונקות ואין פוצה פה מלומר שעי"ז שאנשים הולכין ימנעו הנשים מלבא והנשים הרשעות אינם רוצים ללכת אף שלא יבאו האנשים וחלילה חלילה מלומר או להרהר זאת ותואנה הוא מבקש ואין מקום לכל הפלפול אם אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דזה אין לו ענין לנ"ד כלל כמ"ש מעלתו והרבנים נ"י אבל א"צ כלל להאריך. ואני מעיד שהייתי בפראג במקוה ושם הולכין אנשים וגם הרב ובית דינו והמקוה אינו כ"כ מהודר ובכ"ז הולכות נשים כשרות לטבול. ואני מוסיף שאם לא ילכו אנשים למקוה מי יגיד אם אולי נתקלקל איזה דבר במקוה הצריך תיקון ונשי לאו דינא גמירי לדעת הקלקול שיוכל לפסול המקוה ואנשים חסידים ואנשי מעשה המה מודיעים את אשר יארע בהמקוה. וע"כ אני אומר חלילה חלילה מלעשות כזאת. ובטוח אני שגם הד"ר באמבורג כאשר יראה זאת יחזור בו פן יהי' לשמצה חלילה בעיני העולם ובין גדולי הדור אשר יעמדו על המשמר מבלי לבטל אף מנהג קל מאשר הי' ומכ"ש דבר גדול כזה אשר אבותינו ואבות אבותינו נהגו כן חלילה חלילה מלבטל כזאת ומחוייבים הבנים לאחוז במנהג אבותיהם כדאמרו בירושלמי גבי בני בישן ועיין פר"ח או"ח סימן תס"ח ותצ"ו בדיני המנהגות מה שהאריך בזה:
274
רע״הבא לפני הרבני המופלג מוה' ושאל היות כי ביצה השמאלית שלו נידוך ואף שאינו נידוך בכולו. אבל קרוב לרוב ושאל אם מותר להיות עם אשתו והוא אמר שכמדומה לו שנולד כך כי לא ידע משום מקרה ורופא יהודי פה אמר לו שבודאי נולד כך והנה באמת בש"ע מבואר שני דיעות בבעל ביצה אחת אבל של ימין הוא שלימה ר"ת מכשיר ורמ"א מעיד שראה מקילין כסברא אחרונה אבל מסיים שטוב לחומר אסור דאורייתא להחמיר. אבל לענ"ד הרמ"א לא מיירי רק קודם שנשא בזה יש להחמיר שלא ישא והיינו דאומרין לאשה מה לך להנשא לזה שיש בו ספק וכעין שכתב רש"י בכתובות דף ע"ח שלא תמכור לכתחלה וע' בתוס' יו"ט שם ובמשמ"ל שביאר דהכוונה הוא דאומרים ללוקח מה לך לכנוס בספק ומכש"כ כאן בספק אסור תורה אבל כל שכבר נשא להוציאו ולכופו לגרש בודאי אין להחמיר ובדורות שלפנינו הנוב"י בתשובותיו מהד"ק ס' ה' וכן בשו"ת תפארת צבי הנדפס מחדש להגאון מהמבורג ז"ל מפלפלים בזה הרבה והגאון בעל קרבן עדה בביאורו לירושלמי פ' הערל כתב ג"כ שהאריך בתשובה להכשיר בעל ביצה אחת ומסיים ששמע מהרבה בני אדם שהם נטולי ביצים ע"י אדם והולידו בנים הרבה ולא הזכיר שדוקא ביצה שמאלית הכשיר ועכ"פ אם הביצה ימנית שלמה בודאי יש להכשיר אמנם בלא"ה יש לנו היתר בזה שהרי הרופא אמר שנולד כך ואף אם יהי' רק ספק נפלנו ברבוותא לענין ספק פ"ד שמפלפלים הגדולים בזה וגם אני כתבתי בזה הרבה וגם יש לנו היתר שיש לו חתימת זקן וגם אמר שבאותו מקום יש לו שערות וע"כ הוא כשר לבא בקהל לענ"ד:
275
רע״וביום ב' י"ז מרחשון תבר"ך הי' אשה אחת אשר צריכה לחלוץ מאחי בעלה המת וכאשר ראינו המנעל של חליצה הי' נקב קצת קטן על פני המנעל והיא נעשה מנקבי העיש הנקרא מוהל בל"א והי' ניקב מעבר לעבר והנה נסתפקתי אם הוא בכלל קרוע ובטוש"ע ס' קס"ט ס' כ"א כ"ב כתוב ולא יהי' קרוע עד שאינו יכול לילך בו ואם הוא קרוע שאינו יכול לילך בו חליצתו פסולה. וא"כ כאן שיכול לילך בו בוודאי כי איננו רק קצת מנוקב בוודאי כשר לחלוץ בו. אמנם בש"ס שבת קמ"א ע"ב אמרו שם לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה ופירש רש"י מרופט קרוע מלמעלה דגנאי הוא לה וכי חייכא עלה שלפא ומייתי לה ולא תחלוץ בו לכתחלה דלאו נעל מעליא הוא א"כ מבואר דכל שהוא קרוע מלמעלה אם הוא בגוונא דמחייכא עלה לכתחלה לא תחלוץ בו ומהתימא על הטוש"ע שהשמיטו דין זה דלכתחלה לא תחלוץ במנעל המרופט איברא דהתוס' שם ד"ה במנעל הקשו אמאי גזרינין בפ' מצות חליצה מנעל אטו מנעל מרופט כיון דדיעבד חליצתה כשרה וכתבו דגזרינן אטו מרופט יותר מדאי דאינו חופה רוב רגלו דאם חלצה בו חליצתה פסולה וכן כתבו התוס' והרא"ש ביבמות שם הרי מבואר דאפילו מרופט קצת אף בחופה רוב רגלו לכתחלה פסול וא"כ יקשה ביותר למה השמיטו דין זה. ובאמת יותר תימא דהרי באמת הגזירה היתה שלא לחלוץ במנעל כלל אפילו אינו מרופט כלל גזירה משום מנעל מרופט וא"כ ניהו לדידן כיון שאין סנדל מצוי הוצרכו לחלוץ במנעל כמבואר ברא"ש וטוש"ע שם א"כ עכ"פ כל שהוא מרופט קצת מהראוי שלא לחלוץ בו ודי לנו אם חולצין במנעל שאינו מרופט כלל ושמתי פני לדברי הרמב"ם פ"ד מיבום וחליצה הי"ט וגם הוא השמיט דין מנעל קרוע לכתחלה או מרופט ולא הקפיד רק שיהי' חופה רוב רגלו וכאשר השקפתי בה' שבת בפ' י"ט ה' ט"ו כתב לא תצא אשה במנעל רפוי וכתב הרב המגיד שרבינו ז"ל פירש מרופט היינו רפוי וכן פירש"י בהלכות והנה לא נודע לי פירש רפוי מאי הוא ומצאתי בערך ערך מרופט שכתב מנעל המרופט פירש רפוי שנשתרבב מן הרגל ונופל ממנו והביא ראי' מהא דאמרו שבת קנ"ב שפתותיהן של זקנים מתרפטות וכפי הנראה שפירושו שלא יהי' גדול ואם הפירוש הוא כן עכ"פ צדקו דברי הרמב"ם מה שלא הביא שלא לחלוץ במנעל מרופט שהרי הרמב"ם פירש מרופט היינו רפוי והיינו גדול שאינו יכול להלך בו והרי הוא הביא זאת או שהי' מנעל גדול שאינו יכול להלך בו חליצתו פסולה ואם לא הי' גדול כ"כ ויכול להלך בו חליצתו כשירה (וזה פירש מ"ש הרמב"ם או שלא הי' גדול שיכול להלך בו והיינו שלא הי' גדול כ"כ עד שאינו יכול להלך בו אבל הוא גדול שאם הי' גדול כמדתו כשר לכתחלה וכך יפה לו. ובטוש"ע יש גם בזה שינוי קצת) עכ"פ זה הוא בכלל מנעל מרופט אבל להטוש"ע שהם העתיקו ב"ס ש"ג באו"ח מנעל המרופט קרוע. וכן פירש הר"ן דברי הרי"ף בשבת (ומ"ש הה"מ וכן פירשו בהלכות רפוי לא ידעתי שום משמעות) שהוא העתיק סתם מנעל מרופט וכן בה"ג כתב סתם אבל על הטוש"ע ודאי קשה וערשב"א שבת שם ובריטב"א שבת הנדפס מחדש וכלם פירשו כהתוס' והרא"ש ובאמת שפירש הרמב"ם אין לו חבר רק בערוך ולפירושו צ"ל מה דמנעל מרופט הוא רק מנעל ולא סנדל הוא משום דסנדל קשה וקישוי מחזק את הרגל. שוב מצאתי ביש"ש פי"ב מיבמות הי"ג שכתב בהדיא לכתחלה צ"ל שלא יהא נקרע כלל אבל גם הוא לא הרגיש על הטוש"ע שהשמיטו זאת עכ"פ בנ"ד נראה דכשר לכל הפירושים ועיין סמ"ג ה"ש פירוש ג"כ קרוע ודרכו לפרש בדרך הרמב"ם וצ"ע:
276
רע״זישאו הרים שלום לה"ה הרב המופלג בתורה מוה' דוד טעבילי קאצינעלינבויגין נ"י מק"ק זאנושק במדינת קארלאנד:
277
רע״חמכתבו הגיעני תמול ואם אמנם לא ידעתיו וגם טרדות רבות סביב שתו עלי בכ"ז אמרתי להשיבו בקצרה ע"ד שאלתו שסוחר אחד סיפר לו שהיה במקום רחוק בחג הפסח ולא היה לו רק כוס אחד של יין וסמך עצמו על מ"ש בסימן תפ"ג שכתב מי שאין לו רק כוס אחד יקח אותו לקידוש דהא ברהמ"ז י"א דאינה טעונה כוס. וע"ז כתב מעלתו דדברי המג"א תלוי במחלוקת שהביא הטור שם ובעהע"ט כתב דצריך לחזור אחר יין ולא יסמוך על הפת שאם קיים כוס אחד לא קיים הג' כוסות ופי' הב"י דניהו דיכול לקדש על הפת מכל מקום לא קיים הג' כוסות אבל לפמ"ש הטור בשם רבה"ג דבליל פסח אין לקדש על הפת א"כ לפי"מ דקיי"ל דאם אין לו יין מקדש על הפת א"כ שוב אין לו לקדש על היין ויקח אותו לשאר כוסות. ולפענ"ד זה אינו דלדבריו דברי המג"א תמוהין שהרי ציין על הש"ע ובש"ע מבואר דמקדש על הפת אם אין לו יין אבל לפענ"ד דברי המג"א נכונים דבאמת גם העיטור דס"ל דיכול לקדש על הפת זה דוקא כל שאין לו יין כלל יכול לקדש על הפת וכמו שהוא שיטת הרי"ף והש"ע אבל כל שיש לו יין ודאי מצוה מן המובחר לקדש על היין. ומ"ש העיטור שאם קיים כוס אחד לא קיים הג' הוא לפמ"ש שם דימכור כל אשר לו לקיים מצות חכמים ע"ז כתב שלא יסמוך על הפת שאף אם קיים כוס א' מכל מקום מה יעשה בשאר כוסות וע"כ יראה שיקח יין אבל כל שאי אפשר לו להשיג יין כגון שהוא במקום שאין יין מצוי ויש לו כוס אחד פשיטא שצריך לקדש על היין שהרי קידוש על היין מצוה מן המובחר ועיין בתוס' נזיר דף ג' ובאו"ח סימן ער"ב דאין מעבירין על המצות והרי"ף והש"ע שפסקו שיקדש על הפת לא באו רק לשלול לשיטת רבה"ג שסובר דאף אם אין לו יין לא קיים מצות חכמים במה שמקדש על הפת ע"ז כתב הרי"ף דאם אין לו יין יקדש על הפת אבל כל שיש לו יין פשיטא שמצוה מן המובחר לקדש דאין מעבירין על המצות ויקח הכוס לקידוש ומ"ש מעלתו על דברת המג"א שאם יש לו שנים יקח לקידוש וברהמ"ז ע"ז השיג מעלתו דהא אין מעבירין עה"מ וא"כ ראוי להקדים לקחת היין לכוס שני. והביא ראיה מהא דאמרו בפסחים דף ק"ה דחביבה מצוה בשעתה ופריך מהא דאמרו דאם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר ברכת המזון ואמרו שם דאפוקי יומא מאחרינן מכלל דאי לאו אפוקי יומא דחביבא מצוה בשעתה. הנה לפענ"ד המעיין בשו"ת תה"ד סימן סמ"ך דתדיר דוחה מצות חביבה בשעתה ואף דהט"ז באו"ח סימן תרפ"א לא כתב כן כבר האחרונים חלקו עליו בזה והארכתי בזה בתשובה וא"כ כאן ברכהמ"ז ותדיר לא שייך חביבא מצוה בשעתה. ומיהו יש לומר כיון דברכת המזון אינו טעון כוס שוב שייך אין מעבירין על המצות וניהו דברכת המזון תדיר אבל הכוס אינו מחויב. והנה מעלתו הביא דברי התוס' ביומא דף ל"ג דבמצוה אחת ואפשר למעבד תרוייהו לא שייך אין מעבירין ותדיר קודם וה"ה כאן כל דאפשר לקיים תרווייהו שוב מעלת תדיר קודם. ומ"ש מעלתו שיש סתירה על התוס' מהך דפסחים דף ק"ה הנ"ל אבל ל"ק מידי דהרי המג"א סימן קמ"ז ס"ק י"א הקשה על התוס' ממנחות דף ס"ד אבל במ"א סימן ק"ה ס"ק י"א מבואר היטב דכל דאיכא שינוי בגוף המצוה ודאי אין מעבירין על המצות ע"ש וא"כ גם כאן באמת המצוה הוא ארבע כוסות ואם יקח לכוס ישתנה גוף המצוה דאין חילוק בגוף המצוה ובכה"ג אין מעבירין על המצות. ובזה יתיישב גם הך דפסחים דף ק"ה דודאי מהראוי לומר דחביבא מצוה בשעתה כיון שלא נשתנה גוף המצוה בזה ולפ"ז לכאורה דברי המג"א תמוהין. אמנם יש לומר כיון דברכת המזון אף לדעת הפוסקים דאינו טעון כוס אבל עכ"פ מצוה מן המובחר ודאי דטעון כוס א"כ כל ברהמ"ז אף שלא בפסח טעון כוס א"כ אף דבפסח טעון ארבע כוסות מכל מקום גוף הבהמ"ז טעון כוס מלבד המצוה והוה שינוי בגוף המצוה א"כ שייך אין מעבירין על המצות כמ"ש התוס' ביומא הנ"ל דכל דיש שינוי בגוף המצוה עד"מ כמו שם דיש לספק אם נותנן במערבית או במקום אחר שוב יש שינוי בגוף המצוה עי"ז לא שייך בזה לומר אין מעבירין על המצות וה"ה כאן לענין ברהמ"ז. איברא דבפסחים דף קי"ז אמרו ש"מ ברכת המזון טעונה כוס ומשני שם ארבע כסי תקינו רבנן כל חדא וחדא נעביד בה מצוה משמע דלא מצד ברהמ"ז טעונה כוס רק משום דארבעה כסי תקינו רבנן א"כ שוב גוף המצוה לא נשתנה דהרי כל חדא וחדא בעי כוס ולא שייך אין מעבירין על המצות. אבל באמת זה אינו דהש"ס דחי דלא נימא דש"מ מהכא דברהמ"ז טעונה כוס אבל באמת יש לומר דברהמ"ז טעונה כוס עכ"פ למצוה מן המובחר ושוב ממילא ברכת המזון מצד עצמו טעון כוס אף בלי המצוה ומקרי שינוי בגוף של ברכת המזון. שוב ראיתי ברי"ף בפסחים שם שביאר בהדיא דמצוה מן המובחר ודאי דברכת המזון טעון כוס והש"ס דחי דעיקר תקנתא הוא משום חירות ואחר דתיקון משום חירות עבדינן היה מצות ברכה וכ"כ הרשב"א בתשובה ח"א סימן שע"ב. ומה שהאריך מעלתו בסתירת דברי רש"י דבמשנה ר"פ ערבי פסחים פירש הטעם דארבע כוסות שהוא כנגד ד' לשונות של גאולה ובדף ק"ח גבי נשים חייבות בארבע כוסות פירש"י שהוא כנגד ג' כוסות שנאמרו גבי כוס פרעה ורביעי לברכת המזון. וכבר נתקשה בזה המרדכי ומעלתו האריך בזה. ולפענ"ד נראה דהנה בפסחים דף ק"ט מקשה הש"ס היכי מתקנו רבנן מלתא דאתיא לידי סכנה ומשני כמה שינויים וקשה לי לפי מה דקיי"ל באו"ח סימן קפ"ב דאם אין לו יין לברכת המזון יכול לברך בשאר משקין. א"כ קשה כיון דרביעי לברכת המזון למה להם להכניס עצמם בספק סכנה ופרוקא לתקנתא הי' להם לתקן דהכוס יהיה משאר משקין ושוב לא יהיה סכנתא כלל ולא יהיה זוגות ובשלמא אם הטעם משום ד' לשונות של גאולה לא שייך לחלק בין הכוסות דמאן מפיס שאחד יהיה בשאר משקין דהרי יין עדיף ויותר חירות אבל לפי מ"ש רש"י דהג' הן כנגד כוסות של פרעה והד' הוא ברכת המזון היה להם לתקן שיהיה בשאר משקין [דהרי יין עדיף] והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דהרי בפסחים דף ק"י אמרו דאשה לית בה משום זוגות לפי"ז שם בדף ק"ח דקאי לענין נשים שפיר פירש"י דהכוס רביעי משום ברכת המזון ולא שייך זוגות בנשים אבל במשנה דקאי על אנשים הוכרח רש"י לפרש דמשום ד' לשונות של גאולה דאל"כ יקשה כנ"ל ודו"ק. אמנם אם הוא חריף אבל אינו נכון דהרשב"ם פירש דלכך אשה לית בה משום זוגות דאינה קבועה לשתות כמו אורח ולפ"ז ד' כוסות של פסח שהיא קבועה שוב שייך זוגות בנשים וגם דמ"מ שייך משום כשפים כמו גבי חנות וכאן עיקר משום כשפים כמ"ש התוס' דף ק"ט ע"ב בד"ה רבא. אמנם נראה דהנה באמת העיקר הוא משום לשונות של גאולה דבאמת הכוסות של כוס פרעה אינו רק רמז בעלמא. אך לכאורה צריך להבין דהרי על ד' לשונות הוא והוצאתי וגאלתי ולקחתי והבאתי והיינו והבאתי אתכם אל הארץ והרי שיטת רש"י בברכות דף כ' דנשים בברכת המזון הוא דרבנן משום דלא נטלו חלק בארץ ולפ"ז והבאתי אתכם אל הארץ לא שייך באשה ולכך הוכרח רש"י לפרש גבי נשים דהוא כנגד כוסות של פרעה ורביעי הוא ברכת המזון אבל במשנה שפיר מפרש כנגד ד' לשונות של גאולה דהוא העיקר ודו"ק היטב כי חריף הוא. ובזה מיושב מה דאמר ריב"ל בדף ק"ח דנשים חייבות בארבע כוסות שאף הם היו באותו הנס והקשו התוס' מה שאף הן דמשמע שהן טפלות. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת העיקר הוא משום ד' לשונות של גאולה וזה ליתא בנשים והוצרכו לסמוך על כוסות של פרעה ולכך שייך לשון שאף הן ודו"ק היטב. ועכ"פ דברי המג"א נכונים דיש לקחת על בהמ"ז הכוס דלא שייך בזה אין מעבירין על המצות וכדבר האמור למעלה. ויש לי אריכות דברים להבין מה לשון אומר חביבה מצוה בשעתה ומה לשון אין מעבירין על המצות דלכאורה הוא אחת ואכ"מ. ומה שהקשה בהא דאמרו בפסחים דף י"ג ע"א ונימא הלכה כר"ג דהוה ליה מכריע. וע"ז הקשה לפי מה דאמרו שם בדף מ"ח ע"ב ללישנא קמא דאביי אליבא דר"מ וכן לרבא בלישנא ב' אליבא דר"י הטעם בחמץ משום דלכל מסור כו' ולפ"ז ר"ג דמיירי בתרומה דאוכלי תרומה זריזין הן אין ראיה מר"ג יפה הקשה. אמנם יש לומר דהרי תרומה נאכל גם לאו לכהנים דעבדים כנעניים של כהן כי יקנה נפש קנין כספו והם אינם זריזין וא"כ הא סתמא אמר תרומה נאכל בחמש ועבדים ודאי אינם זריזין ואפילו בעבדים ישראלים אמרו כמה וכמה מקומות עבדי פריצי נינהו ועיין ט"ז ריש הלכות שחיטה ובהגהות חכ"צ על חו"מ סימן פ"ז א"כ שוב יש לחוש שיעברו בעלים הכהנים ע"ז וגם לפי מה דמוקי בר"פ כל שעה המשנה שם כר"ג וכל שעה שמותר כהן לאכול ישראל מאכיל חולין לבהמתו ושוב בישראל שייך החשש שפיר מקשי ודו"ק. ומה שהקשה בירושלמי פ' כ"ש ה"א בסופו דאמרו קודם זמן ביעורו בשריפה משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר וקשה קודם זמן ביעורו מ"ט דמצותו בשריפה והא רבנן לא ילפי מנותר וע"כ דהכוונה שיש רשות לשרפו וא"כ ממילא אחר זמן ביעורו אסור לשרפו לרבנן דוקא מפרר וזורה לרוח וזה נגד הפוסקים באו"ח סימן תמ"ה. הנה מ"ש דוקא פירור זה ודאי ליתא. אמנם יעיין בפנ"י בפסחים דף י"ב בתוס' ד"ה אימת ימצא כוונת הירושלמי ועיין בשלום ירושלים על הירושלמי בפסחים פ"ב שם. ומה שהקשה בירושלמי פ"ה מסנהדרין ה"א מקושש משום מאי מחייב משום תולש או משום קוצר וע"ז הקשה מאי נ"מ ובמה"פ שם כתב דנ"מ לדאיסי בן יהודה וע"ז תמה דהא תולש משום קוצר כדאמרו בירושלמי פרק כלל גדול ה"ב שהוא תולדה דקוצר יפה הקשה ובאמת שכן הוא ברמב"ם פ"ח משבת תולש תולדה דקוצר. אמנם גוף דברי הירושלמי לפענ"ד הנ"מ פשוט דהמעיין בתוס' ריש ב"ק ד"ה ר' אליעזר ימצא דצריך להתרות משום התולדה ולא מועיל מה שמתרה משום האב ועיין במהר"ם שם ובירושלמי שם לעיל מיניה קאי לענין התראה ודו"ק. כ"ז כתבתי בחפזי מרוב הטרדות ושלום:
278
רע״טשלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה וכו' מוה' אלכסנדר סענדיר נ"י אבד"ק קאזווע:
279
ר״פמכתבו נמסר לי לעת ערב והנה מ"ש שאחד נקרא בהיותו ילד בשם חיים אייזיק ושם העריסה היה חיים יצחק אייזיק וכ"כ בכתובה ראשונה ושנייה וכעת בא לגרש אשתו השניה והנה הוא חותם עצמו בשם חיים לבד וכן עולה לס"ת וכן נקרא בפי כל. הנה מעלתו כתב דשם יצחק אייזיק הוא שם הנשתקע כיון שכעת מאז הרחיק נדוד לא נקרא רק חיים לבד:
280
רפ״אהנה לכאורה יש לדון לפמ"ש זקני השער אפרים בתשובתו דיש לכתוב בגט כמו שנכתב בכתובה דאל"כ יהיה לעז א"כ כיון שנכתב כן בכתובה חיים יצחק אייזיק א"כ מהראוי לכתוב כן ואף דזקני הגאון מוה' מרדכי זאב ז"ל אבד"ק לבוב הובא בספר בנו דו"ז הגאון בישועת יעקב סימן קכ"ח ס"ק ח' השיג עליו והביא ראיה מהא דאמרו בבל בורסיף וכו' למאי נ"מ לגיטי נשים ועיין ברש"י בלשון השני ומשמע מזה דשם הנשתקע אינו ראוי לכתוב כלל. אמנם לפענ"ד אין מזה ראיה דדוקא בשם העיר כל שנשתנה שמה מהראוי לכתוב כמו שנקראת עכשיו ויכול לשנות שם העיר אבל בשם האיש כיון שנקרא כן בשם העריסה איך אפשר לשנות שמו שעיקר שמו היה כך. מיהו יש לומר דניהו דא"י לשנות שם העיר אבל (בשם האיש) מ"מ יש לחוש דזה הקורא לא ידע מי המגרש דהרי זה השם נשתקע והרי בעינן ספר כריתות שיהיה דבר ברור וכרות לגמרי וע"כ גם דעתי נוטה דאין לכתוב רק שם חיים לבד ומה גם דבכתובה נכתב חיים יצחק אייזיק ובילדותו נקרא רק חיים אייזיק ולא נזכר בשם יצחק וא"כ יצטרך להרבות בגיטין וע"כ מוטב שלא לכתוב משיכתוב שם הנשתקע והוה כחניכה שהכל קורין בו וזה ברור. בשם אבי המגרש ישעי שחותם עצמו בלי שום רשימה לפענ"ד יש לכתוב שני גיטין דמה שלא כתיב ישעיה בה"א וא"ו משום דדי לעולם שישתמש בשתי אותיות וגם שם יה אין לכתוב לכך קיצר וע"כ יש לכתוב ב' גיטין. בשם ליבקא שנקראת ע"ש זקנתה ועתה קראו אותה ליבציא. לדעתי אין לכתוב רק שם ליבקא ומה שחשש מעלתו בשביל שמצא בב"ש שם ליבציא שם בפ"ע אין חשש בזה דשם לא נודע אם נקראת ע"ש ליבקא ויוכל להיות דהוה שם בפני עצמה אבל כאן דנקרא ע"ש זקנתה ליבקא א"כ בודאי דשם ליבציא הוא שם געגועין וא"צ לכתבו ושם ליבקא אם נוכל לראות על המצבה של זקנתה יש לכתוב כמו שנכתב שם ואם לא נוכל לראות יש לכתוב ליבקא:
281
רפ״במה שהקשה למה בשם האדס אף שבמקרא נכתב הדס בלא אל"ף מכל מקום כותבין באלף משום שבמקרא הוא בפתח ואנו קורין בקמץ ומ"ש בשם נחום שלא נכתב באל"ף דהרי במקרא נכתב נחום בפת"ח לק"מ דהזכר שהוא שם עצם אין לנו לשנות כפי שנכתב במקרא ואף שאנו קורין בקמץ מ"מ בגט לא נכתב נקודות אבל האדס דאולי יוכל להיות שהוא שם לעז בפ"ע ורק שאנו מסמכין ע"ש הדס יוכל לכתוב באל"ף אבל נחום אי אפשר לומר דהוא שם אחר ממה שנמצא במקרא ומסתמא קרינן ע"ש הנביא שנקרא כך וזה ברור ופשוט:
282
רפ״גשלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף המופלג בתורה וכו' מוה' שמואל אברהם נ"י מו"ץ דקאסנטין ישן:
283
רפ״דמכתבו הגיעני תמול וחשתי ולא התמהמהתי להשיב בדבר העגונה. והנה יפה כתב בכל מ"ש שהסימן שהאמה וקמיצה שווים בידו הימנית זה סימן מובהק בצמצום מקום וגם כיון שיש סימן אמצעי בכלים בודאי לא חיישינן לשאלה ומצרפין הסימנים של הגוף אף אם הוא רק סימן אמצעי. אך מ"ש כיון דנמצא על הדרך שהלך הוה כהך דשו"ת מבי"ט דאמרינן כנכ"ה ואף דהשיגו האחרונים ע"ז מ"מ לענין שאלה ודאי דלא חיישינן בזה. הנה דבר זה הוטב בעיני וראייתו דלא חיישינן לתרי יב"ש בזה מכ"ש דלא חיישינן לשאלה טובה ונכוחה. אמנם זה הי' אם היה נמצא על הדרך אבל כיון שנמצא נטבע בנהר אף שהוא עלי דרך זה מכל מקום אין דרך שילך על הנהר ולא שייך כאן נמצא כאן היה בזה. אך נראה דבאמת הוא הלך לכפר ששם היה מוכן סעודה וא"כ מה"ת לחוש שיהיה הולך משם למקום אחר וישאיל בגדיו לאדם אחר וע"כ דחיישינן שנטבע בנהר והמים העלוהו מן הנהר ויצא משם ופשט כליו ואחר מצא הבגדים או שהשאילם לו וגם זה נטבע בנהר ומצאו שם וא"כ כיון שע"כ אתה צריך לחוש שנטבע באותו נהר רק שגלים שטפוהו ויצא וא"כ שוב מהראוי לומר כאן נמצא כאן הי' שזהו האיש שנמצא הוא אותו שנטבע ולא חיישינן לשאלה כנלפענ"ד. והעיקר דסמכינן על הסימן מובהק כנלפענ"ד. וע"כ גם אני מסכים להתיר האשה אשת מוה' דוב הלז. אלא שגוף הדברים אני תמה שכפי מ"ש מעלתו הי' שמונה שנים המעשה הלז ועד ט"ו אייר העבר לא הוגבה העדות ואיך נשתהה כ"כ ואניח זאת למעלתו שבלי ספק ידע הענין למה נשתהה כ"כ ואם לא היה שום ענין בזה גם אני מסכים להיתר דברי הכותב בקצרה הדו"ש:
284
רפ״השלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג וכו' מוה' ליב מ"ק וויזניצע:
285
רפ״ואדמהו אכנהו ולא ידעתיו אך כי על דברי תורה בא ולמען השלום אמרתי להשיב אם כי אין דרכי להשיב בחוה"מ שכן ישנו חוה"מ. והנה על דבר המעשה שהש"ץ האריך בתפלתו בנעילה חצי שעה אחר צאת הככבים ואחד צמא למים ושאל ללמדן אחד והורה לו שמותר לשתות כי כבר פנה יום אף כי לא התפלל מעריב ולא הבדיל והלמדן ג"כ שתה ואחד מהבע"ב בזה אותו בחרופין וגידופין והלמדן אינו רוצה למחול על כבודו וגם שאל היאך הדין. והנה הדין יפה אמר הלמדן ושכן מבואר במ"א סימן תרכ"ד וראיתי במה"ש שם שהקשה דהמ"א בעצמו בסימן תצ"ב מסתפק אם מותר לאכול חמץ אף שלא הבדיל ויפה כתב לחלק דאכילה אסור קודם הבדלה אבל שתית מים מותר. ולפענ"ד יש לישב בפשיטות דיוה"כ דהתענה כל היום דיש לחוש לסכנה בודאי מותר עכ"פ הלמדן יפה אמר ויפה הורה. אמנם זה הבעה"ב שחירף וגידף יש לדונו לכף זכות שלפי שהיה נראה בעיניו כאיסור גדול כ"ז שלא התפלל מעריב ולא הבדיל ולא ידע דברי המג"א חשוב אצלו כאיסור גמור וגם עכ"פ הם מדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וגם יש לחוש אם יראו שמותר לשתות קודם הבדלה לאחר יציאת הככבים שמא יתירו אף שלא יהי' צאה"כ. וע"כ יש להבעה"ב הנ"ל לפייס את הלמדן הנ"ל והלמדן יקבל הפיוס כי לפי מה שחשב הבעה"ב הוא דבר זר ולאו כולי עלמא דינא גמירי:
286
רפ״זשלום להרב וכו' מוה' דוד מאיר פריש נ"י:
287
רפ״חמכתבו נמסר לי היום ואני טרוד מאד וע"כ לדבר הזה יסלח כי לא יחדתי מכתב כראוי. בדבר קושיתו על הפרמ"ג לא זכיתי להבין ההבדל שבין שמינה לבין נבילה וטריפה והרי גם בשמינה היה מקום לאסור בבשול ובהנאה וגם גוף דבריו דלכך בנבלה וטריפה שייך חתיכה נ"נ כיון דלענין הנאה הוא נעשה גוף אחד לא יתכן דאיך שייך לומר דאכילה יגרר בתר הנאה ואדרבא כל דבאכילה ל"ש חלות בב"ח לא חל על הנאה ג"כ וז"פ. ובזה ישבתי זה רבות בשנים קושית הפ"י בסוגיא דמשרת שהקשה דאיך אפשר ללמוד מבשר בחלב טעם כעיקר נימא שאני בשר בחלב דאסור בהנאה ע"ש שהגדיל התימה. וזה באמת אינו דאם נימא דטעם כעיקר בשאר אסורים מותר רק בב"ח בשביל דאסור בהנאה הא כל שלא חל שם בב"ח על אכילה א"כ לא מקרי בב"ח ול"ש דבב"ח אסור בהנאה כ"ז דבאכילה לא חל בב"ח והארכתי בזה בדרוש לשבת הגדול וגם כאן פשיטא דכל דלענין אכילה לא חל ענין בב"ח גם בהנאה לא תאסר וז"ב. והנני דוש"ת באהבה כותב בנחיצה:
288
רפ״טשלום וכ"ט אל כבוד הרב הגאון החריף ובקי ש"ב מוה' יצחק שמעלקיש נ"י האבד"ק ברעזאן והגליל:
289
ר״צמכתבו הגיעני תמול והנה מה שהקשה על התוס' סוכה דף מ"א דמש"ה לא הקריבו עומר אעפ"י שמקריבין בלא בית ה"מ כשיש מזבח בנוי אבל בלא מזבח לא. וע"ז תמה דהרי התוס' בזבחים דף נ"ט וביומא דף ס"ג דמנחה מקריבין אף בלי מזבח דוזבחת כתיב היינו דוקא קרבן וא"כ מנחת עומר יכולין להקריב בלי מזבח. הנה לק"מ דמלבד שהיו מקריבין כבש לעולה עם מנחת העומר וא"כ אולי הכשב מעכב העומר ומה גם דעכ"פ לא מצי לאכל דלענין אכילה מעכב כדאמרו בזבחים דף ס"א דאין אוכלין בגינו שירי מנחה דכתיב ואכלוה אצל המזבח וא"כ לכך לא הקריבו בשביל שיורי מנחה כנ"ל. ומה שהקשה בתוס' ביומא דף ס"א סד"ה מה קסבר שכתבו דאי קדשו לא נדחו דהי' יכול להקריב כשיבנה מזבח וע"ז הקשה דהשתא שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פטור אף שיכול לפתוח מכ"ש מה שיצטרך לבנות ודאי דמקרי אינו ראוי וביומא דף ס"ג כתבו דמיירי שכבר נבנה. הנה זכרתי שזה רבות בשנים העירותי ג"כ מזה אבל אין כעת לפני. ולפענ"ד נראה דבאמת המעיין בתוס' ביומא ובתוס' זבחים הנ"ל ימצא שינוי דביומא הקשו דאינו ראוי לבא לפנים וע"ז למדו ק"ו משלמים ששחטו קודם פתיחת היכל דפטור ומקרי אינו ראוי שפיר הקשו דמכ"ש בצריך לבנות והוצרכו לתרץ דמיירי שכבר נבנה אבל בזבחים הקשו משום דנדחה וע"ז שפיר כתבו דכל דיכול לבנות מקרי בידו ולא מקרי דיחוי וז"ב. ומה שכתב בנו החריף להקשות בסוגיא דשליח נעשה עד דהא קי"ל דלוו שנים אין כל אחד נעשה ערב רק בעד החצי וא"כ שוב יש לכל אחד מעדים עד המסייע בחציו וא"צ לשבע. הנה הקושיא הלז כבר נדפס בספר בית יהודה וישראל שנדפס מחדש ושם כתוב הקושיא זו בשם הגאון מוה' משלם ז"ל ואני בהסכמתי כתבתי דלק"מ דדוקא בלוו אמרינן כן אבל כל דנעשו שלוחים לתת לפלוני מעות נעשו שומרים בעד כלו וז"ב ופשוט:
290
רצ״אשוכ"ט אל ש"ב הרב הגאון החריף ובקי המפורסים וכו' מוה' יצחק שמעלקיש נ"י האבד"ק פרעמיסלא והגליל:
291
רצ״במכתבו מגלה עפה הגיעני וחשתי ולא התמהמתי להשיבו על אתר והנה שאלתו שבא לדין אחד והוא כהן והמשודכת וטען שע"כ איני רוצה לישא אותה לפי שהיא מעוברת מאבי חורגה והמשודכת טוענת שהיא מעוברת מהמשודך הלז והב"ד כשראו שהיא אסורה עליו עשו פשרה והתירו קשר השידוכין ובאופן שיתן להמשודכת איזה סך וביום השני נתחרט המשודך ובא לפני ב"ד ואמר שמעוברת ממנו ואשר אמר תמול הוא משום שרצה להתיר הקשר ולמדוהו אחרים לטעון כן ורצה מהב"ד שיתירו לו לישא אותה והב"ד לא רצו להתיר לו שישאנה ועבר ונשא באיסור. וע"ז שאל מעלתו אם הב"ד חייבים להפרישם ואם מחוייב הבעל לגרשה ואם היא לא תתרצות אם יוכל הבעל לכופה ואם הבעל מותר לישא כפיו ולעלות ראשון לתורה והמקום שהמשודכת היתה דרה הוא שוק של נכרים ורוב פסולים אצלה ואבי חורגה אינו מוחזק בכשרות והמשודך אמר בתחלה שבא עלי' אך שנתעברה מאבי חורגה ואח"כ אמר האמתלא הנ"ל וע"ז האריך מעלתו שאמתלא שלו מועיל אף דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ופלפל בחכמה ולפענ"ד הדבר ברור דאינו נאמן דאמתלא גריעא היא במה שטען שרצה להתיר הקשר וע"כ טען כן דבאמת אם רוצה להתיר הקשר היה יכול להתיר הקשר בסבות אחרות ואף שיש לומר שמתיירא מהקנס. הנה אף באם השידוכין בכשרות באין לעמק השוה כשרוצים להתיר הקשר וגם הרי נתן לה איזה סך והיה יכול לעשות תחבולות לגרש. אמנם אף אם אמתלא טובה מכל מקום הרי נודע דעת הרא"ה והובא בש"ע סימן מ"ז דאם אמרה שנתקדשה לפלוני לא מהמנא וביאר בשו"ת הנוב"י סימן סמ"ך דלמה ליה להוסיף שנתקדשה לפלוני וסגי כשיאמר שלא נתקדשה לו ע"ש וה"ה כאן למה הוסיף שאבי חורגה בא עליה והיה די לו לומר שהיא אינה מעוברת ממנו וממילא אסורה עליו ומדהוסיף לומר שהיא מעוברת מאבי חורגה בזה אינו מועיל אמתלא. וגם כבר העיר מעכ"ת מדברי מהרש"א ביבמות דף קי"ח בתוס' ד"ה סד"א דכל דשתק היא אסורה גם דבור ואמתלא ל"מ אמנם מעלתו מפקפק בזה. ומה שהאריך מעלתו הדבר מבואר בספר נדפס מחדש ושמו ישרש יעקב ביבמות שם יעו"ש. אך ביאור דברי המהרש"א וטעמו נראה לפענ"ד ברור דענין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא הוא מתורת נדר כמ"ש בשעה"מ פט"ו מהלכות אישות והאריך בזה בשם הרבה פוסקים וגם בשו"ת מהרי"ט בשניות חלק אהע"ז סימן א' מבואר כן. ולפ"ז נראה לפענ"ד דענין אמתלא דמועיל הוא מטעם דהוה כמו נדרו ופתחו עמו והא האמתלא הוא שמתחלה הוכרח לשקר מטעם שרצה להתיר הקשר ונמצא שלא נדר כלל וז"ב. ולפ"ז זה כשאסורה רק מחמת הנדר שאסר עצמו אבל כאן שכריסה בין שיניה ורוב פסולים אצלה ודרה בשוק של נכרים א"כ אף שלא טען כלל היתה אסורה עליו ואינה נאמנת לומר שממנו נתעברה דהרי רוב פסולין אצלה וא"כ לא שייך אמתלא דלא שייך נדרו ופתחו עמו דהא בלא טענה כלל נאסרת עליו וז"ב כשמש. ובזה מובן היטב סברת הרא"ה הנ"ל דכל שהוסיף לומר שנתקדשה לפלוני זה לא שייך נדרו ופתחו עמו דעל מה שהוסיף לא הוה פתחו עמו דזה ל"צ להוסיף וע"ז היה נדרו נדר ושויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. ובלא"ה ניכרין הדברים שאמת אמר ובאמת אמתלא לא מועיל כל שעשה מעשה. ומ"ש מעלתו דהמעשה אינו מורה ע"ז דדלמא מחמת דבר אחר רצה להתיר הקשר ולא משום שאסורה עליו. ליתא לפענ"ד דהרי הב"ד אסרו אותו לישא בשביל זה ובכה"ג ודאי הוה מעשה גמור דאל"כ לא היה ניתר הקשר שיש חרמות וע"כ דהב"ד ראו שהדבר אמת וא"כ אין לך מעשה גדולה מזו. ויש לי לדון גם על שו"ת נו"ב בזה מה שהביא מעלתו מסימן י"א ולא נפניתי לעיין בזה כי הרבה טרדות עלי. ומאוד תמהני על מעלתו למה חיפש היתר לזה שעבר ונשאה ורואין אנחנו שאינו כשר וגם אבי חורגה אינו כשר כ"כ. ולדעתי צריך לגרשה ע"פ דינינו ואם שאין כח ב"ד יפה בזמנינו אבל אין אנו מחויבין לחפש לו היתירים ואנחנו אומרים שעפ"י דינינו אסורה עליו וצריך לגרשה ואם אינו חושש תהי עוונותיו על עצמותיו אבל אנחנו את נפשותינו הצלנו. והנה במ"ש נתבאר היטב מ"ש בחלקת מחוקק סימן קט"ו ס"ק כ"ב שנסתפק לענין ממון אם מועיל אמתלא לאחר זמן. וכבר האריכו בזה בשו"ת מהר"ש הלוי סימן כ' וסימן כ"א עם מהר"א ששון הובא בקצה"ח סימן פ' סק"א אי בממון שייך אמתלא ולפמ"ש ודאי לא מועיל אמתלא דבאמת בממון דלא שייך ענין נדר לגבי חבירו בעסקי ממון ורק מטעם הודאת בע"ד קאתינן עלה וא"כ לא שייך נדרו ופתחו עמו דמה מועיל פתח לגבי ממון ולכך לא מועיל אמתלא משא"כ באיסור שפיר שייך אמתלא דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא מכח נדר וא"כ אמתלא הוה כמו נדר ופתחו עמו וכמ"ש. ועכ"פ בנ"ד ודאי לא מועיל אמתלא וכמ"ש ודו"ק. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה הצעיר:
292
רצ״גשלום וכ"ט אל כבוד הרב המאוה"ג וכו' מוה' אברהם נ"י מו"ץ ד"ק מאגלינצא:
293
רצ״דמכתבו הגיעני בש"ק קדושים ואם כי אני מוטרד בענינים שונים בכ"ז עיינתי בדברים ואמרתי להשיב בקצרה בדבר שאלתו באשה אחת שראתה דם מחמת תשמיש ממש על עד שלו וגם על עד שלה שקינחה א"ע אותיום וככה היו ארבעה פעמים היינו כל פעם בביאה שניה אחר טבילתה וביאה דליל טבילה היה בטהרה גמורה ולא הי' יום מוגבל על ביאה שניה רק כל פעם היה פעם סמוך איזה לילות לליל טבילתה ופעמים מופלג וככה הי' שמונה תשמישין היינו ארבעה פעמים בליל טבילתה והיו טהורים וארבעה פעמים בין טבילה לטבילה בטומאה שראתה בהם מחמת תשמיש ממש בלי שום ספק. הנה יפה כתב מעלתו דלא שייך ברואה דם מחמת תשמיש ווסת סירוגין דכל שהי' בנתים ביאת היתר בלי דם הרי ראינו שחום תשמיש אינו מביא דם וכמ"ש מעלתו באורך. ולפענ"ד להוסיף דאף לפמ"ש האחרונים ויסוד הדברים הוא משו"ת בשמים ראש בסימן נ"ג המיוחס להרא"ש והגאון ש"ב בכסא דהרסנא החזיק בזה דענין רואה דם מחמת תשמיש דחשו שיש דם כנוס במקור במקום שהאבר מגיע ואם פותחו יורד דם למטה וזו הנקראת ממלאת ונופצת ואין לה תקנה וגם מעלתו משתמש בזה אך שמערב הדברים והדברים עתיקים וגם בזה לא שייך ווסת הסירוגין דהרי באמת גוף הדברים תמוהים דהרי הרמב"ם כתב בפ"ה מא"ב ה"ג דהאבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות ואח"כ כתב דהאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה ע"ש הציור ולפ"ז יקשה היאך אפשר דדם כנוס במקור וע"י התשמיש הוא מגיע להמקור ופותח הפתח והדם יוצא הא אף בשעת גמר ביאה אינו מגיע להמקור וצ"ל דבאמת הדם כנוס לפנים מן הלול ושם מגיע האבר בשעת גמר ביאה עכ"פ זה דבר דל"ש וא"כ ניהו דכל שהוא רצופין חיישינן לזה אבל לחוש לוסת הסירוגין בודאי לא חיישינן שיגיע עד שם ויקבע ווסת לסירוגין זה ודאי ל"ש. ובזה נראה לפענ"ד דצדקו דברי הא"ר הובא בש"ך ס"ק ל"ג דבתשמיש במינן שעברה ושמשה ג' פעמים והש"ך חולק בזה. ולפענ"ד נראה דהא"ר סובר דטעם רואה דם מחמת תשמיש הוא בשביל שפותח ומוליך הדם הכנוס שם למטה ולפ"ז כיון שהאבר אינו מגיע עד שם רק לפנים מהלול וגם זה רק בשעת גמר ביאה א"כ כל שהוחזק ג"פ רצופין שראתה דם מחמת תשמיש ואמרינן דהאבר הגיע עד שם לא סגי בעברה ושמשה פעם אחת ולא ראתה דם דאימר לא הגיע עד שם ושאני שפופרת שמכניס עד שם שהשפופרת יכולין לעשות ארוך עד שיגיע עד שם משא"כ תשמיש אולי לא הגיע עד שם וא"כ לא סגי בשמשה פעם אחת ובעינן לעקור ג' פעמים ולא ראתה דם בזה עוקר החזקה וז"ב. והש"ך לשיטתו דס"ל דוסת דרואה דם מחמת תשמיש הוא כמו ווסת הקפיצות כמ"ש בס"ק ל"ה והיינו כמו שתפסו כל הפוסקים דחשו דמחמת חום התשמיש והחימוד גורם הדם ולכך ס"ל דתשמיש עדיף משפופרת דשפופרת ליכא הרגש החימוד כ"כ כמ"ש האחרונים ובזה יש ליישב קושית הגאון מוהר"ח ז"ל הובא בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סימן מ"ו ע"ש בהג"ה שהקשה דהש"ך ס"ל דרואה דם מחמת תשמיש הוא כמו וסת הקפיצות והתוס' בנדה דף ס"ו מדמה לה לאכלה שום ובאכלה שום שיטת התוס' דחשוב דהוה כוסת הגוף והנוב"י נדחק שם. ולפמ"ש אתי שפיר דהתוס' אפשר דס"ל דרואה דם מחמת תשמיש הוא מחשש שפותח ומוליך הדם הכנוס למטה וא"כ זה ווסת הגוף ממש וכמ"ש הרשב"א בתה"א הובא בב"י ההבדל בין וסת דקפיצות לבין וסת הגוף דווסת הגוף האורח מוליד המקרים האלו ע"ש וה"ה בזה דכל שמגיע לשם ופותח ומוליך הדם הכנוס והו"ל וסת דגופה ממש ועדיף יותר משום ופלפלין אבל לדידן דאינו רק וסת הקפיצות א"כ ל"ד לווסת דשום ופלפלין יעו"ש ועכ"פ מבואר דל"ש לחוש לווסת הסירוגין בזה:
294
רצ״הוהנה במ"ש ההבדל שבין הטעם הרואה דם מחמת תשמיש שהוא מחמת חימוד התשמיש ובין הטעם דמוליך דם הכנוס שבזה נקרא וסת דגוף יש ליישב הרבה דברים אבל לא נפניתי כעת להאריך. וגם מה שהאריך מעלתו בזה הדברים עתיקים ועיין בספרן של אחרונים ועכ"פ לדינא הדין דין אמת וכמ"ש מעלתו:
295
רצ״ושלום להרב החריף מוה' אהרן שמחה לעביל נ"י אבד"ק סאליצע סמוך לבאטישאן:
296
רצ״זמכתבו הגיעני היום והנה על השאלה באחד שמלח דגים בביטין של גוים בעבר הנהר טינא והענין כך הוא ששם המה נמצאים ביטין כשרים וטריפות ועל הכשרים היו שומר ישראל וזה כארבעה חדשים אשר מת השומר ונשארו הגיגיות הללו בלי שום שומר רק בחזקת הגוים אשר שלהם המה ועשה ישראל אחד מכאן בביטין אשר הי' מקדם קדמתה כשרים ומלח בהם דגים וזה מעשה המליחה כשתים ושלש שעות אחר המליחה נתמלא כל הביט מציר הדגים עד שעלה למעלה על הדגים כטפח ויותר והביטין לא הוגעלו כלל מקודם ושם נצודים ג"כ דגים טמאים רק בטח על אמירת הגוים שאמרו לו שלא נמלח בהם דגים טמאים זת"ד השאלה הדבר ברור שכשר ול"מ להנוב"י דגם כבוש אינו אסור וכ"כ במנחת יעקב בודאי כשר ואף להש"ך כאן הסיח לפ"ת ואף ספק מסל"ת בדרבנן כשר ומה גם שהביטין היו בחזקת כשרות כי היה ממונה עליהם ואף לאחר שמת עכ"פ חזקת כשרות היה עליהן. וגם לפמ"ש בשו"ת מבי"ט ח"ב סימן מ"ט דבדרבנן נאמן אף בלי מסיח לפי תומו ואף שבעצי ארזים תמה בסימן י"ז ס"ק נ"ז כבר כתבתי בחידושי להלכות מליחה סימן ס"ט בכת"י שבכל איסורין שא"צ תורת עדות וכל הפסולים כשרין ועיין ט"ז סימן צ"ח ס"ק ב' גם בלי מסל"ת כשר אם כן בודאי כשר:
297
רצ״חוהנה מה שהקשה דאמאי זכות תולה בסוטה הא אמרו דאמן על האלה ועל השבועה והרי בשבועת שוא אין זכות תולה כדאמרו בשבועות דף ל"ט והיא קושיא גדולה ולא מצאתי ישוב. ולחומר הקושיא אומר דהנה קי"ל בעל שמחל על קנויו מחול ואף דלאחר שנמחקה המגלה אינו מחול כמ"ש התוס' בסנהדרין דף פ"ח ד"ה קנויו והוא בירושלמי פרק הנחנקין שם הלכה ט' משום דהשם נמחק והרי אמרו בסוטה דף וא"ו וטהורה ולא שתולה לה זכות וע"ש בתוס' שמותרת לבעלה וא"כ כיון שבעל היה יכול למחול רק מפני כבוד השם ואם הקב"ה רוצה למחול על כבודו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו וכדאמרו בחולין דף קמ"א וא"כ הוה כמוחל לה שלא תעשה המים מה שבכח מי המאררים וא"כ שפיר הזכות תולה לה ומידי דהוה אם היה קודם שנמחקה המגלה אף שכבר היתה נשבעת לא חל עליה השבועה א"כ גם לאחר שנמחק המגלה והקב"ה רוצה לוותר על כבודו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו פשיטא שקינוי שלו נמחל והזכות תולה לה כנלפענ"ד לחומר הקושיא. וצ"ע ברמב"ם וטוש"ע שלא הזכירו הך דירושלמי דעד שנמחקה המגלה יכול הבעל למחול והוא לא הביא רק קודם שתסתר יכול למחול וצ"ע שלא הזכירו כלל הירושלמי הלז והתוס' בסנהדרין הביאו הירושלמי וכנ"ל. ובפשיטות נראה לי לחלק דכל השבועות הם שנשבע על הדבר וכל ששיקר בשבועתו נפרעין ממנו מיד אבל כאן היה השבועה שיבואו המים האלה בבטנה לצבות בטן וע"ז אמרה אמן אמן וא"כ כל שזכות תולה ואין המים המרים עושין פעולתן ל"ש שנפרעין ממנה מיד דניהו דנפרעין ממנה מיד אבל לא ע"פ המים המרים ומי המרים לא עשו פעולתן וסגולתן שנתן הקב"ה הכח בהם ונפרעין ממנה מיד אבל לא ע"פ המים המרים ומי המרים לא עשו פעולתן וסגולתן) היינו שתבא אש וכלתה את עצה ואבנה כמבואר בכתוב וכלתי את עציו ואת אבניו:
298
רצ״טומה שהקשה בהא דאמר ר"ל בסנהדרין דף קי"א ופערה פיה לבלי חק למי שמשייר חק אחד והרי ר"ל אמר סוף חגיגה דפושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת. לפענ"ד מזה ראיה למ"ש המפורשים דמשייר חק אחד היינו מצוה שנאמר בה חוק וא"כ אין ראיה מזה. מיהו בלא"ה יש לחלק בין פושעי ישראל לתיאבון למי שמשייר חק אחד בשביל שאינו מאמין בזה. וגם יש לומר לפי הגירסא שאמרו שם אמר לי' ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דלימא הכי אפשר שחזר בו ר"ל מזה:
299
ש׳עוד יש לי לפרש אין אור של גהינם שולטת בו דהיינו שיכלה אותו חלילה זה אינה שולטת אבל מכל מקום נדון בגיהנם. ובזה יש לפרש מ"ש קודם שת"ח אין אור של גיהנם שולטת דהיינו שיכלה אותם חלילה. ובזה מיושב קושית המהרי"ט בראשונות סימן ק' מכמה ממרות דהת"ח נענש ביותר רק דהכוונה דע"ה חלילה אם חוטא בחמורות אש של גהינם מכלהו אבל הת"ח אינו מכלהו ואינו שולט בו להיות מתגבר עליו לכלותו:
300
ש״אשלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף ובקי המפורסים וכו' מוה' יעקב ווידענפעלד נ"י האבד"ק הרימליב:
301
ש״ביקרתו הגיעני היום ואני יושב בקרית חוצות ועוסק ברפואות ומחוסר ספרים ובכ"ז למלאות בקשתו למען כבודו ולמען למודו אשיב בקצרה בדבר שאלתו שהיו ליהודי אחד שני מאות כבשים ובתוכם כמה העומדות לחליבה ובלילה בא זאב והרג שנים ובקע כריסם ושנים נפצעו אם להתיר הכבשים הנשארים והכבשים עומדים בחצר רחב במקום שיכולין לברוח רק שהוא מוקף מחיצות ולא מקרי מקום רחב וע"ז כתב מעכ"ת דלכאורה יש לאסור כולם דאף אי נימא כדעת המ"ב דגם בהרג שנים אמרינן דנח רוגזיה אבל כאן שנפצעו שנים אם כן ממנ"פ אם נפצעו אחר שהרג השנים הרי חזינן דלא נח רוגזיה ואם נפצעו קודם שהרג מכל מקום יש לאסור דכל הטעם דאמרינן דנח רוגזיה הוא משום דכל שראינו שהרג אם איתא דדרס קודם הי' הורגם דהרי חזינן דהרג אח"כ ולא נח רוגזיה כמ"ש הפרישה בישוב קושית הר"ן וכאן חזינן שפצע אותם וברחו ממנו א"כ יש לחוש על כל הכבשים שדרסם רק שברחו ממנו כמו שאותן השנים פצע ולא הרגם שברחו ממנו. אמנם החלב של אותן שעומדות לחליבה כתב מעלתו דיש להתיר שהרי המהר"ם מלובלין סימן ק"ד כתב דרוב בודאי אינן נדרסין ורק דאסור משום דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות וא"כ לגבי החלב דיש זכרים ויש נקבות שאינם חולבות יש לומר דמרובא פריש וכמ"ש הרמ"א סי' ק"י דתרנגולת טריפה שנתערבה באחרות כשרות דהביצה הנמצא מותרת דאמרינן דמרובא פריש וה"ה כאן. ולפענ"ד ל"ד לשם דשם לענין הביצה לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דהרי יש ספק על התרנגולים ואסור רק הביצה שהוא דבר נפרד לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כמ"ש הש"ך ס"ק ל"ח שם אבל כאן דכל שאנו מתירין הבהמות העומדות לחליבה ע"כ שאנו אומרים שאותן לא נדרסו וא"כ יש לחוש שמא יקח מן הקבוע וזה אסור. ובאמת מעלתו רוצה להתיר אותן הכבשים עצמן ורוצה לסמוך על הגאונים שמתירים בפירש מקצת הבהמה דאי אפשר לומר שהחלק הנפרש יהיה מותר והחלק הנשאר יהיה אסור וה"ה כאן. ולפ"ז שוב מהראוי לאסור גם החלב דאל"כ יש לחוש שמא יקח מן הקבוע וכמ"ש וז"ב ופשוט. אמנם מעלתו כתב דיש לסמוך על מ"ש הש"ך בכללי הספיקות דבהפסד מרובה יש להתיר אף ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות כל שלא נודע עד לאחר שנתערב. ולפענ"ד גם זה אינו דדוקא שם דאפשר להיות שיתערב הספק בגוף טרם שנתערב אז אמרינן דאם לא נודע עד לאחר שנתערב מותר אבל בספק דרוסה שאי אפשר לדעת הספק קודם שנתערב דהרי תמיד הוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות א"כ ע"ז אנו דנין דכל שהספק על כל אחד שמא נדרס וא"כ לא שייך ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות דעל כל אחד מתערובות יש ספק שמא נדרס ואף דרוב ודאי לא נדרס אבל אם אנו דנין על כל אחד בפני עצמו שמא נדרס ונמצא כל התערובות הוא בספק ואסור. וא"ל דמכל מקום בטל ברוב דזה אינו דכבר כתב הכנה"ג סימן קל"ט דחד בתרי שנתערב וגם אותן השנים הם בספק לא שייך ביטול ברוב והפרי מגדים הסכים על ידו ובתשובה ביארתי הדברים ועיין חוות דעת סימן ק"א א"כ פשיטא דלא שייך ביטול ברוב ול"ש שלא נודע עד אחר שנתערב דעל כל אחד מהתערובות יש לספק שמא נדרס ואף דבכללות יש רוב שלא נדרס אבל הרוב לא נתברר כל אחד בפני עצמו. וע"כ לפענ"ד הם אסורים. ומ"ש מעלתו במנחות דף כ"ז הדברים חריפים אף שיש לי להשיב עכ"ז כן דרכה של תורה ובזה אצא ואומר שלום. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת הגאון מוהר"מ בנעט זצ"ל הנקרא הר המור סימן יו"ד שצדד ג"כ להתיר משום ס"ס אף דהוה ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות ומטעם דמה"ת בטל ברוב יעו"ש ולפענ"ד מ"ש נכון ויען כי מלתא מני אזדא לא אוכל לעיין שנית כי אין הזמן מסכים:
302
ש״גשלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה ויראה מוה' צבי הירש נ"י האבד"ק פארשקא:
303
ש״דמכתבו הגיעני היום ונהניתי בשמעי משלומו כי שב ורפא לו אם כי עודנו חלוש ד' ישלח דברו וירפאהו. הנה ע"ד מה שהקשה על הצל"ח פסחים דף כ"ב בהא דפריך הש"ס מאבמה"ח והקשה בצל"ח לוקי כר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה וע"ז הקשה מירושלמי דאמר בפ"ו מתרומות דמודה ר"ל בא"ה וכן הקשה על הח"ץ סימן פ"ו. הנה זה ל"ק דהרי הירושלמי אמר שם דמודה ר"ל ביוה"כ והרי אנן לא קי"ל בזה כהירושלמי וה"ה בא"ה לא קי"ל כהירושלמי. אך מה דק"ל הוא דהא שם כתבו התוס' דבאמת מיירי באמה"ח של נכרי רק שהגוי מחזיק לו טובה זה חשוב נהנה ובזה ל"ש חצי שיעור דח"ש ל"ש רק במה שאוכל ונהנה מגוף האיסור אבל כאן לא נהנה מגוף האיסור רק מה שמחזיק לו זה טובה וזה נהנה בחצי שיעור כמו בשיעור שלם וצע"ג:
304
ש״הוהנה אדרוש בשלום אביו הרבני המופלג החריף נ"י מה שהקשה בתוס' בכריתות דף י"ג שכתבו דליכא לאוקמא בבכור דהא אקדשיה ובבכור ל"ש אקדשיה דקדוש מרחם וע"ז הקשה דיכול להיות בבכור ואקדשיה לעולה קודם שיצא לאויר העולם ול"ש שאלה דהא אם ישאל יהיה בכור. יפה הקשה. והנראה בזה דהנה בלא"ה דברי התוס' תמוהין במ"ש דל"ש שאלה במוקדשין כיון שנשחט ונזרק דמן כהלכתן ליתא בשאלה דסוף סוף איתא בשאלה טרם שנזרק וכן מבואר בשבועות דף כ"ד דפריך והרי מוקדשין ומשני בבכור וע"כ דישנו בשאלה מקרי ועיין מהרש"א שם ובבה"ז בכריתות שם ואינו לפני כעת. אך נראה דהנה אני אוסיף המדורה דמכל מקום היכא חל בשעת מעשה ההקדש דאז הי' קיל דישנו בשאלה ולא היה אז חל דמקרי קל על חמור כל דישנו בשאלה ועיין תוס' יבמות דף ל"ג ע"ב ואח"כ שוב לא מצי לחול. אמנם לכאורה בלא"ה קשה דמה קושיא והא ישנו בשאלה והא משכחת לה דאכלו אחר שאינו בעל הקדש דהוא לא מצי לשאול וא"כ יכול לחול בכולל גם על בעל הקדש. אמנם צריך לומר דלא שייך בזה כולל כיון דבעל ההקדש היה יכול לשאול ויוכל לעקור ההקדש גם מאחרים בכה"ג לא אמרינן כולל כיון דאותו האיש יכול לעקור האיסור מכל אנשים. ולפ"ז נראה לי ברור דיפה כתבו התוס' דלאחר שנזרק ונקרב תו לא יכול לשאול ובכה"ג לר' יוחנן דס"ל בריש החולץ דאמרינן תגלי מלתא למפרע וכיון דכעת זה האיש א"י לשאול ג"כ והאחר שאכלו לא הי' יכול לשאל כלל שוב שייך תגלי מלתא למפרע דלא הי' עומד לשאל ושפיר חל בכולל כהאי וז"ב. ובזה מיושב הסוגיא דשבועות דשם קאי אליבא דרבא דפסק כר"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע וא"כ גם השתא שנזרק ניהו דכעת א"י לשאול אבל למפרע היה יכול לשאול שוב לא יכול לחול כדבר האמור ודו"ק:
305
ש״וובזה נראה לי סברא ברורה דשפיר כתבו התוס' דבכור לא מצי לאוקמי דהא קדוש מרחם. וא"ל דמיירי בהקדישו לבכור לעולה קודם שיצא מרחם דזה אינו דבזה שייך לומר דמכל מקום הי' איתא בשאלה וא"ל דשייך תגלי מלתא למפרע דזהו רק היכא דכעת נתברר למפרע דומיא דהתם דנתברר למפרע שלא הי' צריכה חליצה אבל כאן כעת לא הי' יכול לשאול דהי' בכור וא"כ קודם שבא לעולם שפיר היה יכול לשאול ואיסור קל הוא דאיתא בשאלה ואגלי מלתא למפרע לא שייך בזה ודו"ק כי הוא חריף ועמוק עמוק. ובפשיטות ל"ק דא"כ שוב לא מצי לחול חלב על ההקדש דהא טרם שיצא לאויר העולם עדיין לא חל איסור חלב כמבואר ביו"ד סימן ס"ד וא"כ חלב לא מצי לחול על איסור הקדש ודוק. ובקושייתך ג"כ יש לומר דכ"כ לתמוה על הצל"ח דבהחזקת טובה לא שייך ח"ש. אמנם נתיישבתי דיש לומר כיון דגוף דח"ש מותר כשאכל ח"ש או נהנה מכ"ש דהחזקת טובה בעד זה מותר דלא יהיה טפל חמור מן העיקר. ולפ"ז ניהו דמודה ר"ל באיסורי הנאה היינו כשנהנה בעצמות האיסור דאז נהנה הרבה אבל מה שמחזיק לו טובה זה לא מקרי נהנה רק בחצי זית דאינו מקבל טובה רק בחצי זית ודו"ק כי זה ברור:
306
ש״זשלום וכ"ט להרב וכו' מוה' אברהם יהושע העשיל נ"י האבד"ק טאסט:
307
ש״חבדבר שאלתו באחד שהיה חייב לאיש אחד ש' ר"כ ותבעו הלה בערכאות וכראות הלוה שהפסק יצא שמחויב למכור ביתו הלך לחתנו והוא הלוה לו מעות הנ"ל לסלק לבע"ח ונתן הלוה לחתנו הבית הלז שיהי' למשכון בעד החוב שיהיה לו בטחון על חובו וכעת תובע חתנו רווחים בעד המעות שהלוה לו לתת לבע"ח וזה טוען שלא עשה עמו היתר וזה טוען שדיבר עמו פא"פ שיתן לו רווחים עפ"י היתר עיסקא. ומעלתו כתב שאף אם אמת הדבר שעשה עמו היתר עיסקא בע"פ לא מועיל לו ומטעם כיון שנתן לו המעות לסלק לבע"ח ולא עסק עם המעות נמצא לא הוה אלא הלואה גרידא ולא נעשה מחצה מלוה ומחצה פקדון ואסור ליתן לו רבית כיון ששמעון מודה שסילק תיכף חובו בזה. והביא דברי המרדכי פרק הגוזל ותשובת מיימוני לספר משפטים סימן כ"ט שאם לקח המעות לצרכו אסור עד שיזכה לו מעות אחרות לזה ופירש הגאון בעל התניא בש"ע שלו דכל שפרע חובו הוה כלקח מעות לצרכו והאריך בזה. ואני אומר דאין בדבריו ממש דהמרדכי מיירי בנתן לו מעות להתעסק בהם והוה מחצה מלוה ומחצה פקדון ואסור לקחת לעצמו מעות שלא ע"ז נתן לו המעות והוא נתן רק לעיסקא ואסור לקחת לדבר אחר רק לעיסקא הלז וכדאמרו בב"מ דף ק"ד דלהכי קרי לי' עיסקא שלא יהי' רשאי למשתי ביה שכרא ומש"ה אינו נעשה מטלטלי אצל בניו וכ"ז איירי באם נתן לו לעיסקא אבל כאן מתחלה נתן לו לפרעון חובו רק שהעיסקא הוא במה שיוכל לחיות מביתו או שלא יצטרך למכרו בזול וגם נשאר לו מעות אחרות שיוכל להתעסק בו וא"כ המעות האחרות קבל בעסקא אבל זה המעות מתחלה הרשם שיהיו לפרעון חובו והרי מבואר שם בשו"ת מיימוני שאם בתחלה הרשה לו לקחת בחובו רשאי ומחוייב לתת שכר וכאן עדיף טפי שהרי מתחלה הלוה בשביל זה. גם מ"ש שכאן שכתב בשט"ח בערכאות על הקרן וכשיהיה הפסד בקרן יוכל לתבוע לו שוב אסור לקחת רבית כמבואר ביו"ד סימן קע"ז סכ"ד ולא מועיל מ"ש לו רבית והביא דברי הדג"מ ובפתחי תשובה הביא שיש מי שחולק על הדג"מ והביא דברי הט"ז שם ובשו"ת שם יעקב שהאריך בזה. ואני אומר דהכל ליתא דזה דוקא בשנותן לו על עיסקא שיוכל להיות הפסד בקרן אבל כאן הרי זה סלק בחובו ונשאר לו הקרן בטוח בלי הפסד וא"כ למה לא יתן לו רווחים מה שזה יוכל להרוויח בזה שנשאר לו מעות אחרות אבל בקרן שנתן לו אין בזה שום הפסד וז"ב ופשוט ועיין קצה"ח סימן ס"ז ס"ק ב':
308
ש״טבין המצרים מהרה יזרח אור לישרים וקרן התורה ולומדי' בכבוד ירום כבוד הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול בנש"ק כו' מוה' ישראל ראפאפורט נ"י אבד"ק טארני והקרייז:
309
ש״ימכתבו הגיעני תמול והנה צר לי בצערו ד' ינחמהו וישלח עזרו מקודש והנה ע"ד השוטה הנה כבר כתב לי הרב מ' פסח הדיין נ"י ולא הטיתי אוזן לאשר רצה לחדש בזה והנה כעת באו דבריו אמרתי לעיין מה שחידש מעכ"ת בענין גרושי שוטה דיש שני מיני שוטים יש שוטה ע"פ מחלה שבא לו הבלבול דעת ע"י המחלה ולזה לא מועיל בדיקה שהוא שוטה גמור ויש מין שוטה שעושה מין שטות ולא בסבת המחלה ולזה מועיל בדיקה והאריך בזה לישב דברי הרמב"ם פ"ט מעדות ה"ט וה"י ובזה הוסיף לבאר דמה שחלקו בין סמיא בידו או לא הוא דמי שסמיא בידו ויוכל להיות לו רפואה א"כ ניכר שהשטות שלו לא בא מכח מחלה וא"כ אף שלא היא בידינו לעשות לו הרפואה מ"מ כל שיכול להיות לו רפואה הוא סימן שאינו בא מחמת המחלה וע"כ כל שאפשר בו התרופה מזה מבואר שאינו שוטה בעצם לכך אינו רק פסול ולא בטל אבל כל שאין סמיא בידן זה הוראה שבא מחמת המחלה ולזה הגט בטל שהוא שוטה בעצם זה תורף דבריו. והנה לפענ"ד דבריו אינם נכונים כלל ואף שראיתי בסוף דבריו שכתב שכן מצא בספר חתם סופר הנה אני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים מ"מ החתם סופר ועד כשר מעיד שכ"כ בח"ס ובכ"ז לפענ"ד א"א לומר כן והנה זה יצא ראשונה דמ"ש מעכ"ת מדברי הירושלמי והובא בתוס' חגיגה דף ג' ד"ה דרך שטות ור"ה אמר והוא שיהי' בכולן וכו' מאבד מה שנותן לו וכו' דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו והבין מע"ל דע"ז חולק ר"ה דזה אינו ממדת שטות כלל העצמי דהרי שוטה שבשוטים אינו עושה כן וע"כ דזה הוא רק התרשלות בגופו ואינו מקרי שוטה בזה ואין זה מסימני שוטה נפלאתי ע"ז דהרי בש"ס דילן פריך על ר"ה מהך דמאבד מה שנותנים לו דמזה ראי' דאפילו מאחת מהם נמי שוטה הוא ואמרו דאי ראה ר"ה דברי הברייתא הלז הוה הדר בי' ואיבעי' להו אי מכלהו הוה הדר בי' או רק ממקרע עכ"פ לש"ס דילן מאבד מה שנותנים לו הוא שוטה גמור ואיך יהי' להירושלמי איפוך הדבר דאין סימן שטות כלל וגם בירושלמי במחכ"ת לא העתיק יפה דשם קאי על ר"י דאמר אפילו באחת מהן ור' אבין אמר בלבד מאבד מה שנותנים לו היינו דבר זה דוקא ס"ל לר"י דבאחת מהן היא שוטה ולא בשאר כמ"ש הפני משה בפירושו דאפילו שוטה שבשוטים אינו עושה כן אף שהעולם מחזיקין אותו לשוטה וע"כ מדעשה כן הוא שוטה גמור יעו"ש וימצא וא"כ מזה סתירה גלוי' לכל דבריו דהרי זה אינו מסבת מחלה כמ"ש מעלתו רק דרך שטות בעלמא ואפ"ה הוא שוטה גמור ואף אם יחזור מע"ל מדבריו ויאמר דזה בא מחמת מחלה אכתי יקשה דא"כ למה בזה דוקא ס"ל לר"י דהוא שוטה אף בזה בלבד והי' לו לומר דכל שבא מחמת מחלה זה אין לו בדיקה ולא דוקא במאבד מה שנותנים לו בלבד וע"כ דזה אינו כלל ומ"ש מעכ"ת דבתוס' זבחים י"ב ב' ד"ה ש"מ מוכח דמום העובר ע"י דחי' לא מקרי דיחוי ומזה הוכיח דדבר שיש לו רפואה לא מקרי אינו ראוי ובמחכ"ת מה ענין זה לזה דלענין מום כל שיש לו רפואה לא מקרי דיחוי ויעיין בבכורות דף ל"ט אבל מ"מ כל שלא נעשה לו הרפואה הוא שוטה ואינו ראוי לגרש ואני תמה על עצמי דהרי בעתים חלים ועתים שוטה קי"ל כל שהוא חלים הרי הוא כחלים וכשהוא שוטה הרי שוטה לענין גרושין ולכל הדברים ויעיין בש"ע סי' קכ"א ובירושלמי שם והרי כשאח"כ נעשה חלים בודאי יש לו רפואה בדיקה ואפ"ה בשעה שהיא שוטה א"י לגרש מבואר דאף דבר שיש לו רפואה ואפ"ה בעת שהוא שוטה הרי היא כשוטה ואף שאם מע"ל ידחוק דש"ה דאין בידינו להחלימו משא"כ כל שבידינו לרפאותו אף קודם שנרפא אינו שוטה הנה זה היא דבר שאין השכל מקבלו דהשתא כשנעשה חלים ממילא ואפ"ה כשהוא שוטה היא כשוטה מכש"כ כשהוא צריך לרפואה א"כ כל שלא נעשה לו הרפואה הרי הוא שוטה גמור וגם דבריו בעצמם אינם מקובלים והרי סותר דבריו במ"ש לישב קושית הב"י דעד שיבריא היא כיון שיוכל להיות לו רפואה אינו רק פסול והרי לדבריו כל שיוכל להיות לו רפואה אינו סימן שוטה אף שלא נרפא עדיין גם מ"ש מעל' לפרש דברי התוס' ביומא מ"ג דהבדל שבין חרש ושוטה לקטן היא דקטן בא לכלל דעת לאט לאט משא"כ חרש ושוטה דאינם בני דיעה לא ידעתי לאיזה צורך הביא דברי התוס' והלא הן הן דברי הש"ס שבת דף קנ"ג וביבמות דף קכ"א יעו"ש ואני רואה בכל הפוסקים שלא הזכירו דבר מזה וגם בספר אור הישר שם נקבצו ובאו כל התשובות מגדולי עולם ולא נזכר מזה דבר וע' בתב"ש סי' א' וע"כ לפענ"ד א"א לומר כן ולא מצאתי כעת עזר לזה רק שאם הוא כעת חלים בבריאות לפי ראות עיני החכמים יוכל לגרש ולדבר הזה יסלח כי דחיתי דבריו כי תורה היא ואם כי היא אהוב אבל התורה אהוב אצלי כמ"ש הפילוסוף האמת אהוב יותר דברי הכותב בנחיצה דו"ש באהבה:
310
שי״אשלום וכ"ט להרב וכו' מוה' משה פריד ראבד"ק מונקאטש:
311
שי״במכתבו הגיעני בדבר שאלתו במעשה באחד מן הישובים סמוך לעירנו אירע בבית איש אחד בעוף יוצא דק מן הדקין פחות מאורך אצבע ושלחו למורה דשם והרגיש המורה שהיתרת פתוח בראשו ודחק קצת באצבעותיו וראה שהרעי יוצאה ממנו והטריפה והיה שם באותו מעמד שני נשים והיה קצת כתמי' בעיניהם על שהטריפוהו הראה להם שהרעי יוצא הרבה ושוב שלח בעל עוף הנ"ל ללמדן אחר דשם אשר ג"כ מוסמך על ההוראה והכשירוהו ולאיש הנ"ל כח דהתירא עדיפא ליה ואכל ודשן עד שנתוודע למורה הראשון זת"ד שאלתו. והנה לא ביאר מעלתו טענת הרב המכחיש ולא ידעתי למה טרחו לשלוח והדברי' פשוטים שהיא טריפות גמור וא"צ לאריכות מעלתו שיש לומר דהשני לא הרגיש אם הוא פתוח ורעי יוצא ממנו כמבואר בסימן ל"ט סי"ד ובש"ך סימן ל"ז ס"ק כ"ד ומה גם שהראשון שאסר כבר חלה הוראתו ומה שהאריך מעלתו בענין מחזיקין מאיסור לאיסור נפלאתי שכבר האריכו הראשונים ואחרונים בענין זה ועיין מהרי"ט בראשונות סימן פ"ב ואחרונים חלקו עליו והדברים עתיקים ועיין שב שמעתתא להקצה"ח שהאריך בזה וגם אני כתבתי בתשובה בזה לא עת האסף פה ומה גם שאין צורך לכאן לפלפל בזה והדבר פשוט שהיא טריפה גמורה והשומן והכלים אסורים. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש:
312
שי״גשלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלא השנון מוה' יעקב דובער שטערנבערג נ"י:
313
שי״דמכתבו הגיעני ואם כי אינו דבר נחוץ רק לפלפל בקושיות אך למען השקט לבבו אשר מבקש מאד להשיב לו על הקושיות אמרתי להשיב בקצרה לבל יהיה נבוך וכבר אמר החכם אין שמחה כהתרת הספיקות. מה שהקשה על בעל המאור ר"פ לולב הגזל שכתב דר"א ורבנן שנחלקו בסוכה גזולה לית להו מצוה הבאה בעבירה וע"ז הקשה מברכות דף ל"ז דמקשו על ר' אליעזר ששחרר עבדו הא הוי מצוה הבאה בעבירה והרי ר"א לית ליה מהב"ע. ולפענ"ד ליישב דהנה טעם הדבר דלית להו מצוה הבאה בעבירה נראה לפענ"ד עפ"י מ"ש הרמב"ן פ' יתרו בטעם דעשה דוחה ל"ת אף דל"ת חמור משום דיותר חביב בעיני הקב"ה מי שעושה מצוה וקיים מצות עשה ממי שנשמר מלא תעשה יעו"ש. ולפ"ז יש לומר גם במצוה הבאה בעבירה אחר שכבר עבר העבירה יותר חביב להקב"ה שיקיים המצות עשה ולפ"ז שם דשחרר עבדו ועבר בעשה מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ושפיר מקשה הש"ס הא הוי מצוה הבאה בעבירה. ומה שהקשה לשיטת הסוברים דבמצוה דרבנן מותר לעשות מהב"ע קשה מה פריך הא תפלה דרבנן ולתשלום לעשרה הוא בודאי דרבנן ומה פריך וכן הקשה מהירושלמי בקריאה שהוא רק דרבנן ואפ"ה שייך מצוה הבאה בעבירה לולא חילוקו של הירושלמי שם. הנה כבר מוזכרים הקושיות הללו עם כל הדחויות המוזכרים בדבריו בספרי מגן גבורים יעו"ש. וכעת אני אומר באמת דלא ס"ל מהב"ע במצוה דרבנן המקור הוא מהך דאמרו בסוכה דף ל' בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול ולפענ"ד לא אמרו זאת רק במידי דממונא דהפסול הוא משום גזול ואינו לכם והרי הפקר ב"ד הפקר ויכולין להפקיר הממון ולהקנות לאחר ואף שבספר גט פשוט סימן ק"ב והמקור חיים סימן תמ"ח כתבו דאינו רק הפקר ולא קנין כבר הארכתי בזה דביש"ש ביבמות פ"י מבואר דגם קנין עושה ע"ש ולפ"ז ל"ק כל קושיותיו דשאני התם דיכולין להפקיר ממונו של זה כל שהוא למצוה ותדע דלפי הבנתם במצוה דרבנן לא שייך מצוה הבאה בעבירה למה סיימו מתוך שיוצא וכו' היה להם לומר דבי"ט שני לא שייך מצוה הבאה בעבירה ויוצא בגזול וגם מצד הסברא אדרבא ביו"ט שאינו אלא מדרבנן יעבור על מצוה דאורייתא כמ"ש הר"ן. אברא לפמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט דהפקר ב"ד לא שייך רק כשמפקירו לעולם אבל כל שיחזור הדבר לא שייך הפקר ב"ד וכאן לאחר שמקיים המצוה מחויב להחזיר הגזילה לקיים מצות עשה והשיב את הגזילה. אמנם נראה דזה כוונו מתוך שיוצא בשאול וכו' והיינו שלא הפקירו הדבר רק עשאוהו כמו שאול וכמו בשאול הוא מחזיר הדבר כך בגזילה עשאוהו שיהי' כעת שלו ואח"כ יחזיר כמו בשאול:
314
שי״המה שהקשה על הכרתי ופלתי סימן ק"י ס"ק א' שכתב בזה"ל ואף שהרשב"א נתן טעם שאסור לשחרר עבדו משום לא תחנם ואפילו שמתכוין שיהיה לו עשרה להתפלל וע"ז הקשה דלהיפך מבואר ברשב"א בגיטין דבעבד ל"ל לא תחנם וגם איך קשה היאך שחרר ר"א עבדו. במח"כ לא הבין הכוונה דהכו"פ כתב קודם דכל שאינו מתכוין להנאות את הגוי לית בי' משום ל"ת ובאמת שכ"כ הרמב"ן בגיטין שם אבל הרשב"א הקשה שם על הרמב"ן ומשמע מדבריו דאע"ג דלא מתכוין להנאות את העכו"ם אית בי' משום לא תחנם וז"ב ופשוט רק שהכו"פ כתב בקיצור. ומה שהקשה על המהרש"א בסוכה דף ל' שכתב בס"ד וז"ל ואם אמרינן מהב"ע דרבנן ניחא ג"כ כשעשה מלולב של אשירה עכ"ל וע"ז הקשה שהמהרש"א בעצמו בסוכה דף ל"ה בד"ה לפי כתב דכתותי מכתת שיעורי' ג"כ דרבנן ע"ש א"כ שוב לא נתיישב קושית התוס' בזה דכתותי מכתת שיעורא למצוה הוא מדרבנן ועיין ברמב"ן ור"ן ר"פ לולב הגזול וימצא דמחמת מצוה הבאה בעבירה כל שהוא בי"ט שני כשר וכתותי מכתת שיעורי' אפילו בי"ט שני פסול א"כ שפיר מיושב קושיתו ומשום מצוה הבאה בעבירה דרבנן כשר בי"ט שני ומשום מכתת שיעורא פסול בי"ט שני. ומה שהקשה בשם לומדים על המהרש"א שכתב דכתותי מכתת שיעורא דרבנן הרי ביבמות מבואר דהוא דאורייתא דהרי רצו לומר דאינו טמא משום דכתותי מכתת שיעוריה והאריך בזה עפ"י דברי אור חדש יעיין בתוס' סוטה דף כ"ה וימצא דכתותי מכתת שיעורא אף לרבנן דר"ש דלית להו כל העומד לשרף כשרוף דמי מודים דכתותי מכתת שיעורא ע"ש ולפ"ז י"ל דהוה כתותי מכתת שיעורא מדאורייתא ואף דהמהרש"א כתב שם על ערלה וערלה איסור הנאה הוא אפשר דהמהרש"א כיון דעכ"פ בתרומה טמאה לא שייך כתותי מכתת שיעורא ול"ד כ"כ:
315
שי״ובדבר הגביר זה האיש משה שנלכד במצודה רעה שאשתו שפרינצא. אשר זה ששה שנים ויותר שנחלת ונשטתית ל"ע בחולי שגעון הנקרא בלעדזיניג וכבר הוציא עלי' הוצאות רבות והי' עמה בווין ודרש ברופאים ולא מצאו מזור למחלתה וכבר נעשה ביניהם היינו בין ר' משה הנ"ל ואם אשתו הנ"ל פשר דבר שיתן לה סך רב להשלשת כתובתה ובאם לא תוכל לקבל ג"פ יתירו לו לישא אשה על אשתו. וכעת היא יושבת פה לבוב בבית החפשית בחצר משוגעים והבעל צועק ומבקש לגדולי ארץ שיהיו לו עזר מוצד להתירו מכבלי העגון והנה יד שלוחה ממח"ו הרב הגאון הגדול המפורסים מוה' מיכל נ"י קריסטיאנפאלער אבד"ק בראדי איך שכבר נעשה פשר ביניהם והוא בידי הרב הגביר מוה' מאיר קאליר נ"י מבראדי כאשר כתב גם הוא במכתבו אלי ובקשו ממני לדרוש פה בבית החפשית תוכן מצבה ולדבר עמה בעצמה וגם לשאול פי הדאקטר. והנה הייתי בעצמי עם בית דיני ועוד אנשים רבים ודברנו עמה בעצמינו וגם דברנו עם הדאקטער דשם וכפי הראות וכפי המאמר מהדאקטער דשם קשה למצוא עזר ותרופה למחלתה כי יכנו מחלתה בשם בלעדזיניג אשר אין תרופת תעלה לה. וקשה מחלתה ל"ע והנה אמרתי לעיין בזה וד' יהי' בעוזרי:
316
שי״זוהנה יש כאן שני ענינים א' מצד חשש גרירה שאינה יודעת לשמור עצמה שזה מדינא דש"ס אסור וגם מצד חרגמ"ה והנה ראש המדברים בזה לאסור הוא זקיני המהרש"ל בתשובה סי' ס"ה והביא דברי רבותינו הקדמונים בספר ראבי"ה הגדול שכבר אסרו הדבר משום חשש גרירה. והנה מלבד שהטו"ז בסי' קי"ט כתב שלא מסתבר כלל דניחוש על חשש שינהגו בה מנהג הפקר דזה לדורות הראשונים שהי' מותרים לישא אחרת ולא הי' להבעל הפסד בזה. אבל בדורותינו שיש חרגמ"ה שלא לישא אחרת על אשתו. ואתה מפסידו לבעל להיות בהרהור חטא כל ימיו ובטול פו"ר והיא לאו בת עונשין כיון דאין לה דעת למה נשגיח בטובת האשה על הספק ולא נשגיח עליו שהוא בודאי עושה עבירה ובטל מפו"ר והוא בר דעת והאריך בזה ומה גם שיפה כתב זקיני הב"ח באהע"ז סי' א' דמהרש"ל ג"כ מודה להיתר של מאה רבנים שהוא לא אסר רק לגרש בע"כ אבל להתיר לישא אשה על אשתו לא נמצא במהרש"ל שיאסר והנני מוסיף דלא שייך חשש גרירה כל שהוא אגידה גבי' דכ"ז שהוא אגידה בבעלה לא ינהגו בה מנהג הפקר ועשו"ת פמ"א ח"א ס"ד ומידי שוטטו עיני בשו"ת מוהרש"ל הנ"ל תרי תמיהי מדכר דכירי דמ"ש שם דנשתטית אינו מועיל לה בדיקת פקחת ואחריו נמשך הפר"ח סי' קי"ט דמעונה ראוי להפרישה כיון שאין היתר בבדיקת פקחת אני תמה דמשנה מפורשת בנדה דף י"ג דחרשת ושוטה פקחת מתקנת אותה וכן קי"ל בש"ע יו"ד סי' קצ"ו ואף בתרומה מותרת לאכול וכ"ש לענין בדיקה ובחדושי למס' נדה כתבתי בזה הרבה ואכ"מ גם מ"ש המהרש"ל שם שמראבי"ה שכתב דאף דאמרו בפ"ק דנדה דב"ש לא עשו סייג משום בטול פו"ר התם איכא טעמא אחריני כדאמרינן דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי ונוראות נפלאתי דבנדה דף ג' ע"ב מבואר להיפך רבא אמר טעמא דב"ש משום בטול פו"ר תנ"ה וכו' מאן דתני האי לישנא הא תניא כי האי לישנא אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי התם ב"ה הוא דקטעי כו' הרי מבואר דרק משום בטול פו"ר הוא דקאמרי ב"ש דאל"כ אין קושיא דמשום פו"ר אין אנו מתירין רק אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי וגם לאידך לישנא דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי אמרו שם למאן דתני האי לישנא הא תניא כי האי לישנא משום בטול פו"ר הכי קאמר לי' הלל לשמאי אין טעמא קאמרת אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי מיהו עשה סייג לדבריך דמ"ש מכל התורה כלה דעבדינן סייג א"ל א"כ בטלת בנות ישראל מפו"ר הרי בהדיא דללישנא דפו"ר לא סמכינן כלל על טעם דאם איתא דהוי דם וללישנא דאם איתא דהוי דם היינו עושין סייג לולא משום בטול פו"ר הרי משום בטול פו"ר לא חיישינן לסייג א"כ דברי הראב"י תמוהים וצע"ג ואחר שזכינו לזה לא נשאר רק משום חרגמ"ה וכבר התירו פרושים את הדבר ע"פ היתר ממאה רבנים ויעשו כמבואר בסי' א' בב"ש בשם הב"ח וכבר השלישו בכאן כתובתה והספקת מזונותי'. ולפענ"ד לולי דמסתפינא הי' נראה שבנ"ד אין צריך כלל היתר ממאה רבנים שכיון שכל עיקר מה שרגמ"ה גזר שלא לישא אשה על אשתו ולא לגרש בע"כ הי' כדי שלא יתעוללו בבנות ישראל כמבואר בד"מ סי' א' ואם תהי' קצת חסירה דעת ותמאס בעיני הבעל ירצה לישא אשה אחרת ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת חאהע"ז סי' ק"ד. ולכך גזרו שלא ישא על אשתו ולא לגרש בע"כ ולפ"ז כאן שיושבת בבית החפשית והיתה בווין והבעל הוציא הוצאות הרבה וניכר שרוצה בתקנתה ומה לו לעשות עוד ולא עשה אפשר שבכה"ג לא גזר רגמ"ה אמנם חלילה לחדש מדעתינו בדבר כזה ואנן שליחותא דקמאי עבדינן כמו שתקנו רבותינו ז"ל. ובדבר הגט יעשה כמ"ש הנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' ג' ולענ"ד עוד שיתן וועקסיל על סך מסוים שבאם תשתפה ויהי' הגט מטושטש יתחייב ליתן לה גט אחר וכן עשינו כאן בעסק הזה:
317
שי״חשלום אל כבוד הרבני המופלג מוה' גדלי' שו"ב דק"ק קאמיניטץ נ"י:
318
שי״טמכתבו השגתי תמול ואשר כתב ליישב מה שנהגו השו"ב כשמוצאין פגימה בסכין לאחר שחיטה משפשפים ע"ג היד ואם ע"י השפשוף יחזור הסכין לאיתנו הראשון הוא כשר ורבים מהגדולים אשר צווחו ע"ז וע"ז בא להגן בעדם עפ"י מה דאמרו בזבחים דף פ"ח סכין שנפגם אין משחיזין אותו וכו' אבא שאול אומר סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עליה וגנזוה פירש"י שהיתה רכה לפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים וע"ז הקשה כיון דהיו פגימות דקות תמיד א"כ היאך שחטו אח"כ הא כבר נטרפה מפעם הראשון ואסור להשחיז וע"כ דהיו משפשפין ע"ג היד ובכה"ג לא שייך אין עניות במקום עשירות כל שהיו עושין מעין מלאכתן בלי השחזה ובכה"ג מותר אף להשחיז כמ"ש המשנה למלך פ"א מכלי המקדש וא"כ מבואר דאף שפשוף ע"ג היד מכל מקום מקרי פגומה והיתה מטרפת הקדשים והאריך בזה ועדיין קשה לדבריו למה לא גנזוהו תיכף בראשונה כיון שמקרי פגומה. אמנם באמת אין התחלה לדברים אלו דבאמת גם בסכין שייך לומר חסר ואתאי כמ"ש רש"י בביצה דף כ"ח ע"ב ד"ה מותר די"ל דמאתמול ומשלשום התחיל לקלקל הרי שדרך הסכין להתקלקל מעט מעט ואף דהתוס' בחולין דף יו"ד ד"ה סכין משמע דבסכין לא שייך חסר ואתאי וכמ"ש בתירוץ הראשון אבל בריש נדה לא כתבו התירוץ הלז ע"ש ולפ"ז יש לומר דהי' פגימות דקות ולא נטרף עדיין עד שברבות הימים נתקלקל הרבה עד שהיתה מטרפת הקדשים וא"כ אין ראיה משם. ומזה נראה ראיה דאין פגימה קטנה אוסרת ומטרפת וכן היא שיטת רש"י בהדיא כמ"ש הב"י סימן ח"י במעשה שבא לפני רש"י שמצא פגימה קטנה ולא רצה לאסרה עד שיהי' חגירת הצפורן ע"ש והן הן דברי רש"י כאן ודו"ק. איברא דלשיטת הפוסקים דבפגימה קטנה טריפה קשה מה עדותו של אבא שאול סכין המטרפת דמשמע דהיתה מטרפת הרבה פעמים ולמה לא גנזו תיכף בפעם ראשונה נראה לפענ"ד דמזה ראיה למ"ש הכו"פ סימן ח"י ליישב דברי הרמב"ם הסותרים שבהלכות שחיטה משמע דפגימה קטנה מטרפת ובכלי המקדש כתב מזבח שנפגם כדי שתחגור בצפורן כסכין של שחיטה ומשמע דעד שתחגור הצפורן לא מפסל והפר"ח האריך בזה וכבר קדמם הבית יעקב בתשובה סי' כ"א וכתב הכו"פ דיש לומר דשאני בוני המזבח דהיו שלמים בהרגשה והיו מרגישים בחגירת הצפורן שנפגם אבל אנן מחמרינן דלמא לא ירגיש בצפורן וע"כ כל פגימה קטנה פסול ע"ש. ואני מוסיף דכהנים זריזין הם והשחיטה ג"כ לא הניחו לזר לשחוט כמ"ש התוס' בקידושין דף ע"ו וא"כ הם הרגישו ונזהרו שלא תפסול השחיטה ועד שתחגור הצפורן לא עשו עיקור ושום פסול אבל אנן מחמירין וא"כ לכך שם במקדש היה סכין המטרפת ומ"מ לא נפסל שלא היה כדי חגירת הצפורן וכשר. ובזה יש ליישב מה דאמרו במכילתא ריש ויקהל שומע אני סכין שנפגם ישחיזנה אפילו בשבת ת"ל ויקהל משה בחול ולא בשבת ותמה בשו"ת בית יעקב דהא גם בחול סכין שנפגם אין משחיזין והיאך ס"ד דאפילו בשבת ישחיזנה. ולפמ"ש יש לומר דבאמת סכין שנפגם פגימה גדולה ואינו ראוי לעשות מלאכתו פשיטא דאסור להשחיז דאין עניות במקום עשירות אבל אם נפגם פגימה דקה דכשר עדיין אלא שיש לחוש שלא יתרבה הקלקול ויגיע לחגירת הצפורן הו"א דמותר להשחיז דעדיין אינו מתקן כלום וכשר הוא קמ"ל דבשבת אסור ודו"ק. ואשר האריך בענין חזקת הסכין דכל דבדקו מקודם השחיטה שוב י"ל חזקת הסכין חזקה גמורה וכמ"ש הר"ן והרשב"א בטעמא של ר"ח דאמר סכין אתרעי בהמה לא אתרעי משום שיש לסכין חזקה טובה ונגד חזקה דבהמה בחייה יש חזקת סכין וחזקת טהרה ושני חזקות עדיף והביא דברי הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' מ"א ע"ש. הנה לפענ"ד כיון דבסכין שייך חסר ואתאי א"כ י"ל דהוה חזקה העשויה להשתנות והוה כמו שמא ימות דחיישינן ולדעתי הוא מטעם דסופו להשתנות. ובזה יש לסתור מה שדימו כמה ענינים לשמא מת ולפענ"ד כאן ודאי עשוי להשתנות וה"ה בסכין יש לומר דחסר ואתאי וכל הדברים כשמשתמשים מתחסר וכמ"ש אם קהה הברזל ודרשו חז"ל כל דבר כשמשתמש בו נחסר אבל דברי תורה אינו כן א"כ שפיר סכין אתרעי ולא שייך חזקת סכין ומכל מקום אם כבר שחטו ונאבד הסכין מוקמינן הסכין בחזקתו וכמ"ש ר"ת בקידושין דף מ"ה דזה הוה כמו שמא מת אבל כל שמצא פגום ל"מ שפשוף דאין כאן חזקה טובה כיון דהיה עשוי להשתנות וכל שראינו ריעותא אמרינן דנשתנה ונתחסר ודו"ק. והנה במ"ש דלרש"י כל שאינו חגירת הצפורן כשר השיב לי הרב החריף מוה' חיים יוסף עלינבערג נ"י דומ"ץ דפ"ק לבוב די"ל דניהו דרש"י ס"ל דהפגימה כל שאינו מגיע לחגירת הצפורן אינו פסול אבל לכתחלה אפשר דאסור לשחוט. אבל לפענ"ד לשיטת רש"י א"צ בדיקה כלל וגם כשר בפגימה כל שהוא והמעיין בפר"ח סימן ח"י ס"ק ה' ימצא דתלוי בפירוש חגירת צפורן אם שאוגרת הצפורן לתוכה או שמרגשת הצפורן בזה והמעיין ברש"י תהלים סי' ע"ו בפסוק שארית חמות תחגור ימצא כי רש"י פירש שבעינן שהצפורן יחזור בה ויעכב הסכין ודו"ק:
319
ש״כשלום וכ"ט אל כבוד הרב המאה"ג החריף השנון ותיק וחסיד מוה' מרדכי נ"י אבד"ק פיסטין וכעת בק"ק סטאניסלאב:
320
שכ״איקרתו הגיעני היום ובכל עוצם טרדותי הנני להשיב בקצרה מה שנ"ל והשאלה א"צ להעתיק רק לענין מה שהאריך בפלפול: והנה מה שחידש לפמ"ש הקדמונים דעכו"ם אין לו חזקת ממון שוב כל מה שדברו מקנינים בעכו"ם הוא רק מה שהעכו"ם קונה אבל מה שישראל קונה ממנו א"צ לשום קנין כי התורה לא אסרה רק שלא לחטוף ממנו בגזילה אבל מה שהסכים העכו"ם למכור א"צ הישראל לקנות ממנו שהרי הוא הפקר וע"ז קבע ובנה כל יסודו. ואני אומר לדבריו כל מה שפלפלו הפוסקים והטוש"ע לענין קנין ישראל מעכו"ם א"צ כלל וזה היפך כל הש"ס ממש ועיין ע"ז דף ע"א בהלוקח גרוטאות ולדברי מעלתו כל שהסכים נכרי ומכר א"צ קנין כלל ועיין בכורות דף י"ג ובכל הש"ס והפוסקים היפך מזה וגם לדבריו כל שגזל עכו"ם מותר למ"ד שוב א"צ קנין כלל וזה דבר בטל במחכ"ת והענין הוא כן דבאמת אף למ"ד גזל עכו"ם אסור כבר כתב בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סימן כ"ו דלא בשביל לתא דעכו"ם דהתורה לא נתנה רק לישראל כקושית המהרש"ל רק דהתורה אסרה בשביל הישראל שלא יעשה פעולות רעות ע"ש שהאריך ולפ"ז ניהו דעכו"ם בעצם אין לו חזקת ממון אבל כל דהישראל אסור לגזול ממנו וצריך לקנות ממנו שוב צריך לקנות בקנין שהתורה כתבה שישראל קונה ממנו ואף אם גזל עכו"ם מותר כל שהישראל אינו רוצה בגזילה רק ע"י קנין צריך שיקנה ע"י קנין המועיל ומידי דהוה בהא דאמרו בב"מ דף יו"ד דכל דפירש טליתו גילה דעתו דאינו רוצה לקנות רק בזה הקנין ועיין בטוש"ע חו"מ סימן רס"ח. ובגוף קושייתו בהא דאמר נכרי מכי מטי זוזי לידי' מסתלק שהקשה דנימא דאדעתא דישראל הקונה אפקריה ולא אדעתא דאחרים:
321
שכ״בהנה לפמ"ש הח"ץ ז"ל דמה דאסרה תורה גזל הוא רק בשביל לתא דהישראל עצמו ולא מצד הנכרי א"כ כל שמטי זוזי להנכרי וליכא משום לתא דישראל דהגוי קבל מעות ומה שזוכה המחזיק הוא מידי דהוה אם גזלו כל דהנכרי מרוצה. אמנם גם זה אינו דכל שיקחנו ישראל אחר הוה ג"כ גזלן דגוזל להישראל הקונה ונתן מעות. אך ביאור הדבר דשם אין אנו דנין מצד הפקר דבזה שייך דלא אפקר רק לזה אבל הוא מתורת סילוק שהוא נסתלק מהשדה וממילא נשאר הפקר והרי הוא הפקר בעצמותו וגם בלא"ה אני תמה על מעלתו דהרי כל שיש משפט המלך לא זכה המחזיק כמבואר בטוש"ע סי' קצ"ד וא"כ פשיטא דכל שיש לאדון הארץ השדה וכדומה דינא דמלכותא דינא ופשיטא דכל שמוכר לאחר לא נשאר שום זכות להמחזיק הקודם ושייך הכל להקונה ופשיטא דכל שבא מן הנכרי הרי יש לו דין נכרי. ולא ידעתי מה יענה מעלתו לזה דלדבריו מה מועיל לו מה שבא מכח הנכרי הא הנכרי אין לו קנין כלל ומעלתו הרגיש קצת בזה והפשיר הדברים כלאחר יד אבל ז"א כלל וכמ"ש:
322
שכ״גוהנה זה ודאי דאין להמחזיק שום קנין הגוף ולא קנין פירות רק מכח תקנת הקהלות וכמ"ש הב"ח בתשובה. אך מצד תקנת הקהלה עכ"פ צריך להעלות שכר כמו שנתן להשר זה ודאי זוכה. ומה שהאריך מעלתו דכאן לא שייך מחילה הנה לפענ"ד הקונה בודאי אם יאמר בהן שהשכיר לאחר והקאנטרקט הוא בלי רמיה אז אין לו להמחזיק הראשון נגד הקונה רק נגד המחזיק השני ויקוב הדין ביניהם מצד תקנת חכמי הדור כנלפענ"ד בזה הענין וז"ב ופשוט. ולדבר הזה יסלח שלא הארכתי בפלפול כי לא נפניתי כעת וגם הדברים עתיקים והארכתי הרבה בתקנת חכמי הדור ביאור גדול אשר אין להם שורש בש"ס רק מה שראו לתקן כפי הדור ועיין בשו"ת מהרשד"ם הרבה תשובות בענין זה ובגוף דברי הקדמונים שכתבו דעכו"ם אין לו חזקת ממון הוא דוקא שם שהקשו דלימא זה אנא ישראל אנא דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"ז שפיר כתבו דכל שיש רוב ובכל התורה מועיל רוב רק דלגבי ממון שיש חזקת ממון אמרינן סמוך מיעוטא ע"ז כתבו דבעכו"ם לא אלים כ"כ חזקת ממון נגד הרוב או חזקה אבל כל שאין לזה רוב או חזקה פשיטא שגם העכו"ם יש לו חזקת ממון ומה גם למ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת דל"ש ראה ויתר ועיין בירושלמי ב"ק פ"ד ובגוף הדין כבר כתבתי דאין לו קנין רק תקנת חכמי הדור הי' מצד עשיית הישר והטוב ולפענ"ד חכמי הדור ראו והתקינו כמו שתקנו חז"ל בר מצרא וא"כ עכ"פ צריך לתת כפי מה שנתן השוכר וכפי מה שנתן הוא בעצמו מקודם להשר וז"ב:
323
שכ״דכה הראני ידידי הרב המופלג החכם השלם במעלות ומדות מוה' מאיר מינץ נ"י את אשר כתב אליו הרב האבד"ק קרעמנטשק שהוציאו שם לעז על האתרוגים של הרב מוהר"מ מינץ נ"י באשר שמצאו בספר נחלת יעקב להגאון מליסא שם נדפס תשובת הרב הגאון מוהר"ר אברהם נ"י אבד"ק זבאריב וכעת אבד"ק ביטשאטש שפוסל אתרוגים של הרב המפורסם המנוח מוהר"ר זיסקינד מינץ ז"ל אבי הרב מוהרמ"מ הנ"ל עד שיבא כתב תעודה מאחד הגדולים שכשרים אתרוגי מוהרמ"מ הנ"ל בלי פקפוק והנה ביקש מעמדי לברר שאתרוגיו כשרים ואין בזה בית מיחוש. והנה האומנם הדברים פשוטים וברורים שאתרוגי הרב מוהרמ"מ כשרים הם אף אם נחליט שאתרוגי אביו הרב המנוח ז"ל היו פסולים בן לא ישא בעון האב ואף אם היו האתרוגים האלו בירושה מאביו קי"ל בהרבה דברים שלא קנסו בנו אחריו כי כפי הראות גם אתרוגי אביו לא היו פסולים כאשר יתבאר להלן ואולי קנסא קנסו אותו. אך למען בירור האמת לא אחשה עד יתברר כשמש בצהרים אמתת הדברים. והנה טרם יהיה כל שיח אבאר מ"ש ש"ב הרב הגאון מביטשאטש גם אודות אתרוגי הרב המנוח מוהרז"מ ז"ל:
324
שכ״הוהנה מראש צורים נראה הרמב"ם פי"א ממאכלות אסורות הלכה כ"ה כתב בזמן שהיו א"י כלה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו ובח"ל לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות ובזמן הזה אין לוקחין יין בכ"מ אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה והחתיכות דג שאין בהם סימן כמו שביארנו והראב"ד כתב זו אינה משנה שאין ע"ה חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אלא א"כ נחשד וכתב הכ"מ בשם הרשב"א שמה שמחלק רבינו בין א"י לח"ל בכמה מקומות מהלכות אלו למדה מע"ז דף ל"ט אין לוקחין יי"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא ה"ה לכל ח"ל וכ"ש הוא דאף א"י בזמן הזה כח"ל וכ"כ הה"מ פ"ג מהלכות אלו ובזה נסתלקה השגת הראב"ד שכתב א"א זו אינה משנה עכ"ל:
325
שכ״ווהנה בטוש"ע יו"ד סימן קי"ט ס"א נפסק הלכתא כהראב"ד ואף דרמ"א הביא גם דברי הרמב"ם אבל הש"ך שם כתב דהלכתא כראב"ד ע"ש שהאריך בזה. והנני יוסיף להפליא על רבינו הרמב"ם דלדבריו דסוריא לאו דוקא וה"ה ח"ל ואדרבא רבותא אשמועינן דה"א דסוריא שוה לא"י בקצת דברים וקמ"ל דאף בסוריא אין לוקחין וכ"ש ח"ל א"כ בגיטין דף ח' דחשיב דברים ששותה סוריא לא"י ודברים ששותה לח"ל למה לא חשבו גם זאת בכלל דשותה לח"ל שאין לוקחין י"ח מח"ג בסוריא כמו בח"ל וע"כ דסוריא דוקא שהיו חשודים אז למכור דברים האסורים כמ"ש רש"י שם דלא קפדי על לפני עור ע"ש וכשיטת הראב"ד דדוקא בחשוד הוא דאין קונין מאתו וזו תימה גדולה לפענ"ד על הרמב"ם. ואולי י"ל לדעת הרמב"ם דבגיטין לא חשיב רק מה שגם בזמן הזה חלוק סוריא מא"י אבל ביי"ח מח"ג דבזה"ז גם בא"י הרי הוא כח"ל לא חשיב לי'. מיהו גם בגט מבואר דעכשיו אף בא"י אומר בפנ"כ ובנ"ח דאינן בני תורה כמבואר באהע"ז סימן קמ"ב ואפשר דהרמב"ם לא ס"ל כן ועיין פ"ז מהלכות גירושין. ועכ"פ פשטת הענין מבואר כשיטת הראב"ד וגם במ"ש שם דאם נתארח אצל הבעה"ב מותר משמע קצת דרק בישוב מיירי ואף שהרמב"ם ג"כ פסק כן מכל מקום לא נודע טעמו והנה הש"ך חידש שם דבשחיטה חיישי הטוש"ע לשיטת הרמב"ם משום דדיני שחיטה מרובים וכ"כ המג"א סימן ל"ט ס"ק י"א גם בתפילין ומטעם דגם דיניהו מרובים וכמ"ש במחצית השקל שם וכ"ז אינו ענין לנדון אתרוגים שיש עכ"פ סימנים ואף אם נימא דסימנים לא הוו דאורייתא אבל עכ"פ אין לחוש כ"כ דעכ"פ סימנים דרבנן מורין שאין זה מורכב. והנה הרב מבוטשאוטש הנ"ל רצה לחדש דהטעם דחשו הטוש"ע בשחיטה לדעת הרמב"ם הוא משום דאתחזיק איסורא דאינו זבוח ולכך צריך בירור גמור שנדע מי הוא השוחט וגם בתפילין ג"כ משום דאתחזיק חיוב עליו להניח תפילין ובעינן בירור גמור ולכך גם באתרוגים דאתחזיק חיוב עליו לכך חיישינן אף שרק ספק לנו אם הוא חשוד או לאו אין לוקחין ממנו. ולפענ"ד אין דבריו ברורים דלפ"ז בח"ל ובסוריא לשיטת הרמב"ם א"כ בעינן בירור גמור והרי בכל הש"ס מבואר סתם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אף שלא נודע לנו כלל אם הוא אינו חשוד ובא וראה שהרמב"ם בתחלת דבריו לא הזכיר אלא יין ואח"כ כשכתב בזמן הזה לענין יין הוסיף ה"ה בשר וגבינה וחתיכת דג ועיין בפ"ג הכ"א אלמא דיין יותר אסור מבשר ולפענ"ד כל שאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מחזקינן להו ג"כ בחזקת כשרות דמומחה אינו דוקא אומנות של שחיטה אלא מומחה היינו ג"כ שהוא כשר וירא שמים. ובאמת הד"מ בסימן א' חולק על הב"י בזה ורק בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בסתם שוחט ל"ח כמ"ש הש"ך בשמו ועיין מ"ש בגליון הש"ך סי' קי"ט ס"ק א' הנדפס על שמי ביו"ד דפוס לבוב. ובאמת מ"ש המרדכי דצריך להיות מוחזק בכשרות זה שיטת הרא"ם ליישב קושית הקדמונים איך מועיל ע"א להוציא מחזקת איסור וע"ז כתב דבעינן שיהיה מוחזק בכשרות אבל כל הקדמונים כתבו בענין אחר והאריך בזה בפתיחה להלכות שחיטה בפרי מגדים וגם אני בעניי הארכתי בזה הרבה ואכ"מ. ועכ"פ לפענ"ד מה שהוסיף הרב מבוטשאוטש דהטעם הוא משום דאתחזיק איסורא ומזה הוליד לענין חזקת חיוב דמצוה זה ודאי דבר שאי אפשר דא"כ מ"ט דהראב"ד דמכשיר וכן כל הקדמונים שחולקים על הרא"מ וסוברים דלאו דוקא אדם המוחזק בכשרות דכל אדם נאמן באיסורין. ואני תמה לשיטת הרא"ם דבעי דוקא אדם מוחזק בכשרות א"כ איך למדו בגיטין דף נ"ד דע"א נאמן לאסור אף לאח"ז מכה"ג ביום הכיפורים והא שאני כה"ג דודאי היה מוחזק לאדם גדול בתורה ובמעשים משא"כ סתם אדם וע"כ דאין חילוק בזה דכל שאינו מוחזק בפסול נאמן מה"ת ומכ"ש מה שהוסיף הרב הגאון נ"י משום חזקת חיוב של המצוה. ואני תמה הלא הוא בעצמו הוכיח נגד הרב הגאון מוהר"שק נ"י דחידש דע"א אינו נאמן נגד חזקת חיוב וכתב הוא דאינו רק מברר החזקה וכ"כ הרבה גאונים בחיבור פרי עץ הדר לדחות דברי המוהר"שק ועיין באמרי אש חלק או"ח סי' מ"ז וא"כ מה שורש דבר נמצא שחזקת החיוב מגרע חזקת כשרות של כל אדם בסתם חלילה לומר כן. ומה שסמך על דברי המג"א הנה המחצית השקל כתב דהכוונה לפי שיש בו הרבה דינים כמו בשחיטה וא"כ אין ראיה לאתרוג דהדבר נראה לעין וגם יש סימן עכ"פ מדרבנן ולא אכניס עצמי במה שפלפלו הגאונים אז אם סמכינן על סימנין דבזה גם אני הייתי מהמתירין אף שלא כתבתי הטעמים לעין כל אבל הלא הוא בכתובים עמדי לעת מצא. וגם נראה דעכ"פ התגר מתיירא שמא נבדק ולא נמצא הסימנים של אתרוג ואז יתברר שקרו דלהיפך לענין לאסור ודאי הסימנים מוכיחין שהן פסולים וא"כ במלתא דעבידא לגלויי ודאי מהימן ובפרט תגר דלא מרע אומנתיה ועיין ח"ץ ז"ל סימן ל"ט ומג"א סימן כ' והרבה הארכתי בזה ואכ"מ ומה שכתב שאף שיש אנשים המוחזקים בכשרות מכל מקום אין לקנות מבתיהם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואף דפריש גזרינן שמא יקח מן הקבוע הדברים תמוהים דהרי רובא דעלמא הן אנשים כשרים ואיך שייך שיקח מן הקבוע באנשים נפרדים זה מזה וחלילה לומר כן. ומ"ש דהשותף של רז"מ הוא אפיקורוס גמור וכופר בדברי חז"ל ואין להאמין לו וכ"ש בשל עצמו בלא"ה אינו נאמן להעיד והאריך הרבה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פי"ב ממעשר עיין ש"ך סימן קי"ט ס"ק ח"י ובסימן קכ"ז ס"ק כ' והדברים עתיקים. אמנם כ"ז בשל אחרים אבל בשל עצמו ודאי אינו נאמן דהוא נוגע. הן אמת דלדידי קשה. מהא דכתבו כל הפוסקים דע"א נאמן באיסורים דאל"כ אין אדם מאכסן חבירו והרי שם באכסנאי שלוקח ממון בשכרו וע"ז שוב יקשה דאין לך נוגע גדול מזה ואפ"ה נאמן וע"כ משום דחזקה דתגר לא מרע אומנתו וה"ה אכסנאי לא יפגום עצמו ויאבד חזקת כשרותו וא"כ מכ"ש באתרוגים דיוכל להתברר הדבר ודאי דיש לומר שהוא נאמן ובפרט כשיש סימנים ויוכל להתברר אם ימצא להיפך מהסימנים ודאי יהיה ניכר שקרו לעין כל. ובזה הן נסתר מחמתו כל דברי הרב הגאון מבוטשאטש שרצה לאסור אתרוגים של רז"מ מה שכל הגדולים החזיקו דעכ"פ אתרוגי פארגא ודאי כשרים ולא נחלקו רק אם שארי אתרוגי אייא וראפיזא אם הם כשרים והוא אזל בתר איפכא אתמהה ומה גם שהרב המפורסם רז"מ ז"ל היה מוחזק לאדם כשר ולא יכשיל אחרים חלילה. אמנם כל אלו הדברים לענין אתרוגי רז"מ ז"ל אך אתרוגי הרב השלם מוה' מאיר מינץ תמה אני אם יש אחד בעולם שיאמר זאת וחלילה חלילה להוציא לעז ע"ז אחר שהוא אין לו שותף בפארגא והוא קונה מן הבא לטריעסט בהכשר מפארגא ואייא וכל המקומות אבל הכל בכתב הכשר וע"ז לא נחלק אדם מעולם שכל שיש כתב הכשר מרבנים הסמוכים לפארגא ואייא ואינך והם מעידין שהם הם הכשרים ואינם מורכבים פשיטא שאין מי שיאמר שאינם כשרים. ובאמת מה שהאריכו אז הגאונים מימינם ומשמאלם אם אתרוגי אייא ואינך הם כשרים מחשש מורכבים הנה באמת גם אז לא היה ברור שהם פסולים והי' כמה גאונים שהכשירו וכבר כתבתי שגם אני הייתי אז מהמתירים רק שלא ביארתי הטעם והלוא הוא כמוס עמדי לעת מצוא אבל אחר שהזהירו אז להרבנים שישגיחו על הכשר שנותנים שידעו בבירור פשיטא שאין מקום כעת לחוש כל שהובאו בהכשר ועיין פרי מגדים סימן תרמ"ט שכתב שספק מורכב צ"ע וא"כ עכ"פ בזו שבאין עם הכשר אין לחוש כלל ומה גם שיש להם סימנים וכבר כתבתי בזה למעלה ששייך בזה תגר לא מרע אומנתיה ובפרט שיוכל להתגלות השקר ומכ"ש שאין לחוש דלמא מערב הרבה אתרוגים ממקומות שאין להם הכשר חלילה חלילה לחוש לזה כיון שיוכל להתברר שקרותם וגם תגר לא מרע אומנתו ואם באנו לחוש לכל זה נצטרך לפסול כל האתרוגים ולא להוציא לעז על אתרוגי הרב מוה' מאיר מינץ נ"י אשר מוחזק לנו בכשרות לאדם גדול וישר הולך ושלם עם השם ותורתו. וע"כ הדבר ברור שהאתרוגים של ר"מ מינץ הם כשרים ויפים. ומה שהוציאו לעז שהאתרוגים האלו חותכים בשבת תמה אני הלא קי"ל דהיא קדש ואין מעשיה קודש ובפרט לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת דף קל"א בשם רבינו יונה החסיד ז"ל דאף למ"ד שמעשה שבת אסורים היינו דוקא במה שנתחדש ע"י חילול שבת מעשה ופעולה בגופם כגון בשול ואפייה אבל הוצאה בשבת לא נתחדש מעשה בגופם ודאי אף לר"י הסנדלר כשר מכ"ש כאן ובפרט שר"מ אין לו שותף כלל שם והוא קונה מטריעסט ככל הסוחרים וקונה עם הכשרים א"כ אין לחוש כלל וז"ב. ועיין מ"ש בהגהותיי סימן קנ"ד סעיף יו"ד וראיתי בפרי תואר סימן קי"ט שכתב מקורו של הרמב"ם מהתוספתא ושמח בזה ולא ידעתי לשמחה מה זו עושה והרי בתוספתא שנוי יין אין לוקחין מסוריא והוא שבש הברייתא ולא תירוצי קמתרצת לה וכו' ולפענ"ד אדרבא משם ראיה להראב"ד דמיירי בחשודין ומה דנקט בסוריא לענין יין הוא אדרבא משום דסתם יינם אינו אלא מדרבנן ולא החמירו כ"כ ועיין ש"ך ס"ק ג' ושאני גבינה דמשום ספק איסור תורה הוא דגזרו לה משום דמוקמי לה בקיבת עור נבילה והו"ל ספק תורה וכמ"ש באו"ה לכך דוקא בסוריא דהי' חשודין מאד ועברו על לפני עור כמ"ש רש"י. ומדי דברי זכר אזכור מה שראיתי טעות גדול בדברי הרב מוהרש"ק נ"י במ"ש בספר פרי עץ הדר ראיה דסימנין דרבנן מהא דצריך מסורת אף דיש ג' סימני טהרה. ולא ידעתי מהו שח דשם אף דיש ג' סימנים חיישינן שמא דריס דיש טמאים שאף שיש להם ג' סימנים מכל מקום הם דורסים וז"פ וברור. והנה בהא דאמרו בב"ק דף ע"ט דאין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל בסוריא מגדלין ואצ"ל בח"ל ל"ק דלמה לא חשבי' משום דשם לאו כללא בכל א"י דהרי בחורשין שביהודה מגדלין וא"כ לכך לא קתני כיון דגם בא"י מגדלין עכ"פ בחורשין ובמדברות:
326
שכ״זוהנה אח"כ הראני תלמודי המופלג מוה' שמואל ג"ב נ"י מ"ש התוס' בע"ז דף כ' דהקשו לתני שוות לח"ל לענין בתים ולשדות שוות לא"י וכתבו דתנא ושייר אף דתנא מנינא וכ"כ במנחות דף ח"י ע"ב ד"ה מנין וא"כ ל"ק על הרמב"ם. איברא דזה דחוק מאד. ובאמת בגוף קושית התוס' אני תמה דעדיפא היה להם להקשות דבגיטין ס"ל דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ בודאי הו"ל למתני הך דר"מ. אברא דקשה לפ"ז פסקי דהרמב"ם אהדדי דהרי פסק בהך דע"ז כר"י דהוא משום דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ואילו בגיטין אמרו דשוה סוריא לא"י למעשר ולתרומה משום דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ סתרי אהדדי:
327
שכ״חאמנם נראה דהרמב"ם הרגיש בזה וכתב בפ"א דתרומות הלכה ב' דמה דסוריא שוה לארץ ישראל לתרומה ומעשר הוא מדברי סופרים ועיין בכ"מ דמה דנתנו טעם בגיטין משום דכיבוש יחיד שמיה כיבוש הוא אף דנימא דשוה מן התורה לארץ ישראל ע"ש. ולפ"ז שוב יש לומר דלכך לא תני לה בהך דשוות לח"ל לענין בתים ולשדות שוות לארץ ישראל כמו שהקשו התוס' בע"ז דף כ' משום דבפלוגתא לא קמיירי והך דגיטין אתיא ככולי עלמא וא"כ לא קשה מידי קושית התוס' ודו"ק כי קצרתי:
328
שכ״טשלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה מוה' יהושע ריינמאן נ"י מו"ץ דק' בילקאמין:
329
ש״למכתבו הגיעני תמול ואני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ויאמין לי שאף טור וב"י יו"ד אין אתי וגם הב"ד הביאה כמה מכתבים ובכ"ז נתתי לזה משפט הקדימה יען כי ענין נחוץ הוא להמקוה ובפרט כי המערערים מערערים בחנם בדברי הבל. ע"ד השאלה שמקוה ישינה היתה תיבה של עצים בלא שולים וכן קבעו אותה בקרקע המקוה ואח"כ קבעו בתוך הדפנות האלו אבן אחד שיהיה לשוליים והמקוה הלז מביאין אליה מים מן הנהר דרך סילונות וכשרוצים להכשיר המקוה שואבין ממנה המים שבתוכה ומנקין אותה היטב ואח"כ מביאין מים דרך הסילונות הנ"ל להמקוה ובקרקעית המקוה יש שם מעיינות קטנים ששותתין מים מעט ולא יוכלו להכשיר את המקוה בדרך הנ"ל ע"י המים הבאים מרצפת המקוה דרך הסדקים שבין האבן הנ"ל ובין הדפנות מן הצדדים לזאת סתמו אותה כל הסדקים שבה היטב בפשתן הנקרא קלאטשיע והדקו היטב את הסדקים הנ"ל כדי שלא יבואו המים מרצפת המקוה ויוכלו להכשירה גם כדי שיוכלו להחם אותה בימות החורף ולא תתקרר תיכף כן היה המקוה הישינה. וכעת בנו מרחץ חדש חומה של אבנים וגם המקום על מקוה ג"כ נעשה חומת אבנים ובאו אנשי העיר לשאול אותו כיצד לעשות המקוה החדשה כי צריכים המה ג"כ לעשות תיבה של עצים בתוך בנין החומה הנ"ל כדי שלא יהי' המים קרים גם כדי שלא ינוסו המים ולא הוטב בעיני מעלתו לעשות כפי הנ"ל בהמקוה הישינה מחמת שהמקוה הזאת היא חומה של אבנים לכן לא יוכלו לקבוע את הדפנות מעצים שיעשו להחומה הנ"ל כי הדפנות הנ"ל יהי' רחוקים מדופני החומה קצת וגם בכאן אינם לוקחים יתדות של ברזל למקוה זה ת"ד השאלה. והנה באמת מה שחשש שלא יקבע אבן בשוליים הוא חומרא בעלמא כי באמת אין שם כלי עליה כיון שנעשית תחלה לשמש עם הקרקע ומחובר לקרקע והרי אף בלא קבעו בקרקע רק שנעשה לשמש עם הקרקע רצה בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד סימן קל"ז להכשיר ואח"כ חזר בו אבל כל שמחובר לקרקע והיינו במונח בארץ אין שם כלי עליה לכ"ע ואין בו שום חשש. אמנם אף אם החמיר בזה כראוי לירא ד' ולחושבי שמו להחמיר במקוה שיש בו חשש כרת וקדושת ישראל להחמיר בכל עוז אבל כל מה שעשה מעלתו בודאי בטוב עשה. והנה מה שחששו המערערים משום מדרס הנה מלבד שכבר מלאו בזה כל האחרונים הט"ז והש"ך והביאו דברי המהר"ם פדוואה וכל האחרונים האריכו בזה אף גם יפה חדש מעלתו דכל שאין גבוה טפח אין חשש מדרס בזה וכמ"ש בפכ"ב דכלים. והנה זכה מעלתו לכוין לשו"ת פנים מאירות כמדומה שהוא בחלק ב' שם ימצא כתוב דבר זה ומדברי המשנה הנ"ל ואף שאני הארכתי הרבה בתשובה על דבריו אבל הגאון פנים מאירות כ"כ בפרט בקבעו ובנה עליו ויפה כתב מעלתו שיש בזה ליישב קושית הנו"ב וכבר קדמו בשו"ת מהרח"ש מהא דאמר בב"ב שאני שאיבה דרבנן ובאמת כבר זכיתי בה תחלה והבאתי דברי זקני מהר"ם פדוואה דבכה"ג שקבעו ובנה לכ"ע מועיל אף בדאורייתא והבאתי דברי הסדרי טהרה סימן קצ"ח שביאר הדברים באורך ואינו לפני כעת. גם מה שערערו כל שכבר נעשה כלי לא מהני מה שנקבע בקרקע הנה יפה כתב מעלתו כי אין בכאן שום מיחוש ומהטעמים שביאר. אמנם אני מוסיף שכיון שעכ"פ נעשה מתחלה לשמש עם הקרקע ומחובר וטמון בקרקע כ"ע מודו דלית בזה שם כלי. דרך כלל המקוה הלז נעשה באופן היותר מועיל והמערער יחוש לנפשו ולא יוציא לעז על דבר שנעשה בתכלית ההכשר ולא יחוש להמלעיגים עליו כי הוא עשה כדין והמערערים הם כפי הראות אינם בני תורה ואף אם הם בני תורה אינם בני יראה וקנטרנים הם וד' ששמו שלום ישפות שלום:
330
של״אשלום להרבנים המופלגים וכו' נ"י:
331
של״במכתבם הגיעני תמול והנה קשה עלי להעתיק הגב"ע והנה גם אני רואה כי הגט כשר וישר ולא יחרוך רמיה צדו והנה יפה כתבו מעלתם כיון שהעדים מכחישין זא"ז במקום הוה הכחשה בחקירות. ומה שכתבו שיש לומר כיון דעכ"פ אחד אומר אמת וכיון שאומר שעוד אחד הי' עמו שוב נאמן כמו בע"א בקידושין שכתב הרמ"א בסימן מ"ב דאם אמר שהיה ע"א עמו נאמן. לא ידעתי מהו שח דשם אין האחר לפנינו שמכחישו אבל כאן שהאחר מכחישו פשיטא דהו"ל עדות מוכחשת וע"א אינו נאמן. ובלא"ה נראה כיון דזה שאומר שביטל בפניו וגם בפני השני והבטיח להם מעות עכ"פ מעשה רשע עשו שרצו לבטל הגט ולעגן האשה אשר לא כדת ורב מנגיד אמאן דמבטל גיטא ועכ"פ מי שנעשה עד בדבר הזה ודאי לא יפה עשה ושלא כדין ולקח מעות לקלקל ולעוות הדין שנתנו לו מעות שיגרש וגם יתן הגט בודאי זה מעשה רשע כסל א"כ בודאי ראוי להאמין לזה ר' דוב בר' אלחנן שאמר שלא ידע כלל מענין הגט ובטולו רק שבא אליהם אחד ואמר שמבטל הגט והוא לא ידע כלל מי הוא האיש ומה כוונתו ולא ידע שמו ופשיטא דלא מועיל הביטול שביטל שהרי לא ידע כלל מי המבטל ומה שמו ומה ענין ביטולו וגם ר' צבי אמר לו שזה האיש כבר גירש זה שבוע או שתים את אשתו וא"כ פשיטא דכבר בא הגט ליד האשה ול"מ ביטולו ור' צבי אינו נאמן כלל לעשות עצמו רשע ומכ"ש לעשות לרשע זה ר' דוב פשיטא דאינו נאמן וא"כ אין כאן ביטול כלל ובפני שנים ודאי לא ביטל אף זה שלא בפני זה לא הוה וא"כ אין כאן ביטול בפני שנים וא"ל דאף לדברי ר' דוב עכ"פ ביטל שאמר איך בין גינייט גיוועהן על הגט אין דער גט איז בטל ומבוטל וא"כ יש לפי דבריו שני עדים על הביטול ואדרבא האחד לא נאמן שהוא עשה רשע וא"כ אמר הוא שביטל בפניו ובפני ר' צבי ובזה שוב הדרא טענתם דהתה"ד כתב דמועיל כל שאומר שביטל בפניו ועוד אחר עמו אבל גם זה אינו דע"כ לא כתב התה"ד והרמ"א בסי' מ"ב רק בע"א בקידושין והסמ"ג חושש לקידושין א"כ כל שמעיד שהי' בפניו ובפני עוד אחד בודאי חוששין לקידושין אבל כאן הרי אין כאן רק אחד שאומר כן וע"א בגירושין ודאי ל"מ וא"כ גם שמעיד שעוד אחד היה עמו ג"כ אינו נאמן. אמנם אחר העיון יש לדחות דכאן ודאי מהראוי להאמין דניהו דאין כאן שנים הא שאני התם דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך דעת הסמ"ג יחידית לחוש לקידושין בע"א ואפ"ה כל שאומר שהי' עוד אחד עמו נאמן מכ"ש כאן דאדרבא כל שאומר שבטלו בפני שנים הרי אדרבא מרחק האיסור אשת איש דמעיקרא וא"כ אדרבה הוא מחזק דבר שבערוה שהיה מקודם ובודאי מהראוי להאמינו וכן מצאתי בבית מאיר סימן קמ"א שכתב כך בסעיף סמ"ך. אך נראה כיון דר' דוב אמר שלא ידע כלל מהות האיש אף שמו לא ידע א"כ עכ"פ לא הכיר באונסו ואף דבגט לא בעי הכרה באונסו אבל כל שקבל מעות בודאי בעינן שיהיה מכיר באונסו וכמ"ש הב"ש סימן קל"ז ס"ק י"ד בהדיא וא"כ בודאי ל"מ דלא עדיף ממסירת מודעא דל"מ כל שקבל מעות ובעינן שיכיר באונסו. ובזה נראה דאף אם נאמין לעדות ר' צבי מכל מקום כיון שגם לפי דבריו אומר שר' דוב לא ידע כלל ממהות ענין רק שהוא סיפר לו שיוכל להרוויח מעות אבל אינו מכיר באונסו א"כ ל"מ ביטולו שבטל הגט שוב ראיתי שכתבו בשם הגאון מהר"ז ז"ל מבראד שכתב להגאון משכנות יעקב דבכה"ג דלא ידע לא מועיל הביטול ולא ציינו לי המקום ואני איני יודע היכן כתב כן ואולי במשכנות יעקב נמצא זאת ואינו ת"י לעיין וע"כ לפענ"ד הדבר ברור דאין בביטול זה ממש וגם כיון שר' דוב אמר שר' צבי אמר לו שזה האיש גירש אשתו זה שבוע או שתים א"כ בכה"ג הוה לשון ביטול לעבר ובודאי ל"מ כנלפענ"ד. והנה לכאורה רציתי לחתור אל היבשה במ"ש למעלה דכל שקיבל המעות בעינן שיכיר באונסו וה"ה כאן דזה אינו דדוקא לענין מסירת מודעא דמסר מודעא קודם נתינת הגט בזה כל שביטל אח"כ המודעות וקבל מעות אמרינן דכל שלא הכיר באונסו המודעא בטלה אבל כאן שבטל הגט אחר שביטל המודעות ל"מ אף שקבל המעות שהרי בטל בפירוש הגט. אך יש לומר כיון שר' דוב לא ידע כלל מתי בטלו ושאל לר' צבי וא"ל שזה שמונה ימים או ב' שבועות שזה גרש את אשתו א"כ עכ"פ יוכל להיות שכבר בא הגט ליד האשה ול"מ ביטולו כלל וא"כ לא הוה עד כלל וא"ל דכיון שר' דוב אומר שהיה בל"ג בעומר סמוך לשקיעת החמה שוב נצרף ג"כ מה שכ"ע יודעין דבל"ג בעומר גרש ושוב הוה ביטולו ביטול אבל זה אינו דכיון דעדותו לבד אינו סובל הביטול זולת כשנצרף מה שאנחנו יודעין שוב הו"ל כעדות מיוחדת ול"מ ועכ"פ הוה כמבטל זה שלא בפני זה שהרי לר' דוב לא היה ניכר כלל שמבטל שהוא חשב שצווח על דבר שכבר נעשה ונגמר ואף דבמבטל הגט מבואר בסימן קמ"א סעיף סמ"ך דמועיל אף זה שלא בפני זה הרי הב"ש ביאר הטעם דהוה כאילו מוסר מודעא על להבא לכן א"צ להיות ביחד וכבר ביארתי דכל שקיבל מעות לא מהני מסירת מודעא כשאינו מכיר באונסו וה"ה בזה וא"ל דלא הוה רק גילוי מלתא בעלמא דזה אינו דסוף סוף זה ר' דוב לא ידע כלל ענין הביטול ומתי ביטל ור' צבי כיחש לו שכבר גרש זה שמונה ימים או שבועות שתים והרי נגלה שבאותו יום גרש וא"כ פשיטא דלא מצטרפין אלו השנים להעיד וע"כ הגט כשר וגם יש עוד הרבה טעמים שכתבו מעלתם בשם האחרונים ואני טרוד מאד ודי במה שכתבתי לבטל העדות הנ"ל:
332
של״געוד נראה לי דבנ"ד לא מועיל דהרי כל הטעם דמועיל ביטול בדיעבד לרבי הוא משום דל"ש משום ממזרות שהרי אם יוודע לשליח קודם שיתן לה לא יתן לה וכמ"ש התוס' ד"ה רבי ע"ש ומה"ט נראה דלכך בעי ביטול בפני שנים משום דבע"א לא יחוש השליח מליתן לה דהא ע"א אינו נאמן בדבר שבערוה ואף דכתבתי לעיל דכאן גם ע"א נאמן דהרי ל"ש אין דבר שבערוה פחות משנים דהרי הוא מחזיק באיסור א"א הקדום וכ"כ הבית מאיר כעין זה אבל לא כולי עלמא דינא גמירי והשליח לא יחוש דכבר נודע דאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה והרי התוס' שם לא ס"ל סברא זו שהרי הוצרכו לדחוק דמש"ה מועיל כל שמבטל בפני השליח משום דלשליח עצמו מועיל אף דהוא דבר שבערוה ע"ש והרי משמע דלא ס"ל סברא זו וא"כ כיון שר' דוב חשב שכבר גרש זה שבועות שתים ולא ידע כלל מי המגרש א"כ הוא בודאי לא יודיע ולא ידע השליח וא"כ שוב שייך תקנת ממזרות ול"מ אף לרבי. ובזה נראה לי דבר חדש דאף אם נחזיק עדות של ר' צבי מכל מקום כיון שאומר שהבעל קבל מאתו ומר' דוב בתקיעת כף שלא יגלה עכ"פ קודם שהגיע ליד האשה שוב בודאי שייך תקנת ממזרות ובכה"ג ודאי לא מועיל ביטול וז"ב לפענ"ד. ובמ"ש התוס' דלשליח מועיל ביטול היינו כמ"ש דכל הטעם דלא מועיל בפני ע"א הוא משום דהשליח לא יחוש ויחשוב דהוא דבר שבערוה אבל כשמודיע לשליח ודאי לא שייך תקנת ממזרות ומועיל וגם כיון דהשליח נאמן כשנים הו"ל כשנים וכעין מ"ש הנימוק"י הובא בש"ך יו"ד סימן קכ"ז דבכ"מ שצריך שנים והאמינה התורה לעד אחד הרי הוא כשנים ע"ש וה"ה כאן כל דצריך שנים והאמינו לשליח כשנים שוב מועיל גם הביטול כשנים כנלפענ"ד ועכ"פ הדין ברור לפענ"ד דהגט כשר וישר ולא יחושו למה שהוציא הבעל דבה ועכ"פ הוא רשע גמור שהוציא לעז על הגט וחשב לעשות ממזרות ועגונות וכן לא יעשה. אחר שכתבתי כל זה עיינתי בפ"י בתוס' ד"ה רבי וכתב ג"כ סברא זו דכאן לא שייך דבר שבערוה דאדרבא האשה בחזקת איסור קיימא ונהניתי שבראשית השקפה אמרתי בזה. ומה שהקשה דא"כ למה מועיל ביטול בפני שנים זה שלא בפני זה דהא אף לשליח עצמו נסתפקו דל"מ כל שלא ביטלו בפני שנים גם השליח לא יחוש וימסור לה הגט א"כ גם בזה שלא בפני זה לא יחוש ע"ש שהניח בצ"ע. ולפענ"ד הוא הדבר אשר דברתי דלאו כולי עלמא דיני גמירי והשליח א"י דינים רק דשני עדים דמועיל תמיד ואף שבכאן ל"מ עדות מיוחדת זה א"י השליח ובודאי לא ימסור הגט כיון שיודע שהם שנים אבל בע"א לא יחוש וימסור כנ"ל ברור ודו"ק. דברי הדו"ש באהבה:
333
של״דשלום וכ"ט להרב המופלג בתורה מוה' אחיעזר מו"ץ דק"ק טשרנאבל נ"י:
334
של״המכתבו הגיעני היום. והנה כפי הג"ע שהעיד ר"מ הי' הפ"פ חבול והעור של הפנים היה נקלף וא"כ כל שהפ"פ חבול לכ"ע אין מעידין עליו ועיין בט"ז סי' ל"ג ובב"ש ס"ק פ"א הסכים לט"ז ומ"ש מעלתו לסמוך על טביעת עינא דקלא כמ"ש בשבות יעקב ח"א סי' ק' תמהני דשם שמעו קול בשעה שהרגו אותו אבל כאן ניהו דשמעו הקול בשעה שנטבע אבל מה מועיל לענין זה דחיישינן שמא יצא אח"כ מן המים וגלים השפילוהו וגוף דברי השבו"י הם תמוהים שלא נזכר שזהו קושית הירושלמי מהך דסנהדרין וגם בגוף דברי הירושלמי תמהני והארכתי בזה בתשובה ואפס קצה הזכרתי בהגהותי על הירושלמי בסנהדרין שם יע"ש פ"ז מסנהדרין הי"ב וימצא. אמנם לפי שכאן אין לו שייכות לנ"ד כמ"ש ע"כ לא הארכתי ועכ"פ לנ"ד ל"מ הטב"ע דקול אך מ"ש דהוה כשהה עד שתצא נפשו ואינו רק מדרבנן בזה שוב נוכל לסמוך על סימנים אמצעיים וכמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ק ואף שבשו"ת אחרונים מפקפקים גם בזה ואני הארכתי הרבה מכל מקום כיון דמה שהעיד על השן והט"ק וכדומה ובכלים דלא מושלי אינשי אינו רק חשש דרבנן כמ"ש בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סימן ל"ז וכאן דאינו רק דרבנן ומים שאל"ס הוא ג"כ דרבנן הוה תרי דרבנן ובודאי לא חיישינן לשאלה. ע"כ נראה לפענ"ד ג"כ לסמוך ע"ז ולהתיר כלת ר' מאיר מכבלי העיגון ומה טוב שיש בו ב"ד של שלשה ויתירוה כיון דרק על הבחור חיים סמכתי. ותמהני על עיר גדולה לאלקים עיר טשארנאביל שלא יהיה שם רב גדול מ"מ ראיתי במעלתו שיודע לשוט במים שאין להם סוף דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה רבה אף שאינו מכירו:
335
של״ושלום וכ"ט להנגידים מוה' יצחק מאנדילבערג ומשנהו ר' שלמה מערזיל פו"מ דק"ק קאנטשיאן נ"י:
336
של״זמכתבם הגיעני זה זמן כביר ולא נפניתי להשיב עד עתה לרב הטרדות העמוסות עלי ואשיב להם על ראשון ראשון. אשר שאלו אם יכול הרב לחזור בו אף שלא מסר מודעא מחמת שידוע האונס לכל. הנה בש"ע חו"מ סימן ר"ה מבואר דפשרה דינו כמכר ומחילה דינה כמתנה. והנה לכאורה אם דינו כמכר צריך מסירת מודעא. אמנם באמת מלבד שבזה גופא אם פשרה דינו כמכר או כמתנה כבר כתבתי בהגהותיי לחו"מ סי' כ"ה ור"ה ריש בזה סתירה בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ס"ב וסי' רכ"ז ועיין שו"ת מהרי"ק סימן קי"א ודו"ק היטב ועיין שו"ת אבקת רוכל סימן קי"ב ועיין בהגהת אשר"י בפ"ה מה"מ גבי הא דאמרו הכא זבינא התם הלואה יעו"ש וכ"ז אני רושם בלי עיון כעת בספר כי אין אתי הספרים כעת פה קרית חוצות. אמנם בלא"ה אף אם נימא דפשרה דינו כמכר כבר האריך המהרי"ט חלק חו"מ סימן צ"ח דדוקא בדין מסופק אם הדין כן ועי"כ נתפשרו אז הוי כמכר אבל בדין ברור שהדין עמו רק שמחמת שמתיירא מפניו והתפשר עמו הוי דינו כמתנה לכולי עלמא דהוה תלוהו ויהיב דלכ"ע לא מועיל וכמ"ש ב"י ס"ס. ר"ה בשם הרשב"א ומ"ש שם במהרי"ט שהמהרי"ק שורש קפ"ו כתב דכל שלא מסר מודעא אף במתנה לא מהני והמתנה קיימת והאריך בזה בשם הר"י ברזילי תמהני דבאמת שיטת הר"י ברזילי אינו מוסכם מכל הפוסקים ולא קי"ל כן ועיין במשנה למלך פ"ו מהלכות מכירה ה"א ועיין בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סימן א' שכתב דכל חכמי ישראל חולקין על הר"י ברזילי ואף דכתב שם להסכים דברי הר"י ברזילי לכל הפוסקים והר"י ברזילי קאי לענין פשרה שדינו כמכר היינו דוקא בפשרה שלא היה הדין ברור אבל כל דהדין ברור בפשרה הוה כתלוהו ויהיב ול"ש מתנה אף שלא מסר מודעא וא"כ בנ"ד שגלוי וידוע שהרב המאוה"ג הרב האב"ד הי' הדין עמו ורק ששכיחי הני דמצערי רבנן וע"כ הוכרח להתפשר בזה א"צ מסירת מודעא. הספק הב' א"צ לאריכות דפשיטא שכל שנשבע שוחט שיציית להרב אב"ד מחייב לשמוע אלא שהשחיטה צריכה שתהיה ת"י הרב וכבר אמרו שמפני כבודו של הרב צריך להראות סכינו לחכם העיר מכ"ש שלא ישחוט בלי רשותו ומזה נפשט גם הספק השלישי שמחוייב השו"ב לבא לפני הרב האב"ד שיתיר לו שכן התחייב עצמו השו"ב להיות ת"י הרב ויהיה סר למשמעתו ומ"ש בספק הד' אם השו"ב נאמן להכחיש להרב שישבע בפני הב"ד ד"ק דינאב בפועל ממש פשיטא שכל שיש להרב האב"ד כתב שנשבע בפ"מ לא מהני להכחישו ועיין בסמ"ע סי' ע"ג ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק חו"מ סימן ובספרי יד שאול סימן רכ"ח מ"ש באורך מזה. הספק החמישי אם יכולין הקהל לחזור בהם ממה שפסקו להרב האבד"ק פשיטא שא"י לחזור בלי מחילת הרב דאדעתא דהכי עקר דירתו מעירו לבא להודות בעיניהם והלא הי' לפניו כמה עיירות אשר בקשו להורות ולהיות כתר הרבנות בראשו:
337
של״חעל אודות העופות אשר מחדש באו למדינתינו ונקראים בשם גרעצקי הענער ויש להם ג' סימני טהרה זפק וקורקבנו נקלף ואצבע יתירה ומתדמים במראה לתרנגולים שלנו רק שמשונים בגובה שרגליהם גבוהים וכן באורך ורוחב וביציהם ראש אחד כד וראש אחד חד וגם הם מזדקקים לעופות שלנו ומהביצים שיולידו התרנגולים שלנו יולידו עופות המתדמים לתרנגולים החדשים והעידו עדים נאמנים שבאה"ק שכיחי עופות אלו ואוכלין אותן בלי פקפוק ובשם נקראים קובריצר הינער. והנה בשנת כת"ר נשאלתי ע"ז והשבתי להיתר והיא נדפסה פעמים בספר זכרון אברהם בסופו. גם הרב מוהר"ר ליב אבן פנה מארץ הגר הדפיס פעם שנית וכן כתבתי לכמה עיירות. ואשתקד נתעורר שנית הרעש וכתבתי שנית בזה והגיעני חבילות חבילות מכתבים שגם במאלדווא וואלאכייא וטורקייא וארץ רוסיא ובלונדן אוכלין אותן בלי פקפוק וכן העידו שהרב הגאון החסיד משיפטיווקע אכל אותם באה"ק והנה שלח לי הרב מוהר"ר שמואל העליר מצפת קונטרס אחד בנקבו בשם דרך נשר ושם נדפס ובא תשובה מש"ב הרב הגאון מוה' אברהם תאומים נ"י אבד"ק בוטשאטש שהשיב למהר"ש הנ"ל ששאל ממנו אודות הדבר הזה והשיב לו להיתר והוא חגר חרבו שמואל כישמעאל וכתב עליו מרורות וביקש ממני לעיין בקונטרסו והנה עיינתי וראיתי כי כל דברי הרב מבוטשאוטש נכונים ואבא על סדר קונטרסו. והנה מ"ש הרב בעל חסד לאברהם מבוטשאטש דהמעיין בסוגיא ובכל דברי הראשונים ז"ל יראה הסכמת תרי רובי דמנכר מגדולי הראשונים להתיר בצירוף ג' סימנים אלו אף דלא ידעינן אי דרס וע"ז השיב מהר"ש כי דעת רש"י והרא"ש הוא מדין גמור דאינו מועיל לעולם אלא ע"י מסורת. וגם הרשב"א בחידושיו ובת"ה לאחר שהביא שיטת הרמב"ם מסיים להלכה כרש"י. הנה דברי הרב חס"ל לא מלבו יצא וכ"כ הרב המגיד בפ"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ' וז"ל ידע שנראה מהמשנה והגמרא שכל עוף שיש לו ג' סימני טהרה אעפ"י שאינו ידוע אם דורס אם לאו טהור שאין להסתפק שמא דורס הוא דודאי לא דרס וזה דעת רוב המפרשים ז"ל וכן העלה הרשב"א ז"ל בספרו הקצר וזה דעת הרמב"ן ז"ל ואעפ"י שרש"י ז"ל חלק ע"ז דברי אחרים עיקר ומתבררת סתירת פירש"י ז"ל בראיות ברורות מן המורגש כמו שהאריכו בזה ז"ל ע"ש וא"כ איפוא יפה כתב הרב חס"ל דתרי רובי דמנכר שכן הוא. ואף שרש"י ז"ל החמיר שאין לאכלו אלא במסורת והרא"ש והטור והאחרונים נמשכו אחריהם היינו לחוש לשיטת רש"י דאם יש לברר עפ"י המסורת נברר אבל עפ"י דין שיטת רמב"ם מבוררת שכל שיש לו ג' סימני טהרה אין לחוש אף שאינו ידוע אם דורס ועיין בר"ן ורי"ף שכתבו שהרבה פירושים נאמרו בשמועה זו ואין אחד מהם עולה כהוגן אלא עיקרן של דברים כמו שפירש הרמב"ם ומסיים ג"כ שכל עוף הבא בג' סימנים בידוע שאינו דורס וטהור. ובאמת שצריך עיון גדול איך אפשר לחוש לשיטת רש"י שאם היה הספק בפירוש הדברים אף שיש קושיות רבות ועצומות. בכ"ז חלילה חלילה לדחות שיטת רש"י ז"ל אבל מה שנדחה עפ"י חוש הראות בדברים הנראים לעין שאינו כן היאך אפשר לחוש לזה. ובאמת לבי אומר לי שהרא"ש לפי שלא ראה דברי הרמב"ם ושיטתו הי' מוכרח לדחוק פי' שיטת רש"י אבל אחרי שכל הקדמונים הסכימו לשיטת הרמב"ם ופירושו א"כ הדברים ניכרים ונגלים שכן הוא הדבר. וגם ר"ח כתב וכ"כ הרמב"ם הלכה י"ט אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שאין מורין להיתר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שנקלף קורקבנו ביד וא"כ כל שיש לו אותו סימן שנקלף קורקבנו ביד ויש עוד סימן אחר עמו טהור בודאי ועיין בהגמהמי"י שם וכ"כ ר"ת שכל שיש לו הג' סימנים דיו וא"צ לבדוק הסימן של דורס וכ"כ סמ"ג והגמי"י בשמו. והנה לבאר השיטות והפירושים אין מן הצורך ומה כחינו יפה להכניס עצמינו בזה בדבר שכל גדולי הקדמונים האריכו בזה. וראיתי בקונטרס מוה' שמואל הנ"ל ששמח ללא דבר והביא שמצא בבעל העיטור ח"ב שיטה חדשה סימני טהרה אין בעופות רק ג' שבגופן בלבד אבל סימן הדריסה אינו סימן טהרה אבל סימן טומאה נקרא אם רואין שדרס ע"ש שהאריך והמעיין בבעל העיטור בעצמו יראה שלא הבין כלל דברי בעל העיטור ועכ"פ גם הבעהע"ט כתב כל דאיכא ג' סימנים אף דלא ידעינן אי דרס אי לא דרס הוא טהור והרי מבואר כפי שכתבתי. עוד נראה לי דבאמת מה דחשש רש"י למסורת הוא לפי שיטתו שתלתא הדרי בכולהו היינו שבי"ט מאלו יש להם שלשה הסימנים אלו של טהרה היינו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף ואפ"ה טמאין לפי שדורסין ע"ש וא"כ לשיטתו חזינן דאף השלשה סימנים אינם מועילים דמכל מקום הם דורסים א"כ יפה חש אף בארבעה סימני טהרה לאוכלן דוקא במסורת שהרי חזינן שיש טמאין אף בג' סימנים יוכל להיות גם עם ד' סימנים טמאים אבל לדידן שאדרבה כל שיש ג' סימנים בודאי לא דרס א"כ לא צריך למסורת שהרי כל הכ"ז עופות אין בכל אלו שיהיו בהם ג' סימני טהרה וא"כ מדחזינן בהני שיש להם ג' סימני טהרה ויצאו מגדר עופות הטמאים מהיכי תיתי לומר דדרסו אדרבא נאמר דאינן דורסין. ובזה נתיישב ג"כ מה שרצה הרב חס"ל לומר דכל עוף הבא לפנינו ואנו מסופקין בו יש להתירו דניזל בתר רובא דטהורים כדאמרו שעופות טהורים מרובים מטמאים. אך התוס' כתבו דאף דמיני הטהורים מרובים מהטמאים אבל בכל מין טמא בפני עצמו נמצא יותר מבטמאים וגם כיון דבהרבה מיני עופות טהורים אנו בקיאין אין נכנסין לכלל ספק ולא נשאר א"כ אלא מחצה למחצה. אבל בנ"ד שיש לעופות אלו ג' סימני טהרה בודאי ראוי לומר דניזל אחר רוב הפוסקים שמתירין בג' סימני טהרה. ומהר"ש דחה דבריו בדברים שאינם נראים שכל שחשש הרמ"א והפוסקים לדעת רש"י אין מצטרף לספק כלל. ולפמ"ש הנה כל הפוסקים חולקים על רש"י ושיטת רש"י נדחה מכח הרגש ראות העין. אמנם כ"כ דלדידן שעופות הללו שיש להם ג' סימני טהרה יצאו מגדר עופות הטמאים שאין להם ג' סימני טהרה בשום אופן א"כ כל שיצאו מגדר הרוב בודאי אין לחוש. וכעין דאמרו בכתובות דף ט"ז רוב נשים בתולות נשאות כו' רוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא וכ"כ התב"ש סימן כ"ט לענין מים בראש וה"ה כאן דיצאו מכלל כל עופות טמאין הכתובין בפרשה בודאי אין לחוש ונאמר דמן הרוב טהורין הן. ומלבד כל זה אני אומר אף לפי מה שחשש רש"י עכ"פ מידי ספק לא יצא דגם רש"י לא כתב לודאי רק שיש לחוש למסורת וא"כ כל שאנו מסופקין אם דומין לקובריצר וגרעצקר או לא ורבים מעידים שהם דומין לגרעצקר א"כ עכ"פ מידי ס"ס לא נפקא. ספק שמא כשיטת רוב הפוסקים ויש להם ג' סימנים בודאי לא דרסו ואת"ל שיש לחוש לרש"י שצריך מסורת הרי יש לנו מסורת ג"כ שהרי הקובריצר והגרעצקר כשרים אף כפי דברי מוהר"ר שמואל רק שמסופק אם העופות שלנו הם גרעצקר עכ"פ מידי ספק לא יצא והוי ס"ס גמור וס"ס המתהפך ואינו משם אחד ואף ביכול להתברר א"צ לברר לדעת רוב הפוסקים ועיין שער המלך בהלכות מקואות כלל ג'. ומכ"ש היכא דאיכא טירחא. ומ"ש אשר ראה בספר דבר משה ששאל להשו"ב דק"ק לונדן הרב המפורסם בתורה ויראה והשיב שאוכלין שם העופות בלי פקפוק וע"ז אמר שקרה לו כאשר קרה לי ששאלו אותי על תרנגולים קובריצי ואני השבתי לתומי כי נהגו בו היתר וע"ז הוציאו קול עלי שאני התרתי ולהד"מ כי איך אפשר להתיר בלא ראות. ותמהני היאך החי יוכל להכחיש את החי שהרי בדבר משה סימן מ"ה העיד בשם מהר"ש שמעמידו על האמת והשיב לו שהעופות האלו בגדולם וציורם ממש המה הנמצאים באה"ק והתרנגולים קורין אותן קובריצע ומצייר אותן כי המה גדולים ומשונים וגובה להם וכשנולדים יעבור עליהם זמן רב בלא נוצה והולכין ערום ובארכבותם יש להם נוצות ומעולם אוכלין אותן כל גדולי ישראל. והנה פליגא שמואל דידי' אדידי'. והנה מ"ש שעיקר שחושש מפני שהרב הגאון דאלטונא הוא מן האוסרים. הנה גם אנחנו ראינו את המכתב והוא מדבר מעופות חינסקע ואינם העופות הנמצאים בינינו אשר אנחנו דוברים מהם והוא לא ראה את העופות שלנו וגם כתב בעצמו שהרב ר' שמעון מירושלים כתב לו שנמצאים שני מיני עופות. וגם אצלי יש המכתב הזה מר' שמעון בציורם. ומ"ש שהרב הגאון ר' חיים מסאנז עשה פסק לאסור. זה שקר שבסביבותיו אוכלין אותן בכל מקום באין מוחה והגאון מוהר"ש קלוגר הוא לא ידע כלל מהותם ואומר שהם מאמעריקא. ומאוד תמהני אחרי שהוא משתבח מאד מאה"ק ובגדולי הדור שיש לה ובכל זאת אינו מביא שום גדול מה שאמר בזה וטרם שהדפיס הפסק היה לו לשאול להגדולים דשם והוא בעצמו אינו שואל רק לגדולי דורינו ואין סומך רק על גדולי דורינו ואני קורא עליו מ"ש בעל כו"פ סימן ס"ד ס"ק וא"ו שאבותינו נוחי נפש טרחו ויגעו ליישב מנהג אבותינו נוחי נפש והוא טרח עמל ויגע בסברות רעות לומר שאוכלין טמאין ודי בזה וחלילה חלילה כל ישראל אוכלין וכשרים וטהורים המה. ומ"ש לשאול בדבר שצריך לו בכל יום בענין פדיון מע"ש שראה בפירוש המשניות להרמב"ם פ"א דדמאי שאינו נפדה מע"ש בנחושת כי אם במטבע כסף. וע"ז תמה שנראה היפך מכמה מקומות בש"ס קידושין דף י"א ב"מ מ"ה ע"א ודף נ"ג ובספרי פרשת ראה וכ"ה להדיא בר"ש פ"א ממע"ש משנה ב' ופ"ב משנה ח' וכן משמע ברמב"ם פ"ד ממע"ש הלכה ה' דכתב הראשונות נחושת עכ"ל. וביקש מאד להשיבהו אם יש לחוש לזה לדינא. והנה זה ודאי דבירושלים עצמו א"צ לחוש לזה דהרי מקור דברי הר"ש שכתב דבנחושת פודין הוא מהא דאמרו בב"מ דף מ"ז וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר לרבות כל דבר שיש עליו צורה. ומזה משמע ליה לר"ש דאף נחושת כיון שיש עליו צורה פודין והרמב"ם ס"ל דכיון דכתיב וצרת הכסף דוקא כסף. ולפ"ז זהו דוקא בחוץ לירושלים אבל בירושלים עצמו הרי אמרו ב"מ דף מ"ה ירושלים קא מותבת שאני ירושלים דכתיב ביה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ועיין תוס' שם ד"ה בכל שהקשו והא בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע י"ל דלא ממעטין אלא ממים ומלח אבל לא פרוטה דבפרוטה קונה בקר וצאן דהוה פרי מפרי ולפ"ז גם בנחושת יכול לפדות דהרי קונה בזה בקר וצאן והתורה אמרה בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וא"כ בירושלים ודאי אין מקום לפקפק. ואני תמה שמה שכתב שמשמע מהרמב"ם שפודין בנחושת והרי הרמב"ם בה"ט שם כתב אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר וצרת הכסף ולפ"ז ע"כ מ"ש בהלכה ה' הוא בירושלים דשם מותר אף בנחושת אבל הפדיה חוץ לירושלים אינו רק בכסף. ומ"ש מש"ס קידושין לק"מ דהרי כאן כתב הכסף בה"א הידיעה משמע דוקא כסף ולא נחושת דהרי נחלקו ב"ש וב"ה בב"מ דף מ"ה אי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני או הכסף שני אבל נחושת בודאי אמעיט מכסף מה"א הידיעה ולא נחושת. כנלפענ"ד לפי קוצר הזמן כעת יום ג' ח' ניסן תרכ"ה לפ"ק:
338
של״טהגהות על מסכת בכורות דף ג' ע"ב ואבעיא רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור וחזי אינש אחרינא ואזיל ועביד. רגמ"ה פירש דרב מרי היה ידע לאקנויי קנין גמור לכל אדם אפילו שלא בפניו כגון ע"י בנו ובתו הגדולים דאית להו וזכי להו לגוים זכיה גמורה ומאן דלא חזי סבר דאפילו ע"י בנו ובתו הקטנים יכול לאקנויי ע"ש והיא תימה גדולה לע"ד דאיך מועיל זכייה לעכו"ם הא אין זכייה לעכו"ם אפילו מדרבנן כדאמרו ב"מ דף ע"א בהדיא ואף אם זכיה לאו מטעם שליחות מ"מ לא רבי' התורה לזכייה כמ"ש השטמ"ק בשם הרשב"א ועיין ר"ן קידושין רפ"ב לענין זכיה מטעם שליחות. שם דף וא"ו ע"ב ס"ד הואיל דליכא מידי דאת מחי ושרי עיין במ"ש בזה ועיין תוס' חולין דף ס"ד תמצא שם כמעט כל הענין. ובמח"כ תורת הגאון בעל הכו"פ סימן פ"ז ס"ק יו"ד שלא זכר שם דברי התוס' הנ"ל ולא מצא רק בש"ד סי' פ' בשם ר"ת גם ברמב"ן בחולין שנדפס כעת נמצא בדף ס"ד דברים אלו והארכתי בזה במק"א ואכ"מ גם ברמב"ן בכורות כאן נמצא בזה. דף כ"ז ע"ב בתוס' ד"ה שנה בשנה ע"ש מ"ש בשם רבינו אלחנן דמי שאינו מחויב בראיה ושמחה כגון זקן ומי שאין לו קרקע אינו עובר בב"ת והביא ראיה מאשה דאמרו כיון דליתא בראיה ליתא בב"ת ומצאתי בחידושי טורי אבן בר"ה שם שחידש כן מדעתא דנפשיה וזכה לכוין להקדמונים:
339
ש״משלום וכל טוב לכבוד הרבני המופלג החריף ושנון הוותיק מוה' משה אפטער נ"י מ"ק טארני:
340
שמ״אמכתבו הגיעני תמול ואני מוטרד מאד בשאלות הנחוצות לדינא גם בעסקי העיר ואני יושב קרית חוצות ודבריו בסוגיא שכבר דשו בה רבים ואם ארצה להעתיק מ"ש בזה לא יכיל היריעה ובכ"ז למען לא אשיבהו ריקם אמרתי אכתוב קצת מה שחידש בהא דאמרו ישראל לצעורי קא מכוין והקשה הכרתי ופלתי הא הוה ספיקא דאורייתא לחומרא וע"ז כתב לפמ"ש התוס' דף י"ב לענין קטן בעינן מעשה המוכיח בבירור על כוונתו. והרמב"ן בע"ז דף נ"ג ע"ב כתב דבעינן מעשה שיהי' לשם ע"ז ע"ש גבי מים של רבים ולפ"ז בישראל כיון דיש מקום לומר דאינו מכוין אלא לצעורי אף דהאמת הוא שלא היה כך כוונתו מכל מקום לא חשיב מעשה כיון דיש מקום לומר דנתכוין לצעורי ואינו מוכח דכוונתו לשם ע"ז ולפ"ז שפיר אמר דלצעורי קא מכוין:
341
שמ״בוהנה אף שדבר גדול דיבר בזה אבל אינו נכון דהרי הם קאי אליבא דמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו דלמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ס"ל דאף במעשה לא אסרה ולמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו אף בלי מעשה אוסר והם לא נחלקו רק למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וס"ל לר"ה דבמעשה מ"מ אסרה והם ס"ל דאף במעשה לא אסרה אבל למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו אף בלי מעשה אסרה וא"כ נסתר כל בנינו. ובגוף קושית הכו"פ נראה לפענ"ד כיון דרוצה לאסור דבר שאינו שלו מוקמינן הבהמה בחזקת מרא קמא ואמרינן דלצעורי קא מכוין ולא נאסרה משום דאין יכול להוציא הבהמה מחזקת מרא קמא שהיתה מותרת ולאסור אותה. איברא דלפ"ז היה מהראוי לומר דעכ"פ באכילה אסורה משום דלענין אכילה גם אי מוקמינן אותה בחזקת מרא קמא אפ"ה היתה אסורה טרם ששחטו מפני שהיתה עומדת בחזקת איסור שאינה זבוחה. ובאמת הר"ן בשם הרא"ה כ"כ אף למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום באכילה אסורה וע"ז נחלקו הט"ז והש"ך ולפ"ז יקשה מאי פריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין הא שם שחיטתו פסולה קתני אבל לא אסור בהנאה א"כ ל"ק כלל וע"ז לא שייך תירוץ הט"ז ס"ק ד' דוק ותשכח מיהו יש לומר דבכה"ג שיש עוד אחד ששוחט לשם דבר כשר ודאי יש לומר דגם זה לא נתכוין רק לצעורי משום דהי' ידע שהאחר שוחט לשם דבר כשר. עוד אכתוב פרפרת אחת דבר אחד שעלה ברעיוני בהא דאמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר"י אעפ"י שהמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וקשה לי מהיכי מוכח זאת דילמא ר"ה ה"ק דהרי אמרו בע"ז דף מ"ו ישראל שלקח לבינה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה וביארו בע"ז דף נ"ג דהטעם הוא משום דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה וכי אתי נכרי ופלח לה שליחותא דידיה קא עביד וכן קי"ל אף למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולפ"ז דלמא ר"ה מיירי שהיתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז והיתה דעתו של חבירו לשוחטה לשם ע"ז והנה כך כל שבא חבירו ושחט אותה אסרה כיון דגלי דעתיה אבל אי לא גלי דעתי' אף בעשה מעשה לא אסרה ואדרבא בזה הוה מדוקדק מה שנקט הש"ס רבוצה לפני ע"ז ורש"י ותוס' נדחקו בזה ע"ש והיינו משום דגלי דעתי' דניחא לי' וא"ל דא"כ למה נקט סימן אחד דזה אינו דהא לאו דוקא סימן אחד דהא גם עתה הוא לאו דוקא כמ"ש רש"י ותו' ע"ש והיא קושיא גדולה לפענ"ד. ויאמין לי בזה שלא עיינתי בזה רק מה שעלה בדעתי בלי עיון בספרים:
342
שמ״גשלום להרבני התורני מוה' שלמה שטיין נ"י:
343
שמ״דמכתבו הגיעני כמו רגע. והנה אף כי בד"מ אין להשיב רק לאחד מהדיינים ולא לאיש אחר כי אולי הוא בע"ד. אמנם דבר זה שלא הבין דברי הב"ש אני כותב דהוא הבין כל שהוא בידו עדיין לא שייך תקנת השוק וזה לא מסתבר דכל שהקנה לחבירו בקנין המועיל שייך תקנת השוק דא"כ לא ירצה איש לקנות מחברו וזה תקנת השוק ואטו כל אחד לא יקנה עד שימשוך תיכף אמנם שם באמת משעבד הבעל להאשה המטלטלין לכתובתה רק משום תקנת השוק לא נהגו לגבות ממטלטלי שמכר ע"ז כתב הב"ש דכל שהן בידה א"כ היא קודמת שהמטלטלין משועבדין לה מאז ובכה"ג לא שייך תקנת השוק שיפגום השיעבוד שהיה להאשה מקודם ובכה"ג לא אלמו לתקנת השוק וז"ב לפענ"ד ועיין בית מאיר מ"ש בזה בגוף הענין דתקנת השוק בכתובה יעו"ש ודו"ק דברי הכותב בנחיצה כי הנני מוכן לנסוע לק"ק בערזאן לראות פני אבי מורי הרב הגאון נ"י בעז"ה:
344
שמ״השלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג הדיין המצויין מוה' מנחם מענדיל נ"י דיין ומו"ץ דק"ק פעטשנזין:
345
שמ״ומכתבו הגיעני היום. והנה מאד מאד אני תמה שבא לחלק עלינו את השוים וגם בש"ע מיירי גם במי שהיא בן תורה וי"ש ואפ"ה כל מום שבגלוי חזקה ששמע ונתפייס וכל דבריו בזה אין בהם ממש ואנא לא חילק ולא בילק ידענא ואם נרצה לחלק בסברות כרסיות כאלו כל דיני הש"ע נוכל לחלק וגם גוף המום קול עבה לא נתבאר השיעור ובודאי הכוונה שקול עבה הוא כשהוא מופלג בעביותו וכפי הנראה לא היה קול עבה כ"כ שהרי האב טוען שסבר שבן תורה לא יחוש לזה וע"כ שאינו מופלג כ"כ בקול עבה ע"כ לא אוכל למצוא בזה מקום לטענתו וחלילה לכוף על הגט ויהיה גט מעושה ואם היא באמת בן תורה וירא שמים הי' לו לבל ישגיח במום כזה ומוטב יותר שישאר בלימודו וחמיו יחזיק אותו. ומ"ש דבזמן הזה בושה לדבר עם הכלה הלא חז"ל אמרו שלא יקדש אדם בקטנותו וכו' וחז"ל ובדורות הראשונים שהיו טובים מאלה היה לו לדבר טרם שנכנס לחופה ולא לבייש בת ישראל. זה הנראה לפענ"ד הן אמת דביבמות דף פ' אמרו קול עבה ואינו ניכר בין איש לאשה וכ"כ הרמב"ם פ"ב מאישות ואילו בפ"ז מאישות לא כתב רק סתם קולה עבה וכן הוא בש"ס ושמ"מ דא"צ להיות כ"כ עבה אבל מ"מ בעי שיהי' מופלג בעביותו:
346
שמ״זכבוד הרב החריף מוה' צבי הירש בער נ"י:
347
שמ״חהנה מה שהקשה חומרי מתניתא משביעית על מס' ביכורים יסלח לעיין בשו"ת הרשב"א ח"א לא אוכל לרשום הסימן כי אינו אתי וימצא מה שהאריך במשנת ביכורים ודבריו תמוהים שנראה לכאורה שנעלם ממנו חלילה ש"ס יבמות ע"ג שמזכיר מע"ל ובגליון כתבתי מה שנראה לי בזה וכעת אין אתי לעיין ומה שהקשה מירושלמי מס' ביכורים ואני לעצמי לא ידעתי מה כל החרדה הזאת דלפענ"ד קושית הירושלמי היא בפשטות דכיון דאסור להבעיר בשמן מעשר שני שנטמא וא"כ צריך לשורפו וע"ז מקשה ראוי לפדות ואת אמרת הכין והיינו למה ישפוך ולמה לא יפדה אותו ויהי' המעות בקדושת מעשר ועל זה משני דמיירי שלקח בכסף מעשר ואז אי אפשר לפדות וכמו דס"ל לר' יהודה דכסף ראשון דוקא ולפ"ז בטהור שמותר להנות ממנו בהבערה ודמי מבעיר ונהנה מהן דמה לי אכילה ומה לי הבערה כל שנהנה ממנו וז"פ וברור וסרה כל קושייתו ובאמת כפי הנראה לא קי"ל כהאי תירוצא דהרי אנן קי"ל כחכמים דר"י דאף הלקוח בכסף מעשר ג"כ פודין כשנטמא וא"כ לא קי"ל כדברי הירושלמי וא"כ בלא"ה לא קשה קושיתו ומ"ש על רש"י חולין דף מ"ז ד"ה המתינו לו. הנה קושייתו כבר נשמע בין החיים וחכם אחד מפולין הקשה זאת ואמרו לי משמו שהקשה זאת להרב הגאון מוהרש"ק והוא תירץ בדוחקים בלי ספק ימצא אותו בא' מספריו. אבל לפענ"ד הדברים כפשוטם דע"כ לא אמרינן דבשב ואל תעשה גם בג"ע וש"ד אמרינן יעבור ולא יהרג היינו משום דשם המצוה שלא יעשה כזה אמרינן דאם אנסוהו בשב ואל תעשה כיון שאינו עושה מעשה שוב שפיר עובר ולא יהרג כיון דאינו עושה מעשה בפועל אבל מילה דהוא מצוה למול ולעשות מעשה המילה בזה אף שהוא בשב ואל תעשה כל שהיה הדין גם בפ"נ יהרג ואל יעבור היה מצוה למול ולעשות מעשה כיון שהקב"ה צוה לו לעשות מה שמונע מלעשות עובר מצות ד' מה שצוהו לעשות ולכך איצטריך לומר משום דהוי פיקוח נפש משא"כ בע"ז וג"ע וש"ד דהתורה צותה שלא לעשות וכשהוא אינו עושה מעשה בידים רק בשב ואל תעשה בזה ודאי יעבור ואל יהרג כיון שאינו עושה מעשה בידים אבל במ"ע שמצוה לעשות מעשה מה שאינו עושה מתחייב בנפשו וצריך להיות יהרג ואל יעבור אלא דבפיקוח נפש לא אמרה תורה כן ודוק ועיין נמוק"י פ"ק דבמ"ע לא שייך יהרג כיון דיכול להיות שלא יעשה מעשה בידים ועיין בש"ע יו"ד סימן קי"ז וזה דלא כרש"י ועכ"פ רש"י שפיר כתב ודו"ק היטב. ומ"ש בשם גיסו הרב נ"י הנה כבר כתבתי כי אני יושב פה קרית חוצות וקשה עלי העיון והתאמצתי לכתוב לו מעט למען ידע כי עוד לא סר אהבתו ממני דברי הדוש"ת באהבה:
348
שמ״טשלום וכ"ט להנכבדים היקרים הנגידים תושבי עיר ק' טשערניוויץ ברוסיא:
349
ש״נהנה נשלח אלי דברי ריבות אשר בשעריהם אודות בן הרב המנוח ז"ל והביאו שני רבנים הנקובים בשמותם הלא המה הרב מאטיק מאהליב ואחד הרב מבראליב שאלו יבררו הדין או שיעשו פשר והרבנים לא יכולו להשוות עצמם והעתיקו אלי תשובות ופסקי הרבנים והנה באמת אומר כי דברי הרב מבראליב ישרים ונכוחים כמ"ש הכל בפסקיו והרב מאטיק מאהליב הנה אני מכיר אותו עוד בהיותו בק' טרניפאל ואח"כ ראיתיו עוד פעם אחת וידעתי מזגו ובאמת אומר כי ראיתי כל דבריו ואין בהם ממש ומ"ש להשיג על דברי אינו רק עקשות ואין ראוי להשיב לו כי לא הבין את דברי כלל וכל איש ישר הולך יבין וישכיל כי לא הבין כלל. אמנם נניח זאת הרי הרב המנוח ז"ל זכה שישמרו לו הזכות לבנו אחרון ואף אם אינו ראוי עוד להיות ממלא מקום אבותיו בכל דבר הוראה כאביו הא עכ"פ כשילמוד ויעיין בספרי הפוסקים יהיה ראוי להורות ולדעת ובזמנינו שת"ל רבתה ספרי הפוסקים מאחרונים בכל ענין א"כ כ"ש הוא שכל שיש לו שכל הישר ויש לו שיקול הדעת כראוי יוכל לפסוק בלי שום חשש מכשול ובמחילת כבוד הרב מאטיק מאהליב בעת אשר הי' בטארניפאל מלמד לא היה בקי בהוראה כ"כ ואח"כ כשנעשה רב אולי הי' חוזר על לימודו ונעשה בקי בהוראה ולא יאמר כדבר הזה והלא בעוה"ר בהרבה מקומות במדינת רוסיא הרבנות שייך להרבנים והם משלחים לכל עיר מלמד או מו"ץ וכי בן הרב אינו ראוי לכל זה כמו כל המו"ץ שלהם ואיך לא יבוש לומר לדחות את בן הרב ואלמנת הרב ובניה לפסוק חיותם בשביל שיש לו איזה נגיעה חיי נפשי כי בושתי מאוד לראות כזאת ואקוה שגם הוא יחזור מדבריו ויושיב את בן הרב לקדמותו ואותו האיש עזרא כי אמר בפרסום שאיני מתיירא מאזהרת התורה רק מאזהרת הרב מס"ג בלי ספק שהוא אינו ירא שמים ובודאי לא יכול להורות כדין כי אין ד' עמו. ואני אומר כי הצדיק מס"ג לא ידע מזה שגם הוא הי' צווח על עזות של אותו האיש הנ"ל וד' ישפות שלום וכל טוב אל המחזיקים בתורה וביראת ד' ויחזקו את בן הרב על מקומו להחיות נפשו ונפש האלמנה ובניה. דברי המדבר בצדקה ובאמת:
350
שנ״אלהרב וכו' מוהר"ר אליקים געציל נ"י:
351
שנ״בע"ד שאלתו שהיה עומד קנקן מלאה מים אצל האש והקנקן לא היה לא של בשר ולא של חלב רק שהיו מחממים בו מים תמיד אך באיזה שבועות מקודם ניתז טיפות רוטב של בשר על דופנו מבחוץ כשהיו מלאה מים וכעת זב תחת הקנקן מעט קאווע מעורב עם חלב כדרך שמערבין ומעלתו התיר שיוכלו להשתמש בהקנקן לחמם בו מים כדרכו לאחר מעל"ע מחמת כמה טעמים אחד שאף אם הי' קדירה של בשר והיה זב תחתיו מעט חלב בעין מבואר להדיא בס' מנחת יעקב כלל נ"ו ס"ק ג' ובכו"פ סימן צ"ב ובפר"ח דאף דאנן לא קיי"ל כרשב"א בנבלע איסור מועט בכלי שדרכו להשתמש בו בשפע אך בנ"ד דמה דאסרינן הקדירה הוא מחמת חשש בעלמא שמא נשאר איסור מועט בקדירה כ"ע מודים דמותר אף לכתחלה להשתמש באותו קדירה וקנקן דרכו להשתמש בשפע ע"כ ת"ד מעלתו. הן דברי מעלתו נכונים. והנני מוסיף מ"ש הנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סימן כ"א דבתרי דרבנן דהיינו איסור דרבנן באינו ב"י מקילין וכאן אינו רק גזירה דרבנן ודאי מותר באב"י ואף שבהגהותי על הנוב"י תמהתי ע"ז מכל מקום כאן ודאי כדאי להיות סניף ואף שיש לחלק בין איסור דרבנן לכאן שהאיסור הוא תורה רק שמן התורה מותר כיון שבטל בששים מכל מקום כאן אינו ג"כ רק איסור דרבנן דהטפה שנבלע ודאי לא מקרי דרך בישול ובודאי אינו איסור מה"ת בב"ח:
352
שנ״גלהרב מוה' צבי אבד"ק גראדיסק נ"י:
353
שנ״דמכתבו הגיעני תמול. וע"ד שאלתו תמהני למה החריד את כל החרדה וכבר מוזכר בספר מים אדירים קצת היתר בזה ואף שהלב"ש כתב שאין לסמוך ע"ז הנה לאשר קיצר המים אדירים ולא העתיק תשובת הגאון מוהר"ח כהן ע"כ כתב שיש להחמיר אבל כעת נדפס שו"ת הגאון מוהר"ח הכהן ז"ל היתר ברור בזה. אמנם בכאן א"צ אריכות בזה כיון שיש להעכו"ם מיגו שהיה יכול לומר שכבר היה ח' ימים ובכה"ג אין ספק שנאמן העכו"ם וכעין זה כתב הט"ז ביו"ד סימן שט"ז ס"ק ד' ועכ"פ הכלים לאחר ששהו מעת לעת בודאי אין להחמיר:
354
שנ״הנשאלתי באשה אחת ושמה רחל בת ר' צבי הלוי שבעלה שבק חיים לנא ולכל ישראל זה ערך שתי שנים בלא זרע קיימא ר"ל וזמן הנשואין שלה היו בשנת אכט הונדערט זעקסין פערציג ואשה הנ"ל שמעה כמה פעמים מבעלה שיש לו שני אחים אחד נלקח לצבא בשנת אכט הונדערט אכטין צוואנציג והיה נער בן שמונה שנים שמו משה בן יעקב בראמניק מ"ק סטאניב מגיבערניע קאמיניץ פאדאלסקע ממחוז פראסקיריב ומעת לקיחתו לאיש חיל עד יום מותו לא נודע לו מקומו איה והשני ר' צבי דוב בר' יעקב בראמניק עקר דירתו עם אשתו ושני בנים מק' סאטיניב וקבע דירתו בכפר אחד סביב ליעקאטעריניסלאב כ"ז שמעה אשה רחל אלמנת ר' שמואל בר' יעקב בראמניק מסאטיניב והנה לאחר פטירת ר' שמואל בראמניק הנ"ל התחילה האשה הנ"ל לחקור אחר היבם שלה בכדי לחלוץ מאחד מהם כד"ת ושלחה מכתב לרבני יעקאטריניסלאב לחקור אחר ר' צבי דוב הנ"ל ואישתהי תשובתם זמן רב ולבסוף בא מכתב מהרבנים הנ"ל וז"ל כבוד הרב דק' אדעססא נ"י מכתבו מן ד' אלול והשני בא לידינו ואין לנו להשיב הפעם יותר מאשר השבנו להרב דק' קאמיניץ כי לפי הסימנים המבוארים בהמכתב משם זה האיש צבי דוב בן יעקב מילידי סאטיניב (אך הפאמילע היא אחרת) שדר בימים קדמונים בכפר זנאמאנקער קיצערעזקיע אם יודע שאיש בסימנים כאלה הוא אחי בעלה המת זה האיש צבי דוב מזנאמאנקיע שבגיבערני זו כבר הלך לעולמו לפי קול המפורסם וגם בנו מוה' ישראל שעבר דרך פה בקיץ זה אמר שמת אביו כבר ומקום קברו בנאווע מאסקאווסקע זה לשון המכתב הנצרך לנדון שלנו. זה היה החקירה והדרישה אשר היה לאשה הנ"ל ונתוודע לה מזה היבם ר' צבי דוב הנ"ל והלכה להיעדנעראל קאמידאנט דפה אדעס ובקשה ממנו לחפש את משה האיש חיל הנ"ל וד' נתן חינה בעיני האדון הנ"ל והתחיל תיכף לחקור אחר ר' משה הנ"ל ושלח בתחלה לקאמיניץ למקום נתינת הרעקראטין בהתחלה מאדונים דשם כאשר קיבל מכתב בקשה אחת מאשה רחל נחוץ לידע הנער משה בן יעקב בראמניק הנלקח בשנת אכט הינדערט אכט אונ צוואנציג לאיזה מקום נשלח משם וקיבל תשובה משם כי כנים הדברים שבשנה זו קבלו שמה הנער כמו שכותב בשמו וש"א וש"ע עם הפאמעליע ושלחו אותו ל"ק קאנסטאניסטין הוא מקום אשר ילמדו הנערים הנ"ל קודם שיגיעו לשנה אשר ראוי לאיש חיל לצאת לצבא וכשבא התשובה להידניראל דפה שלח עוד מכתב לבית הלימודים דשם ושאל אותם על הנער בשמו וש"א וש"ע הנ"ל והשיבו שהמה שלחו אותו לקיעב ללמוד שמה חכמת רפואות ואז שלח האדון דפה לקיעב לשאול אודותיו הכל בשמו וש"א וש"ע והשיבו אשר אחר כלה לימודו שם בהקאדעמיע שלחו אותו להשפיטאהל לחערסאן להיות שמה רופא ואח"כ שאל האדון הנ"ל לאדוני חערסאן לשאול גם אותם על ר' משה הנ"ל בשמו וש"א וש"ע והשיבו משם ששלחו אותו למקום אחר וכן שאל ממקום למקום עד שנתוודע לו ששלחו אותו לגובערניע טאהל ושלח האדון גם לשם ונתעכב התשובה ועד היום לא קבל התשובה משם ובכל המקומות ששאל אודותיו היתה השאלה בסתם שנחוץ לו לידע איש חיל אחד מבני ישראל ששמו משה בן יעקב בראמניק מסאטיניב באיזה מקום הוא ולא זכר שהוא בבקשת אשה רחל רק בפעם ראשון שכתב לקאמיניץ הזכיר שהוא בבקשת אשה רחל ובהמשך הזמן שנשתהא החקירות הנ"ל בכל המקומות יצא פה קלא דלא פסיק איך שבעיר אחת סמוך לאקערמאן הנקרא באראנטשע מקום של הקאזאקין נמצא שמה רופא אחד מומר ופרצופו דומה לפרצוף פנים של המת ר' שמואל בעל אשה רחל ובשמעה זאת בקשה מהרב דשם לדרוש שמה אם כנים דברי הקול אז הלך הרב דשם ושאל את האדון מהקאזאקען אם אמת דבר זה והשיב לו האדון הנ"ל שכבר שלחו הרופא הנ"ל ושמו של אינו יהודית הוא מחייאלע פעטראוויטש זאפט ונשלח לבעלז להספיטאהל דשם וכששמעה האשה הנ"ל את זאת בקשה מהקאמאדאנט דפה שיכתוב לבעלז ולשאול אותם על הרופא הנ"ל מה היה שם יהודית שלו ונפל טעות סופר בשאלת הקאמידאנט ובמקום מעחייאלע פעטראוויטש זאפט הי' כתב איוואן פעטראוויטש זאפיעט והפ"א דגושה ובא התשובה משם כי איוואן פעטראויטש זאפעט לא נמצא בהחיל שלו רק הנשלח לשם מבאראנטשין רופא מומר נקרא כעת מעחיילע פעטראוויטש זאפט וקודם שהמיר את עצמו היה נקרא משה בן יעקב בראמניק כי כן נכתב בהפאמיליער שלו (הפארמילאר הוא הלוח הנמצא אצל כל איש חיל מיום הלקחו לצבא נרשם שמה שמו וש"א וש"ע וכל נסיעותיו ומאורעיו) וכן אמר המומר בעצמו שכן שמו וש"א והפאמיליע אמנם ש"ע לא נזכר בהפארמילאר שלו כי זה הפארמילאר הוא רק מזמן שהמיר דתו והפארמילאר הראשון נשאר במקום שהמיר דתו וגם המומר בעצמו אמר שאינו זוכר ש"ע מחמת כי היה נער קטן כי זה זמן רב רק זאת כתבו ג"כ שהמיר דתו בשנת אכט הונדערט אכט אונ פערציג ובין כך בא ידיעה מטאהל תשובה להקאמאדאנט כי זה המומר נשלח משם לגובערניע קאלאגע וכתב הקאמעדאנט גם לשם והשיבו כי הוא היה בשם ושמה המיר דתו בשנת אכט הינדערט אכט אונ פערציג ולא כתבו שם הנקרא כעת אחרי התנצרותו כי אין יכולים לידע עד שיחפשו בספרי הערכים דשנה הנ"ל ולאחר החיפוש יודיעו להקאמאדאנט ומאז ועד עתה לא הגיע שום תשובה אנה שלחו אותו וכל המכתבים והתשובות אשר הגיע להאדון הקאמאדאנט דפה כלם נכתבים מספרי הערכים מזמן הנ"ל עם הנומערין:
355
שנ״ווהנה זה ודאי שהאיש צבי דוב מראמיקשער גובערני כבר מת כאשר הקול נתפרסם וגם זה אינו ריעותא כמ"ש מעלתו בשם תשובת הר"ן ואני הארכתי הרבה בזה בתשובה וכ"כ בשו"ת משאת בנימן ועיין בסוף חלק ראשון בתשובת הגאון מטארניפאל והגאון בעל קצוה"ח מ"ש בשו"ת הר"ן הנ"ל ובפרט היכא שיש מקום לומר שעשו משום שינוי ומשום טעם שיש להם בודאי תלינן וע"כ אין לנו לפלפל רק על חליצת המומר משה בן יעקב אשר נלקח לצבא בשנת אכט הונדערט אכט אונ צוואנציג עפ"י המכתבים שבאו ערכאות מכמה מקומות המיר דתו בשנת אכט הינדערט אכט אונ פערציג. והנה מה שפלפל מעכ"ת במה שלא נודע אם זה היבם הנה כפי המבורר במכתב ערכאות נודע בבירור שזה האיש משה בר' יעקב הנ"ל הנלקח בשנת אכט הינדערט אכטין צוואנציג בשמו וש"א וש"ע והפאמאליע ונשלח ממקום למקום ונעשה רופא ושמו הוא כעת מיכיילע פעטראוויטש זאפט ובמקום א' נפל ט"ס בשאלת הקאמאדאנט ונכתב משם שנקרא כעת איוואן פעטראוויטש זאפיט וקודם שהמיר היה נקרא משה בן יעקב ברמניק ואף שהיה שלא במסיח לפי תומו כמו שנסתפק מעכ"ת כבר הארכתי בתשובה שהכנס"י מסכים בתשובה דערכאות לא מרעי נפשייהו אף שלא במסיח לפי תומו ומה גם שהלך מאדון לאדון לא ישקר לו ולומר שקרים והנה כבר נודע מה שהביא המרדכי פרק החולץ בשם מר יהודה גאון ושאר גאונים דיבם מומר אינו זוקק אשת אחיו והמרדכי כתב הטעם להגאונים משום דמומר להכעיס מותר להלוותו בריבית דלאו אחיך הוא וגבי נשך כתיב אחוה וה"ה לענין יבום והובא בב"י סימן קנ"ז. וראיתי באב"מ שהקשה דשם מיירי באחוה דמצוה שהרי אפילו אינו אחיו ממש אסור להלוותו בריבית משום דאחיו במצוה הוא ולהכי במומר דלאו אחיו במצות מותר להלוותו בריבית אבל ביבום מיירי באחים ממש א"כ אפילו אינו אחיו במצות מ"מ אחיו הוא ויפה הקשה. אבל תמהני שכבר קדמו בשו"ת תה"ד סימן רכ"ג בקושיא זו והנני יוסיף להפליא דהרי מקרא מפורש הוא לא תתעב אדומי כי אחיך הוא א"כ גם אדום קרוי אח אף שאינו אח במצות רק אחוות הגוף וגם עשו וזרעו מקרי אחיו אע"ג דלאו אחים במצות הם ועיין פרשת דרכים על פסוק אחיכם בני עשו וברמב"ן שם. וגם בתה"ד הרגיש בזה במקצת ועכ"פ יהיה איך שיהיה שיטת הגאונים היא כן והאב"מ שם כתב כיון דמומר אינו יורש דבר תורה אינו זוקק אשת אחיו ליבום דיבום בנחלה תליא רחמנא ע"כ יוכל לסמוך בכה"ג שאמרו ש"א וש"ע אף שהמומר אינו זוכר ש"ע שתחלוץ להמומר הזה ותהיה מותרת לשוק אחר חליצתו. והנה אור ליום ה' תצוה שנת תרכ"ד י"א אדר ראשון הקשה אותי הרב המופלג מוה' בצלאל מקאזווע נ"י על שיטת הסוברים דאח מומר אינו זוקק דהרי אמרו ביבמות דאח ממזר זוקק ופריך פשיטא מהו דתימא נילף אחוה אחוה מבני יעקב וכו' ופריך ואימא ה"נ ומשני מהו דתימא כיון דמפטר נפטר מיבום מזקק נמי זוקק וא"כ ה"ה לענין מומר נימא כיון דאם יש לו בן מומר פוטר מיבום ה"ה דאח מומר זוקק ולכאורה היא קושיא גדולה. והשבתי בזה דיש לומר דשאני בן מומר דלכך פוטר דדלמא יחזור בו ויעשה תשובה ולא שייך לאוקמא אחזקתו דאדרבא חזקת ישראל דישוב בתשובה ולא ישאר בהמרתו וכבר הארכתי בסברא זו בתשובה אבל אח מומר דמיתה מפלת או נשואין מפילין וא"כ אף שישוב בתשובה מכל מקום מומר הוא בשעת נפילה ליבום אבל בממזר לא שייך לחלק בין בן לאח ולכך שפיר אמרו כיון דפוטר מזקק נמי זקוק ודו"ק כי הוא נכון. ומה שהקשה עוד דהרי ישראל מומר בר ירושה הוא וא"כ ממילא זוקק ליבום דיבום תלוי בירושה. הנה כבר כתבתי למעלה בשם הא"מ דאותן הפוסקים ס"ל דמומר אינו יורש ומה דאמרו בקידושין דעשו ישראל מומר היינו דמוריש לבניו אבל אינו יורש ועיין בב"י חו"מ סימן רפ"ג שמביא שני השיטות ודו"ק:
356
שנ״זוהנה עוד לאלוה מילין בישוב קושיא הראשונה דהנה לפענ"ד טעם חדש במה דמומר אינו זוקק דהרי באמת אשת אחיו הוא בכרת והרי ישראל מומר אעפ"י שחטא ישראל הוא וא"כ מצוה על אשת אחיו בכרת והמצוה דיבום אינו שייך בו דהרי מומר אינו בר מצוה שהרי מבטל מעליו כל המצות ופורק עול ואיך שייך שמקיים המצוה והרי הוא אינו מאמין ופורק מעליו עול המצות ומכל מקום האיסור א"י לפרוק מעליו דאעפ"י שחטא ישראל הוא וכמ"ש הט"ז בא"ח סימן תמ"ח אם לא מכר החמץ אסור דאינו רשאי לפרוק עול אבל לקיים המצוה אינו מקרי בר מצוה כלל ועיין בתוס' ע"ז דף כ"ז במ"ש לענין מומר לערלות וא"ל דאם יחפוץ יהיה בר מצוה זה אינו דמיתה מפלת ובשעת מיתה הוא מבטל מצוה אבל בן שפיר פוטר מיבום משא"כ בממזר לא שייך זאת דממזר בר מצוה הוא ועיין ש"ך יו"ד סימן רפ"א:
357
שנ״חשלום וכוח"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה מוהר"ר מנחם מענדיל נ"י מורה הוראה בק"ק דיקלא:
358
שנ״טמכתבו הגיעני תמול בענין ד"מ וכתב שהרב אינו בביתו וביקש להשיבו על השאלה כדי שלא יאמרו ששינה בשאלה וע"כ אני משיבו ואף כי אני יושב בקרית חוצות ומחוסר ספרים בכ"ז אשיבהו בקצרה בדבר שאלתו ששמעון לוה מראובן ויש לראובן פס"ד עליו שחייב לו ושמעון יצא בסרבנות ורצה ראובן לגבות מביתו של שמעון משכר דירה ובא לוי והרצה לפני הב"ד שהי' לו כת"י של שמעון על סך חמשים וחמשה ר"כ וכאשר דחקו לפרוע לו נתן לו כתב ידו שבאם לא יפרענו עד ר"ח אלול תרכ"ה תהיה דירתו של שמעון אשר היתה מושכרת לאחרים תהיה מושכרת ללוי משנת תרכ"ו ר"ח חשון עד שנת תרכ"ח ר"ח ניסן בעד הסך שחייב לו ואוזיל גביה וכדי שלא יהיה דין אסמכתא כתב הסופר מעכשיו שהשכיר לו הדירה משנת תרכ"ו עד תרכ"ח אך אם יהי' לו מעות לפרוע תחזור הדירה לשמעון וע"ז קיים הסופר ח"י שמעון והוחזק בעדים וכעת רוצה לוי לגבות הסך הנ"ל וטוען ראובן שמא פרע לך שמעון ואף שהודה שמא עושה קנוניא עלי ולוי הודה שכבר קיבל כ"ו ר"כ ומגיע לו עוד שלשים ר"כ ובאו לב"ד ומעלתו האריך בזה וביקש חוות דעתי. והנה מה שפתח בהצלה תחלה דעל כת"י נאמן לומר פרעתי הנה הש"ך בסימן ס"ט ס"ק י"ד האריך בשם מהראנ"ח ומהר"א ששון דהוה ספיקא דדינא וא"כ כאן אי נימא דקנה הבית לשכירות ולא הוה אסמכתא שוב הוא נקרא מוחזק ואינו נאמן ראובן לטעון אסמכתא אמנם באמת הש"ך העלה דאינו ספק ונאמן לומר פרעתי ואף בתפס כל דאין לו מיגו א"נ וא"כ כאן אין לו מיגו וא"כ שוב ראובן יוכל לטעון שמא פרע. ובלא"ה יש לעיין כיון דזה פגם כתב ידו שהודה שקיבל כ"ו ר"כ א"כ דעת הב"ח בסימן פ"ד דאף לשיטת הפוסקים דאינו נאמן לומר פרעתי בכת"י כל דפגם אין לו דין שטר והלוה נשבע היסת ונפטר. איברא דהט"ז חולק שם עליו וס"ל דכת"י שוה לדין שטר והמלוה נשבע ונוטל המותר וגם להב"ח עכ"פ צריך הלוה לשבע היסת וכאן ששמעון מודה ללוי שלא נפרע וראובן טוען שמא נפרע א"כ הוא אינו יכול לשבע ואף דבשבועה דרבנן אין אומרים מתוך שאין יכול לשבע משלם אבל אינו נוטל אמרינן כמ"ש המשנה למלך פ"ב מהלכות טוען סוף הלכה ד' יעו"ש והמשנה למלך כתב כן בשם הרשב"א לענין פוגם שטרו יעו"ש ואף דיש מקום לחלק דשם המלוה רוצה ליטול וכל שפוגם שטרו ואינו יכול לשבע אינו נוטל אבל כאן ראובן לא פגם שטרו ואינו נוטל מלוי רק משמעון וא"כ מה שטוען נגד לוי שמא נפרע זה לא מקרי נוטל וגם כיון דזה אינו מחויב לידע וגם לוי יודע שראובן אינו יודע בכה"ג גם במחוייב שבועה ואינו יכול לשבע אינו משלם לכל הדיעות כמ"ש הש"ך סימן ע"ב ס"ק נ"א וא"כ פשיטא דיכול לטעון שמא פרע. וגם נראה לפענ"ד דדברי זקני הב"ח נכונים דכל הטעם דא"י לטעון פרעתי נגד כת"י להשיטות הסוברים כן הוא משום דלא יניח הכת"י כל שפרעו וכאן כיון שפגם ולא כתב לו ע"ג כת"י שפרע לו מקצת חזינן שלא קפיד על כת"י וא"כ בכה"ג שפיר יש לומר דכולי עלמא מודים דיכול לטעון פרעתי באופן שראובן יכול לטעון שמא נפרע לוי והוא קודם ומה גם דהעיקר דגם בכת"י בלא פגם ג"כ נאמן לומר פרעתי ועיין שו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' ד'. עתה נעתיק עצמינו למ"ש מעלתו דכאן לוי לא קנה הדירה כלל דהוה אסמכתא שהרי לא השכינו אצלו ודעת התוס' והרא"ש דכל שלא היה משכנתא ל"ק אף באמר מעכשיו ואף לדעת הרמב"ם דס"ל דמעכשיו ל"ש משכונתא יש לומר דהיינו דוקא בשעת מתן מעות בזה קונה מעכשיו אבל לא שלא בשעת מתן מעות שהרי רב הונא חילק בין שעת מתן מעות או לא ואף ר"נ דפליג היינו לפי הס"ד דס"ל אסמכתא קניא אבל לפי מה דמסיק דאסמכתא לא קניא ורק משום דאמר מעכשיו יש לומר דדוקא בשעת מתן מעות והאריך בזה ובאמת שאף שהי' נראה נכון כדי שלא להרבות במחלוקת אבל מצד הסברא לא נראה כן דכל הטעם דמעכשיו מבטל אסמכתא הוא משום דכל ענין אסמכתא הוא שלא אמר להקנות וחשב שלא יהיה כך ולפ"ז כל שאמר מעכשיו הרי הקנין מתחיל מעכשיו וא"כ כעת גמר להקנות ושוב אף שהתנה בתנאי מכל מקום כל שאמר מעכשיו הוה כאילו כבר גמר להקנות ואין לאחר הקנין כלום. ולפ"ז מה נ"מ בין שהי' בשעת מעשה מתן מעות או אח"כ. ולכאורה רציתי להביא ראיה לזה דהרי הרמב"ם פ"ד מהלכות חמץ הלכה ה' שיטתו דמטעם מעכשיו סלק אסמכתא כמבואר שם ברמב"ם ועיין ראב"ד והה"מ שם והרי הש"ך בחו"מ סימן ע"ב ס"ק ט' מפרש הסוגיא שהלוה מתחלה על חמצו ואח"כ הרהינו אצלו ע"ש א"כ לא היה בשעת הלואה ואפ"ה מעכשיו מסלק האסמכתא מיהו ז"א דמלבד שלשון הרהינו מורה בשעת הלואה כמבואר בתוס' יו"ט פ"ח מעדיות משנה ב' ד"ה שהרהינו וכבר הארכתי בזה להגהותי לש"ע חו"מ דפוס לבוב ועמ"ש אף גם דגם לדברי הש"ך ניהו דהשיעבוד והמשכון היה לאחר הלואה אבל השעבוד היה בשעת הלואה ודו"ק. אמנם ניהו שאין ראיה אבל משם הסברא נראה דמעכשיו מסלק האסמכתא אף שלא היה בשעת מתן מעות וכמ"ש ועיין בתוס' ורא"ש ועיין ש"ך חו"מ סימן ע"ג ס"ק מ"ז וע"כ לפענ"ד לדעת הרמב"ם אין לחלק. אמנם יפה כתב מעלתו שלשיטת התוס' והרא"ש שייך אסמכתא וע"כ לדינם צדקו דברי ראובן. והנה בעת כותבי הקיפוני הרבה ענינים ע"כ קצרתי. אלה דברי הכותב בנחיצה דו"ש באהבה:
359
ש״סלהרבני המופלג מוה' דוד גענגער נ"י:
360
שס״אמכתבו הגיעני בש"ק העבר. אמנם לאשר אני חושש שמא הוא אחד מבע"ד או קרוב ע"כ לא אשוב כמ"ש בחו"מ סימן י"ז. ולעצמי אני רושם מה שיש לעיין הנה לפענ"ד ר' משה קליגער התייאש עצמו מהחוב מהאדון וע"כ חפש עלילות ואמר כי אינו נוגע לו שר"ז גענגער ז"ל עשה כן בערמה וכשימצא מקום לתפוש יתפוש וכשנסתלקו מהשותפות וחזרו היה מוכרח להעמיד ערב שלא יתפוש ואח"כ כשתפש היה צריך הערב לשלם והוא לא נשבע שתפש בעבור דבר אחר א"כ אין לך יאוש גדול מזה דמבואר בשו"ת מהרי"ק והובא ברמ"א דמועיל יאוש בחוב ואף דזקני הח"ץ ז"ל האריך בהגהותיו שם ובתשובתיו סימן קמ"ד להשיג דל"מ יאוש בחוב הנה כבר האריך הקצות החשן ליישב ההשגות וגם אני בעצמי הארכתי בתשובה דמועיל יאוש בחוב. אמנם בנדון דידן גם הח"ץ מודה דמועיל יאוש דהרי תפש עבור חלקו ואין לך יאוש גדול מזה וכל שתפש אף שאולי הריבית יהיה מגיע לו יותר על חלקו אנן סהדי דמחל ע"ז כיון שכבר תפס וטבא בוצינא מקרא ועיין כתובות פ"ז ובתמורה דף ט' והארכתי הרבה בזה בתשובה דכל שכעת תופס בוצינא טוב לו יותר מקרא שיגדל אח"כ ואינו רק ספק מכ"ש בנדון דידן דהיה ספק גדול שלא יקחו מהארון כלום וגם שבועת שותפין צריך לשבע ר' משה ור' ישראל גענגער א"צ לשבע שלא פקדנו שגם ר' משה יודע שלא פקדו בעסק זה שהרי אז לא רצה ר' משה כלל לדעת מזה החוב כנלפענ"ד ברור:
361
שס״בשלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה ויראה החריף מוה' זעליג נ"י אבד"ק אקנא:
362
שס״גמכתבו הגיעני תמול בש"ק לעת ערב. והנה אני יושב בקרית חוצות ומחוסר ספרים והיום הוא ערב חג הסוכות תרכ"ד וקשה הכתיבה ובפרט לעיין בזה. אך מפני שראיתי כי דבריו נאמרו בעיון וביושר ע"כ אמרתי להשיב בקצרה. הנה ע"ד הגט כל דבריו ברורים וא"צ לכתוב רק אקנא וגם אין לכתוב רק הנהר טרוטאש הכל אשר לכל כפי מ"ש מעלתו ואין לי להוסיף בזה דבר כי כל דבריו אמת ויש לי להוסיף דיעיין בבאך הנכתב בערכאות איך קורין העיר ויש לילך אחר הבאך. אמנם אם קשה לעיין או שיש בהם ספיקות וסתירות יעשה כמ"ש מעלתו וכן נכון. ומ"ש בשאלה השניה לענין ניטל הנוצה דאם חזרה הנוצה כשרה ודייק לה מדברי רש"י גבי גלודה שכתב דחוזר לקדמותו ומעלה ארוכה. הנה דבר גדול דיבר בזה. ולפענ"ד להוסיף דבניטל הנוצה אין הטריפות מצד עצמו רק דאין לה מה להגין וכדאמרו בדף נ"ח ע"ב ועיין תוס' שם ד"ה הנוצה וא"כ כל שחזרה לקדמותה הו"ל סתימה מעיקרא דיש לומר שלא היזק לה עדיין דמסתמא הנוצות חוזרין עכ"פ בתוך יב"ח וכל שאין הטריפות מצד עצמה בודאי חוזר להכשר ואף דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום כ"כ רש"י משום דלאו סתימה מעיקרא היא ועיין דרישה וט"ז וש"ך בסימן ל"ו וכאן חזר להכשירו בטרם שהזיק לה הנטילת הנוצה וז"ב לפענ"ד. ומה שהקשה מעלתו דא"כ למה הוצרכו לומר בדף נ"ז דהגדילו הכנפיים האחרונים יותר מן הראשונים ות"ל דחזר הנוצה לפענ"ד ל"ק דדוקא שחזר מעצמה הנוצות בלי פעולה האנושיות הוא דמועיל דאמרינן דהטבע מעצמה עשה פעולתה אבל שם דרשב"ח הניחה בתנור וטלה עליו מטלית של טרסיים א"כ הטבע בעצמותה לא עשתה פעולה רק ע"פ מלאכת אנושיות בזה בודאי לא מועיל רק אם ראינו שעשתה פעולה כ"כ עד שהגדילו הכנפים יותר מן הראשונים וז"ב ואמת לפענ"ד. ומה שהקשה בהא דקדירת הקנה דמה ראיה מאותה רחל ודלמא היתה מן המיעוט וכן הקשה הרש"ל וגם בכרתי ופלתי הקשה כן דמה ראיה הביאו מאיוב דלמא הי' מן המיעוט וכמו כן הקשו האחרונים הרבה קושיות. ולפענ"ד נראה דע"כ לא כתב הרש"ל רק בדבר שנודע שהיא טריפה לכ"ע ואין בדבר ספק ואם מכל מקום ראינו שחיתה י"ב חודש אמרינן דזה מן המיעוט אבל במקום דיש לנו ספק אם היא טריפה כלל מה"ת לתלות במיעוט יותר מסתבר לומר דהוא מן הרוב או שתוך י"ב חדש הי' ואף שהיא מן הרוב כשרה ובזה ל"ק כל הקושיות. ועכ"פ הך דניטלה הנוצה כיון שרוב הפוסקים מכשירים אף אם נפסוק לכתחלה כהמחמירים בכה"ג שחזרה לקדמותה ודאי כשרה. ומה שהקשה על הראב"ד דחשיב לידה שינוי לענין גזילה דא"כ שוב היאך משכחת לה אתנן בקדשים הא מכיון שנולד אשתני. לפענ"ד נראה דהנה צריך ביאור היאך חשוב לידה שינוי הא אמרו בע"ז דף מ"ז התם מעיקרא בהמה ולבסוף בהמה דשא הוא דאחידה באפה. וצריך לומר דהראב"ד מחלק דדוקא בשנעקר הולד לצאת הוא דאינו מקרי שינוי דרק דשא הוא דאחידא באפה ועיין במג"א סימן ש"ל דהיכא דכבר נעקר הולד לצאת דלא מקרי חילול שבת או דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ורק דשא דאחידא באפה אבל למ"ד עובר ירך אמו ולא נעקר הולד לצאת שפיר חשיב שינוי דלא שייך דשא אחידא באפה דהא עדיין מסובך בגוף האם. ולפ"ז ל"ק מאתנן דשם משכחת לה בכה"ג דכבר נעקר הולד לצאת דאז לא נשתנה ע"י הלידה ושפיר חל אתנן עלה כנלפענ"ד וצ"ע כי אין לפני שום ספר לעיין בזה:
363
שס״דלהרב מוהר"ר חיים קרייטניר נ"י:
364
שס״המכתבו הגיעני תמול ואז הביאה הב"ד הרבה מכתבים ואני עמוס הטרדות ואין הזמן מסכים להשיב על הלכות שאינן נחוצות. והנה שאלה הראשונה אם שכח מלהתפלל מנחה של שבת וטעה ולא התפלל ערבית במ"ש עד סמוך לע"ה ונזכר שצריך להתפלל ערבית וגם לא השלים תפלת המנחה ואין פנאי רק להתפלל תפלה אחת תמהני מדוע לא הזכיר דברי המגדול סימן רפ"ו והדגול מרבבה שם ואני בתשובה אחת ישבתי דברי המג"א ונלאיתי לחפש אחריה. ועל השאלה השניה אם טעה ולא התפלל של מנחה בשבת ובערבית טעה ולא אמר הבדלה בי"ח לא בראשונה ולא בשניה ואכל קודם שהבדיל אם צריך להתפלל גם של תשלומין ופשט ממתניתין דספ"ק דפאה. הוא רחוק קצת. ומה שהקשה על הרמב"ם פ"ו מיו"ט דכתב דבזמן הזה דבקיאין בקביעא דירחא לא מהני התנאי והא ברפ"ב דביצה אמר רב מניח אדם עת"ח מיו"ט לחבירו ומתנה ובזמן רב היו בקיאין בקביעא דירחא. הנה דברי רבינו מוקשים וכבר הרגיש בזה הגאון הצדיק מוה' זלמן מוולאזין בספר תולדת אדם וכן נדפס ברמב"ם דפוס לבוב קושיא זו משמו עיי"ש. ובגליון שם כתבתי שבשטמ"ק ביצה שם מבואר הקושיא. אמנם על הרב לא קשה דעד אביי ורבא היו מקדשין עפ"י הראיה כמבואר ברמב"ם הלכות קדוש החודש. זה אשר ראיתי לכתוב בקצרה מפני כי שלח לי מארק. אבקש לבל יטריחני ביותר כי אין הזמן מסכים אתי והנני הדוש"ת באהבה:
365
שס״ושלום וכ"ט אל כבוד הרב המאוה"ג החריף המפורסם מוה' שמשון חמאדיש נ"י אבד"ק זלאזיטץ:
366
שס״זמכתבו הגיעני היום ואני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ובכ"ז אמרתי לרשום בקצרה. והנה אשר תמה על המשנה למלך פ"ו מהלכות מאכלות אסורות הי"א שכתב דנראה דה"ה דחדש למ"ד בח"ל לאו דאורייתא ה"ה בא"י בזה"ז אינו מן התורה וע"ז תמה דמה ענינו לכה"כ דהרי כאן גלתה התורה דאם אינו קרב העומר עצם היום מתיר ממילא גם בזה"ז מה"ת בא"י והביא שכ"כ הפ"י בקידושין בקונטרס אחרון שם לענין חדש ע"ש והנה לכאורה אינו מוכרח דיש לומר דהאיר המזרח מתיר כשאין המקדש קיים היינו למ"ד דחדש בח"ל דאורייתא וא"כ מכ"ש בא"י אבל למ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא משום דבעי קדושת הארץ כל שבעוונינו חרב בהמ"ק קדושת הארץ בטלה אף בא"י. וראיה ברורה נראה לפענ"ד מהא דאמרו במנחות דף ס"ח אמר רבינא אמרה לי אם אביך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר דס"ל כר' יהודה וחייש לספיקא ואם איתא דיש לחלק בזמן הזה בין א"י לח"ל א"כ מה ראיה מר' יהודה דלמא ר"י לא אמר רק בא"י משום דכתיב עד עצם היום הזה דבזמן שאין בהמ"ק קיים לא יאכלו עד עצם היום הזה אבל בח"ל דחדש לאו דאורייתא מותר לאכול בספיקן וע"כ דהא בהא תליא דאל"כ לא היה אסור גם בא"י כל שאין מקריבין העומר דקדושת הארץ בטלה גם בא"י וע"כ דחדש בח"ל דאורייתא וכ"ש בא"י דלא בטל הקדושה כנלפענ"ד:
367
שס״חשלום להרב הה"ג מוה' וואלף אבד"ק סיטרא במדינת זיבנבערגין:
368
שס״טאודות אשר ביקש להזכירו מ"ש בהסכמתי אודות קבעו ולבסוף חקקו הנה לא נשאר בידי העתק אמנם בזכרוני ע"ד אשר האריך הנוב"י בתשובותיו וכבר קדמו בשו"ת מהרח"ש בהא דקיי"ל דקבעו ולבסוף חקקו כשר למקוה. וע"ז הקשו הא בב"ב דף ס"ו אמרו שאני שאובין דרבנן הרי דבדאורייתא פסול ונדחק בזה וכן הקשה בבאר יעקב מב"ק דף ס"ז גבי צנור והנה כבר כתבתי איזה ישובים והבאתי שהיא משנה מפורשת פ"ה מפרה מ"ז גבי השוקת שבסלע וכו' ואינה פוסלת את המקוה ומבואר דקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל המקוה. ומה שתמה הנוב"י שם דהא אנן קיי"ל דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הרי גם קבעו ולבסוף חקקו דינו כתלוש דהרי היה תלוש מקודם האיר ד' עיני ומצאתי בירושלמי פ"ט דשבת הלכה א' ובע"ז פ"ג ה"ו שם מבואר ומביא דברי רב דהמשתחוה לבית אסור דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וע"ז מקשה הירושלמי ממשנה הלז ע"ש מ"ש בזה הנה הקשה קושיא זו ואם איתא דרק בשאיבה דרבנן מקילינן ל"ק על רב דלענין ע"ז דאורייתא מחמרינן דהוה כתלוש וע"כ דלא קיי"ל כהך דב"ב וב"ק ורק דחויי בעלמא הוה שם וע"כ דחו להך דש"ס דילן משום הירושלמי שהביא משנה מפורשת כ"ז כתבתי בתשובה באורך ורמזתי בקצרה בהגהותי על יו"ד הלכות מקוואות שם וזה איזה שבועות מצאתי בתוס' רי"ד שנדפס מחדש ובחידושיו למס' שבת דף ט"ו מביא הך דקבעו ולבסוף חקקו וכתב דדוקא בשאיבה דרבנן כמבואר בב"ב דף ס"ו הנה אם היה הנוב"י רואה זאת היה שמח שמצא תנא דס"ל כוותיה אבל באמת כל הפוסקים חולקים עליו ולהתוס' רי"ד קשיא המשנה דמס' פרה הלז ודברי הירושלמי הלז וצע"ג:
369
ש״עלהרב המופלג מוה' ישראל ארי' ב"ק לינסעץ נ"י:
370
שע״אהשאלה הראשונה בנדון אונא שנתפצלה בעובי' כמו שנראה לפעמים באונא ארוכה ועבה שהבשר בולט בה מקמה כמו הר הוא מתפצל ממנה קצת ואין לה תואר או"ע כראוי רק כשמצטרפין לה הפיצול גם סמוך לפיצול הנ"ל יש סמוך לכיס הורדא עוד כיס קטן בודאי אין להכשיר כמ"ש הב"א בשם הגאון מוה' סענדר ז"ל וכן מצאתי בשחיטת השוחט מלונדן ואין לזוז מזה דיש חילוק בין עוביה לרחבה. גם השאלה השנייה באם נמצא עור פרוס על הריאה שנוהגים קצת שוחטים לקלוף אותו לראות אם תחתיו שלם ויפה. הדבר פשוט דאם נמצא תחתיו נקב בודאי אינו שלם ויפה מקרי ואף שיש לתלות שנתלש בכח עכ"פ אין כאן בדיקה מבוררת. אח"כ שלחתי אחר השוחטים דפה ואמרו לי שהרב הג' ז"ל דו"ז בעל ישועות יעקב הורה להתיר וכן החזיקו השוחטים וגם הרב הג' מ' שמחה נתן ז"ל הורה אח"כ להיתר שכ"כ בשו"ת מאיר נתיבים סימן מ"א ועיין לב"ש סכ"ב ובעצי לבונה בסימן ל"ה ובתר"ל אות קמ"ג שהחזיק בדברי המ"נ נגד הב"א הנ"ל וכן ראוי להורות ועיין בספר מנחת הזבח שנדפס מחדש גם בשאלה השניה ג"כ כל שיש לתלות שבחוזק יד הוציא ונעשה נקב מהראוי להכשיר וכן המנהג פה:
371
שע״בשלום להרב המופלג מוה' יוסף נ"י קאסטין בראהן:
372
שע״גמכתבו הגיעני ואני טרוד מאד והיום עש"ק אמרתי להשיב בקצרה הנה בדבר חלוקת הפארהויז לעשות כותל דברי מעלתו נכונים דכל שאפסקיה אחר והוא לא ישוב עוד לביתו הדין עם חתנו אמנם מ"ש שיש למחות מלעשות מזיגה דקודם ג"כ היה אכסנאי ואין לחלק בין פונדק למזיגה ופשיטא דא"א למחות בזה כנלפענ"ד ועיין ביו"ד סימן רי"ח דאזלינן בתר הכוונה ולא בתר הלשון וה"ה בשאר ענינים ובשטר ג"כ הולכין אחר הכוונה. ולענין השאלה השניה עיין בסמ"ע ס"ק יו"ד ולדבריו ודאי א"י למחות כיון שהוא בבית ואדרבא בפונדק שהי' בחצר יוסף לפמ"ש הנתיבות שם בכה"ג לפענ"ד ודאי א"י למחות:
373
שע״דשלום וכ"ט וכוח"ט להרב החריף המופלג מוה' שמואל נ"י ראבד"ק חאדרוב:
374
שע״ההנה ראיתי הגט והוא כולו קמשונים ובעת הקריאה ראיתי הרבה טעותים וכמ"ש מעלתו. אמנם נוסף על כל אלה אני מתמה על שו"ת נוב"י שהאריך הרבה בענין הגט בע"כ וכלם לא העירו שהעדים צריכין לקרות הגט אחר הנתינה וכמבואר בסימן קל"ה וכלם לא העירו בזה וג"כ כאן לא קראוהו והוא פסול אף אם היה הגט כשר וע"כ הדבר ברור שאינה מגורשת והבעל עוד אסור בכבלי חרגמ"ה וכבר בקשתי לדבר עם הבליעל הלז אולי יבואו לעמק השוה לתת לה גט כשר דברי הכותב בנחיצה הדורש שלומו:
375
שע״ובין המצרים מהרה יזרח אור לישרים וקרן התורה וישראל ירים כבוד האברך החריף ושנון מתמיד ומצא כדי מדתו מוה' יעקב מרדכי נ"י בק"ק מאטשיב:
376
שע״זמכתבו נמסר לי עש"ק העבר ויען כי האיש המביא מכתבו הפליג בשבחו אשר יומם ולילה הוגה בתורת ד' וראה סימן יפה במשנתו ע"כ כתבתי על ידו איזה שורות למען הלהיב לבבו לתורה. אך כעת אמרתי לתת עין על דבריו ע"ד החטים המשומרות שבשנה העברה היה ריבוי רשעים ונבדקו קצת חיטים הנשמרות ומצאו מבוקעות בעודנו במחובר עד שלא היה ששים נגדם וקצתם לא נבדקו אז והיו משומרות לשם מצה משומרת ונבדקו קודם הפסח ונמצא גם בהם קצת מבוקעות רק שהיו ששים נגדם וזמן הקצירה היה באמצע הקיץ וכמה וכמה שדות נקצרו מקודם וע"ז האריך מעלתו לומר שלא מועיל החיטים האלו להיותן משומרות. והנה לענין שיהיה מקרי משומר הא ודאי דאינו נקרא משומר דשימור בעי שיהיו ודאי משומר וכל שיש ספק אולי היו מבוקעות ונתייבשו אח"כ זה לא מקרי משומר וכעין מ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף ז' בשם הר"ש מפלידא דכל דכתיב עשירי ודאי אף רוב לא מועיל דעכ"פ ודאי אינו ע"ש וה"ה כאן כיון דכתיב ושמרתם את המצות בעי שימור ודאי. ובזה ישבתי לנכון מ"ש המהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות בהא דנחלקו בבכורות דף ל"ד בתרומה תלויה וע"ז הקשה הבני יעקב לשיטת הרמב"ם בספיקות מן התורה מותר א"כ איך נחלקו בקראי במשמרת תרומות הא עכ"פ תרומה תלויה הוה ספק ומותר מן התורה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דבעי משמרת וספק ניהו דמותר עכ"פ משומר לא הוה. והאיר ד' עיני ברמב"ן וריטב"א ריש חולין בהא דאמרו באומר ברי לי שלא נגעתי והקשו בתוס' למה לי ברי לי הא אף ספק טהור דעזרה רה"ר הוא וכתבו דכל דכתיב משמרת תרומתי אף שהוא ספק טומאה ברה"ר אינו מועיל דבעינן שיהיה ודאי ולכך בעי ברי לי ע"ש ודו"ק והארכתי הרבה בזה ואכ"מ. אמנם אם הם כשרים עכ"פ למצות ולא יהיו מצות משומרות הנה מעלתו האריך בזה והביא דברי הר"ן בתשובה הובא ביתה יוסף סימן תס"ז וז"ל כתב הר"ן שנשאל על חיטים שנמצא בהם חיטים מבוקעות ואפשר שהבקיעה הוא אינו מחמת מים אלא מחמת הליחה היוצאת מהשבלים בעודנו בגדיש והשיב החטים המבוקעות איני רואה בהם צד היתר ולענין שאר החטים שאינן מבוקעות נראה בעיני דמותרין מפני שהדבר מצוי שבעת גשמים עליונות הגדיש ותחתונות מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באומצעותו כלל וכל כה"ג לא אתיליד ריעותא באמצעות הגדיש עכ"ל וע"ז הקשה מעלתו ממ"ש הר"ן הובא ביתה יוסף שם לענין ארבא דטבעא והקשה הר"ן למה לא מחלק הש"ס בין מצא מבוקעות או לא נתבקעו ותירץ דמשום קצת חיטים מבוקעות היו וחיישינן שמא זבין להו לישראל הרי דעל אינן מבוקעות ל"ח כלל וא"כ למה לו לר"ן כאן לתת טעם דבאמצעות הגדיש אין שום ריעותא והלא כל שאינן מבוקעות לא חיישינן כלל. הנה יפה הקשה וכבר קדמו הפר"ח שם בסימן תס"ז יעו"ש. ומה שנראה לי בזה הנה טרם יהיה כל שיח אומר דמ"ש הר"ן שמא אין הבקוע מחמת מים אלא מחמת הליחה היוצא מהשבלים הנה אף שהליחה היוצאת משבלים אינו מחמץ דהוה מי פירות מכל מקום אח"כ כשיבא המים ע"ז הוה מי פירות עם מים וממהר להחמיץ. ומטעם זה נראה לי דלא מועיל ביטול ברוב דאף אם יש רוב מכל מקום טרם שבא המים הו"ל היתר בהיתר דלא בטל ואח"כ כשבא המים שוב הו"ל מי פירות עם מים ומחמיץ ואז אולי לא מועיל ביטול ברוב דהו"ל בא לעולם בתערובות וצ"ע בזה. עכ"פ זה ודאי דכל שבא המים הוה מי פירות עם מים וממהר להחמיץ. ומעתה יש לומר דשאני ארבא דטבעא דשם בא מחמת המים וא"כ אותן שאינן מבוקעות ל"ח כלום דגם הבקוע אינו ודאי חמץ כמ"ש הרשב"א בתשובה שלא כל שבא במים מחמיץ יעו"ש וא"כ אדרבא מדראינו חטים מבוקעות והרוב אינן מבוקעות ל"ח לחטים שאינן מבוקעות אבל כאן שיש לחוש שמא מחמת הליחה יצא וא"כ יש לחוש שמא מחמת הליחה ושמא היה ג"כ במים ואף שבמים אין חשש כל שאינן מבוקעות הא כל הטעם שאף הבקוע אינו חמץ גמור ושמא לא הגיע לשיעור חמץ אבל כאן שהיה כ"כ הליחה והוה מי פירות עם מים וממהר להחמיץ אף שאינן מבוקעות ולכך הוצרך הר"ן לחדש דאף שבא במים האמצעות לא נגע במים כלל ושוב כל שאינן מבוקעות לא חיישינן כלל דלא ראינו ריעותא כנלפענ"ד ודו"ק היטב. והנה מעלתו רצה לחדש דכל שנמצא מבוקעות אותן המבוקעות מעידין גם על שאינן מבוקעות דנתייבשו. ולפענ"ד זה אינו דכל שאינן מבוקעות וגם המבוקעות אינן חמץ גמור בכה"ג בודאי לא מעיד המבוקעות על שאינם מבוקעות וכן נראה מרשב"א והמרדכי שם ול"ד בצק החרש שאחת מעידה על חברתה כמבואר סימן תנ"ט דשם יש חשש חימוץ גמור רק שאינו ניכר וכאן גם הבקוע אינו חמץ גמור ואף שנתבקע כל שלא נתבקע היטב אינו חמץ גמור ומכ"ש שאינן מעידין על שאינן מבוקעות וז"ב לדעתי. ומ"ש מעלתו להוכיח דמבוקעות מעיד על שאינן מבוקעות דאל"כ מה מהני בארבא דטבעא שקצת היו בקועין הא עכ"פ הרוב היה שאינן מבוקעות וא"כ אינו אלא חשש דרבנן שמא יחזור וימכרם לישראל ומה מקשה רבה בר לואי מבגד שאבד בו כלאים הא שם היה חשש תורה. הנה לפמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סימן ע' ליישב שיטת המרדכי דחביות יין שנשפך על הכרי הי' יי"נ דרבנן וקשה ג"כ מאי פריך מבגד שאבד בו כלאים וכתב הוא דגם בגד שאבד בו כלאים הקשו התוס' דלבטול ברובא. אך לפמ"ש הפוסקים דחטים חשובים ולא בטלי וזה אינו רק חשש דרבנן א"כ שפיר מקשה ע"ש א"כ יתיישב גם כאן ועיין במגן גבורים סימן ט' מ"ש בזה ואינו לפני:
377
שע״חוהנה מ"ש מעלתו לתמוה על דברת הר"ן באלפסי בע"ז דף ס"ה גבי כרי שנשפך עליו חבית יין והקשה לו מבגד שאבד בו כלאים וע"ז כתב הר"ן דמזה מוכח דמי שיש לו תרנגולת טריפה חיה דאינו רשאי למוכרה לעכו"ם שמא יזבון הישראל ולא יכיר בטריפות וע"ז תמה מעלתו למה ליה להוכיח משם והא משנה שלימה שנינו בחולין דף צ"ד שולח אדם ירך לנכרי והוא שיהיה שלימה אבל אם היא חתיכה אסורה דשמא יזבין לישראל ע"ש. באמת שהיא לכאורה תימה גדולה. אמנם לדידי העלה מרגניתא טבא דהנה בטור ריש סימן תס"ז בדגן שנטבע בנהר ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר כו' ומזה דייק המג"א שם דאם הוה ניכר לא חיישינן שמא יטחנם וימכרם וא"כ לכאורה כל שהיא תרנגולת טריפה הנמכרת דאל"כ מנא ידעינן אין לחוש שמא לא יכיר הישראל הטריפות כמו דלא חיישינן שמא יטחנם וימכרם ואני בתשובה הארכתי בטעם הדבר דבאמת מה דחיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל הוא מטעם שאין עושין ספק דרבנן בידים ועיין מג"א שהביא כן בס"ק ב' בשם הכנה"ג דאף ס"ס אסור לעשות בידים. וראיתי בשו"ת מהרי"ט בשניות חלק יו"ד סימן ב' דהו"ל כמבטל איסור לכתחילה ע"ש ולפ"ז זהו כשיש כאן איסור שאינו ניכר הרי הוא כמבטל איסור בידים אבל כל שניכר האיסור א"כ הישראל לא יקח רק שיש לחוש שמא לא יכיר הישראל שנטחנים אבל זה אינו מבטל זה שמוכר ובזה לא חשו שאינו עושה ספק בידים והארכתי בזה בתשובה ולפ"ז כל שהתרנגולת טריפה רק שיש לחוש שמא לא יכיר הישראל לזה לא חיישינן ואינו עושה ספק דרבנן בידים וא"כ קשה על הר"ן. אמנם הר"ן לשיטתו דכתב בהדיא דאפילו נתבקע שהחמץ ניכר בהם ואפ"ה חיישינן שמא יקח הישראל כשיטחן אותו ע"ש ועיין בחק יעקב שם והוא כתב דגם הטור לרבותא נקט שאינו ניכר דאין החימוץ ברור ע"ש וא"כ שפיר כתב הר"ן לשיטתו דגם התרנגולת טריפה הניכרת ג"כ אסור למוכרו. ולפענ"ד ראיה ברורה להר"ן ממה דהקשה רבה בר ליואי מבגד שאבד בו כלאים. ולכאורה הא בבגד שאבד בו כלאים אינו ניכר וכאן בשעה שמוכר הוא ניכר שיש בהם שטיפת יי"נ ורק שיש לחוש שמא יתייבש אח"כ ולא יהיה ניכר וע"כ דאף בניכר אסור וא"כ שפיר הוכיח הר"ן משם דאין ראיה מהמשנה דשם בחתיכה אינו ניכר האיסור ושפיר יש לאסור וע"כ הוכיח מכאן ודו"ק כן נראה לפענ"ד לפי חומר הנושא ואין אתי כעת ספרים לעיין בזה שאני יושב כעת בקרית חוצות ומחוסר ספרים. ועכ"פ לענין דינא זה ודאי דהבקוע אינן מעידות על שאינן בקועות דאף אם נימא דהבקוע הוא חמץ גמור מכל מקום אדרבא מדראינו שהרוב אינן מבוקעות מה"ת לחוש שנתייבש ואינן נכרות מהראוי לומר שרק המיעוט נתבקעו והמרובות לא נתבקעו כלל. וע"כ לדינא יש להכשיר לאכול אותם רק שאינן מצות משומרות כנלפענ"ד ברור ודו"ק היטב ויש לי אריכות דברים בזה ולא נפניתי כעת וגם אין ספרים ת"י ודו"ק:
378
שע״טשלום להרבני המופלג ומופלא דייק וגריס מוהר"ר אשר ביקש לתת עין בקונטרס שכתב בענין אם חל הנדר תיכף או עד שילך ואם הבעל יכול להפר עברתי על דבריו בקצרה והנה מה שהאריך בדברי ר"ת דאם אומר קונם כל פירות שבעולם עלי אם אעשה דבר פלוני דהוה נדר שוא ודברי הרא"ש סותרין זא"ז. הנה כבר הרגיש בזה הא"מ סימן ע"ב בהג"ה שם י"ד יעו"ש. והנה במה דמבואר בסימן רל"ד סכ"ח בהג"ה דיש חילוק בין נדר שתלוי בזמן והש"ך האריך דלא נמצא כן ברבינו ירוחם ובחיבורי יד שאול הבאתי מקור לדברי הרמ"א מדף פ"ט והבאתי דברי הר"ן בסוף הסוגיא. וכעת נראה דיש חילוק בין חכם לאב ובעל והטעם נראה דהנה רב פפי אמר ה"מ בהפרה אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר כלום אא"כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו. וביאור הדברים נראה לפענ"ד דהנה כבר אמרו כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת ובמהרי"ט נסתפק בזה אם הכוונה דלכך אמרה תורה שיפר לפי שנודרת ע"ד בעלה או דהכוונה כיון שאמרה תורה שבעלה מפר אף היא נודרת על דעתו ובחבורי יד שאול הארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז שפיר יש לומר דהבעל יוכל להפר אף שלא חל הנדר דהרי כל הנדר הי' על דעתו וא"כ אם אין רצונו בזה ואינו רוצה בנדרה מה נ"מ אם הוא קודם חלות הנדר הא הוא לא רצה בנדרה והיא לא נדרה רק אם ירצה הבעל וגם האב ע"ד אביה נודרת כמ"ש הדרישה בשם הרא"ש והבאתי דבריו ריש סימן רל"ז וא"כ אדרבא כל שמגלה דעתו טרם שחל הנדר בודאי אין חלות לנדרה וז"ש דכתיב מפר מחשבות ערומים והיינו שאף מחשבה שלה לא היה רק על דעתו אבל חכם דאין לו כח להתיר רק בבא אליו הנודר להתחרט א"כ כל שלא חל נדרו היאך יכול להתיר והרי הנודר לא נדר על דעתו וז"ב. ולפ"ז יש לומר דבחכם הוא דמחלקינן בין התלוי בזמן דהדבר התלוי בזמן הוא דיכול להתיר דהוה כאילו כבר חל משא"כ בתלוי במעשה אבל בבעל דמה דמיפר הוא בשביל דנודרת על דעתו וכל שנדרה על דעתו יוכל להפר אף במה שתלוי במעשה. ובזה אין ראיה מדברי הר"ן בסוף הסוגיא דשם דברי הר"ן לענין חכם אבל בבעל ודאי דיכול להפר ועיקר החילוק אם תלתה בנדרי עינוי נפש או לא והיינו דכשתלתה בע"נ א"כ נדרה על דעתו משא"כ כשלא תלתה בע"נ א"כ לא נדרה על דעתו ושוב אינו יכול להפר קודם שחל הנדר וז"ב. ומהתימה שבסימן רכ"ח גבי חכם לא הגיה הרמ"א כלום ובאמת הר"ן כתב כן גבי חכם ולפמ"ש דוקא גבי חכם הוא דשייך החילוק הנ"ל. ובמ"ש נראה דבנ"ד שאמרה הנאת תשמישך עלי הנה הבעל ודאי דאינו יכול להפר דהרי לפמ"ש המהרי"ט דמש"ה הבעל מיפר דנודרת על דעתו והרי באסרה תשמישו עליה פשיטא דאין הבעל מתרצה בזה וא"כ לא נדרה על דעתו ואינו יכול להפר ואף אם תאמר דמש"ה נודרת על דעתו משום שידעה שיכול להפר א"כ כאן שבודאי אין הבעל מרוצה א"כ לא נדרה על דעתו אמנם החכם יכול להתיר והרי החכם ודאי אינו מתיר קודם שחל הנדר. אמנם נראה דבר חדש דהנה באמת היא לא אסרה גופו להנאתה רק דאנן מתרצין דברי' כן וכמ"ש הריב"ש הובאו דברי' בט"ז וש"ך סימן רל"ד סעיף ס"ז ובאמת צריך להבין דבריו למה אנו מתרצין כן דבריה ולמה באמת תפקיע שעבודו ועיין פרק ריש המדיר דלא אמרינן נעשה כאומר לה אלא באומר לה דוקא ולמה כאן אנו מסרסין דבריה. אך נראה לפמ"ש הריב"ש הובא בשיטה מקובצת דלא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה רק בהקדש ע"ש וכיון דקונם הוה כהקדש שוב אנו מתרצין דברי' אבל זה אינו דגם שם אנו קיימין בקונם ודוקא בהקדש ממש אמרינן כן ולא בקונם וצ"ל דלחומרא אנו מתרצין דבריה. אך נראה דבאמת הר"ן הקשה דהא מצות לאו להנות נתנו ומה שתירץ בזה דהוה הנאת הגוף בהדי מצותו הנה רבים מהפוסקים ס"ל דאף בהנאת הגוף בהדי מצותו נמי מצות לאו להנות נתנו. אמנם הרשב"א כתב בנדרים דף ט"ו כיון דהמצוה היא רק משום דמשעבדא ליה וכל שקונמות מפקיעין מידי שעבוד ליכא מצוה ע"ש. ובאמת צ"ב כיון דחז"ל אלמוה לשעבודא דבעל בודאי א"כ שוב הקונמות לא יוכל להפקיע וצ"ל דעל גופא בודאי לא חל שעבודא והיא בודאי נאסרה שוב אין מאכילין לאדם דבר האסור וממילא פקע שעבודו וליכא מצוה ולפ"ז נראה לי ברור דזה דוקא אם לא תלתה נדרה בשום דבר אבל כאן כיון שתלתה נדרה אם ילך א"כ עדיין לא נפקע שעבודו דבעל עד שילך וא"כ שוב אמרינן דמצות לאו להנות נתנו וחל שעבודו דבעל ולא שייך קונמות מפקיע מידי שעבודו דהרי עד שילך עדיין שעבודו קיים ושוב יכול לשמש עמה דמצות לאו להנות נתנו וכל שלא חל בשעת אמירת הנדר שוב אין מקום להפקיע שעבודו ובפרט דהיא לא אמרה גופו עליה ומה"ת לתרץ דבריה להפקיע שעבודו דבעל ובדבר שהוא מצוה ומצות לאו להנות נתנו. ומה גם דכבר נודע מ"ש הרשב"א דאם אין עיקר נדר רק בתנאי בחרטה דהשתא סגי א"כ כאן שעיקר כוונתה שלא ילך למקום פלוני א"כ אין הנדר אלים כל כך ובודאי לא יוכל להפקיע שעבודו דבעל כנלפענ"ד ברור ודו"ק:
379
ש״פעוד נראה לי דהנה צריך ביאור דניהו דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ועל דידה חל האיסור והרי קי"ל לא אפשר וקא מכוין מותר אף לכתחלה א"כ הא באמת אלמוה לשיעבודא דידה ומכ"ש דידיה א"כ היא משועבדת לו ולמה תוכל להפקיע שעבודו ואף שהיא נאסרה על עצמה בהנאתו מכל מקום הוה לא אפשר אף דקא מכוין שרי ועיין בהפלאה כתובות דף נ"א שכתב דלכך אשת ישראל שנאנסה מותרת דהוה לא אפשר וקא מכוין אף דנתרצית לבסוף מ"מ הוה לא אפשר ואף דקא מכוין שרי ע"ש וה"ה כאן הוה לא אפשר משום דמשועבדת לו אף דקא מכוונה שרי וצ"ל דזה לא מקרי לא אפשר דלמה אסרה על עצמה ושם שאני דהיה בתחלה אנוסה אבל כאן למה עשתה כזאת ומי ביקש מידה שתאסר עצמה בזה ולפ"ז כאן שעיקר הנדר היה שרצתה שבעלה לא ילך למקום פלוני א"כ בכה"ג מקרי לא אפשר שרצתה לאיים עליו. ואולי באמת צדקה בזה שלא רצתה שילך למקום פלוני ולא מצאה מקום רק לאיים עליו בזה בכה"ג מקרי לא אפשר וקא מכוין ושרי כנלפענ"ד:
380
שפ״אשלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה ויראה מוהר"ר ישעי' יעקב אגרא נ"י מסטריא:
381
שפ״במכתבו הגיעני תמול ואני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ובכ"ז אמרתי למען כבודו להשיב בקצרה מה גם כי בשאלה השניה כבר השבתי להרב הה"ג אבד"ק נ"י. והנה מה ששאל מעלתו אם שייר לעצמו דריסת הרגל אי אמרינן דשייר לו ולבניו דהוה כדבר המסוים. הנה לפענ"ד ז"פ דכל דשייר בעין יפה משייר לו ולבניו וכדאמרו בירושלמי ריש ביכורים וכמו שנראה מלשון הנמוק"י גבי דיוטא העליונה ומ"ש מעלתו לתמוה על התוס' יו"ט שכתב דר' יהודא דאמר מביא לא פליג ארישא ומעלתו תמה דבירושלמי אמרו דר"י מספקא ליה אי מכר עד התהום ורבנן ס"ל דמכר עד התהום וכמ"ש המשנה למלך פ"א מהלכות מכירה לתמוה על שלא הביאו דברי הירושלמי והאריך בזה לתמוה על הפוסקים דהרמב"ם הלכות בכורים פסק דאינו מביא ומשמע דס"ל דמכר עד התהום ואנן לא קי"ל כן. במח"כ לא ראה בגוף דברי הירושלמי וגם המשנה למלך במחכ"ת כי רב לא הזכיר דבתחלה רצה הירושלמי לפרש דמה דנחלקו ר"י ורבנן בסיפא הוא משום דנחלקו אי מכר עד התהום אבל הירושלמי אחר כך פריך דא"כ דרך הרבים למה ס"ל לר"י דמביא וע"ז משני דפליגי אי יכול לפתוח לעשות חלל תחת רה"ר וא"כ דרך היחיד ודרך הרבים מיירי שהוא ברה"ר רק דרך היחיד היינו ד"א ודרך רה"ר היינו ט"ז וא"כ שוב לא צריך לומר דס"ל לרבינו דמכר עד התהום ודו"ק היטב בירושלמי וימצא הדברים ברורים ודברי המשנה למלך תמוהים דהוא הבין דהירושלמי מסיק כן ולא הוא כמ"ש ועיי"ש. ועכ"פ מבואר דדברי התי"ט נכונים דר"י מחלק בין רישא לסיפא אבל במה דאמר בירושלמי דבשייר לעצמו לכ"ע בעין יפה משייר בזה לא נחלקו וא"כ שוב הוה שיור לו ולבנו ושו"ת תועפת ראם אינו ת"י. ואגב עיוני בירושלמי ראיתי שם דאם נתן לו רשות להבריך אפילו לשעה קרינן ביה על אדמתך וכ"כ הרמב"ם הלכות ביכורים פ"ק. ומזה ראיה ברורה למ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ה בשם רבינו אביגדור דקנין לשעה מקרי קנין הגוף ועקצה"ח סי' רנ"ג שהאריך בזה ומכל הפוסקים לא נראה כן ואני תמה דכאן מבואר דקרינן ביה על אדמתך הרי דהוה קנין הגוף דק"פ קי"ל כר"ל דאינו מביא ביכורים וצע"ג. השאלה השניה אם הקונה בית מיד חבירו והיה להשוכר הקודם חזקת תקנה אם הקנייה מבטל החזקה או לא והביא דברי הכנה"ג שהרשב"ם והרדב"ז ס"ל דבטל התקנה והמבי"ט ח"ג סימן רכ"ה ס"ל דלא בטל החזקה ומהריב"ל מספקא ליה בזה הנה באמת מי משלנו יערב להכריע בין ההרים הגדולים אבל לפענ"ד נראה העיקר כמהרדב"ז והרשד"ם ודעימיה דמה מועיל חזקתו שהיה לו מיד המוכר וכל שהראשון מכר בטל חזקתו והמבי"ט מיירי כשזה שכר וגם קנה החזקה ג"כ וגם בזה הלב מהסס דמה מועיל ניהו דזה יוכל לטעון על המוכר להחזיר לו מה שנתן מעות בעד החזקה אבל מה לו להלוקח בזה. וזכורני שבתשובתי להרב האב"ד הבאתי הך דב"מ דף ע"ב ברב מרי דאמטי מעות לרבא ושם משמע קצת דלא נסתלק החזקה. אבל דחיתי דשם מגיע לו החוב והיה יכול למכרו בשנה הראשונה אבל כאן בטל החזקה בשעה שמכר. ומ"מ לדינא מי יערב לבבו להכניס ראשו בזה. וע"כ יבצעו תמימים לפשר שישלם הקונה להשוכר בעד החזקה איזה סך כנלפענ"ד ולפי שאני טרוד מאוד ומחוסר ספרים ע"כ דברי מעטים:
382
שפ״גשלום וכ"ט אל כבוד מחו' ידיד נפשי הרב החריף המופלג וותיק וחסיד מוה' אשר זלקא נ"י:
383
שפ״דמכתבו הגיעני היום ואם כי רבו הטרדות מכל צד בדברים הנחוצים למעשה ולשעתם בכ"ז למען כבודו ולמען למודו חשתי ולא התמהמהתי ובפרט שדורשין לכבוד אכסניא אמנם האמת אגיד כי אין דעתי נוחה בפלפולים כאלו להרכיב ולהקשות עם כל פלפולי אחרונים ומה בצע כי נפלפל בכל אלה ומי שהוא משכיל בתורה יוכל להאריך בדברים כאלה ובכ"ז ארשום בקצרה. בקושיתו הראשונה הנה אם נימא דמל תוך ח' יצא וביום השמיני וא"כ לק"מ ועיין ברא"ש פר"א דמילה סימן ה' ועיין ביד שאול שם מה שהבאתי בשם המדרש ושם הרגשתי בזה דמזה ראיה דתוך ח' לא יצא הנה הרגשתי בזה אבל ל"ק על ר"י דהוא ס"ל תוך ח' יצא. והנה בתוך הפלפול ראיתי מה שהקשה דמנ"ל להוכיח במקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא במילה ודלמא חייב במילה משום תולש מצאתי בשיטה מקובצת בכתובות דף ה' ע"ב ד"ה דם מפקד פקיד שכתב דממילה אין ראיה דיש לומר דאצטריך למשרי משום תולש ודבריו צע"ג והארכתי הרבה בזה ועיין בחיבורי יד שאול סימן רס"ב ס"ק ה' מ"ש בזה זולת זה בכל הפלפולים שהאריך בזה יש לי אריכות דברים אבל אי אפשר להאריך כי רבים הם ובכל ענין יש לי פלפולים רבים ואכ"מ. ומה שהקשה בהך דכהן שאכל תרומה ואח"כ נודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה דלמה לא יתחייב משום שנהנה הנה הדבר פשוט דאנוס ל"ח הנאה ועיין מג"א סימן ר"ד מ"ש בזה לענין ברכה וגם דהיה ממון שאין לו תובעין ועיין קצות החשן סימן רמ"ו וגם דנפשו של אדם חותה מן האיסור ועיין ביו"ד סימן קי"ט ועיין מחנה אפרים הלכות נזקי ממון סימן ט':
384
שפ״המ"ש להקשות על ט"א שחידש דקדלי דחזירי שיש היתר לא הותר א"כ אמאי לא הגעילו כלי נזיר דהא יש לו התרה ע"י שאלה. לק"מ דלמא לא ימצא פתח והתרה וכדומה ואם אולי נזר ע"ד רבים וכדומה ולא חלקה התורה ועיין מקנה קידושין דף ל"ח ויאמין לי כי לא עיינתי בשום ספר רק מבחוץ בלי ראיה. מה שהקשה על המק"ח סימן תמ"ז מתוס' בכורות דף י"ב לק"מ דשם התורה פטרה מחלה עיסת שביעית ואינה בתחלה אבל כאן החמץ בתחלה רק דאריה דאיסורא רביע עלה. מה שנסתפק אי דמאי שנפל לחלה הו"ל דבר שיש לו מתירין שיכול להפקיר הנכסים הנה זה פשיטא דאין מקרי דבר שיש לו מתירין כל שיש לו הפסד גדול שצריך להפקיר כל נכסיו ואולי יזכה בו אחר. והנה במ"ש למעלה במל של ע"ש בשבת טעות בידי דכה"ג שמל של ע"ש בשבת כבר עבר זמנה ובודאי לא יצא וחילל שבת ובאמת שכן מבואר במדרש תנחומא פ' וירא שהבאתי ביד שאול שם שמבואר בהדיא כן. אמנם באמת גוף קושיתו לא קשה דשם כיון שהיו לו למול של שבת וא"כ היה טרוד בדבר מצוה ולכך פוטר ר' יהושע וז"פ. אמנם באם היו לו ב' תינוקות אחת בשבת וא' שלאחר השבת ומל את שלאחר השבת בשבת דלא נתנה שבת לדחות כלל דהיום אין זמנו של זה ואף בשל שבת הי' ראוי מ"מ זה לאו זמנו כלל זה סברת רב הונא כיון דעכ"פ טרוד הי' בדבר מצוה וגם עשה מצוה דעכ"פ לולא שהי' שבת הי' מצוה במילה לכך אף בשבת שעשה שלא בזמנה פטור משא"כ שלאחר שבת בע"ש לא מקרי מצוה כלל ור"י סובר דגם לאחר שבת בשבת ג"כ קיים מצוה קצת ופטור ור"ח ס"ל דשל ע"ש בשבת חייב דלא נתנה שבת לדחות אף דעשה מצוה משא"כ שלאחר שבת בשבת ואח"כ דחי לה ומוקי כגון שמל של שבת בע"ש דבשבת לא ניתן לדחות כלל ועיין רמ"ע מפאנו סימן ק"ה:
385
שפ״ולהרב א' מה שהאריך לענין מגו במקום אנן סהדי והקשה מסי' פ"ה. הנה באמת גוף דברי המרדכי שהביא הש"ך בסי' פ"ה ס"ק א' הם תמוהים במה דהקשה כי ליכא עדים יהא נאמן במגו וכתב דהכא ליכא מגו דאנן סהדי דהודה כשרצו לגזור חרם והרי גם כאן אנן סהדי כמ"ש הסמ"ע והש"ך ס"ק ג' וא"כ לא שייך מגו. אך נראה דהנה בהא דאמרו בכתובות דף ע"ב אלא דליכא עדים מנא ידע והקשה הראב"ד לוקמי כגון דמודית והודאת בע"ד כמאה עדים וכתב הפ"י דכאן לא שייך זאת דאטו הודית שאין לה כתובה רק שע"י הודאתה שעשתה עבירה קנסינן לה בכתובתה וכל שלא הודית בגוף הכתובה לא שייך הודאת בע"ד ע"ש ודפ"חח ולפ"ז הנה הש"ך חידש בסימן נ"ח ס"ק כ"ט דמגו במקום עדים היינו דוקא בצירוף הודאת בע"ד ע"ש:
386
שפ״זומעתה הנה מקום אתי לחלק דהתם הוה הודאה בגוף הטענה עד"מ שהלך במקום שצוה שלא ילך וכמו כן בהודה שלקח על החוב הזה שפיר הוה מיגו במקום עדים בצירוף הודאת בע"ד אבל כאן אטו זה הודה שהשטר מזויף ואדרבא הוא מוציא השטר רק שאנן סהדי שאילו הגיע לו מעות לא היה מוכר השדה וא"כ זה אינו הודאה בגוף השטר רק שיש ריעותא על השקר ואנן סהדי שאין אדם עושה כן אבל הודאה לא שייך בזה ושפיר הוה מגו אף דאנן סהדי וא"כ דברי המרדכי אתי שפיר וזה שהקשה דלהימן במיגו אבל בהודאה ממש לא אמרינן וזה שכתב המרדכי בתירוצו דהכא הודה וז"ב. ובזה מיושב קושיתו מתוס' ריש ב"מ דהקשו דלהימן במגו והרי הוי מגו במקום דאנן סהדי דזה אינו דשם לא הודה כלל ול"ש לצרף כלל דאדרבא הודאתו ואנן סהדי שוים דמגיע לו החצי ושפיר ראוי להאמינו במגו וז"ב כשמש. ובלא"ה ל"ק משם דשם כשם דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי וכדדחי בדף ד' שם ודו"ק. ועיין ש"ך סימן פ"א ס"ק ח' שכתב ג"כ דאנן סהדי חשוב כעדים ולא שייך מגו והיינו דשם הודאתו בגוף הטענה ועיין ש"ך ס"ק ט' דבעינן שהשתיקה יהי' מתורת הודאה ולא מתורת מחילה ולפמ"ש מסתבר טעמי' דמתורת מחילה שוב ראוי שיועיל מגו דלא שייך צירוף הודאתו ודו"ק היטב כי הוא ענין נכון. ומ"ש מעלתו על דברתי בש"ך ס"ק ט' הנ"ל וכתבתי דדוקא בש"מ שייך זאת ומה שהקשה דהרי ברי הוא כ"ש לק"מ דניהו דב"ח בודאי לא מחל ומה מועיל שתיקתו היינו משום דבשתיקה לא נמחל חובו ועיין קצה"ח סימן י"ב אבל במקום אחר אדרבא ש"מ גרע ודו"ק:
387
שפ״חשלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג וכו' מוהר"ר יהודא ארי' הכהן נ"י אבד"ק בארדזאן:
388
שפ״טמכתבו הגיעני ואני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ובפרט בענין זה אשר לא אוכל להתהלך ברחבה בהויות דאביי ורבא ואין לנו פה רק ללכת בעקבות האחרונים אשר סוללו המסלה. והנה לכתחלה היה נראה לפענ"ד לכתוב זלמן דמתקרי זלמן דוב בער ודמתקרי זלמן בער ואז היינו יוצאים כל הדיעות דזלמן נקרא בפי כל והיא חניכה המפורסמת ולתורה נקרא זלמן דוב בער וגם כיון שחותם עצמו לפעמים זלמן בער צריך לכתוב ודמתקרי זלמן בער. אמנם גם לפמ"ש מעלתו זלמן דמתקרי זלמן דוב דמתקרי זלמן בער ג"כ כשר בדיעבד ואין להרעיש עולם בשביל זה ועיין בבית מאיר סי' ד' מ"ש בענין זה והנראה לפענ"ד כתבתי והדברים פשוטים לפענ"ד וד' ששמו שלום ישפות שלום כנפשו ונפש הדו"ש:
389
ש״צשלום להרב המופלג מוהר"ר יוסף קאסטין בראהן נ"י מו"ץ דק"ק וויזניצע:
390
שצ״אבדבר שאלתו בתולה נשאת לאיש ואחר נשואין נתעברה והפילה שלשה פעמים אחר כלות שלשה חדשים מליל טבילתה ופעם הד' הפילה אחר כלות ח' חדשים מליל טבילתה ובפעם החמישי הולידה בן קיימא אחר כלות ט' חדשים מליל טבילתה ומת ביום כ"ט ושפטו הנשים שמחמת שהאשה נפלה בחולי נקרא נערפין פיבער ובחולי דדים ונתנה התינוק לאשה אחרת להניק וצווח עליה בעלה ע"ז והוכרחה בעצמה להניק ומיד ביום מחר מת הולד מחמת החלב שבא מחום החולי וכעת רוצה בעלה לגרשה עבור שהוחזקה בנפלים וכתב מעלתו כיון שכעת ילדה לט' חדשים אף שלא יצא עדיין מספק נפל ביום כ"ט מ"מ כבר נתרפאת מחולי רפיון האם שלה שלא היתה יכולה להחזיק את הולד שלה עד מלאת לו ט' חדשים וא"צ לעקור אותה החזקה בג"פ וכמ"ש בסימן קפ"ז ס"י באם ראתה מחמת תשמיש ג' פעמים ואח"כ עבר ובא עליה פ"א ולא ראתה מותרת לבעלה מיד וא"צ ג"פ ה"ה בנדון זה. הנה יפה כתב מעלתו דכבר יצאה מחזקת שלא תוכל להכיל הולד ט' חדשים שהרי כבר ילדה ואף שמת ביום כ"ט מכל מקום אותה חזקה שלא תוכל להכיל כבר יצאה ומה גם דלא שייך לומר תגלי מילתא למפרע כדאמרו ר"פ החולץ וקי"ל כר"ל בזה ולכל החילוקים של התוס' והנימוק"י שייך בזה לומר כן דאינו ברור שהיה למפרע נפל דאולי סבה אחרת היה מה שמת וכמ"ש הנימוק"י שם ועיין משנה למלך פ"ו מגירושין ע"כ הדבר ברור דאינו יכול להוציא אותה ומה גם דלא נהגו לכוף בזמן הזה על אלו הדברים כמבואר באהע"ז סימן א' ובסימן קנ"ז ולרב הטרדא דבריי מעטים דברי הדו"ש באהבה:
391
שצ״בשלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג השנון מוה' יוסף אלטר עפשטיין נ"י:
392
שצ״גתמול בלילה מסר לי השו"ב מסטרעליסק דבריו והנה דברים פשוטים אני רואה השאלה הראשונה לא ידעתי כלל ובנקרע ודאי אסור אף בהפסד מרובה וכמ"ש בט"ז ס"ק ח' ובש"ך ס"ק כ' ומ"ש מעלתו דנקרע היינו במסמוס קועי דמא אינו נראה ועיינתי בשו"ת זקני מהר"ם פדוואה סי' פ"ג שממנו מקור הדין ושם מבואר בהדיא היכא דמרט הנוצה ויצא דם ונקרע כן הביא השואל הלשון והוא כתב דנקרע לא כתוב בהג"ה שהביא שם ומשמע דבנקרע ודאי טריפה וז"פ. ומ"ש בשאלה השניה דשני קדירות שנגעו זה בזה דקיי"ל דלא אסרו אהדדי וקי"ל בסימן ק"ה דמכלי יוצא איסור בלוע בלי רוטב ונבלע במאכל וממאכל למאכל אינו יוצא בלי רוטב והביא דברי היש"ש פג"ה סימן מ"ה. הנה כבר קדמוהו רבנן. אמנם מ"ש מעלתו דיש לחלק בין בב"ח לשאר איסורים דבב"ח שייך נ"ט בר נ"ט ולא בשאר איסורים יפה כתב וכ"כ זה רבות בשנים וישבתי בזה קושית המ"א סימן תנ"א על זקני הב"ח גבי קעכלין יעו"ש וגם ישבתי כל קושית הכנפי יונה בענין שתי קדירות. ומ"ש לתמוה על הש"ך חו"מ סימן רצ"ב יעיין בשו"ת גבעת פנחס חלק אהע"ז סימן למ"ד מהגאון הפלאה וימצא מבוקשו ולרב הטירדא ודבריו פשוטים ע"כ דבריי מעטים:
393
שצ״דשלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג החריף מוה' העשיל קלאהרפעלד נ"י:
394
שצ״המכתבו הגיעני היום ואני טרוד מאד ובכ"ז אמרתי לרשום בקצרה מה שהביא קושית האחרונים ומכללם בעל נתיבות המשפט סימן ער"ה הקשה על דברת הר"ן בנדרים דף פ"ה במ"ש שאינו מוצא שאלה בהפקר וע"ז הקשו הא כיון דשואל על נדרו עוקר הנדר למפרע א"כ שוב היה הפקר בטעות. לפענ"ד ל"ק עפמ"ש הרשב"א דבתרומה ביד כהן לא מצי למתשל עלה וביאר הנוב"י במהד"ב חלק יו"ד סימן קנ"ד דהכהן אינו מחויב להאמין לו דלמא אינו מתחרט באמת חרטה דמעיקרא ע"ש ה"ה בזה אף שישאל כל שזה זכה בו אינו מחויב להאמין לו ולכך אינו מוצא שאלה בהפקר וז"ב ופשוט. מה שהקשה מעלתו על הרמ"א סימן תרמ"ט בשם הרשב"א במודר הנאה מלולבו לא יצא דהא יכול לשאול על נדרו עיין בשו"ת הרשב"א הובא בשעה"מ הלכות חמץ ומצה שהאריך בזה. מה שהקשה על הבית יעקב והפ"מ סימן פ"ח מדוע לא הביאו מיומא דף י"ד דאף דעוסקין במלאכתן בדרבנן לא חיישינן שמא ישכח ויאכל לק"מ דשם לענין שלא יעבוד במקדש בודאי לא חיישינן בדרבנן לחלל מצות עבודה. גם מה שהביא מפ"ט דתרומות דלא ילקטו אלא טהורים עיין בר"ש שם שהביא מחולין דף ח' באשת חבר וזה כבר נזכר בשו"ת בית יעקב:
395
שצ״ושלום וכוח"ט אל כבוד הרבני המופלג החריף ושנון מוה' יהודא ליבש מו"ץ דק' דינאב:
396
שצ״זמכתבו הגיעני ואני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ובכ"ז אכתוב בקצרה הנה אם הי' נכתב בכתובה וכן בקוויטיל ששולח לצדיקים להתפלל עבורו שם החולי קודם דהיינו אהרן משה אז היה מקום לומר דאף שנקרא בפ"כ משה מכל מקום כיון שמקדים בהקוויטיל שם החולי וכן נכתב בכתובה היה ראוי לכתוב אהרן משה דמתקרי משה וכפי התירוץ הב"ש שהביא ב"י סימן קכ"ט ועיין ב"ש שם ס"ק ל"ה אבל כאן שגם בכתובה ובהקוויטיל מקדים שם העריסה לשם החולי א"כ יש לכתוב משה דמתקרי משה אהרן כמ"ש מעלתו והדברים פשוטים דאף לתירוץ הב' כל שמקדים שם העריסה לשם החולי א"כ בודאי שם העריסה עיקר כנלפענ"ד:
397
שצ״חשלום וברכה וכ"ט לכבוד הנגידים היקרים עדת ישורון דק"ק סאסיב ובראשם מנהלי העדה שי' שלום:
398
שצ״טהנה בשבוע העברה השגתי מכתב מר' מענדיל שוחט עם העתקות מהרב מהרש"ק והרב מהרמ"ז דברי ריבות ותלונות על ר' מאטי שוחט ולא רציתי לתת עין בדבריהם כי מי יודע איזה יוכשר הזה או הזה ודרכי לברוח ממחלוקת כי ידעתי שהדור פרוץ ואינו לשם שמים וגם כשבאו אלי והביאו מכתבם מיום ב' ואתחנן והרבה חתומים מאנשי העיר אשר ידרשו טוב עבור ר' מאטי ג"כ הייתי בספק אם להביא עצמי בעול המחלוקת אם אין עד כי בא אלי מכתבם השני עם חתימות אנשים מיום ד' ואתחנן מצד שנגד ר' מאטי וראיתי שכתבו עליו כי מלבד הטעמים שיש להם על ר' מאטי בשחיטת הלאפין איננו בקי בספר התב"ש. והנה תיכף בדקתיו בזה ומצאתיו בקי בדיני הריאה כאחד השוחטים המומחים וכמה דברים ששאלתי אותו מה שלא נמצא בספר התב"ש מפורש רק עפ"י עיון בפוסקים אשר כתבתי כמה תשובות בזה להלכה למעשה והוא ידע לפלפל בזה א"כ נתגלה שטינא בלבבם על ר' מאטי ואך תואנות יבקשו. אמרתי לתת עין על מה ולמה הדת נתנה מפי הרב מהרש"ק לאסור אותו זה כעשר שנים. אף שהרב מזלאטשיב והרב מהרמ"ז במכתבם מיום א' כ"ב סיון שנת תרי"ד כתבו שכבר כתבו להתיר את ר' מאטי עוד בשנה העבר כאשר יועתק לפנינו להלן ברצות השם וגם כעת מיום ג' או"י תמוז תרכ"ב כתב הרב מהרמ"ז היתר ברור על ר' מאטי שהוא מהשוחטים המומחים ואיסור על השוחטים ר' משה ור' מענדיל כאשר יועתק לפנינו אי"ה ואף כי ביום ד' מסעי תרכ"ב תבר לגזיזיה וכתב איסור על ר' מאטי והיתר ברור על ר' משה ור' מענדיל כאשר יועתק לקמן ברצות השם עכ"פ נראה שהדין מרומה ובכגון דא לא מצאתי מנוח לעצמי לפרוק העול מעל צווארי ולעיין בדינו של ר' מאטי ועל ר' משה ור' מענדיל אינני כותב לא איסור ולא היתר כי לא ראיתי שום טענות מאתם. ובטרם יהיה כל שיח אעתיק מה שנמצא אצלי האיסור מהרב מהרש"ק וז"ל הנה על דבר שאלתו לדעתי הבשר טריפה כי החיתוכים נראה שביני וביני הטה הסכין ושחט בעור והוי שיהוי ולא גרע מנמצא גמי או קוץ בושט ולו יהיה דהוה ספק הוה ספק בשחיטה ועוד כיון דעכ"פ רואין דאין לימודו עולה יפה ומי יודע כמה קלקולים עשה בלא זה אולי גם הסכין לא היה טוב והרי התב"ש כתב דאפילו אם מחמיר באיזה דבר ראוי להעבירו ניהו דאין אוסר הבשר למפרע היינו כיון דלא ראינו קלקולו באותו שחיטה אבל היכא דראינו קלקול בזה גופא בודאי יש לחוש לקלקולים אחרים ולכך לדעתי הבשר טריפה ועופות הוא ישחוט אך יבדוק לו אחר הסכין וגם יהיו אחרים עומדין על גבו אז מותר לו לשחוט עופות כשלא נמצא אחר דברי ידידו הטרוד הק' שלמה קלוגר. ע"כ והנה מאוד יפלא בעיני על מה הטריף את הבשר ופסל את השוחט אחרי שהעור נחתך לבסוף וכבר נשחטו הסימנים מה בכך אף אם היה שהייה הלא הוא אחר שחיטת הסימנים ומה יש לחוש בזה. ומה שמדמה לגמי הנה גם בגמי הוא רק אם מונח בקנה או וושט ולא אם היה ידוע שמונח אחר הסימנים בודאי כשר ובגמי יש לחוש אולי היה בעת השחיטה בקנה או בוושט ונתחב אח"כ להלן אבל בעור דלא שייך נחתך פשיטא דאין כאן חשש וגם בגמי לא חשו רק בעוף דשהייתו הוא משהו אבל בבהמה אינו רק חשש דרבנן ואין להחמיר בהפסד מרובה ועיין שו"ת עבודת הגרשוני סימן ל"ו ואם אולי חשב שמה שאמרו בחולין דף י' שמא בעור נפגם היינו חשש זה אבל חלילה לומר כן שם החשש שמא נפגם קודם הסימנים ועיין רש"י אבל מה שבפנים אחר הסימנים אין לחוש. וראיה לזה מהא דאמרו בחולין דף ל' רבא בדק גירא ושחט בה עופא בהדי דפרח ופריך ודלמא עביד חלדה ומשני חזינא גדפי דמפרמי ואם איתא אכתי יש לחוש שמא העור נחתך בהדי סימנים ומפסל משום שהייה ובעוף יש לחוש יותר לשהייה דשהייתו מועטת וכיוצא בזה דקדק המהרי"ק שורש ל"ה והובא ברמ"א סימן כ"ה ואף לפמ"ש הט"ז וש"ך לתרץ הנה תירוץ של הש"ך לא שייך כאן גם תירוץ הט"ז אכתי קשה דל"מ כלל שיהיה צריך לבדוק העור אחר שחיטה ולא נזכר גבי רבא שהי' בודק העור וע"כ דאין לחוש בזה. ולכאורה רציתי לדחות דשאני עוף דרכיך ואין כאן חשש שהייה אבל זה אינו דעכ"פ לא עדיף מגמי וגם רש"י כתב בדף יו"ד ד"ה הלכתא כר"ה דחיישינן שמא בעור נפגמה וע"י היה מעשה והורה לי רבינו יקיר בעוף לאסור הרי גם בעוף דרכיך חשש שמא בעור נפגמה מכ"ש דיש לחוש לשהייה ע"כ דאין לחוש לזה. וגם הרב רמ"ז כתב באגרתו מיום או"י תמוז תרכ"ב ומיום כ"ב סיון תרי"ד כתב שכבר האריך בזה שאין שום חשש מחמת חתך בעור והיטב אשר דיבר בזה מי יתן והיה לבבו זה כל הימים. עתה אתווכת עמו ולו יהיה כדבריו שאפילו יצאה פ"א מכשילה מת"י למה לא שאל פי השו"ב או המו"ץ אולי היה שוגג ואולי היה מתנצל עצמו ומה ראה על ככה לפוסלו אף לשחיטת עופות בלי עומד על גביו וגם אולי איזה דלטורין עברו עליו את הדרך. אבל אחרי כי ראה כי לא נעשתה עצתו וזה עשרה שנים אשר אכלו כמה אנשים מבשר שחיטתו גם הרב החסיד מוהר"ש ז"ל וגם הרב רמ"ז התריז כנגדו וכתב שכשר בלי פקפוק וגם הרב מזלאטשיב כתב להכשיר והשוחטים מזלאטשיב. א"כ למה ירצה להחזיק במחלוקת וגם להשתדל שבני העיר אכלו טריפות חלילה. ואדרבה מהראוי להתאמץ בכל עוז ללמד זכות שלא יהיו נכשלים חלילה באיסור. ועל הרב רמ"ז אני תמה ביותר אם אמנם לביה אנסיה להחניף להרש"ק ולהחזיר מהיתרו הראשון חלילה לחוב בדמו של זה השו"ב ר' מאטי ודמו ודם זרעותיו תלויין בו ובדיני נפשות אין מחזירין לחוב ואם אולי יאמר כי מפני שחרפו וגדפו אנשי העיר את הרב מהרש"ק עשה כן הנה כבר אמרו טובי' חטא וזיגוד מנגיד ומה לו להשו"ב העני שידחה משחיטתו בשביל איזה האנשים. ומה שכתב שהרב מהרש"ק יודע יותר המעשה הנה לפנינו טעמו ונימוקו וכבר הראיתי שאין בזה איסור. ומה שכתב מהרש"ק אולי איזה קלקולים אחרים. הנה אף אם הי' איזה קלקול אין לדון על קלקולים אחרים ומכ"ש אשר לא הי' קלקול כלל בזה. וגם הרב מזלאטשיב סמוך ונראה יותר והוא ידע את כל אלה וצווח ככרוכיא ע"ז. וע"כ לא ידעתי על מה ירדפו אחריו חנם ועכ"ז לא הייתי מביא צווארי בעול המחלוקת כי ידעתי את האנשים האלה כי מרי נפש המה אך שלחתי השו"ב מוה' מאטי לבית המקולין פה בעיר ושחט לפני השוחטים דפה במעמד כלם וראו כי שחיטתו עולה יפה בלי שום מכשיל כאשר הרב הזקן השו"ב המומחה מוה' ישראל ליב שו"ב נ"י מפה זיכה בחותמו לו והוא בידי השו"ב מוה' מאטי נ"י גם אני בעצמי הלכתי לבית המטבחיים וראיתי שחיטתו ועלתה יפה יפה וגם בדקתי סכינו וקלקלתי אותו ע"מ לתקן ותקנו במהירות יפה יפה גם הבדיקה ראיתי אשר כיון כפי הבדיקה של השוחט מפה אשר הי' עמנו בצוותא חדא בעת השחיטה. וע"כ ידעו מעלתם שהשו"ב מוה' מאטי הוא כשר בלי פקפוק והוא שו"ב מומחה כאחד השוחטים הגדולים וחלילה חלילה לחוש עליו וע"ז נאמר אם אמרתי מטה רגלי חסדך השם יסעדני. וגם נאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו וחי עמך והמופת שנתן הרב רמ"ז שאסתייע מלתא ולא אכל אצל הרב הצדיק מוהר"ש ז"ל אשר בקשו לאכול אצלו וכמעט הסיתוהו ואח"כ מסבות שונות מנעו השם וע"ז אמר שישו מעי כו' הנה כל השומע יצחק לו ואם השם מנעו מלאכול מדוע לא מנעו מלהכשיל רבים שזה עשר שנים אכלו אנשים עפ"י היתירו והמחטיא את הרבים קשה מאוד אם כי היתה בשגגה ונסלח לו אבל עכ"פ בא תקלה על ידו. וע"כ לשמחה מה זו עושה:
399
ת׳שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה וכו' מוה' פנחס נ"י יושב על מדין ב"ק ווישניצא:
400
ת״אמכתבו הנוכחי הגיעני בש"ק העבר והנה עברתי על כל דבריו אם כי אין לי ספרים כי אני יושב בקרית חוצות ובכן אמרתי להשיב בקצרה והנה כל דבריו נכוחים שבודאי בכל ספק בתקנה אוקמינן אדינא דירושת התורה היא עיקר בפרט במה שהוא מוחזק וא"צ אריכות. ומה שנחלקו יורשי אבי' או לאמה ובעלה הנה באמת במה שנחלקו הפוסקים בין נותני הנדוניא או להיורשים והאריכו בזה. הנה הנחלת שבעה הקשה דילמא כל ספק בתקנה הדרן לדינא ותמה דו"ז. בישועת יעקב דל"ש בזה ספק בתקנה דאוקמי אדאורייתא דהא כאן הספק בין נותני הנדוניא או ליורשים. וזה רבות בשנים כתבתי בחיבורי כת"י חלק לשבעה דל"ק דכנגד כל אחד יש ספק אם שייך לו והדרן לדינא דאורייתא א"כ לכל אחד מדחין לדינא דאורייתא וא"כ שניהם אינם באים רק מכח התקנה והדרן לדאורייתא וכעת נתיישבתי דשפיר הקשה הישועות יעקב דכאן אין כאן ירושה דאורייתא כיון שהספק בין נותני הנדוניא להיורשים מהראוי לקיים ירושה דאורייתא. אמנם אכתי קושית הנחלת שבעה קשה דא"כ למה נסתפקו לתת לנותני הנדוניא כיון דיש ספק אם ליורשים מהראוי לתת ליורשים שהן יורשי תורה. ועכ"פ בנ"ד בודאי ראוי לתת ליורשים מצד אבי' שהן באמת יורשי דאורייתא. משא"כ האם והבעל אין יורשים מדאורייתא וא"כ יפה כתב מעלתו שהדין עם יורשי אבי'. אך בנ"ד הבעל שבא מכח ירושת אשתו אם נימא דירושת הבעל דאורייתא גם הוא מקרי יורש דאורייתא וע"כ לפענ"ד מהראוי שיחלקו הבעל ויורשי אביו כנלפענ"ד. ואודות הפשר שהי' בטעות ודאי תוכל לחזור ועיין בהגהותי לש"ע חו"מ סימן ק"ה בסופו מה שהבאתי הרבה שו"ת בזה דברי הכותב בקצרה הדו"ש הצעיר:
401
ת״בשלום להרב מוה' אברהם יהושע העשיל נ"י ב"ק טלוסט:
402
ת״גאודות השאלה שהיה דברי ריבות בין השוחטים וזה כמה שנתהווה שלום ביניהם רק בעת המחלוקת היו ר' ליבר שו"ב שוחט אצל אצל הקצבים הישנים ור' נטע שו"ב היה שוחט אצל האנשים העומדים לעזר בעת המחלוקת ובעת המחלוקת הנ"ל נתנו רוב אנשי העיר הנחה להקצבים הישנים ממעות שחיטה מחלק ר' נטע כי ר' נטע לא נטל אז חלקו מהם ואח"כ בא רב אחד לעירו ותיווך השלום בין השוחטים הנ"ל ובעת גמר השלום נתנו השוחטים כפם זה לזה בעת שנתפייסו ואמרו זה לזה שכ"א מחויב לעזור לחבירו נגד הצד שירצו לקום עליו לעשות לו רעה היינו שלא ישחוט אחד בלתי חבירו ובעת שהיו אוחזים בכפם אמר הרב הנ"ל שזה הוא ת"כ ושוחטים הנ"ל שתקו ולא ענו כלום ועתה הקצבים הישנים אינם רוצים לשלם שכר שחיטה בשלימות כאשר שלמו מקודם שנתהווה המחלוקת רק כפי אשר שילמו בעת המחלוקת שוותרו להם משכר השחיטה בכדי שישחטו רק אצל ר' ליבר שו"ב שהיו מרוצה להם ורוב בני העיר פקדו על ר' ליבר שו"ב שישחוט אצל הקצבים בתשלומי הנחה ור' ליבר היה מוכרח לקיים כאשר פקדו עליו ור' נטע לא רצה וכאשר ראה ר' ליבר שא"א להיות לע"ע שלום מחמת הנ"ל ועוד טעמים הלך וקיבץ שלשה אנשים והתירו לו הת"כ כדינא ואחר שהתיר לעצמו כתב ר' ליבר הנ"ל אל רב א' מופלג והשיב לו הרב דבדיעבד הותר הת"כ ומאז שהרב התיר לו שחט ר' ליבר בלא ר' נטע וזה כמה שנתהווה שלום בין השוחטים רק קצת מרננים אודות הת"כ שנתן ר' ליבר כנ"ל ע"כ שאל ממני ר' ליבר אם יש לו שום מיחוש בדבר עכ"ת שאלתו. הנה כיון שכבר עשה מעשה ר' ליבר והותר לו הת"כ ע"פ שלשה ורב אחד סמך על ידו מה שעשה עשה וכל מה שצדד מעלתו יפה כתב. ויש לצרף עוד דהיה לצורך מצוה להשקיט המריבות שאל"כ הי' מתעורר מחלוקת חדשה ובכה"ג יש לצרף מה שכתב הרמ"א שם בהג"ה דבכה"ג מותר אף שלא בידיעת חבירו וזה נקרא לדבר מצוה כמבואר בסכ"א שם בהג"ה וע"ש ביד שאול מה שהארכתי בזה ומה שתמה על הט"ז בחו"מ סימן קכ"ט גם אני כתבתי ביד שאול סימן רל"ט בזה. וגם יש לצרף כיון דעכ"פ לא משמע לאינשי שת"כ הוה כשבועה והרשב"א כתב שאינו כשבועה ועיין תשב"ץ ח"ב סימן קמ"א וא"כ עכ"פ לא לא משמע לאינשי האיסור ובכה"ג לא נפסל ופוק חזי שהש"ך ביו"ד סימן ל"ה כתב על ר' ליבר שוחט שכל ימיו האכיל טריפות ובכ"ז היה שוחט בפראג אף כי ר' ליבר שו"ב כעת שלא נפסל בדיעבד:
403
ת״דשלום להמופלא ומופלג עיניו כיונים על אחרוני אחרונים מוה' אשר געבורט נ"י מו"ץ ד"ק סטיאניב:
404
ת״המכתבו הגיעגי בהו"ר ואז היו ידי אסורות שכן ישנן בחוה"מ וכהיום אמרתי להשיב. על אשר שאל במה שנמצא מרה גדולה ומליאה כל הכיס בליחה ושאל בין אנשים ואומרים שזה היא החולאת כי כשהמרה נתמלאת הרבה נפקע הכיס של מרה וע"כ מתה וכאשר שמע זאת צוה לשו"ב דמתא לבדוק אח"ז ובדק ומצא אמת כי מרה נפוח הרבה. זת"ש. ומעלתו כתב שיש להטריף והביא הרבה אחרונים המדברים מענין זה וגם דעתי נוטה להטריף כי לקותא גדולה היא ויפה כתב מעלתו ששינוי מראה היא ולקותא גדולה היא ואף הנוב"י מודה בזה ועיין במהדו"ק מ"ש ללעלחוויטץ למו"ה יודא ע"ש כי אינו לפני ובודאי היא טריפה. ומפני כי היום הוא אסרו חג ועוד נחלה ראשי מטרדת החג ולרשום מה שחדשתי ע"כ דבריי מעטים אלה דברי הכותב בנחיצה דו"ש הצעיר:
405
ת״ולכבוד הרב מוהר"ר אליעזר ליפמאן נ"י:
406
ת״זהנה ע"ד שאלתו בנזיר דף מ"ד ויין יותר מכללו ק"ו מטומאה ומתגלחת הנה לפי מה דאיתא ביבמות הא דתגלתת היינו מצורע דוחה ל"ת ועשה דנזיר משום דישנו בשאלה וכן מת מצוה דדוחה לטומאת כהן משום שאינו שוה בכל וא"כ לענין יין דידחה היינו כשנשבע לשתות שיבוא השבועה ויחול על נזירות לא שייך דיבא עשה דשבועה וידחה עשה ול"ת דנזיר מחמת שישנו בשאלה הא שבועה איתא נמי בשאלה וא"כ לא דחי לתגלחת דתגלתת וטומאה דדוחה העשה ול"ת דנזיר משום דעשה ול"ת שישנו בשאלה וכו'. הנה ע"ד קושייתו מיושב דברי החינוך שכתב דלכך נדר חל ע"ד מצוה ולא אמרינן דאתי עשה ולדחי ל"ת משום דנדר יש בו עשה ג"כ והקשה המשנה למלך בהגהות לחינוך דהא ביבמות דף ג' אמרו דלאו ועשה דנזיר קיל משום דישנו בשאלה וכן מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ג סימן שמ"ג שהקשו לו על מ"ש בחידושיו במ"ש החינוך והקשו לי מש"ס הלז וכתב הרשב"א שם דהש"ס רק דחויי קא מדחי אבל אין הטעם בשביל זה ורק משום דגדול השלום וא"כ קושית מעלתו ל"ק. אמנם בגוף הקושיא נראה לפענ"ד דל"ק דניהו דנזיר קיל משום דישנו בשאלה אבל עכ"פ הותרה לא שייך והרי יש חילוק בין דחויה להותרה וא"כ נהי דדחי אבל עכ"פ מה דהותרה ומקיים המצוה בשעה שמטמא וכמ"ש הרשב"א בח"א סימן כ"ז דמצוה יש בזה ובזה אין סברא לומר דמשום דקילא הותרה ובש"ס יבמות דבעי למילף מראשו דנזיר דעשה דחי ל"ת ועשה ואמרו דשאני נזיר דקיל והיינו ממנ"פ אם הותרה שוב אין ראיה בכ"מ דלדחי דש"ה דהותרה ואם תאמר דרק דחויה א"כ שוב שייך לומר דנזיר קיל אבל הכא יליף שפיר ק"ו דעכ"פ הותרה לא שייך בזה ודו"ק:
407
ת״חוהנה בגוף הקושיא של מעלתו כ"כ בשם הרשב"א דהוא רק דחיי' בש"ס. אמנם לפענ"ד להוסיף עפמ"ש ליישב דברי הרמב"ם פ"ז מנזיר הט"ו נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו וכו' הרי זה מגלח שהרי תגלחתו מצות עשה והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה שנאמר קדוש יהיה וכו' ובכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל וכו' וכתב הראב"ד אני שונה ריש יבמות משום דהו"ל ישנו בשאלה וקיל. והכ"מ כתב דחד מתרי טעמי נקט ודבריו תמוהים דא"כ היאך קאמר בש"ס דאלת"ה הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה לגמר מנזיר ומה קושיא והא יש לומר טעמו של הרמב"ם ולא מוכח. אך נראה דהנה לכאורה קשה טובא בהא דקאמר הש"ס אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן שכן ישנו בשאלה והרי התוס' בכריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע כתבו דמוקדשין אע"ג דאיתא בשאלה מ"מ השתא שנזרק הדם כהלכתו ליתא בשאלה א"כ ראינו דעיקר דכל דכעת ליתא בשאלה ולפ"ז כל דימי חלוטו אין עולין לו ובטל קדושתו כמ"ש הרמב"ם א"כ שוב ליתא בשאלה דהא סותר ומתחיל למנות מחדש וכבר בימי חלוטו בטל קדושתו ואף למ"ד דאכלה כלה ג"כ נשאלין היינו שם דעכ"פ שבועתו נשארה אבל כאן דהקדושה של נזירות בטל א"כ מקרי ליתא בשאלה וצריך לומר דהש"ס אזיל למ"ד דימי חלוטו עולין. ולפ"ז הרמב"ם לפי מה דפסיק דימי חלוטו אין עולין שוב א"א לומר כדחיית הש"ס וא"כ דברי רמב"ם נכונים. ובזה מיושב היטב קושית המשנה למלך פ"ח מט"ץ ה"ג דאדרבא בימי הסגרו דעולין שוב שייך טעמו של הש"ס דישנו בשאלה וז"ב ולפ"ז לדידן דימי חלוטו אין עולין שוב אי אפשר לומר טעמו של הש"ס וממילא שוב לא מסתבר כלל דיהיה ל"ת קליש בשביל שישנו בשאלה וכמ"ש הרשב"א ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד מה דלא קאמר כאן ויותר מכללו יין ק"ו מטומאה ותגלחת ולפמ"ש אתי שפיר דבתגלחת לא שייך הותר מכללו דכל שבטל הקדושה שוב לא הותר מכללו דהותר מכללו לא שייך רק כל שנשאר הקדושה עדיין וכמו בטומאה של מת מצוה הותר אף שהוא נזיר וקדוש אבל תגלחת לא שייך זאת ובמשנה דחשיב תגלחת ג"כ הותר מכללו היינו למ"ד דימי חלוטו עולין לו אבל להקשות מזה אין סברא ויותר טוב להקשות מטומאה שודאי הותר מכללו ובזה אתי שפיר דהרמב"ם כתב שדוחה ובש"ס אמרו דהותר מכללו ולפמ"ש א"ש דלפי דקי"ל דאין עולין לא שייך הותר מכללו:
408
ת״טשלום להרבני המופלג מוה' אליקים געציל לנדא נרו יאיר:
409
ת״ימכתבו הגיעני והנה מה אומר ומה אדבר אשר שינו המקום של אה"ק בכותל דרומית. הנה יפה כתב מעלתו בכל מ"ש כי יש כמה טעמים שאין לשנות אף גם בזה נותנים יד לפושעים החדשים שמשנים ג"כ המקומות בהכ"נ ועושים חופה בבהכ"נ וכל מה שטרחו הגאונים הצדיקים לבטל מעשיהם הוא רק משום שאין לשנות המנהג מקדם ואם יבא לשנות ישתנה כל הדינים חלילה וע"כ אם בנקל שיעשה האה"ק כבתחלה ודאי מה טוב ואם חלילה אין מקום להכריחם לזה לא יחזיק במחלוקת כי בעוה"ר פשתה המספחת וכ"א עושה במה לעצמו וד' ירחם עלינו וישלח לנו משיח צדקנו ובימין צדקו ינחנו דברי הכותב בנחיצה הדו"ש הצעיר:
410
תי״אע"ד אשר בא לפני בחור אחד ממקום אחד ונפשו בשאלתו אשר נולד מבטן וגיד שלו היה סתום למעלה במקום שיוצאין דרך שם שבילי השתן והזרע נסתם לגמרי במקום ההוא ורק לצד הארץ למטה מעטרה והוא נגד העטרה מצד מעלה נולד לו נקב אשר דרך שם יוצא השתן ואת כל זה נעשה לו בידי שמים מלידה ומבטן וראינו בעצמינו הנקב שכן הוא. הנה לכאורה הדבר מבואר ברמב"ם וטוש"ע דכל אלו הפסולים של פצוע דכא וכרות שפכה זה דוקא אם נעשה בידי אדם אבל אם נולד פ"ד ביד"ש או שנולד בלא בצים כשר לבא בקהל ואף ע"י חולי נחלקו שם אם הוא בידי שמים וקי"ל כרמב"ם ועכ"פ כשנולד כך מבטן הוא ודאי כשר לבא בקהל ועיין בחינוך מצוה תקנ"ט מ"ש בטעם המצוה כדי שלא יפסיד בעצמו כלי הזרע להרויח ממון ולמנותם שומרי הנשים וכתב ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים. עכ"פ בידי שמים ודאי כשר ואף אם אינו ראוי להוליד כל שהוא בידי שמים כשר כי טעם איסור הפצוע דכא כפי הראות לפי שאינו ראוי להוליד וכל שבידי שמים פצוע דכא כשר אף אם אינו ראוי להוליד הן אמת שהלבוש בסימן ה' כתב לענין אם נטלה ביצה אחת שאעפ"י שראוהו שמוליד אין להכשיר לבוא בקהל ולכך לא הזכירה התורה בלאו דפצוע דכא פסול דורות שאינו פוסל הולד משום פצוע דכא אבל דבריו מרפסין איגרא כמ"ש האחרונים וגם אני הראיתי שנעלם ממנו דברי הגמרא יבמות דף מ"ט ובתוס' שם ד"ה בתים שכתבו כיון דלאו בני בנים נינהו ול"ש מינייהו ממזר ל"ח הפסק. הרי מבואר דפצוע דכא דפסול בשביל שאינו מוליד וכן מבואר בדברי התוס' קידושין דף ע"ב ד"ה חמשה הלכך ל"ח פצוע דכא משום דל"ש ביה קהל והיינו משום דאינו ראוי להוליד ועיין מהרש"א שנדחק שם בכוונתם ועיין בעצמות יוסף שפירש כן ודברי הבעה"ט בפרשת תצא בענין זה ג"כ תמוהים והארכתי בזה הרבה בתשובתי למאלדווא. הן אמת דיש לתמוה כיון דפצוע דכא אינו ראוי להוליד א"כ למה אסרה התורה דאי משום דנושא אשה ואינו ראוי להוליד הא האשה אינה מצווה על פרו ורבו ואף לשבת אינה מצווה לחד תירוץ בתוס' ואף למ"ד דמצווה על שבת הוא רק דרבנן ועיין אה"ע סימן א' ובח"מ וב"ש שם. איברא דהראב"ד פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה ה"ב שכתב דהביאה דנאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה והיינו דקשיא ליה כיון דפצוע דכא אינו מוליד לא שייך כדי שתרבה ממזרות ולמה כתיב לא יבא וע"ז תירץ כדי שלא תזנה אשתו תחתיו אבל דבריו תמוהים דא"כ בידי שמים למה מותר וגם למה מותר בגיורת ומשוחררת וע"כ מחוורתא כמ"ש החינוך בטעם וגם חלילה לדרוש טעמא דקרא ולא קי"ל כר"ש. עכ"פ בידי שמים ודאי כשר וע"כ לפענ"ד הדבר כשר הצעיר:
411
תי״ביום ד' בלק תרכ"ט לפ"ק
412
תי״גלכבוד מרן הרב הגאון המובהק רשכבה"ג נ"י שליט"א
413
תי״דזה כשנה אשר נשלח מפעסט על אדרעססע מרן נ"י סך שנים עשר ריינש עבור איש א' שבאם ישלח גט פטורין לאשתו מפעסטה ע"י הבי דואר אזי ינתן לו הסך הזה. והנה האיש עני ודפק יום יום על פתחינו לסדר לו הגט וליתן לו המעות כאשר אולי גם כבוד מרן נ"י זוכר. וכתבתי לפעסטה להדיין בשם שיודיע משם שם השליח אשר ישולח אליו הגט ולא ענני דבר וזה כחמשה שבועות אשר בא הבעל ואמר לנו שם שליח אחד בשם וסדרנו לו הגט ומסרו לר' ישראל שמש בפה ור' ישראל עשה האיש מפעסט שליח במקומו כנהוג ושלחנו לשם הגט עם המעשה ב"ד להדיין בשם. וכעת הגיעני מכתב מפעסטה מאחי המתגרשת ששם השליח אשר עשאו ר' ישראל מפה לא נודע בשם ואף אם יחפשו אחריו עשר שנים לא ימצאו איש כזה. וכעת הוא מודיע שם שליח אחר משם ולכן הנני לשאול מפי מרן נ"י אם יוכל ר' ישראל לחזור ממה שעשה שליח במקומו ולמנות כעת את השליח הזה אשר נקבוהו לו כעת בשם. והנה בש"ע קמ"א סי' מ"ב אם מת שליח שני יכול שליח ראשון ליטלו מיורשיו של שני ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר ובט"ז שם דה"ה אם חי השליח שני יוכל ליטלו הימנו ואף דהשביעו את ר' ישראל שלא יבטל את השליח שבועה בטעות הוא דאדעתא דהכי לא נשבע רק לכשימצא איש כזה ויקבל השליחות לא יבטלו ואם כי אין הגט כעת פה שימסור אותו לנו לשלחו לשם כנהוג יוכל לומר כעת בפנינו הגט שמסרתי לכם לשלחו לפעסט למשה בן יצחק אחרי שנתוודע לי שלא מצאוהו בשם לכן הנני ממנה על גט זה לשליח את פב"פ אשר היא ממנהו כעת וכך נכתוב בהמעשה ב"ד שנשלח לשם יורינו מורינו אם נכון לעשות כן. ובפרט שכאן השליח השני מעולם לא נעשה שליח עדיין כי לא קבל עדיין השליחות ויעיין במל"מ פ"ג מה"ג דין י"ו וביד המלך פ"ו מה"ג ובכגון דא לדעתי הכל מודים שלא כלתה השליחות ויכול להוליך או לעשות שליח אחר והנני המצפה לתשובתו:
414
תי״ההק' היים יוסף עלינבערג בהגאון מוהר"ב זלה"ה
415
תי״ותשובה
416
תי״זיום ה' בלק ט"ו תמוז תרכ"ט.
417
תי״חצפרא טבא לכבוד ידידי הרב החריף המפורסים שלשלת היוחסין מוה' חיים יוסף עלינבערג נ"י דומ"ץ פה לבוב:
418
תי״טיקרתו הגיעני ולענ"ד אינו מועיל דמ"ש כבודו דיכול הראשון לקחתו מהשני אף בהיותו חי זה אמת אבל זה אם לוקח הגט ומשלחו ביד אחר. אבל כאן שהגט היא על הבי"ד או ביד אחר אבל שם מונח לא בתורת שליחות רק שנמצא שם ולא נשתלח לזה שוב הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע כל שלא בא בתורת שליחות מהבעל או מהשליח וע' בגיטין ר"פ הזורק בתוס' ומרדכי שם ואף אם נדחק דגם זה מקרי נתינה מיד הבעל או מיד השליח דבל"ז לא הי' מועיל אמנם אכתי הו"ל מילי ומילי לא ממסרי לשליח השני כמ"ש רש"י בגיטין דף כ"ט ואף דבשליח להולכה קי"ל דממסרי לשליח שהרי נותן לה הגט וע' באהע"ז סי' ל"ה ס"ו בהג"ה וא"כ בכאן שאינו נותן השליח הראשון להשליח השני דבר רק שאומר לו שאותו גט ששלח לשליח האחר ינתן לידו א"כ אינו אלא דיבור בלבד ולא ממסרי לשליח שיהי' נעשה שליח ע"י דבורו בלבד ודרך אגב אבאר מה שהקשה בשו"ת נוב"י חאהע"ז סי' קי"ב לדידן דיש חרגמ"ה וא"א לגרש בע"כ א"כ ל"ש החילוק של הקדוש מרדוש וכן הקשה בקצוה"ח סי' קפ"ב ולפענ"ד ל"ק דכל הכוונה של הקדוש הוא רק דבקדושין בעי גם קבלת האשה שתתקדש לו אבל בגט לא בעינן רק שהמשלח יתן הגט ומאתה לא בעינן רק רצונה לפי חרגמ"ה והא ראי' שהרי כתבו על א"ה כשר א"כ לא בעינן שתקבל איזה שיווי רק הגט בעצמו וא"כ כל ששולח גט והיא נתרצית א"כ לא הוי מילי דהגט אף שאין בו שום שיווי כשר ולא בעי רק שהבעל יתן גט וא"כ שוב לא הוה מילי דקבלה מצדו איזו שיווי לא בעי רק רצונה שתתגרש וזה הי' והגט אינו מילי וע' בקצוה"ח סי' ריש ודו"ק ועכ"פ כאן הוי מילי ולא ממסרי לשליח ובלא"ה ז"א דכל טעמו של הש"ע והטו"ז הוא משום דכלהו מכח בעל קא אתי וע' מלמ"ל פ"ו מגירושין שרמז לזה וע' גיטין דף כ"ט ולפ"ז זהו כשהבעל נתן לראשון שישלחו אבל כאן הבעל גילה דעתו שישלחו לזה השליח והרי הוא אמר שם השליח וכן נכתב בהמעשה ב"ד וא"כ אף שיש אומדנא שאם הי' יודע שהוא טעות לא הי' כותב כן מ"מ שוב בטל כל השליחות דהא אנן לא ידענו למי נשלח והוא בא וגילה לנו שם השליח וכל שלא נמצא שם איש כזה שוב נתבטל השליחות ושאני התם דהבעל חי ומצוה להשליח הראשון שיקח מיד השני ואף אם לא צוה השליח הראשון במקום הבעל עומד ולא כלתה השליחות אבל כאן שהבעל אמר ששם השליח השני הוא כך וכל שטעה הרי נתבטל השליחות ובלא"ה כל שהאומדנא בלב הוה סותר להמעשה כ"ע מודים דהוי דברים שבלב וכמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין דף נון. וכאן ניהו דאומדנא הוא דטעה אבל מ"מ סותר להמעשה שכתבו בהרשאה שממנה זה לשליח והיא אין כאן ואף דברים שבלבו ובלב כל אדם שכתב הר"ן והמהרי"ט דמועיל וכאן בלבו של כל אדם בוודאי אינו דמי ידע שזה השליח לא נמצא שם וע"כ הדבר ברור דהגט הראשון בטל וצריך לעשות גט אחר ולשלוח להשליח שכתבו הב"ד שם וגם בלא"ה מי שמר הגט עד כאן ומי השגיח עליו שזהו הגט ואולי הסיח דעתו ממנו ולא מועיל הסימנים כ"כ כנלפע"ד את זה תשמרו שיהי' שמור לעת מצוא. ברצות ד' כי יש בו ענין תורה ת"ל. הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
419
ת״כלחכם אחד:
420
תכ״איקרתו מגלה עפה הגיעני והנה מ"ש מעלתו אודות שליחות הב"ד כבר הארכתי בזה בקונטרס מיוחד ואין הזמן מסכים להעתיק וגם עודני לא מצאתי מנוח ומזור ד' ישלח דברו וירפאני. וכבר הארכתי בזה ועיין בהגהותיי לאהע"ז הנדפס פה ס"ס קמ"ב וז"ל סי"ט בהגה"ה דמה"ת עדים החתומים על השטר כו'. נ"ב עט"ז מ"ש בזה ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ג סימן ט"ז שהוא מקור מקומו של הרמ"א ובסימן כ"ב ובסימן ס"ו ע"ש ויתיישב קושית הט"ז ואכ"מ ובתשובה הארכתי גם מה שרצה לחלק גם לזה רמזתי וגם כל מה שהעיר מעלתו אבל קשה להעתיק. ומה שרצה לחלק בטלי גיטך מע"ג קרקע בין מיד בעל השליח ובין משליח ראשון ושליח שני כיון דעכ"פ דהשליח ראשון בא מיד הבעל. יפה כתב בזה וכבר הארכתי בזה. ולענין מה ששלח ע"י חמי' והרי לכתחלה קרוב הוא ויש לו בנים מאשתו ואף דזהו שליח שני ואינו קרוב לשליח ראשון מכל מקום כולהו מכח בעל קאתו. ועיין גיטין דף כ"ט. מיהו בדיעבד כשר. ולא רציתי לכתוב בזה עוד לולא כי בקש ממני להודיעהו אודות ר' יודא מידעלמאן מנויארק אודיעהו כי יש לי הרבה שאלות ממנו גם בגיטין והוא נר לרגלי היושבים שם כי הוא בעל תורה כ"ד דו"ש הצעיר:
421
תכ״במכתבו מגלה עפה הגיעני וצר לי מאוד כי כהו עיני מראות כעת ולא אוכל לראות היטב כל פלפולו ולפלפל אתו. אמנם לענין דינא יען כי ביקש ממני להשיב לו אם אני מסכים להתירא דחקתי עצמי לראות בהעברה בעלמא דבריו והנה גם אני מסכים להתירא בעשרה מאמרות שכתב מעכת"ה ואם כי יש לפלפל בכל אחד ואחד בכ"ז בהצירוף כלם ביחד בודאי כשר ועיין בספר בת עיני להגאון החסיד אבד"ק זלאטשיב ז"ל שם נמצא ג"כ תשובה כעין מעשה הלז ואני ביארתי באורך שהגט כשר. אך זה אזכיר שמעלתו לא הזכיר כלל אשר הגט בא על הב"ד וברמ"א סימן קמ"א סעי' ל"ה כ' דיש חולקין וס"ל דלא מהני שליח להולכה ע"י כתב כו' עיי"ש ועיין בהגהותיי לאהע"ז הנדפס בלבוב על הציון אלא מעשה קוף בעלמא נ"ב וכו' ולאחר הדפסה ראיתי בשם ספר מכתב מאליהו שחושש בזה משום דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע אבל לא ראה בתשב"ץ שם שביאר בהדיא דלית בזה חשש. והנה לכאורה חמיו מאשתו הראשונה היה השליח ויש לו בנים מאשתו ראשונה והוי קרוב ומבואר בסימן קמ"א סעיף ל"ג דלכתחלה אין לעשות קרוב שליח ואף דזה שליח שני ואינו קרוב להשליח ראשון מכל מקום כולהו מכח בעל קאתו כמבואר בגיטין דף כ"ט ואהע"ז סימן מ"א אבל בדיעבד כשר ומפני כי כהו עיני מראות אקצר כי קשה עלי העיון כ"ד הדו"ש באהבה הצעיר:
422
תכ״גאור ליום א' ויחי שנת תרכ"ז שלום וכ"ט אל כבוד החריף ושנון זית רענן וכו' מוה' משה כהן ראפפורט נ"י ממדינת הגר בק"ק אטשאד:
423
תכ״דמכתבו הגיעני בש"ק העבר ואם אמנם אני אחוז בסבך הטרדות בכ"ז אמרתי להשיב בקצרה. בדבר השאלה הראשונה באשה שהיא בתוך כ"ד חדש למניקתה וכבר גמלה הולד ורואה נדה מזמן לזמן ובימי טהרתה וספירתה עלולה לראות ליחות לבנות הרבה בכל רגע ובכל עת מרגשת זיבת דבר לח ומוצאת ליחות הנ"ל וע"ז שאל אי צריכה בדיקה בכל עת שמרגשת או תוכל לתלות בהנ"ל וא"צ בדיקה וע"ז הביא דברי הנוב"י שכתב דזיבת דבר לח לא הוה הרגשה דאורייתא והחתם סופר חולק ע"ז וע"ז הביא דברי ב"א שכתב דאף דהרגשת זיבת דבר לח הוה דאורייתא אבל במוצאת ליחה לבינה ורגילה בזה א"צ בדיקה וע"כ צירף מעלתו דברי התורת השלמים דכל שהיא מניקת והקיל אף שנפתח מקורה ולא מצאה כלום דטהורה ע"ש וא"כ בצירוף כל הנ"ל הקיל שלא תבדוק כלל רק בימי ספירתה פעמים בכל יום. הנה בכ"ז האריכו הראשונים והאחרונים וכבר הארכתי בזה בהרבה תשובות וגם בחיבורי להלכות נדה וגם בחידושים על המס' נדה. אמנם כאן שהוסיף מעלתו שלפעמים תמצא קרטין ופרורים אך שנבדקו כמה פעמים ואינם כלום. ע"כ לבי מהסס שמא בצירוף הקרטין אף שאינם כלום אולי בהליחה לבינה נתערב לפעמים הקרטין. וע"כ לפענ"ד צריכה בדיקה בכל עת שמרגשת לראות אולי נתערב בהם איזה קרטין ומיהו לפמ"ש בשו"ת בית יעקב סימן פ"ז תוכל להעלים עין ולא לבדוק וע"כ יפה הורה מעלתו שמוטב שלא תבדוק רק בימי ספירתה. מ"ש מעלתו על דברת הפמ"ג סימן מ"א בשפ"ד ס"ק א' דאם נפל לתבשיל ג' זיתים מג' בהמות אחת מבהמה שנשאר זית במקום מרה ואחת במקום טרפשא ואחת במקום כליות אז א"צ רק נגד כזית אחד כי ממנ"פ ב' כשרים ואחד טריפה. וע"ז תמה דאדרבא ב' טריפה ואחד כשרה ואם היה נשאר בכל אחד ב' זיתים ונטל מכל אחד זית אחד אז היה ממנ"פ ב' כשרים ואחת טריפה לא כן כעת. הנה יפה כתב בזה וכבר קדמוהו אחרוני זמנינו. אמנם מה שאני תמה אף אם היה נשאר ב' זיתים בכל אחת ג"כ לא שייך ביטול ברוב דהרי כבר נודע דברי הכנה"ג הובא בפרמ"ג בשפ"ד בסימן ק"ט ס"ק וא"ו דחד בתרי דבטל היינו דוקא בודאי היתר לא בספק איסור והפרמ"ג כתב שם דא"י מה בא ללמדינו דפשיטא דכלן ספק הן ע"ש ואני הארכתי הרבה בתשובה והבאתי דברי ש"ב הגאון חוות דעת שכתב בסימן ק"א ס"ק ה' דלא שייך ביטול ברוב רק במקום שהספק נולד מכח תערובות ואילו לא היה רק אחד לא היה ספק אבל במקום שהספק על אחד לבדו ג"כ לא שייך ביטול ברוב ע"ש וא"כ גם כאן על כל אחת לבדה היה ספק איסור ולא שייך ביטול ברוב ואף דראיית החוות דעת מר"מ דודאי לא פליג אביטול ברוב ע"ש ונעלם ממנו דברי המרדכי סוף חולין שכתב דביטול ברוב שאני דהוא רובא דאיתא קמן דבזה גם ר"מ מודה וכ"כ התוס' ביבמות דף ס"ז ע"ב לר' יוסי דחייש למיעוטא אבל ברובא דאיתא קמן ר"מ מודה יעו"ש והרבה הארכתי בזה בחידושי לנדה דף נ"ט לענין ס"ס דהוה רובא דאיתא קמן דשני הצדדי ספק לפנינו והרבה כתבתי בזה ואכ"מ. עכ"פ דברי הכנה"ג נכונים דבספק איסור לא שייך ביטול וא"כ דברי הפרי מגדים צ"ע. מה שהאריך היאך הדין בחביות שהיה בו י"ש שפירטיז ואחר יב"ח נתנו לתוכו יין אם מותר לשתותו בפסח והביא דברי זקני הח"ץ סימן ע"ה מה שנחלק עם הפנים מאירות אי לאחר י"ב חדש נפגם הטעם והביא דברי הפרמ"ג יור"ד סימן ק"ג מ"ש בזה. הנה בזה הארכתי בתשובה מיוחדת וברצות ד' יודפסו תשובות בקרוב וימצא הרבה בזה אבל לדינא נראה אף להפמ"א בכה"ג שיי"ש עם יין הם פוגמים זה בזה בודאי לאחר י"ב חדש כשר היין. מה שהקשה בקידושין דף נ"ח פריך אלמא קסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא והא תנן ר"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרף וע"ז הקשה לפמ"ש הר"ן להקשות על המקדש בערלה וכו' דאינה מקודשת והקשה דלתקדשה באפר דכל הנשרפין אפרן מותר וכתב דמיירי דאין באפרן שוה פרוטה וע"ז הקשה דא"כ היכא מוכח דס"ל לר"ש דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא מדס"ל מקודשת ודלמא כיון דס"ל לר"ש דישרף א"כ יוכל לקדשה באפר ומיירי שיש בו שו"פ ורבנן דר"ש לשיטתיהו דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה הוה מהנקברין וא"כ אפרן אסור. הנה לק"מ דכל הטעם דנשרפין אפרן מותר הוא משום שנעשה מצותו כמ"ש התוס' סוף תמורה וכאן אף לר"ש מן התורה אינו בשריפה כמ"ש רש"י כאן וכן הוא בתורת כהנים פרשת צו הובא בתוס' פסחים דף כ"ב וא"כ אף דרבנן גזרו בשריפה אבל לא בשביל זה ניקל באפרן ולא נעשה מצותו וגם כבר כתב הר"ן בפרק שני דפסחים דמה דחכמים החמירו לא בשביל זה ניקל ע"י חומרתם ע"ש לענין חמץ בפסח דהוה דשיל"מ אף דחז"ל החמירו לאסור אחר הפסח ע"ש וה"ה בכאן. שוב מצאתי במקנה שכתב סברתי בפשיטות ע"ש בדברי התוס' קידושין דף נ"ח שם. ובאמת הדבר מוכרח דאל"כ יקשה על ר"ש דמחמיר בשריפה ומשום גזרה ויקשה קושית חכמים על ר"י בסוף תמורה דא"כ אתה מיקל באפרן וע"כ דחומרא דרבנן לא הוקל בשביל זה על איסור תורה דמן התורה אינו בשריפה ודו"ק. איברא דגוף קושית התוס' וכל הקדמונים דתתקדש באפר צריך ביאור היאך תהי' מקודשת באפר והא הוה דבר שלא בא לעולם דכ"ז שהוא בעינא הרי איסורי הנאה הן ואינן של בעלים וכמו שהיא שיטת רוב הקדמונים דא"ה אין להם בעלים ואח"כ לכשישרף ונעשה אפר א"כ הוה דבר שלא בא לעולם. וגדולה מזו מצינו שיטת הרמב"ן פרק שור שנגח דלכך המקדש במלוה אינה מקודשת משום דהוה דבר שלא בא לעולם. אף שבאמת הדבר תמוה דכבר הוכיח בשו"ת מוהרי"ק סימן פ"ט דמלוה לא מקרי דשלב"ע וכבר הארכתי בזה בתשובה ואכ"מ אבל כאן הו"ל דבר שלא בא לעולם לגמרי. וא"ל דהו"ל כדקל לפירותיו דזה אינו דהרי באמת בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן ז' חידש דמעות לפירות מקרי דבר שלא בא לעולם ולא הוה דקל לפירות דבשעה שהפירות בעולם שוב אין המעות בעין ע"ש א"כ ה"ה כאן דבעת שבא האפר לעולם שוב אין א"ה בעולם שכבר נעשה אפר ולא מועיל ואף לפמ"ש הקצה"ח סימן ר"ט להשיג עליו וכבר כתבתי בחיבורי יד שאול סימן ר"ז באורך דגם מעות לפירות מקרי דקל לפירותיו זה דוקא שם דהמעות מותרות הן בזה שפיר מקרי דקל לפירות ועיין בחידושי ריטב"א דף מ"ז גבי השואל קורדם מחבירו אבל כאן בא"ה הרי הן עצמן אסורין והו"ל כמי שאינם א"כ שוב לא שייך לומר דקל לפירות דהדקל ישנו במציאות וכאן אין להם בעלים כלל והיא קושיא נפלאה וצ"ל דקושית הקדמונים הוא בא"ה דיכול לשרפם עד שלא ישאר בא"ה גופא רק חצי שיעור ובכהאי גוונא דלא חזי לאצטרופי שוב אינו אסור מן התורה ושפיר הוה דקל לפירותיו דאותו חצי שיעור שוב הוה כמו דקל לפירותיו דהוא מותר ואף דאינו שו"פ מכל מקום האפר שנעשה מא"ה שו"פ וגם לפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דחצי שיעור הוא מטעם אחשביה א"כ כאן לא שייך אחשביה דלא אחשביה רק שיוכל לקדש על ידו האפר שיהיה דקל לפירות ובכה"ג לא שייך אחשביה ובפרט במה שלא שרפו לא חשיב אחשביה וז"ב. ולפ"ז לא קשה קושיתו של מעלתו דלר"ש דס"ל דכל שהוא למכות שוב ל"ש דקל לפירות דהא הוה א"ה ול"ש שיקדש באפר דהו"ל דבר שלא בא לעולם ודו"ק היטב אלה דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
424
תכ״השלום וכ"ט להחריף ושנון ש"ב כמר אהרן שמעלקיש נ"י בהרב הגאון מוה' יצחק שמעלקיש אבד"ק בערזאן:
425
תכ״ומכתבך הגיעני תמול ולמען שמח לבבך בשמחת תורה אמרתי להשיבך כי לא הרגלתי לכתוב אף לא לצוות לכתוב שכן ישנו חוה"מ. מה שנסתפקת באם היה לאתרוג במשכון אי מקרי לכם. הנה כבר קדמך השער המלך פ"ה מהלכות אישות הלכה כ"ה ע"ש והניח בצ"ע. אמנם אני הבאתי בגליון השעה"מ שם אשר נדפס בלבוב שהדבר מבואר בחו"מ סימן שנ"ג שכתב בשם הראב"ד דאף דיאוש ושינוי רשות קני דמי מיהו חייב לאהדורי והרשב"א השיג דמשמע דקני קנין הגוף. והביא ראיה מהא דאמר רב הונא כי זבינתו אסא ומאי אהני הא מ"מ האי אסא לא קנה קנין הגוף ואינו אלא כעין משכון דדמים בעי אהדורי ואנן בעינן ביום ראשון לכם ע"ש הרי מבואר דמשכון לא מקרי לכם ע"ש ובתשובה הארכתי בזה. ומדי דברי אמרתי בענינא דיומא עוד ליישב דברי רשב"א במה שהקשו עליו בספר כפות תמרים בשם גידולי תרומה דמה קושיא הא כיון שגוף החפץ שלו אף שצריך ליתן הדמים אמאי לא הוי לכם והרי למ"ד יאוש לחוד קני ודאי צריך להחזיר הדמים אפ"ה הוי לכם וכן בשינוי מעשה ושינוי השם צריך להחזיר הדמים והוי לכם ע"כ כיון שגוף החפץ שלו הוי לכם ואין זה כמשכון דמשכון הוי הגוף החפץ של בעלים ואין למלוה עליו אלא שעבוד וזה להיפך שהחפץ שלו ואין לבעלים אלא חוב דמים ועיין בקצוה"ח סימן שנ"ג שם שגם הוא לא העלה דבר ברור ובתשובה כתבתי בזה הרבה. ובשם אבי מורי הרב הגאון נ"י כתבתי דטעות נפל בהעתקת דברי הראב"ד וצריך להיות בדמים מיהו בעי לאהדורי והיינו אם נותן דמים צריך לאהדורי גוף החפץ וא"כ שפיר הקשה הרשב"א ודפח"ח. אמנם כעת נראה אף לפי הגירסא שלפנינו יש לומר דהנה מה דהוה שלו בגזול אף דבכל קנינים בעינן דעת מקנה וכאן מי הקנה לו אמנם צ"ל כיון דהתורה הקנה לו שיהא חייב עי"ז באונסין ועיין סנהדרין דף ע"ב א"כ הרי דעת מקנה איכא וכן אמרו בב"ק דף כ"א ע"ש וא"כ זה לגבי הגזלן עצמו אבל הלוקח מהגזלן הגזלן אינו יכול להקנות לו שאינו שלו וא"כ כל דכתב לכם שלו אינו דהא ניהו דמותר ללוקח דהא הוא לא גזל וזה נתייאש והוה יאוש ושינוי רשות אבל קנין לא הוה שיהי' נקרא לכם ודו"ק. ומ"ש מענין דאין לו היתר אכילה כיון שצריך להחזיר זה אינו נכון גם מה שהארכת בענין כל העומד לשרוף כשרוף דמי עיין תוס' מנחות דף ק"ב ובתוס' סוטה דף כ"ה ע"ב והן נסתר מחמתו כל בנינך. ובכל זה אם כי טל ילדות עליך שמח בחור בילדותיך חזק ואמץ בתורה כאות נפשך ונפש ש"ב הדו"ש באהבה:
426
תכ״זשלום וכ"ט אל כבוד האברך החריף ושנון ברק השנון וכו' מוה' שמחה באב"ד נ"י:
427
תכ״חמכתבו הגיעני תמול ואני נאחז בסבך הטרדות והב"ד הביאה כמה מכתבים הנחוצים לדינא ומלבד זה טרדות העיר כי רבה ד' ישמרם ובכ"ז אמרתי לרשום בקצרה. מ"ש להסתפק במה דקי"ל ספק ממזר מותר מן התורה איך הדין בנתערב ממזר ודאי בכשר ואתחזק איסור אם הוא מה"ת אסור דהא אתחזיק איסור והאריך בזה דודאי אסור מן התורה ועפ"ז תמה על הב"ש סימן ב' ס"ק ט' וסימן ד' ס"ק ס"ב דמשמע מדבריו דאפילו בכה"ג ספק ממזר מותר והאריך בזה וגם בדברי הח"מ סימן ב' ס"ק ה' משמע קצת כהב"ש. והנה גוף הספק בזה מבואר במשנה למלך פט"ו מא"ב הי"א דבכה"ג ספק ממזר אסור מן התורה דאקבע איסור ע"ש. אך לפענ"ד אין הכרע לדבריו. והנה מעלתו כתב דמקרי אתחזיק איסור וזה אינו לפענ"ד דאתחזיק מקרי כגון ספק בשחיטה דאתחזיק איסור על אותה בהמה אבל כאן לא אתחזיק איסור על אותו איש הפרטי שאנו דנין עליו רק איקבע איסור מקרי כהאי דחתיכה מב' חתיכות דמכל מקום אקבע בכאן איסור דחתיכה אחת היה בכאן ודאי איסור ובכה"ג מביאין אשם תלוי וכן משמע מלשון המשנה למלך שם דבכה"ג מקרי איקבע איסור ולא אתחזיק איסור. ומכל מקום לפענ"ד אינו מוכרח דניהו דמביא אשם תלוי בכה"ג אבל מכל מקום ספק ממזר דהתורה אמרה ממזר ודאי וכל שעכ"פ ודאי אינו דעל כל אחד יש להסתפק שמא לא זהו הוא זה לא מקרי ממזר ודאי. וגדולה מזו מצינו שלענין עשירי ודאי דאמרו בב"מ דף זיין כתב בשיטה מקובצת שם בשם הר"ש מפליזא דרוב לא מקרי ודאי דבעינן עשירי ודאי ומכ"ש לענין איקבע איסורא כל דיש לומר שאינו זה שוב לא מקרי ממזר ודאי ושאני אשם תלוי דבא על ספק שלבו נוקפו כדאמרו בירושלמי לבי נוקפני הובא בש"ך יו"ד סימן קכ"ז וא"כ עכ"פ לענין דינא דברי הב"ש נכונים דגם בכה"ג ספק ממזר מקרי ומותר מה"ת. ובזה מיושב מה שהקשה מדברי הרמב"ם דלמד ספק איסור דמותר מן התורה מספק ממזר והרי שם ע"כ חידוש הוא דאפילו בספק דאתחזיק מותר וזה ודאי אסור מן התורה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר נודע מ"ש האחרונים דהרמב"ם מחלק בין אם האיסור כתוב בפירוש הספק מותר ובין אם ההיתר כתוב בפירוש וכעין מה דאמרו בסוטה דף כ"ט בדרב גידל וא"כ בכה"ג שהאיסור כתוב בפירוש ס"ל להרמב"ם דלא אסרה תורה אלא הודאי ולא ספק והוה דומיא דספק ממזר וכמ"ש. ומ"ש מהא דאמרו בקידושין דף ע"ו כגון שיצא עליו ערעור ופירשו הרז"ה ודעימיה דהיינו שיצא קול וזה אינו בדרבנן ל"ח לקלא כמו דלא חיישינן לספק חליצה. לפענ"ד ל"ק דבאמת חידוש הוא שחדשה תורה דאף באקבע ממזר לא אסור מן התורה ובכה"ג כל דרבנן חשו שוב חיישינן לקלא וזה יותר משאר ספק דרבנן דמה"ת מותר דכאן הוה אקבע איסור וחידוש היא שחדשה תורה ובכה"ג כל דרבנן אסרו שפיר חיישינן לקלא עכ"פ. ובזה יש ליישב גם מה שהביא מדברי הר"ן הובא בב"ש סימן ד' ס"ק נ"ט ולפמ"ש בכה"ג דאקבע איסורא ס"ל להר"ן דכל דרבנן אסרו שוב לא האמינו לאשה. ועכ"פ לענין דינא הנה לפמ"ש מחלוקת בין הב"ש ובין המלמ"ל ולפענ"ד העיקר כהב"ש וכמ"ש. אחר שכתבתי כל זאת מצאתי בשב שמעתא פ"ב הביא דברי המשנה למלך הנ"ל והוא חולק עליו דאף בכה"ג ספק מותר מן התורה ע"ש שלא כתב שום דבר ות"ל אמרתי כן מסברא דנפשאי. אלה דברי הכותב בנחיצה דו"ש:
428
תכ״טשלום וכ"ט אל כביד הרב המופלג מוה' בצלאל בעריש נ"י מקאזווע:
429
ת״לע"ד שאלתו ראובן קנה אינטר שטיב בבית שמעון זה כעשר שנים ובנה את הכותל לחוץ בין הפעדיר שטיב להאינטער שטיב אך הניח מקום על פתח קטן באמצע הכותל להיות להם דריסת הרגל זע"ז והקונה העמיד הדלת סובבת על צירה לצד הפעדיר שטיב והקונה הי' סוגרו במפתח בעת שרצה יען הפעדיר שטיב עומדת לצד השוק מקום מעבר הרבים ודריסת רגל ראובן הכרחי לא כן האינטער שטיב העומדת לצד הרחבה שאחורי הבתים ואין רשות לשמעון להשתמש שמה כי שייכה לראובן הקונה. והנה זה כחמשה שנים התנדר ראובן הקונה לעשות בית המדרש ומקום תפלה לרבים והוסיף לבנות עוד ג' כותלים כתבנית בית אצל כותל המחיצה והניח פתח הקטן בהכותל כמקדם למען יוכלו בני השוק לבא שמה להתפלל ולא יצטרכו להקיף ועתה עורר בן שמעון הקם תחת אביו בטרם בנה ראובן את בית התפלה ואומר כי הוא יש לו רשות גם על דריסת רגל בהמה ואם לא יתנהו לעבור בהמתו דרך שמה יטול עציו ואבניו ויפנה מקום בית התפלה ואומר שמיחה בפני שנים בסוף שלש מבנין בית התפלה אך אינם נמצאים עתה להעיד והמחזיק אומר שלא ראה ולא שמע המחאתו וגם הוא הי' כאחד מהמתפללים בבית התפלה הלז כ"פ ומעולם לא יצא עתק מפיו ואין אחד מהציבור יודע מאומה זת"ד שאלתו. והנה אם כי לא עיינתי פה בספרים כי קשה עלי להטריח את כבוד א"מ הגאון נ"י בהיותי כעת בביתו לחפש אחר הספרים הנצרכים לי בכ"ז אמרתי להשיב בקצרה מה שרשום בזכרוני. הנה מה שהביא מעלתו דברי הרמ"א במי שאמר הריני משלם וחזר בו שיש שני דיעות בזה והוא כתב שהעיקר כדעת רש"י ואף ר"ת מודה. ואני אומר ל"מ לדעת ר"ת דבודאי יכול לחזור אלא שאף לרש"י יכול לחזור דהנה באמת פלוגתת רש"י ור"ת אינו ענין לכאן דדוקא באמר הריני משלם שאז כבר נפסק הדין ומה לנו עוד לפסוק כל שזה אמר הריני משלם א"כ הוה כל אחר גמר דין ואינו יכול לחזור בו אבל כל שאמר הריני נשבע עוד לא נפסק הדין וצריך עוד לשבע א"כ לא הוה כגמר דין ויכול לחזור עדן. ובאמת לפענ"ד היה נראה ליישב קושית התוס' על רש"י מה דשומר שאמר אני חוזר בי ובעי הש"ס אי יכול למהדר ומזה הקשו על רש"י והנה רש"י הוא מיירי בשבועת התורה שכל שאמר איני נשבע שוב חייב לשלם והרי הוא פסק מוחלט שכל שחייב שבועת התורה ואינו רוצה לשבע אין על חבירו שום חיוב ולכך אינו יכול לחזור בו דכבר הוה מאמר החלט אבל כאן בשומר באמת השומר כל שנשבע שנאנסה הוא פטור אבל אם אמר הריני משלם אינו מחמת שחייב באמת לשלם והרי יכול להיות שנאנס או נגנב באמת ופטור מלשלם רק שהוא התחייב עצמו לשלם כדי לפטור מהשבועה בזה יוכל להיות שיוכל לחזור בו דלא הוה כגמר דין כיון שיוכל להיות שמשלם בחנם רק ע"י שאינו רוצה לשבע ויש לי להאריך בזה ועכ"פ דינו של רש"י ודאי אמת דבשבועת התורה שנתחייב לשבע כדי שיפטור עצמו מהתשלומין והוא אמר הריני משלם מה לנו עוד בזה שהרי אמר הריני משלם. ויש עוד להוסיף בזה שהרי שבועת התורה אין מהפכין משום דכך אמרה תורה או שתשבע או שתשלם וא"כ הוה מאמר החלטי כל שאומר איני נשבע פוטרין אותו מיד ומכ"ש כשאמר בהדיא הריני משלם אבל בשבועת היסת ושבועת המשנה במה דיכול להפך אינו מאמר החלטי ולכך יכול לחזור בו. ואני תמה על מעלתו שהרי ראה דברי הרמ"א שם ולמה לא שפיל לרישא לדברי המחבר שם שכתב בהדיא בשבועת היסת ע"י הפוך יכול לחזור בו כל שלא נשבע ולא קנה מידו. וא"כ בנ"ד ודאי יכול לחזור בו וז"ב. ומהאי טעמא אני דן גם בהך דב"ב דף קכ"ח ששם בודאי אין הדין שישבע וגם הוה שבועה ליטול ועיין רשב"ם שם ולכך צריך לגרוס ונשבע בוי"ו שאל"כ יכול לחזור בו וז"ב. ומ"ש מעלתו דהוה מצר שהחזיקו בו רבים וגם מ"ש דהמערער בעצמו התפלל שם ועדיף מעורר על השדה וחתום עליו בעד. לפענ"ד אינו ענין לכאן אף אם נודה למעלתו בכל דבריו דברבים מועיל החזקה אף שמיחה אשר לפענ"ד לא נהיר ועיין בב"ב דף ק'. אך אף שנניח כל אלה כאן לא שייך זאת דבאמת מתחלה היה כאן פתח קטן להיות דריסת הרגל וא"כ אף שכעת בנה בית התפלה והיה הדריסת הרגל לבית התפלה מכל מקום מה שהחזיקו רבים לא נשתנה ממה שהיה כבר וזה טוען שרוצה להעביר גם בהמתו שם וזה הוה בזיון לבית התפלה אבל המיצר שהחזיקו בו רבים לא הוה חזקה חדשה ואף דזה בזיון לבית התפלה מכל מקום הוא צווח שבאמת מיחה וא"כ מה יתן ומה יוסיף מה שזה הלך לבית התפלה הוא אומר שבאמת רוצה בבית התפלה ומכל מקום רצונו לעבור בהמתו דרך שם ואף שאינו נכון כ"כ מכל מקום לא אבד מחאתו עי"ז ורבים לא החזיקו בזה. ומ"ש מעלתו שדינו של איסי במקום שיש רואה לא שייך שבועה וכאן הוה מקום רואים שהיה בית התפלה. הנה גוף הדברים מ"ש שלבו מהסס אי שייך שבועה במקום רואים ואם דברי איסי נאמרים בכל ענין לא בשבועת שומרים לבד. הנה באמת מבואר ברז"ה גבי קריבי' דר' אידי שדעתו דאף מגו לא מועיל במקום שמפורסם הדבר וכהך דאיסי ע"ש ואף הרמב"ן אינו חולק רק שמגו מועיל אבל לכ"ע דכל שיש רואים לא שייך ענין שבועה ועיין שו"ת תשב"ץ ח"א סימן נ"ח שהאריך ג"כ דבמה שהוא מפורסם לא שייך ענין שבועה ואף הריב"ש לא נחלק בזה יע"ש. אמנם לא ידעתי מה הועיל בזה דכאן אינו ענין מה שראו רבים והיו מהלכים לבית התפלה לבטל מחאתו וכמ"ש וגם לפי דבריו אדרבא זה סתירה לכל הענין דכל שנפסק שלא כדין ודאי יכול לחזור בו וההמחאה ודאי הוה מחאה וכמ"ש. מכל אלה נלפענ"ד דיכול לחזור בו ודו"ק כי קצרתי וכתבתי בלי עיון בספר:
430
תל״אשלום וכ"ט אל כבוד הרב המאור הגדול המופלג וכו' מוה' יעקב אריה הכהן מו"ץ בק"ק זאריווקא נ"י:
431
תל״במכתבו הגיעני היום. והנה עברתי על דבריו למען המצוה אמנם לא מצאתי היתר בזה. והנה אם אמנם מעלתו האריך הרחיב הדיבור בזה בדברי תורה ופלפול בכ"ז לא מצאתי מרגוע ובמה דסיים אפתח. מ"ש שמה שחוכך הח"ץ ז"ל בחליצת מומר די לנו במה שכל הקדמונים כתבו דאית ליה זיקה מן התורה וחולץ ע"כ דלא חושש לזה הנה בזה אין די ליישב קושייתו הגדולה דנימא דמומר אדעתא דנפשיה קעביד אך כפי הנראה דהח"ץ גופא יישב קושייתו במ"ש לבסוף דהחליצה שצריך כוונה היא כוונת הקנאה וכל שחולץ מנעלו בלי אונס אין דברים שבלב דברים. ובזה נראה לפענ"ד מה שפירש הרי"ף הך דיבמות ק"ב ביבמה הגדילה בין האחין דחיישינן שמא כוונה והנימוק"י פירש דהוא רק משום מ"ע לבד ולפענ"ד יש לומר דלפמ"ש הח"ץ דלכך קטן היה יכול לחלוץ אף דלאו בר כוונה הוא לולא דכתיב איש בתורה משום דהוא דחיס לי' לכרעי' ול"צ לעשות מעשה לא בעינן דעתו ע"ש א"כ גם כאן כל דהיא כוונה סגי בכוונתה לבד. ובזה מיושב למה כתב הרי"ף חיישינן שמא כוונה ולא כתב שמא כיון הוא והרא"מ בחידושי רשב"א כתב דסגי בכוונת אחד לבד ולמה נקט הרי"ף כוונתה דוקא וע"כ דהיא בעיא כוונה ולא הוא. ובזה נראה לי מה דמשני בא"ד ודקתני בעי כוונה ה"מ לאשתרויי לעלמא אבל מאחין מפסלא. ולכאורה צריך טעם דמה חילוק יש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כוונת החליצה הוא רק כוונת הקנאות ולפ"ז בשלמא לאשתרויי לעלמא דנאסרה מחמת הבעל כ"ז שלא חלץ לה היבם א"כ צריך הקנאה גמורה אבל האחין כל שסילקו עצמם אף בלי כוונה נפסלה עלייהו דבאמת היא אשת אח רק דבמקום יבום לא נאסרה עליהם אבל עכ"פ לא אלים כח הזיקה שלהם וכל שחלצו אף בלי כוונה נאסרה עליהם מה גם דהי' כמה אחין ולא אלים כח הזיקה שלא נתברר למי נזקקה שיהי' צורך לכוונה גמורה וז"ב. אבל באמת כ"ז הוא לפי מה שהחליט הח"ץ דהוא משום כוונת הקנאה אבל באמת כבר כתבתי בהגהות על הח"ץ שנדפס בלבוב דהיא באמת כוונת המצוה כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות יבום ה"ח דכתב דצריך שיתכוונו הוא והיא לשמה ובכוונת הקנאה לא שייך זאת וכיון דבעי כוונת המצוה א"כ לא סגי בשאינו מתכוין לשמה וכל שאדעתא דנפשיה קא עביד ל"מ ומה גם במתכוין להיפך שהרי הוא מומר ואינו מאמין כלל בזה ומכ"ש מ"ש מעלתו שנוכל לכוף המאמר ע"י השלטון שזה בודאי לא מועיל כוונתו דהוא אדעתא דנפשיה קא עביד ומה גם דגוף זיקת המומר שיוכל לחלוץ ודאי נפלנו ברבבותא וכמו שהאריך מעלתו ועכ"פ מידי ספק ח"פ לא יצאנו ונפלנו בכמה רבבוותא ובשיטות ח"פ שיש בזה כמה עקולי ופשורי וכמה דיו נשפך בזה והארכתי הרבה בזה וגם כל שיש חליצה מעליא של הקטן בודאי לא מועיל חליצת מומר. ע"כ מן השמים ירחמו והיא זקוקה ליבם הקטן. והנה בגוף קושית הח"ץ ז"ל דמומר אדעתא דנפשיה קא עביד דלא גרע מנכרי וכתב דעלה בלבו לחלק בין גט לחליצה אלא שנמנע לאומרה מהא דאמרו בבימות דף ק"ו לענין חליצה מעושה וגט מעושה ובאמת ראייתו משם יש לדחות דאדרבא גט צריך כוונה יותר מחליצה ואולי כיון הוא בעצמו במ"ש שיש לדחות. אך אני תמה למה לא הביא דברי התוס' בגיטין דף כ"ב ד"ה והא דחליצה גרע טפי דל"מ בשוטה עומד ע"ג ובגט מועיל דחליצה לא מנכרא מלתא משא"כ בגט דכותב שם עירו ועירה ע"ש. הרי דגט עדיף מחליצה לענין כוונת עומד ע"ג וא"כ קושייתו נצבה. ומה שנראה לי בזה דהנה הח"ץ נתעורר דנימא דחליצה סתמא לשמה קאי וכתב דהרי ר"ת כתב דטפי קרובה היבמה לביאה יותר מארוסה וא"כ חזינן דאף למ"ד מצות חליצה קודמת כמ"ש ר"ת בעצמו ואפ"ה עומדת לביאה וא"כ סתמא לאו לחליצה קאי. אמנם נראה דבאמת צריך ביאור הא אבא שאול ס"ל דמצות חליצה קודמת משום דאם מתכוין לשם נוי כאילו פוגע בערוה וא"כ למה תהיה קרובה לביאה יותר מארוסה. וצריך לומר דזה דוקא כשמתכוין לשם נוי אבל כל שאינו מתכוין לשם נוי בודאי ביאה עדיפא ולפ"ז זהו דוקא בסתם ישראל אבל ישראל מומר דבודאי מתכוין לשם נוי או לד"א בודאי מצות חליצה קודמת לאבא שאול וא"כ שוב סתמה לשמה קאי. ועוד נראה דאף לרבנן דאבא שאול במומר בודאי אסור ליבם דבאמת חכמים אומרים יבמה יבא עליה מכל מקום והדבר צריך ביאור דמ"ט דרבנן. אמנם נראה דהנה אנן קי"ל מצות לאו להנות נתנו ואף דאיכא הנאת הגוף בהדי מצותו לא אכפת לן דמצות לעול נתנו ולא אכפת לן בהנאה. ולפ"ז מה בכך דמתכוין לנוי או לד"א מ"מ מקיים המצוה אף דאיכא הנאת הגוף בהדה לא אכפת לן. ובזה אמרתי סברת אבא שאול הוא דכל הטעם דמצות לאו להנות נתנו הוא משום דלעול נתנו ומוכרח לקיים המצוה כמ"ש רש"י ולפ"ז זהו בכל המצות שאין מנוס להמלט אבל יבמה דיוכל לחלוץ ג"כ שוב לא שייך מצות לאו להנות נתנו ולכך מצות חליצה קודמת. ועכ"פ סברת רבנן משום דמצות לאו להנות נתנו. ולפ"ז זהו בישראל אבל במומר דלאו בר מצוה הוא דפרק עול ולענין עבירה אעפ"י שחטא ישראל הוא א"כ בודאי אסור ליבם וסתמא לחליצה קאי ולא שייך אדעתא דנפשיה קא עביד וז"ב בישוב קושית זקני הח"ץ ז"ל ולפ"ז בנ"ד דיש להמת אח קטן כשר שוב לאו לחליצה קאי דהא האח הקטן יוכל ליבם ואף לאבא שאול עומדת היבמה לביאה שוב נוכל לחוש דמומר אדעתא דנפשיה קא עביד ולא מועיל חליצתו. וע"כ נראה ברור דצריכה להמתין על הקטן ואף דהוא קטן אין מרחמין בדין ומן השמים ירחמו. בדברי פלפולו הנחמד ראיתי כמה דברים אשר יש לפלפל בהם אך לא נפניתי כעת מה גם כיון דלרבא אין נ"מ בזה ע"כ קצרתי. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
432
תל״גשלום לכבוד הרב מוה' שמעון צבי ווייגער אבד"ק קריפטש נ"י:
433
תל״דמכתבו הגיעני כמו רגע ונחרדתי מאוד ואני לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי והאיש חיים לא חיים שמו והוא שקרן וכזבן. והנה השו"ב בודאי כשר ובפרט שלא אירע לו רק פ"א ומעלתו מעיד עליו שהוא ירא שמים. ומ"ש מעלתו דבדרבנן צריך להיות ג' פעמים ובדאורייתא סגי בב"פ. הנה הספר מחזיק ברכה אינו ת"י אמנם לפענ"ד הטעם הוא פשוט דבאמת הוא ספק אי כרבי אי כרשב"ג א"כ לענין איסור דאורייתא ספיקא דאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. ועכ"פ כאן שלא היה רק פעם אחד בודאי סגי בקבלה ד"ח ומאד תמהני כי כמדומה לי שכתבתי על תשובתו ומשם יוכל לראות השאלה. וע"כ הדבר פשוט שהשו"ב ר' זלמן הוא בחזקת כשרותו אחרי שכבר קיבל עליו דברי חבירות. וע"ד השאלה לענין השמרים תרי גיסי מחזיקין השמרים בשותפות ובע"פ נתן אחד מהם השמרים במתנה לאביהם בלי שום קנין רק שמאז ומקדם היו עומדין במרתף אביהם שהי' שאול אליהם מאתו אשר מחזיקים שם כל חפציהם כל א' לבדו כי אינם שותפים רק בהשמרים ואביהם מכר השמרים בתוך חמצו לערל ואח"ז איסור סיפר השותף הנותן מתנה לאביהם לשותף השני מה שעשה ושתק השותף השני והשותף השני לא ביטל כלל יען כי אוכל על שלחן אביו ונודע מזה בפסח עכ"ת השאלה. יפה כתב להכשיר עכ"פ למכור לגוים דאף אם לא היו אומרים לו כלל ואחד מכר החמץ בודאי הוי מכירה גמורה דאנן סהדי דניחא ליה שימכור החמץ ועיין בשו"ת זקני בעל ש"א סימן קל"ז דחקר דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו אף במקום דבא לחייב אחרים בזכייה ואני הארכתי במ"ש התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. אבל עכ"פ כל שאינו חב לאחרים בודאי זכין לאדם שלא בפניו ועיין במעשה דיוחנן חקוקאה ובס' ת"מ ועכ"פ לנכרי בודאי מותר למכור גם בשאלה בווישניק ג"כ מותר. ועיין בקידושין דלמא ארצויי ארצי קמיה ועיין בש"ע אהע"ז סימן ל"ה דגלוי דעת כזה ודאי מועיל וכאן אף שלא גלה דעתו אנן סהדי דניחא ליה ובפרט ששותף אחד גילה דעתו וא"כ חלקו ודאי מותר וכל שאין ברירה שוב גם חלקו של שני מותר דהא לא הוברר ועיין חק יעקב סימן תמ"ח ובמק"ח שם ובשאגת ארי' דאמרינן בדרבנן להיפך אין ברירה וגם חלקו של שני מותר וכמ"ש וגם לא קי"ל כתב"ש וגם בדאורייתא שרי הערמה ובפרט בחמץ לאחר פסח וגם הוה ע"י תערובות ולא קניס ר"ש כי חלקו של זה שנתן במתנה ודאי מותר וכמ"ש:
434
תל״הבדבר שאלתו בא' שהוצרך להרחיק נדוד והזמן הי' בהול וסדרו גט לאשתו ובשם אבי' ידעו שיש לו עוד שם אבל לא ידעו האיך הי' השם הזה וחתם עצמו רק בשם שידעו רק לתורה עולה פעם בשני השמות. וכתבו על השם שלא נודע וכל שום ע"פ הוראת הרב הגאון מוה' שמחה נתן עלינבערג ז"ל האבד"ק לבוב. ואח"כ נודע שהשם שלא ידעו הוא שם החולי:
435
תל״והנה כיון שנכתב וכל שום על שם החולי יש לדון בדיעבד כיון שכבר נתגרשה בגט זה ובשעת מעשה כתבו כדין וכל שום כיון שהי' דחק גדול והי' מקום לחוש לעיגון כדין עשו לכתוב וכל שום על שם האחר ועיין בש"ע ס"א בהג"ה ובב"ש ס"ק ג' ואף דהב"ש כ' שם דאם כתב שם הטפל וכל שום על העיקר פסול והרי שם חולי חשוב לשם עיקר כמבואר סח"י. הנה מלבד דזה אינו ברור כ"כ דשם חולי יהי' שם עיקר ושם העיקר משעת הלידה יהי' נחשב לטפל. הנה לפע"ד נראה דזה דווקא אם נודע שיש לו שני שמות עיקר וטפל או שם הלידה ושם חולי אבל כאן בעת שנכתב הגט לא נודע כלל אם שם השני הי' מחמת חולי א"כ אז שהי' שעת הדחק ומקום עגון גדול בדין כתבו על שם השני וכל שום יש לומר כיון שיצא בהכשר יצא. ובפרט שהשם החולי אינו נקרא בשם זה. וגם לס"ת אינו נקרא תמיד בשם השני ע"כ נלפע"ד דבכה"ג כדאי הוא הרא"ש והטור דמכשירים באם כתבו וכל שום על שם העיקר להכשיר בכה"ג. אך בכ"ז אם נוכל לאיים על המגרש שיגרש שנית מה טוב ויוכלו להגיד לו כי אינו תקיף כלל כי אם לא ירצה לגרש שנית תתכשר בגט הראשון. ואני חושב שיתרצה במעט מעות לגרשה כי גם עליו יוכלו להטיל חומר שאסור לישא אחרת אך אם יעמוד במרדו אני מכשיר הגט במקום עגון כזה וכבר ניתן הגט ויצא בהיתר ואם היתה נשאת כבר פשיטא שלא חיישינן כלל:
436
תל״זשלום וכ"ט לכבוד ש"ב הרב הגאון החריף ובקי המפורסם מוה' יצחק שמעלקיש נ"י האבד"ק בארזאן והגליל:
437
תל״חמכתבו הגיעני מגלה עפה ואני עמוס הטרדות. בדבר שאלתו אשה שמוחזקת בא"א או שמתכסה בצעיף דהוי כמוחזקת ואומרת נתגרשה בב"ד פלוני אבל אין לה היתר מהב"ד אם יש לסמוך על טעליגראף שהרב כותב שנתגרשה בפניו והאריך בפלפול רב והנה מעלתו הביא דברי הש"ע חו"מ סי' מ"ה ס"ה ובש"ך שם והביא דברי הקצוה"ח שהביא בשם הגהת אשר"י שהר"ש מכשיר היכא שהסופר חותם העדים ע"פ צוים ואח"כ משיג לפסול וע"ז כתב מעלתו דשאני גט כיון דהעדים כותבין בשליחת הבעל כמ"ש התוס' גיטין דף ט' א"כ כשמצוין לאחר לחתום הו"ל מילי ומילי לא מימסרן לשליח דהעדים הם בעצמם שלוחים והסופר שחותם ע"פ צווים הו"ל מילי. ובמחכ"ת הם פטומי מילי דמילי מקרי כשזה השליח עושה שליח אחר שהוא יעשה איזה דבר אבל כאן הסופר חותם שמם והן הן שלוחי הבעל ומה מילי שייך בזה והרי אם מקרעין להם והם חותמים לא מקרי מילי ה"ה כשהסופר חותם שמם לא מקרי מילי וז"ב ופשוט. ומ"ש מעלתו ע"ד ר"ש הנ"ל דמכשיר כשמצוה לאחד לחתום שמו וע"כ דס"ל דלא הוה עד מפי עד דעיקר העדות נמסר לאחרונים מכ"ש כאן שהראשונים הם העדים וזה לא הוי רק שלוחם לחתום שמם וא"כ קשה בגיטין דף ס"ו שם דאמרו מי איכא ב"ד דלא ידעי לחתום חתימת ידייהו ומשני דאיכא ב"ד חדתא ולמה לא יעשה שליח לחתום שמו. הנה יותר היה לו להקשות בהא דאמרו בעדים שאינם יודעים לחתום למה לא מצאו תקנה שאחר יחתום שמם וכן קשה בהא דאמרו בגיטין דף פ"ז דידעינן בהאי חתימה דלאו דיעקב הוא יקשה דלמא צוה לחתום שמו. אמנם לפ"מ שנראה מהגהת אשר"י טעמא של ר"ש הוי כיון דלאו לראיה הוא ותיכף מסרו לאשה ואם תעבירנו ע"ג האש כשר כשצוה לחתום א"כ דוקא בגט שנמסר תיכף ולא לראיה קאי אבל אם לא נמסר תיכף ולראיה קאי פסול גם להר"ש א"כ ל"ק על הר"ש וה"ה שם דלא נמסר תיכף ולא הכשיר הר"ש עי"ש ועיין ב"י אה"ע ס"ק ל' שמביא דברי הגהת אשר"י הנ"ל בקצרה ועיין ב"ש שם ס"ק ט' שרמזו. ומ"ש בפלפול בטעם של הר"ש חי נפשי כי בושתי לראות פלפול כזה ולמה לו פלפול הבל כזה מוטב לו לפלפל פלפול של אמת. יהיה איך שיהיה גם הוא משיג דאין לחוש לעד מפי עד כמ"ש הט"ז סס"ל והקצות החושן והנתיבות דמועיל מה שהעדים מעידים ששמעו מעדים שנחקרו בב"ד ולא הוי עד מפי עד. והנני יוסיף דכאן אינו רק גילוי מלתא בעלמא ובזה ודאי מועיל ולא שייך כאן ת"ע כלל. ומ"ש מעלתו כיון דאתחזיק באיסור א"א איך נסמוך ע"ז על טעליגראף ואין דבר שבערוה פחות משנים. תמהני על דבריו למה האריך דוקא כשבא על טעליגראף ולא כשבא מכתב על ב"ד שבזה מעשים בכל יום שנאמנים אף שאין מכירין הקיום ועיין ברמ"א ס"ס קמ"ב שמקיל בזה ואף שהט"ז שם חולק ע"ז כבר כתבתי בהגהותיי שהמעיין במקור שהוא מתשב"ץ ח"ג סימן ט"ז וכ"ב וס"ו ובשו"ת ר"ש בן תשב"ץ שהובא בב"י סימן קמ"א יתיישב קושייתי ועיין שו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סימן קל"ו והדברים עתיקים. ותמהני מה ענין דבר שבערוה יש כאן הא הב"ד אומרים שנתגרשה בפניהם בב' עדים כד"ת א"כ אין כאן דבר שבערוה רק שאינם מכירים חתימתם וכל דמן התורה הוה כמו שנחקרה עדותן בב"ד למה לא יהיה מועיל ובאמת להט"ז סי' מ"ב ס"ק ד' צריך שיהי' ג' דיינים ולדבריו גם בטעליגראף היה צריך שיהי' חתומים ג' דיינים אבל זה אינו מטעם דבר שבערוה אלא מטעם דצריך קיום להוציאה מחזקת אשת איש ואני כתבתי אשתקד תשובה בזה להרב הגאון מטרניפאל להכשיר בזה. אך לפענ"ד אף להט"ז זה דוקא שבא כתב ואינו מקוים ויש לחוש לזיוף והיא בחזקת אשת איש ול"מ מפי כתבם לכן צריך שיהיה ג' אבל בבא ע"י הב"ד או על הטעליגראף דאנן סהדי שלא נזדייף וערכאות לא מרעי נפשיהי בפרט שהוא מלתא דעבידא לגלויי פשיטא דלא חיישינן לשום דבר והוי כאילו נחקרה עדותן בב"ד מה גם שבכאן לא הוי רק גילוי מלתא בעלמא וכבר האריך בשו"ת תשב"ץ ח"א מסי' פ"ב והלאה דגילוי מלתא עדיף ממילתא דעבידא לאגלויי מכ"ש כאן שהוא גילוי מלתא גם מלתא דעל"ג וראיתי למעכ"ת שאחר כל אריכות דבריו כתב שאין להביא ראיה מבכור דהכהן נאמן אף דאתחזק איסורא משום דבכור בעלים נאמנים בשלהם אף באתחזיק כמ"ש רש"י ריש גיטין ואף דהכהן אינו נאמן מכל מקום כל דעבידא לגלויי נאמן ונראה מדבריו דבכור לא מקרי אתחזק ובמחכ"ת נעלם ממנו משנה שלימה בפ"ב דנגעים דכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו וביאר הר"ש שם משום דאתחזיק איסורא שוב אינו נאמן עיי"ש וביו"ד סימן שי"ב ובט"ז שם הרי מבואר דאף בכורות עצמו מקרי אתחזק וע"כ דבגילוי מלתא נאמן אף באתחזק. ובתשובה הארכתי על דברת הנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סימן כ"ז שטרח לפלפל אי מלתא דעל"ג כשר אף בנוגע ובשו"ת זקיני פ"י ח"ב סימן ס"ד כתב להיפך ושניהם לא הזכירו הך דבכורות דמבואר דכהן אף שהוא נוגע נאמן במלתא דעל"ג. ומצאתי בב"ש סימן ק"כ שהביא ראיה מבכור לענין גט ומבואר דאף באתחזק א"א נאמן בגילוי מלתא. ומה שרצה לחדש דאשה אינה נאמנת לומר גרשתני אף במלתא דעל"ג לא ידעתי הטעם ועיין בב"ש סימן ד' ס"ק מ"ם. ומ"ש מעלתו ראיה מדבעי אי ע"א נאמן משום דייקא ומנסבא או משום מלתא דעל"ג ולא איבעיא באשה עצמה ע"כ דבאשה לא שייך מלתא דעל"ג אינו ראיה לפענ"ד דאפשר לומר להיפך דבאשה לא שייך דייקא ומנסבא דלמא באמת לא תרצה להנשא ורוצית בכתובתה ובתוספת ובנדוניא אבל ע"א הוא מתיירא שמא תרצה להנשא ודייקא ומנסבה אבל באשה שאמרה נתגרשתי בב"ד פלוני ולא תבעה כתובתה שייך דייקא ומנסבא דאל"ה למה לה לומר נתגרשתי. והנה מ"ש מעלתו דגר שאני דבעינן במותר לך ובעינן דבר ברור ואפילו רוב לא מהני דבר זה הוטב בעיני. אך לפענ"ד הכוונה בזה שצריך להיות מוחזק בגר צדק או גר תושב ועיין בפ"י מעכו"ם ה"ו שכל שלא קיבל עליו שבע מצות ב"נ אסור לישב בא"י. והראב"ד השיג עליו. ולפענ"ד יצא לו לרבינו מכאן דעל מ"ש וכי יגור אתך גר בארצך דרשו במוחזק לך והיינו שאל"כ היה יושב בארצו. ובזה מבואר ההבדל שבין ארץ לח"ל. ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי רבינו פי"א מאיסורי ביאה שכתב דבא"י מי שבא ואמר שהיה עכו"ם ונתגייר בב"ד נאמן והראב"ד השיג עליו דבש"ס דילן מבואר להיפך ועמ"ש הה"מ ובמשנה למלך ובמ"ע שם ולפמ"ש אתי שפיר. דבאמת לענין שצריך שיביא ראיה בא"י יש להחמיר שפיר אבל לענין שיהיה מוחזק שהוא גר תושב או גר צדק אדרבא כשהיה כבר בא"י וראינו שישב שם ע"כ שהוא גר שאל"כ אסור לישב שם לשיטת רבינו ועיין במסכת גרים פ"ד שנדפס כעת אחד דר בא"י ואמר גר אני מקבלין אותו והיינו שהי' כבר בא"י דאל"כ אסור לישב שם אבל אם בא להתגייר חמור א"י מחוץ לארץ כיון שלא היה בא"י ודו"ק היטב. עכ"פ יהיה איך שיהיה הדבר פשוט דהטעליגראף בודאי מועיל כמו ע"י כתב בפרט שהוא מלתא דעל"ג וגילוי מלתא. מ"ש בענין טעליגראף אם מותר בשבת ח"ו להתיר. ומ"ש כיון דאינו דבר המתקיים. חלילה חלילה להתיר שהרי עושה סימניות חייב ורושם ג"כ חייב וכאן הוא סימן ויעשה אות מזה ולא גרע מנוטריקון. ומה שהקשה על הרמ"א ברוקק ורוח מפזר דחייב והקשה הא הוי דבר שאינו מתכוין. זה רבות בשנים שראיתי בספר שו"ת מר"ע איגר שהאריך בזה ואני כתבתי ע"ז וקשה עלי להעתיק. ידע מעלתו שבכל מ"ש יש לי אריכות דברים אבל אין הזמן מסכים להאריך בכל פרט ופרט רק מה שנוגע לדינא כתבתי:
438
תל״טשלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף המופלג מגזע אבני שיש טהור מוהר"י שמואל מרגליות נ"י:
439
ת״מיקרתו הגיעני בש"ק. והנה ע"ד שאלתו לתת לו הורמנא ורשותא ידע ידידי כי הוראת איסור והיתר נחוץ יותר השקידה וההרגל ואף גם אדם הלומד והשונה בכ"ז אם יגיע תור הוראה יהיה מתאבק בהוראה וכבר אמרו חז"ל כאן להלכה כאן למעשה ע"כ אף כי מכיר אנכי אותו בדרכי הלימוד לא אוכל לסמוך את ידי עד כי יבא הנה ויהיה בביתי ויורה יורה כדת של תורה לא אמנע מלתת בידו תעודה בל"נ ברצות ד'. ובדבר שאלתו על היין שבעים חביות אשר הביאו ערלים מאיש יהודי מארץ הגר ארבעים נסך ושלשים כשרים מחותמים בשני חותמות על המגופות כראוי. ורק לאשר כי חשש המשלח שלא יבקעו החביות על הדרך מחוזק היין כי היו יינות חדשים עם השמרים שבתוכם עשה הישראל נקב קטן בכל חביות אלל המגופה ורוחב הנקבים כרוחב קש וכאשר הביא העכו"ם היין נמצאו חסרים איזה מדות לכל חביות ואמרו העכו"ם כי מנדנוד הנסיעה זב היין מעט דרך אותן הנקבים מלמעלה ולא יכלו לסותמן מחשש בקיעת החביות והראו כי העגלות מלאים בלחות היין שזב דרך שם. ועתה בא בעל היין לשאול אם מותרין השלשים חביות יין לשתותן ישראל והוא הפסד גדול. עכ"ת שאלתו. הנה כל מה שכתב בזה לפענ"ד לא נהירא דמ"ש דהיין יש לו חזקת כשרות לפענ"ד הדבר דומה למ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג דכל דהיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה אתרע חזקתו ועיין בפ"י בגיטין דף כ"ח והאחרונים ביארו כיון דבשעה שזרק היה יכול להיות קרוב לה שוב אתרע חזקת פנויה וה"ה כאן בעת שעשה נקב קטן הי' יכול לנסך ע"י הנקב קטן ואתרע חזקת כשרות. גם מ"ש דהוה ס"ס שמא לא שתו כלל ושמא שתו מהנסך לא ידעתי כלל עיקר הספק אם שתו מהכשרים או לא וא"כ מה נ"מ בספק שמא שתו מהנסך סוף סוף אין כאן רק ספק אחד שמא שתו מהכשרים או לא. וגם מ"ש דיש ללכת בתר רובא דשתו מהרוב נסך ליתא דזה דוקא אם נודע בודאי שלא הי' מן כלם רק מאחד מהחביות אזלינן בתר רובא אבל כאן אנו מסופקים אולי שתו מכולם ועכ"פ הי' יכול לשתות מכלם והו"ל ספק יי"נ. וגם מה שדימה לשתי קדירות לא דמי מה"ט דשם אנו יודעין בודאי שלא נפל רק לאחת מהקדירות אבל כאן אנו מסופקים על כולם. ובגוף הדין נראה לפענ"ד כיון דהיה נקב קטן אצל המגופה והיה יכול למצוץ ע"י קש וכדומה פשיטא שיש לאסור ועיין ביו"ד סימן קכ"ד סעיף כ"ד בהג"ה ובדברי הט"ז ס"ק ל"ב שם ובנקה"כ וכאן אף לפמ"ש הם לסמוך על המתירים בכה"ג שהוא בעצמו הניח נקב קטן וראינו שנחסר כמה מדות ומרתת לא שייך כאן דיכולים לתלות שנחסר מעצמו בכה"ג נראה לפענ"ד דודאי הוה יי"נ ואסור כנלפענ"ד. שוב נתיישבתי דלפי הטעם שכתב הט"ז שם דהמתירים ס"ל דאינו אסור רק משום תערובות ולא ס"ל כהר"ן דנעשה בסיס וכן לפמ"ש הש"ך דאסור משום נצוק ואנן קי"ל דבהפ"מ נצוק אינו חיבור גם כאן יש להקל כיון שהוא הפסד מרובה ואף אם נחוש דשמא נגע בקילוח ביד ואסור כמ"ש רבינו ירוחם והב"י מכל מקום הא כל הטעם דהוא נצוק חיבור כמ"ש הט"ז שם ס"ק ל"ג והרי ניצוק חיבור בהפסד מרובה מקילין כמבואר סימן קכ"ו ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סימן ל"ח מה שכתב על דברת השואל שטעה והט"ז גרם לו הטעות ובמחכ"ת הוא שגה בזה כמ"ש בגליון הנוב"י שנדפס בלבוב ע"ש וימצא דכל דברי הט"ז נכונים והט"ז רמז למ"ש הב"י סימן קל"ד ריש הסימן בשם הריב"ש והבד"ה כתב שא"י מנין לו והוא תימה דהב"י רמז לדברי הריב"ש הנ"ל בסימן קל"ד ובאמת הב"י בעצמו בסימן קכ"ד גבי היה היין יוצא דרך הנקב מביא דברי ר"י לאסור אפילו בהנאה והוא כשיטת הראב"ד דניצוק אסור בהנאה ועיין ט"ז ס"ק כ"ח בסימן קכ"ד שם מזכיר דברי הב"י סוף סימן קכ"ו בשם ר"י ע"ש ותבין כי כתבתי כאן רק רמיזות בלבד. אבל לדינא יפה כתב הנוב"י דלא קי"ל דאסור משום מגע בכלו רק משום נצוק ונצוק מותר בהפסד מרובה. וע"כ גם בנ"ד יש להתיר בהפסד מרובה ודו"ק דברי הכותב בנחיצה:
440
תמ״אכבוד מרן הגאון המובהק רשכבה"ג נ"י:
441
תמ״ביעמידנו כבודו על האמת לפי דברת האבן עוזר בסי' שס"ה דאם הפרצות משני הצדדים צריך תקון בצורת הפתח אף בפרצה שהוא רק ד' טפחים א"כ מה נעשה פה אם יש לעבר בראד פרצה כזו ולעבר זאלקווא פרצה כזו וכדומה האיך נסמך להקל בלא עירוב ע"י צוה"פ. יעמידנו כבוד מרן על אמתת הדברים. והנני המשתחוה מרחוק מול הדרתו. הק' חיים יוסף עלינבערג בהגאון מוהר"ב זצלה"ה:
442
תמ״גשלום לידידי הרב החריף וכו' מוה' חיים יוסף עלינבערג נ"י דומ"ץ פה לבוב:
443
תמ״דכבר דברתי בזה אז ואמרתי כיון שאין הפרצות מכוונים זה מול זה לא אכפת לן כן אמרתי לתלמודי הרב מוה' מענדיל בודק נ"י ואח"כ ראיתי בספר שו"ת בית אפרים חלק או"ח שהרגיש ג"כ בזה אבל בתוך אריכות דבריו לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו אבל לענ"ד העיקר כן ות"ל כן קיימתי מצד הסברא. דברי הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
444
תמ״השלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג החריף מוה' שמחה באב"ד נ"י:
445
תמ״ומכתבו הגיעני היום. אשר שאל במה שנוהגין עתה ללכת בסודרין הנקראין שאלין ושני קצות הסודר מופשלין לפניו עד מתחת לחיגור ואין מטילין בו ציצית אף שיש בו ד' כנפות. וע"ז כתב דבב"י יש כמה טעמים על מה שפטור הסודר שנותנין על הצוואר. והנה הטעם הראשון של הב"י דשם לבישת הסודר אינו רק לכסות הראש וזה לא שייך בנ"ד שאינם על הראש כלל והטעם של המרדכי דכל שאינו רק דרך העלאה אף שחייב בכלאים בציצית פטור דבעינן דרך לבישה כדכתיב אשר תכסה בה ע"ז הקשה דא"כ למה אמרו במנחות דף מ"ם גזירה משום כסות לילה לימא משום דחיישינן שמא יעלה אותו בלי לבישה ויהיה חייב בשביל כלאים ויהיה שעטנז שלא במקום מצוה וכתב שמצוה לישב. הנה אין אני רואה בזה שום קושיא דשם נחלקו בסדין בציצית כשמתעטף בה וא"כ איך שייך לגזור שמא יעלה הא בכהאי גוונא אינו חייב בציצית ואינו יוצא מצות ציצית ואיך שייך לגזור שמא יעלה הא בזה א"י מצות ציצית. גם מה שהקשה ביבמות דף ד' דאמרו דמופנה דלא תלבש למה לי והרי לדבריו אצטריך לא תלבש להורות דציצית אינו מחויב רק בדרך לבישה לק"מ דמאשר תכסה נפקא כמ"ש המרדכי דאשר תכסה מורה על לבישה וז"פ. שוב ראיתי במג"א סימן ח"י שכתב בהדיא דלדברי המרדכי צריך לומר דהך דסדין בציצית הוא דוקא בדרך עטיפה ע"ש ומ"ש המג"א שם דמתוס' מנחות דף מ"א מבואר דלא כמג"א. מצאתי בביאור מרדכי הלכות ציצית שכתב על דברת המרדכי שע"ז סמך הב"י ומ"ש המג"א מתוס' מנחות דף מ"א אין ראיה דשם דוקא במלבושים שהם דרך לבישה אבל כאן אינו דרך לבישה רק להעלאה ומיוחדים להעלאה ולכך פטורים מציצית וא"כ אתי שפיר דברי המרדכי וע"ז אנו סומכין גם בשאלין. גם יש לצרף דברי הד"מ שכל שמונחין הציצית כלם לפניו אינו חייב ומ"ש מעלתו דהד"מ מיירי בענין שאי אפשר שיהי' רק שמונחין לפניו אבל בהשאלין האלו שאפשר שיהיו שתים מלפניו ושתים מלאחריו שוב חייבין אף שמונחין לפניו לפענ"ד זה אינו דמה שאפשר שיהי' שתים מלאחריו הוא דוקא דרך לבישה אבל מה שעושין בהשאלין דרך העלאה א"כ הוא ג"כ א"א שיעלו בזה שיהיו שתים מלאחריו רק כלם לפניו ובזה פטורין ואנו עושין שמעטפים והידים מפסקת ביניהם ואז יהיו מימין ושמאל אחד לפניו ואחד לאחריו ועיין ט"ז סימן יו"ד בסופו ודו"ק. ומ"ש שנמצא בס"ת בהאזינו שכתוב ינצרנה כאישון במקום יצרנה אם יש לדמות למ"ש הצ"ץ במגרשיהן במקום מגרשיהם. במח"כ בודאי צריך להוציא ס"ת אחרת כי מלבד שגוף דברי הצ"ץ תמוהין ועיין בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סימן נ"ד אף גם ששם נמצא בס"ת לפעמים מגרשיהם אבל במה שנמצא במשלי תבונה תנצרכה יהיה כשר ינצרנה זה ודאי אינו ואף דבנמצא בס"ת יתיר כתב הבה"ט בשם זקני הגאון מוהר"ל אבד"ק אמשטרדם דאין להקפיד היינו ביתיר תיבה דהוה כמאן דליתא אבל בתיבה אחת שכתוב בשיבוש אות יתירה פשיטא שזה פסול ואף שכתב הב"ח בסימן ל"ב דאם נמצא בס"ת נגיעה באות אחת אין להקפיד דראוי לגרירה היינו בנגיעה דוקא אבל לא בנכתב בשיבוש יתיר אות אחת וע"כ הדבר פשוט שצריך להוציא אחרת אלה דברי הכותב:
446
תמ״זשלום וכ"ט לכבוד ש"ב הרב החריף ספרא רבה מגזע היחס והמעלה מוה' משולם יעקב פרענקיל נ"י:
447
תמ״חמכתבו הגיעני היום ואני נאחז בסבך הטרדות הפתוחות לקודש ולחול ומעלתו שואל שאלות רבות וקצת מהם פשוטים ולא בא רק להראות חזותו ובכ"ז אמרתי להשיב בקצרה בפלפלת כל שהוא כי הזמן יקר מאד להשיב לשאלות הנחוצות אשר יש בהם לפלפל ולא נתבארו עוד בפוסקים. והנה על שאלה הראשונה אשר נמצא שם ריחוש תולעים דקים במים שאי אפשר לסננם במסננת. אמנם נמצא שם בארות נקיים רק לקצת אנשים הרחוקים מבארות הללו אשר יצרכו להוציא הוצאות להביא מים מבארות הללו ע"כ האריך מעלתו שאין לדמות למ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סי' רנ"ט לענין כלאי זרעים. הנה בראותי זאת נפלאתי מאד היאך יעלה על הדעת דבשביל הוצאות רבות יחשב ללא אפשר ומה ענינו להך דרשב"א דשם אי אפשר לנקות כמ"ש מעלתו. אך מה שהאריך בדברי הרשב"א דכוונתו דהוה דבר שאינו מתכוין במחכ"ת יפה כתב שהם פטפוטי דאורייתא כי פטפוטי דאורייתא שבא בכאן לא טובים המה שמזה תפוג תורה להתיר ח"ו תולעים וזה לא נקרא לא אפשר שהרי אפשר ואפשר וכבר אמרו בחולין דף מ"ט איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסת על ממונו של ישראל וע"ז לא חסה התורה וע"ז נאמר בכל מאודך והרשב"א לא כתב רק במה שאי אפשר מצד שהאדם לא יוכל לעשות זאת ולא מצד הוצאות רק שאי אפשר מצד שהוא אנוש כי שיח וכי שיג לו וז"פ וברור. ומה שהאריך בהתירא של הכו"פ הנה כבר העירו כל האחרונים לדחות היתירו וכעת נדפס ספר דגול מרבבה קמא ושם הביא הגאון בעל הנוב"י סימן פ"ד לדחות היתירו של הכו"פ דלא מקרי בריה והוא דוחה זאת וע"כ הדברים פשוטים דלא דמי להך דרשב"א ומחוייבים להוציא הוצאות שלא ליגע ח"ו באיסורי תורה איסור תולעים החמורים ואל תראי תולעת יעקב כי ד' ישלים לכם אשר אתם חסרים בדבר מצות הבורא. ומ"ש בענין שנהגו המנקרים דשם להסיר מחלב הפסלים קרום העב ומקרי חלב הכסלים ואומרים שבקרום הזה נכלל ב' קרומין בעוביו וחלק בנתים ובא מנקר אחד ואומר שאינו רק קרום א' ומכשיר החלב שבין הקרומין וגם החלב שתחת ב' קרומין טוען שאסור. תמהני שיש סברות מבוארים בספר זבח שמואל מהשו"ב המומחה והמובהק שהיה בק' ליסא ושם מבואר דיש להחמיר ויוכל להיות שהדין עם האוסרים ותלוי במנהג יעו"ש. ואח"כ שאלתי לראשי מנקרים דפה קהלתינו ואמרו לי ששניהם צדקו יחדיו והביאו לפני הכסלים והראו לי בחוש הראות שמשכו שני הקרומים והחלב שתחת הקרומים אמרו לי כי פה נהגו להקל ובבראד מחמירין ואתם כטוב בעיניכם עשו. ומ"ש לענין גיד הנשה של שליל בן ט' חי או מת שנוהגים המנקרים שם היתר בזה שכן נראה מש"ס ופוסקים והמנקר החדש אסר מחמת סתימת לשון מהריב"ח. הנה המהריב"ח כתב שבעיר סמירא נהגו לנקר גיד של שליל והוא כדברי הרשב"א. והנה הב"י דחה דברי הרשב"א וא"כ לכאורה היה נראה להתיר. אמנם אחר העיון מצאתי דברי הרשב"א נכונים וע"כ אעתיק דברי הרשב"א ומ"ש הב"י ע"ז ומתוכו יתבררו ויתלבנו דברי הרשב"א שדבריו דברי אלקים חיים. וז"ל הרשב"א לאחר שתמה על הרמב"ם שאוסר חלבו כתב שי"ל דבגיד קיי"ל כסתמא דמתניתין דסתם לן תנא כר"מ בגיד ור"א דקאמר דהלכו לשיטתן היינו לענין חלבו אבל בגיד קי"ל כר"מ. וזה נראה דעת הרי"ף שכתב בפרק בהמה המקשה קיי"ל כחכמים דאמרו שחיטת אמו מטהרתו ומדנקט חלבו מותר אבל דמו אסור ולא קאמר וחלבו וגידו מותר דתרווייהו אתנהו בברייתא משמע דוקא חלבו מותר אבל גידו אסור ועוד שהביא מתניתין בגה"נ דקתני נוהג בשליל עכ"ל ותמה הב"י שהרי כתב וחלבו מותר אבל דמו אסור דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר"י אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיי"ל כר"י הרי דכתב בהדיא דגידו מותר כר"י דשרי ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נראה דהנה במ"ש הרמב"ם דגידו וחלבו אסור והה"מ כתב משום דסתם במשנה ר"פ גיד הנשה כר"מ ואע"ג דלענין גיד מתנייא מ"מ חלבו וגידו שוין בברייתא ע"ש. ולפענ"ד היה נראה לחלק דהנה הרי"ף בשבת פרק כל הכלים כתב בשם רב צמח גאון דהלכה כר"י ור"מ ור"י הלכה כר"י דזה אינו דדוקא היכא דדברי ר"מ בהדיא אבל היכא דדברי ר"מ סתם ור"י פליג בהא הלכה כר"מ והלכתא כסתם ואף דבברייתא איפלגו בהדיא מכל מקום כיון דבמשנה לא נזכר דברי ר"מ רק בסתם הלכה כר"מ אף דבברייתא נזכר דברי ר"מ כמ"ש הרי"ף פרק כל הכלים. ומעתה זהו לענין גיד דמוזכר במשנה סתם אבל לענין חלבו שוב הדרן לכללין דר"מ ור"י הלכה כר"מ דהא מה דפסק בגיד כר"מ חידוש הוא דר"מ ור"י הלכה כר"י רק דבמשנה סתים כר"מ א"כ אין לך בו אלא חידושו דוקא בגיד קיי"ל כר"מ ולא בחלבו ובזה אתי שפיר דברי הרשב"א בכוונת הרי"ף וגם דברי הרי"ף מדוקדקים דבפ' גה"נ כתב סתם המשנה ובפרק בהמה המקשה הביא דברי הברייתא דתני ביה דברי ר"מ ור"י מתיר א"כ בחלבו דנזכר דברי ר"מ הלכה כר"י ובמשנה לא מוזכר לענין חלב אבל בגיד דמוזכר במשנה הלכה כר"מ ודו"ק היטב כי לפענ"ד כיון אמת הוא וע"כ יש להחמיר כשיטת הרשב"א בכוונת הרי"ף והרבה הארכתי בכלל הזה ולא נפניתי כעת. ומ"ש מעלתו שבשעת ימי המשתה מתאספין לבית אחד מהמחותנים ושם עושין משתה אבל רק ג' או ד' נוטלין ידיהם ואוכלין פת ושאר החבורה אינם אוכלים רק פת הבאה בכסנין וע"ז שאל אם צריך לברך שבע ברכות שאינו שייך רק אחר סעודה והאריך והביא דברי הטוש"ע ופוסקים ומקום שבעלי תשובה עומדין שדעתם דבעינן עכ"פ רוב שיאכלו. הנה בגוף הדבר כל יקר ראתה עינו והביא ספרים הרבה מענין זה. ולפענ"ד היה נראה דודאי מצד הדין ראוי שיטלו כלם ידיהם דבאמת בעוה"ר אינם נזהרים ואוכלין הרבה מה שאחרים קובעין סעודה עליהם וחייב בנטילת ידים וברכת המזון ובל"ז אינם נזהרים לברך על כל דבר שאוכלים וע"י פת שאוכלים נפטרים מכל הברכות. אבל בעוה"ר נמשכו אחרי מנהגי הגוים שעושין ג"כ כעין זה וכל אחד חוטף ואוכל ורוצים לקיים מ"ש חטוף אכול חטוף שתה. אמנם מצד שבע ברכות נראה לפענ"ד כיון דעכ"פ רוצים לברך שבע ברכות ורוצים לעשות סעודה רק שאין רוצים ליטול ידיהם ולברך בהמ"ז ועכ"פ מקרי לענין זה קביעות סעודה. והרי גדולה מזו מצינו דהברכי יוסף או"ח סימן קס"ח נסתפק אי שבת קובע לפת הבא בכסנין כמו דקובע למעשר דחשיב קביעות. וניהו דבעל גינת וורדים חולק ע"ז וגם במגן גבורים מבואר דעיקר כדברי הגינת וורדים דבעינן שאף הסעודה יהיה מפת שקובעין ויהיה בו שיעור שצריך לברך וא"כ מה מועיל מה דהשבת קובע עיי"ש. ולפ"ז כיון דודאי יש בו משיעור הראוי לקבוע עליו סעודה מפת עצמו רק דאין רצונם להתחייב ואוכלין מעט מעט כדי שלא יצטרפו ובעוה"ר הרוב אינם נזהרין בזה. ועכ"פ כיון שסעודת מצוה היא ורוצים לאכול שיברך ומעט מאוכלים אשר נטלו ידיהם ודאי מותר לברך וז"ב דגוף הסעודה ראוי לקבוע עליו ואוכלין מפת עצמו שיעור חיוב ברכה רק שמקלם יגיד להם אבל אין בכחם לבטל השבע ברכות שעיקר הסעודה בא בשביל השבע ברכות וכאן המועט גורר את הרוב כנלפענ"ד. ולענ"ד היה נראה להיפך דמאי דחשיב קביעות לענין שבע ברכות חשוב נמי קביעות לענין שנטלו ידיהם ויברכו בהמ"ז כעין מ"ש המרדכי פ"ק דחולין דמיגו דחשיב קשר לענין תפילין חשיב נמי קשר לענין שבת והביא ראיות לדבר. ע"כ נראה לפענ"ד כל אשר נוגע יראת ד' בלבבו יטול ידיו ויאכל מעט פת ממש כדי שיצא מידי ספק ברכות דאורייתא ובלא"ה מהראוי ונכון לעשות כן כמ"ש למעלה. ולכאורה יש ראיה דעל פת הבאה בכסנין אין מברכין לענין סעודה ג' של שבת ומבואר בש"ע סי' ס"ב דלא מקרי פת וטעם אחר שם משום דאיכא למ"ד דיוצא במיני תרגומא ע"ש. הרי לך דמיני תרגומא לא מקרי סעודה וה"ה פת הבאה בכסנין ואדרבא שם אף שאוכלין סעודה חשובה כיון דאיכא למ"ד דיוצאין במיני תרגימא לא מקרי פת חשוב מכ"ש כשאינם אוכלים רק פת הבא בכסנין ואינם נוטלין ידיהם דלא מקרי סעודה דיברך שבע ברכות. ולכאורה רציתי לומר דמה דאמרו שם דס"ג לא חשוב סעודה כיון דאיכא למ"ד דיוצא במיני תרגימא היינו משום דנחלקו הפוסקים מה נקרא מיני תרגימא ורבים מהפוסקים ס"ל דמיני תרגימא היינו פירות ובשר וגבינה ומכ"ש מפירות וכמ"ש הרא"ש פרק הישן דפת הבאה בכסנין חשוב יותר מבשר וגבינה שפיר מקרי סעודה וכמ"ש הפוסקים שם דסעודה ג' יש לאכול פת הבאה בכיסנין ולא בשר וגבינה ופירות ע"ש ועיין בטוש"ע או"ח סי' רצ"א וא"כ פת הבאה בכסנין אפשר דמקרי סעודה. אבל אחר העיון זה אינו דהרי הפוסקים סתמא כתבו דס"ג איקרי פ"ח כיון דיוצא במיני תרגימא ומדלא כתבו מהו מיני תרגימא ש"מ דאף פת הבא בכסנין דמקרי ג"כ מיני תרגימא להרבה פוסקים גם הוא בכלל זה ואדרבא אפילו אוכלים שם סעודה חשובה לא מקרי פ"ח כיון דיכול לצאת במיני תרגימא. אמנם נראה דאין ראיה משם דלענין פ"ח דבעינן שירבה בשבילו או עכ"פ ראוים להרבות בשבילם וא"כ בשבת דאין שם אותן אנשים רק ששבת עצמו מקרי פ"ח בסעודה ג' דעכ"פ אינו מרבה בסעודה כיון דלדעת הרבה פוסקים יוצאים במיני תרגימא שוב לא מקרי פ"ח אבל בשיש פ"ח בסעודה אפשר דיוצא במיני תרגימא וצריך לברך שבע ברכות. ולפ"ז עכ"פ בעינן שיהי' פנים חדשות וע"כ טוב יותר שיטלו ידיהם ויאכלו פת ממש ומה טוב שיהיה עכ"פ עשרה או עכ"פ ז' אוכלי פת אז יברכו שבע ברכות וכדבר האמור:
448
תמ״טבין המצרים מהרה יזרח אור לישרים כבוד הרב המאור הגדול החריף ובקי המפורסם מוה' דוד מאיר פריש נ"י ראב"ד ומ"צ דק"ק בערזאן:
449
ת״נמכתבו עם השו"ת מסר לי היום הרבני מוה' משה נתן ווילנר נ"י. והנה אם כי מאד חרה אפי על האשה הלזו כי לא נהגה כדת הנשים שבענינים האלו אין הענין כשאלת איסור והיתר שמורין ע"פ ודרכן של נשים שישתדלו לקבל שו"ת וגם מה שנשאת בזבאריז ולא ראו כלל אם יש בידה היתר. אמנם אחר שנעשה המעשה מוכרחין אנו לחפש צדדי היתר. והנה מעלתו הרחיב הדיבור בזה ואין הזמן מסכים לפלפל בזה. והנה מ"ש מעלתו שבשו"ת בית אפרים מחמיר בענין ערכאות. בראשית השקפה תמהתי דשם במת במלחמה שייכי חששות הב"א דאחריות האנשים על השומרים שלא יניחו איש לברוח אבל מה ענינו להשפיטאהל של חולים ולמה להם לכתוב שמת ואלו האחריות החולים עליהם וגם התפארות לא שייך בזה ואדרבא יותר תפארת להם אם היו יוצא משם בריא היו מראים מלאכתם וכל מעשה תקפם וגבורתם במלאכת הרפואה אבל כשמת מה התפארות שייך בזה. שוב ראיתי בסוף תשובת מעלתו שהרגיש קצת בזה וז"פ. והנה אם מועיל ערכי בלי מסל"ת כבר האריך בשו"ת כנסת יחזקאל והרבה הארכתי בזה להרב הגאון המנוח מוה' אהרן פרענקיל ז"ל זה רבות בשנים לענין מלחמה ואח"כ בכמה תשובות אשר הארכתי בזה והנה מלבד כי יפה כתב מעלתו כי כאן הוא מסל"ת גמור שהרי השרים מהשפיטאהל כתבו לטארניפאל ומשם נכתב לזבאריז אף גם דהרי כתבו מטארנאפאל אודות הירושה אם נשאר איזה דבר וכל כה"ג ודאי לא משקרי ולמה להם כל הטורח ומי ביקש זאת מידם וכבר אמרו בגיטין דף ס"ז דבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי ומכ"ש מעשה כזו לכתוב לטארניפאהל שישלחו לזבאריז אודות זה האיש משה שמת ורשמו היום שמת ואיך שייך בזה חשש משקרי והרי לענין ממונות ודאי מהמני בערכאות והרי כל עיקר מה שבא משרי השפיטאהל הי' אודות הירושה וכיון שלענין זה נאמנים ממילא ע"כ שמת דבחיים לא שייך ירושה וז"ב ופשוט. עוד נ"ל דבר חדש עפמ"ש הב"ש סימן י"ז ס"ק פ"ד ליישב קושית הט"ז ותורף הדברים הוא כמ"ש האבני מלואים וכמה מחברים בתשובתם לבאר דברי הנוב"י דעל אותו האיש שאנו מכירין אמרינן שיש לו חזקת חי ואותו איש שלא ידענו אמרינן דזה מת דזה נודע דיש מתים בעולם רק זה האיש שאנו מכירים זה יש לו חזקת חי וכעין מ"ש הש"ך חו"מ סימן קל"ג לענין גנבי דדוקא על איש פרטי לא שייך לומר זה גנב אבל על איש לא נודע יש לומר דגנב ולפי זה נראה לפענ"ד דבר נכון דאף שהיה בא ממלחמה לא שייך כאן להעמיד זה בחזקת חי דהנה חזקת חי כפי הנראה מש"ס קידושין דף ע"ט וב"ב דף קנ"ג הוא משום דרוב אנשים בריאים הם ומאן דקא מפיק נפשיה מחזקת בריאים עליו להביא ראיה ע"ש ולפ"ז זה האיש משה שהיה חולה שמנה שנים ור' יצחק מזבאריש הי' אצל משה יאליש מזבארז שני שבועות מקודם וראה שנרקב ואש קדחה בבשרו שקורין בראנד ושיער שיותר משתי שבועות לא יוכל לחיות וא"כ אף שרוב חולים לחיים מכל מקום אתרע חזקת בריאתו של זה האיש משה יאליס שהרי היה חולה כמה שנים וא"כ יצא מחזקת בריאת רוב אנשים הבריאים וא"כ ממילא מה"ת להוציא איש אחד מחזקת רוב בריאים שיש לאנשים והרי מוטב יותר לומר שזה האיש מת שהיה חולי ידוע מכמה שנים וגם היה נרקב ואש קדחה בבשרו. וע"כ הדבר ברור דכאן הערכאות נאמנים בלי מסל"ת ומכ"ש כשיש מסל"ת גמור כמ"ש מעלתו ואף שלא כתבו רק שמו מ"מ כיון שכתבו שמו ושם עירו ואנחנו ידענו שבזבאריז היה זה האיש משה יאליש החולה ונסע לווין להשפיטאהל סגי בזה ואין לך אומדנא גדולה מזו. וע"כ גם אני מצטרף להיתר האשה הלזו ויתירה כדין האשה הנשאת בע"א וכ"ש כאן שאין כאן ע"א רק ערכי בודאי צריך ב"ד של שלשה. והנה א"ל דיש לחוש שמא בדו מלבם כל הענין ולא מת שום אדם דזה אינו דמלבד דמה"ת לחוש שיבדו ענין שקר מוחלט דאף סתם עכו"ם לא חיישינן שיתכוין להכשיל אם לא שנהנה ממנו כמבואר ביו"ד סימן קי"ח והובא בב"ש סימן י"ז לענין קושית זקני השער אפרים אף גם דעכ"פ מידי ספיקא לא נפיק והרי אתרע חזקת חי של האיש הלז ודברי הריב"ש דיש שתי חזקות חזקת חי וחזקת אשת איש כבר האריך הנוב"י דהמה אחד ושלובים זה בזה. וגם נראה דכיון דזה האיש לא בא לביתו ולא נשמע ממנו דבר א"כ ממנ"פ אם נתרפא למה לא הגיד לשרי השפיטאהל ואם לא נתרפא ורצה לבקש תרופה במקום אחר למה ברח ולא הגיד אטו הי' לו איזה מניעה בזה ושאני במלחמה דממלט לנפשו בלי הגיד שום דבר וגם שייך משום כסופא ברח אבל כאן למה בוש וממי היה מתיירא וע"כ הדבר ברור דנאמנים עכו"ם ערכאות והאשה קריינציא אשת המנוח ר' משה יאליש מותרת להנשא:
450
תנ״אשלום וכ"ט לה"ה הרב וכו' מוה' פלוני ראבד"ק:
451
תנ״במכתבו הגיעני בש"ק העבר. הנה שלחתי אחרי האשה הידועה ובאה אלי ונחרדתי בשמעי מפיה כי נתנה שם בעד קבורת אביה סך שלשה אלף ושש מאות ר"כ ומעולם לא שמעתי אף במות גביר עצום אשר לו האלפים ורבבות לתת סך כזה וע"ז יש לה כתב קבלה ובכ"ז לא רצו והניחו המת בבזיון ועברו על בל תלין ועשה דקבור תקברנו שהוא נוהג בכל המתים כמ"ש הלח"מ הלכות סנהדרין פי"ג והארכתי בזה בגליון הרמב"ם שלי ועיין מגן גבורים סימן ע"ב ואין הספרים תחת ידי כעת כי אני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ושהה המת בנוולו ובבזיון שני מעל"ע כמשפט והאשה הוכרחה לנסוע משם כי יראה מפני חמת המציקים אשר נתנו רשיון לדלת העם לעשות משפטים וכבר נודע דרכם וע"ז רגזה הארץ ובושתי מאד לשמוע כזאת על קהלה נאה וחסידה ובאמת אף כי יאמרו המושלים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלי דמים אבל כאן שופעת כעגלה דמים זה לא מצינו ועוד תוסיפו לבקש ממנה עוד מעות אשר לא כדת ובאמת אם היתה רוצית לצאת בערכאות היתה מצלת כל המעות בחזרה אבל היא לא רצתה ובקשה לדון בדיני ישראל ואם כי בעוה"ר מה כח ב"ד יפה בזמנינו ולא יוכלו למנוע בני ישראל מאשר יחשבו כי באמונה הם עושים אבל לבקש עוד מעות לא ידעתי. והנה בגוף הענין שנהגו לקחת ממון בעד הקבורה לא נודע מאין באו לזאת. והנה מהא דאמרו בב"ק דף קי"ב נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו אינו ראיה דשם אם נימא דזבין פנחס השדה ואח"כ כשיגיע היובל ותחזור שדה לבעלים יהיו באמת נקבר בקבר שאינו שלו וזה גנאי לצדיק אבל שדה בוכים שהוא שייך לכל בני עיר וכלם משותפים בה ואם משום שיוכלו לקברו בקבר שאינו לפי כבודו הנה אם בעל משפחה הוא מחוייבין לקברו בקברות בני משפחתו כי גם קודם מתן תורה הי' לכל משפחה ומשפחה קבר בפני עצמו כמ"ש הרמב"ן בפרשת חיי ומה שנתן אברהם אבינו כסף מלא לעפרון אף כי ארץ ישראל מוחזקת מאבותינו. הנה באמת יש לומר דזה דוקא לאחר שבאו אבותינו לארץ זכו בהם למפרע מאברהם אבינו אשר הקב"ה הבטיח לו א"י הקדושה ואף אם נימא דאברהם קנה תיכף הארץ משעה שאמר לו קום התהלך בה לארכה ולרחבה וכדאמרו בב"ב דף ק' שקנה אברהם בחזקה מכל מקום אז שלא נתפרסם בין האומות אמונה אלקית השלטת בארץ היה נראה לעיני העמים כגוזל וממדת טובו של אברהם אבינו וממוסרו הטוב הנוהג בחסדו עם כל איש היה שיקנה בכסף מלא שלא יהיה נראה כגוזל וגם היה מתיירא שלא ישחית עפרון השדה וישליך המת ע"פ חוצות ומי יהי' יודע זאת. וגדולה מזו מצינו שהקב"ה לא גלה המקום המקודש ואמר בכל מקום כי אם אל המקום אשר יבחר ד' משום שלא יקלקלו האומות המקום המקודש כמ"ש המורה טעם זה. ובזה פירשתי בחידושי לתורה הנקוב בשם דברי שאול עודנה בכת"י במ"ש ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה שהוא מוקשה. ואמרתי בזה דהנה הקב"ה אמר והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך ולא גלה לו המקום המקודש אבל אברהם הבין קדושת המקום שבו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא וקין והבל הקריבו שם וגם נח בנה שם מזבח כשיצא מן התיבה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות בית הבחירה הלכה א' ב' ע"ש ובכ"מ וע"ז אמר ד' יראה היינו שיראה המקום הזה המקודש כפירוש האונקלוס אשר יאמר היום והיינו לעתיד כפירש"י שקאי על כל מי שיהיה בדורות הבאים ואז כבר יתגלה המקום ויהיה אמור בשם בהר ד' יראה שהוא הר ד' המקודש וא"כ אין ראיה מאברהם וגם יעקב קנה חלקת השדה במאה קשיטה אף כי מוחזק היה כי אז לא נתפרסם עדן. אמנם לפענ"ד נראה כיון שערב לאדם שיהיה נקבר אצל אבותיו כדאמרו בירושלמי שמותר לפנות ממקום למקום שנוח לו לאדם להיות מונח אצל אבותיו כמבואר בטוש"ע יו"ד סימן שס"ג וא"כ שוב כשתחזר השדה ביובל יהיו בני המשפחה של מי שהשדה היה שלו מחזיקים בקברות בני משפחתם ואז לא יהיה מניחים לקבור בני הצדיק להיות נקברים שם וכדי בזיון וניהו שלהצדיק בעצמו נתן בעל השדה רשות כמ"ש המשנה למלך פי"א משמיטה ויובל אבל לבניו אחריו לא יניחו לקבור וז"ב בכוונת הש"ס ועכ"פ בקברות העיר שהמת הי' דר שם לא מבעיא אם היה שם בעל משפחה פשיטא שהי' מחויב לקבור אצל אבותיו וגם קודם מתן תורה היה המנהג כן כמ"ש הרמב"ן בפרשת חיי הנ"ל אלא אף אם לא היה בעל משפחה כיון שהיה איש ישר הולך סוחר נכבד לומד למד ומגדולי היחס פשיטא שמחויבים לתת לו קבר לפי כבודו ולמען לימודו ואף כי שנתנה סך רב בעד זה למה יבקשו תואנות ובפרט שהיא מבקשת דין בב"ד של ישראל ואם לא תאבו לשמוע לדון בדיני ישראל אז חלילה תהיה מוכרחת לדון בערכאות ומאד בקשתי לבל תניחו לבא לזה כי לא תצליחו. שוב נזכרתי שבשו"ת ח"ס חלק יו"ד סימן שכ"ט וסימן של"א האריך בענין הלז. והנראה לפענ"ד כתבתי יעו"ש ותדעו כי רעתם רבה ועשו שלא כתורה במח"כ וד' יסלח להם כי לכל העם בשגגה:
452
תנ״גשלום וכ"ט לכבוד הרב הגאון וכו' מוה' שמרי' שמואל בק' מעזריטש:
453
תנ״דמכתבו הגיעני תמול וקראתי לשבת עונג בשמעי משלומו אמנם אח"כ ראיתי את כל התלאה אשר מצאתהו בדבר הגט ובאמת אומר כי היטב אשר עשה ויישר כחו כי אחרי אשר האשה כבר נשאת ונתגרשה והיא פרוצה ביותר בודאי מצוה קעביד לזכותה להצילה מאיסור א"א החמור ובאמת עפ"י דין הגט כשר בדיעבד כמ"ש מעלתו באורך ובתשובה שהשבתי ויישר כחו שהעתיק לי תשובתי כי לא אצטרך לחפש בין המכתבים. והנה אודיע לו כי הרב מוה' שמואל הדיין כתב אלי בקיץ העבר אודות זה ולא השבתי לו כי אמרתי טוב לי כי אחריש למען לא יתעורר מדנים. אחר כן כתב אלי שנית והשבתי לו מעלי יומא דכיפורי והראיתי לו אשר כדין עשה מעכ"ת והסברתי לו סברת זקיני הגאון בעל מג"ש ז"ל ואז הייתי יושב בקרית חוצות ולא היה לי שו"ת פ"י ועתה כבוא מכתב מעכ"ת עיינתי בפ"י וראיתי כי היטב לראות מעכ"ת וגם ש"ב הגאון בעל ב"א ז"ל נסתייע ג"כ מדברי שו"ת פנ"י הנ"ל שהיה אתו בכתובים ע"כ על דעתי שלא ידבר עוד מזה ולא יכתוב להרב פלוני כי כמוהו כמוני יודעים חריפתו ובקיאתו וכל כחו אינו אלא בפה אבל לא ידע מאומה מכל אשר האריך מעלתו ולדעתי כשר הגט הראשון לבד וכדאי הבעהע"ט כפי הבנת פסקי מהרא"י והג"פ בדבריו שמכשיר אפילו בשינוי לסמוך עליו בשעת הדחק ואף שבשו"ת לחמי תודה רוצה לחלוק על הג"פ בהבנת דברי העטור הנה גם הפסקי מהרא"י הבין כן דברי העיטור ואני מעיד שכבוד דו"ז הגאון בעל ישועות יעקב ז"ל אף שבספרו כתב שאין לסמוך על עבודת הגרשוני אבל קרה מעשה והיה עיגון גדול וסמך על עבודת הגרשוני ואחרי כי מצאתי דברי העיטור ודאי כדאי העיטור לסמוך עליו בפרט שהיא אשה פרוצה וכבר עברה ונשאת פ"א בודאי מהראוי להדר שלא תהיה נכשלת באיסור ומה גם שמעכ"ת נתן גט חדש ג"כ. ומה שמעלתו לקח הגט הישן שנית ומחק שם אבי האשה זה לא נראה לפענ"ד כי מחק פוסל בגט ומה שנתן גט חדש זה בודאי כשר ואין זה חשוב ביטול הגט הישן כי הב"ד אינן יכולין לבטל הגט הישן וכיון שלא נדע איזה מהן יבחר ממ"נ מגורשת. מדי דברי זכור אזכור כי אחרי ימים רבים שכתבתי לכבודו התשובה מצאתי בתוך כתבי קודש אשר לי כי גם אני הקשיתי קושית מעכ"ת והשבתי בדרך אחר:
454
תנ״השלום וברכה וכ"ט לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסים חריף ובקי מוה' יואל אשכנזי נ"י האבד"ק זלאטשיב:
455
תנ״ומכתבו נמסר לי היום ויען כי ביקש להשיב לו תיכף אמרתי ארוצה ואשובה. והנה במעשה שאירע אחד היה דר בכפר בקרעטשמע הוא ואשתו ונער אחד משרת אותם ובלילה אחת בחצי הלילה שמעו כקול אש דולק ויצאו וראו והנה אש מתלקחת כל הגג כולו והתחילו צועקים והיו ערומים בלי מלבושים עליונים ונכנסו לתוך הבית להציל בגדיהם וכשהוציאו התיבה האשה לא נכנסה עוד לתוך הבית ובעלה נכנס עוד להציל יתר המטלטלין והנער המשרת רץ לקרוא את השכנים להציל וכשחזר הנער למקום הדליקה האשה בכתה ובעלה לא ראה ושאל אותה איה בעלך אמרה לו שנכנס לתוך הבית להציל ולא ראיתיו עוד והנער אמר ששמע בעת בואו צעקת אדם מתוך הדליקה אוי ואבוי ונדמה לו שהוא קול של בעל האשה ובתוך כך באו השכנים מהכפרים אחרים ושאלו ג"כ להאשה אי' איפוא בעלך והשיבה ג"כ שנכנס לתוך הבית ולא ראתה ולא יכלו לקרב לתוך הבית כי הוא בוער באש וראו מרחוק איש בתוך הבית והנה שורף כי ליחכה האש מראשו ועד רגלו ולא הכירו מי הוא ודחפו את הבית במקלות שתפול החומה עליו לכסותו כדי שישאר גופו קיים לקוברו ואחר כך הוציאו אותו משם והי' כלו גחלת אש ולא ניכר כלל אף שהי' קיים ברגליו ובבטנו וראשו אבל לא היה לו שום צורה ולא פרצוף פנים וראו חלק אחד של תחתיו נשאר המכנסיים שלו וראו המאטריע והכירו החייט והמוכר שמכר לו המאטריע זה תורף המעשה. והנה מעלכת"ה הביא דברי הש"ס יבמות קי"ד האי גברא דבשלהי הלילא אתלי נורא בי גננא אמרה להו דביתהו חזו גבראי חזו גבראי אתחזי גברא חריכא דשדא ופסתא דידא דשדיא סבר רחב"א למימר היינו עשינו עלינו בית עשינו עלינו מערה אמר רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גבראי חזו גבראי ועוד גברא חריכא דשדא ופסתא דידא דשדיא ורחב"א גברא חריכא דשדיא אימא אינש אחרינא אתי לאצולה ואכלתי' נורא ופסתא דידא דשדיא נורא איתלא ואתיליד בו מומא ומחמת כיסופא ערק ואזל לעלמא והנה כלם פסקו כרחב"א. וכתב מעלכת"ה דאפילו לרבא יש לומר דלא התיר רק כאן דאמרה חזו גבראי אבל כאן אין שום אדם רואה שלא ראהו אותו פשיטא דחיישינן לאיש אחר ומה ששמע הנער קול אוי ואבוי אפשר קול איש אחר שמע וזה נכון. אמנם מעכת"ה הביא דברי הרי"ו שהובא בד"מ שכתב וז"ל דוקא שאותו פס יד אינו מאיש החרוך כאן דאם אמרינן שמא מבעלה הוא הפס יד וברח מחמת בושת אבל אם לא היה שם פס יד אלא האיש החרוך נאמנת וכשאמרה מתחלה ראו בעלי [וכבודו לא העתיק יפה דברי הד"מ] וממילא כשראינו רק אחד שנשרף וידעינן שבעלה היה בתוך השריפה ממילא אמרינן שהוא בעלה הנאבד ואשתו מותרת. אמנם מה דסיים דנאמנת באומרת שהוא בעלה מיירי דוקא באמרה ודאי שהוא בעלה וע"ז הביא מעלכת"ה דברי הב"ח ודברי הב"ש סי' צ"א וסי' ק"ס. ובאמת שלכאורה היה נראה דמה שכתב הרי"ו מי שנשרף וצעקה אשתו ראו בעלי נשרף נאמנת זה הביא המעשה דש"ס אבל מה שמחלק בין היה פס יד או לא זה אף כשלא אמרה ראו בעלי שנשרף דאינו תלוי בזה כלל ומעשה שהיה כך היה אמנם הב"ש סי' ק"ס הביא דברי הרי"ו הנ"ל והקשה מהא דמבואר בסעיף ל"ב דאם נפל למים והעלו רגל אם ליכא סימן מובהק אמרינן זה האיש שנפל למים עלה והלך לדרכו ורגל זה הוא מאיש אחר וא"כ גם כאן למה לא חיישינן שמא אדם אחר היה כאן ונשרף וע"כ רצה לומר משום דהיא צעקה בעלי נשרף להכי לא חיישינן אלא היכא דמוכח שהיה שם איש אחר. ובאמת שלפענ"ד ל"ק כלל דשם בנפל אם חיישינן דגלי אשפילוהו והלך לו והך דמצאו רגל אחד אינו ראיה דחיישינן שהרגל הוא מאיש אחר וזה הלך לו אבל בשריפה הרי בודאי מהראוי לומר שאחרי שהלך בתוך השריפה להציל בודאי זה הוא הנשרף והרי בנפל לתוך כבשן האש מעידין עליו שמת ואף דהמגיד מחלק בין נפל לתוך כבשן שהוא עמוק ואינו יכול לעלות אבל אם נפל לתוך המדורה יש לומר שמא יצא וזהו דוקא כשלא נמצא איש שנשרף אבל כשנמצא איש שנשרף מהיכא תיתי לתלות באחר אף שלא צעקה ראו זה בעלי ועיין ב"ח שכתב דאם נמצא שם עצמות נשרפין אמרינן דנשרף אף שהיה יכול לצאת משם וכתב הב"ש ס' צ"א דבריו אינם מוכרחין וכן בסעיף ל"ב לא משמע כן ומעל"כ הביא דברי הב"ח ולפמ"ש ל"ק דשאני התם דחיישינן שמא גלי אשפילוהו ומהרגל אין ראיה לכל הגוף אבל כל שראינו עצמות של איש ושלדו קיימת או אף שאין שלדו קיימת כל שלא ראינו אחר מסתמא זה הנשרף הוא. והנה לפענ"ד נראה להוסיף דהרי צריך להבין בהך מעשה דשלהי הלולא דאמאי לא נימא כאן נמצא כאן היה דכאן ראינו שבעה נכנסו שם ומהכ"ת לתלות באדם אחר וזה ערק לעלמא והרי בהך דיצחק ריש גלותא בר אחתא דרב איבא הוי קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכב שלחו מתם יצחק ריש גלותא בר אחתי' דרב איבא הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא רבא אמר לא חיישינן וכן קי"ל. הרי דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ובודאי הוא הוא א"כ כאן ג"כ נימא כאן נמצא כאן היה כיון שבעלה ודאי נכנס ונשאלתי בזה מחכם אחד. ולכאורה השבתי בזה דכאן יש ריעותא דיש גברא חריכא ופסתא דידא והיינו פיסת יד מאיש אחר א"כ חזינן שע"כ הי' גברא אחרינא כאן ולא שייך כאן נמצא כאן היה שהרי בודאי היה כאן עוד אחר אבל בהך דיצחק ריש גלותא אמרינן דלא הי' שם אחר ז"ז וכנכ"ה וא"כ הן הן דברי הרמ"ה דרק ע"י פיסתא דידא הוא דחיישינן. עוד יש לאלוה מילין דכבר נודע דברי הב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד דיש לנו לתלות טפי באדם אחר שלא נודע לנו חזקת חיותו שמת משנתלה דזה האיש שנודע לנו חזקת חיותו מת וביאר הדברים אף דהאחר בודאי הי' לו חזקת חי וכבר צוח הנוב"י בזה דמה בכך שלא הכרנו אותו אבל ידענו בבירור שהי' חי. אמנם ביאור הדברים כתבו האחרונים והארכתי בזה בכמה תשובות דמסתבר לומר שאותו הפרט שידוע לנו חזקת חיותו לא נגרע חזקת חיותו אבל אותו שלא נודע לנו הרי הרבה מתים יש בעולם וכעין שכתב הש"ך חו"מ סימן קל"ג לענין רוב גנבי ישראל ולפ"ז לכאורה צריך ביאור בהך דיצחק ריש גלותא דמהכ"ת לתלות בכאן נמצא כאן הי' הא זה יצחק ריש גלותא הי' נודע לנו חזקת חיותו ומהראוי לומר שזה חי עודנו ונתלה יותר שזה האיש אתא מעלמא ומת שלא נודע לנו חזקת חיותו. אמנם אחר העיון זה אינו דהרי אף דנימא דאיש אחר היה הא נודע לנו חיותו בבירור שהרי העדים מעידים שזה הלך עמהם מקורטבא לאספמיא רק שלא נודע אם זה הוא יצחק ריש גלותא או אחר אבל נודע לנו שזה היה חי בבירור ע"כ שוב מוטב יותר לתלות שאותו האיש שידענו שהלך מקורטבא לאספמיא הוא שמת וכאן נמצא כאן היה וז"ב. ולפ"ז זהו שם אבל כאן שיש גברא חריכא ופסתא דידא א"כ נודע לנו ששני אנשים שרופים אחד שלם וא' פסתא דידא א"כ יש לתלות דאותו אחר שלא נודע לנו חיותו זה המת והפיסת יד הוא מבעלה שנודע לנו חיותו ואמרינן דעודנו חי ואזיל לעלמא וז"ב דלא שייך כאן כנכ"ה. ובזה מיושב קושית הריטב"א א' למה להש"ס לומר דפיסתא דידא הוא דבעלה דלמא גם פסתא דידא הוא דאחרינא ולפמ"ש יש לומר דרק בשביל חזקת חי דבעלה תלינן אבל לחדש שהי' כאן שלשה ובעלה יצא מכאן לגמרי זה לא אמרינן דשייך כנכ"ה ועכ"פ נתברר שיטת הרמ"ה ואף דשיטת הרשב"א בחידושיו ליבמות דף קכ"א בהך דשלשלו רגלו שהקשה מהך דשלהי הלולא משמע דלא כרמ"ה כבר כתב הנוב"י בס' מ"ו ובסי' ל"ח במהד"ק להסכים דברי הרשב"א ושאני ים דהרבה אנשים נטבעו ע"ש אף דבסימן מ"ב לא כתב כן אבל העיקר כדבריו בסי' מ"ו ובזה מיושב קושית הב"ש סי' צ"א וסי' ק"ס הנ"ל ודו"ק. והנה מעלכ"ת הביא דברי המבי"ט הובא בק"ע דאמרינן דהיינו הך שנאבד הוא שנמצא וכבר האריך בשו"ת יעקב סימן י"ד ותלה זאת בפלוגתא דרבי ורשב"ג בשדה שנאבד אי אמרינן הוא שדה שנאבד הוא שנמצא ומעל"כ הביא דברי הנוב"י מהד"ק סי' ח"י שהקשה למה נקט הפלוגתא לענין אדם הנכנס בה אמאי לא פליגי בשדה עצמה וע"כ כתב דדוקא לענין אדם דיש לו חזקת טהרה אבל השדה עצמה אין לה חזקת טהרה וע"ז כתב מעלתו דכל שהשדה היא בחזקת טומאה אזדא לה חזקה דאדם וכמ"ש הריטב"א בקידושין לענין שליא והאריך כבודו לדמות גם דברי התוס' יבמות פ"ב לזה ובאמת דברי הריטב"א סותרים לדברי התוס' בעירובין ועיין בריטב"א שם מ"ש בשם הר"מ בר שניאור ומ"ש הוא בזה ולדברי הרמב"ן שניאור מצינו לו חבר בדברי התוס' נדה דף ב' כמ"ש בשו"ת מזרחי ח"ב ס"כ ועיין בס"ט שם וגם דברי הריטב"א עצמו העיקר כמ"ש דו"ז הגאון בישועת יעקב סימן י"ז באורך ואם נרצה לבאר זאת אין מספיקין ואין מפסיקין וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות. אמנם מה שנראה לי בענין זה אבאר דהנה צריך להבין הך דתלינן שדה שנאבד היינו שנמצא צריך ביאור היאך היה הדבר אי ברה"י הא אף כל מה שאתה יכול להרבות ספיקות ברה"י טמא וא"כ ניהו דתלינן דהיינו הך שנאבד ע"כ מידי ספק לא יצא ואי מיירי ברה"ר כל ספק טהור. אמנם נראה דהרי באתחזק טמא הספק אף ברה"ר ולפ"ז נראה דזהו המחלוקת דלרבי דאמרינן הך שנמצא הוא שנאבד נמצא דלענין מה שנתחזק כאן טומאה תלינן דהיינו הך שנמצא היינו הך שנאבד וכיון שלא מקרי אתחזיק טומאה דאמרינן האי שנאבד הוא שנמצא ושוב הספק ברה"ר טהור ורשב"ג דלא ס"ל הך חזקה הו"ל אתחזיק איסורא וטמא. ובזה יש לדחות דברי הנוב"י הנ"ל דזה באמת פלוגתא דרבי ורשב"ג דלרבי לא מקרי אתחזק משא"כ לרשב"ג. ובזה יש ליישב קושית הרב השואל בנוב"י שם דדברי רבי סותרין אהדדי דכאן סובר היינו הך שנמצא היינו הך שנאבד וביבמות דף קט"ו ע"ב אצריך רבי סימנים ולא סמוך לומר היינו הך שנאבד היינו הך שנמצא ולפמ"ש אתי שפיר דכאן לא נצרך רק להסיר החזקה וא"כ אף שמידי ספק לא יצא מכל מקום ספק טומאה ברה"ר טהור משא"כ התם מידי ספק לא יצא. איברא דלפ"ז מה מדמה בפסחים דף יו"ד לענין עכבר וכן בבכורות דף כ"ה לענין בעל מום ומה ענינו לרבי דשם מחמת ספק טומאה ברה"ר טהור. אמנם נראה דעיקר הכוונה היא דכל שלא אתחזיק איסורא מהיכי תיתי לחוש כאן לאסור ולמה נחוש שהיה שם כבר אחר מה שלא ראינו כלל וכן בבעל מום כל שלא ראינו שום ריעותא מהיכי תיתי לחוש שהי' כאן איסור כלל. וזהו דמדמה לשדה דאמרינן היינו הך שנאבד ולא מקרי אתחזק טומאה וה"ה כאן אבל כל שהיה כאן אסור לסמוך ע"ז שלא יהיה ספק כלל גם רבי מודה דעכ"פ מידי ספק לא יצא. והנה נסתר מחמתו דברי המבי"ט והשב יעקב דכאן דאתחזיק איסור א"א לא סמכינן ע"ז לומר דהיינו הך שנאבד הוא הנהרג או הנצלב דעכ"פ מידי ספק לא יצא ודו"ק. וע"כ אין לסמוך על דברי המבי"ט והשב יעקב וכבר דחו כל האחרונים דברי המבי"ט בפנים אחרות. ומ"ש מעלכ"ת בביאור דברי התוס' יבמות פ"ב יסלח לעיין בר"ש מסכתא תרומות פ"ז ובמג"ש פסחים דף ט' יו"ד שם נמצא דזה ענין אחר. ומ"ש דכאן לא נלך בתר רוב והביא דברי הסמ"ע חו"מ סימן רנ"ט. הנה גוף דברי הפירוש בסמ"ע כבר זכיתי בה תחלה וגם כתבתי בהגהותיי בחו"מ שם ובהגהותיי ליו"ד סימן קכ"ט וגם בדברי הט"ז סימן ק' ובטו"ז שנדפס מחדש על הש"ע חו"מ סי' רכ"ט הרגיש בזה יעו"ש. מעתה נשוב לענין דינא הנה לסמוך על קורבא כבר האריך בזה בשו"ת ב"א חלק אהע"ז סימן י"א בהתשובה שכתב להנוב"י וכבודו כתב שלא ידע היכן הוא עי"ש וימצא. אבל העיקר לדינא סמכינן על דברי הרמ"ה הנ"ל ולא בעינן שתאמר ראו בעלי וכמו שכתבתי בכוונתו וכמ"ש בשו"ת זקני הב"ח ז"ל וכן העלה ש"ב בספרו ב"א שם ואף הנוב"י מודה בכה"ג וכמ"ש כבודו וביתר פלפול מעכת"ה. הנה מע"כ אין לו טורח רבים עליו ואני רשות הרבים עלי ולא אוכל להאריך בזה ובפרט שאינו נוגע לענין וע"כ האשה מותרת לחלוץ. אלה דברי ידידו דו"ש באהבה רבה ואהבת עולם:
456
תנ״זיצו ד' את הברכה ושלום לכבוד הרב המאוה"ג וכו' מוה' נתן הלוי נ"י אבד"ק קוליקוב:
457
תנ״חמכתבו נמסר לי היום. והנה שמחתי מאד כי הודיעני כי כבר רצה אלקים ונתן בלב אנשי קהלתו להקים עליהם איש אשר יצא ואשר יבוא לפניהם. להורות להם חק ומשפט ולא תהי' כעיר פרוצה אין חומה והי' כמה מכשולות בדבר הוראה אשר בעוה"ר גם בימי הרש"ל כבר אמר וקרא בקול היודעים מועטים והמורים מרובים ואנן מה נעני אבתרי' אינם יודעים שאינם יודעים ויתן ד' כי יהי' רגלו רגל מבורכת לו ולכל אנשי העיר ויהי' שלום במחנותם אין פרץ ואין צוחה ומד' ישאו ברכה. והנה מעל"ת בבואו העירה אמר בלבו לקיים דברי חז"ל ויחן פני העיר שקבע להם ערובין גם מעל"ת ראה איזה פרצות בעירובין ע"י הפרצות ואמר לתקן ובקש מאד להשיבהו תיכף ואמרתי להשיבו מיד כאשר תעלה מצודתי היום כי יאמין לי כי הרבה שאלות אשר באו היום ואני הקדמתי אותו למען כבודו ולמען למודו. והנה מעל"ת שאל כי יש שם מחוץ לרחוב בתים של יהודים סמוכים זה אצל זה. וזה כנגד זה ע"י עירוב בצה"פ אבל מפני השריפות שהי' שם כ"פ ר"ל יש שם הפסק גדול בין בית לבית כט"ז ט"ז אמות ובאיזה מקומות עוד יותר רק צייל אחד יש שם בתים סמוכים זה אצל זה ובשלשה ציילין יש שם מבית לבית יותר מעשרה אמות פרוץ מרובה על העומד ולשיטת הרמב"ם סי' שס"ב סיו"ד ל"מ אם לא כשהוא ברוח ג' כמו במבוי מפולש וכאן היא מפולש משלשה צדדים אך ראה שאפשר לתת הערובין בדרך זה אם נכנס להמבוי בתי עכו"ם שתחת הרחוב הסמוכים זה לזה דהיינו למתוח החבל מקצה צד העומד לבית של עכו"ם הראשון שתחת צייל השני ואז יהיו כל הבתים מחוברים ומעורבים מחמת הפלוטין של עכו"ם בין אחד לחבירו וממילא יהיו בתי היהודים שבתוך הרחיב מתוקן כי יהי' באמצע אך זאת עמד לו מנגד איך נעשה שהגוים מבטלים רשות ושמע מחותנו הרה"ג נ"י שעשה בעירו ששכר מאדון העיר אך מעל"ת נתקשה דמ"מ הבית ורשות דריסת הרגל של העכו"ם הרי הוא בעה"ב ומה מועיל השכירות מהאדון ומה דמועיל שכירות גזבר המבואר בסי' שפ"ב היא דוקא כשהבתים שייכים להמלך וע"כ שאל מעל"ת מה לעשות. והנה באמת אם לזה חשש רו"מ גם זה החשש בעירות גדולות פ"ק ובבראד שאף שהמלך יר"ה הרשה לעשות ערובין והקיסר לעפאלד ינוח בצדקו על משכבו הרשה להיהודים דפה לעשות עירובין וכן בבראד וכדומה אבל מ"מ גוף הבתים הם של העכו"ם וא"כ מה מועיל וכאן בתי העכו"ם ויהודים מעורבים הרבה ומה מועיל הרשות אך נראה לפמ"ש הריב"ש הובא ביתה יוסף דכל שיש רשות להאדון לשנות הבתים כפי מה שירצה ולתת להם מצד אחר א"כ לכך מותר לטלטל במבוי ואף שהריב"ש כתב דבבית עכו"ם אסור לטלטל רק במבוי כבר תמה עליו זקיני הח"צ בתשובה סי' וא"ו ועכ"פ יש היתר ברור כיון דאדון העיר יש לו כח לשנות הבתים ולתת להם מן הצד. שוב הו"ל כתפיסת האדון באמצע ומותר ובאמת לפי מה שאמרו בב"ב דף נ"ה דכל בתי העיר משועבדים למלך בשביל מס המלך והמלך יר"ה נקרא מוחזק עד שאמרו דבטלת ירושת בנו הבכור ועיין בתוס' שם ד"ה א"כ ובש"ע חו"מ סי' ער"ח ועיין תוס' קדושין דף ל"ו דלכך נפטרו השדות מתרומות ומעשרות והתוס' לא הזכירו הך דבב"ב אעכ"פ תפיסת ידים להמלך יר"ה בכל הבתים וא"כ די בזה לדיני עירוב. ולפ"ז ה"ה באדון העיר שיש לו רשות לשנות הבתים ועכ"פ משועבדות הן לו ואף שכעת הועמד משרי הקיר"ה בזה ונלקח הכח מאדון העיר עכ"פ הוא ושר המלך יר"ה יש להם כח בכל בתי העיר וא"כ הרי מלך יר"ה הרשה בכל עיר לעשות עירובין ושוב סגי ליקח מאדון העיר השכירות וגדולה מזו נלפע"ד דאף אם אין לו כח רק ע"י אלמות ותקיפות יוכל להכניס איזה דבר בכל בית ובית סגי בהכי לענין עירוב והרי בש"ע סי' ת"מ מבואר שיטת הרמב"ם דס"ל דכל שבאלמות מחויב הלה לשמור חמצו של עכו"ם ולקבל אחריות מקרי אחריותו ואף שהט"ז האריך לחלוק שם ע"ז כבר הארכתי בזה בתשובה. והראיתי דבחולין דף ל"ט ע"ב גבי רישק והר ובחדושי רשב"א שם מבואר בהדיא דאף באלמות ויד חזקה מקרי רשותו וכן כתב הצ"ץ לענין בכורה דכל שיד עכו"ם באמצע אף באלמות וכח מקרי יד עכו"ם באמצע ע"ש בסי' ס"א ס"ב ס"ג וא"כ מכ"ש כאן דבאמת הוא אדון העיר ויש לו רשות באמת א"כ אף שנלקח ממנו הכח כעת אבל מ"מ יש לו איזה תפיסת יד בזה וסגי בזה לענין עירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב כנלע"ד ברור:
458
תנ״טשוב נזכרתי מדברי הטור סי' שצ"א ובש"ע שם ועיינתי בב"י והנה מבואר משם ככל דברי אך מ"ש שם בשם הריב"ש הנ"ל דאם אינו רק גובה מס מהם אינו מועיל הרשות לפמ"ש הי' מקום להתיר כיון דמקרי מוחזק כיון שמגיע לו מס. אך מבואר בב"ב שם ובחו"מ סי' ער"ח הבדל בין מס המוטל על קרקפתא דגברי או על הבית וכ"ש ג"כ יש לומר דמיירי בכה"ג שאינו לוקח הבית בשביל המס וע"ש היטב בב"י וט"ז ולפע"ד עפמ"ש יש להאריך ולא נפניתי כעת גם מה שהקשה הח"ץ על הריב"ש יש לי אריכות דברים ואכ"מ. ומה שפלפל אם מותר לומר לגוי בשבת להחם חמין לצורך רחיצת תינוק שנולד בו ביום הנה הדבר פשוט כמ"ש מעל"ת בראשונה מדברי התוס' סוף פ' מפניו דכל שיש צער לתינוק שרי על ידי ישראל שבות וה"ה במלאכה דאורייתא ע"י עכו"ם ויפה כתב דע"י עכו"ם אף במלאכה דאורייתא עדיף משבות דע"י ישראל וכמבואר בסי' שכ"ח סעיף י"ז במ"א ס"ק י"ב ובגליון כתבתי שם. דבזה מיושב קושית הט"ז ס"ק ז' שם על הה"מ ומהתימא על הט"ז שהה"מ נרגש בעצמו בזה במ"ש שלא הותרו רק מן העכו"ם ודו"ק. גם על הרא"ש לא קשה די"ל דכל שאפשר ע"י עכו"ם לא הותר ע"י ישראל ולכך אסרו עמוץ ופתח ודו"ק. והנה מה שכתב מעל"ת דמדכתבו רש"י ותוס' דף קכ"ג דאסובי לאו היינו לפופי דאל"כ קשה דר"נ אדר"נ ע"כ ס"ל דר"נ מיירי ביום הראשון דלא כמ"ש הרא"ש וא"כ מבואר דמה דשרי לפופי היא משום דאורחי' ול"מ מלאכה כלל וכן הקשה דברי רש"י אהדדי. והנה באמת דברי רש"י תמוהים וכבר הרגישו בזה האחרונים ועיין בבאורי הגאון מוהראו"ו ז"ל סימן ש"ל שגם הוא לא העלה ארוכה אך לפע"ד א"ש דהנה התוס' הקשו בדף קכ"ז למה הביא ר"נ מאין עושין אפיקטוזין דהוא תקוני דגברי טפי הו"ל להביא מאין מעצבין ונדחקו נלפע"ד חדא מתורץ בחברתה דבאמת. יכילנא למימר דאסובי היינו לפופי וביום ראשון מותר ואין ראי' מאין מעצבין דמיירי ביום שני כמ"ש בדף קמ"ז ולכך כתבו התוס' דר"נ ס"ל דאסובי לאו היינו לפופי והיינו דהוכיח מאין עושין אפיקטוזין דתיקון לא שרי וא"כ ע"כ דגם ביום ראשון אסור ולכך לא פירשו דר"נ מיירי ביום שני דא"כ הו"ל להביא ראי' מאין מעצבין וע"כ דרצה להביא ראי' אף ליום ראשון ולחלק בין לפופי לאסובי ולכך מייתי ראי' מאין עושין אפיקטוזין ולכך נדו מדברי הרא"ש ופירושו ועיין ברא"ש בפרק כל הכלים גבי אסובי ובהגהת הגאון מהר"י פי"ק ז"ל ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ובזה מיושב מה דקשה לי טובא למה לא פריך הש"ס על ר"נ בשם רב סוף מפנין דמתיר לפופי ממשנה דאין מעצבין כדפריך לר"י דף קמ"ז ולפמ"ש א"ש דרב דמיירי ביום ראשון כדהביא מקרא דפ' תוכחה ביום הולדת וא"כ לא קשה מאין מעצבין דמיירי ביום שני כמ"ש רש"י דף קמ"ז אבל רבב"ח אמר ר"י דאמר סתם דלפופי מותר ולא הביא מהמקרא ע"כ דמהמקרא אין ראי' דמיירי ביום הולדת והוא רצה להתיר אף ביום שני וא"כ שפיר פריך מאין מעצבין וא"ש דברי רש"י ואין בם סתירה. ובזה מיושב דברי הטור סי' ש"ל שפסק דאסובי היינו שמיישרין איבריו שנתפרקו ואינו מותר רק ביום הלידה ולכרוך בבגדיו שלא יתפרקו מותר לעולם והקשה הב"ח תרי תמוה דאסובי שרי לר"ש והלכה כר"ש לגבי ר"נ ולמה פסק הטור כר"נ וגם למה השמיט הדין דחומרי שדרה דמוקי בדף קמ"ז דאסור. ולפמ"ש א"ש דבאמת י"ל דאף דקיי"ל כר"ש נגד ר"נ היינו מה שנחלקו רק הם אבל כאן הרי רב דנקיט לפופי דשרי וכן ר"י הרי לא התירו רק לפופי ולא אסובי וא"כ הם ס"ל כר"נ ממילא הלכה כר"נ והם פירשו דאסובי היינו לפופי וביום ראשון עכ"פ אורחי' היא וגם זה בכלל האמור בפרשת תוכחה ולכך שרי ור"נ ור"ש פליגי ביום שני ור"ש סבירא לי' דאסובי אורחי' אף ביום שני וזה בכלל לפופי דשרי אף ביום שני ולא קאי על ביום הולדת אבל ר"נ ס"ל דאינו בכלל לפופי ולאו אורחי'. ובזה מובן לשון אורחי' דאמר ר"ש ועיין רש"י ולפ"ז שפיר פסק כר"נ דרק ביום ראשון שרי ולא יותר ולכך לא הוצרך להביא חומרי שדרה דלענין יום שני היא כ"ש מאסובי דאסור וביום ראשון ס"ל דאף חומרי שדרה שרי דהיא ג"כ נכלל בהאמור בפ' תוכחה. ועל דרך הפלפול אמרתי במה דהשמיט הטור הך דחומרי שדרה. דהנה כ"כ דקשה למה לא פריך הש"ס על רב גופי' ממשנה דאין מעצבין. אך לכאורה יש לומר דרב תנא היא ופליג אבל על ר"י שפיר מקשה דאינו תנא כמ"ש התוס' בכתובות דף ח'. אמנם לכאורה עדיין קשה דהרי התוס' שם בכתובות הקשו דלמה לא משני דר"י ס"ל כרב דהוא תנא ופליג. וכתבו דר"י לא החשיב לרב לתנא ולפ"ז יוקשה כאן דזה דוקא במקום דרב אמר מסברא אבל כיון דרב מביא מקרא האמור בפ' תוכחה ונהי דאין ראי' גמורה מ"מ יוכל ר"י לסמוך על רב דהיא תנא ומסתביר לי' קרא הכי. אך י"ל דהש"ס מקשה על ר"י דהרי ר"י אמר הלכה כסתם משנה והך דאין מעצבין הוא סתם משנה אך עדיין יוקשה דהרי בגיטין פ"א ס"ל לרבב"ח אליבי' דר"י דלא ס"ל הלכה כסתם משנה ואמוראי היא אליבי' דר"י וא"כ מה מקשה רבב"ח וצריך לומר דהש"ס מקשה על ר"י אליבי' דאמוראי דס"ל אליבי' דר"י דהלכה כסתם משנה וא"כ עכ"פ קשה לר"י אליבי' דהנך אמוראי מה יענו להך משנה. לכך הוצרך הש"ס לאוקמי בחומרי דשדרה. ובזה יש ליישב היטב דברי הטור דהרי בש"ס שבת דף ס"ו אמר רב זביד דמתני בשם רבב"ח גרידא הך דלפופי ינוקא ולא בשם ר"י וא"כ על רבב"ח לא קשה כלל קושי' דהוא לא ס"ל הלכה כסתם משנה וגם הוא מצי סבר כרב דתנא הוא וא"כ שוב שפיר לא צריך לשנויי דחומרי שדרה ודו"ק היטב כי הוא ע"ד פלפול ולדינא הדבר ברור דדברי התוס' סוף מפנין נכונים ומותר כל שיש צער לתינוק כמ"ש המג"א בשם התוס' ועמ"א סי' ש"ז דכל שיש מקצת חולי וצער שרי שבות ובפרט במקום דאיכא חשש פקוח נפש ועיין רד"ק יחזקאל י"ז דכתב דכל האמור בפ' תוכחה שם היא סכנה ומותר וע"ש כנלע"ד. ויסלח לעיין היטב כי אף שאני טרוד וכותב בלי עיון היטב עכ"ז אקוה כי יש בו דברים נכונים לדינא ת"ל:
459
ת״סשלום וכ"ט לכבוד מחו' הרבני המופלג השנון האברך מוה' נפתלי לעזער נ"י:
460
תס״איקרתו הגיעני היום לעת ערב ואני רבות טרדותי והיום השבתי בענין עמוק ובכ"ז חשתי ולא התמהמהתי להשיב בקצרה על דבריו מה שהקשה בהא דאיבעיא אי ביאה אירוסין עושה או נישואין עושה למאי נ"מ לירשה והקשה למה לא קאמר נ"מ לכה"ג דפירש שתחילת ביאה קונה ואי אירוסין עושה שוב בתר נישואין אזלינן וכקושית הרמב"ן הובא במשנה למלך פ"ו מאישות לפענ"ד ל"ק דכיון דהש"ס מסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א"כ שוב לא מסתבר לומר דביאה יהיו נישואין עושה אף שפירש דדעתו על תחלת ביאה דיהיה דעתו היפוך מכל אדם ויהיה ביאה גרועה כזו נשואין עושה וע"כ לא כתב הרמב"ן דביאה נישואין עושה רק לה"ס דדלא ידענו דדעתו של אדם על גמר ביאה א"כ יש לומר דתחלת ביאה קונה ועושה נישואין אבל לאחר שחידש הש"ס דדעתו על גמר ביאה אף שזה אומר שדעתו על תחלת ביאה אבל עכ"פ נישואין ודאי אינו עושה ושוב אסור כה"ג לכך א"י לקדש בביאה ושוב אין נ"מ. ובזה נראה לפענ"ד דזה הקישור בש"ס האיבעיא דביאה אירוסין עושה או נשואין למה דמסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והיינו דבזה שוב ל"מ אף שיפרש בתחלת ביאה ודו"ק:
461
תס״במ"ש בישוב קושייתי דלא הוה מעשה בגירושין כיון דהיא הקנה לו הנייר וכל שחוזר בו שוב בטל המעשה דע"ז לא הקנה לו. אף שלכאורה יפה אמר. אבל אחרי העיון אדרבא בכה"ג ודאי הוה מעשה גמור שהרי היא הקנה לו הנייר וכבר זכה בנייר ואם עי"ז יבטל המעשה בודאי מהראוי של"מ החזרה והדברים ק"ו דאם מעשה שלו א"י לבטל מכ"ש מעשה שלה שהקנה לו הנייר והוא קנה ורוצה לבטל בודאי לא מצי מבטל. ומ"ש בהא דאמרו פשיטא והקשו דלמא קמ"ל דאף תכ"ד אינו יכול לחזור. וע"ז כתב מעלתו דמ"ש הרשב"א דאפילו תכ"ד א"י לחזור משום דגמר ומגרש והרי הר"ן כתב דבשליח הולכה צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח משום דלא גמר ומגרש כ"ז שיכול לחזור בו וא"כ גם משהגיע גט לידה תכ"ד עדן יכול לחזור בו לפענ"ד סברת הרשב"א הוא כך דמ"ש דמשום חומר ערוה גומר ומגרש ואינו יכול לחזור הוא כך דהרי אפילו ריח הגט פוסל לכהונה וא"כ כיון שעכ"פ כל שנתן לה הגט אף דהוא תוך כדי דיבור עכ"פ לכהונה ודאי פסל לה דהרי כבר נתן לה הגט ושוב בודאי גמר ומגרש דאל"כ יוכל לבא מכשול לענין כהונה דהיינו אם יחזור ויקחנה וימות ושכחו העולם דהיא כבר נפסלה לכהונה ולכך גמר ומגרש בלב שלם וזהו משום חומר הערוה דכתב הרשב"א ולפ"ז זהו כל שכבר הגיע גט לידה אבל בש"ה כל שלא הגיע גט לידה אף משום ריח הגט אין בו ושפיר אינו גומר ומגרש כנלפענ"ד ברור:
462
תס״גלמרן הרב הגאון המובהק רשכבה"ג נ"י:
463
תס״דהאשה אשר נתחייבה בדין לשלם בעד השטערינטיכל אשר אבדה כידוע למרן הגאון נ"י תובעת כעת את שותפה שותף שנה שמחלקים ביניהם בריוח תמיד שלוקחים סחורה אצל המוכרים למכור ומה שמרויחים שכר סרסור חולקים בשוה. תובעת אותה כעת אחרי שאם הי' מרווחת שכר סרסור מזה היתה לוקחת חלקה גם כעת תסבול בהיזק והנה אף דהוי האשה הנ"ל שומר על השטערינטיכל גם נגד שותפה מ"מ הוי שמירה בבעלים ואף פשיעה בבעלים פטור וממילא ההיזק על השותפות ומחויבים שניהם לשלם ההיזק רק נסתפקתי אחרי כי שותף אינו מחויב לשלם מביתו אם צריכה שותפה לשלם מביתה או דלמא זה דוקא בשנים שהטילו לכיס דלא נשתעבד יותר משא"כ בזה הוי כשותפים שלוו מאחד דשניהם נשתעבדו לשלם ואף דהאשה הנ"ל בעצמה לקחה מ"מ שותף עושה בשליחות שותפו ומה גם דהאשה הנ"ל ג"כ לא הטילה לכיס כלום ודרכם בכך שלוקחים בלא מעות עד שמוכרים גם יש לדון בזה הלא השותף אינו יודע אם נאבד מאתה השטערינטיכל והאיך תטול בשבועתה אולי ישבע השותף שאינו יודע אם אבדה ותפטר. וגם שבועה זו אינו יודע מה טיבה. כי זה ידוע לכל שאינה יודעת אם נאבדה ועל מה ישביעו אותה אולי השבועה יהי' רק אם חושדת אותה למשקרת ואולי הוא רק שומרת לה ותשבע שנאבדה ואינה נוטלת בשבועתה כי החוב ברור כי להסוחר מחויבים שניהם לשלם ורק היא תשבע נגד שותפה שנאבד ממנה:
464
תס״היסלח כבוד מרן הגאון נ"י להודיעני דעתו בזה וחברתה משיבה שפ"א קנתה מרגליות שלא בידיעת שותפה ולא רצתה להיות שותף עמה אבל מזה אין ראי' לנדון דידן כי זה אין דרכם לקנות על חשבונם רק לפעמים ומה גם שאומרת שקודם שקנתה המרגליות אמר לה שלא תהי' שותף משא"כ כאן. ובדין עשתה שלא רצתה להיות שותף אז. והנני משתחוה מרחוק מול הדרתו. הק' חיים יוסף עלינבערג בהגאון מוהר"ב זצלה"ה. שלום אשיב לידידי הרב החריף וכו' שלשלת היוחסין מוה' חיים יוסף עלינבערג נ"י דומ"ץ פה לבוב:
465
תס״וכל דבריו בצדק ודעתי נוטה שהאשה הנ"ל תקב"ח שאבדה השטערנטיכל וחייבת שותפה לשנה לתת חצי ההיזק כי נעשו שומרים זה לזה ואף הקבלה זו הוא רק להפיס דעת של שותפה כי בלי ספק יודעת שותפה שלא גנבה ולא נשאה בידה:
466
תס״זלחכם אחד:
467
תס״חע"ד שאלתו וז"ל אברך אחד דר שתי שנים עם אשתו כדרך כל הארץ ואין לו שום ולד וזה איזה שבועות בדק את עצמו וראה שהנקב של פי האמה היינו נקב השתן הוא למטה אצל העטרה ומיום הולדו הוא כך לא הי' לו שום חולי רק מיום הולדו יש לו הנקב הזה למטה הרבה מפי האמה במקום שיתחברו האמה והעטרה יחד עכ"ל השאלה הנה ראה ראיתי אשר כתב הגאון מהרש"ק ולא ידעתי למה לא הזכיר דברי הרא"ש בתשובה שהובא ביתה יוסף ומדלא הביאה ש"מ שלא ידע זאת ושם מבואר דכשר ומ"ש דחזקה ורובא רובא עדיף וכאן רוב האנשים אין הנקב למטה וא"כ מהראוי לומר שלא היה מתולדה. הנה לדעתי יש כאן שני חזקות חזקה דהשתא דהיינו כנכ"ה וגם חזקת הגוף דלא נעשה אח"כ בהגוף הלז שום שינוי וכל עיקר חזקת הגוף הוא כך דלא נתהווה בו שום דבר ממה שנולד וכבר כתב הפ"י דשני חזקות עדיפא מרובא וכדאמרו בעירובין דף ל"ו וגם הא גופא טעות דאי בתר רובא דאנשי אזלת הרי רובא דאינשי הם בריאים ועומדים ולא נתהווה בהם שום שינוי בהגיד ויכולים להוליד ובזה ע"כ שיצא מרוב בריאים וא"כ מוטב יותר לומר דמתולדה יצא מרוב בני אדם מלומר שנתהווה אח"כ איזה דבר המפסיד זרע וז"ב כשמש. וגם מ"ש דאביו ואמו אינם נאמנים נגד הרוב. הנה באמת נעלם ממנו מ"ש הר"ן פרק האומר בקידושין דלברר המיעוט מתוך הרוב נאמן העד והדברים עתיקים והפ"י בק"א בקידושין לא הביא דברי הר"ן האלו וגם הנוב"י בתשובותיו ח"א סימן ס"ט גם הוא לא ראה דברי הר"ן הנ"ל והדברים מבוארים בנימו"קי יבמות וכבר האריכו בזה האחרונים וגם אני הארכתי בזה במקום אחר ואכ"מ ובלא"ה כבר כתבתי בזה הרוב אתרע בין כך ובין כך וכעין דאמרו בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה דמדלית ליה קלא אתרע לה רובא וכבר האריך כעין זה התב"ש בסימן כ"ט לענין מים בראש ואכ"מ גם מ"ש לדחות דברי הרא"ש בגילא דחיטתא כאילו הרא"ש לא ידע מהגמרא בזה חוששני לו מחטאת. וגם מ"ש על הב"ש דאין כוונתו רק דהב"ד א"צ לכוף אבל הבעל בעצמו מחויב להוציא. לא ידעתי אם הבעל מחויב מחמת ספיקא דאורייתא לחומרא גם הב"ד מחויבים לעשות כן. דרך כלל ח"ו לדחות דברי הר"א בדברים בעלמא ולא לצרף אף לס"ס כמ"ש הרש"ק נ"י וגם לא ידעתי למה לא הביא כל דבריו מ"מ הא גם יש ספק אי ע"י חולי חשוב בידי שמים וא"כ עכ"פ ס"ס איכא וע"כ לדינא יש להכשיר ובלבד שיתברר הדברים:
468
תס״טבמותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא האשה מ' רבקה רחל הבאה כעת מקאלימייא ואמרה בפנינו שזה יותר מי"א שנה אשר נשאה לאיש בשמו אהרן אייזיק והיה מלמד ב"ק טיסמיניץ כמה שנים ואחר השריפה עקרו דירתם לניזניב ודרו שם ונחלה ל"ע בחולי וואססער זוכט ונסעו לקאלימייא והיה שם יום אחד בשפיטאהל עכו"ם דשם ואחר כי לא רצה להנות ממאכלות אסורות יעצו אותו שיסע ללבוב ונסע ביום ג' ער"ח שבט שנת תרכ"ט ללבוב מיטטעלס באהן שעה 9 בערב ומני אז לא שמעה ממנו דבר עד בא האגרת. והיא אומרת סימניו שהוא קצר הקומה ידים רחבים ומלאים זקן שחור בעל שתי קצוות ובראשו לעת יגלח שערו נראים כמו שני פלעחין וגם אומרת שבא מרוסיא בעודו נער בן י"ב שנים יתום מאב ואם ובן יחיד היה וכעת נשארה ממנו בלא בנים וכעת באו לפנינו ה"ה מוה' צבי בר' משה וה"ה מוה' שמואל אברהם במוהר"ר חיים משה והעידו בפנינו בתורת עדות שביום ה' ג' שבט בא איש אחד לשם אשר תוארו כפי אמירת האשה הנ"ל ובטנו היה צבה מאד ל"ע כאשר תאמר האשה ורק מהפלעחיס בראשו אינן יודעים והיו שם עד יום א' ואינם יודעין שמו ושם אביו ועירו ובא לשם היינו להקלויז סטרעליסק חדש דפה מקלויז סטעפין דפה אשר היה שם יום ולילה אחד כפי אמירתו וביום א' של"ח ועל הבתים מתפילין שלו מצאו רשום שם אהרן והמלבושים שהלך בהן כפי עדות העדים היינו טילפקיטייא עם וועלף גם קייפער בעקשע גם טלית קטן ולייבעל גם פיטער זאקין וביינוויל זאקין אמרה האשה גם כן שהלך באותן הבגדים קודם שמעה מפי העדים ואומרת שתכירם גם מו"ה גדלי' בן ר' ישראל צבי אמר ששמע ממנו ביום ד' ר"ח שבט בקלויז סטעפין שהוא יליד רוסיא גם שהיה מלמד ב"ק טיסמיניץ וכפרים סביבות טיסמיניטץ ושבקיץ העבר נחלה ל"ע במחלתו זאת ר"ל גם האשה אומרת שמקיץ העבר התחיל מחלתו ל"ע גם אומרת האשה שתכיר את הבגדים בטביעת עינא היטב גם בא לפנינו מוה' חיים יעקב בן צבי והעיד בפנינו בתורת עדות שביום ג' ער"ח שבט בנסיעתו בחזרה מטשערנאוויץ בלילה ראה אחד שעל הדרך ג"כ בא לוואגאן שלו והוא יהודי ותוארו כנזכר למעלה והיה בטנו צבה ל"ע ושאלו מהיכן הוא ואמר שהוא יליד רוסיא ויש לו אשה מטיסמיניץ והוא מלמד מקאלימייא ונוסע ובא מקאלימייע ובא עמו לכאן לבוב כי אמר כי נוסע לדרוש ברופאים פה ובעבור איזה ימים שמע שמת אותו האיש שנסע עמו. זאת אשר העידו בפנינו העדים הנ"ל לבוב יום ד' בהעלתך תרכ"ט. חתימת הדיינים מפה לבוב:
469
ת״עהנה כל הסימנים הם סימנים גרועים ידים רחבות וקצר קומה וזקן שחור הכל מצוי ומה שנמצא רשום על הבתים שם אהרן הנה זה סתירה קצת שהאשה הלזו בפירוש אמרה שהי' שמו אהרן אייזיק וכאן לא כתיב רק שם אהרן לבד ואף שיש לומר שהי' די לו בשם אהרן לבד אבל עכ"פ אינו סימן כלל ולא נשאר רק שאמרה כל הבגדים שהיה לבוש ועל כל בגדים ליכא למיחש לשאלה כמ"ש המהרי"ט והאחרונים וגם לא הוחזק באחים ואין איש שיהי' יודע אותו ויש לצרף דברי המבי"ט כיון שאמר שנוסע מקאלימייא ללבוב ובטנו צבה ל"ע לדרוש ברופאים לא שייך שישאיל לאחרים הבגדים שלו ואפשר הוה קצת כשאלה דיחיד שישאיל לאיש אחד שיהיה קצר קומה וזקנו שחור וגם בטנו צבה והיה רוצה ג"כ לדרוש ברופאים ע"כ אני סומך על הדברים האלו שהאשה הלזו מותרת להנשא לאחר ולא חיישינן שמא היה לו אחין כיון שהאשה אמרה שהוא בן יחיד ולשמא נולד אח"כ ג"כ ליכא למיחש מאחר שלא נודע כלל והוא אמר שנשאר יתום מאב ואם ומה"ת להחזיק ריעותא וע"כ היא מותרת. דברי הצעיר:
470
תע״אשלום וכ"ט אל הרב המופלג וכו' מוה' לוי יצחק ניימאן נ"י:
471
תע״במכתבו הגיעני ערב יוה"כ והזמן בהול וא"א לעיין אמנם לפענ"ד נראה ג"כ להסכים שא"צ לבדוק כלל ותולין במצוי וכמ"ש מעלתו ראיה מהך דתולין בכלבא וכבר קדמו המ"ב סימן ס"ט ואף דהמ"א סימן תס"ז ס"ק ח"י כ' דבעינן שיהי' שכיח לגמרי ושכיח טובא ע"ש מ"מ כאן הוא שכיח טובא. אמנם לזאת יחרד לבבי דא"כ תסמוך לעולם ע"ז ובעת ווסתה ג"כ תתלה בזה וא"כ תהיה טהורה לעולם ואף דשם תראה דם מ"מ הרגשה יוכל להיות קודם בעונה הסמוכה לווסת ולפעמים תשנה הווסת ותהי' טהורה לעולם וע"כ נלפענ"ד דתבדוק ע"י כתונת. ומ"ש מעלתו דעי"ז תהי' טמאה תמיד לא ידעתי אם תלבוש כתונת חדשה ולא יהיה עליו מראה פרעושים וגם אם יהי' עליו פרעושים יהי' ניכר שהוא מראות פרעושים וגם אם לא תוכל לדעת תתלה בזה כיון שהוא מיעוט המצוי כנלפענ"ד:
472
תע״גהשומע קול שופר יאמר לסופר. ויכתוב אותו לחיים טובים לאלתר בספר. הוא כבוד ש"ב נ"ד הרב הגדול החריף חכם וסופר מוה' פנחס נ"י בורשטין ד' עליו יחי':
473
תע״דמכתבו הגיעני היום. והנה אם אמנם כי הימים מבוהלים ודחופים אשר בעוד שלשת ימים נעלה ונראה לפני ד' אלקינו אשר יחשב האדם עם קונהו ונוסף לזאת בו בפרק הגיעני תשובה מרישא בעסק ס"ת הנחוצה לשעתו. אך בכ"ז למען ידידות שאירנו ולמען כבודו ולמען למודו נתתי לו משפט הקדימה ולהיות כי מוכ"ז ירט הדרך לנגדו אמרתי להשיבו רק הנוגע לדין ובקצרה הנה מעשה אירע שאחד מ"ק ברעזאן מלאכתו חייטות נסע זה רבות בשנים ועזב אשתו ונתגורר בק' אדעס וכעת המלך צוה שלא ימצאו שם אנשים ממדינות אחרות ושלח האיש הלז ג"פ ע"י הב"ד לאשר לא היה לאל ידו לשלוח שליח עד ברעזאן כי הוצאה מרובה הוא וע"כ נעשה הגט בפני הב"ד ואמר השליח בפנ"כ ובפנ"ח כדין ואח"כ עשה זה השליח שליח שני ע"י הבי דואר וב"ד הצדק דשם כתבו הרשאה ע"י הפאסט וחתמו עצמם כל השלשה ועוד כתבו אגרת מיוחד להב"ד דק' ברעזאן וחתם אחד מהם וכתב כי חתימתו יהיה ניכר מתוך חתימתו באגרת להרב הגאון המגיד מוהרש"ק נ"י בבראד. והנה חשש כאן לשתי חששות אחד שנשלח ע"י הב"ד והשני שאין חתימת הדיינים ניכרת וחתימת השנים מהם לא ניכר לגמרי והשלישי אינו ניכר רק ע"י אגרת וע"י אגרת לא מקרי קיום כמבואר בחו"מ סימן מ"ו והנה האריך מעלתו בפלפול נחמד להתיר במקום עיגון וכתב שיש מערערין עליו. הנה אם אמנם אין דרכי להכניס עצמי במחלוקת הנה מפני תקנת עגונות לא אחשה וגם דעתי נוטה לתת הגט להאשה להתירה מכבלי עיגון:
474
תע״הוהנה אשיב על ראשון ראשון הנה על חשש הראשון הנה הביא דברי הטוש"ע אהע"ז סימן קמ"א סל"ה אעתיק כאן מ"ש על הגליון הש"ע לפענ"ד נראה ראיה ברורה להמחבר דכשר גם ע"י כותי שיעשה שליח להוליך הגט דמעשה קוף בעלמא הוא מהא דאמרו עירובין ל"א ע"ב השולח עירובו ביד חש"ו ואם אמר לאחד לקבלו ממנו הרי זה עירוב וכן ביד פיל וקוף ועיין מעילה דף כ"א ועיין ברבינו יהונתן שם שכתב בהדיא דאף דחש"ו פסול לפי שלאו בני שליחות נינהו בכ"ז כיון שאמר לאחר לקבל ממנו כשר משום דמעשה קוף בעלמא הוא ע"ש וה"ה כאן וצע"ג מה יענה הדיעה השניה לזה עכ"ל בגליון שם. והנה זה כתוב אצלי בגליון זה כמה שנים. והנה זה כשתים שנה אירע מעשה פה באחד שהיה צריך להשיג גט מחתנו ב"ק לייפניק והיה אז שעת חירום וממדינה למדינה ובא לשאול אותי אם יהיה כשר ע"י הב"ד כיון שאי אפשר ע"י שליח ונתתי לבי לזה להלכה ולמעשה ועינתי בספרים ומצאתי בשו"ת מהרי"ק בראשונות סימן ל"ה במרוצת דבריו שנרגש מראיה זו ושמחתי מאד ויגעתי ומצאתי בתשב"ץ ח"ג סימן שכ"ו והוא כתב בהדיא דמותר לשלוח ע"י עכו"ם והבעל ימנה שליח במקום האשה והביא ראיה זו מעירובין ושמחתי כעל כל הון וכתבתי להרב הגאון מוה' שלמה קוועטש נ"י אבד"ק לייפניק והוא האריך והסכים על ידי ושלח בעצמו הגט לפה ע"י הב"ד ונעשה מעשה ונתגרשה האשה פה ולהעתיק כאן כל מה שפלפלתי בזה אי אפשר כי קשה עתיקא וגם הזמן אינו מסכים באופן כי זה פשוט שבשעת הדחק בודאי מותר ע"י הב"ד ואף שהרמ"א כתב שלא ראה נוהגין כך ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א בכ"ז לא ראינו אינו ראיה ובפרט שאז לא נדפס התשב"ץ וברי לי שאילו היה רואה דברי התשב"ץ ודאי הדר ביה ומה גם כי מקורו לא נודע וכמ"ש בבית מאיר שם ואני הארכתי שם לבאר דברי הד"מ ואכ"מ ובפרט שכאן שזה השליח אמר בפ"נ ועשה שליח אחר בכה"ג כ"ע מודו דשרי כמ"ש הד"מ בשם המרדכי וכמו שהגיה מהרל"ח וז"פ לפענ"ד. והחשש השני שאין מכירין חתימת הדיינים כבר כתב הרמ"א בסימן קמ"ב סי"ט דבשעת הדחק נהגו להקל אף שאין מכירין החתימות והנה הט"ז משיג על הרמ"א דכל שלא נתקיים קיום הדיינים אין כאן שום עדות והיאך נסמוך על זה. הנה באמת המעיין במקור הדין בתשב"ץ ח"ג סימן ט"ז ימצא כי התשב"ץ בעצמו הרגיש בקושית הט"ז הנ"ל ובכ"ז סמך להקל בכה"ג במקום עיגון כמו דסמכו להקל בעדות אשה במצאו כתוב בשטר שמת פלוני והכשרים מפי כתבם מכ"ש בזה ע"ש באורך ובנו הסכים כן בהג"ה וכ"כ עוד התשב"ץ שם סימן נ"ב וסימן ס"ו יעו"ש בכל המקומות וגם בנו הרשב"ש ז"ל הסכים כן כמ"ש המגיה בתשב"ץ שם בסי' כ"ב וכן העתיק הב"י בסימן קמ"א בשם הר"ש בן התשב"ץ והוא מכונה בשם רשב"ש רק שקיצר בדברים. והמעיין בתשב"ץ בכל המקומות הנ"ל ימצא שם טוב טעם ודעת. ולפענ"ד יש להוסיף לפמ"ש האשר"י והובא ביתה יוסף בחו"מ סימן מ"ו ובש"ע שם סעיף ט' דבפרוזבול כשר וא"צ לקיים חתימת עדי הקיום דחזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא וא"כ מכ"ש בגט דודאי הבעל לא חשוד לקלקלה וגם לא יחציף לזייף עדי חתימה ודייני קיום ותהיה באיסור אשת איש כל ימיה ובפרט בזמן הזה שגם עליו איכא חרגמ"ה מה"ת לחוש כ"כ ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סימן קל"ו שהאריך ג"כ בדברי הרמ"א סימן קמ"ב והאריך ליישב דברי הרמ"א מקושית הט"ז וכמעט שכיון מדעתי' לדברי התשב"ץ ואילו היה רואה דברי התשב"ץ היה שמח. ועכ"פ לדינא הדבר ברור כשמש שמדינא כשר לסדר הגט להאשה אף שלא היה מכיר כלל לשום חתימה ומכ"ש כשנוכל להכיר ע"י אגרת ויפה כתב מעלתו דנוכל לסמוך גם על אגרת. ובאמת מה שטרח מעלתו ליישב דברי התשב"ץ והרמ"א אם כי פלפל בחכמה אבל המעיין בתשב"ץ יראה דכיון בפשיטות דבמקום עיגון סמכו להקל גם בלי קיום כלל ע"ש שהאריך. וגם מ"ש מעלתו דבדברי הירושלמי מבואר דמעשה ב"ד צריך קיום וכן ביאר התשב"ץ שם בהדיא דבשני התלמודים מבואר דמעשה ב"ד צריך קיום והר"ש בן התשב"ץ ע"כ כיון להתוספתא ועיין בשיטה מקובצת כתובות דף כ"א ימצא שכל הקדמונים כתבו כן ע"ש. וע"כ גם אני מסכים לסדר הגט וכדאי התשב"ץ לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק כ"ש במקום עיגון כזה. והנה לדבר הזה יסלח כי לא כתבתי אף פלפלת כ"ש בזה כי הזמן גורם וגם כבר הארכתי בזה. ואם יהיה מעלתו פה אז פה אל פה אדבר בו ומה שנוגע לדינא כתבתי. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סימן ט' ושם בתשובת הרב מוהר"י גרשון נמצא שנוכל לסמוך אף כשאין קיום כלל והביא דברי הרמ"א הנ"ל בסימן קמ"ב והמהרי"ט פקפק בשליח שעשה שליח שני אמאי יהיה נאמן כיון דלא מכח הבעל קאתי אבל על דברת הרמ"א לא פקפק ואף שמתוך דבריו נראה שגם בזה חולק היינו מפני שבאמת שטר קיום צריך קיום אבל אילו היה רואה דברי התשב"ץ כמו שהם לפנינו בלי ספק דלא היה חולק בזה וכבר כתב הרמ"א בחו"מ סימן כ"ה בכ"מ שדברי הראשונים לא היו גלויים י"ל אלמלי ראוהו האחרונים הוו הדרי בהו. זו"ז ראיתי כל דברי מעלתו והוטב בעיני מאד שיגע ומצא כדי מדתו בפלפול ישר לא יסוב בלכתו וד' ישלח עזרו מקודש אשר ישקוד על דלתי התורה בחזקה ויגדל ויהיה לגפן אדרת וד' יעלהו מעלה מעלה לתורה ולגדולה כאוות נפשו ונפש בד"ז המדבר לכבוד התורה:
475
תע״ושלום וכ"ט להמופלג השנון משכיל ושלם מוה' יודל גוטמאן נ"י:
476
תע״זמכתבו הגיעני עש"ק העבר לעת נטו צללי ערב התקדש יום השבת. והנה עיינתי בדבריו אודות הגט וראיתי כי עוד מצאה התורה קן לה בלבו עוד חרות אתו למשמרת יהי נועם ד' עליו לשקוד על דלתי התורה וכל אשר יוסיף להתמיד בה היא גם היא תוסיף תת כחה לו אשריו אם יהי יגיעו בדת האמת. והנה אודות הגט האמת לא אכחד כי כמעט שעברתי על כל דבריו קשה לי להאמין לדיינים יושבי על מדין זמן רב לא ירגישו לבטל התנאי אשר אמר קודם נתינת הגט וגם כי בולמס הכסף אחזתם אף כי מצער היא להביא האשה במבוכה כזאת וע"כ כל עוד שלא ראה גב"ע האיך הי' בטארניפאל באמירת הבעל לפני הדיינים ומה השיבו לא אוכל לדין בזה. אמנם אשר כתבו שם הנשתקע ולא עוד אלא שהקדימו שם הנשתקע וכתבו דמתקרי על שם העיקר לא מצאתי להם מקום עד אשמע טענתם. ואך זאת אמרתי להודיעהו אשר לא ירא לבו מחרמו של ר"ת על המוציאים לעז שלא כדין כי כפי הנראה מטענותיו נכונים הם ואם יוכל להיות שיגרש הבעל בג"פ אחר מה טוב כי בלי ספק אשר אף לכל הדברות והאמירות מידי חשש לא יצא הגט הזה וטוב לתת גט אחר. אמנם מה טוב היה הדבר שלא יתעקש הבעל ולא ירצה רצי כסף כי אז יהיה המכשלה גדולה וגם הדיינים יעמדו על משמרתם כי בעוה"ר פסו אמונים וכל איש אחר בצעו ובפרט הכבוד המדומה. וע"כ יראה מעלתו אשר יבא הדבר לתכלית הנכון כי מה בצע להגדיל מדורת אש המחלוקת אם לא נמצא שורש דבר כי הוא כולו כליל לד' אשה מזבח הוא ריח ניחוח לד'. ומאד אבקש גם להמגרש אשר לא ידעתי מי הוא אשר לא יתן מקום לריב ומצה וכדברים האלה יכתוב לק' טארניפאל כי לאשר נפשו יכאב עליו אולי לא נתגרשה האשה בגט כדת ותהיה צרורה אלמנות חיות כי הוא נחוץ לדרכו ע"כ שאל הדין והגידו לו כי צריך לגרש שנית ועל דעתו לגרש שנית אמנם תבא האשה אליו לק' ברעזאן לקבל גט פטורין והיה אם כה יעשה אשריו וטוב לו ויציע להדיינים טעותם ויבקש מאתם כי אם לא יתרצו בזה יגלה קלונם ברבים ולמה יתחלל שם שמים וד' יודע כי לולא כי אני חס על כת"ה ובפרט לנפש הזקן הרב הגדול מוהרא"פ נ"י כי זקן וישיש הוא ע"כ עצרתי במילין עד אשמע טענתם ואקוה כי את צנועים חכמה להעלים הדבר וידברו על לב האשה כי תבא לק' ברעזאן לקבל ג"פ ושלום על ישראל ודייני ישראל דלא ליתו לאנצויי כדרשת חז"ל. ובזה אצא ואומר שלום כאות נפשו ונפש המדבר לכבוד התורה ולומדיה:
477
תע״חשלום רב אל כבוד הרב המופלג החריף מוה' דוד מאיר פריש נ"י:
478
תע״טע"ד המקוה כבר השבתי לו בעש"ק העבר טרם הגיע אלי המכתב אודות הגט גם אליו אבקש אשר יראה להתאמץ בכל כחו להיות עומד לימין האמת והבעל לא יבקש תואנות ולא יתכוין לקנטר כי האומנם כן עשו לו הדיינים ד"ק טארניפאהל לא כגמול ידם ישיב להם וגם יש לדונם לכף זכות כי תחלתם הי' באונס כי חשבו שהגט פסול מצד הדין ואח"כ היה בפשיעה כי כן דרך המחלוקת והאי תגרא ואם יוכל להיות כי הבעל ישלח ג"פ ל"ק טארניפאהל על הוצאות האשה מה טוב אם יבין כי לא תאבה האשה לבא ל"ק ברעזאן ויסדרו דיינים אחרים אם לא יתרצו הרבנים הנ"ל אמנם כל המעשים יהיו לשם שמים כי אך זה כל מבוקשינו והאדם באשר הוא אדם הוא עלול לשגיאות ומה יתפאר האנוש האנוש אך בהיות שגיאותיו מעטות וכבר אמר החכם מחק השלם שיחפוץ להיות האמת דעתו ולא דעתו האמת דברי הדו"ש באהבה הצעיר. המכתב יראו להמופלג מוה' משה ליב טאניס חתן ר' פייביש והוא יכתוב ל"ק טארניפאהל להדיינים ויגיד להם כי כן דעתי באמת לטובתם לבל יתחלל ש"ש וכבודם במקומם יעמוד ולמה נצא לקראת נשק והוא ידע לסבב הדברים על נכון:
479
ת״פלמאן דלא קא חזינא ברוכי קא מברכינא ד' יגמור בעדו לטובה כבוד הרב המופלג החריף וכו' מוה' צבי הירש חאדריב אבד"ק וואנוייצא.
480
תפ״אאם אמנם לא ידעתיו והגיעו הימים אשר יחשוב האדם עם קונהו וימי בכי ותחנונים לעשות שאינו זוכה כזוכה ומה גם כי איני בקו הבריאה בכ"ז אחר כי בא על ד"ת אמרתי להשיב בקצרה כדת של תורה וד' יהיה בעוזרי שלא אומר דבר שלא כרצונו. והנה מעלתו כתב שנמצא שם בעירו אשה רכה בשנים ועגונה שהיא חרשת שא"ש ואינה מדברת מעודה ונשאת לבעל וקודם מותו של הבעל שאלו מאתו ליתן ג"פ לאשתו החרשת כי זרע אין לו ולא היה אפשר לבודקו כדת מחמת שלא היה שפוי בדעתו ושקיל מילוליה. אך מחמת שצעקו עליו הרבה השיב מדוחק גדול פעם אחת הן וכתבו הג"פ ומסרו לידו לתנו ליד אשתו ולא היה בידו כח המשוש וההחזקה להחזיק הג"פ לתנו לאשתו ותחבו הג"פ לידו ואחד היה מנענע בידו עד שנפל הג"פ מידו ליד אשתו החרשת וע"ז האריך מעלתו שאין בג"פ ממש ואחר שהחרשת מתייבמת ולא חולצת ומלבד שהיא הוראה תמוה וגם אין ברצון היבם ליבמה ואביה ואמה זקנים באים בימים ורוצים להשיאה לאיש בעודם בחיים ע"כ שאל מעלתו להרב הה"ג וכו' האבד"ק ליבוואויטש והעתיק מעלתו דבריו מ"ש להחזיק שהגט כשר והאריך בדבריו אך מחמת שהרב הנ"ל כתב שאינו רוצה לסמוך על דעתו עד שיסכימו שני גדולי ההוראה ענוותו תרביני להשיב חוות דעתי. והנה עברתי על כל דברי הרב ואשיב הנראה לפענ"ד. והנה הרב מליבבוויטש נ"י כתב שיש שני ספיקות בענין זה דהנה מלשון מעלתו שכתב דלא אפשר לבודקו כדת מחמת שלא היה שפוי בדעתו ושקיל מילולי' לא נתברר כוונתו אם הכוונה שנודע בודאי שלא היה שפוי בדעתו פשיטא שבזה ל"מ כמ"ש הב"י והב"ש. אמנם באמת פשטת הלשון משמע שלא היה אפשר לבדקו משום שהיה ספק דאל"כ לא שייך לשון שלא היה אפשר לבודקו ומה מועיל בדיקתו. ומעלתו כתב שלא היה אפשר לבודקו כדת מחמת שלא היה שפוי בדעתו ושקיל מלולי' ואם היה מטורף למה לנו שקיל מלוליה ולמה לנו בדיקתו כדת וע"כ דמיירי בסתם שלא נודע אם הוא שפוי וע"ז חשש כיון שנשתתק מחמת חוליו ולא השיב רק פ"א הן וחשש לדעת הטור ורש"י ור"ן דאף בנשתתק מחמת חוליו יש לחוש שמא נשתטה וכמ"ש הב"ש ס"ק ה' בסופו. ולפענ"ד נראה כיון שהיא חרשת ואם נתברר שלא השיאה אביה בקטנותה להבעל שאז אינו רק קידושין דרבנן כמבואר בפרק החרשת ובסימן מ"ז ובאופן שקדשה בכסף דאם קדשה בביאה יש לחוש לקידושי תורה כמבואר בירושלמי ועיין משנה למלך פ"ב מהלכות גירושין ויאמין לי שהטור והרמב"ם אינן כעת ת"י כי אני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח ואני סומך על זכרוני. והנה אם לא השיאה אביה בקטנותה רק בגדלותה וגם היא נתקדשה בכסף ולא בביאה אז אינו רק קידושי דרבנן א"כ שוב הי"ל רק ספק דרבנן ומותרת ואף דאתחזקה בא"א מכל מקום הא בעלה ודאי מת ויצאת מחזקת אשת איש ואין עליה רק איסור יבמה לשוק וא"כ ל"מ לשיטת הפוסקים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ שוב כבר פקע החזקה הראשונה והספק אם מתחיל איסור יבמה לשוק שוב הו"ל ספק דרבנן בלא אתחזיק אלא אף לשיטת הפוסקים דמחזיקין מאיסור לאיסור והמהרי"ט בראשונות סימן פ"ב החזיק במעוז שטה זו נראה לפענ"ד דבר חדש דלפמ"ש הר"ש פ"ב דמקוואות דהיכא דודאי יצא מטומאה הראשונה רק שספק אם נטמא בטומאה קלה כיון דעכ"פ יצא מחזקת טומאתו הראשונה שהיא מה"ת והספק אם לא נטמא ט"ק עכ"פ אי אפשר להעמידו על חזקתו הראשונה דטומאה הראשונה כבר אזל לה שוב לא שייך להעמיד על חזקתו הראשונה ע"ש א"כ כאן שא"א שהוא במיתה ודאי נפקע מפני זה ואזל לה חזקת א"א ולא נשאר רק איסור יבמה לשוק שהוא בלאו ולא שייך להעמידו על חזקתו הראשונה כל שאין האיסור שוה כמו הראשון. ובזה יש לדחות כל ראיות המהרי"ט סי' פ"ב בראשונות ע"ש מה שהביא מנזיר ומבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"ש ולפמ"ש שם האיסורים שווים משא"כ לנדון דהמהרי"ט דמיירי לענין יבמה לשוק דחזקת א"א כבר אזל לה ולא שייך בזה מחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש בשם הר"ש. איברא דראייתו של המהרי"ט מב"ב דף קל"ה אם הקלו בשבויה ניקל בא"א ופירשב"ם דהיינו שהיתה בחזקת א"א היא ראיה גדולה לדבריו. אמנם בשב שמעתא פ"ב שמעתא ה' שם דחה ראיה זו דשם יש גירסא אחרת ע"ש ואני כתבתי על הגליון מהרי"ט דבשיטה מקובצת שם מבואר דלא כמהרי"ט ואינו לפני כעת ועכ"פ לא שייך אתחזיק איסורא דהחזקה ראשונה כבר נפקע וכמ"ש ומ"ש הרב מליבוויטש על החשש הלז לפום ריהטא לא עמדתי על דבריו ומ"ש נכון ת"ל באופן שלפענ"ד אף אם היה נודע שהוא בודאי מטורף בדעתו מכל מקום אינו ברור שאינו יכול לגרש ויוכל להיות שאף שהוא מבולבל מ"מ יודע שצריך לגרש ומבין היטב טיב גיטין והו"ל רק ספיקא דרבנן ולקולא. עתה נעתיק עצמינו לספק השני מה שנסתפק מעלתו דלא היה בידו כח המישוש חזק להחזיק הגט ולתת לידה ואחר נענע בידו וניער הגט לתוך ידה והרב מליבוויטש האריך דהאחר נעשה שלוחו. ולפענ"ד לא ידעתי מה כל החרדה בידו והרי כל שבא מידו לידה יהיה ע"י נתינתו ממש או שאחר נענע בידו למה לא יועיל והנה בסימן קל"ח מבואר שאם היה קשור על ידו או על יריכו והרכין לה גופו או הטה ידו עד ששלפה מעליו וא"ל הר"ז גיטך הרי זה גט. והנה בכאן גם כאן אם אחר נענע בלי ספק שהטתה ידו מעט עד שנפל מידו לידה והוה גט ולפענ"ד הדבר מבואר מהך דגוסס המבואר בתוס' קידושין דף ע"ח דיש מדקדקים שהגוסס א"י לגרש דאין מעשיו כלום והיינו כמ"ש רבינו יואל דא"י ליתן בידו ועיין ג"פ סימן קכ"א ס"ק ל"ב שביאר כן בהדיא ואפ"ה חלקו התוס' והפוסקים וכתבו דגוסס יכול לגרש והיינו דאף שא"י ליתן בידו מכל מקום כל שבא מחמת ידו ואף אם היה מחזיק הגט בפיו היה יכול להפילו לתוך ידה והיה גיטו גט ועיין ס"ז בסימן קכ"א וא"ל דשם מיירי שעושה שליח דזה אינו דאם נימא דכל שא"י ליתן בידו א"י לגרש גם שליח לא מצי משוה דכל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוה שליח וכן מצאתי בהדיא בתוס' ישנים בעירובין דף י"ג שכתבו בזה"ל וצריך לחלק בין וכתב לנתן דבנתינה בעינן שליחות אבל בכתיבה לא בעינן שליחות משום דמסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש את אשתו ואפילו ידיו קטועות ע"ש ובספר בית מאיר סימן ק"כ זכה לזה מסברא דנפשיא ואילו ראה דברי התוס' ישנים היה שמח יעו"ש. ולפ"ז קשה על התוס' אכתי איך מצי ליתן אם ידיו קטועות והרי בנתינה ודאי בעי שליחות והרי מידי דלא מצי עביד לא מצי משוה שליח וע"כ צ"ל דבנתינה יכולין להניח בפיו או על גופו ולנענע הוא או אחר שיפול לתוך ידה ומועיל באופן שלפענ"ד אם היא חרשת שהשיאה אביה בגדלותה ובקידושי כסף באופן שאינו רק קידושי דרבנן ותחבו הגט לתוך ידו ונענעו והפיל הגט לידה ובשעת הנענוע אמר לה הרי זה גיטך וזה לא נזכר כלל בדברי השאלה וזה יסוד גדול אני ג"כ מסכים שהגט כשר. והנה את זה צריך אני להודיע מ"ש בספר צמח צדק סימן ס"ח מה שכתב בשם התוס' יו"ט לענין גט חרש ומזה למד הנ"ש מהדורא בתרא לענין גט חרשת שיש לשנות הנוסח אבל השבות יעקב ח"א סימן קכ"א חולק ע"ז וכן הסכים בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סימן פ"ז אף שהנוב"י לא הזכיר דברי הצ"ץ הנ"ל מכל מקום לפענ"ד אינו מעכב זאת וע"כ במקום עיגון גם אני מסכים שהגט כשר כיון שהוא שעת הדחק ועיגון. והנה מ"ש דזה יסוד גדול במה שלא אמר הרי זה גיטך אבאר הדברים דהרי שיטת הר"ן דכל דהוה נתינה גרועה ל"מ אף בעסוקין באותו ענין כ"ז שלא אמר הרי זה גיטך ועיין באהע"ז סימן קל"ח וכאן הרי לא אמר הר"ז גיטך והוה נתינה גרועה שהרי נענעו ידו. אמנם נראה דכאן אדרבא תקנתו הוא קלקלתו דכל הטעם דבעי הרי זה גיטך אף שעסוקין באותו ענין משום דכיון דהוה נתינה גרועה אפשר חזר בו ולא רצה לגרש בלב שלם אבל כאן דלא היה שפוי כ"כ וא"כ מה שלא נתן אין ראיה וא"כ שוב לא בעי שיאמר הרי זה גיטך כנלפענ"ד ברור:
481
תפ״בשלום להרבני החריף מוה' שמואל חיים גאבעל נ"י:
482
תפ״גמכתבו הגיעני היום. והנה מ"ש להקשות על מ"ש בשואל ומשיב בח"ר סימן צ"ד דבתרומה וקדשים אפילו ספק טומאה ברה"ר טמא דבעי שימור וכתבתי דגם ס"ס לא מועיל וע"ז הקשה מפ"ד דטהרות משנה ה' דחכמים מטהרים ברה"ר הנה אני הבאתי דברי הריטב"א שכ"כ. ומ"ש מעלתו דהריטב"א לא כתב כן רק בספק אחד ולא בס"ס הנה הריטב"א כתב סתם. אך נראה דתלוי אי היסח הדעת פסול הגוף או פסול טומאה דנחלקו בפסחים דף ל"ד והנה אם הוא פסול טומאה א"כ ברה"ר טהור אבל אם הוא פסול הגוף טמא אף בס"ס א"כ אפשר דלדידן דמסתמא קי"ל כר"י דהוה פסול הגוף טמא אף ברה"ר. ומיהו בלא"ה ל"ק דהרי שם אינו רק ס"ט דרבנן וא"כ מן התורה טהור ושוב לא שייך היסח הדעת כל דמן התורה טהור ותדע דהרי שם קי"ל דאף טהור בס"ס כמ"ש בנדה דף ל"ג וברמב"ם פי"ג מאבות הטומאות הלכה י"ג ע"ש ודו"ק. ומ"ש על דברתי סי' רכ"ד דבכופר א"צ עדות שאאילה"ז דאין עדים משלמין את הכופר וע"ז הקשה כיון דלוקה משום לא תענה הנה זה הזמה כמ"ש התוס' ריש מכות. לק"מ דניהו דהוה מקיים ביה תורת הזמה אבל מכל מקום המלקות הוא מלא תענה אבל עדות שאאילה"ז ל"ש דאינו לוקה משום הזמה. ומ"ש על תשובה קמ"ו דלא שייך אין שבות במקדש כל דאין האיסור בפני עצמו רק משום דבר אחר וע"ז הקשה מעירובין דף ק"ב דנועלין במקדש בנגר הנגרר אף דהאיסור משום דמחזי כבונה לק"מ דאדרבה שם מחזי הדבר הזה כבונה וא"כ הוה איסור מחמת עצמו וז"ב ופשוט. ומ"ש על תשובה ר"י דלר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה לא שייך טעם כעיקר גבי תרומה וע"ז הקשה (מעירובין דף ק"ב) דהא תרומה אסור בהנאת של כילוי וא"כ הרי אמרו בירושלמי דמודה ר"ל בא"ה. הנה לפמ"ש בתשובה בטעם דר"ל דמודה בא"ה דהרי הנאה אינו רק חצי שיעור כמ"ש הה"מ פ"ח מהלכות מאכלות אסורות וא"כ שוב לא משכחת לה דיהיה אסור לר"ל א"ה וע"כ דמודה בזה והארכתי בזה בדרוש לשה"ג תרכ"ח וא"כ כאן בהנאה של כילוי דמשכחת לה שיהיה בכדי אכילת פרס ויהיה שיעור שוב כל שאין בכדאכ"פ אינו אסור לר"ל ודו"ק היטב ועיין תוס' ב"מ דף נ"ג ולדברי א"ש דברי התוס' שמעלתו הקשה עליהם ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. מה שהקשה מעלתו במה דאמרו ביבמות דף ז' להכי אצטריך עליה דקס"ד דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דיש כרת כמו בשבת דמילה ותמיד דוחה ע"ש וע"ז הקשה דהא שאני שבת דמותר להתרפאות בשבת משא"כ בג"ע דאין מתרפאין. הנה בלא"ה קשה דלימא שאני ג"ע דיהרג ואל יעבור משא"כ שבת וכבר האריך בזה בכסא דהרסנא ע"ש. מה שהקשה על מה דקיי"ל לענין שמועה רחוקה דמקצת היום ככולו אף באמצע היום והרי בפסחים דף פ"א אמרו א"נ באמצע היום לא אמרינן ל"ק דבאמת לא ק"ל כהך דאמרו בפסחים שם. מה שהקשה על צל"ח ביצה דף כ' דבקדשים קלים לא הוה עשה. וע"ז הקשה מפסחים דף נ"ט ברש"י ד"ה בשאר ימות השנה. הנה יפה הקשה וכבר כתוב אצלי בזה בתשובה שכן הקשה הגאון מוה' יוסף באב"ד נ"י וכתבתי בזה שם ולא נפניתי כעת ודו"ק:
483
תפ״דשלום להרב וכו' מוה' דוד מאיר פריש נ"י:
484
תפ״הבדבר השם פריידל שהכריע מהרש"ק נגד הב"ש. הנה פשיטא דלהב"ש שומעין ויפה כתב מעלתו לדמות לשם פייביש ולדעתי פריידל שנגזר משם שמחה והרי בל"א אנו אומרים פרייד על שום שמחה שיש לו פרייד ומזה נגזר שם פריידל ואף שהיא חתמה באל"ף מ"מ כשר בדיעבד כיון שידענו שורש השם שנגזר משם פרייד ואף שנשתנה המבטא אין בזה משום שינוי השם ועכ"פ אם לא חתמה עצמה באלף יש לכתוב בשני יודין:
485
תפ״ושלום וכ"ט לכבוד הרב וכו' מוה' יודל מ"מ נ"י:
486
תפ״זיקרתו הגיעני תמול והנה מלבד טרדות הימים הקדושים הנוראים האלה אשר יחשוב האדם עם קונהו ולעשות שאינו זוכה כזוכה ומה גם אני היום סמכוני באשישות אשר תמול דרשתי כנהוג וברכי כשלו מצום היום בכל זאת מפני כי האשה אסורה בכבלי העיגון אמרתי לעיין בזה והנה העד מאקס לעווינשטין הוא לא ראה אותו רק על הספינה וביום הכיפורים אבל מיתתו לא ראה ולא גילה את הכיסוי לראות פניו בעת שכב על הארץ ואין כאן רק העד איזידאר לעווי והוא לא הזכיר רק שם הכינוי יאפא ולא שם אביו ולא שם עירו. אמנם כיון שאמר יאפא גלעזיר הוי שמו ושם מלאכתו ואף שבאמת גלעזיר אינו סימן גדול שבל"ס יש כמה גלעזירס מ"מ כיון שאמר לזה האיש מאקס לעווינשטיין מסתמא דבר עם אותו האיש שהוא מכיר אפשר לצרפו. אמנם דא עקא דכיון דאין כאן רק עד אחד אותו איזידאר דמאקס לא ראה ואשתו השניה לא דברה כלום ומה שראה אותה מתאבלת עליו ג"כ אין ראי' דשמא אחד מקרוביה מת א"כ אין כאן רק עד אחד וע"א בקטטה לאו כלום הוא שהרי אותו שמואל נפרד ממנה והלך ממנה ונשא אשה אחרת ואף שמבואר ביבמות דף ק"ז דאם אמרה גרשני לא הוי קטטה אבל זה כשהיא מבקשת גט אמרינן דכלהו נשי אמרו כן בכעס אבל אם באמת הוא עזבה יש לומר דשייך קטטה בפרט שהוא לקח אשה אחרת ואין לך קטטה גדולה מזו א"כ שייך חשש בקטטה דנסתפק הש"ס בזה. אמנם באמת מה שחידש הרמב"ם דע"א בקטטה חיישינן שמא שכרה אותו צ"ע מהיכן לקח זאת ועיין במזרחי וכ"מ מה שהאריכו בזה ולפמ"ש המזרחי דאם העד לבדו נאמן כגון כאן גם כאן נאמן שהאשה לא ידעה כלל מזה. ואף דהח"מ מפקפק בזה מכל מקום כאן בודאי לא שייך חשש דשמא שכרה שהרי מאקס לעווינשטיין לא אמר מפי עצמו רק מפי איזידאר ואיזידאר אמר לו אם אין אתה מאמין לי לך ראה ואם היה הולך ופתח היה רואה ואיך ישקר ויאמר לו לילך ולראות. וע"כ לפענ"ד יש להקל בשעת הדחק. והט"ז כתב ג"כ אם יש ע"א לא תצא ובכה"ג בודאי חשוב שעת הדחק. ודרך אגב אבאר מה שחידש הרמב"ם בטעם ששכרה שהמזרחי והכ"מ כתבו והוא תימה מאין הוציאו שם ששכרה ועיין ט"ז מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה דהנה ביבמות דף קט"ז איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי ה"נ לא משקרי או דלמא טעמא דעד אחד משום דייקא ומנסבא והכי כיון דאית לה קטטה לא דייקא ומנסבא תיקו. והנה לפ"ז כל סברת הש"ס דיהיה מהימן משום מלתא דעבידא לאגלוי לא משקרי אינשי והנה ר"ה דף כ"ב אמר דבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם ואפילו חד מהימן משום מלתא דעבידא לאגלוי לא משקרי אינשי והרי שם אמרו מעשה בביתוסים ששכרו ולכך התקינו שיהיו מקבלין רק מן המכירין וא"כ חזינן דאף במלתא דעבידא לגלוי חששו שמא ישקרו. עכ"פ יהיה איך שיהי' בשעת הדחק גדול נראה להתיר ולסמוך ע"ז. ובדבר המניקת נראה לפענ"ד כיון שנתן המגרש התינוק קודם הגירושין למניקת ולקח ממנה מה לו לעשות עוד ומה שצידד מעלתו כיון שרחוק ממנו הדרך באמת לא מצינו בתקחז"ל כן דלא פלוג וכבר כתב הריב"ש שאין משגיחין לחורבת הבית ומכ"ש שאין לחלק בריחוק מקום אמנם מצד שנלקח ממנה הילד אפשר להקל. ויש לצרף לזה שיטת הר"ש דבגרושה א"צ להמתין אף דאנן לא סמכינן ע"ז מכל מקום בכה"ג שהוא שעת הדחק גמור ובפרט שכבר נשאת יש לסמוך ע"ז כנלפענ"ד ומפני חומר ענין הזה ישאל להרב הגאון מאלטונא לצרף דעתו בזה ואת הראשונה יתיר להנשא עפ"י ב"ד של שלשה שיאמרו לה שמותרת להנשא ויצרף מעלתו עוד שנים לו בעת שיאמרו לה שמותרת להנשא כדין נשאת עפ"י ע"א כמבואר סימן י"ז סל"ט בהג"ה והנני ידידו דוש"ת באהבה ומפני חלישות הצום לא הארכתי בזה:
487
תפ״חשלום וכ"ט לכבוד הרב וכו' נ"י:
488
תפ״טהיום הגיעני מכתבו. והנה בגוף הדין השבתי לו הטענות כמו שביקש אמנם מה דשדר לן חורפי' בענין בעל בנכסי אשתו אי לוקח הוי ומבואר בחו"מ סי' קי"ב ובאע"ז סי' צ"א דבנכסי צ"ב כ"ע מודים דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ומלוה ע"פ אינה גובה מהלקוחות וע"ז הביא דברי המהרי"ט בראשונות סי' ט' שנסתפק אי בגזל דינו כמלוה ע"פ לענין זה וע"ז תמה מעלתו על המהרי"ט שתפש לו ראיות לזה דלא הרגיש שהיא גמרא מפורשת ב"ק דף ע"ב שמקשה הש"ס וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות והתם בגזל מיירי ונפלאתי וכי חשיד המהרי"ט שמוחזקנו בו שבקי בחדרי תורה שלא ידע דבר פשוט כזה שבגזל שהוא מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים והלקוחות אמנם המהרי"ט קאי שם לענין בעל בנכסי אשתו דמספקא לי' להש"ס אי לוקח הוי ואינו גובה מן הלקוחות או יורש הוי וגובה וע"ז נסתפק בגזל אי דינו דבעל גם בזה כלוקח ואינו גובה או דלמא בזה דינו כיורש משום פסידה דהנגזל כמבואר שם כל הענין וא"כ מאי ענינו לזה ואף דבב"ק אמרו שם דמלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות היינו שם מן היורשים אינו גובה רק דכי הניח להם אביהם אחריות נכסים דחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ע"ז פריך דמלוה ע"פ אינו גובה ורש"י באמת לא גרס לה והתוס' קיימי הגירסא דמשמע מהש"ס דמדאורייתא גובה מהיורשים ולמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אינו גובה מהיורשים מה"ת ועכ"פ לגבי בעל שפיר נסתפק המהרי"ט אי שייך בגזילה נעילת דלת ע"ש. ואדרבה לכאורה הי' קשיא לי למ"ש התוס' ב"ק שם ד"ה מלוה דמהך ברייתא דהגוזל ומאכיל אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ליכא למפרך מידי דהוא מוקי לי' מדרבנן כדי שלא תנעיל דלת בפני לוין כדפסיק רב פפא פרק ג"פ ולכאורה קשי' לי לפמ"ש התוס' בקדושין י"ג ד"ה אמר דבמלוה הכתובה בתורה ושעבודא דאורייתא לענין יורשים עשאום כמלוה בשטר וא"כ גזילה אפשר דהוי מלוה הכתובה בתורה וגובה מן היורשים מיהו זה אינו דהתוס' שם ד"ה מלוה פירשו דדוקא קרבנות ופדה"ב וערוכין ונזיקין שאם לא חייבה התורה בפירוש לא הי' יודעין ענין נתינות הללו זה מקרי מלוה הכתובה בתורה אבל מלוה שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה ופשיטא דמה שלוה צריך לשלם זה לא מקרי מלוה הכתובה בתורה וא"כ גם כאן בגזילה א"צ לפרש דפשיטא דמה שגזל צריך להחזיר ולא מקרי מלוה הכתובה בתורה אבל ז"א דלענין החומש שחייב לשלם זה חייבו התורה לשלם כשנשבע זה לא היינו יודעים אי לאו דכתיב בתורה אפשר דזה מקרי מלוה הכתובה בתורה ובב"ק ק"ד קאי לענין החומש אמנם אכתי ניחא דהך ברייתא דהניח להן אביהן קאי לענין גוף הגזילה ולא לענין חומש ושפיר כתבו דשייך נעילת דלת ולא הוי מלוה הכתובה בתורה ועכ"פ דברי המהרי"ט נכונים וע"ש במהרי"ט שמביא דברי הנמוק"י שם בהך דנשאו קטנות ויעיין בב"ש סי' צ"א שהאריך אי הסוגיא מיירי בנכסי צ"ב או בנכסי מלוג ע"ש ס"ק ט' ובמהרי"ט מבואר שם ע"ש ולא נפניתי כעת להעמיק בזה ובפרט שכבר הארכתי בגוף הענין אי מיירי בנ"מ או בנצ"ב בתשובה אחרת ואכ"מ ועשטמ"ק ב"ק שם:
489
ת״צשלום וכ"ט אל הרבני המופלא מוה' אלעזר פהיליפעס סופר נ"י:
490
תצ״איקרתו הגיעני. ובדבר שאלתו שאיש ספרדי ייבם אשת אחיו שמת בלא בנים ר"ל ועתה רבים מערערים ע"ז לא ידעתי מה כל החרדה הזאת אחר שהוא ספרדי ונוהג כמנהג הספרדיים ובפרט שהתיר לו חכם ספרדי בלונדן וגם אתם דרשתם וחקרתם היטב והוא נתכוין לשם מצות יבום וכבר עשה מעשה ח"ו לחשוב מחשבת און ולהוציא לעז ע"ז ויעיין בשו"ת בית יוסף שם נדפס תשובת הגאון מוהר"י קארו זקנו או דודו של הב"י ושם העלה דהעיקר הוא מצות יבום והוא הולך בשיטת הספרדיים המחזיקים בשיטת הרי"ף והרמב"ם דמצות יבום הוא עיקר ועכ"פ אין בזה בית מיחוש והקולות יחדלון ומטר המריבות יותך ארצה ולא יזכר עוד. אלה דברי הכותב בנחיצה למען השבת ריב ומדון ושלום על דייני ישראל דלא ליתו לאנצויי כדבר האמור ושלומו יגדל הצעיר:
491
תצ״בשלום וכ"ט אל הרבני המופלג מוה' אלימלך נ"י:
492
תצ״גמכתבו הגיעני תמול ומאד תמהני מדוע טרח לבא בשאלה כזו לפני כאשר יבואר. אמנם לפי שכתב שהרב מוהר"פ חוכך בדבר ג"כ אמרתי לכתוב בקצרה. בדבר שאלתו אם מותר לצרף יי"ש בחוה"מ כי ישימו היי"ש ביורה ויסיקו תחתיה וירתיח היי"ש ועולה דרך קנים והקנים יצוננו במים אשר דולים בדלי מן הבור ויש כמה מלאכות בזה וגדולה מזו שאל שיש לאסור לעשות סחורה בחוה"מ והאריך דהוה פסידא שירגלו הקונים במקום אחר אבל לעשות בודאי מהראוי לאסור והאריך בזה. ואני תמה למה לא ראה ש"ס מפורש במ"ק דף י"ב מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם הטיל והותיר הרי"ז מותר ובלבד שלא יערים ורמינהו מטילין שכר במועד לצורך המועד וכו' ואעפ"י שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש תנאי היא דתניא אין מערימין בחוה"מ ר"י בר"י אומר מערימין הרי מבואר הדין בזה ואדרבה כפי אשר שמעתי בשכר אינו טוב לשתות כ"כ במהרה ולא שייך צורך המועד כ"כ וביי"ש יכול לשתות תיכף ובש"ע סימן תקל"ב ס"א מבואר דאסור להערים והמג"א הביא דברי הרמב"ם שמתיר להערים ולשתות ואף שהב"י תמה עליו כתב המג"א ראיה לדבריו מפרק תולין דף קל"ט ע"ש. ובאמת לפענ"ד זה תלוי אי מלאכת חוה"מ אסור מן התורה או רק מדרבנן דכבר נודע מ"ש הבכור שור בחידושיו לפסחים דהערמה בדאורייתא אסור ובדרבנן שרי ולפ"ז אי נימא דאינו רק דרבנן מותר להערים. ואני מצאתי בתשב"ץ ח"א סי' קל"ה שכתב ג"כ כהבכור שור הנ"ל ומביא ג"כ ראיית התב"ש הנ"ל ועיין בשו"ת מוהר"י באסאן סימן ג' הנקרא לחמי תודה שהאריך ג"כ בענין הערמות ואף אם נימא דמלאכת חוה"מ הוא מן התורה אפשר דע"כ לא אסרה ערמה בדאורייתא רק בהערמה ניכרת וכאן לא ניכר כדאמרו בשבת דף קל"ט שם דלא מוכחא מלתא ועיין בתוס' שם בשבת ובש"ע או"ח סימן של"ה ובמ"א שם ובמחצית השקל שם וע"כ הדבר ברור דאין לאסור ובאמת גם מצד הואיל ואי מקלעי לי' אורחים מהראוי להתיר ואף דהואיל אסור לכתחלה כמ"ש הר"ן מ"מ אם מלאכת חוה"מ אינו רק מדרבנן ודאי דמותר וע"כ הנח להם לישראל וישתו קצת מהיי"ש שעושין ואז מותר:
493
תצ״דלהרבני התורני מוה' אברהם אדלער נ"י:
494
תצ״המכתבו הגיעני כמו רגע והנה קושיתו כבר הקשה הפרי מגדים או"ח באשל אברהם סימן שכ"ח ס"ק ל"ג וכעין קושייתו הקשה דו"ז הגאון מוהר"ץ אבד"ק האלבערשטאט לענין שריפת בת כהן וכבר נאמרו בה דברים רבים והעיקר דל"ד דשם החזקנו אותו זה כבר בחזקת אביו וכעין מ"ש הרמב"ם דאיסור בעד אחד הוחזק ועיין בישועת יעקב אהע"ז סימן ד'. והנה בגוף הקושיא של הפרי מגדים ושל דו"ז משריפת בת כהן נראה לפענ"ד דבר ברור דהנה ניהו דלא אזלינן בתר רובא ממיתה למיתה היינו דאמרינן כאן שהוא מהמיעוט אבל לא מכחיש בזה הרוב דכאן קרה מקרה שנתערב אבל גוף הדין דנשרפין נתקיים במקום שלא נתערב אבל בב"כ או כאן במכה אביו ואמו דאם לא ניזל בתר רובא תו לא משכחת לה הרוב כלל וזה לא אפשר לומר דמן המיעוט הוא ולא מן הרוב זה א"א וכיוצא בזה כתבתי לענין קבוע דלכך בעירוב לא אזלינן בתר קבוע דא"כ לא משכחת הרוב כלל וזה לא אפשר וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה דאמרו בסנהדרין ע"ט דר"ש אמר אילו לא היתה שריפה חמורה לא נתנה לבת כהן שזינתה ודקדקו למה בפרק ארבעה מיתות ששם גוף הפלוגתא של ר"ש ורבנן לא אמר ר"ש זאת רק כאן שמיירי בנתערב נסקלין בנשרפין ולר"ש אתי שפיר כיון דר"ש אמר נידונין בסקילה ששריפה חמורה והיינו כמ"ש התוס' דלא אזלינן בתר רובא ממיתה למיתה ולפ"ז מוכיח ר"ש שע"כ שריפה חמורה מדניתנה לבת כהן והיינו דאף דהוא ממיתה למיתה מכל מקום כל שמכחישין הרוב לגמרי ואזלינן בתר מיעוט לכך אי אפשר לעשות כן וע"כ שבשריפה אף דשריפה חמורה אבל אם שריפה קל וא"כ התורה הקלה בבת כהן תו יקשה למה לא ניחוש דלמא לאו אביה ונחמור בסקילה וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וא"ל דא"כ נכחיש הרוב לגמרי דזה אינו דאם ממיתין בסקילה מחמרינן יותר ובכלל סקילה שריפה וא"כ מקיימין הרוב וע"כ דשריפה חמורה וא"כ אם נעשה סקילה נכחיש להרוב וזה אי אפשר ודו"ק היטב:
495
תצ״ושלום ואמת אל כבוד הרב המופלג החריף שלשלת היחס והמעלה מוה' אברהם תאומים נ"י אבד"ק זבאריז:
496
תצ״זמכתבו נמסר לי תמול. והנה אני שאול לתלמידים רוב היום וגם מפני כי ראיתי הריב והחמס בעיר אשר יומם ולילה יסובבוהו ע"כ הי' בדעתי מבלי להשיב. אך למען כבודו ולמען למודו אשיב אף כי הוא נגד דעתו אבל מה אעשה שכן גזר עלי אבי שבשמים שאני והוא וכולנו חייבין בכבודו והנה עברתי על כל תכריך הכתבים ואשיב ברצות ד' הנראה והנה מה שהעתיק לי מ"ש זה רבות בשנים ל"ק ביטשאטש על דברת מורה אחד שכתב דחשוד על השגת גבול חשוד גם על השחיטה בדורות הללו וע"ז כתבנו דאינו חשוד על השגת הגבול אחר שרוב אנשי העיר ופורעי המס קבלוהו אחרי שכבר העבירו המסייע הראשון ומזה נסתייע מעלתו דלא מקרי השגת גבול בבוא שו"ב חדש מאד יפלא בעיני ולא ידעתי מה אשיב בזה הא ודאי דכל שקבלוהו פורעי המס ורוב אנשי העיר אחרי שהעבירו המסייע הראשון מה השגת גבול שייך בזה וכי בני העיר משועבדים להשו"ב שלא יוכלו לקבל שו"ב אחר אף שימצאו בו פסול במלאכתו או דבר אחר המעכב הא לא יאמר אדם מעולם אבל אם רבים מאנשי העיר נגידים וחשובים וגם פורעי מס יצעקו ככרוכיא כי אהוב וחביב להם השוחטים הם שנים אף אם יהי' רבים אשר אינם רוצים פשיטא שכל עוד שלא ימצאו בו פסול אם באומנותו או בעבירה חלילה ויתברר עפ"י שני עדים כשרים שכדבריהם כן הוא פשיטא שאי אפשר להעבירו וכן מבואר בש"ע או"ח סימן נ"ג סכ"ה בשם תשובת הרשב"א ומסתמא ה"ה בשו"ב כיון שהמנהג לקבלו כ"ז שלא ימצא פסול באומנותו ובעבירה חלילה ואינו כמסרב שמקבלין אותו על זמן וא"כ יש לו חזקתו לעולם. וראיתי בדברי מעלתו שכתב שש"ס ערוך הוא דיכולין בני העיר לסלק הטבחא והביא מהך דב"מ דף ק"ט דשתלא טבחא ואומנא וכו' כמותרין ועומדין הם. ואני תמה מאד מה זה מיהר למצוא ומה מצא והא שם כשהפסידו אומנתם והרי סיימו שם דפסידא דלא הדר כמותרין ועומדין הן ועיין בב"ב דף כ"ב ופשיטא דכל שמפסידים אומנתם דיכולין לסלקם והרי כאן ע"ז אני דן שרבים אומרים כפי עדותם בחותמם זכו לו שהם כשרים וכל עולה ושחיתה לא נמצא בם ואם איני מכיר החתימות וכראובן ושמעון יהיו לי בכ"ז הדבר ברור שיש שם רבים מאנשי העיר שרוצים בם ומכחישים כ"ז וא"כ איך יכולים לסלקם בלי בירור גמור עפ"י שני עדים. ובזה הן נסתר מחמתו מ"ש מכה"ג דפשיטא דכל שיש לבני העיר טעם נכון להעבירו דיכולין להעבירו ואף דלא היה טעם נכון להעבירו לפענ"ד זה שאמרו כשם שמתמנה בפה כך נסתלק בפה והיינו כיון שעיקר קבלתו היה כן כמו כן נסתלק בזה והוא כעין שאמרו גבי חרש כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ובאמת שעיקר הטעם הוא כמ"ש התוס' ביומא דף י"ב ד"ה כה"ג שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים וע"ד כן נתמנה שכל שלא ירצו הם יסתלק ובירושלמי דריש מקרא ע"ש וגם המעיין שם היטב ימצא דבאמת כה"ג הראשון כשרוצין לסלקו צריך שימצא פסול בו רק שזה שנכנס תחתיו כשם שנתמנה בפה כך מסתלק בפה וע"ש בירושלמי ובפ"ק דמגלה ובירושלמי הוריות וא"כ אין שם שום ראיה דהראשון באמת אי אפשר להעבירו מחזקתו עד שימצא בו פסול. גם מ"ש מעלתו דהך דשו"ת הרשב"א הוא דוקא בחזן ולא בשו"ב ואין בזה שום טעם וריח ולמה לא יזכה ולא גרע הטבחות מאילו היו שאר מיני מלאכה דשייך בו עכ"פ דין מערופי"א ולמה יזכה בו אחר וירד לחיותו על לא דבר הא ודאי מודינא דאם כל בני העיר או עכ"פ רוב העיר ופורעי המס מכללן מתאספים בשובה ונחת ורוצים לתקן איזה דבר לצורך העיר ורוצים שהשו"ב יוותרו להם משחיטתם כדי שיהיה להם לסיוע לצרכי העיר ומתרין בהם שאם לא יקבלו אז יקחו אחרים מי יוכל למנוע ולמחות ביד אנשי עיר ואף אם אולי הוא שלא כהוגן ע"ד כן נתקבלו והם משעבדי הקהלה אבל שיתאספו איזה אנשים בלי התאספות רוב אנשי העיר בחברה יחד וישאו ויתנו לצורך תקנת העיר ויעבירו השו"ב פשיטא דא"א ואף שיהיו רבים דאין הסכמת הרוב אלא כשהיו במעמד כולם וכמ"ש בשו"ת הרשב"א הובא בב"י חו"מ סימן י"ג וביו"ד סימן רכ"ח באורך שוב ראיתי במה שהעתיק לי מכתב הרב הגאון מוה' משה טויביש נ"י שגם הוא הביא הך דכה"ג מתמנה בפה. ולפמ"ש אין משם ראיה אבל גם הוא לא אמר רק כשרבים מאנשי העיר מסכימים ואומרים שמצאו בהם פסול ובזה לא יחלוק אדם מעולם. דרך כלל במחכת"ה רואה אנכי שלבו אנסו לכתוב דברים שאין להם ענין כלל לזה. גם ראיתי מכתב הרב הגאון מוהר"י באב"ד נ"י שחזר בו אבל לא כתב שום דבר רק שרואה שמחלוקת הוא בעיר ואין רצונו להכניס צווארו במחלוקת. ובאמת שגם לי קשה הדבר מאד להביא צווארי בעול הלז. אבל בכ"ז אמרתי עם לבבי אם כולם יאמרו כן תפוג תורה וחוששני מחטאת שכבר כתב המהרש"ל בימיו שהיודעים מועטים והמורים מרובים ואם הוא אמר בימיו כן אוי לנו בימינו שכמעט אין גם אחד יוכל לומר זכיתי לבבי וכמעט נגשש בצהרים חשך ד' ירחם עלינו וא"כ איפוא מי שנקרא יודע בזמנינו לפי דעתי מחויב להגיד דעתו לש"ש. אך מאד תמהני על המורה שכתב אז ל"ק ביטשאטש שבהשגת גבול יש חשש נבילות וטריפות על שחיטתו ואני יודע מי הוא ומפני עשה דכבוד התורה העלמנו אז הדברים ואיך יכתוב עתה שאף שיהיה השגת גבול לא ראיתי ולא שמעתי שבשביל חשש ממון יהי' השחיטה אסורה והא קי"ל החשוד על הגניבה לא חשוד על השחיטה. ואני אומר כדרך שאמרו במסכת פרה מה שראו עיני ומשמשו ידי שכחתי אישי גאון גדול שמא שכחת מה שכתבת כבר ושם היה אחרי שכבר העבירו המסייע הראשון רוב אנשי העיר ופורעי המס וכאן רוב אנשי העיר ופורעי המס ימאנו בדבר וגם להוציא אנשים ששמשו בקודש לפני רב גדול ומומחה מחזקתם. סוף דבר אני במקומי עומד שכל עוד שלא יתברר שהשוחטים הישינים פסולים עפ"י שני עדים הם בחזקת תמותם עומדין והשו"ב הרוצה להשיג גבולם יש עליו דין עני המהפך בחררה ויורד שלא ברשות לאומנות חבירו וטרחא כמ"ש במכתב הקדום. זו"ז אין הזמן מסכים:
497
תצ״חשלום להרבני המופלג מוה' יעקב יוסף כהן נ"י:
498
תצ״טמכתבו הגיעני ואני יושב פה קרית חוצות ואין לי שום ספר ואף ספר מגן גבורים אינו תחת ידי. אמנם מפני שזקינו המשמש בקש מאתי להשיבו אמרתי להשיב בקצרה דהנה לכאורה קשה לי מה קאמר קורא ק"ש ומתפלל ולמה לא הזכיר ברכות מעריב אבל מזה ראיה לשיטת רש"י דהק"ש אינו ענין להתפלה רק כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. וזה ראיה דאין הברכות תלוין בק"ש והתפלה היא בפ"ע ומ"ש דצריך להסמיך גאולה לתפלה היינו דאין הברכות תלויים בק"ש רק דהברכה האחרונה הוא משום סמיכות גאולה לתפלה וזה דאמר מסייע לר"י והיינו דזה ראיה דהסמיכות משום גאולה לתפלה ואינו משום דשייך לק"ש ודו"ק היטב ובזה יש ליישב גם קושית הצל"ח:
499
500שלום וכוח"ט למאן דלא קחזינא רב חסדא ורב חנינא [דיתבי בחדא קינא] כבוד הרב החריף וכו' מוה' משה קאצינעלין בויגין נ"י:
500
501מכתבו מגלה עפה מח"ת הגיעני תמול. והנה אני יושב עודנה בקרית חוצות ועמוס הטרדות ומחוסר ספרים וע"כ לא השבתי שנית להרב מוה' צבי הירש הלוי נ"י כי די לי אם אכתוב פעם אחת וגם כעת בעת בא מכתבו באו הרבה מכתבים ואת היותר נחוץ השבתי והיותר נשאר לעת מצוא ובפרט בימים האלו אשר הגיעו יומא דחושבנא אשר יחשוב האדם עם קונהו. והנה דבריו בד"ת ראיתי ויסלח לי כי ראיתי דבריו אשר שכלו ירחף על במתי הדעת אבל לא יקלע למטרת החפץ ובדבר שאלתו באחד שקנה בית מאחד ודר בו שמונה ימים ונשרף הבית והמוכר כתב את הבית בעודו בידו בהפייער קאססע ושלם בעד שנה שלימה ולא דברו בעת המכירה למי יהיה שייך זכות תשלומי פייער קאססע אם ישרוף וכעת מדיינים למי שייך התשלומין. והנה מעלתו בתוך פלפולו כתב דכל דסמך דעתו לגמרי קונה אף בדיבור בעלמא בלא קנין ובזה פירש דברי רח"כ בתוס' קידושין דאם הניח משכון וא"ל אל תחזור לי המשכון עד שאתן לך המעות דקנה דהוא משום דסמך דעתו והאריך בזה ודבריו מרפסין אגרא והרי לענין דבר שלא בא לעולם לא מועיל אף בנותן משכון כמבואר בבעה"ת שער ס"ד ולדברי רח"כ מהראוי להועיל וגם כמה כרכורים כרכרו אי בבנו מועיל דבר שלא בא לעולם ועיין בסימן ר"י והרי לבנו ודאי גמר ומקנה ואפ"ה נחלקו בב"ב אי מועיל ע"ש וגם בכמה דברים ובאמת בשו"ת מהר"ם ז"ל הישן מבואר בסימן ל"ה לענין בכור דמועיל דיבור בעלמא אבל לא קי"ל כן כמבואר ביו"ד סימן ש"כ והרי שם בודאי גמר בדעתו להפקיע מבכורה וגם לענין חמץ לולא החמץ אינו ברשותו וסגי בביטול בעלמא ל"מ אף בחמץ ועיין באו"ח סימן תמ"ח וע"כ ישתקעו הדברים ודברי רח"כ מבוארים בקדמונים בטעמים אחרים וגם בשאר הדברים שכתב מעלתו אם ששכלו בהשערה ראשונה נראים נכונים אבל אינם מיוסדים על אדני האמת ויש לי פלפולים רבים אלא שאין הזמן גורם לפלפל בענין הזה. ולענין שאלתו כבר הארכתי בזה ונשאלתי מ"ק בראד באחד שהשכיר ביתו לאחד וזה השוכר עשה סיקראציע ובעה"ב אמר שיתן לו בעד הסיקאראציע ולא נתן לו ובתוך כך נשרף הבית והארכתי הרבה הלא המה בכתובים אצלי ולא נפניתי להעתיק. אמנם העליתי שם דתלוי אם אחד יכול לתת שיעשה סקראציע על בית חבירו או שאינו רשאי לעשות סקראציע רק אותו שהבית שלו ובזה תלוי הדבר והארכתי הרבה בזה וקשה עתיקא מחדתא וגם החיפוש קשה עלי כי איני בביתי וגם כי רבים הם ת"ל. ומה שהקשה על התוס' במנחות דף נ"א ע"ב מחו"מ סימן ער"ה הנה ת"ל הקושיא הזאת כבר נתפרסם בשמי זה רבות בשנים וגם בעת היה פה אצלי הרב הגדול המנוח מוה' משה פיניס מ"מ ומ"ץ ד"ק ביאליסטאק ומניסך והקשיתי לו זאת והראיתי לו דברי מחנה אפרים הלכות זכייה והפקר סימן ט' ופלפלנו הרבה בזה הלא המה בכתובים ולא עת לחפש אחר הדברים:
501
502ראיתי במכתב שו"ת שכתב הרב הגאון אבד"ק ביטשאטש להקשות על התוס' דהא בדבר שנעשה לימים רבים אסור מן התורה לא הבין הפשט במח"כ דשם הכוונה שליום אחד לא היה צריך כ"כ לעשות ולימים הרבה צריך להכין הרבה אבל בנין מה שבונה ביום זה אינו רק ליום זה ואף שהבנין עומד ימים רבים לא שייך זאת ומ"ש דליום אחד לא היה בונה בנין שבונה לימים רבים לא ידעתי כוונתו דכך לי הבנין שבונה ביום זה הוא עושה בלבנים ובחומר ועפר וטיט וכדומה כמו שאם היה בונה באופן שיתקיים ימים רבים וגם אם היה בונה רק מקצת בנין היה בונה ג"כ. אך מ"ש לחלק בתולדה במקום אב דלא הותר האב מכח שהותר התולדה גם אני כתבתי זה רבות בשנים ליישב קושית התוס' כן אבל התוס' לא ס"ל כן ודו"ק:
502
503שלום וכ"ט וכוח"ט לש"ב הרב המאוה"ג מעוז ומגדל וכו' מוה' אפרים תאומים אבד"ק קריסנפאלע:
503
504מכתבו הגיעני זה שבועות שתים ואשר איחרתי עד כה לאשר בעוה"ר כשל כחי ואני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח ושותה מי מעיין ומי מעיין קשה למעיין ומה גם כי מאוד אני בורח להביא צווארי בעול המחלוקת בזמנינו והמשכיל בעת ההוא ידום. אמנם בבוא אלי מכתבו שנית אמרתי להשיב מפני הכבוד. והנה מעלתו האריך בפלפול רב לפסול השוחט הלז אשר כבר זה רבות בשנים אשר נמנו וגמרו עליו לפסול. ונראה לפענ"ד דבר חדש דכבר נודע קושית הקדמונים במרדכי שאיך האמינו חז"ל לאחד לשחוט שהרי אתחזיק איסורא וקיימ"ל שאין אחד נאמן באיסורין והיפך החזקה. והנה מ"ש המרדכי דוקא סתם אנשים אינם נאמנים אבל כשרים נאמנים אפילו היפך החזקה באמת אנן לא קי"מל כן כמבואר בסימן קכ"ז ביור"ד גם איזה גבול תתן לו ולא ניתן דברי תורה לשיעורין ואני מוסיף להקשות מהא דילפי חז"ל דעד אחד נאמן באיסורין מכהן גדול ביום הכיפורים ואם איתא דיש לחלק בין מוחזק לכשר ובין סתם אנשים מה ראי' מכהן גדול הגדול מאחיו בחכמה וביראה לשאר אנשים אע"כ לאיסורין אין לחלק בזה וכל אנפין שוין. גם מ"ש דבידו לשחוט כהוגן וכל שבידו נאמן והפרמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה הקשה א"כ בבהמה של חרש שוטה וקטן ואחד מעיד ששחט כראוי אמאי נאמין לו להוציא מחזקה ואין בידו שהם לא יתנו לו ישחוט בהמות שלהם ופגיעתן רעה. במחכ"ת לא זכיתי להבין דבריו ולא ידעתי במאי מיירי אי החרש שוטה וקטן שחט או אחרים שחטו וצ"ע עכ"פ בנ"ד הנה לכולי עלמא אינו מוחזק לכשר גמור ויצא מגדר סתם שוחטים שמעשיו מכוערים ואף אם נימא שלא נפסול אותו מצד הגב"ע אבל מגדר שוחט סתם יצא וא"כ יקשה איך נאמן נגד החזקה וכאן בודאי אין בידו שהרי רוב הקהל עשו חרם על עצמם ואף א"נ דלא כפמ"ג דזה ל"מ אינו בידו שהרי עכ"פ בידו לשחוט בהמה א' שיתנו לו ולא משל אותו ציבור מ"מ קשה כיון שהוא חשוד עכ"פ משום ממון הקל לעשות דבר מכוער ולהעיד עדות שקר אף שבאמת אינו נפסל שאין עליו ת"ע והוא ב"ד מ"מ הוא רצה שיאמינו לו א"כ הוא חשוד בשביל ממון א"כ איך נאמין לו והלא שתלא טבחא ואומנא מותרין ועומדין הם ומחויבים לשלם כשקלקלו ועיין בח"מ סימן ש"ו דבשכר חייבין אף במומחה מכ"ש בזה דאיתרע חזקתו והאיך נאמין לו על השחיטה שמא יארע איזה קלקול ובשביל ממון יכחש ועיין כעין זה בח"ד סימן קפ"ה ואין לפני שום ספר כעת. ובאמת לפענ"ד היה נראה בישוב קושית הקדמונים הנ"ל דהנה שליש נאמן כב"ת ומטעם דהמנוהו ועיין בפ"י גיטין דף נ"ד דמדמי ע"א באיסורין לשליש שהאמינוהו בשביל שבידו וה"ה עד אחד כל שבידו נאמן. ולפ"ז יש לומר דיש לו דין שליש שהאמינוהו כב"ת ונאמן לענין זה כבי תרי שנאמנים להוציא מחזקה ועיין בתשובת מהרש"דם שקהל שהאמינו לאחד הממונה על הטבחות והבדיקות שנאמן כבי תרי א"כ יש לומר דגם להוציא מחזקה נאמן ולפי זה בנדון דידן דרוב הקהל עשו חרם ע"ז ונחשד בעיניהם דסני שומעניה א"כ עכ"פ נאמנות כבי תרי בודאי אין לו והם אינם רוצים להאמינו ומכ"ש להאמינו כבי תרי וא"כ אף שלא ניחא לפוסלו מצד הדין עכ"פ מגדר נאמנות יצא ושוב אינו נאמן נגד החזקה ואף שיהיה עוד שוחט עמו דמאן מפיס לדעת אם זו הבהמה משוחט זה או מאחר. וע"כ נראה לפענ"ד להכריע דלשחיטת בהמות לא נאמין אותו אבל לשחיטת עופות כיון דהרא"ש ביומא אות ד' כתב בשם הר"מ מרוטענבורג דלנחור עופות אינו רק איסור מדרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה ואף שדבריו תמוהין מאד וחלילה לומר כן דאנן קי"ל דחיה ועוף מן התורה טעון שחיטה. אמנם כיון שנחלקו התוס' בענין בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אם הוא חזקת שאינה זבוחה או חזקת אמ"ה ועיין בפרמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה שהאריך אי שייך חזקת שאינה זבוחה לגבי' עוף והארכתי הרבה בזה במקום אחר עכ"פ לענין עוף קיל יותר מבהמה וגם השחיטה קל יותר משחיטת בהמה א"כ אפשר דלענין עופות לא יצא מגדר נאמנותו ויש להאמין יותר וגם דזה תלוי בבחירת אנשים אם ירצו להאמינו והמאמין יאמין והחדל יחדל א"כ יראה לעשות פשר דבר ששכרו לא יקופח ויקח חלקו מן הזביחה כאחד מזובחי הזבח ולא ישחוט רק עופות כן נראה לפענ"ד:
504
505להרבני המופלג השנון מוה' מרדכי צבי הירש נ"י
505
506מכתבו הגיעני עש"ק העבר סמוך לחשיכה עם כמה מכתבים ואני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ובכ"ז אמרתי להשיב בקצרה. מה שהקשה על מה שנסתפקו התוס' בכמה מקומות אם רבא היה כהן וע"ז הקשה למה לא הביאו מהך דברכות דף ח' דרבא צוה לבניו לא תנסוב גיורות ואם היה כהן הא אסור בגיורת. לפענ"ד אדרבה קצת ראיה משם דכהן היה דהנה נחלקו הפוסקים בסי' ו' באהע"ז אם גיורת אסורה אף בלא נבעלה. והנה המעיין בתוס' יבמות דף ס' ע"א ד"ה אין ימצא דלרבא יש חילוק דבגיורת כל שלא זינתה לא מתסרא משום זונה דל"ש קיחה אבל גיורת דשייך קיחה אסורה אף בלא נבעלה ע"ש וזה דחדש רבא ואזהר לבניה דלא תנסיב גיורת משום דשם שייך קיחה אסורה משום זונה אף דלא זינתה וז"פ וברור. מה שהקשה בהא דאמרו חולין דף ד' דסברוה דר"י היא והקשו התוס' בפסחים דף כ"ט הא הדר בי' ראב"י וכתבו דס"ל כמ"ד דר' אחא בר יעקב וכ"כ הרשב"א והקשו דשם בחולין אמרו תניא דמסייע לך והרי רבא פליג בפסחים שם על ראב"י. ולק"מ דניהו דבזה פליג עליה רבא אבל עכ"פ מזה ראיה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ושפיר מסייע לרבא בזה והברייתא אף דס"ל כראב"י בזה מכל מקום עכ"פ ס"ל דלא שביק היתירא ואכיל איסורא וזה פשוט וברור. ומה שהקשה בהא דכתב רש"י בפרשת מטות ואת נבו ובעל מעון מוסבות שם דאמוריים קראו לע"ז והם הסבו שם והרי בסנהדרין דף ס"ג אמרו דכיון דכתיב בתורה לית לן בה. לק"מ דהם הסבו שם טרם שכתוב בתורה ואח"כ נכתב בתורה ויפה עשו שהסבו השם טרם שנכתבה בתורה דבערבות מואב ניתנה התורה. אך עדיין קשה דלמה מביא הש"ס מקרא דכרע בל קרס נבו ולא הביא מפרשת ברכה דכתיב אל הר נבו. אך לפענ"ד נראה דבאמת כל שלא היה שם אחר והוצרך לומר באיזה מקום הוא צריך להזכיר ע"ז. ולפענ"ד מ"ש הטור בסימן קמ"ז דאף להזכיר בחנם שלא לצורך אסור הוא דוקא שלא לצורך אבל לצורך א"א בענין אחר ואף דמהרא"ש וב"י שם לא נראה כן ועיין בט"ז שם. אך כ"ז אם יש מקום להזכיר המקום בלי שם זה אבל כשלא הי' לה שום שם אחר ודאי דמותר. והא דפריך לר' אלעאי היינו משום דכל דלא ידע מהך דכל דכתיב בתורה לית לן בה הי' סבר מסתמא נקרא בפי היהודים בשם אחר ולמה הזכיר שם ע"ז וע"ז חידש לו כיון דכתיב בתורה לית לן בה ולא הו"ל שם אחר. ולפ"ז אין ראיה מהר נבו דבאמת אם לא היה לו שם אחר עדיין מותר ושפיר כתבה התורה. אך מהא דכרע בל קרס נבו דהי' יכול להזכיר כרע עצבים קרסו צלמים וכדומה ולמה לו להזכיר שם בל ונבו בשמה וע"ז חידש כיון דכתיב בדאורייתא לית לן בה וז"ב לפענ"ד:
506
507שלום וכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג מעוז ומגדל מוה' שמואל יהודה אבד"ק איסמיאל נ"י:
507
508מכתבו ותשובתו הגיעני בש"ק בשלח ע"י מחו' הר' מיכל היילפרין נ"י מברעזאן עם מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון הגדול נ"י אשר דבר טוב עבורו להשיבהו על אתר. והנה מעשה שהיה כך היה זה ערך שני חדשים אשר נשלח גט מ"ק אדעס ע"י שליח למוסרו לאשה אחת ובבואה לפני מעכ"ת וקרא בהרשאה והיה חסר תיבת זה מההרשאה ונכתב הולך גט ולא כתב זה ורצה מעלתו לסדר הגט אף שחסר תיבת זה כי מוכיח מההרשאה שעל גט זה שנכתב ונחתם מהבעל פב"פ לאשה פב"פ ועדים הכתובים בגט בשמותם פב"פ א"כ מוכח שקאי על גט זה אמנם היה שם איש אחד שמואל וקרא ערעור וקלל וחרף וגדף אותו ולא נתנו לסדר הגט והנה נתאחר עד כי השליח חלה למות וכאשר היה מסוכן קרא לבנו אמר לו בזה הלשון נא דיר דעם גט וואס איז בא מיר מהבעל המגרש פב"פ צי געטין מיט דעם אשתו פב"ב אין אויב איך וועל גיזינד ווערין וועל איך אליין געבין דעם גט ובאם איך וועל שטארבין חלילה זאלסטי געבין דעם גט להאשה הנ"ל אין זאלסט זיין גלייך וויא איך אליין אין איך שווער בייא מיין עוה"ב אז דער גט איז אכשרר גט והיו שם הרבה אנשים ששמעו זאת ואח"כ שבק לן חיים והגט ביד בנו. ועתה יש להסתפק שתי ספיקות הספק אחד שלא אמר השליח בפנ"כ ובפנ"ח והספק הב' שהוא שליח לאחר מיתה וע"ז האריך מעלתו ליישב ב' הספיקות והביא מה שאמר לו הרב מאקנא ומה שאמר הוא בזה וביקש חוות דעתי:
508
509והנה מה שלא הניח שמואל לתת הגט תיכף הכי קרא שמו שמואל בקראי שמו נער ובער שהביא האשה לידי מבוכה רבה על לא דבר ולא עוד לא מסתייע דלא גמיר אלא ממחא נמי מחי וחרף וגדף והדברים פשוטים כמ"ש מעלתו שאין להקפיר בזה. אמנם מה שעבר אין. וצריכין אנו לשית לב על מה שהוא כעת והוא מקום עיגון גדול. והנה מה שלא אמר בפנ"ב ובנ"ח השיב הרב מאקנא דכיון שאמר בלשון אשכנז ונשבע דהגט כשר סגי בזה שהעיד שנעשה בכשרות והרי אינו כשר כשלא ראה הכתיבה והחתימות עדים. והנה ע"ז יש להשיב כי אולי השליח אינו יודע בטיב גיטין ולא ידע דצריך לראות הכתיבה והחתימה והוא ידע דהבעל כתבו וטעה ונשבע דהוא כשר אמנם בלא"ה הגט כשר. הרמ"א בסי' קמ"ב ס"א הביא י"א דאפילו לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח כל שיש הרשאה כשר ואין צ"ל כלל וי"ח וכן נוהגין. הנה לא כתב רק דהמנהג אינו כן אבל פשיטא דבמקום עיגון כשר. הן אמת דמה שנרשם במ"מ רשב"א סימן תקס"א והמרדכי ריש פרק התקבל עיינתי ולא מצאתי בזה ברשב"א שום משמעות והרשב"א לא כתב רק דא"צ עדים שעשה הבעל שליח וכל שאומר בפנ"כ ובפנ"ח סגי אבל לא כתב שאם לא אמר בפנ"כ כשר בהרשאה בלבד ואולי צריך קיום אבל בלא קיום לא סגי וגם במרדכי גבי בעל אומר לפקדון אף שהביא דברי ר"ת אבל דברי' מגומגמים בלשון וכמעט שאין לו הבנה כלל. וכפי הנראה יש חסרון תיבות. אמנם בד"מ כתב שבהגהת מרדכי פרק התקבל מבואר כן וכן משמע מדברי הרשב"א והמרדכי וכפי הנראה כוונתו כיון שכל שיש קיום ב"ד אצ"ל בפנ"כ ממילא כל שיש הרשאה הוי כקיום. אך לפ"ז בנ"ד שלא כתב תיבת זה אם היה מסדר הגט בחיי השליח והיה אומר בפנ"כ לא אכפת לן כלל במה שחסר בהרשאה תיבת זה אבל כעת שלא אמר ולא כתב תיבת זה נמצא חסר לנו הקיום על גט זה ודלמא גט אחר היה. אמנם אחר העיון גם בזה אין לחוש דהא באמת בהרשאה כתוב על גט שפב"פ גרש לאשתו פב"פ ועדים החתומים על הגט פב"פ א"כ אין לך קיום גדול מזה דמהיכי תיתי לחוש שהיה לו גט אחר של אשה אחרת ועדים אלו או אחרים ששמם כך ובזה בודאי אין לחוש ובפרט שבהרשאה כתוב שמסרו הב"ד לשליח ומסתמא חזקה על ב"ד שעשו כהוגן ושאלו להשליח אם ראה הכתיבה והחתימה כמ"ש בסדר הגט א"כ העירו ע"ז הגט שנכתב ונחתם בפני השליח וא"כ כשר. עתה נבאר אודות זה שהיה שליח לאחר מיתה והרב מאקנא רצה לחדש כיון דכפל דבריו והיה הלאו קודם להן דהרי אחר ביטול המעשה קודם וכמ"ש המשנה למלך פ"ו מהלכות אישות שוב התנאי בטל והמעשה קיים ועיין ב"ש סימן קמ"ה דכל דכפל דבריו לא הוי כקובע זמן. והנה יפה השיב מעלתו בזה. והנני יוסיף דהרי דעת גדולי הפוסקים דע"י שליח לא צריך למשפטי התנאים דע"ז משוי ליה שליח ולא באופן אחר כמ"ש הרמב"ן בחידושיו פרק מי שאחזו א"כ כיון דלא רצה לעשותו שליח רק באופן זה לא צריך למשפטי התנאים. ולכאורה רציתי לומר דהנה הטעם דאין גט לאחר מיתה דכיון דלא רצה לתת הגט רק לאחר מיתה הוי ליה כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא בא מיד הנותן דהנותן כבר מת ואף שנתן לה בחיים כיון דמתחלה התנה שלא יהי' גט רק לאחר מיתה הרי הוא כאלו בא לידה אחר מיתה ול"ד למ"ש הב"ש סימן למ"ד ס"ק א' דשם בתחלה בא לידה בתורת פקדון אבל כאן לא נתן לה מתחלה רק שיהי' גט לאחר מיתה וז"ב:
509
510ובזה יש ליישב דברי התוס' בגיטין דף י"ג ד"ה לא יתנו לאחר מיתה דלכך ל"ש גם. ע"י שליח דהו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע. ובזה מיושב מה שנמחק בדברי התוס' לאשמועינן בגט שחרור והמ"ד מחקו דקשיא ליה מה נ"מ בין גט שחרור לגט אשה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי דעת המכתב מאליהו בשער וא"ו סימן א' דבגט שחרור גם טלי גיטך מע"ג קרקע מהני ולפ"ז בגט שחרור מהראוי שתועיל אבל הריטב"א בקידושין דף כ"ג ביאר דאף בגט שחרור לא מועיל טלי גיטך מע"ג קרקע א"כ קמ"ל דגם בגט שחרור לא מועיל ומכ"ש בגט אשה ולפ"ז בשליח שעושה להשני דאמרו בגיטין דף כ"ט דאפילו מת השליח כולהו מכח בעל קאתו א"כ שוב לא הוי טול גיטך מע"ג קרקע וגם לפמ"ש הקצה"ח סימן קפ"ח לבאר דברי התוס' דכל שנפסק כח הנותן הו"ל כאילו מכרו לאחר ונסתלק רשותו ע"ש שהאריך בדברי טעם א"כ כאן שבא מכח הבעל לא פסק כח הנותן וכשר ומ"ש הקצות החשן שם בשליח ראשון שעשה שליח שני דשם בא מכח השליח דהרי השליח הראשון יכול לבטל שליחות של השני. במחכ"ת לא זכר דברי הש"ס בגיטין הנ"ל דאמרו הא דאבא בקטנותו הוא דכלתו מכח בעל קאתו. ובזה מובן סברת רב אשי דהוא חשב כיון דאילו מבטל השליח ראשון השליחות השני בטל בא מכח השליחות של הראשון וכל שמת הרי נפקע רשותו וע"ז חידש מר בר רב אשי דניהו דיכול לבטל אבל כל דלא ביטל בא מכח הבעל. שוב ראיתי שגם מעלתו הביא דברי הש"ס בגיטין הנ"ל ויפה אמר. אלא דלפמ"ש הקצוה"ח סימן קפ"ח הדברים מבוארים בטעמם מה שנחלק ר"א עם מר בר ר"א עוד היה נראה לי בטעם דאין גט לאחר מיתה דהרי בקידושין דף י"ג למדו מקרא דכתיב וכתב לה ספר כריתות ולפ"ז לא מצינו שיועיל רק מחיים דהתורה נתנה לו כח לגרש ולא לאחר מיתה דלא נתנה לו התורה כח להיות מפקיע הנשואין ע"י גט לאחר מיתה. ולפ"ז כל שהבעל קיים אף שהשליח מת למה לא יועיל לגרש הרי כולן מכח בעל קאתי. יהיה איך שיהיה יפה כתב מעלתו דיש לתת הגט כיון שהוא מקום עיגון ואפריון נמטי שחפש עצות להכשיר הגט וכן ראוי למי שהוא בעל תורה וירא שמים. וזה האיש שמואל נער לא יפה עשה שגרם להאשה ולנו להכניס עצמינו במקום עיגון. וע"ד השיני"ן של הבתים שאינן נעשים בדפוס רק מקלף אחר ומדבקים בדבק. הנה הדבר פשוט שהם פסולים ואני הייתי ראש הפוסלים כשנשאלתי בזה ואני הראיתי שגם דו"ז הגאון בעל ישועות יעקב סימן ל"ב ס"ק כ"ח כתב שהם פסולים אבל לא ביאר הטעם אבל אני הבאתי דברי הב"ח בזה שגם בפנים של הבית בעינן שיהיה רואה את האויר ובזה ביארתי דברי המרדכי שהאריך הנוב"י בזה בסימן א' ועכ"פ זה פסול גמור ובעל חסד לאברהם היה אז אצלי בעת ההוא ושמע מה שכתבתי בזה ועשה מערכה בפ"ע והדפיס שהשיב לי ושקר הוא כמו שהתנצל בהקדמתו. גם לא ידע היטב דבריי. וע"כ הדבר ברור דהוא פסול והארכתי בזה בתשובה. וע"ד הצד"י יש כותבין היו"ד מצד"י הפוכה ויש כותבין ישרה ונמצא בפרשה אחת יו"ד מהצד"י הפוכה וגם יו"ד מהצד"י ישרה. הנה חלילה לפסול בזה תפילין דכיון דיש תואר צד"י לזה חלילה לפסול התפילין והם תפילין דמארי עלמא ואני אומר ע"ד הלצה שבדורינו יש יו"ד וצד"י הפוך ויש יו"ד וצד"י ישר ובכ"ז צדיקים הם אלה דברי הכותב בנחיצה:
510
511שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה וכו' מוה' זעליג אבד"ק אקנא נ"י:
511
512מכתבו הגיעני תמול בפורים והנה האריך מאד בכמה ענינים והיום כבר מתחילין שלשים יום דפסח ובכ"ז אמרתי להשיב על איזה דברים. הנה בשאלה הראשונה אף שפלפל ביושר בכ"ז להלכה עיקר כהלב"ש דבריאה שנמצא עליה ב' מראות ירוק ואדום סמוכים זה לזה ומתוך הירוק יצא סירכא תלויה דהוה תר"ל. בשאלה השניה בבעה"ב שהי' לו בערך חמשים עופות בחצר קטן מקורה וגם היו מקוטעי כנפים אשר לא הי' באפשרי להם לעוף ולפרוח ובלילה נשמע קול צעקה ביניהם ונתעוררו תיכף לקול זעקתם ומצאו שנים פצועים וניכר שהיה דורס ביניהם והוא הפסד מרובה כי בעל העופות הוא איש עני ומחייתו מזה. יפה כתב מעלתו דהוה ס"ס כמ"ש בעל החוות דעת בסימן ק"א דכיון דעל כל אחד ספק לא שייך ביטול ברוב וכבר קדמו בסברא זו הכנה"ג ביו"ד סימן ק"ט והובא בפרמ"ג שם בשפ"ד דכל שהוא ספק איסור לא שייך שיתבטל בזה והרבה הארכתי בזה בתשובה. ואשר כתב מעלתו דהדבר תמוה מתמורה דף למ"ד דפריך ולפוק חד מינייהו להדי כלבא ואידך לשתרי והיינו משום דמן התורה ברובא בטל ורק מדרבנן לא בטיל הרי דאפילו כשיש ספק על כל אחת ואפ"ה בטל ברוב. הנה לכאורה קושייתו גדולה. אבל אחר העיון ל"ק דשאני הך דכנה"ג ודברי החוות דעת דכל דיש ספק איסור על כל אחד מהם אותו איסור ודאי שיש בזה גם על אחרים יש ספק אבל התם מחיר כלב הנה להס"ד אין רק אחד מהם מחיר כלב ולא בהנשארים וא"כ ניהו דאנן לא ידענו מנו אבל זה ודאי ברור לנו דבהט' יש רוב ויותר שאינם מחיר כלב א"כ בכללות ודאי יש ח' שבודאי אינם מחיר כלב ניהו דלא נוכל לברר בפרטות אבל לא נכנס בספק רק אחד מהט' ולכך כל שאנן אומרים ברירה ושוב הח' בודאי מותרים ושפיר שייך ביטול דעל שנים ליכא לספוקי בודאי ומכ"ש על"ח וש"ה דעל כל אחד מהמבטלים יש ספק איסור זה וגם על השנים המבטלים יש ספק זה וכן על היותר אבל כאן אינו בשום אופן רק על אחד מהמבטלים ושפיר יש רוב שבודאי אינם מחיר כלב וז"ב ונכון. ובזה מיושב מה שהקשה מעלתו על האו"ה שכתב דאם נולד הספק בתערובות לא שייך בע"ח חשיבי והרי כאן נולד הספק בתערובות. ולפמ"ש אתי שפיר דלפי המסקנא דהאי טפונה שדי בכלהו וא"כ שוב לא שייך ביטול כיון דבכל אחד יש מחיר כלב וביטול לא שייך דכל אחד הוא בספק והבן בדברים ולפ"ז אין כאן ס"ס בנדון דמעלתו. ומה שפלפל עוד בזה יאמין לי כי אין הזמן מספיק אף לעיין. השאלה הג' באווזא אשר נשמע קול מגרונה מחמת כובד נשימתה וזה בא לה מחמת ששתתה מים רותחין ודאי פשוט כדברי מעלתו דטריפה. השאלה הרביעית לפענ"ד נראה דמועיל ומטעם שכתב מעלתו ותוכן השאלה בבית אשר הוא דר בו הוא פתוח לחצר שלפניו ובחצר יש עוד יהודי באופן שאוסרים זע"ז וצריך לעירוב והחצר של מעלתו פתוח בפתח לחצר אחרת אשר גם שם דרים שני יהודים והי' מעלתו רגיל לערב אחד בכדי להתיר הטלטול מחצירו לחצר השנית ועתה נפרץ הכותל החיצונה הפונה לרחוב העיר המחברת ב' החצירות ולא נשאר כ"א עמוד אחד באמצע באופן אשר שני החצירות מצד זה הפונים להרחוב פרוצים במילואם להרחוב והכותל האמצעי המפסקת בין ב' החצירות נפרצה גם היא בראשה הסמוך להרחוב אמנם הפרצה אינה רחבה יותר מעשר וכנגדה נשאר עומד עמוד אחד והוא באמצע בין ב' החצירות במקום שהיתה כלה הכותל האמצעי טרם נפרצה וגם בשני החצירות משני הקצוות נשאר שני פסים ג"כ היינו בחצר אחד מקצה מזה פס אחד וגם בחצר השנית מקצה מזה פס שני באופן שאם נחשב העמוד האמצעי לשני החצירות יש לכל חצר שני פסים כדין החצר אשר ניתר בב"פ. ונסתפק מעלתו אי מהני העמוד האמצעי להחשב לפס לכל אחד מהחצירות אם נאמר כיון שפרוץ מב' צדדיו א"כ אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ונבטל ליה או דלמא כיון דהוא מהני לכותל האמצעי עכ"פ שלא להיות נחשב ע"י החצירות כאחד כי לולא זה העמוד היו השתי חצירות פרוצים ולא היו נחשבים כשנים אך לאשר העמוד הוא כנגד הפרצה ממש והפרצה אינה רחבה יותר מעשר הו"ל כפתח ע"כ שאלתו לפענ"ד נראה דמועיל ומטעם שכתב מעלתו דמגו דמהני האי עמוד לכותל האמצעי מהני נמי לענין השני חצירות ובפרט במקום דאיכא דחק וביטול בהמ"ד. דברי הדו"ש באהבה:
512
513שלום וכ"ט אל כבוד הרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסם ערוגת הבושם גן הדסים נ"י ע"ה פה"ח מוה' שלמה קוועטש נ"י אבד"ק לייפניק:
513
514הן היום הקריבו לפני מכתבו הנרצף למסרו לידי ואני בתוך המון טרדותי טרדות בני הישיבה אשר לי השם ישמרם גם להשיב לשואל ע"כ כל היום אני נאחז בסבך הטרדות ובכ"ז אמרתי להשיבו מיד. הנה מ"ש מר כי נבוך בשם אבי האשה. הנה ידע מעכ"ת כי הוא עולה לס"ת בשם אריה ובפי כל נקרא ליב וע"כ יש לכתוב אריה המכונה ליב כי מה שנקרא ליבוש הוא שם געגועין והעיקר הוא ליב וז"פ ומ"ש מר מדברי הירושלמי בפ"ג דגיטין ה"ג עבר שם נכרי ומדברי הרשב"א בחידושיו ובפ"מ משמע רא"י הנכרי להיות אף מעשה קוף בעלמא להביאו ליד ישראל. הנה לפענ"ד אין ראיה דיש לומר דכיון דאין דרך לשלח ביד נכרי וגם אם היה משלחו ביד גוי לתתו ישראל היה מסתמא נכתב בפ"ע במכתב שהגוי אינו רק מעשה קוף בעלמא והיה צריך לכתוב שעושה לאדם שליח שיקבלו מיד הגוי ועכ"פ היה מכורך יחד ומדלא מצא רק הגט בעלמא בלי ספק שלא היה ביד הגוי הגט וז"ב ופשוט. ומה שתמה על הט"ז יפה תמה מעלכת"ה. אבל עכ"פ בדברי הט"ז מבואר דיכול לשלחו ביד הנכרי ואדרבא לדעת המכשירין אתי שפיר בפשיטות ודו"ק. ועכ"פ בדברי התשב"ץ ובמהרי"ט בראשונות סימן ל"ו מבואר בהדיא דיכול לשלחו ביד גוי ויעשה להישראל שליח ובפרט באופן המבואר בד"מ סימן קמ"א בשם המרדכי שכתבתי במכתבי הראשון אין בזה שום בית מיחוש וכבר נעשה במקומותינו מעשה הרבה פעמים ובפרט כעת דאיכא קצת שעת חירום ע"כ יחוש מעלכת"ה מעשהו וישלחו ע"י הב"ד להרב המגיד דפה תוך העיר הרב ר' זאב וואלף נ"י בלומענפעלד והוא יסדרו על נכון:
514
515שלום להרבני המופלג מוה' יעקב גרינבערג נ"י:
515
516מכתבו הגיעני עש"ק העבר והנה בדבר שאלתו על דבר הנהוג ליתן עופות לערל לסרסם ע"י הערמה שמוכרין העופות לערל ואומרים לו שיתנם לערל אחר לסרסם ואח"כ קונין בחזרה ובזה אינו חושש עוד משום אמירה לעכו"ם דנכרי דנפשי' עביד אם לאיסור לפ"ע אין לו חשש כי הערל נותנם לערל אחר ואלפני דלפני לא חיישינן ושאל את פי המורה מאי נ"מ מן הערמה זו להערמה המבוארת בש"ס לאיסור הלין תורי דגנבין ארמאה והשיב לו המורה כי בגניבה הגוף של היהודי והכא במכירה הגוף נעשה של עכו"ם. יפה השיב לו המורה דשאני מכירה דקנה ליה קנין הגוף. ומ"ש מעלתו דגם בגניבה ע"י שינוי מעשה קנה ליה הגנב ואינו מחוייב להחזיר רק הדמים. לק"מ דכל דצריך להחזיר דמים עכ"פ אין כאן קנין הגוף בהחלט וכן מבואר ברשב"א הובא בב"י חו"מ סימן שנ"ג ע"ש כיון דבעי לאהדורי דמים לא קרינן בי' לכם ואף דדבריו תמוהים כמ"ש בכפת תמרים בשם גד"ת ובשם ס' דורש משפט עיין קצה"ח סימן שנ"ג מ"ש בזה וגם לפי מה שפירש אבי מורי הרב הגאון נ"י דהכוונה שאם נותן דמים צריך להחזיר גוף החפץ וכן מצאתי בשער המלך הלכות גניבה שכתב כן והארכתי בזה בתשובה א"כ עכ"פ לא מקרי קנין הגוף ממש. וגם נראה דבמכירה דאין הגוי מחויב להחזיר ולמכור אף שמוכר לנו אח"כ אבל אינו חייב ושפיר לא אכפת לן. וגם נראה כיון דהוה לפני דלפני ואינו רק איסור דרבנן לכ"ע שוב מותר הערמה כמבואר בשבת קל"ט ועיין בבכ"ש לענין מכירת הבהמות בפסח דהוה הערמה בדרבנן ועיין בחיבורי יד שאול סימן רכ"ג:
516
517שלום וברכה וכ"ט לכבוד הרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם מוה' ליבש באלחובר נ"י האבד"ק זסלאב יצ"ו:
517
518מכתבו הגיעני תמול. והנה עודו מסתולל לאמור שהרמ"א והכו"פ לא ידעו שאווזא אין לו זפק לא ניחא למרייהו דלימא הכי ואף לו יהי כדבריו שלא נזדקקו להוראות כאלו מ"מ ידעו מה שכתוב על הספר בוודאי. ומה גם שהכו"פ העיד לענין טעימת הכבד שזה חמשים שנה שמורה הוראות ולא מצא בצלית הכבד טעם מר הרי שנזדקק להוראות כאלו ורבינו משה קבע לנו תורתו ופרס לנו מפה על שלחן הטהור בכל המנהגים וההוראות וכל בני ישראל יוצאים ביד רמ"א ואני כתבתי לכבודו טעם הגון בזה וע"כ אבקש מכבודו אם יזכהו השם להדפיס יתר חדושיו ידפיס כל דברי ולא הייתי כותב זאת רק מה שבקש שאעיין בהיתר הצוקר שנתבשל ע"י עכו"ם. והנה גם במדינתינו עושין צוקר על אופן זה. והנה תיכף בבוא ספרו עוד לא הי' מכורך כתבתי לעצמי בגליון ספרו שכאן ל"ש בשולי עכו"ם משום שגם לאחר הבשול כל זמן שלא נצרף ונזדקק ונתעבה ונתקשה אינו עולה עש"מ ולא אהני לי' הבשול וא"כ שוב אח"כ ל"ש בי' בשולי עכו"ם רק עמד לנגדי לכאורה מ"ש הפוסקים למה בתבואה שעושין שכר למה ל"ש בשולי עכו"ם והרי גם שם המאלץ אינו ראוי ואח"כ הוכשר לשתי' אבל באמת המאלץ לא יעשה בו עדיין מעשה האוסרו כי כבוש אינו אסור בזה ואח"כ תיכף כשמבשלין נעשה השכר וראוי תיכף לעלות עש"מ אבל הצוקר אחר הבישול הראשון אינו ראוי לעלות עש"מ רק אח"כ אחרי הרבה מעשות וענינים שונים וא"כ לא פעל הבישול הראשון כלל לעשותו חריף מעש"מ עד שנעשה אח"כ להוט ציקער ואף שאח"כ נעשה ציקער זה היא ע"י ענינים אחרים צירוף ולבון. וגם נלענ"ד דהציקער בעצמו לא מקרי עולה על שלחן מלכים כיון דבציקר לבד לא יכבדו לאיש רק אם יתנו לו לשתות קאווע מיהו אולי מקרי ללפת בו את הפת. אמנם העיקר נלענ"ד כל דבר שאינו נעשה הבישול בפ"ע רק שע"י הבשול נעשה דבר שנאכל כמות שהיא חי לא חשיב בשול כיון דהזאפט הראשון הי' נאכל כמו שהיא חי לא חשיב בשולו אח"כ בשול עכו"ם משא"כ בתבואה תיכף נעשה המשקה והוי בשול עכו"ם וזהו דבר ברור. והנה מ"ש התוס' והפוסקים דשאני תבואה דכי היכי דהתבואה בטילה לגבי מים לענין ברכת שהנ"ב ה"נ בטילה לענין אסור ולכאורה לא נודע הסברה דמה בכך דבטל לגבי הברכה סוף סוף בשל לי'. אמנם נראה דהנה זהו ודאי דמים אין בהם משום בש"ע ואף לאדם חשיב שרי כמ"ש הדגמ"ר סי' קי"ג כיון שנאכל כמו שהיא חי דלא כש"ך סי' קנ"ג ודלא כהפר"ח שמחמיר בזה הן אמת דהפר"ח סי' ס"ח נסתפק [בס"ק ח"י] אי שייך במים משום בשול ואני תמה דש"ס מפורש הוא בע"ז ל"ז מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכל שלא נשתנה מברייתא ע"י האור וע' בפנ"י בשבת דף מ' שכתב דל"ש בשול משום דבמים אין הבשול ניכר כלל ואני כתבתי על הגליון דלכאורה גם במים ניכר הבישול שנשתנו ע"י הבשול כדאמרו בחולין דף ק"ה דיד סולדת אסור לנטילת ידים ועיין רש"י משום שבישלו ונשתנו. אמנם לפי מה דקיי"ל באו"ח סי' ק"ס דמים ראשונים אף שיד סולדת בהן נוטלין והיינו משום דלא נשתנו וע' בב"י ר"ס ק"ס א"כ ל"ש בישול במים ובזה י"ל מה דהחמיר ר"נ משום דאסתפק אי נשתנה המים וקי"ל כל"ב או כל"ק ועכ"פ י"ל דמה דמקשו מתבואה ושכר היא דמים נשתנו למראה אחרת א"כ גם בשביל המים שייך בש"ע וכיון דהשכר עעש"מ והמים נשתנו הו"ל בש"ע וע"ז כתבו כיון דלגבי הברכה לא משגחינין במה שנשתנו ומברכין רק שהנ"ב א"כ גם לענין בש"ע לא חשיב נשתנו וז"ב ודו"ק. ואולי גם בצוקער שייך תירץ התוס' דלא נשתנה הברכה מחמת הבוריקעס ועכ"פ ההיתרים שכתבתי עולים יפה ומ"ש מעל' לענין הדם תמהני דלא הביא דברי הפר"ח סי' ק"ה ס"ק נ"ח שם מבואר הרבה פלפולים בזה ואני הארכתי בזה לענין המלח שחששו שמערבין בתוך הטאלפין חמץ לענין פסח שלא יוכלו להקפות בלתי קמח והארכתי בזה ואבקש אם יזכה להדפיס בל ישמיט דברי רק כל מה שכתבתי. והנני בזה ידידו דו"ש באהבה רבה ואהבת עולם:
518
519להחבירים המקשיבים מתמידים בתורה משכימים ומעריבים חרופים ושנונים כ' שלמה פריש וכ' דוד זילבר נ"י:
519
520מכתבם מגלה עפה הגיעני ואתם ידעתם כי עמוס הטרדות אנכי בכל זאת למען הלהיב לבבם לתורה אמרתי להשיב אפס קצה אשר הקשו בחולין דף י"א דלמא דמנח גומרא וע"ז הקשו דאביי אמר בפסחים דף פ"ד חיישינן משום פקע וא"כ יש ספיקא דאורייתא והאריכו דפקע הוא חשש תורה והאריכו בפלפול רב ונהניתי בפלפולם ובאמת בתוס' פסחים דף פ"ה ד"ה כשהוא משמע דהיא רק חשש דרבנן ויעיין במוהרש"א שם אמנם לא אאריך בזה ויעיינו בחבורי שו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קע"ג פלפול גדול בזה הענין אבל גוף קושיתם ל"ק דלהס"ד דלא ידעינין דאזלינן בתר רובא ורצו ללמוד מפסח ואמרו דיכול להניח גומרתא וא"כ כשלא יניח גומרתא שוב א"א לקיים מצות פסח כלל וא"כ איך אפשר דמשום חשש שמא יפקע יבטל ממצות קרבן פסח זה ודאי לא אמרינן ואין לומר דמזה מוכח דאזלינן בתר רוב דז"א דהרי התוס' כתבו דאפילו חל ע"פ בשבת נמי יכול להניח גומרתא משום דמלאכה שא"א לעשות מע"ש דוחה שבת וקשה למה לא נוכיח מכאן דאזלינן בתר רוב ולמה נעשה מלאכה בשבת וע"כ דמזה לא נוכל להוכיח דאזלינן בתר רובא א"כ ה"ה דלא מוכח מזה דיהי' אסור משום פקע לבטל מצות פסח ובזה א"ש גם מה שהקשו לרבא משום הפסד קדשים יש ג"כ איסור דבודאי לא ניחוש להפסד קדשים בכה"ג ומה שפלפלו אח"כ אין הזמן מסכים. אמנם מה שהקשו מהא דאמרו יבמות דף ד' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום כו' וע"ז הקשו דלמה לי קרא הא אמרינן בכתובות דף ע"ז דמוכה שחין כופין לגרש ואפילו אמרה בעינא לי' לא שבקינה לי' מפני שממקתו וא"כ למה לי הסמיכות אפילו אי רצתה היא אנו לא שבקינין לי' ואין לומר דשומר מצוה לא ידע דבר רע ז"א דהיכא דשכיח היזקא לא סמכינין אניסא ויפה הקשו בזה אבל באמת הי' להם להקשות על התוס' יבמות ל"ט ד"ה אמר שכתבו בהדיא דממוכה שחין ובורסי אין ראי' שהן מאותן שכופין להוציא א"כ הי' להם לבעלי התוס' להרגיש למה לי קרא. והנה הקשו זאת לפני כבוד אאמו"ר הרב הגאון נ"י וחילק דע"י העראה אינה ממקתו עדיין ויבמה נקנית בהעראה ולפענ"ד אף אם נימא דבהעראה אינה ממקתו עכ"פ כיון שאינו ראוי לגמר ביאה שוב אסור להתיבם וע' תוס' יבמות דף כ"ה ד"ה יבא ותירוצם ל"ש כאן ודו"ק. אמנם האיר השם עיני ומצאתי בשו"ת מזרחי ח"ב המכונה מים עמוקים בסי' י"ט שם דמחלק דשני מיני מוכה שחין יש דהוא ממין אחר מוכה שחין היינו שיש בו סרחון מעט וזה אינה ממקתו ע"ש שהאריך הבעל מגיה לישב קושיא זו ע"ש. שוב האיר השם עיני ומצאתי בחדושי רמב"ן יבמות דף ל"ט שכתב דהוה אמינא שיבעול ביאה ראשונה ויצא וזה כדברי אבי מורי הרב הגאון נ"י ועדיפא מיני' שהרי בביאה ראשונה וכבר היתה יבמה מן הנשואין מתעברת בביאה ראשונה וכן מצאתי לזקיני הח"צ ז"ל סי' א' שכתב כדברי הרמב"ן מדעתא דנפשי'. והנה מה שכתבו בשם אביו ורבו הרב המאוה"ג מ' דוד מאיר נ"י לישב דניהו דאין כופין אותה להתיבם כו' הנה כן כתב הנמוק"י והריב"ש דהאי דאין חוסמין היינו שאין כופין אותו ליבם אבל אין כופין אותו לחלוץ אמנם לפענ"ד תימא דאם נימא דאינו רשאי ליבם כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ע"כ העיקר כמ"ש הח"צ או כמ"ש המזרחי ויראו. ובגוף הקושיא דאיך אפשר בגומרתא דהא יש לחוש משום פקע או משום הפסד קדשים כ"כ בזה וכעת נ"ל להוסיף דהנה בהא דאמרו בברכות דף כ' שב וא"ת שאני והקשה רש"י מטומאת כהנים וכתב בתורת אדם להרמב"ן דדוקא כל עשה ול"ת שהל"ת היא בפ"ע ומשכחת לה בלי העשה א"כ אף שקרה לפעמים במקום שיש עשה בזה לא הוה רק דחוי' אבל טומאת כהנים דא"א להעשה דטומאה שיהי' שייך בלי הל"ת א"כ הותרה לגמרי ודפח"ח ועי' בפ"י שם ולפ"ז כל דלא אזלינן בתר רובא ולא משכחת לה לקיים פסח בלי הגומרתא הוה כמו הל"ת דטומאת כהנים שא"א זה בלא זה ושפיר הותרה ומיהו יש לדחות דל"ד לשם ודו"ק:
520
521עתרת שלום ואמת אל כבוד הרב החריף המופלג בתורה בנש"ק מוה' ישעי' אבד"ק פראמפאל נ"י:
521
522מכתבו הגיעני לנכון היום לתפלת מנחה והיות כי ראיתי דבריו מסודרים ומתוקנים אמרתי להשיב אם כי רבות אשר סביב שתו עלי וגם הענין אין לו מקור ופתח בש"ס ופוסקים בכ"ז למען לא תבא לידי מכשול ולחה"ש אמרתי להשיב בקצרה. הנה זה ודאי דהשכרת פריפינאציע הוא דינא דמלכותא ואסור לגוזלו כמבואר בחו"מ סימן שס"ט ואף דמה דמבואר שם בסימן שס"ט דהמבריח ממכס עובר על לאו לא תגזול זה ודאי אינו וגזלן מבואר שהוא דוקא בגוזל בידים ובאמת נרשם בשני חצאי לבנה ואינו עיקר ועיין בלבוש ובכ"ז איסור גמור וזה הוי גניבה כיון שהוא מחוקי המלך יר"ה א"כ זה ששוכרו ודאי הבא מכח עכו"ם הרי הוא כמוהו וא"כ איפוא מי שאינו רוצה לציית דין יש לו דין סרבן ואף שיגיע לו הפסד יותר מה לי בזה והב"ד מחויב לומר הריני דן אתכם בד"ת ואחרי אם אינכם רוצים לקיים כפי ד"ת רשות ביד המוכר לדון אתכם בדיניהם ע"כ ראו מה אתם עושים ומעלתו יגיד להם הדין ואם לא ירצו לקיים מה לכם בזה הם בעצמם חייבים ואתם נקיים. והנה מה שהביא מעלתו דברי הרמ"א סימן שפ"ח ס"ח שכתב במי שאומר אלך ואמסור נפסל לעדות וי"ח דוקא אם מוחזק בכך וע"ז הקשה מעלתו שלשה קושיות אחד דהרמ"א הוציא זאת מהמרדכי פרק הגוזל קמא והמעיין שם אינו מבואר שהם שני דיעות רק דוקא אם מוחזק בכך כמ"ש שם ובפרק כל הנשבעין בשם הרוקח דהא דאמרו עביד אינש דגזים ולא עביד דוקא במי שיש לו הוחזק בכך ושהיה לו להרמ"א לבאר דוקא כששונאו כמ"ש במרדכי שם ועוד בסימן ל"ד ס"כ מביא המחבר בסתם דאלך ואמסור פסול לעדות ולא הגיה הרמ"א דאסיק דוקא כשמוחזק בכך כמ"ש בסימן שפ"ח שיש חולקים וע"ז האריך מעלתו ונדחק בישוב הדברים. ולפענ"ד נראה דהנה הקושיא הראשונה נ"ל ברור דהרמ"א הבין דלעיל הביא המרדכי דברי ר' פלטוי גאון דאלך ואמסור פסול לעדות ולא התנה דוקא כשמוחזק בכך ע"כ הבין הרמ"א דר' פלטוי גאון ס"ל דאף באינו מוחזק פסול לעדות ואח"כ הביא מאיזה פוסק דבעי דוקא כשהוחזק בכך ובאמת הקושיא מהך דעביד אינש דגזים ולא עביד ס"ל לרב פלטוי גאון דכל דאמר בפרהסיא בפני רבים מדחצוף כולי האי ודאי דיעשה מעשה נחשב רשע ופסול לעדות ובאמת בהגהותיי לש"ע סימן ל"ד הנדפס פה לבוב הקשיתי מהא דאמר רשב"י לר"ע אומר לאחי אבא אמסרך למלכות. וצריך לומר דשם ניכרין הדברים דלזרוזי אמר כדי שילמדו תורה. ועכ"פ נראה שרב פלטוי גאון אמר בפשיטות אף שלא הוחזק בכך הוא פסול. ומה שהקשה במה שלא הזכיר הרמ"א שהוא שונא נראה לי ברור דהרמ"א דייק ממה שהוחזק בכך דלא בעי שיהיה שונאו דהרי כל שהוחזק בכך ודאי הוא חשוד לעשות מעשה וגם מסתמא שונאו וז"פ. אמנם מה שהקשה אמאי לא הגיה בסימן ל"ד דבעי שיהיה מוחזק. נראה לפענ"ד כיון דעיקר מה דדחקו דבעינן שיהא מוחזק בכך הוא דאל"כ יש לומר דעביד אינש דגזים ולא עביד. ולפ"ז נראה לפענ"ד דכיון דאף דאינו מוחזק עכ"פ יש לומר דאולי יעשה ועכ"פ ספק הוא א"כ לענין עדות בודאי פסול ול"מ להוציא ממון בעדותו ודאי אינו נאמן ואף להחזיק עכ"פ מידי ספק לא יצא וכל ספק רשע פסול לעדות אבל בסימן שפ"ח לענין דיני מסור לעשות לו כל דיני מסור בודאי בעי שיהיה מוחזק בכך כנלפענ"ד ברור וגם בכלבו סוף ספרו והג"א בפ' ז"ב לא הזכירו שיהיה מוחזק בכך ע"כ כתב הרמ"א שני דעות דבדברי רב פלטוי גאון משמע דאף שאינו מוחזק בכך פסול כנלפענ"ד בישוב קושיותיו ולרוב הטרדא קצרתי וד' יאריך שנותיו כנפשו ונפש הד"ש:
522
523שלום להרב המופלג ומופלא באנשים וכו' מוה' דוב בער נ"י מו"ץ דק"ק קארלוועטץ במדינת ליטא:
523
524מכתבו נמסר לי ע"י הרבני המופלג הוותיק מוה' חיים שבתי נ"י. והנה אני אחוז בסבך הטרדות אשר יעמיסו עלי יום יום אלה מבפנים ואלה מבחוץ. אך למען תת לו אות כי ראיתי דבריו אמרתי לרשום בקצרה. מה שראית ברשב"ם שם שכתב דלא שייך הדמים מודיעים בקרקע דאין אונאה לקרקעות והתוס' הקשו דהרי ע"כ ז"א בשביל ששוה יותר רק גזירת הכתוב שהרי הקדשות ועבדים נמי אין להם אונאה ע"ש. ולפענ"ד היה נראה דלכך לא שייך הדמים מודיעים בקרקע דענין שווי הדמים שייך במה שעיקרי המכירה והלקיחה הוא בעת שקונהו ומוכרו אף שנמשך הדבר אח"כ ג"כ קצת אבל אינו מתקיים לעולם שייך לומר דהדמים מודיעים באותו הזמן אבל קרקע דלעולם עומדת אינו שייך שווי הקרקע כעת דהרי יוכל להיות אח"כ שוה יותר ויותר וגם הקדשות ועבדים דהענין אינו מוקדש לזמן ועבדים ג"כ דאינו קונה דוקא על אותו עת ועבד נמכר לעולם לכך ל"ש הדמים מודיעים איברא דא"כ אינו תלוי במה שאין לו אונאה. אמנם נראה דמה שאין לו אונאה הוא ג"כ מטעם זה דניהו דכעת אינו שוה כ"כ יוכל להיות שאח"כ יהי' שוה יותר ולכך אין לו אונאה ועכ"פ סברת הרשב"ם לענין הדמים מודיעים ודאי נכון כנלפענ"ד. שוב חפשתי בספר החינוך מצוה של"ז שכתב בטעם דאין אונאה לקרקעות לפי שהקרקע דבר קיים לעולם דרך הבריות למחול בו כל אונאה אחר שלקחו אותו עכ"ל הזהב. והנה ת"ל זכיתי שהדברים מבוארים בחינוך ובזה מבוארין דברי הרשב"ם וכמ"ש ודו"ק היטב:
524
525שלום להני שני רעים אהובים אחד בשמו כ' אלכסנדר חיים שור נ"י והשני נקוב בשמו כ' צבי הירש הארניק נרו יאיר:
525
526ע"ד קושיתם על תוס' בנדרים דף ב' ד"ה ונזירות כנזירות והקשו התוס' שם אמאי לא תני איסורי כאיסורי והקדשות כהקדשות ותירצו דלמ"ד לשון נכרים לא נמצא להם לשון נכרים אלא בהני דתני ולמ"ד לשון שבדו חכמים להכי לא תני דלא כתיב ערך לד' איסר לד' הקדש לד' כמו דכתיב חרם לד' קרבן לד' עכ"ל התוס' וע"ז הקשו הלא בהדיא תני במתניתין כל כנויי נדרים כנדרים ופירש הר"ן שם עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי א"כ אסור בכלל נדר וכן הקדשות כהקדשות ג"כ בכלל נדר כדאיתא שם בר"ן. וגם מה שתירצו התוס' דלהכי לא תני דלא כתיב הקדש לד' וכו' קשה הלא כתיב בפ' בחקותי איש כי יקדיש את ביתו קודש לד' ועוד כ"פ ע"כ קושייתם. לפענ"ד כוונת התוס' בתירוצם דכל טעם הכינוי הוא כדי שלא יאמר קרבן לד' א"כ בהקדש לא שייך הקדש לד' במה שאינו רק הקדש בדק הבית דאינו קדוש קדושת הגוף ודוקא בקונמות וחרמות שהן קדושת הגוף שייך נדר לד' והקדש לד' אבל בהקדש שאינו קרבן לא שייך הקדש לד' ובשדה אחוזה או בבית אף דכתיב קודש לד' אינו רק קדושת בדק הבית ולא שייך שלא יאמר הקדש לד' דהא באמת אינו לד' רק שהוא קדוש קדושת דמים בלבד ובשבועה ודאי שייך שלא ישבע בד' ודו"ק היטב:
526
527שלום להרבני המופלא מוה' ראובן בודק נ"י:
527
528מכתבו הגיעני ואני טרוד מאד ובכ"ז ארשום בקצרה הנה בדבר השאלה הראשונה אין אני משיב בענין זה וד"ל. מה שהקשה על הפ"י ר"פ איזהו נשך שחידש דהיכא דאיכא הפקעת ממון בענין זה משלם ואינו לוקה וע"ז הקשה ממ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות גניבה ה"ב דאם קצץ אילן ביו"ט דלוקה ואינו משלם ע"ש. הנה דברי הפ"י כ"כ גם בעשרה מאמרות כמדומה בחיקור דין ואני לפני כעת יעו"ש. ומה שהקשה יפה הקשה וכבר קדמו בשו"ת לאחרון אחד יכונה מי באר. ואני דרשתי בזה לחלק דהיכא דההפקעת ממון והלאו של האיסור הוא מחמת הפקעת ממון חבירו כמו לא תגזול ולא תגנוב וכדומה א"כ עיקר האיסור מחמת ממון חבירו בזה האיסור נמשך אחר הממון ומשלם ואינו לוקה ותדע שאם היה מוחל לו הממון אף שלא קיים העשה לא עבר על הל"ת א"כ האיסור נמשך אחר הממון אבל כאן שהקציצת אילן בי"ט יש בו לאו מחמת יו"ט ואיסור מצד האילן של חבירו א"כ האיסור הוא בפני עצמו ובכה"ג לוקה ואינו משלם והארכתי בזה בדרוש בבהכ"נ דחוץ לעיר זה רבות בשנים ואכ"מ. מ"ש בדברי הגהותיי ביו"ד סימן ל"ה על חסר מקצת הורדא שכתבתי להכשיר בין לדברי הט"ז ובין לדברי הש"ך וע"ז כתב מעלתו שלפי מ"ש הש"ך בס"ק כ' לחלוק על הרמ"א א"כ להש"ך טריפה. אמת נכון הדבר אבל בזה אנן קי"ל כהרמ"א וע"כ הכשרתי ועיין תב"ש ופרי מגדים ולא כתבתי רק לפי הט"ז והש"ך שנחלקו אי הוה ורדא או יותרת אבל בזה דכתב רמ"א דיש לתלות בשמאל שנחסר מהימין זה קי"ל כרמ"א ודו"ק. מ"ש על קושייתי בסימן צ"ה על הט"ז בענין ביצה מנוקבת שקושייתי שהקשיתי כבר קדמני הט"ז בעצמו ברף האחרון. נהניתי עד מאד שכוונתי לדברי הט"ז. אבל אני תמה שבט"ז שנדפס כעת בלבוב נמצא הדף האחרון וחפשתי ולא מצאתי:
528
529שלום לבחור כהלכה השנון כמר ארי' ליב לונדן נ"י:
529
530על מה שפסק הרמב"ם פי"ז מהלכות גזילה הלכה י"א דבצבי שבור וגוזלות שלא פרחו דאינו קונה ובמתנה מחלק בין רץ כדרכו וגוזלות מפריחין שאינו זוכה אף במתנה ובצבי שבור וגוזלות שלא פרחו אף שא"י להגיען במתנה זכו. וע"ז הקשה דבש"ס ב"מ דף י"ב משמע דצבי שבור ורץ כדרכו אחת היא לענין מתנה והרמב"ם מחלק ביניהם ומנין לו זאת והביא דהגאון מוהראו"ו ז"ל הרגיש בזה. והנה עיינתי בהה"מ שם שכתב וסובר הרב דאפילו מתנה אם היו מהלכין או פורחין כדרכן לא קנה וכן מוכח בגמרא בפירוש דהבעיא לא קיימא אלא ארץ אחריהן ואין מגיען אבל שבור הוא הצבי והגוזל אינו מפריח הא לא"ה אפילו במתנה לא קנה עכ"ל. הנה הרגיש בזה אבל לא ביאר מהיכן יצא לו זאת. והנראה בזה דהנה בש"ס אמרו בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו להניח כמונח דמי או לא ופריך הש"ס מהא דקני ברץ אחריהן ואין מגיען במתנה אף דאויר שאין סופו להניח ומשני מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי ולא נודע הטעם. אך נראה דהנה באמת הרמב"ם וכן הוא בטוש"ע אהע"ז סימן קל"ט פסק לענין גט דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי והרגיש הה"מ שם דהא היא אבעיא דרבא כאן אי אויר שאינו יכול להניח כמונח דמי או לא והיאך כתב בפשיטות דלא קני. אמנם הטיבו אשר דברו הגאון בה"ז והשערי אפרים והב"ש שם ס"ק ט' דהרמב"ם סמך על מה דאמרו בזבחים דף כ"ה בפשיטות את"ל לאו כמונח דמי ודרכו של הרמב"ם לפסוק כאת"ל ע"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דמה דאמרו מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי היינו שהוא בפשיטות כן ונפשטא אבעיא דרבא ובאמת אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ורק כאן שאני דכמונח דמי לפי שהוא מתגלגל והיינו דשאני באויר שאין סופו לנוח כלל כמו צבי רץ כדרכו דודאי לא ינוח בתוך הבית אבל צבי שבור שאינו יכול לרוץ כל כך במהרה ויוכל להיות שיהיה סופו לנוח בתוך השדה דאינו מהלך כדרכו והוא מתגלגל אף שאינו יכול להגיע דבאמת הלך לו אפ"ה כיון דאינו ברור שאין סופו לנוח דהי' יכול להיות שינוח לא קנה וא"כ דברי רבינו מבוארים בש"ס. איברא דלפ"ז לשיטת הרא"ש ושאר פוסקים דהוא ספק ואבעיא דלא אפשיטא אם אויר שאין סופו לנוח אי הוה כמונח א"כ ראוי היה שיהיה אף בצבי שרץ כדרכו אפ"ה יהיה קונה ולפ"ז פסקי הש"ע סותרים דבסימן רמ"ג סכ"ד פסק דהוה ספק וכאן פסק בפשיטות כהרמב"ם כמ"ש בסימן רס"ט ס"ד בפשיטות כהרמב"ם. אך נראה כיון דאף לשיטתם אינו רק ספק אי הוה כמונח או לא וא"כ כל שהוא ספק לא נקנה לו ומוקמינן המתנה בחזקת מרא קמא והבעל מתנה זכה בו כמ"ש בסימן רמ"ג. ועכ"פ דברי הרמב"ם מבוארים היטב וכמ"ש ודוק:
530
531שוב נזכרתי דבן עזאי מחולק עם רבנן וס"ל מהלך כעומד דמי. ולפ"ז אף דקיי"ל כרבנן היינו במהלך כדרכו אבל בצבי שבור דהו"ל מתגלגל ובודאי הו"ל כעומד. וזה אמרו מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי והיינו דבזה כולי עלמא מודו דהו"ל כעומד. ומה יקר בזה חלוקו של הרמב"ם דהרי בירושלמי הובא בתוס' בשבת דף וא"ו ד"ה בשלמא הקשה לבן עזאי לא משכחת לה ד"א ומשני בקופץ והיינו דבזה ודאי לאו כמהלך דמי ע"ש ולפ"ז בצבי רץ כדרכו בודאי לאו כמונח דמי ודו"ק היטב. עוד נראה ע"פ מ"ש הנמוק"י ריש פ"ד דיבמות לר"ל דס"ל אגלאי מלתא למפרע דדוקא בדבר שבשעת שחלץ לה הי' ודאי שלא היתה ראויה לבא בכלל לידה אמרינן אגלי מלתא למפרע אבל כאן חיישינן שמא בשעת חליצה היתה ראויה לילד ואח"כ גרם לה שהפילה ולא שייך אגלי מלתא למפרע ע"ש ובמלמ"ל פ"ק מהלכות גירושין מ"ש בזה ולפ"ז גם כאן ברץ כדרכו ובאמת לא נח אמרינן אגלאי מלתא למפרע דלא היה סופו לנוח אבל בצבי שבור ניהו דלא נח אח"כ מכל מקום בשעה שרץ היה יכול להיות שינוח וא"כ לא שייך אגלי מלתא למפרע ודו"ק היטב כי נחמד הוא:
531
532להרב מוה' צבי אלימלך טייכער נ"י:
532
533מכתבו השגתי. הנה לפענ"ד לק"מ כל מה שהאריך בדברי התוס' ביצה אין אני רואה את כל מאומה בידו שהתוס' לא כתבו שאינו יכול לזכות לאחרים יותר ממה שהיה בידו רק לענין שיהיה כרגלי מי שנתמלאו שהרי כל זכייתו לא בא רק מכח שמלא לחבירו ומיגו דאי בעי זכה לנפשי' והרי אינו רק כרגלי הממלא שהרי הוא מלא לו והיאך יהי' כרגלי מי שנתמלא לו והרי הוא לא מלא רק הממלא אבל לענין שלא יהיה יכול לזכות לאחר יותר זה אינו. ותדע דאטו אם כרגלי מי שנתמלא הוא קטן יותר מכפי רגלי הממלא אפ"ה יש לו דין הממלא שהרי קנה שביתה אצל הממלא אבל בשאר דברים כל שאדם יכול לזכות בו אם זכהו לאחר פשיטא שיכול לזכות לו אף יותר מכפי שהי' לו מקום לזכות וז"פ ובלא"ה זה לא תלוי בזכות רק דכ"ז שהיה שלו לא מעל דברשותו קאי וכל שזכהו להקדש הוא ברשות הקדש וע"ז ל"ש דאינו יכול לזכות יותר דהרי תלוי ברשות מי הוא ההקדש וכל שהוציא מרשותו מעל ותדע דאל"כ היאך משכחת לה דלמעול הגזבר אף אם יוציא מרשותו הא אין לאחר יותר זכייה מאילו הי' אצלו. אבל זה אינו דכל שהוציא מרשותו ונתן לאחר זוכה וז"פ ובזה נסתר כל קושיותיו וז"פ. ובגוף ספיקו אי מהני שאלה לפענ"ד כיון דככר של הקדש אינו רק קדושת דמים היה נראה לפענ"ד לכאורה דמועיל שאלה אף בבא ליד גזבר דמה דל"מ בבא ליד גזבר הוא כמ"ש הנוב"י מהד"ת דאין יכול להוציא מיד הגזבר מספק. ולפ"ז נראה לפענ"ד כיון דאינו רק קדושת דמים א"כ אינו רק כמו משכון דגוף הדבר אינו ראוי להקדש ולא שייך שמוחזק ועומד דהא אינו קדוש בעצם ושוב המקדיש יותר מוחזק יותר מהגבאי והוה כמו דמבואר בחו"מ סימן ר"ט דאם תפס משכון ל"מ תפיסה ודו"ק וצ"ע. ומה שהקשה על הסמ"ע באמת הסמ"ע לא קאי רק על צא תן לו וכן נראה בפרישה ודרישה ע"ש ודו"ק:
533
534להחכם מוה' יודל מידדעל מאן נ"י:
534
535מכתבו הגיעני וצר לי בשמעי כי אינו בקו הבריאה יתן ד' וישיבהו לאיתנו הראשון ושב ורפא לו. בדבר שאלתו הנה כפי הראות ראה הרבה מאחרונים ויפה כתב שאי אפשר להתיר בלי קנין שביתה ויעיין בשו"ת שב יעקב ובשו"ת חו"י ובשו"ת הגאון מוהר"ם זיסקינד מלובלין ושו"ת עבודת הגרשוני ועל כלם בספר נתיב חיים מהגאון בעל קרבן נתנאל שהשיב לבנו הרב הגאון מוה' טיאה ז"ל שם האריכו בזה ובלי קנין שביתה אי אפשר להתיר וגם בקנין שביתה מחמירין הרבה פוסקים ועיין ברכי יוסף סימן של"ט ושו"ת נוב"י מהד"ת סימן מ"ט וע"כ אי אפשר להתיר. זה כתבתי בקיצור מילין כי הדברים עתיקים ומה גם בעוה"ר בזמנים האלו אי אפשר להתיר:
535
536לחכם אחד:
536
537מכתבו הגיעני תמול ופליאה בעיני נשגבה למה החריד כל החרדה הזאת והדבר פשוט שאין רשות לשום אדם לסדר גיטין וקידושין מבלעדי מעכת"ה ולקפח פרנסתו כמבואר ביו"ד ס"ס רמ"ה בהגה"ה ומה גם בזמן הזה שהרב עוקר סיכי' ומשכי' וכמ"ש בחת"ס ובפרט בעירו שיש תקנה ואיסור הוא מהרבנים הגאונים אשר גזרו באסור א"כ פשיטא שהקידושין אשר יסדר איש בלעדי מעכת"ה יהיה מי שיהיה הם פסולים ועיין מהרי"ט בראשונות סימן קל"ח ובתשובה הארכתי בכל זה. וע"כ בטוח אני בצדקת הקהלה המפוארה שלא יאבו ולא ישמעו להמסיתים ויעמדו לימין צדק מעכת"ה והרבנים בעצמם אם הם יראי השם יחזרו בהם ואם לאו אינם רבנים ולא גרע מעני המהפך בחררה כו' אשר הבא לקפח פרנסתו נקרא רשע. אלה דברי ידידו הדו"ש באהבה מקוה כי הגבירים אנשי קהלתו ישמעו לדברי הנאמרים למען כבוד התורה:
537
538שלום וכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג המפורסם וכו' מוה' דוב בער נ"י אבד"ק קראלעוויץ:
538
539תמול מסר לי ר' חיים שבתי אגרתו עם דבר שאלתו והנה ע"ד הסכמה על ספרו כבר שלחתי אליו ובלי ספק הגיע או יגיע לידו. ובדבר שאלתו כעת הדבר פשוט שלא יוכל לחזור וכבר העיד הב"ח דבמטלטלין מועיל קנין סטימתא ות"כ ועיין ש"ך סימן ר"א. ואף בדבר שלא בא לעולם מועיל קנין סטימתא ועיין קצות החשן שם ובחיבורי יד שאול סימן רס"ד הארכתי דמועיל קנין סטימתא אף בדבר שלא בא לעולם ועיין תוס' ב"מ דף ס"ו ושו"ת מהרש"ל סימן ל"ו בענין שכירת הראנדא ובלאו הכי כל שבא לידו אח"כ מחוייב לקיים כמבואר בחו"מ סימן ר"ט סעיף ה' בהג"ה ואף דכאן לא טרח מכל מקום הדבר ברור דאינו יכול לחזור כנלפענ"ד כ"ד הכותב בנחיצה דורש שלומו תמיד באהבה הצעיר:
539
540כבוד מרן הגאון המובהק רשכבה"ג נ"י:
540
541הנה בדבר האשה צירל אשת ר' יחזקאל גם זו מקעשנוב אשר כבוד גאונו הסכים לחלוץ לה. הנה עוד אחת יש בה כי בכאן אין מכירם אם היתה אשת המת ואם היא אחי המת לבד מיבמתה אשר יודעת דבר והנה יבמתה היא מהחמש נשים אשר אף בזמה"ז דחולצין אינה נאמנת ויעוין בב"ש סי' י"ז ס"ק י"ד ואולי נסמוך על העדות היבם עצמו אם כי הח"מ שם ס"ק י' נסתפק בזה הלא הב"ש שם לא חשש בזה אף למי שהיא מיראי הוראה ואף דשם העדות שמת בעלה מה לי עדות זה או עדותו שהיא אחי' והיא אשתו ויעוין סדר חליצה בב"ש ס"ק ל"ז שהרב ר' אברהם בן אסמאל השיב שאין צריך להכיר שזו אשת המת וכמדומה לי שבספר בית מאיר יש לו תשובה ארוכה בזה ואינו ת"י ויעוין סי' ק"כ סעיף ג' במחבר ובטו"ז ס"ק יו"ד שם. אקוה לתשובתו:
541
542הק' חיים יוסף עלינבערג בהגאון מוהר"ב זצלה"ה:
542
543להרב החריף וכו' מוה' חיים יוסף עלינבערג נ"י דומ"ץ פה לבוב:
543
544יפה כתב וזכרונו לא כיזב לו שבבית מאיר סי' קס"ט ס"ז האריך בזה דיש לסמוך על הר"א אסמעל וגם בשו"ת מוהרשד"ם כתב דיש לסמוך על כתב שנכתב שם הבעל והאשה ההיא היתה אשתו ואנחנו מכירים האחים של המת בכאן ע"ש ומה שמפקפק שם ל"ש בנדון דידן ויזכור מעל"כ שהשבתי כן להרב האבד"ק ניאמץ במדינת וואליחייא וע"כ האשה מותרת לחלוץ:
544
545שלום וברכה וכ"ט לכבוד מרן הרב הגאון המובהק רשכבה"ג האב"ד דפה נ"י:
545
546עובדא בא לפני יום אתמול שבאו לפני שני אנשים בעלי אשה אחת עם האשה אשר זה אומר אשתי היא וזה אומר אשתי היא ובנה מורכב לה על כתיפה ומעשה שהי' כך הי' איש אחד מקאלימייא בשמו יהודה ליב דמתקרי ליב בן דוב המכונה בעריל נשא לפני עשר שנים פה קהלתינו בבית אחד בפה אשה אחת בשמה שינדל בת יצחק ליב ותיכף למחרת יום הנשואין פנו עורף זה לזה זה הלך לדרכו וזו הלכה לדרכה ולא חפשו זת את זה ואחר עבור שנה אחת נשאת האשה הנ"ל פעם שנית לאיש אחד בשמו יהודה בן אברהם זה תשע שנים והולידו שלשה ילדים ושנים מהם מתו ובן אחד עודנו כעת בחיים והן בחורף העבר אמר האיש מפה אשר בביתו הי' הנשואין הראשונים של האשה הנ"ל למ' יהודה ליב הנ"ל לבעל השני מוה' יהודה בן אברהם הנ"ל כי אשתו שינדל הנ"ל יש לה בעל אשר בביתו הי' הנשואין ובא הבעל השני לשאול פי מרן הגאון נ"י. וגבינו אז עדות מהאיש הנ"ל וההוא אמר שבביתו נשאת להאיש הנ"ל ובבוקר נדד הלך והאשה הכחישה אותו ואז התיר לה מרן הגאון נ"י לדור עם בעלה יהודה בן אברהם אחרי כי לא הי' רק עד אחד בהכחשה והן אתמול הובאו לפני שניהם גם יחד עם האשה ובתחלה הכחישה שלא נשאת לו כלל רק אח"כ הודת שנשאת לו גם בעלה אמר שנשא אותה בחופה וקדושין כדת לפני עשר שנים גם העד הי' בפני והעיד שנשאו בביתו. ומה שנשאת לבעל השני אומרת שאמרו לה שבעלה מת. והנה צויתי שיגרשו שניהם אותה ואסורה לחזור לשניהם ובעת כתיבת הגט בא הרב הגדול מוה' אורי זאב סאלאט נ"י לכאן ואמר שלדעתו מהשני אינה צריכה גט אחרי כי קדושי השני לא תפסי בה כלל מחמת שהיתה א"א. ואני אמרתי לו אחרי כי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אף דהי' שלא בפני בעלה הראשון לחומרא חוששין לקדושין וכמבואר דינה בש"ע סי' י"ז סעי' ב' ובח"מ וב"ש בשם הר"ן בשם הרמב"ן [ותמוה לי מדוע לא הביאו שגם דעת התוס' גיטין פ"ט ע"ב ד"ה ואידך כן הוא דלהחמיר סבר רב המנונא דאף שלא בפניו נאמנת]. והנה הרב מוה' אורי וואלף נ"י רצה לומר דזה דוקא במי שמוחזקת בא"א ופשטה ידה וקבלה קדושין הוא דאמרינן דחוששין מטעמא דרב המנונא משא"כ בזו שכחשה בתחלה ואמרה לא נתקדשתי כלל ל"ש טעמא דרב הונא ודרב המנונא ואני הראיתי לו גמרא מפורשת להיפך בגיטין פ"ט הנ"ל יצא עלי' קול מראשון ובא אחר וקדשה קדושי תורה מביא ג"כ הך דרב המנונא הרי אף בכה"ג דהיכא דהיא אומרת לא נתקדשתי כלל דבכה"ג מיירי שם המשנה וכל הסוגיא שייכא ג"כ בדרב הונא ורב המנונא. ומה גם בנ"ד שמאחרי שמחורף זה דרה עם בעלה השני ע"פ הוראת ב"ד אף שהיא ידעה בשקרה אולי הוי דינה כנשאת ע"פ א' או שנים שמבואר דינה בסי' י"ז סעיף נ"ו תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם וע"כ לדעתי יפה עשיתי שצויתי שגם בעלה השני יגרשה ואבקש ממרן הגאון נ"י להודיעני דעתו הרמה בזה ואף דלענין נאמנתה יש חילוק בנשאת אינה נאמנת דמעיזה אבל לענין לחוש לחומרא אין חילוק בין נתקדשה או נשאת ויעוין בס' בית מאיר בענין אם צריכה גט מהשני ואינו תי' לעיין בו. והנני המשתחוה מרחוק מול הדרתו:
546
547הק' חיים יוסף עלינבערג בהרב הגאון מוהר"ב זצלה"ה:
547
548שלום וברכה אל כבוד הרב החריף המופלג וכו' מוה' חיים יוסף עלינבערג נ"י דומ"ץ פה לבוב:
548
549האמת אגיד כי בשמעי הדברים ולא ידעתי המעשה גם אני אמרתי כי קדושי שני לא תפסו כלל אמנם כעת ראיתי דברי מעלכ"ת וצדקו דבריו דמאחר שאז שהכחישה והתרנו לה הוי כנשאת ע"פ ע"א אף שבאמת ידעה בשקרה אבל מ"מ צריכה גט מזה ומזה והנה מה שרצה הרב מוה' אורי וואלף נ"י לחלק דדוקא במוחזקת לא"א שייך חזקה דאין אשה מעיזה ומעלכ"ת כתב לדחות עפ"י דברת הש"ס סוף גיטין הנה הב"י והב"ש ס"ק ד' מביאים בשם אורחת חיים להיפך דבמוחזקת לא"א אינה נאמנת בחזקה והב"ש דחה דבריו מסוף גיטין ועכ"פ מבואר דאף באינה מוחזקת שייך החזקה וזכרוני אם אינו כוזב ימצא בשו"ת מוהר"ם מינץ מאובן שמביא שו"ת הרשב"א בענין א"א דלא תפסי קדושין והוא פלפל שם בזה וגם אני כתבתי בזה אבל איני זוכר הדברים ויחפש וימצא ועכ"פ יפה כתב מעלכ"ת ואף שהוא אמרה ששמעה שמת אף ששקר הי' אבל מ"מ כל שחשבה שמת ל"ש החזקה דאינה מעיזה מ"מ צריכה גט משני שלא יאמרו שאשה שנשאת א"צ גט כנלפענ"ד ודברת הבית מאיר ריש סי' י"ז הוא תמוה דמביא מדברי התוס' יבמות קט"ז בקושיתם דלהמני במיגו דאמרה גרשתני שלא בפניו ג"כ נאמנת והקשה הוא דהרי במשנה מבואר דאם יש עדים אינה נאמנת והוא תמוה דא"כ יקשה על הך מ"ד אף שלא בפניו נאמנת איך יתרץ משנתינו וע"כ כמ"ש האחרונים שם וא"כ ליכא ראי' משם וקצרתי דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
549
550שלום להרב מוה' יעקב משה בלום אבד"ק זאמישט נ"י:
550
551מכתבו הנוכחי הגיעני על דבר שאלתו באשה הנשואה בטישוויץ לאיש מקראסני בראד ודרו בטישוויץ ונתגרשה שמה ואמר המגרש וכן העיד עליו הש"ץ שנקרא לס"ת בשם ישעי' יהודה ושמו המפורסם בפ"כ אלטר וכן כתבו בגט ואח"כ בא גב"ע מקראסני בראד שמלמד אחד העיד שנקרא מעריסה יהודה יהושע וגם אומר שהפסוק שלמדו אביו לומר בשמ"ע הוא ע"ש שהעיד המלמד. והנה מ"ש כיון שקראסני בראד אינו לא מקום כתיבה ולא מקום חתימה אינו פוסל דמה בכך שהוא מקום מולדתו והביא ראיה מהא דאמרו בני אדם הבאין משם לכאן יוסף וקורין אותו יוחנן. הנה לפענ"ד מ"ש הפוסקים שמקום שאינו לא מקום כתיבה ולא מקום נתינה אינו פוסל היינו דוקא מה שאינו מקום מולדתו אבל מקום מולדתו פשיטא שזה עיקר שמו. ומ"ש ראיה מהא דיוסף וקורין יוחנן הנה שם מיירי דמה ששינה שמו במכוון מחמת מרדין וכדומה וכמ"ש הרא"ש ובכה"ג יכול אדם לשנות שמו אבל כאן הנה בקראסני בראד לא נקרא לס"ת שלא היה נשוי וכשנשא את אשתו אולי שכח שמו האמת ולא נתכוין לשנות פשיטא שזה נקרא שינוי גמור. והנה מ"ש שהמלמד אף שאינו רק עד אחד נאמן כיון שיש לה חזקת אשת איש ואנן מספקינן לה אם החזקה נשתנה כיון שנכתב שלא כדין וא"כ לא יצאה מחזקת א"א ונאמן ע"א ומ"ש כיון שיש עד המכחיש אותו לא אמר בזה כלום והגב"ע שנגבה בקראסני בראד ע"י העד הוא לא נשתנה ולא נתכחש ואדרבא זה מביא ראיה מהפסוק שלמדו אביו לומר אחר שמ"ע ומודה שכן הוא שמו האמת ומ"ש ששם שנקרא בקראסנע בראד הוא שם נשתקע שאח"כ לא נקרא בפי כל רק אלטר הנה ח"ו לומר כן ואם לא היו כותבין רק אלטר היה מקום לומר דדי בשם כינוי לבד אבל כיון שכתבו שמו ישעי' יהודא ובקראסני בראד שהי' שמו יהודא יהושע א"כ הוה שינוי השם וגם שם ישעי' הוא ספק איך לכתוב ויפה כתבתי שהוא אינו נאמן לומר איך שמו אי ישעי' או ישעיהו כיון שבאמת בקראסני בראד לא נקרא ישעיה כלל ומעלתו כתב כיון דהוחזק עצמו בשם ישעי' נאמן לא אמר כלום דהא א"י כלל. ומ"ש מעלתו ששמע שהרב מקאליש הורה בכעין זה להתיר וכן אמר בשם הגאון בעל נודע בשערים. הנה ספר נודע בשערים אין תחת ידי ומ"ש הרב מקאליש לא ידעתי ומי יודע אם לא נשתנה הענין וגם לא ראה מ"ש אני בזה וע"כ אני במקומי עומד שצריכה גט אחר דברי הצעיר:
551
552שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה ויראה חכם וסופר מוה' מענדיל כהנא נ"י:
552
553מכתבו נמסר לי תמול שלשום ע"י איש אחד מקהלתכם והגדתי לו כי אם יתמהמה פה איזה ימים יזכירני להשיב לו ולא בא ואני כל היום נאחז בסבך הטרדות והיום נזכרתי ומצאתי מעט מנוח ואמרתי להשיבו. והנה הוא חוזר על הראשונות בדבר השו"ב ומאד מאד יפלא בעיני הלא רואה אנכי כי איש מבין הוא במעט אומר ודברים די לו וא"כ איפוא מה לו עוד כי יעתיר דברים להשיבו הלא כתבתי כבר זה שלישים שכל עוד שלא נתברר על השו"ב איזה דבר אשר יגרע כחם ואמונתם אם בגוף אם בנפש המה בחזקת כשרותם וא"כ איפוא כל עוד שלא יברר הרב האב"ד כי פסולים הם לעבודתם שחיטתם כשרה ככל המון השוחטים המומחין ואחרי כי כן אחרי כי לפי דבריכם רוב בני העיר אין לבם ונפשם לאכול בשר כ"א מהשו"ב ההם א"כ מי שעל דעתו להוציאם מחזקת כשרותם עליו גם עליו להביא ראיה וכל עוד שלא יביא ראיה אין לו מה לזעוק והשו"ב השני כבר בררתי הדברים ת"ל כי נקרא רשע ואסור לאכול משחיטתו א"כ אין אומר ואין דברים. ואם אמר יאמר מעלתו כי יש אנשים אשר לא יחפצו בתבונה כ"א בהתגלות לבם ולהתעולל עלילות ולחרחר ריב הנה לאנשים כאלו לא יועיל כל אמרי פי ושחתי דברי הנעימים ואני את נפשי הצלתי הגדתי דעתי בביאור השומע ישמע והחדל יחדל רבו היום בעוה"ר המתפרצים בעם לבלתי תת שומע לדברי אמת היוצאים ממקור האמת מבלי לב ולב ואני את הרב איני רב כי ידעתי כי הוא מגזע היחס והמעלה. אמנם בכ"ז בדברי תורה דכתיב בה אמת אין הולכין אחר רב וקרוב כי אחרי המחילה חותר חתירות לקלקל ולעוות אדם בריבו אשר לא כדת. והנה על ד"ת אשר אמר כי לא הבין דברי. הנה אם אמנם טרדותי רבו כמו רבו בכ"ז אמרתי לרשום בקצרה מה שהשיב על דברי התשב"ץ דחפירת הקבר די להבאה ומילוי וע"ז כתב מעלתו דלא דמי להבאה ומילוי דאינם מן המצוה כלל משא"כ בחפירת קבר דהו"ל מן המצוה דהרי חופר קבר פטור מק"ש. הנה דבריו צדקו לאשר לא ראה גוף הספר כדבר האמור במכתבו אבל המעיין בתשב"ץ ימצא כי ביאר הדברים דעיקר המצוה אינו רק להביא לקברו והחפירה הכשר מצוה שהרי האדם בחייו יכול לחצוב לו קבר ואם מצא חפור אינו חופר א"כ אינו מוטל על הרבים לחפור רק להכניסו בקבר ולכך שרי ליטול שכר וכן כתב בסימן ד"ש שנית ע"ש בח"ג. ומעתה מה דפטור מק"ש אינו ענין דמ"מ הוא הכשר מצוה אבל מכל מקום שכר שרי לקבל. ומה שרצה לומר כיון דהרמב"ם לא מנה בכלל המצות ביקור חולים א"כ אינו רק מצוה דרבנן ועל מצוה דרבנן שרי ליטול שכר הנה אמת נכון הדבר דכן משמע פשטת הענין ביו"ד סימן רמ"ו אבל אני בחיבורי כת"י לטוש"ע יו"ד שם שדיתי נרגא בזה. וכבר מוזכר אפס קצה במגן גבורים ח"ב סימן ס"א אך גוף דבריו אינם דניהו דהרמב"ם לא חשבו למצוה בפני עצמה כפי השרשים שהשריש שחלק המצוה אינה נמנית למצוה בפני עצמה אבל מכל מקום בשביל זה לא תעקר מהם שם מצוה דאורייתא וז"פ. וגם מעלתו עמד לנגדו דברי הש"ס בנדרים מ"ש מעלתו דיש היתר כיון דאין לו אומנות אחר. הנה יפה כתב וגם התשב"ץ הרגיש בעצמו בזה. ומה שרצה מעלתו לחלק דבדבר שמוטל על אדם פרטי בלבד המצוה והוא עושה שליח בכה"ג מותר לקבל שכר הנה אף דמצד הסברא היה אפשר לחלק כן וקצת סמוכין הי' מקום למצוא ברברי התשב"ץ שם לכוין בדבריו גם החילוק הלז יעו"ש אם יבא לידו. אבל יפה תמה מעלתו דא"כ במלמד לבן חבירו תורה יהיה אסור דהא מהנהו שעל האב מוטל ללמדו בשכר. ומה שרצה מעלתו לרפאות שברו על נקלה כיון דאם לא היה לאב מעות היה מוכרח ללמדו שוב אינו חשוב שכר ואינו מהנהו. הנה מצד הסברא אינו מתקבל על הלב דסוף סוף כעת שיש לו לתת לכסף מוצא פשיטא דחשוב הנאה בפרט בנדרים דגם וויתור אסור. ומ"ש שמצא סמוכין לדבריו בשו"ת הרשב"א סימן תקע"ב. הנה דברי הרשב"א הובאו ביתה יוסף ביו"ד סימן רס"ד ומועתקים בש"ע בסימן רס"א בהגהת הרמ"א. וגם אדרבא ברשב"א משמע דלא כדבריו והרשב"א לא כתב רק דאין כח לב"ד לכוף כל שיד האב משגת דאין המצוה פוטרת עליהם רק על האב וא"כ לא יוכלו לכוף ואין לאל ידם לעשות כזאת ואם הם היו רוצים למול לא היה כח בידם בלי רשות אב ולמה יוכלו לכפות לזה למולו אבל כל שאין ידו משגת הוה כמי שאין לו אב כיון דהאב א"י למולו ואין ידו משגת לשכור מוהל א"כ הב"ד מוכרחין למולו ושוב יוכלו לכוף להמוהל שימול בלי שכר וז"פ וברור בכוונתו. וא"כ חלף הלך לו ראייתו. וגם מהזאה יש לסתור דבריו דזה אינו מחויב רק אותו האיש שצריך להזאה ואף דיש לחלק דהלימוד של הזאה מחויב על כל אדם. אבל אחרי העיון המעיין ימצא דלא כן הוא. ומ"ש מעלתו דמה שמקבל שכר הוה כחופר גומא וא"צ אלא לעפרו כמו כן א"צ להגומא רק לשכר. והנה תמהני דיחשוד את שכלי שלא הרגשתי בזה. אבל לא דק בכוונתי דהרי כל עיקר דהוה משאצ"ל הוא משום דא"צ להגומא רק לקבור המת אבל עצם המלאכה לא ניחא לי' ולפ"ז כל שמקבל שכר ואינו רשאי ליטול על הקבורה רק על החפירה וכמ"ש התשב"ץ א"כ הוא מתכוין לאסור וצריך לגוף החפירה שמתכוין עי"ז ליטול שכר ומה לי אם צריך להחפירה שיניח בו דבר או שצריך להחפירה בשביל שמקבל שכר ואטו אם אחד רוצה לחפור בור בשביל אחר והוא בא בשכרו אטו יהיה מותר ולא אמרינן דהוא א"צ להחפירה רק לקבל שכר אטו בשביל זה יהיה מלאכה שאצ"ל בודאי לא יאמר כן כל מי שיש לו מוח בקדקדו וגם כאן הדבר כן והוא הדבר אשר דברתי וכאשר יעיין מעלתו בזה משכיל על דבר ימצא טוב. וגם מ"ש מעלתו בענין רשע דחמס. במח"כ לא עיין היטב במקור הסוגיא בסנהדרין דף כ"ז דלאביי א"צ כלל שיהיה רשע דחמס רק כל שהוא רשע דחייבי מלקות ומיתה מקרי רשע וז"פ וברור וכן קי"ל לדינא. והנה לרוב הטרדא דבריי מעטים דברי הדו"ש באהבה הצעיר:
553
554אלקים יחנך ש"ב יניק וחנים כמר מאיר אשכנזי נ"י:
554
555תמול לעת ערב הובאו דבריך לח"ת אלו והנה שמחתי בפעליך אשריך אם יהיה יגיעך בדת האמת ולא תחבק חיק נכריה אשר בעוה"ר רבים ימוצו שדי זרים ולעלוקה יאמרו הב הב ותורת אל חי אשר ממנו יאכלו בנ"י לחם שמים ישליכו מנגד כמו זר נחשב יתן ד' והיה לבבם שלם לעבוד את ד' ובתורתו יהגו וימצאו מים חיים נובעים נוזלים משמי מעל. והנה אם אמנם אני יושב קרית חוצות הרחק מאדם העיר לשאוף רוח צח ולשתות מי מעין גם ספריי אינם אתי בכ"ז למען הלהב לבבך בתורה שתהא השלהבת עולה מאליה אמרתי לכתוב לך פלפלת כ"ש שראיתי בתוך דבריך. הנה רצית לחדש דהא דבעי תקל"מ אף דתוכ"ד יכול לחזור בו מכל וכל מכ"ש שיוכלו להטיל תנאי אך לפי שצריך להיות ת"כ והרי בחלוקה השנייה בכפל התנאי יהיה אחכ"ד לכך צריך שיקדים התנאי למעשה ובזה הארכת על דברת הרב כ"ת בסוכה דף מ"ב שנסתפק אם צריך שיהיה בב' החלוקות תקל"מ או סגי באחת מהם וע"ז כתבת דעיקר הוא בחלוקה הב' צריך תקל"מ ובזה חלקת בין גיטין וקידושין לשאר התנאים דבגיטין וקידושין שא"י לחזור אף תכ"ד לכך צריך הקדמת התנאי אף בחלוקה הראשונה. ובזה הארכת ליישב הרבה קושיות ועשית ציצים ופרחים. והנה עליך לא נפלא בעיני כי עודך צעיר לימים ע"ד הפלפול אף אם לא משוח בששר האמת. אמנם על רבך שבלי ספק ראה דבריך אני תמה למה לא הגיד לך כי לפי דבריך עיקר משפטי התנאים אנו למדין מתנאי בני גד ובני ראובן והרי שם אמר בחלוקה הראשונה אם יעברו ונתתם והרי שם ל"צ להקדים תנאי למעשה והו"ל לומר ונתתם אם יעברו ובשלמא לפי דברי סתם דהכפ"ת דל"צ להקדים תנאי למעשה בב' החלוקות ל"ק למה אמר שתי החלוקות בהקדם תנאי למעשה דניהו דסגי באחת מהם מכל מקום בהכפל הדברים ודאי טוב יותר אבל לדבריך בחלוקה הא' ל"צ שיאמר תקל"מ והיאך אפשר ללמוד מזה משפטי התנאים אשר שם לא הי' בדקדוק כלל תיכף החלוקה הראשונה. וגם לדבריך עיקר הקדמת התנאי למעשה הוא בחלוקה השניה והרי כל הפוסקים המדברים ממשפטי התנאים מקדימין התנאי למעשה בחלוקה הראשונה אף בשאר דברים זולת הטור סימן תרנ"ח שהקשה מהרמב"ח עליו. וגם יקשה הא כל הטעם דבעי תקל"מ משום דאל"כ לא יוכל התנאי לבטל המעשה בקדום. ומה"ט נסתפק המשנה למלך פ"ו מהלכות אישות בתנאי דלשעבר לא יצטרך משפטי התנאים וע"ז הקשה מסוטה דהוה תנאי דלשעבר וכבר קדמו בחידושי הר"ן דגיטין דף מ"ו וכתב דלר"מ דלמד מתנאי בני גד ובני ראובן צריך שיהיה בכל הפרסום כתנאי בני גד ובני ראובן דכן גזירת הכתוב ולדבריך אם לא היה ת"כ היה סגי במעשה קודם לתנאי וא"כ קשה לא ליבעי ת"כ ולא ליבעי הקדמת התנאי למעשה וע"כ כמ"ש הר"ן דלר"מ לא סגי אם לא יהיה כמו שהי' בתנאי בני גד ובני ראובן ולהכי כתבה התורה תנאי בני גד ובני ראובן בתורתו כדי ללמוד ממנו משפטי התנאים וא"כ אין מקום לכל דבריך. ובגוף קושית הפ"י כבר הארכתי הרבה בביאור משפטי התנאים ואם ארצה לבאר לא יכיל הנייר וכיון דמגמר לא גמרינן אתחולי נמי לא מתחילינן ובכ"ז לא תשיב לבך לומר נואש כי כן אורחות הפלפול וכזה וכזה תאכל חרב המחלוקת בדבר הלכה ואתה החזק בלימודך ותאמץ לעלות במרכבות אביי ורבא וכאשר תוסיף העמק בה כן יתוסף לך כח השכל והתבונה כנפשך ונפש ש"ב הדו"ש באהבה הצעיר:
555
556בין המצרים מהרה יזרח אור לישרים וקרן התורה בכבוד ירום כבוד הרב החריף המופלג בתורה וכו' מוה' ארי' ליבוש נ"י אבד"ק לאשציב:
556
557מכתבו הגיעני תמול ואני יושב קרית חוצות לשתות מי מעיין הקשה למעיין ומחוסר ספרים ובכ"ז מפני כי ראיתי ריב בעיר ואמרתי להשיב מפני הכבוד. בדבר שאלתו ע"ד שאירע בריאות נקודות אדומות ולפי מאמר השו"ב נגלד מעט מעור עליון וסביבות המראה אודם וגם מכוון נגד הגלד יש בעור השני מראה אדמימות ומקודם לא שאלו ע"ז ונפחו הריאה וכשראו שלא בצבץ מיעכו ומשמשו הרבה ועברו המראות מב' הקרומים וכשבדקו שוב שנית הי' מבצבץ ועכ"ז הכשירו ואח"כ החמירו מעצמם שראו מקודם אם אינו מבצבץ ואח"כ קלפו הקרום העליון וגררו הבשר מן הקרום הב' וכשבדקו במראה הקרום וראו שעבר והכשירו וכשנתוודע למעלתו אמר שיש לעיין בזה והאריך שיש להטריף. והנה בראשית ההשקפה לא ידעתי שום ריעותא דכל שעבר ע"י מיעוך ומשמוש כל המראה מב' הקרומים הרי זה ראיה שאין כאן שום נקב שאל"כ לא היה עובר המראה וכמ"ש הב"י בסימן ל"ג דאם עובר ע"י רוק שוב לא מקרי ק"ד כלל ע"ש. וראיתי למעלתו שהרגיש בזה והביא דברי הנוב"י במהד"ב סימן ט"ו שכתב לחלק ולא ידעתי דאדרבא גם הנוב"י כתב שאם רואין שעבר ע"י הדחה בודאי לא ניקב ודוקא ע"י קוץ ומחט כבר קלקל ומה בכך שעובר אבל כאן ע"י חולי כל שראינו שעבר המראה וא"כ חזינן שלא ניקב וכשר. ומיהו יש לומר דש"ה שעבר ע"י הדחה ובודאי לא היה שום חשש נקב אבל במיעוך ומשמוש שיש לומר ע"י המיעוך ומשמוש חלף הלך לו אדמימות אבל באמת היה שם לקותא וטריפה ול"מ אם בצבץ אח"כ חזינן שבא מחמת נקב משא"כ שם דעבר ע"י הדחה ומיהו גם מה שעשו אח"כ לא ידעתי איך עשו אם היה הבדיקה ע"י נפיחה טרם שבדקו הקרום השני בודאי אין ראיה וגם אם הי' הנפיחה אח"כ וכל מה שעבר ע"י מיעוך ומשמוש אין זה ראיה שלא היה נקב וצ"ע בזה ועכ"פ אינו ברור אם יש להכשיר בזה דהרי מה שעבר ע"י שגררו הבשר זה לא מקרי עובר וכל שאי אפשר לבדוק אח"כ בודאי טריפה ומעלתו האריך דהוה תר"ל. והנה א"צ לכל זה וע"ז יש לפקפק כמ"ש הרבני מוה' צבי גרינפעלד ויש לי אריכות דברים בזה. אבל גוף הדין הדבר ברור דיש להטריף ולא יפה עשו השוחטים שהורו מעצמם כן ומהיום והלאה יזהרו בזה ויביאו הדברים לפני מעלתו ולפי מראה עיניו ישפוט. ומ"ש מעלתו על מה שהכשירו האחרונים ספק תר"ל וע"ז הקשה דדמי לגבינות עכו"ם לק"מ דאם נימא כן בכל מה שהחמירו חז"ל נימא דהו"ל כגבינות עכו"ם וכבר ביארתי בתשובה אחרת והבאתי דברי שו"ת נטע שעשועים שהאריך בזה דאם חז"ל בעצמם לא עשו זאת רק לספק טריפה לא שייך זאת ודוקא בגבינות עכו"ם יעשו אותו כודאי יעו"ש וכן עיקר. מ"ש בענין אי מחייבין משני טעמים אי מקרי רובא שהמהרי"ק האריך בזה וע"ז כתב בהך דסימן ק"ט דלאכל כלם בב"א ודאי אסור והרא"ש מתיר וע"ז כתב דהרא"ש מתיר דאזיל לשיטתי' דס"ל דרוב אינו דבר ברור רק ספק והתורה התירה מגזירת הכתוב וא"כ ממילא גם משני טעמים יש להתיר דגזירת הכתוב הוא כל שיש רוב מותר וה"ה לאכול כלם בבת אחת מותר משא"כ להתוס' דחולקין על סברת הרא"ש שישב קושית התוס' גבי עשירי ודאי ולכך בב"א אסור וה"ה משני טעמים אינו מקרי רוב. והנה בגוף דברי המהרי"ק הארכתי בחיבורי ליו"ד סימן רמ"ב ע"ש דברים נחמדים. אמנם גוף דבריו הם תמוהים דמ"ש עפ"י דברי הרא"ש בשיטה מקובצת גבי עשירי ודאי דרוב לא מקרי רק ספק זה אינו רק ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן התורה אמרה אחרי רבים להטות ואפילו ר"מ דחייש למיעוטא מכל מקום ברוב דאיתא קמן מודה ר"מ כמ"ש הגהת מרדכי סוף חולין וכ"כ התוס' יבמות דף ס"ז לר' יוסי יע"ש והרי האיסור נהפך להיתר כמבואר בסימן ק"ט שם בשם הרא"ש ואף להרשב"א דסובר דאזלינן בכל חדא אחר הרוב ואמרינן דמרוב הוא אבל עכ"פ הרוב הוא היתר גמור וא"כ אין מקום לדבריו. ובגוף דברי המהרי"ק הנ"ל שהחמיר הש"ך בדאורייתא דל"מ רוב כל שחלק בטעמים ולא בדרבנן צ"ע דהרי אחרי רבים להטות אזלינן אף אם הסנהדרין אומרים משני טעמים ועיין ש"ך חו"מ סימן כ"ה ס"ב ע"ש וא"כ מבואר דאחרי רבים להטות דהיינו רובא דאיתא קמן אף משני טעמים חלוקין אזלינן בתר הרוב. וע"כ נראה ברור דכל שהדיינים הם לפנינו אף שנחלקו בטעמים ודאי מקרי רוב אבל היכא שאינם לפנינו אמרינן דאולי אם היו לפנינו היו מודים לזה שאומר שלא כשני הטעמים וכל אחד מהם היה מודה לו ועיין בש"ך בחו"מ שם ובנו ב"י מהד"ת חלק חו"מ סימן ג'. אמנם אף אם נימא דברוב שהוא לפנינו ג"כ אין הולכין בתר רוב וכפשטת לשון המהרי"ק והש"ך נראה לפענ"ד דעכ"פ מידי ספק לא יצא ולכך דוקא להחמיר אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא אבל להיפך שניקל בדאורייתא וכן להחמיר בדרבנן בכה"ג ודאי לא אמרינן וכן בד"מ להוציא מיד המוחזק ודאי לא אמרינן. מה שנסתפק אימתי מונין מעל"ע בספק טריפה שנתבשל בכלי אי מעת שנתוודע השאלה או מעת שבא לפני המורה. לפענ"ד פשוט שמונין מעת שנתוודע השאלה דעכ"פ נפגם בתוך הכלי מעת לעת קודם שבא לפני המורה וז"פ וברור. מה שהקשה על הרי"ף דפסק בריש שבת כבן עזאי דמהלך כעומד דמי ותמה הרא"ש מפרק המצניע ולמה לא הביא מברכות דף כ"ד ע"ב דר"י מחלק בין מהלך לעומד והאריך בחריפות. תמהתי דהיאך העלה את המדומה כזה דשם בעומד מרגיש הריח ובמהלך אינו מרגיש כל כך הריח וזה דבר שהחוש מעיד ומה ענינו להך דב"ע אי מהלך כעומד דמי וז"ב ופשוט דברי הכותב בקצרה לפי הזמן והמקום הדו"ש:
557
558שלום וכ"ט לכבוד הרב המופלג מוה' יונתן בנימן פאלאק נ"י:
558
559מכתבו הגיעני כמו רגע ואם אמנם לא ידעתי' וגם השאלה היא חדשה כי בעונינו אין מי שישגיח ע"ז כמדומה כי היא הבעל מעשה בעצמו אמנם יען כי הבינותי כי שאלתו רצוי' לדעת הדין אמרתי להשיבו בקצרה בדבר חלופי הנסחאות שנוהגים כמו הספרדים והוא אשכנזי הנה בשו"ת מוהרשד"ם חאו"ח סי' ל"ה האריך שעיקר שיתפלל כנוסחת הספרדים יעו"ש אמנם אין ראי' משם כי מלבד שהוא הי' ספרדי וחביב עליו נוסחת הספרדים וגם אין ראי' מזה לדידן שהיא הי' ספרדי ובמקום ספרדים בודאי צדד לנוסח ספרד אבל אנן בדידן שאנן כל בני מדינתינו וגם מדינת הגר מבני אשכנזים אנחנו רק שהחסידים מימות הבע"ש ז"ל התחילו ליסד מנהג נוסח הספרדים אף שבאמת אינינו נכון כי בהרבה אסורים כמו יתרת בדרי דאוני וכדומה כל בני ישראל יוצאים ביד רמ"א שהוא מנהג אשכנז וכן בהרבה ענינים קבע רמ"א ז"ל מנהגי אשכנז לעיקר ואי' איפוא יש אפשרות לומר שנוסח הספרדים הוא עיקר ויש בזה משום אל תטוש תורת אמך והרבה יש לדבר בזה אבל כשם שמצוה לומר כו' וע"כ אל יניח נוסח אשכנז שהורגל בו וגם ברכת מקדש את שמך ברבים וברכת המלך בכבודו לא יניח וליכא בזה משום לא תשא ומהגם מצות תפילין בחוה"מ ח"ו לעקור מצות עשה לאיש אשר יתילד על ברכי האשכנזים ואני מניח גם תפילין של ר"ת אף שהפרמ"ג מפקפק בזה משום ס"ס ולא ידעתי הספק שלו דהא לשיטת ר"ת התפילין של רש"י פסולים ואפילו לפי מה שכתבו המקובלים דשני התפילין יש להם יסוד עכ"פ אין לדחות תפילין של ר"ת בזה ומה גם שלפי המקובלים תפילין של ר"ת הם גבוהים במעלה ואני הקשיתי בחדושי לפמ"ש המרדכי שמצאו תפילין של רש"י גנוזים בקבר יחזקאל וכתב הב"ח בסי' ל"ד שיש לומר שלפי שפסולים הם לדעת ר"ת ע"כ גנזום ע"ש ולפי המקובלים הרי שניהם יש להם יסוד ואמאי גנזום וע"כ בסודם לא באה נפשי ואתנו אין יודע מאומה מאן ספין מאן רקיע להכריע בין רש"י לר"ת ואני מניח בחוה"מ שניהם. אמנם מ"ש שבר"ה מתפלל תפלת השחר ביחידות הנה זה אינו נראה לי ובכה"ג נקרא פורש מן הצבור כי ק"ש בודאי יוכל לומר בבוקר השכם והתפלה יתפלל עם הצבור אף שאולי עוברים גם זמן תפלה ובאמת בש"ס בע"ז ד"ד משמע קצת דהתפללו ביחיד אבל זה בני הכפרים שאין להם מנין אבל תפלת צבור בודאי נכון יותר. ובפרט בר"ה ויו"כ שהם ימי דין ורחמים זכות רבים יותר טוב אבל בחול בודאי ק"ש יתפלל בבוקר השכם ותפלה יוכל ג"כ להתפלל אם יודע שיעברו זמן ק"ש ותפלה ואם אפשר לו לקבץ מנין בביתו יקבץ ולא יחוש להמלעיגים עליו זאת ידע מעלתו כי בכל הנוסחות הנ"ל ל"ש לא תתגודדו ויעיין בשו"ת מעיל צדקה סי' י"ט שוב ראיתי לזקיני הגאון בשער אפרים סי' י"ג שנשאל ג"כ על זה ודוחה דברי מהרשד"ם הנ"ל יעו"ש ויעיי"ש בסי' יו"ד לענין פיוט אקדמות ומ"ש אם צריך להתפלל לפני התיבה איך יעשה הנה בלחש יאמר נסחתו ובתפלת חזרת הש"ץ יעיין בהסדור ויאמר כנוסח ספרד זה הנלענ"ד והעיקר להיות הכל בהצנע ולא יתקוטט בזה וד' בוחן לבבות יודע היטב כוונתו לשמים והנני ידידו דו"ש באהבה:
559
560כן באו אלי אנשי יאניב הלא המה ר' אליעזר שמעהר ר' יודל ריכטער ר' הירש זין ובראשם הרב המאור הגדול מוה' חיים צבי הכהן ווייס נ"י האבד"ק יאניב על אודות דברי ריבות שם והחרימו איזה אנשים את ר' הירש טאביר וכשבא להקלויז להתפלל המה הולכים משם וכבר הרב האב"ד הנ"ל עפ"י פקודת האדון בעצירקס פארשטעהר משם נצטווה להכריז בבתי כנסיות שהחרם בטל ומבוטל ואין בו ממש וכן עשה אך לא שקט הרעש וכים נגרש השקט לא יוכל והנה כעת בנו של ר' הירש טאביר בשמו ר' שלמה טאביר אשתו המליטה בן זכר וצריך למולו ביום ב' הבע"ל ומפי השמועה נודע להם שהם מתפארים שלא יניחו למול את בנו וגם מוהלים מעיירות אחרות לא יניחו שימולו. והנה לקול השמועה הלז באו הנה האנשים הנקובים בשמותם למעלה לבקש ממני שאודיע להם אם כן הדין ואמרו שגם האנשים הצד שכנגדו המה רצו שאגיד דבר חוק ומשפט וכן יעשו וע"כ לא אוכל להתאפק לאמר אחיי אל נא תרעו כבר אמרו חז"ל כתובות דף קי"א שלשה שבועות השביע הקב"ה את ישראל ואחת מהם שלא ימרדו באומות העולם. והנה אנחנו מצווים לקיים מ"ש חז"ל וכבר אמר המלך שלמה ע"ה אני פי מלך שמור ולפי דינא דמלכותא אין בכחינו להטיל חרם על איש ואתם יוצאים נגד חוקי המלך והיא לא תצלח. והנה גם עפ"י דין אין כח ביד אנשים ההמונים אשר לא למדו כלל ולא ידעו כמעט איך כתוב ה' נדוי וחרם להטיל חרם וגם לא ידעו משפטי החרם וגזרה ואם אין בכחם להחרים החרם שהחרימו כחרמו של ים ובטל ומבוטל והחרם כחרס הנשבר ואני מוסיף אף אם היה חרמם כדין אין בכחם למנוע מצות מילה ששקול כנגד כל המצות ודוחה שבת ויום הכפורים ונכרתו עלי' שלש עשרה בריתות ואף דמבואר בש"ע דיכולין למנוע שלא למול אני תמה בזה דהנה מבואר בט"ז שם דעל אשתו אין בכחם לבטל המצוה שלה והיא עולה עמו ואינה יורדת ועיין ט"ז שם ס"ק ד' והנה כבר ביאר הרב המקנה בחידושיו לקידושין דף כ"ט דאשה נמי בת חיובא היא להתעסק במילת בנה ע"ש ואני הארכתי בזה בחידושי ובחבורי לי"ד סימן רס"א ס"ק ב' דעליה מוטל החיוב למול כשאב א"י למול. והבאתי ראיה מהא דאמרו ביבמות דף ע"א כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים ופירש"י שהמצוה מוטלת עליהם וקשה הא האשה אינה מצוה למול בנה וע"כ דכל שאין אב יכול למול היא מחוייבת למולו וא"כ כאן שהאב אינו יכול למול והב"ד מונעין אותו א"כ היא מחוייבת ודברי רמ"א ואחרונים צע"ג. ועכ"פ בנדון דידן ודאי דיש למולו. ובלא"ה אני תמה דאף להרמ"א והאחרונים כל הטעם דמונעין אותו הוא שע"י כך ישוב מחטאו וזה ל"ש כאן שכבר נשבע ואין בידו לחזור. ובלא"ה הרי כאן הוא נכדו וא"כ פשיטא דבנו לא קנסו ולמה לא ימולו את הילד שהאב אינו מוחרם והזקן החרימו ולא בנו ומכ"ש שאין החרם כלל ולא ניתן החרם ליד אנשים קלי הדעת ואין בהם יראת שמים ואין כוונתם רק לקנטר ודבר הזה היה מסור ביד הת"ח והרב המנהיג העיר ובזמנינו ניטל ממנו גם זאת והמלך ירום הודו הוא צוה לבל ישמע על פינו החרם ולא אלה ושמתא ומי זה יערב לבבו להטיל חרם וע"כ אני אומר להרב האב"ד שיגיד לר' אלטיר שוחט שימול הילד ואם לא ירצה יהיה אסור שחיטתו ולא יירא מפני אנשים חסרי לב כי ד' הוא אלקי המשפט וגם ישחוט לו עוף וכל הצריך שחיטה וגם למוהלים אחרים אני מבקש שימולו הילד ואל יחטאו בילד וד' שהוא שלום ישים עליהם ברכה ושלום כנפשם ונפש הדורש בשלום היהודים דובר שלום לכל עמו הצעיר:
560
561לחכם אחד:
561
562מכתבו הגיעני ואני אחוז בסבך טרדות העיר הגדולה לאלקים הפתוחות לקודש ולחול. ובכ"ז אמרתי להשיב בקצרה אף כי אינו נוגע להלכה ולמעשה רק לפלפלת בעלמא בכ"ז אמרתי יהי מה ארוצה ואשיבה למען כבודו ולמען לימודו. והנה קושייתו על ר"י בחולין דף קמ"א הא לדידי' דס"ל ש"כ מלמדין א"כ אף קודם שנטלה דחי העשה עשה ול"ת. והנה לכאורה רציתי לומר דבאמת צריך ביאור קושית התוס' דנילף ממילה בצרעת והרי בשבת דף קל"ב קל"ג פריך הש"ס דלמה לי קרא הא הוי דבר שא"מ ומשני אביי אליבא דר"י דס"ל דבר שא"מ אסור ולהס"ד לא ידע אביי דהוי פ"ר כמבואר שם. ולפ"ז זה ודאי דדבר שא"מ אף לר"י אינו רק איסור תורה ולא ללאו גמור ללקות ע"ז ולא הוי רק כשוגג ולא אשתמיט בכל מקום לומר דדבר שא"מ עובר רק אסור ולפ"ז אין ראי' לל"ת גמור עם עשה דלידחי וע"כ צריך לומר דקושית התוס' היא לפי המסקנא דאף ר"ש מודה דהוי פסיק רישא וע"כ לר"ש בפסיק רישא הוי כמתכוין ממש דאל"כ הא ר"ש מתיר אינו מתכוין וע"כ דהוי כמתכוין ושפיר יליף דדוחה ל"ת גמור ועשה וא"כ יש לומר דקושית הש"ס בחולין קאי אליבא דאביי דכר"י אתי וכפי הס"ד ושפיר מקשה הש"ס. אמנם העיקר נראה עפמ"ש מעלתו להקשות על התוס' מנחות בסדין בציצית דלב"ש דס"ל לשמאי הזקן בקידושין דף מ"ג דש"כ מלמדין א"כ לדידי' עשה ול"ת דחי ומכ"ש ל"ת גרידא וא"כ ע"כ צריך לומר דהסמוכין דכלאים להיפוך כקושית התוס' יבמות ד' דל"ש תירוצם דא"כ לשתוק דאם היה שותק בודאי דוחה זה תו"ד. ואני אומר סברא נכונה דאם היה שותק לא היה דוחה והטעם דהרי התוס' בכתובות דף מ' הקשו מנ"ל דכלאים בציצית דוחה דהא אפשר לקיים שניהם צמר בצמר וכתבו דבפשתים אי אפשר לקיים שניהם ע"ש. ולפ"ז אני אומר דזה דוקא אחר שגלתה התורה דכלאים בציצית דוחה מסתבר דאפילו בפשתים דוחה ולא מקרי אפשר לקיים שניהם במה שיכול לקיים בצמר אבל אם היה שותק ניהו דעשה דוחה עשה ול"ת היינו באי אפשר לקיים שניהם אבל בציצית דאפשר לקיים ע"י צמר מצמר מנלן דזה לא מקרי אפשר ובכה"ג אף ל"ת גרידא לא דחי וא"כ שוב יקשה דלישתוק מיניה וע"כ דהסמוכין אתי להתיר ובכה"ג אף למאן דס"ל ש"כ מלמדין כאן חזינן הוכחה דאין מלמדין דאל"כ למה לי הסמוכין ואין לומר דהסמוכין אתי לאיסורא דא"כ לשתוק מיניה. ובזה מיושב גם קושייתו על ר"י ובכה"ג ודאי אין מלמדין אף לר"י ודו"ק היטב. והנה במ"ש התוס' דהוי ש"כ הנה לשיטת רש"י בקידושין דף ל"ה ובקידושין דף מ"ג דש"כ אינו מיעוט דבעלמא לא דחי כמ"ש התוס' ישנים בדף ל"ה שם רק דלא ילפינן מינה כל דאיכא סברא כמו אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב וכו' רק דהוא דנילף ממעילה וטביחה ע"ז אמרו ש"כ אין מלמדין מזה וממילא חזרנו להסברא דאין שליח לדבר עבירה ועיין היטב בקידושין דף מ"ג ובש"ך חו"מ סימן שמ"ח ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סימן ע"ח מ"ש הגאון מהאמבורג בזה ולפ"ז גם כאן צ"ל דמצד הסברא אין עשה דוחה עשה דמה אולמא האי עשה מהאי עשה ולכך אין מלמדין מש"כ. ולפ"ז קשה לי טובא דמאי פריך בחולין שם דהוי לי' עשה ול"ת קודם שנטלה הרי לאחר שנטלה ס"ל להש"ס דעשה דוחה עשה ומשום דעשה דמצורע חמור טובא וכדמסיק שם. ולפ"ז גם בלא נטלה כיון דמצד הסברא עשה דוחה עשה שוב גם ש"כ מלמדין דידחה עשה ול"ת ג"כ ומה פריך הש"ס הא גם באם נטלה איכא ש"כ דמלמדין והיא קושיא נפלאה להמעיין בעומק הדברים. אך צ"ל דלהס"ד דיש עשה ול"ת דהיינו קודם שנטלה א"כ העשה נתאלם ע"י הל"ת שעמה ושוב אין עשה דוחה עשה כה"ג דהעשה נתאלם ושפיר פריך רק אחר שנטלה דאז נשאר רק העשה לבד בזה ס"ד דידחה עשה לעשה ודו"ק. ובזה עמדתי על כוונת התוס' שם שהקשו מכאן על שיטת ריב"א והוא תימה דמה מקשו על ריב"א אטו הריב"א לא ס"ל דיש עשה ול"ת רק דס"ל דאי עבר ודחה אין לוקה אבל קודם שעבר יש עשה ול"ת וגם מה ציינו על לא צריכא דעיקר היה להם להקשות על הס"ד באי נטלה וכבר נתקשה בזה בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סימן קל"ה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דקודם שנטלה ע"כ דהעשה נתאלם ע"י הל"ת שעמה וא"כ ה"ה להיפוך דהל"ת נתאלם ע"י העשה שעמה וזה סתירה לשיטת הריב"א גם אם עבר ודחה לוקה דהל"ת עצמה אינה דוחה כיון שיש עשה עמה גם הל"ת נתאלם ועיין משנה למלך הלכות שופר ה"א וא"כ שפיר הקשו על הריב"א אך לא יכלו להקשות ע"ז דמי יאמר דהל"ת נתאלם ולזה הוכיחו דהרי חזינן דכל דעבר ושקלה ולא נשאר רק העשה אמרינן דעשה דוחה עשה וא"כ שוב יקשה דלמה בלא נטלה לא דחי והא ש"כ מלמדין אם אין סברא שלא לדחי וע"כ דכל שיש עשה ול"ת הל"ת נתאלם ע"י העשה והעשה ע"י הל"ת כאמור ואם כן שפיר הקשו על הריב"א ודו"ק היטב ואקוה כי ישים לב וימצא נחת. וכ"ז כתבתי טרם יזרח אור היום כי אח"כ יקרבון טרדות רבות אשר לא יניחוני עד בלעי רוקי דברי הדוש"ת באהבה הצעיר:
562
563שלום וכ"ט לכבוד הרב המאה"ג וכו' מוה' זינדל נ"י האבד"ק סאקאהל נ"י:
563
564בדבר הגט הנה מ"ש מעלתו לסדר שם המגורשת בלוימא יען כי נרגש הברת השם במלאפום גם נרגש מבטא היו"ד היטב. הנה זה ודאי אינו כי לפי דבריו היה צריך להיות בלומיא שיהיה נרגש היו"ד אחר המ"ם או בליומא וזה אינו כי מ"ש הב"ש בלומא ולא בלוימא היינו שבלוימא כמו שהוא אינו שם כלל ורק היה צריך לכתוב בליומא. אבל גם זה אינו שהיא נקראת בלומה והוא מלשון לועז בלום ע"ש פרח. ובזה ניחא ג"כ מ"ש בלומה בהא בסוף ומעלתו כתב שאף שמבואר בש"ע דאם החליף א' בה"א לא איכפת לן אבל כאן שידוע חתימתה בלומא באלף כתב הב"ש דהוה שינוי השם. אבל לפענ"ד זה דוקא בסתם שם שהחילוף הוא באות השורש שכלו שרשו וא"כ הוה שינוי אבל כאן דהשורש הוא בלום והה"א או הא' הוא מהאות הנוסף לא אכפת לן בשינויים ומה גם שהוא אומרת שבעלה למדה שתחתום בה"א בסוד הא לכם זרע ואף שחתמה ביו"ד זה טעות שבאמת לא ידעה בזה ומ"ש חיים דמתקרי אברהם חיים ששם העריסה ושם העלייה לתורה וחתימה ג"כ אברהם חיים והוא הקדים שם חיים וגם בשם אביו שכתב יעקל דמתקריא יעקב שרגא. הנה בשם אביו נכון כמ"ש שהרי אם היה כותב יעקב שרגא המכונה יעקל באנו לספיקא של הב"ש והנוב"י על מי קאי המכונה ולכך יפה כתבו יעקל דמתקריא יעקב שרגא וגם בשמו כיון שבפ"כ נקרא חיים אף שהיה לכתוב אברהם חיים דמתקרי חיים מכל מקום בדיעבד אין קפידא דלא גרע משם החניכה ובפרט במקום עיגון ע"כ סדרתי הגט כאן ויצא בהכשר:
564
565שלום וכ"ט לכבוד תלמידי החריף המופלג ושנון מ' שמואל סג"ל בי"ק:
565
566מכתבך מסר לי אביך נ"י תמול לעת ערב ואתה ידעת טרדתי ומה גם שאני יושב קרית חוצות בכ"ז אמרתי להשיבך בקצרה. אשר שאלת אם יכול לערב ע"ת בפלפלין הנה הדבר פשוט שכשם שמערבין בתבלין כך מערבין בפלפלין. הנה מה שהארכת בדברי הט"ז והנקה"כ ביו"ד סימן ק"ח אם פלפלין בכלל תבלין יפה כתבת וכמדומה שכבר העירו בזה האחרונים שם ואינם אתי ואני הקשיתי בילדותי ממש ממ"ש התוספ' הובא בתוס' ביצה דף י"ד ד"ה ב"ה דפלפלין הרי הוא כתבלין וע"ש בכל הסוגיא דפלפלין הרי הן כתבלין ומה שהארכת בענין פלפלין דהיאך מערבין בהם הא אינו מטמא ט"א תמהני דאחרי שהבאת דברי התוס' יומא דף פ"א נתיישב גם בפלפלין ומיהו צריך שיהי' רטיבתא או בהנך דנשחקו וטובלין אותן במים וכמ"ש התוס' ביומא שם ועיין בתוספ' ה"כ שם להרמב"ם שגם הוא הרגיש על הרמב"ם בענין זה וכפי הנראה מהרמב"ם מחלק בין רטיבתא ליבשתא וע"כ צ"ע מהו נקרא רטיבתא ואין אנו בקיאין בזה אמנם לפענ"ד נראה דהכלל דחידשת דכל דאינו מטמא טומאת אוכלין אין מערבין בהם ליתא דשאני טומאת אוכלין דכל דאין אוכל ממש מה בכך שמכשירין אוכל הוא ונותנין אותו למתק הטעם מכל מקום כיון דאינו אוכל אינו מטמא וא"כ תבלין ופלפלין אינו מטמא טומאת אוכלין אבל לענין עירוב אף דאינם אוכל ממש מ"מ כיון דעשויין למתק ולהטעים את התבשיל מקרי סעודה דחזי לתבשיל ולאכול והש"ס דאמר דהני בני טמויי נינהו היינו להיפך דמה שמטמא טומאת אוכלין חזי לעירוב בודאי אבל גם מידי דלא מטמא חזי לעירוב כנלפענ"ד ברור. ובזה יתיישב מה שהעיר המהר"ם ב"ח בתוס' יוה"כ שם על הרמב"ם פ"ה מעירובין הי"א דפסק דמערבין בתבלין ואילו בהלכות מעשר השמיט תבלין. ולפמ"ש יש לומר דשאני עירוב דעכ"פ מקרי ראוי לסעודה שהרי צריכין התבלין למתק התבשיל אבל במעשר דגוף הדבר צריך שיהא אוכל וזה אינו אוכל ממש רק מכשירי אוכל וז"ב. וראיה מהא דאמרו בעירובין שם אלמלא משום דקתני בהך תבלין ותבלין לאו בני אכילה נינהו אטו הא מי לא קתני חטים ושעורים ולאו בני אכילה נינהו ע"ש והיינו דגם חטים ושעורים לאו בני אכילה בעצם נינהו ואם טוחנין ואופין אותן נעשין בני אכילה ה"ה תבשיל שעשה ע"י תבלין ופלפלין הוה בני אכילה לענין עירוב אף דלא הוה אוכל ממש ואי נימא דתבלין לא מקרי אוכל משום דבפני עצמו אינו אוכל א"כ למה דומה תבלין לחטים ושעורין הא שעורים בני אכילה לכשיאפה וכאן אינם בני אכילה אף לכשיאפה דאינם בני אכילה כלל רק מכשירי אוכל ועכ"פ לענין עירוב לא איכפת לן דכל מידי דיכול לתקן בו הסעודה מקרי מאכל לענין עירוב משא"כ לענין מעשר וטומאה דבעי אוכל ממש ודו"ק וע"כ הדבר ברור דלשיטת הפוסקים דמערבין בתבלין מערבין נמי בפלפלין ואף דמהרר"מ ב"ח בתוס' יוה"כ שם ובסוכה דף ל"ה דעתו דפלפלין פטורין מן הערלה כיון דנטועין אדעתא לייבשו היינו דוקא בערלה דבעינן שיהא נטוע לפרי אבל בעירוב ודאי מועיל דמכל מקום חזי לסעודה ועירוב מקרי ודו"ק ולרב הטירדא דבריי מעטים וד' יהיה בעזרו שיוכל ללמוד בהרחבה כנפשו ונפש הדוש"ת באהבה:
566
567לחכם אחד:
567
568מכתבו הגיעני היום ואם אמנם אדמהו אכנהו ולא ידעתיו וגם טרדותי רבו בכל זאת אחרי כי על דברי תורה בא וקושיתו עצומה מאד ותוכן קושיתו על מ"ש הרמב"ן בחידושיו לחולין אלא אטמא במוקדשין בברי סגי והקשו התוס' הלא עזרה ר"ה הוא כדאמרינן בפ"ק דפסחים דף ט"ו וספיקו טהור וכתב הרמב"ן ז"ל דשאני תרומה וקדשים דבעי משמרת וכיון שנולד ספק טומאה לאו משמרת הוא וספיקו טמא בכל דוכתי והקשה מעלתו הלא בתוספתא פ"ו דטהרות מבואר להדיא דאף בתרומה ספק טומאה טהור דתניא התם כפישה ברה"ר ובה טומאה ותרומה כרוך בסיב ומונח עליה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור אלמא דאף בתרומה וכו' טומאה ברה"ר טהור ועוד הקשה מש"ס דפסחים הנ"ל דאמרינן התם באבד לו מחט ס' טמא נמצא בבשר קודש או בעזרה הלא עזרה רה"ר וספיקו טהור אלמא דבקודש ג"כ ספיקו טהור. עכ"ת קושייתו. ואמרתי ליישב דהנה גוף סברת רבינו הרמב"ן ז"ל לא נפלאת היא ולא רחוקה דהרי היסח הדעת פוסל בתרומה וקדשים משום דכתיב את משמרת תרומתי כדאמרו בפסחים דף ל"ד ומכ"ש בספק טומאה ברה"ר דראוי לפסול אמנם ענין היסח הדעת לא שייך רק דבר שהי' בידו והסיח דעתו ממנו אבל דבר שלא הי' בידו או שנאבד לא שייך היסח הדעת כמ"ש בצל"ח שם בדף ל"ד ואני כתבתי בגליון הצל"ח שם שבמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' חגיגה דף כ"א ד"ה אינן ע"ש ולפ"ז הדבר מבואר דל"ק מידי דכל ספק טומאה ברה"ר כשאירע מקרה לא שייך היסח הדעת וטהור ספיקו ברה"ר אבל כאן שהוא בידו אם לא יאמר ברי לי שלא נגעתי היה ספק טומאה ברה"ר טמא דהרי אסח דעתי' בדבר שבידו. וזה שכתב הרמב"ן דבמוקדשין בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן דהא בעי שימור והיינו בכה"ג שהוא בידו והיה יכול לשומרן ולא שמרן גם ספק טומאה ברה"ר טמא דהרי אסח דעתי' וזה ברור כשמש בכוונת הרמב"ן ז"ל:
568
569שלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף ושנון ספרא רבה מוה' ישעי' אבד"ק פאטיק נ"י במדינת הגר:
569
570מכתבו הגיעני היום ואני יושב בקרית חוצות לשתות מי מעין הקשה למעיין וגם מחוסר ספרים ואף הטור אהע"ז אין אתי. ובכ"ז למען תק"ע לא אחשה והנה מעלתו האריך בענינים אלו ובאמת כבר הארכתי בענינים אלו די והותר ואני תמה עליו ע"מ שלא העיר שיש לפקפק בעדות של העד עכו"ם דעדות עכו"ם אפילו במסל"ת לא מועיל כל שאומר שהכירו בטביעת עין אפילו ע"י סימנים מובהקים דהכותי אינו מדקדק אם הם מובהקים ובט"ע גרידא פשיטא דאינו נאמן כמ"ש בשו"ת תה"ד סימן רל"ט ובשו"ת מהר"מ פדוואה סימן ק' ועיין בח"מ ס"ק ק"ד ובב"ש ס"ק קנ"ה. מיהו יש לחלק דשאני כאן דהעכו"ם היה בעת שהלך אל המים לצוד דגים וראה אותו מקודם ואח"כ כשנטבע א"כ בכה"ג ודאי דנאמנים. והנה מ"ש בענין כנכ"ה לא אאריך בזה שכבר האריכו בזה ראשונים והאחרונים ויש לי קונטרס גדול בזה. אמנם זה אכתוב מה שחידש מעלתו דכל שיצאה מה"ת מחזקת א"א אף דמדרבנן עדיין יש חשש לא שייך שוב חזקת א"א וכמ"ש הר"ש פ"ב דמקוואות כל שספיקו דטומאה חמורה אזלה לה מספיקא לא נחתינן לטומאה קלה וה"ה בזה והאריך בכל התשובות ואני אומר דליתא דע"כ לא כתב הר"ש רק שם דטומאה דאורייתא אזלא והספק הוא על טומאה דרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא ומספיקא לא נחתינן לטומאה אבל כאן ניהו דמה"ת יצאה מחזקת א"א אבל כל דמדרבנן חיישינן שמא עדיין לא מת א"כ מדרבנן עדיין חזקת א"א לא נפקע א"כ שוב חזקת א"א וחזקת חי במקומו. וכעין זה הי' לי וויכוח על דברת הנוב"י סימן מ"ג ובכמה תשובות שכתב דלפי מ"ש הש"ך סימן ק"י דכל שיש ג' ספיקות אזלה לה חזקת אינה זבוחה וה"ה בעגונה כל שיש ג' ספיקות אזלא חזקת א"א. ולפענ"ד הדברים תמוהים דשם מיירי שיש ספק בחתיכה אם היא מבהמה כשרה או מבהמה שאירע לה ס"ס בשחיטה וא"כ שם ע"י הס"ס אזלא לה חזקת אינה זבוחה ועתה כשאנו מסתפקים אם היא מבהמה זו או לא בודאי מותר אבל כאן מה בצע בהרבה ספיקות אפילו יהי' אלף ספיקות כל שהספק שמא עדיין חי אתחזק איסורא דא"א וא"כ אינו מועיל אפילו כמה ספיקות וזה ברור כשמש. ומעתה גם מ"ש מעלתו נדחה בזה ונסתר כל בנינו. ומ"ש ליישב קושית הרא"ש בש"ס חולין דף ע"ט אי סימנים דאורייתא ולהרמב"ם בשני מינים טמאים לא הוי רק מדרבנן וע"ז חידש מעלתו דבאמת אף בספק דרבנן היכא דאיכא לברורי מבררינן רק דאם סימנים דרבנן שוב גם אחר הבירור לא יהיה בירור גמור ולמה לנו לברר ומזה הוכיח הש"ס דסימנים דאורייתא ולכך צריך לברר דבר זה הוטב בעיני מאד. אך מ"ש דתמוה בעיניו למה לא הביאו כל הגדולים דברי הרא"ש ב"מ פרק שני אות י"ד שכתב גבי הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט דהדין דינתן לה וכתב הרי"ף ז"ל דוקא בניקב בצד אות פלוני והרא"ש כתב שם דלא בעי סימן מובהק והבין מעלתו מזה כיון דמה"ת אשה שאמרה גרשתני נאמנת דאיכא גט דמסייע לה וזה אינו כ"א איסורא דרבנן וכל שהוא רק מדרבנן סמכינן על סימנים אמצעיים ולפענ"ד אין מזה ראיה כלל דמי אמר לו דכל דהגט מסייעא לה אינו רק איסור דרבנן וכוונת הרא"ש פשוטה לפענ"ד דבאמת יש חזקה דאין אשה מעיזה והגט אינו מסייע לה דהוא אומר ממנו נפל ואדרבה הגט הוי סייעתא לגבה מדנפל והו"ל לשומרו והבעל לא היה צריך לשומרו דיש לנו לומר דנתיישב שלא ליתן לה לכך שוב לא נזהר בו ואדרבה אם הוא סימן שאינו מובהק בודאי אין הגט מסייע דלא הוי רק סימנים דרבנן ושוב החזקה דאינה מעיזה אלימא וז"ב. וכ"ז לפלפולא אבל בגוף הדין יפה כתב מעלתו כיון דעכ"פ הישראל העיד על סימנים אמצעיים וגם הכירו בט"ע ושהה עד שתצא נפשו ועמד הנכרי חצי שעה ויצאה מחזקת א"א מחיים מדאורייתא בכה"ג בודאי סמכינן אסימנים אמצעיים. גם יש לצרף דעת זקני הח"ץ ז"ל דהוה שאלה דיחיד ועוד יש לצרף הרבה ענינים. וליתר שאת יצרף עוד אחד מהרבנים עמנו ונמטי שיבא מכשורא ויש לי אריכות דברים בכל פרט ופרט אבל כבר כתבתי כי קשה עלי העיון ואני טרוד בכמה חבילי טרדות ודי בזה. שוב אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בט"ז סימן קנ"ג באהע"ז ס"ק ג' שכתב דכאן ל"ש החזקה דאינה מעיזה משום דגם הוא מודה שכתב לה גט רק שלא נתנו לה שוב אשה מעיזה והניח בקושיא. ולפענ"ד לא זכיתי להבין דמה בכך שכתב לה כל שהוא טוען שממנו נפל ולא נתן לה אינה מגורשת ועדיין היא ברשות הבעל וא"י להעיז ול"ד לאם היה פסול בגט דשם עכ"פ נתן לה הגט אבל כל שלא נתן לה ודאי אינה יכולה להעיז כנלפענ"ד. והנה בלא"ה קשה לי על הרא"ש דלפמ"ש הרא"ש סוף נדרים דמלבד החזקה דא"י להעיז יש עוד חזקה שלא תרצה להיות נאסרת כל ימיה שלפי דבריה ל"צ לגט ע"ש א"כ גם כאן כיון דהיא אומרת שכבר נתגרשה ושוב תהיה נאסרת כל ימיה זה בודאי לא תרצה להיות נאסרת כל ימיה וצ"ע איברא דדברי הרא"ש צ"ע שם ועיין בספר גבורת אנשים להש"ך מ"ש עליו בזה:
570
571שלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג השנון האברך מוה' זאב וואלף פאהרליש נ"י:
571
572מכתבו הגיעני ואני יושב בקרית חוצות כדרכי ומחוסר ספרים ובכ"ז אמרתי להשיב בקצרה. הנה ע"ד שאלתו בס"ת ששכח לכתוב רגל הראשונה של הה"א הראשונה בשם הוי' עד שגמר לכתוב כל השם וחושש משום שם שנכתב שלא כסדרן. הנה לית מאן דחש לה אף שכתוב בגוו"ר. ובאמת יפה כתב מעלתו דמרוב אחרונים לא משמע כן וראייתו מהך דבן קמצר זכורני שכבר קדמו בזה בספרים ואינם ת"י ויעיין ביפה מראה בירושלמי מ"ש בזה הך דבן קמצר ולא יהי' ראיה וכעת אינו ת"י. וע"כ חלילה לעשות מעשה אף לא להעביר קולמוס כי הוא שם קדוש ולא תגע בו יד. אמנם מ"ש מה שאירע לו עוד שבהאזינו בפסוק ואמר אי אלהימו לפי פירש"י והתרגום הוא חול אבל בתרגום יונתן משמע שהוא קודש. בזה אני תמה עליו שהרי רש"י בעצמו מביא בסוף הסדרא מחלוקת ר' יהודה ור' נחמי' ולר' נחמי' קאי על ישראל שאומות יאמרו על ישראל אי אלהימו וא"כ מבואר שהוא קודש וכן מבואר בגיטין דף נ"ו על קרא ואמר אי אלהימו צור חסיו בו זה טיטוס שחירף וגידף וא"כ משמע שקאי על אלקי ישראל ועיין תוס' ע"ז דף כ"ט ע"ב ד"ה ישתו שכוונו לזה ודלא כמהרש"א שם כמ"ש בהגהת הגאון מהר"י פיק וא"כ לפ"ז צריך לקדש על תנאי. וע"כ נראה לפענ"ד שאותה היריעה יכתוב שנית ויגנוז את היריעה ואף שהיריעה כלה קודש מ"מ כל עוד שאינו מקדש השם מספק יש חשש על היריעה בכה"ג בודאי מותר לגנזה. ואף שאולי לא יהיו שלשה דפין בכנה"ג מותר לגנוז בעוד שלא קידש שנית על תנאי כנלפענ"ד ועיין ספר חסידים דאם רק היריעה אינה טוב כ"כ יכול לקחתה ולגנזה ואף דלא קי"ל כן בכה"ג ודאי מותר כנלפענ"ד. שוב ראיתי בספרי שר' נחמי' דורש זאת על טיטוס שחירף וגידף ואמר אי אלקימו וא"כ נראה דקי"ל שהוא קודש כמו שסתם הש"ס בגיטין דף נ"ו כר' נחמי' ודו"ק:
572
573שלום וכ"ט אל כבוד ש"ב הרב החריף הבקי וכו' מוה' זלמן לארברבוים נ"י:
573
574מכתבו הגיעני היום והנה אם כי אני כעת בקרית חוצות ומחוסר ספרים בכ"ז אמרתי לרשום בקצרה. מה שהקשה על מ"ש הפ"י בכתובות דף כ"ג ליישב דברי הרמב"ם שכתב דעד אחד אינו נאמן להאכיל בתרומה דאורייתא ותמה הר"ן דהא ע"א נאמן באיסורין וכתב הפ"י כיון דע"א אינו נאמן במקום חזקה וכ"ש נגד רובא וכאן רובא דאינשי לאו כהנים ננהו. וע"ז תמה מעלתו דהא הפ"י בעצמו בקידושין דף ס"ג חידש דכל דמברר העד המיעוט מתוך הרוב נאמן ע"ש וה"ה כאן העד מברר שהוא כהן והוא מהמיעוט שהם כהנים. הנה יפה הקשה דזה ברור דעד נאמן לברר המיעוט מתוך הרוב ובר"ן בקידושין שם מבואר כן ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ס"ט שמפקפק בזה ודבריו תמוהין. אמנם באמת כאן דברי הפ"י נכונים דלכאורה תמוה קושית הר"ן דע"א נאמן באיסורין דבאמת כבר נודע מ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף למ"ד בע"א אומר שהמעות של מעשר שני הם לא אמר כלום והקשה הר"ן הא ע"א נאמן באיסורין וכתב כיון דפתך ביה ממונא דמעשר שני ממון גבוה הוא א"כ בא להוציא המעות מחזקתו לכך אינו נאמן אף לאיסור. ולפ"ז כיון דתרומה אינו נאכל רק לכהנים א"כ ל"מ אם מעיד לתת לו תרומה הרי גוזל את השבט ואף לקחת בממון מ"מ תרומה זיל כיון דלא רבו עליו הקונים א"כ עכ"פ פתיך בי' ממונא ואינו נאמן גם לענין איסור וצ"ל כיון דעכ"פ בתרומה דרבנן נאמן העד א"כ כבר נאמן העד אף דפתיך ביה ממונא גם לתרומה דאורייתא מהראוי להאמינו ולפ"ז שפיר כתב הפ"י דכיון דאיכא רוב נגדו דרובא לאו כהנים הם וא"כ אף שמברר המיעוט מתוך הרוב הא לענין ממון לא האמינה תורה לע"א אף שמברר המיעוט מתוך הרוב ושוב אין עד נאמן ואף דכבר נאמן לענין דרבנן מכל מקום כיון דהוא נגד הרוב אינו נאמן העד כל שפתיך ביה ממונא כנלפענ"ד. ומה שהקשה מעלתו על המ"א סי' רנ"ב לענין טחינה ברחיים והקשה מב"ק דף סמ"ך יעיין בספר אבהע"ז סי' שכ"ח שהקשה כן ע"ש. והנה בשב שמעתתא שמעתא וא"ו פט"ז חידש בישוב קושית הר"ן דלכך לא שייך ע"א נאמן באיסורין דהרי קי"ל עובר במעי זרה זר הוא וא"כ שוב יש להעמידו בחזקת זר שהי' במעי אמו וכמ"ש התוס' בחולין דף י"א דאוקי הנולד בחזקת שהי' במעי אמו דלא היה קדוש ואף במעיד על הכהן שהוא בן כהן ואמו כהנת א"א שלא יהי' אחד מאבותיו עד אהרן הכהן בחזקת זר במעי אמו זרה ע"ש. ולפענ"ד אף שדבר חכמה אמר מכל מקום לא ניחא למרייהו דלימא הכי וא"כ כל כהן אינו לו חזקת כהונה דהעמידנו בחזקת זר במעי אמו ולדבריו כל כהנים בזמן הזה דהם כהני חזקות יש לנו ספק והעמידנו בחזקת שהי' זר במעי אמו ומה שמדמה למ"ש התוס' בחולין לענין בכור הנה לכאורה צריך ביאור לפמ"ש הר"ן בתשובה דחזקה העשויה להשתנות אינה חזקה א"כ כיון דעובר עומד לילד א"כ מה שייך להעמידנו בחזקת שאינו קדוש בבכורה הא סופו לצאת לאויר העולם והוה חזקה העשויה להשתנות. אך זה אינו דשם אינו ברור שיהיה חלק קדושת בכור דשמא תהי' נקיבה ואת"ל זכר דלמא נולד בו מום טרם שיצא לאויר העולם. ובזה יש להאריך לסתור ולבנות דברי השעה"מ פ"ט מהל' טומאת מת מ"ש בדברי תוס' אלו יעו"ש. ומעתה כאן דעומד להיות נולד ויהי' כהן ורוב הנולדים הם כהנים כשרים שוב לא שייך להעמידו בחזקת שהי' זר. ובלא"ה נראה לי כיון דלכמה דברים לענין טומאת מת ולענין גרושה מחמרינן עפ"י הע"א א"כ הו"ל כאיסור בע"א הוחזק וכל שנאמן לענינים האלו ממילא הוחזק לענין טומאה דאורייתא ג"כ ולא שייך להעמידו בחזקת זר דמעיקרא שכבר הוחזק ע"פ ע"א לכמה ענינים וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק. ובזה יש ליישב דברי הפ"י דכיון דיש רובא דאינשי שאינם כהנים א"כ שוב אינו נאמן העד לברר המיעוט מתוך הרוב דיש לנו חזקת זר במעי אמו וא"ל דאיסור בע"א הוחזק דכאן דיש רוב שאינם כהנים שוב לא מהימן העד נגד רוב ונגד חזקה ביחד ודו"ק:
574
575שלום להרבני המופלג המושלם מוה' יעקב קורצמאן נ"י:
575
576מכתבו הגיעני היום שמחתי מאד כי הצליח ד' דרכו אשר הבליעל לא יחרוץ רמיה צידו והנה הטיבו אשר עשו. אמנם אשר שאל בשם כל הקהלה מה נעשה עם הכלים הנה כבר נודע מ"ש הכו"פ סימן א' דבמקום דאסרינן הכלים למפרע הכלים שעברו עליהם מעל"ע דהוי נטל"פ יש להקל עיי"ש בשם הכנה"ג ואף שכמה אחרונים חלקו ע"ז זכורני שבשו"ת תפארת צבי להגאון מוהר"ץ מהמבורג גם הוא מיקל. ועכ"פ בנידון דידן שהיה לומד מלאכת השו"ב אף שלא גמר עדיין כל המלאכה ודאי יש להכשיר הכלים לאחר מעל"ע. ולפענ"ד נראה להוסיף עפמ"ש בחידושי הריטב"א בחולין על הקושיא שהקשו נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דרוב מצוין וכתב הוא דיש לומר דאף אם אינו מומחה יכול להיות ג"כ שישחוט כהוגן. ובזה ישבתי קושית התוס' ריש גיטין על רבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה והקשה דמ"ש נקט לשמה משאר פסולין ולפמ"ש הריטב"א אתי שפיר דהנה במה שאמרו סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך. וכתב הפ"י דהוא מטעם סמוך מיעוטא ולפ"ז בשלמא לשמה כל שאינו כותב לשמה הגט פסול אבל מחובר ושאר פסולין אטו אם אינו מומחה לא יכול לכתוב על שאינו מחובר. וא"כ בנדון דידן אף אם נימא דאינו מומחה גמור עכ"פ יכול להיות ששחט שפיר באופן שהכלים של מתכות שיכול להגעילם וכ"ח וכדומה שאי אפשר להגעיל כשרים הם שכבר עבר כמה מעל"ע. וע"ד הסופר הנה כפי מ"ש מעלתו הסופר אינו איש כשר ויש להעבירו. וע"ד אשר כתב לי ר' לוי יצחק דברי ריבות בשני השו"ב. הנה יען לא ראיתי מה שכתב הרב מוה' דוד לא אוכל להשיב. א"ד הכותב בנחיצה:
576
577שלום וכ"ט לכבוד הרב הה"ג החריף ושנון זית רענן ספרא רבה מוה' שמואל ראפפארט אבד"ק פינטשוב והגליל:
577
578מכתבו הנוכחי מגלה עפה הגיעני ואני מחוסר ספרים כי אני יושב קרית חוצות לשאוף רוח צח בכ"ז אמרתי למען תקנת עגונה לא אחשה והנה תורף השאלה כי אחד שמו ר' יעקב בער אשר הי' רגיל לילך לכפרים הסמוכים למסחרו והלך יום א' אב שנת תרכ"ד למסחרו וביום ב' ראוהו אנשים בכפר ווינער וכפר סקאטניק ומאז והלאה לא נודע ממנו וביום א' עשרה ימים לחדש אלול שלח האדון מכפר זאגאייש סמוך ונראה לכפרים הנ"ל איך שהגידו ערלים מכפר גאניש שראו יהודי אחד מת במים בנהר נידא ערך רבע פרסה מכפר לאגאש והוציאוהו ליבשה והניחוהו על שפת הנהר אשר היא גבוה מהמים ושלחו אחר האשה מרים פייגל אשת ר' יעקל בער שתגיד סימנים שהי' לה בבעלה והגידה סמנים ולא אעתיק כל הסימנים כי מקצתו הי' נמוח ונבלע בדם ולא יכלו להכיר רק זאת הגידה שהרעכטע פלייצע הי' גבוה מהשמאלית גם תמונת הבגדים העידו ושלחו למחרת שלשה אנשים ושוב לא הכירו אותו בטב"ע אבל אחד הכירו בט"ע כי פרצוף פניו וגופו הי' שלם רק בצד האוזן הי' לו פצע והכיר הבגדים בתמונה שהגידה האשה וגם ההוכי פלייצע ראה שכן הוא כדברי' ומעל' האריך לפלפל בזה והנה טרם אענה אגיד שתמוה לי אחרי ששנת תרכ"ד א' אב נאבד זה והעדות הי' ביום א' עשרה ימים לחדש אלול א"כ למה אחרה עד כה וגם מעלתו כתב ששלח אחרי האשה שתגיד סימנים בבעלה שנאבד זה שני שבועות והרי יש כמו חדש ימים לערך ואני חזיתי למעל' והנה מעל' הביא דברי התוס' ביבמות דף קט"ו ד"ה וסמנים שכתבו א"נ ע"י טב"ע דמשמע בזה דאף דשם הוי דאורייתא שהרי נשים אינם נאמנים מה"ת ואפ"ה בט"ע ששם יש לחוש שאומרים בדדמי וסימן שאינו מובהק אפ"ה נאמנים בצירוף שניהם היינו טב"ע וסי' אמצעי והשיג על זקיני הפ"י בתשובתו שכתב להוכיח מדברי התוס' דאף בדרבנן כמו משאל"ס אפ"ה לא מועיל סימן אמצעי וע"ז השיג מעל' דאף דמשאל"ס אינו רק דרבנן אפ"ה כיון דגוף העדות הי' מפי נשים ונשים אינו נאמנים מה"ת א"כ הוי מה"ת אבל בדרבנן יכולין לסמוך על סימן אמצעי. והנה אף שיפה השיג אמנם אני אומר להדר פני זקיני הפ"י שלא יהי' מוטעה כ"כ דהנה כבר נודע דעת השואל בריב"ש דע"א נאמן מה"ת בעדות אשה ובשו"ת נוב"י מהד"ק החזיק בזה ואף שכלם דחו זאת מ"מ עכ"פ לדברי הריב"ש ע"א נאמן מה"ת וא"כ מאה נשים דהוי כחד עכ"פ א"כ נאמנות מה"ת ויעיין מ"ש בהגהותיי על הנוב"י שם הנדפס בלבוב ובכמה תשובות בספרי שו"ת שואל ומשיב ואף דיוכל לדחות דאף דע"א באשה הוי מה"ת אבל עדות נשים אינו רק מדרבנן כמ"ש הנוב"י שם וע' במהד"ת ח' חו"מ סי' ז' מ"ש היא ובנו הרב ז"ל אבל אני מצאתי בפסיקתא דר' טובי' שמשמע מדבריו שאף מה"ת נאמנת אשה וכמ"ש בהגהות מהדו"ת שם שנדפס בלבוב ואף שאין האמת כן מ"מ יש לישב קצת דברי זקיני הנ"ל שלא יהי' מוטעה כ"כ אבל מה שאני תמה דהרי שיטת התוס' ריש האשה רבה דע"א גופא אינו רק תקנה דרבנן וא"כ נסתר ראית זקיני הנ"ל ועכ"פ דברי מעל' נכונים לדינא ומ"ש מעל' דתרי רובא ל"מ וכמ"ש הר"ן גבי לוקחין ביצים מ"מ ותורף דברי הר"ן דתרי מועטים מצטרפים לרובא וכתב מעל' בכוונת דבריו עפמ"ש התוס' בכתובות דף ע"ה ד"ה וחדא במקום תרתי ותורף דבריהם הבין מעל' דכל דזה צריך שני טעמים לזכות וזה סגי לי' בטעם אחד אף שזה טעם אחד הוא גרוע מטעמי הצד שכנגדו ואף שכ"א מהטעמים בפ"ע הוא גרוע מ"מ זה שצריך שני טעמים גרוע מהצד השני שזוכה בטעם אחד ומזה הוציא דכל שיש שני רובא ואי ליכא תרי טעמים דהיינו רובא דכשרות ורובא דטהורים ולהמיעוט סגי בחד מיעוט והמיעוט עדיף והאריך בזה בכוונת הר"ן הנה אף שדבר חריף אמר אבל אין כוונת הר"ן כן וגוף הדבר הוא תמוה דהרי מכשירינין בתרי רובא אף ליוחסין כמבואר בכתובות דף ט"ו דרוב סיעה ורוב העיר מועיל כמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' ו' סעיף ח"י אף דצריך תרי רובי והמיעוט סגי במיעוט אחד וגם שיטת שו"ת ב"י סי' יו"ד דאף בעגונה סמכינין אתרי רובי ואף דלא סמכינין ע"ז כמ"ש חתנו הרב הגאון ז"ל והביא ראי' מדברי התוס' ביבמות דף קכ"א ד"ה ולא הוא דאף דיש רוב דמשאל"ס דרובא נטבעים ורוב דצורבא מרבנן כי סליק קלא אית לי' מ"מ לא מועיל ופלפלתי הרבה בזה בתשובה ואכ"מ מ"מ זה דוקא משום חומר א"א ומשום חזקת א"א דמסייע לזה אבל תרי רובא ודאי מועיל ודברי הר"ן יתפרשו בדרך אחר ועכו"פ סי' ט"ו והארכתי הרבה בזה וכבר האריכו בדברי הר"ן אלו כל האחרונים ועבשו"ת שואל ומשיב מ"ש בזה ועכ"פ לדינא לפענ"ד הדבר ברור דאשת ר' יעקל בער מותרת מכל הטעמים שכתב מע"ל וכל הצדדי היתר שצדד נכונים וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות והרבה ימצא בספרי שו"ת שואל ומשיב וע"כ לא אאריך בפרט שאני מחוסר ספרים אמנם כאן כיון שאין כאן אלא א' שהכיר בט"ע ע"כ צריך שיצטרפו שלשה כדין הנשאת עפ"י ע"א אלה דברי הכותב בנחיצה למען תקנת עגונות ואני מצטרף למעל' ונמטי שיבא. והנה לפי שנתאחר המכתב עד היום יום א' ראה נתישבתי עוד בדברי הר"ן הנ"ל דמצרף תרי מעוטי והוא תמוה מכמה מקומות וגם מתרי רובי דסיעה ועוד דמכשירינין אף ליוחסין ומהגם דגוף הדבר תמוה כיון שכל מיעוט בפ"ע כמאן דליתא נגד הרוב א"כ כל שלא יצדק בנפרד למה יצדק במחובר. אמנם לפענ"ד דברי הר"ן נכונים עפמ"ש הקדמונים ריש האשה בתרא בחדושי רשב"א ונמוק"י שם דמיעוט שאין מתעברות לא חשיב מיעוט כיון דהיא נגד הרוב דמתעברות וכמאן דליתא דמי אבל המיעוט דמפילות אינו עומד נגד הרוב דניהו דרוב מתעברות אבל מ"מ יש מיעוט דמתעברות ומפילות לכך מיעוט דמפילות חשיב מיעוט יעי"ש לפ"ז אף אנו נאמר רוב דעופות טהורות מ"מ מיעוט דנבילות וטריפות עודנו חשיב דאינו עומד נגד הרוב דטהורות דאדרבא בטהורות יהי' מיעוט דנבילות וטריפות דבטמאות ל"ש נבילות וטריפות כלל וא"כ כל שאתה אומר רוב טהורות עדיין יתכן מיעוט דנבילות רק דלגבי רוב כשרות המיעוט כמאן דליתא וא"כ כל שיש מיעוט טמאות שוב שייך לצרף שני מיעוטים דלגבי מיעוט ראשון של טהורות עדיין יתכן מיעוט דנבילות ושפיר מצרפין המיעוטין ודו"ק כי לפענ"ד כוונה עמוקה היא בדברי הר"ן ויתישב בזה הרבה קושיות על הר"ן ודו"ק גם מה שהשיג על זקיני המג"ש בשו"ת פ"י כעת נתיישבתי דדברי הפ"י נכונים דהכי איתא מעשה בשני ת"ח שהי' באין עם אבא יוסי בן סמאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים הנה לא אמר שהשיא רבי נשותיהן עפ"י נשים שהעידו שטבעה רק שזה נודע שטבעה הספינה רק שבעינין שישהו שיעור שתצא נפשם דאל"כ אפילו אם נשאת תצא כמבואר בסי' י"ז וא"כ כל שנודע שטבעה הספינה והרי הוי כספינה שאבדה בים שנותנין עלי' חומרי חיים וחומרי מתים ואמרו בב"ב דף קנ"ה דרובו למיתה וא"כ מה"ת ודאי מותרת וזה גרע משם דראינו שטבעה וא"כ אינו רק חשש דרבנן שמא צף ע"פ המים במים שאל"ס וא"כ אינו רק איסור דרבנן ושפיר כתב הפ"י ודו"ק זה אשר חדשתי כעת והדין דין אמת כמ"ש מעלתו להתיר וגם אני מצטרף:
578
579שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה וכו' מוה' בנימן זאב נ"י מו"צ מבראוונא:
579
580מכתבו הגיעני היום. והנה אני יושב בקרית חוצות ועוסק ברפואות לשתות מי מעין הקשה למעיין ויאמין לי כי הטור אהע"ז אינו ת"י פה. ובכ"ז יען כי הוא נחוץ לדינא וכבר עשו מעשה איזה איש אשר לא יודע בטיב אישות ובאיסור א"א החמורה וע"כ חשתי ולא התמהמהתי והגב"ע לא אוכל להעתיק כי קשה עלי. אמנם בגוף הדין אמרתי לכתוב. והנה לכאורה כיון דלא הוחזקו כעת בגניבה רק מעכו"ם שהכירו הגוים שהסוסים הם מעכו"ם א"כ אם גניבת עכו"ם אינו מן התורה א"כ פסולי דרבנן כשרים להעיד. אמנם מלבד שזה אינו מוסכם ושיטת הרמב"ם דגניבת וגזילת עכו"ם הוא מן התורה ועיין ב"ש בסימן כ"ח ס"ק ה' וגם אא"ז הח"ץ ז"ל מחזיק במעוז שהוא איסור תורה אף שדבריו צ"ע שלא הזכיר כלל שיטת רש"י בסנהדרין וכבר האריך בזה הבית מאיר סימן י"ז ובתשובה הארכתי בפלפול גדול אף גם דאטו נודע לנו שאינם גונבים רק מעכו"ם הם מוחזקים בחזקת גנבים ובעוה"ר בודאי אינם מקפידים בין אם הנגנב עכו"ם או ישראל וא"כ הם פסולים מן התורה ואין מקום להכשיר. עוד רציתי לחתור חתירה ולומר דניהו דהם פסולים מה"ת וחיישינן דמשקר היינו כשמדברים בפה ודיבורא מקרי ואמרו אבל לכתוב מכתב ולהכשיל האשה אולי לא חיישינן לזה וכעין מ"ש המהרי"ק בתשובה וכן קי"ל בחו"מ סימן פ"א לענין שלא להשביע דבכתב לא חיישינן לזה ע"ש בסעיף י"ז ובש"ך שם וה"ה כאן ל"ח למשקר בזה אבל גם זה אינו דכבר כתבו התוס' בגיטין דף ס"ז דדיבור דאתי לידי מעשה ודאי גם דיבור לא מקרי ואמר וכאן עי"ז יתירו לאשה ודאי לא יאמר ואפ"ה לא האמינו לפסולי דאורייתא ה"ה במכתב. והעיקר נראה לפענ"ד כיון דב"ק חארסאן נתנו להגב"ע מהאיש משה ואז זה האיש משה לא נודע לגנב ויצאה בחזקת היתר ושוב אף שנודע לנו אח"כ שיש לחוש שזה משה הוא הגנב כל שיצא בחזקת היתר הרי הוא בחזקתו כמ"ש רבינו ברוך בתוס' כתובות דף כ"ו ע"ב. אך לפענ"ד גם בזה יש לחוש דכאן לא הוה רק גילוי מלתא בעלמא וזה האיש אינו ראוי ופסול לעדות וש"ה דעדים אחרים הכחישו ואנן לא נודע לנו הפסול מי הוא ואמרינן דכל דיצאה בחזקת היתר לא מפקינן מיניהו ואותן עדים הם כשרים אבל כאן נתגלה לנו למפרע דהם פסולים לעדים וע"כ לא אוכל למצוא היתר. וע"כ למה"ש תיכף בבוא המכתב הלז יראו להפרישם והאשה צריכה גט והיא עדן בחזקת א"א ואף דאשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר א"צ גט כלל כאן שאינו רק חשש שמא משקרים צריכה גט אבל היא בתמרורותיה עומדת אולי יתברר הדבר אולי אין זה האיש משה שמוחזק לגנב וגם הם אולי חזרו בתשובה או שיתברר מאיש אחר כשר ויש לגעור ברב שעשה מעשה לסדר קידושין והוא מתיר א"א לעלמא:
580
581[השאלה שייך לראש התשובה]:
581
582איש א' מילדי עיר האליווניסק נשא אשה בעיר באראנאווא זה כמה שנים והי' נקרא בשמו מרדכי והחניכה הי' לגאצקיא וההמון היו קורין אותו מרדכי לגאצקיא וקודם פסח שנת תרכ"ב נסע מביתו ובעבור ימי הפסח ראו אותו תושבי עיר באראנאווא על יום השוק בעיר יאליסוועט ושלח עמהם מעות לב"ב ואמר להם בקרב יבא לביתו ואחר חג שבועות שנה הנ"ל בא מכתב לעיר באראנאווא מעיר חארסאן איך שנהרג מרדכי לגאצקיא סמוך לחערסאן ומעלתו אינו יודע מי כתב המכתב וגם הכתוב בו נעלם ממנו וכאשר נסעה אשת מרדכי הנ"ל לשם מסרו הב"ד בידה גב"ע וז"ל אני הח"מ משה בן יצחק דאשעווסקא מעיר זווינדאדקע מעיד בת"ע באליונ"ע לפני הב"ד הח"מ על האיש מרדכי בן יוסף לגאצקיא מעיר האליווניסק איך שנסעתי עמו על עגלה שלי מק"ק חערסאן לק"ק באבריניץ בערב שבועות שנת תרכ"ב הזאת ובדרך נסיעתינו נפלו עלינו ערלים שהכירו אצלו שני סוסים והכו אותו עד שמת תחת ידיהם והולכתי אותו משם לכפר אוולויע וקברתי אותו שם ביום ה' ב' דחג שבועות דהאי שתא וע"ז באתי עה"ח יום ד' כ"ז ימים בחדש סיון תרכ"ב משה בן יצחק ועל חתימתו קיום ב"ד הרב ר' יצחק יהודה בר"ז אב"ד ועוד שנים שצירף אליו דלא פקיע שמייהו ע"כ. ומה ששאל אודות סידור הגט בעירו יפה כתב מעלתו שיש לכתוב באראנאווא וגם שם יאנאווקא והנהר א"צ להזכיר מאחר שיוכל להתייבש ולהיות נפסק וע"כ לא יזכירו רק מי בארות. ומפני שהיא חומר א"א ע"כ ישאל עוד לגדול אחד ואי דרי דלינא בהדי' ומה טוב שיהיה סמוך לגבולם יוכל לדעת קריאת שם העיר בסביבות שם וגם אודות הנהר יוכל לברר יותר:
582
583שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה ויראה חכם וסופר מוה' יהודה נ"י אבד"ק וואלטשיסק:
583
584טרם יהי' כל שיח אברך אותו בברכת מז"ט יתן ד' ויהיה רגל מבורכת לכל בני העיר ובשלמה יהיה שלום וברכה לו ויהי' מורה לצדקה. הנה הגיעני היום מכתב מכבוד אביו הרב הגאון נ"י הזכירני כי מעלתו כתב אלי מכתב קודם פסח העבר שלשה שאלות ולא השבתי דבר האמת אגיד כי מרוב הטורח אולי בא לידי השמטת כתבים. והנה כעת אמרתי להשיב בקצרה על השאלה הראשונה בענין הקנעבליך הנמצאים בין החטים אם להתיר בששים בזה כבר דשו בו רבים בשו"ת בית אפרים ובשו"ת מהר"ם מינץ מאובן ועוד כמה גדולים ולפי שכבר עבר הזמן לא אשיב בזה. אמנם בשאלתו שצוה אחד קודם מותו שאחד מבניו לא יאמר קדיש הנה מבואר בסימן שע"ו ס"ד דאינו מועיל אם האב מיחה שלא יאמר קדיש אחר אמו ע"ש ומשמע הא אם צוה שלא יאמר אחריו קדיש הרשות בידו שהקדיש הוא תיקון לנשמת המת והוא אינו רוצה בזה ולא ניחא ליה בתקנתי' מה גם שיש לו בנים אחרים שיאמרו קדיש. אמנם עובדא ידענא שכבוד דו"ז הגאון בעל ישועות יעקב סיפר שאבי הרב מוה' שמעון ז"ל החסיד מיעריסלאב בא לפני הרב בעל ישועות יעקב בהיותו עוד בבית חמיו ואביו היה מתנגד גדול ואמר שאינו רוצה שבנו יאמר קדיש עם ויצמח ופסקו שלא יוכל למחות בידו רק שיאמר קדיש בלא ויצמח ע"כ סיפר והטעם לא נודע לי. אך לפענ"ד הסברא כיון שיש עוד בנים שיאמרו קדיש והוא לא יאמר אז יהיה ח"ו שמץ פסול עליו שאולי האב אומר שאינו בנו וזה לא יוכל לעשות ע"כ גם כאן כיון שיש בנים אחרים שיאמרו קדיש ל"מ צוואתו לזה. והשאלה השלישית באחד שנשא אשה גדמת בתנאי מפורש שאם לא תיטב בעיניו לאחר הנישואין יהי' יוכל לגרשה ועתה טען שמצא בה מום אחר והיא אינה רוצית לקבל ג"פ. והנה כבוד אביו רצה לדמות למ"ש הגאון מליסא בספר נחלת יעקב סימן ה' שהסכים להגאון מוהר"ע איגר ומהר"מ וויל ז"ל שיוכל לקחת אחרת בלי התרת מאה רבנים. והנה ל"ד לשם דשם היא מחויבת לקבל ג"פ מצד הדין כגון שהיא פסולה או מורדת אבל כאן שרק מצד התנאי הוא אמרינן דכל שנשאה מחל לה דאין תנאי בנשואין וכמה כרכרו הפוסקים לענין אם היבם מומר אי מועיל תנאי וכ"ש בזה שראה שהיא גדמת ואפ"ה נשאה ובפרט שגם הוא אומר שמצא בה מום אחר וע"ז לא התנה כלל. וגם מ"ש בשם תועפות ראם הנה גם הוא מיירי במורדת. ובאמת גם זה לא הוטב בעיני אלא שאין ספרו ת"י. ולפענ"ד לא יתיר לו אף במאה רבנים כי לא מצינו התקנה בהסכמת מאה רבנים רק בנשתטית אבל במומין לא מצינו תקנה בזה. ובכ"ז אם ימצאו מאה רבנים לא אהיה מוחה ובלבד שיהיו לומדים ולא בעה"ב פשוטים:
584
585להרב וכו' מוה' ישראל איסר נ"י:
585
586על קושיתו בר"ן פ' לולב הגזול במשנה דאתרוג של דמאי ב"ש פוסלין כו' שהביא בשם הרמב"ן דלב"ה גם תרומה עצמה של דמאי מותר לעניים והקשה מירושלמי עירובין הביאו הר"ש פ"ז דדמאי מ"ב מזגו לו את הכוס כו' דפריך הירושלמי ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת וכו' ובפרק מפנין אמרינן הטעם דדמאי מותר לטלטל בשבת משום מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה ולדברי הרמב"ן גם תרומה טמאה של דמאי מותר לטלטל מטעם מגו דהא לדידיה גם תרומה עצמה שרי לעניים. ולי לק"מ לפענ"ד דשאני דמאי דחזי לבעה"ב מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי לי' לכך מותר לטלטל אבל האורח שמוזג כוס איך שייך לומר דמותר לטלטל במגו דאי בעי מפקר לנכסיה וחזי לי' הא גם אם יפקיר לנכסי' מי יודע אם ירצה בעה"ב ליתן לו התרומה טמאה ושוב אסור לטלטלו. ובגוף דברי הירושלמי צ"ל דמ"ש תרומה טמאה לאו דוקא תרומה דהא לא נחשדו על התרומה ואף דהמ"ל בפ"ט ממעשר ה"א מצדד דמשכחת לה בע"ה ג"כ ת"ג מ"מ הא במשנה לא חשיב רק מעשר ותרומת מעשר וע"כ דכיון לתרומת מעשר או למעשר דקרוי תרומה וגם במה שאומר הרמב"ן והר"ן תרומה טמאה צ"ל ג"כ בכה"ג. והנה המהרי"ט בראשונות סימן ק"נ מסופק במי שמזמין לחבירו אי זוכה תיכף או רק משעה שאכלו. והנה מכאן מבואר דזוכה תיכף דאל"כ היאך מצי להתנות שיהיה מעשר וכדומה הא זה שאינו אוכל ושותה רק מה שמשייר הא אינו שלו. ואולי כיון דהוא צורך אכילה דאל"כ א"י לאכול שוב זוכה בו דמסתמא ניחא ליה לע"ה כדי שיוכל לאכול מי שזמנו ודו"ק:
586
587שלום וכ"ט להחריף ושנון מוה' מנחם ראבין נ"י בבערגסאז:
587
588מכתבו הגיעני תמול בש"ק ואז הביאה הב"ד הרבה מכתבים ואני מעתיק אהלי ברצות השם בקרית חוצות כדרכי וקשה עלי העיון ובכ"ז אמרתי להשיב בקצרה לרוב הפצרת מעלתו מה שהקשה בהא דאמרו בב"מ דף נ"ח הכא בנושא שכיר עסקינין ואח"כ מקשה מהשוכר את הפועל ומשני בשקנו מידו וע"ז הקשה לפמ"ש הרמב"ם דאם שלחו ע"י שליח שומר חנם דחייבים הבעלים משום שפשעו שהי' להם לשלוח ע"י שומר שכר וא"כ גם בש"ש פשעו שהי' להם לקנות מידם דאל"כ לא יתחייבו בהקדש זה תורף דבריו. והנראה בזה דהנה צ"ב בהא דאמרו כשקנו מידו ואמאי יתחייב הא בשבועות דף מ"ה אמרו שבועת השומרים היכא משכחת לה והא יכול לומר להד"ם או החזרתי ושיטת הפוסקים דאף דמקשה קושיא זו לק"מ דבאמת הו"ל מגו לאפטורי משבועה ע"ש בהרא"ש ולפ"ז זה לענין שבועה אבל לענין שיתחייב לשלם שוב אף בשקנו מידו הו"ל מיגו דהחזרתי ופטור מלשלם ולענין ממון ודאי אמרינן מיגו לאפטורי אך ז"א דבאמת כל שמודה שלא נאנס ולא החזיר שפיר קתני דחייב כשקנו מידו דז"ב ופשוט ולפ"ז לחייב הבעלים שלמה לא קנו מידו ופשעו באמת יכולין לומר שלא הי' מועיל דאי בעי הי' כופר וטוען החזרתי ואף קנו מידו בעדים לא מועיל וא"כ עכ"פ לא פשעו דאם הוא רוצה הי' יכול לטעון החזרתי והי' נאמן אם יטעון נאנסו במגו דהחזרתי ושאני ש"ח דשפיר פשעו דאם הי' משלמין שכרו לא הי' פושע כיון שלוקח שכר משא"כ בחנם פשע אבל בש"ש דרק דהקדש פטור אף דקנו מידו לא הועילו ולא מקרי פשיעה דאם הי' רוצה השליח הי' יכול לטעון נאנסו במגו דלהד"ם ודו"ק היטב:
588
589ומה שהקשה בהא דאמרו בשבועות שם מיגו דיכול לומר להד"ם דנאמן בטוען נאנסו והקשה דהוי מיגו לחצי טענה דבנאנסו עכ"פ שכרו לא הפסיד כדאמרו בב"מ שם דאגרייהו לא מפסיד כל שנאנס משא"כ בלהד"ם פטור משכר יפה הקשה וכמדומה שמוזכר בספרים אך לפענ"ד נראה דעיקר הקושיא היא כיון דיש לו מיגו וא"צ לישבע כלל ל"ש כלל ענין שומר שכר דלמה ישלם בחנם והא לא צריך כלל דאף אם יפשע יוכל לטעון נאנסו ויהי' נאמן במגו דלהד"מ ולא יצטרך לשבע כלל ולמה ישלמו בחנם ולא משכחת לה ענין שומר שכר כלל ובזה מיושב מה שהקשה לפמ"ש הרשב"א הובא בסמ"ע סי' ע"ה דא"י לטעון יש לי בידך כל שיוכל לטעון נאנסו משא"כ להד"מ א"כ משכחת לה בכה"ג ולפמ"ש לק"מ דעיקר הקושיא דכל שבסתם שומר לא שייך לשלם שכר דהא יכול לטעון נאנסו ולא יצטרך לשבע א"כ כל שומר שכר ל"ש כלל דלמה ישלם כלל:
589
590מה שהקשה לפמ"ש הצל"ח פסחים דף ה' דבגזלן הנגזל אינו עובר בב"י ומותר לו לאחר הפסח וע"ז הקשה מב"ק דף ק"ה בגזל ג' אגודות דפשט מהך גזל חמץ דאע"ג דהשתא לא שוה ממונא ולשיטת הצל"ח הרי שוה ממון לאחר הפסח הנה כפי הנראה לא ראה רק בצל"ח ולא בנו"ב ובנו"ב שם כשחדש זאת הקשה על עצמו מב"מ דף ק"ה דאמר שם לענין ישבע דהשתא הא מיהת מנח ועפרא בעלמא הוא יע"ש מ"ש בזה וגם מ"ש על דברת מפרשי הים בסוגיא דגנב וטבח אות כ"ג נ"כ לא ראה הסיום שם שהרגשנו בזה:
590
591שוכ"ט אל כבוד הרבני המופלג מוה' יעקב יצחק הלוי הורוויטץ נ"י:
591
592מכתבו הגיעני ביום צום והנה באמת ברכי כשלו מצום גם הביא הב"ד שאלות רבות ומ"מ אמרתי להשיב קצת דברים. ובדבר שנפלה טיפת דיו על הא' משם אלקים לפענ"ד יש לסלק היריעה ולא יגעו בה יד וזהו שאלת מהר"י אכסנדרי המובא בש"ע ועיין בחיבורי יד שאול שישבתי קושית הרדב"ז ע"ש. ומה שתמה דבהרמב"ם הלכות ברכות הקדים ברכת יוצר האדם לברכת שהכל ברא לכבודו והוא נגד הש"ס. ואמרתי בזה דהנה כלם הקשו למה פתחו ברכת אשר יצר האדם בצלמו והלא היא סמוכה לחברתה לברכת יוצר האדם ולברכת שהכל ועיין בשיטה מקובצת כתובות דף זי"ין מ"ש בשם רבינו יוסף הלוי ולפענ"ד נראה דלכך הקדים הרמב"ם ברכת יוצר האדם כדי שיהיה ברכת יוצר האדם קודם ושהכל ברא לכבודו קאי על האדם שהכל דהיינו כל בריאת היצורים בע"ח ברא לכבודו של אדם כי תכלית הבריאה ברא הקב"ה לכבודו של אדם וא"כ אשר יצר האדם בצלמו לא שייך להברכה שלפניה שהרי אינו סמוך לברכה של שהכל ולכך פותחת בברוך. ומה דאמרו בריך שית או בריך חמש קאי על ברכת אשר יצר כמ"ש הר"י מג"ש שם וא"כ גרס הרמב"ם יוצר האדם קודם ודו"ק:
592
593שוב ראיתי בפסקי הרא"ש שחיבר הטור שכתב שהכל ברא לכבוד שמו וזה מורה שהברכה קאי לכבוד הקב"ה אבל לפנינו הנוסחא שהכל ברא לכבודו וא"כ מסתבר שיוצר האדם יהיה קודם ושהכל ברא לכבודו קאי על האדם וע"ז קאי אשר יצר את האדם בצלמו שלכך פותחת בברוך שהוא ענין בפני עצמו על אשר נברא האדם ביחידות והתקין אח"כ לו אשה ויש להעמיק עוד דאם בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים לא יתכן שהכל ברא לכבודו דהרי נברא בשביל האשה ג"כ וע"כ שקאי על השי"ת כביכול ומש"ה שהכל ברא לכבודו. וזהו דאמר רב יהודה שהכל ברא לכבודו תחלה דלשיטתי' דהכל ברא לכבודו קאי על השי"ת שהרי על האדם לא מצי קאי דהרי היה צריך לברך לכבודם שהרי עלה במחשבה לבראות שנים אבל אם נימא דשתי יצירות הוה והיינו כמ"ד זנב היה יתכן שתהי' ברכת יוצר האדם בתחלה ושהכל ברא לכבודו ואח"כ אשר יצר את האדם בצלמו ודו"ק היטב:
593
594שלום וכ"ט אל כבוד מחו' וש"ב הרב הגדול השלם וכו' מוה' ישעי' לנדא נ"י:
594
595אשר הקשה בנזיר דף ע' דקאמר ת"ש הריני נזירה וכו' אבל הריני נזירה די לה דשעה אחת קיימה לאחר שעה יכול להפר אמאי א"י להפר וע"ז הקשה דלמא שאני נזיר דהאומר הריני נזיר יום אחד ע"כ מונה שלשים יום ולכך א"א לומר דשעה אחת קיים אבל בנדר דתלוי ברצון למה א"י להפר. והנה אמת נכון הדבר דכן הדין בנזיר דיום אחד הוא נזיר שלשים יום כמ"ש הרמב"ם פ"ג מנזירות ה"א ב' אבל לק"מ דבאמת ענין נזירות ע"כ מוכרח להיות שלשים יום אבל באשה דבבעל תלי רחמנא ואי בעי מיפר א"כ ניהו דהיא נדרה בהדיא לשלשים יום מ"מ הוא רצה רק לקיים שעה אחת והיותר מופר ושפיר מקשה הש"ס להוי קיים שעה אחת כדי שיחול נזירתו ואח"כ יכול להפר ודו"ק:
595
596שלום להיניק וחכים כמר יואל וואלדבערג נ"י:
596
597יקרתך הגיעני לנכון כמו רגע ואם אמנם הזמן בהול והגיעו הימים אשר יחשוב האדם עם קונהו וגם אין דרכי להשיב בקושיא ופרוקא כ"א לענין דינא בכ"ז יען כי אחשוב אשר בזה אלהיב לבבך להיות בוחר בתורה ולעזוב מלחבק חיק נכריה וד' יתן בלבבך ובלבב אביך נ"י אשר ידריכך על דרכי התורה והיראה להגות בתורת ד' אשריך אם יהי יגיעך בתורת ד' בדת האמת. ע"כ אמרתי להשיבך. ע"ד קושייתך על מ"ש בפסחים דף צ"ח דאם נתערב הפסח בבכורות אם החבורה של כהנים יאכלו וא"כ למ"ד אכילת הפסח מעכב ולמ"ד בהא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דאף בחבורה אחת אסור לאכול אחר הפסח שום דבר א"כ ממ"נ מה תעשה החבורה אם יאכלו יותר מבהמה אחת הא יש לחוש שהראשונה היתה הפסח וא"כ מה שאוכלין אח"כ אוכלים אחר הפסח ואם יאכלו רק מבהמה אחת יש לחוש דלמא בהמה זו שאכלו לא היתה הפסח והא אכילה מעכבא. הנה קושייתך מושכלת אך טל ילדות עליך ועיין לח"מ פ"ג מהלכות ק"פ הלכה ח' ותמצא ישוב לקושייתך דניהו דנתערב אבל בעצם ראוי לזריקה ולאכול ובכה"ג אכילת פסחים לא מעכבא וגם לאכול אחר הפסח אינו רק גזירה דרבנן ופשיטא דבכה"ג לא מעכבא ועיין פסחים דף פ"ט ובתוס' ד"ה ה"מ ובמהרש"א שם ובכה"ג דאינו רק דרבנן מוטב לאכול הפסח אף שלא ימשך טעם הפסח בפיו והדברים פשוטים. ובזה אצא ואברכך אשר אלקים יחנך לטעום טעם התורה. וגם אני אומר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דהיינו ע"ד מליצה אחר התורה שמכונה בשם פסח אין אוכלין אפיקומן דהיינו הלשונות והחכמות אשר ממשיך אחר אפיקורסות ונראה כאילו טעם טעם בשר ארדוליא וגוזליא או שעוקר מחבורה לחבורה דהיינו מחבורת היראים לחבורת המרודים ואקוה שתשמע אתה ואביך הרב נ"י לדברים הנאמרים ממעמקי הלב:
597
598שאלה ראובן היה לו בן ושמו חנוך ובת ושמה דינה והי' לראובן בית א' שהיה נחלק לשנים ומכר חלק א' מהבית לבתו דינה והחלק השני מהבית נשאר לעצמו וראובן שבק לן חיים וירש חנוך בנו את חלק אביו והנה דינה ובעלה מכרו את החלק בית שהיה שלהם לחתנם שמו שלמה אך הם ידורו כל ימי חייהם וכעת שבקו לן חיים ורצה שלמה לתקן את החלק בית שלו או לבנותו מחדש שהוא נתקלקל מאד והנה חנוך בן ראובן מעכב עליו ומוחה בידו באומרו הנה אתה תתקן ביתך כרצונך ואח"כ תתבע חלק ירושת אמך דינה בת ראובן בערכאות ע"כ איני מניחך לעסוק כלל וכלל בשום עשיית בנין רק אם תתן לי כתוב וחתום פטורים שלא תוכל לתבוע בערכאות והשיב שלמה ח"ו איני הולך בערכאות בשום פעם אך פטורים איני רוצה ליתן ואם תחשוש פן מחמת עסקי בבנין ביתי אשחית את ביתך מחמת הכאת הפטיש וכדומה אעמיד ערב אבל מה לי ליתן פטורים שלא כדרך העולם אפילו אם היה הבית שלי בא לי בירושה מחותני חתן ראובן ג"כ לא תוכל לכופני ע"ז מכ"ש שלא תבעת בשום פעם את חותני ליתן לך פטורים ובפרט שאנכי איני יורש רק בכסף מלא קניתי מה לך למחות בידי מלעסוק בשלי. והנה שאלה כזו נחוצה למאוד הלכה למעשה בזו וכיוצא בזו ויש עיכוב הרבה פעמים להבן שרוצה למכור את נכסי מורישיו וצריך אז לחתימת אחותו. והנה לכאורה נראה דהא דכ' בחו"מ סי' סמ"ך ס"ט אין כופין אותו לכתוב שט"מ וכתב הש"ך שם בס"ק ל"ד בשם מהרש"ל שצריך ליתן טעם דאל"כ כופין על מדת סדום הביאו האחרונים א"כ בנ"ד הוא ג"כ מדת סדום להבת. אך יש לכאורה לדמות קצת להא דאיתא בחו"מ סימן קע"ד בהג"ה והוא דעת הרא"ש והטור דאין שומעין לזה שאומר תנו לי חלק מצד זה אע"ג דהעיכוב בדבר הזה הוא מדת סדום וכמ"ש בש"ע והוא דעת הרמב"ם מ"מ ס"ל להרא"ש והטור דאין זה מדת סדום דיש לו זכות בזה אם יפול הגורל בין שתי השדות הרשות בידו שלא יחליף רק בדמים יקרים א"כ יכולה הבת לטעון להבן למה לי ליתן פטורים כיון שזה שוה שאם תרצה למכור חלקך יתן לי הקונה מעות חתימה כנהוג. אבל באמת שם בסימן קע"ד השדה היא של שניהם בשוה ברם הכא אין לה חלק ונחלה כלל א"כ כופין על מדת סדום שתודה לפני עדים שאין לה שום חלק כלל והעדים יתנו להבן כתוב וחתום באהיו"מ:
598
599והנה לע"ע חנוך הנ"ל מעכב על שלמה הנ"ל עד עת יבוא התשובה עכת"ד השאלה. הנה מ"ש בשם דו"ז הגאון רבינו הגדול בעל ישועות יעקב ז"ל אני לא שמעתי. והנה בשו"ת פני משה הספרדי כתוב דהבן היורש אם צריך לחתימת אחותו והיא אינה רוצית לתת עד שיתן לה חלק אף שבדינינו אין לה חלק יכולה לעכב כיון שאינה עושית שום פעולה רק שאינה רוצית לחתום ע"ש ואני זה רבות בשנים כתבתי ראיה לזה מתוס' ב"ק מ' ע"ב ואף שבתה"ד סימן ש"ו והוקבע להלכה בחו"מ סימן י"ב ס"ו חולק ע"ז עיין יש"ש מ"ש בזה ובתומים מ"מ בזה בודאי שאינה עושית שום מעשה רק שהיא בשב וא"ת בודאי יכולה לעכב עד שיתפשר עמה בטוב אבל להיפוך שיכופו אותה לתת פטורין א"י אם היא מחוייבת והיא יכולה לטעון איני רוצה לתבוע בערכאות אבל פטורים איני נותן. אמנם נראה כיון דהלה יוכל לעכב הבנין עד שתתן פטורים על דבר שבדינינו אין לה שום טענה ומענה בודאי יוכל לעכב והלא ק"ו היא ומה התם שהיא יכולה לעכב מה שלא כדין תורתינו מכ"ש שהוא יכול לעכב הבנין עד שתעשה כפי הדין תוה"ק וע"כ נראה ברור דיכול לעכב הבנין עד שתתן לו פטורים ומה טוב שיבצעו תמימים לתת לה דבר מה ותתן פטורים:
599
600השאלה השניה ראובן ושמעון שותפים לוו מעות להשותפות אצל לוי ונתן ראובן טראטי ללוי על כל הסך כי ראובן הוא בטוח יותר ואח"כ נתן שמעון מעות ללוי בידיעת ראובן שותפו שלא ישתדל לעשות להם טובה במסחר השותפות שלהם והנה לוי לא פעל את ההשתדלות ואמר שמעון ללוי החזק מעות שבידך שנתתי לך כנ"ל עבור החוב שאנחנו חייבים לך על הטראטי הנ"ל ונתרצה לוי ע"ז וכעת חוזר לוי מן הריצוי הנ"ל ותובע לראובן בהטראטע ואומר שמחזיק המעות שנתן לו שמעון על החוב שחייב לו שמעון מכבר. הנה פשיטא דא"י לוי לחזור והלא כל שלא פעל ההשתדלות אינו מגיע לו ונמצא בשעה שאמר לו שמחזיק בשביל החוב מחילה א"צ קנין ואף דבתפס שטרא ל"מ מחילה זהו כשמוחל בחנם אבל כאן שלא הגיע לו שכר פעולה שהרי לא פעל מאומה א"כ אנן סהדי דמחל בלב שלם ואינו יכול לחזור בו ומה שמגיע לו חוב אצל שמעון יתבע אותו בע"פ זה ראיתי לכתוב בקצרה ובזה יהי' שלום:
600
601שלום וכ"ט אל כבוד הרבנים המופלגים החריפים וכו' מוה' מרדכי נ"י אבד"ק בלאשיב ולהרב מוה' מנחם מענדיל אבד"ק בורטשיב כעת ב"ק דיקלא נ"י:
601
602מכתבם הגיעני עש"ק העבר ונפשם בשאלתם אודות הנגיד ר' מנחם מענדיל זילבערמאן נ"י שעשה לעצמו חנות מברזל וצעלניק ואנשי העיר עשו תקנה בח"ח ובשד"א בהיות המנוח הרב האב"ד ז"ל שבנו ר' משה יהי' לו לבדו צעלניק וברזל ולא לזולתו ולא הוגבל הזמן וטוען ר' מענדיל שהתקנה לא היתה רק כל ימי חייו של אביו ולא אח"כ ובנו טוען שכיון שלא כתב זמן עד עולם משמע ואתם כתבתם שהוא ספק עכ"פ ולהחמיר. והנה לפענ"ד הדין עם ר' מענדיל נ"י והטעם דבתקנה אף שהיא בחרם אזלינן בתר אומדנא וכאן מבואר בלשון התקנה שהוא לטובת הרב המנוח ז"ל וכל שמת אביו ופסקה הנאתו שוב לא חל התקנה. ולפענ"ד יש להוסיף דמשנתינו היא זו בכתובות דף ק"א הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כ"ז שאת עמי הרי דאף דאם נשא סתם ופסקה עמו ע"מ שיזון את בתה אף כשניסת לאחר חייב הבעל הראשון אפ"ה כל שמבאר החיוב שהיא כ"ז שאת עמי אינו חייב כל שמת הוא או שתמות או תתגרש וה"ה כאן כיון דפירשו בשביל שהיו לו געגועין על בניו ועשו למען לא יטרד בעבודתו ע"כ כל שמת ופסקה הנאתו וטובתו ועבודתו אינן אסורין בזה ור' מענדיל כדין עשה ולדעתי אין שום ספק בזה ולא שייך ספק בתקנה ואומדנא דמוכח הוא וגם א"צ לאומדנא כי מבוארין הדברים בהתקנה ובפרט שהוא לא קיבל התקנה כי היה אז קטן כמבואר. ועל טענות שקבלו לבנו הרב נ"י אחיו של ר' משה הנ"ל וכתבו שכל עניני השכירות שהיה שייך לאביו יהיו לו וטוען שגם זה בכלל השכירות. הנה פשיטא שאין בזה ממש דזה אינו שייכות להשכירות ואינו מענין זה. ובלא"ה בדבר דרווחא להאי ופסידא להאי גם המיעוט יכולין למחות וכמבואר בחו"מ סימן ב' ויעיין בשו"ת מהר"ם אלשי"ך ומהרי"ק ואינם לפני כעת וכבר הארכתי בזה הרבה וכיון שהיו רבים שלא חתמו על הכתב שעשו לאביו הרב המנוח ז"ל שלבנו יהיה שייך מכירת הצעלניק וברזל וע"כ אין חל התקנה בזה. ולפענ"ד אין בזה מיחוש. אמנם להפסת דעת יבצעו תמימים שיתנו לר' משה איזה סך שיתרצה ויתפייס ואם לא ירצה לא יהי' לו דבר עפ"י דין כמ"ש:
602
603להרב מוה' יהושע מאיר שפירא אב"ד ד"ק טשארטקיב נ"י:
603
604על דבר אשר שאל על המחלה אשר תשתרר בקהל' על הבהמות ורבים ימותו להפסד גדול לבעליהן ושוטרי המדינה יתאזרו לעצור בעד המחלה ע"י קאנטומאציאן כנהוג ולא יתנו לשחוט שום בהמות לבד מאשר יש להם צייגניס על בריאותה אך בעלי הבהמות בעת יראו שיחל הנגף בקצת בהמתם או בבהמות שכיניהם ודאגו להשאר ויפעלו ע"י שוחד מהרופאים שיתנו תעודתם על בריאת מקומם ולפעמים גם על בריאת הבהמה ואף אחרי יראו גם בה אותות המחלה. ז"ת השאלה. והנה לאמתת הדין נראה לפענ"ד שיש לחוש בזה אחרי כי יש חשש סכנה ואף בספק סכנה חמירא סכנתא מאיסורא ואינו מועיל לא חזקה ולא רובא וכבר אמרו חולין דף יו"ד ע"ב דבסכנה חיישינן למיעוטא אף ברובא דליתא קמן ועיין תוס' פסחים דף קט"ו ד"ה קפא שכתבו דברוב ירקות אין בהם קפא וסמך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת הרי דחיישינן למיעוטא נגד רובא דליתא קמן. ולפענ"ד אף ברובא דאיתא קמן חיישינן לסכנה למיעוטא ובזה אמרתי על מה שנחלקו הט"ז והש"ך אם מועיל ספק לענין סכנה דהדבר תלוי בזה דבאמת כבר נודע דספק אינו מועיל רק לענין הטעם אבל כמות האיסור צריך לבטל ברובא. ובזה תמהו האחרונים על הנוב"י שחידש דלענין ספק אף בבא האיסור לעולם בתערובות מועיל וכתבו הם דזה אינו דכמות האיסור צריך להיות בטל ברוב והרבה הארכתי בזה והראיתי שנחלקו בזה רש"י ותוס' במנחות דף כ"ב עכ"פ כיון דצריך להיות רוב והרי לענין סכנה אף רובא דאיתא קמן לא מועיל חיישינן למיעוטא וע"כ לפענ"ד יחוש למיעוט ואף לספק סכנה. ועיין ט"ז יו"ד סימן קט"ז שתמה על המהרש"ל. ולפענ"ד כוונת המהרש"ל שחיישינן שמא יש סכנה לאדם עי"ז ועיין שבות יעקב ח"ב סימן י"ז וכן הביאו האחרונים בשם שו"ת בגדי כהונה סימן ג' ולא ראיתי הספר הזה ולפענ"ד צריך עיון דאולי יש לחוש לספק סכנה ואף ספק ספיקא בסכנה חיישינן ולא סמכינן על חזקה ורובא וגם על רופא עכו"ם יש לחוש על ידו כן נראה לענ"ד דברי ידידו דו"ש הכותב בנחיצה הצעיר:
604
605שלום וכ"ט אל כבוד הרב הה"ג החריף המופלג בתורה וכו' מוה' אברהם אבא איסרלש נ"י אבד"ק זבאריב:
605
606מכתבו עם ח"ת הגיעני בש"ק העבר ואני טרוד בשבתא דריגלא ועברתי על דבריו בקצרה וכעת אמרתי להשיב. בדבר שאלתו בראובן ששכר פסעסיא לשנים קצובות מאדון אחד ובאותו כפר היה ישראל אחד אשר ישב שם כשלשים שנה בשכירות הראנדע והקרעטשמי ובא ראובן הנ"ל ואמר לו קודם הפסח העבר שיוסיף לו על הראנדע כי יש אחד אשר רוצה להוסיף על הקרעטשמי יותר מאה ר"כ לשנה ולך משפט הקדימה אם תוסיף הסך הלז והשיב היהודי אם נותנין לך תוספת מרובה כ"כ תוכל להשכיר לאחר ואמר לו ראובן אני ממתין לך זמן קצר אולי תתיישב ועבר הזמן ולא בא ע"כ השכיר לאחר בתוספת לערך שבעים ר"כ וכעת בא היהודי הראשון וצועק כי עבר על תקנת רגמ"ה שאסור להשיג גבול וראובן טוען שהתרה בו מקודם ולא עוד הלא בשנה העברה נתן לו הוספה על הראנדע וזה טוען שזה הי' עפ"י פשר ולא רצה להעמיד על דין וכעת רוצה לעמוד על הדין ויקוב הדין ביניהם ומעלתו האריך והביא דברי שו"ת רש"ל שהאריך בזה וסותר פסק המורה ודעתו דאף בעני המהפך בחררה אף שנקרא רשע אבל א"צ להחזיר הדמים ע"ש. והנה כל דבריו נכונים והארכתי בזה זה רבות בשנים. אמנם בכאן א"צ לכל אריכות כי אחרי שזה התרה בו והמתין לו זמן עד שישוב לומר לו דעתו ולא בא הרי עשה לו התראה וכל שלא בא הרי מחל לו ואף שזה טען שחשב שלא יעבור על התקנה הנה זה האות כי גם בשנה העברה לקח תוספת ומה שטען שהיה עפ"י פשר מאד תמהני האם בדברים שבלב יבטל המקח ובאומדנא אין מוציאין ממון בודאי ועיין בב"י בחו"מ סימן ט"ו ובשו"ת מהרי"ק סימן קכ"ט מה שמחלק בין אומדנא לאומדנא ואני הארכתי לחלוק עליו ואכ"מ וא"כ ל"מ שאינו יכול להפסיד לו הממון שהוסיף אף גם כי גוף הראנדע א"צ השני להחזיר כי באומדנא אין מוציאין לבטל החזקה וא"ל דש"ה שהראשון הוא מוחזק והשני בא להוציא ממנו הוא כיון דהשני עשה קנין והראשון אינו בא רק בחזקה א"כ זה השני שקנה עפ"י דין יכול לבטל החזקה של הראשון דלא עדיף מחזקת בר המיצר דדעת הרבה פוסקים דקנין השני עדיף בספק בתקנה וגם בזה הארכתי הרבה בזה ואכ"מ וכבר מעלתו דימה זאת לבר מצרא ויפה כתב כמו שהביא משו"ת מהר"ם אלשיך סימן ס"ז. וראיתי למעלתו שהביא בשם ספר מאמר מרדכי שחזקתו של זה הוה קנין הגוף ומדמה לה להך דאמרו בנדרים דף מ"ו בקיבל ארעא בטסקא ופירש הר"ן דזה הוה מוחזק דיש לו קנין הגוף. והנה מעלתו האריך לדחות דבריו. אבל אני תמה דאין התחלה כלל ושאני טסקא דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא אכיל ארעא אבל מה ענינו לאורנדא שהוא של האדון ובכל שנה משכיר מחדש כפי שיראה לו ואינו ענין לטסקא ואני תמה דממקומו מוכרע דהרי בב"ב דף נ"ד אמרו דורא זרעוותא אמרת התם באגא דמטמרי הוה ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא הרי דטסקא שאני משום דינא דמלכותא ע"ש וגדולה מזו מצינו בתוס' בקידושין דף ל"ו ד"ה כל שכתבו דקרקע שמשועבד למס למלך אינו נקרא קרקע שלו ופטור ממעשרות דאין הקרקע שלו ע"ש ואני הבאתי בתשובה שכן אמרו בב"ב דף נ"ה וה"מ לטסקא ע"ש היטב ובחו"מ סימן רע"ח וז"ב מאד דטסקא שאני אבל בהני אוראנדות שלנו לא שייך קנין הגוף ואינו רק שכירות ופשיטא דכל שמחל ל"צ קנין וכ"כ מעלתו בשם מבי"ט ח"ב סימן רכ"ה ומה גם שזה השני הוא עני יפה כתב מעלתו דזה השני עדיף וכמבואר בסימן רל"ז. וע"כ הדבר ברור דזה השני זכה בקנינו ואין להראשון שום ערעור שהרי התרה בו ומחל לו והרי ידע היטב שבשנה העברה היה צריך להוסיף דמים. ומ"ש מעלתו שהי' עפ"י דייני חצצתא אין אני רואה כן שהי' בהשכל שע"פ דין אין השוכר הפסעסיא מחויב להחזיקו ואף אם נקרא רשע אבל דמים אינו חייב ובעוה"ר הרבה פרצו פרצה בחזקות ומ"ש מעלתו שאסוחי אסחי דעתייהו מזה שלכלם ניחא בזה כדי שלא יוציאו החזקה מזה שהחזיק וכעין דאמרו בב"מ דף י"ב. והנה אף שבב"מ דף כ"ז לענין סימנים אמרו ג"כ כעין זה. אבל לפענ"ד בזמן הלז בודאי לא אסח דעתו ממנו שרבו הפרצות בזה ומה גם כאן שכבר לקח ההוספות בשנה העברה. וע"כ לפענ"ד הדין עם השני ואם ירצה הלה מצד היושר להחזיר לראשון אבל מחויב בתוספת שנתן זה והאריכות אך למותר ואף שבשו"ת שארית יוסף סימן י"ז למד זכות על המורה הראשון שהביא הרש"ל והוא הגאון מוהר"י בצלאל ז"ל ועיין בשו"ת חוות יאיר סימן מ"ב ע"ש אבל בכאן שמחל לו שהרי התרה בו וכבר ראה שהוצרך להוסיף בשנה העברה ע"כ הדבר ברור דהדין עם השני וכמ"ש ודו"ק:
606
607לכבוד הרבני המופלג חריף ושנון מוה' אברהם אליעזר מרגליות נ"י:
607
608מכתבו הגיעני היום והנה ישר כחו אשר דן אותי לכף זכות כי לא השבתי על דבריו כי אני טרוד מאד גם עתה בבוא דברו יש לי הרבה מכתבים להשיב ובכ"ז אמרתי להשיבו בקצרה. הנה ע"ד שאלתו אם שייך בפועל איסור אין עושין סחורה יפה פלפל בזה אולם כבר הארכתי בראיות דבפועל ל"ש זאת כמבואר בספרי שואל ומשיב ח"ג סי' קכ"ב וגם שם קצרתי והעתקתי מעט ממה שהשבתי להרב מוהר"ב פרעגר כאשר כתוב שם כי אני טרוד מאד וע"כ העתקתי בקיצור ובתשובה להרב מוהר"ב הארכתי יותר וכעת קשה עתיקא ולפי שבגוף הדין הסמכתי דל"ש איסור סחורה בזה ע"כ קצרתי ומה שהקשה בהא דאמרו ביומא דף ס"ב שני שעירי יו"כ ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עלייהו חייב על שניהן וע"ז הקשה לפי מה דחדש בשו"ת שאגת ארי' דבאיסור בא' ויש איסור א' חמור אינו חייב רק ע"ז החמור והטעם דבב"א כל הטעם דהא שניהם אף דאין איסור חל על איסור מ"מ בב"א הי מינייהו מפקית כמ"ש בתוס' רי"ד ולפ"ז כל שיש אסור חמור ואם הי' בזה אחר זה הי' חל החמור על הקל א"כ גם בב"א אינו חייב רק על החמור ולפ"ז כאן שאיסור יוה"כ היא איסור כולל ומוסיף א"כ מהראוי לחייב רק על איסור יוה"כ ול"ד לשוחט בשבת בחוץ דשם חל הש"ח גם בחול והו"ל איסור קדום ושבת חמור ולכך חלו שניהם אבל שני שעירי יוה"כ בחול אין מקום חיוב רק ביוה"כ נמצא יוה"כ חמור זה תורף קושיתו הנה בפשיטות יש לומר דגם שני שעירי יוה"כ אם הי' מקדש שני שעירים לשחטו בפנים גם בחול חייב והו"ל ג"כ מקודם אלא שלא הבינותי דגם בשבת כל ששבת חמור מה בכך שש"ח חייב בחול מ"מ בשבת חמור איסור דשל שבת וא"ל דחוץ ג"כ בכולל שאר ימים דז"א דכבר כתב הרדב"ז דכולל דשארי הימים ל"ש דיום זה אינו נכלל ביום אחר הובא בשעה"מ הלכות שבועות אמנם בגוף קושיתו לפענ"ד ל"ק כלל דשחוטי חוץ חייב על סימן אחד ויוה"כ או שבת אינו חייב רק בשני סימנים דאל"כ לא תקן לב"נ ולא יצא מאבמה"ח ועכ"ז בחולין דף כ"ט ובתוס' שם ד"ה כגון וא"כ שוב חל איסור ש"ח מקודם שחל יוה"כ או שבת וכל ששחטו בחוץ ונאסר הוה אח"כ מקלקל ואף דמ"מ חייב משום נטילת נשמה דעכ"פ מתקן להוציא מיד אבמה"ח לב"נ אבל לומר דלא יחול רק איסור שבת זה א"א דהא ש"ח קדים אף דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"מ עכ"פ ש"ח קדים לחול ולא נפקע ע"י איסור יוה"כ דחל אח"כ ודו"ק היטב כנלפענ"ד נכון:
608
609שלום וכ"ט אל כבוד הרב הגדול החריף ובקי מוה' יחיאל מנחם מענדיל נ"י ראבד"ק בעלז:
609
610מכתבו הגיעני תמול לעת ערב מגלה עפה ואני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים ע"ד השאלה אשר נתהווה בקהל' באשה אחת נשאת לבעלה בעודה בתולה ולא נשמע מעולם עליה שום שמץ ולערך חצי שנה לאחר הנישואין עלה קטטה בין בעלה ובין אבי' עד שעי"ז הרחיק נדוד ויצא קול עליה שהולכת לטייל עם בחור אחד ועל אותן הדברים לא נגבה עדות ואח"ז נעשה שלום ביניהם והי' דירתם אצל חייט אחד ונתעורר המחלוקת ביניהם מחדש והרחיק מאתה עוד הפעם ובחורף הזה שנת תרכ"ג יצא קלא דלא פסיק שהאשה היא מעוברת מהחייט אשר היתה דרה אצלו ואשה אחת בקיאה אמרה שהיא מעוברת ונבהלו אביה ואמה מקול השמועה ואמרו הלא אין בעלה בעיר ואין יושב עמה זה כמה והשיבה האשה הנ"ל א"כ טועה אני בדמיוני וקודם חנוכה קראו לשלום לבעלה לבא והלכה היא לבית הטבילה ובעלה לא בא אצלה בליל הטבילה עד ליל השניה כי לא מיתדר לי' החדר שהיתה לנה שם ובליל שניה בא אצלה וביום מחר נתקוטטה עמו ובעלה אמר לה שרוצה להרחיק ממנה ושתתן לו המלבושים והשיבה אפשר אני מעוברת והיה מתמה על דבריה בזה. ותיכף נסע ממנה כי היה נודע לו ג"כ מהקול וכל החורף היה הקול שהוא מעוברת מחייט הנ"ל וביום ל' סיון לאחר צהרים התחילה להיות לה חבלי לידה ויום ב' דר"ח תמוז המליטה בן זכר ב"ק שלם בכל אבריו והמילדת אמרה שהוא בן ט' שלימים וכשנודע לבעלה בא תיכף לעירו ואמר שיודע בבירור שאין הולד ממנו והולד אינו כשר זת"ד השאלה. הנה כבר אמרו שאלת חכם חצי תשובה אבל כאן הוא כלו תשובה ובאמת כל מה שאפשר לצדד בזה צדד הרבה ולבו ראה הרבה חכמה וכמה דברים אשר עלה על לבו בזה בראשית ההשקפה ראיתי אח"כ בדבריו ויעיין בשו"ת תשובה מאהבה מה שהשיב לו הגאון בעל נוב"י דאין לחוש לשו"ת נחלת שבעה בענין יושבת על המשבר ולפענ"ד להוסיף דמלבד די"ל לאוקמא בחזקת מעוברת ועכשיו היא דילדה כמ"ש התוס' ב"מ דף ק' והדברים עתיקים ועיין ט"ז ביו"ד סימן שצ"ו ונקה"כ ושו"ת זקני הח"ץ ז"ל סימן ג' ד' וכאן יש להאשה חזקת כשרות ג"כ אף גם דניהו דבעת שישבה על המשבר הוה כעקר הולד מ"מ לענין לידת למקוטעים כל שגמר הלידה הי' ביום שני נחשב ליולדת למקוטעין כי זאת מסתרי הטבע ואין אנו בקיאין בחשבון הזה וע"כ יפה כתב מעלתו דברשות הבעל הוא אם ירצה לגרשה רשאי לגרשה ולדעתי אף בע"כ יוכל לגרשה ולא שייך בכאן חרגמ"ה כי על כיוצא בזה לא תיקן רגמ"ה כי ניכרין הדברים כי פריצות גדולה היתה בינה ובין החייט ולא תיקן רגמ"ה כי אם על המתעוללים בנשותיהם שלא כדין ויש לאיים עלי' שאם לא תתגרש ברצונה יתנו לו היתר כנלפענ"ד. ועמו הסליחה כי לא פלפלתי בדברים כי הרבה דברים עלו במחשבה ומצאתי בדבריו וגם מחוסר ספרים אנכי ותמהני למה לא הביא דברי הרשב"א בחידושיו לשבת דף קכ"ט שם וגם התוי"ט לא ראה דבריו יעו"ש כי אינו לפני. והנה מה שהאריך מעלתו בדברי הש"ס בערכין דף ז' דאמרו שם דולד לית ליה חזקת חיות והאריך מעלתו למה אין לו חזקת חיות. ולפענ"ד מזה ראיה ברורה למ"ש המזרחי פ' משפטים דלכך הורג את עוברים דפטור משום דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לא שייך חזקת חיות ועיין בסמ"ע סימן תכ"ד ובשו"ת נוב"י מהד"ת חלק חו"מ סימן נ"ט ובשו"ת מהרי"ט ח"א סימן צ"ו וסימן צ"ט וא"כ מיושב היטב דברי הש"ם ודו"ק. דברי הצעיר:
610
611שלום וכ"ט אל כבוד הרב המאוה"ג מוה' יצחק אייזיק הכהן אבד"ק ניישטאטטשכלאווצי נ"י במדינת פולין:
611
612מכתבו הגיעני. והנה הדבר פשוט דאינו נאמן לטעון שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש כל שהיא מכחישו דבזמן הזה דאיכא חרגמ"ה פשיטא דאינו נאמן להפקיע שעבודה וכמו בראה שזינתה דמבואר בהרבה תשובות דאינו נאמן ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ב ובספר בני אהובה שהאריכו בזה. ומ"ש מעלתו דל"ש חשש ענ"ב דהא לדעת הרבה פוסקים יכולה לבדוק עצמה תחת בעלה הראשון. לפענ"ד נראה דבר חדש דהבעל ודאי אינו נאמן נגד האשה דכיון דכתיב וספרה לה והתורה נתן לה נאמנות בעניני נדה א"כ היא נאמנת טפי ממנו והרי ע"כ דהאמינה תורה לה כשנים דהרי אתחזיק איסורא ואין בידו לתקן וע"כ דהאמינה תורה כשנים וכ"כ הנימוק"י פ' האשה רבה דכל דהאמינה תורה כשנים אינו נאמן ע"א נגדו ועיין ש"ך יו"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ד שהאריך בזה. ואף דהרשב"א כתב דלא אתחזיק איסורא דהרי דמי' פוסקין וימי ספירה באין מאליהן ל"מ אתחזק איסורא מ"מ לענין רואה דם מחמת תשמיש אם היא אומרת שלא ראתה דם מחמת תשמיש היתה נאמנת אף דאם ראתה דם מחמת תשמיש אסור לה להיות עמו ואין דמיה פוסקים שוב אין הבעל נאמן נגדה דהרי התורה נתן לה נאמנות ואף דהיכא דשויא אנפשא חתיכה דאיסורא אף שיש שנים המכחישים אותו מ"מ שייך שויא אנפשי' חד"א ועיין משנה למלך פ"ט מאישות הט"ו. הנה לפענ"ד כאן דהבעל א"י מזה שראתה דם מ"ת רק שטוען שהיא אמרה לו כן כי מנא ידע זה שהיא ראתה דם מחמת תשמיש ע"כ שאומר שאמרה לו שהרגישה ואמרה לו בשעת תשמיש שראתה דם א"כ כל שבא מחמת שהיא אמרה לו והיא מכחשת אותו בכה"ג ודאי היא נאמנת טפי ול"ש שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. והדבר דומה למ"ש התשב"ץ ח"ב סימן רע"ט בטוענת שנתקדשה בפני פ' ופ' ובאו עדים והכחישו אותה דל"ש שויא אנפשה חתיכה דאיסורא דהא א"י לאסור עצמה רק ע"י העדים דקידושין בלא עדים לא מועיל והרי הם מכחישים ע"ש ועיין שעה"מ פ"ט מאישות ה"ט וה"ה כאן הא אין הבעל יודע רק מפיה וכל שהיא מכחשת לא שייך שויא אנפשי' חד"א ולומר דשויא אנפשא חד"א הוא מתורת נדר כמ"ש המהרי"ט חלק אהע"ז סימן ל"ו ובמ"ץ ח"א סי' ס"ה הובא בשעה"מ. הנה כיון דמשועבד לה לאחר חרגמ"ה שוב א"י לאסור על עצמו ורק מתורת נאמנות כל שהיא מכחשת לא שייך שויא אנפשא חד"א והיא נאמנת רק שמהראוי לומר שאם היא יודעת שאמת הדברים חל עלי' האיסור ותזהר מלומר שקר כנלפענ"ד:
612
613שלום וכ"ט אל כבוד הרב המאור הגדול מעוז ומגדל חו"ב המפורסם מוה' איצק באראנצקייא האבד"ק קערמענד והגליל:
613
614מכתבו הגיעני היום ואני טרוד מאד בהעתקת אהלי לקרית חוצות לשאוף רוח צח ולשתות מי מעיין הקשה למעיין ובכ"ז מפני כי הענין נחוץ וגם ממרחק בא אלי אמרתי מבלי להשיבו ריקם. הנה ע"ד השאלה בקיצור בא"א שיש לה ז' ילדים מבעלה ובעלה הוא אביון ולא היה לאל ידו להביא טרף לביתו והיא החיה את בניה מפרי מעשה ידי' כי למדה חכמת המילדת וגם יש לה אחים עשירים במדינת אמעריקא אשר היו בתומכי נפשה ובשנת תרי"ט כתבו האחים משם שגיסם עם שתי בנותיו יבואו על הוצאתם לשם והלך הוא עם בנותיו מפה בכ"ד חשון שנה הנ"ל והניח את אשתו וב"ב ריקם ובשנה ההיא היתה מעוברת וגם בעת הליכתו מביתו היתה אשתו בימי נדתה והיא הרה לזנונים וילדה בן בי"ב כסלו שנת תר"כ והנה על הבן זה אין להסתפק כי הוא ממזר ודאי מאחר שהיא אמרה שנאנסה מפלוני יהודי המלמד תינוקות. ז"ת השאלה. והנה עברתי במרוצה על דבריו ויגעתי ולא מצאתי היתר ברור. ולפענ"ד הדבר ברור דאסורה לבעלה כיון דלאחר הלידה בשנת תר"כ כשבאה לפניו לדון את הנואף לשלם שכר הנקה אז לא אמרה כלל כל הענין כי אנסה ולא נזכר בדברי מעלתו כלל מזה ומצד השכל אז אם היתה אנוסה אז יותר מהראוי הי' לה להתחזק ולעמוד על נפשה ולטעון אחר שכבר עשה לה לאנסה למה לא ישלם שכר הנקה ומדלא טענה כן הרי הודית שלא נאנסה ואיך תהיה נאמנת אח"כ לומר שהיא אנוסה ומה גם שבשנת תר"כ הנואף כחש אותה ואמר שהיא תבעתו לתשמיש ולא רצה ורצה לשבע ע"ז ואף אם דבריו אינן אמת כאשר נראה למעלתו אז בעת ההיא מ"מ עכ"פ אם היתה אנוסה מסתמא לא היה יכול להעיז פניו כ"כ ולומר שהיא תובעתו ולא רצה וא"כ איפוא איך נוכל להאמין אותה אח"כ בעת שאין הנואף כאן ולומר שהיתה אנוסה ובסיפור מעשה כזו ואולי בבוא בעלה למדה אותה או אחרים למדוה לדבר שקר ולטעון טענות כוזבות והדבר דומה למ"ש הרמב"ם פח"י מא"ב והובא בטוש"ע אהע"ז סימן ו' סי"ג דבא"כ שאמרה נאנסתי אף שמותרת לבעלה אסורה לכל כהן שבעולם וא"מ שום אמתלא הרי אף שלא נתקבלו דבריה אז אפ"ה כל שכבר הודית נאמנת לאסור עצמה אח"כ ואף להראב"ד החולק היינו באם נותנת אמתלא לדבריה ודוקא באמתלא מבוררת וגם בזה קי"ל כהרמב"ם ועיין הה"מ ומלמ"ל ושו"ת זקני הח"ץ ז"ל סימן ק"נ ועיין ב"ש שם ס"ק כ"ו ומכ"ש כאן כבר הודית ובעת שהיה הנואף נגדה לא העיזה פניה לומר שהיתה אנוסה וכעת שמה פניה כחלמיש לטעון טענות כוזבות כאלה. ולכאורה רציתי לומר דשאני הכא דלא היתה נאמנת אז לומר שהיתה ברצונה דאין אדם משים ע"ר ושאני הך דרמב"ם וראב"ד דשם הי' מחשש ענ"ב. אבל זה אינו דע"כ לא שייך א"א מע"ר רק היכא דהיא מהוה האיסור אבל כל שהדבר ראינו בעינינו רק שלא נודע אם עשה בכוונה אז נאמן לומר שעשה במזיד וכמ"ש המלמ"ל פ"ג ממלוה ה"ג בד"ה וכתב בעל צ"ה יעו"ש. וזכורני שכתבתי בגליון המלמ"ל שלי שבזה מיושב קושית המהרש"א ריש מכות לענין שיהיה נאמן לומר מזיד הייתי יעו"ש ותמצא וא"כ אין מהראוי להאמינה ובלא"ה הרי שיטת הרמב"ם דבעיר מסתמא היא מפותה דהיה לה לצעוק ואף דהראב"ד חולק ועיין בטור סימן קע"ז ובב"ש שם ס"ק ב' ובשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סימן קמ"ה קמ"ו עכ"פ לא שייך הדבר שלא תוכל לצעוק ולא ישמע קולה ומה גם שבסיפור המעשה נראה שהיה ביום והי' שם דרך החלון מעבר לרבים וגם הפתח לא היה סגור במנעל איה איפוא פיה לומר שצעקה ולא שמע ומה גם שטענה שאמרה לו שכמדומה לה שהוא חטא גדול איך שייך שאשה לא תדע שהיא חטא גדול ועיין בעקידה ע"פ חטאתי כי לא ידעתי שהטועה בכללות לא יקרא שוגג כ"א בחטאו בחלקיות הענין. ואני בתשובה לק"ק אייזינשטאט הבאתי דברי הש"ס הוריות דף ד' ונעלם דבר ולא כל הגוף. וע"כ מורה הדבר ששקר דברה ומה גם שגם בטרם הי' הנבלה הזאת הלכה כמה פעמים למשוח אותו ולא היה שום אדם עמה רק ביחוד היא והוא לבדם וזאת היא ג"כ פשיעה גדולה ואיך שייך שא"א תמשח את איש זר על גופו וכמה כרכורים כרכורים אם מותר בעלה לשמש בחליו בעת נדתה אף כי לאיש זר אין זה כי אם רוע לב הותל הטה אותה לכל המעשים ושו"ת כנסת יחזקאל והפ"י ושו"ת נוב"י שמביא מעלתו אינם ענין לזה שהם מדברים באם שטוענת שנאנסה אבל כאן היא הודית בתחלה שבמזיד עשתה ואיך תהיה נאמנת לומר שהיתה אנוסה ותכחיש דבריה מה שאמרה זה שנתים. וע"כ הדבר ברור שהיא אסורה. ולדבר הדבר יסלח כי לא השבתי על דברי מעלתו כי מלבד שאני יושב פה קרית חוצות ואין הספרים לפני והעיון קשה עלי אף גם שראיתי שאין הענין כלל כמו שחשב מעלתו וע"כ אני אומר שהאשה אסורה לבעלה ואין מרחמין בדין כנלפע"ד דברי הצעיר:
614
615שלום להני תלתא דיתבי בחד קינא רב חסדא ורב חנינא הרבנים המופלגים וכו' מוה' מיכאל ומוה' אלי' דוב נ"י:
615
616מכתבם הגיעני ע"ד השאלה זוג אחת איש ואשתו באו והציעו טענותיהם הבעל טען זה קרוב ששה שנים אחר הנישואין ואין לי זרע ותקוה אין שתלד כי מעולם לא הי' לה אורח כנשים לא דם נדה ולא דם בתולים והיא בת כ"ט שנים ומקחי מקח טעות לזאת רצוני לפטור אותה בגט והיא עשתה כל התפעלות לעסוק ברפואות ולא הועילה לה שום תעלה וארוכה והאשה הודית לדברי בעלה זולת אמרה אחר זמן ערך שנה אחר החתונה ראתה דם בתולים ואין רצונה לקבל ג"פ כי עדיין לא שהה עמה עשרה שנים ע"כ ת"ד השאלה. והנה לפענ"ד אי אפשר להוציא בגט בע"כ דשמא ממשפחת דור קטוע היא שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים ואמרו בכתובות דף יו"ד דאמר ר"ג דבדק בקרובותיה ומצא כדבריה וא"ל לך זכה במקחך ואף שר"ח אמר תנחומים של הבל נחמו היינו במה שאמר אשריך שזכית לזה והוא אמר שאין מעלה בזו אבל עכ"פ גם מום לא הוה ואח"כ אמרו דר"י אמר זכה במקחך דלא אתי לידי ספק נדה וכן קיי"ל בטוש"ע סימן ס"ח. וא"כ עכ"פ יש לבדוק בקרובותיה ואף אם לא ימצא בקרובותיה מ"מ יש לומר דאינו חסרון וא"א לגרש בע"כ דספק חרגמ"ה לחומרא ועיין בנוב"י מהד"ק דמחשבו לספק תורה ואף לפמ"ש בנ"ב מהד"ת עכ"פ ספק בקבלה היא ואינו כמו ספק דבריהם וכבר הארכתי בזה בחיבורי יד שאול סימן ר"ח וסי' רכ"ח ע"ש. מיהו יש לומר דשם בא לבטל תיכף הקידושין א"ל לך זכה אבל כאן דאיכא ריעותא שכמה שנים שלא ילדה לו יש לומר דבכה"ג לא גזר רגמ"ה. אמנם בכ"ז אינו מבורר כ"ז שלא שהתה עשר שנים. וע"כ לפענ"ד יש להיות מתון בדבר או יפשרו ביניהם בטוב כנלפענ"ד. ומפני כי אני יושב בקרית חוצות לשתות מי מעין ולשאוף רוח צח ואין לי ספרים ע"כ קצרתי וד' שנותם יאריך דברי הדו"ש באהבה הצעיר:
616
617שלום להרבני המופלג מוה' חנוך העניך חראק נ"י:
617
618מכתבו הגיעני תמול. והנה ע"ד שאלתו אודות בהכנ"ס כל שלא שמעתי טענת הרב לא אוכל לחוות דעתי ובפרט שרבים עמדו והדור פרוץ והשנאה מתגברה. אך על קושיתו בחולין דלמה לא יליף דאזלינן בתר רובא דהרי אמרו נדה דף כ"ג דוושטו נקוב אמו טמאה לידה וכתבו רש"י ותוס' דס"ל לרבא דטריפה חיה ומשמע דלמ"ד טריפה אינה חיה אין אמו טמאה לידה וא"כ אם אין לו ימי טומאה גם ימי טהרה אין לו ואיך כתבה התורה ימי טוהר וניחוש דלמא טריפה הוא וע"כ דאזלינן בתר רובא. והנה לפענ"ד ל"ק ל"מ ללוי דס"ל שתי מעיינות הן וא"כ כיון דאותו מעין טהור בודאי טהורה היא ואף לרב דס"ל מעין אחד הוא מכל מקום כל שהולידה ניהו דאינו ב"ק ולא מקרי לידה אבל מ"מ מעיין הלידה לאחר שכלו ימי טומאה המעיין טהור דאטו בשביל דאינה טמאה לידה לית לה ימי טוהר זהו הרכבה שאינה קולטת ומה דיש לה ימי טומאה ודאי ל"ק דמספק מחמרינן וימי טוהר ודאי ימי טוהר יש לה וכמ"ש. וא"ל דא"כ למה מביאה קרבנה והא אין לה ימי טומאה כלל זה אינו דהרי מכל הקרבנות קשה וכמ"ש התוס' בחולין דף י"א ותירצו דמספק מביא קרבן וא"כ ל"ק כלל מקרבן ודו"ק כנלפענ"ד:
618
619שלום וכ"ט אל הבחור כהלכה חריף ושנון כמוה' יצחק ר"פ נ"י:
619
620מכתבך הגיעני בש"ק העבר ואם כי הב"ד הביאה הרבה מכתבים בעניני עגונה בכ"ז אמרתי להשיב בקצרה למען הלהב לבבך לתורה. הנה מה שהארכת בעניני לבוד להחמיר הנה כל מה שהארכת בתחלה הבאת אח"כ שבמחצית השקל כ"כ והנאני שאיש צעיר לימים יבין וישכיל סברות דקות כזה. ומה שהוספת לחלק בין היכא שע"י הלבוד מסלק מעשה ההיתר והוה כמאן דליתא זה אמרינן להחמיר והרי האיסור כבר נעשה אבל שיהיה ע"י הלבוד נעשה איסור חדש זה לא אמרינן ובטומאה שהטומאה כבר יש בבית הלז רק שע"י הלבוד נסתעף שעי"ז נמשך הטומאה על דברים אחרים המונחים תחת האהל ולולא דלא אמרינן בטומאה לבוד הוה אמרינן לבוד להחמיר זה תורף דבריך. הנה גוף החילוק שחלקת בין היכא דהאיסור כבר נעשה וע"י הלבוד מסלקין מעשה ההיתר בזה אמרינן לבוד להחמיר זה נכון אף שהדמיון שהבאת מדבר המעמיד זר בכ"ז הסברא בעצמותה נכונה. ויש ליישב בזה קושית זקני הח"ץ ז"ל סימן נ"ט על הרמ"א מעירובין דף כ"ה יעו"ש. אמנם מה שכתבת בענין טומאה זה לא נהירא דסוף סוף ע"י הלבוד נמשך הטומאה וזה אין מהראוי לומר לבוד אף בלי טומאה וגם בכל הספרים המפלפלים בזה לא משמע כן. וזכורני שראיתי בקרבן נתנאל פלפול בענין לבוד ואין כעת ת"י. והנה כי כן יברכך ד' ותעלה מעלה מעלה לתורה ולגדולה חזק ואמץ בתורה שקוד על דלתה בחזקה ותוסיף גם היא תת כחה לך כנפשך ונפש הדוש"ת הצעיר:
620
621שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג החריף חכם ושלם מוה' מנחם מענדיל נ"י אבד"ק סטאניסלאווציק:
621
622מכתבו מגלה עפה הגיעני תמול והייתי כגבר עברו יין. והנה היום נתתי אל לבי ועברתי על דבריו ואם אמנם רחק ממני מנחם ולא ידעתיו בכ"ז ראיתי דבריו והם ד"ת כי יחם לבבו על אשר העבירו את הדין על השו"ב בדברי רוח והנה חפשתי מה להשיב ולא מצאתי דבר מה אומר ומה אדבר אחרי כי הפך ישראל עורף אל האמת וכשאני לעצמי עיינתי בגוף הגב"ע ולא מצאתי אף אפס קצה שמץ פסול על השו"ב ובאמת בושנו מכם צדיקים ופרושים המכנים עצמם בשם חסידים ויתגדרו בפני ההמון אשר כל מגמתם להרחיק ממרק פיגולים אף לספק אחד מני אלף והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות כי בשנאתם וקנאתם לעני האומלל הזה מעבירים קול במחנה כי נמצא עולתה בו ומאד יפלא אם יחושו על שמץ פסול אחת מני אלף מדוע לא יחושו לכמה לאוין מפורשים כי עוברים על לא תשנא את אחיך ומרבים העם להביא בשיח שפתם לשה"ר ושקר וכל תועבה וגם שופכים דמים כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה האיש אשר עמל להיות מכלכל לחם ביתו באומנות נקיה להיות שו"ב ואם יפסלוהו בדבר שקר ובדברי כזב כמעט חיים בלעוהו כי מה יעשה האומלל הזה ולא ידע עצות בנפשו להביא טרף לביתו אם לא ע"י אומנתו אשר למד אחיי אל נא תרעו ומה תענו ליום פקודה כי יפקוד ד' צבאות וירא בעיניו והנה דמו ודם זרעותיו צועקים לאמר הבה לחם ואם אין מתים אנחנו. והנה אם אמנם מעלתו ביקש מאתי להעתיק הגב"ע למען לא יחשדוהו כמשנה ואני לא ידעתי איככה ימצא איש יפצה פה ושפתים נגד האיש אשר הוא מורה לצדקה וכל מידי דאיתא בשאלה סמוך להם על הוראתו ובדבר החמור כזה לשנות הגב"ע אשר ע"ז כל יסוד הענין הטבע ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואם ישתנה הענין כחוט השערה ישתנה הדין ח"ו לחשוד אף איש הקל שבקלים כי ישנה בשאט בנפש אף כי המורה אשר יורה יורה וע"כ לא חפצתי להעתיק ומה גם כי לא חפצתי להעתיק פן מתוכם ילמדו לשקר כי כן כל אורחי מחזיקי המחלוקת וכזה וכזה תאכל חרב המחלוקת ואמרתי הלא הדבר הוא אצלי ואם יאמר איש אחד כי נשתנה השאלה יכתוב הוא גב"ע ואראה אם נשתנה הדבר. ובאמת בגב"ע אשר העתיק לי מלבד כל ההערות אשר העיר מעלתו צדקו כל דבריו. ואף אם בפלפול אשר פלפל יש בכמה דברים לבנות ולסתור ולא עת האסף פה כי היום יום שמחות הוא ועש"ק ובפרט כי אין צורך לכל פלפול כי לא ראיתי חטא ופשע מה שעשה השוחט אחת היא אשר אמרתי כי ראיתי בגב"ע נגד השוחט. והנה מצאתי בו סתירה גלויה לכל העדות כי אחרי שהעיד ר' אורי בר' אברהם כ"ץ שאחיו ר' יעקב שמואל היה אתו וכאשר ראה השוחט אותם לקח הסכין ושחט תיכף וכן העידו העדים המסייעים להשו"ב כי ראו ר' יעקב שמואל לופט וא"כ הרי נצטרפו שני אחים בשעת ראיה ולדעת רבים מגדולי הפוסקים בחו"מ סי' ל"ו כל שנצטרפו בשעת ראיה מבטלים כל העדות ומשנה שלימה היא מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרגו את הנפש אלא שכאן האחים רוצים להרג הנפש נפשו ונפש זרועותיו והרי אף בד"מ בטל כל העדות אף כי לפסול האדם משחיטתו הדומה לד"נ ועיין באהע"ז סימן י"ז וסימן מ"ב וסימן י"א מה גם כי לא היה בפני בע"ד וכבר נודע מ"ש הרא"ש בתשובה וצווח ככרוכיא שהב"ד שקבלו עדות שלא בפני בע"ד הם ע"ה ואף שבגב"ע האחרון ג"כ לא ראיתי שהיה בפני בע"ד הרי זקני הרמ"א ז"ל סימן י"ב כתב בתשובתו דכיון שהעידו הראשונים שלא בפני בע"ד יכולין לקבל האחרונים שלא בפני בע"ד ע"ש. וע"כ דרך כלל אני אומר שהגב"ע שהגבו נגד השו"ב בטל ומבוטל כחרס הנשבר וכל המערער אחר השו"ב או שהוא חסיד שוטה או שהוא רשע וגס רוח וע"ה. ועתה ירא מעלתו אחרי כי הוא המורה הוא מחויב לפרסם הדברים כי השוחט הוא כשר ואם יש איזה דבר לפסול אותו ישלח הגב"ע חתום ומחותם בעדים כשרים ומה טוב שיחתמו חתימת הקהל וטובי העיר ויתקיים כי הוא אמת ואראה אם יש איזה דבר למצוא בו פסול אז ברצות ד' אכתוב כיד ד' הטובה עלי כי אין אני מכיר אחד מהם ושמותם המפורשים כראובן ושמעון יהיו לי. וע"כ אליכם אשים אקרא אל תרבו בגנות משום מעשה שהיה ודי לכם כי כבר קפחתם פרנסתו וצערתם אותו עד כה בדברי שקר וכזב אשר שמעתם מהגב"ע הבדוי מלב בעוה"ר ולמה יתחלל שם שמים על ידכם המעט מכם כי אנחנו לשמצה ולקלס עד כה כי תרבו להוסיף יגון ומכאוב אחיי הסירו שנאת חנם מכם. ובטוח אני באחינו ב"י אשר יקיצו לקול דברי הדובר ממעמקי הלב ודברים היוצאין מן הלב ונאמרים בלי לב ולב ויכירו וידעו כי לא טוב עשו. וד' הטוב יכפר בעד שגגתכם כי התעו אתכם דברי הגב"ע אשר כל רוח אין בקרבו ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה. זה אשר השבתי לו. ועתה ארשום בקצרה מ"ש לי לעצמי במה שהאריך בענין שויא אנפשיה חד"א לא ידע כלל ממה שנחלקו בשו"ת מהרי"ט ומהר"י בסאן אם שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא מתורת נדר או מתורת דעל עצמו נאמן מתורת הודאה ועיין בשעה"מ פ"ט מאישות שם האריך בזה. ומה שהקשה ממוציא ש"ר איך יכול לישאנה ע"כ באשת כהן וכבר נתקשה בזה הגאון מוה' בעריש ז"ל ועיין בישועת יעקב אהע"ז סימן י"א. ומה שהקשה מר"י שהלך ביוה"כ שחל להיות בחשבונו עיין נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סימן כ' ומ"ש מדברי הש"ס כתובות ט' עיין בשיטה מקובצת שפירשו דכל דלא קים ליה ואינו אוסר רק מחמת ספק לא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. וגם מ"ש מהך דאין אדם משים עצמו רשע עיין ת"ץ סימן קמ"ו ובשעה"מ שם אבל באמת לנ"ד א"צ כלל בזה דלא העידו שום דבר שיפסול לשחיטה. ומ"ש כל דהוה תרי ותרי על השוחט אוקי השוחט בחזקת כשרות. הנה מלבד דיש להבהמה חזקת איסור אף גם דהדבר מחלוקת הפוסקים והקדמונים בתרי ותרי לפסול האדם מחזקת כשרות וקי"ל בחו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ח דהוא ספק פסול. והנה בג' ניסן הגיעני שנית מכתבו ושאל אשר לא ביארתי מה משפט האנשים שאכלו משחיטת האחר נגד קבלתם במכתב שיאכלו מהשוחט הזה וגם אם שייך שויא אנפשי' חד"א. והשבתי כי פשיטא שכל עוד שלא נמצא פסול בשוחט הלז עפ"י שני עדים שלא כדין עשו נגד קבלתם וגם שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא לא שייך בזה כי אחר שלא קבלו רק עפ"י עדים האלו ואחר שנתברר כי העדים פסולים א"כ אין קבלתם כלום כי בין ששויא חד"א הוא מתורת נדר או מתורת הודאה כל שהוא בטעות ל"ש כאן כמ"ש בישוב קושית הגאון מוה' בעריש ז"ל הנ"ל דכיון דמוש"ר הוא רק שאמר שלא מצא בתולים ולא נודע לו אם היא בעולה או מוכ"ע וכדומה רק שביקש וחקר אחר הדבר והביא עדים ואח"כ הוזמו העדים כמ"ש הרמב"ם פ"ג מנערה הלכה וא"ו וכיון שנתברר שקבלתו הי' בטעות אין כאן שויא אנפשי' חד"א ול"ד למ"ש המלמ"ל פ"ט מאישות בשם הרשב"א דשם הוא אמר בשם העדים שקר וא"כ אף שהעדים הכחישו אותו אבל הוא שקר בזה אבל כאן הוא לא שקר רק שהעדים אמרו לו וכל שנתברר שעדותם שקר הוה קבלה בטעות ולא עדיף מאלו היה נותן אמתלא מבוררת דמועיל ועיין יו"ד סימן א' וסימן קפ"ה והרי אין לך אמתלא מבוררת מזה שיכול לחזור ולומר ששקר העידו לו ואף שאינו חוזר שוב העשה דולו תהיה לאשה חל עליו דהא היה יכול לחזור בו והרי לא שייך בזה שויא חד"א וז"ב וה"ה בנ"ד כל קבלתם היה עפ"י הגב"ע וכל שאין בגב"ע ממש לא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ואף אותן העדים שהעידו בשקר ולא רצו רק אם יהיו אסור עפ"י הדין אבל לא כשהגב"ע בטל וגם לא הי' קבלתם בתורת נדר ובתורת הודאה כ"א מפאת שנאה וקנאה ופתויי היצר בעוה"ר לנקום נקם בהשוחט ע"כ לית שום בית מיחוש בזה והשו"ב הוא כשר כדבר האמור:
622
623והנה ביום א' תבא תרי"ג הגיעני עוד דברי הרב מוה' מענדיל הנ"ל והנה ביקש מאתי ע"ד כי הרב הגאון מוהרש"ק נ"י מבראד כתב על השוחט הנ"ל בזה"ל ע"ד השו"ב דק"ק סטאניסלאווטשיק שמו מוה' ברוך צבי הנה המעשה שהיו כמה אנשים שהעידו על פסולו והיו איזה אנשים המכחישים אותם והנה מהראוי הי' לפוסלו מיד כדין המפורש בחו"מ סי' ל"ד בתרי ותרי שהוא פסול ומה גם בשוחט שהוא בחזקת איסור רק היות כי כבר קדמני רבנו הרש"ל ביו"ד סימן קי"ט בט"ז שאין בזמנינו להעמיד הדת על תילו נכנסתי לפנים משוה"ד והתרתי לכל מי שאין מאמין להעדים הפוסלים אותו ואינו פסול רק להמאמינים להעדים הפוסלים אותו אך כהיום אני רואה שהוא אוכל שום וחוזר להיות ריחו נודף ועושה תחבולות שלא יניח לשום שוחט לשחוט לאנשי ק' האסור עליהם שחיטתו ורוצה להכריח לאכול דבר האסור להם או להשביתם מכבוד שבת ויו"ט בזה אני חוזר לעיקר דדינא שהוא פסול לכל העולם כחתיכה דאיסורא ואינו מותר רק לאלו האנשים שהיו בעיר המכחישין לאלו העדים הפוסלים אותו אבל לכל העולם הוא כחתיכה דאיסורא וגם מצד התחבולות שלו להכריחם לאכול דבר האסור להם ולהשביתם מכבוד שבת ויו"ט כדאי הוא לאוסרו. וע"ז צווח הרב מוהר"מ הנ"ל שזה תורה חדשה דהכי בשביל שמבקש שהשוחטים לא ישיגו גבולו יהיה עי"ז פסול וזו תורה חדשה. ואני אומר שיפלא בעיני על מה עשה ככה ואני תמה על שמתחלה היקל בתרי ותרי בשביל דברי הרש"ל הובא בט"ז סימן קי"ט ס"ק י"ז. ואני מתפלא על עצמי דאיך אפשר דבתרי ותרי יקילו בשביל שהדור פרוץ ועיין באהע"ז סימן מ"ז ובשו"ת רמ"א סימן י"ב ובכמה מקומות ואנה מצינו כן ושם שאני דזה אינו רק למגדר מלתא שיהיה תשובה ברורה וא"כ בזמן הזה יש להקל לעשות תשובה באופן אחר. וגם מה שרוצה לפסלו כעת לא ידעתי סוף דבר איני רואה לפסול השוחט בפרט שכבר כתבתי שהעדים הפוסלים הם קרובים שני אחים וע"כ הדבר ברור דהשוחט כשר:
623
624במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתו לקדמנא ה"ה אשר אפעל וספר לפנינו במעמד הבתולה חי' בלימא גרויא בערג איך שזה יותר כשנה היא מכיר את הבתולה הנ"ל אחרי שהוא קעלנר באותו בית שיושבת היא בהשענק והכירה בהיכרות יתירה ובתוך הזמן קבלה הימנו מתנות קטנים וכסבור הי' שישאנה ברצונה ורצון אבי' ואך אחרי כי שמע שאין אבי' מסכים לזה בא ביום ב' פ' לך שבוע העבר בבוקר להשענק אשר היא יושבת שם ובתוך כך באו גם שני אנשים להשענק ה' מוה' ראובן אלי' בן ר' הלל ור' חיים דוד בן זאב ואמרו לה שתתן להם י"ש ור' אשר אמר שישלם גם עבורו ושלמו בעד שלשתן הי"ש ובתוך כך נתן לה מטבע ואמר לו בשעת הנתינה בייט מיר אויס והניחה לו תמורתם סך עשרים צל כי סבורה היתה שהיא 20 גער חדש ובתוך שהחזיקה המטבע אמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדת משה וישראל והיא ראתה אח"כ המטבע מה הוא:
624
625והנה הבתולה חי' בלומא אמרה שביום ג' בבוקר שבוע העבר בא ה' אשר הנ"ל ואח"כ באו שני האנשים הנ"ל וצוו לתת להם י"ש ואח"כ אמר לה ר' אשר בייט מיר אויס צווייא זעקסער ונתן לה מטבע ונתנה לו תמורתם מעות נחשת לידו והניחם על השלחן ולא שמעה אם אמר לה כלום רק בעת הליכתו אצל הדלת אמר לה דעקט אייך צי דעם קאפ ור' ראובן אלי' שאל אותו וואס האסט דיא גטוהן האסט זיא מקדש גוועזין:
625
626והן בא לפנינו העד מ' ראובן אלי' בן מ' הלל והעיד בפנינו בתו"ע אחר האיום כד"ת שבשבוע העבר אינו זוכר באיזה יום הי' על הוואל עם ר' חיים דוד בן זאב ואמר לי ר' חיים דוד יש לך איזה מעות שתקנה לי י"ש והלכו שניהם לבית באראינל ושם מצאו את הבתולה חי' בלומא ואת ה' מ' אשר אפעל וצוה לתת להם י"ש ואמר ר' אשר שיצו גם עבורו ליתן י"ש ובתוך כך אמר ר' אשר להבתולה הנ"ל גיב מיר קליינס פאר דיא צווייא זעקסער ונתנה לידו קליין מעות והניחו על השלחן ונתן לו לתוך ידה דבר מה ואמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדת משה וישראל ויותר לא ראה ולא שמע רק הלך תיכף משם ואמר וואס האסטי גיטיהן האסט זיא מקדש גיוועזין וזאת העיד במעמד ר' אשר וה' חי' בלומא הנ"ל. גם בא לפנינו מ' חיים דוד בן זאב ואמר בתו"ע אחר האיום כד"ת שביום ב' שבוע העבר בבוקר הלך עם ר' ראובן אלי' הנ"ל על הוואל הלכו להשענק הנ"ל ושם מצאו את הבתולה הנ"ל ומ' אשר הנ"ל ושתו י"ש כנ"ל ואח"כ אמר ר' אשר להבתולה הנ"ל גיב מיר קליינס פר צווייא זעקסער ונתנה לי והניחם על השלחן ונתן לה מטבע לידה ואמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדת משה וישראל ושאל אותו ר' ראובן אלי' וואס האסטי גיטיהן האסט זיא מקדש גיוועזין:
626
627והנה זה יצא ראשונה מה שקדשה במטבע והב"ש כתב בס' כ"ז ס"ק א' וז"ל לקמן סי' ל"א ס"ק ה' כתבתי דאין מקדשין לכתחלה במטבע וכן היא בשם המרדכי דאין מקדשין במטבע והיינו מדרבנן אין מקדשין מקורו בהגהת מרדכי פ"ק דקדושין שכתב וז"ל גרסינין בהזהב דעתא אצורתא וצורתא עבידא דבטלה מעתה איך מקדשין במטבע והיינו איך מקדשין נימא נמי דעתא אצורתא ועבידא דבטלה והנה האבני מלואים כתב שיש חלוק בין תורת כסף לתורת חליפין והביא דבש"ס משמע דמקדשין במטבע ע"ש שהאריך ולענ"ד הי' נראה דהנה בסמ"ע סי' ק"ץ כתב דהא דשדה נקנת בשוה פרוטה היינו כשנותן בעד שיווי המקח כמו בשדה עפרון שהי' בעד שיווי המקח והטו"ז השיג עליו דהרי אשה נקנית בש"פ ואינה אלא קנין דשיווי המקח ל"ש באשה והא"מ כתב בסי' כ"ט דגם באשה שייך שיווי וכבר הארכתי הרבה בזה בתשובותי וגם בשו"ת שואל ומשיב נמצא בזה הרבה ולפ"ז נלע"ד לחלק דהיכי דהכסף הוא בתורת שיווי א"כ הרי כעת הוא שוה מה בכך דצורתא עבידא דבטלה מ"מ שוה הי' אז ואטו אם יפסלו המטבעות הכי נימא דבטלו הקדושין למפרע והלא אז הי' לו שיווי אבל אם מקדשה בתורת קנין בזה י"ל דכל דעבידא דבטלה אין בה שום חשיבות לקנות בו ולפ"ז לענין חליפין דהוא מתורת קנין שפיר אמרינן דדעתא אצורתא דשם היא רק בתורת קנין ולא מתורת שיווי מקח כמ"ש רש"י בדף מ"ה ע"ב גבי מטבע נעשה חליפין וכיון שנוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שבה ועבידא דבטלה והו"ל כדבר שאינו מסוים אבל אם נותן בתורת שיווי הי' מועיל ולפ"ז כל מה דמבואר בש"ס דמועיל מקדש במטבע היינו אם נותן בתורת שיווי אבל אם נותן בתורת קנין לא מועיל. ובזה מיושב מה שכתבתי בהגהותי שי למורה באהע"ז שם דבתוס' ב"מ דף פ"ב ד"ה אימור מבואר דמקדשין במטבע וכוונתי דהרי התוס' כתבו וא"ת למה יחשב ש"ש בשביל כך והלא כך הי' יכול לקדש במעותיו ומבואר דיכול לקדש במעות דאל"כ נהנה בזה ולפמ"ש א"ש דהי' יכול לקדש בתורת שיווי. ולפ"ז בנ"ד שלא ידעו העדים אם מקדשה בתורת שיווי או בתורת קנין שוב הוה כמו שאין עדים בדבר שהרי גם העדים מסופקים וע' בב"ש סי' ל' ס"ק ט' דאם הי' לעדים ספק אם הי' קרוב לה אין חשש קדושין דהוי כאלו קידש בלא עדים והביא כן בשם הג"א סוף גיטין והדג"מ כתב לא מצאתי דבר זה בהג"א אבל בתשובותיו חאהע"ז סי' נ"ח מהדו"ק הביא דברי המהר"ם תשובת מיימוני סוף ספר נשים שכתב כן וע"ש שהאריך בזה ובמהדב"ת חאהע"ז סי' נ"ג האריך ג"כ בזה ואין להאריך בזה שבנ"ד בודאי אין כאן עדים ע"ז א"כ אין קדושי' קדושין. עוד נ"ל דבר חדש דהנה בש"ע סי' כ"ז ס"א בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או ש"פ ואומר לה הרי את מקודשת לי בזה. והנה לא נתבאר אי צריך ליחד עדים שיאמר להם אתם עידי אמנם באמת מבואר בקדושין מ"ג אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עידי ה"כ דהוי קדושין וביאר רש"י דכל שראו אצ"ל אתם עידי ודוקא בהודאה שייך משטה אני או שלא להשביע אבל בקדושין ל"ש זאת וכן כתבו התוס' שם ובריטב"א. ולפ"ז נ"ל ברור דזה דוקא בהתחיל לשם קדושין לא בעי שיאמר אתם עידי אבל בנ"ד שאמר שתחליף לי 20 גער בייט מיר איבער ואח"כ בשעה שהי' בידה המטבע אמר לה הרי את מקודשת לי בזה בודאי בעינין שייחד עדים לדבר. אמנם בקדושין דף י"ב וכן היא בש"ע סי' כ"ח סעיף ד' נתן לה פקדון ואמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר הרי את מקודשת לי בו אם אמר לה כן קודם שנטלתו ונטלתו אע"פ ששתקה הרי זו מקודשת ולא נזכר שצריך לומר אתם עידי וע"כ דכל שאצ"ל אתם עידי בקדושין כיון שהעדים שמעו שאמר לה הרי את מקודשת לי בו סגי בזה וע"כ כיון דעיקר מה שצריך עדים בדבר קדושין דיליף דבר דבר מממון והרי בממון גופא אם אינו בתורת הודאה א"צ לומר אתם עידי. אמנם לפ"ז כיון שכאן אמר לה בייט מיר אויס ולא אמר לה יותר קודם שנטלתו רק אח"כ כשנטלתו כבר אמר לה והוא שתקה א"כ לא הוי קדושין כלל דבזה לא שייך לומר הוה לה למשדי' אם לא ניחא לה כי אחרי שנתנו בעדו מעות נחשת נטלה את שלה בתורת חילוף כפי אמירתו על השלחן נתנה לו המעות נחשת וכפי אמירתה לידה. עוד נ"ל דהנה בס' מ"ב ס"א בהגה"ה מבואר אמרה תחלה קדשני וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר לה הרי את מקודשת לי וניערה בגדי' תוך כדי דבור להשליך ממנה הקדושין ואמרה שלא כוונה מתחלה רק לשחוק בעלמא אפ"ה הוי מקודשת ובשו"ת נוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' נ"ט האריך בזה דהא ע"א נאמן באסורין כל דלא אתחזק אסורא וכאן הספק על תחלת הקדושין אם אינם קדושין ויש לה עדיין חזקת היתר והיא כתב משום דהוי דברים שבלב ואינם דברים ובאמת המעיין במקור הדין בתשובת מיימוני ימצא שכתב דלא מהמנא ונדחק הרבה בזה אבל לענ"ד הדברים פשוטים דכיון דאמרה תחלה קדשוני וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי נתחזקה במתקדשת ורק לאחר שניערה בגדי' אמרה שלשחוק כוונה ובזה שוב לא מהמנא דהרי נתחזקה בקדושין ואף שהי' בתוך כ"ד הנה בקדושין קיי"ל דגם תכ"ד אינו מועיל כמבואר בסי' מ"ט ס"ב ובב"ש שם כתב דהוי קדושין דאורייתא ולכך אינה נאמנת ולפ"ז כאן נתן לה להחליף והיא טוענת שלא הבינה כלל הקדושין וגם מהעדים נראה ששאלו אותו אח"כ האסטו זיא מקדש גיוועזין א"כ פשיטא דנאמנת לומר שלא הבינה כלל ואף שאינה נאמנת לומר שלא הבינה כמבואר סי' כ"ז ס"ב בהג"ה וע' טו"ז דבאומר מקודשת מחזיקין לה במבינה אבל זה שהי' עסק קדושין ביניהם אבל זה נתן לה להחליף ולא הי' עסק קדושין ביניהם וממה שלא השליכה אינה ראי' דנתן לה להחליף ונתנו לו מעות נחשת תמורתם כפי אמירתה לידו וכפי אמירתה על השלחן וא"כ הדבר ברור שנאמנת בזה שלא אתחזק קדושיו כלל בזה. ועוד כיון שיש הכחשה בזמן ביניהם ועד אחד אינו זוכר כלל הזמן כבר האריך הנוב"י בזה בס' נ"ח חאהע"ז במהד"ק דצריך דו"ח וכשיש הכחשה בזמן אינו מועיל עדותם ואף שהוא האריך לדחות זה מדברי התוס' ריש מכות זה סובב הולך למ"ש בס' ע"ב שם דהתירוץ השני היא עיקר אבל כבר הארכתי בתשובה לש"ב הגאון מטרנפאל ולק' סניטין דבעינין בעדי קדושין דרישה וחקירה וכאשר זמם א"כ הדבר ברור דלא הוי קדושין. ועוד נראה כיון שלא ידעה סכום המטבע כי באמת אינו צוואנציג גער רק מטבע פרייסיש אף לפי המבואר בסי' ל"א דאבן סתם הוי קדושין היינו דוקא שם דעכ"פ ראתה ששוה מה וסמכה דעתה אבל כאן אולי אינו שוה יותר מהסך צוואנציג צ"ל שנתנה בעדו ע"כ בצרוף כל הני טעמים אין כאן חשש קדושין כלל וגם מהראוי לגדור גדר בדבר וגם שעכ"פ אלו העדים אינם יריאים ושלימים כ"כ והם קלי הדעת ומהראוי בכגון זה לגדור גדר שאל"כ יהי' בנות ישראל הפקר חלילה וכל אחד יוכל לעשות כזאת בנקל שיזמין לו עדים מן השוק ויתן לאשה להחליף ויאמר אח"כ שקידש וכן לא יעשה בישראל:
627
628שלום וכ"ט אל כבוד הרב הגאון המפורסים וכו' מוה' אלי' נ"י אבד"ק דראהביטש:
628
629מכתבו נמסר לי היום ואני יושב בקרית חוצות ואין לי ספרים גם טרוד במצות החג ובכ"ז שהוי מצוה לא משהינן מה גם שמעלתו פשפש ומצא כדי ספק להתיר האשה אך לאחר שביקש שגם אני אהיה סניף להתיר לא אמנע מלכתוב איזה דברים אשר ראיתי בראשית ההשקפה. וז"ת הגב"ע מהב"ד ד"ק סטריא במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא כד אתא לקדמנא ה"ה מוה' יהושע שפירר מפה שהיה פירער אצל 1 טען צאג 11 קאמפניע צווייטין באטילאן אצל ריגימענט הארטמאן והעיד בפנינו בתו"ע באליונ"ע שה"ה מוה' מניס קימעלהיים מדראהביטש היה תחת צאג שלו היינו ערשטין צאג עליפטע קאמפניע והיה בביתו על אורלויב וקודם המלחמה היינו קודם פסח 859 למספרם חזר לצבא המלחמה בכפר אינסדארף סמוך לווין ומעת ההוא הי' אין 4 טען צאג בקאמפניע הנ"ל וגם הטאמביר שמעון רייכרט מוואנילאוו הי' עם ר' מאניס הנ"ל אין 4 טען צאג בקאמפניע הנ"ל וכאשר חזר לביתו בקשו מאת קרובו ר' מאניס הנ"ל שיחקור עליו מבעלי מלחמות שהי' בצאג שלו ושאל את הטאמביר מוה' שמעון הנ"ל ואמר לו שנהרג במלחמה שנפלה הקועל בין כתיפיו והכיר בו היטב שמת גם העיד בפנינו שבכל הקאמפניע הנ"ל לא הי' איש אחר שיהי' שם כינוי שלו קימעלהיים זולת מוה' מניס הנ"ל והיה לו חולאת בריסטענפעליר והיה ניכר בפניו שהי' בלייך. אח"ז בא לפנינו הטאמביר מוה' שמעון רייכרט הנ"ל והעיד בפנינו בתו"ע באליונ"ע בזה"ל דען 4 טען יאני 859 ביום ש"ק קודם חג השבועות סמוך למאזענטע אצל פילווריג התחילה המלחמה בבקר ואחר חצות ברחו וסמוך למנחה בערך זייגער 6 ראה כי קיממעלהיים שהי' בצאג שלו נופל על ערפו והלך אליו והזיזו ממקומו למען הציל אותו וראה כי כבר מת מסיבת החץ היינו הקועל שנכנסה דרך כתיפיו ויצאה מלבו והיה מתגולל בדם ואולם פניו לא היה מלוכלך בדם ולא נשתנה כלל כמקדם וגם ראה אותו קודם שנפל והכיר בו היטב וידע בבירור שמת אחר שהזיז אותו ממקומו בערך שלשה שריט ולא נשתהה שם רק בערך חמשה מינוטין ואם כי לא ידע שמו רק שם כינויו קימעל היים וגם לא נודע לו שם מקומו רק זאת יודע כי לא היה בצאג שלו שום בעל מלחמה שיהיה שם כינויו קימלהיים זולת הנ"ל השטאטאר שלו היה מיטל פניו שווארץ בלייך מחמת חליו כנ"ל שערות שחורות והיה עמו אין 4 טען צאג 11 קאמפניע כנ"ל מקום הנ"ל מאזענטע היא במדינת איטאליע כ"ז העידו בפנינו בתו"ע כנ"ל ולראיה בעה"ח יום א' בהעלתך י"ג סיון תרכ"ג פה סטריא. משה בהמנוח מוה' אלחנן ז"ל הראשווסקע. ארי' ליבוש הכהן. ישעי' יעקב איגרא. ע"כ הגב"ע. והנה מה שהאריך בעדות הר' שמעון רייכרט מוואנילאב והביא דברי הח"מ דהזזה ממקומו הוה כקברתיו ול"ש בדדמי יפה כתב וגם חילוקו של הח"מ ס"ק ג' כתב דגם כאן הוה כשלא בשעת מלחמה ול"ש בדדמי שבגב"ע לא נזכר שראה הריגה בעצמו רק אח"כ. והנה זה היה נכון אך אינו ברור כי גם בספק אשתהי שהאריך מעלתו כתב בדרך ממנ"פ וא"כ אינו ברור אבל א"צ לזה דהזזה ממקומו הוה כקברתיו אמנם מה שמעלתו האריך בפלפול דכמו דבשני עדים לא שייך בדדמי כמו כן בע"א היכא שמה"ת מהימן לא שייך בדדמי וכיון דחזקת דייקא ומנסבא מרע לחזקת א"א שוב הוה כלא אתחזק לא איסור ולא היתר ושוב ע"א נאמן מה"ת ושוב לא שייך בדדמי. ובזה האריך בפלפול נחמד. לפענ"ד גוף היסוד לא נהירא דטעמא דבשני עדים לא שייך חשש בדדמי ביאר הרמב"ן במלחמות כיון דהתורה האמינה לשני עדים אתם מה לכם לחוש בדבר דהתורה האמינה ע"ש ולפ"ז בע"א דאם נימא דנאמן מטעם דדייקא א"כ שוב אין הע"א נאמן מפאת עצמו רק מצד דהוא דייקא וא"כ בכה"ג שוב אינו נאמן ע"א מצד עצמו והוה כמו עד הצריך שבועה דאינו נאמן דמה"ת בעי שיהיה נאמן מפאת עצמו והרי גם שני עדים שנאמנים מצד מגו כתבו הרמב"ן והרשב"א דל"ש להאמינם במגו דפסלו בגזלנותא דבעינן שיהיה נאמן מצד עצמו ע"ש וא"כ מכ"ש כאן דאינו נאמן ועיין באהע"ז בח"מ סימן ל"ה ס"ק ג' ובב"ש שם דכל שצריך להעד המסייע שוב לא נאמן מכ"ש כאן ועיין ט"ז כאן בסימן י"ז ס"ק ס"ג שכתב דהוה כדיבור בעלמא דמקרי ואמרה כל שצריך לדייקא שלה ע"ש וא"כ פשיטא דאינו נאמן מה"ת ובזה נסתר כל הבנין שלו ואף שעל דברת הט"ז הארכתי בתשובה לדחות דבריו. וכעת נ"ל דל"ד למ"ש התוס' בגיטין דף ס"ז דדיבור שעל ידו נגמר המעשה ל"ח דיבור בעלמא אבל כל שלא נגמר על ידו חשוב רק דיבור בעלמא וכאן לא נגמר על ידו לפענ"ד ל"ד דדוקא באומר אמרו הם יודעים שעל ידו לא נגמר המעשה אבל כאן בע"א אטו העד ידע שלא יגמר המעשה על ידו ואטו כלהו אינשי דיני גמירי עכ"פ גוף הדין בודאי אמת. מ"ש דר"ש לא הגיד רק שם הכינוי קימעלהיים וא"כ לא מהני כיון שלא הזכיר שם הקודש וע"ז כתב שבזה יש להצטרף דברי ר' יהושע שפיללער שאמר שלא היה בהצאג רק אותו ר' מניס קימעלהיים מדראהביטש והנה זה הוה כמזכיר שמו ושם עירו וכינוי המשפחה הוה כשם אביו. אמנם מ"ש דהוה חצי דבר וכתב דבעגונה מועיל ח"ד והביא שכ"כ בישועות יעקב הנה אמת נכון הדבר. אבל לכאורה יש לעיין עפ"י מה ששמעתי בשם הגאון בעל המחבר פני משה על אהע"ז שאמר הטעם דח"ד לא מועיל דהוה דיבור בעלמא כיון שלא נגמר על ידו חשוב רק דיבור בעלמא ודפח"ח. ולפ"ז בעגונה דכבר הבאתי דברי הט"ז דלטעם דדייקא ודאי הוה דיבור בעלמא ומהראוי דלא יועיל חצי דבר. אמנם לפמ"ש למעלה לא שייך זאת כאן דאטו ר' שמעון ידע דלא יגמר על ידו ואטו דינא גמירי וגם גוף דבריו לא ידעתי מה יענה במ"ש הרי"ף דכל דראה כל מה שהיה יכול לראות לא חשוב חצי דבר וא"כ מה מועיל זאת הא מכל מקום לא הוה רק דיבור בעלמא וע"כ הדבר נכון דגם חצי דבר מועיל בעגונה והטעם דכאן א"צ לתורת עדות ונאמן אף עבד ואשה ומועיל גם חצי דבר וז"ב מ"ש בספק אשתהי יפה כתב וע"כ גם אני מסכים להתיר והנה ענין בדדמי לפענ"ד הסברא דאם נימא דע"א נאמן משום דעביד לגלויי לא משקרי אינשי שירא פן יתגלה שקרו ולפ"ז באומר בדדמי אינו מתירא שיתגלה שקרו שהרי נדמה לו שודאי כן וא"כ שוב אין ע"א נאמן אבל מדברי התוס' ביבמות דף קט"ו ד"ה טעמא דע"א לא נראה כן שהרי לטעם דעבידא לגלויי ל"ש בדדמי ודו"ק:
629
630שלום וכ"ט אל כבוד הרב המאה"ג וכו' מוה' יעקב יהודא ליב העליר נ"י האבד"ק טשערניווציא:
630
631מכתבו הגיעני. וע"ד ספיקות שלו אם זה מקרי מסל"ת דהוה ע"י שאלה וגם דבעי שיאמר קברתיו וגם כיון דע"א א"נ ביבמה אפשר גם מסל"ת לא מהני וגם דמומר הוה כמו קטטה ובקטטה ע"א אינו נאמן וגם דלא הזכירו רק שמו ושם אביו ולא שם עירו. והנה לפענ"ד יש להשיב על הכל. הנה במה דמסל"ת לא מקרי ע"י שאלה וגם דבעי שיאמר קברתיו לפענ"ד הנה זה לא שייך בנ"ד דדוקא באשת איש חשו שמא מתכוין להעיד דזה נודע לגוים ג"כ שכ"ז שבעלה חי אינה מותרת לשוק וחשו שמא מתכוין להעיד אבל כאן שהבעל מת רק שיש לו אח וזה לא נודע לגוי כלל אם יש לו אח ומת והיא צריכה חליצה ע"ז ל"ח כלל ובודאי לא חשוב מתכוין להעיד והוה מסיח לפ"ת גמור. ומה שחשש דלא אמר קברתיו לפענ"ד כיון דנוכל לחקור בהקאמיסיע של אנשי הצבא והם ודאי יודעים היטב א"כ בכה"ג לא שייך חשש בדדמי דלמה להם לומר זאת וגם מבואר ברמ"א סימן י"ז בהג"ה דלא בעי קברתיו במכירו ועיין ב"ש ס"ק נ"ד שכתב בשם המהרש"ק דלא קי"ל כהרמב"ם ול"צ שיאמר וקברתיו ועיין בסעיף נו"ן דבמסל"ת יש מקילין דל"ש בדדמי ואף דלא קיי"ל כן כמ"ש הב"ש מ"מ סניף יש. בהספק ג' דהוה ע"א ביבמה הנה מסל"ת עדיף דאינו מתורת עדות וכמ"ש הנימוק"י ואף שאני הקשיתי על הנימוק"י כמ"ש בגליון הש"ע מ"מ הדין אמת (ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סימן קמ"ו) וגם שבאו הרבה אנשים וספרו ששמעו שמת יונה לבואטיץ וגם מ"ש דמומר בקטטה ע"א א"נ הנה כ"כ דכאן יש הרבה אנשים וגם כל הטעם דחשו שמא שכרתו הנה האשה שרה בת ר' יצחק העידה ששמעה מפי ר' יעקב הנ"ל כל הסיפור שסיפר ושם למה אמר זאת כמסל"ת וע"ז לא שכרתו ומה שלא הזכיר שם עירו. הנה זה פשוט דכיון דר' יעקב העיד דשאל על ר' יונה לבוואטיץ מעירנו א"כ הזכיר שם עיר ג"כ וז"פ וגם יש לצרף כל הספיקות שמזכיר מעלתו והאשה מותרת לעלמא:
631
632להרב מוה' יוסף יהודא שטראזבערג נ"י מו"ץ ב"ק קאסיב:
632
633ע"ד שאלתו באשה מניקת שזה כמו ששה שבועות שאחר הטלת מ"ר מרגשת כאב ויוצא ממנה כמו מי שריית בשר ובשעת הטלת מ"ר אינה מרגשת שום כאב גם אינה רואה שום מראה אדמומית ופעמים מפסקת יום או יומים ואינה מרגשת שום כאב וזה כמו שנה או יותר שאירע לה ג"כ כזה ולא אישתהי הדבר רק שמנה ימים ונתרפאה ומעלתו נבוך אי מהני בזה בדיקת מהרי"ו ומהרי"ל. הנה לפענ"ד מהני בזה בדיקת מהרי"ו ומהרי"ל דבאמת כל החשש דחיישינן באינה מרגשת הוא דלמא בתר דתמו מיא אתא דמא ממקור והנה כל החשש הוא משום דרוב דם בא מן המקור. ולפ"ז נראה לפענ"ד דכאן שהיא מניקת ומניקת בחזקת מסולקת דמים היא וא"כ אדרבא מהראוי לומר שלא בא מן המקור רק עם מ"ר ולא הדרא להמקור. ועוד נראה לפענ"ד דיש לצרף כיון דרוב דמים הבאים מן המקור הם דמים ממש וכאן דלא הוי רק שריית מי בשר א"כ ודאי אתי מן המקור כנלפענ"ד דיש להקל ע"י הבדיקה וע"ד השאלה השניה באחד שמכר עצים לחבירו ועשו קנין סטימתא דהיינו שנתן ערבון וגם עשו האנד שלאק והתנו בשעת המכירה בעת שיגדלו המים שיוכל המוכר להוליך להלוקח העצים על המים ויוליך אותם למקום פלוני אזי מחויב הלוקח תיכף בעת שיבואו העצים למקום פלוני ליתן להמוכר יתר המעות שנשאר חייב והודה המוכר מעצמו שלא היה דחוק למעות רק התנאי היה מחשש אחריות העצים שיעמדו אצל המים והנה בבוא העצים למקום פ' לא היה הלוקח בעת ההוא במקום פ' והמוכר הי' נפיק ועייל אזוזי ולא הי' לו ממי לתבוע המעות ובין כך הלך המוכר ומכר את העצים לאיש אחר ביוקר ממה שמכר לראשון ואחר ג' ימים בא הלוקח הראשון למקום פ' ורוצה לשלם להמוכר יתר המעות והמוכר טוען כיון שלא נתן לו תיכף המעות כפי התנאי שביניהם רשות היה בידו למכור העצים לאיש אחר. הנה דבריו נכונים דודאי גמר ומקנה תיכף. אמנם נראה לפענ"ד הלוקח השני יכול לומר מה לי בכך אני קניתי ממנו והוא מחויב לקיים מקחו ובמכר גם כל מלתא דלא מצי עביד שייך בזה כמ"ש הפ"מ דמה לו ללוקח בזה מה שעשה המוכר עשוי:
633
634שלום להרב המופלג בתורה ויראה וכו' מוה' יעקב מענדיל פרידמאן נ"י:
634
635מכתבו הנוכחי הגיעני היום. וזה תורף הענין היות בעת אשר באו לעמק השוה הנגיד ר' משה אברהם אבוש והנגיד ר' פישל טרוב והר' מישל שכר אשר באו בתקנות כל הקהל לעמוד במשפט הד"ת עם הר' יצחק בלאך ושותפו הר' הירש ליב העריך אז החזקנו כיתד שלא תמוט וכראוי מוצק הוא תקנת הקהל אשר נעשה לעולמי עד בל ירים איש את ידו הן מאנשי העירה והן מעיר אחרת יהי' מי שיהי' לשכור את העסק אשר נעשה עליו התקנת הקהל היינו האקציס מבשר אם לא לרצון כל העיר והמיעוט יכולין לעכב וברצי כסף היינו שלש מאות ר"כ בכל שנה וזולת זה חלילה לשום אדם לשכור וחולין הוא להשוחטים לשחוט שום בהמה דקה או גסה ויכשל ככל חומר עובר על תקנת הקהל ועולתה בו וישלם לעושה כרשעתו ולמען יעמד הדבר בתוקף ועוז בעה"ח וכו' וכעת זה בערך שנה אשר עבר האחד מאנשי העיר ושכר את האקציס בלא הסכמת הקהל וזה בערך חצי שנה אשר לא הי' באפשר לבא הדבר לעמק השוה האיש הנ"ל עם בני העיר וגזרו אומר בכח התקנה הנ"ל על השו"ב מהעיר אשר לא ירים שום אחד ידו לשחוט שום בהמה גסה או דקה כנ"ל ולא הי' לעם בשר לאכול רק אשר הביאו להם מעיר אחרת. והנה לא ידעתי מה אשיב כי באמת יש מכשול אחרי שהמיעוט מעכבים ואף שחרמי הקהל נתרים כשרוצים להתיר אבל כל שכתוב בהתקנה שהמיעוט יכולין לעכב שוב ל"מ היתירם של הרבים. ובאמת על השו"ב דק"ק דליטין יש רחמנות גדול אבל מה אעשה כי אין מרחמין בדין. וע"כ לדעתי אין תקנה כ"א לבקש מהיחידים אשר יסכימו ג"כ להתיר. ובאמת הדבר פלא שנכתב בהתקנה שהמיעוט יכולין לעכב ואיה איפוא נמצא בדורינו שיסכימו כלם ויש אנשים תמיד אשר הם עומדים לנגד הרבים. אמנם אשר כבר נעשה אין להשיב וע"כ צריכין לבקש מהם שיסכימו ולמה ירעו וישחיתו להשו"ב דשם כנלפענ"ד ומפני כי איני בגדר ובקו הבריאות ע"כ דברי מעטים וד' שנותיו יאריך דברי הכותב בנחיצה דוש"ת הצעיר:
635
636שלום לכבוד הרבני המופלג ומופלא מוהר"ר אליעזר רוזין מו"ץ דק"ק ראזוידיב:
636
637מכתבו הגיעני היום עש"ק סמוך לחשיכה ע"ד השאלה שנמצאו בהמות רבות אשר יש בהם נגיחות מה שנגחו אותם בהמות אחרות ושוורים בהקרן והעור מבחוץ כולו שלם ויפה רק שנתמעך לצד פנים של הבהמות והבשר שתחת העור ניקב ונחסר לחלל הגוף של הבהמה באופן שניכר וידוע שזו בא מצד נגיחת הקרן ואירע מעשה אשר בסעודת מצוה נתערב חתיכה קטנה של בשר מבהמה אשר נמצא בה הריעותא הנ"ל בין חתיכות בשר מבהמה אחרת הכשרה וטהורה ונמלח יחד החתיכה הקטנה מן הבהמה של הריעותא עם חתיכה הגדולה ממנה מבשר טהורה לגמרי רק שלא הי' ששים בהחתיכה הגדולה כנגד חתיכת הריעותא ואח"כ נתבשלה החתיכה הגדולה שנמלחה עם חתיכת הריעותא הנ"ל בקדירה עם בשר אחר ביחד ולא היה בקדירה ששים כנגד חתיכת הבשר שנמלח עם בשר הריעותא רק כנגד חתיכת בשר הקטנה הראשונה מן הריעותא היה ס' ונפל מבוכה רבה בין הלומדים לדון על כל הס' הנ"ל. והנה הדברים פשוטים דהכל אסור דאמרינן במליחה חתיכה עצמה נעשה נבילה ואפילו באיסור דרבנן עיין בט"ז סי' צ' ס"ק ד' ובס"ק ה' ובס"ק כ"ו ואף דהש"י ח"ד סי' ק"ט במעשה דעגל בהפסד מרובה וסעודת מצוה מתיר אפי' שאין ס' והפרמ"ג מסכים לדבריו עיי"ש בשפ"ד ס"ק ל"ד ובכמה מקומות אבל הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סימן כ' כתב מרורות על הש"י ובנ"ד דיש עוד ריעותא דנסרך הדקין לדופן בודאי גם הש"י והפרמ"ג מודים. ומאוד תמהני על מעלתו איך ערב לבבו לסמוך על הדיעה דלא אמרינן במליחה חתיכה נעשה נבילה ומי הוא אשר חיילים יגבר להקל ואם ירצה כמו אלה לגבב קולות יקיל קולות רבות בכל איסורים ושכר הרבה יטול מבעה"ב וכבר כתב התשב"ץ במורה שהקיל בריאה ששכר הרבה יטול מן הטבחים. ומה גם דבנ"ד השאלה לענין הכלים ולא שייך קולת הש"י והפרמ"ג ואף אם ישהו אותם מעל"ע אסור ואף שכתב הכו"פ להקל בכה"ג אין מקילין כי יש ריעותות הרבה ומה שכתב בדברי התוס' ידעתי שלקח זאת משו"ת זכרון יוסף הובא בלב אריה ולא נחש ינחש איש אשר כמוני. דברי הצעיר:
637
638שלום להרב החריף המופלג בתורה מוה' יחיאל נ"י מו"ץ דק"ק בעלז:
638
639הגיעני תשובתו כמו רגע ע"ד שאלתו באשה שזקוקה לחליצה ויש אח גדול אשר כבר הוא נשוי שיש לו אשה ואח הקטן אין לו אשה דהנה הב"ש בסימן קס"א סק"ז כתב בפשיטות דאם יש לגדול אשה אז חליצת קטן עדיף והוא לפלא בעיני ומצאתי בפתחי תשובה בסדר חליצה שהביא בשם הגאון בעל ישועות יעקב לענין אם לסמוך על פיו שהוא גדול האחין וכתב דיש לסמוך עליו מטעם ס"ס דלמא יש להגדול אשה וביש לו אשה דעת הפוסקים דאז בודאי חליצת קטן עדיף ע"כ ת"ש. והנה אמת שכ"כ בישועת יעקב סימן קס"א יעו"ש. אמנם טעם הדבר נכון לפענ"ד דבסימן קמ"ט מבואר דאסור לישא אחרת עד שיחלוץ מקודם ואף שבשו"ת זקני הח"ץ האריך בזה והדברים עתיקים מ"מ כל שנשא אשה כבר ודאי שייך חרגמ"ה וא"כ אינו עולה ליבום קצת מחמת חרגמ"ה וא"כ ממילא גם החליצה אינו נכון לכתחלה וע"כ מוטב שהקטן יחלוץ כנלפענ"ד ועיין ישועות יעקב סימן קנ"ט ויש לי להאריך בזה ושו"ת פרח מ"א אינו ת"י וע"כ לא אוכל להועיל בזה ומצוה בקטן לחלוץ. ומה שמתיירא מחמת שיתבטל השידוך חלילה חלילה ומי יוכל לומר שאם עושה מצוה שחלילה יזיק ידע כי שומר מצוה לא ידע דבר רע וגם נראה דבזה שייך חרגמ"ה כיון דאפשר בקטן ואף אם נימא דביבום לא גזר רגמ"ה מ"מ כל שאפשר בקטן בודאי גזר רגמ"ה ואף די"ל דכל דלא תיקן רגמ"ה ביבום בכל ענין לא תיקן מ"מ זה אינו ברור אם תקן רגמ"ה או לא. ולרב הטירדא והיום הוא עש"ק ע"כ דבריי מעטים דברי הדו"ש באהבה:
639
640להרב מוה' חנוך זינדיל פאגיל נ"י אבד"ק אוברווישא במחוז מארימאריש במדינת הגר:
640
641מכתבו הגיעני לנכון השאלה הראשונה אשה הנשואה לישראל אחד מאנשי הכפרים סמוך לק' שבה מבית בעלה לבית אמה הדרה בק' והבעל בא לכאן והזמין את אשתו לדין תורה למה עזבה אותו ובאתה אם האשה בחריקאה וטענה איך תוכל לדור עמו בתי עת בואה באתה בבכי' איך אפשר לה לדור עם ב' אנשים כי בעלה יש לו נער בן י"ז שנים שמחזיק אותו בביתו אנסה כמה פעמים ע"כ א"א לה לחזור לבית בעלה עד שיגרש מביתו את בנו הנ"ל ושלח לקרוא את האשה הנ"ל והנה האשה בעצמה דעתא קלישותא אית לה וספרה איך שבא עליה ואנסה כמה פעמים הנער הלז בן בעלה ולפי דבריו התמיד מעשה הרע הנ"ל ערך ששה שבועות ובתוך דבריה אמרה שפ"א בא עליה ובעלה היה ישן בבית בלילה ושאל אותה למה לא צעקה והשיבה דבתחלה כשבא אצלה היתה ישינה בחוזק וכסבורה שבעלה הוא ואח"כ כשהרגישה ורצתה לצעוק אחזה בפיה וא"ל כשתצעוק או תגלה סודם אזי יחנקה ע"כ יראה לנפשה ואח"ז בא עליה כמה פעמים בעצם היום שבעלה הלך לכפר או למקום אחר סגר הנער הדלת באמצע היום ואנסה בחזקה ושאל אותה למה לא צעקה תיכף הלא דירתם בין שכנים ישראלים או הי' לה לברוח לבית אמה כאשר עשתה אח"כ פ"א השיבה כי היתה יחפה אז ועיקר תירוצה כי יראה לנפשה מחמת שהנער גיזם עליה לחנקה ולפי תירוצה אנוסה היתה ובעלה אמר כי א"א להאמין זאת על בנו שהוא רך בשנים ומוחזק בחזקת כשרות כי לא נשמע בהישוב שום שמץ פסול עליו ועוד למה לא אמרה זאת לבעלה קודם שברחה מאתו רק כעת שבאתה לבית אמה ע"כ תוכן שאלתו. נראה לי דאם הבעל אינו מאמין לדבריה בודאי היא מותרת ומטעם דטענה שהיא אנוסה ואונס מותר וגם חיישינן שמא ענ"ב. ומ"ש מעלתו שטענת אונס לא שייך כאן שהי' בעיר הנה כבר כתב מעלתו בעצמו כיון שגיזם עלי' להורגה אפשר דיריאה היתה. ומ"ש מעלתו שהיה בכמה שבועות והוה כמגו מקום עדים לא ידעתי שאותו אונס שהי' לה בפעם ראשון הי' לה בכמה שבועות שאמר לה כשתצעק או תגלה סודם אז יחנקה וכפי הנראה האשה הנ"ל דעת קלישתא אית לה כמ"ש מעלתו ויוכל להיות שחשבה באמת כך ואף שכפי הנראה נתיחדה עמו וכבר כתב ברמ"א סימן קע"ח שני דיעות דאבדה המיגו כל שנתיחדה אמנם זה כל שידענו היחוד אבל כל שלא ידענו היחוד רק מפיה בודאי נאמנת כמ"ש הנוב"י מהד"ב חלק אהע"ז סימן כ"א. ובאמת לפמ"ש הפ"י בכתובות דף נ"א דבטעם דר"ש דכל שנתייחדה אבדה המיגו משום דאשה שנאנסה חיישינן שמא סופה ברצון כאבוה דשמואל ורבא אמר יצרה אלבשה וכאן לא שייך יצרה אלבשה שהיא הלבישה עצמה יצרה במה שנתייחדה ולפ"ז נראה לי דבר ברור דכל שגיזם עליה לחנקה הנה גם הרצון הוה אונס ובזה שוב אינה נאסרת מחמת היחוד ויעוין בהפלאה כתובות כ"ו תוס' ד"ה ע"י נפשות דכל שנבעלה באונס סוף שנתרצית מחמת פחד מיתה הו"ל אונס ע"ש וע"כ שוב שייך טעם ענ"ב ואף שאמרה שהיא אנוסה גם בזה חיישינן דערומי קא מערמת. וע"כ אם הבעל אינו מאמין לדבריה בודאי מותרת אמנם יזהירו להבעל שלא יניחה בלי שום אדם וישגיח על הבן שלא יחטא ולא יהיה לו שום עסק עמה ואם יסע מביתו יצוה להשגיח עליהם. ובדבר השאלה השניה הנה אין להאריך כי חולי גילדנע אדער ל"ע כבר נתבאר בהרבה שו"ת וגם אני הארכתי בזה שאין לו עסק עם ראיית דם המקור ויעשה עפ"י בדיקת מוהרי"ל ומהרי"ו כמו שהאריך הנוב"י ובשו"ת חת"ס אשר כתב מעלתו. דברי הכותב בנחיצה הצעיר:
641
642שלום להרב המופלג בתורה וכו' מוה' משה זאב נ"י מו"ץ דק"ק פיטרא:
642
643מכתבו הגיעני כמו רגע. והנה אעתיק השאלה כמו שביקש איש אחד מכפר שמו ר' מיכל שהיה חייב על טראטין בעיר יאס סך שמונה ושמונים אדומים ויען שמהכפר לא שכיח עו"ש ולא ב"ד ליאס וכבר הגיע הזמ"פ מהחובות לזאת בא ר' מיכל העירה ומסר הסך הנ"ל לגיסו ר' צבי וביקש מאתו לשלוח המעות להמלוים שלו ליאס וטוען ר' מיכל שבפירוש דבר עם ר"צ לשלוח המעות ליאס ע"י מוקדם דייקא באופן שבאם יקדים לנסוע הפאסט מגילעגינהייט ישלח דייקא ע"י הפאסט ובאם שיקדים הגילי"ג ישלח ע"י גיל"ג כי רצונו לקום בהמנותא לפרוע להמלוים בזמן היותר מוקדם האפשרי וקבל ממנו ר"צ המעות ולא קיים כפי המדובר כ"א שלח מעותיו ע"י קרובו של ר"צ ביום ג' והפאסט הלך מכאן ביום א' שלפניו והנה השליח הנ"ל שהוליך המעות הנ"ל ברח עם המעות הנ"ל ועוד עם איזה סך מה ששלח על ידו גם אחיו של ר"ץ הנ"ל ולא נודע מקומו איה והנה כהיום בא ר"מ הנ"ל ותובע מגיסו ר"צ הנ"ל שהוא חייב בההיזק משני טעמים א' כי ר"צ שינה בהשליחות שהי' לו לשלוח המעות ע"י הפאסט המוקדם כפי המדובר שהיה ביניהם ועוד טוען ר"מ הנ"ל שאפילו אם הי' נוסע האיש הנ"ל קרובו של ר"ץ במוקדם מהפאסט לא היה לו לשלוח ע"י איש כזה שאינו נאמן אצלו כי הוא גלמוד בלי אשה ובנים ובלי נכסים והוא גר מארץ נכרי' ע"כ תוכן השאלה. ולפענ"ד במ"ש מעלתו בטענה הראשונה יפה כתב מעלתו שישבע ר"צ ע"ז אמנם אף אם יתברר זאת הנה מעלתו כתב דאם מחמת השינוי בא ההיזק דחייב וציין מעלתו בש"ך סימן קפ"ג ס"ק ט' אמת שנמצא שם זאת והדברים פשוטים ובאמת שאף אם אין ההיזק בא מחמת השינוי כל ששינה נעשה המעות הלואה אצלו וחייב באונסין כמ"ש המשנה למלך פ"א משלוחין שבתשובת ב"י חולק על המבי"ט בזה וכ"כ הקצה"ח שם ועיין כתובות שם מ"ש בזה ולא הבינותי תירוצו. והנה לכאורה יש לחייבו בלא"ה דהא הי' המעות לא צרור ולא חתום וא"כ חייב בגניבה ואבידה אף שלא נשתמש בהם ואם נשתמש חייב באונסין וכאן לא הוה אונס כיון דזה א"ל שלא ישלח ע"י שליח אם הפאסט מוקדם וזה שינה ואף שזה היה נאמן בעיניו מ"מ לא הוה אונס גמור וקרוב לפשיעה שיתן כ"כ מעות לאיש ריק כזה ואף שזה טוען שכבר שלח עמו אז סחורה הנה אינו דומה סחורה שיהיה הגניבה ניכר משא"כ מעות שיוכל להטמין בל יוודע לאיש ואין סימן במטבע וגם סך רב כזה פשיטא דלא מקרי אונס מיהו השליח אסור לשנות ולא הוה ש"ש כלל כמ"ש הב"י ביו"ד סימן קס"ט שביאר הדברים כן וא"כ לא נעשה ש"ש וכל שלא נשתמש פטור ודברי הש"ך בחו"מ סימן קכ"א ס"ק ל"ה תמוהין ויגעתי ומצאתי בכתובות שם שעמד עליו ונהניתי ועיין בית שמואל סימן ל"ה ס"ק כ"א ובגליון כתבתי שם דא"י להחליף כלל ע"ש בהגהותיי על הש"ע שם הנקרא שי למורה וע"כ משום זה פטור אבל כל ששינה בשליחות חייב כדבר האמור וגם באמת זה קרוב לפשיעה וכמ"ש וע"כ לפענ"ד ברור שר' צבי חייב בזה לשלם כשישבע ר' מיכל שכן התנה עמו ואם לא ישבע ר"מ ג"כ נראה לפענ"ד דזה מקרי קרוב לפשיעה ששלח ביד נער כזה סך רב כזה והוא אמר עכ"פ עם גילעגינהייט בטוח וע"כ אם לא ישבע ר"מ ולא ר"צ יבצעו תמימים אבל כשישבע ר' מיכל שכן התנה עמו מחויב ר' צבי לשלם כיון ששינה:
643
644שלום וכ"ט לכבוד ש"ב הרב הגאון החו"ב המפורסים מוה' יצחק שמעלקיס נ"י האבד"ק ברזאן:
644
645מכתבו מגלה עפה הגיעני ע"י העלובה בריינא ואני יושב קרית חוצות כדרכי ומחוסר ספרים עקריים ובכ"ז חשתי ולא התמהמתי לעבור על בתרי דבריו והנה הוגעתני בדבריך ולא מצאתי יסוד מוסד על מה אדני הפלפול הטבעו והנה עיינתי בראשית דברי מעל' שחקר בצדדי היתרים והנה ראיתי שיסוד דבריו אם גילעהמט הוי סימן מובהק ואם מה שנשען על שטאלץ וגילעהמט ידו ורגלו השמאלית הוי ס"ב או ג' סמנים וגם מה שאמר מברזאן או נאריוב אי הוה כשם עירו וגם אם ד' ילדים הוי סימן ע"י המנין והנה מאד מאד יפלא שכיון שהי' גילעהמט על ידו ועל רגלו השמאלית האיך הי' יכול ללכת על שטאלץ כי השטאלץ היא למי שנקטעה רגלו או שבר ברגלו מועיל השטאלץ והיא פוסח על רגלו השנית ונשען על השטאלץ אבל אם הוא גילעהמט ל"מ שום שטאלץ בזה ואדרבה מגרע גרע וגם לא הבנתי אף אם נחזיק שהשטאלץ מועיל גם אם הוא גילעהמט והוא נושא הרגל כלו ונשען על השטאלץ ובכבדות נושא הרגל כלו בכ"ז לא הבינותי מה שראיתי בגביית עדות שמעיד ר' נטע שראה אדם אחד על הפריט בריקל והי' אדם חלש וחולה ונשען על שטאלץ ונהג בכבדות רגליו וידו השמאלית היתה מרתת מאד וכן העידה האשה וויטיא שהכה עם השטאלץ על רגלו ושאלה אותו למה מכה רגלו ואמר שאינו מרגיש שום כאב על רגלו שקשה כעץ והנה אם הי' גילעהמט ידו השמאלית איך הי' ידו השמאלית מרתת והלא כיון שהי' גילעהמט א"י לזוז כלל ידו והיד היא כעץ וגם איך הכה בשטאלץ על רגלו ואף שנדחוק דהי' מכה בידו הימנית על רגלו עם השטאלץ עכ"פ לא הי' גילעהמט כ"כ שא"י לזוז ידו ורגלו ואיך הי' לו כח להכות בשטאלץ על רגלו וא"כ נראה שלא הי' גילעהמט בידו השמאלית וא"כ יש סתירה שהרי האשה העלובה בריינא אמרה שהי' גילעהמט על ידו ורגלו השמאלית ואם נאמר שלא הי' גילעהמט הוא סותר דברים שאמרה שהי' גילעהמט ואם נאמר שנרפא קצת אחת והוקל חליו והי' יכול לזוז ידו שוב עכ"פ סימן אין כאן שהרי האיש שהכרנו בברזאן הי' גילעהמט ועכ"פ נשתנה ממה שהי' ושוב אין לנו הסימן שזה האיש שאנו מבקשים וממילא אין מקום לפלפולו אם מה שהי' גילעהמט בידו וברגלו הוי כשני סימנים אמצעים דהא באמת לא הי' גילעהמט על ידו רק שהי' מרתת ועל רגלו הי' גילעהמט וא"כ זה אינו שני סימנים אמצעים וגם מה שנשען על שטאלץ כבר כתבתי שכפי השכל האנושי וכן שאלתי לכמה אנשים ואמרו לי שאם היא גילעהמט לא יוכל להשען על השטאלץ וא"כ איפוא אין זה האיש שאנו מבקשים וגם הרי לא הוזכר בשניהם ששמו הי' כך ולא שם אביו ושם עירו גם הוא בספק אם מנארייב או מברזאן ואף אם נימא לתרץ כיון שהוא סמוך לברזאן נקרא על שם ברזאן כדבר האמור בשו"ת בית אפרים היינו אם הי' מנארייב והי' אומר שהוא מברזאן שייך לומר שמפני שנאריוב עיר קטנה וסמוכה לברזאן קרא אותו על שם עיר ברזאן אבל אם היא מברזאן ואמר נאריוב לא שייך זאת ומה שכתב מעלתו מפני שהי' דר בנאריוב אבל כיון שכבר עקר דירתו לברזאן ומהגם שהיא ילידי ק' ברזאן ובעת נסעו מברזאן למה יאמר שהוא מנאריוב וגם כל הדברים שפלפל בשו"ת בית אפרים אף שאינו לפני זה דוקא אם הי' יודעים שמו ושם אביו רק שאמר שם עיר אחרת מה שהיינו יודעים שזה שמו פב"פ הי' מעיר אחרת ע"ז מתרצין דבריו שהי' סמוך אבל אם אין אנו יודעים שמו ושם אביו ורק מצד העיר אנו מוכיחין וכיון שזה בספק לא נוכל למצוא היתר בזה וגם הסי' הילדים שהן ד' זה אינו סי' וע' בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ל"ו מ"ש בזה ובמח"כ לא זכר שנחלקו בזה המ"ב והטו"ז ובתשובה הארכתי בזה לבאר הדברים אבל לפע"ד כ"ז באם אומר על אנשים נפרדים שנתקבצו והי' ביחד זה הוי סימן במנין אבל מה שאומר שהי' לו ד' ילדים זה אינו סימן כלל שהרבה אנשים שיש להם ד' ילדים וע"כ לפענ"ד לא מצאתי מקום להתיר וע"כ לא עיינתי בפלפולו שכל פלפלו היא רק על יסודות ההיתר שבנה וכיון שהיסוד רעיא אומר לטחי טפל ויפול ובאמת דברי פלפולו יש מקום לסתור וקצתם מופרכים מעליהם אבל כ"ז אינו מזיק ועכ"פ פטפוטי דאורייתא הם אבל לבנות יסוד ע"ז אין בידי והשם ירחם עלי' כי גם הב"ד שגבו עדות בק' טשערנאוויץ כתבו שאין בהגב"ע ממש רק להפצרת האשה נתנו בידה ועלובה עיסה וכו' והנה במה שהעיד הקברן ר' פרץ ור' רפאל שהי' כמה ארחי ופרחי בעת שקברו את האיש שהי' הולך על השטאלץ ואמרו ארחי ופרחי שהמה מכירים אותו שהי' לו אשה וד' ילדים והאשה מפרנסת עצמה במעשה ידי' שתופרת במחט והאורחי ופרחי שהגידו זאת לא ידעו הקברנים הנ"ל מי המה והנה באמת כבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים אי ע"א באשה נאמן מה"ת והרשב"א והריב"ש דעתם דאינו נאמן רק מדבריהם ובשו"ת נוב"י מהד"ק חאה"ע סי' ל"ג דעתו שע"א בעצמו היא מה"ת דשייך מלתא דעל"ג ולא משקר דיתפס בשקרו אבל עד מפי עד לא יתפס בשקרו שיוכל לומר העד הראשון כזב לי זה אינו רק מדרבנן ובזה ביאר לשון הרמב"ם סוף הלכות גרושין הלכה כ"ט וכבר קדמו בשו"ת תשב"ץ ח"א מס' ע"ז והנמשך יעו"ש ובאמת שדברי הרמב"ם פ"ב מעדות ה"ב עומד כנגדו וע"ש מה שנדחק בזה ולפענ"ד נראה בכוונת הרמב"ם דהנה באמת כלם תמהו דאיך האמינו חכמים ע"א וגם פסולי עדות יעקרו דבר מה"ת וע' בתוס' יבמות פ"ח ולפענ"ד נראה דזה רצה לישב בצחות לשונו דהנה באמת התורה אמרה לא יקום ע"א באיש וגזה"כ שע"א אינו נאמן ומכ"ש בדבר שבערוה ומכ"ש פסולי עדות אך נראה כיון שנוכל לומר שלא הקפידה תורה על משפטי העדות כ"א בדבר שאינו עומד להגלות א"כ שוב אף שהתורה סתמה דברי' כל שראו חכמים מפני תק"ע להאמין לע"א ולפסולי עדות משום תקנות עגונות שוב לא עקרו דבר תורה שבאמת התורה לא אמרה רק בדבר דאינו עביד לגלוי וכל שלא עקרו דברי התורה בפירוש שוב יוכלו לעשות מפני תקנת חכמים וז"ב כשמש ולפ"ז באמת הדבר ברור שאינו רק מדבריהם רק שכל שהתורה לא דברה בפירוש שוב הי' יכולת בידם לעקור כיון שאין עקירה בפירוש ושוב כל שהאמינו חכמים יוכל להיות נאמן גם מה"ת דחז"ל לא עקרו דבר תורה בפירוש ובזה יש לישב כל קושית הנוב"י שם ועכ"פ כאן שהגידו מפי ארחי ופרחי ולא ידעו שמותם שאינו עביד לגלוי כלל בודאי לא האמינו חז"ל כנלפע"ד ברור:
645
646שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג השנון זית רענן מוה' שמואל יצחק שור נ"י
646
647הגיעני מכתבו היום ואני יושב קרית חוצות ועוסק ברפואות ומחוסר ספרים מצורף לזה אשר עניתי בצום ובכ"ז אשיב בקצרה וז"ת שאלתו איש אחד חלה את חליו ל"ע אשר ימות בה ויען כי לא היה לו לא אשה ולא בנים ר"ל קרא לאחד מאוהביו ומסר בידו את כל ממונו עם הח"כ וועקסלין שהיו לו על אנשים אחרים בתורת פקדון וקודם מותו צוה לו אשר יתן מאה ר"כ להח"ק דק' וח"כ שיש תח"י ע"ס מאה וחמשים ר"כ כאשר יגבה אותם יכתוב עבורם ס"ת ואחרי אשר האיש הנ"ל הלך לעולמו וחיים לן ולכל ישראל שבק רצו אנשי הקהל דק' לשנות המעות לצורך בנין בית המדרש כי הבהמ"ד נוטה ליפול וכותליו מתמוטטים והאיש הנפקד הנ"ל לא רצה לשנות מצוואת הנפטר ולא הניחו לקבור המת עד שימסור הח"כ ליד שליש עד שיקוב הדין ביניהם אם מותר לשנות המעות הנ"ל וכן עשה וכעת נפשם לשאול הגיע אם מותר לשנות גם אומרים כי אין מאמינים לו כלל שכן צוה לו הנפטר ז"ת השאלה. הנה מעלתו פלפל בחכמה מכל מקום לענין דינא נראה לפענ"ד דאם אין להם מקום לבנות הבהמ"ד יכולים לשנותו דבאמת דברי הרא"ש סותרים למ"ש המרדכי וכמו שהאריכו הש"ך והפוסקים שם ומ"ש מעלתו עפ"י דברי הט"ז הנה באמת כל הפוסקים חלוקים על דברי הט"ז והש"ך והמ"א לא ס"ל כן יעו"ש ועיין בחבורי יד שאול סימן רכ"ט ובמגן גבורים סימן קנ"ג. אמנם יש לי עוד סמך דאפילו אם נימא דאין לשנות לקדושה קלה לפענ"ד בס"ת דבאמת שיטת הרא"ש והטור סימן ע"ר דאין מצוה בזמן הזה בכתיבת ס"ת ואפילו לדברי הע"ז שם מ"מ כל שעכ"פ בהמ"ד נתקלקל ודאי מצוה רבה להתפלל וללמוד שם ודאי עכ"פ לא מקרי קדושה קלה נגד ס"ת ובפרט דס"ת ישנו שם עוד ס"ת ובהמ"ד אף שיש שם עוד קלויז מ"מ הן רבים עתה ת"ל אנשי העיר כן ירבה הצריכים לבהכ"נ ובפרט שיש לחוש שאנשי העיר אולי מתפללים תפלת אשכנזים והקלויז הם ספרדים ויש בלבול הדעת וגם שינוי בענין תפילין בחוה"מ וכדומה וע"כ לפענ"ד יכולין לשנות וללקחו לבנין בהמ"ד. וליתר שאת יחייבו עצמם זט"ה במא"ה שאם ירווח להם הזמן יכתבו ס"ת לשמו של המנוח ואז יצאו ידי שניהם. ולדעתי גם להנפטר יש נייחא כשיתפללו וילמדו שם וגם יאמרו קדיש עבור נשמת המנוח. ועיין ב"ק דף ב' דאין מחייבין אותו לקנות מיד ואף דכתבתי ביד שאול סימן רי"ט דשם מיירי בנדרי רשות ולא בנדרי מצוה הא הבאתי שם דברי המהרי"ט והשיטה שם דגם בנדרי מצוה הוא כן וא"כ יוכלו להמתין עם כתיבת ס"ת לזמן שימצאו מקום רווחא כנלפענ"ד:
647
648שלום להרב המופלג בתורה ויראה מוה' יעקב מענדיל פרידמאן דומ"ץ ד"ק נאדבורנא נ"י:
648
649ע"ד השאלה בראובן שמכר פרה לשמעון בעד כו"כ ותנאי מפורש הי' בין הלוקח והמוכר קודם גמר המכר שאם תהיה הפרה טריפה שיתן בעדה פחות ועל אופן זה משך הלוקח הפרה ושילם לו סך כפי דמי טריפה ונ"ח הלוקח להמוכר כפי דמי כשרה וקודם השחיטה מכר הלוקח הפרה לאיזה סוחר אשר קנה הפרה לגדלה ושילם במיטב וכאשר שמע זאת המוכר תבע את הלוקח לשלם לו כדמי כשרה והלוקח השיב א"י אם נתחייבתי לך כי שמא יהי' הפרה טריפה אחר השחיטה ז"ת השאלה. הנה לפענ"ד בזמן הזה אינן רוב כשירות דטריפות מצוי כמו הכשרות ועיין מג"א סימן תצ"ח ויעוין בשו"ת שאגת אריה הלכות יו"ט סימן ס"ד דעכשיו כיון שרוב טריפות אף שהוא מחמת חומרא אסור לשחוט ביו"ט עכ"פ רוב כשירות אין כאן. ושוב הו"ל אינו יודע אם נתחייבתי ופטור ולפענ"ד גם על דברת הסמ"ע יש לדון בזמנינו אם אירע דאין כאן רוב. והנני הדוש"ת הצעיר:
649
650שלום לכבוד הרבני המופלג החריף מוה' משה הכהן ר"פ נ"י:
650
651מכתבך מסר לי הרב המופלג נ"י. והנה בכל עוצם המון הטרדות אמרתי לעיין בדבריך הנעימים. והנה באמת נהניתי עד מאד אשר איש צעיר לימים יתהלך ברחבה בדרכי הפלפול ולהעלותם מעלה מעלה. הטבת לראות לפלפל ולסלסל להלכה אך למען הראותך כי השקפתי בדבריך אמרתי לכתוב על שורש דבריך אשר הקשית בהא דתרי ותרי וניסת לאחד מעדיה ואמרה ברי לי והקשית מהא דאמרו בגיטין דף פ"ב בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מ"ט קידושי ראובן אהני קידושי שמעון לא אהני ופירש"י כיון דאמר חוץ מראובן לא אסרה על שום אדם שהרי אסורה ועומדת על הכל חוץ מראובן א"כ גם הכא לא אהני קידושין מידי שהרי בלא"ה אסורה לכל העולם לא אהני הקידושין מידי ובזה העלית ציצין ופרחים נעימים בחריפות. אמנם לפענ"ד כל היסוד אינו נכון דשאני התם כיון שראובן קדשה חוץ משמעון א"כ אסורה לכל העולם מחמת ראובן ושוב לא אהני מידי קידושי שמעון אבל כאן לפי דברי העד שאומר שמת הרי מותרת לכל אדם רק שאנן לא מהמנינן ליה אבל קידושין יש לו והוא אומר שמת והיא גם היא אמרה ברי לי שפיר אהני קידושין שלו לאוסרה לכל העולם שהרי לפי דבריו היתה מותרת לכל העולם ושאני התם דאף לפי דבריו לא אהני קידושין שלו:
651
652להרב מוה' דוד נתן בהרב אבד"ק קרעטשניב במדינת אונגרין:
652
653ע"ד שאלתו איש אחד נתארח בקהל' מוטל על ערש דוי ר"ל ושאלו אותו מאיזה עיר הוא ומה שמו ואם יש לו אשה ובנים והשיב מקרעטשניב סמוך לסיגיט ושמו חיים צבי ויש לו אשה ובנים והם לומדים אצל מלמד ובן אחד יש לו והוא סנדלר וגם מצאו אצלו הרייזע פאסס שלו וצואת של אביו המנוח וסימנים הי' לו על פרצוף פנים עם החוטם שלו היינו חוטמו ארוך וחצי החוטם הוא גרא שווארץ על לחיו השמאלי אצל הזקן שומא שחורה עין ימין הוא רע ואח"כ מת ביום וא"ו וישב ויש כאן כמה ספיקות שלא הזכיר שם אביו גם אם אלו הסימנים הוו ס"מ ז"ת השאלה. הנה מ"ש דשני סימנים אמצעיים היה כסימן מובהק כ"כ בשו"ת אא"ז הפ"י וכ"כ הגאון בעל אהע"ז אך מה שחשש כיון דאמר שיש לו בנים ואחד סנדלר ונמצא שאין לו רק אחד והוא חייט וחושש שמא שקורי משקר וע"ז כתב די"ל במה דאתכחש אתכחש ולא בהשאר וכן קי"ל כמבואר בחו"מ סי' קמ"ו וא"כ ק"ו דמה בעדים אמרינן כן מכ"ש בזה. והנה לפענ"ד אינו כן דכאן לא ידענו מי הוא רק ממה שמצאנו שכן הוא בקרעטשניב וכל שאין מוצאים כמו שאמר חיישינן דלמא אחר הוא כמ"ש מעלתו בשם המאיר נתיבים סי' פ"ח. אך לפענ"ד כיון דהסי' אמצעיים מבררים שהוא הוא א"כ לא משגיחין בדבריו במה שאמר שהיו לו בנים וסנדלר כמ"ש בשו"ת משאת בנימן סי' ק"ח שיש לתלות שטעו העדים וכעין זה כתב בשו"ת הר"ן סימן ל"ג ובתשובה הארכתי. דברי הצעיר:
653
654שלום וכ"ט אל הרב המופלג מוה' צבי ארי' מו"ץ נ"י בק' זאבנא:
654
655מכתבו הגיעני היום בש"ק תצוה אשר כתב לבאר לו הפשט מה דאיתא בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכל בני היישובים השייכים לבית החיים של איזה העיר שייכים להב"ד של אותו העיר אם הפשט הוא ששייכים רק עם ד"ת להזמין אותם לד"ת ולא יוכל לסרב נגדם לאמור כי ע"פ חק תמלכות שייכים אנחנו לעיר האחרת אשר רחוקה מאתנו אבל עם דברים אחרים אינם שייכים להב"ד של אותו העיר ששייכים לבית החיים שלהם רק להב"ד שבעיר ששייכים לנתינת מסים או ששייכים גם עם דברים אחרים השייך לב"ד דהיינו שהב"ד הקרוב להם ימנו להם שו"ב כרצונם ובלתי רשותם אסור לשום שו"ב לשחוט בהיישובים האלו עכ"ד מעלתו בקיצור. והנה בדברים כאלו הנה מצינו בכמה מקומות שמה ששייך לבית החיים הוא בכלל העיר והרבה פעמים מצינו שתלוי בענין נתינת המסים וכבר הארכתי בזה בתשובה לק"ק אולינאב וקצת רמז מזה בספר נבל עשור שם מביא קצת מדבריי מ"מ בכה"ג שמעידים שהיה להם חזקה שלא היה שו"ב רק מהעיר הקרובה השייכים לבית החיים פשיטא דגדולה חזקה ואותה העיר הקרובה צריך שיהיה להם לשו"ב ובענינים האלו א"א לברר עפ"י הדין כי אם ע"פ חזקה וז"ב ופשוט:
655
656שלום וכ"ט אל כבוד הרבני המופלג השנון מוה' יהודה גרשון פיק האלץ נ"י:
656
657מכתבו הגיעני כמו רגע ומעלתו יודע טרדותי וכאשר היה הנה ראה כי לא יכולתי לדבר דבר עמו ולמה יטריחני בדברים פשוטים. מ"ש על דברת הגהותי בי"ד סי' ל"ו. במח"כ לא הבין כוונתי דאני אומר שלא היה כלל מתחלה כט"ד ומתחלה היה פחות מכט"ד וצמקה מקצתה וא"כ כשר הי' מתחלה דלא הוה רק דלדול בעלמא כל שהוא פחות מכט"ד וז"פ. ומ"ש בשאלה השניה לענין הוצאה בשבת שבימות החורף שכיח פרצות בהגדרים שסביב הגינות אשר בתוך העיר והם פחותים מעשר רק על בקעו בה רבים אנו דנים ע"כ שאלתו. חנה באמת דברי המג"א אין להם הכרע ודברי המג"א הם מרש"י ואדרבא משמע דוקא כשהוא מטונף דאל"כ למה פירש רש"י כן וכן נראה מדברי הריטב"א שם וכן בהגהת אשר"י. והטעם נראה לי דכל שאינו מטונף מי יוכל לשער אם רבים בוקעים בו או לא אבל כל שהוא מטונף ודאי אין רבים בוקעים בו ואף שבפרמ"ג לא משמע כן לפענ"ד העיקר כמו שנראה מרש"י וריטב"א והג"א והמ"א. דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
657
658שלום לכבוד הרב החריף המופלג החסיד מוה' אלכסנדר סענדר נ"י אבד"ק קאזווע:
658
659לדבר הזה יסלח כי לא כתבתי מכתב מיוחד כי אני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח וקשה עלי לכתוב מכתב מיוחד. לפענ"ד יש לכתוב חיים יודא באל"ף לבסוף כי אחר ששם אביו הי' ארי' ליב ולא היה מקום לקרותו יהודה בה"א ע"ש גור אריה יהודה ע"כ שינו שמו לקרותו יודא בא' כדי שלא לטעות ועיין ט"ז בשם יהודה ובשו"ת כנסת יחזקאל. ולענין שם ליבש יש לכתוב בלא וא"ו ולדעתי אין לכתוב רק ליב כי שם הגיגועין אין צריך לכתוב בגט והכל יודעים כי מי ששמו ליב קורין בשם גיעגועין ליבש דברי הכותב בנחיצה הצעיר:
659
660שלום וכ"ט להרב המופלג ומופלא וכו' מוה' מיכאל דייטש נ"י אבד"ק שאוועל:
660
661מכתבו הגיעני ש"ק העבר ואף שהביאה הב"ד כמה מכתבים נתתי לזה קדימה יען כי הוא לאפרושי מאיסורא. והנה במ"ש דבשם דוב שנכתב חסר וי"ו כתבתי למעלתו שכשר בדיעבד ונסתפק מעלתו אם אפילו לא נתן הגט רק שנכתב כשר כן הוא כי אחרי צאת מכתבי למעלתו חפשתי בספרי כת"י שכתבתי על הנ"ש וקראתיו חלק לשבעה כתבתי דכשר אם נכתב דב והרגשתי בכל מ"ש למעלתו אך כעת בבוא מכתבו. והנה במ"ש מעלתו ישעיהו יוסף דמתקרי שעיה הנה באמת יותר טוב לכתוב ישעיה חסר וי"ו דאף אם שמו ישעיהו מלא וי"ו ונכתב חסר הוה כחניכא כמ"ש הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סימן צ' בשם אליהו משא"כ להיפוך הוה שינוי השם ע"ש. ומ"ש מעלתו בשם הרב הגאון מוהר"ש קליגער הנה קושית השואל שם דאם שמו ישעיה חסר הוה שינוי השם היא קושיא גדולה. ומ"ש שהוא יישב הדברים הנה ספרו אינו ת"י אבל דרכו ידעתי והוא שם הרכסים לבקעה ובפרט בשמות אשר צריך מתינות רב להתיישב בדברים והוא מהיר. ומ"ש מעלתו ליישב חי נפשי כי לא ידעתי וע"כ טוב היה יותר לכתוב ישעיה חסר או לכתוב שני גיטין. והנה נתיישבתי בדבר דיותר טוב לכתוב חסר דהנה בתשובה לק"ק סטרעליסק כתבתי בשמות נשים ואנשים שהי' צריך לכתוב מלא וכתב חסר שם כתבתי דבאמת כל שע"מ כרתי וכמו דקיי"ל בסימן קל"ו א"כ מה איכפת לן במ"ש שינוי השם הא הע"מ יודעים שזהו המגרש אך דמודה הוא במזויף מתוכו. והנה התה"ד סימן רכ"ד צדד הרבה בדברי התוס' בגיטין דף ד' דכל דלא שייך שקרא לא אכפת לן במזויף מתוכו רק שגזרו חתימה אטו כתיבה וצדד התה"ד דדוקא בלשמה כתבו כן וגם דלפי המסקנא אף במזוייף מתוכו כשר ואף דלא מסיק הכי מ"מ בשו"ת מהר"ם מינץ ז"ל צידד ג"כ בזה וכתב דכל דלא שינה בפועל רק שחסר בשב וא"ת בזה ודאי כשר אף שמזוייף מתוכו ע"ש ולפ"ז כל שכתב חסר והיה צריך להיות מלא עכ"פ לא שינה רק בשב וא"ת כשר משא"כ אם כתב מלא וצ"ל חסר הוה שינה בפועל ולפ"ז גם בישעיה אם כתב חסר והי' צ"ל מלא מ"מ לא שינה בפועל וע"כ תמיד יש לכתוב ישעי' ואליה וכדומה הכל חסר וגם לפענ"ד כל שספק אם נקרא חסר או מלא בכה"ג ודאי לא הוה מזויף מתוכו דמי יודע אם לא היה שמו כך בבירור ועכ"פ היה טוב יותר לכתוב חסר וכן בדב אף אם צריך לכתוב מלא וכתב חסר כשר. וע"כ לפענ"ד אם בניקל לכתוב גט אחר ודאי טוב ועכ"פ יכתוב שני גיטין ומהתימה על מעלתו שלמה הכניס עצמו להספק בדבר שהורו הגאונים שצריך לכתוב שני גיטין וסמך עצמו על משענת קנה רצוץ. דברי הכותב בנחיצה:
661
662שלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף ושנון זית רענן בנש"ק מוה' יהושע הורוויטץ נ"י:
662
663מכתבו הגיעני היום ואני יושב קרית חוצות שותה מי מעין הקשה למעיין ומחוסר ספרים והנה אמרתי לרשום בקצרה. מה שהקשה על שיטת הרמב"ם דשלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים ממדרש פ' חקת כבר קדמו בשאגת אריה כמדומה סי' כ"ט או סי' למ"ד כי אינו כעת לפני. ומה שהקשה על דברת התוס' בשבת דף ע' ד"ה ועל כולן שהקשה על רש"י שכתב דכל דהכלל בל"ת והפרט בעשה אין דנין אותו בכלל ופרט והקשו דהא הכלל נמי כתיב בעשה דבשביעי תשבות. וע"ז הקשה מהירושלמי פרק כלל גדול ה"ב דאמרו שם דיהי' חייב על כל אחת ואחת כמה דתימר בשבת והשיבו דשאני שבת דכלל במקום אחד ובפרט במקום אחר משא"כ שכלל בצד הפרט וע"ז הקשה דגם בע"ז כלל במקום אחר והשיבו דכיון שיש כלל בצדו אפילו כלל במקום אחר נמי ע"ש וא"כ הרי כאן כלל בצד הפרט דביום השביעי תשבות נאמר בצד הפרט דחריש וקציר. ע"ש הנה לכאורה קושיתו עצומה. אמנם נראה דבאמת שאני בזה דהכלל שנאמר בצדו הוא בעשה והכלל שנאמר במקום אחר הוא בל"ת. ומעתה שפיר הקשו על רש"י דעל מה שהכלל בל"ת והפרט הוא בעשה זה לא מועיל דהרי גם אצל פרט העשה יש כלל בצדו ועל מה שהפרט במקום אחד והכלל במקום אחר יש חסרון דהא יש גם בעשה כלל ודו"ק ועיין ראב"ן דף ק"מ ובמלא רועים בכללותיו מה שהאריך בענין זה אבל לא הרגיש בדברי הירושלמי הנ"ל ועיין בספר הנחמד דברי אמת מהגאון בנר דוד ז"ל דף מ"ז בקונטרס הששי:
663
664שלום וכ"ט אל הרבני המופלג החריף מוה' אהרן הכהן נ"י:
664
665מכתבו הגיעני תמול בש"ק. והנה מה שתמה על קושית השואל בחיבורי שואל ומשיב ח"א סימן קס"ד בזה הרגישו התוס' בגיטין דף ל"ז ד"ה שאני משכון ומ"ש לחלק מבואר בדברי התוס' שם דלא כמ"ש וגם גוף הסברא לחלק דבנכרי עדיף מישראל הוא תימה דהרי מה דבע"ח קונה משכון נלמד ממ"ש ולך תהיה צדקה וא"כ גם בנכרי ע"כ דיליף מזה וא"כ ממילא יש חילוק בין בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו גם בנכרי זה תורף דבריו. הנה מאד תמהני דכי חשידנא שיהי' בהעלם עין ממני דברי התוס' ומה גם דהרי השואל כתב דבשעת הלואתו הוה קנין כל דהו וזה יוצא מתוך דברי התוס' אלו. אך באמת השואל יפה הקשה דבאמת גוף סברת התוס' צריכים ביאור דלמה יועיל בשעת הלואתו ובקרא לא כתיב בשעת הלואתו רק שלא בשעת הלואתו ועיין ש"ך חו"מ ר"ס ע"ב מ"ש בשם הקדמונים דכלם פקפקו בזה. וע"ז הקשה השואל דאף דנימא בשעת הלוואתו הו"ל קנין כל דהו אכתי איך יופקע איסור בל יראה ע"י קנין כל דהו והיא קושיא גדולה. וע"ז כתבתי דבנכרי אם הי' קונה ע"כ לאו מקרא דולך תהיה צדקה דהא בנכרי לא שייך זה וע"כ דמצד הסברא כיון דיש לו שעבוד ע"כ קני וא"כ שוב היה קונה אף בשעת הלואה וע"כ דלא קנה מטעם דהשעבוד אינו קנין ובקרא אינו מבואר רק בישראל. ובזה מדוקדק היטב דברי התוס' במ"ש ועכו"ם שהלוה לישראל לא הוה קני עכו"ם מישראל לא מחייב ישראל דאלים שיעבודיה דלא חשוב מצוי ביד ישראל דדרשינן לא ימצא מי שמצוי בידו למעוטי ייחד לו בית ועיין מהרש"א שנדחק דמה ענין ייחד לו בית זה לגבי חמצו של עכו"ם ביד ישראל וכאן הוא להיפך. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר סברת התוס' דקשיא להו במה נפקע האיסור ע"י קנין כל דהו וע"ז כתבו דאם היה הנכרי קונה היה ע"כ משום דאלים שעבודו ולא מקרא דהקרא מיירי בישראל דכתיב ולך תהיה צדקה וע"כ מצד השיעבוד והיינו משום דאינו מצוי בידו וכמו בייחד לו בית דאף דקיבל אחריות מ"מ אינו מצוי בידו וע"כ דלא קנה עכו"ם מישראל כלל דהקרא בישראל הוא דכתיב וכמ"ש. שוב ראיתי במהרש"ל בחידושיו שכתב על התוס' דמ"מ משום טעמא לחוד דאינו מצוי אינו פוטרו מבל יראה מאחר שהוא שלו ממש אי לא דאפקעה עכו"ם בשעבודו מי הוה קני. הנה הרגיש בקושית השואל וכפי הנראה הבין כמ"ש בכוונת תירוצם ודו"ק וע"כ יעיין היטב בדבריי הנאמרים בקיצור וישים עין ולב ולא יקשה עוד. ומ"ש לתמוה בהא דאמרו בפסחים דף למ"ד למאן דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי למה לי לא ימצא. ולזה הקשה לפי דברי התוס' אצטריך לא ימצא לענין בע"ח קונה משכון הנה לדבריו יקשה הא אצטריך לא ימצא לייחד לו בית שמבואר בש"ס שם מקרא דלא ימצא. אבל לא הבין הפשט דקושית הש"ס אינו על הקרא דלא ימצא רק על הברייתא דאמר ת"ל לא ימצא דלמה לי' להברייתא הקרא הא גורם לממון כממון דמי ועובר וז"ב ופשוט. ומה שהקשה על התוס' דמדמה עכו"ם שהלוה לישראל לייחד לו בית והרי הטו"ז סימן ר"מ ס"ק ד' בישובו לדברי רבינו יונה יש מקום בראש לחלק. הנה אין התוס' משועבד לסברת רבינו יונה לפי דברת הט"ז ודו"ק:
665
666שלום וכ"ט אל הרבני המופלג מוה' יו"ט ליפמאן ראזען סופר דק"ק סקאלי:
666
667מכתבו הגיעני כמו רגע ואשיב על שאלותיו בקצרה ע"ד השאלה הראשונה ע"ד הבתים העשויים מעור אחד ממש שמרב דקות העור וגם מחמת שמותחין אותו מאד על הדפוס נעשה דק למאוד ובזמן לא כביר נעשה בשל ראש ובש"י נקבים בהזויות רק מחמת חתיכות הקלף שמדבקים בתוכם להחזיקם שקורין (פוטר) אין הנקבים נראים מעבר לעבר והעור העליון אשר השינין עשוין בו מנוקב ע"כ שאלתו. עיין בב"י סימן ל"ג ובש"ע שם ס"א דכתב דוקא שנקרעו בין בית לבית אבל לא מן הצדדים וה"ה למעלה ועיין מחצית השקל שם מה שהתרעם על מה שנוהגין הסופרים לחתוך למטה צדדי הבית והתנצלות שלו לא שייך ע"ז יעו"ש ועיין שו"ת אא"ז הפני יהושע בעל מג"ש סימן יו"ד דבשל יד ודאי יש לפסול ע"ש אמנם אף בשל ראש בכה"ג יש לפסול כנלפענ"ד. וע"ד השאלה השניה שמצא בכמה סת"ם מסופרים יראי השם שנכנס ירך הגימ"ל אל תחת גג הדל"ת והרי"ש באופן שאם נכסה ישאר תוך הדל"ת והרי"ש קו דק והנה הרמ"א באה"ע סימן קכ"ה כתב וז"ל ואם נכנס בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך דל"ת ונראה כה"א פסולה ע"כ שאלתו. עיין מגן גיבורים סימן ל"ב ס"ק כ"א שהארכנו הרבה בזה והעלינו דכל דלא ניכרת צורת האות ונשתנה עי"ז פסול בודאי וע"כ הדבר תלוי לפי הראות לעיני הסופר. והנה בס"ת אם אינו בשם בודאי יוכל לתקן ולכתוב מחדש אבל בשם צ"ע דאף דגם בשם בס"ת כשר של"כ ולא קי"ל כהגינת וורדים כמ"ש כל האחרונים מ"מ בכה"ג תלוי הדבר כמ"ש הר"י אכסנדרי בה"א אחרונה שבשם ועיין ביו"ד סימן ער"ו וביד שאול שם הארכתי וגם כאן אם אולי ניכר הצורה שוב הוה בגדר מוחק השם ע"כ צ"ע ותלוי לפי ראות המורה. על דברת הפ"מ אין הזמן מסכים לעיין כי הטרדות רבו כמו רבו:
667
668שלום וכ"ט אל כבוד החריף ובקי מופלג בתורה מוה' אלכסנדר שמואל היילפרין נ"י אבד"ק גאליגא:
668
669מכתבו הגיעני תמול לעת ערב ואני איני בקו הבריאה ד' ישלח דברו וירפאני וגם נאחז בסבך הטרדות אך למען כבודו ולמען למודו אמרתי להשיב. בדבר שאלתו שאחד נתן מורה שעות לבהמ"ד ותלאו על הקיר וע"ז רבו עליו אנשים והשליכו החוצה המ"ש וע"ז שאל אם יוכל לשאול עליו אי הוה כמובא ליד גבאי והאריך מעלתו בזה בפלפול. הנה הדברים פשוטים דמצי לשאול דע"כ לא נחלקו אם מועיל שאלה בבא ליד גזבר רק באם הנותן רוצה לחזור בו מדעתא דנפשי' אבל כאן שהוא חשב לעשות מצוה ולהעמיד מ"ש בבהמ"ד וכיון שרבו צריו והשליכו אותו החוצה א"כ הוא מוכרח להביאו לביתו ופשיטא דאדעתא דהכי לא נתן שיהי' עומדין עליו ככסלי לאוגיא והאי גברא חשב לעשות מצוה שיהי' תפארת לו מאדם ונהפוך הוא ובפרט לפמ"ש הנו"ב דמשום ספק הוא כאן הוה דבר ברור שחזרתו לא מלבו הוא רק מפני כי רבים צווחו עליו בי מדרשא. ומ"ש מעלתו להקשות על הנוב"י דהרי בקדשים שבא ליד כהן יכול לשאל אף דעור עולה לכהנים הנה מלבד דזה אינו ברור אף גם דהכהנים אינם מבוררים דיכול להיות לכהן אחד שבאותו משמר וכ"א אינו בעלים ידועים משא"כ בבא ליד גבאי דהגבאי הוא מבורר וז"ב ועכ"פ בנ"ד הדברים פשוטים דיכול לשאול עליו ואני מסופק אם צריך לשאול כלל דהוה אומדנא גדולה דאדעתא דהכי לא נתן אף שיש רבים שרוצים בזה מ"מ הוא חשב לעשות מצוה שלא יהי' למורת רוח לשום אדם ורק משום מהיות טוב יוכל לשאול עליו שלא מאותו בהמ"ד שהם נוגעים ויעשה פתח שאלמלי ידע שיהי' צעקת רבים לא נתן:
669
670שלום וכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג ותיק וחסיד מוה' נתן הלוי אבד"ק קילקיב נ"י:
670
671מכתבו הגיעני היום והוא יודע כי אני מחוסר ספרים ובכ"ז אמרתי יען כי ביקש ממני להשיב תיכף אמרתי לכתוב בקצרה. בדבר שאלתו אשה אחת שבדקה את עצמה תיכף אחר תשמיש בכתונת שלה ולמחר מצאה על הכתונת על מקום הבדיקה מראות לבינות מעורבות עם מראות אדומות ונראה ככתם אחד ולפי דבריה היה לה זה פעם שלישית ש"פ רצופים אחר תשמיש אך לא חששה לשאול וטמאה לעצמה עד כה ובפעם ג' נתעוררה לשאול להרופא והנה בעלה דרכו להוציא דם מפי האמה ובכל עת שיתייחם במלאכתו או במשאו וכבר מבואר בש"ע סימן ק"ץ ס"כ שבכה"ג תולה בבעלה. אמנם כיון שמצאה גם מראות לבנות ונראות ככתם אחד תו ליכא למיתלי האודם במידי כמבואר בדברי רמ"א בתשובה הובא בט"ז ס"ס ק"ץ וע"ז האריך מעלתו שיש לתלות הלובן בש"ז והאודם ג"כ ממנו. והנה הענין זה שלא תהי' בכלל רואה דם מחמת תשמיש בודאי הדבר פשוט כיון דביארו הפוסקים דרואה דם מחמת תשמיש משום ווסת נגעו בה והרי קיי"ל דאין בכתמים משום ווסת חוץ מכתמי עד הבדוק כמבואר בסימן ק"ץ ס"ג וכאן בעינן דוקא עד הבדוק לה כמבואר בט"ז ס"ק מ"א שם וכאן לא ביאר מעלתו אם הוא עד הבדוק לה. אמנם בגוף הדבר הנה הט"ז שם חולק על הרמ"א דאין ראיה במה שמצאה במקום אחד דניתלי זב"ז דיש לומר דמראות לבנות ממנה ואדומות ממנו וכ"ש הוא שהרי שם עכ"פ בא ממקור האשה ואפ"ה תלינן דלא בא ממקום אחד והכא ודאי דלא צריך להחזיק שבא האדום ממנה ואף אם נימא כהרמ"א וכמ"ש בחידושי להלכות נדה ובהגהותי יד שאול מ"מ כאן יש לצרף כיון שיש לתלות הלובן בבעל כמ"ש מעלתו ע"כ תלינן בבעל דבכתמים תלינן להקל. אמנם לפענ"ד יש להצריך לה טבילה עכ"פ שהרי בשו"ת מהר"ם מרוטענבורג סימן שע"ח כתב על הכתמים הלבנים שמוצאות הנשים הר"ש מטרעוויטש אסרה לבעלה וטעם שמא בשעה שמצאה הי' אדומות ועוד דלא ידענו מה הוי כמימי בשר צלי הרי דחשו על מראות הלבינות ע"כ שמא בשעה שמצאה הי' אדומים רק הגאונים התירו משום דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות בעת הזאת וע"כ כאן שראינו מקצת אודם ומקצת לבן בודאי אמרינן שגם זה הוה אודם אלא שהשתא נעשה לבן. ובזה יש לקיים דברי זקני הרמ"א ז"ל ודו"ק וליישב קושית הט"ז. אמנם בנ"ד אדרבה אם נימא דגם זה הי' אדום שוב בודאי תולין הכל בבעל ודו"ק. מ"ש לתמוה על שו"ת נוב"י מהד"ת סימן פ"ז והביא דברי השבות יעקב ח"ג ס"פ הנה אין אתי ספר שב"וי ולא אוכל לדון בזה. אבל הדין דין אמת. ואפשר שא"צ לטבול כלל ומ"מ יצוה מעלתו שתטבול ושלא תבדוק אחר תשמיש כמ"ש מעלתו אלה דברי הכותב בנחיצה:
671
672כן בא לפני הרבני המופלג מוה' משה מענדיל וויינרעב נ"י מראווא וסיפר לפני אונקא דילי' לאשר זה כמה אשר קונה חומץ מה' מיקאליש מפה למוכרו לאחדים וגם בעצמו עובד עבודה זו להחמיץ לחומץ ועתה בא אחד וערער שיש חשש שמא מעורב הגרונד והיסוד מחומץ יין נסך ומצא לו סמוכין מדברי שו"ת הגאון מהר"ם א"ש סימן ל"ז. והנה מתחלה נברר גוף הדין ואח"כ נבא לדברי מהר"ם א"ש ז"ל. הנה מלבד דכן אנו לוקחין חומץ מעכו"ם ולית מאן דחש לזה ואין פוצה פה ומצפצף אף גם שבעת בא הרבני הנ"ל היה אצלי איש אחד מביאלא ושמו ר"י ראזענטאהל והוא הגיד בפני כי הוא בעצמו היה עושה חומץ והגיד בתו"ע כי אין שום חשש תערובות יין וחומץ. והנה מבואר ביו"ד סימן קנ"ד ס"ו דאם ידוע שעכו"ם א' אינו מערב בו יין אעפ"י ששאר עכו"ם דרכם לערב בו יין מותר ליקח מכולן כ"ז שלא ידענו בוודאי שעירב בו דתלינן לקולא שמא לא ערבו בו יין וכן הסכימו הט"ז והש"ך והפר"ח ויש לי פלפול בדברי הט"ז ליישב קושיתו אבל גם הוא הסכים דבספק דרבנן מותר אפילו לכתחלה. ובלא"ה כבר נודע דאומן ובפרט תגר לא מרע אומנתי' ועיין מג"א סימן כ' מ"ש בזה ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סימן ל"ט ועיין מגן גבורים שם ובשו"ת פמ"א וכאן העיד ה' מיקאליש כי אין בו שום תערובות מיין וחומץ והוא אומן ותגר ובפרט שמלתא דעבידא לגלוי לא משקר כי יוכלו לנסותו ע"י הכעמיא פשיטא ופשיטא שאין לחוש לזה. ודברי הגאון מהר"ם א"ש הוא באופן שנודע בודאי שנעשה ע"י ששופכין חומץ יין נסך וגם שם אם יש מקום או שנמצא בעיר א' שאינו עושה יש מקום להקל. ועכ"פ בנ"ד שלא שמענו ולא ראינו שום פקפוק פשיטא דאין להחמיר והמחמיר אינו אלא מן המתמיהין:
672
673מענין עגונה ומתוך התשובה נודע השאלה:
673
674מכתבם הגיעני והנה יישר כוחכם מה שצדדתם בעדות עגונה זאת. והנה מה שחששתם על שהוא בערכאות. הנה כבר ביארתי בכמה תשובות שאין לחוש לזה ועיין בישועת יעקב שהעיד שהתיר עפ"י עדות ערכאות ואף שלא נודע אם הוא מסל"ת בכ"ז יש לסמוך על ערכאות. אמנם מה שחששתם מה שהגידו סתם ששמע שבא מכתב מהרעגירענג מ"ק קאשויא ל"ק טשעטשוויטץ שמת הערמאן שווארטץ והבאתם דברי הק"ע סימן קל"ט ואח"כ הבאתם דברי ק"ע סימן קמ"ח במחכת"ה חשבתם ששני בעלי תשובות הם והם בתשובת ב"י שהרב מוהר"י בכ"ש כתב לו שיש לפקפק על זה שאמר ששמעתי והב"י השיב לו שאין לחוש לזה והביא ראיה מהרמב"ם ואף דראייתו מרמב"ם אין ראיה כמ"ש המבי"ט ח"ב סימן ע"ח לחלק בין שאומר ששמע מפלוני ובין שאומר ששמע סתם וכפי הנראה סברתו הוא דבאם אומר ששמע סתם לא שייך מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי דמי יוכל להכחישו הא מ"מ יאמר ששמע אבל כשאומר ששמע מפלוני יוכל להכחישו הראשון ואף בעד מפי עד כתב הנ"ב דאינו רק מדרבנן שיש לחוש שיאמר שהעד הראשון משקר ועכ"פ מדרבנן ודאי מהימן אבל עכ"פ זה כשאומר שהראשון אמר לו אבל כל שאומר ששמע סתם ודאי לא מהימן ועיין ביו"ד סימן פ"א דמחלק בין צייד סתם בין שאמר מצייד פלוני. ולפ"ז גם כשאמר שמעתי מיהודים כל שלא הזכיר בפירוש ממי שמע לא מהימן ובק"ע סי' רל"ג לא העתיק יפה דברי המביט הנ"ל. עכ"פ בנ"ד ודאי דנוכל לסמוך על מה שאמר ששמע שבא מקאשויא לטשעטשוויטץ דזה ודאי עביד לגלויי ועיין בט"ז ס"ק ה' מ"ש להשיג על המ"ב ודבריו נכונים דאם הראשון מעיד ששמע מפלוני ג"כ אינו נאמן ובזה בודאי צדקו דברי הט"ז אבל במעיד סתם ששמע שמת בודאי אין משיאין. ומ"ש שר' משה לא הזכיר שמו ושם עירו. הנה לפענ"ד אני רואה בעדות ר' משה שמעיד על שמו ושם עירו שהרי מעיד שהיהודי בע"מ אמר לו שהאיש הערמאן שווארטץ נסע לטשעטשוויטץ וחלה שם ונלקח לשפיטאהל קאשויא והעיד ר' משה כי הוא לא מכיר להבעה"מ הנ"ל רק שהבעה"מ הכיר אותו לפי שהיה באותו העת שר' משה כתב אגרת עבור ר' הירש ליב א"כ ניכר הדברים שעל אותו הערמאן שווארטץ שכתב אגרת עבורו מת א"כ כיון שר' משה יודע שאותו הערמאן שווארטץ שמו הירש ליב והוא מקראקא ועם כל הסימנים הרי די בזה וז"ב. ומ"מ כיון שיש לברר שם בטשעטשוויטץ אם בא מערכאות קאשויא בודאי יש לברר כמ"ש הב"י שם בתשובה הובא בק"ע אות קמ"ז והנני מוסיף דכה"ג אמרו בב"ב דף קל"ה חוש לה ובכתובות כ"ג והרבה הארכתי בזה בתשובה בחבורי כת"י שנת תר"ו ובפרט בחומר א"א וע"ש בשטה מקובצת דשם אינה רק חשש יבמה לשוק רק שמחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש בשטה מקובצת שם וכאן היא א"א גמורה ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ. ומ"ש למעלה כי בעדות ר' משה ג"כ מוזכר שהעיד על אותו האיש שכתב אגרת עבורו אין להשיב כי אולי הבעל מלחמה ששמע שמת הערמאן שווארטץ מדמה כי אותו הערמאן שווארטץ שכ"מ כתב אגרת עבורו זה שמת ודלמא ערכאות ידעו מהערמאן שווארטץ אחר דזה אינו דמה"ת לחוש שהבע"מ יעיד בבירור דבר שמדמה ומי ביקש מידו שיעיד זאת עכ"פ הי' מסתפק ואומר לא בהחלט ומה גם שהעיד שהערמאן שווארטץ בא לטשעטשוייטץ וחלה שם ונלקח לקאשויא ומת שם זהו עדות ברור ובכה"ג יש לסמוך על ספר עזרת נשים שהבאתם דנ"ד עדיף מהתם ודו"ק:
674
675עתרת שלום ואמת אל כבוד הרב המאור הגדול ובקי הן גביר מוה' אברהם ליטש נ"י בעהמ"ח בן יהודה:
675
676יקרתו הגיעני תמול סמוך לערב ואני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח ולעסוק ברפואות ומחוסר ספרים עקריים ומעלכ"ת השיב על ספרי שו"ת שואל ומשיב והקיף בהלכות ואני לא מצינא למסגי בהדי' כי חסר ממני הרבה ספרים וגם ספר הירושלמי אין אתי וספרו בן יהודה אין אתי וגם הקיפוני הרבה שו"ת הנחוצות ובכ"ז נתתי למעכ"ת משפט קדימה למען כבודו ולמען למודו אשר גם מסחרו לא עממו גחלי תורתו יהי ד' עמו ויברך אותו בשלום והצלחה. והנה מה שהאריך בתחלה ומ"מ הצדיק מעלתו דבריי לא אאריך בזה. אמנם מ"ש מעלתו למה סמכתי על ש"ס שבת דף ק"כ דגרמא שרי ולא הקשיתי מב"ק דף ס' דאמרו התוס' משום מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא ומשמע דבשבת אסור גרמא. הנה המעיין ברא"ש בב"ק שם שכתב בזה"ל דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אעפ"י דלא הוה אלא גרמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקרה עשייתה ע"י הרוח ע"ש. הנה האיר עינינו דדבר שעיקרו בא ע"י הרוח לא חשיב גרמא ומשמע דכל שמלאכה זו יכול להיות בעצמותה לא הוה חשוב רק גרמא ושרי וא"כ אין ראיה משם ובזה יש ליישב הרבה קושיות שהקשה באבן העוזר סימן שכ"ח שרמזתי בסוף דבריי ולהיות כי אין הספרים אתי לא אאריך. ובזה מיושב מ"ש מעכ"ת להקשות מדברי התוס' בשבת דף י"ז ע"ב ד"ה אין פורשין שכתבו שא"י אם יצוד ולמה להו זאת תיפוק לי' דאף אם יודע שיצוד מ"מ אינו רק גרמא ושרי. ולפמ"ש אתי שפיר דשם המצוה הלז א"א בלי זה לא מחשב גרמא דהא בהכי חייבה רחמנא וע"כ כתבו דמי יודע אם יצוד וא"כ אפשר שלא יצוד וא"א לומר דהתורה חייבה בזה דשמא לא יצוד כלל ועיין מהר"ם לובלין שם בתוס' השני שהאריך ולפמ"ש יש לחלק אבל מה אעשה שאני אומן בלי כלים. ומ"ש מעלתו דיש לאסור אפילו בע"ש כדי שלא יבא לעשות בשבת וכמ"ש הר' פורת בתוס' שבת דף מ"ז הנה זה לפי חילוקו ופירושו של מעכ"ת אבל פשטת הדברים מבואר דגרמא מותר אף בשבת וע"כ פשיטא דלא חיישינן בע"ש ושאני כבוי דלא נחשב למלאכה כ"כ. ומ"ש מעלתו מדברי הר"ש בביצה כ"ב גבי המסתפק דכל שבא הגרמא בגוף הדבר לא שייך גרמא. במחכ"ת משם לא שמי' מתיא דשם שניהם גם יחד הן הן המלאכה ולא שייך בזה גרמא דאיזה מהם תאמר שזה גרמא וזה המעשה הא שניהן גם יחד הן הן המלאכה אבל גם בגוף המלאכה כל שאינו עושה גוף המלאכה רק ע"י גרמא לפענ"ד לא נוכל לצאת מפשטת הסוגיא שבת דף ק"ב דגרמא שרי בשבת ומכ"ש בע"ש. ומה שהאריך מעלתו לפרש עפ"י דברי הרא"ש בביצה דברי הש"ס ב"ק דף סמ"ך הנ"ל הנה הבאתי דברי הרא"ש בב"ק שם שכתב לחלק בע"א. זה אשר כתבתי בלי עיון בספרים ואתו הבחירה יבחר ד' בו ובתורתו והצלחתו כאוות נפש הדו"ש באהבה הצעיר:
676
677שלום להרב המופלג בתורה מוה' משה גבריאל נ"י מו"ץ ד"ק טריסק:
677
678ראיתי דבריו. ועיינתי במהרי"ט וראיתי דגם הוא לא סמך להתיר בשני פסין כ"א ברוצה לערב כל העיר דיש לה דין חצר ובאמת לא קי"ל כן וע"כ הדין עם הט"ז והמ"א והמעיין בט"ז ומ"א יראה שהרגישו בכל מ"ש מהרי"ק ומ"מ הסכימו שאין די בשני פסין אך מה שחידש המהרי"ט דבעיר אחת דינו כדין חצר זה דבר חדש ולא קיי"ל כמהרי"ט בזה. ועיין שו"ת ב"ח החדשות סי' ג' שנחלקו זקני המגיני שלמה עם הגאון מוהר"ז בזה וכלם לא הסכימו למ"ש המהרי"ט בזה ועיין שו"ת כנסת יחזקאל ובאמת מ"ש המהרי"ט דכל העיר דין חצר יש לו לא קי"ל כן ואין חילוק בין מבוי אחת ובין כל העיר וע"כ השמיטו הפוסקים גם זאת ודו"ק היטב דברי הכותב בנחיצה:
678
679שלום להרב וכו' מוה' יעקב מענדיל פרידמאן מו"ץ ד"ק נאדבורנא נ"י:
679
680ע"ד שאלתו ראובן מכר ביתו לשמעון וקנה לעצמו בית אחרת וכאשר נגמר המקח ממכירת הבית נתן הלוקח אדרויף כמה רייניש להמוכר וגם עשו ת"כ כדרך התגרים ורק שטר לא רצה המוכר לכתוב כעת באמרו שכ"ז שלא יהי' נגמר הקנין מהבית אשר קנה אין רוצה שיהיה שום מכתב על בית שלו ורק זאת עשו להיות לתוקף הקנין השלישו ביד אחד סך חמשים ר"כ וקנה ע"ז בק"ג א"ס ליתן מצד העובר למקיים ונגמר הדבר עד איזה זמן מוגבל אשר ביניהם ובתוך אותו הזמן אירע מקרה ונשרף הגג מאותו בית כי היה שריפה סמוך לאותו בית. ועתה טוען המוכר כי כבר נקנה הבית ללוקח וברשותו נשרף ומזלו גרם זאת והלוקח טוען כי לא במזלו נשרף כי לא נקנה לו הבית לגמרי עד אשר יכתוב לו שטר מכר כנהוג וזה המוכר לא רצה כעת לכתוב וכעת רוצה הלוקח לחזור מגוף הקנין אפילו אם יתקן הבית באמרו כי פנים חדשות באו לכאן ואין זה הבית אשר קנה ותובע מהשליש שיחזיר לו הסך חמשים ר"כ אשר השלישו לקנס באמרו כי אין מגיע ממנו קנס כי לא הקנה הקנס רק אם יחזור שלא ע"פ ד"ת ולא כן כעת. ב' טוען כי ע"י השריפה נודע לו שיש מום בגוף הבית אשר לא נודע לו בעת שקנה ורוצה לחזור בטענת מום במקח. ג' טוען הלוקח אף אם יאמר הד"ת כי נקנה לו הבית טוען על המוכר שלקח סקראציע עבור הבית כי זה שייך לו כי הוא קנה הבית עם כל כח ויפוי זכות של הבית אף שלא דברו דבר עבור זה והמוכר השיב כי מזל של הלוקח גרם וסיקראציע אינו רוצה ליתן ועל טענת מום במקח השיב הי' לו לבדוק הבית קודם שקנה וגם ידע שהבית זה נבנה זה כמה שנים ומה גם כי אין לקרקעות דין אונאה. ומעלתו העלה דהדין עם הלוקח ע"כ תוכן שאלתו. הנה יפה כתב בכל מ"ש ומה שטרח להביא דברי הרדב"ז ח"א סימן ש"ב. הנה הדברים מבוארים בש"ע סימן רל"ב ס"ה בהג"ה והוא בהגהות מרדכי דכתובות ושם מבואר תשובת ר"י בן מג"ש שהובא בד"מ שם אות א' ובהגמ"ר מבואר ראייתו דפ"ח בא לכאן ע"ש אך מ"ש לענין סקראציע הנה פשיטא שמה שלא דבר עמו אינו בכלל ולא זכה הלוקח אבל אם אחר נתן סקראציע עבור בית שאינו שלו בודאי זכה כמ"ש בתשובה מטעם דניחא ליה לבעה"ב שיקנה בזה כדי שישמור הבית שלו וע"ד שאמרו במפקיד דבעה"ב מקנה לו כפל לשומר והארכתי הרבה בזה ואכ"מ. ומה שהקשה דברי רש"י אהדדי בכתובות דף כ"ב ובסנהדרין דף כ"ג דאמרו בהדיא דנוגע בעדות הוא לק"מ דבסנהדרין דהם מעידים דהוא פסול שפיר אמרו דנוגע בעדות הוא דלע"ע פוסל העדים ואף שיתגלה הדבר אח"כ בין כך ובין כך בת דינא ומי יודע אם יוכל לקבצם ואם יתגלה הדבר אח"כ לע"ע יש לו ריוח בפסלותו אבל כאן שמעידים שכשר הם נוגעים אם יתגלה הדבר אח"כ יהי' ג"כ להם גנאי שישבו עם דיין פסול בדין וא"כ לאו נוגעים הם וז"ב ופשוט. ומ"ש על דברת הש"ס בר"ה דף י"ח וברש"י שם אי גרס רבה וע"ז הקשה מברכות דף מ"ח דבר זה קשו בה קמאי דקמאי ובסדר הדורות והגאון תולדות אדם האריך בזה ועיין שו"ת בית אפרים חלק או"ח סימן נ"א ע"ש:
680
681ישאו הרים שלום לכבוד הרב הגאון החריף ובקי המפורסים מוה' ארי' ליבש באלחוור נ"י האבד"ק זסלב יצ"ו:
681
682מכתבו הנחמד הגיעני היום ואני יושב קרית חוצות הרחק מאדם העיר לשאוף רוח צח ולשתות מי מעין הקשה למעיין וגם מחוסר ספרים והרבה טרדות עלי ובכ"ז למען כבודו הגדול והחביב עלי אמרתי לרשום בקצרה מה שראיתי דרך העברה בדבריו הנעימים והנה טרם יהי' כל שיח אומר מה שהתנצל שכתב נגד דבריי הנה זה א"צ התנצלות כי ביד כל לומדי תורה לענות על רב וכך דרכה של תורה זה בונה וזה סותר ובלבד שיכוין לש"ש ואני אומר ישר כחך ארי' שכוונתו הי' למצוא תרופה להעגונה הלז וגם להציל את רי"ד מהשגגה אמנם באמת רי"ד עצמו שלח אלי כל הטעמים שכתב ובאמת ראיתי והנה היא כת"ח שאמר דבר לאחר מעשה ובפרט בדבר שנוגע בו כמ"ש התוס' ביבמות ע"ז ובפרט היכא דאתחזק א"א וגם הגב"ע ששלח אלי ג"כ יש בו דברים בגו ולאחר כל אלה ניכרים הדברים ששכח לגמרי ענין שיש חשש שמא הי' התנאי קודם כתיבת התורף ואף לאחר כתיבת התורף אין מתנין תנאי אף בע"פ מכ"ש בכתב שהרי כתוב בהכתב שנתחיבה האשה להחזיק הילד ששה שנים כן נעשה ונגמר בינינו בעת הגרושין בתנאי כפול ומכופל כתנאי ב"ג וב"ר ואף אם הי' בעת הגרושין הוי כתנאי קודם כתיבת התורף ועכ"פ גנאי הדבר שיהי' כתוב כן בכתב שהי' התנאי בעת הגרושין ותמהני על מעכ"ת שלא כתב מזה כלום וגם כשמת הילד יש ספק אם אולי הוה כלא נתקיים התנאי דמבואר בסי' קמ"ג ס"ח והרמ"א מסיק דיש להחמיר ואף שרי"ד גבה עדות שהגט הי' בלא שום תנאי הנה מלבד שאני ראיתי מ"ש הרב מקריפין שהגב"ע היא שקר. אמנם לא אכניס עצמי בזה ומ"ש מעל' התנצלות בזה שלא העידו רק על הקיום כמה קשה הדבר וכדי בזיון שהאיש היושב על כסאות למשפט יניח זאת וגם לבי אומר לי כי אחרי ששמע רי"ד הערעור הרבה לפשפש ולחקור ולגבות עדות והאמת עד לעצמו כי הי' זה בשגיאה מרי"ד ועתה נבא למ"ש מעכ"ת שלאחר כל אלה יש חשש שהאשה עכ"פ שויא לעצמה חד"א שהיא חתמה עצמה במסה"ק שכך הי' התנאי בעת הגרושין והרי לא נתקיים התנאי והנה מעל"ת האריך דכל שנתנה אמתלא נאמנת אף ששויא חד"א על עצמה כל שהעדים מכחישים שלא הי' תנאי כלל ואף שהמלמ"ל האריך דאף נגד עדים נאמנת לשויא אנפשה חד"א מ"מ כל שנותנת אמתלא לחזרה נאמנת והביא ראי' מחו"מ סי' פ' דהרי מבואר שם דל"מ לחזור מחיוב לפטור אף שיש עדים על טענה שני' ואפ"ה כתב שם הש"ך ס"ק ב' דאם טען נזכרתי שפרעתי מקבלין דבריו כל שיש עדים הרי דאף שנזכרתי שפרעתי זהו ודאי אמתלא גריעא ששכח ונזכר אח"כ אפ"ה מועיל אמתלא גריעא כל שיש עדים וה"ה כאן הנה מ"ש מעלתו דאמתלא בממון ודאי מועיל כמ"ש הפוסקים להוכיח ממה דיכול לומר משטה הייתי בך הנה בזה נחלקו המהר"ש הלוי ח"א סי' כ' כ"א עם המהר"א חסון הובא בקצה"ח סי' פ' שם והקצה"ח האריך דל"מ אמתלא בממון ושאני השטאה או השבעה ע"ש ואני מצאתי בחלקת מחוקק סי' קט"ו ס"ק כ"ב שנסתפק בזה אי מועיל אמתלא בממון ע"ש והנוב"י מהד"ק חאהע"ז סי' נ"ח לא נזכר מכל זה ע"ש וראית מעל' מאומר נזכרתי שפרעתי אינו ראי' כלל דלא עדיף הודאת בע"ד מאלו הודה שחייב לחבירו מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי דמועיל כמבואר בסי' ע"ט ס"ג שכל שמביא עדים לזה מועיל שאינו מכחיש עדותם וא"כ גם כאן לא מקרי חזרה שהרי לא חזר ממה שאמר שחייב לו וז"פ ואינו מתורת אמתלא שאין כאן חזרה כלל ומ"ש מעכת"ה שכיון שהאשה לא חתמה עצמה וא"י לקרות יכולה לתת אמתלא ול"ש שויא אנפשא חד"א בזה אף שאינה נאמנת לענין ממון מ"מ לענין אסור מועיל והביא ממ"ש ביו"ד סי' רל"ב סי"ב ובש"ך שם ובסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ח ובט"ז שם הנה לפענ"ד זה דוקא כל שלא פתיך בי' דיני ממונות אבל כאן כיון דלגוף החיוב ל"מ אמתלא בשום אופן במה שתטעון שלא ידעה לקרות כמבואר בחו"מ סי' מ"ה א"כ גם על גוף האיסור שנשבעת בת"כ לא מהמנא שהרי ע"כ העדים אמרו לה מה שכתבו בהחיוב וידעה וקבלה על עצמה וז"ב. והנה מעכת"ה בעצמו כתב דיש לעיין כיון שעשתה מעשה והתחייבה עצמה בכתב ל"מ אמתלא כמ"ש הרשב"א ביו"ד סי' קפ"ה דכל שעשתה מעשה ל"מ אמתלא וה"ה בכתבה וע"ז כתב מעכת"ה דהתב"ש בסי' ב' האריך בהסתירות שיש בזה והביא מעלתו ראי' מדברי התוס' כתובות ק"ט דאדמון אומר השני נוח לי והקשו בתוס' דהא אנן לא קי"ל כאדמון והרי בב"ב אמרו דמעשה לא עבדי ומאי קושיא שאני התם שחתם עצמו על השטר הנה מצאתי במהרי"ט חלק אעה"ז סי' א' שכתב כן לישב הקושיא אף שלא הזכיר שהוא קושית התוס' ע"ש ולפענ"ד התוס' בעצמם כוונו לזה בתירוצם ועכ"פ המהרי"ט כתב כן ועכ"פ אין לדחות דברי הרשב"א שכתב כן והכי קי"ל והרי שם מפורש בב"ב הנ"ל דמעשה לא עבדי ומ"ש מעל' דאף דנימא דל"מ אמתלא כל שעשה מעשה מ"מ כל שיש עדים מועיל אמתלא הנה לענ"ד אינו נראה לחלק דמה בכך שיש עדים כל שמעשה לא עביד הרי כאלו הודה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי גם יתר החילוקים שחלק מעל' אינו נראה לחלק ויש לי להאריך רק שאין הזמן מסכים דרך כלל אני אומר שלפענ"ד צריכה גט אחר:
682
683שלום להרב וכו' מוה' זאב וואלף מו"ץ דק"ק לאנצהיט נ"י:
683
684ע"ד שאלתו אשר נתייסדו בקהל' תנורים אצל אופים ישראלים שאופין בהם דייטש גיבעקס הנהיגו היתר לעסוק במלאכת האפיה בשבת ע"י הערלים הבעלי מלאכות עפ"י שטרי מכירה והנהיגו כן עפ"י המורה שהי' אז עת נתייסדו התנורים כנ"ל וכעת השכיר אופה אחד את ביתו עם התנור למלאכת האפיה לאיש אחר ובא השוכר לפניו לכתוב לו שטר מכירה מחדש והביא את השטר מכירה של המשכיר ע"כ ת"ד שאלתו. הנה מ"ש לפקפק משום דברי התב"ש הנה לא קי"ל בזה כהתב"ש וכבר השיג עליו המק"ח וכ"כ בזה הרבה ובחידושי להרי"ף בשבת גבי הא דאמרו צ"מ שרי לכתחלה הארכתי בדבריו אף בדרבנן אסור כ"א לצ"מ. אמנם ל"ד דשם עושה המלאכה באיסור רק שמערים שאינו מתכוין לאיסור אבל כאן המכירה באמת אינו עושה האיסור רק שהמכירה אינה קיימת ובהערמה ולכך מותר. אמנם מה שמפקפק על גוף המכירה מצד שהוא דבר שלב"ל יפה כתב ולדעתי יהי' כן יעשה שטר מכירה עם הבעל מלאכה שיהי' לו כך וכך פ' בהעסק וישום כמה מגיע לו בעד המלאכה בכל שבוע ושבוע ויחשוב כמה פ' עולה בכל העסק וזה יתן לו וביד הבע"מ הברירה אם ירצה יחשוב בכל שבוע ושבוע ויקח כפי העולה לו שכר מלאכה או שיחשוב אחר כל השנה ויהיה שותף רק לריוח ולא להפסד וזה יעשה כתב בדיניהם וזה יהי' נעתק בבית האופים או מבחוץ למען ידעו כי יש להבע"מ חלק בזה ואז יהיה כשר:
684
685שלום להרב וכו' מוה' זכרי' מענדיל ראבד"ק קאלימייע נ"י:
685
686ע"ד שאלתו אשה אחת נתגרשה מבעלה והי' לה ולד מבעלה וקודם הגירושין חדש ימים נתנה הולד למניקת כי לא היתה יכולה להניק בעצמה מחמת חולשת גופה ר"ל וקודם ינקה בעצמה ואח"כ נתגרשה מבעלה והולד הוא עכשיו י"ט חדשים וזה מכבר נזדמן לה שידוך הגון והאיש המשדך אינו רוצה להמתין עד כלות כ"ד חדשים. ע"כ ת"ד שאלתו. הנה לפענ"ד אדרבא בגרושה יש להחמיר יותר דבאמת אף בג"ח י"ל לכאורה דדוקא באלמנה אטו ידעה שימות בעלה נמצא לא נתכוונה לעקור תקנת חכמים אבל בגרושה י"ל דלמא כיון שידעה שבעלה רוצה לגרשה או שהיא רצתה לכך נתכוונה לעקור תק"ח ונתנה בנה למניקת קודם שנתגרשה אך מפני שא"א שגרושה תהיה חמורה מאלמנה לכן גם בגרושה יש להתיר אחר ג' חדשים. וכמדומה שכן הוא בשו"ת רמ"א יחפוש וידע אבל תוך ג"ח ודאי לא מקילין וקשה לסמוך על דעת הב"ח דמיקל בחדש אחד ולצרף דעת הפ"י כבר הארכתי בזה דקשה לסמוך על דברי הפ"י ע"כ לא יקל:
686
687שלום וכ"ט לכבוד הרבני המופלג וכו' מוהר"ר צבי הירש היילפרין נ"י:
687
688מכתבו הגיעני בדבר העגונה אם כי אין הזמן מסכים כעת כי הבי דואר הביאה כמה מכתבים. אמנם למען תקנת עגונות לא אחשה ואכתוב בקיצור כיון שאמרה שיש לו בגופו על הלב כעין חותם שנתהווה לו בחיים ע"י איזה מכה שהיה לו באותו מקום זה הוה כצמצום מקום ואף שאינו במקומו ממש שלא אמרה רק על הלב ולא צמצמה אם בראש הלב או בצדו או בשמאלו מ"מ עכ"פ סימן אמצעי מקרי וגם המלבושים שהי' לבוש אף דחיישינן לשאלה כ"כ זקיני הח"צ ז"ל דסימן אמצעי בגוף וסי' אמצעי במלבושים הוה כשמלה דיחיד וגם שהיה קצר הקומה ורחב עצמות ואיש שער מאד והיה עת הקור שלא נשתנה וגם שהכירה את הכיס של בעלה ר' רפאל ואמרה כמה מעות לקח אתו ולא נחסר רק מה שהוציא בקרעטשמיא וגם היו תפורים בהכיס הנ"ל מטבעות של צדיקים גם הי' כמה קוויטליך בהכיס הנ"ל כל אלה הסימנים יכולין להצטרף כי מטבע של צדיקים בכיס תפורין בודאי לא מושלי אינשי ואף דהריטב"א והב"י כתבו דאף בדברים דלא מושלי מ"מ סימנים מובהקים לא הוי אם חיישינן לשאלה מ"מ בצירוף החותם שבגוף שעל הלב וגם הערל הודה על כל הנ"ל ע"כ הנני אומר ברור דלא חיישינן לשאלה והאשה זלאטא פיגא אשת ר' רפאל במוה' משה מותרת להנשא בלי חשש ופקפוק:
688
689אל כבוד הרב המופלג בתורה ויראה מוה' פייביל הלוי נ"י מו"ץ דק"ק בוטשאטש:
689
690מכתבו נמסר לי ע"י הרב החריף מוה' אורי זאב נ"י והנה יעיד עלי הרב הנ"ל כי טרדותי רבו מאד ובכ"ז להניח אותם מעצבם וגם שלא יצווחו עליהם בבי מדרשא אמרתי לרשום בקצרה. מ"ש הרב הגאון ש"ב אב"ד דקהלתכם ע"ד פטור שנתן אחד לחבירו על כל עניני טו"ת וכתב בו ביטול מודעא כדרך שמבטלין בג"נ ועתה בא בטענה שמסר מודעא על הפטור ועל הביטול מודעא. הנה דברי הגאון נ"י נכונים ואף שיש לי להשיב על מקצת דבריו במ"ש כיון שנעשה דרך פשרה ופשרה דינה כמכר ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ב סימן רכ"ז שכתב מ"ש הרמב"ם פשרה הוא כמכר הוא דוקא בפשרה שאין בה מחילת ממון כלל כגון חלוקת נכסים זה יטול זה וזה יטול זה אבל כשיש בה מחילת ממון הרי הוא כמתנה וא"כ ממילא אזדא לי' סמיכתי' אמנם באמת לא משמע כן בפוסקים וגם בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ס"ב רצה לחלק כן וכתב שמפשט לשונו אינו נראה כן ועיין מוהרי"ט חלק חו"מ סימן צ"ח ועיין בבה"ג הובא בש"ך ס"ס כ"ה ס"ק מ"ח ועיין שו"ת נוב"י חחו"מ סימן ל"ה ובהג"ה שם גם מ"ש בשם המל"מ פ"י ממכירה ה"ג דגם במתנה כל דידעינן באונסי' אף שביטל המודעא לא מהני וע"ז כתב המשנה למלך דדין זה אינו מוסכם והביא דברי המהרי"ק שורש קפ"ו דאף בתלוי' ויהיב דינו כמכר ולא מצי לומר קים לי הנה בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סימן א' הביא דברי המהרי"ק וכתב לו יהיה כדברי המהרי"ק דדעת ר"י בר ברזילי הכי אין שומעין לו שכל חכמי ישראל חולקין עליו ולא עוד אלא דאפשר ליישב דעת ר"י בר ברזילי מוסכם לכל הפוסקים דאם מכר או נתן ר"ל דרך פשרה שהוא כמכר ע"ש. אמנם בשאר טעמים שכתב הרב הגאון נ"י הדברים פשוטים שצריך חקירת חכם איזה דבר אונס הוי לבטל המכר. גם מעכ"ת כתב הרבה טעמים לזה ומה שהאריך בענין הודאת בע"ד כמאה עדים הוא משום דבמתנה בעי למיתן ליה או משום דאדם נאמן על עצמו והביא דברי הקצוה"ח גם אני רבות בשנים הקשיתי על הקצוה"ח מהא דאמרו בב"ב דף ל"ג אמאן קא סמיך מר אהאי הא אמר אנא קריבנא טפי ע"ש ברשב"ם שכתב אהאי אהודאת פיו וכו' וזה שמודה עכשיו הרי הוא כאילו נותן לך מדעתו אעפ"י שלא זכית בו מן הדין הרי מבואר דלאו מטעם נאמנות הוא כ"ד הצעיר:
690
691ע"ד האשה גנענצי ושם העריסה גנענצי גאלדא אכן אינה נקראת רק גנענצי לבד. אך גם שם גאלדא נודע לרבים בעירה גם כשכותבין שטרי עיסקא על שמה נכתב הרבה פעמים שני השמות יחד וגם כשנותנת קוויטיל לצדקה שמתפללין עבורה כותבין שני השמות וגם בקטנותה קצת היו קורין אותה בשני השמות ומפני זה סידר המסדר הרב מוה' אייזיק שטארק מסטרעליסק שם האשה הנ"ל גנענצי דמתקריא גנענצי גאלדא. והנה אחר כן בעל האשה הלז ר' ישעי' ב"ש מזלאטשיב ערער על הגט מטעם שגנענצי צריך לכתוב באל"ף אחר היו"ד וע"ז נשאלתי בחורף העבר וכתבתי שכשר בלא אל"ף וצויתי לחקור בפמארין ששם זקנתה אשר על שמה נקראת גנענצי איך נכתב על המצבה וכתב לי הרב ר' דוד מיכל שהוא כעת אב"ד דק"ק בארטשיב וכתב לי שראה על המצבה שנכתב כן גנענצי בלא אלף אחר היו"ד ועוד כתבתי שם הרבה טעמים אף דאם היה צריך לכתוב עם אל"ף אפ"ה כשר אם לא כתבו באלף והבאתי שם תשובת מהר"ם מינץ סג"ל ז"ל שכתב שלא שייך מזוייף מתוכו כל שלא שינה בידים וכתבו שרק בזה מודה ר"א במזוייף מתוכו אבל בנשמט ולא כתבו מה שהיה צריך לכתוב בזה כשר לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי ולא מקרי מזויף מתוכו והארכתי בזה וכמה מעליא האי שמעתא לענין שמות האנשים למשל גדליה ישעיה עצמו מספר ובפרט באשה המתגרשת דנמסר הגט בידה לא בעינן מוכח מתוכו ועיין בתוס' גיטין דף כ"ד ובשו"ת נ"ב מהד"ת סי' קי"ג ואח"כ נשתקע הדבר. והנה זה איזה שבועות שהרב מוה' עזריאל נ"י אבד"ק דיניב בא בקשר עם האשה הנ"ל ורצה לשאת אותה וכשראה ר' ישעי' שהדבר קרוב לגמר כתב מסאדיגערי שיש עוד ערעור שכתב שם הנשתקע בגט היינו מ"ש דמתקריא גנענצי גאלדא וגאלדא כבר נשתקע. והנה בא הרב מדינאב הנ"ל הנה לשאול את פי מה יעשה בזה והראה לי מכתב מסדאגירע מהמו"ץ מ' יחיאל איכל טויבס שכתב כל הערעורים האלה והנה על מ"ש גנענצי בלא אלף ולא בטי"ת שי"ן גנענטשא כבר כתבתי שכן נכתב במצבה שם זקנתה וכ"כ במהרי"ל כמה פעמים שיש לראות על המצבה איך נקראת וע"ז סומכין. אמנם במ"ש שגאלדא הוא שם הנשתקע כתב לי הרב מוה' אייזיק שטארק שאינה שם הנשתקע שכותבת קוויטיל כן וגם שטרי עיסקא וגם בקטנותה היו קוראין אותה כן וע"כ ישתקע הדבר ולא יאמר ומהיום והלאה דינו חרוץ כמוציא לעז על הגט כי נכרין הדברים שמתעולל עלילות כדי להוציא דמים וגם מ"ש מסאדיגערי שיש ביד הבעל מכתב מהגאון מהרש"ק שפוסל הגט הגיד לי השו"ב דפה שהרב מוה' אייזיק הראה להם מכתב מהנ"ל שהכשיר הגט והכתב שביד הבעל הוא מזוייף כן כתב הגאון מוהרש"ק להרב ר' אייזיק הנ"ל וגם מה שכתב מוה' אנטשיל מפרימישלאן במכתב מסאדיגערי הנ"ל שהרב הצדיק מסאדיגערי הי' לו תרעומת גדול ע"ז הנה מפני שלא ידע המעשה היטב ואם הי' רואה תשובתי לא היה מתרעם ע"ז. ומ"ש שהחסידים מתלוצצים באומרם ראה מה חסידי סטרעליסק עושין מהשאלה אין אוכלין ומדבר חמור כזה אין חוששין ואין משגיחין ולא ידעתי להשיב להם. הנה אני משיב שיכול אדם להחמיר על עצמו כמה חומרות אף שלא מן הדין אבל מה שבין אדם לחבירו שבא בקשרות עמה וחרמות כנהוג ח"ו אפילו הי' רוצה להחמיר אינו רשאי ובפרט לבייש בת ישראל ולא תהא כזאת בישראל ולא יחרוך רמיה צידו שאם כן יהי' כל בנות ישראל כהפקר חלילה וכן לא יעשה:
691
692שלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף כו' מוה' דובעריש חמיידיס נ"י:
692
693מכתבו הגיעני בש"ק העבר והנה אם כי הזמן בהול והגיעו הימים אשר יחשוב האדם עם קונהו וגם אני יושב בקרית חוצות מחוסר ספרים בכ"ז אמרתי להשיב בקצרה. והנה השאלה ראשונה א"צ אריכות כי כבר נעשה מעשה על ידי כ"פ באשה נשתטית ע"פ היתר מאה רבנים ע"ד הנוב"י. ובדבר שאלה שניה בסרסר שפיליטער שמכר תבואה של מוכר אחד שהוא בעיר אחרת וקיבל מעות מהקונה ואמר להקונה שיקח תבואתו מהשפעכליר בעת שירצה ואח"כ נשרפה התבואה עם השפעכליר ורוצה הקונה שיחזירו לו מעותיו באמרו שמעות אינו קונה והסרסור אינו זוכר ומסופק אם עשה עוד איזה קנין המועיל חוץ מקנין המעות וע"ז האריך מעלתו שאינו צריך להחזיר המעות מכמה טעמים ומחותנו החריף והשנון מוה' בנימין זאב ווילער האריך להשיג עליו ובקשו ממני לחוות דעתי בזה והנה במה דסיימו אפתח. מה שכתב מעלתו דהמוכר הו"ל א"י אם נתחייבתי דשמא עשו עוד איזה קנין והחריף הנ"ל השיג עליו באמרו דכל שהיה יכול לחזור בהמקח קודם השריפה חל על המוכר חיוב החזרה קודם שנשרף ואם אחר השרפה למה יפטר בטענת א"י ואני אומר דז"א דלפענ"ד ענין מעות אינו קונה היינו שיוכל לחזור בו אבל כל כמה דלא הדר בי' הוי קנין והדבר דומה למה דאמרו בב"מ דף יו"ד דאף שפועל יכול לחזור כל כמה דלא הדר הוי ידו כיד בעה"ב וה"ה בזה ניהו דיכול לחזור בו אבל עד שעת החזרה הו"ל ברשות הלוקח וכל שהוא מסופק אם היה עוד איזה קנין המועיל הו"ל המוכר א"י אם נתחייבתי דעד שעת החזרה לא נתחייב בחזרת המעות. ובזה אני אומר שצדקו דברי הרז"ה שכתב שכל שנשרף אינו יכול לחזור והרמב"ן השיג עליו ולפמ"ש צדקו דברי הרז"ה ולא מטעמו דכיון שעד שעת החזרה הו"ל ברשות הלוקח הו"ל כעין מתנה ע"מ להחזיר שכתב הרא"ש שמחויב להחזיר ולהקנות לו וה"ה כאן מכיון שמחויב להחזיר לו חפצו כל שנשרף וא"י להחזירו הרי קנינו קנין בשלמא אם היה בטל המקח מעיקרו א"כ כשנתבטל המקח צריך להחזיר לו מעותיו אף שאינו מחזיר לו חפצו אבל כל שעד שעת החזרה הי' נקנה להלוקח כשרוצה לחזור בו צריך להחזיר לו עכ"פ חפצו וכשנשרף הרי אין בידו להחזיר. איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו בחולין דף פ"ג דבשאר ימות השנה אם מת מת למוכר ולשיטת הרז"ה קשה הא בית ודאי מעות קונה והחריף הנ"ל כתב על הרז"ה שטעה בדבר משנה ומאד חרה אפי איך מלא לבבו לכתוב על הרז"ה כן ובאמת הרז"ה בעצמו הרגיש כן בהא דפריך הש"ס והא לא משך מה בכך דלא משך ע"ש דמחלק דשם נשאר הבהמה מתה וא"כ לפי דבריו לא קשה גם משאר ימות השנה. ובאמת קושית הרמב"ן מהא דפריך והא לא משך לפענ"ד היה מקום ליישב דע"כ לא כתב הרז"ה דכל שנשרף או מת מעות קונה רק כשהמוכר מכר מדעתו והיה דעת מקנה וקונה אז כשנשרף או מת מעות קונה אבל שם דמשחיטין הטבח בע"כ ולא היה דעת מקנה כלל בזה כל שהקונה חוזר אף שמת או נשרף בטל המקח דלא היה כאן דעת מקנה. ויש להמתיק הדברים דלפמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ו וב"ק דף ק"י דבבהמה שנטרפה למה לא יוכל לטעון הקונה אדעתא דהכי לא קניתי וכתבו כיון דיש דעת אחרת מקנה דהקנה גם אם נטרפה ובכה"ג שתלוי בדעת שניהם לא אמרינן כן ע"ש. ולפ"ז כאן שמשחיטין את הטבח בע"כ שוב רק בדעת הקונה תלוי ויוכל לומר אדעתא דהכי לא קניתי ושפיר פריך והא לא משך אך מסיפא דמשנה דבשאר ימות השנה אינו כן ואפ"ה אם מת מת למוכר קשה קושית הרמב"ן על הרז"ה וצריך לומר כמ"ש הרז"ה ליישב ודו"ק. עכ"פ כל שספק בדבר שוב הו"ל המוכר מוחזק ומעות קונה ובחידושי אמרתי בישוב דברי הרז"ה דלא תקשי עליו קושייתו בשאר ימות השנה אם מת מת למוכר אף דמעות קונה כל שמת משום דע"כ לא כתב הרז"ה רק בשריפה או באונס אחר דכל דל"ש הגזירה שפיר מעות קונה אבל במת אנו דנין על הרשות שעמד שם וכל שלא משך הי' עודנה עומד ברשות המוכר וכדעת הפוסקים וכל שנולד ספק ברשותו היינו רשות המקום ועיין בסוגיא כתובות דף ע"ו בהא דאמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו וברא"ש שם ובטוש"ע חו"מ סימן רכ"ד ולכך שפיר פריך והא לא משך והיינו דא"כ עומד עדן במקום של המוכר ואמרינן כנכ"ה אף דמעות קונה מ"מ מת למוכר וע"ז תירצו דבד' פרקים החליטו דאף דעומד במקום המוכר מ"מ הוה כאלו כבר לקח הקונה לרשותו ואף דהרז"ה לא תירץ כן אפשר דהרז"ה לא ס"ל כשיטה זו וצ"ע בר"ן באלפסי בכתובות שם ועכ"פ לדידן לשיטת הפוסקים דתלוי במקום שעומד החפץ מיושב היטב הקושיא וכמ"ש ודו"ק. ובזה אני אומר מ"ש מעלתו דכיון שהמוכר לא היה כאן לא שייך הגזירה שמא יאמרו נשרפו חיטך בעלייה דהרי המוכר לא יכול לטרוח ולהציל ואז מעות קונה והביא ראיה מכמה מקומות דכל שלא שייך הגזירה מעות קונה. והחריף הנ"ל הביא מכמה מקומות דאף דלא שייך הגזירה והטעם אפ"ה משום לא פלוג לא קנה במעות. ולפמ"ש כיון דעכ"פ מידי ספיקא דדינא לא יצא שוב הו"ל המוכר מוחזק במעות וא"י להוציא ממנו המעות. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש בזה דכאן ודאי המעות קונה שהרי ש"ב הגאון בנתיבות בסי' ר"ד חידש דכל ששם קנין מעות עליו אף דל"ש הגזירה לא קנה משום לא פליג אבל כל ששם שאר קנין עליו אף דלפעמים שייך הגזירה מ"מ כיון שברוב קנין זה לא שייך החשש ההוא לא פלוג רבנן ושפיר קנה אף במקום דשייך החשש והגזירה ע"ש. ובזה אני אומר דבר נחמד במ"ש סימן קצ"ח ס"ה למה תקנו חז"ל שלא יהיה מעות קונה גזירה וכו' לפיכך העמידוהו חכמים ברשות מוכר כדי שיטרח ויציל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ מושכר ללוקח העמידוהו על ד"ת וכן השוכר המקום וכו' קנה המטלטלין שבו ומקורו מדברי הרמב"ם והה"מ פירש הטעם של הסיפא משום שהרי הם כמונחים בחצר הלוקח וקנה מטעם חצר ולכך בעינן שישתמר לדעת הלוקח והדבר תמוה דא"כ אין ענין למ"ש ברישא ומה לשון לפיכך דברישא החשש שמא יאמרו והב"י פירש הטעם של הסיפא דכל שמצוי בביתו יטרח להציל אגב ביתו וע"ז קשה דא"כ למה לי שיהיה משתמר לדעת הלוקח וכבר תמהו בזה הסמ"ע והש"ך שם ובלח"מ ובתוס' יו"ט ולא מצאו מענה ולפמ"ש א"ש דבאמת גם אם מצוי בביתו שייך החשש דלא ירצה לטרוח להציל החפצים אף שיציל ביתו ורק דכל ששם קנין חצר עליו אף שבאמת לא רצה להקנות בתורת חצר רק בעבור המעות מ"מ כיון שעפ"י רוב קנין חצר לא שייך הגזירה שוב שפיר קונה במעות משום לא פלוג וא"כ לכך צריך תרווייהו הטעמים של הה"מ והב"י וכל דברי הרמב"ם והטוש"ע מדוקדקים ומיושב כל הקושיות. ומעתה אני אומר דכאן בסרסור דעכ"פ לא גרע מנפקד שהרי המוכר הפקיד בידו התבואה למוכרם והלוקח הניח שם תבואתו שנתן מעות בעדו הרי כתבו בתוס' ריש ב"מ דהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בם. והנה כבר נודע שיטת הרשב"ם ב"ב דף פ"ה דחצר הנפקד קונה להמפקיד והט"ז סימן קפ"ט בחו"מ החזיק על ידו שכן הוא דעת הטור ואף שהמהרי"ט חלק א' סימן ס"ה חולק על הרשב"ם עיין קצה"ח שם שמיישב כל הקושיות והארכתי בזה בכמה תשובות ואכ"מ ולפ"ז הרי חצר הנפקד דהיינו הסרסור נקנה להלוקח וכל שלא חזר הלוקח הוה ברשות הלוקח כמ"ש למעלה ממילא קונה בתורת חצר וכל ששם קנין חצר עליו שוב אף ששייך החשש והגזרה מעות קונה וכמ"ש הנתיבות א"כ כאן קנה מטעם חצר וגם מעות קונה ואף שהיו עוד תבואות מה שלא מכר להלוקח בחצרו דעת הש"ך סי' רי"ש ס"ק ב' דמ"מ קונה מטעם חצר וא"כ שפיר קנה המעות וא"צ להחזיר. דרך כלל כאן יש לנו כמה עמודים לסמוך דמלבד בספק המוכר מוחזק אף גם שיש לומר דקנה מטעם חצר וגם יש לצרף שיטת הרז"ה והמהר"ם שיף בחידושיו לב"מ בסוגיא דמעות קונות כתב שגם דעת רש"י הוא כן ועיין בביאורים שם וא"כ הדבר ברור דהמוכר א"צ להחזיר ובשאר הדברים שהאריך מעלתו ומחו' החריף הנ"ל יש לי הרבה דברים ואין הזמן גורם. עכ"פ הדין עם מעלתו ומעלתו ביקש שאשיב למחו' אך לפי שקשה עלי לכתוב שני מכתבים שהשאלה ראשונה נוגע למעלתו לבד ע"כ השבתי למעלתו. והנה בשאלה הראשונה הדברים פשוטים דצריך התרה מאה רבנים וכמ"ש הב"ח שכן קבלה בידו אבל על מ"ש המגיה במשנה למלך משום כל מלתא דלא מצי עביד האריכו כל האחרונים דאין לחוש בזה והארכתי גם אני הרבה פעמים ליישב קושייתו וע"כ א"צ למה שהאריך הנוב"י בתקנות אבל התרת מאה רבנים צריך ועיין שו"ת הגאון מוהר"ח כהן ז"ל שנדפס מחדש דברי הכותב בנחיצה:
693
694שלום וברכה וכ"ט לכבוד הרב הה"ג המפורסם וכו' מוה' נתן הלוי נ"י האבד"ק קילקיב:
694
695הנה בדבר טענות ותביעות שבין אנשי קילקיב. והנה כבודו האריך. והנה מה שהביא מחלוקת הפוסקים אי מועיל מחילה בחזקות או לא. והנה לכאורה רציתי לומר דהדבר תלוי בזה שנחלקו הפוסקים אי חזקות יש להם דין קרקע או מטלטלין ועיין ב"ש סימן צ' ס"ק נ"א שהביא מחלוקת הפוסקים בזה והנה אם נימא דחזקות דין קרקע יש להם בודאי לא מועיל מחילה שבעל החזקה הוי כמוחזק בגוף הקרקע והוא תפוס ועומד ול"מ מחילה. ואף לפי דעת הפוסקים דהוי מטלטלין מ"מ הרי מבואר בש"ע סימן רמ"א ס"ב בהג"ה דלא שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו ואמר לו מחול לך אינו כלום ועיין בסמ"ע שם דאף במעות כל שהן בידו בתורת פקדון ל"מ לשון מחילה וא"כ כאן החזקה הוא בעין ול"מ מחילה. אמנם לפמ"ש בתשובה לק"ק סנאטין דלפ"ד מחלוקת הפוסקים הנ"ל לענין חזקות תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בשטוען דמי החפירות הבאין מחמת קרקע אם יש לו דין קרקע או מטלטלין כמבואר בסימן צ"ה וה"ה כאן הדמים שצריך לתת בעד החזקה בודאי הוי מטלטלין שהרי אין לו בגוף הקרקע כלום רק שבא מחמת הקרקע ועיין בש"ך שם סימן צ"ה שכתב שגם הרמב"ם מודה להראב"ד ולפענ"ד בענין חזקות ודאי מודה הרמב"ם דשם י"ל דיכול לתקן החפירות והוה כקרקע אבל כאן אין לו טענה על גוף הקרקע רק על הדמים בודאי הוי מטלטלין ואף די"ל דטוענין על גוף הקרקע שיחזיר להם הקרקע אבל מ"מ מחילה שייך בזה דלא מקרי קרקע ומועיל מחילה ואדרבה הם מוחזקים שיושבים שם ובודאי מועיל מחילה כנלפענ"ד וא"כ בכאן אף אם נימא כטענת ר' דוד יואל במה ששתק זמן רב בודאי מחל ומה גם דיכולין היושבים מכבר בהעסק עד היום לומר קי"ל כדעת האומר מטלטלין ולא שייך לומר שבדבר בעין לא שייך מחילה דמה שמחלו מחלו דמי החזקה הנהוג ומהני מחילה ובפרט שר' מרדכי טוען ששכר בכשרות וכמו כן האחרים טוענין שבהיתר בא לידם ומוחזקים בהם הרבה שנים ובזה צדק גם ר' יצחק מזבאווע אחרי כי שתקו שלש שנים ולא מיחו וע"כ לפע"ד צדקו דברי פסקו בכל מ"ש כבודו. גם בדבר ההוספה צדקו דברי כבודו שאין לחייבם בזה:
695
696שלום להרבני הוותיק וכו' מוה' ישראל משה וויניק נ"י
696
697מכתבו נמסר לי היום ואני פה מחוסר ספרים וגם עוסק ברפואות בכ"ז אמרתי להשיב בקצרה. והנה יפה העיר בכל הספיקות שכתב אבל חלילה לפסול ס"ת והנה מענין הנונין המוזרין יעיין בספרי יד שאול. והנה אם הניח הסופר אצל ויהי בנסוע מלפניו ומלאחריו אצל תיבת ישראל כתמונת פתוחה לפענ"ד יתקן מעלתו הנוי"ן של בנסוע בתיבה עצמה ויעשה צורת נו"ן ככל הנו"ן שבס"ת אבל מלפני' ומלאחרי' יעשה נון הפוכה כדאמרו יעשה לה סמניות מלמעלה ומלמטה להורות שזה ספר בפני עצמה והיינו כאותן נונין שבתהילים סימן ק"ז ועיין רש"י ר"ה דף י"ז ובחידושי הרשב"א בשבת וכמו שנתבאר בספרי יד שאול שם אבל הנו"ן של כמתאוננים ישאר כמו שהוא נון הפוכה שזה סימן על החטא שהיו מתאוננים והנו"ן הפוכה שעשה אצל כמתאוננים זה ימחק ומ"ש דכא באל"ף יניח כמו שהוא כי יש מחלוקת הפוסקים ומאן ספין ומאן רקיע במחלוקות הגדולים האלה להכריע ומ"ש בנידון שהיריעה האחת הוא בס"א שיטין והאחרת היא בנ"ח שיטין יפה העיר מעלתו בזה דהוה כעין פתוחה וכ"ה דעת הדבר שמואל אבל נמצא בשו"ת ספר שב יעקב ובכמה מקומות שבעלי תשובה עומדים המקילים בזה וגם אני כתבתי להקל בזה ועיין בספרי יד שאול ואם אפשר בקל לתקן שיעשה אותיות קטנים ובמקום שאין שמות הקדושים באותן שורות ויוכל למחוק ולחזור ולכתוב אותן השורות באותיות קטנות ולהכניסם במנין נ"ח שורות מה טוב ובלבד שלא יהיה מחזי כמנומר ואם א"א לעשות כן הס"ת כשר. ומפני כבוד התורה שתשאר בכשרותה טרחתי להשיב כי מ"ש מעלתו שיש לפסול כמ"ש השער אפרים לא דק דשם כתב הש"א שצריך להגיה ולעיין אולי נמצא כמה טעותים אבל אם מגיהים אותם ומתקנים הטעותים הס"ת כשר. שוב נתיישבתי שאולי הנו"ן שאצל כמתאוננים אולי כתוב סמוך לתיבת כמתאוננים ולא אצל ויהי העם ושם צריך להיות הנו"ן הפוכה שקאי על אחרי' של ויהי בנסוע ואם אולי יש שם אחר ויהי בנסוע עוד נו"ן הפוכה חוץ ממה שהגיה אח"כ או שהנו"ן הפוכה כתובה אצל כמתאוננים אז צריך למחוק וכמ"ש. אלה דברי דברי הכותב בנחיצה בלי עיון ובלי ספרים והנראה לפענ"ד כתבתי:
697
698שלום וכ"ט אל כבוד הרב וכו' מוה' צבי ליפא פריש אבד"ק גראדזעסיק:
698
699מכתבו הגיעני ואני יושב פה קרית חוצות ועוסק ברפואות ובכ"ז ארשום בקצרה. א' היה מחזיק אוראנדא כמה וכמה שנים ולאחר עשר שנים בא איש אחר והשיג את גבולו וישב במשך הזמן ההוא בשופי והשקט באין מוחה ובשנה הזאת התחזק המחזיק הקודם ושכר העסק הנ"ל ובא הצד השני והזמינו לדין באשר שלא מיחה בידו עד כה יש לו חזקה וזה המחזיק טוען כיון שהוא לקח מידו העסק ועשה שלא כדין מותר לו לקחת מאתו העסק ומעלתו צידד בזה שהדין עם המחזיק הא' ולפענ"ד ג"כ הדין כן ולא מטעמי' רק מטעמים אחרים הטעם הא' הוא דמה שטען שלא מיחה בידו. באמת מה היה לו לעשות אם הוא הוסיף בדמים להשר והשר רצה במתן דמים א"כ איפוא היה מוכרח להניח בידו ומה שלא בא לב"ד בעוה"ר מה כח ב"ד יפה. ובלא"ה נראה לפענ"ד דכיון שזה עכ"פ עשה שלא כהוגן במה ששכר את העסק והוציא מיד המחזיק הראשון הו"ל כהאי דאמרינן ביבמות דף ק"י בעובדא דנרש הוא עשה שלא כהוגן וכו' וכן אמרו בב"מ פרק המקבל בהאי עובדא דאוגר חצר וכו' ע"כ נראה לפענ"ד דהדין עם המחזיק הא'. גם מ"ש ע"ד האו"ת סימן י"ד ס"ק ב' שלא קאי רק על דברי המחבר אבל לפי המנהג שכתב הרמ"א אינו יכול להוציא מהב"ד זה אפילו בתוך שלשה פרסאות יפה כתב. מ"ש מהאי עובדא דנרש ידעתי שבמרדכי ריש האומר ושו"ת מוהריב"ל כתבו דל"ש רק בדבר שהוזכר בתלמוד אבל זה היכא שהדבר ידוע אבל כאן דגוף הדבר אינו רק תקנה מצד ועשית הישר והטוב וכל דעשה שלא ע"פ דין בודאי אמרינן הוא עשה שלא כהוגן יעשו עמו שלא כהוגן ועיין יד מלאכי בכללי הדינים אות ר"א: וע"ד הקושיא בענין אמה העבריה שאינו נוהג בזמן שאין היובל נוהג הנה אני פה קרית חוצות ואין לי ספרים לעיין בכ"ז אמרתי להשיבו יעיין בגיטין דף ס"ו ובתוס' שם לענין מע"ש שפודה ע"י אמה העבריה: ובגוף הקושיא דלמא איצטריך קרא למעשה ידי' ובזמן שאין היובל נוהג. במח"כ לק"מ דסברת הש"ס הוא כיון דעכ"פ בזמן שהיובל נוהג יכול לזבין א"כ ראינו שהתורה מסרה הכח לאב למכור וניהו דבזמן שאין היובל נוהג אינו יכול למכור ולקנות זה אינו ממעט כח האב בזה ועכ"פ רק גזירת הכתוב הוא שאינו יכול למכור ועכ"פ ראינו שהתורה מסרה כח הקטנה לאב וז"ב:
699
700בסוגיא דמודר הנאה משופר:
700
701הן ראיתי בישועת יעקב סימן תקפ"ו שהקשה דאמאי מותר לתקוע בשופר של עולה ושלמים ומטעם דמצות לאו להנות נתנו הא התוס' בשבועות הקשו דאמאי המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה הא נהנה פרוטה דר"י וכתבו דיכול לתקוע במקום שלא יבא העני. ולפ"ז שם לענין מעילה דהוא בשוגג שוב הו"ל הנאה דלא ידע להזהר לתקוע במקום שאין עני דהא לא ידע כיון דשוגג הוא. ולפענ"ד נראה דל"ק דבאמת גוף קושית התוס' צ"ב דניהו דנהנה הא מצות לאו להנות נתנו וצ"ל דהו"ל הנאת הגוף בהדי מצותו וזה אסור. ולפ"ז נראה לי ברור דזה דוקא במקום שהנאת הגוף הוא כרוך עם המצוה ביחד אבל כאן דהנאת הגוף הוא הנאה חיצונה דפטור מלמיתב ריפתא לעני ואם היה במקום שלא יוכל לבא העני לא היה כאן הנאה א"כ אף שהוא במקום שבא העני מ"מ זה לא מקרי הנאת הגוף בהדי מצותו וזהו כוונת התוס' כל דיכול לתקוע בלתי הנאה שוב לא שייך הנאת הגוף בהדי מצותו ודו"ק וז"ב. עוד יש לי לומר דכיון דבעינן לענין מעילה שב מידיעתו וכאן אם היה יודע היה עושה במקום שלא יבא העני ושוב לא היה עובר ומצות לאו להנות נתנו. ויש לי מקום עיון בתוס' ומהרש"א בפסחים דף כ"ט וכתבתי בזה בחידושים במקום אחר ואכ"מ ובמ"ש יתיישב מה דאמרו דהמוכר דברים אסורים חייב להחזיר הדמים משום דנפשו של אדם חותה מן האיסור והקשו א"כ מעילה נמי נפשו חותה מן האיסור ולפמ"ש א"ש דלא שייך בזה נפשו של אדם חותה מן האיסור והרי עיקר המעילה היא רק כשהי' שב מידיעתו ונפשו חותה מן האיסור ודו"ק היטב. עוד נראה לי דלא שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור והיינו דלא מקרי הנאה שהרי מצטער ע"ז ולפ"ז עכ"פ מידי שלא כדרך הנאתו לא נפיק דניהו דלא הוה הנאה גמורה שמצטער ע"ז אבל עכ"פ הוא נהנה ואולי יותר עדיף משלכד"ה שהרי באמת נהנה רק דהנאתו הוא צער לו והרי באמת בקדשים שלכד"ה נמי אסור ועיין תוס' זבחים דף ע"א ובבה"ז ושעה"מ הלכות יסודי התורה וא"כ שוב עכ"פ מידי שלכד"ה לא יצא ואסור. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה בישוע"י לשיטת הכלבו דאם נודר הנאה מתקיעה דאסור לתקוע דיש בני אדם שנהנים מתקיעתם והקשו דלפ"ז איך מותר לתקוע בשופר של עולה ושלמים משום דמצות לאו להנות נתנו הא נהנה בהדי מצותו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בשוגג שייך נפשו של אדם ורק דהוה שלכד"ה ולפ"ז זהו כשהנאה ברורה הוא אצל כל אדם אבל כאן דאינו דבר ברור רק דיש בני אדם דמתגאים בתקיעתם וא"כ בכה"ג ודאי נפשו של אדם חותה מן האיסור ואילו ידע בודאי לא היה מתנאה בתקיעתו ואף שהוא שלא כד"ה בכה"ג שאינו הנאה ברורה וגם לא ידע פשיטא דבכה"ג לא שמה הנאה ומותר דמצות לאו להנות נתנו. והנה האחרונים הקשו דאמאי לא יצא בשופר של עולה ושלמים הא עשה דשופר דחה ל"ת של הקדש וכתבו דאפשר לקיים שניהם ע"י שיקח שופר אחר ע"ש בטעם המלך הלכות שופר ובישועות יעקב. והנה לפענ"ד אינו ברור לכאורה דכל הטעם דכל דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה משום דלמה תדחה הא יכול לקיים בלי דחייה וזה אינו רק דחויה ולא הותרה לכך אינו דוחה ולפ"ז זהו כשעשה במזיד שייך לומר דכל דיכול לקיים בדרך היתר והוא עשה באיסור שוב אינו דוחה והו"ל מה"ב אבל בשוגג דכל דסבר דהוא היתר הוה כלא יכול לקיים שניהם דמה נ"מ היה לו בין שופר זה לאחר וא"כ בכה"ג שוב העשה דוחה לל"ת. אמנם נראה דזה אינו דבאמת לפמ"ש הרמב"ן בפרשת יתרו בטעם דעשה דוחה לל"ת משום דיותר חפץ ד' במי שעושה מצותו ממי שאינו עושה רק נזהר שלא לעבור ולפ"ז כל שאפשר לקיים שניהם מה לו לעבור והעשייה היה יכול לקיים בלי העבירה וכל שלא אמרה תורה שידחה אף אם עבר ודחה נשאר הל"ת במקומו בתקפו ולפ"ז מה בכך דהיה שוגג מ"מ הל"ת בתקפו כל שהיה יכול לקיים בלי הל"ת וז"ב. ולפ"ז נראה לי ברור ליישב קושית הישועת יעקב דשפיר מותר לתקוע בשופר של עולה כל דמצות לאו להנות נתנו דא"ל דעכ"פ מתנאה בקול ויש לו הנאה בהדי מצותו דיש לומר דעשה דשופר דוחה וא"ל דאפשר לקיים שניהם דז"א דהא הוא היה שוגג וא"ל דכל דאפשר לקיים שניהם שוב הל"ת בעצמותו בתוקף דזה אינו דהא באמת מצד הל"ת כל דמצות לאו להנות נתנו אינו עובר כלל וא"ל דהו"ל הנאת הגוף בהדי מצותו דזה אינו דאטו ברור שמתנאה ויש שמתנאה ועכ"פ היה אפשר לקיים המצוה בלי העברה א"כ כשם שאפשר לקיים ע"י שופר אחר כמו כן היה אפשר לקיים בשופר זה ולא יתנאה ולא יעבור א"כ אף דהוא מתנאה מ"מ הרי הוא שוגג ושפיר העשה דוחה וז"ב כשמש ודו"ק. והנה בהא דאמר אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא קא תקע והקשה המהרמב"ח דלמא בתחלת תקיעה מעל ויצא לחולין ובסוף תקיעה יצא בו דכבר יצא לחולין ומיירי כשתקע בסוף כשיעור. ולפענ"ד נראה ע"פ מ"ש היראים מצוה קי"ז דלכך אם תקע כשנים יצא עכ"פ אחת משום דכל זמן שעוסק בתקיעה מותר לתקוע ביותר אבל אם היה פירש לא היה רשאי לתקוע יותר דיותר משיעור תקיעה אסור לתקוע ביו"ט והארכתי בזה. והנה כפי הנראה אזיל בשיטת בעל העיטור דמפרש דלפי המסקנא אף שיש שיעור תקיעה בתחלה לבד ובסוף לבד אפ"ה לא יצא ולכך במשך בשניה כשתים והיינו שיש שיעור תקיעה בכל אחת בעי שלא יפסיק בנתים הא לא"ה אסור אברא דלפ"ז קשה בהא דאמר בדף כ"ו למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלי תחלת תקיעה יצא וממילא תחלת תקיעה בלי סוף ג"כ יצא ומנ"ל זאת דלמא סוף דוקא בלי תחלת הוא דיצא דאמרינן דכל שהתחיל בהיתר מותר לתקוע ולעולם דלאו חד תקיעה היא ואדרבא בשביל דתחלה בלי סוף לא יצא ולכך יצא בסוף שלא בתחלה אבל תחלה בלי סוף מהראוי לומר דלא יצא דאי נימא דיצא א"כ תקע שלא לצורך וע"כ דחד תקיעה וכל מה שתוקע נחשב כחד ולמה נימא דלאו חדא היא ומכל מקום הותרה נימא דבאמת חד הוא ולכך מותר. אך י"ל דלגבי השומע בודאי לא אכפת לן דהוא שמע עכ"פ סוף תקיעה ויש שיעור ומה לו בזה שהתוקע עשה איסור סוף סוף הוא שמע כהוגן. ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו ת"ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים והנה פשטת הדברים משמע דפריך דאם נימא דתחלה בלא סוף וסוף בלא תחלה יצא קשה למה לא תסלק בשנים דאם נימא דתחלה בלי סוף לא יצא ל"ק תסלק בשנים דנוכל לומר דלכך אין בידו אלא אחת משום דתחלה בלי סוף לא יצא. ומדברי רש"י נראה דקושיא זו קשה אף בלא זה ומשום קושיא שניה דמבור צריך להקשות מזה והיא תמוה ועיין בטורי אבן ובישועת יעקב. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם מקשה הש"ס על התוקע עצמו ומהראוי לומר דתסלק בתרתי דאל"כ עשה איסור במה שתקע יותר וא"כ אף דתחלה בלי סוף לא יצא היינו במקום דא"צ לתקוע יותר וא"כ יעשה איסור במה שתקע יותר א"כ לכך אמרינן דנחשב כחדא ואינו עושה איסור אבל במקום שיכול לצאת בשתים למה לו לתקוע עוד אחת תסלק לתרתי וז"ב. והנה בהא דאמר רבה בדף כ"ז שמע מקצת תקיעה בבור וכו' שמע מקצת תקיעה קודם עה"ש ופריך מ"ש התם ולכאורה לפמ"ש קשה דחילוק גדול יש דבשלמא בתקע בבור כיון דעכ"פ התוקע יצא א"כ לא עשה איסור במה שתקע בבור שפיר יצא אף שתקע יותר מהשיעור דזה התוקע תקע בהיתר והשומע שמע בהיתר אבל במקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר דעשה איסור בתקיעה קודם עה"ש א"כ מהראוי לומר שלא יצא כיון דעשה איסור וכיון דהתוקע עשה איסור גם השומע לא יצא. אך נראה דמש"ה נקט רבה בשומע דלגבי השומע מהראוי שיצא דמ"ל בזה שהתוקע עשה איסור. ובזה מדוקדק מה שנקט בלשונו שמע ולא נקט לענין התוקע. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא נקט השומע משא"כ התוקע אפשר דלא יצא ואח"כ דמסיק דמיירי בתוקע ועולה לנפשיה ע"כ דגם התוקע עיקר המצוה בשמיעה כמ"ש הטור ודו"ק. ומעתה מיושב קושית המהרמב"ח דאם מעל בתחלה שוב לא יצא גם בסוף התקיעה דהרי תקע יותר מהשיעור וכל שלא עשה בהכשר שוב לא יצא ודו"ק היטב:
701
702כתוב בלבושי עט"ז גיד הנשה אסור מה שעל הכף אבל מה שלמעלה מן הכף ושלמטה מן הכף עד סופו אינו אסור אלא מדרבנן גם אצל צומת הגידין כתב צריך לחטט גה"נ עד סופו והקשו אותי הלא הגיד הנשה נגמר בארכובה הנמכרת עם הראש וכתב הב"י סי' ס"ד וז"ל ונתן הרמב"ם סימן לדבר שכ"מ שתמצא חלב תחת הבשר והבשר מקיפו מכל סביביו ולא נראה עד שנקרע הבשר ה"ז מותר ואח"כ בסי' זה כתב בשם הרשב"א חלב שבתוך הכסלים יש אוסרים מפני שבגמ' השוו אותו חלב עם חלב שבתוך הכליות וחלב שבתוך הכליות קי"ל כרבא ור' יוחנן דממרטי ממלי' ואנן נוהגין בו היתר ע"כ וכתב בנ"ב מהד"ת בשר בין צלע י"א לצלע י"ב צריך ניקור והיינו שלא חשב הב' צלעות קטנות הנחתכים עם החזה וכתב הח"ס הבשר בין צלע י"ב לצלע י"ג צריך ניקור ותימה על הנוב"י. ע"ד השאלות המבוארים למעלה לפענ"ד הדבר מבואר ברש"י הובא ביתה יוסף בשם הסמ"ג שהביא דברי רש"י בביאור יותר כי הגיד הפנימי נכנס לצד פנימי של ירך שתחת הבשר לאורך הירך על הארכובה התחתונה לצומת הגידים. הנה ביאר רש"י כי עד צומת הגידין נמשך הגיד הנשה הפנימי ולא יותר וע"כ אינו אסור רק עד צומת הגידין וכן נוהגין פה לבוב לנקר הגיד הנשה עד מקום כלות הצומת הגידין והיינו עד מקום שמתחיל הארכובה הנמכרת בראש כי עד שם נמשך ויש לו תואר גיד והיינו צומת הגידין שמתחברין שם הגידין ואותם המנקרים שאינם מנקרים רק עד התחלת צומת הגידין לא יפה הם עושין כי זה גה"נ דאורייתא כמבואר בכל הפוסקים. ואשר שאל על החלב שבתוך הכסלים. הנה הדבר ברור שחלב שבתוך הכסלים הוא מותר שהרי אמרו על הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים הרי מבואר בהדיא דבתוך הכסלים מותר ומ"ש הרשב"א דיש אוסרים אותו מפני שבש"ס מדמהו לחלב שבתוך הכליות ובזה קי"ל דרבא ור"י דממרטי לי' הוא תמוה לפענ"ד דאדרבא בחלב שבתוך הכסלים הוא מלתא דפשיטא דמותר ואדרבה אביי רצה לדמות חלב שבתוך הכליות לחלב שבתוך הכסלים דיהי' מותר ורבא ור"י שממרטי לי' לא דמהו לחלב שבתוך הכסלים אבל בחלב שבתוך הכסלים לא פליגי ובודאי מותר. ובאמת צריך להבין דהא כשם דכתיב חלב על הכסלים כמו כן כתיב חלב שעל הכליות ולמה בחלב שבתוך הכסלים מותר דדרשינן על הכסלים ולא בתוך הכסלים ואלו בחלב שבתוך הכליות רבא ור"י ממרטי לי'. שוב ראיתי שהרגישו בזה התוס' בד"ה אמר וגם ברא"ש הרגיש בזה וכתב דרבא ור"י החמירו בזה אבל מצד הדין מותר כמו בחלב שבתוך הכסלים ע"ש וא"כ עכ"פ מה שדימה הש"ס חלב שבתוך הכסלים לחלב שבתוך הכליות זה אינו להחמיר רק אדרבא להקל כמו שאמר אביי. ובזה מובן מ"ש הרשב"א ואנו נהגנו בו היתר דההיא דכוליא חומרא הוא דמחמרו בה והיינו דבאמת מדינא יש להקל גם בכליות כמו בכסלים רק שהחמירו בכוליא אבל בכסלים ודאי מותר ובחלב שבכליות ממרטי לי' וגם החוטין שבכליות צריך למרט עד שישאר כמראה הכליות. לענין צלע י"ב לצלע י"ג שהביא בחתם סופר סימן ס"ח שצריך ניקור קצת זה דוקא אם מונה י"ב צלעות עם שתי צלעות שנחתכים עם החזה אז צריך קצת ניקור שזה צלע י"ג שכתב המ"ב דצריך ניקור מצד חומרא בלי טעם וצריך להניחו לחלק אחוריים אבל אם אין מונין הי"ב צלעות רק לבד משתי צלעות קטנות הנחתכים עם החזה אז א"צ ניקור כלל ועיין בשיבת ציון סי' ס"ו ועיין פרי מגדים בשפ"ד סימן ס"ד ס"ק יו"ד דוק ותשכח. ומ"ש לענין האליה אם צריך ניקור על כל פני האליה גם מה שיוצא עד קצה האליה או סגי במה שהוא לתוך חלל הבהמה. הנה זה מבואר בב"י בשם הגהמי"י פ"ז ממ"א בשם הסמ"ג ועיין בד"מ שם אות א' ועיין בטור סימן ס"ה ובב"י שם שגורר מהמקומות הגבוהים קצת עד שישתוו אותן המקומות עם מקומות השפלים ולא ישתייר לכל פני האליה לא בשר ולא שמנונית ע"ש ואותן הגוררים רק שלשה חוליות לא יפה עושים:
702
703להרב האבד"ק שאטן מוה' חיים נ"י:
703
704ע"ד שאלתו איש אחד גירש את אשתו ובעירו אין כותבין גיטין וכתבו הגט בעיר בארדיזען סמוך ונראה לעירו ושלח הבעל הגט ע"י שליח לעירו והבעל נסע לביתו לעיר בארטשיב והלך שם להרב וא"ל שאביו הי' שמו מאנדיל והוא בערמה אמר ששמו מענדיל בע' וגם אמר שאביו הי' שמו גם צבי הירש ובגט לא נכתב רק מענדיל לבד ע"כ שאלתו בקיצור והנה האריך מעלתו להכשיר הגט ולפענ"ד יש ג"כ להכשיר דהנה בשו"ת עבוה"ג סי' נ"ה כתב בהדיא דבשינה שם אביו ג"כ הגט כשר ואף דבשו"ת כנ"י סימן ע' ערער עליו וכתב שהגט פסול אפילו בדיעבד וכל מי שיש לו שו"ת עבוה"ג יכתוב עליו שטעה וגם בשו"ת צ"ץ סימן פ"ג השיב לעבוה"ג בעצמו ונראה מדבריו שהגט פסול כבר כתבתי בתשובות הרבה שיש לנו אב זקן וכדאי לסמוך עליו הוא בעל העיטור דס"ל ג"כ להכשיר וגם מה שלא כתב שם צבי הירש. הנה באמת יש לנו ספק אם אומר אמת ובפרט שאביו בעצמו החזיק עצמו בשם מענדל לבד וע"כ הדבר ברור אחר דהמגרש נסע למקום רחוק והוא עיגון גדול שיש להכשיר בדיעבד ומן הסתם אנו תולין שאז גירש באמת ועכשיו רוצה לקלקל וכדאי לסמוך על עדות שהעיד בשם הגאונים דברי הצעיר:
704
705שלום וכ"ט אל כבוד הרב החריף החסיד כו' מוה' אלכסנדר אבד"ק קאזווע נ"י:
705
706מכתבו הגיעני ע"ד שאלתו ראובן ושמעון נו"נ בשותפות ולאשר אינם דרים במק"א אך רחוק ביניהם כג' פרסאות עשו כ"פ חשבון ביניהם כמה נתן כל א' מהם לשותפות ולבסוף אחר כלות עסק השותפות כשעשו חשבון ביניהם הגיע לראובן משמעון סך חמש מאות ר"כ ונתן לו שמעון טראטי ע"ז הסך אך לא נתן לידו הטראטע רק להשליש כי אמר להשליש שיש לו איזה טעם שאינו רוצה ליתנו ליד ראובן ואמר השליש שהוא טעם הגון כי אין הפסד לראובן במה שיהי' מונח ת"י השליש כי תיכף בכלות הזמן אשר הוגבל ביניהם ימסרוהו ליד ראובן ונתן לו שליש צעטיל ע"ז ובהגיע תור זמן המוגבל לקחת ראובן הטראטי מיד השליש טוען שמעון שעיין בחשבונו וראה שיש לו טעות כי בחשבון נאמר שראובן נתן לו מה שפדה בעד יי"ש סך ה' מאות ר"כ והוא נזכר שלא קבל כלל החמש מאות ר"כ וראובן אומר שהוא זוכר בבירור ששלח לו החמש מאות ר"כ אך אינו זוכר ע"י מי לאשר כבר חלף הלך לו יותר משנה מעת ששלח לו ושמעון אומר אף אם יהיה כדבריך ששלחתי לי אך אנכי לא קבלתים וע"ז טוען ראובן הלא עשית עמדי כ"פ חשבון וראיתי החמש מאות ר"כ בתוך החשבון ומדוע החרשת ע"כ ת"ד שאלתו. הנה הדין פשוט כמ"ש הרב מהר"י ן' לב סי' א' כלל ט"ז סימן צ"א דאינו נאמן שמעון לטעון שטעה בחשבון ואף דהש"ך בחו"מ סי' פ"א ס"ק ע"ט חולק עליו היינו דוקא שם דנתן כת"י ונאמן לטעון טעיתי במגו דפרעתי אבל בממרמים שלנו שאינו נאמן לטעון פרעתי כמ"ש התומים סי' ס"ט ס"ק ה' דכיון דהורמנא דמלכא הוא דיכול למכרו מזה לזה ודאי מקפיד עליו ע"ש וה"ה בנ"ד כיון דנתן טראטע אינו נאמן לטעון טעיתי דהא אין לו מגו. איברא שיש לעיין כיון דבדיניהם כל שמניח טראטע כזה ביד שליש אין לו כח עוד ע"פ דינא דמלכותא א"כ יש מקום לומר דיוכל לטעון פרעתי אך נראה דנהי דאין לו כח כ"כ מ"מ צריך למיקם בדינא ודיינא ודאי קפיד וא"נ לטעון פרעתי. ועוד נראה דע"כ לא אמרינן דבכת"י נאמן לטעון פרעתי רק בכת"י שנתן להבע"ד וי"ל דלא חש ליה אבל מה שהניח ביד אחר בשלישות בודאי אין סברא לומר שיפרע ולא יחוש לקחת הטראטע מיד איש זר ומה גם דבד"ת נאמן השליש כשני עדים א"כ בודאי יחוש לנפשו שלא יניח הטראטע בידו. ועוד נראה כיון שהשליש נתן שליש צעטיל לראובן ושמעון אם הי' פורע היה השליש לוקח השליש צעטיל מיד ראובן וע"כ הדבר ברור דאין לשמעון טענה ואין ראובן צריך לשבע:
706
707שלום להרב החריף וכ"ט מוה' פייבל קארפ נ"י דומ"ץ בלבוב:
707
708מ"ש בשם חי' לאה ונקראת בפי כל חיילה וגם חותמת עצמה כך ושם לאה נשתקע. והנה לכאורה יש לכתוב שם חיילה לבד כי היא חניכה שהכל קורין אותה אמנם לפענ"ד יש לחוש דאולי נתקצר השם מה שנקראת חיה לאה וע"כ קצרו השם ונקראת בהבלעת האותיות חיה לאה ונקראת בשתיהן חיילה וכעין שם מאשיל שהוא קיצור משם משה שאול והארכתי בזה בתשובה לענין שם מאשיל. וע"כ לפענ"ד יש לכתוב חיה לאה דמתקריא חיילה ואף דשם לאה נשתקע ופסול אם נכתב היינו מטעם דלא ידעו מי הוא המגרש או המתגרשת כיון דלא נקראו כן. אמנם זה עד"מ אם היה שמה חיה לאה ונקראת חיה לבד אז אם יכתוב חיה לאה לא ידעו השם המתגרשת אבל כאן הרי נכתב השם חיילה וא"כ ידעו הכל דמה שנכתב חיה לאה ובפ"כ לא נקראת רק חיילה וא"כ בין אם יהיה חיילה רק שם געגועין משם חיה או הרכבה משם חיה לאה הכל שפיר דמי כנלפענ"ד. ושם חיים טובי' כיון שנשתקע שם טוביה אין לכתוב רק חיים כי אם יכתבו גם שם טוביה אז לא ידעו אותו כי בפ"כ נקרא רק בשם חיים לבד. ויכתבו אפרים שבתי המכונה שעפסל בלא יו"ד כנלפענ"ד ודו"ק. והנה בשם מלך אף שנקרא בציירי אם נקרא לתורה בשם אלימלך אז בוודאי יכתבו אלימלך דמתקרי מלך ואף אם נקרא בשם מלך לא יכתבו ביו"ד ויכתבו מלך בלא יו"ד ול"ד לשם בירך ומלך סתם הוא בלא יו"ד כנלפענ"ד:
708
709שלום להרב מוה' יעקב מרדכי סג"ל האבד"ק טאפריב נ"י:
709
710ע"ד שאלתי שמצא השוחט בבהמה אחת שנסרך הטרפש לבית הכוסות סירכא גדולה ובעבר השני כנגד הסירכא היה מחט תחוב בתוך הקמטים ולא בתוך הדופן והמחט נתחב באורך בתוך ב' או ג' קמטים וראה בספר אחד שהביא בשם שו"ת בית אפרים להטריף אפילו לא נתחב רק בקמטים כנגד הסירכא ע"כ שאלתו הנה הספר הלז לא ידעתי מי הוא אבל בשו"ת ב"א סי' ל' ל"א מבואר בהיפך דהיכא שאין תקועה בתוך הדופן רק מונח לארכו בין קמטי המסס ואין חוד המחט מול הדופן ויש סירכא מבחוץ במקום שכלה פי המחט קשה בעיניו להתיר א"כ כאן אם לא היה הסירכא נגד מקום שכלה פי המחט אין מקום להטריף כנלפענ"ד:
710
711שלום וכ"ט וכוח"ט לכבוד הרב החריף מוה' שמחה גינצבערג נ"י אבד"ק סטרעזיניטץ:
711
712מכתבו הגיעני היום והנה אין הזמן גורם להשתעשע בד"ת כי הגיעו הימים אשר יחשוב האדם עם קונהו. ובכ"ז לאשר נחוץ הוא הענין אמרתי להשיב והנה מה שנסתפק אם יכול האב לעכב המעות שמונח ביד שליש או כיון שכבר מונח ביד השליש ולטובת הזוג הוה כאילו כבר נגבה ביד החתן והביא דברי הח"מ סימן ע"ג ס"ק י"ג. והנה באמת כבר הביא הרמ"א שם דברי התה"ד ז"ל דאפילו בא ליד שליש. לא זכה החתן והנה אין ת"י לא דברי התה"ד ולא דברי המהרי"ל כי אני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים אמנם דברי התה"ד מבוארים בתוס' ריש ב"מ דהשליש הו"ל כאלו תופס בחזקת שניהם ע"ש שכתבו כן לגבי הנפקד וה"ה ביד שליש ובלי ספק דברי התה"ד יוצאים מן התוס' הנ"ל ודברי המהרי"ל דהן דברי המרדכי נראה לפענ"ד דדוקא שם דכל הטעם הוא משום תקנת שו"ם ומשום ותם לריק כחכם וכל שכבר השליש ביד שליש כבר הסיח דעתו וליכא משום ותם והוה כאילו בא ליד החתן דניהו דתופס מכח שניהם מ"מ עכ"פ הוה כבא ליד החתן דהוא תופס מכח החתן ג"כ וא"כ זה שם אבל כאן כיון דהשליש תופס בחזקת שניהם א"כ שניהם נקראים מוחזקים ושניהם אינם מוחזקים ובפרט כאן שהנדוניא המושלש הוא שוה בשוה חציה של החתן וחציה של זה וא"כ כל אחד א"י להוציא רק נדן שלו ואין נ"מ רק במעות הדרשה וגם בזה שניהם אינם מוחזקים ואולי הוא ביד אחד מהם א"כ מקרי תפוס אבל אם הוא ביד שליש שניהם אינם מוחזקין ועיין מלמ"ל פט"ו מטוען הלכה ט' יעו"ש ולאחר שיחזירו ליד הבעל חצי נדוניא שלו ושלה לה שוב אין מחויב הבעל במזונות שהוא לא נתחייב רק שיהיה לו הנדן והגט אינו מחויב ליתן כמ"ש מעלתו כי אין כאן אומדנות המוכיחות ואדרבה קצת להיפך שהרי נראין הדברים שקצת אינה מתנהגת בדרך הישר שהולכת בשערה וע"כ אם יוכלו לקיים הזוג שיהיה מושלש עוד עד שתרצה בו מה טוב בכדי שלא ישבר הזוג דקשים גירושין ואם לאו א"צ לגרשה והשליש יחזיר לכל אחד שלו:
712
713שלום להרבני המופלא מוה' ישראל שו"ב דק"ק ס"ג:
713
714מכתבו הגיעני תמול הנה ע"ד המנקר הנה המנקר הוא ממדינת רוסיא וא"כ איפוא הי' לו להביא משם איזה מכתב וגם הי' להרב דשם לדרוש הדין וא"כ אולי דברים בגו וע"כ לא אשיב עד כי יבא ממקומו מטאלני וע"ד התקנה אשר עשה מעלתו לגלח השערות מהבהמות במקום השחיטה איני מסכים לזה וע"ז נאמר בתר דעבדין מתמלכין בתחלה הי' לו לשאול מקודם ומ"ש שבזה יתוקן שלא יתקלקלו הסכינים הנה לא שמעתי זאת וגם לפענ"ד נראה כדעת המערערים שחשו לחתך מקצת העור ויוצא דם ואף דבסי' כ"ג ס"ו מבואר בהג"ה דאין חוששין אף בחתך מקצת עור כל שלא יצא דם מ"מ נתבאר שם דל"ש לבדוק נגד מקום החתך וכאן בגילוח יש לחוש שיחתוך מקצת העור ולא ירגיש כלל ומי יבדוק כל בהמה ובהמה וגם הבהמה נרתעת מחמת הגלוח כמ"ש המערערים וכן ראיתי בספרי אחרונים וכן לא יעשה. גם אודות המיטליצע ונגלד עור עליון הדבר פשוט דהיא טריפה כי המטיליצע נוהגין להטריף ומה שהאריך מעלתו להכשיר אינו נוח לי ואין הזמן מסכים עמדי להאריך והדבר פשוט שיש להטריף דברי הדש"ת הכותב בנחיצה:
714
715שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג החריף מוה' יוסף יהודה שטראזבורג מו"ץ בק"ק קאסיב:
715
716מכתבו הגיעני היום והנה בדבר השאלה יפה כתב אמנם מ"ש דבעיר שייך לומר דודאי ברצון הנה בתשובת זקני הח"ץ ז"ל סימן קמ"ה קמ"ו האריך אי בעיר חזקה שנתפתית ע"ש אמנם כאן ששכבה במטה ובעלה הי' אצלה וכאן ודאי דהיתה יכולה לצעוק ובודאי נתרצית ושקר בפיה ובזה כ"ע מודה ואף הראב"ד החולק מודה דכאן הוה כמפותה כנלפענ"ד ויכול לגרשה ומחוייב לגרשה ואף דהבעל מתנצל עצמו שנפל פחד עליו ונתיירא שלא יכהו מכת מות א"כ יכול להיות שפחדה מזה אמנם מה ששתקה עד הבקר ואח"כ ג"כ לא הגידה לבעלה ומתחלה כחשה לבעלה בזה אין שום התנצלות שעכ"פ הי' לה לומר לבעל שישמרה או שיוציאה מהבית הזה לשמור מהבעה"ב ע"כ שאמת הדבר. והנה בגוף הדבר שאם אומר שראה שזינתה אי שייך חרגמ"ה נראה לפענ"ד טעם ברור דכיון שהוא ראה אין מקום לחרגמ"ה להתיר איסור א"א שזינתה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ושאני ע"א שכל שאינו נאמן שוב אינה אסורה אבל כל שראה שזינתה לפי דבריו היא אסורה לו שוב הוה עכ"פ ספק לנו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואף שהתוס' בכתובות דף ט' ד"ה ומי כתבו דאף בראה שזינתה כל שאין דבר שבערוה פחות משנים לא נאסרת עליו הנה באמת כל הקדמונים בשטמ"ק חולקין ע"ז ע"ש ואף התוס' לא כתבו רק להס"ד אבל לא קי"ל כן לפי המסקנא ובדרוש לשבת תשובה הארכתי הרבה בזה ועיין ס' בני אהובה פכ"ד מאישות ואינו לפני כעת וגם נראה דכ"ז הוא באם היא מכחשת שלא זינתה כלל אבל כאן גם לפי דבריה היה בעה"ב עמה במטה רק שמתנצלת שבתחלה לא הכירה אותו ואח"כ דחפה אותו עכ"פ נתהווה מעשה מכוער והיא שתקה בכה"ג לכ"ע נאמן הבעל ול"ש חרגמ"ה כנ"ל ועיין שו"ת הרשב"א סימן תקנ"ז דאף שראה הבעל באשתו דברים הנראים שזינתה אשתו אין בזה משום חרגמ"ה ועיין שו"ת מבי"ט ח"ג סי' קכ"ו שהאריך בזה:
716
717ישאו הרים שלום הבחור כהלכה מהשם ישא ברכה השנון כמר יעקב קליין נ"י:
717
718מכתבו הגיעני תמול בש"ק ואם אמנם רבות טרדותי בכ"ז אמרתי להשיבו איידי דזוטרן מלוהי ע"ד קושיתו במ"ש התוס' ריש חולין דף ב' ד"ה דליתא קמן דנשאלי' ואע"ג דעזרה רה"ר והי' לנו לטהר מספק האי ספק לא דמי לשאר ספק ברה"ר משום דרוב פעמים לא יכול לטהר וע"ז הקשה לפמ"ש הנוב"י במהד"ק אהע"ז סי' מ"ג דבהמה בחיי' בחזקת טהרה עומדת וא"כ נימא סמוך מעוטא לחזקת טהרה והו"ל פלגא ופלגא והוה ספק טומאה ברה"ר דטהור ואף לפמ"ש המחנה אפרים ה' יבום דכי אמרינן סמוך היינו במקום דחזקה ורובא המה בגוף אחד אבל בשני גופין לא וכאן הוי הרוב באדם והחזקה בבהמה מ"מ כל סברתו היא כיון שהחזקה לא סותר הרוב ובשני גופין ל"ש סמוך אבל כאן שאנו דנין על הבהמה שאם אנו דנין על הבהמה שהוא בחזקת טהרה לא נגע זה וא"כ הוה כמו בגוף אחד שהחזקה סותר להרוב זה תורף קושיתו והנה מ"ש בדברי המח"א באמת לא קי"ל כהמח"א וכל הפוסקים הראשונים לא ס"ל כן וכמ"ש על הגליון מח"א שם וא"כ יפה הקשה מעל'. אך נראה דמ"ש הנוב"י דבהמה בחיי' בחזקת טהרה עומדת הנה הדבר תלוי במה שנחלקו בחולין דף ט' בלא בדק שר' אבא ס"ל דהוא טריפה ואסור באכילה ובמתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא ומפרש הש"ס דקמפלגי בדר"ה דבהמה בחיי' בחזקת אסור עומדת ומר סבר בחזקת אסור קיימא והשתא מתה ומר סבר בחזקת אסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וביאור הדברים דמ"ס דמחזיקין מאיסור לאיסור וה"ה דמחזיקין מאסור לטומאה ומ"ס דלא מחזיקינין מאסור לטומאה וע"ש בחדושי רשב"א ולפ"ז אנן דקי"ל דנבלה ומטמא במשא כמ"ש הרמב"ם פ"א משחיטה ה' י"ב וע"ש בהלכה י"ג דמביא הך דר"ה דבהמה בחיי' בחזקת אסור וכוונתו כיון דמחזיקין מאסור לטומאה לכך הוי נבלה וכמ"ש בבאור המחלוקת והלח"מ לא עמד על הכוונה ע"ש ודו"ק ולפ"ז לדידן ל"ש חזקת טהרה דבחיי' עמדה בחזקת אסור ושוב מחזיקין מאסור לטומאה וכמ"ש וא"כ ל"ש סמוך איברא דלפמ"ש התוס' ד"ה ובמוקדשין דחיישינן שמא יגע אחר הפרכוס או דלענין טומאה כיון דשחט שנים או רוב שנים מקבלת טומאה וא"כ כבר אזל חזקת אבמה"ח וא"כ ל"ש להחזיק מאסור אבמה"ח לטומאה שכבר נשחטה ובחזקת היתר עומדת ול"ד להך דלא בדק דשם כל שלא בדק לא אזל החזקת אבמה"ח ולכך הוה נבילה ומטמאה וגם לפמ"ש בחדושי הרשב"א ביבמות דף ל"א לחלק דדוקא כל שממילא בלי מעשה תהי' אסורה שייך דמחזיקינין מאסור לאסור אבל כל שצריך מעשה אמרינן דלא נתחדש בה מעשה האוסרה וגם לחלוקי הראשון ע"ש כאן שצריך מעשה שיגע בבשר ל"ש מחזיקין מאסור לאסור וכ"ש לטומאה דלא מחזיקין וא"כ שוב שייך סמוך מעוטא לחזקת טהרה והו"ל פלגא ופלגא אמנם בלא"ה ל"ק דל"ש סמוך בכה"ג שהמעוט נגד הרוב לגמרי וכמ"ש בחדושי הרשב"א ביבמות דף קי"ט וכאן המיעוט עומד נגד הרוב דרוב בני אדם נוגעין בודאי וא"כ בכה"ג ל"ש סמוך ול"ק קושיתו והנה בהא דאמרו ואי אמר ברי לי שלא נגעתי נאמן כתבו התוס' בנדה דף ה' ד"ה ואי דבלא"ה עזרה רה"ר וספיקו טהור ולכאורה לפמ"ש התוס' כאן דעל הרוב א"א להזהר וא"כ לא הוי ס"ט ברה"ר ולכך צריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי דכל שמברר המיעוט מתוך הרוב ע"א נאמן וכמ"ש הר"ן בקדושין פ"ג גבי אני קדשתי וע' פ"י שם ובשו"ת נוב"י מהד"ק חאהע"ז סי' ל"ט לא עמד בזה ע"ש ועכ"פ לכך צריך שיאמר ברי לי דאל"ה הוי נגד הרוב ובזה יש לישב דברי הרמב"ם פ"א מפהמ"ק שלא כתב הך דאומר ברי לי אך לפי שמצאתי בנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' ה' שהאריך בזה ע"כ קצרתי והנה בגוף הקושיא שהקשו התוס' דעזרה רה"ר היא לכאורה לפמ"ש רשב"א והראב"ד החזיק בזה פט"ז מאה"ט דלכך ברה"ר טהור משום שנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים וביאור הדברים דרבים א"א להם שישאלו והו"ל דבר שאין בו דעת לשאול ובזה שמעתי מאבי מורי הרב הגאון נ"י והבאתי דבריו בחבורי שואל ומשיב שנדפס מחדש במ"ש התוס' ריש נדה דלא גמרינין מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראי' והיינו שטומאת מגע צריכים כלם לשאול אבל טומאת ראי' כל שאחד שואל ואמר שראה תו ליכא ספק על כל הנוגעים וכן להפך ודפח"ח והארכתי בזה בחבורי כת"י על נדה בכמה מקומות וא"כ גם כאן דאוקי הש"ס דאטמי בשרץ וא"כ אם נגע בבשר אין הספק רק אם נגע בבשר או לא ול"ש רבים בזה דהבשר אינו יכול לטמא אחרים דאינו רק שני וא"כ שוב ברה"ר ספיקו טמא דל"ש שאין נשאלין לרבים ואינו צריך לשאול רק לזה ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה אברא דלפי מה דמוקי דליתא קמן דנשאלי' א"כ שוב רבים צריכים לשאול על הבשר אם היא טמא או לא שוב שייך דאין רבים נשאלים ובזה יש לי לומר מה דציינו התוס' קושיתם בחולין על דליתא קמן דנשיילי' ולא הקשו על הך דאמר ברי לי דלמה לי בריא והא עזרה ר"ה היא וכבר הערה בזה הגאון מוהר"י פיק ז"ל בהגהותיו בחולין שם וכן תמה הנוב"י שם בסי' ד' הנ"ל ולא הזכיר דברי התוס' בנדה שהקשו כן באמת על הך דברי לי ע"ש אבל בחולין לא הקשו כן ולפמ"ש א"ש דשם ל"ק דלכך צריך ברי לי כי היכי דלא יהי' ס"ט ברה"ר דכל שיטעון ברי אין הספק רק על השוחט בלבד אבל כל דליתא קמן דנשיילי' שפיר הקשו כן ודו"ק ודברי התוס' בנדה צ"ל דאזלא לפי טעמו של הרמב"ם בס"ט ברה"ר וע' פט"ז מאה"ט ובזה יש לישב מה דתמה מוהר"י פיק במס' נדה שם דהרי התוס' כתבו שהיא רוב שא"א להזהר ולפמ"ש א"ש דהרי ס"ט יליף הרמב"ם מפסח דדוחה ודאי ומאה בצבור וכ"ש ס' טומאה ע"ש ולפ"ז אף שהרוב טמאים דוחה וא"כ גם רוב לא מועיל ודו"ק כי קצרתי. ומה שהקשה מעלתו על הרשב"א בדף ט' במחילת כבודו לא הבין דברי הרשב"א דהרשב"א לא קאי על הך דלא בדק רק על עלמא קאי יעו"ש והבן:
718
719להרב מוה' שמואל אהרן ראבין נ"י:
719
720מכתבו הגיעני יום ועש"ק שמיני כ"ח ניסן תרכ"ג והנה חשתי ולא התמהמהתי להשיבו מפני הכבוד. בגוף שאלתו אם בכתב שאינו של אשורי מותר לשרפו דאין בו משום קדושה כל מה שפלפל מעלתו אין להוציא דבר ברור אבל מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקי"ג דכל שאינו כתב אשורי מותר לכנס בו לביהכס"א ואין בו משום קדושה רק לאבדן ביד אין לנו ואף דראייתו מרמב"ם אין ראי' ועיין בש"ע או"ח סימן של"ד סי"ב ובמ"א ס"ק י"ז מ"מ לענין דינא הדין דין אמת ודו"ק:
720
721שלום להרב הה"ג וכו':
721
722מה שהקשה לר"ל א"כ למה לא מקרי חמץ ברשותו והא בידו לאכול חצי שיעור. לפענ"ד לק"מ דכל שיש לו חמץ הרבה ברשותו הרי הוא עובר על ב"י אף לר"ל דהרי הוא רואה ויש לו ברשותו הרבה חמץ ומה בכך שח"ש מותר מה"ת זה שייך לענין אכילה דעכ"פ אינו אוכל רק ח"ש אבל הראיה שוה ורואה הכל ביחד בבת אחת והרי הם ברשותו ועדיף מטומאת משא דכאן מונח הכל ברשותו וא"כ שפיר מועיל הביטול ואף דנחלקו הפוסקים לענין ח"ש אם עובר על ב"י היינו באם אין לו רק ח"ש דאז צריך לבא לחזי לאצטרופי ולר"ל ודאי מותר ואף לר"י אפשר דמותר כמ"ש הפוסקים אבל כל שיש לו הרבה ודאי עובר על ב"י וז"ב כשמש ובלא"ה ל"ק דחמץ בפסח אסור מקרא דלא יאכל כמ"ש הרמב"ם פ"א מחמץ ה"ז א"כ גם לר"ל אסור מה"ת ועיין כ"מ ולח"מ שם. ומה שהקשה בתוס' מכות דף ד' במ"ש דליכא למימר דקרא אתי אזהרה לממון ולא למלקות דא"כ לכתוב קרא בלשון עשה האכיל שור בדישו וע"ז הקשה דא"כ איך נדע דאסור לחסום היבמה שנפלה לפני מוכת שחין דיליף יבמות ד' מקרא דלא תחסום וכתיב כי ישבו אחים יחדיו. לק"מ דכבר פירש רש"י שם דל"ש ענין לא תחסום ביבמה רק דאין כופין אותה להתייבם וכמו שהתורה צותה שלא תחסום שור וחסה על הבהמה מכ"ש על האדם כנ"ל פירושו וא"כ גם אם כתוב האכיל שור בדישו ג"כ התורה חסה על הבהמה ומכ"ש על האדם ולק"מ כנלפענ"ד:
722
723שלום להרב החריף וכו' מוה' אורי נ"י האבד"ק ווישנאוויטץ:
723
724הנה אני יושב בקרית חוצות ויאמין לי כי אף ש"ס פסחים כעת אינו ת"י ובכ"ז אמרתי להשיבו בהא דהקשה להחולקים על ר' יוסי למה חייב לעשות פסח שני והביא ספיקו של המלמ"ל בפ"ז דתרומות אי איסור דרבנן מפקיע דאורייתא והביא ראיה מש"ס פסחים דף פ"א ופטורה מלעשות פסח שני מ"ט לאו משום דמרצה ציץ לא משום דקסבר ר' יוסי מכאן ולהבא הוא מטמא והתניא ר' יוסי אומר וכו' הרי אלו מטמאין משכב ומושב ופטור מלעשות פ"ש ע"ש בפירש"י הרי בפי' ראיה ברורה דאיסור דרבנן לא מפקיע דאורייתא וכיון דמדאורייתא טהורין פטורין מלעשות פ"ש עכ"ל וזה ליתא דשם יש חשש מכח חולין בעזרה ולכך אינה חייבת בפסח שני ומ"ש דמוכח דספק מה"ת לחומרא דאל"כ קשה להחולקים על ר' יוסי למה חייב לק"מ דכיון דיש חזקת חיוב לצאת י"ח ק"פ א"כ גם הרמב"ם מודה דספק מה"ת לחומרא וכעין זה כתבו ליישב כל קושיות הקדמונים על הרמב"ם מהך דחולין דף י"א קרבנות וכדומה וכתב דשם אתחזיק חיוב הבאת הקרבנות וא"כ גם כאן כן דברי הכותב בנחיצה הצעיר:
724
725להרב האבד"ק ווישניצא נ"י:
725
726ע"ד שאלתו אודות הפריפינאציע בקהלתו אשר זה רבות בשנים שהחזיקו מוזגי הי"ש דק' כי שכרו מהאדון לטובתם ולטובת אנשי העיר היינו שכל הרוצה לכנס להשתתף עמהם הי' רשות בידו להיות שותף וגם לא העלו מקח היי"ש יותר מדאי ועתה זה יותר מג' שנים שקמו איזה אנשים מקהלתו ועשו סחורה לעצמם ושכרו הפריפינאציע בהוספה מרובה ועי"ז הרבו לעשות רעה לאנשי העיר כי מייקרים השער ועוד הוסיפו לעשות רעה עם השענקירס כי עשו לעצמם שענק בבית השייך להפריפינאציע וימשכו אליהם כל הקונים כי השענקיריס לא יוכל למכור במקח אשר המה מוכרים והמחזיקים הללו אינם דורשין רק טובת עצמם ועמדו עמהם כמה אנשים לד"ת לפני ולפני הב"ד ע"כ תוכן שאלתו בקיצור. הנה בגוף הדבר שמעלכת"ה מדמה המערער לבני העיר לדברי המרדכי לפענ"ד אינו דומה דשם היה חשש גירוש והדוכס רצה לגרש בוודאי הוא קודם כי יש חשש סכנה בנפש וגוף אבל כאן מה לו למערער לחוש על תענית הציבור כיון שיש לו חזקה ואף שיחיד נגד רבים אינו נקרא מוחזק ועיין במהרי"ק שורש א' ושורש ב' וש"ך סי' ב' ושו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סימן י"ד היינו במה שיש לבני העיר טענה נגד היחיד אבל כאן אין להם טענה על המערער והם מודים שחזקתו חזקה רק שרוצים לסלק המחזיקים הפריפינאציע עי"ז שיזלזלו במקח ופשיטא דא"צ זה המערער לסלק חזקתו ואף שהוא אינו יושב בעצמו רק השענקיר יושב במקומו אבל מה לו ולהם רק אם נוכל לפייסו בדמים שיתרצה מהראוי שיתרצה ויפייס בזה ויבצעו תמימים ועיין ב"ק ס' שאסור להציל עצמו בממון חבירו אף שהוא נגד רבים עיי"ש:
726
727שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה מוה' יעקב אליקים געציל האבד"ק טאמשיב נ"י:
727
728מכתבו נמסר לי היום ולפי שביקש להשיבו על אתר אמרתי להשיב בקצרה ע"ד שאלתו בס"ת אחת זה שנים כבירים קראו בה בשבתות וי"ט וכעת הגיהו אותה ונמצאו בה יותר משלשים אזכרות נגעו בה רגלי ה' השמאלית בגגה וקצתם דקה מן הדקה ויש מהן אשר נראו שהם מתחלת הכתיבה ויש מהם מחמת טשטוש ומהן אשר לא נוגעים ממש בהרגל רק הקו הולך מגג העליון עד סמוך להרגל השמאלי וכשהגיע סמוך להרגל נפסק ואינו מגיע רק נדמה כצורת ת מחמת שהולך בצד ימין של רגל השמאל ויש מהם שיוציא הקו בצד שמאל של הרגל ולא נראה כצורת ת והסופר המגיה אותה אומר אחרי החיפוש יותר ימצא עוד יותר נגיעות כאלו עכ"ת שאלתו. הנה מ"ש מעלתו כי כבר האריכו בתשובות הראשונים כיון דכ"ע קורין מחזי כמוחק השם ולא מהני מוחק ע"מ לתקן. הנה זה הוא שיטת הר"י אכסנדרי שמביא הב"י והרמ"א סי' ער"ו והנה בחבורי יד שאול הבאתי שהרדב"ז ח"ב סימן תקצ"ו וגם בשו"ת חינוך בית יהודא סי' ע"ה העתיק דברי זקני הגאון מאורן של ישראל מהר"ל מפראג ז"ל שדחו כל דברי הר"י אכסנדרי שמותר למחוק ע"מ לתקן ואף שאני זכיתי לקיים בחיבורי שם דברי הר"י אכסנדרי מ"מ כאן בנ"ד שקנו בעלי מלחמה הס"ת הלז וא"א להם להחליף הרבה יריעות שיש בהם כל השמות הללו ע"כ דעתי להקל למחוק הקו הדק שנמשך מלמעלה למטה ולגרור מלמטה למעלה כל הקו הדק ולית ביה משום חק תוכות כל שאינו גורר רק הקו הדק והקו התחתון של ה"א ישאר כמו שהיה וכדאי הם הרדב"ז והמהר"ל מפראג לסמוך עליהם בשעת הדחק גדול כזה ולדבר הזה יסלח כי לא כתבתי שום פלפלת דפלפלת למאי חזי כל שכבר הארכתי בזה בספרי שם ובלי ספק יש שם ספרי בעיר יראו שם וימצאו. ומה שמעלתו מביא ספרי אחרונים בזה הענין הנה אינם בביתי וגם אין דרכי להעמיד יסוד על ספרי אחרונים והדין דין אמת כמ"ש א"ד הכותב בנחיצה הצעיר:
728
729שלום לכבוד הרבני המופלג החריף מוה' יקותיאל עוזר מייזילש נ"י:
729
730מכתבו הגיעני ביום ש"ק העבר והנה אם אמנם תמהני מדוע יטריח עלי בדברים כאלה ואני טרוד מאוד ובכ"ז אחרי כי שלח מארק אשיבנו בקצרה. הנה מ"ש במעילה דף כ"א בנפלה פרוטה של הקדש בישוב קושית ש"ש על התוס' דלא שייך ביטול בממון וע"ז כתב עפ"י דברי הרמב"ן הובא בקצה"ח ס"ר דבמה שקנה הקדש לא שייך מעילה במ"כ ל"ד דשם מה שבתוכו הוא לא הקדיש רק שהמים נתמלא ממילא אבל כאן מה שצריך ליתן פרוטה הוא בשביל תמורת ההקדש והיינו הקדש עצמו. ובגוף קושית הש"ש כעת אין הספר ת"י אבל לא ידעתי אולי חשוב ממון שאל"ת ועיין בביצה דל"ח ובמהרש"א שם מיהו כיון דיד הגזבר כיד ההקדש חשוב ממון שיל"ת. אמנם נראה דבלא"ה ל"ק דהרי אפילו מזיק בהקדש פטור מה"ת רק מדרבנן וזה במזיק ממש וכאן שנפל ממילא הרי הוא לא הזיק כלל ולא נשאר רק איסור וזה בטל וז"פ. מ"ש לחדש דביטול ל"ש כל דלא נתברר עדיין מי זהו הפרוטה שחל ההקדש עלי' וכולן נכנסים תחת הספק ואין כאן שיבטל האיסור ולכך לא הקשה על פרוטה בתוך כיס זה רק על פרוטה שנפלה שמבורר ההקדש קודם דבר בטל זה הוא כיון דעכ"פ ידענו שרק אחת הקדש והשאר כולן חולין שייך ביטול כמבואר בס"ק י"א אפי' א' בעלי' ואחד בבית מצטרפין ול"ד למה שהביא בשם הפמ"ג בפתיחה לתערובות לענין ג' זיתי כבד דשם כ"א מהם הוא בספק טריפות והיאך שייך שיבטל הא על כ"א הספק טריפות ועיין בכה"ג ס"ק ט' בהגהות הטור אות ג' הובא בפרמ"ג סק"ט סק"ו דחד בתרי דוקא בודאי היתר לא בספק איסור אבל כאן יש רוב היתר ואנן לא ידעינן איזה מהם ההיתר עכ"פ ממילא בטלה ועיין בח"ד סק"א סק"ה מ"ש בזה ג"ז ל"ש כאן יעו"ש. ובאמת מ"ש מחולין י"ז לק"מ עיין במרדכי סוף חולין שכבר קדמו בקושיא זו עכ"פ כל דבריו בטלים. ומ"ש לענין פליטת ב"ח דהוא ש"ס פסחים דף פ"ח כבר הרגשתי בזה בהגהותיי יד שאול הנדפסים כעת בלבוב ספ"ג ומ"ש על המ"י סי' תצ"ח עשה דוחה היאך הדין אם א"א לקיים שניהם אם הותרה ע"ז הקשה מדברי התוס' מנחות ד"מ ד"ה כיון שכתבו דכלאים הותרה בציצית אף דאפשר לקיים שניהם. לפענ"ד ל"ק כמ"ש הרמב"ן בתוה"א לענין לאו דטומאה דבמתי מצוה ל"ש אתי עשה ודחי דע"ז לא נאמר הלאו כלל עיי"ש ובברכות דף כ' ובפ"י שם ה"ה כאן בפשתן א"א לקיים שניהם וע"ז לא נאמר הלאו כלל אף דאפשר לקיים בצמר מ"מ כיון דבפשתן א"א לא נאמר הלאו רק דרבנן אמרי הואיל ואפשר לקיים בצמר מקרי אפשר לקיים ומ"ש על דברת המזרחי יעיין בפרשת משפטים שכתב דאין חייב על עוברין דאין להם ר"ח כ"ד הכותב בנחיצה:
730
731שלום להרב מוה' יעקב מענדיל פרידמאן נ"י דומ"ץ ד"ק נדבורנא:
731
732על השאלה הראשונה איש א' הביא לו י"ש מחוץ לעיר בלי ידיעת האיש המחזיק הפריפינאציע וכאשר נודע הדבר ויחפש וימצא וילקח הי"ש ע"י אנשים ממחזיקי הפריפינאציע ובכח שר העיר להמבצר עד אשר יצא לאור משפטו אם לחזור הי"ש לבעל הי"ש או להמחזיק הפריפינאציע והמעשה הי' ב' ימים קודם פסח ובע"פ כאשר הגיע זמן מכירת חמץ הלך בעל הי"ש ומכר החמץ הנ"ל לערל א' בקנין כסף וכעת נפל הדבר אשר תחזור הי"ש לבעלי' ע"כ שאלתו. הנה דברי הנוב"י שהביא באמת בלקוטי הרמב"ן בפסחים מבואר דלא כהנ"ב ואסור לכל עולם אף שלא עברו על ב"י ועיין בשטמ"ק ב"ק צ"ז במשנה ובמהרי"ט אלגזי בבכורות גם דברי החק יעקב אינם מוסכמים כמ"ש האחרונים והנ"ב מכללם אמנם בגוף הדין יערב היי"ש הלז עם רוב יי"ש הכשרים ואז יהי' מותר כמ"ש בשו"ת אא"ז הפ"י חאו"ח וכן הורתי כ"פ. וע"ד השאלה הב' לא אוכל להשיב כ"א ארצה לאשיב אהי' מוכרח להעתיק כל הל' נדה ודין הקרטין רבו כמו רבו שו"ת האחרונים וע"כ יראה לעיין בעצמו ומה שישאר לו ספק יודיעני אולי אם יסכים הזמן ברצות ד' בל"נ אשיב לו. כ"ד הכותב בנחיצה:
732
733שלום וכ"ט אל כבוד אבי מורי הרב הגאון החריף ובקי המפורסים מוה' ארי' ליבוש נאטינזאן הלוי נ"י:
733
734מכתבו מיום ל"ב בעומר תמול הגיעני היום והנה מ"ש להקשות וכתבת בזה"ל קשיא לי טובא בפלוגתא דר"י ור"ל אם חורש בשביעית לוקה הא משנה שלימה שנינו יש חורש תלם אחד וכו' ואמאי לא חשיב מלקות על החרישה בשביעית יעו"ש ואין מפרשין. הנה בתחלת ההשקפה נבהלתי הא תנא חשיב ובשביעית וממילא יכול להיות משום חורש בשביעית ואין לומר דא"כ לחשוב עוד חד משום זורע בשביעית דז"א דהוא לא ס"ל דמחפה בזרעים לוקה ואף דבש"ס מוקמי לה כמ"ד המחפה בכלאים לוקה וא"כ שוב יש בחורש משום חורש וזורע הא הש"ס דחי לה דלמא משום דמקיים בכלאים לוקה ולא משום מחפה. וראיתי בתוס' פסחים דף מ"ז ד"ה ובשביעית שכתבו למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה צ"ל דחורש דהכא היינו שמחפה דמחפה חייב משום זורע הנה מבואר שהבינו דבשביעית הוא משום חורש ואין לומר דא"כ כלאים בכרם חייב משום מחפה וקשה א"כ לחשוב בשביעית שתים אבל זה אינו דהך מ"ד דס"ל אינו לוקה א"כ כלאים בכרם ובשביעית הוא רק משום מחפה ואתי שפיר. וראיתי בחידושי ריטב"א במכות שהקשה בהא דפריך על יו"ט וללקי נמי משום זורע וע"ז הקשה דאם כן בשביעית נמי קשה וכתב דאין חילוק מלאכות לשביעית וכן הביא השער המלך הלכות שמטה בשם חידושי הרמב"ן כת"י ולא מצאתי בחידושי הרמב"ן שנדפסו ועכ"פ למ"ד חורש בשביעית לוקה ל"ק דיש לומר דלא ס"ל דמחפה בכלאים לוקה רק משום מקיים ובשביעית חייב משום חורש וגם אם אין חילוק מלאכות בשביעית כמ"ש הרמב"ן וריטב"א בודאי ל"ק ודו"ק:
734
735בהגיעי במסכתא שבועות דף כ"א ע"ב בהא דפריך ואי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל למה לי צירוף וכבר נודע קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ הלברשטאט לפמ"ש רבינו יקיר בע"ז דף ס"ח דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור אף לר"ש דכ"ש למכות דהיינו בתערובות דלא ס"ל כל שהו למכות רק כשהוא בעין וא"כ כאן ששרה פתו ביין שפיר צריך לצירוף כזית והוה ע"י תערובות וכבר אמרתי בזה כמה דברים וכבר נדפס איזה מהם בספרי יד שאול סי' רל"ח יעו"ש ובכמה ספרים נמצא קושיא זו. וכעת נראה לי דבר חדש דהנה הטעם דע"י תערובות לא ס"ל לר"ש כל שהו למכות משום דכל שהוא למכות היינו ע"י התראה ולפ"ז בשלמא כשהוא בעין ומתרינן ביה שלא יאכל והוא מקבל עליו שלא יאכל ואכל שפיר חייב אבל בתערובות אטו אוכל הכזית בבת אחת ויוכל להיות דבמה שאוכל בתחלה אין בו אפילו משהו איסור דאולי מונח הכ"ש בהנותר של התערובות דאטו מוכרח להתפשט בכולו וא"כ שוב הו"ל התראת ספק דעל כל מה שיאכל יש ספק שמא לא הגיע עוד האיסור וכן להיפך דלמא כבר הגיע וא"כ הוה התראת ספק ואף להמותרה בעצמו אינו ברור אם אוכל כעת האיסור או לא והו"ל התראת ספק ולא לקי ולפ"ז ברור דהיתר מצטרף לאיסור א"כ שפיר מתרינן בו שלא יאכל כולו דהא גם ההיתר נעשה איסור ושפיר פריך צירוף כזית למה לי אף בפחות מכזית נמי שפיר מתרינן ביה והתוס' בע"ז דף ס"ח שם שפיר כתבו בשם רבינו יקיר דאיצטריך משרת דאי לא כתיב משרת ולא ידענו דהיתר מצטרף לאיסור שוב לא יכול לחייב על התערובות דהו"ל התראת ספק אבל לאחר שכתיב משרת להורות דהיתר מצטרף לאיסור שפיר ל"צ צירוף כזית וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית התוס' כאן שהקשו דלמא שאני הכא דגלי קרא דכתיב משרת. ולפמ"ש אדרבה בשביל דכתיב משרת ל"צ צירוף כזית וכמ"ש ודו"ק:
735
736וראיתי בתשובות הגאון מוהר"ח כהן ז"ל ראפפורט שנדפס מחדש בסי' כ"ג וסי' כ"ד שהגאון מוהר"ח כהן השיב בפשיטות דכל דהיתר מצטרף לאיסור שוב לא מקרי תערובות דהא כולו איסור ובאמת שדפח"ח וכל מה שהשיג חתנו עליו הכל דברים דחוקים והאמת יורה דרכו שהטיב לראות אמנם עדיין קשה דלפמ"ש הגאון א"כ כשההיתר נפיש לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור וא"כ מה מקשה דלמא ה"פ אם יש לצרף כזית היינו כשהיתר דהיינו הפת יש יותר מהיין ובכה"ג דנפיש בעי שיהיה צירוף כזית דביה לא הוה בכ"ש רק שיהיה בצירוף כמו הפת ובין הכל יהיה כזית ובכה"ג שפיר הו"ל תערובות ובעי צירוף כזית ולפ"ז גם מ"ש ליישב ג"כ קשה דכל שהפת מרובה שוב אין ההיתר מצטרף לאיסור ושוב לא הוה רק ע"י תערובות. מיהו אפשר דכל ששרה פתו ביין שוב בכל גרגיר וגרגיר של פת האיסור נבלע בו ושפיר הקשה למה לי צירוף כזית. וראיתי בפסחים דף מ"ז דדחי דמהך דר"ע לא משמע דהיתר מצטרף לאיסור דדלמא מיין לחודיה וכ"ת מאי למימרא הא קמ"ל דאע"ג דעל ידי תערובות ויש לומר דהכוונה דיש לומר דר"ע ס"ל דכ"ש חייב בח"ש ורק כאן שהיא בתערובות צריך צירוף וע"ש במה דאמר ר"ע מפת ומיין ופירש"י דאף דלא נשרית כל הפת ביין ע"ש ולפמ"ש אין ראיה מהך דר"ע דכל דלא נשרה כל הפת שוב הו"ל חצי שיעור על ידי תערובות ולכך לא הביא מזה כאן בשבועות. אברא דאכתי קשה דא"כ מה מייתי ראיה מהך דשרה פתו ביין דלמא מיירי שלא שרה כל פתו ומיין לחוד יש כזית ומיהו זה אינו דא"כ בודאי מוכח דלא אוסר בכ"ש דא"כ למה לי כזית מיין וז"ב ופשוט ודו"ק: אמנם אי קשיא הא קשיא דכל טעמו של רבינו יקיר ז"ל דר"ש מודה בחצי שיעור ע"י תערובות דאל"כ היאך משכחת ביטול לר"ש לא ברוב ולא בששים דכ"ש למכות ולפ"ז לפי מה שחידש הגאון מוהר"ח כהן דבמקום דהיתר מצטרף לאיסור לא מקרי תערובות א"כ הרי ר"ע אית ליה בקדשים היתר מצטרף לאיסור כדאמרו בפסחים לר"ע תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור ע"ש בדף מ"ה וא"כ ביטול בששים דיליף מזרוע בשלה והרי התם קדשים הוה ולא שייך ביטול לר"ע דהא היתר מצטרף לאיסור ולא הוה תערובות. אמנם אחר העיון הדבר נכון דהא שם הזרוע בשלה לקחו מהזבח ולא נשאר רק הטעם א"כ ר"ע דלא ס"ל טעם כעיקר ואף אם נימא דבקדשים ודאי טעם כעיקר מן התורה ועיין חולין דף צ"ח מכל מקום בטעם לא שייך היתר מצטרף לאיסור רק דבר שהוא בעין כמו פת ויין אבל טעם כעיקר לא מצטרף היתר לאיסור ושפיר שייך ביטול בזה וזה ברור ודו"ק:
736
737והנה בשו"ת מהר"ח כהן הנ"ל הקשה לו חתנו הגאון ז"ל שני קושיות בסוגיא ולא נמצא תירוץ. ולפענ"ד ליישב. א' הקשה בהא דכתבו התוס' בדף כ"א ד"ה היכן מצינו במדבר ומביא קרבן הלכך כיון דחמיר דעתו אכ"ש וע"ז הקשה דא"כ מה פריך והרי הקדש הא הקדש חמיר טפי משבועה דשבועה אינו אוסר רק על עצמו משא"כ הקדש דאוסר על כל העולם והלכך בדין הוא שיהיה חמור. ונפלאתי דהנה שתי פעמים אמרו בסוגיא והרי הקדש אחת על מה דאמרו רבנן היכן מצינו באוכל כ"ש שהוא חייב שזה חייב וע"ז פריך הש"ס והרי הקדש ושם בודאי לא קשה דהא רבנן לא ס"ל הך דר"ע משום דחמיר דעתו על כ"ש ושפיר הקשה הש"ס על רבנן והרי הקדש ומה דהקשו על ר"ע והרי הקדש באמת הש"ס מתרץ אוסר על עצמו והאי אוסר על כל העולם כולו ולהתוס' יהיה פירושו כיון דחמיר טפי לכך אסור וחייב קרבן וז"פ. עוד הקשה שם במ"ש התוס' דף כ"ב ד"ה ולא שכתבו דדוקא בקרבן שתלוי בכרת הוא דבעינן כזית אבל בשבועות ביטוי דלא הוה רק לאו כיון שלענין מלקות לוקין אכ"ש ה"ה קרבן מביא אכ"ש וע"ז הקשה דהרי הש"ס לקמן אמרו כי קאמר ר"ע לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן דבעי שו"פ וקשה הא בקונמות ליכא כרת א"כ למה יהיה חילוק בין מלקות לקרבן ואף גם בלא רבינא יקשה למה לענין מלקות בקונמות לרבנן בכזית ולר"ע בכ"ש ולענין מעילה יצטרך שוה פרוטה ולפענ"ד יש לומר דהנה התוס' הקשו ד"ה אבל דלמה יהיה קונמות בכ"ש הא קונמות אינם אסורים רק משום דהוה כהקדש והרי הקדש בעי שוה פרוטה ע"ש ולפענ"ד אתי שפיר דהנה הטעם דהקדש בשוה פרוטה הוא משום דכתיב ונתן ואין נתינה פחות משוה פרוטה ואכילה לא כתיב בהקדש כמבואר בסוגיא דפסחים דף ל"ג ולפ"ז קונמות דהוה כמפרש אכילה שוב הוה בשיעור אכילה בכזית וזה ברור ופשוט ומעתה מבואר ההבדל בקונמות מה דלענין קרבן בעי שוה פרוטה משום דלענין קרבן לא כתיב אכילה רק ונתן והיא בשוה פרוטה אבל לענין אכילה כיון דקונמות הוה כמפרש א"כ הוה כשיעור אכילה בכזית או בכ"ש לכל חד כדאית ליה דכבריה דמי ודו"ק ועיין בחידושי הרמב"ן שהובא במלמ"ל פ"ד משבועות ועדיין צ"ע:
737
738ענין צביעה ועיבוד באוכלין:
738
739הנה בשו"ת זקני החכם צבי ז"ל סי' צ"ב חידש דלכך לא כתב הרמב"ם דשוחט חייב משום צובע כמ"ש רב משום דאין צביעה באוכלין ורב ס"ל כיון דאסור באכילה שייך צביעה. ולא זכיתי להבין דברי קדשו דניהו דאסור באכילה מכל מקום שם אוכל עליו ורק אריה דאיסורא רבוע עליו ואטו אם ימלח חלבים ונבילה לא יהיה חייב משום מעבד. והנה באמת המלמ"ל פי"א דשבת הלכה ה' כתב דלכך אצטריך תמלח אפילו בשבת אף דאין עבוד באוכלין משום דקרבן תמיד דמוסף דהיה כליל ואינו נאכל לא שייך אוכל ומצאתי בשעה"מ פ"ב מהלכות יו"ט ה"ד שתמה על השיטה שהביא המלמ"ל הנ"ל דלמה צביעה יאסור אטו פקע שם אוכל מיניה יעו"ש. אמנם אף אם נקבל דברי השיטה הנ"ל כיון דלגבוה סליק וניהו דרחמנא אחשביה אכילת גבוה אכילה אבל מכל מקום נפיק מתורת אוכל אך זה שם אבל דברי הח"ץ ודאי לא נהירא דהא מעשה שבת מותר באכילה וניהו דאסור ליומא מכל מקום לאחרים מותר לר"מ ולר"י עכ"פ בשוגג וא"כ מי הפקיע שם אוכל מיניה. וגם תימה על הח"ץ דלהס"ד דרב לא אסר משום נטילת נשמה א"כ לא שייך צביעה דהא הוה אוכל ממש וא"כ למה יאסר לרב משום צובע וע"כ דבריו תמוהים לפענ"ד. אך לפענ"ד נראה דלק"מ דלרב דאמר דניחא ליה דלתווסי כי היכא דלזבני מיניה בשרא א"כ מה נ"מ אם הוא באוכל או בעור וכדומה הא מכל מקום יש היכר דיזבני מיניה בשרא וא"כ למה יתחייב משום צובע והרי גם במעבד ומולח לאורחא חייב משום מעבד מטעם דרוצה שיתקיים מכ"ש כאן דהצביעה לא הוא בשביל האוכל רק שיהי' קונין ממנו בשר וז"ב כשמש. ולפ"ז יש לומר דלכך לא הביא הרמב"ם הך דצובע דהא באמת רב הוא דחידש דניחא ליה דליתווסי והיינו משום דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל הרמב"ם דדעתו בפרק א' מהלכות שבת דחייב מלאכה שא"צ לגופה א"כ א"צ לומר דניחא ליה דליתווסי בשרא וא"כ שוב לא שייך צביעה באוכלין וכמ"ש הח"ץ ז"ל וז"ב. ובזה מיושב קושיא המפורסמת בהא דאמרו בביצה השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ואמרו דלב"ה שייך מתוך והקשו הם דלא שייך מתוך דבאמת שייך משום צביעה ובעולה דכליל שייך צביעה ומתוך לא שייך דכל שהוא לצורך הדיוט שוב לא שייך כלל צביעה באוכלין ולא הותר כלל וכבר כתבתי בזה בתשובה הרבה דברים. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי אם היה ניחא ליה בצביעה הלז לצורך איזה דבר שוב היה שייך צביעה והיה מותר לצורך אוכל נפש ושוב שייך מתוך ודו"ק היטב. ודרך אגב אכתוב מה שהשבתי להרב החריף מוה' שמחה בינים איגר בהגאון מוה' עקיבא איגר ז"ל על מ"ש אביו הגאון על דברת תשובת הרמ"ע מפאנו סי' קי"ב הובא במג"א סי' רמ"ו במ"ש דבהמה מחצה של ישראל ומחצה של גוי אי שרי לחלוב בשבת והשיב דחולב חייב משום מפרק דהוה מלאכה בגופה דבהמה וע"ז תמה אביו ז"ל דניהו דאדם עושה מלאכה בבהמה אבל מה שביתת בהמתו שייך בזה דהא הבהמה אינה עושית מלאכה והוה כמו עורות לעבדן דאף לב"ש לא שייך משום שביתת כלים דאינו עושה מעשה בגופה ומעלתו הוסיף דכן מצא בהגהמ"ר פכ"א דשבת שהביא כן בשם הירושלמי פ"ק דע"ז ע"ש ואני תמה על עצמו דלמה הסבו דברי הרמ"מ לכוונה אחרת משום שביתת בהמתו ודברי הרמ"ע פשוטים דרצה לאסור אף להניח לחלוב ע"י עכו"ם משום דמפרק הוה מלאכה גמורה ואסור אף על ידי עכו"ם והיינו דכתב דעושה מעשה בגופה של הבהמה משום דישה בגידולי קרקע וכפשטת לשון הש"ס בשבת דף צ"ה. ובאמת שדברי הרמ"ע תמוהים מטעם אחר דאנן לא קי"ל כן דזה דוקא לרבי יהודה דס"ל דיש דישה אף שלא בגידולי קרקע כמ"ש התוס' בשבת צ"ה ובדף ע"ג ע"ב ד"ה מפרק אבל לדידן דקי"ל כרבנן אינו רק מפרק כלאחר יד ואינו רק משום שבות ובבהמתו לא גזר כמ"ש המג"א סי' ש"ה ולזה רמז המג"א לדעתי במ"ש על דברת הרמ"ע וצ"ע והיינו דלא קי"ל כן ואין אתי לא המג"א ומפרשיו וגם צ"ע על הרמ"ע דהא כיון שמחצה של גוי נימא דאדעתא דנפשיה קעביד ושרי וצ"ע ומ"ש מעלתו על דברת הגהמ"ר דרצה לאסור משום עבודה והביא מהך דפרק ראשית הגז ותמה מעלתו דלא מצא כן הנה כוונתו לריש הפרק דאמר דאסור משום דכחשו ומשמע דהוה עבודה וממילא בחלב ג"כ אסור משום דכחשו בעת ההיא והוה עבודה וגם נראה כיון דהוה דישה בגידולי קרקע עכ"פ בדרבנן וא"כ הבהמה בעצמה מסייע ג"כ להוציא חלבה דבע"ח נושא את עצמו וחשיב עבודה כן נראה לפענ"ד פשוט. ודברי תשובת הגאונים שהביא הגהמ"ר שכתב דחולב חייב משום מפרק רק משום הבהמה התירו צ"ע דאם הוה איסור תורה לא התירו משום צער בעלי חיים ומה שהביא הגהמ"ר קושית הירושלמי דבבהמה דקה נמי חייב משום גוזז וחולב צריך לומר דמקשה אליבא דרבי יהודה דס"ל יש דישה שלא בגידולי קרקע אבל לדידן ליכא חיוב דאורייתא בחולב וצ"ע. אבל אח"כ ראיתי בהה"מ ומבואר בהדיא דחייב אף לדידן. והנה בעש"ק פ' לך שנת תרכ"ד מצאתי בתוס' רי"ד על שבת שנדפס מחדש שהקשה על רב דאמר בשבת דף ע"ה משום צובע והא אין צביעה באוכלין וכמו דאין דישה אלא בגידולי קרקע וכתב דשאני גידולי קרקע דאפשר דחשיבי ושאני בין הנך למטלטלי ואין דישה במטלטלי אבל בצביעה דשייך במטלטלי אין חילוק בין מטלטלי למטלטלי וכמו במעבד דשייך באוכלין ע"ש ובאמת שמה שמסיים לענין עיבוד באמת אנן קי"ל כרבא דאין עיבוד באוכלין וצריך לומר דקאי לרבה בר ר"ה דס"ל דיש עיבוד באוכלין וה"ה דשייך צביעה באוכלין ובזה נחלקו רב ושמואל ודו"ק. והנה בהא דאמר רב דחייב משום צובע ופירש הטעם דניחא ליה דליתווסא בית השחיטה דמא כי היכי דלחזי אינשי ולזבני מיניה. ולכאורה תמוה דאם נימא דהתראת ספק לא שמה התראה קשה דהא כיון דיוכל להיות אף בששחט ולא יצא דם כמבואר במשנה בחולין דף ל"ה ואל תשיבני מדברי הט"ז ביו"ד סי' ס"ט ס"ק י"ז דהא עכ"פ בשעת שחיטה לא יצא דם ולא ידעו כלל העולם מה שיוצא דרך איברים וא"כ שוב הוה ליה התראת ספק והתראה צריך להתרות בו בעת שבא לשחוט ואולי לא יצא הדם ואיך יתחייב משום צובע. והנראה בזה דהנה נסתפקתי למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה איך הדין אם יש לפניו באיזה דבר שני איסורים ועל אחד הוה התראת ודאי מהו שיתחייב משום הלאו השני אף דהוה התראת ספק. ולפענ"ד נראה דחייב. והטעם נראה לי דכל הטעם דהתראת ספק הוא משום שלא יוכל לומר שוגג הייתי ואילו הייתי יודע שיהיה איסור לא הייתי עושה ומטעם זה כתבו התוס' בפסחים דף ס"ג דבעי שיהיה להמותרה ספק ולפ"ז כאן שעכ"פ על נטילת נשמה חייב והוה התראת ודאי וא"כ שוב כל שראינו עובר על לאו זה אף על צובע חייב אף דהוה התראת ספק וכעין זה מבואר ברדב"ז הובא במלמ"ל פ"ו מהלכות גירושין הל' ח"י ומ"ש הוא בעצמו דכל שע"י מעשה אחת נצמח שני איסורים אמרינן מגו דלא חש ע"ז לא יחוש גם על איסור אחר וא"כ לא שייך התראת ספק וז"ב והוא דבר חדש. ובהס"ד דפריך משום צובע אין משום נטילת נשמה לא אפשר דבאמת קשה להמקשן דא"כ יהיה התראת ספק א"ו דס"ל התראת ספק שמיה התראה וגם לשיטת הח"ץ יש ליישב דלהס"ד באמת מקשה דאיך שייך צביעה אם אינו אסור משום נטילת נשמה שוב הוה צביעה באוכלין ועכ"פ מ"ש נכון. ולפ"ז מיושב היטב הקושיא המפורסמת הנ"ל דביו"ט דל"ש נטילת נשמה שוב לא חייב משום צובע דהו"ל התראת ספק וכמ"ש ודו"ק היטב. ובאמת בלא"ה נראה לפענ"ד דל"ק דבשוחט עולת נדבה לא שייך דניחא ליה דלזבני מיניה דהא שחטו לשם עולה ולא יזבנו מיניה וז"ב ופשוט וגם דהא מצביע העור ובזה ודאי שייך צביעה דרק באוכל לא שייך צביעה וגם דברי הח"ץ תמוהין בזה ודו"ק. והנה רש"י פירש דחייב אף משום צובע ונ"מ דחייב שתים וקשה לי טובא דמה נ"מ במיתה ולא שייך לחייב שתים ועיין מלמ"ל פ"ב מהלכות ביאת מקדש ה"ב שהאריך בענין זה ושם כתב דשייך במיתה בידי שמים דחייב מלקות אבל במיתת ב"ד לא שייך זאת. ובזה שוב מיושב מה שהקשיתי דהו"ל התראת ספק דהא קאי לענין קרבן בשוגג ודו"ק. מיהו עדיין קשה דא"כ דקאי רק על קרבן בשוגג א"כ לא שייך דניחא ליה דלזבין אינשי בישרא הא הוא קאי בשוגג ודלמא לא ניחא ליה כלל בזה וגם הא נפשו של אדם חותה מן האיסור ובשוגג פטור אף שאכל איסור כמבואר בחו"מ וביו"ד סי' קי"ט מכ"ש דלא שייך דניחא ליה בזה וצ"ע בזה. שבתי וראיתי הנ"מ לענין אם עשה במזיד בלי עדים והתראה דחייב כרת וחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם א"כ נ"מ דצריך ללקות שתים וגם לפמ"ש הרמב"ם פ"ג מא"ב הלכה י"ב יש נ"מ דהוה כעובר עבירות הרבה. איברא דקשה טובא לרב דאמר אף משום צובע א"כ הא דקתני אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ומשני דאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת וקשה לרב יתחייב ארבעים ממש דהא בשחיטה יש משום נטילת נשמה וצובע ובשוגג ודאי חייב שתים והיא קושיא נפלאה ונראה דלפמ"ש התוס' יו"ט דאם שוחט לעצמו ולא למכור לא הוה צובע וא"כ בכה"ג מיירי המתניתין וז"ב. ובזה הבינותי דברי התוס' שכתבו בד"ה שוחט משום מאי מחייב דקאי על שוחט דעלמא דבמתניתין אינו חייב רק משום נטילת נשמה דהרי תני הצובע בפ"ע והוא תמוה כמ"ש בשושנים לדוד דאכתי נוכל לומר דשוחט חייב משום צובע ג"כ וצובע בפ"ע הוא גם כן חייב ולפמ"ש אתי שפיר דבמשנה דקתני ארבעים חסר אחת ע"כ לא מיירי באופן דחייב משום צובע וכמ"ש ודו"ק. מיהו בגוף קושייתי אפשר לומר ע"ד הפלפול דלעיל פריך דידע לה במאי ומשני דידע לה בתחומין והנה זה לדידן דשוחט אינו חייב רק משום נטילת נשמה אבל לרב יכול לומר דידע לה בחד מהנך דשוחט חייב משום נטילת נשמה או משום צובע בלבד וא"כ ע"ז אינו חייב רק ארבעים חסר אחת ודו"ק ועיין ריש פרק שמנה שרצים גבי החובל בהן חייב דרש"י פירש שני פירושים או משום נטילת נשמה או משום צובע וקשה דא"כ משכחת לה ארבעים ממש וצריך לומר כמ"ש. מיהו דברי רש"י שם בלא"ה צ"ע והאריך בזה ש"ב הגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל מבראד בשו"ת בית אפרים חלק או"ח ע"ש באריכות גדול. איברא דלפי שיטת הר"ן בסוף ע"ז דאף דאין עיבוד באוכלין מכל מקום אית ביה משום מבשל וא"כ קשה כל דהתורה התירה למלוח ואית ביה משום מבשל ואפילו הכי התירה התורה וא"כ למה לא הותר לבשל ואמאי אכלו אותה מבערב חי והא היו יכולין למלחה ולבשלה ומה גם דאין בישול אחר בישול. ובאמת לפמ"ש בהגהות על משניות שנדפסו בברלין דדוקא בעי לאורחא חייב משום מבשל להר"ן ל"ק אבל חדת היא לי. וראיתי בצל"ח ריש פרק כיצד צולין ובנודע ביהודה מהד"ב חלק או"ח סי' כ"ג שחידש דלא שייך בישול בשבת דאינו תולדת אור אבל דבריו סותרים למ"ש בחלק יו"ד סי' מ"ג יעו"ש וברמב"ן והר"ן סוף ע"ז מבואר דס"ל דשייך בישול אפילו במה שאינו תולדת אור כל שדרך לבשל כך ע"ש. מיהו גם מדבריהם נראה דדוקא בבעי לאורחא ע"ש ועיין בנודע ביהודה בחלק יו"ד שם ועכ"פ אם נימא דתמלח אפילו בשבת גם בחלק הכהנים נאמר ל"ק קושית התוי"ט. דהא יכולין למלחו בשבת ולזה אצטריך קרא דאפילו חלק הכהנים היה צריך למלוח ומותר בשבת. אך התוס' י"ט אינו משועבד לזה ופשטת הענין אינו משמע דהותר חלק הכהנים למלוח ועיין בשעה"מ פ"ח מחמץ הלכה כ"ד שכתב בהדיא דבמליחה לא חיישינן משום מבשל בשבת מן התורה דהא אינו בישול דאינו מתולדת האור והוא כדברי הצל"ח וכבר רמזתי כ"ז בהגהותי על הנוב"י חלק או"ח סי' כ"ג הנ"ל יעו"ש ועיין בשער המלך פ"ב מהלכות יו"ט ה"ד שהביא בשם ספר רב יוסף שכתב דאיצטריך תמלח אפילו בשבת דלא נימא דהוה כמבעיר בשבת יעו"ש ומבעיר לא שייך לענין בישול ועיין ברמב"ם בפי"ב משבת הלכה א' ובהה"מ ובכ"מ. ובגוף קושית המלמ"ל דלמה לי קרא דתמלח אפילו בשבת הא אין עיבוד באוכלין אמר הרב הנ"ל דשפיר איצטריך כיון דאחשביה קרא דצריך מליחה הוה מלאכה וכעין שכתב רש"י לענין שריפת קדשים דאף דאין שורפין ומשביתו בכל דבר מכל מקום כל דהתורה אחשביה לשריפתו אסור בכל דבר וה"ה כאן כל דצריך למלוח חשיב מליחה מלאכה. אמנם לפענ"ד ז"א דשאני התם דצריך להשביתו וכל מה שמשבית הוה מלאכה כיון דהתורה אמרה באש תשרף אבל כאן מה דצריך מליחה הוא להוציא דם א"כ לא שייך לחשבו מלאכה שיהיה בכלל עיבוד אף דאין עיבוד באוכלין ומה ענין זה לזה. ובזה יש ליישב קושית הפ"י בפסחים דף ד' דשפיר כתב רש"י דאם השבתה בכל דבר היה יכול לפררו ולא שייך לומר דהתורה אחשביה למלאכה דשם מה דהצריכה תורה הבערה הוא משום איסור חמץ וכל שמשביתו בכל דבר מה ענין מלאכה לזה ושאני שריפת קדשים דעיקר הקפדה שלא יהיו הקדשים בעולם וכל ששורפו או משביתו בכל דבר עושה הפעולה לענין שריפת קדשים אבל כאן ההשבתה בכל דבר הוא בשביל איסור חמץ ומה ענין לחשבו מלאכה לענין שריפה ביו"ט וז"ב לפענ"ד. ועכ"פ בכאן בודאי נכון דהמליחה להוציא דם לא מחשיב מלאכה לענין עיבוד. ועכ"פ הרווחנו בזה ליישב קושית השעה"מ בהלכות יו"ט פ"ב הנ"ל דהקשה דלענין קדשים סגי במליחת צלי בלבד והרי מליחת צלי לא מחשב עיבוד ואכתי קשה למה לי קרא דתמלח. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן דעכ"פ בעי מליחה לצלי שפיר אחשביה לאותה מליחה אף דאינו רק מליחת צלי מכל מקום התורה אחשביה ונקרא מליחה לענין עבוד כמו אם היה מליחה לקדירה ואף דלפמ"ש גם בזה יש לחלק מכל מקום נראה לי דהדבר נכון וצ"ע בזה. שוב אשוב למ"ש למעלה בשם הרב הנ"ל ליישב קושית התוסיו"ט משום דתמלח אתי לחלק הכהנים דצריך מליחה ומותר אפילו בשבת. ולפענ"ד אף דמותר למלוח חלק הכהנים היינו אגב דבעי למלוח חלק גבוה התירה התורה למלוח חלק הכהנים אבל ביוה"כ שחלק גבוה עשו ביוה"כ וחלק הכהנים נשאר לערב מאן לימא לן דהותר חלק הכהנים לבדו וזה נכון לפענ"ד ודו"ק היטב. והנה במ"ש הח"ץ ז"ל דלכך לא ס"ל משום צובע דאין צביעה באוכלין הנה בשנת תרכ"ח בש"ק במדבר יום המיוחס ראיתי ביראים מצוה קי"ב וכן הובא במג"א סי' ש"כ דמה דאמרו דאשה לא תעבור סרק על פניה משום צביעה הוא משום דדרכה בכך ולפ"ז כיון דניחא ליה דלתווסא דמא הוה כמו שדרכו בכך ושייך צביעה. ובזה פירשתי מה שאמר רב מסתפינא דלא לחכו עליה צובע במאי ניחא ליה והקשו כלם דהא ר"מ מחייב אף דלא ניחא ליה והוה מלאכה שאינו צריך לגופה אפ"ה מחייב ואטו מאן דס"ל כר"מ מחכו עליה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דלא ניחא ליה שוב אין צביעה באוכלין ולכך אמר דניחא ליה דליתווסא דמא כי היכי דלזבני מידיה והוה כדרכו בכך ומצאתי בספר תוספת שבת סי' ש"כ ס"ק מ"א דכתב כך ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דבאמת אם היה ניחא ליה היה אסור אף בצביעה ועכ"פ ניחא מה דפירשו התוס' דאשוחט דעלמא פריך והיינו דשוחט שהוא טבח דניחא ליה הוה כדרכו בכך ודו"ק. והנה הפ"י הקשה בהא דאמרו לב"ה מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והקשה הא באמת בכל שוחט בשבת שייך משום מפרק רק דא"צ לדם כמ"ש הה"מ פ"ח מהלכות שבת ולפ"ז בקרבן שצריך לדם שוב שייך משום מפרק ומפרק תולדה דדש ולשיטת הירושלמי מדישה ואילך שרי ע"ש וכבר כתבתי בזה הרבה וכעת נראה לי דבר חדש דהנה במ"ש התוס' בביצה דף י"ב בד"ה כיון שהותרה הבערה לצורך הקשו מה צורך המבשל גיד דאסור הוא וכתב דכיון דהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט ובאמת בתוספות בפסחים דף ע"ג ד"ה לדברי הקשו כיון דס"ד דליכא תיקון כלל יקשה גם לר"ש למה חייב הא מלאכה שא"צ לגופה היא ופטור ותמה המג"ש דהא לדעתו היה לו צורך וכמו במבשל גיד ואינו לפני כעת. אמנם נראה דיש לחלק דבמבשל גיד הוא שבישל כל שהוא מבשל וחושב לאכול מקרי צורך לדידיה אבל שם בשחטו שלא לאוכליו א"כ ניהו דהוא רצה לאכול אבל אחרים לא יאכלו כיון שהיה שלא לאכליו ופסול הק"פ והכהנים לא יזרקו שוב הוה מלאכה שא"צ לגופה ומה יועיל דעתו כל שצריך לאחרים שיעשו ויאכלו והמה לא ירצו וז"ב כשמש ולפ"ז גם כאן מה צורך לדם שהרי כל ששחט לשם קרבן וכל שאתה מחייבו משום מפרק שוב ארבעים בכתפיה וכשר וכדאמרו במנחות דף פ"א ועיין בתוס' ריש חולין וא"כ שוב לא יזרקו הדם וניהו דההוא חשב שיזרקו מכל מקום הכהנים לא יזרקו אם הוה מלאכה שא"צ לגופה ופטור ושוב שייך מתוך ודו"ק:
739
740ארשום מה שלמדתי בחוה"מ סוכות ברכות דף ל"ה אמר ר"י אמר שמואל וכו' השותה שמן זית מברכין עליו בפרה"ע ופריך ה"ד אי לימא דקא שתי ליה אזוקי מזיק דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש והקשה הצל"ח לשיטת הראב"ד פ"י מתרומות ה"ז דאף דכוסס את החטה מברך בפה"א אפשר דלענין תרומה מזיק הוא וא"כ ה"ה לענין פה"ע אפשר דאזוקי מזיק והניח בקושיא. ולפענ"ד נראה דהנה מה דמברך בפה"ע הוא משום דשבעת המינים שנשתבחה בהם א"י מברכין בפה"ע א"כ הכי קושית הש"ס דכל דאזוקי מזיק א"כ ע"ז לא שבחה התורה זית שמן דהא אזוקי מזיק ליה וכעין דאמרו בבכורות מי משתבח קרא במידי דאיסורא ומכ"ש במה דמזיק ע"ז לא כוון התורה לשבח שבעת המינים ואם כן אינו מהראוי לברך בפה"ע וז"ב. ובזה יש ליישב קושית האבן עוזר בסי' ר"ח ועיין במגן גבורים בסי' ר"ח ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. והנה יש לעיין בהא דאמרו בברכות דף ל"ח דרבי יוחנן אכל זית מליח ובירך עליו מה היה הברכה דהנה באמת שמן מזיק וצריך לומר דהיה אוכל הזית עם השמן שהיה בלוע בתוכו ובכהאי גוונא אינו מזיק ולפ"ז לפי מה דאמרו יהיו מזונותי מרורין כזית וכתבו התוספות בפסחים דף ל"ו דהזית בעצמו הוא מרור א"כ כל שאכל זית מליח והיה מרור בודאי לא בירך פה"ע דהא התורה לא שבחה רק זית שמן ותרגום אונקלוס זיתא דעבדא משחא וא"כ הזית כל שהוא בעין אף שיש בתוכו השמן מכל מקום היה מר מטעם הזית וא"כ בודאי אין צריך לברך רק בפה"א וצ"ע שלא נמצא מבואר מהו מברך על הזית עצמו וצ"ע בזה. והנה בהיותי בזה תמהתי בהא דאמרו בברכות דף ל"ו קמחא דחטי דרבי יהודא אמר מברך בפה"א ואמרו שם דלא תפלוג על ר"י דרב ושמואל קאי כוותיה דאמרו על שמן זית מברך בפה"ע אלמא אע"ג דאשתני במלתא קאי ה"נ אע"ג דאשתני במלתיה קאי וצ"ע לפמ"ש התוספות בפסחים דהזית בעצמו הוא מרור אבל עם שמן לא מרור וא"כ אדרבא שמן אשתני למעליותא משא"כ קמחא דחיטי וצע"ג ולא מצאתי בהחפזי מי שיתעורר בזה שוב ראיתי בברכות דף ל"ח דאמרו בהדיא דתחלה בריך בפה"ע על זית מליח ע"ש וצ"ע:
740
741להמופלג מוה' משה בר' שאול ראובן מ"ק זבאריז:
741
742אשר כתב מעלתו ליישב דברי הרמב"ם פרק ח"י מהלכות מעה"ק הלכה י"א התמוהים כמ"ש הראב"ד ובלח"מ הוסיף אומץ בדברי הראב"ד והניח בצ"ע דברי הרמב"ם וכתב מעלתו ליישב ותוכן דבריו ע"פ מה שהקשה דהיאך אפשר לומר דקרא לד' אתי להוציא שעיר המשתלח דלא נימא דראוי לפנים והרי התוספות בב"ק דף ע"ב כתבו דמכל ש"ח לא פריך דמכי שחט לה פורתא אסרה משום דיש לומר דהכי חייב רחמנא אבל כל שניתוסף עוד איסור אחר לא שייך בהכי חייב רחמנא וע"ז הקשה דא"כ בשעיר המשתלח דבעי שיעמד חי עד ווידוי דברים כר"ש ביומא דף מ"א א"כ הא בתחלת השחיטה אסרה ואינו ראוי לעמוד חי ונפסל משום דאינו ראוי לעמוד חי וכל דנפסל משום ד"א שוב פסול משום ש"ח וא"כ למה לי קרא וא"ל דראוי לחטאת מוסף וא"כ נפקע שם ש"ח ממנו דאינו שעיר המשתלח דהגורל קובע וא"כ שוב ראוי היה בפנים לשם שחיטת חטאת מוסף ושפיר קודם הגרלה היה ראוי אבל בזבחים שם לא ס"ל הך דר"ח דאל"כ מה פריך והא איכא ווידוי דלאחר הגרלה שוב אינו ראוי לחטאת מוסף דכבר אקבעה לשעיר המשתלח ובעי עקירה כמבואר ביומא דף ס"ג וא"כ קשה למה לי להוציא קרא וע"כ כגירסת הרמב"ם דלד' אתי לרבות ואצטריך קרא דבאמת הו"מ לפטור משום דנפסל משום יעמוד חי גלי קרא כמו דגלי קרא לענין ש"ח וא"כ סברת הרמב"ם מבוארת והא דפריך והא איכא ווידוי היינו לר"ש דבעי שיעמד חי עד ווידוי דברים וא"כ שפיר פריך דלמה לי קרא לרבות אחר הגרלה והא פסול משום דצריך ווידוי וע"ז אמר דקרא אתי לאחר ווידוי ולכך אתי קרא לרבות קודם הווידוי ולאחר הוידוי מתמעט מקרא דאל פתח אהל מועד לא הביאו. ובזה מיושב כל הקושיות דהש"ס דתמורה קאי אליבא דר"י דס"ל דא"צ לעמוד חי רק אחר כפרת דברים אבל אם צריך לעמוד חי עד וידוי שוב אי אפשר לומר לד' לרבות זה תוכן דבריו בקצרה:
742
743והנה לכאורה דבר חכמה אמר אבל באמת מה שהחליט דאינו ראוי לעמוד חי כל ששחטו הנה אם נימא דנקובת וושט אינו נבילה מחיים וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ג ועיין כו"פ ובב"ש שם ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל ובתשובה בכת"י החילותי שנת תר"ב ובכת"י שהחילותי שנת תר"ו שם ושם הבאתי באריכות דברי רש"י בחולין דף כ' גבי וכי מתה עומד ומולק שכתב דבכל השוחטין משניקב הוושט יש כאן מעשה הטריפה וכי גמר שחיטתו מתכשרא ע"ש הרי דרש"י ס"ל דאינו רק טריפה וא"כ טריפה עכ"פ יכולה לחיות אף למ"ד טריפה אינה חיה היינו י"ב חדש אבל עד ווידוי דברים יעמד חי קרינא ביה וא"כ ל"ק קושייתו:
743
744ובזה אני אומר דרש"י לשיטתו ורמב"ם לשיטתו דלרש"י שפיר מצינן לפרש לד' להוציא ול"ק קושיתו אבל הרמב"ם דס"ל דנקובת הוושט נבילה מחיים וכמבואר בטוש"ע סי' ל"ג ובש"ך תמה על הרמב"ם ועיין כו"פ ותב"ש ובתשובה שם הארכתי בזה וא"כ לדידיה אי אפשר לומר דלד' להוציא ולכך מפרש בענין אחר ודו"ק. אמנם בגוף הקושיא של מעלתו שמדמה למ"ש התוס' בב"ק דכל שאיסור אחר גרם לפסול שוב גם משום ש"ח נפסל ולא מקרי ש"ח. הנה לפענ"ד אף דסברת התוס' היא מסתבר וכדבריהם מוכח ומבואר בחולין דף מ"ם במ"ש אשחוטי חוץ לא מחייב דמחתך בעפר בעלמא הוא ומדל"ק על כל שחוטי חוץ דלא לחייב דמכי שחט פורתא אסרה וע"כ דש"ח דרך הכשר שחיטה בכך בפנים ולכך בששחט בחוץ חייב אבל בשיש איסור אחר שגרם לפסול שוב לא מקרי שחיטה וכן מצאתי בספר יראים סי' ש"ץ שכתב להקשות בכל שחוטי חוץ הא מכי שחט פורתא עשה מום ושוב אינו ראוי לפנים ואמאי חייב משום שחוטי חוץ וכתב כיון דמקרב השחיטה עי"ז מקרי שחוטי חוץ ולפנים הוא מקרי שחיטה ולא מום ע"ש ולפ"ז זהו דוקא כשנפסל ע"י דבר אחר ע"י השחיטה אבל כאן דאמרינן דשעיר המשתלח צריך להיות יעמד חי עד ווידוי וא"כ עיקר הפסול אינו בשביל השחיטה רק דאינו ראוי לעמוד חי וזה אינו בשביל השחיטה ולא מקרי פסול בשחיטה שהרי לא בא בשביל ששחט השעיר וגם אם היה משלחו לעזאזל כאשר צריך להיות ולא היה ממתין עד ווידוי ג"כ היה נפסל וגם אם היה שוחטו בפנים ג"כ היה נפסל וא"כ שפיר חייב משום שחוטי חוץ. אברא דגוף הדבר שכתבתי דלרש"י דס"ל נקובת הוושט טריפה שפיר קרינא ביה יעמד חי. הנה הרמב"ם פ"ה מערב יוה"כ הלכה ח"י כתב דטריפה פסול לשעיר המשתלח מדכתיב יעמד חי הרי דטריפה לא מקרי חי ועיין בנדה דף כ"ג דמשמע שם בהא דאמר למאי נ"מ לאתסורי באחותה דכל דהיא טריפה לא מקרי חי. הן אמת דלמ"ד דטריפה חיה וגם למ"ד דטריפה אינה חיה עכ"פ חיי שעה מקרי ולמה נתמעט מקרא דחי ואולי כיון דכתיב יעמד חי ובעי שיעמד חי בשעת ווידוי וכל דבעי שיהיה חי אח"כ ועל להבא לא שייך חזקה במ"ש הנוב"י ולכך שמא ימות חיישינן וכאן בעי שיעמד חי ואינו מקרי חי ועכ"פ שוב יקשה קושייתו. ובגוף הדבר שאמר ר"ח דראוי לחטאת מוסף לפענ"ד ר"ח לשיטתו דס"ל ביומא דף מ"א דאין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בלקיחת הכהן ולפ"ז בשעירים הצרכים גורל שוב לא נתפרשו לא בשעת הגרלה ולא בשעת לקיחת הכהן כ"א הגרלה א"כ קודם הגרלה היה ראוי לחטאת מוסף וזה ברור. ולפ"ז לאחר הגרלה דשוב הגורל קבע אינו ראוי לחטאת מוסף ורק דראוי לפנים להביאו ולוידוי ולכך פריך והא איכא ווידוי ומחלק בזבחים בין קודם ווידוי לאחר ווידוי אבל קודם הגרלה ודאי חייב דראוי לחטאת מוסף. והנה מעלתו תמה על מ"ש הכ"מ דרבינו מפרש דמ"ש ר"ח הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ היינו לאחר הגרלה קודם וידוי והרי בעי עקירה כדאמרו ביומא דף ס"ג וע"כ דקודם הגרלה קאי דלא בעי עקירה דהגורל הוא דקובע ותמה על הלח"מ שלא הרגיש בזה ולפענ"ד כיון דר"ח ס"ל דעקירת חוץ שמה עקירה וכרב חלקי' שם א"כ גם לאחר הגרלה היה ראוי לשעיר הנעשה בחוץ והוה עקירה ע"י שישחטו וזה ברור. ולפ"ז אם נימא דעקירת חוץ לא שמה עקירה שוב אי אפשר לאחר גורל וא"כ יתיישבו השיטות שפיר דרבינו פסק כחלקיה ע"ש בהלכה יו"ד ודו"ק היטב ובחבורי כת"י שהחילותי שנת תר"ו שם הארכתי ליישב עוד דברי הרמב"ם הנ"ל. וראיתי בספר חקר הלכה שהקשה דמה פריך הש"ס דלמה לי קרא לרבות שעיר המשתלח הא מתמעט מקרא דאל פתח ד' והרי אצטריך קרא דאל"כ אין איסור חל על איסור והרי יוה"כ קדים וחייב על השחיטה ואיך יתחייב משום שחוטי חוץ הא שחוטי חוץ לא הוה לא כולל ולא מוסיף ולא הבינותי דלמה יתחייב משום יוה"כ דמשום נטילת נשמה לולא דהיה שחוטי חוץ לא שייך נטילת נשמה דהרי גם אי משלחו לעזאזל הא היה נטילת נשמה דלא היה מגיע לחצי ההר עד שכל איבריו הי' מתפרקים ורק משום דשחטו חייב וא"כ הוה שחוטי חוץ ואם משום צובע והא לא שייך בקדשים דלא ניחא ליה דלקני בשר וגם אין צריך לדם דלא שייך משום מפרק ודו"ק היטב:
744
745עוד תשובה להנ"ל מה שהקשה בתוס' כתובות דף ק"ה ע"ב בד"ה וכי אלישע והקשה דאיך כתבו דאסור לאכול ביכורים חוץ לחומה והא אמרו במכות דף י"ט דמקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אותן שבחוץ כחולין הם. ולא ידעתי מהו שח דהכוונה שם דלא חל שם ביכורים רק משעה שהביאם בחומת ירושלים אבל קודם שהביאם אף שמקצתם כבר נכנסו לחומה פטור על המותר דלא נקראו עדיין שם ביכורים אבל כאן דכבר נקרא שם ביכורים וע"כ שהיו כבר בירושלים וא"כ שוב אסורין לאכול חוץ לירושלים ושפיר כתבו התוס'. גם מ"ש דכיון דהיה בשנת רעבון היו מותרים כדתנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה באמת ל"ק דזה דוקא במי שאחזו בולמוס וכמ"ש מעלתו ואף אם נדחוק דשנת רעבון הוה כל אדם כמי שאחזו בולמוס מכל מקום נראה לפענ"ד כיון דביכורים הם נכסי כהן ולא הותר משום פ"נ כל מה שהן גזל כהן וגדולה מזו מצינו בשיטה מקובצת ב"ק דף פ' במ"ש על החסיד שהיה בידו עון דרועה בהמה דקה והקשה בשיטה הא היה פ"נ וכתב דמשום פ"נ לא הותר מה שיש פסידא לאחרים וה"ה בזה ובסוגיא דמאכילין הקל הקל הארכתי בישוב קושית הפרשת דרכים עפ"ז. ובזה יש ליישב דברי רש"י מ"ש דאלישע זר היה והתוספות הקשו עליו דבלא"ה ביכורים אסורים חוץ לחומה ולפמ"ש יש ליישב דבאמת שנת רעבון היה ורק לזר אסור משום דהן נכסי כהן ודו"ק ועיין בהפלאה מ"ש בזה ומ"ש נכון יותר ודו"ק:
745
746הגעתי לשבועות דף ל"ז במשנה א"ל חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי בו ולא עשיתי בו חבורה חייב והקשה במחנה לוי דלפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' תי"ט ס"ק א' דקול יש לנזקין ואף בלא עמד בדין גובה ממשועבדים א"כ הו"ל כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין והניח בצ"ע. ולפענ"ד ל"ק דלפמ"ש הה"מ פט"ז מהלכות אישות דס"ל להרמב"ם דכל שיש שעבוד מטלטלין גם כן שוב לא הו"ל שעבוד קרקעות ועיין בא"מ סי' ק' שביאר דכל שדעתו על המטלטלין ודאי אינו שעבוד קרקעות ולפ"ז בנזקין דמדינא גובה מטלטלי ורק בשגילה המזיק דעתו דניחא ליה לשלם בקרקע בזה נחלקו הסמ"ע והש"ך שם אי כופין לניזק ליטול מקרקע א"כ פשיטא דלא מקרי שעבוד קרקעות וז"ב ופשוט וגם גוף דבריו שכתב דיש קול לנזקין ולפענ"ד בחבלה וזה טען שעשה בו חבורה וזה כפר בודאי לא מקרי יש קול ועיין שבועות דף מ"ו ודו"ק:
746
747למדתי תמול בש"ק שלח פ"ה דטהרות אחד שאמר נגעתי בזה וא"י אם הוא טמא ואם הוא טהור וכו' רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין והר"ש הקשה מ"ט דר"ע הא ספק טומאה ברה"ר טהור ובספר תפארת ישראל על המשניות בשם הגאון ר' אליהו ווילנר ז"ל כתב דר"ע ס"ל דוקא היכא דספק תלוי ברבים ספק טומאה ברה"ר טהור ולא באין ספק רק ביחיד וע"ז כתב וק"ל פי"ב דפרה משנה ד' ע"ש. והנה לכאורה דברי הגאון צ"ב דמ"ט יש בדבר. אבל באמת אחר העיון הדברים ברורים עד שאני תמה להיפוך על חכמים מ"ט דמטהרין דהנה הרמב"ם פט"ז מהלכות אבות הטומאות הל"א כתב בטעם דספק טומאה ברה"ר טהור משום דטומאה ודאי נדחית בציבור ולכך ספק טומאה ברה"ר טהור והוא מהתוספתא והראב"ד כתב גם כן טעם כדס"ל לרשב"ג דנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים ולפ"ז הנה להרמב"ם משום דטומאה נדחית בציבור דוקא כשרבים טמאים אבל יחיד נדחה לפסח שני א"כ ממילא ספק טומאה ברה"ר גם כן טמא ולרשב"ג משום דאין נשאלין לרבים וא"כ כל שאינם רבים רק יחיד שפיר נשאלין וגם ברה"ר טמא וז"ב ופשוט ולפ"ז דברי ר"ע מבוררין וצריך לומר לחכמים הם ס"ל דכל שיש חזקת טהרה ל"צ ללמוד ברה"ר מסוטה וטהור כמ"ש בחולין דף ט' באורך ועכ"פ דברי ר"ע ברורים בטעמם ודו"ק כי הוא דבר חדש. ומה שהקשה התפארת ישראל מפרק י"ב דפרה משנה ד' הנה לפמ"ש בפשיטות ל"ק דשם ממילא יוכל להיות דרבים טמאים עברו שם והו"ל ספק טומאה ברה"ר דטהור אף בהוחזק טומאה וגם הא חכמים מטהרין מיהו לפמ"ש בטעמם של חכמים משום חזקת טהרה ל"ק דשם דהוחזקו בטומאה היה מהראוי להיות טמא אבל לפמ"ש אתי שפיר דיוכל להיות דרבים עוברים שם ודו"ק:
747
748להרב החריף מוה' אשר זאלקא נ"י:
748
749מכתבו מיום ה' פ' ויצא הגיעני ויאמין לי כי אז הביאה הב"ד כמה מכתבים הנחוצים להלכה ולמעשה וגם בש"ק היה אלי כמה מכתבים ובכ"ז אמרתי לרשום בקצרה והנה מה שהאריך במה שהקשה בירושלמי היאך אכלו מצה הא היה איסור חדש וע"ז חידש עפמ"ש ביד שאול דבערלה לא אמרינן טעם כעיקר וה"ה בחדש והאריך בפלפול גדול ושמחתי בפלפולו אף שלפי האמת דחיתי שם סברא זו לענין ערלה וה"ה לענין חדש. אך מה שהקשה לפמ"ש הרמב"ן בהך דעשה עיסה מחטים ומאורז דיצא ידי מצה שהחטה גורר האורז וע"ז הקשה דא"כ היו יכולים לקיים מצות מצה ע"י שיערבו חטה עם אורז דלגבי מצה יצא ומצד חדש פשיטא דלא אמרינן שגורר. והנה גוף דברי הרמב"ן צריכין ביאור וכבר ישב על מדוכה זו במהרי"ט אלגזי שהאריך לבאר דבריו ואין פנאי לפלפל בדבריו. אמנם גם בפשיטות ל"ק כיון דהחטים גוררין את האורז להיות כמו שהוא חטים כלו כמ"ש המהרי"ט באורך א"כ שוב גם לענין חדש נעשה כאילו כלו חטים חדשים. ובלא"ה נראה לפענ"ד דל"ק דע"כ לא אמרינן דגורר רק בסתם חטים הכשרים אבל כל שהוא חדש ואסורים היאך שייך דגורר גם האורז להיות כחטה וכבר הורינו הר"ן באלפסי סוף ע"ז דהיתר גורר האיסור ולא האיסור גורר ההיתר ולכך איסור בטל ברוב ולא היתר נהפך להיות איסור וכ"כ הרמב"ן בחידושיו לע"ז שם א"כ ה"ה כאן כל דהוא חדש פשיטא שאינו גורר האורז ולא יצא ידי חובת מצה וזה ברור. ומ"ש דלמה לא נימא ביבמה דבעי כוונת המצוה כמו בכל מצות דבעי כוונה והח"ץ סי' א' כתב דבחליצה צריך כוונה להמצוה א"כ למה בבא על יבמתו בין בשוגג קנה לפענ"ד ל"ק דניהו דבעי כוונה אבל מכל מקום אי עבר ולא כיון או בשוגג שלא כיון ואי אפשר לקיים עוד המצוה שפיר קנה וכאן מצות יבום אינו אלא הביאה ראשונה ואח"כ יכול לגרשה א"כ כל שבא בשוגג וכבר עבר ובא או שהיה שוגג בודאי קנה אותה ושאני שאר המצות דיכול לקיים שנית בכוונה וכאן כבר עבר ועיקר היא הביאה והרי כבר נעשית אשתו. עוד נראה לי כיון דמצות יבום להקים לאחיו שם בישראל וא"כ אינו רק השלמת המצוה וקי"ל בזבחים דכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה ע"ש בדף מ"א ע"ב וה"ה כאן כיון שאח קידש וקיים בכוונה מה שהאח משלים על דעת ראשונה עושה ואף דלכתחלה צריך כוונה בפ"ע אבל כל שעבר ובא בלי כוונה ומכ"ש בשוגג קנה והשלים על דעת הראשונה ודו"ק:
749
750ומה שהקשה בתוס' חולין דף ק"מ במ"ש בבהמת עיר הנדחת אם היא כשרה לקרבן מש"ס סנהדרין דף קי"ב כבר קדמו בזה בשו"ת תפארת צבי להגאון מוהר"ץ מהמבורג ז"ל הוא עם הגאון מוה' שמחה וויל ז"ל וכבר כתבתי בזה כמה ענינים וגם מזיקיב בני הרב הגאון החסיד הקשו אותי כזאת והשבתי להם הלא הם בכתובים עמדי וקשה עלי החיפוש. ומ"ש לתמוה בהא דכתבו התוס' בקידושין דף כ"ג ע"ב דנ"מ אי שלוחא דידן נמי הוא ונ"מ אי כהן הקריב שלא מדעת בעלים דאם שלוחי דרחמנא נמי הוא הקרבן כשר ע"ש וע"ז הקשה דהרי כתבו התוס' בגיטין דמודר הנאה שרי לומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דאינו מצוה בפועל א"כ אכתי מה נ"מ כיון דמקריב שלא מדעת בעלים פשיטא דמותר במודר הנאה ולק"מ דשם עכ"פ גלה דעתו דרוצה שיתרמו אבל כל שמקריב שלא מדעת בעלים אי הוה רק שלוחי דידן ודאי לא מועיל במודר הנאה דהא לא גילה דעת כלל ועיקר מה שמהני במקריב שלא מדעת בעלים הוא לפי דהוא שלוחי דרחמנא נמי וליכא הנאה אבל אי שלוחי דידן אסור להקריב שלא מדעת בעלים ובמודר הנאה היה אסור דמהני ליה אם היה מועיל וז"פ וברור. ומה שהקשה בהא דאמרו טבל מוכן הוא משום דאם עבר ותקנו מתוקן ולמה לי זאת והא בלא"ה לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר ליתן לקטן אפילו לספי בידים א"כ למ"ד מופלא הסמוך לאיש הקדישו הקדש ואין לומר דאין שליחות לקטן הא כתבו התוס' בגיטין דף ס"ד דכל היכא דאיתא בדנפשיה מועיל שליחות לקטן. ואין לומר דהוה שבות כמו אמירה לנכרי דזה אינו דהא הוה שבות דשבות ושרי במקום מצוה ולפענ"ד ל"ק מידי ולדבריו למה לא מקשה טפי דלמה הוה מוקצה הא חזו לקטנים דמותר לספות בידים והרי אין מערבין בטבל אף דחזי לקטנים וכבר הקשה הרשב"א ביבמות דף קי"ז שם דמ"ש מיוה"כ דמערבין לגדול ביוה"כ ואולי חזי לקטנים וכתב דטבל היא והוא איסור מצד עצמו כל דלא חזי לגדולים אין מערבין אף דחזי לקטנים וא"כ גם כאן מוקצה הוה דלא חזי רק ע"י שיפריש הקטן וא"כ עכ"פ מוקצה היא לגדולים ואדרבא הוה מוקצה גמור דהקטן דידיה שיאכל הקטן א"צ להפריש ויכול לאכול אף בלי הפרשה לשיטת הרשב"א דמותר לספות בידים ולמה יפרוש ולהגדול אסור דמכל מקום הוה מוקצה לדידיה ולא היה שבות דשבות במקום מצוה דמה מצוה איכא דהא להקטן מותר אף בלי הפרשה ולהתירו לגדולים הא לגדול לא חזי דהרי הקצה אותו דהרי לא הפרישו קודם שבת ולא היה דעתו שיפריש הקטן דלמה יפריש הא לקטן לא צריך הפרשה בלל ושיעשה הקטן רק בשביל גדול זה ודאי לא הותר וז"ב ודו"ק:
750
751נשאלתי היום מהרב החריף מוה' שמחה באב"ד נ"י מסקאהל בהא דפריך הש"ס בע"ז דף ס"ח ע"ב ולר"ש לצטרף איסור והיתר בהדדי דלתסר וכתב הריטב"א בחידושיו שם בזה"ל פירש שיהיה כאלו הכל אסור דהא בעלמא היתר מצטרף לאיסור וה"נ לצטרף ולתסר משום משביח ולבסוף פוגם עכ"ל ותמה הנ"ל מ"ש דבעלמא היתר מצטרף לאיסור וזה אינו דהא אין היתר מצטרף לאיסור אף בנזיר והיא תימה גדולה. ולחומר הנושא השבתי דהנה בלא"ה תמהו התוס' דמה קושיא הא זוז"ג הוה פלוגתא דתנאי ע"ש מ"ש בזה. ואני אומר דהנה כבר נודע מ"ש רבינו יקיר דגם לר"ש דס"ל כ"ש למכות היינו כשהן בעין אבל בתערובות לא דאל"כ לא יועיל ביטול לעולם לר"ש וכ"כ התוספות והריטב"א כאן בסוגיא ע"ש בד"ה ר"ש לטעמיה ולפ"ז נראה לפע"ד דעכ"פ כל שהיתר שוה בשוה להאיסור אף שהוא בתערובות כיון שנו"ט בזה לר"ש ודאי מצטרף ולא בעי שיהיה כל הזית של איסור והרי כל סברת התוס' דאל"כ לא משכחת ביטול והיינו כשיש רוב כנגד האיסור או ששים וכל שיש בנו"ט בודאי אסור לר"ש וכל היתר מצטרף לאיסור הוא כשהאיסור רוב או שוה בשוה ולא כשהיתר רבה ולפ"ז שפיר פריך דלצטרף דהא לדידיה בעלמא היתר מצטרף לאיסור ול"ק קושית התוספות דהא לר"ש ודאי זוז"ג אסור כל שאין בהיתר רוב או ששים כנגד האיסור וא"כ הוה כמשביח ולבסוף פוגם דאסור לר"ש כנלפענ"ד לחומר הנושא ודו"ק. ובמ"ש יש ליישב מ"ש דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל לרבינו יקיר מה פריך הש"ס בשבועות דף כ"א וא"א בעלמא כר"ש ס"ל למה לי' צירוף כזית והקושיא מפורסמת הא בתערובות גם ר"ש מודה דאינו בכ"ש ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דאינו בכ"ש אבל צירוף כזית א"צ דהא היתר מצטרף לאיסור וכל שההיתר אינו רוב לא בטל וזהו דפריך צירוף כזית למה לי. ובזה מיושב קושית התוס' שם דלמא שאני התם דגלי קרא דהיתר מצטרף לאיסור ולפמ"ש אתי שפיר אדרבא בשביל דהיתר מצטרף לאיסור לא בעי צירוף כזית ודו"ק היטב:
751
752בענין הואיל:
752
753הנה נסתפקתי בהא דאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה היאך הדין אם זה הדבר אינו ראוי רק לכהנים ולא לזרים עד"מ תרומה אי שייך הואיל. וטעם הספק משום דהרי התוספות כתבו בפסחים דף מ"ו דהואיל דלא שכיח לא אמרינן וכאן הוה הואיל דלא שכיח שיקלעו דוקא אורחים כהנים והם מיעוטא נגד לוים וישראלים והוה כהואיל דלא שכיח ואם נימא דל"ש הואיל בזה שוב מיושב דברי התוספות בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שהקשו לפירוש הר"י דגזרו תרומה אטו קדשים והקשו למה אמרו דגזרו תרומה אטו קדשים ולא נימא דגזרו אטו תרומה שלא לצורך ובהגהות הגאון המובהק מוהר"ע איגר ז"ל הקשה דאכתי שייך הואיל ומקלעי ליה אורחים ע"ש שנדחק. ולפמ"ש אתי שפיר דצריך שיהיה כהנים דוקא והוה הואיל דלא שכיח. אמנם בגוף הדין לכאורה יש לעיין דלמה לא נימא כיון הראוי לאורחים אף דל"ש מכל מקום עכ"פ צורך קצת מקרי ושוב שייך מתוך. אך זה אינו דכל של"ש שוב לא מקרי צורך כלל דאינו ראוי לגמרי. ובזה נראה מה שנסתפק בטורי אבן באבני מלואים סוף מגילה בדף זיי"ן אי שייך הואיל אם יכול לאכול שלא כדרך אכילתן ע"ש ולפמ"ש לאכל שלא כד"ה זה לא שכיח והואיל דלא שכיח לא אמרינן. ובלא"ה איך שייך לכם במה דאינו אוכל רק שלכד"א ואינו שוה לכל נפש ולכאורה י"ל במה דאינו חזי רק לכהנים א"כ מקרי אינו שוה לכל נפש. אך זה אינו דעכ"פ המאכל שוה לכל נפש רק דאריה דאיסורא רביע עליה אבל שלא כדרך אכילתן גוף המאכל אינו שוה לכל לנפש וזה ברור ודו"ק. והנה ענין מתוך והואיל כפי הנראה מתוספות פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אהבערה דלא שייכי זה בזה שהרי כתבו שם דאף לב"ש דלית להו מתוך אפ"ה ס"ל הואיל ע"ש וכוונתם שהרי כתבו שם בדיבור הקודם ד"ה ולוקה דהך ברייתא מתוקמא כב"ש דלית להו מתוך א"כ מה מקשה הש"ס למה לא נימא הואיל וע"כ דהואיל שייך אף למאן דלית ליה מתוך ובאמת שגם מצד הסברא נראה כן דשאני מתוך דנתיר גם מה שא"צ כלל בשביל דהתורה התירה דבר לצורך זה לא אמרינן לב"ש דהא קרא כתיב אשר יאכל לכל נפש וס"ל לב"ש דבעינן אוכל נפש ממש אבל הואיל הוא בדבר דהוא אוכל נפש רק שזה א"צ כעת לאוכל נפש הלז א"כ שפיר אמרינן כיון דלגבי אחרים הצריכים לו אוכל נפש הוא א"כ התורה התירה אשר יעשה לכל נפש והרי לשאר אורחים הצריכים לו הוא אוכל נפש ממש ושרי. איברא דהדבר צריך ביאור דא"כ למה במתוך ב"ה מתירין וב"ש במקום ב"ה אינו משנה כלל ואילו לענין הואיל נחלקו רבה ור"ח אי אמרינן הואיל אף אליבא דב"ה והלא זה פשוט יותר להתיר ולא עוד דהואיל לכתחלה לא אמרינן כמ"ש התוספות והר"ן כתב דרק מלקות לא שייך אבל אסור לעשות ע"י הואיל וצריך לומר דהסברא היא כך דהתורה לא התירה אוכל נפש רק לאיש הלז הצריך לו וגם הוא אוכל ממנו אבל מה שא"צ לו רק לאחרים לא התירה התורה לזה להכין בשביל אחר ואף דאמרינן מתוך היינו לפי שאותה מלאכה דשייך באוכל נפש התורה התירה אותה המלאכה ולא חלקה התורה בין הצריכין לאינן צריכין ורק כל שהוא אוכל נפש התורה התירה אותן המלאכות אבל הואיל דזה א"צ לו כלל לא התירה התורה שיעשה בשביל אחר מיהו לפ"ז היה מהראוי לאסור לעשות בשביל אחר ואנן לא קי"ל כן וע"כ באמת נראה דהואיל עדיף יותר ממתוך ומה שנחלקו בהואיל הוא דהנה חזינן באוכל נפש עצמו אם הוא דבר שנעשה לימים רבים אסרה התורה כמ"ש הר"ן ולפ"ז אם נימא להתיר בשביל הואיל לא יניח כלל ביו"ט ויערים ויאמר שעושה בשביל אורחים ואח"כ יוותר לימים רבים והתורה רצתה שיניח ביו"ט וע"כ לא הותר הואיל לגמרי וזה נכון לפענ"ד בסברא. אמנם התוס' בשבת דף ל"ט ע"ב ד"ה אלא וביתר ביאור בחידושי רשב"א שם שכתבו מאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל חולקים על דברי התוס' בפסחים הנ"ל והוכחתם בפסחים שם אינו ראיה כמ"ש הפ"י שם דרבה לשיטתיה לא ס"ל דנחלקו ב"ש וב"ה במתוך רק בעירוב והוצאה וכבר כתבתי דגם זה נכון דלב"ש דלית להו מתוך והיינו דבעי אוכל נפש ממש יש לומר דגם מה שצריך בשביל אחרים ג"כ מקרי דבר שא"צ ולא הותר כלל. הארכתי בזה דראיתי בהגהות הגאון מוהר"ע ז"ל בגליון הש"ס שם בשבת שכתב על התוספות והרשב"א הנ"ל דדבר זה נסתר מש"ס פסחים ומתוספות שם ולפמ"ש באמת מהש"ס אין ראיה והתוספות באמת סותרין זא"ז וזהו שיטת הריב"א אבל התוספות בשבת הוא מבעלי תוספות אחרים שנחלקו ע"ז ולפענ"ד הדבר תלוי במה שנחלקו הקדמונים והובא בר"ן ביצה פרק שני גבי ממלאת אשה קדירה אי רבויי בשיעורא מותר ביו"ט וא"כ אי נימא דמותר וכמ"ש הר"ן בטעמו דלא דקדקה התורה שיבשל רק בצמצום א"כ גם הואיל אמרינן דכל שיש צורך אי הי' מקלעי אורחים לצורך מקרי ואם רבויי בשיעורא אסור א"כ כל דלא אמרינן מתוך ובעינן אוכל נפש ממש א"כ גם מה שא"צ לו רק בשביל אחרים ג"כ מקרי שלא לצורך ואסור כנלפענ"ד ענין חדש ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד:
753
754ואור ליום ד' שמות שנת תרכ"ו מצאתי בר"ן בביצה פ"ק גבי שני י"ט של ר"ה שכתב בהדיא דלכך דרשו לכם ולא לנכרים אף דאמרינן הואיל משום דנ"מ לדברים אסורים וכ"כ דבדברים אסורים לא שייך הואיל והטורי אבן לא זכר זאת. ובזה יש ליישב דברי התוס' במנחות דף ס"ב ד"ה להעלות שהקשו דבאופה מיו"ט לחול אמרינן הואיל והקשה בצ"ק דלמא פליגי רבה ורבא בפלוגתא דרבה ור"ח בפסחים שם אי אמרינן הואיל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם דלא אמרינן הואיל הוא משום דא"כ בטלת כל עונג יו"ט ויאפה לצורך אורחים וא"כ כאן דלא שייך זאת דאטו ידע שיזדמן תינוק שם וא"כ שפיר שייך הואיל וזה ברור. ובפשיטות יש לומר דע"כ לא ס"ל לרבה הואיל רק שם דבאמת לא אקלעו אורחים רק דהיה חזי ליה שייך הואיל אבל כאן הא באמת המעשה היה בהיתר דהתינוק ניצל עי"ז ושפיר שייך הואיל דניהו דמחשבתו לא היה בהיתר אבל המעשה היה בהיתר ושם היה המחשבה והמעשה באיסור כנ"ל ברור. והנה במה שנסתפק בטורי אבן בנבילה או טריפה אי שייך הואיל וחזי שלא כד"ה קשה לפענ"ד מהא דאמרו בביצה דף כ"א והא חזי למיכל מיניה ומשני עגל טריפה ואכתי קשה הא שייך הואיל וחזי ליה שלא כדרך אכילתן ואין לומר דר"ה לא ס"ל הואיל דאכתי קשה דעכ"פ מבואר דחייב מקרא דלכם ולא לנכרים ואמאי הא שייך לכם שלא כדרך אכילתן וצע"ג:
754
755והנה בשנת תרכ"ו אור ליום ג' ערב חנוכה אמרתי לרשום מה שעברתי במרוצה על הסוגיא ביצה דף כ"א והנה זה יצא ראשונה בתוס' ד"ה עיסה חציה של נכרי והקשו הא הפת נאפית יפה יפה וכתבו דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעו ליה אורחים אבל הכא דחציה של נכרי אסור לאפותה ביו"ט ודבריהם תמוהים דהא הכא קאי אליבא דרב חסדא דלית ליה הואיל וא"כ היאך מתיישב אליבא דרב חסדא הך דנאפית יפה יפה והא לדידיה לא שייך הואיל ועוד קשה דהא רשב"א אמר הטעם משום דנאפית יפה יפה ולא הזכיר כלל הואיל ועיין פ"י ומפורשים ולפענ"ד נראה דהנה כל הטעם דלית ליה לרב חסדא הואיל משום דהוא לא שכיח ולא מקרי ספק כלל דאינו ספק השקול כלל ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש התוספות בסוגיא דפתח פתוח דאף דאונס לא שכיח ולא מצטרף להיות ספק אפ"ה לענין ס"ס מצטרף ולפ"ז דברי התוס' נכונים דבאמת כיון דיש ספק על כל אחד ואחד אולי יאכל זאת ואף את"ל שלא יאכל זאת מכל מקום שמא יזדמנו אורחים ויאכלו שוב מתירין ע"י הואיל אף דלא שכיח מכל מקום לס"ס מצטרף וז"ב ונכון. איברא דגוף הדבר צריך ביאור דלפי מה שכתבו הפוסקים אף להרמב"ם דספק מן התורה מותר מכל מקום זה דוקא היכא שכתוב האיסור בפירוש אמרינן דלא אסרה תורה אלא איסור ודאי ולא ספק אבל היכא דכתיב ההיתר בפירוש אמרינן דוקא היתר ודאי ולא ספק וכעין דאמרו בסוטה דף כ"ט א"כ אף אנן נימא דמה זו ספק דכל חדא וחדא חזיא ליה הא בעינן לכם ודאי וכל שהוא ספק שמא אינו לכם אסור. אך זה אינו דכיון דהפת נאפית יפה ומשובח הפת שצריך עי"ז וכיון דעי"ז שאופה הרבה והתנור מלא יהיה הפת שצריך משובח א"כ שוב הוה ודאי לכם דעכ"פ הוא צריך לאחד לאכול וזה שצריך נשתבח יותר שוב מותר וא"ל דהרי לא התירה התורה לעשות ולטרוח באפיות והוה ליה מלאכה שלא לצורך דזה אינו כיון דעל חדא וחדא יש לומר דזהו לצורך שוב אינו עושה איסור ברור ושפיר מותר ע"י שהפת משובח יפה יפה. עוד יש לומר בהמתקה יותר דהרי הפ"י הקשה דלמה לי כלל ענין הואיל לימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכתב דכל דמיעט רחמנא לכם ולא לעכו"ם הרי מיעט בהדיא דלעכו"ם אסור ומיעט רחמנא בהדיא ולכך צריך לטעמא דהואיל ע"ש ובזה יש לומר דבר נחמד דניהו דלכם הוה ודאי לכם ולא ספק מכל מקום הא באמת שייך מתוך רק דהתורה אמרה לכם ולא לנכרים א"כ עיקר האיסור מה דאמרו ולא לנכרים שוב יש לומר דלנכרים ודאי אסור אבל ספק מותר ושפיר אף דמדרבנן אסור שוב יש צירוף ספק הואיל ומקלעי ליה אורחים ומצטרף לס"ס וכמ"ש איברא דיש לעיין דדברי הפ"י הן לענין עיסת נכרים אבל בעיסת ישראל לא שייך התירוץ דהתורה מיעטה וא"כ לימא מתוך. אך זה אינו דשם ל"ק כלל דלא שייך מתוך דהא עושה מלאכת אפייה בכל פת ופת לבדו ואיך שייך מתוך ולפ"ז כל שנאפית יפה יפה א"כ שייך מתוך כיון שכל אחד ואחד חזי ליה וא"כ הותר ע"י מתוך ולא שייך המיעוט דלכם וניהו דאינו רק ספק מכל מקום בצירוף הספק דחזי לאורחים כולו שוב הוה ס"ס ואף ר"ח מיקל ודו"ק:
755
756והנה הגאון מוהר"י פיק ז"ל כתב דלפמ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו ד"ה עד שתאפה יתיישב קושיא זו של התוס' וכוונתו דיש לומר דר"ח מיירי כשאופה ע"ג גחלים דלא שייך לומר שהפת נאפית יפה יפה. ולפענ"ד יפה הקשו התוס' דא"כ משכחת לה גם בעיסה חציה של נכרי לאפות ע"י תנור ור"ח אמר סתם דאסור כיון דאפשר למפלג בלישה. ובזה יש ליישב קושית הכו"פ סי' ק"ח דלמה לא נאפה שתי הלחם ביו"ט והרי יכול לאפות עם עוד פת בתנור שנאפה יפה יפה וקודם שנתקדש הוא חול ויכול לאפותו עם שאר פת ע"ש וכבר כתבתי הרבה בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מה דכל חד חזי ליה אינו ברור דסוף סוף הרי אינו לכם ודאי ואדרבה עפ"י רוב אינו אוכל רק אחת או שתים והוא אופה הרבה ואנן בעינן לכם ודאי וע"כ משום מתוך היא ההיתר וכיון דלגבוה התורה ממעט לכם ולא לגבוה א"כ היאך נוכל להתיר ע"י מתוך והא בזה מיעטה התורה בפירוש וכאן לא שייך הואיל ג"כ דהא ע"כ צריך לשתי הלחם וא"כ שוב לא מתירין דאינו לכם ודאי וז"ב:
756
757שוב ראיתי בשעה"מ פ"ב מיו"ט הלכה יו"ד ובטעם המלך שם שהאריכו בענין זה ולפמ"ש הן נסתר מחמתו קצת מהבנין יעו"ש ומ"ש בטעם המלך על קושית התוס' דאין התחלה לקושית התוס' כלל דטעמא דראב"ש דהפת נאפה יפה אינו רק שיהיה צורך קצת ומתירין משום מתוך הנה לפמ"ש אין כאן קושיא דאטו בשביל מתוך נתיר לעשות ולטרוח במלאכת אפייה ולישה בשביל מתוך וע"כ לא אמרינן מתוך רק באותה מלאכה שהיא שלא לצורך יש צורך קצת זה שייך מתוך עד"מ עולת נדבה שיש צורך קצת שלא יהיה שלחן רבך ריקם וכן בהוצאת הקטן למול וכדומה שיש צורך קצת כמ"ש התוספות בביצה דף י"ב אבל במה שעושה אפיות במה שא"צ כלל פשיטא דלא שייך מתוך וזה ברור כשמש ולכך הוצרכו לתרץ דכל חדא וחדא חזיא ליה א"כ יש בכל אחת צורך קצת ובצירוף מה דאמר הואיל הו"ל ס"ס כמ"ש ודו"ק. ובמ"ש מיושב קושית הטעם המלך בשם הגאון מוהרא"פ דאמאי הוצרך הרמב"ם לטעם דלכם ולא לגבוה הלא לפי מה דקי"ל דאמרינן הואיל מדאורייתא אין צרכי שבת נעשין ביו"ט ושוב אסור לאפות. ולפמ"ש אתי שפיר דיכול לעשות כמ"ש הכו"פ ולכך צריך לטעם דלכם ולא לגבוה ובכה"ג לא שייך לא מתוך ולא הואיל ודו"ק היטב. ובמ"ש יש ליישב גם הקושיא השנייה שהקשה שם דלמה לא כתב רבינו אצל לחם הפנים הך טעם דלכם ולא לגבוה. ולפמ"ש אתי שפיר דהא רבינו בא לשלול שאינו מותר לעשות כמ"ש הכו"פ ולפ"ז זה שייך בשתי הלחם דחמץ תאפנה אבל לחם הפנים דבעינן מצה א"כ ע"כ יצטרך לחפות עם מצה והרי הוא צריך לחמץ דחמץ יותר משובח ממצה ואיך בשביל מעט תיקון דנאפה יפה יפה יקלקל במה שהוא מצה והוא צריך לחמץ וכיון שאי אפשר לאפות עם חמץ רק מצה אין מקום לקושית הכו"פ ושוב ל"צ לטעם דלכם ולא לגבוה והא למ"ד הואיל אין צרכי שבת נעשין ביו"ט כקושיתו ובאמת שהדבר מוכרח דאל"כ יקשה על הכו"פ למה לא הקשה מלחם הפנים וע"כ כמ"ש ודו"ק היטב:
757
758והנה בהא דאמר רב הונא בבני באגא דאי יהבי ריפתא לינוקא כל אחת ואחת חזי וכתב רש"י ופליג על רב חסדא והתוספות כתבו דלא פליג דכאן אי אפשר למפלג דהא כל הקמח היה של עכו"ם ודבריהם תמוהים לכאורה דאדרבא כיון דעיקר הקמח של העכו"ם א"כ הוה כמו נדרים ונדבות דמשלחן גבוה קא זכו ונשאלתי בזה ומצאתי באבני מלואים ח"ב בשו"ת הנספחות שם סי' ב' שהקשה כן. ולפענ"ד נראה דהנה מה דאמר רב חסדא דאפשר למפלג בלישה נראה לי הסברא דבאמת התוס' כתבו דל"ש הפת נאפית יפה כיון דחציה של נכרי והרי אכתי שייך מתוך וכבר כתבתי בשם הפ"י שהקשה כן אמנם כבר כתבתי דלא שייך מתוך בדבר שאופה וטורח כל דחציה של נכרי א"כ לא שייך דכל חדא חזי ליה ושוב לא שייך מתוך דלא שייך מתוך רק בדבר שאף מה שעושה שלא לצורך איכא צורך קצת אבל כאן חציה של נכרי וא"כ מה שטורח בלישה של נכרי זה לא שייך מתוך ולפ"ז ז"ש דאפשר למפלג בלישה וא"כ לא הוה לישה אחת וטורח של לצורך כלל ואף אם נימא דגם שלא לצורך כלל הותר משום מתוך אבל כל דלכם ולא לנכרים הך שלא לצורך בודאי לא הותר וזה ברור ודו"ק. ומעתה בהך דבני באנא דאי אפשר למפלג בלישה וכיון שיוכל להיות דכל חדא חזי ליה א"כ שוב הותר ולא דמי לנדרים ונדבות דלכם ולא לגבוה ולא שייך מתוך כלל אבל כאן שייך מתוך דהרי הפת נאפית יפה ואף דטורח בלישה ואפייה בדבר שאינו לצורך כלל הא בכה"ג דהוא טורח כדי שיטול אח"כ איזה דבר כדרך שלוקחין בשכר אפייה ובישול כמ"ש התוס' א"כ הרי הוא טורח בשביל ישראל ועל כל אחת יש להסתפק דלמא חזיא ליה ומה גם שאם לא יתן רק לאחר אפייה ובישול בודאי מוכרח לטרוח בכל אפיה ולישה ובישול כדי שיקבל איזה דבר וא"כ הוה לצורך ישראל. והנה בהא דאמר ריב"ל דאין מזמנין את הנכרי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו לכאורה קשה דנימא הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה ואין לומר דלא סבירא ליה הואיל דזה אינו דכל הטעם משום דל"ש הרי כבר כתבתי דאף לרב חסדא דלית ליה הואיל מכל מקום בצירוף דכל חדא חזיא ליה מותר וכאן באמת הוא מזמנו על מה שבשל לצורכו ורק דחיישינן שמא ירבה בשבילו וא"כ שוב הוה ליה ס"ס דלמא לא ירבה ואף אם ירבה הא חזי לאורחים וזה לדעתי מה דאמרו ופליגא דריב"ל ופירש"י ופליג על ר"ה והקשה המהרש"א דלשיטת התוס' לא פליג על ר"ה כלל ולפמ"ש יש לומר דקאי על ר"ח דר"ח מתיר בכה"ג שהיה של ישראל וס"ל בכה"ג הואיל וריב"ל לא ס"ל כן ודו"ק היטב:
758
759והנה בהא דאמר רב חסדא עיסה שחציה של נכרי אסור דאפשר למפלגה בלישה לכאורה היה נראה דבר חדש דהנה התוס' הקשו מהך דהפת נאפה יפה יפה וכתב דשם חזי כל אחד ואחד וכאן חציה של נכרי. ולכאורה לפמ"ש הר"ן ריש פרק השותפין דשותף כל הדבר שלו בעת שמשתמש וא"כ גם כאן ניהו דחציה של נכרי והו"ל כנדרים ונדבות וכמו שהבין בשב יעקב ועיין בנודע ביהודה מהדו"ק חלק או"ח סי' כ"ט שהאריכו בזה והרי בשעה שמשתמש הוא שלו ולא דמי לנדרים ונדבות דכלה של גבוה רק דאח"כ משלחן גבוה קא זכו. אך זה אינו דהרי גם בשותפין כל שאפשר בחלוקה לא אמרינן דכלה של המשתמש ומכ"ש כאן כל דאפשר למפלג בלישה שוב אינו אלא חציו שלו ודו"ק ולפ"ז יש לומר דזה סברת התוספות דבבני באגא דאי אפשר למפלג בלישה ורק ע"י שכר הטירחא של אפייה מגיע לו א"כ הו"ל כשותפין ושוב מותר דהו"ל כמשתמש בשלו. וז"ב כשמש ודו"ק. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ובזה מיושב כל דברי השב יעקב ול"ק עליו מה שהקשה הנודע ביהודה דמ"ש הנו"ב דהשב יעקב דלכם ולא לנכרים היינו כשהוא של עכו"ם וזה אינו דהכוונה לעשות בשביל נכרי חלילה להשב יעקב שיטעה בזה אלא שכוונתו דאם הוא של נכרי לא שייך שיש לו שותפות בזה דהא כלה של הגוי ובזה ל"ק מה שהקשה מדברי התוספות לענין עגל דהא שם היה העגל של ישראל רק שעשה בשביל הנכרי שפיר כתבו התוספות כיון דהיה להם חלק שוב היה מותר דהא אי אפשר למפלגה והיה כולו של ישראל רק דטרחו באונס בשביל הנכרי וז"ב. ובזה מיושב גם קושיא השניה שהקשה דלמא מיירי בדבש של עכו"ם. ולפמ"ש חלילה שיאסר השב יעקב כל שהיתה של עכו"ם והישראל קונהו דיש לו שותפות דזה ודאי מותר כל דאי אפשר למפלגה וכמ"ש ודו"ק היטב ועיין צל"ח שכתב באמת דמיירי בדבש של עכו"ם וזהו כדברי השב יעקב. ובגוף דברי ר"ח דלא ס"ל הך דהואיל נראה לפענ"ד דהסברא הוא דניהו דיוכל להיות שיזדמן אורחים אבל התורה אסרה בשבת ויו"ט מלאכת מחשבת והרי מחשבתו הוא למלאכת איסור דגם מלאכת אוכל נפש כל שאינו לצורך יו"ט עכ"פ מחשבתו הוא לאיסור והדבר מבואר במנחות דף ס"ד נמצאת הראשונה בחושב בבני מעיין מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין וע"ש דרבה לא פטר רק בשמע דאמרינן נמי אדעתא דתינוק וע"ש בתוספות דמחלקו לרבה דס"ל הואיל גם חייב שם ע"ש וכאן לר"ח דלא ס"ל הואיל ודאי כך הסברא דמכל מקום גברח לאיסורא קא מכוין דהרי נקט האופה מיו"ט לחול והיינו כיון דלא שכיח שיזדמן אורחים ואף דשכיח הוא לאיסורא קא מכוין ולכך חייב אף אם נזדמנו לו אורחים אח"כ וזה לדעתי הערה חדשה ובזה נראה דסברת התוספות הוא דבהך דרשב"א דהפת נאפית יפה א"כ הוא נתכוין שיאפה היטב מה שיאכל ושפיר שייך הואיל אף לר"ח אבל בחציה של נכרי דאפשר למפלג בלישה שוב לא נתכוין להיתר ואף בהעלה דגים ותינוק נמי חייב לרבא ואף לרבה כל דשמע נתכוין לתינוק וא"כ היה מוכרח להעלות וזה שהעלה דגים כל שהוא מוכרח להעלות פטור אבל כל שאפשר למפלג בלישה ודאי חייב. ובזה יש לומר סברת התוספות דלכך ר"ה לא פליג על ר"ח דכל דאי אפשר למפלג א"כ כיון דדעתו על מה שיקבל לתינוק בשכר אפייתו הוה כאלו דעתו לתינוק אף שהעלה דגים ג"כ מכל מקום פטור ולא דמי לנדרים ונדבות דשם עיקרו לגבוה ומתכוין רק לגבוה והם משלחן גבוה קא זכו וכל דלכם ולא לגבוה שוב הו"ל נתכוין לאיסור וז"ב כשמש. ובזה יש ליישב קושית הכו"פ משתי הלחם דבלחם דע"כ צריך לשתי הלחם א"כ נתכוין על שתי הלחם עכ"פ ג"כ והרי לא חזי ליו"ט ול"מ מה שהפת נאפה יפה דהוא ודאי לאיסורא קא מכוין וכעין מ"ש התוספות במנחות הנ"ל ודו"ק. ובזה מיושב גם מלחם הפנים כיון דשם ודאי רוצה בחמץ רק שצריך ע"כ לאפות מצה בשביל לחם הפנים בודאי אין לך מתכוין לאיסור גדול מזה. ובזה מיושב היטב הא דאמרו ופליגא על ריב"ל והמהרש"א הקשה לשיטת התוספות הא שם ודאי אפשר למפלגה בלישה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם באמת הוא מזמין על מה שמבשל לצרכו רק דגזרו שמה ירבה בשבילו וכיון שעיקרו יבשל לצורכו אף שמרבה בשבילו ודאי אין איסור בזה דהוה כמו דדעתו על תינוק גם כן ודו"ק היטב כי ת"ל יש בזה דברים חריפים ומתוקים ועיין פ"ב משבת הט"ז ובראב"ד וכ"מ ועיין ירושלמי הובא בר"ן סוף פרק האורג וביומא דף פ"ה ע"ב וצ"ע דשם משמע דוקא כשנתכוין לתינוק הוא דשרי ומשמע דקי"ל כרבא דבשמע לא מועיל עד שיתכוין לתינוק וצ"ע:
759
760בענין דינא דבר מצרא:
760
761הנה תמול בלילה בא אלי איש אחד מפה באשר שהיה לו בית עם בני אחיו בשותפות חלק כחלק ואלמנה אחת שדרה שם והיה לה מכבר וגם עתה יש לה שענק שם בשכירות והלכה וקנתה חלק מא' והאיש הלז בא לשאול אם יש לו דין בר מצרא. והנה הדין מפורש דאשה שקנתה אף שיש לה בעל רק שיש לה נכסים שא"י לבעל לית בה משום דינא דבר מצרא מכ"ש באלמנה שודאי לית בזה משום דינא דבר מצרא כמבואר בטוש"ע חו"מ סי' קע"ה סמ"ז והטעם דלא שייך בר מצרא שהוא משום ועשית הישר והטוב והיינו שיכולים ליקח במקום אחר אבל באשה אינה בר הכי שתקח במקום אחר ע"ש וה"ה כאן וכאן הוא כ"ש שהרי יש לה שענק שם וכבר יש שם דריסת הרגל שהקונים רגילים לקנות שם ואם כן במקום אחר אולי לא תמצא זאת ואף שיאמר האיש שישכיר לה תמיד תוכל לומר שיותר טוב לה שהיא שלה אולי ירבו עליה מהר ומתן ובפרט שבלא"ה באשה וכ"ש באלמנה לית בה משום דינא דבר מצרא. ולכאורה רציתי לומר דכיון שזה שותף בבית עדיף ממצרן ויוכל לסלקה וחילי דילי דהרי בקונה מן האשה דגם כן מבואר שם דלית ביה משום דינא דבר מצרא ואפ"ה מבואר שם דשותף עדיף ממצרן וא"כ אולי גם בזה הוא כן. אמנם באמת מלבד דגם שם אין הדבר ברור ויש פוסקים חולקין ע"ז והביא הש"ך שם בשם ראב"ח דכיון דיש ספק המע"ה והלוקח חשוב מוחזק ע"ש וכן קי"ל בכל הספיקות כמבואר סעיף מ"ה דהלוקח מקרי מוחזק ועיין ס"ז דלענין אם מכר פחות משויה כ"ע מודים משום דאין דרך העולם למכור בפחות משויה וכאן לענין אם שותף עדיף נראה גם כן כיון שבא' לא רצו למכור לדודם ובעוה"ר דרך העולם כן שיותר יש להם שנאה לקרוביהם ובפרט שהיו יתומים קטנים בעת מיתת אביהם וחשו תמיד אולי דודם ממעט חלקם שהוא היה אפטרופוס שלהם וע"כ פשיטא דהיא נקראת מוחזקת ומה גם שהיא דרה שמה בשכירות והש"ך כתב שם ס"ק מ"ז דשוכר עדיף ממצרן וא"כ אולי גם לענין זה עכ"פ יש לה דין שוכר אבי השותף ויש לה זכות טפי וצ"ע בזה כי אין ספר שו"ת ראב"ח תחת ידי לעיין בזה ומה גם נראה לפענ"ד דוקא בקונה מן האשה דאין הדבר ברור אם אין לזה דין בר מצרא והמהרי"ו כתב דשייך דין בר מצרא ע"כ הכריע המהרי"ל דהשותף ודאי עדיף אבל אם הקונה הוא אשה דמפורש בש"ס דלית בזה משום דינא דבר מצרא פשיטא דגם שותף אינו עדיף וכן מצאתי בהדיא בשו"ת הרי"ף שהובא בשיטה מקובצת ב"מ דף ק"ח שם שכתב בהדיא דאף באשה שיש לה בעל והבעל קנה מאחד מהשותפים חלקו ואפילו הכי פסק דלא שייך דין דבר מצרא כיון שכתב הקנייה ע"ש אשתו והיא יש לה מעות ע"ש ומכ"ש באלמנה והיא גם כן כבר דרה שם והיא יש לה שענק שם והרגילה הקונים שם זה רבות בשנים ודו"ק. ובאמת בספר עטרת צבי בסימן קע"ה כתב דמהרי"ו חולק וס"ל דבקונה מהאשה שייך דינא דבר מצרא. אבל דבריו תמוהין דבאמת המהרי"ו לא זכר דברי תלמידי הרשב"א וכמ"ש בשו"ת גוא"י חלק חו"מ סי' מ"ג שמבואר בהדיא בב"י בשם תלמידי הרשב"א דקונה מאשה ג"כ הדין כן ועכ"פ מה דשותף עדיף השכיל הרמ"א לכתוב דוקא בקונה מאשה אבל באשה הקונה פשיטא דאף שותף לא יכול להוציא שכן מבואר בהדיא בש"ע. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמהרי"ו לא פליג על תלמידי הרשב"א דהנה במה דאמרו בש"ס אשה לית בה משום דינא דבר מצרא יש בה שני פנים אי דוקא באלמנה לפי שאין לה בעל שיפקח בעסקיה ע"כ לא תקנו חז"ל דין בר מצרא או אף באשה שיש לה בעל ורק שיש לה מעות טמונים שמתיראת לגלות להבעל. והנה לפ"ז יש נ"מ לענין קונה מאשה דאם נימא דגם ביש לה בעל תקנו באשה הקונה אפשר דזה לא שייך בקונה מן האשה דאין לה להודיע רק להבעל המצר וכמ"ש המהרי"ו אבל באשה אלמנה שאין לה מי שיפקח במעשיה בזה גם בקונה מאשה שייך הטעם הלז וכמ"ש בתלמידי הרשב"א ולפ"ז תלמידי הרשב"א לשיטתם דהש"ס מיירי דוקא באלמנה א"כ ה"ה בקונה מן האשה ג"כ הדין כן אבל לפי מה דמבואר בש"ע דעת גדולי הפוסקים וגם בשו"ת הרי"ף מבואר דאף באשה שיש לה בעל הדין כן א"כ זה דוקא באשה הקונה ולא באם שהאשה היא המקנה וא"כ אולי המהרי"ו מיירי באשה שיש לה בעל רק שהיא המקנה בזה אפשר דלא שייך הטעם ושייך דינא דבר מצרא אבל באלמנה אף המהרי"ו מודה ועכ"פ דברי הרמ"א שכתב סתם דבאשה המקנה לית בה משום דינא דבר מצרא צריך עיון דלפי הטעם של תלמידי הרשב"א הש"ס שאמר באשה לית דינא דבר מצרא מיירי באלמנה וכולל בין אשה המקנה או אשה הקונה וא"כ שפיר כתב דגם באשה המקנה לית בה משום דינא דבר מצרא אבל הרמ"א היה לו לבאר וצ"ע ועכ"פ באלמנה הקונה פשיטא דלית בה משום דינא דבר מצרא ואף נגד השותף וכמ"ש ודו"ק. עוד נראה לי דבר חדש דהנה בבתים יש שני דיעות אי שייך דינא דבר מצרא ועיין בסעיף נ"ג ובסמ"ע שם ס"ק צ"ח ולפ"ז נראה לי דאף לדידן דקי"ל דגם בבתים שייך דינא דבר מצרא היינו משום שגם בתים מצוים לקנות אבל כאן כיון שעיקר קנתה בשביל השענק שהרגילה הקונים שם זה בודאי לא שייך דין דבר מצרא כיון שבמקום אחר לא תוכל להכניס הקונים בניקל כ"כ כי כבר דרה שם רבות בשנים ודו"ק וגם בש"ס אמרו לאשה וליתמי ולשותפי חזינן דאשה יש לה מעלה כמו שותף וא"כ פשיטא דאשה נגד שותף ג"כ אין להשותף מעלה נגדה ודו"ק. והנה דרך אגב ארשום מה שהראני הרב מוה' נתן נ"י מק"ק ראווע נכד זקני הגאון מוה' הירץ ר' איסרס ז"ל אבד"ק ראווע מ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ע"ג ובסי' קע"ה ס"ק נ"ה בשם המבי"ט לענין שטרות שמי שרוצה למכור שלו בפחות שיוכל הלוה לומר אני בר המיצר ומכור לי בפחות כפי מה שיתן האחר והש"ך חולק ע"ז והוא הראה שמדברי הרשב"א הובא ברמ"א סי' קע"ה סעיף ס"ג שאין בחוב דין בן המיצר ומבואר שלא שייך בחוב דין בן המיצר והנה חפשתי במבי"ט במקום שרשם הש"ך ולא מצאתי אבל נתחלפו המקומות והוא בח"א סי' שכ"ה ובח"ב סי' קמ"ד אבל לא מצאתי ראיה זו וגם במשנה למלך פ"ו מהלכות מכירה הי"א הביא דברי המבי"ט וכתב גם כן שיש לשדות נרגא בראיותיו ולא העיר מכאן והנה עיינתי בשו"ת הרשב"א שהובא בב"י סי' קע"ה מחודש כ"ט והוא בח"ג סי' קנ"א שם מבואר דבחוב לא שייך בר מצרא כיון שאינו קרקע ובמטלטלין לא שייך דינא דבר מצרא ובאמת לפמ"ש הרשב"א שם הטעם דמכירת המס אין לו ענין להקנות רק במעמד שלשתן כמלוה ע"פ וא"כ היה מקום לומר להקנות שרי שמעשה המס לא שייך מעמיד שלשתן ולכך לא שייך בר מצרא אבל פשטת לשון הרשב"א מורה שלא שייך בחוב דין מצרנות והוא מפרש דלא כמבי"ט. ובאמת טעמו של המבי"ט דיכול לומר הראשון נוח לי ואיני רוצה להיות עבד להשני ובאמת כל שהוא חייב לא שייך לומר השני נוח לי כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' קכ"ג ס"ק כ"ד ואדרבא השני נוח לי יותר טענה וכעין דאמרו בגיטין דף י"ז דנוח לו שיהיה מלוה חדשה ע"ש ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהד"ב חלק חו"מ סי' יו"ד מ"ש בזה ובתשובה הארכתי ליישב דברי הש"ך ומיהו יש ליישב דברי המבי"ט דכוונתו שכל שמוכר להלוה בעצמו לא יהיה עבד כלל ואף שעד עתה הייתי עבד לך כעת איני רוצה ועד עתה הייתי רוצה להיות עבד לך ולהשני לא רציתי כלל ואינו דומה לשם דעכ"פ נשאר עבד לזה או לזה. ובזה אין סתירה מדברי הרשב"א הנ"ל דכאן שרוצה הוא להיית חייב לשמעון כבראשונה א"כ לא שייך בן המיצר דמה נ"מ לראובן אם הוא חייב לשמעון או ליהודה ואינו יכול לומר הראשון נוח לי כי אדרבא השני טוב ממנו שהוא מלוה חדשה וגם לפמ"ש הנודע ביהודה שם השני נוח לו טפי מהראשון אבל כאן רוצה להסתלק לגמרי גם מהראשון ושפיר יכול לטעון כיון שאין לך הפסד ולי אין נייחא שאהיה חייב ועבד לוה לאחר פשיטא שטענתו טענה גם הטעם השני של המבי"ט דיוכל לומר כל שאתה רוצה להסתלק מן המלוה אני מוחזק טפי מן הקונה ואפרע לך גם זה לא שייך בשו"ת הרשב"א דהוא אינו מוחזק יותר ממה שהיה מקודם דמקודם חייב להעלות המס לשמעון ועכשיו ליהודה אבל כאן כל שרוצה לפרוע תיכף הוא מוחזק בעצמו ומסתלק לגמרי מן המלוה וגם הטעם השלישי שלהשני אינו רק מכירת שטרות דרבנן ולזה הלוה בעצמו הוא קנין גמור גם כן טעם נכון וגם זה לא שייך בנידון של הרשב"א דגם מה שזה מעלה מס אינו קנין גמור רק חוב ומה נ"מ בין זה לזה וז"פ וברור ולפענ"ד דברי המבי"ט מסתברים דמ"ש הש"ך דרוצה לההנות לאחר ולא לזה זה אינו דאטו עושה בשביל טובת אחר הוא עושה בשביל טובתו שצריך למעות ולבע"ח אינו יכול לתבוע קודם זמנו א"כ כל שזה רוצה לפרוע א"כ הוה זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום וגם יפה הביא ראיה מסי' שט"ז ומ"ש הש"ך דשם הוא ביתו א"י מה נ"מ המבי"ט כתב רק דכשם ששם יכול לטעון למה תטרח ותשכיר אני אשכור בעצמי ה"ה כאן יכול לומר למה תטרח ותמכור לאחר מכור לי וגם מ"ש הש"ך דהוא העלה דמכירת שטרות דאורייתא זה אינו דטעמו של המבי"ט אינו רק בשביל דמכירת שטרות דרבנן רק דהמכירה לא אלים דהרי יכול למחול ולהלוה בעצמו הוא קנין גמור ע"ש וע"כ לפענ"ד נראה כדברי המבי"ט ולפענ"ד כל שזה נהנה וזה לא חסר יכול לכופו ע"ז ורק שהוא צריך ליתן לו כפי מה שבאמת רוצה האחר לתת ודו"ק ולפענ"ד נראה דאם זה האחר רוצה לתת יותר להקניט ללוה שיש לו שטר חוב שלו כמו שנמצא הרבה פעמים א"צ לתת לו רק כפי שווי בעצם המכירה ולא יותר ודו"ק. והנה בשנת תרכ"ג כ"ח שבט ג' תרומה הגיעני מכתב מהרב מוה' דוד אלימלך נ"י אבד"ק ברידאוויטץ במה שיש לאחד מקומות הרבה בבהכ"נ ובהמ"ד בעזרת נשים ואנשים והוא בעצמו אינו הולך אליהם רק בניו ובנותיו וכלותיו ומכר אחד מהמקומות לאיש אחר ובאו בניו לערער מטעם בן המיצר הנה בש"ע סעיף נ"ג בהג"ה מבואר דתלוי במנהג ועיין ש"ך שם וגם בספר חסידים דעתו דבמקומות בהכנ"ס לא שייך דין בן המצר ומכ"ש כאן דהבנים לא קנו המקומות הנ"ל רק שעומדים שם על מקומות של אביהם א"כ פשיטא שהאב יוכל למכור זכותו לאחר וזה ברור ופשוט ואף דטעמם של הסוברים דלא שייך דין בן המצר במקומות בהכנ"ס משום דדי לאדם אחד במקום אחד וכאן לא שייך זאת דע"ז המקום דנו אם יהיה להאיש אחר או לבנו מכל מקום כאן בלא"ה לא שייך דין בן המיצר כדבר האמור ודו"ק ועיין שו"ת נטע שעשועים סי' נ"א. והנה ביום ג' ברכה ב' שנת כתר"ו ישועה היה אצלי הרב החריף מוה' חיים מאיר מק"ק היבניב וסיפר לי שישב על מדין עם הרב מוה' זלמן נ"י אבד"ק נאראל במה שהיו שלשה שותפין בבית אחד ואחד מהשותפין השכיר חלקו לאחד מהשותפין עד"מ ראובן שמעון לוי היו שותפים ושכר ראובן חלקו של שמעון וכעת רוצה שמעון למכור לאחר וטוען לוי שהוא שותף וראובן טוען שהוא שותף וגם שוכר ויש לו שני מעלות וזה אין לו רק מעלה אחת ורצה מוהר"ר ח"מ הנ"ל לומר דראובן לו משפט הקדימה דיש לו שני מעלות והרב מוהר"ז הנ"ל אומר דאין נ"מ בין מעלה אחת לשני מעלות. והנה השבתי לו בדרך הילוכינו ע"פ השדה בלי עיון בספר דבאמת צדקו דברי מוהרח"מ הנ"ל דזה שיש לו שני מעלות הוא יותר עשיית הישר והטוב אמנם כאן ל"מ זאת דבאמת שוכר יש שני דיעות אי שייך בר מצר בזה ואף דבאותה שדה ששכר כתב הט"ז דהוא ודאי דוחה לאחר וגם הרמב"ם מודה בזה מכל מקום נראה לי דכאן אינו רק מעלה אחת דהרי שותף יש לו חלק בכל הבית וכמ"ש הר"ן ריש פ' השותפין דיש לו קנין ושעבוד ובשעה שמשתמש משתמש בכולו וא"כ מה מעלה שהוא שוכר והוה כאילו קנה הא באמת כל שהוא שותף קנה כל הבית וא"כ גם השותף השני יש לו קנין בכל הבית ומה מעלה יש לו לזה טפי מהשותף השני ודוקא כשהיה לו שני מעלות כמו שכן ושוכר וכדומה יש לו קדימה להאחר שאינו רק מצרן בלבד ולא שכן וכדומה אבל שותף לגבי שותף מה יתרון לזה ששוכר הא אף דשכירות ליומא ממכר הוא הא גם זה קנאו כיון שהוא שותף וז"ב כשמש ועיין בסעיף ס"א מ"ש כיון שהוא שותף וע"ש בסמ"ע הכה קרא להשוכר שותף וא"כ כל שכבר הוא שותף מה מעלה לזה מלזה וז"ב. ובזה יש ליישב כל הראיות שכתב מעלתו בזה משו"ת מהר"י בן לב ואינו לפני כעת רק מה שסיפר לי ומה שאמר מוהר"י נ"י דכל שלא מפורש בטוש"ע אין לדון בזה קי"ל כמ"ש התומים בכללי הספיקות סי' כ"ה לא דמי כעוכלא לדנא דשם היה דין שמוזכר בקדמונים ובזה כל שלא הובא בש"ע מכלל דלא קי"ל כן אבל דין מחודש לא שייך זאת ואטו כל הדינים מבוארים בש"ע וכל שנתחדש דבר בודאי יכולין לדון בזה דאל"כ כל הספרים אחר הש"ע שחדשו דינים יהיו בטלים ח"ו לומר כן ודו"ק:
761
762ראיתי קושיא בקצוה"ח סי' רנ"ג בהא דאמרו בב"ב דף קנ"א דמתיב רבינא לרבא וכו' תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה וממאי דלא קנו מיניה דומיא דגט דלאו בר קנין הוא וע"ז הקשה ממנ"פ היאך ס"ד דמיירי בקנין אי בקנין סודר הא מנה דהוא מטבע לא נקנה בחליפין ואם הכוונה על קנין אגב דהוה קנין המועיל יקשה לשיטת רש"י ר"פ הזורק דדעתו דגם גט נקנה באגב א"כ מה קאמר דומיא דגט דלאו בר קנין הוא הא גט גם כן בר קנין בקנין אגב והניח בצ"ע ובאמת שהיא קושיא מושכלת ומצאתי בשו"ת ש"ב הגאון בעל בית אפרים חלק חו"מ סי' י"א שהקשה לו אחיו קושיא זו והוא כתב פלפול גדול ובמחכ"ת הרכיב חבל בחבל ולא עלתה בידו כאשר יראה המעיין וזכורני שכבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנה הר"ן הובא בב"י סי' ר"ג כתב הטעם דמטבע אינו עושה חליפין משום דהוה כאותיות דאין גופן ממון ואינו נקנה בחליפין ולפ"ז לפי מה שהאריכו בתוס' ב"ב דף ע"ו וביבמות דף קט"ו אי רבא ס"ל אותיות נקנות במסירה ואם נימא דרבא ס"ל דנקנה במסירה וא"כ שפיר מקשה לרבא ואמר ממאי דלא נקני ליה דהא יש לומר דכשם דאותיות נקנות במסירה אף שאין גופן ממון כמו כן נקנה בחליפין ורק לדידן דאותיות אינן נקנות במסירה לזה אמר דלא נקנה בחליפין. אמנם אם נימא דהאי קנו מיניה היינו באגב שפיר אמרו דאף לרש"י דס"ל דאגב מועיל בגט הא התוספות הקשו ריש הזורק שם דהא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע וכתבו כיון דבא מרשות הבעל לרשותה שפיר מועיל ולפ"ז שם דאמר תנו גט לאשתי ואמר לשליח שיתן לה אבל הוא עדיין לא נתן הגט וא"כ לאחר מיתה דכבר יצא מרשות הבעל א"כ לא מועיל גם קנין אגב ושפיר אמר דומיא דגט דלא מועיל קנין משום דהוה טלי גיטך מע"ג קרקע ואין לומר דבאמת לא מועיל דזה אינו דשם קמ"ל דע"י שליח לא מועיל וכמ"ש התוספות בב"ב שם ובגיטין דף י"ג והרי בלא"ה לא מועיל משום דהוה טלי גיטך מע"ג קרקע ואף לדעת המכתב מאליהו דבעבד לא פסול טלי שחרור מע"ג קרקע מכל מקום בגט אשה ודאי לא מועיל ודו"ק היטב. עוד נראה לי דבר נחמד בישוב קושיא זו דלעולם הכוונה לק"ס ואף דמטבע אין נקנה בחליפין הא כל הטעם דאין נקנה בחליפין הוא משום דדעתא אצורתא וצורתא עבידא דבטלה והיינו משום דשמא יפסלנו המלך והוה ליה כדבר שאינו מסויים או דהוה כאותיות וכמ"ש הר"ן והסמ"ע סי' ר"ג הרכיב לשני הטעמים ביחד. ולפ"ז נראה לי ברור דזה דוקא אם אמר מנה סתם אבל אם אמר מנה זו לא שייך דדעתו אצורתא דהא לא צוה לתת לו רק מנה זו ומה לי אם נפסל או לא נפסל והרי גדולה מזו מצינו וכן קי"ל בסי' רמ"ג דאף אם אמר מנה סתם ונאבד מראהו אבוד כמ"ש הר"ן בגיטין שם ואם כן ניהו דאם נפסל לא שייך לומר דמראהו אבוד והא הוא אמר לתת לו דבר דשוה מנה ודעתו אצורתא אבל במנה זו ודאי דאין לו רק מנה זו ואף שנפסל נותן לו זאת וא"כ שוב נקנה בחליפין וכמו מעות שפסלתן מלכות דקי"ל דנקנין בחליפין דהוה כמו פירות וה"ה בזה כל שאמר מנה זו אף שנפסל אין לו לתת רק מנה זו שייחד לו ומעתה הרמ"ה שכתב דאם אמר תנו מנה לפלוני אינו נקנה בחליפין דוקא מנה סתם דדעתא אצורתא ואף דמראהו אבוד אבל כ"ז שהוא בעין דעתא אצורתא אבל שם יש לומר דס"ד דמנה זו קאמר וכרב והוא שצבורין ומונחין וא"כ גם מטבע נקנה בחליפין ושפיר יכול להיות בק"ס וע"ז אמר ממאי דלא קנו מיניה דומיא דגט דלאו בר קנין והיינו ק"ס ליתא בגט ודו"ק היטב כי זה דבר חדש דבמנה זו נקנה בחליפין. והנה בבית אפרים שם ראיתי שהביא קושיא בשם דודו הרב הגאון מוה' סענדר ז"ל אבד"ק סאטנוב שהקשה מה פריך הש"ס והא לא משך דהרי התוס' ד"ה והא כתבו דאף דלא משך מכל מקום מצוה לקיים דברי המת וכתב המרדכי פרק מי שמת כל דאיכא קנין אחר לא שייך מצוה לקיים דברי המת ע"ש ולפ"ז להס"ד דמעמד שלשתן ליתא במלוה וא"כ לא משכחת לה קנין אחר ושוב שייך מצוה לקיים דברי המת ולפענ"ד לפמ"ש הש"ך בסימן סמ"ך דהודאה מהני אפילו בבריא שפיר פריך והא לא משך דאין לומר דאיירי במלוה ולא שייך קנין אחר דהא שייך קנין אודייתא ולק"מ ועיין קצה"ח סי' קצ"ד שהאריך בזה דאודייתא מועיל אף בבריא ע"ש ומ"ש למעלה דלא מועיל בגט ע"י שליח בלא נתן תיכף דהו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע מצאתי בקצה"ח סי' רכ"ה שכתב כן לענין עבד וכבר כתבתי על הגליון דבעבד דעת המכתב דמועיל טלי גיטך מע"ג קרקע אבל האבני מלואים חולק עליו ע"ש בסי' קמ"א ועכ"פ בגט אשה לא משכחת לה ודו"ק. ולפמ"ש המרדכי הובא בש"ע סי' ר"ג דעת הי"א דכל דהקנה מטלטלין ומטבע ביחד אמרינן מגו דקנה המטלטלין קנה גם המטבע והסמ"ע שם מחלק בין דבר שלא בא לעולם דלא משכחת לה קנין כלל ובין מטבע דמשכחת לה קנין ע"ש א"כ פריך הש"ס דיש לומר דמשכחת קנין וכגון שהקנה איזה מטלטלין עמו ודו"ק:
762
763הנה הרבות בשנים שחדשתי במ"ש המהרי"ט בראשונות סי' פ"ב דמחזקינן מאיסור אשת איש ליבם ע"ש שהאריך וכל האחרונים השיגו עליו ואני זה רבות בשנים האיר ד' עיני והבאתי דברי הש"ס בגיטין דף פ"ג והרי יבם דזה אוסר וזה מתיר ומשני התם יבם הוא דקאסר לה דמבעלה הא קא שריא וקיימא וכן בקידושין דף י"ד אמרו והא נמי אוסרה מתירתה יבם אוסרה יבם שרי לה וע"ש ברש"י ובמהרש"א שם שהקשה במה נחלקו המקשן והתרצן ולפמ"ש אתי שפיר דנחלקו בזה אי מחזיקין מאיסור אשת איש ליבם או לא ואחר זמן רב מצאתי שהמהרי"ט בעצמו בשניות בחלק אהע"ז סי' ח"י כתב בעצמו ראיות האלו שהבאתי דיבם לא בא מכח בעלה ע"ש שהאריך בראיות האלו ושמחתי מאוד שזכיתי לכוין לדעת אביר הרועים וכל האחרונים לא ראו דברי המהרי"ט האלו וכבר מוזכר אצלי בקצרה בספרי שואל ומשיב וכעת למדתי סנהדרין דף נ"ה בהא דאמרו ואינו נותן גט עד שיגדיל פירש"י שהרי ע"י קידושי אחיו הגדול נאסרה וגירושין של זה אינם חשובים להפקיע קידושי אחיו דקטן הוא ואינו בן דעת ע"ש וכ"כ בנדה דף מ"ה ולפי מה שנראה מראיות אלו קידושי אחיו נפקעים במות הבעל ורק היבם אסרה ואמאי לא יועיל גט שהיבם נותן ואף דיש לומר דכיון דאינו בן דעת אין גירושיו גירושין אבל מכל מקום מ"ש רש"י דאינו יכול להפקיע קידושי ראשון זה א"א רק דקטן אינו יכול לגרש ולפמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן ע"ש וא"כ כיון דגירושין צריך עדים ואין מעידין על הקטן אבל לא שאינו יכול להפקיע קידושי אחיו וכמה כרכורים כרכר המהרי"ט שם במ"ש רש"י ריש קידושין דיבמה זקוקה ועומדת דפירש מחמת קידושי המת ונדחק לפרש שלא ע"י קידושי אחיו דקידושי אחיו נפקעו במותו רק שגרם הקידושין להפילה לפני יבם ע"ש ואילו ראה דברי רש"י האלו היה רואה שדעת רש"י דהיבם מכח קידושי הבעל קאתי וכמ"ש וצע"ג. ובזה נראה מ"ש המשנה למלך פי"ז מהלכות א"ב דיבמה כיון דהיא זקוקה ועומדת נקנית בהעראה כמו בביאה אחר אירוסין ע"ש. ולפמ"ש הדבר תלוי בזה דאם נימא דמחזיקין מאיסור אשת איש ליבמה א"כ באו מכח קידושי ראשון ומקרי זקוקה ועומדת אבל אם נימא דקידושי הראשון פקעי במותו רק היבם אוסרה הרי צריך ביאה גמורה ולא נקנית בהעראה ודו"ק היטב. והנה במה שהקשיתי על רש"י דלמה לא פירש כפשוטו דקטן אינו יכול לגרש שאין מעידין על הקטן וכמ"ש הרמב"ם לענין ש"ק שאין הקטנה עושית ש"ק שאין מעידין על הקטן הנה יש לומר סברא נכונה דכיון דביאת יבם קטן לא הי' קידושין גמורים דהרי צריך עדים להביאה ביבמה כמ"ש המלמ"ל פ"ב מהלכות יבום וחליצה ה"ג ועיין מ"ש בגליון שם והרי אין מעידין על הקטן רק כיון דביאת בן ט' חשוב ביאה ליבום וכמו כן היה יכול לגרש דכשם שכנסה בלי עדים כך גירושין וכעין דאמרו כשם שכנס ברמיזה כך מוציאה ברמיזה ולכך הוצרך רש"י לומר דהגירושין של קטן א"י להפקיע קידושי אחיו שהיה גדול. ובזה הנה מקום אתי ליישב מה שהקשיתי על המהרי"ט הנ"ל דהרי מבעל שריא וקיימא ולפמ"ש יש לומר דבאמת רש"י ס"ל דאינו יכול לגרש דאין מעידין על הקטן ואף דהביאה ג"כ לא היה בעדים מכל מקום כיון דהקידושין של אחיו הי' בדעת ניהו דנפקעו ע"י שמת אבל מכל מקום כיון דלענין היבם לא נפקעו הקידושין דהיינו שהוא צריך לקנותה לא אכפת לן בדעתו שהרי דעת אחיו הוא הפילה לפני היבם וע"ז מהני דעת אחיו שתהיה זקוקה להיבם וכעין דאמרו בב"ק דף כ' דהקדש שלא מדעת כמדעת דמי דהרי איכא דעת שכינה והוא הדין כאן דהרי אחיו שקדש בדעת אף דנפקע במיתתו מ"מ לענין יבם לא נפקע הקידושין ודעת הבעל הוה לענין זה כדעתו ושוב א"י להפקיע ע"י גירושין שלו דהרי אין לו דעת שלימה ודו"ק היטב ותדע שהרי באמת לפמ"ש המשנה למלך פ"ב מיבום וחליצה הנ"ל דצריך עדים על ביאתו יקשה איך מעידין על הקטן שייבם והרי אין מעידין על הקטן וע"כ דסגי בדע' הבעל שהפילה ליבום ודו"ק היטב. והנה אח"כ בש"ק בלק נתעוררתי דיש ליישב דברי רש"י דאף דאמת הוא דבמות הבעל נפקעו קידושין שלו והתחיל האיסור שהיבם אוסרה וכדאמרו בגיטין וקידושין הנ"ל אך זה אם היבם גדול ונכנסה לרשות היבם אז נפקעו קידושין של הבעל ונכנס לרשות היבם אבל אם היבם קטן ועשו ביאת היבם כמאמר בגדול אף אם הוא מה"ת עכ"פ לא שייך שנפקעו קידושין של הבעל כל עוד שלא נכנסה ברשות היבם לגמרי והביאה שלו אינה חשובה ביאה גמורה רק כמאמר בגדול ולכך לא נפקעו קידושי הראשון ודברי רש"י נכונים ומה שהקשיתי מדברי הרמב"ם שאין מעידין על הקטן ואיך יהיה גיטו גט נראה לפענ"ד לפי מה דאמרו שקטן יש לו מעשה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ועיין בחולין דף י"ב וברש"י ותוספות שם אם כן כשמצוה לכתוב גט ואומר הרי זה גיטך והוה מעשה עם דיבור דודאי מקרי מעשה ויש לו להקטן מעשה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שנותן מעותיו ומצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ואומר הרי זה גיטך ושפיר מעידין עליו ולא דמי לקטנה שעושית שליח קבלה דליכא מעשה כלל ולא מחשבה הניכר מתוך מעשיה שפיר אין מעידין עליה ודו"ק היטב:
763
764הנה שר העיר אשר מני אז מוכר מקומות על בניית בתים היה לו מרתף אחד בהשוק בנוי סמוך ממש אצל כותל דרום בית אחד המוחלקת לארכו לשנים צד מזרח לשמעון וצד מערב ללוי ומכרו לראובן לבנות עליה והנה ראובן הנ"ל לא הרחיב בנינו עפ"י כל המרתף אם כי לא היה אז בכותל שום גורם להרחיק רק כנס בניינו והשאיר בין שני הבתים מבוי מפולש מרוחב שלשה וחצי אמה והוציא עלי' זיזין מכותל צפון ביתו ואחר זמן צווה האדון בעצירקספארשטעהר לעשות כותלים למבוי הנ"ל לתפארת העיר והנה שמעון נתרצה ג"כ ע"ז אולם לוי מיאן רק האדון הנ"ל לא השגיח עליו ועשה ראובן כותל מזרח מבוי צד הפונה להשוק למען יניח דעת אדון הנ"ל וצד מערבי נשאר כשהיה עבור קמצנות הוצאת הבנין ואח"ז פתח שמעון חלון על מבוי הנ"ל והזמינו ראובן לדין וכתב ונתן בידו שכל אימתי שירצה ראובן לבנות בהמבוי רשות בידו להאפיל על חלונו ואח"כ פתח לוי ג"כ חלון על הנ"ל ולא רצה למיקם עם ראובן בדינא ודיינא והחזיק בחלונו זה חמש שנים וזה שנתים שעשו ראובן ולוי הנ"ל גם כותל מערב מבוי הנ"ל בשותפות בשני פתחים בחצי של צד לוי דלת במסגרת לוי ובחצי של צד ראובן ג"כ דלת במנעול ראובן. ועתה ראובן רוצה לבנות בכל רוחב מבוי הנ"ל ולוי מיחה בו מהכל וזה הוא טענותיו. א' יאפיל על חלוני שהחזקתי בו ושאלו ראובן וכי הרשאתי אותך לפתחו והשיבו לוי הכי אין אדם רשאי לעשות חלונות בכותלו נחוץ הי' לי להאיר בחנות ופתחתיו. ב' טען המבוי הנ"ל חלק כחלק נחלוק. יען שבשעת שבנה ראובן השאירו בלי החזיק בו נעשה הפקר ר"ה ואחר שנסגר שנינו כאחד זכינו בו ואין רצוני לחלקו עתה וראובן טען נגדו לחלונו אין חזקה כלל א' סופו מוכיח על תחילתו שבגזילה עשה כי כן היתה תשובתו הכי אין אדם רשאי כנ"ל ובגזלן אין חזקה ב' הלא חזקתו הוא בלי טענה והרי הסמ"ע בס"ק נ"ג ס"ק ל"ב והנתיבות במשפט האורים בס"ק י"ג כתבו שבפתיחת חלון לענין לעכב על שכנגדו מלבנות מקרי קנין קרקע לפירות לכן מצריכין חזקה וטענה וא"כ מאין יבוא עזרו לזכות בחלונו ממ"נ אם המבוי כלו שלו עכ"פ צריך טענה לחזקתו ואיננו כלל ואם לשותפות יחשב הלא אין דין חזקה בשותף בקרקע של פירות והוא מעולם לא רצה אפילו לחלוק בהמבוי הנ"ל רק שישאר פנוי בלי בנין כידוע לכל ועוד מה שלא מחיתי בו במשך הזמן כי לא הייתי ניזק אז עד עתה שאני רוצה לבנות. ועוד מפני מה פסקינן שאין חזקה לבה"כ ולעשן יען שהוא היזק קבוע ואין מדרך אדם למחול ע"ז ע"כ תוכן שאלתו. הנה לפענ"ד הדין עם ראובן ואף כי קצת טענותיו אינם נכונים במ"ש כשם שאין חזקה לבה"כ ולעשן כמו כן כאן זה לא נהירא לפענ"ד דשם בשביל שא"א לסבול ועיין בירושלמי פרק שני מב"ב ובשטמ"ק כתובות מ"ז ואינו לפני לא הירושלמי ולא השטמ"ק ועכ"פ מה ענינו לזה. אמנם גוף טענות לוי אינו טענה כלל והרי אסור באמת לפתוח חלון. ובפרט שנתן לו כתב ע"ז שאימתי שימחה ראובן וירצה לבנות רשות בידו להאפיל על חלונו וגם יתר טענות שלו אינן טענות וע"כ לפענ"ד הדין עם ראובן. ומה שטען לוי שנעשה הפקר זה דברי בורות והדין עם ראובן כנלפענ"ד אלה דברי הכותב:
764
765לחכם אחד:
765
766אשר שאל נדון החליצה לדעתי הבחור יחלוץ כי הנשוי כבר נשא אשה ורבץ עליו חרגמ"ה וגם כי לא ניסת לו אדעתא דהכי ואינו עולה ליבום אבל הבחור אחרי כי יש דיעות כי בארוסה לא החמיר וגם יכול להתיר לו חרגמ"ה בשביל המצוה ע"כ הבחור קודם לחליצה ובזה סרה קושיתו אשר לפי הראות הרגיש בקושיא וספר ברית אברהם ופמ"א אינם ת"י:
766
767ענין שמן הגזול לנר חנוכה:
767
768היום נשאלתי מהרב החריף מוה' אברהם נ"י נכד הרב מטאלטשיא ז"ל אי כשר בשמן הגזול לנר חנוכה דהוה מצוה הב"ע ופלפל בשיטת הרז"ה אי במצוה דרבנן שייך מצוה הבאה בעבירה. ואני השבתי דלפענ"ד הדבר כשר עפמ"ש התוספות בשבת דף נ"ח ד"ה אעפ"י שנכתבו דכפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אעפ"י שלא עשתה שינוי מעשה משום כיון דנאסר בהנאה עי"כ חשוב שינוי מעשה ע"ש ולפ"ז כאן דנתן השמן לנר חנוכה לא מבעיא אם נימא דהזמנה מלתא הוא ובפרט בנר חנוכה דהוא קדושה והזמנה לגוף הקדושה מלתא הוא כמבואר באו"ח סי' מ"ב א"כ ע"י הזמנה לנר חנוכה כבר נאסר בהנאה אלא אף אם נימא דהזמנה לאו מלתא הוא וגם נר חנוכה לא מקרי קדושה רק תשמישי מצוה וכ"כ המג"א סי' מ"ב ס"ק וא"ו דנר חנוכה מקרי תשמישי מצוה וכן אמרו בשבת דף כ"ב וכי נר קדושה יש בו ומסיק כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו ועיין סי' תרל"ח ובמג"א ס"ק ג' אבל עכ"פ כל שהתחיל להדליק קצת ודאי דנאסר וא"כ שוב הוה שינוי מעשה וקנה ולא מקרי מצוה הב"ע. מיהו יש לעיין כיון דהמצוה מסייע לעבירה מקרי מצוה הבאה בעבירה ועיין בתוספות סוכה דף למ"ד וגם אם נימא הדלקה עושה מצוה וא"כ בעת שהתחיל להדליק אז היה עדן מצוה הבאה בעבירה והוה כמו הדליקה חרש שוטה וקטן דלא יצא למ"ד הדלקה עושה מצוה וגם כאן ההדלקה בהתחלתה היה מצוה הבאה בעבירה ולא יצא וגם גוף דברי התוס' זכורני שהארכתי בזה בתשובה ונאבדה ממני חבל על דאבדין והנה בא"ה דאמרינן הרי שלך לפניך ולא אמרינן דקנה בשינוי מעשה כיון שלא עשה מעשה בידים יכול לומר הרי שלך לפניך ועיין תוספות ב"ק דף מ"ה וגיטין דף נ"ג ע"ב ובמלמ"ל והתוספות לא כתבו רק בכיפה שעשה מעשה לאסור וכאן בנר חנוכה ג"כ עשה מעשה ואף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום ע"י מעשה כל דהו אסרה ועיין חולין דף מ"א וא"כ אסרה וקנה וצ"ע בכ"ז:
768
769אשר רשמתי לי לעצמי על מ"ש הרב מוה' יהושע אבד"ק סאקליב:
769
770אשר שאל באשה שמורדת על בעלה כמה שנים ואינה רוצית לציית ד"ת אם להתיר לו לישא אשה על אשתו או לגרשה בע"כ בלי היתר מאה רבנים וע"ז הביא דברי המהרשד"ם חלק אהע"ז סי' ק"כ להתיר מטעם ס"ס ספק אם גזר לאחר כלות אלף החמישי ואת"ל שגזר אם מורדת בכלל החדר"ג וע"ז הביא מ"ש הגאון אבד"ק ליסא בספר נחלת יעקב. הנה לא ניחא לי לעשות מעשה כזה בדור פרוץ והפרוץ מרובה על העומד ולא מצינו שנעשה מעשה בזה להתיר חר"ג לגרש בע"כ וגם לישא אחרת רק בנשתטית דהדבר ידוע לכל אבל במורדת מי יודע אם היא מורדת עליו או שהוא גרם ולא נוכל להתיר בזה שלא יפרצו בחרגמ"ה וכל אדם יאמר שפשעה כנגדו ויוכל להיות שהוא המרגיל קטטה וגם אם נתיר לו יוכל לעגנה כל ימיה וע"ז חשו לתקנת האשה וזה נראה סברת הח"מ והב"ש בסי' ע"ז דלגרשה בע"כ מותר במורדת ולא לישא אשה אחרת והיינו משום תקנתא דידה ולפ"ז כיון דחר"ג לגרשה בע"כ חמור שלא התירו ע"י מאה רבנים רק להתיר לישא אחרת ולפ"ז במורדת שאין להתיר לישא אחרת שוב בזה"ז מהראוי להחמיר שלא לגרש בע"כ שא"כ כל אדם יאמר שמרדה נגדו ולא הנחת בת לאברהם אבינו שתשאר תחת בעלה בדור פרוץ כעת וז"ב והנה מ"ש קושיא על מה שחידש בשו"ת פרח מטה אהרן בהא דאמרו בשבת פ"ח מכאן מודעא רבה לאורייתא והקשו הא אגב אונסא גמר ומקני וכתב דדוקא אם לאחר שעושה המעשה שכפו עליו נפטר מהאונס אמרינן דגמר ומקנה אבל כאן הכפיה לקבל התורה זה לא נפטר אף לאחר שכפו נשאר בכפייתו לעולם שמוכרח לקיים התורה שוב הוה מודעא רבה לאורייתא ולא גמר וקני. וע"ז הקשה דא"כ תלוה וקדש דהוה קידושין והא עי"ז משועבדת לעולם ולמה לא יהיה מודעא רבה. הנה יפה הקשה ונדחק בתירוצו. ולפענ"ד נראה ליישב דהנה שיטת הרמב"ם דאם טוענת מאיס עלי כופין לגרש א"כ שוב אינה משועבדת לעולם דיכולה לטעון מתי שתרצה מאיס עלי ואף לדידן דחלקו על הרמב"ם כל הפוסקים וסוברים דאין בידה לטעון מאיס עלי נלענ"ד דזה דוקא אם תחלת נישואין הי' ברצון שוב אינה נאמנת דשמא עיניה נותנת באחר אבל כל שתחלת הקידושין הי' באונס שפיר יכולה לטעון דאף שבשעת מעשה נתרצית אבל אח"כ מאיס עליה וז"ב. שוב ראיתי בב"י סי' ע"ז בשם הר"ש בן התשב"ץ שכתב אשה שטענה מאיס עלי שקודם נישואין היתה מואסת אותו ואמה השיאתה לו בע"כ אף להאומר שבמאוס עלי אין כופין כאן כופין שהרי כל הטעם דחיישינן שמא ענ"ב אם הדבר מפורסם שבע"כ נשאת לו נסתלקה חששא זו דהא כל שנתנה אמתלא למה הוא מאוס כופין לגרש עכ"ל. ות"ל זכיתי לסברת התשב"ץ הנ"ל בראשית השקפה וא"כ מיושב קושיתו ודו"ק:
770
771הנה היום נסעתי בכל העיר להשגיח על תיקון ערובין כי נתחדש באהן ובצד אחד יש טעליגראף ובצד אחד יש באהן והנה על הדרך חשבתי שלכאורה א"צ שוב עירובי חצירות כי כל הטעם של עירובי חצירות הוא בשביל שהחצר משותף לכל הבתים שבחצר והוה החצר כרה"ר והרי כאן החצר לא עדיף מאילו היה רה"ר גמור ומותר לטלטל בשביל העירוב שכל העיר הוה כרה"י והרי בדברי הט"ז סי' שס"ו והמ"א והח"ץ סי' קי"ב אין מכשירין העירובי חצירות אם אין עירובין בעיר ומשמע דעירובי חצירות הוא דוקא כשיש עירוב ומותר לטלטל מהבתים לבהכ"נ ואמרתי דעירובי חצירות הוא צריך דלא דמי לעירוב שמתיר רה"ר דרה"ר הוא של כל בני העיר ואין אחד יכול לעכב על חבירו אבל עירובי חצירות דבעלי הבתים שבחצר יכולין להקפיד על איש אשר לא דר באותן הבתים להניח דבר שם וא"כ שוב הבעה"ב בעצמם יכולין לעכב זה על זה ולכך צריך עירובי חצירות וז"ב ודו"ק. עוד אמרתי לענין הטעליגראף שאינו ענין ללחי העומד מאיליו דשאני לחי העומד מאליו דיוכל לסתרו ולעקרו אבל הטעליגראף שאסור לעקרו כיון שצריך לענין שיהיה יוכל לשלוח טעליגראף זה לא מחשב לחי העומד מאליו ודו"ק:
771
772במקוה אם מותר לנקות בכלים העשוים מקש אף שאינם נקובים בתשובה זו איזה שבועות נשאלתי ע"ז שרב אחד הורה שמותר לשאוב בהם שאינו כלי ואני אמרתי דלא גרע מכלי גללים וכלי אבנים דפוסלים את המקוה כמבואר במקוואות פ"ד משנה א' ובשבת דף ט"ז ע"ב ואף שדעת הר"ש הובא בר"ן פרק שני דשבועות דאינו אלא מדרבנן עכ"פ מדרבנן מקרי כלי. אך כעת אור ליום א' ויחי שנת תרכ"ג למדתי בשבת דף ס"ו כוורת של קש ושפופרת של קנים ר"ע מטמא וריב"נ מטהר ולכאורה הלכה כר"ע מחבירו וא"כ מבואר דמקרי כלי וכן מצאתי ברמב"ם פרק כ"ה מכלים הי"ג דפסק כר"ע יע"ש בכ"מ. הן אמת דהרמב"ם מפרש לענין טומאת מדרס וזה לא משום דחשוב כלי מטמא רק דכל דראוי למדרס טמא ועיין בר"ש פרק י"ז משנה י"ז שם מ"ש בזה. איברא דשם מבואר דמחצלת של קנים טהורה ועיין בר"ש שם וברמב"ם בפירוש המשניות ויש סתירה בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה למ"ש בחבורו היד ועיין כ"מ שם ועכ"פ מ"ש בשבת דף ס"ו הנ"ל ושפופרת של קנים זה ודאי ט"ס וצריך לומר של קש כמ"ש במשנה שם שפופרת של קש וא"כ אין ראיה אבל מפירש"י נראה דנחלקו אי חשיב כעץ ע"ש ובפירוש רבותינו שהביא רש"י נראה גם כן שרש"י גרס שפופרת של קש שהרי פירש דריב"נ מטהר דאין דרכו לעשות רק מקנים ע"ש וצ"ע על הגאון ר"י פיק שלא הרגיש בזה ועכ"פ לפענ"ד מבואר דגם של תבן וקש מקרי כלי עכ"פ מדרבנן ואסור לשאוב בו עד שיהיה נקוב. והנה במסורת הש"ס נרשם על כוורת של קש בתוספתא פ"ד דכלים בבבא בתרא ולא מצאתי שם ואולי כיון שהוא חסר לפנינו אפשר שחסר זאת. אך מה שנחלקו רש"י ורבותיו הך סנדל של סיידין אם הוא של עץ או של קש הנה בתוספתא שם מצאתי מבואר דברי ר"ע בסנדל של קש ומהתימה על הר"ש שם שכתב דבתוספתא מבואר דסנדל של סיידין אינו של קש והרי לפנינו מבואר דהוא של קש ועיין בפ"ב דעדיות משנה ח' מבואר ברמב"ם שם דסנדל של סיידין הוא של עץ ועיין בפירוש הראב"ד שם דפירש דהוה של קש ודינו כשל עץ ועיין ברטנורא ותוספת יו"ט שם תמה על הכ"מ ויפה תמה והנני מוסיף דנדחק שם הכ"מ למה קי"ל כר"ע והלא הדבר מבואר דקי"ל כר"ע מחבירו וכמ"ש בהלכה י"ב י"ג שם ואולי לפי שגירסתו היה דחכמים מטהרין א"כ הו"ל רבים ואין הלכה כר"ע מחביריו רק מחבירו ע"כ נדחק אבל גם זה אינו ברור ובמה דפריך הש"ס והתניא הודו לו הוא תימה דאדרבא במשנה דעדיות מבואר דהודו לו ואדרבא לא הודו לו הוא בתוספתא דכלים שם והיה לו לומר דתנן ואולי מפני דבמשנה לא קתני דחולצת ויוצאת בשבת ובאיזה ברייתא תני דהודו לו על כל אלו לכך פריך מזה. ובאמת קשה לי למה לא משני כדמשני ביבמות דף פ"ז מי קתני דקבלו דבריו הודו לו קתני דמסתבר טעמיה ואולי כיון דבאמת מקשה הש"ס והא לאו להילוך עביד ומה דמשני שכן הסייד מטייל בו הוא דוחק וכמ"ש התוספות ד"ה והא בשם ר"י א"כ שוב לא מסתבר כלל וע"כ דהודו לו פירושו שקי"ל כן אף דלא מסתבר טעמיה ודו"ק:
772
773והנה בהא דאמרו והא לאו להילוך עביד ומשני שכן הסייד ומשמע דאף שאינו עשוי להילוך רק שכל שהסייד מהלך כדי לשמור מנעלו מקרי הילוך מזה ראיה למה דאמרו ביבמות דף ק"ד דמנעל של חליצה לאו להילוך עביד ומשום שליח ב"ד אי רצה להלך לא קפיד עליו והרי כאן לא עביד להילוך כלל ואפ"ה חשוב להילוך עביד מכ"ש בזה וזה איזה שנים שכתב אלי אחד מהחכמים וכבר הדפיס ספרו במה שכעת אין שום אדם הולך במנעל של חליצה ורצה לפקפק בזה ואני גערתי בו. וכעת ראיתי דמכאן ראיה ברורה דאף בכה"ג מקרי להילוך עביד. שוב מצאתי בחידושי רשב"א שכתב ג"כ דסנדל של סיידין הוא של קש והביא שכן הוא בתוספתא ובירושלמי וגם כתב דלאביי מנעל של חליצה מותר להלוך עביד מהך דהכא וא"כ עכ"פ על מנעל של חליצה אין לפקפק כלל. שוב ראיתי בפ"י שדעתו דשל קש חשוב יותר כלי מכלי גללים וכלי אבנים ע"ש ודו"ק. ובמ"ש למעלה יתיישב דברי רש"י שכתב סנדל של סיידין של קש הוא וריב"נ מטהר דס"ל דלאו עץ נינהו והקשה המהרש"א דא"כ הך דהודו לו מני דליכא למימר ר"מ דגם ר"מ יש לומר דמודה בשל קש דלאו עץ נינהו ע"ש ומ"ש בזה ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דהא הש"ס מביא והתניא הודו לו וכתבתי דמש"ה לא קאמר והתנן דבמשנה דעדיות לא תני רק גבי טומאה ולא לענין חליצה וא"כ לפמ"ש המהרש"א דעיקר הקושיא היא לענין טומאה היה לו לומר דתנן וא"כ קושית המהרש"א קושיא אלימתא הוא. ואני מוסיף דהרי בתוספתא הנ"ל ובירושלמי מבואר בהדיא דסנדל של קש הוא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו וא"כ לא שייך הודו לו דמני הוא ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דהודו לו היינו שמסתבר טעמיה ולא דהדין הוא כן וא"ל דגם לא מסתבר טעמא דלא להילוך עביד דזה דוקא אם הסנדל של סיידין הוא משל עץ והקושיא היא דהסיידין לא עשה אותו להילוך רק לשמור מנעלו שפיר שייך הקושיא אבל אם סנדל של קש והגריעותא הוא משום דלאו עץ הוא ור"ע ס"ל דכל שהוא קשה הו"ל כעץ א"כ אדרבא יש לומר דלהילוך עביד דע"י שהוא סייד אינו עושה של עץ שמתיירא שלא ישרוף אבל של קש לא חשיב ליה ולא אכפת ליה גם אם ישרוף א"כ אדרבא להילוך עביד והדבר דומה למ"ש הרמב"ן דביוה"כ דאסור בנעילת הסנדל המנעל שאינו של עור מקרי מנעל ע"ש וה"ה כאן אדרבא כיון שמתיירא שלא ישרוף ולכך מנעל של קש כדי שלא יצטרך לשמור עצמו א"כ גם זה מקרי מנעל ועכ"פ להלוך עבידא וא"כ שפיר מסתבר טעמיה ויוכל להיות דהודו לו דמסתבר טעמיה אבל לא קבלו ממנו דר"מ ס"ל דוקא בשל עץ ולא שאר מנעלים שאינן של עץ ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד:
773
774אמרתי לרשום מה שנתחדש לי היום במה שהאריך המשנה למלך פ"ד מהלכות אישות לחלק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה והגאונים בשו"ת נודע ביהודה מהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ג נ"ד האריכו בזה ובאמת ביומא דף ס"א ע"ב מבואר החילוק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה ע"ש היטב אמנם בתוספות זבחים דף ק"י ד"ה אי כתבו דאין לך מחוסר זמן גדול מזה ואמרינן ביומא וכו' וקשה מה מדמה מחוסר זמן למחוסר מעשה וע"כ צריך לומר דמחוסר זמן גדול הוה כמחוסר מעשה. ובזה יש ליישב דברי רש"י ביבמות במ"ש דמסר הקידושין ביומא דמשלם זימניה והמהרי"ט והמלמ"ל והנודע ביהודה שם האריכו דלמה כתב רש"י דוקא ביומא דמשלם זימניה ומה הבדל בין אותו היום לשנה ושנתיים מקודם ולפמ"ש אתי שפיר דמחוסר זמן גדול הוה כמחוסר מעשה ובזה יש ליישב הרבה דברים ועיין שעה"מ פכ"ב מהלכות מכירה שהאריך לבאר דברי המהרי"ק שורש פ"ט דדעתו דהוה דבר שלא בא לעולם אף דרק מחוסר זמן ולפמ"ש יש לומר דשם מחוסר זמן גדול אך לפענ"ד נראה דבר חדש דלפמ"ש הר"ן פ"ב דגיטין לחלק בין מחוסר מעשה בגופו של דבר אבל מחוסר הקנאה לא מקרי מחוסר א"כ שוב יש לחלק בין מחוסר מעשה למחוסר זמן דמחוסר זמן אינו בגוף הדבר רק שהזמן לא בא משא"כ מחוסר מעשה דמחוסר הדבר בגופו ולפ"ז יש ליישב דברי התוספות בזבחים דף ק"י דשם דכעת אינו ראוי להקריב א"כ אף דהזמן ממילא קא אתי אבל כעת הוא מחוסר בגוף הדבר הו"ל כמחוסר מעשה וז"ב. ובזה ממילא אין ראיה מדברי המהרי"ק דלענין דבר שלא בא לעולם שפיר מקרי מחוסר זמן מחוסר דהא כעת חסר גוף הדבר והו"ל כמחוסר מעשה ובזה יש לחלק בין קטן לקטנה דקטן מחוסר בגופו דא"י לקדש אבל הקטנה אינה מחוסרת בגופה דהא מדרבנן יש לה קידושין וא"כ לא מקרי מחוסר מעשה רק זמן וזמן ממילא קאתי ודו"ק ויש להאריך בזה ולא נפניתי. והנה מצאתי בבע"המ בפסחים פרק שלישי בסוגיא דהואיל שכתב שם דרב חסדא אית ליה הואיל לחומרא אף במחוסר מעשה והקשה בהא דאמר ר"ח ביומא מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמיא אלמא מודה ר"ח במחוסר מעשה דלא אמרינן הואיל ואף לחומרא לא אמרינן הואיל וכתב לחלק דע"כ לא אמר ר"ח דלחומרא אמרינן הואיל דוקא התם דלא מחוסר בגוף הזבח רק בבעלים דהיינו ערלה אבל במחוסר מעשה בזבח כגון הגרלה הוה מחוסר ולא אמרינן הואיל ע"ש והנה זה ג"כ נכון ע"פ דברי הר"ן דזה מקרי מחוסר בגוף הדבר אבל מה שמחוסר מעשה דהבעלים אינם ראוים זה לא מקרי מחוסר. ודרך אגב ארמוז במה שראיתי בבעה"מ שם שכתב דלרבי יהושע אמרינן מחוסר שאלה כמחוסר עקירה והכל מודים במחוסר עקירה דמקרי מחוסר ולא אמרינן הואיל וע"ז כתב והיינו דקא מותיב ליה ר"ה בריה דר"י לר"ח מפסח שעברה שנתו ולא אליבא דר' אליעזר דלית ליה הואיל ושבקה למתניתין דהכא לאותובי' מדר"י דאשכחן לר"י הכא דלית ליה הואיל ואי בעי מתשל עלה אלמא מחוסר שאלה כמחוסר עקירה ומחוסר עקירה כמחוסר מעשה ואפילו ר"ח מודה דלא אמרינן הואיל עכ"ל. ולא זכיתי להבין דמה קשיא ליה לבעה"מ ומה יכול להקשות מדר"י דלית ליה הואיל אי בעי מתשיל ור"ח ס"ל דאמרינן הואיל ולחומרא. ובאמת לשיטת רש"י בדף מ"ח בד"ה אבל הכא לא שייך הואיל ואי בעי מתשיל עלה לעשות דבר שאינו שלו שיהיה עי"ז כשלו זה לא אמרינן וניהו דבעה"מ לא אזיל בשיטה זו אבל עכ"פ לא היה יכול להקשות על ר"ח מדר"י דבאמת לא שייך הואיל ואי בעי מתשיל לכך אותביה מר' אליעזר ודו"ק. וראיתי לרמב"ן במלחמות שהקשה דמה מחלק הש"ס בפסחים דף ס"ה כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא לחומרא אית ליה והיינו לפוטרו ממלקות לית ליה הואיל דקולא היא וע"ז הקשה דהקולא הלז היא חומרא דמלקות במקום מיתה עומדת ומהראוי להצילו מהמלקות בשביל הואיל. ולפענ"ד דזה אינו ענין דבאמת הוא קיבל התראה ועל מה סמך שמא לא יבואו אורחים ויעבור על הלאו וא"כ אי אפשר להצילו וז"ב. מיהו יש לומר דעכ"פ התראת ספק הוא דשמא יבואו אורחים ולא הוה התראת ודאי וגם למותרה הוה ספק שמא יבואו אורחים וא"כ לא ללקי דהו"ל התראת ספק ולא שמיה התראה. ומיהו לפמ"ש הנודע ביהודה במהד"ב חלק אהע"ז סי' ע"ז דבמלקות קי"ל דהתראת ספק שמיה התראה וגם ליתר החלוקים שם כאן דהוא מלקות ותלוי ביד אחרים אם יבואו שפיר יש לומר דהתראת ספק שמיה התראה ושפיר אמר ר"ח דלקולא לא אמר וז"ב. מיהו לפי"ז בהואיל ואי בעי מתשל ודאי לא שייך לחייבו דהוה התראת ספק ובדידיה תלוי אי בעי לא מתשל רק דלמלקות לא בעי התראה ודאית ועכ"פ ר"ה בריה דר"י לא הוה מצי להקשות לר"ח דדלמא ר"ח ס"ל דאף במלקות התראת ספק לא שמיה התראה ודו"ק. והנה בגוף הענין מה שהקשה במלחמות אטו הואיל ספקא הוא ואזלינן לחומרא הואיל דינא הוא ואזלינן בתרא לקולא ולחומרא נראה לפענ"ד דהענין דהואיל הוא עפמ"ש במנחות דף ס"ד שתי לשונות בשמע שטבע תינוק בים וכו' דנחלקו רבה ורבא דרבה ס"ל דזיל בתר מעשיו ורבא ס"ל דזיל בתר מחשבתו ונראה דאף לרבה דס"ל דזיל בתר מעשיו וכוותיה פסק הרמב"ם פ"ב מהלכות שגגות הלכה ט"ו היינו שם דהיה מעשה אח"כ אבל כאן דהיה מחשבה לאיסור שהרי אפה לצורך חול א"כ אף אם נימא דחשב שמא ימצא אורחים עכ"פ היה עירוב מחשבות לכך ס"ל לר"ח דחייב מלקות דמחשבה לאסור היה בבירור וזיל בתר מחשבתו ואף דנימא דמחשבתו היה שמא ימצא אורחים א"כ עכ"פ מידי עירוב מחשבות לא יצא א"כ הוה ספק אי אזלינן בתר מחשבה לאיסור או דנימא דעכ"פ היה מחשבתו גם להיתר עכ"פ מידי מחשבה לאיסור לא יצא בבירור והמחשבה לאיסור נתקיים ולהיתר לא נתקיים שלא באו אורחים וא"כ שוב מחשבתו לאיסור ודאי ולוקה ומחשבתו להיתר לא נתקיים ורבה ס"ל דעירוב מחשבות הוה א"כ הוה ספק ואינו לוקה כנ"ל לפרש הפלוגתא דרבה ור"ח בזה. ובזה מבואר מה דאמרו אליבא דר"ח כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא אבל לחומרא אית ליה הואיל והיינו דבאמת הוה ספק וא"כ לקולא לא אמרינן כיון דמחשבה לאיסור נתקיים בודאי וזה לא נתקיים א"כ אי אפשר לפוטרו מספק משא"כ לפסול הפסח ודאי דפסול מספק כיון דיכול להתקיים הוה מחשבתו גם על ערלים ופסול אף שלא נתקיים מחשבתו. ובזה מיושב קושית הרמב"ן דלענין לפטור ממלקות ג"כ מהראוי להקל בספק דהצלה מספק צריך להצילו. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דזו מחשבה לאיסור ודאי נתקיים וזו להיתר לא נתקיים וא"כ אין ספק מוציא מידי ודאי וז"ב ודו"ק היטב. ובזה מיושב גם קושית הבעל המאור דאמאי לא אותביה לר"ח מהואיל ואי בעי מתשיל דלית ליה לר' יהושע הואיל ור"ח ס"ל דאמרינן הואיל לחומרא ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא היכא דמחשבתו היתה לאיסור גם כן ס"ל הואיל לחומרא אבל שם באמת מה דמפרישו לא היתה מחשבתו לאיסור כלל ואדרבה רצה להפריש חלה רק דיכול להיות שישאל עליו ויהיה אסור בזה כל שלא שאל ולא בא לידי איסור ומחשבתו היה להיתר בזה פשיטא דאינו עובר וזה ברור כשמש. ובזה מיושב היטב מה שמקשה המלחמות דבפסחים דף מ"ח רצה לומר דר"ח ס"ל כר"א ור"א מודה בזה ואמאי לא דחה דכיון דר"ח ס"ל במחוסר שאלה דהוה מחוסר ור"א ס"ל דעובר א"כ ע"כ לא סבר כר"א ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מה דלא ס"ל לר"ח הואיל ואי בעי מתשיל הוא משום דמחשבתו להיתר והאיסור לא בא אבל בזה דס"ל לר"א דאמרינן הואיל דכל אחד חזי ליה זה ס"ל לר"ח גם כן הואיל ודו"ק היטב:
774
775והנה המהרש"א בפסחים דף ס"ב ע"ב בתוספות ד"ה לימא הואיל הקשה כיון דר"ח ס"ל הואיל היכא דליכא מחוסר מעשה כגון לבו ביום כדאמרו ביומא וא"כ אמאי לית ליה לר"ח הואיל באופה מיו"ט לחול ודוחק לומר דלוקה היינו מדרבנן ע"ש. ובמחכ"ת מ"ש דלוקה מדרבנן היא תימה דהיכא אשכחן דלוקה מדרבנן וגם באמת לר"ח לוקה מן התורה ולפמ"ש לא שייך כאן הואיל לר"ח דמחשבתו לאיסור נתקיים ולהיתר לא נתקיים ודו"ק ולשיטת הרז"ה לקולא לא אמרינן הואיל מדאורייתא ודברי המהרש"א הם להתוספות שם. והנה לכאורה קשה מה פריך דר"ח אדר"ח דלמה לא מחלק הש"ס דהאי הואיל דאי בעי מתקין נפשיה הוה בידו והאי הואיל דאי מקלעי אורחים ליתא בידו ותלוי באחרים וצריך לומר כיון דמתקין נפשיה הוה מחוסר מעשה ועיין בתוספות שם ד"ה האי דמחוסר מעשה דמילה גרע טפי וגם אין בידו למול עצמו וצריך למוהל שימול וא"כ מקרי אינו בידו ואף דעכ"פ מצוה קעביד דמתקן לנפשיה אפ"ה מקרי מחוסר מעשה טפי מהכנסת אורחים. ובזה יש ליישב מה דהקשה הרז"ה דלמה לא אותביה מרבי יהושע ולפמ"ש אתי שפיר שם הוה מחוסר מעשה דשאלה ומי יימר דמזדקיק ליה גם הוה בידו באיסור לשאול זה ודאי מקרי מחוסר מעשה ובאיסור ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא לשיטת התשב"ץ הובא בש"ך סי' רס"ו דמילה שלא בזמנה אסור למול במקום שיש לחוש שיבא לידי סכנה וצריך לחלל שבת או יו"ט א"כ איך יכול ע"פ למול את עצמו דשמא יצטרך לחלל יו"ט להפוסקים דבשני איכא סכנה טפי וצ"ע. והנה התוספות ביומא דף ס"ג הקשו על הא דאמרו עד שלא הגריל חייב על שניהם והרי בזבחים דף קי"ג ממעט מלד' שעיר המשתלח גם קודם הגרלה והכא משמע דקודם הגרלה חייב על שניהם ולא מפטר מלד' ועוד הקשו דהאיך מפטר בזבחים שם מלד' והא אינו מבורר שמא הוא יהיה של שם וא"ל דמספיקא פטרת ליה דא"כ גם של שניהם נמי מפטר דאינו מבורר מי של שם ומי של המשתלח ונדחקו בזה. ולפענ"ד נראה דכאן באמת מספק חייב על שניהם דלמא היה של שם וא"ל כיון דשחט אחד בחוץ שוב השני לא ראוי לשם אבל י"ל כיון דאם מת אחד יקח זוג לשני א"כ שוב ראויין שניהם לשם מספק אמנם בזבחים מיירי דהיה הגורל ושחט של שם בחוץ ונשאר המשתלח ואח"כ לקח זוג לשעיר המשתלח דאז אמרינן דזה ששחט הוא של שעיר המשתלח ופטור מלד' וא"ל דלא הוברר דלמא זה שהוא עתה שעיר המשתלח יהיה של שם ועיין תוס' ישנים דף ס"ה דזה אינו דהרי כבר נודע דברי הרמ"ר בתוספות תמורה דף ט' דבכהאי גוונא שהיה תחלה של היתר ונתערב אז אמרינן ברירה אף למ"ד אין ברירה ועיין תוס' יו"ט ואחרונים ולפ"ז כאן כל שנשאר המשתלח היה היתר ואח"כ כשלקח זוג להמשתלח יוכל להיות דזה של משתלח יהיה לשם בכה"ג אמרינן ברירה דהמשתלח יהיה משתלח וא"כ פטור מלד' ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פרק ח"י מהלכות מעה"ק הי"ב ע"ש בלח"מ מה שהאריך בביאור דברי הש"ס לפי דרכו של רש"י והראב"ד וא"כ דברי הרמב"ם תמוהים ולפמ"ש יש לומר דאחר שלקח זוג לשני היינו לשעיר המשתלח ושחט אחד מהם ואמרינן דשל המשתלח שחט וא"כ נשאר השני שלקח וצריך ליקח עוד אחרת ושם לא שייך דנולד האיסור בתערובות דהא לא נודע ההיתר קודם דדלמא זה היה ראוי להיות המשתלח אלא ששחט המשתלח וא"כ שוב לא שייך ברירה וא"כ לאחר הוידוי שוב ספק שמא הוא של שם וראוי להבאה ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק:
775
776במה שנחלקו הסמ"ע והט"ז בחו"מ סי' ק"ץ בענין דשדה נקנה בשו"פ ודעת הסמ"ע דהוא מתורת שיווי המקח ונותן פרוטה בתחלת הפרעון והשאר זוקף עליו במלוה והט"ז כתב דהרי אשה נקנית בשו"פ ואינו אלא לקנין דשווי לא שייך באשה והאבני מלואים החזיק בדעת הסמ"ע דגם באשה הוא מתורת שווי ולא מתורת קנין ע"ש בסי' כ"ט שהאריך בזה וכבר כתבתי בחבורי יד שאול ובשו"ת שואל ומשיב הרבה בזה. וכעת נראה לי ראיה ברורה לדברי הט"ז מהא דאמרו בקידושין דף ה' דר"ה דס"ל דחופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינה בדין שיקנה ואם איתא לדעת הסמ"ע מה ענין חופה לכסף דזה ודאי דחופה לא שייך בזה שווי רק קנין דמה שווי שייך בזה וא"כ מה ענין לחופה כסף הוא מתורת שווי שפיר קונה משא"כ חופה דאינה שווי מה שייך קנין בזה וע"כ דכסף הוא מתורת קנין וא"כ גם חופה שייך קנין כמו שטר דלא שייך שווי רק קנין כמו כן חופה שייך קנין. וכן קשה במ"ש התוספות ד"ה חופה שהקשו לדידן דחופה אינה קונה נימא דכסף גומר אחר כסף וכתבו דמה אולמא האי כסף מהאי כסף ואם איתא נימא דכסף הראשון הוא בתורת שווי והכסף השני דכבר קני מתורת שווי בכסף הראשון גומר הקנין להיות ברשותו לגמרי מתורת קנין וע"כ דגם כסף הראשון הוא מתורת קנין. וכן קשה מהא דאמרו בדף ה' ומנין שאף בשטר ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס וקשה לימא דשאני כסף ששייך בו שווי אבל שטר אין בו שווי דשטר אינו שווי שהרי אף שאינו שו"פ אפ"ה מקודשת וא"כ מה ענינו לכסף וע"כ שכסף ג"כ מתורת קנין וגלתה התורה ששטר היא ג"כ קנין וא"כ שפיר הוה ק"ו ועוד קשה מכל חייבי לאוין שמתקדשין בכסף הא שם לא שייך שווי דהא אסורה עליו ואינו רק קנין איסור שצריכה גט בקידושין לבד וא"כ לא שייך שם ענין שווי ואפ"ה מתקדשת בתורת קנין ועיין ביבמות דף נ"ו דרב ושמואל נחלקו אי יש חופה לפסולת וכתבו התוס' דס"ל כר"ה דחופה קונה והרי בפסולות ודאי לא שייך שווי רק קנין וש"מ דנסף קונה מתורת קנין וז"ב ודו"ק:
776
777נשאלתי מהמופלג מוהר"מ פישר נ"י במ"ש הגאון מוהר"י פיק בהגהותיו לסנהדרין דף כ"ב ע"ב דבתענית כתב רש"י דקשיא ל"ג וכאן כתב רש"י קשיא ואמר הוא דזה טעות דשם ברש"י נשתרבב שני דיבורים ביחד דקשיא הוא ציון בפ"ע ול"ג קאי על למטה על מה דאמרינן כי גמירי למיתה לאחולי עבודה לא גמרינן ע"ז כתב דל"ג וכמו שמוחק רש"ל בסנהדרין. והשבתי תכ"ד דזה אינו דבאמת לפמ"ש התוספות בסנהדרין שם דלהס"ד דס"ל דהוא היקש גמור א"כ אין היקש למחצה אבל להמסקנא דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא מצינן למימר דלא גמירי רק למיתה ולא לחילול עבודה א"כ באמת ל"ק קושית הש"ס וכמ"ש התוספות בעצמם וא"כ שפיר כתב רש"י בתענית דקשיא ל"ג דהא באמת ל"ק לפי המסקנא וז"ש הגאון מוהר"י פיק דא"כ למה גרס רש"י הכא קשיא אבל באמת כפי הנראה רש"י גרס בתענית תיכף כדמקשה הש"ס מואלו במיתה כי גמירי למיתה אבל לאחולי עבודה לא א"כ שפיר כתב שם דקשיא ל"ג אבל כאן ל"ג רש"י זאת ושפיר כתב רש"י דקשיא וז"פ ולא הבינותי למה מוחק רש"ל דאדרבא לפי המסקנא בודאי גרסינן דכל דאסמכיה אקרא שוב שפיר מצינן למימר דגמירי רק למיתה ולא לאחולי עבודה וכן נראה מהתוספות. וראיתי בהגהות הגאון מוהראו"ו ז"ל בסנהדרין שכתב דבתענית משני כי אתקיש למיתה וכו'. ולפענ"ד תמוה דבאמת אף שבתענית כ"כ אבל הוא מוסגר דאי אפשר לגרוס כן דאין היקש למחצה ומרש"י נראה דגרס שם כי גמירו הלמ"מ לענין מיתה ולענין אחולי עבודה לא גמירי וזה ברור ופשוט. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלפני הרש"ל היה הגירסא גם בסנהדרין כמו בתענית כי אתקיש וע"ז ציין דזה ט"ס כדמוכח בתוספות וזה האמת אבל לפי שלפנינו לא גרסינן בסנהדרין רק גמירי למיתה וע"כ נשתרבב הגירסא ע"ז דמהרש"ל לא גרס ובאמת זהו גירסא דווקני ודו"ק:
777
778בהא דאמרו ביבמות דף כ"ט מאמר דהיתירא קני דאיסורא לא קני והבין הר"ן בקידושין פ"ק גבי ביאה אירוסין עושה והקשה דביאה אחר הקידושין למה יועיל ממנ"פ אם היה חופה למה צריך ביאה ואם לא היה חופה הוה כבועל ארוסתו בבית חמיו דלא קנה והביא הך דיבמות הנ"ל והובא בב"ש סי' נ"ה ובסי' ס"א הקשה הב"ש אמאי חופת נדה קונה הא נדה אסור להתייחד עמה והוה קנין הנעשה באיסור וכפי הנראה הבין הר"ן ואחריו הב"ש דהא בשביל דכיון דרחמנא אמר לא תעביד אי עביד לא מהני כדס"ל לרבא וקשה לי טובא הא הרשב"א בחידושיו לקידושין דף ס"ז גבי הא דאמרי שם הא לכתחלה הא דיעבד והקשה הא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכתב בשם התוספות כיון דגלי קרא בכה"ג דלא יקח ולא יחלל דקידושין תופסין ה"ה בכל ח"ל יעו"ש ולפ"ז מכ"ש במאמר דרבנן דודאי מהראוי לקנות ונתקשיתי בזה מאד ומצאתי בבית מאיר בשו"ת סי' ד' שדחה דברי הר"ן בזה ודברי הב"ש והוסיף לתמוה דהרי בנדה גופא תפסי קידושין יע"ש. ואני הוספתי להקשות מהא דאם בעלי קני ביבמות דף כ' והא הוה קנין הנעשה באיסור וע"כ דבקידושין גלי קרא דמועיל. אמנם דברי הש"ס דמאמר דאיסורא לא קני הוא תמוה ובבית מאיר שם כתב דהפירוש כפירוש הרמב"ן שם ביבמות יעו"ש ולי היה נראה דדברי הש"ס נכונים דהרי הר"ן בתשובה סי' מ"ו וכן קבעו הרמ"א הך דינא דבפעוטות דרבנן תקנו דיוכלו למכור אבל בנכסים מועטים ל"מ דכיון דאינו רק מדרבנן במקום איסורא לא תקנו יעו"ש וא"כ זה דברי הש"ס דמאמר דאינו קונה רק מדרבנן במאמר דאיסורא לא קני דלא עשו חז"ל תקנה שיקנה במאמר דאיסור ומזה ראיה ברורה להר"ן בתשובה הנ"ל ועיין מלמ"ל פ"ט מהלכות זכייה ומתנה מ"ש בדברי הר"ן בתשובה הנ"ל ולפ"ז דברי הר"ן בקידושין הנ"ל יותר תימה דא"כ מה ראיה מייתי לענין ביאה אחר קידושין דאינו תקנת חכמים וביאה קונה וא"כ אף שעשה באיסור מהראוי דלקני. וליישב דברי הר"ן פ"ק דקידושין הנ"ל שלא יהי' מוקשים כל כך נראה דכוונתו דכמו דבמאמר דאיסורא לא קני שלא עשו חכמים תקנה במקום איסורא א"כ מכ"ש במקום דאמרו רבנן דבא על ארוסתו בבית חמיו דלוקה א"כ שוב הוה קנין חלוש דהרי רבנן רצו שילקה שלא יעשה זאת ואיך שייך שיקנה בזה דחז"ל אמרו שילקה ואם נימא דבדיעבד קנה א"כ יתבטל תקנת חז"ל דכל אחד יעבור וכעין שכתבו לענין בדיקת הריאה דאם נימא דכשנאבדה הריאה לא אכפת לן כ"א ישליך הריאה ולא יבדוק ואף דהפר"ח שם תמה דאיך שייך שיעבור בשאט בנפש מכל מקום בדבר שיהיה לו הפסד באם יבדוק וימצא טריפה חיישינן שאדם בהול על ממונו וישליך א"כ מכ"ש הכא דיצרו תוקפו ויעבור ויבעול לכך אינו בדין שיקנה כנלפענ"ד סברת הר"ן שלא יקשה כ"כ ודו"ק:
778
779להרב הה"ג החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י:
779
780אשר שאל בהא דאמרו בנזיר דף נ"ח ומאן דמפקא ליה מראשו מ"ט לא נפקא ליה מגדולים אמר לך לכדרבא וכו' צו"פ פוטר בין במינן בין שלא במינן. והקשה הוא לשיטת הגהמי"י פ"ג מציצית דבשאר מינין דוקא צו"פ יחדיו פוטר א"כ אכתי שמעינן דעשה דוחה ל"ת מהתם דהא בעי צו"פ יחדיו. הנה לכאורה יפה הקשה וכמדומה שבביאורי מרדכי הקשה כן ואין הזמן מספיק לעיין בזה. ואני כעת בר בי רב דחד יומא בסוגיא ולפענ"ד נראה בפשיטות דל"ק דבאמת גם לשיטת הגהמ"יי הוא דוקא בזמן דאיכא תכלת דמגו דפטר תכלת ותכלת הותר בציצית ולא דחי' גם לבן פוטר וא"כ אין ראיה מרבא דבאמת שאני תכלת דהותר בציצית ולא דחיה אבל עשה דוחה ל"ת לא ידענו. ובזה יש ליישב קושית הביאורי מרדכי שהובא במפה"י בשו"ת שכתבנו לו בהא דפריך במנחות דף מ"ם ולא יהא אלא לבן והא בא"מ אינו פוטר לבן לבד בלא תכלת דהא בעינן צמר ופשתים יחדיו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם המהר"ם לא אמר דבעי צמר ופשתים יחדיו רק כל שיש תכלת אבל כל שאין תכלת אסור להיות צמר ופשתים יחדיו וא"כ שם דאין כאן תכלת שפיר משני כדר"ל דאסור להיות צמר ופשתים יחדיו כנלפענ"ד ואם שגיתי הלא כבר קדמתי שלא ירדתי לשיטה זו כעת:
780
781והנה בשנת תרכ"ג כ"ו שבט א' תרומה הגיעני מכתב מהרב מוה' שמואל ז"ק האבד"ק טרעספאלי הקשה במ"ש התוספות יבמות דף ה' ד"ה שהן דנילף דעשה דוחה ל"ת ועשה מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוה עשה ול"ת וכתבו דהוה ש"כ דממילה וחד מהנך איכא למילף נמצא דהוה חד דלא אצטריך וע"ז הקשה דא"כ לרבי יהודה דס"ל דשני כתובין מלמדין כדאמרו בכמה מקומות ועיקרו בסנהדרין דף ס"ז א"כ היכא אמרו בחולין דף קמ"א לר"י דאמר שלח מעיקרא משמע אפילו עשה נמי ליכא והא לר"י איצטריך להיכא דלא נטלה דסד"א דעשה דוחה ל"ת ועשה ולכך אצטריך קרא דשלח דלא לדחי ובאמת היא קושיא גדולה. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בשבת דף קל"ב בהא דאמרו ימול ואפילו במקום בהרת ופריך הא למה לי קרא הא הו"ל דבר שא"מ ומשני אליבא דר"י דס"ל דבר שא"מ אסור ולפ"ז נראה לפענ"ד דכל שא"מ אף לר"י דאוסר אינו רק ל"ת בלבד אבל עשה ליכא דהא העשה הוא דככל אשר יורו אתכם הכהנים ולוים לעשות והרי לא מתכוין לאסור ומה עשה שייך בזה ובאמת מריש קשיא לי בהא דקאמר דצרעת הוה עשה ול"ת והרי באמת דעשה דוחה ל"ת רק שכאן יש בו עשה וקשה מה עשה שייך בזה והא הכהנים ולוים יורו לעשות דעשה דוחה ל"ת וא"כ לא שייך עשה. אך צ"ל דכיון דעשה דימול יוכל להיות במקום דאין בהרת א"כ לא יורו הכהנים לעשות דמילה ידחה אבל אם באמת דבר שא"מ הוא ורק דבר שא"מ אסור אבל איסור זה לא הוה רק ל"ת גרידא אבל מ"ש בזה ככל אשר יורו אתכם הכהנים הא הכהנים לא יורו רק במתכוין ובשא"מ אין כאן רק ל"ת גרידא כנלפענ"ד ברור דבא"מ לא שייך העשה דהא א"מ לעשות כלל וכל א"מ דאסור אינו רק איסור גרידא:
781
782עוד נראה לי דדבר שא"מ דאסור לר"י אינו לאו גמור ואינו לוקה רק אסור ולא אמרי דבר שא"מ חייב רק דאיסור גרידא יש בו ואינו לאו גמור ולפ"ז אין ראיה דעשה דוחה ל"ת ועשה דל"ת גמורה שיש בו מלקות ודאי דאינו דוחה ומה דמקשו התוספות דלילף ממילה היינו לדידן דאמרו שם דרבא ס"ל דאף שר"ש מודה דהו"ל פסיק רישא ופסיק רישא ודאי דהוה כדבר שמתכוין דהרי הר"ש פוטר באינו מתכוין וא"כ הו"ל ל"ת גמור ושפיר ילפינן אבל לאביי דס"ל להס"ד דלא כרבא ורק משום דבר שא"מ הוא ודבר שאינו מתכוין אינו רק איסור גרידא ליכא למילף ודו"ק. ומ"ש עוד ליישב קושית התוספות במנחות דף מ"ם גבי סדין בציצית דמ"ט דב"ש הא במשנה תורה לכ"ע דריש סמוכין וע"ז אמר דב"ש לטעמיה דס"ל לשמאי הזקן לחד שנויא בקידושין דף מ"ג דשני כתובין מלמדין וא"כ ממילא עשה ול"ת דחי' ומכ"ש דדוחה ל"ת גרידא וא"כ ע"כ אתי הסמוכין להיפך דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז כקושית התוספות ביבמות דף ד' וא"ל כתירוצם דא"כ לשתוק קרא דזה אינו דאם לא כתיב קרא בודאי יהיה דוחה דהרי גם עשה ול"ת דחי מכ"ש ל"ת גרידא לפענ"ד נראה דהנה התוספות בכתובות דף מ"ם ד"ה כנון הקשו דאפשר לקיים שניהם צמר בשל צמר וכתבו דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים דתכלת עמרא הוא וא"ל דלא ילבש פשתן בשביל דאפשר בצמר דזה ל"ח אפשר ע"ש. ולפ"ז נראה לי דבר נכון דזה דוקא אם התורה גלתה דכלאים בציצית שרי שפיר אמרינן דמש"ה דחי וזה ל"ח אפשר אבל אם לא כתיב קרא אז פשיטא דלא דחי דהא אפשר לקיים שניהם וא"ל דעכ"פ בשל פשתן אי אפשר דמה"ת לומר מצד הסברא דדחי ולכך שפיר קשה לשתוק קרא מיניה ואז שפיר לא דחי וע"כ מדכתיב סמוכים ש"מ דבעלמא לא דחי ושפיר הקשו דהא דריש סמוכין במשנה תורה וז"ב דבכה"ג דיש גילוי דעת מדכתב התורה סמוכין להתיר ע"כ אתי להוציא דשני כתובין אין מלמדין אף לר"י דס"ל שני כתובין מלמדין כאן גלי קרא ודו"ק היטב:
782
783ובזה יש ליישב גם קושיא הראשונה על ר"י דלר"י שפיר מוכח דע"כ ס"ל דלא דחי עשה ול"ת דהרי ר"י במשנה תורה ודאי דריש סמוכין כדאמרו ביבמות דף ד' וא"כ הסמוכין דכלאים בציצית ע"כ דלא דחי דאל"כ קשה למה אצטריך כלאים בציצית למדחי השתא עשה ולא תעשה דחי ל"ת גרידא מכ"ש וא"ל דהסמוכין להיפך דקשה לשתוק קרא מיניה וא"ל דא"כ הו"א דדחי דזה אינו דהא זה לא מקרי לא אפשר וכמ"ש ודו"ק היטב אמנם מה דק"ל הוא מה פריך הש"ס בחולין שם טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לא"ה הו"א דלדבר מצוה לא ואמאי הא הוה עשה ול"ת וקשה מה פריך הא יקשה קושית התוספות דנילף מכהן ונזיר ומילה בצרעת ומ"ש דהוה ש"כ הא מדברי רש"י בקידושין דף ל"ה וגם מקידושין דף מ"ג מבואר דשני כתובים אין מלמדין אינו מיעוט כסברת התוס' ישנים בקידושין דף ל"ה רק דמשני כתובים ג"כ מצי למילף רק דכל דמצד הסברא כמו ההם דמצד הסברא אין שליח לדבר עבירה רק דהו"א דניליף משני כתובים ע"ז אמר דש"כ אין מלמדין ולפ"ז גם עשה ול"ת מצד הסברא אינו ראוי לדחות דמה אולמא האי עשה מהאי עשה ולפ"ז שם דפריך דעשה דוחה עשה וכמו דמתרץ דעבר ושקלה דלאו ליתא מ"ד עשה דוחה עשה וא"כ כל דמצד הסברא עשה דוחה ל"ת שוב מה"ת דלא נילף מש"כ ועיין בש"ך חו"מ סי' שמ"ח ובשו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ח ותמצא שזו קושיא נפלאה. אמנם נראה דלהס"ד דיש עשה ול"ת אז הסברא דל"ת אלים ע"י העשה שיש בה וא"כ ודאי מצד הסברא אין עשה דוחה עשה שיש לאו בהדה ושוב אין מלמדין אבל למה דמסיק דמיירי בעבר ונטלה דלאו ליתא רק עשה אז מסתבר ליה דעשה דוחה עשה ומטעם דמסיק דעשה זו אלים שהוא לטהר המצורע. ובזה עמדתי על דברת התוספות דדחו שם דברי הרי"בם מהך דקודם שנטלו איכא עשה ול"ת ותמה בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' קל"ה דמה זו סתירה הא באמת גם הריב"א מודה דאיכא עשה ול"ת רק דאם עבר ודחה לא לקי אבל מכל מקום קודם שעבר יש עשה ול"ת וגם למה ציינו על מה דאמרו לא צריכא דעבר ונטלה ומהראוי לציין על מה דאמרו עשה ול"ת ע"ש שנדחק ולפמ"ש יש לומר דבאמת ע"כ מוכח דלא כריב"א דע"כ הל"ת אלים ע"י העשה דאל"כ מה קושיא הא לא שייך שני כתובים דמצד הסברא היה ראוי לומר דעשה דוחה עשה וא"כ שוב אף דיש שני כתובין מלמדין וע"כ דל"ת נתאלם ע"י העשה וגם מצד העשה ושוב מהראוי ללקות אם עבר דהל"ת נתאלם ע"י העשה ושפיר ציינו על הא דאמר ל"צ דמזה מוכח דכל שעבר ונטלה עשה דוחה עשה וע"כ דכל שלא עבר הל"ת גופא אלים ועיין מלמ"ל פ"א משופר ודו"ק:
783
784והנה בהא דאמרו ביבמות דף ה' איכא למפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה דאלת"ה הא דקי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה לילף מנזיר אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן שכן ישנו בשאלה ה"נ איכא למפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה. וקשה לי לב"ש דס"ל דאין שאלה בנזירות א"כ מ"ט דלא ניליף דעשה דוחה ל"ת ועשה מנזיר מצורע והנה מכאן ראיה ברורה למה שחידש רבינו פ"ז מהלכות נזירות דבזמי חלוטו בטל העשה דקדוש יהיה ולכך דוחה עשה ול"ת דנזיר שאין כאן עשה והראב"ד השיג עליו דביבמות אמרו משום דקיל דישנו בשאלה ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ קשיא לב"ש וע"כ משום דהעשה בטל. איברא דלפ"ז קשה מאי מוכיח הש"ס דאלת"ה הא קי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולילף מנזיר והלא לב"ש ע"כ צ"ל דאין כאן עשה כלל וכמ"ש הרמב"ם. והנראה בזה דהנה בא"מ הקשה בתשובתו ח"ב סי' כ"ב דאכתי איכא עשה דככל היוצא מפיו יעשה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות נזירות וא"כ אף דבטל העשה דקדוש יהיה מכל מקום נשאר העשה דככל היוצא מפיו יעשה. והנראה בזה דבר חדש דהנה בנזיר דף ט' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש הרי זה נזיר ומפרש בש"ס כיון דאמר הריני נזיר הו"ל נזיר כי אמר מן הגרוגרות הדר ביה וב"ש ס"ל אין שאלה בנזירות ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד ה"ה אם נדר באחד מהם כגון מן התגלחת או מן היין בלבד דקי"ל דלרבנן הוה נזיר מכלם כדאמרו בדף ד'. ובזה נראה לפענ"ד דעכ"פ עשה דככל היוצא מפיו יעשה ליתא בזה דבפיו הרי לא הוציא רק מן היין בלבד או טומאה בלבד וניהו דממילא הוה נזיר מכולם מכל מקום ככל היוצא מפיו יעשה לא שייך בזה ומכ"ש אם אמר הריני נזיר מן היין דלר"ש הו"ל כשאלה בנזירות ואין שאלה בנזירות דודאי חל על כלם ומכל מקום כל היוצא מפיו יעשה לא שייך בזה ושפיר דוחה בנזיר מצורע לאו דתגלחת דעשה דקדוש יהיה בטל גביה וככל היוצא מפיו לא שייך בזה דהרי בפיו עכ"פ לא הוציא רק אחד בלבד וז"ב כשמש. ולפ"ז ל"ק לב"ש למה דוחה דלב"ש משכחת לה בכה"ג. ובזה ניחא מה דהש"ס לא אמר הכי דלדידן דקי"ל כב"ה דיש שאלה בנזירות א"כ כל דרצה לחזור בו שוב שייך שאלה ואף דלרבנן כל שנדר באחד מהם הוא נזיר בכלם היינו בכה"ג דלא כיון שלא יהיה רק באחד מהם אבל אם כיון לאחד מהם בלבד שוב יכול לשאול ולכך אמר שכן ישנו בשאלה אבל לב"ש דאין שאלה לנזירות משכחת לה שלא יהיה חל העשה ככל היוצא מפיו יעשה ודו"ק ואף שיש לפקפק עכ"פ הדין לפענ"ד הוא אמת דבכה"ג לא שייך העשה דככל היוצא מפיו יעשה. ובמ"ש למעלה גם לב"ש דאין שאלה בהקדש ואין שאלה בנזירות מכל מקום כל שנצטרע ובטל העשה דקדוש יהיה שוב יש שאלה בנזירות מיושב היטב מה שהגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י בערב חג הסוכות שהקשה על הא דאמרו בנזיר דף מ"א לר"א מנ"ל דעשה דוחה ל"ת ופירש"י דאי מראשו דנזיר שכן ישנו בשאלה והקשה דהרי לר"א דס"ל דאין שאלה בהקדש ממילא אין שאלה בנזירות ושפיר מצינן למילף מראשו דנזיר דהרי אינו בשאלה והיא קושיא גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בנזיר שנצטרע שוב בטל העשה דקדוש יהיה ושוב יש שאלה בנזירות דמה דאין שאלה בנזירות הוא משום דכתיב קדוש יהיה כמ"ש רש"י ותוס' ובנצטרע בטל העשה ודו"ק. מיהו לפמ"ש במק"א ליישב קושית הראב"ד דהרי ביבמות אמרי שכן ישנן בשאלה וכתבתי דכל דבטל הנזירות שוב לא מצי לשאול מידי דהוה אם אכלה כולה דאין נשאלין עליה משום שאין לו על מה לחול והש"ס ע"כ קאי למ"ד דימי חלוטו עולין לו והרמב"ם דפסק דאין עולין שוב לא מצי למימר שישנן בשאלה שהרי בטל הנזירות. ובזה ישבתי קושית המלמ"ל פ"ז מצרעת ע"ש דבימי הסגרו דודאי עולין לו שוב גם הרמב"ם ס"ל דישנו בשאלה ודו"ק ולפ"ז כאן לר"א דאין שאלה בהקדש רק בנזיר שנצטרע דבטל הנזירות שוב לא יכול לשאול ושוב יקשה קושית אבי נ"י:
784
785והנה אור ליום ד' כ"ח תשרי שנת כתר"ו ישועה היה אצלי נ"ד הרב החריף מוה' פנחס ב"ש נ"י. והקשה אותי על דברת התוספות בעירובין דף למ"ד ד"ה תרומה שכתבו ותדע דאמר לעיל דאין מערבין בהקדשות אע"ג דחזי לאתשולי עלה וע"ז הקשה דמה ראיה משם דשם ר' אליעזר היא ור"א ס"ל דאין נשאלין על הקדש והשבתי דברייתא שם תני סתמא דאין מערבין בהקדשות וסתמא ס"ל דנשאלין על הקדשות ושפיר הביאו ראיה דר"א שמותי הוא ולא קי"ל כן וז"פ וברור:
785
786בהיותי מעיין בעניני המצות אשר דרכי קודם שבועות לעיין בספרי מנין המצות ראיתי ביראים מצוה ר"ז שכתב דלכך אצטריך קרא לפטור אדם מכופר מקרא דאם כופר יושת עליו עליו ולא על אדם דהיינו למעט אדם דפטור מכופר אף לצאת ידי שמים דמטעם קים ליה בדרבה מיניה חייב לצאת ידי שמים והקרא אתי למעט דפטור אף לצי"ש ובאמת רש"י ברף נ"ג ע"ב כתב דאדם פטור מטעם קלב"מ. וכ"כ התוספות בב"ק דף ד' בשם ריב"א יעו"ש ובאמת שלפענ"ד צ"ע דברי היראים דהרי רב"י פירש אם כופר יושת עליו דהך אם אינו תלוי רק הוא כאשר דהב"ד מחייבין כופר ולפ"ז מ"ש עליו ולא אדם היינו שהב"ד א"י לחייבו אבל לצאת ידי שמים לא מוזכר שם. ולכך נאדו רש"י ותוספות מזה. איברא דראיתי דבר תימה ברמב"ן בחומש שם שכתב בזה"ל בעבור היות כופר כפרה ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבא לב"ד לחייבו בכך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בעבור זה אמר אם עכ"ל ולפ"ז כיון דלא מחייבין אותו הב"ד שפיר שייך לומר אם כופר יושת עליו דעליו ולא על האדם דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ויצדקו דברי היראים אבל דברי הרמב"ן תמוהים דבב"ק דף מ"ם הוה אבעיא דלא אפשיטא אם ממשכנין אותו והרמב"ם פסק דממשכנין כמ"ש בפ"י מנ"מ הי"ד ועיין הרה"מ שם ובלח"מ מ"ש בזה דמיניה דידיה פשיטא דממשכנין והאבעיא הוא רק על יורשי המזיק וע"ש ובגליון כתבתי שכן נראה מהריטב"א בחידושיו ריש מכות וא"כ דברי הרמב"ן תמוהים וע"כ שוב דברי היראים צ"ע וגם במ"ש באתנן הוא דבר חדש דמה דמרבה בספרי כל עריות מכל מקום היינו אף בח"מ זה דבר חדש ודברי היראים צע"ג ועיין קצה"ח סי' ת"י ע"ש:
786
787להרב החריף מוה' אשר נ"י מ"ק טארני:
787
788אשר הקשה אותי בעת שהיה אצלי אור ליום וא"ו עש"ק פ' בא ג' שבט במ"ש להסתפק הפרי מגדים ובישועת יעקב לענין מצא תינוק מושלך וספק אם נכרי הוא או ישראל אי שייך לומר הואיל דאיתא בקשירה כיון דמספק חייבין הו"ל אתנהו בקשירה ובזה מיישב בישועת יעקב סי' י"ז הא דק"ל (והיא קושית התוספות) למה לי קרא דבני ישראל ולא עכו"ם והא ת"ל דאינו בלבישה דפטור מציצית ולא עדיף מאשה וע"ז אמר דבאמת בספק אם הוא ישראל איתא בלבישה ורק דממועט מבני ישראל ולא עכו"ם עכ"ד ודפח"ח. וע"ז הקשה דא"כ מה פריך הש"ס בקידושין דף מ"ב ולר"ש דפוטר אתם גם אתם למה לי והא איצטריך דאי מצד דאינו בתרומה דנפשיה הא בספק נכרי ספק ישראל איתא בתרומה דנפשיה וע"כ אצטריך אתם גם אתם למעט ספק עכו"ם כמו דבני ישראל ממעט ספק עכו"ם. והנה לכאורה יפה הקשה והנראה בזה דהנה באמת צריך ביאור למה נקרא איתא בלבישה או בקשירה בספק וצ"ל כמ"ש חר"ן הובא ביו"ד סי' רכ"ח דכל דספק לחומרא הרי מקרי איתא בנדר וחל הנדר מספק וא"כ איתא בקשירה ולבישה מספק אברא דלפ"ז היכא ממעט מבני ישראל הא הוא ספק ישראל וצריך לומר כיון דכתיב בני ישראל בעינן ודאי ישראל כעין שכתב בשיטה מקובצת ב"מ דף ז' עשירי ודאי דל"מ אף רוב דבעינן ודאי ומכ"ש ספק גרידא דל"מ וכעין מ"ש ליישב דברי הרמב"ם לענין ספק דכל דכתיב ההיתר בפירוש בעינן ודאי ולא ספק ולפ"ז לר"ש דדריש דגנך ולא דיגון נכרי וא"כ כל דכתיב דגנך בספק פטור דבעינן דגנך ודאי וא"כ ליתא בתרומה דנפשיה ולא צריך קרא למעט מאתם גם אתם ושפיר פריך ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי דאיך שייך בספק אם חייב בתרומה והא התוספות כתבו בחולין דף י"א ד"ה לר"מ דהעמד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיה חולין במעי אמו ולפ"ז גם לענין ספק בתרומה אמאי יהיה ספק תרומה אסור משום דהעמידנו בחזקת טבל והא קודם שנתמרח לא נתחייב בתרומה וא"כ נוקי על חזקתו קודם שנתמרח וכמו בבכור דאוקמא בחזקת שלא ילדה דהיה חולין והיא קושיא נפלאה וצריך לומר כיון דחזקה העשויה להשתנות לא מקרי חזקה ומה"ת חזקת קטנות לא מקרי חזקה וכמ"ש המהרי"ט בראשונות סי' י"א וסי' מ"ה באורך ה"ה כאן כיון דסופו להתמרח לא חשוב חזקה וא"ל דשם תלוי בזמן וזמן ממילא קאתי אבל מירוח צריך מעשה דזה אינו דהרי גם מקוה כתב הר"ן בתשובה דמקרי חזקה העשויה להשתנות. כיון דהוחזק להיות מימיו מתמעטים וה"ה כאן וא"ל דשאני התם דמתמעט מאיליו משא"כ כאן דצריך מעשה שמרח אבל זה אינו דגם כאן התבואה בודאי סופו להתמרח ובודאי תהיה המעשה הזאת א"כ הוה חזקה העשויה להשתנות. איברא דיש לומר ניהו דסופו להתמרח דלמא תתמרח ע"ד שפטורה מתרומה דלא מביא לבית אבל זה אינו דהא עפ"י רוב יתמרח בדרך שחייב וגם נראה כיון דעכ"פ מדרבנן יתחייב האיך שיתמרח א"כ עכ"פ החזקה עשוי להשתנות מדרבנן ושוב לא מקרי חזקה אבל שם לענין בכורה אין סוף להיות קדוש בבכורה דשמא תהיה בעל מום וכדומה ואינו מקרי חזקה העשויה להשתנות כל כך ולפ"ז בספק עכו"ם או ישראל שוב לא אתנהו בתרומה דהא תמיד הספק במקומו ושוב שייך חזקת שלא נתחייב בטרם שנתמרח ולא שייך חזקה העשוי להשתנות דאף אח"כ אם הוא עכו"ם פטור מתרומה ושוב שייך חזקת פטור טרם שנתמרח:
788
789ובזה יש ליישב קושית השעה"מ הלכות ט"מ שהקשה על דברת התוספות בחולין הנ"ל דא"כ בהא דילפינן בחולין דף י"א דאזלינן בתר רובא מעולה וכדומה ולמה לא נימא דאוקי אחזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל בו ולפמ"ש אתי שפיר דזו החזקה ודאי עשויה להשתנות דודאי תצא ממעי אמו ודשא דאחידא בה וא"כ שוב הוה חזקה העשויה להשתנות. אך לפמ"ש הקושיא שמקשה מכוי ודאי קשה דלמה חלב הכוי יתחייב באשם תלוי והרי יש חזקת מעי אמו דחלב במעי בהמה מותרת וכאן לא שייך מ"ש דהוה חזקה העשויה להשתנות דזה אינו דאכתי תהיה ספק חלב חיה ספק חלב בהמה וא"כ יש לאוקמא על חזקת במעי אמו. אמנם נראה דבזה לא שייך זאת דהרי כל כוי הוה ספק בהמה ספק חיה והרי זה ודאי דלא כל כוי ודאי חיה ואם כן כשאנו דנין על חלב של כל כוי אי אפשר להתיר כולם דבודאי יש בהם שהן חיה ולכך לא שייך לאוקמא אחזקת מעי בהמה וגם יש בכוי כמה דברים שאנו דנין כמו בהמה וא"כ לענין זה שוב הוה חזקה שעשויה להשתנות. מיהו גם בספק עכו"ם ספק ישראל לכמה דברים אנו מחזיקין שהוא ישראל א"כ שוב הוה חזקה העשויה להשתנות. ובלא"ה יש לדון דהחזקה שנוקי שלא נתמרח זה הספק על התרומה עצמה והספק שמסתפקין אם הוא ישראל או עכו"ם זה הספק על גוף האדם ולא שייך להסמיך ספק זה להחזקה וגם קושית השעה"מ יש לדון דבכוי גם כן לא שייך לדון מטעם החזקה כמ"ש ואין החזקה שייך לענין הספק ובתשובה כתבתי על דברת התוספות הנ"ל ענינים אחרים וכעת אינו לפני ועיין בחבורי כת"י:
789
790קשיא לי טובא בהא דאמר במעילה דף וא"ו ע"ב אמר ר"ע והרי המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות לא כשם שדמה פוטר את בשרה כך הוא פוטר את בשר חברתה ובש"ס מפלפל אי בבת אחת או בזה אחר זה והיא תימה גדולה דלמאן קאמר ר"ע הא לרבי כל ששתיהן לפנינו אחת תקרב והשניה תמות בין לרב הונא ובין לר' אבא אם משך אחת מהן השניה תמות ולרבנן תרעה ואיך מועיל דמה לפטור חברתה הא החברתה תמות או תרעה ובפרט בזה אחר זה ורבינו פסק בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין ה"ג כרבנן ובפ"ג ממעילה ה"ו כתב הך דר"ע ושתיהן אין להם ישוב כאחת וכן צ"ע הא דאמרו במעילה דף זיי"ן ע"ב דא"ל ר"י לר"ל ואתה אי אתה אומר כן והרי הפריש אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורין של אחד מהן קודם זריקה אי אתה מודה שאם עלו ירדו ואשתיק וקשה טובא הא בתמורה דף כ"ד אמר ר' הושעיא המפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן וחברתה רועה ואמרו שם דאליבא דרבי הוא דאמר אבל אליבא דרבנן לא אמר ע"ש וכאן אמר ר"י לר"ל בפשיטות והרמב"ם פסק כן פ"ג מהלכות פסולי המוקדשים הי"ג וצע"ג כי לחומר הקושיא אני חושב ששוגג אני בגוף הענין וד' יאיר עיני. והנה ר"י נקט הפריש שתי אשמות ולא נקט שתי חטאות כדנקט ר' הושעיא אפשר משום קושית התוספות בפסחים הנ"ל דאינו יכול להקדיש שתי חטאות על חטא אחד ואם אשם בא בנדבה עיין ב"י ומג"א סי' א' א"כ יכול להקדיש שתי אשמות מידי דהוה אם הקדיש לנדבה וגם זה צ"ע:
790
791ראיתי לזקיני הב"ח באו"ח סי' תל"ד שכתב על מ"ש הב"י דבחמץ בגילוי דעת סגי וכתב הב"ח דזה מדברי הר"ן ריש פסחים שכתב דהקלו בחמץ דבעלמא בהפקר בעי שיגיע ליד הזוכה וע"ז ק"ל דהיא הנותנת כיון שהקלו כל כך מהראוי שלא יועיל על ידי שליח כדאמרו בריש ערובין והיא הנותנת פסי ביראות וכו' ובמחכ"ת הקושיא לא זכיתי להבין דאטו משום דרצו להקל בחמץ כתב הב"י דסגי בגילוי דעת זה לאו מטעם קולא ואדרבא בחמץ החמירו מאד רק דאנן סהדי דאדם מפקיר בלב שלם וסגי כגילוי דעת לבד וא"כ מה שייך בזה שהקילו בזה וז"פ. אמנם בגוף דברי הב"ח שנשען על דברת הר"ן דבהפקר בעי שיגיע ליד הזוכה ולכך כתב הב"ח למעלה שם שביאר מה שתקנו לומר לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא דהיינו שהרי בהפקר בעי שיגיע ליד הזוכה ולכך עושה כעפרא דארעא והוא תימה גדולה דהמעיין בנדרים דף מ"ד יראה דרק להס"ד אמרו דר"י ס"ל דבעי בהפקר שיגיע ליד הזוכה אבל אנן לא קי"יל כן וגם ר"י מודה לפי המסקנא דלא בעי שיגיע ליד הזוכה רק מפני תקנת הרמאין עשו זאת אבל חכמים ס"ל לפי הס"ד דלא בעי שיגיע ליד הזוכה והר"ן לא כתב רק דאיכא למ"ד דבהפקר בעי שיגיע ליד הזוכה והיינו לפי הס"ד דר"י בעי שיגיע ליד הזוכה וע"ז קשה ליה לפי הס"ד איך היה מועיל לר"י שמבטל החמץ וע"ז אמר דגם לר"י סגי בחמץ בביטול כל דהו וזה ברור ופשוט ודברי הב"ח תמוהים ועיין ביו"ד סי' רכ"א ובחו"מ סי' ער"ג. שוב ראיתי בחק יעקב סי' תל"ד ס"ק יו"ד שתמה גם כן על הב"ח בזה אבל קיצר מאוד כאשר יראה המעיין ומ"ש הב"ח דאף דתוך ג' ימים יכול לחזור בו כאן בחמץ לא ניחא ליה לחזור ומועיל מיד לפענ"ד א"צ לזה דכאן בגילוי דעת סגי ולא שייך הך דינים דשם מפני הרמאים תקנו ולשיטת התוספות ישנים דוקא בשדה ולא במטלטלין ואף דאנן לא קי"ל כן ועיין ברא"ש בנדרים שם ובסמ"ע מכל מקום זה בסתם הפקר ובחמץ לא שייך כל זאת דבגילוי דעת סגי ואנן סהדי דמפקירו בלב שלם ולא שייך החשש שיחזור בו דהא אסור עליו וז"ב ופשוט ועכ"פ דברי הב"ח תמוהים ועיין בשו"ת חות יאיר סי' מ"ח מ"ש בשם עבודת הגרשוני לפרש דברי הירושלמי וכבר קדמו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע' ושם קאי לפי הס"ד דש"ס דר"י בעי מה"ת שיגיע ליד הזוכה אבל לא לפי המסקנא ובחות יאיר שם דחה דברי העבודת הגרשוני ודבריו תמוהים כמ"ש הקצה"ח סי' ער"ג שם וכל דבריו נכונים אבל לא ראה דברי הרשב"א ודברי הב"ח הלז ומצאתי בברכי יוסף סי' תל"ד שתמה גם כן בסוף דבריו על הב"ח וכמ"ש ושמחתי מאוד. אמנם מ"ש בתחלת דבריו לתמוה על הב"ח מהא דאמרו בב"ק דף כ"ח המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו פטור מן המעשר הרי דלא בעי שיגיע ליד הזוכה תמהתי מאוד דלפי מה שהבין הב"ח דבעי שיגיע ליד זוכה הרי בש"ס נדרים שם הקשו מהך דהמפקיר כרמו ועולא משני דרבנן קתני לה ור"ל משני דקאי לרבנן ועוד דמיירי בהפקירו בפני שלשה ע"ש ולק"מ. ומה שתמה על המשנה למלך פ"ב מהלכות תרומה הלכה ט' שנסתפק בהא דקי"ל דפאה פטור ממעשר אי תיכף בשעת הפרשה או לאחר שזכו בו עניים וע"ז תמה דנעלם ממנו הך דהמפקיר כרמו והחמיר מאוד בקושיא זו. ולפענ"ד נראה דהנה סברת המשנה למלך הוא דכיון דאף שהפריש פאה יכול לחזור בו ולתת פאה מצד אחר א"כ לא נפטר עדיין ממעשר עד שיגיע ליד העניים ולפ"ז ל"מ לפירוש הר"ן דתוך שלשה ימים יכול לחזור בו ולתת פאה מצד אחר אף בשזכה אחר א"כ יכול להיות דהמפקיר כרמו מיירי שזכה בו אחר ואפ"ה יכול לחזור בו תוך שלשה ימים ומה דפטור ממעשר הוא מדאורייתא כדמוקי שם הך ברייתא אליבא דעולא וגם לר"ל מוקי לה כן וגם לפי מה דאוקמא דאפקרה בפני שלשה א"כ תיכף משעת הפרשה נפטר אבל בפאה סתם דלא אפקרה בפני שלשה ולא זכו בו עניים פשיטא דיכול לחזור ולא נפטר עדן מהמעשר. ומה שתמה על המלמ"ל פ"א ממתנות עניים הלכה ט"ו שהבין דברי רבינו פ"ב ממתנות עניים הלכה י"ג בעה"ב שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה דהיינו שהעניים נוטלין אותה וכן הבין הרדב"ז בביאורו להרמב"ם וע"ז תמה הא בש"ס מקשה למ"ד דעביד דינא לנפשיה לנקוט פזרא וליתיב דמשני דרק פטור מן המעשר וא"כ לפי מה דפסק הרמב"ם דעביד דינא לנפשיה היינו דוקא לפטור מן המעשר ולפענ"ד דברי המלמ"ל נכונים ובאמת הש"ס מביא ראיה אחרת מברייתא דעניים נטלו מעצמם במקום אחר וע"ז שפיר מקשה הש"ס לנקוט פזרא אבל הרמב"ם מיירי דאמרו לו תן לנו מצד זה והוא נתן להם מצד אחר והוא לא אמר בפירוש שאינו רוצה ליתן מצד זה שהם רוצים א"כ לא שייך קושית הש"ס לנקוט פזרא דהא אמרינן דנתרצה להם ונתן להם גם בצד אחר וזה ברור והכ"מ שכתב על דברת הרמב"ם תוספתא פ"ב ואיתא בהמניח וכן ציין מהר"י בוע"ז בב"ק שם דברי הרמב"ם אלו אבל באמת זה לא הביא הרמב"ם משום הך קושיא דלנקוט פזרא והרמב"ם הביא תוספתא שמיירי בדין אחר וכמ"ש וז"ב. וראיתי בתנא תוספאה שרצה לשבש דברי התוספתא ולהגיה כמו בב"ק אבל המעיין ברמב"ם יראה דזה אינו ודו"ק וגם הפר"ח במים חיים לא עמד בזה. ומה שהקשה על המלמ"ל דנעלם ממנו דברי הר"ש פ"ו דפאה דתיכף משעה שהפריש נפטר ממעשר הנה לפמ"ש לק"מ דהא הש"ס בנדרים מוקי מדאורייתא או דהפקיר בפני שלשה וז"פ וברור. ומ"ש הבר"י על מ"ש המלמ"ל ראיה מגיטין דף מ"ז לעולם דישראל ולקטינהו כושי ודקאמרת הא מפקרי וקיימו ניהו דאפקריה אדעתא דעכו"ם מי מפטרה אלמא דלא מפטרה משעת הפרשה וע"ז תמה הבר"י דנעלם ממנו דברי הר"ש ריש פ"ו דפאה דפירש דאדעתא דעכו"ם לא אפקרה והוה הפקר בטעות ע"ש א"כ אין ראיה לפענ"ד דברי המלמ"ל נכונים וזה עצמו סברת המלמ"ל דאם נימא דמשעת הפרשה נפטר ממעשר והיינו דהתורה לא אמרה רק תעזוב וכבר עזב א"כ מה שייך לומר אדעתא דישראל אפקרה ולא אדעתא דעכו"ם הא הוא לא כיון כלל רק להפריש ועזב המ"ע שנתחייב ומה נ"מ אם אדעתא דישראל או אדעתא דעכו"ם הא נפטר משעת הפרשה שכבר קיים מצות עזיבה וע"כ דלא נפטר רק משעה שיגיע לעניים וכל שלא הגיע לעני שמחוייב בדבר לא נפטר. ובזה מובן היטב החילוק שמחלק המלמ"ל בין לקט לפיאה דפיאה תלוי בדעת בעה"ב והבר"י תמה דאכתי תקשה מהך דגיטין דשם תני לקט שכחה ופיאה וא"כ יקשה מלקט. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר החילוק הוא דבאמת הוה הפקר בטעות רק דבפיאה אם נימא דמשעת הפרשה נפטר הרי הפריש מדעתו ולא שייך לומר דאדעתא דעכו"ם לא אפקר דהרי כבר עזב אבל בלקט דהוה הפקר בטעות שהרי לא הפריש הוא א"כ אף דנימא דנפטר תיכף משעה שנשר מכל מקום אדעתא דעכו"ם לא הפקיר שהרי לא נתן מדעתו רק שנשר ממילא ושאני פיאה דנתן מדעתו וכל שהפריש נפטר ולא שייך אדעתא דעכו"ם לא הפקיר וכמ"ש ודו"ק. ומה שהקשה על המשנה למלך מהך דנדרים כבר כתבתי דלא קשה מידי מיהו על הב"ח קשה משם וכמו שכתבתי למעלה שכבר זכיתי בה טרם ראיתי סוף דבריו. וכדי שלא יהיו דברי הב"ח תמוהים כל כך היה נראה לפענ"ד דהב"ח ס"ל לחלק בין הפקר מרצון להפקר מחמת אונס שאסרתה התורה עליו דהפקר מרצונו ממש לא בעי שיגיע ליד הזוכה אבל חמץ דאינו מפקיר מרצונו וברצונו היה רוצה שיהיה שלו רק דאריה דאיסורא רבע עלה והוא מוכרח להפקיר כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא א"כ זה אינו הפקר גמור ובעי שיגיע לעני הזוכה. ובזה היה נראה לפענ"ד דמה דאמרו מפני הרמאין הוא גם כן מטעם זה דכל שאינו רוצה להפקיר רק כדי שיפטר ממעשר שוב אינו מקרי הפקר מרצון דהרי באמת דעתו לחזור בו ולכך לא הוה הפקר עד שיגיע ליד עני ולא קשה מהך דמפקיר כרמו דשם הפקיר ברצון רק שאח"כ נמלך ולא רצה וחזר בו. מיהו כל הסוגיא אינה מיושבת לפ"ז וגם הר"ן שממנו נעזר הב"ח הוא לנגדו דהרי כתב דבחמץ בגילוי דעת סגי הרי דאף דלא הפקיר ברצון ורק מצד מצות התורה אפ"ה סגי בגילוי דעת ועדיף משאר הפקר וע"כ דברי הב"ח תמוהים. ובגוף הדבר שאנו אומרים כעפרא דארעא ולא סגי באמרו ולהוי הפקר נראה לפענ"ד ע"פ מה שמצאתי במהרי"ק שורש קמ"ב שכתב דמה דמועיל ביטול והלא הפקר בעי שלשה וכתב הוא דהרמב"ם לשיטתו דביטול חמץ אינו מתורת הפקר רק דמבטלו במחשבתו ונעשה כעפר וכמו בתבן ובטלו ע"ש והוא דבר חדש ואם כן אנחנו רוצים לעשות גם עפ"י שיטת הרמב"ם ולכך אנו אומרים לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא והיינו ביטול הוא כעפרא דארעא וגם מתורת הפקר וזה ברור לפענ"ד:
791
792להרב המופלג מוה' ישראל נתן אלטר בהרב וכו' אבד"ק פיסטין בעהמ"ח תוספת חיים על התורה:
792
793נשאלתי בהא דמבואר ביו"ד סימן ק"ץ סעיף יו"ד וכן כתם שנמצא על בגד צבוע טהורים ושאל איך הדין אם צבוע בתולדה אם טהור. ולכאורה אמרתי דאין נ"מ דהטעם דאין צבוע מטמא משום דאין מראית דם ניכר כל כך וא"כ מה לי בגד צבוע או שצבוע בתולדה וע"ז שאל דא"כ אמאי בבדקה קרקע עולם דטהורה משום דר' נחמיה כדמסיק בדף נ"ח ותיפוק ליה דהו"ל צבוע דקרקע עולם עכ"פ מראה צבוע הוא ואינו מטמא. ולכאורה השבתי דאדרבא כיון שבדקה קרקע עולם וראתה שהיא נקי ואח"כ מצאה כתם א"כ ניכר שאינו מצד המראה שהרי בתחלה בדקה ולא מצאה דם מיהו לפ"ז אם תבדוק מתחלה בגדי צבעונים יהיה טמא וזה לא מצינו. ועוד הקשה דא"כ בהך דאמרו בדף סמ"ך ע"ב מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור ובא מעשה לפני חכמים וטמאום וקשה ניהו דלית להו דר"נ הא מכל מקום טהור משום דהיא בגדי צבעונים. ולכאורה רציתי לומר דטעמא דאין בגדי צבעונים מטמא אף שזה המראה של צבוע הוא ירוק וזה אדום וכדומה ומה בכך שזה אינו ניכר כל כך מכל מקום אינו מראה צבוע וצריך לומר כיון דבאמת לא ארגשה וכל הטעם דכתם משום דבשוק של טבחים לא עברה ודאי אתי מגופה וכל שיש לתלות שע"י הצבע בא שוב ממילא טהור משום דלא ארגשה ולפ"ז שם שיש לומר כיון שהסיקה התנור היתה טרודה ויוכל להיות דארגשה ולאו אדעתא שוב טמאה ול"מ מה שהוא צבוע. אברא דלפ"ז יקשה א"כ מה מקשה על ר"נ לימא דטעמא דר"נ משום דלא ארגשה והיא דרבנן לכך בדבר שאין מקבל טומאה לא גזרו אבל כאן שי"ל דארגשה ולאו אדעתה שוב בודאי טמאה אף על דבר שאין מקבל טומאה. מיהו לפמ"ש בנוב"י מהדו"ק חלק יו"ד סי' י"ב בטעמא דר"נ משום דכל דהוא אינו מקבל טומאה הספק שמא מעלמא בלבד סגי ע"ש א"כ שפיר מקשה דע"כ דלא כר"נ דאל"כ הוה ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגופה הא לא ארגשה וליחוש דלמא ארגשה ולאו אדעתה זה אינו רק ספק וא"ל דלא הוה מתהפך דזה אינו דיש לדון מתחלה שמא מעלמא ולא בעי מתהפך כמ"ש הש"ך סי' ק"י בכללי הספיקות ושפיר מקשה הש"ס אבל משום צבעונין לא שייך דעל זה לא שייך ס"ס דשם הוה רק ספק שמא משום הצבע אינו ניכר מיהו זה אינו דגם שם שייך ס"ס וע"כ מחוורתא דשם אתיא כרבנן דר' נתן ב"ר יוסף דס"ל דמטמא בצבעונים או דס"ל דדוקא לטהרות ולא לבעלה וע"כ צ"ע בכל הנ"ל:
793
794והנה לענין בגדים צבועים אם היא מתולדה אי שייך משום כתם הנה לענין נגעי בתים מצינו מחלוקת בפרק י"א ממסכת נגעים משנה ג' ועיין בר"ש שם ואנן קי"ל דאף ביד"ש נמי אינן מטמאים ואף דדרשי שם מקראי מכל מקום גם כאן יש לומר דשייך טעמו של רש"י. והנה הדגול מרבבה הקשה על הש"ע דלמה פסק להקל נגד דעת הגהמ"יי שמביא בשם רבינו שמחה וראב"ן דדוקא לענין שיהיה הבגד מטמא לטהרות הוא דצבעונין לא מטמא אבל לענין נדה לבעלה לא מקלינן ע"ש. ולפענ"ד נראה דיש להקל דהרי ר"נ אמר שכל דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו משום כתם וכבר כתבתי בשם הנודע ביהודה דהטעם הוא דבאמת יש ספק שמא לא מגופה רק מעלמא וכל דלא ארגשה טהורה וכתב הנוב"י דכיון דעכ"פ האשה טמאה ודחה דהא יש ס"ס וכתב שעכ"פ הבגד טמא ולכך מטמאין גם האשה ולפ"ז בדבר שאינו מקבל טומאה לא שייך זאת ע"ש ודפח"ח. ובאמת שגם הר"ן בחידושיו לנדה כתב הטעם דר"נ שלא גזרו בכתם כל שלא ארגשה רק משום דאם לא נטמא האשה יבאו להקל גם לענין הבגד ולכך כל שאינו מקבל טומאה לא גזרו ע"ש ולפ"ז גם לענין בגדי צבעונים דכל שהבגד אינו מטמא טהרות שוב גם על הכתם לא גזרו כמו בדבר שאינו מקבל טומאה. ומעתה שפיר פסק להלכה כיון דקי"ל כר"נ ממילא גם האשה אינה טמאה ומהתימה על הגמי"י שבאות ה' (בפ"ט מא"ב ה"ז) כתב בעצמו הטעם דר"נ משום דלא גזרו רק בדבר שמקבל טומאה וא"כ ה"ה בזה וז"ב. ובזה מיושב כל קושיות מעלתו דמה דבגדי צבעונים אינו מטמא הוא באמת רק לטהרות רק דלדידן דקי"ל כר"נ ה"ה בזה וא"כ שפיר הקשו על ר"נ מעלה זית ודו"ק היטב ועיין שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קס"ג:
794
795והנה ביום ה' תזריע מצורע י"ט למב"י שנת תרכ"ט הגיע לי תשובה מהרב המאוה"ג בעהמ"ח חידושי רז"ה על הלכות מקוואות והקשה על דברי דמה דבגד צבוע אינו מטמא היא רק בנגעים ולא בשאר טומאות וא"כ כיון שמקבל שאר טומאה שוב יקשה למה לא מטמא משום כתם ויפה הקשה ולפענ"ד נראה כיון דאינו מטמא בנגעים משום דבגד צמר ופשתים כתיב וזה אינו לבן א"כ ה"ה לענין נדה דבעינן דוקא אדום כדם וכל שצבוע ואינו ניכר אדמימות שוב אינו מטמא כתמים ועיין בחידושי הגאון מוהר"ר יונתן ז"ל בסי' ק"ץ שם:
795
796בלמדי בקידושין והגעתי לדף מ"ג במה דס"ל לשמאי הזקן דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון. ק"ל טובא דלשיטת התוספות דכל דלא ידע השליח המשלח' חייב וא"כ שם לא ידע יואב והו"ל יש שליח לדבר עבירה דיואב היה מוכרח ובאמת הנימוק"י הביא ראיה דאף שהשליח לא ידע פטור מדאמרו לת"ק דאי אתה נענש עליו דאין שליח לדבר עבירה אף שהשליח היה שוגג ועיין מהרש"ל שכתב לדחות דברי הנימוק"י דלפי המסקנא באמת נענש דוד וה"ל כאילו הרגו ולת"ק פטור משום דהיה מורד במלכות והש"ך סי' שמ"ח האריך לדחות דברי המהרש"ל ובאמת טפי היה לו להקשות דלהתוספות מה ראיה מביא שמאי מאותו הרגת דשאני התם דיואב היה שוגג ולכך שייך שליח לדבר עבירה אבל באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש במזיד ודאי אין שליח לדבר עבירה השליח חייב. וכפי הנראה הש"ך הרגיש בזה אלא שלא ביאר הדברים אבל עכ"פ לשיטת התוספות תמוה דמה ראיה מאותו הרגת וביותר יש לתמוה דיואב מלבד השגגה היה מחוייב בדבר דאל"כ היה הוא מורד במלכות דדוד צוה להשים אוריה אל פני המלחמה. ולזה נראה דלכך פריך הש"ס מ"ט דשמאי קשה הא מקרא יליף והפני יהושע נדחק בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דמקרא אין ראיה. איברא דקשה א"כ למה הביא הקרא. אמנם נראה דהנה הת"ק אמר הוא חייב ושולחיו פטור ושמאי הזקן אומר דשולחו חייב ולפענ"ד נראה דזה ודאי דשמאי סובר מקרא דיש שליח לדבר עבירה אך עכ"פ היה לנו לחייב השליח לצאת ידי שמים וכמו דאמרו למ"ד אין שליח לדבר עבירה ושמאי ג"כ ללישנא דחייב היינו בידי שמים ודינא רבה ודינא זוטא איכא ביניהו א"כ הוא הדין ולהיפך עכ"פ השליח היה מהראוי להתחייב בידי שמים עכ"פ וע"כ בא שמאי להורות דאותו הרגת בחרב בני עמון דהתורה תלה כל החיוב רק על דוד הכל תלוי ולזה מייתי מקרא דאותו הרגת. ובזה ל"ק מ"ש הנימו"קי דשאני התם דיואב היה שוגג וכמו שכתבתי למעלה משום דעכ"פ לצאת יד"ש הוא חייב ודו"ק:
796
797והנה המהרש"א הקשה דלמה לי קרא בשחוטי חוץ בלא"ה לא נוכל למילף ממעילה ושליחות יד דהא יקשה למה לי קרא בגירושין וקדשים דהו"ל למילף ממעילה ושליחות יד. ולכאורה היה קשה לי דא"כ מעילה לא ידענו רק מתרומה אבל כוונת התוספות דבאמת מתרומה לא יליף כדאמרו ורק מגירושין וקדשים וכדאמרו שם בדף מ"ב. והנה הנוב"י הקשה בהא דאמר רבא את"ל סבר שמאי וכו' זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולמה לא נקט אליבא דידן באומר אכול חלב זה והיה סובר שהוא שומן דבזה לשיטת התוספות לא הוה אין שליח לד"ע דהשליח לא ידע ואפ"ה חייב השליח דהוא נהנה. ולפענ"ד זה אינו דכיון דסבר שהוא שומן נפשו של אדם חותה מן האיסור ולא נהנה כלל נפטר השליח. ובזה מיושב היטב קושית התוספות שהקשו דבמעילה כל שהשליח לא ידע שהוא הקדש למה יתחייב המשלח. ולפמ"ש אתי שפיר דנפשו של אדם חותה מן האיסור אך במעילה ע"כ חייבה התורה אף שלא ידע ולא אמרינן דחותה מן האיסור וכמ"ש האחרונים ועיין בישועת יעקב באו"ח סי' תרי"א אבל בדבר דמשכחת במזיד וכל דלא ידע לא שייך זה נהנה דהא חותה מן האיסור ודו"ק. והנה בהא דפריך הש"ס מכלל דת"ק סבר אפילו בידי שמים נמי פטור בתמיה וקשה לפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ב דכל דזה חייב לשלם אין לחייב המשלח אף ביד"ש א"כ כאן דאין שליח לדבר עבירה והשליח חייב למה יתחייב השליח. אבל באמת לק"מ דהריטב"א לא קאמר רק לענין חיוב תשלומין דכל שאין לו פסידא למה יתחייב האחר אבל מה שעושה איסור פשיטא דגם המשלח עבר וחייב לצי"ש וזה ברור ופשוט ושאני ממון היזק דתורה עיקר חיובה שלא יתחייב בזה וכל שאין לו פסידא פטור אבל באיסור פשיטא דחייב בד"ש ולפ"ז עכ"פ בדיני היזק ממון ודאי דפטור כל שזה משלח. ולפ"ז יש ליישב דברי הד"מ מ"ש בשם הנימוק"י בסי' שמ"ח והש"ך תמה דלמה יתחייב השליח כל שלא ידע ולפמ"ש יש ליישב דכוונתו דחיוב בד"ש שגרם היזק לחבירו וכיון דהמשלח פטור חייב השליח בדיני שמים ודו"ק. והנה הנודע ביהודה חידש בגט בע"כ ע"י שליח לא מהני אף למ"ד יש שליח לדבר עבירה וכתב ראיה מדברי התוספות בב"מ דף יו"ד והטעם דבדבר שאפשר שתתבטל השליחות ממילא בטל השליחות וכל שבטל השליחות ממילא לא נתגרשה כלל דהא בעי שליחות זהו יסוד דבריו. ולפענ"ד כיון שזה רצה לעשות לגרש בע"כ ניהו דאריה דאיסורא דחרגמ"ה רביע עליה אבל מכל מקום הרי גילה דעתו שהוא רוצה בשליחותו וא"כ שוב הרי נעשה מאליו שליח כל שזה רוצה בכך. וראיה ברורה מהא דאמרו במס' קידושין ודלמא ארצויי ארצי קמיה הרי אף דלא עשאו שליח כלל מכל מקום כל שזה יודע שניחא ליה בזה נעשה שליח מעצמו והו"ל כזכי' וע"ש ברא"ש וא"כ כאן ניהו דמצד איסור אינו זכיה אבל כל מה שהרצה לעבור נעשה לו שליח מאיליו ואף דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא מהני וכתב הרא"ש בפ"ק דגיטין דהוא מטעם דאין לו כח לעשות שליח במקום דחב לאחרים והיינו דלא גלתה התורה כח השליחות במקום שחב לאחרים אמנם זה אם אין שליח לדבר עבירה כמ"ש הפ"י בטעמו אבל אם נימא דיש שליח לדבר עבירה לא פסק כח השליחות ואם כן גם כשלא עשה שליח שנעשה מאליו לא שייך לומר דהשליחות בטל כל שזה גילה דעתו דניחא ליה נעשה שלוחו מאליו אף דיש עברה בדבר נעשה שלוחו ואין ראיה מדברי התוספות דשם אזלינן אי אין שליח לדבר עבירה. והנה מהתוספות בלא"ה אין ראיה דבאמת בכל שליח לקידושין האריך הנוב"י סי' ס"ד דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. אבל באמת לפענ"ד לא קשה דשאני קידושין דאתתא לבי תרי לא חזיא ואי תהיה מקודשת לזה לא תהיה מקודשת לאחר וא"כ מה אולמא האי מהאי וכל שזה עשה שליח הוא בכלל אחר דעלמא ולמה לא יהיה שלוחו ושאני תופס לבעל חוב דהממון שייך לזה ולזה וזה תופס בשביל אחר אמרינן דלא מועיל אף דעשה שליח כמ"ש התוספות וזה ברור ולפי זה כאן דלזה אינה ראויה דאסורה לכהן ולעלמא שאינם כהנים מותרת שוב הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואדרבה לזה אינה ראויה ולכך לא חלו הקידושין וזה ברור כשמש. אמנם למ"ד אין שליח לד"ע דברי הנוב"י נכונים וכמ"ש בהגהות שלי שלא נדפסו עדיין על הנוב"י סי' ב' דכל דהוא עבירה פסק כח השליחות והתורה לא זכתה לעשות שליח בזה כמו בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ודו"ק. ובזה נסתר הרבה דברים מ"ש הנוב"י סי' ע"ה והנמשך שם ודו"ק:
797
798והנה שבתי וראיתי כי לפענ"ד יועיל שליחות בגט בע"כ ומטעם שכתבתי דעכ"פ איכא גילוי דעת שרוצה בזה וא"ל דהתורה לא זכתה לו שליחות בדבר עבירה דזה אינו דכל דיש לו כח שליחות אם היתה מתרצית התורה זכתה לו תורת שליחות שיכול לעשות שליח א"כ על גוף הגירושין יש לו תורת שליחות רק בע"כ אסור משום חרגמ"ה ובכה"ג שייך תורת שליחות ול"ד לעושה שליח לקדש אשה גרושה דע"ז לא שייך תורת שליחות דלקדש לו אשה זו אין לו כח שליחות ואף שיש לו כח לעשות שליח לקדש אשה המותרת מכל מקום בזו האשה אי אפשר לו לקדש ולא לעשות שליח אבל גט בע"כ הרי יש לו כח לגרש אשה זו בעצמה אם תתרצה ובכה"ג לא שייך שבטל כח השליחות כנלפענ"ד ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סי' קט"ז שגם הוא קיים דברי התוספות בתירוצם השני אבל שם שפיר כתב המהרי"ט ודו"ק שם וע"ש שכל מ"ש הש"ך בסי' שמ"ח לנגד הרש"ל האריך שם המהרי"ט ודו"ק שם וראיתי שם הרבה הערות שעלו במחשבה לפני וקדמני האדם הגדול. ובמה שכתבתי לחלק בין כהן ששלח לקדש אשה גרושה ובין גט בע"כ נסתרו הרבה קושיות שהגאון מוהר"י הורוויטץ ז"ל האריך להקשות על התוספות ולפמ"ש מקום יש בראש לחלק ודו"ק ותמצא. והנה בזה שכתבתי למעלה בביאור קושית התוספות דלמה במעילה זה נהנה וזה מתחייב אף דנפשו של אדם חותה מן האיסור וכתבתי דבמעילה זה חיובו שמעילה אינו רק בשוגג כעת נראה להמתיק הדבר דניהו דנפשו של אדם חותה מן האיסור אבל מכל מקום לא עדיף משלא כדרך הנאתו והרי מעילה חייב אף שלא כדרך הנאתו. ובזה אני אומר ליישב דברי רבינו מ"ש פ"ז מהלכות מעילה ה"ב ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה ובלבד שלא יתערב גם איסור אחר והקשה בנוב"י דהא איכא שליחות יד וטביחה וכבר קדמו המהרי"ט בחידושיו לקידושין דף מ"ג. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני שליחות יד וטביחה דלא שייך זה נהנה וזה מתחייב והרי גם שמאי מודה ורק משום דמעילה שאני דאף שלא כדרך הנאתו חייב ולא שייך שנפשו של אדם חותה מן האיסור וא"כ זה חידוש רק במעילה לבד. ובזה מבואר סברת הרמב"ם דכל שנתערב איסור אחר שוב שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכיון שנפשו של אדם חותה מן האיסור הרי לא נהנה ושלא כדרך הנאה בשאר איסורים פטור. ובזה מיושב קושית המשנה למלך פ"ג מהלכוה גזילה על הטור בסי' ש"נ ודו"ק:
798
799עוד נראה לי בטעם דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דניהו ששליח של אדם כמותו אבל לא יתכן לומר דיהיה כמותו ויתחייב המשלח דהרי השליח עדיף מהמשלח שהרי נהנה ואיך שייך שהמשלח יתחייב על הנאת השליח דהא לא הוה כמותו שהמשלח לא נהנה וא"ל דהו"ל כאלו נהנה המשלח דזה אינו דהרי במידי דממילא ל"ש שליחות כמ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב וא"כ אי אפשר לומר שהנאת השליח יהיה נחשב כאלו נהנה המשלח וא"כ לא שייך שיהיה כמותו דהשליח עדיף מהמשלח וזה ברור. ובזה ממילא מיושב קושית התוספות ממעילה דהרי במעילה אף שהוציא ע"י קוף חייב דעכ"פ ההקדש שינה והוציאו מרשות ההקדש כמבואר במעילה דף כ"א וא"כ מה בכך שזה לא נהנה הרי מכל מקום הוציא המעות או החפץ מרשות ההקדש וזה ברור. ומעתה יש לומר דזה טעמו של הרמב"ם דכל דנתערב איסור אחר ולענין האיסור אחר אי אפשר לומר דשלוחו של אדם כמותו דהרי השליח נהנה והמשלח לא נהנה וא"כ אי אפשר לומר דעשה בשליחתו והוא כמו המשלח דהרי אדרבא המשלח גרע וא"כ שוב בטל השליחות גם לענין איסור מעילה וזה שכתב הרמב"ם שהרי אין שליח לדבר עבירה בכל התורה כולה לבד ממעילה והיינו לענין זה נהנה וזה מתחייב וא"כ שוב לא שייך שליחות כל שזה נהנה ודו"ק: ובזה מיושב קושית המשנה למלך פ"ג מהלכות גניבה על הטור במ"ש לענין טביחה דבטביחה אף שנתערב איסור אחר הוה שלוחו כמותו ודו"ק היטב:
799
800נתתי לבי בענין אין שליח לדבר עבירה לבאר הדברים בדרך חדש לפענ"ד ע"פ מה דאמרו בגיטין דף ס"ג והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וכתב רש"י שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל משלחו ולומר לו עשיתי שליחותך ושליחות שאינו ראוי לחזור ולהגיד אינו שליחות ובגיטין דף כ"ד ע"א כתב רש"י שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר לו עשיתי שליחותך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור ע"ש ובתוס'. ולפ"ז אני אומר דלפענ"ד ענין אין שליח לדבר עבירה הוא כיון שהשליח לא נעשה שילך לחברו ולעשות שליחותו ורק שנעשה הוא בעל המעשה והוה כמי שנשתלח לעצמו וזה לא מקרי שליחות ואף ששלחו לעשות לו מעשה כמו שא"ל צא וקדש לי אשה גרושה מכל מקום כיון שיוכל לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וסברתי שלא ישמע לי א"כ נעשה השליח בעל המעשה ובטל השליחות קודם שחזר וגם לפמ"ש רש"י בדף ס"ג שכל שאינו ראוי לחזור אצל משלחו אינו שליחות וכאן כל שהמשלח סבר שלא ישמע לו א"כ אינו ראוי שיחזור ויאמר עשיתי שליחותך שגם הוא לא חשב שיעשה שליחותו ויכול להיות שהמשלח חזר בו טרם שבא השליח לומר עשיתי שליחותך א"כ בטל השליחות. וזה לפענ"ד הנ"מ בין אם בר חיובא או דאי בעי עביד דבחצר לא שייך לומר שאין ראוי לחזור ולהגיד שהרי כל שבע"כ עביד א"צ שיחזור ויאמר לו א"כ בכהאי גוונא לא שייך אין שליח לדבר עבירה אבל אם הטעם משום בר חיובא א"כ כאן שאינו בר חיובא ולא שייך לומר שסבר שלא ישמע לו כיון שאינו בר חיובא ושוב הוה שליחות גמורה ודו"ק. ובזה אני אומר דגם מה שחידש הנודע ביהודה דהמעשה בטל והוא מדברי התוספות בב"מ דף יו"ד ולפמ"ש נהפוך הוא דאדרבא כל שהמעשה קיים נעשה הוא בעל המעשה ולכך בטל השליחות וגם בשוגג תלוי בזה דכל שלא ידע ודאי לא שייך שליחות שהרי הוא נעשה בעל המעשה אבל אם הטעם הוא משום דלא שייך שיחזור ויאמר שעשה שליחותו כאן בודאי שייך זאת שהרי הוא לא ידע ובודאי היה יכול לומר עשיתי שליחותך. ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו אפילו לשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה מודה באומר צא ובעול את הערוה או אכול חלב דאין שליח לדבר עבירה דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב והיינו דשמאי ס"ל הטעם שלא חזרה שליחות משום דנעשה בעל המעשה ולפ"ז אם נימא דבטל המעשה א"כ לא נעשה בעל המעשה ולכך ס"ל יש שליח לדבר עבירה דלא נעשה הוא בעל המעשה דהרי היה המעשה בטל ואינו רק שלוחו של המשלח ולכך יש שליח לדבר עבירה וחוזר ואומר עשיתי שליחותך דמצד המעשה המעשה בטל אם נימא דאין שליח לדבר עבירה ולכך אמרינן דיש שליח לדבר עבירה ולפ"ז זהו בשאר שליחות אבל בזה ששלחו לבעול או לאכול חלב דבזה בודאי ל"ש לומר דלא נעשה בעל המעשה דהא הוא נהנה ואכל ואין לך בעל המעשה גדול מזה וא"כ לא שייך שליחות דהא אינו ראוי לחזור ולומר עשיתי שליחותך דהרי המעשה עשה הוא ושוב בודאי אין שליח לדבר עבירה. ובזה יש לישב קושית התוספות ממעילה ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא משום דלא שייך שיחזור ויאמר עשיתי שליחותך דהרי הוא נעשה בעל המעשה דהא נהנה ולפ"ז במעילה דאף ע"י קוף ומי שאינו שליח כלל כגון חש"ו וכדומה מכל מקום חייב במעילה א"כ בזה בודאי לא שייך שיחזור ויאמר עשיתי שליחותך ואפ"ה חייבו רחמנא א"כ בודאי בכה"ג הוה שליחות. ובזה יש לומר מה שכתב הרמב"ם גבי מעילה והוא שלא יתערב איסור אחר והיינו משום דבאמת במעילה הרי הוא נהנה והוה זה נהנה וזה מתחייב וא"כ ניתק משליחות ונעשה בעל המעשה רק במעילה לא שייך שיחזור ויאמר עשיתי שליחותך ואפ"ה חייבו רחמנא וגזירת הכתוב הוא דהרי גם ע"י חש"ו וקוף מעל השליח ולפ"ז כל שנתערב איסור אחר שוב צריך לחזור ולומר עשיתי שליחותך וכאן אינו ראוי שהרי הוסיף על השליחות וכל שבכה"ג לא גלתה התורה שא"צ שליחות דהוה שינוי בשליחות פשיטא דבכהאי גוונא הוה ניתק משליחות ובכה"ג ודאי אין שליחות לדבר עבירה. ובזה הן נסתר דברי המלמ"ל פרק ג' מהלכות גניבה מה שהקשה על הטור ולפמ"ש דוקא במעילה דהוה זה נהנה אבל בשליחות טביחה בכה"ג אף שנתערב איסור אחר כל שגלתה התורה דהוה שליח לדבר עבירה אף בכהאי גוונא שנתערב איסור אחר נעשה שליח לדבר עבירה ודו"ק. ובזה מיושב מה שכתב הרמב"ם שבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה זולת במעילה והדבר תמוה דהא גם טביחה ושליחות יד הוא כן וכבר תמה בזה המהרי"ט והנוב"י שם ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר כוונתו בכה"ג דזה נהנה לא מצינו דיש שליח לדבר עבירה רק במעילה דלא בעי תורת שליחות ועקצה"ח סי' רצ"ב ודו"ק:
800
801בהגיעי דרך למודי בעירובין דף ק' בתוס' ד"ה מתן וכו' שהקשו ליתי עשה ולדחי ל"ת דבל תוסיף וכתבו כיון דבא ע"י פשיעה לא דחי והתמוה מבוארת כאשר הקשו כל האחרונים דא"כ בהא דפריך בכתובות דף מ"ם וניתי עשה ונדחי לא תעשה הא התם ע"י פשיעה בא והנה כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי בפשיטות דשם העשה דולו תהיה לאשה הוא רק כשפשע זה שבא עליה ואמרה תורה שמחוייב לישא אותה וא"כ כל עיקר העשה הוא כשפשע והיאך שייך לומר שלא ידחה ע"י שפשע דהא עיקר החיוב הוא בא כשפשע ובלא"ה הרי התורה קנסה אותו שמחוייב לישאנה יען שבא עליה וא"כ כל שהיא רוצית לשאת אותו הוא מחוייב ובא העשה וא"ל דבא על ידי פשיעה אבל היא מה פשעה כל שאנסה ולמה תפסיד היא בשביל שזה פשע ובזה י"ל הא דמשני דאי בעי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל והקשו התוספות דבכיבוד אב ג"כ שייך לומר אי אמר לא בעינא ליתא לעשה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ניהו דיכולה לומר לא בעינא אבל מכל מקום כשהיא רוצית יש העשה ויכול לדחות רק דכאן באמת בא ע"י פשיעה ועיקר הוא בשביל שהיא לא תפסיד וכיון שעיקר הוא בשבילה לכך אמרינן אי בעי אמרה לא בעינא והיינו דכל דבידה לדחות שפיר לא דחי דמצדו בודאי אין כאן עשה משא"כ בכיבוד דכל שרצון האב חייב בכיבודו יש עשה על הבן ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית המהרמב"ח ביומא דף פ"ו במ"ש בספר אהבת עולם דכל דליכא עשה גבי דידיה ל"ש דעשה דוחה לא תעשה והקשה מה פריך וליתי עשה ולדחי ל"ת דהא לגבי דידה ליכא מ"ע. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהתורה אמרה ולו תהיה לאשה ועיקר הוא בשבילה פשיטא דדחי אף דלגבי דידה ליכא עשה הא עיקר קנס שקנסה התורה היא בשבילה ובזה באמת מבואר תירוץ הש"ס דכל דאמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ודו"ק. והנה השעה"מ הקשה דא"כ גבי יקדש דפריך הש"ס בזבחים דף צ"ז דליתי עשה ולדחי ל"ת הא גם כן בא ע"י פשיעה והיא קושיא גדולה. ולפענ"ד נראה דשם מיירי בחצי זית פיגול וחצי זית היתר ובקדשים היתר מצטרף לאיסור ולפ"ז ניהו דבא ע"י פשיעה אבל אותו החצי זית של היתר שנפסל ע"י שנבלע בהבשר פסול אמאי יפסול דניהו דהוא פשע אבל אותו חצי זית היתר למה יפסול ואף דהוא פשע אבל החתיכת היתר לא פשע ולמה יפסול וז"ש רש"י אמאי תפסול בשביל האי פורתא והיינו דאיך יש כח ביד האי פורתא לאסור החצי זית היתר ולא שייך לומר היאך מצטרף לאיסור דבאמת מצד עצמו אין איסור דחצי זית הוא ורק בשביל פשיעתו של זה לא מצי לדחות אבל מכל מקום למה יש כח ביד הפסול לפסול הכשר שיש עשה ועכ"פ היתר מצטרף לאיסור לא שייך גבה וכיון שנשאר רק חצי זית פסול שוב עשה דוחה ל"ת ואף דפשע בזה שאין כאן רק חצי שיעור שיהיה יוכל לאסור הכשר ולומר דהיתר מצטרף לאיסור בודאי לא אמרינן וכיון דבחצי זית ליכא ל"ת ואינו רק איסור בעלמא בזה פשיטא שאלים עשה דחצי זית היתר שלא תפסול על ידי החצי זית איסור וז"ש רש"י אמאי תפסול בשביל האי פורתא ודו"ק:
801
802עוד יש לי לומר דהקושיא קאי על הא דאמר יכול נגע במקצתו יהא כולה פסולה ת"ל יגע הנוגע פסול וע"ז מקשה למה לי קרא דיגע תיפוק ליה דמה שלא נגע ולא פשע על זה ודאי קשה דליתי עשה ולדחי לא תעשה וזה שכתב רש"י אמאי תפסל משום האי פורתא והיינו דעכ"פ מה שלא נגע ליתי עשה ולדחי לא תעשה ודו"ק. עוד נראה לי בישוב הקושיא דהנה כבר נודע מה שכתב המהרש"א בפסחים דף מ"ה דחצי שיעור ע"י תערובות אף ר"י מודה דאין בו איסור ועיין פליתי סי' ק"ט ובחבורי יד שאול סי' רל"ח הארכתי בטעם הדבר ולפ"ז כאן דאין כאן רק חצי זית איסור א"כ מצד האיסור כיון שנבלע בהיתר ליכא איסור רק מצד דהיתר מצטרף לאיסור ולפ"ז ההיתר בודאי יש בו עשה ורק דנבלע בו איסור א"כ ע"ז שפיר מקשה דליתי עשה ולדחי לא תעשה דא"ל דבא ע"י פשיעה הא זה רק למה שיצטרך לאכול האיסור אבל כיון דהאיסור נבלע והוא ח"ש ליכא איסור רק דהיתר מצטרף לאיסור והוה זית הא ההיתר בודאי יש בו עשה ודחי הל"ת דעכ"פ ההיתר לא יצטרף וזה ברור כשמש. ובזה מדוקדק מה שכתב רש"י דהקושיא היא אמאי תפסל משום האי פורתא ולא נודע הכוונה אף אם יהיה רב מכל מקום העשה דוחה הל"ת. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הקושיא כיון דאינו רק פורתא ומצד האיסור ליכא דהוה חצי שיעור ע"י תערובות ורק דהיתר מצטרף לאיסור בזה שפיר העשה דוחה להל"ת וכמ"ש. ובזה מיושב מה שפירש רש"י דהכוונה היא משום היתר מצטרף לאיסור לא משום טעם כעיקר ולכאורה למה נ"מ בין כך ובין כך שפיר ממעט מקרא ולפמ"ש אתי שפיר דאם מטעם טעם כעיקר יהיה בו כזית ומותר שוב לא מקשה הש"ס כלום וכמ"ש דהא בא ע"י פשיעה. והנה בהא דאמר רב אשי יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומשמע דלא ס"ל הך דאמר רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ואם כן למה לי עשה דיקדש וע"כ דלא ס"ל כן וקשה דא"כ מה משני רב אשי הא דמייתי רבא ראיה מעצם לא תשברו בו דליתי עשה ולדחי ל"ת וכבר האריך בזה השעה"מ הלכות נדרים שם. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בשבירת עצמות ליכא משום מלאכה ובתלוש ליכא משום שבירה ויכול לשבור עצמות בשבת וי"ט. אמנם בהא דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו לכאורה היה נראה לי דכאן כיון דהתורה אסרתו אותה השבירה ממילא נחשב למלאכה האסורה וחילא דילי ממה שכתב רש"י בביצה דף כ"ז דכל דהתורה אחשבה למלאכה דכתיב באש תשרף שוב אף כל דבר שעושה בו לזרוק לכלבים וכדומה נחשב למלאכה וא"כ כאן ג"כ כיון דהתורה אסרה השבירה שוב נחשב למלאכה ושוב הו"ל ככל מלאכות האסורות ביו"ט כנלפענ"ד דבר חדש ולפ"ז שוב יקשה מה מקשה וליתי עשה ולדחי לא תעשה דהא יש שתי ל"ת ועשה והנה מצד דהוה שתי ל"ת אף דאין עשה דוחה שתי ל"ת כדמשמע בנזיר דף נ"ח יש לומר כיון דעיקרו בא משום הלא תעשה דלא תשברו העשה דוחה אך הא הוה גם עשה דשביתה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. אמנם המעיין בפסחים פ"ג יראה דר"א הוא דחידש דיו"ט עשה ול"ת וכל האמוראים לא ס"ל כן ועיין תוספות שם שהאריכו אי רבא ס"ל הך דר"א וא"כ לר"א ל"ק מעצם לא תשברו בו ול"ק רק מהך דיקדש ושפיר הוצרך לחדש דיקדש עשה הוא ולא ס"ל הך דרבא דל"ת שבמקדש אינו דוחה וזה ברור ודו"ק:
802
803והנה השער המלך הקשה שם דא"כ היכי קאמר בפסחים דף מ"ה מצריך צריכי וצ"ע מאי צריכי והא אי לא כתיב בחטאת הוה מצי למילף מנזיר ומה קשה הא בחטאת מצריך צריכי דאי לא הוה אמינא דליתי עשה ולדחי לא תעשה לר"א דס"ל משום יקדש ובאמת אף לפמ"ש קשה דשם קאי הקושיא לרב אשי ולפמ"ש למעלה אתי שפיר דלהס"ד דחטאת היינו בטעם כעיקר שוב לא שייך עשה דוחה ל"ת דהא הוה ע"י פשיעה וזה שאמרו רבנן דחטאת להיתר מצטרף לאיסור ושוב צריך באמת יקדש לר"א ודו"ק היטב ועיין בהג"ה בזבחים שם שהקשו על רש"י דחטאת קאי לטעם כעיקר ולא הבינותי דבפסחים מוקמא דחטאת להיתר מצטרף לאיסור וכ"כ רש"י בפסחים שם ורש"י בחולין דף צ"ט קאי אליבא דרבא דלא ס"ל טעם כעיקר ואסמכתא בעלמא הוא אבל חטאת הוא בהיתר מצטרף לאיסור ודו"ק:
803
804ענין עד אחד בשבועות השותפין שטענו שפטרו בתחלת השותפות:
804
805נשאלתי אור לי"ד אדר תענית אסתר שנת תרכ"ג מהחריף מוה' בצלאל מקאזווע בשותפין שיש לאחד מהשותפין ע"א שפטרו משותפות אם נאמן העד לפטרו משבועת השותפות. ולכאורה השבתי בפשיטות דודאי יוכל לפטרו דשייך גם כאן הטעם של הרא"ש דהשתא דיכול לחייב שבועה מכ"ש לפטור מהשבועה ואף שיכול להיות שזה השותף אינו מוחזק מכל מקום עכ"פ לא גרע ממה שיכול לחייב שבועה מכ"ש לפטור מהשבועה. מיהו יש לומר דכאן דמתחלת השותפות התנו כן אפשר דהוה כמו שבא לממון דבשלמא כשאירע שנתחייב שבועה והוא עד לפוטרו לא בא על ממון אבל בתחלת השותפות כשפטרו הוה כבא לממון והרי במחוייב שבועה וא"י לשבע משלם דעת הש"ך דא"י לפטור מיהו גם שם חולק הקצה"ח מכ"ש כאן. והנה ראיתי בקצה"ח סי' צ"ג ס"ק ד' דחידש דאם טוען דתנאי היה בינינו שאפטור משבועת השותפין דנאמן וא"צ מיגו ולפ"ז מכ"ש דעד אחד נאמן אמנם בנתיבות כתב בפשיטות דליתא ולא כתב שום טעם ודבריו נראין דאיך אפשר דיהיה נאמן א"כ בטל כל שבועת השותפות וגם אין דרך שיאמין לו בלי שבועה. אמנם זה נראה לי דאף להקצה"ח שנאמן זה דווקא כשתבעו שבועת השותפות בשמא אבל כשטענו אח"כ טענת ברי ודאי אינו נאמן והטעם דיכול לומר כי האמנתיך דוקא על טענת הספק לא היית חשוד בעיני ע"ז אבל על טענת ברי לא האמנתיך וכעין זה כתב הב"ח באהע"ז סי' צ"ח והח"מ ס"ק ה' מביאו וה"ה בזה כנלפענ"ד אבל עד א' ודאי נאמן כשטענו אח"כ בשמא ואינו בא לממון דגם כעת אינו טוען רק שמא אבל בטענת ברי נראה לפענ"ד דהפטור ל"מ דאז לא היה רק על שמא וכמ"ש ודו"ק. איברא דדברי הב"ח תמוהין דהרי פטרה אף מטענת פוגמת שטוען ברי וכמ"ש הח"מ שם להשיג על הב"ח. אך לפענ"ד סברת הב"ח הוא כך דבטענת צררי או אפטרופוס נוכל לומר דלא פטרה רק אז שהיה לו ספק אם תהיה נהנית ותטול צררי אבל לא כשטוען אח"כ ברי אבל בפוגמת שמתחלה פטרה כשתפגום כתובתה והיינו כשהוא יפרע לה יותר והיא תפגום א"כ מתחלה נכנס בזה לפטור אף כשיטעון ברי דבשלמא אפוטרופוס או צררי זה לא יוכל לידע בודאי אבל פוגמת ודאי יהיה טענת ברי ואפ"ה פטרה ע"כ שנכנס בזה ולכך מועיל הפיטור אף כשטוען ברי. ובזה יש לומר דלכך כשמכרה צריכה לשבע משום שיש נ"מ לענין טענת ברי אף שרצה לפטרה היינו כשיגיע לה המעות יוכל לומר דנכנס בזה ועכ"פ יהיה המעות שלה ומגיע לו הפירות עכ"פ אבל כשמכרה ויגיע לאחרים על זה לא נכנס בהפטור ובזה אתי שפיר הכל. ועכ"פ בנדון דידן ודאי דהדבר נכון וכמ"ש וגם הקצה"ח מודה בזה. מיהו גוף דברי הקצה"ח תמוהים כמ"ש וגם דא"כ לאחר שחלקו מהשותפות למה לא יהיה נאמן במגו דתנאי היה בינינו וע"כ הדבר ברור דלתנהו לדברי הקצה"ח וכמ"ש בנתיבות
805
806ראיתי לשארי ובשרי הגאון בעל מקור חיים סי' תמ"ז ס"ק ח' שסתר ראיית הר"ן שהביא ראיה מצמר גמלים וצמר רחלים כל שנתערב מקודם אינו חוזר ונאסר ומזה מביא ראיה דגם בפסח אינו חוזר וניעור ע"ז כתב המקור חיים דאינו ראיה דכל הטעם דצמר אינו בטל בפשתן כתבו התוספות והפוסקים ביו"ד סי' רצ"ט כיון דשניהם היתר ועל ידי תערובתן נאסר כך עשה המרובה כמו המועט ואין כאן ביטול. ומעתה כל שיש כאן דבר אחר דהיינו צמר גמלים לבטל הצמר רחלים מה"ת לא יתבטל דאמרינן סליק הפשתן וצמר רחלים מבטלין ובשעה שמתחיל האיסור דהיינו בשעת טוויה אתי צמר גמלים ומבטלין לו משא"כ בחמץ כיון דקודם פסח לא נתבטל דהיתר הוא ובפסח לא מהני ביטול דהא במשהו הוא ע"ש. ונפלאתי מאוד ע"ז דהיאך שייך ביטול בדבר שאינו נותן טעם וכמ"ש בתוס' ורא"ש דוקא בבב"ח דהוי בנתינת טעם שייך ביטול משא"כ בכלאים ל"ש ביטול דשניהם היתר ומתחברים יחד נאסרו וא"כ איך שייך ביטול ומכ"ש שלא שייך לומר סליק. וראיה דגדולה מזו כתב המהרש"ל הובא בט"ז וש"ך יו"ד סי' צ"ח דבמין במינו וא"מ לא שייך ביטול הא סוף סוף נותן טעם בשאינו מינו ומכ"ש בדבר שאינו תלוי בנתינת טעם כלל לא שייך לומר סליק. הן אמת דאין טעם במ"ש הרמב"ם ובטור סי' רצ"ט שאם היה רוב עם הגמלים מותר לערבן בפשתן מפני שצורת הכל צורת צ"ג ס"ס לא שייך ביטול בכלאים וכמ"ש כמו שצווח הראב"ד עמ"ש הרמב"ם אח"כ דאם אדם נתערב לו צמר ופשתן מביא מין אחר ומערבו עמהן ומבטל דאיך שייך ביטול בכלאים ועם כל האריכות של הט"ז שם דכשמערב מין אחר מודה הראב"ד מ"מ איך שייך ביטול בדבר ששניהם היתר והתחברם נאסר ולא תלוי בנתינת טעם ואיך יתבטל. ולפענ"ד היה נראה דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' והרא"ש וס"ל דגם בכלאים שייך ענין ביטול רק דאסרו מפני מראית העין דהרואה לא ידע שיש שם רוב ולכך כתב הרמב"ם כיון שצורת הכל צורת צמר גמלים לא שייך מראית עין וניכר הצורה שהוא של גמלים שייך ביטול. אך גם זה לא נוח לי דהרי סברת הראב"ד היא נכונה דהיאך שייך ביטול בדבר שאין בו נו"ט. אמנם נראה דסברת הרמב"ם היא כך דכל הטעם דלא שייך ביטול כיון ששניהם היתר והתחברות אוסר איך שייך לבטל המועט במרובה דדוקא שהמועט הוא איסור תוכל לומר שבטל ברוב אבל כל ששניהם היתר וההתחברות אוסר כך הוא המועט כמו המרובה ומה מועיל שיש מרובה דלמא המרובה הוא האיסור דהא המרובה הוא אסור כמו המועט ומה חשיבות יש בהמרובה שתאמר שהמועט בטל בו ולפ"ז זהו דוקא בצמר ופשתים אבל כ"ז שיש צמר גמלים עמהן א"כ יש להצמר של רחלים ג"כ חשיבות שהרי יש בהצמר צמר של היתר לבדו דהיינו צמר גמלים אמרינן דהצמר הוא המרובה והפשתן בטל בו שהרי הפשתן הוא באמת מועט נגד שני הצמרים שייך ביטול וזה ברור ועיין במ"ג סי' ט"ו מה שכתבנו בזה וגם שם לא נתברר הדבר ובמה שכתבתי כעת אתי שפיר. ומעתה יפה כתב הר"ן דע"כ לא אמרינן חוזר וניעור דאי נימא חוזר וניעור לא שייך לומר סליק דהא לא שייך ביטול בזה וע"כ דכל שנתערב כבר צמר גמלים וצמר רחלים לא חל האיסור בפשתים דהרי הצמר הוא מרובה והוא היתר ואיסור ושייך לומר דהפשתן בטל בזה כנלפענ"ד:
806
807לחכם אחד בן הרב הגדול אבד"ק פשווערסק:
807
808מה שהקשה בהא דאמרו בב"מ דף יו"ד אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דלאו בני חיובא ננהו ה"נ דמחייב שולחן וע"ז תמה דאטו בשביל דלאו בני תשלומין הם לא מוזהרין על לא תגנובו ולא שייך בהו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והיא תימה גדולה. והנראה בזה ע"פ מה שחידש הפני יהושע בב"מ דף ס"א ע"ב בהא דאמר ר' יוחנן דכל דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם היינו דוקא היכא שהלאו אינו מחמת הפקעת ממון חבירו כגון מוציא שם רע ועדים זוממין וכדומה אבל כל שיש הפקעת ממון חברו ממונא משלם דהו"ל כגזל דגלי קרא בהדיא דממונא משלם והשיב את הגזילה וכן הוא מצד הסברא דאטו משום מלקות של זה מפקיע ממונו של זה שהוא ממון גמור ע"ש שהאריך וכ"כ בספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין. וראיתי בספר אחד שהקשה מתוס' מכות דף ט"ז ובאמת הפ"י הקשה בעצמו כן בחידושיו למכות ומה שהקשה מירושלמי ישבתי בחידושי באורך ואכ"מ ובאמת שכעין זה כתבו התוספות בכתובות דף ל"ב לעולא דל"ש אתגורי מתגר דחס רחמנא על ממונו של נחבל ועכ"פ סברת הגאונים האלו נכונה דבכה"ג לא שייך מלקות כלל ולפ"ז זהו דפריך דכל דלאו בני חיובא נינהו א"כ יש לומר דבזה בודאי מהראוי להתחייב המשלח דהאשה ועבד לאו בני חיובא נינהו דמה נחייבם מלקות לא שייך כל דאיכא הפקעת ממון של זה וא"כ שוב לאו בני חיובא יהיו כלל ולכך מהראוי לחייב שולחם דאז ישלמו ממון ואף דשייך דברי הרב ודברי התלמיד הא חזינן דהתורה רצתה בלאו דלא תגנובו דישלמו ממון אף דבכל מקום מלקי לקי וא"כ כאן דלא שייך ממון ומלקות ג"כ לא מועיל בזה מהראוי שיתחייב שולחם ממון וע"ז משני דמכל מקום ב"ח הם רק דהשתא לית להו לשלומי א"כ ליכא ביטול הכוונה דעכ"פ ישלמו אח"כ ושוב הדרינן לכללא דאין שליח לדבר עבירה דשייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אמנם אי קשיא הא קשיא דמה מקשה דלאו בני חיובא נינהו ופירש"י משום דתנן הם שחבלו באחרים פטורים והא כל הטעם הוא דפגיעתן רעה דלית להו לשלומי ואכתי קשה דהא בגזל יש שתי ענינים תשלומין היכא דליתא הגזילה בעינא והיכא דאיתא מחוייבין להחזיר הגזילה בעין וא"כ הגזילה בעין יש להם לשלם ולמה לא הוו בני חיובא דהא הגזילה מה שהוא בעין מחוייבין להחזיר וא"כ שוב הוו בני חיובא והיא קושיא גדולה לפענ"ד. והנראה בזה כיון דגנב וגזלן הוה ברשותו של הגנב והגזלן ואוקמא רחמנא ברשותם להתחייב באונסין וכדאמרו בסנהדרין דף ע"ב ניהו דכי איתא בעינא מחוייבין להשיב אבל כל דאמר לאשה ועבד צאו וגנבו לי שוב מה שקנה העבד קנה רבו וכן בעל באשתו וא"כ שוב הוה כליתא בעינא דהבעל והאדון קנו הדברים והוה יאוש ושינוי רשות ושוב לא נתחייבו רק דמים ודמים אין להם לאשה ועבד ואף דשינוי רשות בע"כ לא הוה שינוי רשות כאן דאמר צאו וגנבו לי א"כ נתנו להבעל והאדון מרצונם והם זיכו להבעל והאדון שוב הוה יאוש ושינוי רשות ואינם חייבים רק דמים וז"ב ודו"ק. שוב מצאתי בשו"ת נודע ביהודה סי' ע"ה שהקשה קושית מעלתו ומ"ש שם דאינו בר חיובא לממון רק מלקות ואינו ב"ח כמו המשלח וזה מקרי לאו בר חיובא דבריו תמוהים דמלבד דבגזל וגניבה כל שיש הפקעת ממון לא שייך מלקות כלל כמ"ש הפ"י ועשרה מאמרות הנ"ל אף גם דבאמת בחזרת הגזילה מחוייבין המשלח והשליח ויקשה קושיתי וע"כ כמ"ש הוא המחוור והן נסתר מחמתו ראיות הנו"ב שם ודו"ק ועיין ש"ך סי' רצ"ב ס"ק ד' מ"ש בזה ולפמ"ש יש לסתור דבריו דבאמת מ"ש דהוה ב"ח רק דהשתא לית ליה לשלומי מזה מוכיח דאף דאין לו לשלם פטור המשלח באמת זה מטעם דשייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אבל בשליחות יד דלא מחייב ממון שוב חייב השליח כשיש לו לשלם והרבה יש לדבר בזה ואכ"מ. והנה בגוף הענין דאמרו בקידושין דאין שליח לדבר עבירה מטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומטעם שסבור שלא ישמע לו והוא תמוה דמנ"ל סברא זו שיהיה כל כך פשוטה ובריטב"א שם כתב דאינו מטעם זה רק דהוא דינא דאורייתא. ולפענ"ד הסברא דהנה כבר נודע מה דאמרו בגיטין דף ס"ז דדיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי נמצא דדיבור הוא ענין קל על האדם לדבר משיעשה מעשה ולפ"ז זה שאמר לשולחו שיעשה עבירה זה נקל לו לאדם משיעשה המעשה הוא בעצמו רק לפמ"ש התוספות בגיטין שם דדיבור שיבא עי"ז מעשה זה חשיב דיבור דאית ביה מעשה ולפ"ז בדיבור שצוה לשליח אפשר דחשיב דיבור דאית ביה מעשה כיון דידע שזה יעשה מעשה על ידו אמנם כשיש סברא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וסבר שלא ישמע לו א"כ לא נשאר רק דיבור גרידא ודיבור גרידא לא חשיב מעשה ולכך אין שליח לדבר עבירה. ובזה נראה במה דמבואר בסימן שפ"ח דאם שוכר לשליח ודאי הוה שליח לדבר עבירה וע"ש הטעם ולפמ"ש הטעם פשוט דכל ששוכר הוה מעשה ובמעשה ודאי הוה שליח לדבר עבירה. ובזה נראה לפענ"ד דלכך בטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה דהא שם עביד מעשה במה שמכר וטביחה ומכירה הוקש להם מקרא דטבחו ומכרו או מדכתיב או ותחת ושליחות יד דחייב ע"י שליח הוא משום דכתיב על כל דבר פשע וא"כ בדיבור לחוד מחייב והדיבור חשוב כמעשה דהתורה אחשביה לדיבור שיהיה כמעשה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש הרמב"ם פ"ז ממעילה שלא מצינו בכל התורה שליח לדבר עבירה לבד ממעילה ותמה בחידושי מהרי"ט בקידושין שם דהרי מצינו גם בשליחות יד ובטביחה ומכירה שלד"ע ולפמ"ש אתי שפיר דשם ניחא דשליחות יד רחמנא אחשביה למעשה הדיבור לבד ומכירה הוה מעשה וטביחה הוקש למכירה ונמצא מהראוי שיהיה שליח לדבר עבירה אבל מעילה דליכא רק דיבור ואפ"ה חשוב שליח לדבר עבירה ולכך כתב שלא מצינו בכל התורה כלה שלד"ע לבד במעילה והיינו בדיבור בעלמא ושם ע"כ כמ"ש הריטב"א דגזירת הכתוב הוא דאין שליח לדבר עבירה. ובזה נראה לפע"ד הטעם מ"ש הרמב"ם ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר דבאמת דיבורא מקרי ואמר וחידוש הוא דחידש רחמנא שיתחייב על הדיבור בעלמא ולכך כל שנתערב עמו דבר אחר שוב בודאי לא הוה רק דיבור בעלמא ובודאי לא חשיב הדיבור מעשה שהרי אינו ברור שיעשה מעשה ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וז"ב. ובזה מיושב מה שכתב הטור סי' ש"נ עשה שליח לשחוט בשבת ותמה המשנה למלך פ"ג מהלכות גניבה דכל שעשה שליח לשחוט בשבת הרי נתערב דבר אחר עמו ולפמ"ש אתי שפיר דטביחה דהוקש למכירה א"כ מקרי מעשה ולא דיבור בעלמא א"כ בכה"ג אף שנתערב איסור אחר יש שליח לדבר עבירה וכמ"ש. עוד יש לומר דבאמת מעילה שאני דהוה שוגג ולא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ כל שנתערב איסור אחר אין שליח לדבר עבירה והטעם דבאמת מהראוי לומר דבשוגג יהיה שליח לדבר עבירה משום דלא ידע ורק דהריטב"א כתב דאדרבא דבטל השליחות דאילו ידע לא הוה עושה ולפ"ז ניהו דמעילה כל עיקרו לא הוה רק בשוגג ולא בטל השליחות אבל כל שנתערב איסור אחר בטל השליחות אבל בטביחה דהוא במזיד ולא נתבטל השליחות א"כ אף שנתערב איסור אחר ג"כ לא בטל השליחות ועיין שו"ת נוב"י שם והנמשך ולפמ"ש יש לבנות ולסתור ואכ"מ:
808
809מה שלמדתי ע"פ העבר ברמב"ם הלכות קרבן פסח הלכה ט"ז חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפילו בדבר שאין בו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא. ובראותי כן תמהתי דמה שכתב דאיסור שבות במקדש היתר הוא לא ידעתי מהיכן יצא לו זאת דהרי הא דאין שבות במקדש מבואר בשבת דף כ' דאי משום דכהנים זריזין הם ומהאי טעמא כתב הכ"מ פ"ח מהלכות בית הבחירה הלכה י"ב דכל שאפשר בנירות הדולקים בע"ש אסור לעשות בשבת וא"נ דהיתר הרי אמרו ביומא דף וא"ו דלמאן דאמר טומאה הותרה אף דיש כהנים טהורים מותר לעשות ע"י טמאים וע"כ דהא דאין שבות במקדש הוא רק משום דכהנים זריזין הם ולא יבואו לכלל איסור אבל לא שהיתר גמור הוא. ולכאורה רציתי לומר עפ"י מה שחילק הריב"ש בין השבותין דיש שבות שאינו בעצם איסור רק שיש חשש שמא יבא לידי איסור וזה אין שבות במקדש אבל בשבות שיש איסור שבות מדרבנן בעצם הדבר בזה שייך שבות במקדש. ואני המתקתי הדברים כיון דהטעם דאין שבות במקדש מפני שהכהנים זריזין הם וזה שייך דוקא בשבות שאין בעצם איסור רק שיש חשש שמא יבא לידי איסור שייך לומר שהכהנים זריזין הם ולא יבואו לידי איסור אבל בשבות שהוא בעצם איסור מה מועיל שהכהנים זריזין הם סוף סוף עושה איסור דרבנן וזה יש לחלק בשבות שאינו רק חשש שמא יבא לידי איסור בזה שייך לומר דהשבות הוא היתר שהוא בעצם היתר וכל שהכהנים זריזין ולא יבואו לידי איסור הוא היתר אבל כל שהשבות הוא בעצם איסור לא שייך היתר רק דחוייה וכל שאפשר לעשות בהיתר צריך לעשות. ובזה היה מקום ליישב קושית המלמ"ל פ"ח מהלכות בחירה שם וגם קושית הלח"מ פ"א מהלכות קרבן פסח הלכה י"ח ולא נפניתי לברר היטב ע"כ לא רשמתי רק הערה בעלמא:
809
810בר"ה דף כ"ה ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה וקבלן ר"ג א"ר דוסא עדי שקר הן א"ל ר' יהושע רואה אני את דבריך. ראיתי בספר אחד נקרא הר המור שנדפס מחדש מאחר שהעידו עדים שראו בזמנו ומסתמא קדשו תיכף וא"כ הרי אמרו אתם אפילו מוטעין והוא מקודש ור"י ג"כ ס"ל כן דהרי ר"ע אמר לו למדתינו רבינו אתם אפילו שוגגין ואפילו מוטעין. ולפענ"ד נראה עפ"י מה שכתב בשו"ת מוהר"ם אלשיך לענין פשרה בטעות דדוקא אם טעה מעצמו אבל אם אחר מטעה אותו לא ע"ש וא"כ גם כאן סבר ר"י דאתם אפילו מוטעים היינו כשהב"ד בעצמו טעו בדין ובחשבון וכדומה אבל כשהעדים הטעו אותן לא ור"ע הודה לו שאפילו כשהעדים הטעו אותם גם כן מתקדש החדש וז"ש לו ר"ע יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר"ג עשה וכו' אשר תקראו אתם ולכאורה מה חידש ר"ע מה שהורה אתם אפילו מוטעין ולפמ"ש אתי שפיר דהורה אף שהעדים הטעו אותן ג"כ מה שעשה עשוי וזה שכתב רש"י בש"ס שם אתם אפילו מוטעין ע"י עדי שקר ולכאורה למה צריך רש"י לפרש ובכלל מוטעין כל טעות שיהיה ולפמ"ש אתי שפיר ור"ד הורה שאם טעו מעצמם בכל ענין אין לדון אחר ב"ד של ר"ג ודו"ק:
810
811להרב המופלג מוה' טובי' דוב מק"ק טשעריטץ:
811
812מכתבו הגיעני תמול וע"ד שאלתו ראובן ושמעון היו שותפין בגראלני ולוי היה נאמן שלהם לדעת כמה סך תפוחי אדמה שנתן ראובן להגראלנע אבל אינו מוטל עליו להשגיח בכמה הוא חושב התפוחי אדמה שנתן לגראלנע והנה ראובן חשב על חד תלת דמי שויה וכן התבואה והשחת שנתן חשב הרבה יותר מדמי שויה אבל אינו ממונה ע"ז והנאמן ידע שחשב הרבה יותר וגנב מהשותף השני והנה רצה השותף השני דהיינו שמעון לקחת מהסך המעות שיש ביד הנאמן מעות השותפות ולקח ערך ג' מאות ר"כ וביקש מהנאמן שלא יגלה זאת לראובן והנאמן צווח כי זאת אסור לו לאשר ע"ז התמנה להיות נאמן ומה שיש לו לשמעון על ראובן יבוא עמו לדין וע"ז באו לדין הנאמן עם שמעון אם רשאי לעשות כן ומעלתו האריך דהנאמן אסור לו לעשות כן ויקוב הדין את ההר ובזה ודאי יפה כתב אך אם השותף השני רשאי לעשות כן בסתר שגם הנאמן לא ידע בזה כתב מעלתו דאף דאמרו בברכות דף ה' בתר גנבא גנוב וטעמא טעים זה אפשר אינו רק למדת חסידות שהרי לא ציין ע"ז והרי"ף והרמב"ם והש"ע לא הזכירו זאת. ומה דפשיטא ליה מבעיא לי שהרי לכאורה זה ש"ס מפורש בב"ק דף כ"ז בן בג בג אומר אל הכנס לחצר חבירך שלא ברשות לגנוב את שלך בסתר אלא שבור את שיניו וכו' הרי מבואר הדין ואף דמסיק שם דבן בג בג יחידאה הוא וקי"ל דעביד איניש דינא לנפשיה כר"נ מכל מקום עדיין יש להסתפק דהרי במרדכי פרק המניח אמר דדוקא בחפץ מבורר הוא דיכול לעשות דין לנפשיה אבל במה שזקף במלוה והוא יקח דבר אחר ולא זה שגנב אסור ע"ש מ"ש בשם רבינו קלונימוס שהביא הך דגנבא גניב וטעמ' טעים וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' ד' א"כ מבואר דדבר אחר אסור ליקח בסתר. אך מה שיש להסתפק בזה אי דוקא גזילה מותר לקחת והיינו מה שהתחיל המרדכי ברישא דהוא חפץ מבורר וכל דאיתא בעינא הוא שלו אבל כל שנזקף בהלואה הוא אסור או דילמא דוקא דבר שאינו שלו הוא דאסור כמ"ש בסיפא דהיינו ר"ה שלקח זמורות אחרות אבל אם מגיע לחברו מעות מותר לקחת מעות אחר דהיינו הך דמה נ"מ בזה זוזי כזוזי. איברא דמדברי הש"ך בחו"מ סי' נ"ה ס"ק ב' במ"ש לענין תיקו דאם הדיין הורה להוציא ממון מה שעשה עשה כיון דעביד אינש דינא לנפשיה יכול הדיין לפסוק כן כיון דאם תפס מהני ע"ש. ולכאורה מה שייך עביד אינש דינא לנפשיה דהא אינו חפץ מבורר וע"כ דכל שהוא ממון זוזי כזוזי. הן אמת דדברי הש"ך תמוהים כמ"ש התומים שם דניהו דאם תפס לא מפקינן מיניה אבל איך יכול הדיין לעשות דינא לנפשיה. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה במ"ק דף י"ז אמרו דצורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במלתא דפסיקא ליה ורש"י פירש לענין ממון והרא"ש חולק עליו. ולכאורה הא כל אדם יכול לעשות דינא לנפשיה דקיי"ל כר"נ ומה חדש רב יוסף וע"כ דצורבא מרבנן יש לו כח יותר ואף בחפץ שאינו מבורר וכן נראה מדברי מהר"ם מריזבורג הובא בהגהת ש"ע חו"מ סי' ד' דת"ח נקרא מוחזק אף נגד רבים וכפי הנראה הוציא זה משם וכן נראה מהציון שציין בעל עין משפט במ"ק שם ולפ"ז אף לשיטת הרא"ש דפירש דלא קאי לענין ממון מכל מקום זה לגבי עצמו אבל הדיין שדן והוציא ממון בתיקו פשיטא דדינו דין דהרי הבע"ד אי תפס לא מפקינן ממונא מכ"ש הדיין דעכ"פ צורבא מרבנן מקרי ובפרט בדבר שאינו נוגע דיכול להוציא ממון במילתא דפסיקא ליה כנלפענ"ד בכוונת הש"ך ומיושב קושית התומים ולפ"ז אין ראיה מהש"ך דשאני דיין דאף בחפץ שאינו מבורר יכול לעשות דין במלתא דפסיקא ליה אבל בשאר דברים כל שאינו חפץ מבורר וגזילה דחוזרת בעין אינו יכול לעשות דינא לנפשיה ועיין בטור סימן ע"ה בב"י גבי יש לי בידך כנגדו ותמצא דאינו יכול לעשות דין לנפשיה וזה גובה וזה גובה ומיהו בדבר דידוע דהוא מהשותפות והיה ראה יכול לשבע ויוציא מיד המוחזק ע"ש ועכ"פ כאן כל שלא נודע בבירור הגניבה וכמה גנב אינו יכול להוציא לעשות דין לנפשי' כנלפענ"ד שוב ראיתי בשיטה מקובצת ב"ק שם שהביא בשם המאירי דאף בגזילה כל שאינו תיכף בשעה שאנסו וגזלו אינו יכול לעשות דין לנפשיה וע"ש בשם הר"ם מסרקסטה דצורבא מרבנן עושה דין לנפשיה וכיון למ"ק הנ"ל וכשיטת רש"י. ומן האמור מיושב דברי הגאון מליסא ז"ל בצוואה שנדפס בספר נחלת יעקב ונכדו בא וחקרו ולא הביא כל מה שנאמר בזה בראשונים והראיה שהביא הוא לנגדו כמבואר בב"י סי' ע"ה הנ"ל ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד במה דאמרו בב"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ופירש"י דאי תפס לא מפקינן מיניה ונראה לפענ"ד דהטעם הוא דכיון דעביד איניש דינא לנפשיה וא"כ בקלב"מ דבאמת מחויב והחיוב מבורר פשיטא דחל שם אתנן דהא אי תפיס לא מפקינן מיניה דבזה עביד אינש דינא לנפשיה דהא החפץ מבורר. וגדולה מזו נראה דאף לר"י דס"ל דלא עביד אינש דינא לנפשיה מכל מקום הרי מקשה הש"ס מנרצע שכלו ימיו ומשני איסורא שאני וא"כ לענין אתנן דהוא איסורא ודאי חל האיסור ונעשה אתנן ועכ"פ למ"ד עביד אינש דינא לנפשיה שוב אי תפס לא מפקינן מיניה. ובזה מיושב היטב מה שהקשה בטורי אבן בחגיגה באבני מלואים בהא דאמרו בסנהדרין דף פ"ז דפליגי בד"נ במה דפליגי רבי ורבנן ופירש"י בתפסו יורשי הנהרג והקשה הוא דבתפס אף בקלב"מ לא מפקינן מיניה ועיין קצה"ח סי' ת"ו מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר כיון דכל הטעם הוא משום דעביד אינש דינא לנפשיה א"כ נראה לי דא"י לקדש בו האשה דבאמת הב"ד א"י לחייב ורק דהוא יכול לעשות דין לנפשיה בדבר שברור לו אבל אינו ממון גמור שיהיה יוכל לקדש בו דאחר א"י לזכות בממון זה דבאמת אם יתפוס האחר ממנו לא נוכל לפסוק שיחזיר לו דאף דפשיטא ליה לטורי אבן שם דמחוייב להחזיר הנה לפמ"ש כיון דהוא רק מכח דעביד דינא לנפשיה אבל אם אחר יתפוס ממנו שוב לא נוכל לפסוק שיחזיר לו דהא הב"ד אין יכולין להרשיע וקלבד"מ כנלפענ"ד דבר חדש. ובזה מיושב מה שהקשה באבני שוהם שם ובקצה"ח סי' כ"ח ובתומים שם דאמאי אהדרינהו רבא הואיל ונפיק מפומיה דרב והא ניהו דלא רצו לתתו לו רק אם חייבים בד"א מכל מקום עכ"פ אי תפס לא מפקינן מיניה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאי תפס לא מפקינן מיניה משום דעביד אינש דינא לנפשיה וא"כ זה כשרוצה לעשות דין לנפשיה אבל רבא לא רצה לעשות דין לנפשי' הואיל ונפיק מפומיה דרב וא"כ כל שלא רצה מה מועיל תפיסתו. איברא דגוף הדבר שכתבתי דלכך מועיל תפיסה משום דעביד דינא לנפשיה לכאורה לא מסתבר דניהו דהוה כחפץ מבורר דלא דמי לחוב שאינו ברור החיוב ויכול למפטר עצמו אבל כאן החיוב ברור ואין מקום לפטור אכתי צריך ביאור דע"כ לא אמרינן דעביד אינש דינא לנפשיה רק בדבר שלא נעשה דין כלל אבל כאן כבר נתחייב וקים ליה בדרבה מיניה א"כ מנ"ל שיכול לעשות דין לנפשיה והא הב"ד א"י לחייבו יותר. אמנם נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש המהרש"ל כפי הבנת הקצה"ח סי' כ"ח ס"ק א' דדוקא היכא שלא נעשה החמורה כגון ח"מ שוגגין הוא דמהני תפיסה ולא בשנעשה החמורה ולא נודע החילוק בבירור. ולפמ"ש אתי שפיר דבנעשה החמורה לא שייך שיעשה דינא לנפשיה כמ"ש משא"כ בשלא נעשה החמורה אז יכול לעשות דינא לנפשיה ודו"ק היטב. והנה הקצה"ח סי' כ"ח כתב בהא דפריך הש"ס בע"ז והא מחסרא משיכה דמה קושיא לפמ"ש בחידושי הר"ן בסנהדרין דף ע"ב בשם הרד"ך דבאתנן מחוייב לקיים דיבורו אף שהוא קלבד"מ א"כ מה פריך והא הבטיח לה והנה דבריו תמוהים כמ"ש האחרונים והארכתי בזה בתשובה אחרת. אמנם כעת אמרתי אף אם לו יהי כדבריו מכל מקום ל"ק דהרי הרא"ש ביאר הא דפריך והא מחסרא משיכה והא שכר פעולה לא בעי קנין וכתב דמכל מקום יכול לתת לו חפץ אחר בדמיו ע"ש וכן קי"ל בסי' של"ב בחו"מ ולפ"ז ניהו דמחוייב לקיים דיבורו אבל מכל מקום מקיים דיבורו כל שנותן לה חפץ אחר ושוב לא חל שם אתנן. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוספות בב"ק דף ע' ובב"מ דף צ"א דמהיכן מוכח דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דלמא לעולם אינו חייב לצאת ידי שמים ושאני כאן דעומד בחצרה כדמוקי הש"ס בעומד בחצרה ולפמ"ש אתי שפיר דכאן יקשה דמה בכך דמחסרא משיכה והא מחוייב לקיים דיבורו וא"ל דמכל מקום יכול לתת אחרת דזה אינו דהרי בפסקי מהרא"י סי' ר"ל ובש"ך סימן של"ב ביאר דבשט"ח דאם לא יקנה בגוף הכתב לא נתקיים לו תנאו ושוב מחויב אותו הדבר ולפ"ז אם נימא דאינו חייב לצי"ש בעלמא וא"כ אם לא יתחייב גוף הטלה שוב לא חייב כלל דהא קלב"מ ובכה"ג מחוייב לקיים דיבורו ול"צ לאוקמא בקיימא בחצירה ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק ועיין קצה"ח סי' של"ב ס"ק ד' מה שדחה דברי שו"ת פמ"א ח"א סי' צ"ב דאיצטלית אינו ענין לקציצת שכירות והמעיין בפסקי מהרא"י הנ"ל והובא בקצה"ח שם ס"ק ה' יראה דהוא מדמה זה לזה ע"ש ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית דו"ז הגאון בים התלמוד שהקשה דלמה לא דייקי מסתם אתנן דלוקה משום לא תהיה קדשה ואפ"ה הוה אתנן אף דאינו לוקה ומשלם ולפמ"ש אתי שפיר דשם יקשה דהא מסיק דאתנן הוה דקיימא בחצירה וא"ל דל"צ להיות בחצרה דהא מחוייב לקיים דיבורו דזה אינו דכל אתנן אם לא משכחת לה כלל אין סברא לומר דחייב לקיים דיבורו דיש לומר דהתורה לא קרא אתנן רק בקיימא בחצרה ואי לא אינו חל שם אתנן אבל בבא על אמו דהוא מקר' בעלמא שפיר יש לומר דחייב לקיים דיבורו אף בלא קאי בחצרה ודו"ק כי קצרתי:
812
813והנה במ"ש למעלה בקלב"מ דשיטת רש"י דאי תפס לא מפקינן מיניה כעת שנת תרכ"ד יום ה' בהר כ"ח למב"י עיינתי בהא דאמרו בסנהדרין דף ע"ט בהך דתנא דבי חזקיה דאמר דמקיש מכה אדם למכה בהמה וכו' ואי בר קטלא הוא מאי אצטריך למפטריה מממון ע"ש וק"ל טובא דאי נימא דקלב"מ חייב בתפס משום דהב"ד אין להם כח רק לחייב משום שתי רשעיות אבל אי תפיס לא מפקינן מיניה דעביד איניש דינא לנפשיה וכמ"ש למעלה וא"כ קשה דהא אצטריך קרא בכה"ג שתפס דאפ"ה פטור ומנ"ל דחולק על רבנן רדרשו ונתת נפש תחת נפש מיתה דלמא באמת חייב מיתה וממון פטור משום קלב"מ ורק בתפס ה"א דנתחייב ולא מפקינן מיניה קמ"ל דפטור מממון ואף בתפס מפקינן מיניה וע"כ דקלב"מ פטור ואף בתפס מפקינן מיניה וא"ל דכל דעביד החומרא אף בתפס מפקינן מיניה כמ"ש המהרש"ל דאכתי תקשה דהא בשאינו מתכוין לא עבדינן החומרא ובכה"ג חייב ממון. מיהו זה אינו דהא מתכוין לזה והרג זה שלא נתכוין עליו מחייבי רבנן מיתה ובכה"ג אף אם תפס מפקינן מיניה ושפיר פריך. ומזה ראיה ברורה למהרש"ל ועיין תוס' שם ד"ה ומפקא דהקשו לתנא דבי חזקיה האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ונדחקו ואי נימא דקלב"מ חייב בתפס אף דעבדינן החומרא שפיר הוה מצי לומר דונתת נפש תחת נפש מיירי לענין מיתה וממון בתפס ומנ"ל לתנא דבי חזקיה דפליג על רבנן וע"כ כמהרש"ל ודו"ק. איברא דגוף הדבר לומר דאיצטריך קרא לפטרו מממון אף בתפס דלא שייך קלב"מ וכמ"ש באמת לא נודע היאך אפשר לחייב ממון ולא שייך בזה קלב"מ כלל דדוקא בחייבי מיתות וד"א שנתחייב בשני דברים שונים בזה שייך לומר קלב"מ ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל כאן דכתיב ונתת נפש תחת נפש ולרבנן היינו מיתה ולרבי היינו ממון אבל איך אפשר לומר דלרבנן יתחייב ממון גם כן רק דקלב"מ הא לא כתיב רק ונתת נפש תחת נפש ודרשו רבנן מיתה ואיך שייך ממון בזה והא אין דמים לבן חורין כמ"ש הרמב"ם פ"י מנ"מ ועיין בה"ה שם דלא קי"ל כרבה בב"ק דף מ"ג ולא עוד דאף לרבה דס"ל דיש דמים לבן חורין היינו בהמית שורי את פלוני דאף דאין השור בסקילה מכל מקום חייב עכ"פ דמים דאזקיה אבל שיתחייב דמים במקום שהתורה חייבה אותו מיתה היאך שייך דמים כלל וז"ב. ומן האמור אני תמה במה שהקשה בטורי אבן באבני שהם לחגיגה דף יו"ד בהא דאמרו בסנהדרין דף פ"ז בד"נ בפלוגתא דרבי ורבנן ופירש"י דאי תפסי יורשי הנהרג ממון מההורג דלרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת והקשה בטורי אבן דכל שתפס אף לרבנן לא מפקינן מיניה וכבר האריך בזה בקצה"ח סי' ת"י ס"ק ה' בדברים נעימים והארכתי גם אני בכמה מקומות ומן האמור אני תמה דאין התחלה לדברים דמנ"ל ממון בזה וכפי הנראה מהקצה"ח הוא משום דיש דמים לבן חורין וז"א כמ"ש דגם רבה מודה בזה ואני תמה דהא לתנא דבי חזקיה פטרי לגמרי מממון וממיתה בנתכוין להרוג זה והרג זה ורק דרבנן ס"ל חיוב מיתה ורבי ס"ל ממון אבל מיתה וממון מאן שמעת ליה ועיין תוס' דף ע"ט ד"ה ומפקא מדרבנן שכתבו דגם רבנן מודו לתנא דבי חזקיה לענין ממון אדרבה דממיתה כ"ע מודו לתנא דבי חזקיה רק בנפש תחת נפש דדרשינן לענין ממון בזה פליגי רבנן וס"ל דנתת נפש תחת נפש היינו מיתה ולא ממון אבל שיתחייב מיתה וממון רק דקלב"מ זה לא שמענו כלל ודוקא בממון אחר שייך לומר דקלב"מ ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל באותו דבר שנתחייב מיתה לא שייך שום חיוב ממון וז"ב כשמש ועיין במהרש"א שם שביאר בהדיא כן ות"ל שכוונתי לדבריו במ"ש דדוקא בנפש תחת נפש דדרשינן ממון ולכאורה לרבנן הוה מיתה וע"ש שכתב דלרבנן דרשו כפשוטו נפש תחת נפש מיתה ועכ"פ מיתה דוקא ולא בממון ודברי הג"א שמביא הקצה"ח שם ראובן שהרג את שמעון אעפ"י שחייב מיתה משלם דמים ליורשים בבא לצאת ידי שמים או דתפסו דלא מפקינן מנייהו והקצה"ח כתב דהיינו משום דיש דמים לבן חורין הוא דוקא בזה"ז דלא אפשר במיתה והו"ל כשור שהמית את פלוני דליכא מיתה וחייב עכ"פ בדמים דעכ"פ חסריה והו"ל כנזקין כמ"ש רש"י בב"ק שם וה"ה כאן דכל דלא אפשר במיתה עכ"פ חייב מתורת נזקין אבל לא שיתחייב מיתה ודמים זה לא שמענו וז"ב מאד. ובגוף הדבר דאמרו בד"נ בפלוגתא דרבי ורבנן קשה לי טובא דכיון דהז"מ הורה כרבי וא"כ ממילא נתיאש הלה מהממון דסבר כהז"מ ומגיע הממון ושוב אף לרבנן עכ"פ כיון דהו"ל יאוש ושינוי רשות מועיל הקידושין ואף בגזל מועיל יאוש ושינוי רשות לקדש אותה כמבואר בטוש"ע סי' כ"ח דלאחר יאוש מועיל הקידושין דהו"ל יאוש ושינוי רשות ואמאי לא יועיל כאן הא עכ"פ נתייאש מהממון דהרי הז"מ הורה לו כן ולא גרע ממה דאמרו בכריתות דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה וה"ה בזה מיהו יש לומר דלפמ"ש רש"י דאי תפסו יורשין דהרוג ומשמע דצריכין הי' לתפוס דלא ס"ל כרבי ורק דהז"מ הורה כן וא"כ שוב לא שייך יאוש. ובזה מיושב מה שפירש"י בתפס ולא פירש כפשוטו דהז"מ הורה כרבי וחייב ממון ולרבנן פטור וא"כ לא הוה קידושין וכמו שפירש לענין ד"מ. ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שוב הו"ל יאוש ושינוי רשות. אך לפ"ז צריך ביאור בהך דד"מ דמוקי בפלוגתא דשמואל ורבנן הא עכ"פ הוה יאוש כשהורה כאחד מהם וצ"ל דבזה דנחלקו שמואל ור"א בזה ומיירי שידעו מהמחלוקת ולא נתייאשו מזה וצ"ע בזה. והעיקר נראה לי בזה דבכה"ג שטעה בדין לא שייך יאוש דהו"ל יאוש בטעות ועיין בב"מ דף ס"ד ובהגהת אשר"י שם ולפענ"ד בטעה בדין לכ"ע לא הוה יאוש דלא שייך מחילה בזה דהו"ל מחילה בטעות. ולפמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' ב' דאף דמחילה בטעות הוה מחילה זה כשטעה מעצמו אבל הטעהו הדיין לא הוה מחילה ע"ש וכן הבאתי במקום אחר בשם מהר"ם אלשקר א"כ כאן שהטעהו הז"מ פשיטא דלא מקרי יאוש ומחילה דהוה בטעות ודו"ק היטב. איברא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דלמה צריך רש"י לפרש כגון שתפסו ולא פירש כפשוטו שהורו כרבי וא"ל כמ"ש דא"כ היה יאוש ושינוי רשות דזה אינו דהיה יאוש בטעות וכמ"ש דהטעו אותו אחרים אמנם נראה דלא שייך יאוש בטעות דהא הוא בודאי ניחא ליה שיורו כרבי ולא כרבנן דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ובודאי נתן בלב שלם ולכך צריך רש"י לפרש בתפסו דאז ידע דאין הדין כן אמנם קשה על הש"ס דלמה לא אמר דפליגי ברבי ותנא דבי חזקיה דפטר לגמרי ואולי נגד תנא דבי חזקיה ודאי היה הלכה כרבי אבל נגד רבנן אין הלכה כרבי ואף דקי"ל כתנא דבי חזקיה נגד רבי ורבנן היינו משום דגם רבנן מודו לתנא דבי חזקיה בעלמא וכמ"ש התוספות רק כאן משום דדרשו ונתת נפש תחת נפש ועיין במהרש"א והבאתי לעיל אבל תנא דבי חזקיה לבד נגד רבי ודאי דהי' הלכה כרבי ודו"ק כנלפענ"ד:
813
814ראיתי ונתון אל לבי בש"ק פ' שמיני שנת תרכ"ג שהיה ער"ח אייר ובסעודה ג' ישבתי עד הלילה ובברהמ"ז לא הזכרתי רק של שבת ונשאלתי ע"ז ואמרתי כבר נודע מה שנחלקו הב"ח והט"ז והמג"א באו"ח סי' קפ"ח אי מזכיר שניהם וכל שלא אכלתי במ"ש רק בשבת ומשחשיכה לא אכלתי בודאי אין להזכיר של ר"ח ועיין מג"א שם. ובלא"ה נראה לפענ"ד דלענין ר"ח כיון דאין מקדשין החדש בלילה ומה"ט אין מחזירין כששכח יעלה ויבא א"כ א"צ להזכיר עוד של ר"ח בבהמ"ז וגם לפמ"ש הט"ז סי' תפ"ט ס"ק יו"ד דקדושת יו"ט אחרון שהיא קיל לכך סופרין קודם ע"ש וא"כ קדושת שבת ודאי חמור מר"ח א"כ אין להזכיר קדושת ר"ח וטפי ניחא לו בקדושת שבת להמשיך ואף דדברי הט"ז שם תמוהים דהרי כשסופר ודאי ממשיך עליו יו"ט האחרון וצ"ע ועיין בחק יעקב שם דלא הסכים עם הט"ז בזה אבל עכ"פ בנ"ד ודאי דאין להזכיר. מיהו בלא"ה בנ"ד דהיא זמן ספירה ואם נזכיר ר"ח הרי עדיין לא ספרנו והרי הספירה קודם הבדלה מטעם דיש להמשיך עדן קדושת שבת ואם מזכיר של ר"ח הרי מורה שכבר עבר שבת והרי עדיין לא ספר והוה תרתי דסתרי ועיין בשו"ת הגאון מוהר"ח כהן ראפפורט שנדפס מחדש בסי' גימ"ל שהאריך ליישב ע"פ דברי הש"ס דשבת קובעת לקידוש ולא להבדלה וא"י מה ענינו לזה דניהו שקובעת לקידוש מכל מקום התחלת סעודה היתה בחול וניהו שיש עליו קדושת שבת הא זה כ"ע מודו דשבת חל עליו ותוספת שבת לכ"ע עכ"פ מדרבנן ואפ"ה לענין הזכרה נחלקו וע"כ דבריו צ"ע אבל בנ"ד נראה לפענ"ד ברור דהדין דא"צ להזכיר של ר"ח בפרט בספירה ודו"ק:
814
815בחולין דף צ"א:
815
816מה שהקשה מעלתו בהא דאמרו בחולין דף צ"א לא נצרכה אלא לגיד הנשה ואליבא דר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת וספוקי מספקא ליה ואח"כ מוקי בש"ס בהוכרו ולבסוף נתערבו וע"ז הקשה דהרי בזבחים דף צ"ו הקשו דליתא עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דקדשים פסולים ומשני דכתיב יקדש או דהוה ל"ת שבמקדש ולפ"ז קשה בפסח דלא שייך עשה דיקדש וגם לא הוה ל"ת שבמקדש ליתי עשה דואכלו ולדחי ל"ת דגיד הנשה. הנה כבר קדמו בשאגת אריה סי' צ"ו יעו"ש שרצה להוכיח מזה דלא אתי עשה דאכילת פסח דקודם הדיבור ודוחה ל"ת דגיד הנשה אלא דגם זה דחי דהא הל"ת דגה"נ ג"כ הוה קודם הדיבור דהרי ר' יהודה ס"ל דמבני יעקב נאסר גיד הנשה ע"ש. ולפענ"ד נראה דלרבי יהודה ל"ק כלל דהרי בספר הליכות עולם כתב גרסינן אמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור. ועתה דע והבן טעמו של דבר זה כי העשה הוא תנאי כאילו תאמר לא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמרו והוא ענין התנאי שכתבתי הלכך אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת עכ"ל. ולפ"ז נראה לי ברור דכיון דלרבי יהודה הל"ת נאסר מבני יעקב ואז לא היה עדיין המצוה דפסח א"כ אי אפשר לומר דהל"ת נאמר בתנאי שלא יהיה עשה נגדו דאז לא היה שום עשה נגדו וא"כ אי אפשר להעשה דפסח דקיל לדחות ל"ת דחמור ודו"ק כי הוא דבר חדש. ובזה נראה לפענ"ד דזה הטעם דאמרו ביבמות דף ה' מה למילה ופסח ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור ולא נודע הטעם בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דאם עשה הקל דוחה ל"ת משום שהל"ת נאמרה בתנאי שלא יהיה נגד העשה ולפ"ז מכ"ש בעשה דלפני הדיבור דבשעה שנאמרה העשה היה קודם הדיבור שנצטוו בל"ת דודאי העשה דוחה דהא בשעה שנצטוה הל"ת כבר היה העשה מקודם וז"ב ולכך דחי אף ל"ת שבכרת משום דהעשה אלים טובא וז"ב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף שבזה מיושב מה שהאריכו כולם הפ"י בקידושין דף ל"ח ובשאגת שם על הא דמקשה בירושלמי דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש וכתב דאין עשה דקודם הדיבור דוחה והיא תימה גדולה דבש"ס דידן אדרבא משמע דהעשה דלפני הדיבור חמור. אמנם לפמ"ש יש ליישב דבאמת צ"ב קושית הירושלמי דאיך אפשר שעשה דמצה ידחה ל"ת דחדש הא יש בחדש עשה ול"ת דהיינו ל"ת של קלי וכרמל לא תאכלו וגם עשה דהקרבת עומר ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אך ז"א דהא העשה של הקרבת העומר לא יתבטל ויקריבו העומר אח"כ רק דהתורה אמרה שלא יאכלו חדש טרם שיקריבו העומר ולפ"ז אינו רק ל"ת בלבד. ומעתה יש לומר כיון דעכ"פ התורה צוותה שלא נאכל טרם שיקריבו העומר א"כ שוב אי אפשר לומר דל"ת דחדש נאמר בתנאי שלא יהיה עשה נגדה דהרי בשעת שנאמר העשה דמצה אז לא היה ענין איסור חדש בעולם שבח"ל לא נהוג חדש וא"כ אף דנצטוו אח"כ על חדש אי אפשר לומר דהתורה אמרה הל"ת דחדש בתנאי דהרי גם הל"ת דחדש נאמר בו עשה דהקרבת העומר וא"כ עכ"פ מה אולמא האי עשה מהאי עשה ניהו דהעשה יתקיים אח"כ אבל עכ"פ אי אפשר לומר דנאמרה בתנאי שלא יהיה עשה כנגדו דהא באמת הקרבת העומר ג"כ מצוה והתורה הזהירה שלא לאכול חדש רק בתנאי שיקריבו העומר וא"כ הל"ת נאמרה בתנאי מצוה עשה אחרת וניהו שבאמת אפשר לקיים העשה אח"כ אבל עכ"פ גם בזה נאמר בתנאי שיקריב העומר וא"כ מצוה להקריב העומר בתחלה ועכ"פ תנאי לא אפשר בזה. הן אמת דמ"ש הליכות עולם דעשה קיל מל"ת הרמב"ן בפ' יתרו כתב להיפך דעשה גדולה מל"ת ולכך עשה דוחה ל"ת דיותר חביב בעיני הקב"ה שיעשה מצוה משימנע מחמת ל"ת ע"ש ועיין בספר תוספת יוה"כ למהרמב"ח בסוגיא דמאכילין הקל הקל מ"ש בזה ולדברי הרמב"ן אתי שפיר ג"כ כאן דכאן גם הקרבת העומר מ"ע ואין למצות אלא מקומן ושעתן וא"כ אף דאפשר שיקריב לאחר מכאן הקב"ה רצה שיתקיים תיכף העשה דעומר ול"ת דחדש. ובזה י"ל טעמו של הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה דאינו חביב כל כך העשה דקודם הדיבור. ובזה יש לקיים חלוקו של השאגת אריה שם דמחלק בין עשה דקודם הדיבור דנאמרה ונשנית אח"כ דזה דוחק ולפמ"ש יתברר הדבר דזה כבר נאמר ונשנית א"כ אלים יותר ומצות עשה חביב בעיני הקב"ה ולכך דוחה. והנה מ"ש הליכות עולם דמה דדחי העשה הל"ת הוא משום שהוא בתנאי והביא ראיה ממ"ש מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמר לפענ"ד אין ראיה דשם שאני דסמוכים זה לזה א"כ לכך נכתבו שניהם ביחד להודיעך דהל"ת נאמר במקום העשה ועיין בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ק"כ שכ"כ בשם רב שרירא ורבינו האיי הגאונים זצלה"ה ועיין ביפה תואר פרשה יתרו פכ"ח. ובזה אני אומר מה דאמרו רפ"ב דערלה בירושלמי שם ובפ"ק דביצה הלכה ג' דאין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ נכתב בצידה דהר"ש פירש בפ"ב דחלה שני פירושים או דהוא עשה דלפני הדיבור או שאינו כתוב סמוכים זה לזה ולפמ"ש יש לשני הפירושים יסוד דעשה דלפני הדיבור אפשר דקיל דאינו חשוב כ"כ לפי פירוש הרמב"ן ולפמ"ש כל שאינו כתוב בצידו סמוך לא ניתן העשה הקל לדחי הל"ת כמ"ש דשאני מחלליה מות יומת דכתיב בצידו. ובזה יש ליישב מה שראיתי בפירוש הפני משה בביצה שם שנדפס מחדש דכתב דהל"ת דיו"ט הוא לפני הדיבור ותמה הפ"מ דאם עשה דקודם הדיבור אינו דוחה מכ"ש כשהל"ת לפני הדיבור מהראוי שידחה העשה דכיסוי ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך לומר דהל"ת היא בתנאי דהרי הל"ת היה עוד קודם הדיבור שלא היה העשה בעולם ולא נאמרה על תנאי ודוק. שוב מצאתי באור זרוע ח"ב סי' רל"ג בהלכות פסחים שמביא שני הפירושים של הירושלמי והקשה מה דאמרו ביבמות פ"ק בש"ס דילן וע"ש שכל מה שהאריך הפ"י והשאגת אריה ועוד שאר אחרונים בזה כתוב בקדמונים אמנם מה שחדשתי בזה אינו מבואר ות"ל נתברר ענין נחמד בזה ודו"ק. ובגוף הקושיא דליתי עשה דפסח ולדחי ל"ת דגה"נ הנה הש"א רצה לחדש שם דכיון דיכול לקיים העשה בשאר בשר לא שייך לדחויי דדלמא עשה דואכלו לא חל ע"ז אלא דדחה זאת דא"כ גם בזבחים שם לימא כיון דנתקיים בשאר בשר קדשים שלא נגעו שוב לא שייך דלדחי וע"כ דזה אינו דעשה דואכלו אכל הבשר קאי ע"ש ואני אומר דזה דוקא בשאר בשר אבל גיד הנשה דבאמת לא שייך אכילה בזה דל"מ למ"ד אין בגידין בנותן טעם שאז לא שייך המצוה דאכילה ע"ז כ"כ אלא אף למאן דס"ל יש בגידין בנותן טעם עכ"פ לא הוה רק טעם קלוש כמ"ש הרשב"א בחידושיו וא"כ לא שייך כל כך בזה העשה דואכלו עד שידחה ל"ת דגיד וז"ב כשמש דיש לומר דואכלו לא קאי ע"ז כל שכבר נתקיים העשה בשאר בשר ניהו דאם לא נתערב בחיים גם אותו הגיד של היתר אף שאינו נותן טעם מצוה לאכול אבל כל שנתערב ואינו ניכר לא שייך שיבא העשה וידחה ל"ת. והנה בהא דאמרו שהוכרו ולבסוף נתערבו קשה למה לא יקחו עוד אנשים שיש להם חבורה ויתחברו ויקח עוד שני רגל שמאלי ויתערבו ביחד ויאכלו ביחד וא"כ נתערב ברוב היתר ומותר וא"ל דאין מבטלין איסור בידים דזה אינו דהא כאן אף לראב"ד דס"ל דאין מערבין ומבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא הוא כשלא נתערב אבל כאן דנתערב כבר ואיכא חד דהתירא דנמצא דאינו מבטל האיסור לבדו רק עם היתר ובכה"ג מנ"ל שלא נוכל להתיר לערב ובפרט לדבר מצוה ודאי נוכל להתיר ובכה"ג בודאי עשה דואכלו דוחה. ואולי יש לומר כיון דמוקי שהוכרו ולבסוף נתערבו וא"כ אולי יש אחד בעולם שמכיר איזה האיסור ובכה"ג הוה ספק חסרון ידיעה ובכה"ג לא הוה ספק ולא שייך ביטול כל שיש אחד בעולם שמכיר כמבואר ביו"ד סי' ק"י. ובזה ניחא מה דאמרו כשהוכרו ורש"י כתב דלאו דוקא. ולפמ"ש יש לומר דבדוקא נקיט ודו"ק היטב. עוד נ"ל דלכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת מותר רק מדרבנן אסור א"כ כאן שנתערבו הו"ל ספק ורק מדרבנן אסור ולענין זה ודאי דאתי עשה וידחה הל"ת דאינו רק מדרבנן. אמנם נראה דכאן אקבע איסורא חתיכה מב' חתיכות דרגל הימין נאסר והו"ל אקבע איסורא דאסור מה"ת וחייב א"ת ולפ"ז לכך בעינן הוכר ולבסוף נתערב דאל"כ ל"ש איקבע איסור דלא ניכר האיסור מעולם ולכך בעינן הוכרו ולבסוף נתערבו ודו"ק:
816
817שלום וכ"ט לכבוד הרב הה"ג החריף וכו' מוה' משלם הכהן נ"י אבד"ק גריידינג במדינת רוסיא:
817
818מכתבו הגיעני תמול לעת ערב ובדבר שאלתו באחד שהי' חולה זמן רב על חולי השיעול ר"ל וכאשר הכביד חליו קראו להרב בלילה ולעדים כי רצה שלא תזקק ליבום והי' מיושב בדעתו ואמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום ובעת הנתינה הוכבד עליו החולי ביותר עד שלא הי' יכול לכלוא את הרוח ושאלו עוד הפעם אם רוצה לגרש והשיב הן וכשנתנו הגט לידו למוסרו ליד האשה הי' תש כח מאד ולא יכול להחזיק הגט בידו עד שהוצרכו לתמוך ידו וקרא אחר המסדר הרי זה גיטך אבל ובו תהי' מגורשת פסק כח הדבור והי' מלגלג בלשונו ובשפתיו עד שהי' נראה כמו שמדבר אבל לא יכול לבטא בשפתיו וכאשר הפצירה בו אשתו שיתירנה שמט ידו מהתומכים אותו ונזרק הגט ליד אשתו שעמדה אצלה וקבלה אותו וקפצה ידי' ולא נודע להעדים אם במתכוין זרק לידה הגט או שנפל מידו בלי מתכוין מחמת תשות כחו וכפי האומדנא של העדים הי' במתכוין וגוסס לא הי' והשכ"מ הי' חי כל הלילה הזאת ולא דיבר יותר רק מעט טהעע שתה בלילה ובבקר מת זה תורף גב"ע ומעל' האריך בזה א' אם נתינת הגט בעת שנשתתק מחמת חולי' ולא דבר אם זה חשוב נשתתק והביא דעת העיטור דבנשתתק מחמת חולי ונתנו על פי' דהגט כשר וכן הסכים הב"י להקל במקום עגון אבל הביא דברי הב"ש שכתב דלשטת רש"י והר"ן גם בנשתתק מחמת חלי' חיישינן שמא נשתטה והנה מ"ש מעלתו בכוונת רש"י והר"ן דנעשה אלם מחמת חולי וכעת הוא בריא ומתהלך בשוק והנה זה שטה חדשה שלא פרשו כל המפורשים וליתא אף שבש"ס דף ע"א משמע שפירשו כן אלם קאמרת שאני אלם וכו' ונראה שנעשה אלם אבל לא ידעתי מה אולמא אלם מחמת חולי לשנעשה אלם בלי חולי וקרה לו שנתאלם וע"כ דפירשו כמו שפירשו כל הפוסקים שמחמת חוליו נעשה אלם ונשתתק אבל לא כאלם דברייתא וז"ב ופשוט אך לפענ"ד בנ"ד כל הפוסקים מודים דע"כ לא כתבו דחיישינן שנשתטה רק בלא אמר כלו' ואחזו השיתוק חיישינן שמה נשתטה. אבל כאן דשאלו אותו קודם הנתינה ואמר הן ואחר שנתנו לידו אמר הרי זה גיטך ואף שלא סיים ובו תהי' מגורשת מה בכך הא כל שמדברים על עסקי גט סגי אף שלא אמר כלו' מכ"ש בזה שאמר הרי זה גיטך אף שלא סיים סגי בזה וז"ב לדעתי ובזה יש לסמוך על שיטת העטור ובפרט במקום עגון גדול כזה שיש לה יבם ולא נודע ולא נשמע ממנו זמן רב ואף שיש לומר דכל שזקוקה ליבם מחזיקין מאסור לאסור כשיטת המהרי"ט סי' פ"ב בראשונות כבר האריכו הפוסקים לדחות דבריו וגם אני הארכתי ובארתי דהוא ש"ס מפורש דלא כדבריו בגיטין דף פ"ג והרי יבמה דבעלה אוסר ייבם מתיר התם יבם הוא דקאסר לה דמבעלה הא שריא וקיימא מבואר דלא כשיטת המהרי"ט דלהמהרי"ט הרי מחזיקין מאסור לאסור והבעל קאסר לה והארכתי בזה הרבה ואפס קצה יבואר בשו"ת שואל ומשיב שנדפס כעת וא"כ בודאי יכולין לסמוך על שיטת בעל העטור ולא נשאר לבאר רק שלא נודע אם במתכוין שמט ידו וזרק לתוך ידה או שנשמט ידו בלי מתכוין ובאמת יפה כתב מעלתו דבסי' קל"ח מבואר דכל שקרב ידו סגי וכאן קרב ידו אלי' אף שהיא קבלה מידו סגי וכ"ש כאן שכפי האומדנא נראה שבמתכוין נתק ידו ולכאורה רציתי לחוש שכיון שהאשה בקשה לפטור אותה אולי מתוך כעסו רצה לשמוט ידו ולא ליתן לה אבל חלילה לחוש לזה ובמה נתלה שרצה לשמוט וליתן והרי ראה שקבלה אותו ולא נדנד כלו' וכל הלילה הי' חי ושתה טהעע ובלי ספק רצה לתת הגט רק מחמת תשות כחו נפל מידו לתוך ידה וסגי ע"כ נלפע"ד דהגט כשר והיא מותרת לאחר כלות הצ' יום להנשא לכל גבר דו תיצביין מלבד כהן והנני מצטרף למטי שיבא עם מעל':
818
819מ"ש על קונטרס של הרב המאוה"ג מוה' מאיר ציפסער אבד"ק רעכניטץ נ"י:
819
820הקשה בהא דפריך בקידושין דף מ"ד קטנה שאמרה התקבל לי גטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה הרי זה גט והרי לפי שיטת רש"י ביבמות דף ק"ט דאף לאחר שנשאת הקטנה אביה מקבל גיטה א"כ מאי קושיא דלמא מיירי בניסת דאז בנערה הוה גט דמשנשאת בודאי בנערה אין לאביה רשות בה משא"כ בקטנה ואף ביודעת לשמור גיטה בקטנה אביה מקבל גיטה דבאינה יודעת לשמור גיטה לשיטת רש"י אין אביה מקבל גיטה ושם ביודעת מיירי דהרי משהגיע גט לידה מגורשת וא"כ לשיטת רש"י קשה [ולכך התוספות בקידושין דף יו"ד דנסתפקו בזה אי אביה מקבל גיטה והביאו ראיה מהירושלמי ולא הביאו מהך דקידושין משום דלשיטתם דאף באינה יכולה לשמור אביה מקבל גיטה א"כ נסתפקו באינה יודעת אבל ביודעת בודאי קטנה אית לה יד בפ"ע א"כ אין ראיה משם דשם ביודעת מיירי כמ"ש אבל לרש"י קשה זה תורף דבריו [ובפ"י הקשה כן על התוספות] ולפענ"ד נראה לפמ"ש המהר"ם פדווא סי' ט"ו ושו"ת רדב"ז סי' תקע"ז דלשיטת רש"י דבנשואה קטנה בין היא בין אביה מקבל גיטה א"כ שם דמבואר דאינו גט עד שיגיע גט לידה ואם אביה נתן לה רשות מגורשת תיכף א"כ אי אפשר לאוקמא בנשואה דאז יש לה יד ג"כ ואמאי צריך שתגיע גט לידה וע"כ דבארוסה מיירי ושפיר דייק הא נערה לא. ובאמת צריך ביאור הא דקתני עד שיגיע גט לידה ולשיטת רש"י בארוסה דאביה ולא היא צריך לומר דבהגיע גט לידה לאו דוקא רק דאביה מקבל גיטה דהברייתא לא בא להשמיענו דאינה מגורשת ע"י ש"ק רק בעי שיגיע גט לידה והיינו ע"י אביה. והנה בגוף דברי רש"י וטעמו נראה לפענ"ד דבר ברור דהנה בקטנה דנשאת ונתאלמנה או נתגרשה ע"י אביה לשיטת רש"י אח"כ כשהשיאוה יוצאת ע"י מיאון כשיודעת לשמור גיטה וכשא"י אפילו מיאון א"צ כמבואר באהע"ז סי' קנ"ה סא"ב ולפ"ז כיון דמצד עצמה קידושיה ונישואיה אינם כלום ואפילו מיאון א"צ ועיקר מה שצריכה גט רק ע"י נשואי אביה בא וא"כ כשם שאלים כח האב לעשות נישואין שצריך גירושין ממילא יכול לקבל גיטה שעל ידו בא וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד לחלק הענינים דמ"ש מהר"ם פדוואה ורדב"ז דבנשואין בין היא או אביה הוא דוקא כשיודעת לשמור והיינו כבת שש ולשיטת רש"י אף פחות משש ועיין ב"ש שם ס"ק ג' דאז צריכה מיאון עכ"פ א"כ גם בדעתה תלוי ולכך יכולה גם היא לקבל גיטה דהוה כמיאון אבל בפחות מהשיעור שאפילו מיאון א"צ ומעשיה אינם כלום וא"כ עיקר בא רק בשביל נשואי אביה ולכך רק אביה מקבל גיטה ולא היא שמעשיה אינם כלום ועיין שעה"מ פ"ב מגירושין ובזה יתיישב מה שהקשה הנ"ל לשיטת מהרדב"ז ומהמר"פ הנ"ל מסנהדרין דף ס"ט ע"א דשם פירש"י רק אביה ולא היא דכן משמע לשונו וכן בדף נ"ה פירש רש"י דאביה מקבל גיטה וכ"כ בכתובות דף ע"ג ע"ב אבל ביבמות דף נ"ז וקידושין דף יו"ד נדה דף מ"ד לא פירש"י כלום מי המקבל וכן בקידושין דף מ"ד ע"ב הנ"ל. ולפמ"ש אתי שפיר דבפחות משיעור צרור וזרקו לשיטת רש"י דאפילו מיאון א"צ אז אביה ולא היא אבל משיודעת השיעור הנ"ל אז בין היא בין אביה ובזה מבואר הירושלמי פ"ו דגיטין וז"ל על משנה דנערה המאורסה נשאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נשאת בין היא בין אביה אם יש לה דעת היא ולא אביה ולפמ"ש מבואר בהקדם דבאינה יכולה לשמור גיטה דשיטת רש"י דלא אביה ולא היא והתוספות ביבמות דף קי"ד ובקידושין דף מ"ג ע"ב נחלקו דאף באינה יודעת אביה יכול לקבל גיטה והביאו ראיה מהירושלמי ולפ"ז בזה דברי הירושלמי מבוארים דקטנה אביה ולא היא והיינו בארוסה אבל בנשואה אף באינה יודעת בין היא בין אביה וכמו לשיטת רש"י דנשואה יש לה מעלה טפי וביודעת היא ולא אביה דלהירושלמי אף באינה יודעת יכול אביה לקבל גיטה וה"ה היא ואביה משמרה סגי אבל ביודעת להירושלמי היא ולא אביה ודו"ק היטב. ובזה יתיישב מה שהקשה הנ"ל לשיטת רש"י מהירושלמי דנשאת היא ולא אביה. ולפמ"ש אתי שפיר דבזה הירושלמי מחולק מש"ס דילן דכיון דאף בא"י אביה משמרה ממילא ביודעת היא ולא אביה דיודעת עדיף בחד דרגא מאינה יודעת ודו"ק היטב כי קצרתי. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הנ"ל דאיך אפשר לחלק בין גירושין לקידושין הא ויצאה והיתה כתיב והרי בקידושין משנשאת אין לאביה רשות בה ולפמ"ש אתי שפיר דשאני גירושין דעקרו בא ע"י אביה דבלא"ה היתה יכולה למאן וא"כ בא ע"י אביה ולכך אביה מקבל גיטה אבל קידושין אין לאביה רשוה בה לאחר שגרשה ובלא"ה בקידושין דף מ"ד מבואר דלא קי"ל כר"ל בזה דצווח ויצאה והיתה כתיב ודו"ק. ומה שהאריך מעלתו על מה שנראה מחלוקת בין תוס' יבמות דף קי"ד ובין הרא"ש דמדברי התוס' משמע שם דאף בנישאת האב יכול לקבל את גיטה כשנשתטית ואילו מדברי הרא"ש מבואר דדוקא בקטנה ונערה ארוסה אבל גדולה או נשאת דאינה ברשות אביה לא מועיל מה שאביה משמרה. ולפענ"ד הדבר תלוי בהגרסות בירושלמי דלפנינו הגירסא בירושלמי יש לה אב ולא נזכר בן אבל במגדול עוז פ"י מגירושין וכן בשו"ת רש"ל סי' ס"ה הגירסא יש לה בן ואב ואח והנה כבר כתב מעלתו כי בן ע"כ בבוגרת דנערה אי אפשר לה שתלד ועיין כתובות דף ל"ט ולפ"ז מבואר הדבר דאף בנשאת ובוגרת שהרי יש לה בן ג"כ מקבל גיטה וא"כ מבואר שתלוי בגרסות שבירושלמי. ובזה מיושב מ"ש מעלתו להקשות בהא דאמר אביי מ"ש הכא דקתני עולמית ומ"ש התם דלא קתני עולמית הא דאורייתא הא דרבנן וקשה דלמא לכך לא נקט עולמית דמשכחת לה ע"י אביה משום דבש"ס דילן אף דנימא כהירושלמי ס"ל אבל בן ואח לא נזכר בש"ס דילן וא"כ בודאי ל"מ כל שנשאת ודו"ק:
820
821והנה ביום המיוחס ג' במדבר בשנת תרכ"ג למדתי סוגיא זו והנה ראיתי דברי העצמות יוסף שכתב וקטנה שעשתה שליח מדעת אביה אע"ג דאין שליחות לקטן הו"ל כאילו האב עשה שליח ויכול לעשות שליח והביאו הכנה"ג סי' קמ"א בהגהת ב"י ס"ק ט"ו י"ז הביאו בפשיטות והוא תמוה דאנה מצינו שליחות לקטן ובשעה"מ פ"ב מהלכות גירושין הלכה ח"י האריך בזה ועיין בטעם המלך שם ולפענ"ד הדברים פשוטים דודאי לא שייך שליחות לקטן רק דכיון שהקטנה אמרה משמיה דאביה אין לה שום כח להעשות שליח הוה השליח רק שלוחו של האב והקטנה הו"ל כקוף ופיל כעין דאמרו בעירובין דף ל"א ובמעילה דף כ"א וז"ב ופשוט לפענ"ד ואדרבא בשביל דאינה בר שליחות לא הוה רק גילוי מילתא בעלמא שנודע להשליח דברי המשלח ע"י הקטנה הלז ופשיטא דאי המשלח היה כותב להשליח וממטי ליה ע"י הקטן היה מועיל ומה לי כתב ומה לי דיבור וז"ב ופשוט. ובזה יש ליישב כמעט כל הקושיות של השעה"מ דבאמת הקטנה אינה רק כקוף בעלמא ועיקר השליחות הוא מהאב ע"י השליח רק שלהשליח לא נודע שעשאו שליח רק ע"י הקטנה וא"כ לא שייך בכה"ג למתני שאמרה התקבל מדעת אבי' דהא היא אינה רק כקוף בעלמא ומה ישמעינו דהאב יכול לעשות שליח גם מ"ש מדברי מהריב"ל ל"ק דשם כיון דתחלה לא היה מדעת אביה א"כ מתחלה לא נעשה שליח וא"כ הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע ולכך מוכרח לעשות שליח להולכה שנית וז"ב ופשוט. ובזה נראה לפענ"ד דל"ק הא בסימן קמ"א יש שני דעות אי שליח קבלה יכול למנות שליח דהא הוה מילי ולפמ"ש אין כאן שליח שני כלל דהא הקטנה אינה רק קוף בעלמא ודו"ק. שוב ראיתי בס"ק י"ז בכנה"ג שם שהביא דברי המהריב"ל וכתב שאינו חולק על עצמות יוסף הנ"ל ע"ש ולפמ"ש בלא"ה ל"ק וכמ"ש ואולי גם הכנה"ג כיון לזה. ודרך אגב אזכיר מה שלמדתי בשנת תרכ"ג ד' נשא בקידושין דף מ"ה ע"א דפריך מהא דקתני ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג האי אלמנה ה"ד אי לימא דקדשה אביה מי מצי מזבין לה הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות והקשיתי לפי מה דאמרו בקידושין דף ד' דלא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאיילונית. ולפ"ז משכחת לה דבקטנותה ניכר בה קצת סימני אילונית ואף דלא הוה איילונית עד שיהיה בה כולם כמ"ש התוספות שם וזה אינו ניכר בקטנות א"כ משכחת לה בכה"ג שניכר בה קצת סימני איילונית ונמצא אסורה לכה"ג ולכה"ד בגרושה מספק דשמא לא תהיה איילונית לבסוף והקידושין חלין וממילא הוה אלמנה לכה"ג וגרושה לכה"ד ומכל מקום יכול למוכרה מספק דמספק אינה יוצאת מרשותו של האב ודלמא תהיה אילונית ולא חלו הקידושין דבאילונית אם לא הכיר בה בטלים הקדושין למפרע ולא נקראת אלמנה או גרושה והיא קושיא נפלאה והנראה בזה ועמוד והתבונן בזה דהנה כבר נודע מ"ש התוס' בקידושין דף נ"א דח"ל לא מקרי קידושין שאין מסורין לביאה דלא בשביל הקידושין נעשה אינה ראויה לביאה ולפ"ז נראה לפענ"ד לפמ"ש התוספות בקידושין דף יו"ד דהעראה שע"י זיקת הקידושין דמעיקרא נקנית בהעראה וממילא אסורה לכה"ג דהו"ל בעולת עצמו ע"ש ולפ"ז לרבנן דר"י בר"י דס"ל מעות הראשונות לקידושין נתנו א"כ לא משכחת אלמנה לכה"ג דהא הוה קידושין שאין מסורין לביאה דלא שייך לומר שהאיסור אינו בא ע"י הקידושין דכאן בא ע"י הקידושין דע"י המעות תהיה [אינה] ראויה לביאה לכה"ג והיא קושיא גדולה ונפלאה. אמנם נראה דכאן אף רבנן דר"י בר"י מודים דמעות הראשונות לאו לקידושין נתנו דאל"כ לא תהיה ראויה לכה"ג ולפ"ז אי אפשר לאוקמא בספק אילונית דהרי אילונית אסורה לכה"ג ועיין יבמות דף ס"א וא"כ כל שקדשה בספק והכיר בה א"כ ממנ"פ אם נתרצה בספק איילונית יוכל להיות דנתרצה בקידושין הראשונים וע"כ דלא מיירי בכה"ג ושפיר פריך. ובזה מיושב קושית התוספות דקידושין גרושה לכה"ד מא"ל ע"ש ולפמ"ש דוקא מכה"ג מקשה. ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ דלפי מה דקי"ל כרבנן דר"י בר"י איך משכחת לה דמוכרה לכה"ג ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא לרבא דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוה קידושין וכן אם נימא דאיילונית אסורה לכה"ג אבל לדידן דקי"ל כאביי וכן איילונית מותרת לכה"ג א"כ אין מקום לקושית הש"ס וכמ"ש ודו"ק היטב כי חריף הוא. והנה במ"ש למעלה דע"י המעות הראשונות הוה העראה כגמר ביאה ונעשית בעולת עצמו הנה חכם אחד ערער דכל שכבר קדשה ניהו דהעראה הוה כגמר ביאה מכל מקום ראוי' לכה"ג דהרי כבר נעשית אשתו ואטו כל הביאות אסורות לכה"ג עיקר הוא דמהביאה ראשונה נעשית בעולת עצמו אבל כאן כבר נתקדשה. אמנם יש לומר דכאן בעת הביאה חלו הקידושין למפרע וא"כ בא כאחת הקידושין עם הביאה ושוב אסור' מחמת בעולת עצמו ודו"ק. והנה בשנת תרכ"ד יום ב' תצוה ח' אדר ראשון אמרתי ליישב מה שראיתי קושיא גדולה במ"ש התוס' בגיטין דף פ"ה ד"ה תניתוה שכתבו דלכך לא הביאו מתניתין דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גטי משום דשם יש לומר דמיירי ביש לה אב אבל הך ברייתא משמע ליה דמיירי באין לה אב או מן הנשואין דאין לאביה רשות בה וע"ז. הקשה הגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל בהגהותיו על משניות ביבמות פי"ג משנה ואו דאמאי לא הקשו התוספות מהמשנה קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב וא"כ מבואר דאף לאחר נישואין יכולה להתגרש והוא תימה גדולה והוא נדחק ולפענ"ד נראה דהנה זה ברור לדעתי דמה דבעי הש"ס והא בעינן ויצאה והיתה לא נסתפקו רק לגבי הקטנה עצמה דבה כתיב ויצאה והיתה אבל אם נימא דבקטנה אביה מקבל גיטה פשיטא דלא שייך לומר דבעי ויצאה והיתה דזה כתיב לגבי האשה עצמה אבל האב דהתורה זכהה לו הקידושין והגירושין בקטנה א"כ מה שייך לאקושי יציאה להויה ואדרבא שם שייך להקיש להיפך מה הויה שייך לאביה אף היציאה זכתה התורה לאב ומ"ש התוס' דלאחר נשואין בעי ויצאה והיתה היינו דאזלי לשיטתם דס"ל דבקטנה נשואה ג"כ אין לאביה רשות בה ואינו מקבל גיטה רק היא בעצמה וא"כ שפיר בעינן ויצאה והיתה ולפ"ז לא היה יכול להקשות מהמשנה דיבמות דהיה מקום לומר כשיטת רש"י דאביה מקבל גיטה אף בנשואה דזה אינו מוכרע והתוספות נסתפקו בזה בקידושין דף יו"ד וא"כ לא היה יכול להקשות משם ולכך הקשו מהתקבל לי גיטי דהיא בעצמה מקבלת גיטה וע"ז כתבו דמיירי ביש לה אב אבל מן הנשואין אין לאביה רשות כמו שהוא שיטתם אבל לא יכלו להקשות משם דיש לומר כשיטת רש"י ודו"ק היטב. והנה בין כתבי ידות אשר לדו"ז הגאון ז"ל בעל ישועת יעקב אשר הושלך בעזרת בהכ"נ שנת תרכ"ה נמצא שם מה שהקשה הגאון מוה' שמחה נתן ז"ל ע"ב בהא דאמרו חוץ מקידושי קטן כיון דאתי לכלל הויה או דלמא השתא לא אתי לכלל הויה וע"ז הקשה. לפמ"ש הרשב"א והנימוק"י בשם הירושלמי דקטן יכול לקדש בביאה א"כ שוב היה שיור דיכול לקדש ע"י ביאה ולפענ"ד נראה דבאמת צריך ביאור מה יועיל הקידושין בביאה דהא כי יקח איש אשה כתיב והיא א"י לזכות ולקנות ואין לו הויה ואף דעת אחרת מקנה לו ל"מ ועיין אבני מלואים סי' מ"ג בסופו אבל הנו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ד האריך דל"מ דכי יקח כתיב ע"ש והוא לא הזכיר מדברי הרשב"א והנימוק"י אלו. אמנם צ"ל דעכ"פ אתי לכלל הויה לכשיגדיל ולכך מועיל בביאה דדעת אחרת מקנה לו ושאני כסף ושטר דלכשיגדיל לא יהיה הכסף בעולם וגם השטר ל"מ אבל ביאה מועיל לכשיגדיל וז"ב ולפ"ז זהו בכלל הבעיא דדלמא אתי לכלל הויה לכשיגדיל וז"ב. ומה שהקשה עוד לשיטת הר"ח דהו"ל ספק גירושין א"כ שוב יוכל לקדש לכשיגדיל כמ"ש הכ"מ לענין לכשיחלוץ דכל דכעת ספק קידושין יוכל לקדש לכשיחלוץ ה"ה בזה ושוב הו"ל שיור לק"מ לפמ"ש דש"ה דכעת ג"כ חל עכ"פ מספק שוב יוכל לקדש לכשיחלוץ אבל כאן מה שיוכל לקדש כעת הוא משום דאתי לכלל הויה ח"כ בצד הספק דמה דאתי לכלל הויה לא אכפת לן דעכ"פ כעת לא אתי לכלל הויה א"כ גם לכשיגדיל ל"מ דעכ"פ לא אתי לכלל הויה כעת וז"ב כשמש. והנה בשנת תרכ"ז ד' חקת למדתי בקידושין דף יו"ד ובתוס' מה שנסתפקו אי אב יכול לקבל גיטה והוה קשה לי ממ"ש התוס' בגיטין דף פ"ה דהא דקטנה מתגרשת בקידושי אביה מיירי בנשואה א"כ מבואר דאביה אין לו רשות בה דאל"כ האב מקבל גיטה. אמנם לפמ"ש למעלה אין ראיה דיש לומר דמיירי ביודעת או דבאמת אי נימא דאביה יכול לקבל גיטה יש לומר דמיירי במת אביה וע"ש ודו"ק ועיין בנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' ס"ח וסי' ס"ט:
821
822בהא דאמרו בפסחים דף ה' ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י מדלא אפשר ביו"ט דהיה יכול לפרר ולזרות לרוח וקושית הפ"י מפורסם דכיון דכתיב תשביתו והתורה אחשבה לשריפתו א"כ גם פירור וזורה לרוח ושאר דברים שעושה הוה מלאכה כמ"ש רש"י בביצה דף כ"ז לענין חלה טמאה וכבר כתבתי בזה כמה דברים וגם כבר נדפס בשו"ת שואל ומשיב. וכעת נראה עפמ"ש התוספות בשבת דף צ"ד ד"ה ר"ש דענין מלשאצל"ג הוא כשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך שהיה צריך במשכן וכתבו דזב בכיס שלא יטנפו כליו הוה א"צ לגופה שא"צ לכיס עצמו ואפילו למנות ראייתו או נקיים דצריך לכיס מכל מקום אין צורך להוצאה זו דה"נ סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא ע"ש ולפ"ז כאן שא"צ לשריפה עצמה רק להשבית החמץ והוה סגי ליה בפירור וזורה לרוח שלא יהיה החמץ בעולם אף ששורף אין צריך לגוף השריפה וא"כ היאך אפשר לומר דגם פירור אסור דהרי חשבה מלאכה באם היה שורף דזה אינו דכל כה"ג אף שהיה שורף לא היה חייב דהוה מלאכה שאצל"ג וא"כ מכ"ש דהפירור וזורה לרוח לא חשיב מלאכה וע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לא היה יכול לקיים רק בשריפה והוה מלאכה הצריכה לגופה ודו"ק וגם לרש"י דמשאצל"ג היינו באם אינו צריך לאותה מלאכה רק לסלק מעליו הנזק כגון צד נחש שלא ישכנו וא"צ לנחש ג"כ אפשר דכל שא"צ לגוף השריפה רק לסלק הנזק שלא יעבור בבל יראה והיה יכול לסלקו ע"י פירור וזורה לרוח הוה משאצל"ג ופטור ודו"ק:
822
823נתתי אל לבי לעיין בדבר השמנים זית וריפסאייל שיצא קול שמערבין בו שומן חזיר והנה כבר נשאלתי בזה בחורף הלז וכתבתי לכמה עיירות שמותר ומטעם שכתב הרמ"א בתשובה סימן נ"ד וכתבתי שאף שהש"ך סי' ק"ג האריך לדחות דבריו ע"ש בס"ק י"ד אבל עוד נשאר טעמים רבים שהתיר הרמ"א שם והנה אח"כ נדפס בעלים היוצאים בכל שבוע שהגאון מאלטונא נ"י והרב מוה' עקיבא לערין נ"י מאמשטרדם הגידו שאי אפשר בשום אופן להיות מעורב בשמנינות אחר ואח"כ חזרו בם הרבנים הנ"ל וכתבו בהעלים שהוגד להם שיוכל להיות שמתערבין שמנונית חזיר כמו שעושין באמעריקא ולא ראיתי דבריהם רק כפי מה שהוגד לי ובכן כתבו שיש לחוש להשמנים לאסור והנה גם אני בחנתי ע"פ חעמיע ואמרו ג"כ שאין לחוש לשום תערובות. אמנם עוד הקולות לא יחדלון ואמרתי לעיין בזה והנה אם אומר לברר הדברים בשרשן כבר האריך בזה הש"ך שם והאחרונים האריכו ג"כ בזה דיש לומר דבשר בשמן בעין מושבח אבל לא כשהוא שלוק. והנה באמת ראיתי בכו"פ סי' ק"ג שהאריך להוכיח מרב דמספקא ליה אי נותן טעם לפגם מותר או לא וקשה הא שמואל אטרח לרב דיאכל שמן וקשה הא ניהו דרב ס"ל משום חתנות ולא גזר רק בעיר אבל השמן אסור ועכ"פ יש ספק משום זליפתן של כלים ואיך אכל מספיקא וע"כ דס"ל לרב דשמן בבשר הוה נותן טעם לפגם אף כשהוא בעין ואח"כ בבלוע בכלים ג"כ והו"ל אינו בן יומו ונותן טעם לפגם כולי האי לא גזרו. והנה מ"ש הכו"פ דלא גזר רק בעיר במחכ"ת על פת אמרו דלא גזר רק בעיר אבל השמן אסור אף בשדה רק דשמן לא פשט איסורו ברוב ישראל כדאמרו בע"ז דף ל"ו דתלמידי שמאי והלל גזרו אף בשדה רק דלא נתפשט ברוב ישראל ע"כ היה כח בידם לבטל. וגם מ"ש דהיה תרתי נטל"פ בעין וגם בכלי לא הבינותי דאם בשר בשמן בעין הוה נותן טעם לפגם למה לי עוד ואפשר דיש חשש משום שאר גיעולי עכו"ם וע"כ אמר משום דהוה תרתי נטל"פ ולכך מותר באמת יש לדחות ויש לומר דרב לא ס"ל כלל הטעם דזליפתן של כלים ושמואל הוא דחשש להכי. ויש להמתיק הדברים דבאמת זליפתן של כלים דאוסרין אף דהוא צונן נראה מדברי התוספות ד"ה זליפתן ששמן יש בו כח להפליט אף בצונן וכ"כ בפסקי תוספות שם דשמן זית עז וחריף ואף בצונן מפליט ויש לומר דרב לא ס"ל זאת. ובאמת שדברי הפסקי תוספות תמוהין וכמ"ש בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' נ"ו ובספר באר יעקב סי' ק"ו שם יש תשובות מהגאונים שהאריכו בזה ועכ"פ יש לומר דבזה פליגי רב ושמואל וא"כ אין ראיה מרב. ובזה יש לומר מה דאמרו בירושלמי דשמואל אטרח על רב דיאכל ואי לא יכתוב עליו זקן ממרא וקשה למה טרח כ"כ. ולפמ"ש יש לומר דשמואל אטרח עליה דלשיטתי' דס"ל דזליפתן של כלים אוסר א"כ רב דמספקא ליה אי נותן טעם לפגם מותר או אסור וא"כ לא ירצה לאכול וע"ז אטרח עליה שיאכל דהא רב ס"ל משום דדניאל גזר וא"כ כל שריב"ב התיר משום שאין הציבור יכולין לעמוד בו א"כ אין לו להחמיר משום זליפתן של כלים דהא רב לא ס"ל זאת וכמ"ש ודו"ק. איברא דלדברי פסקי תוספות יקשה דא"כ איך אמר שמואל לרב בשלמא לדידי דאמרי משום דזליפתן של כלים אוסרתן שפיר מה דר"י וב"ד התירו דסברי נותן טעם לפגם מותר יקשה הא שמן זית חריף ובדבר חריף אף באינו בן יומו אסור כמבואר בסי' צ"ו וכן קשה גבי משחא שליקא בדף ל"ח דרב ספרא אמר למאי ניחוש לה אי משום גיעולי עכו"ם נותן טעם לפגם מותר יקשה הא שמן זית חריף ובבאר יעקב האריכו בזה ולא יכולתי לעמוד על דבריהם אם הרגישו בזה ובשלמא במשחא שליקא יש לומר דכיון שנשלק יצא החריפות אבל ז"א דבתחלה נאסר קודם שנשלק היטב ועיין בבאר יעקב שם שהאריכו בסברא זו אבל משחא בעין ודאי קשה. אמנם נראה דמכאן ראיה למ"ש הגאון בעל אבן העוזר בחידושיו לש"ע סי' צ"ו ע"ש בש"ע הקטנים שכתב דמה דדבר חריף אוסר אף נ"ט בר נ"ט הוא אם בד"ח הוא האחרון אבל כשטעם הראשון הוה חריף ואח"כ נתנו בתבשיל אחר שאינו חריף שפיר הוה נ"ט בר נ"ט ע"ש והארכתי בזה שלדעתי נחלקו בזה הרא"ה ובמשמרת הבית בפירוש חורפא מחליא ליה וע"ש ולפ"ז כיון דשמן בעין אין דרך לאוכלו כדאמרו בברכות שמן בעין אזוקי קא מזיק ליה ורק ע"י שנותנים בתבשיל או שמושחין אותו א"כ התבשיל השני או האוכל שנמשח בו צריך לבלוע מהשמן והוה נ"ט בר נ"ט דהתבשיל השני הוה נ"ט בר נ"ט ואינו דבר חריף ואף דנ"ט בר נ"ט עדן אסור מכל מקום כל כה"ג שאינו רק בצונן עכ"פ השומן בעצמו לא היה רק בצונן שפיר נ"ט בר נ"ט מותר בכה"ג כנלפענ"ד. ובזה יש ליישב קושית הרמ"א בתשובה דאמאי לא חשו בש"ס דלמא נתערב בשמן שומן חזיר. ולפמ"ש באמת בצונן אינו נאסר כל כך אף דהשמן חריף וכשבא השמן לתוך התבשיל או לאוכל הו"ל נ"ט בר נ"ט ושרי מיהו השתא דאתית להכא שוב השמן מותר דזה ודאי דשמן נעשה בצונן א"כ אף דבא בתוכו שומן חזיר מכל מקום הוה נ"ט בר נ"ט ושרי וכמ"ש והנה המנחת יעקב כלל ע"ה ס"ק ל"ד כתב דאף דהש"ך דחה ראיית הרמ"א מכל מקום יש עוד טעמים בשו"ת רמ"א שם להתיר והנה הרמ"א כתב שם דכיון דיש אחד שאינו מעורב שוב הוה כמו מחבואה אחת דמציל ואף באיסור תורה מקילין בזה ובבאר יעקב שם השיג דברמ"א בסי' קי"ד ובד"מ מבואר דדוקא באיסור דרבנן תלינן להקל ולא באיסור תורה. הנה בזה צדקו דבריו אבל יש לומר כיון דאנן לא ידענו בהשמנים שום חשש ורק דלמא ערבו בשומן חזיר והרוב בודאי אינן מערבין (דחזקה דלא ידע אימת) וגם באמת עפ"י רוב יש ששים נגדו פשיטא דבכהאי גוונא מקילין אף באיסור תורה ובפרט בצונן. והנה הרמ"א כתב שם דשומן חזיר איסור פגום ובבאר יעקב הקשה מהא דאמרו גבי גבינות של נכרי מפני שמחליקין בשומן חזיר הרי דאינו פוגם ולפענ"ד שאני התם דלחזותא עביד ובכהאי גוונא מחמרינן טפי ועיין ביו"ד סי' ק"ב ובאו"ח סי' תרי"ג ובמג"א שם ואף אם ימשח השמן על האוכל וחזותא ניכר אבל אינו ניכר אם יש בו שומן חזיר ושמן בעצמו אנן קי"ל דמותר דנותן טעם לפגם מותר ואף דשמן הוה עז וחריף מכל מקום בטלו לגזירתא דזליפתן של כלים מטעם דהוה נותן טעם לפגם וכיון שלתוך התבשיל מותר שוב לא גזרו אף כשהוא בעין וגם מ"ש בבאר יעקב שם על מ"ש הרמ"א דאנו בעצמינו טעמנו השמן ולא טעמנו שום שומן חזיר וע"ז משיג הבאר יעקב שם דמנא ידעינן דאולי אם לא היה תערובות שמן חזיר היה לו טעם אחר הנה זה ודאי דהיו אז מקומות שלא ערבו והיה לו טעם שוה בשוה לשמן שלנו ודאי ידענו דאין בו שומן. והנה מ"ש בבאר יעקב דריפס אייל אנו נוהגין שלא לקנות עד שנראה חתימת ישראל הנה הוא בעצמו מפקפק שם וכתב שיודיע לו אם המנהגים שם כן ובאמת אנן לא ראינו מנהג זה כלל ולא חששנו להשמן כלל וקונים מהנכרים בלי חתימה והנה כ"ז אם לא ידענו עפ"י חעמיע אבל כיון שע"פ חעמיע בחנו שאין בו שום תערובות רק שאומרים שאפשר שיש בו איזה דבר ולא נוכל להרגיש פשיטא שאף שיש שם ודאי הוה מעט דמעט ואין לחוש כלל דבטל בששים דאם היה פחות מששים ודאי היינו מרגישים ע"פ חעמיע וע"כ נראה לדינא דל"מ אם השמן זית בא בלי רתיחה רק בצונן ודאי דאין לחוש דכבר העלו שם הגאונים דגם שמן זית אינו חריף וכמ"ש השבות יעקב שם אלא אף אם מרתיחין אותו ג"כ אין לחוש כיון דאם יהיה אח"כ בתבשיל או באוכל יהיה נ"ט בר נ"ט א"כ כל שאינו חריף כשר בנ"ט בר נ"ט ומה גם דאינו ברור שמערבין אותו א"כ בודאי מותר לכתחילה לערב וכ"ש דבחנו בחעמיע ומעידין שאין שם שומן חזיר ולא שאר שמנונית בודאי אין לחוש ודו"ק היטב. ובלא"ה אם הוא שלוק בודאי הוה נטל"פ כמ"ש הש"ך בהדיא דבזה מודה להרמ"א ודו"ק היטב. ובמ"ש ניחא מה דרב ששת אסר משחא שליקא וקשה אם ס"ל נותן טעם לפגם אסור א"כ גם שמן בעצמו יאסר ועיין בבאר יעקב ולפמ"ש י"ל דבשמן בעין בלי שילוק יש לומר דס"ל דבצונן לא בלע אף שהוא חריף אבל בשליקא בעי וע"ז אמר דאף בזה נותן טעם לפגם מותר ודו"ק:
823
824וזה אשר השבתי לב"ג הרב המופלג מוה' יעקב משה עטינגער נ"י ביום ה' שלח ע"ד השמן זית שהשבתי למעלתו שהוא כשר וכתבתי שאומרים אנשים שחזרתי בי לא תאמין עד אשר תראה חתימתי. ואשר כתבת היאך נאמין להחעמיע ערל עכו"ם והא אינו נאמן רק בא"י שסומכין עליו. הנה הדברים פשוטים דכל שהוא תגר לא מרע אומנתו ונאמן ובפרט היכא שיש קפידא רבה בזה וכמבואר ביו"ד סי' קי"ד ועיין פר"ח שם ובשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' ל"ט ובמ"א סי' י"ט וכל דאיכא קפידא רבה בודאי נאמן וכאן אין לך קפידא רבה יותר מזה שזה לוקח אצלו שמן זית מזוקק ונקי וזה ימכור לו שמן המעורב בתערובות ומה גם דאם יש ששים מותר בודאי ועיין בשו"ת רמ"א הנ"ל ואם ניחוש שמא מעורב כ"כ עד שאין בו ששים בודאי הוא קפידא רבה וא"כ מכ"ש החעמיקער שאומר שאין בו תערובות ואם ימצא שום תערובות יתבדה ומרע אומנתו בודאי לא ישקר שזה מילתא דעבידא לגלויי ע"י חעמיקער אחרים בודאי נאמן דאומן לא מרעא אומנתו וז"ב ופשוט:
824
825הוגד לי קושיא בשם הרב הגאון מוהר"ר חיים יהודא נ"י ר"מ ד"ק בראד המכונה סאסניטצר במה שחידש הנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' ק"נ דמה שאמר ר"א דחייב על כל כח וכח היא דווקא להבועל ולא להנבעלת וע"ז תמה מהא דאמרו ביבמות דף ל"ג החליפו מידי ברשיעי עסקינן ותו הא דתני ר"ח הרי כאן שש עשרה חטאות אי במזיד מי איכא קרבן וע"ז הקשה דלוקמא דהחליפו ואף דבמזיד ליכא קרבן לוקי דהבועל היה מזיד והנשים היו שוגגות וא"כ ליכא רק י"ו חטאות ואף דבעלו ושנו מכל מקום הרי הנשים היו שוגגות ולא מחייבי על כל כח וכח דהא בנבעלת אין החיוב רק על הבועל ועיין בדף ל"ד ותמצא דהש"ס מקשה לר"א. ולפענ"ד ל"ק דהש"ס משמע ליה דר"ח מחייב בין הבועל ובין הנבעלת וא"כ אי אפשר לאוקמא בשוגגות דא"כ אינו חייב רק הבועל ולא הנבעלת ודו"ק. ומה שהקשה בן ר' ירמי' שו"ב מבראד בהא דאמרו בכריתות דף ט"ו דמודים חכמים לר"א בבא על חמש נדות בבת אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת שהוא גרם להן ולדברי הנוב"י הא הנבעלת אינה חייבת על כל ביאה וביאה וזו קושיא גדולה והשבתי דכל טעמו של הנוב"י הוא משום דאשה קרקע עולם היא ואינה עושית מעשה ולפ"ז הרי היש"ש חידש ביבמות פרק הבע"י סי' ג' דכל שהיא מהדקת עצמה הוה מעשה גם בדידה א"כ יש לומר דשם דמחייב ר"א הוא כשהדקה עצמה ולא מקרי קרקע עולם ודו"ק היטב:
825
826להרב המופלג מוה' משה פאקס נ"י דיין ד"ק בוברקא:
826
827מכתבו הגיעני זה איזה שבועות באשה שראתה שני פעמים דם מחמת תשמיש היינו שבכל פעם בדק בעלה הכתונת שלו והיה עליו דם והורה מעלתו לעשות בדיקה המבואר בסדרי טהרה בדיקת הכיס ואף דהנוב"י אוסר לעשות הבדיקה קודם הוראת הגאון היינו שם דכבר הוחזקה בשלשה פעמים אבל קודם השלשה פעמים ודאי דמותר וכתב שמצא כן בספר ק"ס ועשתה הבדיקה ומצאה רק על הצדדים ויצאה בטהרה רק שנסתפק מעלתו אם צריכה ז' נקיים כמ"ש החוות דעת והגאון מלידא ז"ל או כמ"ש לחם ושמלה שאין לבו נוקפו ושאל חוות דעתי. והנה לא אכחד קושט דברי אמת שבעת הגיע לידי התשובה מאוד חרה אפי איך ערב לבבו לעשות בדיקה כזאת בלי שאלת חכם ובלי התוועדות עכ"פ הרב שבעירו עם איזה לומדים ולא רציתי להשיב ואחרתי עד עתה שכתב להרב מו"ה שרגא פייביל נ"י מדוע לא השבתי לו ואמרתי שלא יאמר כמה הרב קשה אודיעהו מה שראיתי בדבריו הרבה תמיהות. והנה ראש דבריו מ"ש שבכל פעם בדק בעלה כתונת שלו והיה עליו דם הנה בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ו כתב דכ"ז דווקא כשהכין עד לקנח בו ונמצא על עד שלו אבל אם מצא בכתונת שלו לא הוה רק כשאר כתם והובא בס"ט סי' קפ"ז ס"ק ג' וכאן מצא על הכתונת ואין זה ראיה. אמנם בגוף הדין אני תמה ולפענ"ד קודם השלשה פעמים ודאי לא מועיל בדיקה וטעם הדבר כמ"ש החוות דעת והאחרונים דל"מ לענין ז' נקיים ומטעם דלא הקילו רק לענין שלא תאסר לבעלה כל הימים אבל לא לענין ז' נקיים ע"ש וכמו כן אני אומר לענין זה דדוקא באתחזקה ג"פ דאז תאסר לבעלה ותצטרך גירושין וקשה גירושין אז צריכין לסמוך על הבדיקה אבל לא טרם שנתחזקה א"צ להכניס עצמה בפרצה דחוקה ואף דעל דברי החוות דעת הנ"ל חולק בעל לחם ושמלה אני אומר דאף שהוא כתב שאין לבו נוקפו כלל הנה העיז הרבה נגד גדולים שקטנם עבה ממתנו. והנה הב"י הקשה דאיך מועיל בדיקת השפופרת בבעל הראשון דנימא דאין השפופרת כמו אצבע והרי לא אתחזיק בכל האצבעות והרי אמרינן לא כל האצבעות שוות מכ"ש השפופרת וכתב דלהחמיר לא אמרינן זאת ומטעם דרוב דם אינו בא מחמת תשמיש ע"ש ובשו"ת נוב"י מהד"ק חיו"ד תמה ע"ז דלמה ניקל מחמת זה ולהחמיר לא נימא כזאת. אבל באמת הדבר נכון לפענ"ד דבאמת דם מחמת תשמיש אינו רק משום ווסתות והרי ווסתות אינו רק דרבנן וספק דרבנן לקולא. אמנם עדיין קשה דהא אתחזיק איסורא לגבי בעל ראשון ול"מ ספק דרבנן וצריך לומר דהוה ס"ס ספק שמא מן הצדדים וספק שמא השפופרת דומה לאצבע ובס"ס מקילין אף באתחזק להרבה פוסקים. אך באמת לכאורה קשה הא הוה ס"ס משם אחד דהספק הוא שמא בא מן הצדדים וגם בשפופרת אינה מותרת רק כשנמצא על הצדדים וכמ"ש הנוב"י שם ובס"ט וצ"ל דנ"מ לענין ז' נקיים דאם נימא דמן הצדדים א"צ ז' נקיים אבל מצד הספק שפופרת עכ"פ ז' נקיים בעיא דלענין זה לא סמכינן על השפופרת ודוקא שלא תאסר אשה על בעלה הוא דמקילינן וא"כ שוב ע"כ דז' נקיים צריכה. והנה גוף הס"ס צ"ב דאם נימא דספק מן המקור וא"כ מה מועיל השפופרת הא סוף סוף בא ג"פ מן המקור והוה וסת ואיך יוציא השפופרת מזה. אמנם לפי מה דכתב הש"ך בכללי הס"ס דמתחלה צריכין אנו לדון שמא לא התחיל כלל ריעותא ובכה"ג ל"צ שתהיה מתהפך א"כ יפה כתב הב"י כיון דרוב דם אינו בא מחמת תשמיש ושוב יש כאן ס"ס גמור דמתחלה אנו דנין שמא השפופרת כמו אצבע ורואין אנו שלא בא מן המקור ואת"ל שהשפופרת אינו כמו אצבע שמא מן הצדדים דרוב דמים אינו בא מ"ת ועכ"פ קודם שאתחזיק ודאי אינו נכון לסמוך על הבדיקה. עוד נראה לי דבר חדש דהנה בהא דאמרו ונאמנת אשה לומר דם זה בא מן המכה קשה לי טובא דלמה תהיה נאמנת הא אשה לא עדיפא מע"א והרי עד אחד באתחזיק איסורא אינו נאמן להתיר וא"כ כאן דאתחזק הדם מחמת תשמיש איך תהיה נאמנת. ולכאורה רציתי לומר דלפמ"ש בשו"ת מיימוני הלכות אישות סי' ב' דאם לפי דברי העד לא אתחזיק כלל האיסור שוב נאמן העד דאינו מוציא מחזקה לפי דבריו א"כ כאן דהיא אומרת שיש לה מכה וא"כ לפי דבריה אין כאן חזקה כלל ונאמנת. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוספות בנדה דף ס"ו ד"ה ונאמנת שכתבו לדחות דברי רש"י דגם רבי מודה ברואה דם מחמת תשמיש דבעי ג"פ לאחזוקה ע"ש ולפמ"ש יש לומר דניהו דגם רבי מודה דבעי ג"פ בזה אבל מכל מקום כל שראתה בפעם השלישית שוב החזקה נתגלה למפרע גם בפעם השניה ולפ"ז בכה"ג שבשני פעמים הראשונים לא אמרה שיש לה מכה רק בפעם השלישית שוב לרבי לא תהיה נאמנת דגם לפי דבריה כבר אתחזקה שלשה פעמים והשלישית אינו רק מגלה על השלשה פעמים הראשונים ובכה"ג שוב אינה נאמנת ויש לפקפק ע"ז דאם אמרה שיש לה מכה שוב לא אתחזקה בשלשה פעמים הראשונים וצ"ע עכ"פ מה דנאמנת היא משום דלא הוחזקה לפי דבריה. איברא דלפמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז דאם יש צדדים להקל שוב אין האשה נאמנת וגם אם יש לה טורח א"כ אמאי תהיה נאמנת. אך זה אינו דכאן אין לה צדדים וגם אין שום טורח דא"צ בדיקה כלל רק דאמרה דיש לה מכה באותו מקום ודו"ק. ולפ"ז נראה לי דמה דנאמנת בבדיקה לבעלה הראשון לאותן המקילין אף שיש צדדים להקל דהא עדן לא אתחזקה לכל האצבעות ולבעלה השני היא מותרת וצריך לומר כיון דעכ"פ לבעלה הראשון כבר נאסרה לגמרי שוב אין לה צדדים להקל. ובזה נראה לפענ"ד טעם המחמירים לבעלה הראשון משום כיון דצריכה להכניס עד מקום שהשמש דש ויש טורח גדול לא נאמנת ועכ"פ זהו ודאי דוקא באתחזקה אבל טרם שאתחזקה א"כ יש לה עדיין היתר א"כ תוכל לחפש צדדים להקל ואיך תהיה נאמנת והא עדיין לא אתחזקה ויש לחוש שתחפש צדדים ואף אם תמצא בראש דלמא תקנח ותאמר שמן הצדדים בא וגם לא תרצה להעמיק ולהכניס עד מקום שהשמש דש ולכך אינו ראוי להאמינה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ו שהקשה על מפרשי הטור שהבינו שא"צ האשה לדעת אם מכתה מוציאה דם והרי אף בכתמים הקלים שאל אותה ר"ע אם יכולה להוציא ולגלע שמכתה מוציאה דם. ולפמ"ש א"ש דאדרבה בכתמים הקלים חשש ר"ע שמא תחפש צדדים להקל ולכך הוצרך ר"ע שתאמר שיכולה להגלע ולהוציא דם ואם תתברר שאינה מוציאה דם בשום פעם אז ידע ששקר בימינה אבל בדם נדות ודאי לא תחפש למצוא צדדים כיון שהוא איסור כרת וז"ב לפענ"ד ויש לפרש להיפך מה שראה ר"ע שתלמידים מסתכלים זה בזה היינו לא על מה שהוא מאמין לה רק להיפך על מה שהחמיר עליה כ"כ לדעת שמוציאה דם ובדם נדות מקילין אנו וע"ז אמר שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל א"כ שוב תוכל לחפש צדדים ועכ"פ לפענ"ד לכתחילה ודאי אינו ראוי להתיר ע"י בדיקת כיס כל שלא אתחזקה אך כיון שכבר יצא הדבר בהיתר ודאי מה שעשה עשה ולא נחטט אחר איסורים ולהחמיר על האשה אבל ז' נקיים ודאי צריכה ולא יסמוך על ספרי הקיצורים דלא פקיע שמייהו ובביתם אין לחם ושמלה דברי רבותינו הראשונים ואחרונים כנלפענ"ד:
827
828להרב מוה' יוסף יהודה שטראזבורג נ"י דיין דק"ק קאסיב ושאל באשה מיניקת שכמו ששה שבועות שאחר הטלת מ"ר מרגשת כאב ויוצא ממנה כמו מי שריית בשר ובשעת הטלת מ"ר אינה מרגשת שום כאב גם אינה רואה שום מראה אדמומית ופעמים מפסקת יום או יומים שאינה מרגשת שום כאב גם אינה רואה שום מראה אדמומית ובשנה העברה היה לה ג"כ כזה ולא אשתהי הדבר כי אם ערך שמונה ימים וע"ז שאל אם מועיל בדיקת מהרי"ו. והנה תיכף השבתי בקצרה בזה"ל נראה לפענ"ד דבזה מהני בדיקת מהרי"ל ומהרי"ו דבאמת כל החשש דחיישינן באינה מרגשת כאב דלמא בתר דתמו מיא הדור למקור ואייתא דמא והיינו אף בעת הטלת מ"ר והטעם דחיישינן לזה הוא משום דרוב דמים מן המקור ולפ"ז כאן דהיא מניקת והיא בחזקת מסולקת דמים וא"כ אדרבא מהראוי לומר שלא בא מן המקור רק עם מ"ר ולא הדרא למקור. ועוד נראה לפענ"ד דיש לצרף כיון דרוב דמים הבא מן המקור הם דמים ממש וכאן דאינו רק כמו שריית הבשר א"כ ודאי אינו מן המקור ולכך נראה לפענ"ד דיש להקל ע"י בדיקת מהרי"ל ומהרי"ו ע"כ כתבתי אז ובש"ק העבר עיינתי בב"י סי' קצ"א ומצאתי כי מ"ש לסניף היא כקורה שכ"כ הב"י בשם הר"ן בתשובה לענין קרטין כיון דבשעת ווסתה רואה דמים ממש וכאן ראתה כחצץ אדום בודאי אינה רואה מהמקור וכ"כ בשם האגור בשם מהר"י מולין סברא הלז ושמחתי מאוד כי תיכף בראשית ההשקפה אמרתי כזאת. ודרך אגב נתתי עין במ"ש מעלתו בשם הצ"צ סי' צ"ב דל"מ אם מרגשת כאב אחר הטלת מ"ר ודוקא כשמרגשת בשעת הטלת מ"ר ובסדרי טהרה שם חולק עליו ומעלתו מפלפל בזה ולפענ"ד דברי הצ"ץ עיקר דהנה בהא דאמרו מ"ש עומדת דאמרינן מ"ר הדור למקור ואייתי דמא ולכאורה צריך ביאור דהרי מ"ר הם למטה סמוך ליציאתה והנקב שיוצא דם נדות הם בעומק הרבה כמ"ש מהרי"ו סי' ס"ה הובא בד"מ שם ולפ"ז לכאורה הו"ל רוב וקרוב וניהו דרוב וקרוב אזלינן בתר רוב מ"מ כבר נודע מ"ש הנימוק"י בסוגיא דניפול בשם הרמב"ן גבי ענבי דמצנעי דכל שהוא במקומו ממש אמרינן חזקה כאן נמצא כאן היה ואפילו ר"ח מודה דאזלינן בתר קרוב והט"ז סי' רצ"ד גבי ענבי דמצנעי חידש כן מדעתא דנפשיה ולפ"ז כאן שהוא בעת הטלת מ"ר א"כ ראוי לתלות בקרוב שהוא מקומו ממש והיא קושיא גדולה וצ"ל דכאן אזלינן אליבא דר"מ ור"מ חייש למיעוטא אף במקום רוב שעדיף מקרוב מכ"ש בקרוב שהוא משום חזקה דכאן נמצא כאן היה הוא חושש שמא מן הרוב הוא ולכך שפיר הקשה דמ"ש בעומדת דחיישינן שמא הדור מ"ר למקור והיינו משום דהרוב מסייע ולפ"ז לכך ר"י מטהר דר"י לא חייש למיעוטא כמ"ש הר"ן בתשובה הובא ביתה יוסף ובתשובה הקשיתי ע"ז מיבמות דף מ"ז אבל הר"ן כנראה הרגיש בזה דכל דלא שכיח קצת ל"ח ר"י וא"כ לר"י ודאי אזל בתר קרוב וכאן נמצא כן היה ולפ"ז דברי הצ"ץ נכונים דדוקא כשמרגשת כאב בשעת הטלת מ"ר דאז הוה מקומו ממש אבל לאחר הטלת מ"ר דאז אינו מקומו ממש רק קרוב בלבד שוב רוב וקרוב הולכין בתר רוב וז"ב כשמש. ובזה יש ליישב דברי הר"ח שכתב דעכ"פ משום כתם מטמא ר"י כדאמרו בדף י"ד דר"י אזיל לשיטתו והיינו דבאמת כאן נמצא כאן היה רבא דחידש ורב אשי חולק ע"ז ועיין נימוק"י פרק האשה שלום וכתב דבממון לא קי"ל כאן נמצא כאן היה וא"כ לכך מטמא משום כתם דהוא טומאת ספק כמ"ש רש"י בדף י"ד משום דכנכ"ה אינו דבר ברור ודו"ק היטב:
828
829שלום וכ"ט אל כבוד ש"ב הרב החריף המופלג מוה' יצחק תאומים נ"י מו"צ ד"ק סניטין:
829
830מכתבו מגלה עפה הגיעני עש"ק סמוך לחשיכה והנה לא ידעתי למה הביא צוארי במחלוקת אדירי התורה גאוני הדור ז"ל לחיי העולם הבא מהר"ם לובלין וסייעתו והסמ"ע והמ"ב וסיעתם ובכל זאת אשר יורני ד' ארשום בקצרה כי כבר האריכו בזה קמאי דקמאי והלואי שנזכה דבריהם להבין. והנה תורף המעשה אברך אחד נשא אשה בק"ק סניטין ולהיות כי לא מצא חן בעיני חמי' ואשתו ע"כ אמרו בלבם ואמרו לו כי נודע על פי מורה אחד שחטא בדברים שבינו לבינה וע"כ מוכרח לישאל פי חכם מה לעשות וע"כ הטעהו שבא מכתב ממני ומבראד שמחויבים הוא והיא צומות רבות ולתת לצדקה סך רב וגם יפרוש מאשתו כמה שבועות אך בזאת יכופר עונם אם יגרשה ואח"כ יחזירנה תיכף וסר עונם וחטאתם תכופר והאברך האמין בזה ואמר לו חמי' ואשתו שבעיר' אין רוצה שיתגלה הדבר ע"כ יסע לטשערנאוויטץ במקום שאין מכירו ולא אמר למסדר דבר רק שיש לו איזה טעם שרוצה לגרש וכן עשה והכינו בשר ודגים כדי שיחשוב שהדברים אמיתים ונסא לטשערנאוויץ וגירש אשתו ונסע עם חותנו ואשתו תיכף לביתו אחר הגירושין וחותנו דחה אותו ונסע לאמו ובבאו לאמו וחזר ובא לבית חותנו ואמר שיחזור ויקדשה אז העיז חותנו וגרשו והוציאו מביתו ויקח כל אשר לו ואף טלית ותפילין ובגדי שבת וחול לקח מאתו ואחיו ואמו של המגרש רצה לבוא אתו לדין ולא רצה חותנו לשמוע עתה צועק הבעל ככרוכיא שכל הגט הי' בטעות ואוי לו על אשתו ועל עצמו כי במרמה הלכו אתו וע"ז האריך מע"ל כי עודנה בחזקת א"א והנה טרם יהי' כל שיח אומר עכ"פ דהבגדים והטלית ותפילין מחויב להחזיר כי אף אם עשו במרמה והצליחו ברמאות לפי דעתם אבל עכ"פ מה להם לבגדיו וכל חפצים שלו והם גזלנים רשעים אם העלם יעלימו מזה ואף אם יצאו זכאי בדינם לענין הגט אבל בזה ודאי עשו שלא כדין ואם יסרבו בזה אז אדע מה לעשות ובדרך אחר אבא עליהם אשר לא יועיל כל תרמיתם והנה בגוף הדין הנה זהו כמעשה של המהר"ם מלובלין וכל הגדולים חלקו עליו ולא ידעתי במה עשה מע"ל כח הבעל יפה משם דהרי שם ג"כ הטעהו ואמרו שהיא מסוכן ולא הי' מסוכן כלל ואדרבא שם עשו התקשרות עמו וכאן לא עשו ולא כלום שנפתה אחר עצתם ולא אמר לאדם כלום וכל אריכת דברים של מעל' בראיות תמהני דזה של כת הקודמין וכבר הובאו כל הדברים בשו"ת מהר"ם מלובלין ובסמ"ע שם ובגאונים בתראי סי' י"ב ובמשאת בנימן סי' ע"ו והלאה וביותר בזה ימצא מעל' בספר בת עיני להגאון החסיד אבד"ק זלאטשוב ז"ל שם במעשה דק"ק לעבארטוב שם הי' יותר אומדנא ששלח לאביו מכתב כי הם הערימו זאת והגיד לדעתו כי רק על פי מכתב הלז מגרש ושם הביא כל דברי הפלפולים שפלפלו הגאונים ובתחלה דחה דברי המ"ב ואח"כ חזר בו כאשר יראה המעיין שם פלפול גדול ונחמד והנה ראיתי למעלתו שכתב שתמי' לו על כל הגדולים דאמרו גילוי דעת בגיטין לאו מלתא היא והוא תמה מהא דאמרו ב"ק דף ק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחי' נימא דאדעתא דהכי לא קידשה הרי דמועיל אומדנא גם בקידושין ותמהני על מעלתו מה ענין שמיטה וכו' שם דאמרו דשמע מינה כסף מכפר מחצה הרי דסביר' להו דאומדנא חזקה היא וכמעט לדבר ברור נחשב שפיר מקשה נימא גם בקידושין כן אבל מה ענין לגילוי דעת בגיט' ותמהני על מעל' כי נקל בעיניו לדחות דברי אביי לענין גילוי דעת והרי הב"ח האריך בזה בח"מ סי' ר"ה ובא"ע סי' קמ"ה לחלק בזה וכן ראיתי מה שרמז מעל' לדברי חותנו הגאון ז"ל בשו"ת חסד לאברהם ורואה אנכי שדבר פשוט בעיניהם שגילוי דעת יועיל בגיטין וזה היפך דעת הב"ח הנ"ל ואנכי חזון הרביתי בשו"ת שואל ומשיב חלק ג' סי' ל"ה ל"ו על דברת הב"ח ושם כתבתי על מה שרצה לומר כיון דספק היא אשה בחזקת א"א קיימה כבר כתבתי שם בזה וכעת נראה דבר ברור כיון דעכ"פ ריח גט ודאי הוא ועכ"פ פסולה לכהונה וזה דהוי דברים שבלב וא"כ עכ"פ איתרע חזקת א"א בזה וזה ברור וזכרנו שראיתי בשו"ת מהר"ם לובלין שם שו"ת הגאון הלבוש ז"ל והוא האריך להקשות דאנה מצינו כלל בתורה שמועיל גט ש"מ שלא מצינו רק שאם שנאה הבעל שיכול לגרשה אבל מחמת אהבה וחיבה שרוצה לפטרה מיבום מנ"ל דמועיל בזה הרי שכתב שם בזה דבר זה במחילת כ"ת ובאמת הדברים פשוטים דהשתא כשמגרשה בע"כ מועיל ומכש"כ כשמוציא לרצונה בזה לא הוצרך התורה לכתוב דמועיל גירושין ועכ"פ זה ברור דאף אם נימא כשו"ת מהר"ם מלובלין עכ"פ מידי ריח הגט לא יצא ופסולה לכהונה וא"כ שוב איתרע חזקת א"א וזה ברור. דרך כלל לא ידעתי למה האריך מעל' בדברים שכבר נזכרו כל הראיות בראשונים ומה בצע בפלפולו הכי בזה יצא לקראת גדולי הדור להכריע מאן ספין ומאן רקיע ומעל' רמז שבישועת יעקב סי' קמ"ה נמצא שו"ת ש"ב הגאון מבריסק נ"י ג"כ להצריך גט וראיתי שם ובאמת אומר כי לא מצאתי שם חדשות כי מה שכתב שם בדברי הנמוקי יוסף זה פשוט ומה שכתב כי זה לפי' רש"י עיין בשו"ת נודע ביהודה ימצא שם מזה הרבה ואדרבא כשהי' קודם התחלה מיגרר גרע וע"ש וביותר יעיין בספר בת עיני שם נמצא בבירור הדברים בפלפול גדול ושם הביא דברי המכתב אליהו בזה ובשו"ת נודע ביהודא הנ"ל לא משמע כדברי' וגם מה שכתב שם להקשות דאם נימא דמועיל מעכשי' שוב הוי לי' תנאי קודם כתיבת התורף כבר קדמו הט"ז סי' קמ"ה ע"ש דרך כלל לא מצאתי רק להבין פלפול הגאונים הסמ"ע והמהר"ם לובלין והמ"ב וט"ז ונשתעשע בדבריהם ועכ"פ זה ברור דהגט יש מקום להכשיר אמנם אך בזאת יאות אם יחזור לו החותן ואשתו כל הבגדים והחפצים שלו אז נעיין בדינו אם הגט כשר אם לא ירצה לשמוע הנה מקום אתי לפסול הגט ממקום אשר לא יועיל כל התחבולות והמרמה שעשו ומפני כי איני בקו הבריאה וגם הדברים עתיקים וגם הארכתי בזה בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' ל"ה ע"כ דברי מועטים אלה דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
830
831בלמדי מסכת ב"ק ובהגיעי לדף פ"ח בהא דאמרו אלא מעתה לר' יהודה זוממי עבד לא יהרוגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ד הביא בשם הגאון החריף בכר דוד בעל החיבור דברי אמת שהקשה על מ"ש התוס' בריש מכות דבבן גרושה ובן חלוצה כל דלא אפשר לקיים כאשר זמם לא ע"ז קאי כאשר זמם וא"כ גם כאן כל דלא קאי כאשר זמם לעשות לאחיו א"כ ל"ש בהא כאשר זמם והנוב"י החמיר בזה מאד ומ"ש בזה שם עיין במהד"ב חלק חו"מ סי' ז' מ"ש בזה ושויא נפשא הדרנא וגם שם נדחק ואני תמה על הגאונים האלו מה ראו על ככה דאין התחלה לקושיא דשם במכות בבן גרושה ובן חלוצה החסרון הוא דלא נוכל לקיים בעדי' כל מה שזממו שהרי רצו לפסול גם זרעם ובעדי' זוממין התורה אמרה לו ולא לזרעו וא"כ לא נתקיים כל אשר זממו וא"כ בזה שפיר כתבו התוספות דכל דלא יכול לקיים כל אשר זממו א"כ מיעט הקרא דאינו חייב מכאשר זמם ודי במלקות אבל כאן נוכל לקיים כל אשר זממו רק דהתורה אמרה לעשות לאחיו וזה אינו אחיו א"כ לא הקפידה תורה על העדי' שיתחייבו כלל מה שרצו לחייב העבד שאינו אחיו של העדי' וא"כ כל שלא הקפידה תורה שוב לא יהרגו כלל וזה א"א דא"כ לא יתקיי' כלל כאשר זמם שהתורה לא הקפידה על נפש העבד שאינו אחיו וזהו שמקשה א"כ לא יהרוגו והרי אנן קי"ל דגולה ולוקה על העבד כמ"ש רש"י וא"כ חזינן דהתורה הקפידה גם על העבד. וגם לפמ"ש התוספות דא"כ גם העבד לא יהי' נהרג דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש. ובזה בודאי יקשה דהרי העבד שהרג ישראל ולא יהיה נהרג והרי על שפיכת נפש ישראל ודאי הקפידה תורה וז"ב כשמש. ובזה יש לומר מה דמשני אמר קרא ובערת הרע מקרבך והקשה הגאון בכר דוד הנ"ל דא"כ גם טריפה יהי' עדים זוממין נהרגין דהא שייך ובערת הרע מקרבך ולפמ"ש י"ל דשם דעיקר הקושיא היא דהתורה לא הקפידה לר"י על נפש של עבד שנהרג וע"ז אמר דעכ"פ צריך לעשות לעדי' זוממין שהם עכ"פ רשעי' הם שרצו להרוג העבד בשקר והם עכ"פ רעים וצריך לקיי' ובערת הרע מקרבך שיכולין לעשות גם לנפש ישראל כן משא"כ בטריפה דאינן נהרגין משום דגברא קטילא בעו למקטל ואינם רעים כלל וא"כ לא שייך ובערת הרע מקרבך ואף דבסנהדרין דף ע"ח אמרו דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב משום דכתיב ובערת הרע מקרבך ובעדי' לא נהרג משום דא"א לקיים כאשר זמם ולא אמרינן דנקיים ובערת הרע מקרבך אבל ז"א דלעדי' אי אפשר לחייב משום ובערת הרע דבאמת יכלו לומר דגברא קטילא בעו למקטל ואינו רע כל כך אבל הב"ד שראו שהטריפה הרג נפש שאינו טריפה אף דהוא גברא קטילא מכל מקו' הוא רע דהא הוא הרג נפש שלם אבל בעדי' כל דלא יוכל לקיי' כאשר זמם לא שייך ובערת הרע. ובלא"ה נראה דבאמת לרבנן דר"י לא אמרינן ובערת הרע רק לגבי ב"ד ולא על עדים כלל וז"ב ודו"ק. והנה בהא דמשני בעינן ובערת הרע מקרבך נראה לפענ"ד הסברא בזה דהנה בהזמה הקפידה התורה על מה שרצו להרוג נפש מישראל וגם מה שהעדי' בעצמם רעים ואכזרי' ולנקות מבני ישראל מדות אכזריות והדבר דומה למ"ש בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' כ"ו במה שמקשה הרש"ל על גזל עכו"ם לאסור והלא התורה לישראל נאמרה וכתב הח"ץ דאטו על לתא דידהו הקפידה התורה על לתא דישראל הקפידה התורה שלא יהי' אכזרים ה"ה כאן ניהו דאינו אחיו ואינו חייב בשביל העבד אבל הם בעצמם רעים ואכזרים וז"ש ובערת הרע מקרבך. ובזה יש לי לומר מה שחידש הנוב"י מהד"ק סי' פ"ח בחלק אהע"ז דלפמ"ש התה"ד סי' רכ"ג דלענין רבית וצדקה דכתיב בהו אחוה ואינו ר"ל אחוה ממש רק במצות א"כ זה המומר שפרק עול המצות אינו אחיו וא"כ ממילא בהזמה דלרבנן דר"י היינו אחיו במצות במומר שפרק עול לא שייך ביה כאשר זמם כלל ע"ש ולפמ"ש יש לומר דעכ"פ ובערת הרע מקרבך שייך בזה דעכ"פ העדי' רשעי' ואף דלרבנן לא קאי ובערת רק על הב"ד ולא על עדי' היינו משום דאינו רע כ"כ דגברא קטילא בעי למקטל אבל מומר עכ"פ ישראל הוא דאע"פ שחטא מכל מקום ישראל הוא ועיין בט"ז או"ח סי' תמ"ח דמכל מקו' נצטוה על המצות ויכול לחזור שפיר שייך ובערת הרע וז"ב. ובזה יש ליישב קושית התוספות דלר"י ריבית ואונאה וצדקה דכתיב לאחיו ולפמ"ש יש לומר דבאמת גם ר"י מודה דעבד עכ"פ מצוה לרחם עליו דאחיו במצות הוא רק דלגבי בושת אינו אחיו גמור וגם בהזמה דחידוש הוא יש לומר דדוקא באחיו שיש לו אחוה ודו"ק היטב. עוד יש לי לומר בקושית הגאון הנ"ל דהא דפריך זוממי עבד לא יהרוגו והא אי אפשר לקיי' כאשר זמם דבאמת סברת התוספות היא דשם כיון דכתיב לו ולא לזרעו והרי כאשר זמם הוא חידוש דמה חזית דציית להני ציית להני א"כ אין לך בו אלא חידושו ולענין זרעו לא הימנ' התורה לעדי' הזוממין וא"כ לא נוכל לקיי' כאשר זמם לגבי זרעו דחידוש הוא וכל דלא מהמני לגבי זרעו אי אפשר לחלק ולומר דלגביה הימניה תורה ויתקיי' כאשר זמם כיון דאנן חיישינן לענין הזמה שמא שקר הוא מה שהזימו הראשוני' וא"כ לא שייך כאשר זמם וע"כ אינו רק לוקה דע"ז המני' התורה לגבי הראשוני' כל שלא יסתעף לגבי הזרע וא"כ זהו שם אבל כאן כיון שאינו יכול לקיי' כאשר זמם וא"כ מה תאמר דלמא לא מהמני וא"כ שוב לא יהרוגו ושפיר פריך ודו"ק. ובדרך אגב אכתוב מה דאמרו במכות מנין לעדי' זוממין שלוקין וכו' והצדיקו את הצדיק דמעיקרא הך דמעיקרא הוא מיותר. אמנם נראה דבאמת לשיטת הרמב"ם הוא דהזמה רק כל שאינ' מעידי' על גוף המעשה וא"כ לכאורה לא שייך והצדיקו את הצדיק דיכול להיות שהוא אינו צדיק והמעשה אמת ולזה אמר דמעיקרא דהיינו טרם שהעידו היה בחזקת צדיק ודו"ק:
831
832היה אצלי הרב החריף נכד הרב וכו' מוהר"ר שמעון מסעריט והקשה בשם אחד במה דהקשו בתוספות שבועות דף כ"ד דהיאך חל איסור אבר מן החי על עשה דשאינו זבוח וע"ז הקשה דלמה לא הקשו על נבלה איך יחול על עשה שאינו זבוח והשבתי דיש לומר דנבילה הו"ל איסור מוסיף שהרי מטמא וכ"כ התוס' ביבמות דף ל"ג סברא זו ע"ש:
832
833להרב הגדול מוה' שמואל שמעלקא ברמ"י גינצליר:
833
834מכתבו הגיעני היום אשר שאל באיסור שנתבטל ואח"כ נתרבה האיסור דחוזר וניעור כמבואר ביו"ד סי' קל"ד ובש"ך שם ס"ק י"ח בין במינו ובין בשא"מ כמבואר בסי' צ"ט איך הדין בדבר שיש לו מתירין שנתערב בתערובות במין בשאינו מינו דקי"ל דבטל אם מתרבה עליו מה דינו וטעם הספק הוא דבאמת כל הטעם דאמרינן חוזר וניעור הוא משום דכל דאיכא ששי' אין בכח האיסור לאסור אבל כשנתרבה האיסור אוסר דלא נהפך האיסור להיות היתר וא"כ זה בשאינו דבר שיש לו מתירין דלא נהפך האיסור להיות היתר אבל בדבר שיל"מ דסופו להיות מותר אפשר כל דנתבטל בהיתר שוב נפקע האיסור לגמרי. עוד כתב דיש לומר כיון דפליגי במנחות דף נ"ד מחלוקת אי באיסורין יש דיחוי ולפ"ז אף אם נימא דאין דיחוי באיסורין מכל מקום כאן דביום מחר יהיה נפקע האיסור וא"כ מה לי דנדחה מכח הזמן או דנדחה ע"י ביטול וכל דנדחה ע"י ביטול שוב יש לומר דאינו חוזר וניעור זהו תורף השאלה וע"ז הביא דברי הש"ע באו"ח סי' של"ה ס"ד ומ"ש הב"י והד"מ שם ומ"ש המג"א שם. והנה במג"א שם מבואר להיפך מדהוצרך לצרף ההיתר משום דיש לסמוך על המקילין בסי' קל"ד דאינו חוזר וניעור ואם איתא הא בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן חוזר וניעור ובאמת שמצד הסברא ג"כ אינו נראה דבריו דמ"ש בטעם הראשון דמאן דס"ל חוזר וניעור לא ס"ל דנהפך האיסור להיות היתר רק דאין בכח לאסור ולכך כשנתרבה האיסור אסור והעלה לפ"ז דבדבר שיש מתירין ודאי נהפך האיסור להיות היתר וזה אינו דהרי הרא"ש ס"ל דאיסור נהפך להיות היתר ואפ"ה ס"ל דנתרבה אסור ומטעם דהו"ל כהוכר האיסור וכמ"ש הרא"ש הובא ביתה יוסף סי' ק"ט בסופו ולפ"ז גם דבר שיש לו מתירין הוא כן דמכל מקום ניכר האיסור כעת ולא שייך ביטול וגם טעם השני דהו"ל דיחוי לא דמי דהזמן לא מקרי דיחוי דרק בזמן הזה נאסר ואותו היום לא נדחה משא"כ בנתבטל האיסור נדחה גוף האיסור ואין דיחוי באיסורין וכל שנתרבה חוזר וניעור. ומה שחידש דבדבר שיש לו מתירין אף בא"מ אמרינן חוזר וניעור ע"פ דברי הפ"י שכתב סוף ביצה בטעם דבמין בשאינו מינו לא שייך דבר שיש לו מתירין הוא משום דבא"מ נתבטל הטעם והוה כנסתלק האיסור לגמרי ולפ"ז לפמ"ש הפרמ"ג להסתפק בחצי זית איסור שנתערב בנ"ט זיתים א"מ וחצי זית היתר מב"מ עם האיסור אי אמרינן דע"י המב"מ היתר ניכר האיסור ונרגש טעם האיסור ועי"ז לא יוכל להתבטל בנ"ט וע"ז הביא דברי הר"ן במס' ע"ז בסוגיא דקמא קמא בטיל להיפך דודאי בטל וע"כ משום דהו"ל כאילו ניכרת טעם האיסור ולפ"ז בדבר שיש לו מתירין שבאמת מצד דשיל"מ מהראוי שלא להתבטל רק דהו"ל כאילו נסתלק האיסור לגמרי וכל שע"י ההיתר מחזיק הטעם של האיסור ואח"כ כשנתרבה האיסור אף באינו מינו מכל מקום לא נתבטל האיסור ולא נאבד לגמרי. והנה אף שסברתו נכונה בכה"ג שהיה מקודם מב"מ ואח"כ נתערב בשא"מ והוה דבר שיש לו מתירין דאף דנתרבה האיסור מכל מקום לא הוה רק משהו רק שההיתר מחזיקו ואינו מבטלו א"כ כל שהוא דבר שיל"מ שוב לא בטל דמכל מקום נרגש טעם המשהו ואף דיש לפקפק דהו"ל כעין תרי משהו מכל מקום אנן קי"ל דגם תרי משהו אוסר מכל מקום גוף דברי הפ"י תמוהין דניהו דהטעם בטל בסמ"ך אבל כמות האיסור הוצרך להתבטל ברוב וא"כ גם בשאינו מינו למה יתבטל הכמות ובאמת שהנוב"י מהד"ב חלק יו"ד סי' י"ח רצה לחדש כעין זה על דברת המרדכי וכבר השיג עליו דו"ז בישועת יעקב ביו"ד סי' י"ד ע"ש וכן מצאתי באיזה מקום בספרים ואני בתשובה הרבה דברתי בזה והראיתי שלפענ"ד נחלקו בזה רש"י ותוס' במנחות דף כ"ב ע"ש וא"כ אין לדברי הפ"י מקום כלל לפענ"ד. והנה מעלתו הביא דברי הפרמ"ג באו"ח סי' של"ה באשל אברהם ס"ק ד' על מ"ש המג"א דיש לסמוך אמקילין דאינו חוזר וניעור והקשה הפרי מגדים דהא אנן קי"ל דחוזר וניעור וכתב כיון דלמחר מותר לא אמרינן חוזר וניעור וכתב דבדבר שיש לו מתירין באינו מינו שחוזר ונתרבה לא אמרינן חוזר וניעור וכתב מעלתו שהוא כדבריו ולפענ"ד הנה כבר כתבתי דאין סברתו נראה. אך לפענ"ד טעמו של הפרי מגדים דהנה כבר כתבתי דהטעם דחוזר ונראה אף שנהפך האיסור להיות היתר מכל מקום הוה כחזר והוכר האיסור ולפ"ז זהו באיסור מצד עצמו אבל כאן דאין כאן איסור רק מצד היום וא"כ אטו ניכר האיסור דאיסור שמצד היום כל שכבר נתבטל לא ניכר האיסור וכעין מ"ש התוס' בחולין דף קט"ו דשבת לא נקרא תועבה דאינו ניכר שבישל האיסור בשבת ועיין במהר"ם שי"ף שם וה"ה כאן ודו"ק היטב ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"א וצ"ע שלא הביא דברי הרא"ש הנ"ל:
834
835והנה לפמ"ש הת"ח והובא בט"ז וש"ך סי' ק"ב הטעם דבא"מ לא שייך דשיל"מ שאין ההיתר נקרא על דבר האסור רק ע"ש דבר שנתערב בו הנה לפ"ז אפשר לומר דכל שנתרבה האיסור אז ההיתר נקרא ע"ש האיסור והנה דבר שיש לו מתירין וגם לפמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף צ"ו בשם תוס' שאנץ דכל שנתערב שלא במינו ואינו נו"ט אין שמו עליו ע"ש ולפ"ז כל שנתרבה האיסור שוב שמו עליו דהא יש בו בנו"ט ודו"ק. והנה בטעם דדבר שיש לו מתירין לא מהני ביטול נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה באמת לבטל בידים אסור אף בדרבנן כמבואר סי' צ"ט והא דבטל כשנפל ממילא ולא חיישינן דלמא יערב בידים דזה אינו דכל דאסור לבטל לא חיישינן שמא יעבור דכל דאסרו חז"ל לא חיישינן שמא יעבור ולפ"ז נראה לי דזה דוקא בדבר שאין לו היתר פשיטא דחמור עליו האיסור ולא חיישינן שמא יבטל בידים אבל דבר שיש לו מתירין כיון דקיל עליו האיסור ל"מ אם האיסור מצד היום כמו ביצה שנולדה ביו"ט דרק היום היא דאסורה ולמחר מותרת ודאי קיל עליו האיסור וחשו שמא יבטל גם באיסור בעצם שיש לו היתר לא חמור עליו האיסור כ"כ וחיישינן שמא יבטל בידים ולכך החמירו חז"ל שלא יתבטל כלל אף בנפל ממילא ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה יש ליישב מ"ש הרשב"א וכן קי"ל בש"ע סי' ק"ב דספק טריפה שנתערב לא הוה דבר שיל"מ דאינו ברור שיבא המתיר בודאי וכבר נודע תמיהת העבודת הגרשוני דיתבטל ממנ"פ דאם לא יבא הבירור שהוא מותר א"כ שוב לא יהיה לו היתר ונתבטל ועיין שו"ת צ"ץ וכו"פ וכל האחרונים. ולפמ"ש יש לומר דהרשב"א ס"ל הטעם דדבר שיל"מ לא בטל הוא בשביל דחשו שהאיסור קיל עליו ויבא לבטל ושוב יש לומר דהו"ל דבר שיל"מ בספק טריפה וממנ"פ לא שייך בזה דאם ניקל מטעם ממנ"פ יש לחוש שמא יבטל בידים דהאיסור קיל עליו ושמא לא יהיה מותר ושוב ביטל האיסור בידים ועשה האיסור בידים ולכך אמר הרשב"א דכיון דאינו ברור שיבא המתיר שוב חמור עליו האיסור ולא חשו שמא יבא לבטל בידים. ובזה מיושב מה שהביא הגאון מוה' רפאל ז"ל בספרו ושב הכהן דהדבר מבואר בירושלמי נדרים פרק ששי דבעי הנהו נדרים הוו כדבר שיש לו מתירין או לא ואמרו מסתברא דכדשיל"מ הוא דהרי אמרו שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ועיין בק"ע ופ"מ שכתבו דלא הוה דשיל"מ שעוקר האיסור וכאילו לא היה האיסור כלל הרי דמבואר דלא הוה דבר שיל"מ בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דברי הק"ע והפ"מ תמוהים דלדבריהם לא מקרי דבר שיש לו מתירין והש"ס אמר להיפך מסתברא דהוה כדבר שיש לו מתירין ובגליון הירושלמי כתבתי בזה ולפמ"ש אדרבא מש"ה מקרי דבר שיש לו מתירין דחשו שמא יבא להקל משום דקיל האיסור דחכם עוקר מעיקרו וזה דמסיק דלא עקר רק מכאן ולהבא ויש ספק שמא לא יוכל להתיר ושוב חמיר עליו האיסור ודו"ק. איברא דא"כ למה בא"מ הקילו בדבר שיל"מ ויש לומר דבמב"מ דבטל ברוב מן התורה רק דרבנן החמירו שפיר חשו שיבא לבטל בידים דקיל האיסור אבל בא"מ דצריך ששים מן התורה וטעם כעיקר דאורייתא לא חיישינן שיבא לבטל האיסור דהרי חמור האיסור דצריך ששים מן התורה ובזה יש לפלפל בדין שמבואר למעלה אם נתרבה האיסור ודו"ק כי קצרתי. ובזה מיושב היטב מה דהקשה בצמח צדק סי' ס"ט דמה פריך אי ספק טריפה הו"ל דבר שאל"מ ותבטל ברובא והקשה דלוקי בספק טריפה שנולד ביו"ט וא"כ שוב הו"ל דבר שיש לו מתירין מחמת איסור נולד ביו"ט וכמ"ש שם והיא קושיא גדולה. ואני מוסיף דבאמת הא דמוקי בספק טריפה הוא דוחק דהא הברייתא מיירי מאיסור יו"ט ואיך נקט התנא דין בפ"ע מספק טריפה ורש"י נדחק אבל אם מוקי בספק טריפה שנולד ביו"ט אתי שפיר טפי לשון הברייתא. ולפמ"ש י"ל דכל הטעם דדבר שיש לו מתירין הוא משום דחיישינן דאיסור קל כיון שיש לו מתירין ויבא לבטל וא"כ י"ל דכל שיש על זה שני איסורים ספק טריפה וספק נולד בודאי לא יהיה קל בעיניו אף שיש לו מתירין משום ספק יו"ט הא ספק טריפה עדיין עליו ולא יבא לבטל בידים ולכך שפיר מקשה דבספק טריפה גרידא בודאי אל"מ מקרי ודו"ק. ובזה מיושב קושית הש"ך על הש"ע דהדבר מוכרח משם דאל"כ לוקמא בספק טריפה שנולדה ביו"ט ולפמ"ש לא שייך דבר שיל"מ בכה"ג וכמ"ש ובלא"ה יש לומר דבאמת לפמ"ש יותר מהראוי להחמיר באיסור דרבנן בדבר שיש לו מתירין דשייך החשש שמא יבא להקל וכמ"ש אבל איסור תורה אפשר דחמור יותר עליו ולא יבוא לבטל אף שיש לו מתירין ועכ"פ שניהם שווים אבל עכ"פ להחמיר בשל תורה יותר משל דבריהם בודאי לא אפשר. ולפ"ז להס"ד דלא ידע דר"א והוה ס"ל דבדרבנן מקילין בספק ולא אמרינן דהוה דבר שיש לו מתירין א"כ שוב אי אפשר לומר טעם שכתבתי וא"כ שוב לא שייך דינו של הרשב"א כלל דיקשה דא"כ ממנ"פ מותר וכמ"ש העבודת הגרשוני וכנ"ל ודו"ק היטב:
835
836למדתי בקידושין דף ג' ע"ב וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם דאביה שייך בגוה ופירש"י שיש בידו לביישה ולפגמה דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין ולכאורה קשה לי דאמאי לא ניליף מצער דאין ביד האב לצערה דהא מפותה אין לה צער וא"כ אף שימסרנה למנוול ומוכה שחין מכל מקום כל שברצונה נבעלת לו שוב אין לה צער ואין ביד האב לצערה וכמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קמ"ו וא"כ נילף מצער ומזה ראיה ברורה לשיטת הראב"ד דצער באנוסה ג"כ אינו שייך לאביה וא"כ אי אפשר למילף מצער. ובזה מיושב מה שמקשים על הראב"ד מהא דאמרו בכתובות דף ל"ט שלה דאבוה נינהו הרי מבואר דצער של אביה הוא ועיין בח"ץ שם. ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד שם דגם מפותה יש לה צער א"כ יש לומר דבאמת הצער של אביה ואי אפשר למילף מצער דביד האב לצערה אבל למה דמסיק דמפותה אין לה צער יקשה למה לא נילף מצער וע"כ פגם צער של אנוסה הוא לה ולא לאביה ועיין בהפלאה בדף ל"ט מ"ש בזה בשם הגאון מוהר"י הורוויטץ ז"ל ואינו לפני כעת:
836
837להרבני המופלג מוה' זעליג מק"ק קאזליב:
837
838אשר שאל אותי במ"ש הש"ך בחו"מ סי' קמ"ט ס"ק י"ג אי טענת עכו"ם חשוב ברי או לא וע"ז הקשה ממ"ש הש"ך בעצמו סי' קמ"ו ס"ק ה' כל דבא להוציא הקרקע מיד זה שהחזיק בה ג' שנים חייב לשבע אף בטענת שמא דחשיב כנוטל וא"כ גם כאן הוא כן ולכאורה יפה הקשה. ולכאורה חשבתי דדוקא אם בא להוציא מיד ישראל חשוב מוחזק אף שאין עמה טענה אבל בעכו"ם שאין לו חזקת ממון כמ"ש הרשב"א והה"מ סוף פ"ק דכתובות והיינו משום דכתיב ראה ויתר גוים ועיין קצה"ח סי' רנ"ח א"כ לגבי עכו"ם לא חשוב עכו"ם מוחזק ולא הוה דינו כנוטל. מיהו אני כתבתי בגליון הקצה"ח לפמ"ש התוספות בב"ק דף ל"ח דלא שייך ראה ויתר גוים רק בהפקעת הלואה ע"ש וא"כ נסתר זאת. אמנם העיקר נראה לי דכיון דטענת עכו"ם אף שטוען ברי אינו טענה דאמרינן שפיהם דבר שוא וא"כ אין כאן טענה כלל ומ"ש דהוה כטענת שמא היינו לענין זה שאין טענתו טענה אבל באמת עדיף מטענת שמא דעכ"פ יש כאן טוען ובעכו"ם שטענתו מחשבינן לשקר א"כ אין כאן טענה כלל וא"צ לשבע כלל וז"ש הסמ"ע שאם טוען שעכו"ם א"ל כן לא שייך שבועה והיינו משום דאין טענתו טענה כלל דדיבור העכו"ם לא חשיב דיבור כלל וז"ב ופשוט לפענ"ד ודו"ק. ובאמת לפענ"ד גם מצד הסברא לא שייך שבועת היסת נגד עכו"ם דבאמת כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו וכבר נודע מ"ש הרש"ל דל"ש שיאסר גזל עכו"ם הא התורה לישראל נאמרה. אמנם זקני הח"ץ ז"ל סי' כ"ו היטב אשר דיבר דמה שאסרה גזל עכו"ם הוא לא בשביל העכו"ם רק למענינו שלא נהיה אכזרים גזלנים ע"ש ולפ"ז גם שבועת היסת לא שייך רק נגד ישראל אבל נגד עכו"ם הרי גזל מותר ולא שייך לומר דלמענינו עשה זאת דהא באמת מה שנשבע היא רק להפסת דעת וזה לא שייך נגד עכו"ם וז"ב. ואף אם נימא דגזל עכו"ם אסור אבל הפקעת הלואתו שרי והיינו במקום דליכא חילול השם וא"כ מכ"ש הפקעת שבועה ודאי לא שייך בזה חיוב שבועת היסת וז"ב ופשוט ומ"ש הש"ך דבשו"ת הרשב"א שהובא בב"י סימן ע"ב סמ"ח ולקמן ס"ס ק"פ [קפ"ה] נראה דאם טען עכו"ם ברי מחויב לשבע וכוונתו למ"ש הרשב"א דאם נתן ראובן לסרסור משכון להשכין אותו בסלע ונתן לו זוז בשכרו והסרסור טוען שמשכנו ביד גוי ואותו הגוי מכרו שלא ברשות דהסרסור נאמן שהרי הוא האמינו ואפילו היסת א"צ לשבע כיון שאין העכו"ם מכחישו דאילו היה העכו"ם מכחישו היה צריך לשבע כדין חנוני על פנקסו וא"כ מבואר דאם העכו"ם מכחישו היה צריך לשבע כדין חנוני על פנקסו והיה נחשב טענת עכו"ם בריא והנה לפמ"ש אינו ראיה דשם כיון שהישראל טוענו את משכונו א"כ שפיר נחשב טענת עכו"ם ברי וצריך הישראל הסרסור לשבע נגד ראובן וחז"ל חייבו שבועה אבל אם הוא נגד העכו"ם גרידא א"צ לשבע כלל ובלא"ה אין ראיה דשם דסרסור טוען שהעכו"ם מכרו ובכה"ג הוה כאומר פלוני חבר טיהר ואותו החכם מכחישו דנאמן כיון שבא מכח החכם וה"ה כאן להבדיל הרי הוא בא מכח העכו"ם ואומר שמשכנו לעכו"ם ועכו"ם מכרו והרי העכו"ם מכחישו וז"ב כשמש ודו"ק. ועיין בסמ"ע סי' קע"ו ס"ק ע"ו דסתם עכו"ם משקר ע"ש וא"כ אפילו טענת שמא אין כאן שדברי עכו"ם אינם כלום ע"ש ולפענ"ד לפמ"ש רבינו יקיר דאותן עכו"ם שידוע שאינם משקרים נאמנים בעדות וכמ"ש סי' ל"ד ואף לדידן דלא קי"ל כהך דרבינו יקיר היינו לענין עדות שהתורה פסלה לעכו"ם מגזיה"כ אבל עכ"פ באותם שידועים שאינם משקרים יכולין לחייב שבועת היסת לנגד עכו"ם ודו"ק היטב. ועיין פי"ד מטוען ה"ה ובהה"מ ובלח"מ שם:
838
839בחוה"מ העבר היה אצלי הרב החריף מוה' ישעי' זאב מק"ק זלאטשיב והקשה אותי על מה שכתב הגאון בנתיבות ריש הלכות שלוחין דע"י קטן יכול להיות שליח של זה ולתת לזה שיקנה בעדו דהקטן אינו רק כקוף בעלמא וכל דנתן המעות ליד המוכר נקנה לזה השדה והמטלטלין ע"ש וע"ז הקשה בהא דאמרו בעירובין דף מ"ט איכא בינייהו קטן ופירש"י דלמ"ד עירוב משום קנין אינו יכול לעשות שליח לערב עליו דלאו בר מקני וקנויי הוא והוי הקטן אינו רק שליח לתת הערוב ליד בעה"ב ועי"ז מקנה הבעה"ב לו הרשות וא"כ אף שהוא קטן יכול לערב על ידו. והנה השבתי בראשית ההשקפה דיכול להיות שיאמר לקטן שיתן לו מעות אח"כ והקטן יתן פת משלו וא"כ צריך הקטן להקנות הפת לבעה"ב ואינו בר קנין. ובזה היה מקום ליישב קושית התוספות ד"ה וקטן על רש"י יעו"ש אמנם התוספות שם לא הבינו כן מרש"י וא"כ קשה כנ"ל. אמנם לפענ"ד נראה דהדבר תלוי בהא דאמרו בב"ק דף ק"א דאחיכו בני מערבא וכי מי הודיע לבעל החיטים שיקנה החטים לבעה"מ ומדברי הראשונים נראה דלא קי"ל כחוכא דבני מערבא כמ"ש התוספות והרא"ש שם ולפ"ז תלוי בזה דאם נימא כחוכא דבני מערבא א"כ הבעה"ב מקנה למי שנותן לו הערוב וזה מקנה למי שנתן לו הערוב וא"כ בקטן לא מועיל דהוא הקנה להקטן והקטן צריך להקנות למי שנתן לו הערוב ולא מועיל והנתיבות כתב לדידן דלא קי"ל כחוכא דבני מערבא וא"כ הבעה"ב מקנה למי שהערוב שלו והקטן רק מעשה קוף בעלמא הוא ומועיל וז"ב:
839
840עוד תשובה להנ"ל:
840
841מה שהקשה בהא דאמרו בב"מ דף ס"א לא לכתוב רחמנא בגזל ובריבית ובאונאה ואמרו אי כתב רחמנא באונאה וכו' וע"ז אמר לפי מה דאמרו בב"מ דרב כהנא ס"ל דאין אונאה לפרוטות וא"כ אי לא כתב בריבית ובגזל ונלמד מאונאה א"כ לא יתחייב בגזל וריבית רק ביותר מפרוטה כמו באונאה וע"ז צריך למכתב בגזל וריבית והיא קושיא גדולה. והשבתי דזה שאמר רב כהנא הוא דאין חיוב להחזיר אונאה כשהוא רק פרוטה ומכ"ש דביטול מקח לא שייך בזה אבל לענין הלאו שבו ודאי עובר אף בפרוטה ושם קאי לענין חיוב ולכך אין אונאה לפרוטות וכעין זה כתב המהרש"ל דאף שנתמעט קרקעות מאונאה אבל הלאו שייך בזה ע"ש בסמ"ע סי' רכ"ז וה"ה לענין פרוטות וע"ש דמבואר דאין אונאה לפרוטות לענין שא"צ להחזיר אבל לאו דאונאה שייך בזה. אמנם עדיין קשה דא"כ אכתי צריך למכתב בריבית וגזל לענין דיהיה לאו הניתק לעשה וצ"ל דלא שייך לומר שלכך כתבה התורה הלאו בריבית וגזל כדי שלא ילקה ויהיה ניתק לעשה דהשבה זה לא מצינו שיכתוב הלאו כדי שלא יהיה לאו וז"ב. עוד נראה לי דבר חדש דהנה הטעם דאין אונאה לפרוטות נראה לי לפי מה דאמרו דאי כתב רחמנא באונאה ה"א דלא ידע דקמחיל ולפ"ז כיון דעיקר האיסור אונאה הוא בשביל דלא ידע דקמחיל ולפ"ז בפרוטה במקח דודאי אין מקפיד במקח בזה ואילו ידע הוה מחיל דבמקח אי אפשר לדקדק בפרוטות א"כ לא שייך מחילה דל"מ למ"ד יאוש שלא מדעת הוה יאוש גם כאן הוא כן ואף למ"ד דלא הוה יאוש כבר כתב הש"ך בסי' שנ"ח בדבר דבאמת אם היה יודע לא הוה מתייאש הוא דלא הוה יאוש אבל כל דבאמת היה מתייאש אף כשלא ידע מתייאש ע"ש וא"כ באונאה אנן סהדי דהוה מחילה דבפרוטה לא מדקדק אינש א"כ הוה יאוש ולפ"ז זהו באמת לאחר דגלתה הש"ס הסברא דאונאה משום דלא ידע דקא מחיל אבל להס"ד דהתורה אסרה להונות אף דידע ומחיל כמו ריבית א"כ גם בפרוטה היה אונאה ושפיר מקשה ודו"ק:
841
842בקידושין דף ס"ב ע"ב אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך ה"נ דהוה קידושין בלמדי זאת בשנת תרכ"ז כ"א סיון ב' שלח ק"ל דהא הוה בידו באיסור דהא אסור לשחרר שפחתו ועובר על לעולם בהם תעבודו ובידו באיסור לא אמרינן וישבתי דטעמא דאסור משום דאסור לעשות נייחא לעבד וכאן משחררה לקדשה ואינו עושה לטובת השפחה ובודאי שרי וכעין מ"ש הקדמונים גבי ר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה דהיכא שעושה מצוה לא שייך לעולם בהם תעבודו ומכ"ש כאן דעושה מצוה ומקדשה לנפשו. ובזה ישבתי לנכון מ"ש התוספות בהא דאמרו אח"כ ניהו דבידו לגרשה בידו לקדשה בתמיה והקשו אמאי לא משני גם כאן כן ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא תרצה להתקדש שוב עבר על לעולם בהם תעבודו ולא הוה בידו דעבר עבירה ולא עשה המצוה ושוב לא חל השחרור ודו"ק. והנה בספר באר יעקב סי' רס"ז והבאתיו בחבורי יד שאול שם בהך דע"ז גבי הא דלהעביר תפלה דשם מבואר דאף דעושה לא בשביל הנאתם עבר על לא תחנם ע"ש מ"ש בזה לחלק ואינו לפני כעת. ואדאנן בהאי ענינא אמרתי להזכיר מ"ש הבה"ז ריש פרק התערובות בזבחים בהא דקדש דוד במאה ערלות פלשתים ואמרו בסנהדרין דף כ"א דחזי לכלבי ולשונרא והקשה דהרי מת גוי אסור בהנאה. ואמרתי בזה דכיון דהעביר תפלה דגם מת עכו"ם מטמא ומעביר התפלה בכה"ג לא מקרי הנאה ובפרט שקדש בזה אשה ועושה מצוה ועיין ע"ז דף ס"ב ע"א בתוספות שם ודו"ק:
842
843נשאלתי בהיות אור ליום ב' צו העבר נתנו ס"ת ודרך העולם שמשיירין איזה אותיות בסוף התורה והעולם קונים לכתוב האותיות. אך לאשר העולם אינם מורגלים בכתב אשורית ע"כ הסופר משרטט בשריטות דיו האותיות רק שמניח קצת חלק באמצע האות וזה בא וממלא ואירע שאחד שהיה בר מצוה בן י"ג שנה ויותר אך שלא נבדק אם הביא סימנים קנה ג"כ אות אחד ומילא האות בדיו ובא אחד וערער והביא בידו מ"ש הגאון מוהר"ע ז"ל חלק או"ח סי' ז' לענין קטן שלא נבדק דפסול לס"ת דאף דיש חזקה דרבא מכל מקום לענין מצות תפילין דאורייתא וכן לס"ת לענין קריאת פ' זכור דאורייתא לא מועיל חזקה דרבא ומזה דן דפסול לקרות בו. והנה אני אומר דזה טעות ומראש צורים נראה הנה בהא דאמרו במגלה דף ח"י השמיט בה אותיות או פסוקי' וכו' ומסיק הש"ס הא בכלה הא במקצתה הביא הר"ן ברי"ף שם בשם הרמב"ן דמאי דאמרו דמקצתה כשרה דוקא מגלה אבל בס"ת פסול ואף כתב אחר מעכבן ואף דאמרו בגיטין דף סמ"ך ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא חסר פסוק אחד דקורין היינו דוקא בחסר בסוף הס"ת או בסוף החומש אבל באמצע פסול והר"ן דחה זאת דדוקא לענין שלא קיים מצות כתיבת ס"ת וצריך תיקון אחר הוא דפסול אבל לענין מצות קריאת ס"ת שהוא מתקנת עזרא וסייעתו אין לפסול ע"ש ועיין תוספות מגילה דף ט' ד"ה בשלמא ובפסקי תוספות סי' כ"ד דפסוק אחד שחסר מותר לקרות בו ועיין בחידושי רשב"א גיטין דף ס' שדחה תירוצו של הרמב"ן והעלה דכל שאינו חסר באותו חומש רק בחומש אחר עד"מ שחסר בספר דברים והוא קורא בויקרא מותר וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרי"א וכ"כ הנימוק"י והובא ביתה יוסף סי' קמ"ג באו"ח ועיין בתפארת ישראל לזקני הגאון מוהר"ל מפראג ז"ל פרק ס"ז שהאריך ג"כ לדחות תירוצו של הרמב"ן ומ"ש לדחות דברי הנימוק"י באמת שהרבה קדמונים ס"ל כן וכבר הארכתי בזה בחבורי יד שאול סי' ער"ח ע"ש והבאתי דברי המאירי במגילה שכתב ג"כ דאם חסר בחומש אחר אינו פסול מלקרות בחומש שאינו חסר נמצא לפ"ז כאן ודאי אינו פסול מלקרות דלשיטת הרמב"ן כאן שחסר בסופו ודאי אינו מפסל ולהר"ן כשר לגמרי ולהרשב"א ונימוק"י ומאירי ורוב הפוסקים עכ"פ כעת שקורין סדר ויקרא ובזה אינו חסר וכשר עכ"פ לקרות בו ויכולין לתקן עכ"פ ויכתבו האות הלז שנית ודיו ע"ג דיו כל שהראשון פסול מותר לתקן ועיין תוספות גיטין דף י"ט. אך כ"ז אם היה כותב הקטן אבל כאן שהסופר כתב בדיו רק שזה ממלא האות פשיטא שאינו פסול דהרי לא כתב כלל ורק שמילא הכתב ובזה לא מפסל דא"ל דהוה עכ"פ מקצת אות דכל שכבר כתב רק שחסר המילוי פשיטא דלא מקרי חסר ולא מקרי פסול כלל ובפרט שכפי הנראה לכל הפוסקים חסר אות אחת אינו פסול תורה רק מדבריהם פשיטא דלא מקרי חסר כל שאינו רק ממלא ועיין בגיטין דף י"ט לענין גט דאינו רק מפני תקנת עגונות שאינו רק מדבריהם דע"ח אינו רק מדבריהם וכאן פשיטא דכל שאינו רק מדבריהם סמכינן על חזקה דרבא דבדרבנן שפיר סמכינן ע"ז וז"ב ועיין פר"ח או"ח סי' קמ"ג שם שהביאו ראיה דחסר בחומש אחת אינו מעכב על השני מיומא דף ע"ז ואני בסי' ער"ח שם דחיתי ראיה זו ומצאתי שגם זקני הגאון במג"ש שם הביא ראיה זו ע"ש מה שהאריך ומתוך דבריו היה נראה לי דאף פ' זכור דהחיוב מן התורה ג"כ כשר בחסר אות אחת ואפילו באותו חומש דדוקא לענין קריאת ס"ת אפשר דיש לפסול אבל לא לענין קריאת פ' זכור דאינו צריך ס"ת רק שלא לקרות בע"פ הוה דומיא דכה"ג שכתב הפ"י שם דכשר אפילו שחסר דא"צ בשביל קריאה רק שלא להיות ע"פ בודאי כשר כל שנכתב אף דנכתב בפסול אבל ע"פ לא מקרי וכאן עדיף יותר דלא היה רק מילוי בעלמא ויש חזקה דרבא שפיר מותר לכ"ע ודו"ק היטב. עוד נראה לי דבר חדש דכאן דהסופר כתב מקצת אות והקטן מלאהו דכשר וחילי דילי דהרי שיטת התה"ד סי' רכ"ח דאם כתב מקצת אות שלא לשמה ואח"כ נזכר וכתב לשמה כשר וכן קבע הרמ"א בש"ע אהע"ז סי' קל"א ס"ט ע"ש וכן לענין תק תוכות כתב כן דכשר אם נגמר האות ע"י כתיבה כמ"ש שם ס"ד בהג"ה ואף דבשו"ת מהרד"ך חולק ע"ז עיין בב"ש שם ועיין פר"ח שם שהאריך לפסוק דלא כתה"ד והרמ"א מ"מ כאן שאינו רק דרבנן ויש חזקה דרבא פשיטא דכשר ואף תיקון לא צריך כנלפענ"ד ברור. והנה כבר הבאתי בחבורי יד שאול סי' ער"ח דברי הפר"ח לענין מ"ש הנימוק"י דבחומש אחר אף דבחלק חומש אחר חסר כשר מהא דאמרו ביומא דף ע"א וכל כך למה כדי שלא יוציא לעז על ס"ת ופירש"י שלא יאמר ס"ת חסר אותה פרשה וע"ז הקשה דא"כ היאך קראו פ' אחרי בזו הס"ת וע"כ דבחומש אחר כשר וכבר כתבתי שם בזה וכעת נראה דחשו שלא יאמרו שבס"ת אין כתוב כלל אותה פרשה רק שהכהן מעצמו קורא דברים אלו אבל לא נכתב בס"ת. ובזה אתי שפיר מה דפריך ונייתי אחריתי ונקרי והיינו דאל יראו שכתוב בס"ת ומסתמא כתוב בראשון ג"כ וע"ז משני דא"כ למה לא קראו בס"ת הראשונה וע"כ דשם חסר הוא ועיין רש"י שכתב שלא יאמרו חסר הוא ולא כתב כמ"ש בראשונה שלא יאמרו שס"ת חסר אותה פרשה משום דכאן רואין שכתוב וע"כ דרק בראשון חסר ודו"ק:
843
844היה אצלי הרב המופלג מוה' חיים קנעליר נ"י והראה לי בהא דאמרו בעירובין דף למ"ד מתניתין דלא כב"ש וכו' והקשה מה קאמר הא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ומאי ק"ל. והשבתי כיון דרבי קבע לסומכוס במשנתינו דלישראל בחולין וזה דלא כב"ה וא"כ שוב לא שייך לומר דב"ש במקום ב"ה אינה משנה דהא חזינן דרבי הביא דברי סומכוס לענין ישראל בחולין דלא כב"ה א"כ שוב שפיר אמר לימא דלא כב"ש ודו"ק. עוד הקשה דרש"י במשנה כתב מערבין לנזיר ביין היינו עירובי תחומין ולמה לא כתב בעירובי חצירות והשבתי דאפשר דלא התירו רק בע"ת דהוא מצוה ולא בע"ח דאינו מצוה ולא התירו בזה לערב על הנזיר ביין. והנה נסתפק אם מערבין לנזיר ביין כגון שצורך לו לשתות יין שנחלה וכדומה אי מותר לנזיר ביין דהא כשישאל על נזירתו שוב אין מצוה. והשבתי כיון דכל כמה דלא שאל יש מצוה וכל דיש לו כח לשאול שוב הוה מקרי ראוי אף דאחר שישאל שוב אזל ליה דבר מצוה מכל מקום כל כמה דהוא עוד נזיר מקרי ראוי כיון דיש לו כח לשאול. עוד הקשה בדף כ"ד בתוס' ד"ה לא אמרן שכתבו דאין סברא שיהי' שלשה חלוקין בשלשה משהויין וע"ז הקשה מתוס' דף כ"ו ד"ה קרפף שכתבו א"נ בית סאתים ל"ש רק יותר ע"פ שנים ברחבה אבל במשהו פחות מבית סאתים שרי טפי ע"ש ולפ"ז שוב יהי' שלשה חילוקים לענין יותר מבית סאתיים והשבתי דאפשר במשהו יותר מבית סאתיים לא עדיף מבית סאתים ודו"ק היטב:
844
845בקידושין דף ע"ט ע"ב מלקין ושורפין על החזקות ומפרש מלקין על החזקות כרב יהודה דאר"י הוחזקה נדה בשכינותיה וכו' סוקלין ושורפין על החזקות כדרבה בר"ה וכו' איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית וכו' בלמדי הדברים תמהני דמה אצטריך לפרושי ענין מלקין על החזקות או שורפין על החזקות אטו לא ידענו ענין חזקות וגם קשה מה חידש ר' יוחנן אטו לא ידענא דחזקה דאורייתא וכדאמרו בחולין דף י"א מקרא או הלמ"מ ומה השמיענו בזה. ולפענ"ד הכוונה דהנה יש חזקה המבוררת כגון מקוה שנמדד או סכין שנבדק או בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דהוא חזקה המבוררת שהוא מקרא או הלכה למ"מ. אמנם יש חזקה שלא נודע כלל רק שאי אפשר לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כי אם בראיה ברורה וכמו שהאריך בתבואות שור סי' י"ח ס"ק כ"ט באורך והביא הך דגדולה חזקה ובתשובה ביארתי דכל יסוד חזקה שלא נתבררה הוא דאינו דבר ברור ולא הוה חזקה אלימתא כולי האי והארכתי בזה והנה בחזקה המבוררת פשיטא לן דסוקלין ושורפין ולוקין על החזקות אמנם בכה"ג שאינו מבורר אפילו בכה"ג מלקין ושורפין על החזקות ולכך מפרש כי האי דר"י דהוחזקה נדה בשכנותיה ופירש"י שראוה לובשת בגדי נדות והנה זה אינו מבורר דיכול להיות שלובשת בשביל שחוששת שמא תראה או שאין לה בגדים אחרים וכדומה ואפ"ה כל שאנו מחזיקים שבלבישה כזו הוה נדה סוקלין ושורפין ע"ז וכן בהך דהגדילו בתוך הבית שבודאי אינו חזקה מבוררת ואפ"ה כל שכרוכין אחריה ואנו מחזיקים שהם בניה ובנותיה הוה חזקה גמורה. ומה יקר בזה לשון רש"י שכתב בד"ה ואזדא דאמר סמכינן אחזקה שהוחזקו לכרוך אצלה בחזקת שהיא אמם ובד"ה מלקין כתבו על דבר שאנו מחזיקין כן ואפילו אין עדות בדבר ובד"ה ואין שורפין כתב דבר שהוא טמא מתוך החזקה ולא מתוך שהיא ראויה הנה שפתיו ברור מללו שחזקה כה"ג שאינו מבורר ואפ"ה סוקלין ושורפין עליה ודברי התב"ש מבוארין כאן ואילו היה התב"ש מרגיש בזה היה שמח מאד. ובזה נראה לפענ"ד דגם מה דס"ל לר"י דאין שורפין על החזקות הוא דוקא בכה"ג שאינה חזקה מבוררת כמו תינוק שנמצא בצד העיסה שאטו דבר ברור שתינוק הוא מוחזק בטומאה רק דאמרינן מתוך שמטפח באשפה מסתמא נוגע בנבלות אבל כל שאינו ברור לכך החמירו ואין שורפין תרומה ודי לנו שתולין בזה. ובזה נראה לפענ"ד מה דאמר ר"מ סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא והקשו בתוספות דשם ביבמות דף קי"ט אמרינן דר"מ ס"ל סמוך והו"ל פלגא ופלגא ולפמ"ש אתי שפיר דשם הוה חזקה מבוררת ולכך הוה כפלגא ופלגא אבל כאן הרוב כמאן דליתא שאף שהרוב מטפחין מ"מ אינו מבורר אם נגע בעיסה ולכך הוה כמאן דליתא. ובזה מבואר מה דאמרו איזה חזקה לר"י ששורפין עליו את התרומה כדתנן והיינו דשם יש רוב גמור והו"ל חזקה מבוררת וז"ב כשמש ודו"ק:
845
846היה אצלי הרב הגדול אבד"ק לייפניק נכד הרב הגאון בעל שמן רוקח ז"ל והקשה אותי על מה דקי"ל דאם קדמה הודאה לתביעה דפטור משום דבעינן טענה שלימה ואח"כ הודאה ועיין ש"ך סי' ע"ה ס"ק ט' ובסי' פ"ח והר"ן ביאר הדברים דבעינן שיהיה השבועה ע"י תביעתו אבל קדמה הודאתו הוה כמודה בדבר שאינו במדה ובמשקל דפטור וע"ז הקשה בהא דאמרו בב"ב דף קכ"ח ע"ב דהמוציא שטר חוב על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה ועדים מודים שנפרע כולו הרי זה נשבע וגובה מחצה דהרי הט"ז הקשה סוף סי' פ"ח דהא הו"ל כפירת ש"ק וכתב דמיירי כשמחל לו כשבאו עדים וא"כ בעת שהודה לא נתחייב שבועה ושוב הו"ל כקדמה הודאתו לתביעה דאינו חייב והשבתי דזה אינו דהטעם דפטור בהודאה קודם לתביעה נראה לי לפמ"ש המהריב"ל דהודאת בע"ד הו"ל כמתנה בעלמא וא"כ אינו ענין לתביעה דזו הוה כמתחייב עצמו בדבר שאינו חייב וא"כ מה שתבע לו לא הודה כלל והודאתו הוה כחיוב חדש וזה ברור. ולפ"ז כאן דהודה בתחלה קודם שבאו עדים דנתחייב מחצה והעדים מעידים שפרע כולו א"כ לא הוה ההודאה ענין בפני עצמו ושפיר חייב אף דקדמה ההודאה לתביעה כן נראה לי ברור ודו"ק:
846
847בענין עגלה ערופה ונחל איתן:
847
848בעש"ק פ' שופטים נתתי לבי לעיין בסברא דיומא בנחל איתן ופירושו. והנה במ"ש והורידו את העגלה אל נחל איתן פירש רש"י קשה שלא נעבד וכתב הרמב"ן בזה"ל ורבותינו אמרו שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם וא"כ הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אל נחל איתן כי לא יעבד ולא יזרע בו לעולם. ונוראות נפלאתי על הרמב"ן שדברי רש"י מפורשין במקומן בסוטה דף מ"ו ע"ב דר' יאשי' מפרש אשר לא יעבד ולא יזרע לשעבר ור' יונתן אמר להבא ומפרש רבא דלהבא כ"ע לא פליגי דכתיב ולא יזרע ורק בלשעבר פליגי דמר סבר כיון דכתיב אשר לא יעבד לשעבר משמע ומר סבר להבא משמע וא"כ רש"י פסק כר' יאשיה וא"כ שפיר פירש"י קשה שלא נעבד והיינו דמפרש אשר לא יעבד דהיינו שלא נעבד אבל מכל מקום ולא יזרע להבא משמע ולכך אסור לזרוע וא"כ דברי רש"י נכונים ובפרט שכן דרכו בקודש לפרש עפ"י פשטן של המקרא וא"כ במקום שהפשט אינו סותר להדרש ודאי דקי"ל כהפשט והדרש ומהתימה על המהרי"ק שורש קנ"ח שהאריך בביאור דברי רש"י ורמב"ן ולא הרגיש כלל שדברי רש"י (אינו סותר להדרש) הן מפורשין בש"ס. ומן האמור נלמד דהחורש והזורע אינו עובר בשתים שכל שהוא ספק כמאן קי"ל א"כ מהראוי שלא יתחייב רק משום זורע שגם עבודה בכלל זריעה ולא יזרע ודאי להבא משמע וניהו דפריך במכות דף כ"ב ולחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא אשר לא יזרע ולא יעבד ומשמע דאינו חייב רק משום זורע בלבד ולא משום עובד. ומצאתי בשעה"מ בהלכות רוצח פ"י ה"ט בסופו שהאריך בזה דלמה לא ילקה שתים משום עובד ומשום זורע ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמרו שם בסוטה דמאשר לא יעבד מרבינן דוקא מה שהוא בגופה של קרקע ופריך לימא אשר לא יעבד כלל ומשני אשר ריבויא הוא וזה אליבא דר' יונתן וא"כ שוב מהראוי לפסוק כר' יונתן וכן פסק רבינו דדוקא בגופה של קרקע אוסר וא"כ מהראוי לפסוק כר' יונתן דגם אשר לא יעבד הוא לאו והנראה בזה דבאמת ענין נחל איתן פירש"י קשה שלא נעבד והרמב"ם פירש שהוא נחל השוטף בחזקה. ולפענ"ד הדבר תלוי במחלוקת ר' יאשיה ורבי יונתן דבאמת לפירש"י דקשה שלא נעבד והיינו דהכתוב אומר נחל איתן אשר לא יעבד וא"כ היינו שהוא נחל קשה אשר לא יעבד והיינו דקאי על לשעבר א"כ אי אפשר לפרש דנחל שוטף בחזקה היא דא"כ מה סמך אשר לא יעבד מה שייך אשר לא יעבד לשעבר בשביל שהוא נחל שוטף וע"כ פירש דאיתן הוא קשה שלא נוכל לעבוד וזה דאמר שהוא נחל איתן אשר לא יעבד אבל לר"י דאשר לא יעבד היא מצוה א"כ נחל איתן הוא בפ"ע ואשר לא יעבד לא קאי ע"ז וז"ב כשמש וא"כ לדברי רבינו נראה דלוקה שתים על עבודה ועל הזריעה ולא כחינוך שכתב דאינו לוקה שתים ולפענ"ד תלוי במחלוקת הנ"ל. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב הא דפריך במכות שם ולחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע ולכאורה יש לדקדק דפתח בזורע והיה לו לנקוט הך דלא יזרע ולמה ליה קרא דאשר לא יעבד ולפמ"ש א"ש דבאמת צריך להבין לפי מה דאמרו בפסחים דף מ"ז דאחרישה לא לחייב דחזי לכיסוי דם ציפור ומוקי בצונמא ופריך צונמא בר זריעה היא ומוקי במטונתא וכו' וא"כ כיון דבעי שיהיה בר זריעה והרי הך דנחל איתן לשיטת רש"י הוא ע"כ במקום קשה שלא נעבד וכר' יאשיה וא"כ שוב אינו בר זריעה עכ"פ ואף דהתורה אסרה לזריעה היינו דמשום נחל איתן נאסר אבל משום חרישה בי"ט דבעינן שתהיה בר זריעה שוב הו"ל מקלקל ופטור וכמו דפריך בפסחים לענין צונמא וטינא והיא קושיא גדולה וצ"ל דבאמת ס"ל כר"י דאשר לא יעבד הוא ג"כ בכלל האזהרה וא"כ נחל איתן אינו מקום קשה רק נחל ששוטף בחזקה וכפירוש הרמב"ם וזהו דדייק הש"ס ואזהרתיה מאשר לא יעבד ודו"ק היטב כי משם ראיה ברורה לפירוש הרמב"ם. ובזה מיושב היטב דלא נחלקו רש"י והרמב"ם כלל רק דרש"י פירש אליבא דרבי יאשיה ודרכו לפרש במקרא מה שיותר נראה לפירוש המקרא אף שאינו מסכים להלכה והרמב"ם נקט אליבא דהלכתא דקי"ל כר' יונתן ועיין בש"ס נדה דף ח' ע"ב צונמא הר"ז בתולת קרקע והרי שם אמרו בתולת קרקע כ"ז שלא נעבדה למאי נ"מ לנחל איתן הרי דנחל איתן היינו אותה שלא נעבדה והיינו צונמא וא"כ יקשה היאך מצי למנקט זורע בנחל איתן הא אינו בר זריעה וע"כ דלר' יונתן באמת נחל איתן היינו מה ששוטף בחזקה אבל מצי להיות בר זריעה. וזכורני דזה רבות בשנים ראיתי אצל כבוד דו"ז הגאון רבינו הגדול בעל ישועות יעקב בספר שאלת יעב"ץ והשקפתי בו כמו רגע ומצאתי שהקשה על הרמב"ם מהך דנדה דאמרו איזו בתולת קרקע שלא נעבדה מעולם נ"מ לנחל איתן וזה מבואר כשיטת רש"י ואיני זוכר מה שכתב בזה ובאמת שהיא תימה רבה ולפמ"ש יש ליישב דבאמת זהו לר' יאשיה דמפרש אשר לא יעבד קאי למעלה לשם של נחל איתן אבל לדידן אין ראיה משם והיינו דנ"מ לנחל איתן לפרושי קראי אבל לענין דינא לא קי"ל כן. ולפענ"ד ראיה ברורה לפירוש רבינו ממה דכתיב בעמוס ה' ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן ומבואר דנחל איתן הוא הנחל השוטף בחזקה שהרי כתיב ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן וקאי על המים וכ"כ רש"י ורד"ק ועיין בתרגום שם כנחלא דמתגבר וא"כ מבואר כפירוש רבינו. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד הא דאמר במשנה דסוטה שם איתן כמשמעו קשה אעפ"י שאינו איתן כשר וכתב רבינו בפירוש המשנה דאם היה חוזק ההמשכה אעפ"י שלא היה גדול כשיעור כשר וע"ש בתויו"ט מה שהאריך בזה ובשו"ת אא"ז הח"ץ סי' ל"ב שתמה בזה דממנ"פ אם השיעור אינו מעכב למה מעכב חוזק ההמשכה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר כתבתי דהפירוש הפשוט בנחל איתן הוא קשה כמו שמביא הש"ס ראיה וגם דאשר לא יעבד מורה ע"ז שהוא מקום קשה אשר לא יעבד בו כדאמר ר' יאשיה וא"כ זה הנ"מ בין הפירושים דאם אמרינן דנחל איתן הוא כמשמעו שהיא קשה אינו מוכרח שהוא לעיכוב דיש לומר דהוא רק שם התואר שיהיה נחל איתן אשר לא יעבד ואיתן בא להורות מה הפירוש איתן היינו אשר לא יעבד וכיון שכן כיון דאשר לא יעבד הוא לפרש על נחל איתן וקאי לשעבר שוב כל שאינו בכלל האזהרה א"כ ממילא אינו מעכב אבל אם נימא דהן ענינים חלוקים נחל איתן היינו כח ההמשכה ואשר לא יעבד היא האזהרה א"כ ממילא צריך שיהיה חוזק ההמשכה ואסור לעבוד בו ולזרוע ולפ"ז מה דאמרו איתן כמשמעו קשה והיינו שזה שהיא כמשמעו של מקרא דהיינו קשה משום דאשר לא יעבד בו קאי על למעלה ולכך אעפ"י שאינו איתן דהיינו שאינו גדול וקשה כ"כ מ"מ כשר שזה אינו ציווי רק ביאור מה נקרא איתן אבל עיקר צריך שיהיה נחל אבל איתן דהוא חוזק ההמשכה זה מעכב אף בדיעבד ודו"ק היטב ועיין בתוי"ט ובח"ץ מה שהאריכו בזה ובשו"ת מהרי"ק שם והמעיין ימצא הרבה הערות וקושיות מתישבים בזה ומ"ש ת"ל נכון מאד מאד ודו"ק. שוב ראיתי בירושלמי בסוטה שם בפני משה שהאריך ג"כ הרבה בזה ולא נפניתי כעת לעיין בדבריו כי האריך וקצת הערות מצאתי שם אבל הוא הלך לדרכו והמעיין ימצא כי ת"ל כוונתי ענין נאה ונחמד ועיין רש"י בפסחים דף כ"ב ד"ה נחל קדרון שכתב כמו לנחל איתן עמק והוא לשיטתו אזיל בביאור נחל איתן ועיין במגלה דף ג' ביושבת בנחל אבל אין ראיה מזה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כדאמרו בחולין דף קנ"ו. והנה עוררני המופלג החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י דלכאורה ספיקו של השעה"מ אם מתחייב שתים משום לא יעבד ולא יזרע תלוי במחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן שנחלקו בעלמא באביו ואמו קלל וכדומה אם פירושו אביו או אמו או שניהם יחדיו ולפ"ז רבי יאשיה לשיטתו דמשמע שניהם יחדיו אינו עובר רק בלא יזרע לבד ולר' יונתן מחייב שתים. והשבתי שגם במחשבתי עלתה כן אבל באמת כאן דר' יאשיה מפרש דקאי לשעבר אשר לא יעבד א"כ אין כאן שני ענינים ולרבי יונתן משום דאשר ריבויא הוא אבל פשיטא דקרא משמע דקאי על עבר וא"כ מהראוי היה שלא יתחייב רק אחת משום לא יזרע וז"ש רבא דלא יזרע לכ"ע להבא משמע. והנה בשעה"מ שם הביא בשם ספר מוצל מאש שנסתפק בחורש וזורע בנחל איתן אם הוא בכל שהוא כמו בשבת או דלמא דבעי שיעור ובשעה"מ כתב ראיה דהיא בכ"ש דהרי התוס' כתבו בפסחים דף מ"ז דלא חשוב ביש חורש תלם אחד וחייב שמנה רק איסורי לאוין דהם בכ"ש ולפ"ז כי פריך ונחשוב הזורע בנחל איתן ע"כ דהוא בכ"ש ומסיים שהיא ראיה שאין עליה תשובה. ובאמת שדבר חכמה אמר. אבל לפענ"ד יש לדחות דניהו דבעי בזורע בנחל איתן שיעור חשוב דיהיה מקרי זריעה אבל כאן כיון דחייב לענין חורש ביו"ט בכ"ש א"כ מגו דחשיב חרישה וזריעה לענין שבת ויו"ט ה"ה דמחשב זריעה לענין לאו נחל איתן וכדאמרו בעלמא מגו דחשיב דופן לענין שבת וכו' וכ"כ הגהת מרדכי פ"ק דחולין לענין קשר וכדומה בכמה מקומות. ובזה יש לדחות גם מה שהביא ראיה לספיקו השני של מוצל מאש אם תולדות של זריעה וחרישה נחשבו מלאכות לענין נחל איתן כמו לענין שבת וכתב השעה"מ דהא שם מוקי במחפה בהדי דקא חריש מכסה וא"כ אינו רק תולדה דזורע כמ"ש רש"י וא"כ איך יתחייב משום זורע בנחל איתן. ולפמ"ש א"ש מגו דחשיב מלאכה לענין שבת ויו"ט מחשב נמי מלאכה לענין נחל איתן וז"ב. אך בגוף הדין לפענ"ד הדבר פשוט דמחשב מלאכה כמו בשבת דכל דקפיד הקרא שלא יעשה מלאכה בגוף הקרקע ולא אסרה תורה רק מה שהיא מלאכה בגוף הקרקע ולא ניקור אבנים וכדומה כדאמרו בסוטה שם א"כ כל מלאכה שעושה בגוף הקרקע אסרה תורה. אך יש להסתפק אם עבר וזרע אם נאסרו הפירות או לא ואם עלה מעצמו איזה פרי אם נאסר ולא מצאתי כעת גילוי לזה וצ"ע. והנה הר"ש בספר הכריתות הקשה דיאסר כל העולם כולה מלזרוע ולחרוש דשמא היה שם עגלה ערופה והיינו בא"י ובעבר הירדן דנוהג עגלה ערופה. ולפענ"ד היה נראה לי בזה דבר חדש דהנה מצאתי ברמ"ע מפאנו סי' כ"ה שהקשה לו השואל למה יתחייב בזה"ז בטומאת מקדש והא כיון שבאו בה פריצים וחללוהו יצא מקדושתו וכתב דזה לא שייך רק בדבר שיש בו תפיסת יד אדם אבל קרקע אינה נגזלת ואינה נאסרת ולכך לא יצאה לחולין ע"ש. ובאמת שדעת הראב"ד בפ"ו מבית הבחירה שבזה"ז אינו מתחייב על הנכנס במקדש שקדושה הראשונה לא קדשה לעתיד לבא וקדושה שניה לא נתקדשה ואף הרמב"ם לא נחלק עליו רק שבהמ"ק קדושתו אף כשהן שוממין אבל שאר א"י נתבטל קדושה הראשונה רק שנתקדשה ע"י חזקה ולפ"ז לענין עגלה ערופה אם נימא דאסור בשביל ספק שמא היה שם באותו מקום עגלה ערופה א"כ שוב אין מקום לקדושה שניה דל"ש חזקה אם נימא דצריך שתהיה חזקה בגוף הקרקע והרי נאסרה ואין לו שום חזקה במקום האסור שאסור לעשות דבר בגוף הקרקע וא"כ שוב לא נתקדשה ואין לומר דמ"מ יש לחוש שמא נתהוה אח"כ עגלה ערופה וקדושה ראשונה באמת נתבטלה מכל מקום לפענ"ד נראה כיון דיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מתרומות ומעשרות וכדאמרו בגיטין דף מ"ז וברמב"ם פ"א מהלכות תרומות וכ"ז דלא נחזר לישראל המקום ודאי יש קנין לעכו"ם כמ"ש הכ"מ א"כ הרי הפקיע הקדושה בידים ולא שייך לאסור משום נחל איתן וניהו דלענין טומאת מקדש לא נפקע הקדושה מכל מקום לענין נחל איתן ודאי נפקע דהרי קנאו עכו"ם ועכו"ם אינו נאסר בנחל איתן וא"כ נפקע כבר איסור והם טהרו את המקום כנלפענ"ד. והנה מ"ש להסתפק אם עבר וזרע בנחל איתן אם הזרעים נאסרים וכתבתי שלא מצאתי גילוי לזה. מצאתי בפר"ח יו"ד סי' ק"י ס"ק י"ג שכתב בשם הר"ש מכריתות דהנזרע בתוכו אסור והפר"ח ביאר הטעם דנפקא לן מכלאי זרעים דאצטריך קרא למשרי מכלל דבנחל איתן אסור דהטעם הוא משום דהוה כל דבר שתעבתי לך דאסור דליכא קרא למשרי' כדגלי בכלאי זרעים ע"ש. הן אמת דלפענ"ד הדבר תמוה דלפמ"ש רש"י ותוס' שם בד"ה חורש לחלק דע"כ לא שייך כל שתעבתי לך רק אם ניכר שנעשה מתועבה אבל בשבת דהבישול אינו ניכר שבשל בשבת או בחול ל"ש כל שתיעבתי לפ"ז לא דמי לכלאי זרעים דשם ניכר התועבה שהרי ההרכבה הנעשה מכלאי זרעים ניכר שאינו אותו פרי שלא בא מכלאי זרעים משא"כ בזורע בנחל איתן שאינו ניכר שבא מנחל איתן או משאר מקום וא"כ לא שייך כל שתיעבתי לך. אמנם נראה דכוונת הר"ש בספר כריתות והפר"ח דלכך מה שנזרע נאסר דבאמת מהראוי לומר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואך דהו"מ לומר דהתורה לא אסרה רק שלא יזרע אבל אם עבר וזרע שיהיה הנזרע אסור זה לא אסרה תורה וא"כ לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ובפרט לפמ"ש המהרי"ט דכל מקום דאף אם נימא דלא מועיל מכל מקום גוף האיסור לא תיקן בזה לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וא"כ אם נימא דעיקר כוונת התורה רק על הזריעה וא"כ כל שעבר וזרע מה נ"מ אם נימא דנאסר סוף סוף כבר עבר על שזרע ולזה הביא הפר"ח ראיה דהרי חזינן דגם בכלאי זרעים מהראוי היה לאסור מה שעבר וזרע משום לא תאכל כל תועבה ורק דגלי קרא וא"כ ממילא חזינן דכוונת התורה היה לאסור גם מה שנזרע וא"כ כאן דכתב לא יעבד ולא יזרע עיקר הכוונה היא שלא יבא לכלל עבודה וזריעה וא"כ כל שנאסר הזריעה שוב בודאי לא יעבוד ולא יזרע דהא יהיה אסור וא"כ נתקן האיסור גם בזה ושוב אסור משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דעכ"פ לענין מה שנזרע נתקן האיסור ודו"ק היטב. ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ פ"ה מיסודי התורה בשם הרב מהר"י אשכנזי דלפמ"ש הפר"ח דהזריעה של נחל איתן נאסר בשביל לא תאכל כל תועבה א"כ שוב נימא דאיכא ביניהו בין חזקיה לרבי אבהו זריעה דנחל איתן דיליף מלא תאכל כל תועבה וממילא לא נאסר בהנאה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אין האיסור בשביל לא תאכל כל תועבה דהא באמת לא ניכר התועבה ועיקר האיסור משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וא"ל דא"כ לימא הנ"מ בין אביי לרבא בכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לענין זה דהא באמת הרבה נפקותות אחרות הו"מ לומר ולא אמר ועיין תוס' שם ודו"ק וגם לא נזכר בפירוש וגם רבא הוא דחידש דלא יזרע ודאי עובר אבל אביי מצי אמר דלמ"ד דהיינו ר"י דס"ל דקאי לעבר אף בזה אינו עובר כלל ודו"ק היטב ועכ"פ כיון דכתיב לא יזרע ודאי דנאסר הזריעה לרבא דהא התורה לא אמרה שלא יזרע רק שלא יזרע ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו בסוכה דף ל"ג ערבי נחל הגדילין על הנחל. דבר אחר ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל תניא אידך ערבי נחל אין לי אלא של נחל של בעל ושל הרים מנין ת"ל ערבי נחל מכל מקום ועיין רש"י דדריש מלשון ערבי דהוא לשון רבים ולפ"ז למ"ד דערבי שתים שוב אין לדרוש ערבי נחל לזה ועיין תוס' ד"ה ורבנן וברא"ש ובטור ובב"י סי' תרמ"ז. ולפענ"ד נראה דהנה בפירוש נחל איתן כבר כתבתי דרש"י פירש דנחל איתן היינו מקום קשה וכפי הנראה שרש"י פירש נחל היינו עמק ועיין מגלה דף ג' דיושבת בנחל ועיין בפאה השלולית והנחל והובא בב"ב דף נ"ה ועיין רשב"ם ולפ"ז כאן יש להסתפק אם ערבי נחל היינו אותן הגדילים בעמק ולפי זה ממועט של הרים או דנחל פירש נחל מים ונתמעט של בעל דהוא קרקע שאין צריך להשקות ולמטר השמים תשתה מים ואינו ניגר מים מהנחל ומעתה זה שאמר אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין ת"ל ערבי נחל מכל מקום והיינו כיון דערבי נחל כתיב ויש לו שני פנים וא"כ משתמע תרווייהו ובזה יש לפרש לשון הרמב"ם שכתב ערבי נחל האמור בתורה אינו כל דבר הגדל על נחל אלא מין ידוע הוא ונקרא ערבי נחל עלה שלו משוך ופיהו חלק וקנה שלו אדום ורוב מין זה גדל על הנחל לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר ונדחקו בזה הרא"ם בסמ"ג ובב"י סי' תרמ"ז ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הרמב"ם לשיטתו דפירש נחל איתן נחל השוטף בחזקה ולפ"ז ערבי נחל היה נראה שהוא כל דבר הגדל על נחל ולזה בא לשלול שאינו כן דאם היה רק הגדל על נחל א"כ היה פסול של הרים ולכך אמר שהוא מין הגדל בנחל ולכך נקרא ערבי נחל והוא שם התואר אותו מין ערבות שרובו גדל על הנחל אבל לעולם אף הגדל על הרים כשר ודו"ק היטב ועיין בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קכ"ז איזה פלפול בנחל איתן ולא נפניתי כעת לעיין:
848
849והנה בשנת תרי"ג ה' פ' תצא למדתי ש"ס סוכה בהסוגיא הלז והתבוננתי במ"ש וראיתי כי חסר מלח ותבלין דאיך מרבינן של בעל ושל הרים אדרבא נחל ממעט עמק דוקא ולא הרים וגם בעל ממעט וכוונתי היה כיון דאפשר למעט זה או זה ואינו ידוע ע"כ מרבה כלם אבל זה דחוק. אך כעת נראה דהדבר נכון ואבאר כל הסוגיא דהנה תחלה אמר ערבי נחל הגדל על נחל ד"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל ונדחק בכ"ת דמה נ"מ בין הני לישני אבל לפמ"ש נחלקו בזה דגדילות על נחל יש לפרש דהיינו בעמק כמו נחל שהיא בעמק כפירש"י בנחל איתן וא"כ של הרים פסול ולזה דרש שעלה שלה משוך כנחל והיינו דנחל הוה מים המשוך וא"כ של בעל פסול וע"ז אמר תניא אידך ערבי נחל אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין ת"ל ערבי נחל מכל מקום. וביאור הדברים נראה לפענ"ד עפמ"ש הרמב"ם ערבי נחל האמורות בתורה אינו כל דבר הגדל על נחל אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל עלה שלו משוך וכו' ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר. וביאור הדברים נראה לפענ"ד דהרמב"ם מפרש דערבי נחל אינו קאי על אותן ערבות שכשרים ללולב רק הוא שם התואר אותן ערבות שרוב המין גדל על נחל ולפ"ז הרי אותן ערבות שיש להם ג"ס שמשוך וחלק ואדום גדל רובן שלהם בנחל וע"כ קראם ערבי נחל. ומעתה גם כאן אמר של בעל ושל הרים מנין והיינו דנחל ממעט אם זה או זה וע"כ אמר דערבי נחל מכל מקום והיינו לא כפירש"י דערבי מרבה רבים דזה דחוק ורק דערבי נחל הוא שם התואר לאותן ערבות שגדילים רובן על נחל וא"כ קאי על הערבות עצמם ולא מה שבשדות למצוה וא"כ ממילא אינו ממעט הרים ובעל רק שהם סי' לאותן ערבות שגדלים על נחל שהסימן שלהם משוך וחלק ואדום שהם גדלים רובם על נחל וא"כ גם אם גדלים על בעל והרים כשרים דהרי אי אפשר לומר דעיקר אתי להורות שיהיה רק מהגדל על נחל ולא בבעל והרים דא"כ מאי ערבי נחל דאמר קרא דהיא מורה על הסמיכות ערבות הגדילים רובם על נחל דאל"כ היה לו לומר ערבי מים ומאי נחל וע"כ שהם רגילים לגדל על הנחל. ובזה יש לי לפרש דברי הרא"ש שם ממה שנתקשה הכ"ת והקרבן נתנאל ברא"ש שם אלא שלא נפניתי להאריך בזה ואם נימא דהש"ס ס"ל כר"ע דסגי בערבה אחת יתכן יותר דהרי מדכתיב ערבי לשון רבים ואינם רק אחת ע"כ דקאי על ערבות דעלמא וא"כ הם סי' התואר על ערבים הגדלים רובם על נחל אבל נדחקתי להבין גם דברי הרמב"ם דפסק דערבי שתים וע"כ דדייק מדלא כתיב ערבי מים וכתיב ערבי נחל וע"כ משום דאותן ערבות הכשרות ללולב וסי' משוך וחלק ואדום רובם גדלים בנחל. ובזה נראת לפענ"ד ליישב הא דכתבו התוס' והרא"ש דאבא שאול ורבנן לא ס"ל הדרשא דערבי שתים ולפמ"ש ק"ל לשון נחל ולא כתיב מים וע"כ דדוקא בנחל הוא אותו מין ולא על מים ובזה יתפרש לשון הרא"ש בטוב ודו"ק היטב:
849
850ענין ע"א המכחיש לע"א אם בזה אחר זה או בבת אחת:
850
851הנה נדרשתי לאשר שאלו עיני ולבי במ"ש הנימוק"י ריש ב"מ בשם הרנב"ר באם ע"א מחייב שבועה לאחד אף דבא עד המסייע אחר שפסקו הב"ד עפ"י ע"א לא אמרינן דעד הראשון נאמן כשנים ואין נאמן עד השני להכחישו משום דזה דוקא היכא שנאמן הראשון ויעשה מעשה על פיו משא"כ כאן דמכל מקום מחוסר מעשה השבועה ע"ש וכ"כ בשיטה מקובצת בב"מ דף ב' גבי הא דאמרו ונחזי זוזי ממאן נקיט ע"ש שביאר הדברים הרנ"בר באורך והביא בשם התשב"ץ שהאריך לדחות הדברים דאף בע"א בשבועה מקרי נעשה מעשה כל שכבר נפסק הפסק דין שחייב שבועה ע"ש. ואני בעניי מסתפינא להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים ומתירא אנכי שמא ירוצו גלגלתי. אבל לפענ"ד היה נראה דכאן לא שייך כלל ענין דע"א נאמן כתרי דבכ"מ דאמרינן דבזה אחר זה הראשון נאמן ה"מ בעד מיתה שהראשון שאמר מת נאמן מה שאומר אבל בע"א ניהו דמחייב שבועה אבל כל שנשבע הבע"ד נאמן יותר וא"כ היאך שייך לומר דהתורה האמינוהו דאדרבא לא האמינוהו וחייב שבועה רק לברר הספק וא"כ אין סברא לומר דהאמינו התורה דבאמת יש לומר דלא נאמן כלל שכדבריו כן הוא רק דחייב שבועה לברר הספק ואדרבא כל שנשבע אינו נאמן העד והבע"ד נאמן בשבועתו נגד עדותו וצ"ל דעיקר הענין שאנו דנין שהתורה האמינתו לעד שיוכל לחייב שבועה והיינו דכ"ז שאין נשבע נגד העד הו"ל כשנים כמ"ש הריב"ם בתוס' ב"ב דף ל"ד וא"כ שפיר נקרא נאמן דכ"ז שאין נשבע אמרינן דמסתמא העד אינו משקר ולפ"ז לא שייך לומר דכ"ז שלא נגמר עדותו העד אינו נאמן דאדרבא כל עיקר נאמנותו של העד היא דוקא כל שלא נשבע אמרינן דעדותו נחשב כשנים ולא דמי לעד מיתה דשם מאמינים ומתירין להנשא עפ"י עדותו וכדבריו כן הוא וא"כ יש לומר דכ"ז שלא גמר עדותו ולא נשאת עדיין עוד לא נחשב עדותו כ"כ אבל כאן אדרבא כל עוד שלא נגמר העדות ולא נשבע העד נאמן כשנים וא"כ לכאורה דבריהם תמוהים וצריך לי עיון. ובזה נראה לפענ"ד להצדיק דברי הש"ך בחו"מ סי' פ"ז ס"ק ט"ו שכתב להשיג על דברת הנימוק"י הנ"ל דכאן לא שייך לומר דהראשון נאמן והשני אינו נאמן דכיון דעד אחד המסייע פוטר משבועה א"כ גם השני נאמן כמו הראשון. וראיתי במחנה אפרים הלכות עדות סי' כ"א שדחה דבריו דבשלמא הראשון נאמן דלא היה שום עורר על דבריו ונתקיים עדותו בב"ד אבל סהדא בתרא לא חשוב כשנים ולא נתקיימו דבריו אפילו שעה אחת שהרי יש עד אחד שמכחישו ע"ש ולפמ"ש יש לומר דאדרבא השני נאמן יותר דעד המחייב באמת בא לחייב שבועה וא"כ אדרבא אינו נאמן כלל ובשבועתו מכחיש להעד ורק דכ"ז שלא נשבע אמרינן דנחשב כשנים וא"כ כל דיש ע"א המכחישו שוב אין העד נאמן כשנים וא"כ ממילא אינו נאמן הראשון אבל עד המסייע לפטור כיון דעד המסייע לפטור אם היה מגיד עדותו היה נגמר עדותו תיכף שנאמן כשנים וא"כ אם היה לבדו היה נגמר עדותו תיכף וא"כ גם כשיש עד הראשון המכחישו עכ"פ נפטר מספק וא"כ מהראוי להאמין לעד המסייע טפי מעד המחייב וצדקו דברי הש"ך. ומן האמור נראה ברור דאם בא עד המסייע תחלה פשיטא דאין עד המחייב נאמן להכחישו דהעד המסייע גמר עדותו תיכף וגם העדות שהעיד ומה שפוטר הוא הכל כפי עדותו משא"כ בעד המחייב דמה שמחייב והאמינתו הם דברים סותרים דנאמנותו הוא רק כ"ז שלא נשבע הלה וכל שנשבע הבע"ד מהימן ונמצא האמנתו שישבע חבירו סותר נאמנותו וז"ב כשמש וכ"כ הט"ז בסי' פ"ז אבל הוא בא עלה דכל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הרי הוא כשנים ולפמ"ש אף שנימא דגם עד השני נאמן ומה"ט דעת הש"ך בהדיא דאין נ"מ אם עד המסייע בא תחלה או להיפך. ולפמ"ש הדבר ברור כשמש דניהו דגם השני נאמן היינו כשעד המחייב בא תחלה אבל כשהמסייע בא תחלה פשיטא דאין עד השני נאמן והתומים הביא ראיה לדברי הש"ך דגם השני המסייע נאמן כשנים ומזה הוציא דגם כשהמסייע בא תחלה דגם השני נאמן ולפמ"ש אין הדברים דומים ע"ש היטב ותבין וגם הקצה"ח רמז לראיה זו וכבר כתבתי דהדברים תמוהים והנה בשיטה מקובצת שם כתב דאף אם נימא דאין עד המסייע פוטר מ"מ כל שע"א חייב שבועה ובא ע"א ומכחישו כל שבא בבת אחת עכ"פ מקרי ע"א בהכחשה ואינו נאמן הראשון דגם בזה אחר זה כיון דלא נעשה מעשה אין הראשון נאמן ע"ש. וראיתי בשב שמעתא שמעתתא וא"ו פכ"א שכתב דבעד המחייב שבועה לא שייך ע"א בהכחשה דע"כ לא שייך ע"א בהכחשה רק באיסורין שאף פסול וקרוב נאמן וא"צ הגדה בב"ד א"כ כל שהוא מוכחש מקרי עד בהכחשה אבל בע"א לענין שבועה שצריך הגדה בב"ד ועד כשר כל שאין עד המסייע פוטר הו"ל אותו מסייע כמו קרוב או פסול ועד הראשון נאמן כשנים אף שזה מכחישו ע"ש ולא נראה לפענ"ד דבמה אלים כח העד הראשון המחייב יותר מהמסייע וכמ"ש הש"ך דהתורה האמינה לשניהם זה לחיוב וזה לפטור וגם אדרבא המחייב כל עיקר נאמנותו הוא רק קודם שנגמר עדותו דהיינו בעוד שלא נשבע וכל שנשבע נאמן נגד העד אבל המסייע נאמן בעדותו לגמרי ותיכף נאמן כפי שהעיד ומה שהעיד שזה נפטר משבועה נאמן שכדבריו כן הוא ומ"ש ראיה דלא מקרי ע"א בהכחשה דאל"כ יהיה נאמן הבע"ד להכחישו ולא יצטרך להשביעו לפמ"ש אתי שפיר דבעוד שלא נשבע התורה האמינו כשנים וא"כ פשיטא דלא מקרי עד בהכחשה אבל כל שא"צ לשבע נגדו לא מקרי רק ע"א וע"א בהכחשה לאו כלום הוא. אך נראה כיון דע"א אינו פוטר משבועה א"כ לא נאמן לפטור אילו היה בא בפ"ע א"כ שוב יש לומר דלא מקרי עד בהכחשה דלענין זה לא האמינה תורה לעד וא"כ שפיר הו"ל לענין פטור כעד פסול וקרוב בהס"ד דעד המסייע אינו נאמן בעדותו לפטור ומכל מקום יש לומר דגם העד המחייב לא נאמן כשנים כיון דאם נשבע נאמן נגד העד המחייב ממילא לא גרע עד המסייע מהכחשת בע"ד בעצמו וניהו דהבע"ד צריך שבועה אבל עד המסייע אף דאינו פוטר משבועה מ"מ עכ"פ מכחיש להעד וגם יש לומר דלפמ"ש רבינו יקיר וכן קי"ל בסי' ל"ד סעיף כ"ג דהנשבע להכחיש העד ואותו שנשבע לו מצטרפים להעיד עליו לפסלו א"כ מכ"ש אם ישבע זה להכחיש העד וגם יש לו עד המסייע ממילא יפסול העד הראשון לעדות ולשבועה ואף להחולקים על רבינו יקיר ועיין ש"ך שם מכל מקום בכאן יש לומר דמודו דמה שנשבע להכחיש העד ויש לו עד המסייע פשיטא דהו"ל כשני עדים וא"כ עכ"פ עד אחד בהכחשה מקרי וז"ב. ובלא"ה יש לומר דכל הטעם דאין עד המסייע פוטר אף דק"ו השתא דיכול לחייב שבועה מכ"ש להעמידו על חזקתו ולפטרו משבועה נ"ל עפ"י מה שכתבתי בחידושי הרבה פעמים מה ששמעתי בשם הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שהיה מקשה על סברת המהר"ם מרוטנבערק הנ"ל דיש לומר דשבועה חמור טפי מע"א דהרי השבועה מברר יותר ונאמן נגד העד א"כ יש לומר דלכך ע"א מחייב שבועה דהשבועה בירור יותר משא"כ לפטור משבועה יש לומר דאין ע"א נאמן יותר משבועה והשבועה מברר יותר ובחידושי הארכתי ליישב עכ"פ סברת הפוסקים דס"ל דאינו פוטר יש לומר דס"ל כסברא הנ"ל וגם אני בעניי יש לי לומר דלפמ"ש הבעה"ת דכל הטעם דעד אחד אינו נאמן משום דחיישינן שמא שכרוהו לומר שקר ולפ"ז בשבועה מה יועילו במה ששכרוהו הלה ישבע לכך נאמן העד לחייב אבל לפטור משבועה שפיר י"ל דלא חשוד אשבועתא אף דחשוד אממונא ולא רצה לשבע לשקר ולכך שכר העד לפטור אותו ולפ"ז עכ"פ ע"א בהכחשה ודאי מקרי דניהו דהתורה לא האמינה לו אבל עכ"פ מידי ספיקא לא יצא שמא זה אומר אמת וא"כ עכ"פ מקרי עד אחד בהכחשה ואינו נאמן לא זה ולא זה. ולפענ"ד היה נראה לי בכוונת המהר"ם מרוטנבערק מה דלמד ק"ו מעד המחייב אם זוקק את המוחזק לשבע ק"ו שיפטר המוחזק לפענ"ד היה נראה עפמ"ש דחיישינן שמא שכרוהו וא"כ יש לומר לפמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ז לחלק דכל שהעד גומר עדותו בדיבור לא חשיב דיבור בעלמא ונאמן אבל כשאינו נגמר על פיו לא חשיב רק דיבור בעלמא א"כ י"ל דהכי אזלא הק"ו דבאמת כשמחייב שבועה הרי אין דבורו גורם עוד מעשה רק שמחייב לזה. שבועה ויכול להיות שישבע נגדו א"כ לא חשיב רק דיבור בעלמא ומהראוי היה לומר דדיבור מקרי ואמר ואפ"ה האמינה תורה שם בעד הפוטר דע"י דיבורו נגמר הענין שפוטר עי"ז משבועה אינו דין שיהיה נאמן ומיושב מה שהקשיתי דיש לומר דשכרו לומר שקר דהא דיבור מקרי ואמרו מעשה לא עבדי ועיין בט"ז באהע"ז סי' י"ז מ"ש בזה לענין ע"א במלחמה דחידש רבינו טעם שמא שכרו ע"ש שכתב ג"כ עפ"י דברי התוס' אלו ודו"ק היטב:
851
852ובזה יש ליישב מה שהקשה אחי הקצה"ח בסי' פ"ז ס"ק ח' ובש"ש שם פכ"א דאיך כתב התה"ד דעד המסייע יוכל לפטור משבועת ע"א אף בשבועת שומרין ומודה במקצת והא ע"כ לא האמינה תורה לעד אחד המסייע רק בדליכא הכחשה וכאן יש הכחשה מהעד המחייב. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין המסייע לפטור לא שייך ע"א בהכחשה דהעד המסייע מהראוי שיפטור וכל דעד המסייע פוטר אף בשבועת שומרין פוטר. ובלא"ה נראה דענין ע"א בהכחשה היא כיון שבאמת לא האמינה תורה לע"א בכל עון ובכל חטאת רק באיסורין דלא מתורת עדות הוא דאף אשה וקרוב נאמן ולכך כל שאחד מכחישו אף הבע"ד לא שייך להאמינו דאין עליו תואר עד ולפ"ז לענין שבועה דשם העד נאמן מטעם דאמרינן דהשבועה יברר הדבר ואין בו הוצאת ממון ולכך כל שיש ע"א המכחישו שוב אתרע חזקת כשרותו דהרי חזינן דזה מכחישו וגם הוא עד כשר ואנן לא ידענו מי ומי האומר אמת ולכך אינו נאמן לחייב שבועה ולפ"ז לפטור לא שייך זאת דמכל מקום פטור מספיקא וז"ב ודו"ק. ובלא"ה נראה דאטו העד המכחיש אף דנימא דלפטור א"י לפטור אטו פסול הוא דאמרינן דמשקר רק דגזירת הכתוב היא דאין עד המסייע יכול לפעול שום פעולה רק לחייב שבועה אבל מכל מקום אין עליו שם פסול וקרוב ועוד ממנ"פ אם אמרינן דמשקר א"כ גם העד המחייב יש לו ריעותא זו דדלמא משקר ואם אמרינן דאינו משקר רק דגזירת הכתוב אין ע"א נאמן בודאי מהראוי שיפטור להבע"ד מהשבועה ולכך יוכל לפטור משבועה ומקרי עד אחד בהכחשה אבל לענין שיוכל לפטור לא מקרי העד הפוטר עד בהכחשה ומיושב כל קושיות הש"ש וז"ב ודו"ק. והנה בהא דאמרו בסוטה דף ל"א ע"ב כיון דמדאורייתא ע"א מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה ואמר עולא דלא היתה שותה תנן ור"ח מחלק בין בבת אחת בין בזה אחר זה והקשו בתוס' ד"ה כאן דהכא משמע כיון שנתקבל עדות של הראשון אף שלא הורו ב"ד כן ולא עשו מעשה עפ"י עדותן אפ"ה אין עד האחרון מהימן נגד הראשון והרי ביבמות דף קט"ז מוקי דוקא דהתירה להנשא הוא דאין האחרון נאמן. ולפענ"ד נראה דשאני הך דעד טומאה מעד מיתה דעד מיתה כל דלא התירוה להנשא א"כ לא אחשביה לעד הראשון ויכול עד האחרון להכחישו אבל בעד טומאה כיון דלאחר קינוי וסתירה התורה עשתה ספק כודאי ואמרינן דודאי נטמאת רק דהשתיה היתה יכולה לברר אבל טרם ששתתה אמרינן דודאי טמאה וא"כ כל שהיה עד אחד ואמר שנטמאת ולא היתה שותה א"כ נעשה כודאי אף שלא הורו ב"ד על ידו ולא נעשה שום מעשה דאין לך דבר ברור כזה ולכך לא היתה שותה ול"מ ע"א המכחישו:
852
853ובזה מיושב היטב מה שהקשו התוס' דמה דחקו לעולא להגיה לא היתה שותה לוקי בבת אחת ובודאי מהימן להכחישו. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דעולא משמע ליה דכאן אף בבת אחת הראשון מהימן יותר דהראשון הוא ודאי והשני אינו רק עד ואינו ודאי שלא נטמאת וז"ב כשמש. ובלא"ה נראה דכאן לא שייך שלא נגמר הדבר דכל שהעד מעיד שנטמא לא היתה שותה וכבר נגמר הדבר ובשלמא בעד מיתה צריך הב"ד שיעיינו בזה אם אמת הדברים וגם לעיין באיזה לשון אמר וכדומה אבל כאן כל שמעיד שנטמאת לאחר קינוי וסתירה נאמן וא"צ לגמור הדברים וגם אם נימא דעד טומאה בודאי לא צריך לדרישה וחקירה דהא מפסיד הכתובה ודמי לד"מ דאין צריך דרישה וחקיר' ולכך כל שהעיד נגמר עדותו ואין צריך להוראת ב"ד אבל בעד מיתה איכא מ"ד דצריך דרישה וחקירה דעיקר עדותו לענין נישואין וגם צריך ב"ד שיתירוה כדין נשאת עפ"י עד אחד דצריכה רשות ב"ד ולכך ע"א אינו נאמן כל שלא הורו על פיו ודו"ק היטב ועיין ש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד:
853
854עוד היה נראה לי דבר חדש דהנה בטעם דאין ע"א נאמן לכל עון ולכל חטאת נראה לפענ"ד אף שהוא גזירת הכתוב ולא דרשינן טעמא דקרא אבל מכל מקום מה שאינו סותר להדין דרשינן ולפענ"ד דבאמת שני עדים נמי היה מקום לחוש שמא משקרים ורק כיון דאין יכולים לכוין זה לזה כאחד וכמ"ש התוס' דלכך לא שייך מגו בשנים וכיון דמה"ת צריך דרישה וחקירה א"כ התורה גזרה בחכמתה דכל שנמצאו עדותן מכוון בדרישה וחקירה בלי ספק האמת בפיהם ולא נוכל לעשות יותר ולכך בעד אחד חששה שמא ימלא פיו שקרים ע"כ לא האמינה לו לשום דבר רק לשבועה כי השבועה מברר הדברים ואין בו שום ענין הוצאה מרשות לרשות וז"ב בטעמו. ולפ"ז לכך באיסורין ע"א נאמן דכיון דבאיסורין א"צ דרישה וחקירה ולא הגדה בב"ד וא"כ גם בשנים מקום לומר שמא משקרים ואפ"ה האמינה אותם התורה מטעם חזקת כשרותן של עדים דחזקה אין אדם חוטא ולא לו וא"כ ה"ה ע"א נמי דאין נ"מ בזה בין עד אחד לשנים ולפ"ז בעד אחד בהכחשה דחזינן דיש הכחשה ביניהם ואחד משקר בודאי א"כ שפיר כתב בשיטה מקובצת דעכ"פ אין ע"א נאמן ואין לומר דמ"ש ע"א משנים דלא צריך דרישה וחקירה דהא במקום שהדין מרומה אף לדידן דא"צ דרישה וחקירה בד"מ מכל מקום בדין מרומה בעי וא"כ בשנים המכחישים לשנים היה צריך דרישה וחקירה וגם עכ"פ באיסורין לא היו נאמנים לאסור ולמה יהיה עד אחד נאמן יותר וז"ב כשמש ולפ"ז זהו לענין שיחייב שבועה אבל לפטור עכ"פ ספק הוה ופוטר מספק עכ"פ ומיושב כל קושיות השב שמעתא שם ודו"ק. והנה שיטת הנימוק"י בשם הריטב"א דהא דאמרינן דראשון נאמן כשנים הוא דוקא בעדות שבערוה דבעי שיהיה כשנים דע"א אינו נאמן אבל בשאר איסורים דא"צ העד שיהיה נאמן כשנים אין הראשון נאמן יותר מהאחרון והש"ך ביו"ד סי' קכ"ז כתב שמדברי הפוסקים לא נראה כן והביא ראיה מהא דאמרו גבי עגלה ערופה דעד האומר ראיתי ההורג דהוא כשנים ע"ש. וראיתי בשב שמעתתא שם פכ"א שכתב דש"ה דגלי קרא דלא נודע מי הכהו ע"ש ולא נודע דבריו באמת דהאמינה תורה לע"א מקרא אבל לא דנחשב כשנים ולמה יהיה נאמן ועיין ברמב"ם פ"ה מעדות ה"ב דחשוב שני מקומות שהאמינה תורה ע"א בסוטה ועגלה ערופה הרי דחשיב מה דנאמן ע"א אבל לא דנחשב כשנים ואולי יאמר הש"ש דאדרבה כיון שהשוה הרמב"ם עד סוטה ועגלה ערופה מכלל דע"א האמינוהו כשנים כמו עד סוטה אבל גם זה דחוק דאכתי טעמא בעי וגם מ"ש עוד דמה שאמר השני לא ראיתי זה הוא הכחשה ואינו שום עדות ובכה"ג ודאי הראשון נאמן. הנה מצד הסברא לא מסתבר וגם קשה דא"כ גם בבת אחת יהיה נאמן הראשון. ולפענ"ד נראה כיון דהאמינה התורה עד אחד בעגלה ערופה א"כ אותו עד לא חייב בעגלה ערופה שהרי בעינן ולא נודע מי הכהו וכאן נודע וא"כ גם לנו הוה כידיעה בלי ראיה דכל שהעד מעיד ונאמן הוה כנודע לנו מי הכהו וא"כ בשעה שהעיד לא קרינא ביה ולא נודע מי הכהו דהא נודע וא"כ אף כשבא עד והכחישו כבר נודע מי הכהו אף שנתעלם אח"כ אינו חייב בעגלה ערופה וז"ב כשמש לפענ"ד ועיין תומים סי' פ"ז ס"ק ה'. והנה בהא דכתבו התוס' בב"מ דף ג' דמנ"ל דכופר הכל פטור ואין לומר מדאיצטריך עד אחד דזה אינו דיש לומר דאצטריך במקום שמחייבו עפ"י עד כגון שטענו בספק ע"פ עד והנה שמעתי בשם הרב המאוה"ג החסיד הקדוש מוה' משה ליב ז"ל אבד"ק סאסיב שהקשה דהא אצטריך ע"א דאל"כ מנין דעד המסייע פוטר דהא לא נלמד רק אם ע"א יכול לחייב מכ"ש לפטור ואם לא היה כתוב ע"א לא ידענו זאת. ולפענ"ד לק"מ דהכי קושית התוס' דאם נימא דכופר הכל חייב שוב יקשה מה הועילה התורה במ"ש לנו דע"א זוקק לשבועה דסוף סוף היאך עד המסייע פוטר הא לא שייך ק"ו שכתב המהר"ם מרוטנבערק דאיזה כח מרובה המחזיק או המחייב ואם יכול לחייב מכ"ש לפטור ואם נימא דכופר הכל חייב א"כ לא הועילה התורה במה שכתבה דע"א מחייב שבועה דלענין חיוב בלא"ה יכול לחייב משום דכופר הכל חייב ולפטור לא נודע דליכא ק"ו דבשלמא לחייב לא גרע מכופר הכל משא"כ לפטור וכיון דב"כ וב"כ לא נדע עד המסייע א"כ למה כתבה התורה להא דמחייב ולא כתבה בפירוש דעד יכול לפטור דזה רבותא יותר מהחיוב. ובזה יש ליישב קושית המהר"ם שי"ף ז"ל דאצטריך ע"א במקום שא"י להעיז דכ"ה פטור. ולפמ"ש אתי שפיר דאכתי יקשה כיון דעכ"פ במקום שיכול להעיז חייב כופר הכל א"כ עכ"פ ע"א שמחייב שבועה אף במקום שאין יכול להעיז אין רבותא כ"כ דהא חזינן דמעיז ומעיז דהא יש ע"א ג"כ וא"כ אכתי לא נדע אם יכול לפטור ולמה לא כתוב בהדיא דיכול לפטור ולזה תירצו דאצטריך עד אחד במקום שטענו בספק עפ"י עד וממילא נדע כח המסייע דפוטר דהרי לענין טוענו בספק יש לו חזקה דאין אדם מעיז ואפ"ה יכול לחייב אף שזה טוענו בספק מכ"ש לפטור. ובזה מיושב קושית הגאון החריף מו"ה משלם ז"ל דאכתי לא הועילה תורה בע"א דיכול לשלם לו ואח"כ יתבענו שפרע לו שלא כדין ואף דיהיה לזה עד המסייע הא כיון שטענו בספק יהיה מחושואי"ל משלם ול"מ עד המסייע לפטור. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ איצטריך ע"א כדי לדעת דעד המסייע פוטר וא"כ עכ"פ אצטריך ע"א אם לא ירצה לשלם לו וגם לענין עד המסייע ולכך כתבה תורה עד המחייב ולא כתבה עד המסייע דמזה לא נוכל לדעת אם יוכל לחייב בטוענו בספק דכח המסייע יותר טוב מכח המחייב וכמ"ש המהר"ם מרטענבורק ז"ל. והנה שמעתי בשם שארי הגאון מו"ה שמואל ז"ל אבד"ק פוזנא וכמדומה שכן ראיתי בספרו ב"ש אחרון שהקשה ג"כ על התוס' דאיך נדע עד המסייע וכתב דכן הקשו התוס' דלמה לא כתבה התורה עד המסייע בפירוש וע"א המחייב לא אצטריך דבלא"ה חייב. אך לפ"ז הקשה לשיטת הש"ך בחו"מ סי' פ"ז דחולק על תה"ד וס"ל דאם יש עד המסייע ועד המחייב אוקי עד לגבי עד וחייב שבועה ולפ"ז קשה דאצטריך ע"א דאם יכול לחייב הוה עד לגבי עד אבל אם יכתוב רק עד המסייע דפוטר אבל עד המחייב לא יכתוב אז כשיהיה עד המסייע יפטור אף שיש עד המחייב דהא לא גלתה התורה כלל דיש לו כח לעד לחייב והיא קושיא נפלאה. ומזה הביא סייעתא לתה"ד. ולפמ"ש לק"מ דגם כעת דכתב עד המחייב ג"כ העד המסייע נאמן יותר דהא כל הטעם דאמרינן אוקי עד להדי עד משום דשניהם האמינה תורה אם כשנים או כאחד ושייך לומר אוקי עד לגבי עד ולפ"ז אם עד המחייב לא אצטריך דבלא"ה חייב דכופר הכל חייב אף דהאמינה תורה לעד המחייב מכל מקום אין כחו גדול כ"כ דהא גם בלי ע"א במקום שיכול להעיז חייב מכ"ש כשיש ע"א אף שא"י להעיז מ"מ אין כ"כ גדול כח העד המחייב וא"כ עד המסייע יש לו כח יותר ולא הועילה התורה בזה דאף שכתבה לעד המחייב מכל מקום עד המסייע גדול כחו וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשיתי דלמא אצטריך ע"א לענין נסכא דרבי אבא דאי לאו ע"א היה נשבע אין חטפתי ודידי חטפתי משא"כ כשכתבה תורה ע"א וכבר נדפסה במפרשי הים בב"ק פרק מרובה אות ל"ו. וזכורני שהקשיתי זאת להגאון החריף מו"ה הירץ סחסטאב ראב"ד פה"ק לבוב ת"ה והוטב בעיניו ואמר שכן הוקשה גם לו. ולפמ"ש אתי שפיר דהתוס' הקשו בב"ב דף ל"ד ליהמן במגו וישבע וכתבו בשם ריב"ם דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כ"ז שלא ישבע להכחיש עדותו ע"ש ולפ"ז אם כ"ה חייב בלא"ה א"כ עכ"פ לא צריך כ"כ נאמנות לעד המחייב ושוב לא הוה כשנים וא"כ שוב לא יהיה מחויב שבועה וא"י לשבע משלם דהא יהיה נאמן במגו כקושית התוס' ודו"ק היטב:
854
855והנה בשיטה שם מביא בשם התשב"ץ שהקשה על הר"ן דלדבריו הו"ל לפריך דמשכחת לה בזה אחר זה כגון שאחד העיד שחטף והלה אומר אין חטפי ודידי חטפי והו"ל נסכא דרבי אבא ואח"כ בא עד והעיד שחטף ודידיה חטף ופטרוהו משבועה ואי עד אינו נאמן לפטור משבועה א"כ מה ששילם שילם ואף אם לא שילם כל שהעיד כדברי הנתבע שוב פוטר משבועה אף שהוא בב"א כיון שאינו מכחיש עדותו של ראשון רק דמשוי לסהדותיה כמאן דליתא ובזה לא שייך טעם הר"ן דהוי הכחשה שהרי אינו מכחישו כלל ע"ש. ואני בעניי נראה לפענ"ד דל"ק וגוף דינו ליתא לפענ"ד דכל שהעד מעיד שחטף והרי כל כחו שמחייב ממון הוא משום דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו והו"ל כגזלן וא"כ שוב לא נאמן העד לומר ששלו חטף דאין ע"א נאמן נגד החזקה אף שנאמן נגד הרוב היינו משום שמברר המיעוט מתוך הרוב והרי יש מיעוט בעולם אבל כל דהוה חזקה לא נשאר דבר אף מיעוט ליכא ואין עד אחד נאמן נגד החזקה וכבר ביארתי הדברים באורך בתשובה אחת דבזה עדיף חזקה מהרוב וא"כ שוב לא שייך לומר דיהיה נאמן דדידיה הוה דהא הוא נגד החזקה דהוא חטף ואדרבא ע"י העד השני שאומר שחטף הו"ל כשנים שחטף ושוב לא היה נאמן לומר לא חטפתי ומה שאומר העד שדידיה חטף אינו נאמן נגד החזקה והו"ל כעין דאמרינן תרוייהו באשת איש קא מסהדי והאי דאמר נתגרשה הו"ל כחד וה"ה בזה כנלפענ"ד ברור. ולכאורה רציתי לומר דהתשב"ץ לשיטתו דפוסק גבי מקוה כהרשב"א דעד אחד נאמן גם במקום חזקה ועיין ביו"ד סי' ר"א שם מובא דברי התשב"ץ אלו אבל לפענ"ד גם אם נימא דע"א נאמן במקום החזקה כאן שיש עד שחטף וא"כ הו"ל שנים ואינו נאמן לומר שדידיה חטף וא"ל כיון דבב"א אמר דחטף ודידיה חטף נאמן דזה אינו דכל דאומר חטף הרי מסייע לעד הראשון דהו"ל כגזלן והו"ל חד לגבי שנים במה שאומר דידיה חטף ואף דיש לחלק מהך דתרווייהו באשת איש קא מסהדי דשם מעידים בבירור שהיא א"א וכאן אין מעידין רק שחטף רק דמכח חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו הו"ל גזלן מכל מקום מה בכך סוף סוף שני עדים מעידים שחטף ומעידים על חזקה ושוב אינו נאמן אחד מהם לחזור ולומר שלא כנגד החזקה ואף אם נימא דזה השני אינו מעיד על החטיפה רק שמכיר שהוא שלו ונמצא דלא אתחזיק הגזילה רק בע"א וכל שיש עד בהכחשה שוב אם נימא כהרשב"א יכול להכחיש מה שהחזיק העד וגם אם נימא כמ"ש בתשובת מיימוני דע"א במקום חזקה היא שגם לפי דברי העד היא ג"כ חזקה קמייתא שהוא כן אלא שעד מעיד שעכשיו נשתנה הא אם לפי דברי העד מעולם לא היה בחזקה זו שוב נאמן וא"כ גם כאן כל שהעד מעיד ששלו חטף מעולם לא היה בחזקת גזלן בחטיפה ומכחיש להעד שהחזיק שהוא גזלן ע"י החטיפה מ"מ כיון שגם זה הנתבע הודה שחטף וכבר נתחייב עפ"י העד לשלם וע"כ דהחזקנו הדברים שחטף בדרך גזילה פשיטא דאין העד השני נאמן לסתור החזקה ומה שנגמר בב"ד שזה היה גזלן וע"כ לק"מ קושית התשב"ץ ודו"ק היטב. ובגוף הענין דחידש ר"א בנסכא דהו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם והיינו דלא יוכל לשבע להכחיש את העד במה שטוען נראה לפענ"ד דהסברה הוא דמה דחייב שבועה בע"א הוא על מה שטוען העד וכדאמרו בב"מ דף ג' שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע ובשיטה מקובצת מצאתי שם בשם הר"י מג"ש דאם אדם נשבע נגד עד וגם כשמגלגל עליו ע"י עד צ"ל השבועה בלשון זה שאין אצלו כלום ממה שהעיד עליו העד ולא ישבע סתם שאין לו אצלו כלום שזה שבועת היסת ולא לשון שבועת ע"א. ודקדוק זה יצא לו ממ"ש שעל מה שהוא מעיד הוא נשבע ע"ש. ולפ"ז כל שבועת ע"א הוא על מה שהוא מעיד הוא נשבע וא"כ כל שאינו יכול לשבע על מה שמעיד לא חשוב שבועת עד אחד וזה יצא לו ממ"ש אבל קם הוא לשבועה דהיינו על מה שהוא מעיד הוא נשבע. ובזה נראה לפענ"ד לכוין בקושית התוס' שהקשו דמנ"ל דכופר הכל פטור בבנו היכא דמעיז וכתבו דאי"ל מדאצטריך עד אחד וכבר כתבתי למעלה דק"ל הא נ"מ לנסכא דר"א. ולפמ"ש אתי שפיר דכל ענין נסכא דרבי אבא הוא משום ששבועת עד אחד הוא על מה שמעיד נשבע וזה כשהשבועה באה מכח שהע"א מחייבו אבל אם נימא דכופר הכל חייב שבועה א"כ השבועה לא באה מכח עד אחד וא"כ אין משונה נוסח השבועה ויכול לשבע שאין לו אצלו כלום כמו שנשבע על כופר הכל כשטענו בב"ד דהא לא גלתה התורה חידוש במה שהעד משביעו וא"כ שוב לא שייך ענין נסכא דרבי אבא דמה בכך שאינו נשבע על מה שמעיד סוף סוף טוען שדידיה חטף ופטור דהו"ל כופר הכל. ובזה יש ליישב גם קושית המהר"ם שי"ף הנ"ל דלמא אצטריך עד אחד במקום שא"י להעיז וכן מצאתי בשיטה בב"מ שם דהקשו כן ולפמ"ש יש ליישב דעיקר הקושיא דלמה לי עד דהיינו שישבע מכח העד והיינו על מה שמעיד ויצטרך לשבע שאינו כמו שהעיד העד הא יוכל לשבע דאינו חייב כלום דגם כופר הכל במקום שיכול להעיז חייב לשבע שאין לו כלום ואף דבמקום שא"י להעיז פטרו התורה אבל כל דיש ע"א ואתרע החזקה דראינו שיש עד שאומר כדברי התובע ואפ"ה מעיז וא"כ עכ"פ השבועה אינו מכח העד דגם התובע היה יכול לחייבו שבועה כל דידענו דהיה יכול להעיז. ויש להמתיק הדברים דבאמת אם נימא דכופר הכל פטור מכח דאין אדם מעיז יקשה למה ע"א מחייב שבועה והא הוא נגד החזקה ואין עד נאמן נגד החזקה וצריך לומר דזה שאין אדם מעיז אינו ברור ויש אנשים שיכולים להעיז רק שעפ"י רוב אין אדם יכול להעיז וא"כ הע"א הוה כמברר המיעוט מתוך הרוב שזה מהמיעוט המעיזים וא"כ שוב אינו בא מכח ע"א רק מכח שזה מגלה שהוא מהמעיזים וע"ז תירצו דמשכחת לה בטוענו בספק עפ"י עד וא"כ עיקר השבועה בא מכח העד ודו"ק היטב. ודרך אגב ארשום מ"ש הב"ש סי' צ"ו ס"ק כ"ז במ"ש לדחות דברי המהרש"ל דכל שאינו מכחיש העד אינו נאמן נגד העד וכוונתו למ"ש הריב"ם בתוס' בב"ב דף ל"ד דע"א הוה כשנים כל שאינו מכחיש אותו. ואני בעניי לא זכיתי להבין דש"ה דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ואם כן אם היו שנים אומרים שחטף לא היה נאמן לומר דידי חטפתי א"כ גם ע"א הוה כשנים כל שאינו מכחיש אותו בעיקר דבריו לומר לא חטפתי אבל כאן אף אם היו שנים האומרים דפרע לה כתובתה היתה יכולה לטעון היה לי שתי כתובות וניהו דהוה ל"ש אבל היתה נאמנת בשבועת היסת וא"כ גם דברי המהרש"ל צ"ע דל"ש ש"ד כלל בזה ובכאן לא שייך כלל ענין דצריך לשבע נגד העד דדוקא כשמכחיש להעד צריך שבועה ואם מודה קצת לדברי העד וסותר קצת עדותו בזה שייך נסכא דר' אבא וכאן לא שייך זאת דהעד מעיד שנפרעת כתובתה וגם היא טוענת כך רק שטענה שיש לה שתי כתובות ובכה"ג לא הצריכה התורה כלל שבועה נגד העד ודברי הב"ש צע"ג ועיין בהפלאה בק"א מ"ש שם על הב"ש וגם לפי דבריו שדברי הב"ש אינם שני תירוצים רק צירוף מלתא דל"ש עם שאינו מכחיש העד אבל גם שניהם לא יתכנו וכמ"ש ודו"ק:
855
856והנה בהיותי בשנת תרט"ז בכפר טריסקאוויטץ כ"א סיון מצאתי דבר נפלא ברמב"ן בשטמ"ק כתובות דף כ"ג ע"ב בהא דאמרו דחברתה משתריא אפומא דע"א והקשה הרמב"ן הא היא כבר אמרה שטמאה אני וחברתי וכל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הרי הוא כשנים וכי אתי ע"א מה הוה ורצה הרמב"ן לחדש וז"ל ולי נראה דאשה לגבי עד כשר לאו הכחשה היא דבשלמא בעד כשר דחזי לאצטרופי מכחיש אלא באשה דטומאה ובלא מת לאו הכחשה דכלום הוא אלא לגבי אשה אחרת וצ"ע. ושוב מצאתי פירכא לזה מן הירושלמי וכתבתי פ' האשה שלום משם למדתי שהאיש והאשה שוין בהכחשה עכ"ל הזהב וכ"כ הריטב"א והרא"ה שם דאין נ"מ לגבי הכחשה בין איש ואשה. והנה לפי שדברי הרמב"ן הם דברים חדשים ודבר גדול דיבר אמרתי לברר הדברים הנה הרמב"ן האיר עינינו דעד אחד כשר יש לו מעלה טפי מעד פסול אף במקום שע"א בלבד די משום דע"א כשר חזי לאצטרופי לעד אחד ויהיו שני עדים משא"כ בפסול. ולפענ"ד להוסיף ולברר הדברים דלפענ"ד ענין ע"א דהתורה אמרה לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ואינו קם רק לשבועה הוא כמו דחצי שיעור בכל איסורים דאסור מטעם דחזי לאצטרופי לשיעור שלם ה"ה ע"א דהתורה האמינה לשני עדים וזהו השיעור שלם לענין עדות ונאמן אף נגד מאה ואלף והרי הם כתרי ותרי וא"כ ע"א דהוה חצי עדות דהוא דומה לחצי שיעור גם כן הוה הדין כמו כל חצי שיעור דאיסור דאינו רק איסור ואין בו מלקות וכרת וכדומה רק איסור בלבד ה"ה בע"א דהוה חצי שיעור דחזי לאצטרופי ג"כ אינו קם לממון ולמלקות ומכ"ש מיתה רק לענין שבועה בלבד ולענין זה אמרינן דחזי לאצטרופי ולכך בעד אחד נגד שנים המכחישים אינו כלום דהא לא שייך חזי לאצטרופי דאף אם יצטרף עם שני ואף עם אלף יהיו שנים נגד שנים וא"כ לכך לא חשוב כלום נגד שנים דלא שייך חזי לאצטרופי וז"ב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה מיושב מ"ש הרמב"ם בהלכות עדות דע"א לשבועה בעי שיהיה עד כשר ולא נודע טעמו ומקורו. ולפענ"ד נראה דאם יהיה פסול לא שייך חזי לאצטרופי דעד פסול עם כשר לא יוכל להצטרף ואדרבא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ואף באופן דאינו פוסל עכ"פ אינו חזי לאצטרופי ולכך אינו מחייב שבועה וזהו ענין דאמרו כל מקום ששנים מחייבים ממון עד א' מחייב שבועה והיינו דע"א הוה חצי שיעור ושני עדים הם שיעור שלם. אברא דלכאורה לא שייך חזי לאצטרופי דהא לא ראו כאחת. אמנם באמת קי"ל דאף בלא ראו כאחת מצטרפים וא"כ חזי לאצטרופי ואף בלא ראה רק אחד שייך חזי לאצטרופי דהרי שני הלוואות מצטרפים וכריב"ק ור"נ. ובזה מיושב קושית הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב דאם בעי עדות שאילה"ז בד"מ א"כ היאך מצטרפים שני הלוואות דיכול הראשון לומר אנא לחיובי שבועה קא אתינא ולפמ"ש אתי שפיר דכל חיוב השבועה היא רק משום דמצטרפים דאל"כ לא שייך חזי לאצטרופי. ובזה נראה לפענ"ד הא דנחלקו ר"י ורבי במכות דף וא"ו דר"י ס"ל דבד"מ לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ופירשו התוס' משום דעד אחד עכ"פ יכול לחייב שבועה וצ"ב דא"כ מ"ט דרבי. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלא חזי לאצטרופי דהא נמצא אחד מהם קרוב או פסול שוב א"י לחייב שבועה ודו"ק:
856
857ומעתה יש ליישב קושית הרמב"ן והרא"ה דבאמת יש לומר דער כשר אלים מעד פסול אך זה באם בעינן תורת עדות אבל בעדות אשה ועד מיתה דעיקר אנו דנין אם אינו משקר וא"כ כל שמחשבינן אותו לשקר מה יועיל מה שחזי לאצטרופי הא בודאי לא יצטרף דהא הוא שקר וגם מה מעליותא דהא סגי בעד אחד וזהו לפענ"ד הענין דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים והיינו דשם ע"א הוה שיעור שלם וא"כ הוה כמו שנים במקום דבעי שנים. ובזה יש לומר דגם במקום דל"צ שיהיה נאמן כשנים ג"כ הוה כשנים ועיין ש"ך י"ד סי' קכ"ז מה שהאריך בזה ובב"ש סי' מ"ז ובכמה מקומות. ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב כי היא הערה נכונה לפענ"ד וראה זה חדש הוא. והנה נסתפקתי דבר חדש במ"ש הרמב"ם דאיסור בעד אחד הוחזק כיצד כגון שאמר ע"א שזו חלב כליות ואח"כ אכלו אחד הרי זה חייב מלקות ומיתה עי"ז איך הדין אם באו שנים אח"כ ואמרו דשקר הגיד שלא היה חלב כליות אי אמרינן כיון דשנים מכחישים אחד נאמנים או דלמא כל דכבר האמינוהו כשנים שוב הו"ל תרי ותרי ואינם נאמנים והו"ל ספק. ולפענ"ד דעת תורה ודעת נוטה דאין שנים מכחישים אף שזה ע"א דהא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים והרי כאן לענין איסור כבר האמינוהו כשנים ותדע שכן הוא דאל"כ אמאי יהיה נאמן ע"א לסקול על ידו הא יש לחוש דלמא יבואו עדים ויזומו אח"כ אותו שלא היה חלב כלל והרי דרכי' דרכי נועם וכה"ג הקשו אם מועיל אמתלא היאך יהיה לוקה וה"ה כאן וע"כ דכל שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכבר נאמן בעדותו ואתחזק עדותו. אך לפענ"ד נראה דזה דוקא אם היה עכ"פ עד כשר רק דהחסרון היה מצד שלא היה רק עד אחד שפיר אמרינן דאף שיבואו שנים אח"כ ויכחישו אותו לא יהי' נאמנים אבל במקום שנאמן אב או אשה כמו את בתי קדשתי או החי' נאמנת ובכה"ג כל שיבאו עדים ויכחישו שוב לא יהיה נאמן ובזה יתיישב היטב קושית הר"ן הובא בב"ש ס"ק סמ"ך וקושית הפ"י דף ס"ג במה דאמרו דאינו נאמן לסקול על ידו והקשה דהא איסור בע"א הוחזק ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ולפענ"ד ראיה ברורה למה שחדשתי דכל שכבר הוחזק האיסור בע"א אין נאמנים השנים דהרי ביבמות דף פ"ח אמרו מי דמי התם אפילו אתי בי מאה לא מהמני ואם איתא לקשי מאיסור בע"א הוחזק וכי אתו בי תרי מהמני ע"כ דע"א לא מהימן באתחזק דאל"כ אכתי יקשה היאך נאמן בכה"ג השנים ומיהו יש לדחות משם ודו"ק:
857
858ודרך אגב אזכור מה דהגיד לי הרב החריף מו"ה חיים וואלף נ"י בעש"ק מטות מסעי שנת תרי"ז במה שהראה לו הרב הגאון הצדיק מו"ה יוסף באב"ד נ"י אבד"ק סניטין במה שנסתפק הקצה"ח בסי' ל"ח אם שייך בע"א דין הזמה והראה הוא דברי הרמב"ם פכ"ב מעדות דבעידי קינוי וסתירה ואח"כ בא עד אחד ואמר שזינתה והוזם אח"כ משלם לה כתובתה הרי דבע"א שייך הזמה ואני אמרתי דאין זה ראיה דכל הטעם דע"א לא שייך בהזמה הוא משום דהזמה לא כתיב רק בשני עדים ובתשובה הראיתי דלפמ"ש הרמב"ן במלחמות דכל דל"ש אשר הרשיעו הצדיק אינו שייך בהזמה וכמ"ש הנו"ב בהדיא מהד"ק סי' ע"ב בחלק אהע"ז לענין ע"א דלא שייך הזמה וזה דוקא בעד אחד שבא רק לשבועה רק שע"י שלא יכול לשבע היה מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם א"כ לא בא עיקרו לממון והתורה לא האמינו לגבי ממון אבל אחר קינוי וסתירה דהתורה האמינה לעד אחד שאומר שזינתה משום רגלים לדבר והו"ל כשנים בזה פשיטא דשייך כאשר זמם וז"ב. ודרך אגב אזכיר מה שראיתי בתומים סי' נ"ח ס"ק ה' הביא בשם שו"ת פרח מ"א סי"ב בשני כתי עדים ששנים אומרים שפרע לו שטר זה ושנים אומרים סטראי אמרינן דאוקמי תרי נגד תרי והשטר בחזקתו ולא דמי לשנים אומרים פסולי עדות הם ושנים החתומים על השטר כת"י יוצא ממקום אחר דהו"ל תרי נגד תרי והלוה פטור משום דהתם אי מוקמינן תרי נגד תרי שוב אין כאן שטר והלוה פטור משא"כ בזה דהשטר בחזקתו והתומים השיג דהרי בכתובות דף כ' ד"ה ואוקי ממונא פירשו בשם רשב"א דמיירי בשובר ופטור הלוה דהו"ל תרי ותרי ולמה לא נימא דהשטר בחזקתו וא"כ מ"ש שובר או סטראי ע"ש. ואני אומר דדברי הפמ"א נכונים דשאני שובר או כת"י דנחלקו על גוף השטר אם הוא אמת או לא אבל כאן השטר אמת בין להני בין להני רק דנחלקו אם פרע השטר או על מלוה אחרת אבל בגוף השטר לא נמצא ריעותא וא"כ לכך מוקמינן השטר על חזקתו וז"ב כשמש. ויתכן יותר לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ט"ו דבעד נגד עד אמרינן סליק והוה כמאן דליתא א"כ ה"ה בתרי נגד תרי אמרינן כמאן דליתא ובזה הארכתי בתשובה אחת ולא ידעתי מקומה במ"ש הפרח מ"א סי' פ"ב דאם שני עדים מסייעים לשליש ושני עדים מכחישים לשליש דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי והשליש נאמן והתומים סי' נ"ו ס"ק יו"ד תמה עליו דניהו דהשליש נאמן כשנים הרי יש עוד שנים ולו יהא דארבעה כנגד שנים הא שנים נאמנים כמאה והי"ל תרי לבהדי ארבעה והו"ל עדות מוכחשת ע"ש. ולפענ"ד דברי הפמ"א נכונים דהדבר תלוי בזה אי תרי נגד תרי הוה כמאן דליתנהו לעדים כלל או כמאן דאתנהו והו"ל עדות מוכחשת דאם נימא כמאן דאיתנהו והו"ל עדות מוכחשת אבל אי נימא כמאן דליתנהו וא"כ לא נשאר רק השליש והשליש נאמן וז"ב כשמש. ומעתה גם כאן בשלמא כשהן מכחישים עידי השטר או עדי השובר א"כ ממנ"פ בין אם הם כאיתנהו או כליתנהו בין כך ובין כך הרי אין כאן עדים כלל וליתא לשטר אבל לענין מה שנחלקו העדים אם פרע לשטר זה או לזה שבע"פ אם נימא כמאן דלתנהו שוב נשאר השטר בתוקפו ודו"ק היטב כי זה פלא. שוב ראיתי בסמ"ע סי' ע"א ס"ק ל"ד שכתב דאם שנים מעידים על שטר שהוא פרוע ושנים אומרים אינו פרוע דמוקמינן לשטרא אחזקתו ע"ש והוא מהאי טעמא שכתבתי דהני סהדי כמאן דליתא והשטר בחזקתיה ואף שהש"ך שם ס"ק ב' השיג ע"ז הא פשטת לשון הבה"ת משמע כהסמ"ע והש"ך נדחק אמנם גם לדברי הש"ך היינו דוקא שם דהשטר עומד לפרעון וא"כ יש ריעותא דעכ"פ שנים אמרו דהוא פרוע והשנים דאמרו לא פרע אטו באמת יכלו להעיד שלא זזה ידם והסמ"ע והש"ך שם מיירי בנתן לו נאמנות כבי תרי וא"כ בזה פשיטא דיש ריעותא בשטר דבאמת שאם מעידים בבירור שנפרע ורק דבע"ד יש לו נאמנות כשנים שהאמינו וא"כ שוב פשיטא דהשטר ריעותא יש בו אבל בשאר עדים המכחישים זה את זה פשיטא דהשטר בחזקתו ומהתימה על הש"ך שהשיג על הסמ"ע בעדים שבזה ודאי יש להצדיק דברי הש"ך ועיין קצה"ח סי' פ"ז שכתב על הש"ך שם שהש"ך סותר למ"ש בסי' ע"א וכוונתו להש"ך בס"ק ב' הנ"ל ולפענ"ד יש לחלק כמ"ש ודו"ק:
858
859ודרך אגב אזכיר מה שלמדתי אור ליום ג' חנוכה בחו"מ סי' ע"ה גבי לענין ע"א אי פוטר כשמסייע שהרא"ש פ"ק דב"מ מביא בשם מהר"ם מרוטנבערק דפוטר ולפענ"ד נראה דע"כ לא פוטר רק כשעד מעיד שלא לוה רק חמשים דלא הוחזק החיוב רק שמודה בחמשים ומביא ע"א כדבריו דאז נאמן ע"א אבל כל שהוחזק שחייב לו מנה ועד מעיד שפרע חמשים וגם הוא מודה בחמשים וחמשים שפרע לו דאז אין ע"א יכול לפטרו והטעם כמו דבעלמא אין ע"א נאמן נגד חזקה ה"ה בזה דנתחזק החיוב ומ"ש ר"ת גבי מוכר דיהיה נאמן כעד אחד היינו דשם ודאי אין אחד מוחזק יותר מחברו ושפיר נאמן המוכר לפטור משבועה דהמוכר בודאי נאמן דיש לו חזקת מ"ק ויוכל להעיד דמכר לכ"א חציו. ואם כנים אנחנו מיושבים כל קושיות הרא"ש בזה דבשומר דהו"ל איני יודע אם פרעתיך דנתחייב משעת שקיבל שמירה שוב אין עד אחד נאמן לפטרו ועיין ש"ך סי' רצ"א ודו"ק. ובזה מיושב גם קושית הסמ"ג הובא בב"י בבדה"ב בסי' ע"ה מהירושלמי ולפמ"ש שם בשומר מיירי וא"כ הו"ל א"י אם פרעתיך ודו"ק. וארשום כאן מ"ש הקצה"ח סי' ע"ה ס"ק ח' לענין מחוייב שבועה ואין יכול לשבע משלם אם יוכל לומר נזכרתי ורצה להביא ראיה ממלוה בשטר דיכול לומר נזכרתי אף דהו"ל חשוד ואין יכול לשבע ע"ש. ולפענ"ד אינו דומה דחמשין לא ידענא הו"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם מה"ת וא"כ בדין הוא דלא יכול לטעון פרעתי משא"כ בחשוד דלא הוה רק מדרבנן כמ"ש הקצה"ח בעצמו שם ס"ק י"א ולכך יכול לטעון נזכרתי ובלא"ה שם יש לו שטר גמור רק שהוא מעצמו טען שמא א"כ כל שטען אח"כ נזכרתי פשיטא דהשטר נשאר בתקפו והא קא מסייעא ליה שטרא אבל מה ענינו לחמשין לא ידענא שנתחייב בבירור איך יכול לטעון נזכרתי ודו"ק. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דעד המסייע מהראוי לפטור משבועה כיון דהתורה חייבה שבועה עפ"י ע"א ממילא מהראוי שיפטור והטעם דהתורה כתבה עפ"י שנים עדים יקום דבר ומהראוי שיהיה העדים ראויים בין שיחייבו או שיפטרו ואם אינם יכולים רק לפטור או לחייב לבד אינם נקראים עדים יקום דבר כתיב וכאן הו"ל רק חצי דבר בלבד. ובזה פירשתי לשון רשב"ם בב"ב דף ל"א ע"ב שכתב בהדי סהדי שקרא למה לי ולא יעידו בשום עדות בעולם דאוקי ממונא אחזקתיה ולא תוציאנו מספק שמא העדים פסולים. ונשאלתי מהרב מוהר"פ קארפ נ"י הדיין שלי בשם אחד מלומדי למד דהדברים סותרים דבתחלה משמע דלא יעיד בשום עדות אף לפטור ולהחזיק ואילו בסוף דברי הרשב"ם משמע דדוקא להוציא אינם נאמנים אבל להחזיק נאמנים ואני הוספתי דבתוס' ב"ק דף ע"ב ד"ה אין מבואר בהדיא דלהחזיק נאמנים לר"ח וא"כ ראש דברי הרשב"ם תמוהים. ואמרתי בזה דכוונת הרשב"ם הוא כיון דהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר וא"כ מהראוי שיהי' העדים ראוים בין לפטור בין לחיוב באותו דברי העדות וכיון שהם אינם יכולים לחייב רק לפטור שוב לא נקראים בשם עדים יקום דבר והו"ל רק כחצי דבר ואינם נאמנים אף להחזיק כנלפענ"ד בכוונת הרשב"ם. ומעתה אני אומר דה"ה בע"א לענין שבועה צריך להיות בגדר עד שיכול לחייב כמו לפטור וכן להיפך ולכך ע"כ עד המסייע פוטר דאל"כ הו"ל חצי דבר דא"י לפטור משבועה ואולי יש לכוין זאת בסברתו של המהר"ם מרוטנבערג שכתב דאם זוקק לשבועה ק"ו שיפטור משבועה ובמקום אחר הבאתי קושיא ע"ז דמה ק"ו הוא זה דשבועה עדיף מעד אחד וא"כ אם מחייב שבועה יהיה הע"א נכחש מכח שבועתו ואיך מסייע לפטור מהשבועה מה שעדיף מע"א ולפמ"ש א"ש דבאמת הסברא פשוטה דהתורה שהאמינה לע"א מהראוי שיהיה נאמנותו באותו דבר כשנים וא"כ מה שנים צריכין שיהיו ראויים לחייב ולפטור ה"ה ע"א ולענין ממון אינו נאמן להוציא ואיך יוציא שבועה וע"כ שנאמן כשנים כ"ז שלא נשבע כמ"ש הריב"ם בתוס' ב"ב דף ל"ד וא"כ מכ"ש שראוי לפטור ודו"ק. אברא דלפ"ז מ"ש הש"ך בחו"מ סי' פ"ז דהיכא דהוה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם א"י לפטור וקשה כיון דיכול לחייב היכא דהוה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם כמו בנסכא דר' אבא או באומר חמשין לא ידענא ומהראוי שיפטור וצריך לומר כמ"ש המהר"ם מרוטנבורג בשו"ת מיימוני להלכות משפטים דבנסכא דר' אבא צ"ל דמתחלה בא ע"א ואמר שחטף והוא טען אין חטפתי ודידי חטפתי דאל"כ לא שייך שע"א יחייב ממון וא"כ ממילא להיפך ג"כ היכא דכבר בא לידי חיוב ממון לא שייך לחייבו מכח ע"א וז"ב ובזה מיושב קושית הקצה"ח סי' פ"ז שם ס"ק ט' ודו"ק ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בב"מ דף ג' דאיצטריך עד אחד היכא שזה טוען א"י כמו טענו בספק עפ"י עד והקושיא מפורסמת בשם הגאון מו"ה משלם ז"ל דא"כ מה מועיל הע"א הא יחזור ויתבענו שנית ויהיה זה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם וא"י העד לפטרו ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דלחיוב שבועה א"צ הע"א א"כ ע"כ דמה שהאמינה לע"א אינו שוה לחיוב ולפטור וא"כ ממילא גם בנסכא דר' אבא יכול לחייב אף שזה טוען מתחלה דידי חטפתי דאף דאין עד בא לממון מכל מקום לשבועה זו כחו של עד דהא גם בלא עד צריך לשבע וע"כ דעד יש לו כח יותר ושוב ממילא גם לפטור יהיה נאמן. אמנם אי קשיא הא קשיא הא באמת צריך ע"א לענין נסכא דר' אבא וכבר נדפס במפה"י אך לפמ"ש המהר"ם מרוטנבערג לא שייך זאת דאינו בא רק לשבועה אבל לפמ"ש ע"כ דמחייב אף בטען העד תחלה א"כ הי' לתוס' לתרץ דע"ז אצטריך העד וצ"ע ודו"ק כי קצרתי:
859
860והנה בהא דאמרו כתובות דף כ' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא ק"ל לפמ"ש דתרי ותרי היינו דמסלקינן העדים לגמרי וכאלו אין שם עדים כלל אמאי מועיל החזקה אבל אין זה קושיא דכל שהוא עתים שוטה לא מועיל מכירתו דאין לו חזקה כלל. אמנם בהא דאמר לעיל אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מרא לכאורה היה קשה לי דהא שטר לא מקרי מוציא וכמ"ש המהרי"ט דמה"ט אמרינן מיגו להוציא בשטר דעכשיו אין מוציאין ממון ואני כתבתי במקום אחר דכעין זה מבואר בתוס' חולין דף צ"ו דלכך מוציאין השטר ע"י סימנים ועיין בים התלמוד דף צ"ח לענין קיום שטר שלא בפני בע"ד ולפ"ז גם כאן מהראוי לומר דתרי ותרי הוה השטר בחזקתו ואח"כ יוכל לגבות בו כיון דלענין השטר אין מוציאין תיכף ולפמ"ש אתי שפיר דהא הוה כמסלקינן העדים מכאן ומכאן ושוב אין כאן שטר כלל ולכך לא גבינן ביה והא דמועיל תפיסה הוא משום דאף בלא שטר אי תפס לא מפקינין מיניה ולפ"ז נראה דאם תפס בסהדי מפקינן מיניה דכאן כל שמסלקין העדות לא נשאר כלום ומגו אין לו והר"ן הביא שני שיטות בזה ולפענ"ד י"ל דתלוי בזה אי תרי ותרי הוה כמאן דאתנהו לתרווייהו או דמסלקינן לשניהם ודו"ק. והנה בשב שמעתא שמעתא וא"ו פ"ג כתב דע"א אינו נאמן אפילו ליכא חזקת ממון דהרי סימנים וסימנים וע"א יוכיח ושם לא שייך חזקת ממון ע"ש. לפענ"ד היה נראה דאין ראיה משם דבאמת לפי מה שנראה מבה"ת הא דעד אחד לא נאמן לגבי ממון דחיישינן שמא שכרוהו ולפ"ז באין חזקת ממון התורה האמינה לע"א. והנה הט"ז באהע"ז סי' י"ז חידש גבי ע"א בקטטה בהא דחייש הרמב"ם שמא שכרו הוא משום דדיבורא מקרי ואמר מעשה לא עבדי וכתבו התוס' בגיטין דף ס"ז דדיבור שע"י נגמר המעשה הוה כמעשה ולפ"ז בע"א בקטטה דיש לומר דסמך על מה שהיא דייקא שוב שפיר לא הוה רק דיבור בעלמא ולא על ידו נגמר המעשה ושפיר אמרינן שמא שכרו ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז גם כאן יש לומר באמת באין חזקת ממון ואין העד מוציא ממון שפיר אמרינן דע"א מהימן דלא חיישינן שמא שכרו דדיבור דאית ביה מעשה לא חיישינן ושאני ממון להוציא דע"ז לא האמינה התורה ולפ"ז בסימנים דיש לומר דסמך על הסימנים שוב אין ע"א נאמן ודו"ק ולפמ"ש בגליון הש"ע בסי' רס"ז דלכך א"כ לשבע נגד העד דלא כרא"ש דיש לומר דבאמת שניהם אבדו וזה של אחר וא"כ אין העד משקר כלל ואינו מכחיש לעד וא"כ לא שייך דהעד יהיה נאמן:
860
861וראיתי בספר דברי חיים הנדפס מחדש בחלק אהע"ז סי' כ"א שהביא בשם הר"ן בחולין פג"ה דבאבידה נאמן הע"א לומר למי האבדה כיון שאין כאן חזקת ממון והרגיש בהך דע"א וסימנים יעו"ש ולפענ"ד המעיין בר"ן ימצא כי לא כוון הר"ן לזה דשם קאי שנאמן אחד לומר שמכיר שזה כלי של פלוני ע"י שיש לו טביעת עין כיון שאין הנאה ומזה הבין הוא דהכוונה דבאבידה לא שייך חזקת ממון אבל לפענ"ד הכוונה פשוטה דשם לא מתורת עד הוא רק דבאמת טביעת עין עדיף מסימנים והרי בנותן הבע"ד בעצמו סימן נאמן אם מן התורה או מדרבנן רק דבטביעת עין א"נ דחיישינן דמשקר אבל באחר דכל דאין לו הנאה ל"ח דמשקר ועשה קנוניא ולפ"ז כיון דנתן טביעת עין הוה כסימנים וא"צ להאמינו מתורת ע"א וכל דהוא אחר לא חיישינן כמו דלא חיישינן בצורבא מרבנן לגבי טביעת עין וה"ה לאחר לא חשו חז"ל שישקר אבל לא בתורת עדות. והנה באמת גוף הענין דבאחר ל"ש חזקת ממון לפענ"ד זה דוקא לגבי מי שנותן סימנים אבל בסימנים וסימנים א"כ הוה המוצא כמי שתופס בחזקת שניהם וא"כ שפיר הע"א הוה כמוציא ונסתר ראיית הש"ש ועיין תוס' ב"מ דף ב' ד"ה ויחלוקו ודו"ק:
861
862והנה במ"ש למעלה אי שייך בע"א דין הזמה כעת נראה לי לבאר בזה דברי הש"ס בב"ב דף ל"ד מי דמי התם סהדי לאורעי קאתו כי אתו אחריני בהדייהו מפקינן לה מיניה הכא לסיועי קאתו כי אתי אחרינא מוקמינן לה בידיה ועיין רשב"ם שנדחק דסוף סוף אמאי לא יהי' עדותו עדות. ולפענ"ד דהכוונה דלא שייך בו דין הזמה דיכול לומר אנא לטובה נתכוונתי ויש להוסיף בזה דהרי בהא דאמרינן דקי"ל כריב"ק דשומעין עדותו של זה היום ושל אחר למחר הקשו האחרונים דהא הו"ל עדות שאי"ל דיכול לומר לא ידעתי שיבא אחר ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב וכתבתי בתשובה דל"ק דע"א כ"ז שא"י לשבע כנגדו הו"ל כשנים כמ"ש הריב"ם בב"ב כאן ולפ"ז כל שמעיד האחד ג"כ א"כ עכ"פ א"י לשבע נגדו א"כ הו"ל ע"א כשנים ולפ"ז כאן להיפך דכל שהיה בא האחר היה מוקמינן השדה בידו ושוב הו"ל עדות שאאילה"ז ולא הוה עדות ודו"ק היטב. והנה במה דאמרו היינו נסכא דרבי אבא לכאורה תמוה דהא בקרקע לא שייך ש"ד ולא הוה מחוי"ש כלל וגם לפי המסקנא דמסיק בתרי שנים ולחד סהדא ולפירי כיון דתובע הקרקע עם הפירי לשיטת הרמב"ם לא שייך שבועה ועיין בסי' צ"ה ואף דיש לדחוק דלענין הפירי שכבר אכל הו"ל מטלטלי גמור ומעות קתבע אך מתחלת לשון הש"ס ודאי קשה וראיתי ברשב"ם ד"ה וי"ל הא הו"ל חוטף שכתב בזה"ל לשתבע דע"א קם לשבועה אפילו לא הוה קרקע. הנה הרגיש בזה ודחה כלאחר יד וצ"ע. והנה בהך דטעין מינך זבנתי ואכלית שני חזקה לכאורה יש לחייבו ע"פ הודאתו אף דאין כאן הודאה באתם עדי משום דזה נתחייב מתוך טענתו שרצה לזכות וכמ"ש רבינו יונה בטוש"ע חו"מ סי' קמ"ו סכ"ד וע"ש בסמ"ע ס"ק ס"ה ובט"ז ותומים סי' ע"ט ולפ"ז א"צ כאן למ"ש העד וצ"ע בזה:
862
863במסכת שבועות דף כ"ב בסוגיא דקונמות בכל שהוא. נתתי לבי לעיין בהא דאמרו אכילה מזו עלי קונם. ולכאורה קשה אי אמרינן דרק בגמר דבריו אדם נתפס א"כ כיון שלבסוף הזכיר לשון קונם מהראוי להיות בכל שהו דקנומות בכ"ש. אבל ז"א דר"י ס"ל דאף בגמר דבריו אדם נתפס וגם לשון ראשון תפוס וא"כ לכך צריך אכילה בכזית ובזה אתי שפיר דלכך בקונמות מצטרפות דהרי אף בגמר דבריו אדם נתפס וא"כ לכך עכ"פ מצטרפות שתיהן לכזית ונתקיים מקצת מלשון ראשון אכילה ומלשון אחרון קונמות דעכ"פ מצטרפות. איברא דלפ"ז צריך ביאור א"כ מה פריך דכוותה בשבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפות וקשה למה יצטרף והא לא שייך לומר דתפוס לשון אחרון וצ"ל גם שם כיון דפריש שבועה שלא אוכל משתיהן הך משתיהן הוה כתפוס לשון אחרון ומצטרפות וע"ז משני מתוך שחלוקות לחטאות והיינו כיון שהתחיל בלשון שבועה שלא אוכל ואף אם לא היה גומר משתיהן היה לשון שבועה גמורה א"כ כיון שחלוקות לחטאות אין מצטרפין הלשון משתיהן וחלוקות לשבועות. אמנם אי קשיא הא קשיא הא דפריך על ר"מ דאמר קונמות כשבועות בשלמא שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אלא קונמות אמאי לא ומאי קושיא הא ר"מ ס"ל תפוס לשון ראשון לבד וא"כ שבועות דהתחיל בלשון שבועה שפיר חל לשון שבועה ואין מצטרפות וקונמות ג"כ כיון דהתחיל בלשון אכילה א"כ בעי אכילה בכזית מכל אחד ואין מצטרפות והיא קושיא גדולה ונפלאה ואולי כיון דאכילה מזו עלי אינו רק יד ועיקר הוא לשון קונמות שהזכיר אח"כ בכה"ג לא ס"ל לר"מ דתפוס לשון ראשון ועיין פסחים דף נ"ט ע"ב דלפנינו הגירסא רב פפא ואבעיא ליה אליבא דרבי יוסי דס"ל אף בגמר דבריו אדם נתפס. ויש להמתיק הדברים דלענין מלקות בודאי לא לקי על ידות נדרים וא"כ ע"כ צריך ללשון אחרון שאמר קונם. ובזה יש ליישב הא דאמר רבינא אמר כי קאמר רב פפא למלקות כי תניא האי לקרבן וכתבו בתוס' דגם רבינא ס"ל דטעמא דרבנן כדר"פ וא"צ לאיפוך דר"י לאו טעמא דנפשיה קאמר רק אליבא דרבנן והקשה המהרש"א דאכתי קשה דאליבא דרבנן ג"כ יש לחלק דשאני שבועות דחטאות מחלקות משא"כ בקונמות ולפמ"ש יש לומר דהך חלוקות לחטאות הוא רק סברא דלא נימא אף בגמר דבריו אדם נתפס וא"כ זהו בשבועות דאמר לשון שבועה כתקנה שבועה שלא אוכל א"כ אף שסיים משתיהן אינן מצטרפות דחילוק לחטאות מפריד שלא יהיה נתפס בגמר דבריו וגם דאדרבה כשחלוקות לשבועות בודאי נתפס גם בגמר דבריו אבל בקונמות דבלא לשון קונם שסיים אינו רק יד בלבד וא"כ ע"כ עיקר הכוונה לגמר דבריו ושפיר קשה דמהראוי שיהיה קונמות כשבועות ודו"ק היטב כי יש להאריך בזה ולא נפניתי כעת ועיין משנה למלך פ"ד משבועות שהאריך בסוגיא זו ולא נפניתי' כעת להעמיק. והנה מ"ש המלמ"ל לתמוה על מ"ש הרמב"ן דב' ככרות אפילו בקונם אחד חשיבי כגופין מוחלקין וע"ז תמה דדוקא זבח חשוב גוף מוחלק אבל לא ככרות הנה כפי הנראה כוונת המלמ"ל דדוקא דבר שהוא בע"ח אף שהוא שחוט חשוב גוף מוחלק אבל לא מה שאינו בע"ח אבל באמת בפ"א מא"ב מביא המלמ"ל בעצמו בשם התוס' דס"ל אף באינו בע"ח ובהתראה אחת ע"ש ובגליון הרמב"ם כתבתי בזה בפ"א מא"ב שצ"ע על המלמ"ל שלא הזכיר לענין שחוטין אמרו גופין מחולקין בחולין פ"ב ועיין כריתות דף ט"ו ומ"ש הרמב"ן דיש מי שפירש דכי אמרו דצירף המעילה לזמן מרובה הוא דוקא בתמחוי אחד ובגוף אחד. וע"ז תמה המלמ"ל דהא קדשי בדק הבית עם קדשי מזבח מצטרפין למעילה אף דהם גופין ושמות מחולקין ע"ש שנתעצם בקושיא זו והניח בתימה ולפענ"ד לא נעלם מעין העדה הרמב"ן ז"ל שראה באספקלריא המאירה דבר כזה רק שכוונתו דאף דמצטרף היינו כשאוכל בזמן אחד בכדי אכילת פרס אבל לזמן מרובה לא מצינו שיצטרף רק בתמחוי וגוף אחד שזה חידוש הוא במעילה שיצטרף לזמן מרובה. והנה המלמ"ל שם חקר בתחלת הפרק אם בנשבע שלא יאכל אי אסור לאכול פחות מכשיעור ומשום דשאני כל איסורים דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי משא"כ כאן דכל שזה לא נתכוין לפחות מכשיעור א"כ לא אסר על עצמו כלל פחות מכשיעור וע"ז הביא שהר"ן בחידושיו כתב כן וע"ש שפירש הלשון א"ה אמאי מצטרפות זיל הכא ליכא שיעורא דבשלמא אם לא הזכיר לשון אכילה אסור שעכ"פ אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורים אלא לדידך כיון שהזכיר לשון אכילה הרי כל אחת היתר גמור ויכול לאכלן לכתחלה והיאך יצטרף אח"כ. וביאור הדברים לפענ"ד הוא בדרך הזה דענין חזי לאצטרופי הוא בדבר איסור רק שחסר השיעור שכל שנשלם השיעור כולו אסור דאי אפשר לומר לך שזה היתר וזה איסור דכל הכזית ביחד הוא איסור אחד וחלב היא מתחלתו ועד סופו רק שחסר הצירוף ולכך אסור בחצי שיעור אבל בשבועה שכל שנשבע על שיעור שלם א"כ החצי שיעור עודנו היתר שלא אסר עליו רק בכשיעור א"כ איך שייך חזי לאצטרופי הא יהיה נהפך מהיתר לאיסור וזה לא שייך חזי לאצטרופי דכעת בלי הצירוף אינו אסור ואח"כ נעשה איסור וזה לא מקרי חזי לאצטרופי דאטו אם יאכל חצי שיעור בשר כשר נימא דחזי לאצטרופי עם בשר נבילה זה לא אמרינן וז"ב לפענ"ד. אמנם עדיין יש לומר דבשבועה גם כן שייך חזי לאצטרופי וכדקי"ל באמת כמ"ש הרמב"ן והר"ן חזר בו ג"כ משום דעכ"פ כשיצטרף לכשיעור אי אפשר לך לומר שזה מותר וזה אסור וכל גרגיר וגרגיר משלים לכשיעור ושייך חזי לאצטרופי אמנם לפענ"ד היה נראה דבב"ח לא יהיה שייך חצי שיעור דהא כל אחד ואחד בפ"ע היתר ורק בהתחברות אסור וכל שעדיין חסר בשיעור ולא נאסר הרי הוא היתר כמו שהיה ואיך נימא חזי לאצטרופי הא כעת הוא היתר ואח"כ יהיה נעשה איסור וזה לא אמרינן ואינו בגדר חזי לאצטרופי וא"ל דסוף סוף כל שיצטרף לשיעור כזית יהיה כל גרגיר בשר וכל טיפה חלב איסור ואי אפשר ליחד מקום לומר דעד פה לא נאסר ובגרגיר אחרון יהיה נאסר דזה אינו דכיון דדרך בישול אסרה תורה ובעינן נתינת טעם וכל שאינו בכשיעור לא נתן עדיין טעם של כזית וא"כ אפשר לך לומר שעד השיעור לא היה שם בשר בחלב וא"כ לא שייך חזי לאצטרופי דמהיתר לאיסור לא אמרינן חזי לאצטרופי וז"ב. ואם חומה היא ניישב בזה דברי המרדכי התמוהים פרק כל הבשר בהגהת מרדכי שם שכתב על דברת הרמב"ם פט"ו ממ"א הלכה כ"ו דבבשר עוף בחלב שאינו רק מדבריהם ודייק מזה דהרמב"ם ס"ל כהתוספות דכל שיש לו שורש בדאורייתא מותר לבטל דאל"כ לנקוט בב"ח חצי שיעור דאיכא פלוגתא ודבריו תמוהים דהא רבינו וכל הפוסקים ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ איך מותר לבטל וכבר כתבתי בגליון הרמב"ם שלי דדברי הגהמ"ר והכ"מ הביאו שם הן תמוהין מאוד ולפמ"ש אתי שפיר דבב"ח אפשר דחצי שיעור שלו אינו רק דרבנן דלא שייך חזי לאצטרופי. אך לפענ"ד נראה דבלא"ה אתי שפיר דלפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דהא דחצי שיעור אסור הוא משום דאחשביה ולפ"ז לענין שיהיה אסור לבטל דרצונו לבטל האיסור לא שייך אחשביה ואינו אסור רק מדרבנן דהא ע"י שמבטלו שוב לא יהיה החצי שיעור אסור רק מדרבנן ורק דכל שיש לו עיקר בדאורייתא דהיינו קודם הביטול לכך אסור. ובזה מיושבין דברי התוס' בביצה דף ד' שכתבו להוכיח מהא דאמרו בחולין דף צ"ח לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד הא חצי שיעור אסור מן התורה דמשמע דגם בדרבנן אסור לבטל כל שיש לו שורש בדאורייתא והדבר תמוה דהא עכ"פ הוא חצי שיעור דאסור מן התורה וכבר תמה בזה מוהר"ח אבלעפיא בספרו עץ חיים ולפמ"ש אתי שפיר דלאחר הביטול לא יהיה רק איסור דרבנן. ובזה נראה לפענ"ד אם טועם חצי שיעור לראות אם יש בו טעם מותר מה"ת ולא שייך דחצי שיעור אסור מן התורה דאדרבא הוא אינו רוצה לאכול איסור רק דרוצה לטעום שלא יהיה בו טעם ולא אחשביה. ובזה יש ליישב הא דמבואר בסי' צ"ח דטועם קפילא והתה"ד הקשה דהא עכו"ם מסל"ת אינו נאמן רק באיסור דרבנן ולפמ"ש אם עכו"ם יטעום שוב יהיה מותר לטעום ח"ש דהא אינו רק איסור דרבנן ומותר לסמוך על קפילא ארמאה ועיין כו"פ שכתב ג"כ כעין זה אבל דבריו תמוהים ולפמ"ש אתי שפיר:
863
864והנה הרב המופלג מוה' מאיר ברא"ם נ"י העירני בישוב הדברים האלו ע"י מה שמצא בספר שיח יצחק על מס' יומא שהביא בשם המאירי ליומא בהא דאמרו ביומא דף ע"ד דהו"ל מושבע ועומד ע"ז הביא דברי התוס' דאם נשבע שלא לאכול חצי שיעור איסור דאינו חל דגם חצי שיעור מקרי מושבע ועומד ואמר המאירי דכל שנשבע לא שייך לומר דחצי שיעור אסור דכל הטעם דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי והיינו דכיון דאכל חצי שיעור גלי אדעתיה שרוצה לאכול עוד להשלים השיעור וא"כ הו"ל אתחלתא דאיסור אבל כל שנשבע שלא לאכול גלי אדעתיה שאינו רוצה לאכול א"כ שוב חצי שיעור מותר מן התורה ושפיר חל השבועה ע"ז ע"ש ולפ"ז אמר דכל שרוצה לבטל האיסור שוב אין ח"ש אסור מן התורה רק יש לו שורש בתורה מקרי. ובזה ממילא מיושבים דברי התוס' בביצה הנ"ל וגם קושית התה"ד הנ"ל. ואני אמרתי באמת שדבריו נכונים עפ"י דברי המאירי. אבל גוף דברי המאירי אם שהם מאירים מכל מקום צ"ע דלפ"ז לר"ל אף בדעתו להשלים מותר והרי בירושלמי פ"ו דתרומות אמר דמודה ר"ל בדעתו להשלים וגם מה נ"מ אם דעתו להשלים או לא סוף סוף כבר נאסר חצי שיעור אמנם לפענ"ד מ"ש נכון ובזה יש ליישב קושית העולם בהא דמקשה הירושלמי דאמאי לא אכלו מצה ליתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש והקשו והא נשתכחו השיעורים באבלו של משה וא"כ דלמא יאכלו יותר מכשיעור ולפמ"ש יש לומר דעכ"פ לא יאכלו כזית יותר מהשיעור דכל כי האי לא שכחו וא"כ לא יהיה רק חצי שיעור וכל שהוא אוכל בשביל שסובר דחיוב המצוה הוא כך הרי לא אחשביה בשביל האיסור רק שרצה לקיים המצוה ובכה"ג לא שייך חצי שיעור דאסור מן התורה וכמ"ש ודו"ק. ובדברי המאירי הנ"ל אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בשבת דף י"ג בהך מעשה דתלמיד בימי לבונך מה הוא אצלך אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר וכו' והיא תימה גדולה על אותו התלמיד שכפי הנראה היה ת"ח גדול וחסיד ואיך טעה בזה. ולפענ"ד נראה דנחלקו במחלוקת הרמב"ם עם הרמב"ן במצות ל"ת שנ"ג שהרמב"ם כתב דשאר קריבות הוא בל"ת והרמב"ן כתב דאינו רק דרבנן או שהיא מן התורה דכל דמתהני מאיסורא אסורא כענין בחצי שיעור ע"ש. ולפ"ז לפי מ"ש המאירי דכל דגלי דעתיה שאינו רוצה לאכול עוד יותר א"כ שם שלא היה דעתו על דבר אחר א"כ סבר אותו התלמיד דלא היה חצי שיעור רק אם דעתו בזה על קירוב בשר דאז מקרי הקריבה לבד אתחלתא דאיסורא אבל אם לא עלתה על דעתו לד"א שוב לא שייך חצי שיעור וע"ז גלה לו אליהו דגם זה איסור בפ"ע כשיטת הרמב"ם ולכך הרגו המקום וע"ש תוס' ד"ה ופליגא דידיה אדידיה במ"ש שהוא ידע בעצמו שלא יבא לידי הרהור והיא תימה דמכל מקום מה שייך לסמוך בזה במקום איסור ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לר' פדת אין בקריבה שאינו בקירוב בשר איסור ועולא פליג ואמר דאף שום קורבה אסור משום סחור סחור וא"כ יש לומר דעולא אסר בשביל דמתהני מאיסורא א"כ זה כשדעתו להשלים אבל עולא בעצמו שצדיק גמור היה שוב אין איסור ודו"ק היטב. הן אמת דיש מקום לומר בלא"ה דלפמ"ש בירושלמי דר"ל מודה באיסורי הנאה וכ"כ הה"מ דאיסורי הנאה לא שייך חצי שיעור ע"ש בפ"ח ממאכלות אסורות א"כ כל שמתהנה מעריות גם ח"ש אסור וזהו מ"ש הרמב"ן כל דמתהני מאסורא אסורא והוה כח"ש ולפ"ז כל שלא עלתה לבו לד"א שוב מותר ודו"ק היטב:
864
865והנה הפרמ"ג חידש בפתיחה להלכות שחיטה בשורש השני דלפי שיטת התוס' בשבועות דף כ"ד דוזבחת הוא עשה לא תיקון הלאו דלא כריב"א א"כ הוה עשה דשאינו זבוח בכל שהוא דלא כתב ביה לשון אכילה ואף דכתיב אח"כ ואכלת הוה רשות ודוקא במקום דכתיב אכילה בלשון צווי כמו בערב תאכלו מצות או לא תאכל הוא דהוה בכזית משא"כ כאן דואכלת הוא רשות א"כ ממילא וזבחת רשות ע"ש שהאריך בזה וע"ז הקשה אותי המופלג מוה' יונה נצח נכד להגאון בעל הנצח ישראל דא"כ מ"ק בש"ס דר"ל מוקי לה במפרש חצי שיעור ודברי הכל והא אכתי תקשה דלפמ"ש התוס' בשבועות שם דעל עשה ודאי לא מצי חל רק על ל"ת דאף דלר"י ח"ש אסור מה"ת מכל מקום אינו מפורש רק איסורא בעלמא ומצי לחול השבועה אבל על עשה לא מצי לחול ע"ש וא"כ כאן בנבלות היאך מצי לחול הא איכא עשה דשאינו זבוח וחל בכ"ש ואיך מצי לחול שבועה עליו והיא תימה גדולה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דמשכחת לה נבלה בעוף דהפרמ"ג נסתפק שם אי שייך עשה גבי עוף דוזבחת מבקרך ומצאנך כתיב ולא עוף וא"כ משכחת לה בכה"ג ואף אם נימא דעוף נתרבה מהקישא כמ"ש שם אפשר דעכ"פ מפורש בתורה לא מקרי וחל השבועה וכמ"ש הר"ן דכל שאינו מפורש בתורה מצי השבועה לחול וכן קי"ל. וע"ז שאל המופלג ר"י נצח הנ"ל דא"כ מה הקשה הפרמ"ג על הש"ע סי' רל"ח דנשבע שלא לאכול נבילות חצי שיעור דחייב והיאך מצי לחול על עשה דשאינו זבוח ע"ש והרי יש כולל מגו דמצי חל על עוף דאינו מפורש העשה ומצי חל השבועה הו"ל ככולל דברים המותרים עם דברים האסורים דחל השבועה. והשבתי דלא דמי דדברים המותרים היינו שהוא לגמרי מותר אבל מה שהוא אסור מן התורה או דהלמ"מ רק דהשבועה מצי לחול דמכל מקום אינו מפורש בתורה אבל השבועה עכ"פ לא מצי לחול בכולל שזה אינו היתר רק איסור קל ואטו בנשבע על איסור חמור נימא מיגו דחל על קל דזה אינו דהיתר עכ"פ לא מקרי וגדולה מזה כתבתי בחבורי יד שאול סי' רל"ח דכל דאסור מדרבנן לא מקרי כולל מכ"ש באיסור תורה וז"ב. אלא שמכל מקום הענין תמוה דיהיה לשון נבילות במשנה הכוונה רק לעוף בלבד ועכ"פ ל"ק על ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דהא הוא רצה לפרש נבלות כל נבלות במשמע אף נבלות בהמה. ולכאורה רציתי עוד לחדש דהנה לפענ"ד היה נראה דמה דכתב הפרמ"ג דואכלת אינו רק רשות הוא דוקא לר"י דאי אפשר לומר דואכלת הוא חובה והיינו במקום שאין אתה זובח אי אתה רשאי לאכול דא"כ יהיה משמע דדוקא אכילה בכזית הוא דאסור והלא גם חצי שיעור אסור לר"י וע"כ דואכלת הוא רשות אבל לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר שפיר י"ל וזבחת ואכלת דדוקא בזביחה מצי לאכול ולא במקום שאין אתה זובח אי אתה רשאי לאכול דהיינו כזית דחצי שיעור מותר לדידיה וא"כ שוב אינו זבוח אינו רק בכזית ודו"ק. אלא שיפה השיב לי דא"כ מה פריך ורימ"ט לא אמר כר"ל הא לר"י לשיטתיה אי אפשר לפרש כן וכמ"ש וגם באינו זבוח דלר"י ליכא רק עשה וכגון שנוחר דאינו משום נבילות לא ידעתי אי בעשה שייך חצי שיעור לר"י דלא שייך חזי לאצטרופי וא"כ גם לר"י מצי לפרש וזבחת ואכלת דאם אינו זובח רק נוחר הוא בעשה ואכלת דוקא הוא דאסור לא חצי שיעור וע"כ נראה לפענ"ד דרך אחר דהנה צ"ב דעשה דשאינו זבוח הוא דוקא בטהורה דשייך זביחה אבל בטמאה לא צותה התורה זביחה ולפ"ז שוב שייך כולל מגו דחל על חצי שיעור של נבלות בהמה טמאה דלזה מותר לר"ל דלדידיה חצי שיעור מותר וגם זביחה של נבלת עוף טהור בכולל ואף דר"ל לא ס"ל כולל היינו בכולל הבא מחמת עצמו אבל הבא מאיליה גם ר"ל ס"ל כולל וזהו כולל הבא מאיליו ושפיר חל. אך לפ"ז עדיין קשה הא לר"י דס"ל חצי שיעור אסור וא"כ שוב לא שייך כולל דנבלת בהמה טמאה דמכל מקום אסור בכ"ש מן התורה ולא שייך כולל וא"כ מה פריך מ"ט לא אמר כר"ל הא לדידיה שוב לא מצי לחול דאינו זביחה בכ"ש ובכולל ל"ש דאינו מותר לגמרי וכמ"ש למעלה. מיהו יש לומר כיון דהזכיר סתם נבלות ויותר מסתבר דקאי על נבלת בהמה טמאה דזה מקרי יותר נבלות מטהורה ועכ"פ אינו מזכיר האיסור בפירוש שפיר מצי לחול בכולל ואף בלא כולל יכול לפרש נבלות על בהמה טמאה דבשלמא נבלת עוף לא שייך לומר דאינו בכלל נבילות סתם משא"כ נבלות בהמה טמאה דודאי בכלל ודוק:
865
866והנה במה שהאריך הפרמ"ג שם אי איסור לאו חל על עשה והביא דברי הרמב"ם דכתב בפ"ז מהלכות תרומות ה"א דטמא שאכל תרומה טמאה דאף שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינו קודש ומשמע דנתמעט מולא יחללו וזה מחולל ועומד אבל לא מטעם שלא חל וע"ז כתב דאין ראיה דבאמת לדידן אחע"א כשהוא בכולל ולכך צריך קרא ותמהני דנראה כאילו חידש הוא זאת והוא מפורש בש"ס חולין דף קי"ג אך לפי שאינו לפני אי אפשר לפרש ולבאר והוא בעצמו מביא דברי הש"ס הלז. אך לפענ"ד כוונה עמוקה בדברי רבינו דהנה לפענ"ד ענין אין איסור חל על איסור האמור בכל מקום הוא דבאמת כל כוונת עונשי התורה הוא לא לנקמה רק למען שלא יוסיף לעשות כזאת והנשארים ישמעו ויראו ולכך כל שכבר נאסר לעשות מה נ"מ בין זה לזה ומה בצע כי נאסר עוד בשביל איסור אחר והא בלא"ה לא יאכל או לא יעשה בשביל זה ולכך כל שאין נ"מ כגון שאינו איסור חמור או כולל או מוסיף דאין נ"מ בעצם האיסור אם הוא מפני זה או זה לכך אינו חל ולכך אמרו נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים והיינו שבאמת איסור חל רק שאין נ"מ להוסיף בעונשו אבל האיסור יש לו חלות ולפ"ז זהו שאמרו דאי משכח רווחא חייל דהא באמת האיסור ישנו במציאות רק שאין נ"מ להוסיף עונש אבל כל שחלף האיסור הראשון שוב חייל השני ולפי"ז צריך ביאור מה ענינו לשבוע' דאינו חל על דבר איסור דהרי שבועה חל על דבר המותר חל השבועה והתורה ענשו כשעובר על שבועתו וכאן לא שייך לומר דאין איסור חל על איסור דמה בצע להוסיף עונש כיון שבלא"ה לא יעשה דהרי חזינא דהתורה אמרה שלא יעבור על שבועתו אף שהוא ע"ד היתר ושם אין מקום לזה וא"כ ע"כ דהשבועה חמור מצד עצמו שלא יעבור על שבועתו וכל שעובר נענש וא"כ גם בדבר איסור נמי שייך לומר שיחול ואף דבלא"ה לא יעבור משום שהוא אסור מכל מקום עובר על השבועה וצריך לומר דשאני היתר דע"כ הוצרך לענוש על עובר שבועתו דאל"כ בודאי יעבור אבל באיסור כיון שאסור בלא"ה בודאי לא יעבור. אברא דלפ"ז צ"ב דא"כ איסור עשה שאינו לוקה א"כ שפיר מהראוי שיחול שבועה על איסור כדי שלא יעבור על עשה וילקה אך לפ"ז צ"ב דא"כ בתרומה טמאה והכהן טמא למה לא יחול הא התרומה טמאה אינו רק בעשה וא"כ שפיר מהראוי שילקה כדי שלא יעבור ומתיירא מפני מלקות וצ"ל דכל שהוא עשה חמור ליה שלא יעבור אף שאינו לוקה ובאמת כ"ז שלא קיים מלקין אותו עד שתצא נפשו ואף דלאחר שעבר אין מלקין אותו מכל מקום העשה בעצמותו לעבור פי ד' חמור ליה וא"צ להוסיף לו עונש בעבור הלאו וה"ה לשבועה. אבל באמת הדבר תמוה דלמה יהיה עליו העשה חמור מל"ת ויעבור על הל"ת יותר מהעשה. אך באמת הדבר נכון כיון דלענין שילקה אינו לוקה בתרומה טמאה שהוא מחולל ועומד וא"כ שוב אין נ"מ בין הל"ת ובין העשה כיון דאינו לוקה ולכך שוב לא חל משום דאין איסור לאו חל על עשה כל דאין נ"מ למלקות ולפ"ז דברי רבינו מבוארים דהוצרך לומר שאינו לוקה מפני שאינו קודש דאל"כ באמת היה ראוי לחול שיהיה עליו עונש מלקות שאז לא יעבור. אברא דלפ"ז דברי התוס' צריכין ביאור דא"כ בשבועה דלוקה על שבועתו למה לא יחול על עשה וצ"ל דהתוס' ס"ל כיון דמושבע ועומד מהר סיני ומוזהר בעשה לא שייך חלות שבועה וזהו ענין דאמרינן מושבע ועומד מהר סיני ולא אמרו דאין איסור חל על איסור וכבר כתבתי בספרי יד שאול בכמה מקומות בשם הא"מ דעיקר הענין דמושבע ועומד מהר סיני ואין לו חלות אף לקוברו בין רשעים גמורים וזה דנ"מ במה שמושבע ועומד מהר סיני ולפ"ז זהו שהביאו התוס' ראיה מתרומה טמאה דכמו דשם לענין איסור על איסור כל דאין נ"מ למלקות שהרי מחולל ועומד וכמ"ש הרמב"ם שוב אין נ"מ בין הל"ת להעשה וה"ה כאן לענין שבועה דכל שיש עשה הרי הוא מושבע ועומד מהר סיני ושאני ח"ש דאינו רק איסור גרידא ולא שייך מושבע ועומד משום דאינו מפורש האיסור וכמ"ש הר"ן או מטעם אוחרא דהוא איסור קלוש דאינו אסור בעצמותו רק שחזי לאצטרופי משא"כ עשה דהוא איסור גמור מצד העשה וז"ב ודו"ק היטב:
866
867והנה בשנת תרי"ב ביום א' י"ט סיון כאשר הייתי בטריסקאוויץ שאל אותי בחור כהלכה דמה פריך הש"ס דאין שבועה חל על נבלות הא ה' מפסידי השחיטה יש דרסה חלדה הגרמה ועיקור ושהייה ואינו מבואר בתורה רק שהם הלמ"מ וא"כ שוב אינו מפורש בתורה מקרי וחל השבועה כמ"ש הר"ן. והשבתי כיון דכתיב וזבחת והתורה אמרה דכל החמשה דברים הם מפסידי השחיטה וא"כ אינו זבוח מקרי ואינו זביחה והו"ל מפורש בתורה. אך עדיין קשה לפמ"ש הרמב"ם דדרוסה מפורש בתורה לטריפות וכל שאר טריפות הם הלמ"מ א"כ משכחת לחול בטריפות אחרות וגם זה לק"מ כיון דהלמ"מ ביאר שגם זה בכלל ובשר בשדה טריפה הו"ל כמפורש בתורה וז"ב ודו"ק. והנה בצום גדליה ד' וילך שנת תרי"ד היה אצלי הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י והראני דברי רש"י בנדרים דף ל"ה בהא דאמרו מקבל מעל לכשיוציא ופירש"י לכשאכלה מעל והיא תמוה דבש"ס אמרו לכשיוציא מעל ולמה פירש"י לכשיאכל. וע"ז אמר דבקידושין דף נ"ד אמרו דלר"מ לא מעל בשוגג רק באכילה לבד ובנדרים אזלה הסוגיא שם דר"מ ס"ל דיש מעילה בקונמות וא"כ לר"מ ל"ש לכשיוציא רק לאכילה. ובאמת שדפח"ח אבל באמת אחר העיון הא ליתא דכל הטעם דלר"מ לא מעל בשוגג רק באכילה משום דבהוצאה לא אזל מרשות הקדש כמ"ש רש"י ולפ"ז זהו שייך בשאר הקדש שהוא קדוש אבל כאן אף דיש מעילה בקונמות מכל מקום לא אסרו רק על חברו וא"כ כל שהוציאו ל"ש לומר דנשאר ברשות הקדש דעל מי הוא הקדש רק על חברו בלבד ואם נתנו לאחר בודאי מותר לאחר שלא אסרו על האחר וא"ל כיון דאסורא לא ניחא ליה דלקני א"כ לא קנאו כלל וא"כ לא היו לו רשות להוציאו ושוב נשאר בקדושתו דזה אינו דאם לא רצה לקנותו שוב לא חל עליו ההקדש כלל דהרי לא אסרו רק עליו בלבד וכיון שזה לא רצה לקנותו א"כ נשאר של הנותן ואף שזה הוציאו מכל מקום לא חל עליו שם קדש כלל וא"כ למה מעל באכילתו וע"כ דמכל מקום מעל מידי דהוה אכל מועל בהקדש וא"כ גם בהוציאו נמי שייך מעילה בזה. שוב ראיתי בתוס' קידושין דף נ"ג ד"ה אף שביארו הטעם דלכך בהוצאה לא נתחלל בשוגג דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ע"ש וא"כ זה שייך בהקדש אבל לא בקונם ככרי עליך דאינו בי גזא דרחמנא ואינו קדוש רק על חברו בלבד ואדרבא הרי הוא ברשות בעלים הראשונים ואף שנתן לו במתנה מ"מ כיון דנאסרה עליו לא חל מתנתו ועכ"פ בי גזא דרחמנא ל"ש וא"כ אין לדבריו מקום וגם גוף לשון הש"ס מקבל מעל לכשיוציא שכל המוציא מעות הקדש לחולין כסבור של חולין הן מעל אף זה מעל ובמוציא מעות הקדש לחולין ודאי אינו מועל לר"מ וא"כ אי אפשר שיהיה קאי לר"מ וע"כ לר"י וא"כ מה שסיים רש"י כי אכלה הוא מעל תימה דהא לא מיירי כלל מאכילה. הן אמת דהסוגיא תמוה בין לפירש"י ובין לפירוש הר"ן דהא לא נודע כלל הסברא דלמה ימעול מקבל והא באיסורא לא ניחא ליה דלקני ומכ"ש לפירוש הר"ן דלמה ימעול בהוצאה כיון דהיתה בטעות. ומה שנראה לי בכוונת רש"י והר"ן ובכוונת הסוגיא דהנה זה בודאי דהסוגיא קאי אליבא דר"מ ואף דר"מ ס"ל יש מעילה בקונמות הרי בשבועות הפכו הגירסא וכן קי"ל וז"ש רש"י למ"ד יש מעילה בקונמות קמבעיא ולא כתב לר"מ דמיירי מיניה הסוגיא וע"כ דא"א שיהיה לר"מ. אמנם ביאור הענין דהנה באמת כבר כתבתי בתשובה אחת קושית האחרונים דאמאי שייך מעילה בשוגג והא בעינן שיהנה מן ההקדש וכיון דאיסורא הוא לא ניחא ליה ונפשו של אדם חותה מן האיסור ומ"ש שם ליישב דהתורה חייבה על האיסור שעשה ודוקא בחיוב ממון שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור. הנה באמת זה תמיה דהא כל שאין קרן לא שייך חומש ואשם כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט וא"כ כל שנפשו חותה מן האיסור הרי לא נתחייב בקרן ולמה ימעול ויתחייב בקרבן. אמנם כעת נראה דבר חדש דהנה התוס' ביארו בקידושין ד"ה אף דלכך לא מעל בשוגג משום דמעילה היינו שינוי והרי כל שהיה בטעות כיון דאילו הוה ידע לא הוה מפיק הרי ההקדש מכל מקום דאיתא הוא בי גזא דרחמנא ע"ש ולפ"ז לר"י דבשוגג מתחלל א"כ ניהו דהיה טעות אבל מכל מקום המעות של הקדש נשתנה ויצא לחולין וזה ענין מעילה שיצא המעות של הקדש לחולין וא"כ מה בכך דנפשו חותה מן האיסור ולא נהנה והרי זה ענין מעילה שעכ"פ יצא הקדש לחולין ונהנה מן ההקדש רק שלא ניחא ליה בהנאתו והרי כל ענין מעילה הוא על מה שהוציא הקדש לחולין אף שאילו ידע לא הוציא ומה מועיל שנפשו חותה מן האיסור והא מכל מקום הרי הוציא הקדש לחולין ודו"ק היטב כי הוא אמת ויציב. ולפ"ז זהו שמבעיא ליה כאן למעול מקבל והא יכול לומר היתירא בעית איסורא לא בעית ונדחק הר"ן דמה בכך הא מכל מקום אף בטעות מעל בהקדש ולא ידעתי מה נסתפק הר"ן דכמה משניות במס' מעילה פרק הנהנה משמע דגם בטעות מעל ועכ"פ תמוה על האבעיא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כאן תקשה הא נפשו של אדם חותה מן האיסור ולא ניחא ליה וז"ש דאיסורא לא בעית וכאן לא שייך לומר דמ"מ שינה הקדש לחולין דזה אינו דכאן אינו הקדש רק על אותו שנתן לו ואסר עליו כהקדש וא"כ מה עשה במה שקבל הככר עדן לא יצא מהקדשו והרי הוא עליו ועודנו הקדש ואפשר שלזה כיון הר"ן שהוא לא הוציאה אלא חברו הוציאה וזה לא עשה אלא קבלה והיינו דבשלמא בכל הקדש תיכף משנתנה לאחר הרי יצא מיד הקדש לחולין אבל כאן אדרבא זה הנותן מעל שלא הגיד לחברו שאסרה עליו כהקדש אבל המקבל לא מעל וז"ש חבירו מעל לכשיוציא וכתב הר"ן דהיינו לכשיוציא והר"ן נדחק דהא מכל מקום זכייה בטעות הוא ולפמ"ש אתי שפיר דכל שהוציאה ונתנה לאחר והרי לאחר לא אסרה וממילא נעשה חולין שוב לא שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור דהא כל נהנה מן ההקדש דהיינו שהוציא מעות לחולין הרי חותה מן האיסור ואעפ"כ חייב דהרי מכל מקום הוציא לחולין וה"ה כאן וכן לפירש"י אתי שפיר דכל שאכלה לא שייך נפשו חותה מן האיסור דהא מכל מקום אכלה ונשתנה והרי אכל ההקדש וחייב ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ת"ל ונתיישב הסוגיא בין לרש"י ובין להר"ן כמין חומר ודו"ק:
867
868והנה בשושן פורים שנת תרי"ד שאלני הרב הגדול מו"ה יונה נ"י אבד"ק גראביוויטץ במ"ש הר"ן דאע"ג דבמוציא מעות מרשות אפשר דאפילו בטעות מעל וע"ז הקשה דמשמע דהר"ן נסתפק בזה והלא כל מעילה הוא בטעות דהרי הוא בשוגג והיינו טעות והשבתי דיש חילוק בין שוגג לטעות תדע דהרי תמורה חל בין בשוגג בין במזיד ומכל מקום אם טעה יש שאלה וכמ"ש בנזיר דף ל"ב והובא במלמ"ל פ"א מתמורה ע"ש וה"ה כאן דאף דבשוגג מעל אבל כל דהוה זכייה בטעות אפשר דלא מעל וכאן דהוה טעות דלא עלה על לבו כלל שחבירו יתן לו ככר של הקדש לכך נסתפק הר"ן דאולי יהיה מעילה בטעות ולא מעל ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה דקשה לי בהא דאמרו במכות דף י"ט כהן שעלה בידו תאנה של טבל ופירש הריטב"א דבא להורות דלפי שאחשבה לאכילה ולהכי חייל טבל אפילו בפרי אחד והוא תימה דמעולם לא שמענו שיעור שלא יהיה נקרא טבל עד שיעור זה ורק דטבל חייב בכזית ואם כוונתו היכא דכל התאינה אינה רק פחות מכזית ונתחייב משום חשיבות התאנה לא ידעתי מנ"ל זאת ור"ש הוא דס"ל כ"ש למכות ולא אחר וגם מהיכא מוכח זאת דעיקר חידוש הברייתא היא כיון שחל על התאנה טבל ומעשר שני ועני חייב אם אכל שלשה אבל אה"נ דמיירי בתאנה בין התאנים וז"ב ודברי הריטב"א צע"ג:
868
869שבתי וראיתי בשבת פ' ויקרא שנתרי"ד ג' ניסן די"ל בגוף הקושיא דלמה יתחייב במעילה דהא נפשו של אדם חותה מן האיסור דל"ק דהנה מעילה הוא שינוי רשות שמוציא מן ההקדש לחולין ולפ"ז כיון דנעשה חולין הוא נהנה בהיתר מן החולין רק שע"ז גופא שעשהו חולין והוציאו מרשות ההקדש בזה גופא מעל אבל ההנאה בא לו בהיתר ולא שייך דנפשו חותה מן האיסור דעיקר האיסור הוא בשביל שהוא הקדש והרי יצא לחולין. איברא דזה שייך בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף דיש מועל אחר מועל א"כ לא יצא לחולין אף דמעל ובזה שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור אך נראה דכל שאכל ההקדש אף דהוא קדושת הגוף בעת שאכלו ודאי דנפקע קדושתו ולא חזי להקדש כל שלעסו ועיין בתוס' ישנים במס' כתובות דף למ"ד ובמנחות דף ע' ולפ"ז ודאי בעת שנהנה מן האכילה בהיתר אכלו ושפיר חייב במעילתו. ובזה נראה לפענ"ד דזהו סברת הש"ס בקידושין דף נ"ג הנ"ל דס"ל לר"מ דבשוגג לא מעל רק באכילה לבד והיינו משום דבלא אכל עדיין בקדושתו קאי ונפשו חותה מן האיסור ובשלמא במזיד הרי רצה להנות מן האיסור משא"כ בשוגג וז"ב כשמש:
869
870ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו בב"ב דקשה גזל הדיוט מגבוה דבגבוה הקדים מעילה לחטא ובהדיוט הקדים חטא למעילה ע"ש בדף פ"ח והיינו דהקדש המעילה קודם החטא דבעת שחטא כבר עבר המעילה משא"כ בהדיוט ודו"ק. איברא דלפמ"ש צריך ביאור דא"כ באוכל הקדש חמץ במועד דמעל קשה דאמאי ימעול והא נפשו חותה מן האיסור וא"ל דכבר יצא לחולין דזה אינו דאכתי חותה מן האיסור משום החמץ דאסור ובשלמא לשטת רש"י דמיירי דהוא מזיד בחמץ א"כ לא שייך חותה מן האיסור אבל לשיטת התוס' דהוה שוגג בשניהם קשה והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דגלי קרא דחייב במעילה אף שחותה מן האיסור. ובזה נראה לפנע"ד דלכך לרנבה"ק פטור כיון דקלב"מ ואין קרן וחומש שוב לא שייך אשם מעילות דבאמת נפשו חותה מן האיסור רק דאמרינן דגלי קרא דבמעילה חייב אף שחותה מן האיסור וכיון דפטור מן הקרן והחומש א"כ בכה"ג לא שייך קרבן מעילה דהרי לא נהנה ונפשו חותה מן האיסור ואף דבמעילה גלי קרא דחייב היינו במקום שחייב קרן וחומש ולא במקום דפטור כנלפע"ד. ועיין ברמב"ם פ"י מתרומת הי"א ובכ"מ שם. שבת וראיתי דיש ליישב גם לשיטת התוס' דמיירי בשוגג עפמ"ש ליישב קושית הדג"מ סי' תמ"ב במ"א ס"ק יו"ד שכתב להוכיח דבב"י עובר בחצי שיעור דאל"כ מה הקשו התוס' בפסחים כאן ד"ה ר"א דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר ודלמא מיירי שנהנה בשו"פ ואין בו כזית דאינו עובר על ב"י וע"כ דב"י עובר בח"ש ואני אמרתי כיון דבמעילה חייב בשו"פ אף דליכא כזית כמ"ש הרמב"ם פ"א ממעילה ה"ג וע"ש במלמ"ל שביאר כן באורך וא"כ מיגו דחשוב החצי שיעור לענין מעילה של הקדש גם לענין החצי שיעור של חמץ חשוב ועובר גם על ב"י אף דהוה ה"ש וכעין מ"ש הרשב"א לענין ג"ה של נבילה וה"ה בזה ולפ"ז י"ל דגם לפי מה דאוקמי ר' יוחנן כרנבה"ק מיירי ג"כ שנהנה בשו"פ אף דאין בו כזית ומכל מקום חייב כרת גם על החמץ משום דחשוב לענין הקדש ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הנ"ל דלכך לא שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור דבאמת בשוגג חצי שיעור אינו אסור וא"כ כל שהיה שוגג שוב חייב משום הקדש דלא שייך לומר דנפשו חותה מן האיסור דבאמת אינו איסור רק בשביל דחייב על ההקדש דאם יצא מכלל הקדש שוב אינו חייב בשביל החמץ דהו"ל חצי שיעור ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה שהקשיתי זה רבות בשנים לפמ"ש הריטב"א במכות דף כ"ב בשם הרמ"ה דאינו חייב על הקדש כשיש איסור אחר נוסף מלבד ההקדש ע"ש א"כ איך יפרנס הא דאמרו כאן באוכל חמץ של הקדש במועד מעל והא יש כאן איסור חמץ מלבד האיסור דהקדש ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי שלא היה רק חצי שיעור וליכא איסור רק בשביל ההקדש. אברא דבמ"ש ליישב קושית הדג"מ עדן קשה דבאמת בחצי שיעור אינו עובר בב"י וא"ל דאחשביה מגו דמעל לענין הקדש דזה אינו דאם יפדה שוב פקע ההקדש ונשאר חצי שיעור ואינו עובר בב"י וצ"ל כיון דכל שלא נפדה היה עובר בב"י בח"ש כל ששו"פ א"כ הפדייה והעברה בב"י באים כאחד. ומכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י שמעתי ליישב קושית הדג"מ דכיון דכל הטעם דחצי שיעור אינו עובר בב"י הוא משום דחמץ אינו ברשותו והכתוב עשאו ברשותו וכל שאינו רק חצי שיעור אינו עובר כמ"ש ביד שאול בשם זקני הרב מו"ה יצחק ז"ל ולפ"ז כאן דלריה"ג קיימינן דמותר בהנאה וחמץ ברשותו שוב עובר בב"י ודפח"ח. ובזה ישבתי לנכון קושית הא"מ ח"ב סי' ט' שהקשה על הריב"ש דהוכיח דחמץ של עכו"ם אסור בהנאה דאל"כ הוה דבר הגורם לממון והקשה הוא דהרי לרבנן דחמץ אסור בהנאה לכשיפדה יהיה שלו ואסור בהנאה ולפמ"ש א"ש דמשכחת לה בחצי שיעור דחזי ליה לאחר פסח ואינו עובר על ב"י וצ"ע בזה. ובמ"ש יש ליישב מה שראיתי בספר מעשה נסים מהר"י שם נדפס איזה חדושים בש"ס וראיתי שתמה בהך דאוכל חמץ בהקדש במועד מעל דמיירי בהזיד בחמץ ושגג בהקדש והקשה כיון דאמרינן דמומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם דאין מקבלין ממנו משום דלא שב מידיעתו והא גם כאן לא שב מידיעתו ובפרט דקי"ל דחשוד על החמור חשוד על הקל לא הוה שב מידיעתו וא"ל כיון דזה נלמד מבשגגה ואשם ובהקדש לא כתיב רק יחטא בשגגה חייב אף בלא שב מידיעתו דזה אינו דא"כ היה לנו לומר נ"מ זו בין ר"ש לרבנן ולפמ"ש המלמ"ל בפ"ג מהלכות שגגות דבעי דוקא שעשה הרבה פעמים הא בפ"א לא מקרי מומר אתי שפיר אבל מדברי התוס' שבת דף צ"ג גבי שגג בכלי והזיד באוכלין מוכח דאף בפ"א מקרי לא שב מידיעתו. זהו תורף קושייתו. והנה תמהני דלא זכר דברי המהרש"א בפירוש כאן ד"ה ר' נחוניא בן הקנה ע"ש ובגוף קושייתו לפמ"ש למעלה דמוקמי בח"ש רק דמיגו דחייב אמעילה חייב אחמץ אתי שפיר ודו"ק היטב אלא שדברי התוס' צריכין ביאור וגם דברי המהרש"א בלא"ה תמוהים כמ"ש במק"א ואכ"מ:
870
871והנה בשנת תרט"ו ז"ך טבת הגיעני תשובה מהרב מו"ה נתן הלוי נ"י אבד"ק קיליקיב שהקשה על דברת הפרמ"ג בהקדמתו להלכות שחיטה מדברי התוס' בפסחים דף כ"ד ע"ב ד"ה הכל מודים בכה"כ שהקשו מחולין שנשחטו בעזרה וכתבו דשם כתיב אכילה ואכלת וזבחת והרי האכילה אינו רק רשות וא"כ לא שייך ואכלת להזביחה. ולפענ"ד נראה דלשיטת הריב"א דוזבחת אינו רק תיקון הלאו שלא יאכל בלי שחיטה אמ"ה או נבלה א"כ ודאי קאי וזבחת על ואכלת וא"כ ודאי הוא בכלל התיקון דוזבחת וא"כ שוב התוס' בפסחים קאי לשיטת הריב"א והפרמ"ג לא כתב רק לשיטת התוס' דוזבחת הוא עשה ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב גם קושייתו משבועות דר"ל כיון דאיכא לפרש דוזבחת אינו רק תיקון הלאו שוב חל השבועה דעכ"פ העשה אינו מפורש בתורה. והנה בשנת תרכ"א בש"ק פ' שמות הגיעני מכתב מבחור אחד ושמו צבי שפיל נ"י והקשה על דברת השיח יצחק שהבאתי הלא מראש מ"ש בשם המאירי דבנשבע שלא לאכול אין אסור חצי שיעור וע"ז הקשה מהא דפריך בשבועות דף כ"א וא"א ר"ע כר"ש ס"ל למה לי צירוף וכן פריך אח"כ כל שהוא נמי מושבע ועומד הוא ומה קושיא הא נזיר ודאי דעתו שלא לשתות וכן בנשבע שלא לאכול ודאי דעתו שלא יאכל ואינו מושבע בכ"ש. והלך בדרך למרחוק. ואני תמה דמה ענין זה לזה. המאירי מדבר לדידן דחצי שיעור אינו רק אסור והטעם משום דחזי לאצטרופי בזה חידש דכל שנשבע שלא לאכול לא שייך גלי דעתיה דחזי לאצטרופי אינו רק משום גלי דעתיה שרצה לאכול עוד אבל לר"ש דאמר כל שהו למכות והיינו דלענין מלקות אמרינן דאכילה בכל שהו לא שייך לומר ענין גילוי דעת כלל ואף אם נימא דלר"ש מלקות שוה כמו איסור והוה ג"כ מחמת חצי שיעור ומשום חזי לאצטרופי וכן אמרתי גם אנכי בחבורי יד שאול סי' רל"ח יעו"ש אמנם ע"כ אי אפשר לומר משום גילוי דעת דהכי בשביל שגילה דעתו ילקה ע"ז והלא מכל מקום ספק הוא שמא לא גלה דעתו לאכול והיאך נלקהו מספק וע"כ לר"ש שייך חזי לאצטרופי אף בלי גלוי דעת ומשום דעכ"פ חזי לאצטרופי להשלים השיעור וא"כ שפיר פריך למה לי צירוף ודו"ק וז"פ:
871
872אם קנין דרבנן מועיל במקום איסור:
872
873הנה נתתי לבי לעיין במ"ש הר"ן בפעוטות שמכרו בנכסים דלא עשו ולא כלום משום דכיון דמכירת הפעוטות אינו רק דרבנן ובמקום איסור לא תקין רבנן וכן קי"ל בחו"מ סי' רל"ה ועיין מלמ"ל פ"ט מהלכות מתנה ולפ"ז בהגבהה או בשאר קנין דרבנן דגם הגבהה הוא קנין דרבנן כמ"ש הרמב"ם בספר המצות מצוה רמ"ה א"כ לא יועיל בגזילה וגניבה ואנן איפכא תנן דהגבהת הגנב מועיל ועיין ב"ק דף ע"ט ובכמה מקומות וצ"ל דע"כ לא כתב הר"ן דבמקום איסור לא תקין רבנן רק לענין שיהיה מועיל הקנין לטובתו כגון בכל מוכר ולוקח אבל בגנב שאינו קונה לגמרי רק לענין זה שיהיה מקרי גנב שנתחייב באחריות וכפל וכדומה לזה פשיטא דתקנו הקנין שיהיה מקניה לו והוציא מרשות בעלים שיהיה מקרי גנב עי"ז וז"ב ועיין בתוס' כתובות דף ל"א ע"ב שחדשו דקנין ד"א לא תקנו רק במציאה דלא ליתו לאנצויי משא"כ בגניבה ולא כתבו דבדרבנן כל שהוא במקום איסור לא תקון והש"ך סי' רמ"ג ס"ק ט' מפקפק על הדין ע"ש וע"כ היא הדבר אשר דברתי דלענין זה לא שייך זאת דהא הוא לחוב שיתחייב על ידו וכל שעשה איזה קנין המועיל יצא מרשותו וז"ב ופשוט. אברא דלפ"ז נראה לי בגניבת וגזילת עכו"ם אם נימא דגזל עכו"ם וגניבתו אסורים וגם להחזיר אינו חייב כמ"ש המהרמב"ח ביום תרועה בר"ה דף כ"ח ובנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ע"ט וא"כ לא שייך שיקנה בהגבהה או בכל דבר שאינו רק קנין דרבנן דבמקום איסור לא תקון רבנן וזה לא מקרי לחובתו דכל שגזל וגנב שוב מקרי שלו דאינו חייב להחזיר ולמה יהיה מועיל קנין דהא באמת עשה איסור. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמרו בע"ז דף מ"ב גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וקשה הא שם מיירי בע"ז של נכרי וא"כ איך יקנהו בהגבהה וא"ל דהגבהה לאו דוקא ומיירי במשיכה דהוא קנין תורה אך באמת שם לרבא קיימינן וא"כ הא רבא אמר קרא ומתניתא מסייעא ליה לר"ל וא"כ ס"ל דמשיכה דבר תורה בישראל וממילא בנכרי בכסף וא"כ משיכה לא קני וגם חצר לא מועיל דכל דהוא לא קני חצירו נמי לא קני ובדבר דאסור לקנות דעת הריטב"א בב"מ דף ק"ב דאף ברוצה לזכות אינו זוכה חצרו ושאני גניבה דרבי קרא וא"כ זהו במקום שמתחייב ע"י באחריות ובכפל אבל בגזילת עכו"ם וגניבתו דאינו חייב להחזיר לא קני ליה חצירו אף שרוצה לקנות וא"כ אין כאן קנין והיא קושיא נפלאה והנראה דרש"י הרגיש בזה וישבה במתק לשונו דהיינו בהפקר דכמו מציאה דנקנה בהפקר ה"ה בזה וא"כ בהפקר שפיר נקנה בהפקר. ובזה מדוקדק היטב מה דלא פירש"י בגזילה וכדומה לפמ"ש אתי שפיר דכל שהוא באיסור לא תקנו רבנן שיקנה בהגבהה ודו"ק. ואם חומה הוא נבנה עליה טירת כסף דמה יקרו בזה דברי הב"ח באו"ח סי' תק"פ שפירש דברי הטור בשופר של עכו"ם דוקא בהפקר אבל בשיש לו בעלים ל"מ לזכות בו והמ"א תמה עליו דבש"ס אמרו דלמה מגבה לה והדר מבטל לה ומשמע דקני בהגבהה. והנה בגליון המג"א כתבתי דנעלם מהמג"א דברי רש"י במקומו דפירש בהפקר דוקא ובתשובה הארכתי בזה אבל אכתי לא נתגלה טעמו של רש"י והב"ח דעכ"פ קני לה דמקרי שלו והו"ל ע"ז של ישראל ולפמ"ש אתי שפיר דל"מ הגבהה באיסור לכך צריך להיות דוקא של הפקר. ובזה מיושב היטב מה שהקשה המג"א בהא דהקשו התוס' בסוכה דף ל"א דאף בע"ז של כותי נמי כיון דאגבהה נעשה ע"ז של ישראל ותירצו בשכוון שלא לזכות וביו"ט שני ולא תירצו דל"מ הגבהה באיסור ולפמ"ש א"ש דהא באמת הוא לא אגבהה ע"מ לגזלו רק שיצא בו ידי מצות לולב ומצות לאו להנות נתנו וא"כ שפיר נעשה ע"ז של ישראל דלא שייך לומר דלא תקנו במקום איסור שיהיה מועיל קנין דזה דוקא במקום שצריך הגבהה לקנין שיהיה נקרא שלו עי"ז אבל כאן דאינו רוצה לזכות בו רק לצאת המצוה פשיטא דהיה מועיל ההגבהה שיהיה מקניה לו לענין שיצא בו וא"כ שוב הו"ל ע"ז של ישראל וע"ז תירצו דמיירי בהדיא שלא רצה לזכות בו וא"כ בכה"ג הו"ל כהפקר דאין ההגבהה עושה לו קנין כלל והו"ל כהפקר וביו"ט שני יוצא בגזול דל"ש מצוה הבאה בעבירה בעכו"ם דכל שגזלו אינו מחוייב להחזיר ונעשה כשל הפקר וז"ב ונכון. אברא דלכאורה בלאו הכי צ"ב דמ"מ עשה איסור במה שזוכה בע"ז של נכרי ואיך מועיל הגבהה אך נראה דבאמת בלא"ה עמד הר"ן בע"ז שם דהיאך מועיל זכיה בא"ה וכתב כיון דאם לא הגביה היה מועיל ביטול בע"ז של נכרי שוב מועיל זכייה שיהיה מוסיף באיסור שלא יהיה מועיל ביטול ולמד מזה לענין חמץ בפסח ולפ"ז נראה לי דמש"ה היה מועיל הגבהה אף שהוא דבר איסור דהרי עיקר הזכייה רק שיהיה מקרי של ישראל דאין לו ביטול ודו"ק ואף דהש"ך כתב בחו"מ סי' שפ"ז דבהגבהה ע"מ לאבדה ל"מ הגבהה כאן דהוה ע"מ שיקיים מ"ע דואבדתם פשיטא דמקרי הגבהה. ובחידושי אמרתי בישוב הקושיא דאיך מועיל הגבהה בע"ז של נכרי הא הוה קנין דרבנן דהנה כבר כתבתי בשם הר"ן דלכך מועיל זכייה באיסורי הנאה אף דבכל מקום אין שייך זכייה באיסורי הנאה משום דהי' מועיל ביטול אם לא הגביהו וא"כ זכייתו ואיסור באין כאחד ועיין בריטב"א בע"ז שם ולפ"ז נראה לי דלפמ"ש התוס' בשבת דף כ"ב דאיסורי הנאה שינוי מעשה ע"ש א"כ כיון דעד השתא היה מועיל ביטול ולא היה איסור הנאה וע"י שהגביה נעשה ע"ז של ישראל ונאסר ואין לו ביטול שוב אין לך שינוי מעשה גדול מזה וקנהו בשינוי מעשה דזה קנין תורה. ובזה מיושב היטב דברי הב"ח דלכך בשופר של ע"ז של עכו"ם דלא יצא כל שיש לו בעלים דהא באמת ל"מ הגבהה ורק דהו"ל שינוי מעשה דנעשה ע"ז של ישראל ואסרו אבל כאן דאגבהה ע"מ לתקוע בו וא"כ לא רצה שתהיה ע"ז של ישראל ולא זכה בו והו"ל ע"ז של עכו"ם. ובזה מיושב היטב גם דברי התוס' דלכך הוצרכו לתרץ דלא כוון לזכות בו דאם כוון לזכות שוב הוה ע"ז של ישראל והיה קונה בשינוי מעשה במה שאסרו ודו"ק היטב כי חריף ועמוק הוא. ובחידושי אמרתי דבר נחמד בישוב קושית התוס' דמדאגבהה נעשה ע"ז של ישראל דהנה כבר כתבתי דהר"ן תמה דהיאך שייך קנין באיסורי הנאה אמנם נראה דבע"ז שם קאי הש"ס לר"ל דס"ל דע"ז שנשתברה מאיליה מותרת ואקשי הש"ס א"כ ישראל למה לא יכול לבטל ע"ז של נכרי וע"ז משני רבא דלמא מגבה לה ולפ"ז הא נודע דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואף בדבר שלא בא לעולם דלא מועיל קנין כל שבידו מועיל הקנין כדאמרו בקידושין דף ס"ג ולפ"ז כאן דלר"ל באמת בידו לבטל הע"ז ואז תהיה מותרת ותהיה שלו א"כ שפיר מועיל הזכות דאף שכעת איסור הנאה הוא ואינו מועיל הקנין כל שבידו לבטל לאו כמחוסר מעשה דמי ויכול לזכות בו עכשיו אף שכעת מחוסר קנין ולא גרע מדבר שלא בא לעולם ולפ"ז כל שיכול להגביה ולזכות שוב הו"ל דבר שבידו ושוב נעשה ע"ז שלו ואינו מועיל הביטול וזה ברור כשמש. ומעתה זה לר"ל אבל לר"י דגם בנשתברה מאליה אסורה וכן קי"ל וא"כ שוב ל"ש לומר דמדאגבהה נעשית ע"ז שלו דא"י לזכות באיסורי הנאה ואף דאינו שלו מכל מקום יכול לקיים המצוה ביו"ט שני דלא בעי לכם וכעין שכתבו התוס' לפי דבריהם. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו דלפירש"י דביו"ט שני יוצא אף בלא ביטול א"כ יקשה בהך דבעי בע"ז במשתחוה לדקל אי שייך דיחוי והרי לא שייך דיחוי כיון דיוכל לצאת אף בלא ביטול. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ר"ל הוא דקא מבעיא ליה והוא ס"ל דנשתברה מאליה שרי וא"כ לדידיה שייך הגזירה דלמא מגבה לה וא"כ יש לומר דבאמת הבעיא היא ביום ראשון בביטלו ע"י עכו"ם טרם שמגבה לה ושפיר מקרי דיחוי דקודם הביטול לא משכחת לה דאם אגבהה נעשה ע"ז של ישראל ודו"ק היטב. ומן האמור מיושב היטב דברי התוס' בפסחים דף כ"ז שהקשו דלמה יאסר האפר של ע"ז ולא הוה כנשתברה מאליה ותמה המג"ש והפ"י דהא אמרו גזירה דלמא מגבה לה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא שייך דלמא מגבה לה רק משום שבידו לבטלה אבל שם דכבר היתה ע"ז ועכשיו כשנעשית אפר וגם אפר ע"ז אסורה אבל אין בידו לבטל כעת ושוב לא שייך דלמא מגבה לה כיון דגם אפרה אסור וביטול ל"מ כעת דביטול לא שייך רק כשהיא ע"ז שלימה והוא מבטלה משא"כ כשכבר נשרפה מתורת שריפת ע"ז וגם אפרה אסור וא"כ למה תאסר דלא שייך דלמא מגבה לה. מיהו יש לומר כיון דלא שייך דלמא מגבה לה לא שייך שוב ע"ז שנשתברה דכעת לא נשתברה רק שנשרפה מדין שריפת ע"ז וגם אפרה בכלל ואיך שייך בזה להתיר מטעם ע"ז שנשתברה ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב דברי הב"ח הנ"ל דהנה באמת צריך ביאור הא דאמרו דלמא מגבה לה והדר מבטל לה ול"מ הביטול כיון דהוא ע"ז של ישראל והדבר צריך ביאור הא ע"ז של ישראל אינה נאסרת רק עד שיעבדה ואכתי לא עבדה ולמה לא יועיל ביטול וצריך לומר כיון דהוה מקודם ע"ז של נכרי נאסרת אף טרם שנעבדה וכ"כ בכפת תמרים בסוכה שם ולפ"ז שפיר כתב הב"ח דכל שהוא יש לה בעלים רק שגזלה ל"מ ויכול לבטלה ולא שייך לומר כיון דנתחייב באחריות הו"ל של ישראל דלא בטלה דממנ"פ כל דאתה מחשבה כשלו בשביל האחריות שוב הו"ל ע"ז של ישראל דאינה נאסרת עד שתעבד ולכך בעי שיהיה הפקר דאז לא יצאת מכלל ע"ז של עכו"ם ולא בא לכלל ע"ז של ישראל ולכך נאסרה מיד ול"מ ביטול של ישראל דזה מועיל בע"ז של עכו"ם וזה יצא מכלל ע"ז של נכרי ולא בא לכלל ע"ז של ישראל וז"ב בטעמו של הב"ח. ומדוקדק דברי רש"י שכתב דוקא בשל הפקר. והנה בירושלמי ע"ז פרק ר"י הלכה ד' אמר דע"ז של עכו"ם דנאסרת מיד לפיכך יש לה ביטול וע"ז של ישראל דאינה נאסרת עד שתעבד לפיכך אין לה ביטול ולפ"ז צריך ביאור היאך קאמר דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והא ע"ז של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד וא"כ ממנ"פ יכול לבטל דאם נחשבה כע"ז של עכו"ם מועיל הביטול ואם נחשבה לע"ז של ישראל שוב אינה נאסרת עד שתעבד ובודאי יכול לבטל קודם שנעבדה והיא קושיא גדולה וצריך לומר כיון דמצא ע"ז של עכו"ם והרי באמת ישראל אין יכול לבטל ע"ז של עכו"ם רק דמקשה דלא גרע מנשתברה מאליה וע"ז שפיר משני דבשלמא בנשתברה מאיליה א"כ הגוי מייאש ממנה דאמר דלעצמה א"י להציל לעובדיה לא כ"ש אבל במצאה ישראל א"כ בשלמא אם שברה קודם שזכה בה שוב הו"ל כנשתברה מאליה דהרי אמר לעצמה אינה מצלת ואף שלא ידע הא לרבא קיימינן ורבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש אבל כל שמגביה והדר מבטל א"כ בעת ההגבהה הוה של ישראל ולא נתייאש העכו"ם עוד כיון שראה שישראל מגביהה מחשב שח"ו רוצה לעבדה א"כ שוב נעשית של ישראל ול"מ הביטול דמה שמבטלה אח"כ לא חשוב כנשתברה מאליה דהרי הוא מחשב לה ואומר דהצילה לעצמה ועוד הוסיפה בכחה ח"ו שגם ישראל רוצה לעבדה ומה שמשברה אח"כ הוא אין בידו לבטל ולא דמי לנשתברה מאיליה דשם אין בידה כח להציל עצמה וכאן כבר הצילה נפשה במה שנעשה ע"ז של ישראל ואין לה בטלה עולמית כנלפענ"ד אבל זה דחוק. אבל גוף דברי הירושלמי אין לו ביאור דמה תלוי זה בזה וגם קשה לשיטת הדרישה בסי' קמ"ה דמומר יכול לבטל א"כ כל שע"ז של ישראל דאינה אסורה עד שתעבד אמאי לא יהיה מועיל ביטול הא אדרבה כל שעבדה נעשה מומר לע"ז ומומר יכול לבטל. ובאמת לפי מה דמבואר בתוספתא דישראל שיכול לאסור אעפ"י שלא עבדה לפיכך אין לו ביטול דמשכחת לה בע"ז של ישראל דלא עבדה אבל באמת התוספתא קאי אליבא דר"י אבל לר"ע ע"ז של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד וא"כ שוב מהראוי שיועיל ביטול כל שעבדה שוב הו"ל מומר ודינו כעכו"ם וצע"ג. ועיין בר"ן פרק כל הצלמים מביא מחלוקת הראב"ד והר"ן אם מה דשרי להדיוט פסול למצוה אף בדיעבד או לא ודעת הרמב"ן שפסול למצוה אף בדיעבד. וראיתי באבני מלואים ח"ב בתשובות הנספחות שם סי' כ"ז שהקשה מהא דאמרו בתמורה דף למ"ד דאתנן זונה ומחיר כלב בית ד' אלקיך פרט לפרה שאינה באה לבית וחכ"א לרבות הרקועין ע"ש הרי דאף לרבנן הוא מרבויא ות"ל דפרה אדומה עכ"פ מצוה ופסול אף בדיעבד ולק"מ לפענ"ד דבאמת מצות פרה אדומה אינו מצות חיובית רק בשביל שהוא צריך להזאת טמאים וא"כ כיון שהזאה באה על אפר החטאת לאחר שנשרפה כל הפרה וא"כ אין לך שינוי גדול מזה ומותר והרי דרשו הן ולא שינוייהן גבי אתנן ומחיר ומכ"ש בזה שנעשה אפר ואפר העצים נתערב עמהם ופשיטא דל"ש מאוס למצוה ורק דגוף הפרה בעינה ה"א דאסור לגבוה שהיה מזין ממנה דם כנגד הק"ק ולכך ממעט ר"א ממה דאינה באה לבית ד' וחכמים מרבין הרקיעין אבל בשביל המצוה לא שייך פיסול וז"ב. ומצאתי בישועת יעקב סי' תרל"ז שכתב ג"כ סברא זו דבגזלן ל"מ קנין אגב דבאיסור לא תקנו קנין דרבנן ובזה מישב קושית המג"א סי' תרל"ז שכתב דלקני מטלטלי אגב מקרקעי ע"ש. ובאמת שדבריו תמוהין דהיאך מצא ידיו ורגליו דא"כ ל"מ בכל גנב קנין דרבנן ואנן איפכא שמענו כמ"ש למעלה דהגבהה קונה וע"כ כמ"ש למעלה דהגבהה קונה בגנב היא בשביל שיתחייב באחריות ולא שיהיה שלו וזה מועיל בגנב ג"כ. אמנם יש לומר לפמ"ש דכל דאינו חייב בהשבה לא מועיל קנין אגב. ובזה מיושב היטב קושית הא"ז הגאון ז"ל שם בהא דאמרו בב"ק דף קי"ח כגון שגזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בתוכו ור"א לטעמייהו והקשה דהא שדה בשאלה ומטלטלין במכירה מועיל ואמאי לא יועיל גם בזה וכבר רמז המג"א בסי' תרל"ז ע"ש ברמיזותיו שהטמין זאת ברמז. ולפמ"ש אתי שפיר דלרבנן דקרקע אינה נגזלת ואינו חייב בהשבה א"כ לא שייך קנין אגב כל שגוף הקרקע אינו מחוייב להשיב וא"כ לא שייך שיקנה המטלטלין ע"י אגב וכמ"ש המג"א שם וא"כ שוב לא שייך שדה בשאלה ומטלטלין במכירה דכל שאינו חייב להשיב לא תקנו קנין אגב דהוה דרבנן בדבר איסור וכמ"ש. ואחרי כתבי זאת מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קע"א שכתב בהא דכתב רש"י בסוכה דף ל"א דרבנן ור"א פליגו בתוקף חברו בסוכתו הבנויה בקרקעו וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וע"ז תמה דלמה הוצרך לפרש ע"י דהוה מחובר ובאמת בתלוש ולבסוף חברו איכא פלוגתא אי מקרי מחובר או תלוש טפי היה לו לומר דאף דהוה כתלוש לר"א דס"ל קרקע נגזלת שוב הו"ל מטלטלים אגב מקרקעי דקנה לר"א וא"כ אף דהעצים הוו תלוש לא פסולה לרבנן דאינו שייך גזל בזה והו"ל שאולה ולרבנן יצא משא"כ לר"א וכמו דאמרו בב"ק דף קי"ח ע"ש שכתב שחזר על כל צדדים ולא מצא מענה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הש"ס רצה לפרש לר"א אף אם נימא דס"ל קרקע אינה נגזלת וא"כ שוב לא שייך קנין אגב ולא מועיל כלל קנין אגב בסוכה גזולה וכמ"ש. ובאמת בכל דבריו הרגיש המג"א בסי' תרל"ו אבל לא הקשה כמו שהקשה הוא כמ"ש דבאמת בסוכה אמר אי ס"ל לר"א קרקע אינה נגזלת לא שייך קנין אגב וכמ"ש ודו"ק. והנה קנין אגב נראה מהתוס' והרא"ש ב"ק דף י"א דאינו רק דרבנן אבל בנימוק"י פרק הגוזל קמא גבי עבדא כמטלטלי נסתפק אי קנין אגב הוא מן התורה או דרבנן ועיין בתומים סי' ס"ו ס"ק טוב כתב בפשיטות דקנין אגב הוא מן התורה ולא ידעתי מנ"ל. איברא דלפמ"ש יקשה דא"כ אמאי שינוי החוזר לברייתו קני מדרבנן הא במקום איסור לא תקנו רבנן וכאן עש' איסור ולא שייך כאן לומר כמ"ש למעלה דגזלן אינו קונה רק להתחייב באחריות דזה אינו דכאן כבר קנה הגזילה להתחייב עלה רק השינוי מועיל שיהא שלו וזה לא תקינו רבנן והוא לא עשה רק קנין דרבנן דהיינו שינוי החוזר לברייתו וצריך לומר כמ"ש המלמ"ל פ"ט מזכייה והבאתיו למעלה דכל שאפשר לעשות קנין תורה אף שעשו קנין דרבנן גם כן מועיל וה"ה כאן כיון שאפשר לעשות שינוי שאינו חוזר אף שלא עשה אלא שינוי החוזר ג"כ קנה וז"ב.
873
874ובזה יש ליישב הא דהקשה הריב"ש בהא דאמרו בסוכה דף ל' שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי ועל זה הקשה דהרי ה"ה כתב דבספק גזל קנה אף בשינוי החוזר לברייתו וכאן הו"ל ספק גזל. ולפמ"ש אתי שפיר דהא באמת שינוי החוזר לברייתו לא מועיל דקנין דרבנן לא מועיל באיסור רק שהיה יכול לעשות קנין תורה ולפי זה נראה לי ברור דעכ"פ מצוה הבאה בעבירה הוי דאף דכל שיש שינוי השם לא שייך מצוה הבאה בעבירה וכמ"ש בתוס' בגיטין דף נ"ה דכבר נקנה לו מקודם היינו בשינוי גמור שאינו חוזר לברייתו אבל כאן דחוזר לברייתו ניהו דבספק גזל קנה שינוי החוזר היינו דוקא במקום דלא הוה מצוה הבאה בעבירה אבל כאן דבאמת עדיין לא נקנה דקנין איסור לא מהני רק שהיה יכול לעשות באופן שיהיה מועיל אבל עכ"פ עדיין לא עשה והוי מצוה הבאה בעבירה. ובזה מיושב היטב קושית התוספות שם ד"ה שינוי שהקשו דמהך דסבתא משמע גבי סוכה דקנה אע"ג דלא קני אלא מדרבנן וכאן משמע דקנין דרבנן לא מועיל לעשותו דאורייתא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת קנין דרבנן ראוי שיהיה קנין דאורייתא דהפקר ב"ד הפקר רק כיון דלא קני אלא מדרבנן עכ"פ מצוה הבאה מקרי כיון דמן התורה לא הוי קנין אף דמדרבנן מועיל עכ"פ מצוה הבאה בעבירה הוי דלא נגמר הקנין כל זמן שלא עשה המצוה ולפ"ז הרי התוס' כתבו דף ל' ד"ה משום דמצוה הבאה בעבירה לא מקרי רק היכי שע"י העבירה באה המצוה אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשה בו מי נפיק ביה ועל זה חידש הפ"י בהא דאמר ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול דהיינו דלא מקרי מצוה הבאה בעבירה כיון דיכול לצאת בשאול ע"ש. ולפ"ז בסוכה דיוצא בשאול ממילא לא שייך בה מצוה הבאה בעבירה ולכך מועיל קנין דרבנן אבל בלולב דבעינן שלכם ופסול שאול שוב הו"ל מצוה הבאה בעבירה ולא מהני קנין דרבנן וז"ב. אמנם עדיין קשה קושית התוס' מהא דאמרו בסוכה דף ל"א גזל עצים וסכך בהם אין לו אלא דמי עצים והא שם לר"א קיימינן ור"א ס"ל דשאול פסול בסוכה וא"כ שוב לא מועיל קנין דרבנן. מיהו רש"י כתב שם דקנה בשינוי מעשה ובשינוי השם וזה קנין גמור הוא אפילו מן התורה לכך דקדקו התוס' והקשו רק מסבתא ומסבתא ל"ק כמ"ש. ובזה יתיישב דברי אבני מלואים ומקור חיים שכתבו ג"כ לחלק בין סוכה ללולב וע"ז הקשו האחרונים מדברי הש"ס גבי גזל עצים ולפמ"ש אתי שפיר:
874
875והנה בהא דמבואר באו"ח סי' שס"ג דלחי שעשאה מעצי אשירה כשר וכתב הב"י הטעם דלא הוה מכתת שיעורא דלאחר שישרפנו ראוי לגבול ויהיה לחי ותמה הט"ז דהא עצי אשירה אסורין אף לאחר שנשרף ע"ש ולפענ"ד היה נראה דלפמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ז להקשות על עצי אשרה דאפרה אסור ותהוי כע"ז שנשתברה מאיליה וכתב המג"ש דמכל מקום אסור משום גזירה שמא יגביהנה והדר מבטל לה וכדאמרו בע"ז דף מ"ב וכבר כתבתי למעלה ליישב כוונת התוס' עכ"פ אם נימא דהך גזירה שמא יגביה והדר מבטל הו"ל רק איסור דרבנן ועיין טוש"ע יו"ד סי' קמ"ו שכן נראה שיטת הסמ"ג ועט"ז שם וא"כ עכ"פ מדאורייתא לא הוה מכתת שיעורא ומותר להיות לחי ועיין שעה"מ הלכות לולב. ומצאתי בשו"ת פ"מ ח"ב סי' ל"ד בסופו שכתב כעין זה דמה שאסור להנות מאפר אשירה ומחוייב להשליך לים אינו רק מדרבנן ומדאורייתא ל"א כתותי מכתת שיעורא וכעין זה כתב התוספת שבת שם בסי' שס"ג וזה מסכים למ"ש ודו"ק. והנה בהך דהקשו התוס' בפסחים שם דעצי אשירה תהוי כע"ז שנשתברה מאיליה וכתבו דאין לומר דמיירי באשירה של ישראל דאין לה ביטול עולמית וכו' וע"ז שאל אותי הרב החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י דאיך אפשר לאוקמא באשירה של ישראל דהרי תנן כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה הרי ע"כ דמיירי בע"ז של עכו"ם דאלו אשירה של ישראל אין טעון שריפה כמ"ש התוס' דהוה מהנקברין והיא לכאורה תימה גדולה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דהא גופא אינו ברור אם אשירה של ישראל אינו בשריפה ואעתיק כאן מ"ש בגליון הרמב"ם שלי פ"ח מעכו"ם ה"ט דכתב הרמב"ם דע"ז של ישראל טעון גניזה כתבתי בגליון עיין כ"מ דהניח בקושיא דשריפה הו"ל לומר. ובחידושי תורת חיים בע"ז דף נ"ב כתב דיש לחלק בין ע"ז של ישראל דא"צ שריפה רק גניזה וכתב דבטור וש"ע לא משמע כן שכתבו סתם בסי' קמ"ו אבל מדברי רבינו הנ"ל משמע שמחלק כן ע"ש ואני מצאתי בתוס' יבמות דף ק"ב דשל ישראל א"צ שריפה ולפ"ז י"ל דהתוס' בפסחים ס"ל דגם בשל ישראל צריך שריפה וכ"כ המהרש"ל דבעלי התוס' הרבה היו ולפעמים חלוקים בדין וגם יש לומר דלפמ"ש הת"ח שע"ז שזכה הישראל מיד גוי לא יצאת מכלל דין ע"ז של גוי וצריכה שריפה א"כ יש לומר דמיירי בע"ז של ישראל שזכה מיד עכו"ם וא"כ צריכה שריפה. ומיהו בפשיטות ל"ק דבאמת כל הטעם דנקברין לא ישרפו דאתה מיקל באפרן ולפ"ז כיון דבאמת בע"ז אף בעכו"ם אפרן אסור ורק דקושית התוס' הוא דלהוי כע"ז שנשתברה מאליה וא"כ אף שהוא של ישראל דהוא מהנקברין שוב מותר לשרפה דלא שייך לומר דאתה מיקל באפרן דהא הוה כע"ז שנשתברה מאליה וא"ל דבע"ז של ישראל דאין לה בטילה שוב אפרן אסור וא"כ שוב הוה מהנקברין דאפרן אסור דזה אינו דהא כל הטעם דע"ז של עכו"ם צריך שריפה ושל ישראל סגי בגניזה כתב בתורת חיים שם דעכו"ם אדוקין בע"ז שלהם ולכך החמיר הכתוב להצריך שריפה משא"כ של ישראל ולפ"ז איך אפשר דבשביל דאינו מחשבה לע"ז יהיה אפרן אסור כל ששרפה דעכ"פ לא גרע מע"ז של עכו"ם ואיך יהיה זאת ואדרבה כל ששרפה הישראל פשיטא דאינו מאמין בה ויהיה אפרן מותר דבשלמא אם ע"ז של עכו"ם אפרן אסור גם ישראל אסור דלא פליג משא"כ להס"ד דשל עכו"ם מותר דהוה כע"ז שנשתברה מאיליה פשיטא דשל ישראל דהקילה תורה דלא לצריך שריפה דפשיטא דאפרן מותר ודו"ק. ובחידושי אמרתי בזה דהנה בהא דכתב הרמב"ם דביעור חמץ שורפו או פוררו ותמה במ"א כיון דחמץ גחלתו ואפרו אסור א"כ איך מותר לשורפו והא אתה מיקל באפרן וכבר הארכתי בזה בתשובה. אבל כבר הטיבו אשר דברו בזה ש"ב הגאון במקור חיים ובא"מ ח"ב סי' י"ט בתשובותיו דכל הטעם דנשרפין אפרן מותר לפי שעשה מצותו וכל דבר שנעשה מצותו אין מועלין באפרו כמ"ש התוס' בתמורה דף ל"ג ע"ב וצריך לומר דהא דנקברין לא ישרפו הוא משום דנקברין אין מקיים מצוה בקבורה רק דצריך לכסותם מן העין שלא יכשלו ולפ"ז בחמץ דמקיים מצות השבתה שוב גם ע"י פירור וזורה לרוח מקיים מצות השבתה ואפרו מותר ושוב מותר לשרפו ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז הא התוספות הקשו בתמורה שם דא"כ מ"ט דעצי אשירה דאסור הא מקיים מצוה דאבד תאבדון וכתבו דשאני ע"ז דכתיב לא ידבק בידך מאומה ע"ש ולפ"ז להס"ד דבע"ז של עכו"ם אפרן מותר דהוה כע"ז שנשתברה מאיליה וא"כ ע"כ דקרא דלא ידבק בידך מאומה לא קאי רק על גוף ע"ז כשהיא בעינה אבל לא על האפר שלה דנפקא מתורת ע"ז ולפ"ז מכ"ש בע"ז של ישראל דקיל וסגי בגניזה שישראל אינם אדוקים כ"כ בה וא"כ שוב פשיטח דמקיים המצוה במה שגנזה דכתיב אבד תאבדון וקרא דלא ידבק בידך מאומה לא קאי על אפרה וז"ב:
875
876ובזה הנה מקום אתי ליישב קושיית המגיני שלמה הנ"ל דהיאך מקשה דהוה כע"ז שנשתברה מאליה דהא שייך גזירה דלמא מגבה לה וכבר כתבתי למעלה בזה ולפמ"ש אתי שפיר דהכי מקשה התוס' דבאמת כתיב אבד תאבדון ומקיים המצוה ורק דכתיב לא ידבק בידך מאומה ולפ"ז כיון דע"ז שנשתברה מאליה מותרת וא"כ עכ"פ כשנשרפה הוה כנשתברה מאיליה מה תאמר דלמא מגבה לה והו"ל ע"ז של ישראל הא עכ"פ לא ידבק בידך מאומה לא שייך בזה דעכ"פ כל שנשרפה כבר נתבטלה ואי אפשר לזכות בה עוד ואפרה מותרת דהרי מקיים מצותה ויש להמתיק הדבר דבאמת כתב הר"ז בע"ז בהא דאמרו גזירה דלמא מגבה לה הא אין זכייה באיסורי הנאה וכתב דמזה נלמד דיוכל לזכות באיסורי הנאה שיהיה נחשב שלו להוסיף בהם איסור ומזה נלמד לחמץ בפסח ע"ש וכ"כ בחידושי ריטב"א ולפ"ז שוב עכ"פ מקיים המצוה דאבד תאבדון וא"ל דלא ידבק בידך מאומה דזה אינו דבאמת לא נדבק בידו מאומה דהא אין לו זכייה בא"ה רק להוסיף איסור ולהיות מצוה לשרוף הע"ז יוכל לזכות אבל לא דבק בכפו מאום ושוב אפרו מותר וז"ב כשמש ודו"ק היטב כי הוא חריף. והנה במ"ש למעלה בשם הר"ן דבתקנה דרבנן לא תקנו שיקנה במקום איסור וכבר כתבתי למעלה מ"ש בהגהת משנה למלך פ"ט מזכייה שהיה מקשה המלמ"ל מהא דאמר דאם נתן מתנת שכ"מ בנכסים מועטים דמועיל והא עושה איסור ולא תקנו רבנן וכתב הרב המגיה דק"ל למה לא הקשה על הרמב"ם שם דכתב דאם נתן מתנת שכ"מ לעכו"ם לא עשה ולא כלום והוא ג"כ מה"ט וקשה מהך דמתנת שכ"מ בנכסים מועטים ולפענ"ד נראה דהיה מקום לומר דטעמו של רבינו משום דהו"ל דבר דליתא במתנת בריא דאסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם ולכך לא תקנו בשכ"מ אבל בדברי הר"ן מפורש דמשום דבאיסור לא תקנו רבנן דיקנה קנין שלהם ושפיר מקשה על הר"ן דווקא. והנה קשה לי טובא בהא דאמרו בב"ב דף קנ"ו דאמרו חכמים מעשה בבני רוכל שאמרה אמם כבנתי לבתי וקיימו חכמים את דבריה וא"ל ר"א בני רוכל תקברם אמם ופירש"י כיון שהיו רשעים לכך קנסום רבנן וק"ל כיון דאמרינן פרק יש נוחלין לא תהוי בעיבורא אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא וא"כ שוב הו"ל כנותן מתנת שכ"מ לעכו"ם או למ"ש הר"ן במכרו הפעוטות בנכסים מועטים דלא מועיל וה"ה בזה ניהו דהיו רשעים אבל איך מועיל המתנת שכ"מ במתנת הבנים אף מברא בישא לברתא והיא קושיא גדולה לפענ"ד. אך נראה כיון דלר"א באמת מתנת שכ"מ צריך קנין כמו בריא ורק כאן קנסו חז"ל דיהיה מתנתה קיים א"כ אפשר דקנסו חז"ל והפקירו הנכסים מהבנים אבל אכתי אינו מובן דאדרבא כיון דלר"א צריך קנין במתנת שכ"מ וניהו דהפקירו הנכסים אבל איך קנתה הבת וכבר נודע דאף דהפקר ב"ד הפקר אבל קנין ל"ש וכמ"ש הג"פ סי' ק"כ מכ"ש לר"א דצריך קנין ואולי כיון דהיו בנכסים של האם והרי דעת ר"ז בן הקצב בב"ב דף קי"א דבן שוה לבת בנכסי האם ניהו דלא קי"ל כן מכל מקום בכה"ג שוב יכלו חז"ל לקיים מתנתה במקום שהבנים רשעים ודו"ק היטב ועדן צ"ע כי הוא דבר חדש ועיין ברש"י גיטין דף ט"ו מה שפירש על תקברם אמם שלא דקדקנו עליהם איך היה המעשה ע"ש וא"כ לק"מ על פירושו אבל לפירוש הרשב"ם קשה ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בשם הרמב"ם דע"ז של ישראל גניזה בעי וכתבתי בשם תורת חיים דלא בעי שחיקה ושריפה כלל רק גניזה דלא אדוק כ"כ בזה הנה באמת כל הסוגיא בע"ז דף מ"ד דמביא הש"ס ראיות דבעי שריפה ולא שחיקה וזורה לרוח ע"ש ומכ"ש דלא סגי בגניזה והנה מהעגל הרגיש הת"ח שם בעצמו אבל דחה כלאחר יד דמפני שרצה לבדקן כסוטות אבל הדבר תמוה דכל דסגי בגניזה לבד מה פריך על ר' יוסי טפי מרבנן וכן קשה ממעכה אם המלך דנאמר שם וידק וישרוף בנחל והיותר תימה מהא דכתב וכתת נחש הנחושת ואף דאמר שם דאף כתיתה לא צריך דהו"ל דבר שאינו שלו אבל עכ"פ למה לי כולי האי כיון דבגניזה סגי וגם מדוד קשה. דרך כלל שלפענ"ד הדבר תימה מסוגיא דשם וצע"ג. והנה בהא דאמרו שם דאף כתיתה לא צריך דהו"ל דבר שאינו שלו. בזה אני אומר דנתיישב היטב הא דאמרו בחולין דף וא"ו אפשר בא אסא ולא ביערו בא וכו' והלא כל עכו"ם שבעולם אסא ויהושפט ביערם אלא מקום הניחו לו להתגדר בו ופירש"י דאם לא ימצאו מה להתגדר במה יגדל שמם והקשו התוס' למה לא משני בפרק במה בהמה גבי במות אשר בנה שלמה אותם ביער יאשי' וכתבו דבשלמא בנחש נחושת לפי שנעשה עפ"י הדיבור טעו כי הראשונים סברו דאסור לבער אבל התם במה הי' טועה והוא תימה דכיון שנעשה ע"ז איך אפשר דלא לבערו וגם גוף הדבר שאמרו דעשו כדי שיתגדל שמם היא תימה דאיך הניחו ע"ז בשביל שיתגדל שמם של הבנים וכבר האריך בזה בהקדמת ספר נחלת שבעה ע"ש ולפענ"ד אני תמה על רבותינו בעלי התוס' דלמה לא זכרו מדברי הש"ס הלז דנחש הנחושת לא היה צריך כתיתה כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורק כיון דטעו בתריה עמד וכתתו לפרסומי מלתא וא"כ כיון שגוף נחש הנחושת לא צריך שריפה כלל שוב לא היה מקום לראשונים לשרפו דמצד הדין הוא קודש ואינו יכול לאסור דבר שאינו שלו ורק לפרסומי מלתא בזה מצאו מקום להניח לבניהם אחריהם שיתגדרו בזה אבל במות שהן ע"ז ממש פשיטא שצריך שריפה וז"ב מאד. ומזה ראיה ברורה דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ועיין יבמות דף פ"ז דר' יוסי בעצמו ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושפיר דחי לר' יוסי ועכ"פ דברי הש"ס בחולין נכונים מאד וצע"ג על רבותינו בעלי התוס' שלא העירו מזה וגם יש לומר כיון דלפי מה דנחלקו הרז"ה והרמב"ן פ"ב דע"ז אם ישראל יכול לחלל הקדש ודעת הרז"ה דדוקא ישראל והרמב"ן כתב להיפך ובקדושת הגוף בודאי א"י לחלל א"כ יש לומר דאף דבאו פריצים וחללוה לנחש הנחשת לא היתה קדושת הגוף מכל מקום פריץ ישראל לא יכול לחלל עד שבא הוא ומצא מקום להתגדר וכתתה ודו"ק היטב. והנה אחר כמה שנים בשנת תרי"ג השיב לי הרב הגאון החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י דניהו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל מכל מקום ע"ז הוא ואסורה וכמו בזובח להר דעובדיה בסייף וזה אינו דלא דמי דשם עכ"פ זה עובדה אבל כאן הנחש הנחשת ל"צ שריפה דלא נעשית ע"ז שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא נאסרה הנחש הנחושת ולכך לא כתתו עד בא יאשיהו וז"פ. ודרך אגב אזכור מה שראיתי דבר חדש בע"ז דף י"ב בתוס' ד"ה דכוותא ובדף ס"ד שם ד"ה מסתברא דלכך דמי עכו"ם ביד נכרי מותר לפי שלא שייך לאסור מכח והיית חרם כמוהו דזה דוקא אם הישראל מהוה ע"ז אבל כשהנכרי מהוה שרי והוא דבר חדש דלפ"ז חליפי חליפין דאסור מוהיית חרם כמוהו כדאמרו דף נ"ד ע"ב והרמב"ם פסק כן הוא דוקא ביד ישראל ולא ביד נכרי וגם מ"ש התוס' להקשות הך דדף ס"ד עם הך דדף ל"ג באמת הרי"ף וכן הרמב"ם כתבו דלפי מה דאמרו בדף ס"ד דדמי ע"ז ביד נכרי מותרת נדחה הך דדף ל"ג והתוס' לא הזכירו כלל מזה ובלא"ה צ"ע דלפי דברי התוס' צ"ל דאף לא ידבק בידך מאומה מן החרם ג"כ לא שייך כשהוא ביד נכרי דאל"כ למה לא נאסר בשביל זה והסברא פשוטה דאם דמי ע"ז ביד נכרי מותרת שוב אינו נדבק מאומה בידו של ישראל. אברא דלפ"ז צריך ביאור בהך דמקדש בפרש של עגלי ע"ז דאמרו בתמורה דף למ"ד ע"ב דאינה מקודשת משום דכתיב והיית חרם כמוהו זהו דוקא בעגלי ע"ז של ישראל שעבד לעגלים אבל של נכרי ל"ש לאסור דמה שאתה מהווה מהן לא שייך בזה דהא ביד הנכרי נתהווה ולא אסרה התורה רק מה שהישראל מהווה ולא מה שהנכרי מהווה ואף דניחא לי' בנפחיה א"כ אקציה לצורך ע"ז ושוב אסור. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה הנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' ע"ח בשם הגאון מהרי"פ סי' ע"ח על סתירת הלשונות מדף ל"ה לדף ס"ד בע"ז ובין תמורה דף למ"ד דבע"ז אמר דהמקדש בפרש של עגלי ע"ז מקרא דלא ידבק בידך מאומה ובתמורה אמר מקרא דוהיית חרם כמוהו. ולפמ"ש יש ליישב דבאמת והיית חרם כמוהו דהיינו כל שאתה מהווה ממנו ודאי לא שייך בעגלי ע"ז של נכרי ושם רבא אמר תרווייהו תננהו מפני שמעמידין בקיבת עגלי ע"ז וא"כ מיירי מקיבת ע"ז של נכרים וא"כ שם לא שייך והיית חרם כמוהו לכך הוצרך לחדש מלא ידבק בידך מאומה דאף דכפי הנראה מתוס' ע"ז שם ושם דגם לא ידבק בידך מאומה לא שייך כל שהנכרי מהווה מכל מקום אפשר דרב חולק דדוקא והיית חרם כמוהו דדרשו כל שאתה מהוה משמע מה שהישראל רוצה להוות משא"כ מה שהנכרי מהווה ממנו דהיינו מה שניחא ליה בנפחיה בזה לא נאסר לישראל לקדש רק מלא ידבק בידך מאומה דמכל מקום נדבק מאומה בידו ובתמורה מיירי בעגלי ע"ז של ישראל לכך נקט והיית חרם כמוהו דזה יותר מסתבר וגם הוא מוקדם לקרא דלא ידבק שוהיית חרם כתוב בעקב וזה כתוב בראה וכמ"ש הנו"ב כנלפענ"ד והנה בע"ז דף י"ב שם כתבו התוס' בשם רש"י שכתב דאביי לא ס"ל הך מתנית' דלקמן בדף ס"ד וע"ז כתבו ודוחק לומר דאביי ורבא ורבה בר עולא לא שמיעא להו ואני תימה דהיה להם להקשות טפי דהרי בדף ס"ד רבה בר עולא משני בע"ז שמתחלקת לפי שבריה והיינו לשנויי מה דפריך על ר"ש דמשני הרישא וסיפא וא"כ משמע דרבה בר עולא ידע המתניתא דישראל שהיה נושה בנכרי ע"ש ואף דבדף י"ב הגירסא רבה ובדף ס"ד הגירסא רבה בר עולא אבל כפי הנראה ט"ס באחד מהם דלא מסתבר שעולא יהיה לו שני בנים ואחד שמו רבה ואחד רבא וצע"ג:
876
877עוד נתיישבתי בדבר ולפענ"ד נראה ברור דאף להתוספות שחדשו דדמי ע"ז ביד נכרי לא שייך והיית חרם כמוהו וע"כ דגם לא ידבק בידך מאומה לא שייך דאל"כ אכתי אסור לישראל מכל מקום בפרש של עגלי ע"ז דניחא ליה בנפחיה ניהו דוהיית חרם כמוהו לא שייך דהא מה שמהווה ממנו הישראל הרי מותר דפירשא לאו ע"ז נינהו ואף דהגוי היה ניחא ליה בנפחיה אבל מכל מקום לא מקרי ע"ז ממש רק מהוה ממנו ומה שמהווה הגוי ע"ז לא נאסר ודמי לדמי ע"ז ביד נכרי אבל לא ידבק בידך מאומה מן החרם שייך בודאי דבשלמא דמי ע"ז אינו ע"ז רק חליפי ע"ז וכל שמותר ביד הנכרי הרי לא נדבק ביד ישראל מאומה אבל פרש כל שניחא ליה לעכו"ם והיא נתהווה מכח בהמת ע"ז ניהו דהנכרי היה מהווה אותו ולא שייך והיית חרם כמוהו שאין הישראל מהוה הויה חדשה אבל עכ"פ נדבק ביד ישראל פרש ע"ז ולכך שפיר אמרו בע"ז דף ל"ה דאינה מקודשת משום לא ידבק בידך מאומה ובתמורה דשם אגב דאמרי שם א"ד דמוקצה ונעבד ולדותיהן אסור משום דניחא ליה בנפחא ע"כ רצה לנקוט שם הדין דמקדש בפרש עגלי ע"ז משום דניחא ליה בנפחא וא"כ נקט הטעם היותר נכון משום והיית חרם כמוהו ובאמת מיירי בעגלי ע"ז של ישראל ודו"ק:
877
878והנה בשנת תרי"ד שבת פ' נח מצאתי בשיטה מקובצת כתובות דף ל"א שביאר סברת התוס' הנ"ל דבגניבה לא שייך קנין ד"א משום דבדבר שהיא איסור לא תקנו רבנן קנין שאין זה נקרא תקנה אלא תקלה ולא נזכר מדברי הר"ן אלו אבל כבר כתבתי דאי אפשר לומר כן ומחוורתא כמ"ש ועיין ב"מ דף צ"ו כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוה להיתירא לאיסורא לא עבדי רבנן תקנתא הנה מזה ראיה להר"ן דבמקום איסור לא תקנו רבנן קנין ודו"ק ובגוף הסוגיא שם עיין בנדרים דף ל"ה קצת כעין זה יעו"ש ודו"ק. והנה ביום א' סליחות שנת תרט"ז שאל אותי הרב החריף מוה' אברהם קאמפף בהא דאמרו בב"מ דף ס"ו באם אמר לא תמכור לי אלא בשוייהן דמותר והקשה דלמה צריך להתנות ע"ז הרי התוס' הקשו בדף ע"ג דלמה לא קנה מרי בר רחל דהא משכונא הוא דמשכנה גביה וקודם לב"מ וא"כ הוא קודם וכתבו דלא רצה לקנות ולפ"ז כאן דרוצה לקנות הוא קודם מטעם משכנתא והוא קושיא גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דלא עדיף משכנתא מכל קנין דרבנן דהרי זה אינו רק מטעם ועשית הישר והטוב וא"כ אי לאו דמותר משום רבית בשויה שוב לא היה מועיל משכנתא דלא תקנו קנין דרבנן במקום איסור ולכך קמ"ל דבשוין מותר וא"כ באמת אם ירצה לקנות בשויה הוא קודם מטעם בר מצרא. והנה במ"ש למעלה בשם הר"ן דבאיסור לא תקנו רבנן קנין קשה לי טובא דא"כ הא דאיבעיא לן בב"מ דף צ"ו בעל בנכסי אשתו מי מעל וכו' למעול בעל היתירא ניחא ליה דלקני וכו' וקשה הא בעל לוקח הוה רק מדרבנן דחז"ל תקנו כן וכל שהוא איסור לא תקינו רבנן ועיין תוס' שם ד"ה אמר ואף אם נימא דרבא כוון לזה כמ"ש התוס' כי לא תקנו לו חכמים אכתי תקשה על מה דאמר רבא בעל מעל לכשיוציא הא לא קני כלל וצ"ע ויש ליישב עפ"י דברי המלמ"ל שהבאתי למעלה ודו"ק היטב:
878
879ענין חזקה דרבא קטנה כיון שהגיעה לכלל שנים וכו':
879
880ראיתי בשאלתות פ' בחקותי הביא הפלוגתא דנחלקו בנדה דף מ"ו אי חיישינן שמא נשרו וע"ז ביאר השאלתות טעם מחלוקתם דמאן דס"ל דלא חיישינן דהא ליכא ומאן דחייש שמא נשרו הוא כיון דרובה בזמנייהו מייתין והא לא אייתי איכא למימר דהיא מהאיך מיעוטא דלא מייתין בזמניהו ואיכא למימר מהאיך מיעוטא דנתרן והו"ל ספיקא וחיישינן עכ"ל. והנה האיר עינינו בקדושת תורתו וקבלתו הנאמנה דיש מיעוטא דלא מייתין ויש מיעוטא דנשרו סימנים ואם כן יש לחוש אם זו מהמיעוט דלא הביאו או שהיא מהמיעוט דנשרו ולכך חיישינן מספק. והנה לכאורה יש לומר דהך מיעוטא דנשרו עדיף מטפי מהך מיעוטא דלא מייתין ולא היה ספק השקול וביאור הענין דהנה הרשב"א בחידושיו ליבמות דף קי"ט בהא דאמרו רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כרובא ואיתא מיעוט דמפילות וסמוך לחזקה וכו' וביאר הרשב"א דמיעוט דמפילות מרע הרוב ממש כלומר שמאותו חלק הרוב שמתעברות יש מקצתן שמפילות ומן הרוב אתה מסלקו ואם כן חשוב לעמוד נגד הרוב ולכך אמרינן סמוך אבל המיעוט שאינן מתעברות אינו ממעט ומגרע כחו של רוב רק שעומד לגמרי נגד הרוב זה אינו חשוב מיעוט ולא אמרינן סמוך והיא מרגניתא טבא והארכתי בזה בכמה מקומות ובזה אני אומר שהמיעוט שנשרו מגרע כח הרוב דהיינו שמאותו הרוב שמייתי שערות יש מיעוט דנשרו ואם כן זה מיעוט חשוב שאינו עומד נגד הרוב רק מן הרוב עצמו אתה מסלקו ועוד עדיף ממיעוט דמפילות דשם מגרע כח הרוב דמתעברות וזו הפילה אבל בשערות אדרבא מקרי הרוב שמביאין שערות ורק דנשרו ועכ"פ אם תדמהו למיעוט מפילות עכ"פ מיעוט חשוב הוא אבל המיעוט דאינן מביאין שערות זה עומד לגמרי נגד הרוב וזה לא חשיב מיעוט ואם כן כיון שכן לא חשיב להיות ספק שקול ואם כן שוב מהראוי לחוש לשערות שמא נשרו. ובזה נראה לפע"ד מה דאמר שם כי קאמר רבא חזקה לענין מיאון אבל לענין חליצה בעיא בדיקה וכל הקדמונים נדחקו בזה דמאי טעמא יש בדבר והרמב"ן במלחמות ריש חולין כתב דהוה כמו כל רובא דאפשר לברר מבררינן ולפענ"ד נראה דהנה בחליצה אמרו ביבמות דף ק"ה דאיש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש השיטה מקובצת בב"מ דף ז' גבי עשירי ודאי דגם רוב היא ספק והתירה התורה אבל כל דבעי ודאי ל"מ רוב דאינו ודאי ולפ"ז שם דבעינן איש ואשה מקשינן לאיש אם כן בעינן שיהיה איש ואשה בודאי ואם כן ניהו דהוה חזקה דרבא והיינו חזקה דאתי מכח רובא דרובן מביאין שערות מכל מקום כיון דעכ"פ מיעוט יש שאינן מביאין שערות אף דאינו מיעוט חשוב דאינו מגרע כח הרוב רק שעומד לנגדו ויותר יש לומר שנשרו מ"מ עכ"פ אנן ודאי איש בעינן וזה לאו ודאי איש הוא והוא הדין אשה ודאית ולכך לא חולצת אבל לענין מיאון שפיר חיישינן לשמא נשרו דהא המיעוט דנשרו חשוב טפי ולא הוה ספק השקול וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד לבאר הא דהקשה בשב שמעתתא שמעתא ה' פי"א בהא דאמרו הקדיש הוא ואכלו אחרים דלוקין והקשו בתוס' דהא הוה ליה התראת ספק דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' או ג' שנים ונמצא דלא הוה עדן מופלא הסמוך לאיש וכתבו דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום אחד הרי דסמכינן על חזקה דרבא לדבר ברור שהרי לוקה בשביל זה והרי אמרינן דלחליצה לא סמכינן על חזקה דרבא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה רוב דמביאין שערות ורק דכל דבעי איש ודאי לא הוה ולפ"ז זהו כשאנו דנין אם כבר הביא שערות ואם הוא איש בודאי אמרינן דלא הוה דבר ברור אבל שם אף דבעינן מופלא הסמוך לאיש אבל כעת אינו איש רק שסמוך לאיש וכיון שהרוב הוא שעפ"י הרוב יביא שתי שערות אם כן שוב נוכל לסמוך על הרוב ושפיר קרינן ביה מופלא הסמוך לאיש דהרי כיון שהרוב מורה ע"ז בודאי יהיה איש דמסתמא לא יצא מגדר הרוב וכעת א"צ לדון אם הוא איש רק שהוא מופלא הסמוך לאיש והרי הוא מופלא הסמוך לאיש וז"ב ודו"ק. ובזה נפתחו לי שערי בינה בדברי התוס' בב"ב דף קנ"ד ד"ה ועוד שהקשו למה יש לנו לומר כיון שהגיע לכלל שנותיו הוה חזקה דרבא דאמר כיון שהגיעה לכלל שנים א"צ בדיקה והדבר תמוה כמ"ש הנו"ב מהדו"ק חלק חו"מ סי' ז' לתמוה דהא לא סמכינן על חזקה דרבא אלא להחמיר ולא להקל והיאך נסמוך על חזקה זו להוציא ממון מיד המוחזק. והנה מ"ש דכאן הוה להוציא ממון מיד המוחזק לא דק בלישנא דכאן לא הוה להוציא ממון דהא כבר קנאו היורשין ונתנו ממון ויש להם שטר ואם כן נקנה בכסף ושטר ורק דלהס"ד הוו היורשין מוחזקין דנכסי בחזקת יורשין קיימי וכדאמרו שם ולפ"ז לפמ"ש הדברים פשוטים דכיון דבאמת יש כאן רוב דמייתי שתי שערות שוב שפיר מועיל הרוב נגד החזקה דרובא עדיף מחזקה ודוקא לענין חזקת ממון דאלים טובא אין הולכין בממון אחר הרוב אבל נגד חזקת היורשין דנכסי בחזקתייהו קיימי פשיטא דרוב עדיף מחזקה דמעיקרא דאינו הוצאת ממון דהא באמת לקח ממון בעדו רק דהמכירה אינה מכירה אם אין לו שערות א"כ נגד זה מועיל הרוב ושאני חליצה דבעינן דבר ברור דאיש כתיב בפרשה ודו"ק. איברא דעדיין קשה דלפ"ז יהיה נצמח דין חדש דלענין חזקת מרא קמא אזלינן בממון בתר הרוב וזה אינו כדמשמע בריש פרק המוכר פירות דאף חזקת מרא קמא מועיל נגד רוב וכן אזלא שמעתתא ואם כן יקשה דלמה נסמוך על חזקה דגדול. אמנם נראה דבאמת חזקת מרא קמא ג"כ הוה חזקה אלימתא ומועיל בממון אמנם נראה דזה דוקא לגבי אותו איש בעצמו דיש לו חזקת מרא קמא אבל כאן כיון דלשיטת הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' ה' דאם היה חי היה מהני הבדיקה דהשתא ואם הי' מוצאין בו סימנים הוה אמרינן דמועיל להחזיקו למפרע בחזקת גדול רק דלאחר מיתה ל"מ דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ע"ש ואם כן שוב לא שייך לומר חזקת מרא קמא דהא היורשים באו מכחו וכיון דלגבי הקטן שמכר היה מועיל הבדיקה א"כ שוב עכ"פ אתרע לה חזקת מרא קמא דהא יוכל להיות שמצאו סימנים עכשיו והרוב מעיד ע"ז שבודאי הגיע לכלל סימנים וכל שרבו שנותיו בוודאי היה לו סימנים ואם כן לו בעצמו אין החזקה מועלת והיאך יהי' היורשים מכחו מועלת להם חזקתו שלהם ניהו דלא נוכל לבדוק דשמא נשתנו עכ"פ אתרע לה חזקת מרא קמא ומועיל הרוב נגד החזקה וז"ב. ובזה מובן היטב מ"ש התוס' שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא מצא סימנים ולהכי איכא לספוקי שמא קטן היה עדיין ע"ש והדבר פלא דסוף סוף ניהו דלא היה לו אז אבל מכל מקום יש לומר דבוודאי יבואו ובהתרבות שנותיו יבאו והרי באמת הרא"ש כתב דמחזקינן למפרע ומטעם דבוודאי החזקה מעיד שיבאו ואם כן ניהו דנבדק ולא בא אז עדן אינו מכחיש החזקה שלא יבואו בהתרבות שנותיו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה חזקת היורשין ול"מ הך חזקה דרבא ורק דאתרע החזקה דבוודאי יבא וכל שראינו שלא בא אז אם כן אדרבא חזקה דרבא אתרע ואם כן ממילא חזקת מרא קמא אלים טובא אף נגד הרוב. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הנו"ב שם דלפ"ז מה פריך הש"ס א"א ראי' בקיום השטר למה להו לבודקו לקיימו שטרייהו וליזל וקשה הא רש"י ותוס' כתבו דראיה בקיום השטר הוא משום דאוקי העדים על חזקתן דאין חותמין אלא בגדול והא כאן שפיר סמכו על חזקה דרבא דכל שלא ידעו אם נבדק כבר שוב יש להם חזקה דרבא ולמה לא יוכלו לסמוך על חזקה דרבא. ולפמ"ש אתי שפיר דהעדים באמת לא היה להם לסמוך על חזקה דרבא דבאמת אינו מועיל נגד חזקת מרא קמא ובשעת כתיבת השטר ודאי היה לו חזקת נכסי להמוכר הקטן הלז ולא שייך לומר דהא אם יבדק אח"כ וימצא סימנים נחזיקו למפרע ואתרע החזקה דזה דוקא אם אנו דנים נגד היורשים אבל לגבי המוכר עצמו בעת מכירתו לא הוה שייך חזקה דרבא בשום אופן ול"מ מכירתו ואם כן חזקה דלא חתמו אלא בגדול ממש ודו"ק היטב. ומ"ש ראיה להרמב"ן מהא דאמר הש"ס במסקנא בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים וע"ז הקשה דלמה לא משכחת הא יש לומר דמיירי בשלא נבדק ויש להם להלקוחות ראיה דחזקה דאין העדים חותמין וכמ"ש התוס' והרא"ש. לפענ"ד אין קושיא דבאמת יש לומר דהעדים שפיר סמכו על חזקה דרבא דכיון שזה מכר לו וזה נתן המעות אם כן יש לשניהם חזקה זה חזקת הקרקע וזה חזקת ממון וחזקת ממונו אלים יותר שחזקת קרקע יוכל להיות אתרע שהרי אף אם אין לו כעת סימנים כל שנבדק אח"כ וימצא סימנים נחזיקו למפרע כמ"ש הרא"ש ואם כן שפיר סמכו על חזקה דרבא אבל כל שמת ואי אפשר לבודקו שוב יש לחוש שמא לא הי' לו סימנים ואז ל"מ חזקה דרבא וא"ל דעכ"פ לא עדיפי היורשים ממי שבאין על ידו דזה אינו דעכ"פ נכסי בחזקת לקוחות לא שייך דבמה נתברר חזקת הלקוחות דכיון דבעי ראיה בעדים וחזקה דאין עדים חותמין לא שייך בזה דסמכו על חזקה דרבא אם כן אינו רק מחמת שחזקתם עדיף יותר מחזקת היורשים אבל עכ"פ עדים ל"ש למקרי דראי' בעדים בעי שיהיה דבר ברור ובשלמא לפי הס"ד שפיר הקשו התוס' דלמה אמרינן סימנים עשויין להשתנות דהא מכל מקום הלקוחות מוחזקים טפי ואף דראיה בעדים לא מקרי הא אדרבא כיון דלא היה להם ראיה בעדים רצו לבדקו ולכך שאלו מהו לבודקו ניהו דלא מקרו עדים מ"מ עכ"פ כל שא"א להביא עדים סמכינן על החזקה דרבא וחזקה דאין עדים חותמין אבל לפי המסקנא דאמרינן דנכסי בחזקת לקוחות הוו ובעי היורשים להביא ראיה היאך שייך שנכסי בידא דלקוחות הוו קיימי הא עכ"פ עדים לא הוה ואם כן עיקר החזקת לקוחות לא נתברר קודם ערעור וע"ז אנו דנין אם נכסי בחזקת לקוחות קיימי או לא ודו"ק היטב מיהו בלא"ה לא הבינותי לפמ"ש התוס' ד"ה אלא אין קושיית הנוב"י קושיא כלל ע"ש וא"צ להאריך ועכ"פ דברי התוס' נכונים וכמ"ש בכוונתם. איברא דעדיין קשה לפמ"ש דלכך סמכינן על חזקה דרבא בשביל דרוב מביאין שערות אם כן אכתי קשה לפמ"ש התוס' שם בריש הדיבור בשם ר"ת דמה דאמרינן סימנים עשויין להשתנות שבחיי' היו השערות לבנות והוו שמא ועכשיו הושחרו לאחר מיתה והוו סימנים וקשה דלפ"ז שוב לא שייך חזקה דרבא דהרי כבר נודע מ"ש התב"ש בסי' פ"ט לענין מים בראש דלא שייך לסמוך על הרוב דהא רוב בהמות כשרות אין להם מים בראש וזה שיש לו מים במוח אתרע לה רובא ע"ש וה"ה בזה רוב שהגיעו לכלל שנים מביאין סימנים והיינו שערות שחורות וזה שהביא לבנות אתרע לה רובא ואם כן שוב אתרע חזקה דרבא והיא קושיא נפלאה אמנם באמת התוס' דחו דברי ר"ת וכתבו דאין חילוק בין לבנות לשחורות ופירשו דמיירי שלא הי' לו גומות ומחמת מיתה יש בו גומות וא"כ שוב אין שום ריעותא דלא הי' לו סימנים כלל בחייו ושפיר סמכינן על חזקה דרבא. ובזה מיושב היטב הקישור בתוס' שלאחר שכתבו זאת הקשו קושיא זו דלמה לא סמכינן על חזקה דרבא ומה זו סמיכה והא הקושיא היא בלא"ה וכבר כתב השל"ה שיש לדקדק בתוס' קישור סמיכת דבריהם הלזה ולפמ"ש אתי שפיר דאל"כ לא היה מקום להקשות וע"ז שפיר תירצו דע"כ מיירי שראינו שלא הי' לו סימנים דאל"כ מה להם לבדוק כמ"ש התוס' בתחלת דבריהם שאם היה נראה קטן בחייו שיהיה גדול לאחר מיתה וע"כ שלא ראו גומות ולאחר מותו חשבו שימצאו גומות ואם כן שוב ראינו דלא היה גומות מחיים ניכרים עכ"פ ושוב ממילא אין לנו להחזיקו בחזקת גדול דאתרע החזקה דהא שערות צריך שיהיה בו גומות וא"ל דשוב מקרי אתרע רובא דהא רוב המביאין שערות יש בהן גומות דזה אינו די"ל דלא ניכרים הגומות כ"כ ואין בו ריעותא ועכ"פ מיושב בזה קושית הנו"ב דלפי המסקנא נוקי דלא בדקו כלל ונסמוך אחזקה דאין עדים חותמין אלא בגדול. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ מיירי שנבדק דאל"כ מהיכן באו לשאול דלמא ימצא גדול אח"כ וע"כ דראו בו ריעותא בשערות שאין הגומות ניכרות הוה ריעותא וע"כ דהעדים הכירו יפה דאל"כ לא חתמו וז"ב ודו"ק ועיין בנו"ב מהדו"ק בחלק אהע"ז סי' ס"א שגם שם האריך בדברי התוס' וחזקה דרבא הנ"ל ושם רצה לומר דלכך לא סמכינן לחליצה משום דאין סומכין על חזקה במקום שיכולין לברר וחידש בזה דבמת דאי אפשר לברר סמכינן על חזקה זו ואף בממון ע"ש. והנה מ"ש הטעם ברבא משום דאפשר לברר זה נכון וכבר כתבתי שכן רמז הרמב"ן במלחמות ריש חולין והיה בהעלם עיין מהנוב"י אבל מה שחידש דיועיל אף בממון ולהיות עדיף מרוב דל"מ בממון וזה מועיל זה תימה גדולה מנין להם להתוס' זאת ולהקשות בלי סברא וע"כ מחוורתא כמ"ש דזה הוה רוב כמ"ש השאלתות ובחליצה לא סמכינן על רוב דבעינן דבר ברור וכאן לא שייך חזקת מרא קמא וכמ"ש. והנה לפמ"ש דחזקה דרבא הוא מכח רוב לפ"ז לר"ע דחייש למיעוטא בפ"ק דמכות ל"מ חזקה דרבא ולפ"ז ל"ק קושית התוס' דשם לר"ע קיימינן ור"ע הורה להם דסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה ולדידיה לא שייך חזקה דרבא דהא ר"ע חייש למיעוטא בפ"ק דמכות דף ז' ע"ש ודו"ק. מעתה נחזור לענינינו דעכ"פ יש לחוש שמא נשרו דזה המיעוט חשוב יותר מהמיעוט דלא מייתי סימנים אך לפמ"ש י"ל דלא דמי להך דמפילות דשם גם אותו מיעוט דמפילות לא יצא עכ"פ מהרוב שמתעברות רק במעוברות יש גם כן מעוברות נפלים שאינו בר קיימא ואם כן אינו עומד נגד הרוב ואדרבא גם זה מהרוב אבל כאן הרוב דמייתי שערות באמת אין נושרות וזה שנושר השערות שוב סותר להרוב ועומד נגדו וא"ל דגם רוב המעוברות מעוברות בר קיימא דזה אינו דכבר כתב התב"ש בסי' ט"ז ס"ק ט"ו דע"כ לא סמכינן על רוב דאינן יולדות נפלים רק כשילדה אבל כשהוא עוד במעי אמו לא שייך הך רוב ע"ש שמסיק כן להלכה ולמעשה וכבר ביררתי הדברים בתשובה אחת באורך ולפ"ז גם כאן כל דהוה במעי אמו שפיר אמרינן דמפילות דבכלל הרוב המעוברות יש מיעוט דמפילות משא"כ כאן דהרוב לא נושרות ואם כן שוב יש לומר דאין חוששין לשמא נשרו דהוה ספק השקול ובפרט לסברת התב"ש כל דאתה אומר שנשרו הוה כמו מים בראש דאתרע לה הרוב דרוב אין להם מים בראש וה"ה בזה דרוב מביאין סימנים ולא נשרו וכל שאתה חושש שיצא מגדר הרוב אתה תוכל לחוש שמא לא הביא כלל וז"ב מאוד. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש הרשב"א סימן אלף רי"ו וז"ל הלכך אשה זו כיון שנסתפקו במספר שנותיה אנו חוששין שמא הגיע לכלל שנים ומקודשת דבר תורה ואם נבדוק ולא נמצאו סימנים אנו חוששין שמא נשרו וכו' אלא שיש להתיישב בדבר לפי שיש בזה ס"ס ספק אם באה לכלל שנים ספק לא באה ואת"ל הגיעה לכלל שנים ספק הביאה סימנים ונשרו ספק לא הביאה וכל ס"ס אפילו בשל תורה אזלינן להקל ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בזה ובשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ע"א האריך דלכך לא רצה הרשב"א להקל משום דכל דנימא דהגיעה לכלל שנים שוב לא שייך ספק שמא נשרו דבודאי ראוי לומר שנשרו משום דחזקה דרבא היא חזקה אלימתא ובחליצה הוא דלא חיישינן לנשרו משום דלהחמיר חשו אף בספק הרחוק משא"כ להקל לא מקרי ספק ע"ש שהאריך בזה ובסי' נ"א חלק הרב מהר"ם קאשיטליץ ע"ז והוא האריך לחזק דבריו ודעתו דחזקה דרבא הוה חזקה אלימתא ומכל מקום לענין חליצה חשו אף לספק רחוק והאריך בחריפות ובקיאות לחזק דבריו ואני אומר דלפמ"ש דברי הרשב"א מבוארים דהנה כבר נודע מ"ש התוס' בסוגיא דפתח פתוח דרובא דברצון אינו רוב גמור ולכך בספק אחד הוא דחושבין אותו לרוב אבל בספק ספיקא לא חשו ברוב ושרי ולפ"ז אנן בדידן נמי נימא הכי באמת יש כאן רוב דרוב מביאין שערות ורק בנבדקה ולא הביאה יש לנו שני מיעוטים מיעוטא דלא מייתי שערות ומיעוטא דמייתי ונשרו וכמ"ש השאלתות וכבר צדדתי דהך מיעוטא דנשרו יש לנו לומר טפי ויש מקום לומר דגם זה נגד הרוב היא ולפ"ז בתחלה כתב הרשב"א דיש לנו לומר שמא הגיע לכלל שנים ואם כן כל שלא נבדקה הוה חזקה אלימתא דבודאי הביאה סימנים ולכך גם כשנבדקה אח"כ ולא הביאה יש לנו לומר דאותן תרי מיעוטי מיעוט דנשרו ומיעוט דלא מייתי דזה המיעוט דנשרו עדיף דהך מיעוט אינו עומד נגד הרוב לגמרי ולפ"ז בחד ספק בודאי לא שרי דהוה רובא נגד המיעוט דלא מייתי וע"ז כתב הרשב"א דזה אינו דהא יש ס"ס וכל שיש ס"ס שוב לא חשוב רוב גמור דגם המיעוט דנשרו הוא נגד הרוב וא"כ שוב גם המיעוט דלא מייתי נמי חשוב ספק ושוב הוה ספק ספיקא ושרי וע"ז כתב הרשב"א דמכל מקום יש להתיישב דלמ"ד חוששין אותו מיעוט לא חשוב כ"כ כמו המיעוט דנשרו וכמ"ש ודברי הרשב"א מזוקקים שבעתים. עוד נראה לפענ"ד בכוונת הרשב"א דבאמת צריך ביאור אם נימא דהך חששא דשמא נשרו אינו רק מדרבנן א"כ בחזקה דרבא כ"ז שלא נבדקה הוה כבר ספק תורה ואסרתו שוב לא שייך ס"ס דאף שנבדקה אח"כ ולא נמצא שערות שוב יש לומר דשמא נשרו ועיין בט"ז סי' ק"י ס"ק י"ג שלשני הפירושים שם בענין ס"ס אי דוקא בנודע בנתים הוא דלא חשו בס"ס או לפירוש הט"ז היכא דאי אפשר לבא רק בשני ספיקות כאן כ"ז שלא נבדקה הוה ספק תורה ואסור רק ע"י הבדיקה נולד כאן ספק אחר שוב לא מקרי ס"ס שאפשר שיבא בלא שני ספיקות אמנם אחר העיון זה אינו דשם הוה השני ספיקות בשני ענינים עד"מ ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס ולפ"ז שוב אף שאתה סותר ספק אחד שמא הספק השני הוא ספק ושפיר אמרינן דכל שכבר החזקתו (ל"ח) לספק הראשון לאיסור ודאי א"א לספק לך על הספק השני אבל כאן כל שנבדק ולא נמצא שערות ולא תחוש לשמא נשרו א"כ שוב נתברר ההיפוך וע"כ אתה צריך לבא לאותו ספק שמא נשרו ושוב נוכל לצרפו לס"ס ולכך אמרינן שפיר ס"ס וז"ב בכוונת הרשב"א ודו"ק היטב. אך מה דק"ל לפמ"ש הרשב"א דהוה ס"ס א"כ אף דנימח דחזקה דרבא אינו ברור אבל ספק ברור מקרי אם כן שוב יקשה בהך מעשה דבני ברק הא כל זמן שלא נבדק הוה ספק שמא הגיעה לכלל שנים ואת"ל לא הגיעה לכלל שנים שמא נשרו או שמא יבואו אח"כ הסימנים ואיך יוכלו להוציא ממון אבל באמת זה אינו דהאמת כדברי המהרי"ט שם בס"ס נ"א דזה לא מחשב ס"ס דהכל ספק אחד דהסימנים והשנים הם סימנים אם הם גדולות ואם כן לא שייך ס"ס בזה וא"כ אין מקום לס"ס בזה ועכ"פ זכינו לדון שדברי המחלוקת בחיישינן לנשרו ולא נשרו היא מלתא דתליא בטעם וסברא וכמ"ש ודו"ק ולפענ"ד ראיה ברורה למהרי"ט דזה לא מחשב ס"ס גמור דאם כן מה פריך הש"ס בפשיטות מכלל דמ"ד חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר ומה קושיא הא הוה ס"ס ספק שמא הביאה סימנים וכ"ז דלא נבדקה הוה לי' ס"ס גמור ואח"כ כשנבדקה שוב יש ספק שמא נשרו והוה ליה שני ספיקות ושרי לחלוץ וע"כ דזה לא מקרי ס"ס אך לפמ"ש יש ליישב דבשלמא בס"ס דהרשב"א שפיר יש לומר דמקרי ס"ס ספק שמא הגיעה או לא ואת"ל הגיעה לכלל שנים שמא נשרו אבל כאן דנימא ספק הביאה סימנים או לא ואת"ל לא הביאה שמא נשרו זה אי אפשר לומר וא"ל דנתחיל להיפך שמא נשרו ואת"ל לא נשרו שמא הביאה דהא זה הספק שמא הביאה ושמא לא הביאה וגם דמתחלה צריכין אנו לדון שמא הביאה ושמא לא וכמ"ש הש"ך בכללי ס"ס בשם הרמ"ע מפאנו וע"כ לא מקרי ס"ס המתהפך ודו"ק היטב בכל מ"ש כי המה ענינים חדשים ונפלאים ת"ל ועיין בש"ש בהרבה מפרקי' ולפמ"ש היה מקום לפלפל והמשכיל יבין ועיין בשו"ת אא"ז הגאון בעל שער אפרים מ"ש על דברת תשובת הרשב"א הנ"ל ע"ש ולא נפניתי כעת להעמיק בדבריו שאינו נוגע לענינינו ע"ש. והנה בהא דנחלקו ראיה במאי כתב הרשב"ם דבין לרבנן ובין לר"מ מבעיא ליה והתוס' בדף קנ"ד ע"א שם השיגו ע"ז דלר"מ פשיטא דהוה ראיה בעדים ולכאורה דבריהם צריכין ביאור דהשתא לרבנן דבאמת יש להשכ"מ חזקה דאוקי ממונא בחזקתו ס"ל לר"ח דסגי ראיה בקיום השטר מכ"ש לר"מ דהשכ"מ צריך להביא ראיה לאפוקי מחזקתיה מכ"ש דא"צ ראיה בעדים. אמנם באמת הדבר נכון דבאמת גבי השכ"מ לא שייך כלל ראיה בשטר דאדרבא השטר הוא ראיה להיפוך ואף דלא כתב ביה לשון שכ"מ ולא לשון בריא עכ"פ מה שייך לגבי השכ"מ שיביא ראיה מהשטר וא"צ לפרש לר"מ שצריך להביא ראיה בעדים משא"כ לרבנן יש להסתפק אם הכוונה בראיה בעדים או הכוונה לראיה בשטר וז"ב ופשוט ובאמת לר"מ אין מעלה כ"כ בחזקת ממון דבשלמא לדידן דאזלינן בכל התורה בתר רובא ובממון לא אזלינן בתר רוב ומשום דחזקת ממון אלים טובא אם כן מעלת חזקת ממון חשובה אבל לר"מ דס"ל לשיטת הרבה קדמונים דחיישינן למעוטא מדאורייתא אם כן גם בממון חייש למיעוטא ולא משום חזקת ממון דאלים כ"כ דלדידהו לא אלים חזקת ממון מכל החזקות. אמנם נראה ליישב שיטת רשב"ם דגם לר"מ שייך ראיה בקיום השטר דהנה המלמ"ל פ"ט מזכייה הלכה כ"ב הקשה בהא דנחלקו ר"מ וחכמים על מי להביא ראיה והרי בהא דאמרו בב"ב דף קמ"ח שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר משום דחיישינן שמא יש לו עוד נכסים כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף נ"ח דלכך מוציאין מיד המוחזק משום דע"כ בשקנו מידו מיירי דאי לא הרי היא מתנת בריא ולא קני וא"כ כיון שלא נהג זה כמתנת שכיב מרע דלא בעי קנין ש"מ שיש לו נכסים אחרים ולפ"ז גם כאן ע"כ מיירי בקנין דאי לא היכא טוענים שבריא היה ואם כן כיון דמיירי בקנו א"כ זה גופא ראיה דהיה בריא דאל"כ למה היה צריך להקנות ומהראוי לומר דהם נאמנים אף שבא להוציא והניח בקושיא. אך יש לומר דבאמת בזה נחלקו השכ"מ והמקבל שהשכ"מ אומר שהיה שכ"מ ובאמת לא קנו מידו והמקבל טוען שהיה בריא ובאמת היה בקנין ואף דלא כתיב בשטר שהיה בקנין היה קנין מבחוץ. ומעתה יש לומר דכיון דבשטר לא נזכר שהיה בקנין א"כ בין שטוען המקבל שהשטר מזויף או שמודה בשטר רק שאומר ששכחו להזכיר הקנין עכ"פ השטר לראיה לטענת השכ"מ ולכך כל שמקיים השטר שאינו מזוייף אם כן ממילא מוקמינן הנכסים בחזקתו דהא השטר מסייע לו ואם כן שוב שייך קיום בשטר גם לגבי השכ"מ. איברא דלכאורה צ"ב כיון דלפי טענת המקבל מכחיש השטר שהיא מזוייף או שעכ"פ יש ריעותא בשטר שלא כתבו שהיה קנין אם כן למה יצטרך לקיים השטר אדרבא יהיה נאמן במגו דאי בעי היה טוען שהוא מזוייף ואם כן לא צוה כלל ולא היה כאן לא מתנת בריא ולא מתנת שכ"מ והפה שאסר הוא הפה שהתיר אמנם נראה דהנה בהא דאמרו בגיטין דף מ"ם באומר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים והקשו התוס' והא הוה תרתי הודאות דסתרי אהדדי וכתב הרשב"א שם כיון דסתרי אהדדי מוקמינן הנכסים בחזקתייהו ולפ"ז כאן שהוא מודה שהשטר כתב רק שטען ששכ"מ היה וא"כ הוה תרתי הודאות דסתרי אהדדי וכאן לא שייך לומר דמוקמינן בחזקתייהו דהא באמת הוא כבר נתן ורק שכל שעמד חוזר אם כן הו"ל כאלו כבר יצאו הנכסים מחזקתו ושוב הוי ליה תרתי הודאות דסתרי דהא נתינה היה כאן אליבא דכ"ע והו"ל כמ"ש הרשב"א לענין כרם דכל שנתן לו הכרם רק שהעדים אומרים שמכרו על תנאי והו"ל ספק בתנאי לא שייך להעמידו על חזקתו הראשונה ושפיר צריך ראיה בקיום השטר דאל"כ ניהו דיש לומר דהשטר מזוייף עכ"פ הו"ל תרתי הודאות דסתרי והשטר בחזקתו דמה"ת השטר כשר דהוה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ולכך צריך הוא להביא ראיה בקיום השטר. ובזה יש ליישב קושיות התוס' על הרשב"ם דרשב"ם עצמו כתב אח"כ דלר"מ ודאי צריך ראיה בעדים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אם נימא דמודה בשטר שכתבי צריך לקיימו וכל זמן שלא קיימו נאמן לומר פרוע במגו דמזוייף וכדומה אם כן שוב לא שייך דהוו תרתי הודאות דסתרי דהא הודאת השכ"מ לא היה הודאה שלימה דאף דמודה בשטר שכתבו עדן צריך קיום מדרבנן ואם כן שוב נאמן לטעון דשכ"מ היה במיגו דמזוייף ולא שייך לומר דהספק בחזרה אבל וודאי נתן דהא עדן צריך קיום ואם כן ממנ"פ כל שמקיים השטר הוא נאמן דמה"ת דל"צ לקיים השטר שוב בודאי השטר מסייע לו שלא נכתב הקנין ומדרבנן שוב לא הודה לו עדן אבל לפי מה דמסיק הש"ס דר"מ ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו שפיר כתב הרשב"א דע"כ ראיה דר"מ היינו עדים דהא הוה תרתי הודאות דסתרי אהדדי והספק הוא על החזרה ואם כן לא שייך לאוקמא בחזקה ודברי הרשב"ם ברורים ודו"ק היטב כי היא ענין נפלא. איברא דאף הדבר שחידשתי דבשכ"מ הוה הנתינה בוודאי והספק בחזרה וכבר אזלו הנכסים מחזקתו ודמיתי אותו להך דרשב"א הנה מלבד דהך דהרשב"א הקיפוהו בהלכות האחרונים והמלמ"ל האריך הרחיב הדיבור בזה בפט"ו מטוען אף גם דלא דמי לשם דשם כבר מכר והספק בתנאי אי מכרו על תנאי או לא וכאן לפי דבריו שאמר שהיה מתנת שכ"מ הרי לא הקנה רק לאחר מיתה והיינו או עד גמר מיתה או דהקנה למפרע לכשימות כמבואר בטור חו"מ ריש סי' ר"נ מחלוקת הטור וב"י בזה והארכתי בזה בתשובה אבל כל שעמד שוב ממילא נתבטלה מתנתו וצ"ל דהא דאמרו דאם עמד חוזר היינו שממילא נתבטל מתנתו דבידוע שלא נתן רק מחמת מיתה ועיין בש"ע סי' ר"נ ס"ב. הן אמת דבדברי הרשב"א בתשובה סי' תר"ג הובא סי' רנ"ט ס"ק י"ד כתב לענין הספק בהקדיש כל נכסיו אם חוזר בעמד כתב ולהפוסקים שכתבו דהוה ספק לחומרא היינו משום דההקדש הוא בוודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם יחזור הנה נראה דמחשב ליה לספק בחזרה אבל ההקדש הוא ברור ולפמ"ש הו"ל ספק בגוף ההקדש אמנם יש לחלק דשם כיון דספק הוא שמא אינו יכול לחזור אם כן שוב הוה ליה הקדש ודאי כיון דמצד הספק דנימא דלא יוכל לחזור הוי ליה הקדש ודאי אבל כל שעמד חוזר שוב לא אזלא עדן הנכסים מחזקתו מיהו אכתי קשה מהרשב"א דעכ"פ בספק שמא עומד חוזר שוב הו"ל הנכסים בחזקת בעליו אמנם י"ל דבהקדש במקום שהספק אם יכול לחזור עכ"פ אף את"ל דיכול לחזור עכ"פ צריך חזרה גמורה ולא נתבטל ממילא ושפיר הו"ל הקדש בודאי משא"כ במקום דעמד חוזר כל שעמד שוב נתגלה למפרע דלא חל המתנה כלל וז"ב ודו"ק. ובזה ניחא מה שהקשה הרשב"א בסימן אלף נ"ח איך חוששין שמא יש לו נכסים אחרים להוציא מחזקתו ולכאורה קשה כיון דהספק בחזרה אבל עכ"פ נתן בודאי לא שייך לאוקמא בחזקת מרא קמא ולפמ"ש אתי שפיר דכל דעמד חוזר שוב ממילא הנכסים בחזקתן ואינו יכול להוציא מספק. ובזה נראה לפענ"ד לבאר טעם השני דיעות בסי' ר"נ ס"ז דספק בהקדש אם עמד חוזר דדעת הרמ"ה דיכול לחזור מספק וה"ט דהוא ס"ל דמצד הספק דאם עמד יכול לחזור שוב לא אזלו הנכסים מחזקתו כיון דהיה יכול לחזור ואמרינן דנתבטלה המתנה למפרע וז"ש בש"ע דנתבטלה המתנה והרא"ש כתב דאינו יכול לחזור וה"ט משום דעכ"פ צריך חזרה אם כן כל שלא חזר הוה הנכסים כבר הקדש ואזלא חזקת בעלים אף דיכול לחזור כל שלא חזר בו לא שייך להעמיד על חזקת מרא קמא והביא ראיה מהא דאמרו דחוששין שמא יש לו נכסים במקום אחר אף דאינו רק ספק משום דכיון שהקנה בקנין אם כן כשעמד צריך לחזור מקנינו אף שבידו לחזור מכל מקום כל שעדיין לא חזר הוה ליה הנכסים של המקבל ושוב חוששין שמא יש לו במקום אחר והוא הדין בזה:
880
881ובזה מיושב קושית הב"י על מ"ש הרא"ש דאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא ותמה הב"י דבאמת האומדנא ברורה דלא שביק אינש נפשיה ויתן לאחר נכסיו וכל הספק אינו אלא אי להקדש גמר ומקנה וכל שהוא ספק איבעיא יכול לחזור ולפמ"ש ניחא דכוונת הרא"ש היא כיון דיוכל להיות דגמר והקנה רק שעכשיו רוצה לחזור אם כן עכ"פ אין ברור אי נתבטל המתנה ממילא או שעכ"פ יכול לחזור כשעמד וכל שצריך חזרה שוב אין שייך להעמיד הנכסים על חזקתן ודו"ק ועיין בסמ"ע ס"ק יו"ד מה שרצה ליישב קושית הב"י משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ושוב הו"ל כמסר בפועל ליד המקבל וא"י לחזור מספק ואין דבריו ברורים דכל שספק בגוף ההקדש גם בהקדש מוקמינן בחזקת בעלים וכמ"ש הרשב"א בסי' תר"ג ובש"ך שם ס"ק י"ד אבל לפמ"ש אתי שפיר וזה עצמו חלוקו של הרשב"א דכל שהקדיש אפשר דגמר והקנה ואף דיכול לחזור כשעמד מכל מקום עכ"פ צריך חזרה ושוב הו"ל הקדיש בודאי והספק בחזרה. ובזה מיושב קושית הסמ"ע דאנן קי"ל בסי' דחוששין שמא יש לו נכסים במקום אחר וכאן פסק המחבר כדעה הראשונה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דהדעה הראשונה ס"ל דכל שעמד חוזר ממילא לא אזיל עדיין מחזקתו הראשונה והוא דשם חוששין משום טעמו של הרשב"א סי' א' נ"ח דהא חזינן דעשה קנין ולא היה צריך ודו"ק. עוד יש לי לומר כיון דבהקדש מועיל שאלה אם כן כל שעמד חוזר זו היא עצמה שאלתו על ההקדש ועיין ש"ך סי' ר"ג ס"ק א' ושוב ל"ש דהקדיש בודאי. ובזה יש ליישב דברי הסמ"ע הנ"ל דהקדש הוא כמסירה בפועל ותמה המע"מ בב"ב שם דמה יענה להפקר דודאי אינו כמסירה בפועל דאינו רק הפקר ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא צריכין לטעם דהקדש הוה כמסירה רק גבי הקדש דיכול לשאול על הקדשו אבל בהפקר דאין יכול לשאול ולבטל ההפקר ואין יכול לחזור בו לאחר כ"ד ועיין במח"א הלכות הפקר סי' ח' וא"כ שוב הו"ל ספק בחזרה ואזלי הנכסים מחזקתן אלא שדברי הסמ"ע אינם נכונים וכמ"ש וגם כיון דיכול לשאול על ההקדש לא מהני דאף דהוי כמסירה דהדיוט הא עמד חוזר אף שהגיע ליד המקבל ודו"ק היטב כי נתברר ונתלבן בזה ענין נפלא ת"ל. ובגוף קושית המלמ"ל הנ"ל לפענ"ד לק"מ דמשכחת לה שכתב בלשון ייפוי כח דמועיל אף במתנת שכ"מ ומכל מקום אם עמד חוזר כדאמרו בב"ב דף קנ"ב דשמואל דאמר דבקנו מידו אם עמד חוזר היינו ביפוי כח ואפילו הכי אם עמד חוזר ע"ש. שוב ראיתי בפירוש המשניות להרמב"ם על משנה דלא כתב בה שכ"מ שכתב אחר דברי רבנן דמשכחת לה שקנה ביפוי כח ע"ש וכפי הנראה שכיון לזה שכתבתי ודו"ק וגם לפי מה דמבואר בס"ט דאם נתן בפירוש במתנת שכ"מ א"צ קנין משכחת לה בכה"ג ודו"ק:
881
882והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י שאל אותי דרב דס"ל בדף קנ"ב דמתנת שכ"מ שכתוב בה קנין ארכביה אתרי ריכשי אם כן בהך דלא כתב בה שהיה שכ"מ ע"כ היה בקנין וכמ"ש המלמ"ל ואם כן שוב איך משכחת לה דאומר שהיה שכ"מ דהא כתב בה קנין ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בכל הני גווני שכתבתי דנחלקו בזה גופא אי בעי קנין או שנתן בפירוש במתנת שכ"מ דל"צ קנין ובלא"ה אין מקום לקושיא דרשב"ם כתב בטעם דארכביה אתרי ריכשי דהרי מתנת שכ"מ לא צריך קנין ולמה הוסיף קנין ע"כ שיהיה גם דין מתנת בריא ולפ"ז כאן דלא כתב לא מתנת שכ"מ ולא מתנת בריא ומה"ט ס"ל לרבה דצריך ראיה בעדים מדלא כתב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא כתב גם להיפך אוקי ממונא בחזקתו אם כן שוב אין ראיה דארכביה אתרי ריכשי. ובזה יש ליישב קושית המלמ"ל גופא כיון דיש ריעותא בגוף השטר שוב אין ראיה מהקנין וכן מצאתי בקצה"ח סי' ר"נ ס"ק י"ב שכתב כן בקושית המלמ"ל ובאמת לפמ"ש יש לומר דר"מ ורבנן נחלקו במ"ש למעלה דלר"מ חזקת ממון לא אלים כל כך דהא חזקה גרע מרובא וברוב לא אזל ר"מ בכל התורה בתר רוב וה"ה בחזקת ממון משא"כ לרבנן ויש להאריך בזה אלא שנראה דחזקת ממון דהיא מכח סברא אלים מרוב ועיין תה"ד סי' ר"ז ובמהרי"ק סי' ע"ב וגם דהא ברובא דאיתא קמן אף ר"מ מודה וכמ"ש הגהמ"ר בפרק הזרוע וכ"כ התוס' ביבמות דף ס"ו ואם כן חזקת ממון הוה כרובא דאיתא קמן ועיין בתה"ד סי' שי"ד דאף שמואל מודה ברובא דאיתא קמן ויש להאריך בכ"ז אלא שאינו מענינינו. ומה שהקשה המופלג הנ"ל בהא דפריך בדף קנ"ב על שמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר מהא דאמר שמואל כתב כל נכסיו לאחרים אם עמד חוזר ומה קושיא דלמא מיירי שם שכתב לכל אחד בפני עצמו וא"כ הי' מתנה במקצת דבעי קנין ואין ראיה דלא גמר להקנותו אלא בשטר לאחר מיתה וכדאמרו רואין אנו אם כמחלק לפענ"ד לק"מ דשמואל אמר סתם ומשמע בכל ענין דאל"כ מה קמ"ל פשיטא דבמחלק היה צריך קנין וז"פ ועיין במלמ"ל פ"ט מזכייה הלכה כ' כעין זה ודו"ק היטב בכל מ"ש כי המה ענינים נפלאים ועמוקים ת"ל. והנה במ"ש התוס' בדף קנ"ד דקשה היאך אפשר דבחיי' היה כקטן ויהיה גדול לאחר מיתה וכתבו התוס' דשמא בחי' לא הי' גומות ולאחר מיתה נעשה גומות וגומות אף שאין שערות כדאמרו בנדה וע"ז שאל אותי הרב האבד"ק זאמישטץ בעיר חדש ושמו מוה' משה נ"י דאכתי קשה דהיה להם לבדוק אחר שערות דל"ש שינוי ואיפכא היה להם לומר השתי שערות צריך שיהי' בעיקרן גומות וכל שיש לתלות דהגומות נשתנו שוב אין ראיה מהגומות. הנה יפה שאל ולפענ"ד נראה דלפמ"ש התוס' להקשות דאמאי לא ניזול בתר חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים בודאי הביא הסימנים וכתבו דמיירי שנבדק בחייו ולא היה לו סימנים שוב לא שייך חזקה דרבא ולפ"ז אף שימצא בו סימנים אח"כ לא מועיל ואף לשיטת הרא"ש דאם נשתהה מלבדוק ומצאו בו אח"כ סימנים דמחזקינן למפרע היינו בלא נבדק כלל אבל כל שנבדק בעת שהגיע לשנים ולא היה לו שערות פשיטא דל"מ אח"כ וכ"כ בשו"ת נוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ס"א בהדיא אם כן שוב יש לומר דלכך לא הי' להם לבדוק אחר שערות ורק על הגומות יש ראיה דהגומות לא ראו מקודם אם היה או לא ואם כן כל שנראה אח"כ שוב יש לומר דהיה לו מקודם וכשיטת הרא"ש ולכך כתבו התוס' דגומות עשויות להשתנות לאחר מיתה וז"ש כדאמרו בנדה גומות אף שאין שערות היינו דלכך רצו לבדוק אחר גומות דזה אין ראיה ממה דלא ראו שערות בעת שהגיע לכלל שנים דדלמא מכל מקום הי' לו גומות אף שאין שערות ולכך היה מועיל אם הי' מוצאין בו גומות אף שאין שערות והוצרכו לחדש דהגומות נשתנו ודו"ק היטב אח"כ מצאתי בשו"ת גוא"י סי' כ"ט שהקשה כן ע"ש בחלק אהע"ז והגאון מוהר"מ אבד"ק בראד ז"ל נדחק מאד וגם הקשה שם דלהב"ח בריבוי שערות א"צ להגומות כלל ולפמ"ש אתי שפיר דעל שערות ליכא לבדוק כלל דהא מיירי שבדקו וראו שלא הי' לו כמ"ש ודו"ק. והנה בנוב"י סי' ס"א שם כתב ליישב הא דהקשו התוס' דלמה לא נימא חזקה דרבא ובאמת הדברים תמוהים דחזקה דרבא לא סמכינן כי אם למיאון לחומרא אבל לחליצה לא וכתב הוא דכל הטעם הוא משום דלא סמכינן על חזקה במקום שיכול לברר ולפ"ז כיון דסימנים עשויין להשתנות ולאחר מיתה אי אפשר לברר שוב סמכינן על חזקה ע"ש וכ"כ בשו"ת גוא"י בשם הגאון מוה' מאיר ז"ל והוא דחה דבריו ותמהני שבאמת גוף הסברא דלכך לא סמכינן על חזקה כיון דיוכל לברר מבואר ברמב"ן במלחמות פ"ק דחולין בטעם הגאונים דכל שהוא לפנינו מחוייבין לבדוק משום דאיכא לברורי וכתב הרמב"ן וכן הא דאמרינן דחזקה דרבא ל"מ לחליצה ע"ש ועיין בר"ן פ"ק דפסחים ובר"ן בחולין שם אך מה שחידש כיון דלאחר מיתה אי אפשר לברר דגומות משתנים לאחר מיתה א"א לברר מקרי הדברים תמוהים דלענין שערות שפיר אפשר לברר דהא השערות לא ישתנו ואף דנעשו לבנים הא דחו התוס' שיטת ר"ת דאין נ"מ בין לבנים לשחורות ובאמת שלפענ"ד יש ליישב קושייתם דהכי מקשו התוס' דנבדוק משום שערות ואף דלא בדקו בחייו כל שנמצא שערות כעת נסמוך אחזקה דרבא וכשיטת הרא"ש דכל שאנו מוצאין כעת שערות סמכינן למפרע וע"ז כתבו דמיירי שבדקו בחיים בהגיע לכלל שנים ולא מצאו דאז ודאי אף שנמצא כעת שערות לא נסמוך ע"ז וכמ"ש למעלה בשם הנו"ב ודו"ק היטב ובגוף ביאור דברי התוס' הארכתי בתשובה בכמה דרכים ואכ"מ:
882
883והנה החריף המופלג השנון מוה' מאיר ברא"ם נ"י השיב לי על מ"ש לדחות דברי הנוב"י הנ"ל וכתבתי דלא מקרי אי אפשר לברר דהא יוכל לברר ע"י שערות וע"ז השיב דמכל מקום מקרי לא אפשר לברר דהא אף שלא ימצא שערות מכל מקום יוכל להיות דלא הוה קטן דהא יוכל להיות שהיה לו גומות בחייו וגומות אף על פי שאין בהם שערות וניהו דאנן לא סמכינן ע"ז דחיישינן שמא נשתנו ע"י מיתה נעשו הגומות מכל מקום כל שלא נוכל לעמוד על הבירור שוב א"צ לברר דהא לא יעמוד על הבירור וכעין זה כתב הנוב"י לענין ס"ס דא"צ לברר כל שלא יברר שתי הספיקות ע"ש והוא הדין כאן ולכאורה יפה השיב. אמנם נראה דהנה באמת גוף דברי הנו"ב צריכין ביאור דניהו דאי אפשר לברר מכל מקום לממון לא מועיל דהא רובא עדיף מחזקה ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא בממון מכ"ש נגד חזקה ואכתי אמאי נסמוך על החזקה דרבא להוציא מיד היורשין להס"ד דבחזקת יורשים קיימי ועיינתי בנוב"י שם שכתב דחזקה דרבא מועיל אף לממון רק לחליצה ל"מ כיון דיכול לברר ע"ש. הנה לא נודעו עקבותיו למה יהיה חזקה דרבא אלים כ"כ להוציא ממון ולכאורה רציתי לומר דהוה חזקה דתליא בסברא ואינה פוסקת ושאני מחזקה הפוסקת וכמ"ש התה"ד סי' ר"ז. אמנם באמת התה"ד לא כתב רק דחזקה דתליא בסברא עדיף מחזקה הפוסקת והוה כמו רוב אבל לא עדיף מרוב ועיין בפ"י בסוגיא דהי' בה מומין ובק"א דרצה לומר דחזקה עדיף מרובא אבל לא קי"ל כן וכבר האריך בשב שמעתתא שמעתא ב' פ"ד לסתור דבריו וגם אני הארכתי בזה בתשובה בביאור דברי התוס' בסוגיא דהי' בה מומין שלא יסתר הכלל הזה ומדברי התה"ד מבואר דאף חזקה דתליא בסברא לא עדיף מרוב ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דלמה עדיף כח החזקה דרבא אך נראה לפמ"ש הרמב"ן והריטב"א גבי רובא מקדשי והדר מסבלי דברוב התלוי בטבע לא חוששין למיעוט ומזה העלו האחרונים דגם בד"מ כל שתלוי בטבע לא חיישינן למיעוטא אף בד"מ ועיין בשב שמעתתא שמעתא ד' פ"ו שהאריך בזה וכתב שזה כוונת התוס' במ"ש דדוקא ברובא לרדיא הוא דלא אזלינן בתר רוב והיינו שתלוי במנהג ולא בטבע ע"ש ולפ"ז חזקה דרבא דהיא טבע הבריאה שכל מי שמגיע לשנים הביא סימנים א"כ בזה אף לענין ממון מועיל שכן היא בטבע הבריאה וז"ב ולפ"ז שוב שפיר קשה דלמה לא נברר וא"ל דלא נעמוד על הבירור דזה אינו דממנ"פ אם לא נעמוד על הבירור ולא נמצא שערות שוב לא מועיל החזקה לענין ממון דא"ל כיון דהוה חזקה בטבע מועיל גם בממון דזה אינו דהא אם לא נמצא שערות שוב יצא מגדר הטבע ולמה יועיל בממון דהא כל הטעם היא כיון שכן הוא בטבע הוה כודאי והרי חזינן שיצא מגדר ודאי היה צריך להיות שערות ואף דגומות בלי שערות מועיל ג"כ היינו דאמרינן דנשרו אבל עכ"פ אינו עפ"י הטבע ובלא"ה כיון דעפ"י טבע שימצאו שערות שוב מהראוי לבררם מהראוי לומר שימצאו שערות ושוב קשה למה לא יבדוק. אמנם בכ"ז יש ליישב דברי התוס' דעיקר קושייתם היא לא דלא יהיה צריך לבדוק כלל רק דאמאי אמר ר"ע דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה והא כל שנראה סימנים והרי חזקה דרבא מועיל אף בממון משום דכן הוא בטבע ואם כן אמאי נחוש שנשתנה לאחר מיתה וז"ב. ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' בתירוצם דמיירי שנבדק בהגיע לכלל שנותיו ולא מצאו שערות דאף אח"כ איכא לספוקי שמא קטן הוא ובאמת שהרא"ש כתב בתשובה דכל שהגיע לכלל שנותיו ולא נבדק ונבדק אח"כ אמרינן דחזקה שהביא הסימנים משעה שהיה גדול והנוב"י הרגיש בזה וכתב דכאן שאני שנבדק ולא הביא בעת שהגיע לכלל השנים ולפמ"ש ימתקו הדברים דבאמת לענין ממון לא מועיל החזקה דרבא רק דכיון שהיא עפ"י הטבע בודאי מועיל ואם כן כאן שנבדק ולא מצא שוב עכ"פ יצא מגדר הטבע ושוב לא מועיל לענין ממון וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב שם דהאיך אמר הש"ס אלא אי אמרת ראיה בקיום השטר לקיימו שטריהו והיינו מכח חזקה דאין עדים חותמין אלא אם כן נעשה בגדול וכמ"ש התוס' ומה קושיא ודילמא העדים לא ידעו שנבדק ולא היו לו סימנים אם כן הם יכלו לסמוך על חזקה דרבא כיון דהגיע לכלל שנים ואנן לא נוכל לסמוך על חזקה דרבא דהא נודע לנו שכבר נבדק ולא הביא סימנים (הן אמת כיון דחזקה דרבא ל"מ כל שנבדק אפשר דהיו צריכים העדים לחקור אחר זאת שמא נבדק כבר אבל אין זה מוכרח דדבר שגם לנו יש ספק לא שייך חזקה על העדים וכמ"ש בסנהדרין ל' ע"ש ודו"ק) ולפמ"ש אתי שפיר דהרי כבר נודע מ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק והורגין על פיו ולפ"ז נראה לפענ"ד דמכ"ש שני עדים כל שבשעת העדות לא היה נ"מ לענין ממון ודאי הוחזק על פיהם ולפ"ז כאן שצריך שיהיה או בן עשרים או בן י"ח לענין קרקע וסימני הגדלות הוא מבן י"ג שנה ואם כן אי בשעת המכירה לא היה נ"מ לענין המכירה דהא בין כך ובין כך לא היה מועיל אז ורק שהמכירה היה אם יהיה אח"כ בן י"ח שנים או בן עשרים יהיה מועיל למפרע ואם כן אז הוה שפיר החזקה דרבא מועיל כיון דאין נ"מ כעת להוציא ממון דהא המכירה לא מועיל אז ואם כן כל שהיה אז חזקה דרבא דעכ"פ היה גדול והי' לו סימנים בעת המכירה שוב אף שנ"מ אח"כ לענין ממון מועיל אף שנבדק מקודם ולא היה לו שערות מכל מקום כיון דבעת שהעידו היה מועיל עדותם משום החזקה דרבא מועיל אף לענין ממון מכ"ש דע"א שמועיל גם להרוג על ידו וז"ב כשמש ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דאמר בשלמא למ"ד ראיה בעדים כיון דאמר ללקוחות אייתי עדים ולא הביאו היינו דאמרו מהו לבדקו וקשה טובא דאף למ"ד ראיה בעדים מי ניחא והא לא דמי דבשלמא בהך דנחלקו דהם אמרו דהיה בריא והוא אומר דהיה שכיב מרע א"כ שפיר צריך ראיה בעדים דאף שעדים חתמו על שטר מכל מקום הא לא היו צריכין להעיד ע"ז דממנ"פ חתמי כדין אם שהיה שכ"מ או שהיה בריא ואם כן אין ראיה מחתימתם וא"כ שפיר צריך ראיה בעדים אבל כאן הא כל עיקר הסמיכה על השטר דחתמו בעדים דאין חותמין אלא אם כן נעשה בגדול וכדכתבו התוס' למ"ד ראיה בקיום השטר וא"כ למה יהיה צריך ראיה בעדים הא נוכל לסמוך על השטר דמסתמא העדים ידעו שהיה בגדול והיא קושיא גדולה ולא ראיתי למי שיתעורר בזה ולפמ"ש יש לומר כיון דבעת שחתמו לא היה המכירה מכירה רק דאם יהיה אח"כ בן עשרים או בן ח"י יועיל אפשר דבכה"ג למ"ד ראיה בעדים לא סמכינן כל כך על החזקה דאין עדים חותמין אלא א"כ נעשה בגדול כיון דלא היה נ"מ כל כך בעת ההיא. אמנם זה דחוק והעיקר נראה כיון דעיקר היא בשביל החזקה והרי גם חזקה דאין עדים חותמין אלא א"כ נעשה בגדול ל"מ בממון משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וצ"ל כיון דהוא עפ"י טבע מועיל וכמ"ש ולפ"ז למ"ד ראיה בעדים ל"מ רק שיהיה עדים וכמ"ש התה"ד סי' של"א דלכך לא אזלינן בתר רוב וחזקה בממון דהא אמרינן המע"ה וראיה בעדים ע"ש א"כ זהו דאמר הש"ס דלמ"ד ראיה בעדים ל"מ כל אלו החזקות וז"ב כשמש ומן האמור ממילא מבואר מה שנסתפקו המלמ"ל בפ"ד מאישות אי מועיל במקדש לאחר שיגדיל אי אמרינן זמן ממילא קאתי ולפמ"ש לכאורה מבואר הדבר בהדיא כאן דהרי כאן הוה דבר שלא בא לעולם דהא המכירה ל"מ עד שיהיה בן ח"י או עשרים וא"כ כאן דמכר עכ"פ קודם שנעשה בן ח"י או עשרים ואפ"ה מועיל וע"כ דזמן לא מקרי מחוסר מעשה דזמן ממילא קאתי מיהו יש לומר דכאן אזלינן אליבא דר"ע ור"ע ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל ביבמות דף צ"ג ואף דבעי עבידי דאתי וכאן הספק שמא לא הביא סימנים מכל מקום כל דהיה חזקה דרבא שוב הוה עכ"פ עבידי דאתי מיהו כיון שנבדק ולא הביא שוב לא הוה עבידי דאתי ודו"ק. ובאמת שצ"ע דמה מקשה על מ"ד ראיה בקיום השטר דלמא ר"ע לשיטתיה דחייש למיעוטא גם באיסור ומכ"ש בממון ולכך לא סמך על חזקה דרבא אבל לדידן שפיר סמכינן על חזקה דרבא וחזקה דאין עדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול ויש לי להאריך בכ"ז ואכ"מ. אמנם בגוף דברי התוס' דהקשו מכח חזקה דרבא שנתקשה הנוב"י דלמא לממון לא סמכינן ע"ז לפענ"ד יש לומר דע"כ לא סמכינן על חזקה דרבא רק בעת הגיע לכלל גדלות באותו שנה ובאותו פרק אבל כאן שהגיע לח"י או לעשרים א"כ שפיר יש לסמוך על חזקה דרבא וצ"ע בזה. ובמ"ש נתיישב היטב מה שנתקשה הנוב"י לפי המסקנא דמסיק הש"ס דאפיך מפיך ופריך הש"ס למ"ד ראיה בעדים היאך משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי והקשה דלמה לא משכחת לה ובאופן שלא נבדק דאז סמכינן על חזקה דרבא וסגי ראיה בקיום השטר וכתב שהוא ראיה שאין עליה תשובה ולפמ"ש באמת חזקה דרבא לא מועיל בממון כל דבעי ראיה בעדים והרי עדים עכ"פ לא הוה וכמ"ש התה"ד דבעי ראיה ממש ולדידיה באמת אף בחזקה עפ"י טבע לא מועיל וכמ"ש ודו"ק:
883
884והנה החריף הנ"ל אמר ליישב דברי התוס' שכתבו דגומות אעפ"י שאין שערות וכבר כתבתי שהקשה אותי הרב מוהר"מ ני' וכן הקשו האחרונים דאכתי קשה יבדקו אותו שמא הביא שערות ואמר הוא דהתוס' מוקי לה כגון דהלוקחים אומרים שבאמת לא הביא שערות רק גומות הביא רק שאי אפשר להאמין להם דלמא לאחר מיתה נשתנו. ולכאורה יפה טען אך באמת עדיין קשה דהרי התוס' הקשו למה לנו לומר שהוא קטן הא שייך חזקה דרבא וכתבו דמיירי כשנבדק בעת הגיעו לכלל גדלות ולא מצאו סימנים ולפ"ז א"צ לומר דלמא נשתנו לאחר מיתה דאף דלא אשתנו מה מועיל הבדיקה הא בעת הגיעו לכלל סימנים לא ראינו זאת ואם כן יש לומר דגם בעת המכירה לא היה הסימנים ולמה לן לומר דאשתנו. אמנם אחר העיון יש ליישב בזה כוונת התוס' דבאמת יש לומר דהתוס' פירשו דהלקוחות טוענים שנמצא בו גומות ור"ע באמת לא חשש שמא לא היה בעת המכירה דהא להס"ד של התוס' לא מיירי דנבדק רק דחשש שמא נשתנו לאחר מיתה וע"ז הקשו באמת דמה"ת נימא דהוא קטן ונתלה שהגומות נשתנו לאחר מיתה והא יש כאן חזקה דרבא וא"כ נימא דגומות אעפ"י שאין שערות וזהו הוה סימן וע"ז כתבו התוס' דמיירי שנבדק ולא נמצא בו סימנים דאז שפיר חיישינן שמא קטן היה עדין. ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב על הקושיא ועל התירוץ דעל קושית התוס' הקשה דהא חזקה דרבא לא מועיל לענין חליצה ומכ"ש להוציא ממון ועל התירוץ הקשה דלהרא"ש דס"ל דכל שהוא גדול כעת מחזקינן למפרע שהוא גדול וא"כ למה נחוש כאן אף שנבדק ולא נמצא אז ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבס"ד דלא נבדק שפיר הקשו ע"ז שכתבו דחיישינן שמא נשתנו הגומות אחר מיתה ובחייו לא הי' גומות דמה"ת נחוש לזה דהא באמת יש חזקה דרבא ואף דלא מועיל לענין חליצה זהו כשלא ראינו גומות משא"כ כאן שרואין אנו הסימנים רק שנחוש שמא נעשו לאחר מיתה בזה פשיטא דלא חיישינן וע"ז תירצו דמיירי דנבדק ולא מצינו ואף דכל דמצינו עכשיו הסימנים מחזקינן למפרע כמ"ש הרא"ש היינו כשרואין אנו הסימנים בבירור כעת אבל כל שכעת אין הסימנים גם כן ברור דיוכל להיות שנשתנו לאחר מיתה פשיטא דלא מחזקינן למפרע ודו"ק היטב וגם יש לומר דכל דאי אפשר לברר לא מבררין וכאן לא נמצא שערות כעת רק גומות ואי אפשר לברר וכמ"ש ודו"ק ויש לי להאריך בכ"ז ואכ"מ וגם כי בקצת דברים כבר הארכתי בזה בתשובה אחת זה לי רבות בשנים:
884
885והנה הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ס"א רצה לחדש דמה דאמרו בנדה דף מ"ו דכי אמר רבא חזקה רק למאון ולא לחליצה דזה דוקא למ"ד חיישינן שמא נשרו ע"כ מוכרח לומר כן כדהקשו בש"ס שם אבל למ"ד דלא חיישינן שמא נשרו אם כן דברי רבא אתיא כפשטם דכל דלא בדקו אמרינן דמסתמא הביאו שערות רק דכל שבדקנו ולא נמצא שערות לא חיישינן שמא נשרו ע"ש. והנה שאל אותי אחד מתלמודיי נ"י דהיאך יפרנס דברי הש"ס בדף מ"ח ע"ב דאמרו שם כי אמר רבא חזקה רק למיאון אבל לא לחליצה והרי שם קאי למ"ד דחייש שמא נשרו כמ"ש רש"י ד"ה נשים וא"כ שוב אף לחליצה סמכינן היכא דלא נבדק. ולכאורה היא תימה רבה על הנו"ב ועיין במהרש"א ברש"י הנ"ל דאינו מוכרח דוקא שנחוש לשמא נשרו וע"ש מ"ש בזה ועיין ב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"א וס"ק כ"ט וצ"ע שלא הזכיר דברי המהרש"א בזה ע"ש ועכ"פ על הנוב"י קשה אמנם נראה דע"כ לא חיישינן שמא נשרו רק בלא נבדקה כלל אמרינן דחזקה דרבא לא הוה חזקה וכל שראינו שלא נמצא מה"ת נחוש שמא נשרו יש לומר דהיא לא מייתי כלל ומכ"ש לפמ"ש השאלתות דכיון דע"כ היא מהמיעוט למה לא נימא דהיא מהמיעוט דלא מייתי כלל מלמתלי דנשרו אבל כאן דאומרים דבודקים לפני הפרק ולאחר הפרק ואם כן אם מוצאין אותן עצמן שמצאו לפני הפרק אמרינן דשומא נינהו אם כן אם לא מצאו רק אותן שהן לפני הפרק בזה בודאי לא מהני דחיישינן שמא נשרו דא"ל דמה"ת לחוש לשמא נשרו דזה אינו דכאן שחזינן שאותן שהי' להן קודם הפרק איתנהו גם כעת אם כן בזה שוב חיישינן שנשרו מיהו הב"ש כתב להפך בס"ק כ"ט דבכה"ג ודאי לא חיישינן שמא נשרו. אמנם א"צ לזה דע"כ ל"ח שמא נשרו רק לענין חליצה בזה לא סמכינן על חזקה דרבא ולא חיישינן שמא נשרו אבל לענין מיאון שלא תמאן פשיטא שלא תמאן דלהחמיר ודאי חיישינן שמא נשרו ועכ"פ לא תמאן וזה ברור ופשוט ועיין בתוס' וב"ש שם ולפמ"ש יש לבנות ולסתור ובאמת צריך ביאור הא דאמרינן דאי משתכחי הני גופייהו לאחר הפרק דשומא נינהו קשה למה לא נסמוך על חזקה דרבא ולא עוד אלא שהב"ש הוסיף דלא חיישינן שמא נשרו דכיון דאותן שערות שהיה לה מקודם לא נשרו מה"ת לחוש שאחרים נשרו ע"ש בס"ק כ"ט ולמה לא נחוש שמא נשרו ועכ"פ לא תמאן דהרי יש חזקה דרבא אמנם נראה כיון דהחזקה דרבא הוא חזקה עפ"י רוב דרוב נשים מייתי שערות בהגיעם לכלל שנים וכמ"ש השאלתות ולכך לא חיישינן שמא נשרו דאמרינן דהיא מהמיעוט שלא הביאה שערות וכמ"ש למעלה ולפ"ז כאן דחזינן שיצאה מהרוב שהרי הרוב לא מביאה שערות קודם זמנם והיא הביאה אם כן יצאה מגדר הרוב ושוב לא חיישינן שמא הביאה ונשרו וכעין שכתב התב"ש סי' כ"ט לענין מים בראש. ולפ"ז נראה לפע"ד דזה דוקא אם ידענו בבירור עפ"י שני עדים כשרים שהי' לה מקודם אבל אם לא ידענו רק עפ"י נשים כיון דנשים אינן נאמנות ניהו דנאמנות לענין זה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו היינו כיון דבעת שהעידו עליהן היו נאמנות דקודם הזמן ודאי שומא נינהו א"כ הו"ל רוב שכבר הוחזק וכעין מ"ש הרמב"ם לענין איסור בע"א הוחזק דכל שהעיד אז והיה נאמן בעדותו הוא הדין כאן כיון דאז היו נאמנות מחזיקין אח"כ דאותן שערות הן הן שהיו מקודם ושומא נינהו ולא תחלוץ אבל אם אמרו אחר הפרק דנמצאו בה שערות אחרות ודאי נאמנות משום דחזקה דאורחא למהוי הכי ואי אמרו ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו ואף דלא חיישינן שמא נשרו היינו כשבדקו אנשים ולא מצאו אבל כאן מה דנשים בדקו מקודם ניהו דלענין אותו השערות נאמנות אבל לענין שערות אחרות שוב אינן נאמנות וסמכינן אחזקה והוה כלא נבדקה כלל ומוקמינן אחזקה דרבא ואף דחזקה דרבא מועיל אף לחליצה למאן דלא חייש לנשרו היינו אם לא נבדקה כלל אבל כאן בעיא בדיקה דהא כל שבדקו מקודם והוחזק עדותן שהיה לה סימנים מקודם אם כן שוב חיישינן שמא אותן שערות הן ואם כן הוה שומא בעלמא וכשיבדקו אחרים ימצאו אותן שערות ויסמכו על זה ולכך בודקות אותן נשים ואי אמרו דמצאו אחרים שוב נאמנות משום חזקה דרבא ואי אמרו דלא מצאו אחרים רק אותן חיישינן שמא נשרו דלענין זה שוב חיישינן שמא שקרו כבר והרי יש לה שערות כעת משום חזקה דרבא וא"ל דלמה נתלה ששקרו כבר ולא נימא ששקרו עכשיו דזה אינו דהרי יש לה שערות רק דאותן שערות הנשים מעידות שהיה לה כבר אם כן לענין זה נאמנות דהו"ל רוב שכבר הוחזק אם כן לכך מוכרחות הן לבדוק ומכל מקום חיישינן לענין שערות אחרות שמא נשרו דאף דבעלמא חזקה דרבא הוה אף לחליצה כאן יש ריעותא דהרי הי' לה כבר שערות ואם כן חזינן שיצאה מגדר הרוב שוב לא סמכינן כל כך אחזקה דרבא לענין חליצה רק לענין יבום וז"ב ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש:
885
886ובזה מיושב קושית התוס' דלמה נבדוק קודם הפרק לא נבדוק רק לאחר הפרק בלבד ונסמוך על חזקה דרבא ולפמ"ש אתי שפיר דלענין זה באמת צריך שני עדים כשרים וא"כ אנשים קשה שיבדקו את האשה רק דאם אין ברירה הוה אמרינן דמותרין לראות ולבדוק וכעין דהוכרח הכהן לבדוק באשה המצורעת וכדומה בסוטה אבל עכ"פ קודם הפרק ודאי אינו נחוץ דממנ"פ שומא נינהו אם כן ודאי לא הותר רק עפ"י נשים ושוב מוכרחות לבדוק ע"י נשים כל שאמרו שמצאו וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין מועיל. שוב נזכרתי בהך דתשובת הריב"ש סי' שפ"ב שהביא דברי רמב"ן בטעמא דת"ק דאמר דנשים נאמנות משום דהוה רק גילוי מלתא בעלמא ותמה התשב"ץ דהרי"ף לא נחית להטעם הלז והרי הוא עצמו כתב כן באשתמודענא דאחוה דפלניא נינהו וכתב הריב"ש דהרי"ף לא אמר רק במעיד שלא בשעת מעשה דהוחזק על פיו ולא במעיד בשעת מעשה ע"ש ובאמת שלפמ"ש זה הטעם דנאמנות לפני הפרק לומר שאח"כ נמצאו אותן שערות משום דהוה רוב שכבר הוחזק וכמ"ש באמת טעמו של ת"ק ע"כ אי אפשר לומר מטעם הרמב"ן דכל שלא הוחזק אינם נאמנות וכמ"ש הריב"ש והב"י באהע"ז סי' קנ"ז ולפענ"ד דברי הריב"ש נכונים ועי' בג"פ סי'. והנה התלמיד הנ"ל הקשה דאכתי תקשה למ"ד דחוששין שמא נשרו קושית הש"ס למה צריך לבדוק לאחר הפרק ולא שייך התירוץ דלחליצה דהרי לע"ד חוששין שמא נשרו אין חשש אף לחליצה וסמכינן אחזקה לשיטת הנוב"י. והשבתי דנ"מ לפמ"ש הב"ש דכל שיש לה השערות שהיה לה לפני הפרק שוב בודאי לא חיישינן לשמא נשרו אם כן כאן הבדיקה אם מצאו אותן השערות שהיה לה קודם הפרק וכעת לא נמצאו אז שפיר צריך בדיקה דאין לסמוך על חזקה דרבא דכל שלא נמצא לה לא נימא דנשרו וכמ"ש הב"ש ועדיין צ"ע דברי הנוב"י שלא הביא כלל דברי הש"ס הנ"ל ועיין מהרי"ט סי' מ"א שדעתו דהך חזקה דרבא היא חזקה גמורה ומה דלא סמכינן ע"ז לענין חליצה היא משום דלענין חליצה מחמירין אף דהוא חשש רחוק ולכך כל שהגיעה לכלל שנותיה יותר יש לומר דנשרו מלמתלי דלא הביאה סימנים דזה חשש רחוק ע"ש ובסי' נ"א ולפמ"ש למעלה דבריו מאירים דחשש שמא נשרו היא מיעוט שהוא מן הרוב וחשש שמא לא הביאה היא מיעוט העומד נגד הרוב לגמרי וזה רוב גרוע כמ"ש הרשב"א ביבמות דף קי"ט ועיין שב שמעתתא שמעתא ד' פי"ד ופט"ו ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו הרבה כאשר יראה המעיין:
886
887והנה שאלני אחד מתלמודיי בהא דאמרו בדף קנ"ה אלא למ"ד מבן עשרים כי בדקי ליה מאי הוה וכו' ומאי קושיא דלמא ס"ל דתוך זמן כלאחר זמן וא"כ נ"מ שהיה בתוך עשרים וסריס לא הוי עד מלאת עשרים ולק"מ דתוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן לכל מילי אמרינן ואם כן ממנ"פ גם לענין סריס הדין כן ועיין נדה דף מ"ה ודו"ק ואף אם נימא דלא תלוי בזה לענין עונשין ולענין שיהיה לו דין סריס לעונשין צריך שיהיה בן עשרים ממש מכל מקום לפענ"ד אין מקום לקושיא זו כיון דאם יהיה בן עשרים שלימות אף שלא יביא שערות יהיה איש לכל דבר אם כן לענין מכירה כיון דלענין מכירה מקרי איש אף בתוך זמן כלאחר זמן אם כן מה בכך שלא הביא שתי שערות הא לענין זה מקרי בן כ' וכל שהיה בן עשרים אף שלא הביא שערות הרי מכירתו מכירה ואם כן גם כשהוא בתוך זמן כל שלענין מכירה דינו כבן עשרים אם כן הוה לענין מכירה דין סריס ממש ומה בכך שלענין עונשין אין לו עדיין דין סריס הא מכירה אין תלוי בדין סריס לעונשין וז"ב מאד. שוב מצאתי בספר בני אהובה בפ"ב מאישות הי"א שהקשה קושיא זו ולפמ"ש מיושב הדבר ומהתימה שגם הוא בו בפרק כתב סברא זו דתוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן גם לענין סריס איתמר אם כן לק"מ קושיתו ודו"ק. ומדי דברי זכור אזכור מה דכתב הרמ"א באהע"ז סי' קע"ב ס"ו בהג"ה דעכשיו אינו נידון דין סריס ודאי דחיישינן שמא הי' לו שערות ונשרו או שהי' לו גומות ואין אנו בקיאין דלפ"ז גם בזמן התלמוד הא ניהו דבקיאין בגומות מכל מקום חיישינן שמא נשרו וא"כ לא משכחת לה דין סריס ודאי ובכל הש"ס מבואר להיפך וגם בהך דפריך למה לי' למבדקי' והא הוה בן עשרים והוה סריס ומאי קושיא והא לענין ממון ודאי חיישינן שמא נשרו ואם כן לא הוה סריס בודאי ואף דיש לדחות דשם קיימינן למ"ד דבחזקת לקוחות קיימי נכסי וכמבואר בתוס' שם ואם כן שוב אף בספק נעשה סריס מכל מקום אכתי תקשי הא כל שספק שמא נשרו שוב לא הוה סריס ולא הוה מכירתו מכירה ומיהו זה אינו דממנ"פ אם חיישינן שמא נשרו שוב בודאי הוה גדול דהביא שתי שערות והוא בן עשרים ודו"ק. ובזה יש ליישב מ"ש הנו"ב לתמוה על התוס' שהקשו דלמה לי לבדקו למה לא סמכינן על חזקה שהביא שתי שערות דהוה חזקה דרבא וע"ז תמה דהא לענין ממון לא סמכינן על חזקה זו ואם קאי התוס' למ"ד נכסי בחזקת לקוחות קיימי שוב היורשים בודקין לבטל המכירה ואם כן ודאי צריך בדיקה ולפמ"ש יש לומר דבאמת אף שהנכסים בחזקת לקוחות קיימי מכל מקום זה כשהמכירה מכירה אבל בספק שמא לא הביא שערות והספק על המכירה גופא שוב נכסי בחזקת יורשין קיימי ושפיר צריכין הלקוחות לבדוק וא"כ שוב נוכל לסמוך על חזקה דרבא דאין לומר דלהוציא לא מועיל חזקה דרבא דזה אינו דכיון דנכסי בחזקת לקוחות קיימי ורק שאנו מסופקים אם היה המכירה כדין עכ"פ להוציא לא מקרי ושפיר סמכינן על חזקה דרבא ויש להאריך בזה בסוגיא על כל פנים על הרמ"א יש מקום לומר כן אמנם גוף דברי הרמ"א צ"ע דכל הטעם דחיישינן שמא נשרו או לגומות הוא משום חזקה דרבא דכל דהגיעה לכלל שנותיה מסתמא הביאה שערות וכיון שהגיע לעשרים או לרוב שנותיו אם כן נעשה סריס למפרע וכמבואר בסי' קנ"ה סי"ב בהג"ה ואם כן שוב אין שייך חזקה דרבא דהא היה סריס למפרע ולא הביא שערות ולמה נחוש לגומות ולא נימא אדרבא דהגיע לשנותיו ונעשה סריס למפרע וז"ב ואף דעפ"י הרוב אינן סריסים ואיילונית מכל מקום מה"ת לחוש שמא נשרו או לגומות כל שנולד סימני איילונית וסריס הו"ל ריעותא גדולה ויש לדמות למ"ש התב"ש סי' כ"ט לענין מים בראש דל"ש להעמיד על הרוב בהמות כשרות דהרי הרוב אין להם מים בראש והאי דיש לה מים בראש יצאה מחזקת הרוב והוא הדין כאן. ובזה יש ליישב דברי הפרישה שהקשה דאיך ממאנת ניחוש שמא תמצא איילונית והקשה הט"ז דאשתמיטתיה דברי הש"ס דרבנן אזלי בתר רוב ולא חיישי שמא תמצא איילונית. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא בקטנותיהם ל"צ להביא שתי שערות ולא נולדו סימני איילונית אין לה ריעותא ואזלינן בתר רוב משא"כ כשגדלה ולא הביאה שתי שערות ומכ"ש כשנולדו סימני איילונית אם כן לא שייך ללכת בתר רוב וכמ"ש התב"ש שוב ראיתי בב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ט שכפי הנראה הבין כן בהדיא דברי הפרישה ע"ש ועכ"פ דברי רמ"א צ"ע ואף שמקורו מדברי הריב"ש סי' תע"ד מכל מקום הא בריב"ש בעצמו סי' תס"ח שהיא מקור דברי הרמ"א בסי' קנ"ה שנעשה סריס למפרע ואם כן למה נחוש שמא נשרו וצע"ג. והנה בהא דנחלקו ר"ס ור"ז אי בנים הרי הם כסימנים אמרו שם ביבמות דף י"ג דלר"ז דאין בנים בלי סימנים אין מועיל בדיקה דחיישינן שמא נשרו מחמת צער לידה ע"ש והנה יש לי מקום ספק אשר לא קדמני אדם בהא דאמה העבריה יוצאת בסימנים איך הדין אם ילדה אם יוצאת דהוה כסימנים והנה אם נימא דבנים הרי הם כסימנים ממש פשיטא דמהראוי לומר דתצא מרבה ע"י בנים דהוה כסימנים ולר"ז דחיישינן שמא נשרו ואינו רק ספק אם כן לא תוכל לצאת מספק דאף דהעבד מוחזק בעצמו כאן דהספק על גוף התפיסה אי הוא מוחזק בעצמו ל"מ ועיין קצה"ח סי' פ"ח וסי' רנ"ז שהאריך בזה ועיין ב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ב ולא מצאתי גלוי לזה ולכאורה יש להקשות דאם כן מנ"ל למדרש ויצאה חנם על בגרות אין כסף על נערות ובאמת פריך הש"ס דאם בנערותה כבר יוצאה בוגרת מאי בעי גביה ולמה לא אמר ויצאה חנם מיירי בהולידה ואין כסף מיירי בסימנים של נערות מיהו יש לומר כיון דכל הטעם דבנים הרי הם כסימנים א"כ הוה כסימנים ולמה לי תרי קראי ע"ז. אך מה דק"ל בהא דכתב רש"י בפסוק אם אדוניו יתן לו אשה דהיינו שפחה כנענית או אינו אלא ישראלית ת"ל האשה וילדיה תהי' לאדוניה הא אינו מדבר אלא בכנענית שהרי העבריה אף היא יוצאת בשש ואפילו לפניו אם הביאה סימנים יוצאת וקשה ת"ל כיון דכתיב האשה וילדיה הרי שהי' לה ילדים ואם כן הן הן סימניה ואיך תהיה לאדוניה וע"כ דבזה הבנים אינם כסימנים לענין זה ועיין רמב"ן מ"ש על דברי רש"י הלז ולא הרגיש במ"ש שוב מצאתי במזרחי שהרגיש בזה דבנים הרי הם כסימנים וכתב לפרש דברי רש"י שלא יסתרו לזה ונהניתי עד מאד שת"ל בראשית ההשקפה הרגשתי בזה ודו"ק היטב כי עכ"פ מבואר דין חדש שע"י בנים תצא מהאדון ומכל מקום בגוף הדבר דבנים הרי הם כסימנים הנה הרמב"ם כתב בפ"ב מאישות ה"ט דהבת שילדה אחר י"ב שנה אעפ"י שלא הביאה סימנים בנים הרי הן כסימנים ובביאור השיטה לדעתו עיין הה"מ ולח"מ מ"ש בזה ובחידושי רשב"א וכפי הנראה כ"ע מודים דבקטנותה ממש אי אפשר שתהיה כסימנים דהרי לר"ז דבנים אי אפשר בלי סימנים בודאי בקטנותה הרי הן כשומא ורק שנחלקו בתוך הפרק אי הוה כסימנים ועכ"ז אני מסופק אם יהיה מעשה קטנה שלה ותהיה יכולה לקדש עצמה כשזינתה והולידה בן והרי דורות הראשונים דהי' מולידות לשמונה כדאמרו בסנהדרין דף ס"ט ולא מצינו שהיה מעשה ידיה של אביה והתורה זכתה לו בנעוריה בבית אביה וא"ל דהרי גם בנערותה מעשה ידיה שלו דזה אינו דבנים אפשר דהוה כבגרות וע"כ דמכל מקום לא הוה גדולה בבנים רק בתוך הפרק ולא בקטנותה ועיין קידושין למ"ד דמוקי לה ביתומה בחיי אביה ולמה לא מוקי כגון שנתעברה בזנות וילדה שאז אין לאביה רשות בה וע"כ דבנים אינם כסימנים להוציא מרשות אב וגם בהא דיליף ר"ל דמיתת האב מוציא מאדון דמה סימנים שמוציאין מרשות אדון ואינן מוציאין מרשות אב והרי בנים דהוי כסימנים ומוציאין מרשות אב וע"כ דאינו מוציא מרשות אב. וגם יש לי ספק בקטן דיש פלוגתא בסנהדרין דף ס"ח אי מוליד ואי נימא דמוליד איך הדין אם הוה כסימנים ויוצא מרשות אב דרך כלל אני נבוך בדין זה ועפ"י בהקדמתו לסדר נשים שרצה לחדש דבדורות הראשונים שהי' מולידין לשמונה הסימנים נשתנו גם כן ולא העיר כיון דבנים הרי הם כסימנים ע"כ דנשתנו הסימנים וצ"ע בכ"ז:
887
888והנה בשנת תרי"ד ג' תבא י"ב אלול היה אצלי הרב הגדול מוה' יצחק שמעלקיש נ"י וכה הראני דברי הסמ"ע סי' ל"ה ס"ק ו' שכתב עפ"ר שכתבתי דאם נולד סריס קודם שהגיע לבן עשרים אף דלא נעשה גדול על ידו מכל מקום כשהגיע אח"כ לבן עשרים נעשה גדול ע"י להבא וכן מוכח בא"ע סי' קע"ב וסי' קנ"ה ודבריו תמוהים דבסי' קנ"ה מבואר דנעשה גדול למפרע כמבואר סי"ב בהג"ה ובחו"מ סי' רל"ה סי"ב ובאמת שהיא תימה גדולה. והנה בראשית ההשקפה השבתי לו דבאמת זה מחלוקת רב ושמואל ביבמות דף פ' והרמב"ם כפי הנראה פסק כשמואל דלא נעשה גדול למפרע וכמ"ש בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' וא"ו וכבר קדמו ביש"ש פרק הערל סי' ל"א שהרמב"ם פסק כשמואל ומה שנדחק הנוב"י והיש"ש שם למה לא פסק כרב באיסורי נראה לפענ"ד עפ"י מה דאמרו ביבמות ריש פ' החולץ דר"י ור"ל נחלקו אי אמרינן תגלי מלתא למפרע בחולץ מעוברת והפילה וקי"ל כר"ל דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן והנה התוס' הקשו שם מ"ש מספיקות שקידש אחת מב' אחיות דאמרינן תגלי מלתא למפרע ותירצו דשאני כאן דלא אפשר לידע עתידות ואם כן לא היה ראוי זה הספק להתברר עכשיו והנימוק"י תירץ דכאן יש לומר דהיתה מעוברת בולד גמור ואח"כ קרה דבר שגרם לה להפיל ע"ש ובמלמ"ל פ"ו מגירושין ה"ג ולפ"ז כאן דבעת שנולדו סימני סריס היה אפשר שיולד לה סימני נערות קודם שתגיע לעשרים ואז היתה גדולה למפרע רק שאח"כ לא נולדו לה סימני נערות עד בן עשרים אם כן לא שייך תגלי מלתא למפרע שהיתה גדולה דדלמא היתה ראויה להיות סריס אמנם זה אינו דאדרבא כשנולדו לו סימני סריס אם כן שייך תגלי מלתא למפרע דהרי היה יכול להיות שיוולד לו סימני נערות קודם לכן ולא שייך סברת הנימוק"י דיכול להיות דקרה לו איזה מקרה דאדרבא הסימני סריס נולדו קודם ואם כן שייך תגלי מלתא למפרע דהיה גדול ומה שלא הביא שערות מפני שנולד לו סימני סריס אמנם תירוץ התוס' שייך בזה דעכ"פ אי אפשר לדעת עתידות ושמא לא תביא סימני שערות ולא תהיה גדולה ועכ"פ לפי שיטת התוס' שפיר פסק הרמב"ם כשמואל משום דקי"ל כר"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע ולפ"ז לשיטת הנימוק"י שוב יש לומר דכל שהביאה ב' שערות נחשבת גדולה למפרע ואף דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן היינו דוקא שם דיש לומר דקרה לה אח"כ איזה דבר אבל כאן אדרבא הרי נולד לו סימני סריס מקודם וא"כ הרי ניכר שמה שלא הביא שערות משום שנולד לו סימני סריס וגם אח"כ כל שלא יולד לו סימני שערות הרי הוא כשיגיע לבן עשרים סריס למפרע ואם כן אף שנולד לו סימני שערות מכל מקום נעשה גדול למפרע ושייך תגלי מלתא למפרע וא"ל דאדרבא נימא דמה שהגיע לו סימני סריס זה מקרה קרה דזה אינו דהרי סוף סוף אתרע חזקתו הראשונה שהרי נולד סימני סריס ואז לא היה לו שערות דודאי אמרינן סריס הוא וכל שהגיע אח"כ לבן עשרים שפיר יש לתלות דמה שלא הביא שערות מקודם מכח סיבת סריסתו ואם כן אגלי מלתא למפרע וכמ"ש למעלה ומעתה אתי שפיר דדברי הטוש"ע בחו"מ סי' רל"ה הן הן דברי הרמ"ה וכן באעה"ז סי' קנ"ה סי"ב בהג"ה נמשך אחר דברי הרמ"ה כמו שנרשם בש"ע שם מקורו מחו"מ סי' רל"ה והרי הרמ"ה אזיל בשיטת הנימוק"י וכמ"ש המלמ"ל שם ואם כן אתי שפיר דברי הרמ"ה והמעיין בח"מ סי' רל"ה הנ"ל בדברי הרמ"ה שם ימצא מבואר סברתו כן דבזה שייך תגלי מלתא למפרע אבל לשיטת התוס' דסוף סוף אי אפשר לדעת עתידות שפיר לא נעשה גדול למפרע וזה ברור כשמש לפענ"ד:
888
889ובזה נראה לפענ"ד דלפ"ז דברי הפרישה והסמ"ע נכונים אף שלא מצאתי בפרישה סי' ל"ה שם דבר ולא חצי דבר מזה ע"כ שחסר לפנינו דהנה לפמ"ש בנולדו סימני סריס והגיעה לבת עשרים ולא הביאה שתי שערות אם כן בוודאי לא מחזיקין למפרע בגדול דל"מ לשיטת התוס' דלא שייך תגלי מלתא למפרע כל שאי אפשר לדעת עתידות ולפ"ז גם כאן הרי לא נודע אז בשעה שהביא סימני סריס אם לא דהיה הביא שתי שערות קודם עשרים ואז היה נחשב גדול למפרע וגם לדעת הנימוק"י דחשיב אגלאי מלתא למפרע כל שאי אפשר לתלות שנשתנה אח"כ גם כאן כל שלא הביאה שתי שערות והיה אפשר לה שתביא שתי שערות אם כן לא נתברר למפרע שהיה גדולה רק להבא ובשלמא אם הביאה שתי שערות אח"כ אם כן ראינו דלמפרע היתה גדולה ותלינן שמה שלא הביאה מקודם הוא משום שנולד סימני סריס ואיילונית אבל באמת מבואר בחו"מ סי' רל"ה דאף בלא הביא שתי שערות מכל מקום נחשב לגדול למפרע ואדרבא באהע"ז סי' קנ"ה שם כתב לרבותא אפילו הביאה שתי שערות ועכ"פ זה ודאי דזה דוקא לשיטת הנימוק"י דהרמ"ה אזיל בשיטתיה דכל דאי אפשר לתלות שקרה מקרה אז אמרינן תגלי מילתא למפרע אם כן גם כאן כיון שנולד סימני סריס אם כן אדרבא אם נימא דגדולה היא למפרע אין שאלה ממה שלא הביא עד עכשיו שתי שערות משום דסבת הסריס ואיילונית עכבם וא"כ שוב אמרינן תגלי מילתא למפרע אבל לשיטת התוס' משום דאי אפשר לדעת עתידות אם כן גם כאן לא שייך אגלי מלתא למפרע דאולי באמת עד עכשיו היתה קטנה ועכשיו הביאה ב' שערות או שהגיעה לעשרים ולא הביאה כלל ב' שערות כל שנולדו סימני סריס יש לומר כי באמת היתה קטנה מדלא הביאה שתי שערות וזה ברור כשמש ועכ"פ כיון ששיטת הרמב"ם היא כן בבירור והטור פסק גם כן כהרמב"ם כמ"ש בבית מאיר סי' קנ"ה סי"ב שם באורך אם כן שפיר כתב הפרישה והסמ"ע דלא נעשה גדול למפרע. והנה בהא דפריך הש"ס לרב איילונית לר"מ יהא לה קנס ומשני אביי מקטנותה יוצאה לבגרות ועיין תוס' דלשמואל ניחא והב"מ שם האריך בזה דגם לשמואל לא ניחא דלמה לא יהיה לה קנס ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך ביאור היאך תוכל להוציא קנס אף לרב דס"ל דנעשה גדול למפרע אטו דבר ברור הוא ועכ"פ אינו יותר מרוב ואם כן אין הולכין בממון אחר הרוב ומכ"ש לענין קנס וע"כ צ"ל דרב לשיטתו דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב אם כן יהיה לה קנס ולפ"ז לשמואל לא קשה כלל דהוא ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ובזה יש ליישב מה שפסק הרמב"ם דאילונית אין לה קנס ותמה הטור סי' קע"ז דהא כיון דמקטנותה יוצאת לבגרות ואנן קי"ל דקטנה יש לה קנס אם כן למה לא יהיה לה קנס. ולפמ"ש יש ליישב דכיון דאפשר שתהיה גדולה למפרע אף קודם עשרים אם כן ניהו דהרמב"ם פסק כשמואל אבל מכל מקום קנס אין להוציא מספק דאין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש אחר ספק וז"ב כשמש לפע"ד ועכ"פ הנוב"י והיש"ש והבית מאיר כלם כתבו דמחלוקת הרמב"ם וטור עם הרמ"ה וסמ"ג היא אי קי"ל כרב או כשמואל ואם כן שפיר כתב הסמ"ע דלא נעשה גדול למפרע רק מכאן ולהבא ולחומרא הכריע הרמ"א באהע"ז סי' קנ"ה כהרמ"ה שא"י למאן ומה שפסק בש"ע חו"מ סי' רל"ה דמכירתו מכירה למפרע אף שהוא הי' לו חזקה דמעיקרא ובקרקע ודאי נקרא מוחזק נראה לפענ"ד דבר ברור דכיון דלמאן דפסק כרב ודאי נעשה גדול למפרע ואף לשמואל לשיטת הנימוק"י בכהאי גוונא אמרינן תגלי מלתא למפרע ואף לשיטת התוס' דלא אמרינן תגלי מילתא למפרע מ"מ אינו דבר ברור רק ספק אם הוא גדול למפרע או לא אם כן הרי יש ס"ס ובס"ס לשיטת המהריב"ל מוציאין ממון וכ"ש כאן דאף לשמואל אינו ברור ולכך פסקו בש"ע כשיטת הרמ"ה אבל לענין עדות שפיר הכריע הסמ"ע כשיטת הרמב"ם דלא נעשה גדול למפרע ואינו נאמן בעדות ובלא"ה נראה לפענ"ד דלפמ"ש התוס' ישינים בכריתות דף י"ב דבעינן שיתכוין להעיד אם כן כל שראה בעת שלא הביא שתי שערות אף שנתגלה למפרע שהביא אח"כ שתי שערות כיון שנולדו לו סימני סריס הרי הי' לו ריעותא ובודאי לא נתכוין להעיד ולכך פסול ועיין בכתובות דף כ"ח ע"ב וגם דהו"ל עדות שאילה"ז דאטו ידע דיביא שתי שערות אח"כ ולדעת הש"ך צריך עדות שאילה"ז אף בד"מ ודו"ק היטב:
889
890והנה הרב הגאון מוה' יעקב יוטעש שאל אותי דאכתי יקשה על הרמב"ם דעכ"פ עד י"ב שנים מהראוי לשלם קנס באיילונית והרמב"ם כתב סתמא דאיילונית אין לה קנס והשבתי דהרמב"ם קורא איילונית למי שהוא גדולה מי"ב שנים כמ"ש בפ"ב מאישות בביאור השמות קטנה וגדולה ואיילונית יעו"ש וכתב לשמור השמות הלז ומצאתי בשיעורי רז"ה בדיני חדש פי"ג שכתב שהרמב"ם קורא איילונית לאחר עשרים ואין זה מוכרח אבל עכ"פ פחות מבת י"ב ודאי לא נקראת איילונית וז"פ:
890
891ובשנת תרט"ז ד' ויקהל כ"א אדר ראשון למדתי הלכות בכורות להרמב"ן ובמהריט"א שם בדפי הספר כ"ד האריך ליישב דברי הרמב"ם עפ"י דברי התוס' אלו והביא דברי הנימוק"י הנ"ל ונהניתי שבהשקפה ראשונה אמרתי כן ת"ל. והנה בהא דפריך ביבמות דף ק"י אי דבעל מ"ט דשמואל והקשיתי בשנת תרט"ו כ"ח טבת דמה קושיא והא כבר ידע דס"ל לשמואל דכל הבועל ע"ד קידושין הראשונים בועל דהרי פריך והא פליגי ביה חדא זימנא והיא תימה רבה ואמרתי בזה דמכאן ראיה לגירסת רש"י שם די"ל דשמואל דוקא התם סובר דע"ד קידושין הראשונים בעל משום דסמך על תנאו הראשון משא"כ כאן וא"כ יש לומר דבהס"ד ס"ל להש"ס דכאן לא שייך ע"ד קידושין הראשונים בעל וע"ז מתרץ דגם כאן ס"ל לשמואל כן וע"ז מקשה והא פליגי בה חדא זימנא היינו דעכ"פ לרב נשמע מכח כ"ש מהתם וע"ז משני דה"א דבהא קאמר רב משום דליכא תנאי והתוס' נדחקו בד"ה בההוא לקיים הגירסא הישינה ולפמ"ש מוכרח מהש"ס כאן כמ"ש רש"י להגיה ודו"ק. והנה בגוף הדבר הא דאמר ר"ל דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן לא נודע סברתו ולפענ"ד נראה דהנה בריש החולץ אמרו אבע"א קרא אבע"א סברא ואח"כ מביא הסברא קודם ואח"כ למדו מקרא ובכמה מקומות מקשה הש"ס אחר דסברא היא קרא למה לי ועיין שבועות דף כ"ב ולפענ"ד נראה דכאן למדו ר"ל מקרא דכיון דהתורה אמרה עיין עליו והיינו דנהי דתגלי מלתא למפרע אבל בעוד שלא נגלה שוב התורה צותה לעיין עליו דהא עדן לא נתגלה הדבר ובזה מבואר היטב דברי ר"י דאמר ובן אין לו והא לית ליה והיינו דאף דקי"ל עיין עליו כדדרשינן בדף כ"ב לענין ממזר וגם שם הוא עיין עליו ועיין בתוס' יו"ט שם מה שהשיג על הסמ"ע ואינו כעת לפני לעיין עליו אם הרגיש מהך דעיין עליו דכאן אמנם באמת ניהו דעיין עליו מ"מ כל דאין לו ל"צ לעיין ולדרוש אולי יש לו ור"ל ס"ל דכל שיוכל להיות דתתעבר צריך לעיין עליו ומה נכבד בזה סברת התוס' דמחלקים דהכא אי אפשר להתברר הספק כעת ואי אפשר לדעת העתידות משא"כ שם דאין צריך לידע אלא מה שבאותה שעה והיינו דבאמת אגלאי מלתא למפרע רק דכל עוד שלא נודע יש לנו ספק וצריך לעיין אבל שם ל"ש לעיין דהא כבר נתברר הדבר רק שאנו לא ידענו א"כ מה יעיין ע"ז ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה דאמרו שם ורוב נשים ולד מעליא ילדן ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם והנה מבואר דעוד טרם שנולד שייך הרוב ומזה קשה לי על המזרחי בפ' משפטים בטעם דאין הורגין על העוברין משום דכל זמן שלא נולד ויצא לאויר העולם לא שייך לאוקמא על הרוב והיא תימה דכאן מבואר דשייך רוב קודם שנולד:
891
892והנה אור ליום כ"ד ניסן תרח"י יום ה' שמיני ב' היה אצלי תלמידי המופלג מוה' יעקב מענקיש נ"י והראני דברי הירושלמי פרק עשירי מיבמות קרוב לסופו שם אמרו פשיטא פחות מבן עשרים שהביא שתי שערות למפרע נעשה איש ואמר דמזה מבואר כשיטת הרא"ש דאף שלא ראינו בשעת הזמן של שתי שערות אם הביא דאמרינן דלמפרע הוא נעשה איש והשבתי דז"א דבירושלמי הכוונה אם באמת ראינו בשעה שנעשה בן י"ג ואח"כ שלא היה לו שערות מכל מקום אם הביא עד סמוך לשנת עשרים נעשה איש למפרע והיינו שיצא מכלל סריס דאף שמביא השערות הוא סריס אבל עד עשרים אין לו דין סריס והוא נעשה איש למפרע אבל מכל מקום דינו של הרא"ש אין ראיה די"ל דלמפרע לא אמרינן דהביא שתי שערות בעת שהיה בן י"ג ומכל מקום קצת ראיה יש משם דהרי אמרו דלמפרע נעשה איש אף כשראו שלא היה לו שערות כ"ש בלא ראו דמהראוי לתלות דלמפרע נעשה איש ודו"ק:
892
893והנה בהא דאמרו בירושלמי שם ויתרו בו שמא יביא שערות בתוך ג' חדשים ומשני כמ"ד אין מקבלין התראה על ספק. והנה ביבמות דף פ' כתבו התוס' ד"ה נעשה דזה לא מחשב התראת ספק דכל דאגלאי מלתא למפרע דהוא גדול ל"מ התראת ספק ע"ש ולכאורה תימה גדולה מדברי הירושלמי דאמר דהוה התראת ספק ומכאן ראיה דלא כשיטת הרא"ש דמחזיקין אותו למפרע שהביא ב' שערות ודוקא לענין סריס אמרינן דנעשה למפרע ע"ש אך זה אינו דהרי כ"ש הוא דאם בראינו שלא הביא שתי שערות ואפ"ה אם הביא עד כ' הוא איש למפרע מכ"ש כשלא ראינו ואף דיש לומר דשם מיירי כשבדקו ולא הקיף שערות אם כן לא שייך להחזיק למפרע דא"כ עד כ' למה מחזיקנן למפרע אך יש לומר דבאמת הירושלמי מיירי כשלא ראינו אבל בהקפת זקן דבדקו ולא מצאו שפיר הוה התראת ספק ודו"ק היטב. ודרך אגב אומר במה דאמרו אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא כמאן כרבי וכו' ובשו"ת מהרי"ק סי' ק"ג האריך להוכיח דאף דאין הלכה כרשב"ג דאשתהי אשתהי עד שמנה אבל מ"מ הלכה כרבה תוספאה ע"ש שלשה טעמים ע"ז והנה אם כי דבריו מסתברים בטעמו אבל בדברי התוס' בנדה דף ס"ז מבואר להיפך ע"ש בד"ה אלא דכתבו דנימא דאישתהי עד שמונה דהכי אית ליה לרבה תוספאה ומה ראיה מרבה עד שהוצרכו לדחוק דרוב אמוראים לית להו דרבה תוספאה והיה להם לחלק דרבה תוספאה יותר מסתבר לתלות מהך דאישתהי עד שמנה וע"כ דלא קי"ל כן וחפשתי בספרים ומצאתי בעצי ארזים שהרגיש בזה על המהרי"ק ונהניתי אך מפני שסברת מהרי"ק נראה נכונה מהשלשה טעמים שכתב אמרתי ליישב דאין ראיה מהתוס' דלפי פירש"י דפירש דאין תולין אלא בדבר של קיימא היינו אף בנפל רק שכיוצא בו הי' מתקיים אם הי' כלין חדשיו והרמב"ן והרשב"א דחו פירושו ע"ש ואם כן לפירש"י שפיר מקשו דלמה לא נימא דאשתהי עד שמנה ובאמת לא יהיה של קיימא ודו"ק היטב מיהו בלא"ה התוס' בודאי לא סברי הך דרבה תוספאה כמ"ש בדף ל"ח בנדה:
893
894נתתי אל לבי לעיין בש"ע יו"ד סי' של"א סעיף ט"ז מ"ש שם ההפקר פטור מתרומות ומעשרות הרב מנוח כתב בפ"ח מלולב דהפקר אינו פטור ממעשר רק קודם שנתחייב במעשר אבל לאחר שנתחייב לא פקע ממעשרות ע"ש ובשעה"מ שם האריך הרחיב הדיבור בזה והראה פנים לכאן ולכאן ע"ש ואני תמה איך לא הזכירו שניהם גם יחד דברי רבינו בפ"ב מתרומות הלכה י"א דהלקט ושכחה ופאה של עכו"ם חייבין בתרומות ומעשרות אלא אם כן הפקיר והרי שם כבר נתחייבו בתרומות ומעשר ואפ"ה מועיל הפקר וכי תימא עכו"ם שאני הא מסתימת רבינו בהלכה י"א דההפקר פטור מתרומות ומעשרות משמע דהפקירם אחר שנתחייבו ותדע דהרי כתב שם דהזורע שדה הפקר חייב משמע דברישא מיירי שכבר נתחייב ועוד בהלכה י"ב שם מבואר בהדיא דאם הפקיר שבלים וזכה בהן והפריש מהן תרומה אינה תרומה ועיין בהראב"ד שם משום דבשבלים אם עבר והפריש מהם הרי זה תרומה הלכך כשהפקירם הפקיע מהם החיוב ע"ש הרי דמועיל להפקיר אף לאחר שכבר נתחייב וע"כ דין זה צ"ע כי השעה"מ הביא גם להיפך ראיות ומה שהאריך שם ביומא דף פ"ג גבי טבל ותרומה דאמאי לא יפקיר כבר הארכתי בזה בחידושי לסוגיא דבולמוס ואכ"מ ועיין בפ"ו ממתנות עניים הלכה ה' ששנת שמטה כלה הפקר ואין בה תרומות ומעשרות כלל וכן הוא בש"ע סי"ט כאן וביאר הב"י הטעם לפי שההפקר פטור מתרומות ומעשרות הרי מבואר דאף בנתחייב תרומה ומעשר ואפ"ה פטור ואולי כיון ששמטה היא אם כן מקרי קדם הפקירו לחיוב וצ"ע בזה ובאמת שגוף דברי הב"י שכתב בטעמו דשמטה פטור מן התרומות ומעשרות הוא בשביל ההפקר האריך המבי"ט לחלוק בטעמו ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"ב מ"ג ע"ש ע"ש וכפי הנראה שם דברי המבי"ט נכונים אבל מדברי כלם שם משמע דהפקר פטור אף לאחר שנתחייב דאל"כ בפירות עכו"ם שקנה הישראל קודם שמירתם ומירחם מהראוי שלא יפטור כיון דלאחר המירוח חייב וא"ל דנפטרו מידי עכו"ם דזה אינו דאין קנין לעכו"ם וגם מטעם שלא נפטרו ביד עכו"ם וצ"ע ועיין ברכות דף מ"ז בדמאי מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוה עני ל"ק דהפקר פטור ממעשר וע"כ כמ"ש הרב המנוח ויש לדחות. והנה המעיין יראה דדברי המבי"ט נכונים שהרי לשון רבינו בפ"ו ממ"ע שכתב השמטה כלה הפקר ואין בה תרומות ומעשרות ומשמע דלא משכחת בשום אופן שיהיה חייב בתרומה ומעשרות ולדברי הב"י משכחת לה שיהיה חייב באם אספו לביתו ועבר על הלאו וגם בדברים שמותר להכניס לביתו ומ"ש רבינו כלה הפקר היינו אפקעתא דמלכא ותדע שפירות שביעית קדושות דאסור למכור לעכו"ם וגם לתנם והפקר צריך שיהיה הפקר לכל וע"כ דאפקעתא דמלכא היא וכמ"ש המהרי"ט שם ועיין ברבינו בפי' המשניות סוף פ"ט דשביעית וגם משם אין הכרע שאמת שהפקר הם אבל עדיף מהפקר ודו"ק שוב ראיתי בש"ע סעיף פ"ח דאם גמרו אע"פ שלא נגמרו למעשר לא יפקיר והיינו מפני שגוזל את השבט כמ"ש הש"ך (ועיין פי' משביעית משנה ד' ה' שזרע כרמו בשביעית ופירש הרמב"ם והר"ש ששמטה הפקר ויש לדחות דעדיף מהפקר ודו"ק) אבל משמע דמועיל הפקרו אבל יש לדחות דכיון דלא נקבע למעשר אף שנגמר פטור ממעשר ויכול להפקיר אבל בר"ש סוף פ"ק דפאה משנה הנ"ל מבואר דלב"ה פטור אף לאחר שהפקיר ועיין בשעה"מ שם. שוב האיר ד' עיני ומצאתי בתוס' ב"מ דף פ"ח ע"א ד"ה תבואה שכתבו בשם ריב"ם דלאחר שנתמרח אינו נפטר ממעשר כמו בהקדש והוא כדברי הרב המנוח הנ"ל וכתבו שהריב"א כתב כן בב"ק דף צ"ד ועיינתי בתוס' שם בד"ה מירחו והביאו כן בשם הירושלמי כמו שהגיה המהר"י פיק ז"ל וכמ"ש בתוס' סנהדרין דף פ"ח בביאור יותר וכפי הגהת מהרש"א שם שהיא מהירושלמי פ"ק דמעשרות ועיין במהרש"א שם שדחה פירוש הי"מ שם דמשום הפקר נגע בה דא"כ מ"ש תרומה ממעשר ע"ש וע"כ העיקר כפירוש התוס' שם דלכך נפטר מתרומה משום דחזקה שאין הגורן נעקר בלי תרומה גדולה ובמעשר חייב דגם הפקר חייב הרי מבואר בהדיא כמ"ש הר"מ הנ"ל ומהתימה על השעה"מ שלא זכר מכל דברי התוס' האלו בכמה מקומות ולא עוד אלא שהביא דברי הירושלמי האלו ראיה דלא כר"ש והבין דלכך פטור מתרומה משום הפקר ובמחכ"ת לא זכר שם דברי התוס' האלו וגם דאם כן מה בין תרומה למעשר וכקושית מהרש"א הנ"ל ועיין ברמב"ם פ"ג ממעשר הלכה כ"ב שהעתיק דברי הירושלמי הלז ובטעם הנ"ל שחזקה שהפריש תרומה גדולה והרי הוא פוסק דהפקר פטור ממעשר ואם כן לדבריו למה לי טעם זה גבי תרומה וגם למה חייב במעשר וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין בשם י"מ וכקושית המהרש"א ואפשר שהרמב"ם מפרש דבאמת שם לא הפקיר בפירוש רק דמה שפטור משום גזל הוא משום שנתייאשו הבעלים ויאוש לאו היינו הפקר גמור כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ה ד"ה כיון מיהו התוס' שם בדף ס"ט ד"ה כל כתבו לחלק דביאוש דמציאה מועיל גם כן לענין תרומה ע"ש וגם צ"ע בהא דאמר שם כל שלקטו עניים יהיה הפקר והיינו כדי לפטרו מן המעשר והא לאחר שנתמרח לא מועיל פטור ואולי מיירי קודם המירוח דלקט שכחה ופאה ודאי מיירי קודם המירוח וצ"ע בזה שוב מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רמ"ז ושם מבואר כמ"ש הב"י דשמטה פטור משום הפקר ע"ש ודו"ק ועיין כפת תמרים בסוכה דף ל"ט בתוס' ד"ה ולשביעית שם מביא ראיה לשיטת המבי"ט ע"ש. ובגוף דברי בעל כפתור ופרח שהביא הב"י בתשובתו שבמהרי"ט הנ"ל ובכ"מ פ"ד הלכה כ"ט האריך בזה לפענ"ד קצת ראיה להכפתור ופרח דבא"י אף בקרקע של עכו"ם לא שייך חיוב כלל מהא דאמרו בב"מ דף ק"ו אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין דהא איכא תבואה בחו"ל ומשני דשביעית אפקעתא דמלכא היא ועיין בתוס' שם ד"ה אלא דבשביעית א"א להיות תבואה בהיתר כלל ואם איתא הא יכול למכרו לעכו"ם בשנה זו ויהיה תבואה בהיתר וע"כ דגם בזה אסור וכמ"ש הכפתור ופרח וצ"ע. אחר זמן רב שכתבתי זאת האיר ד' עיני ומצאתי בתוס' ב"מ דף כ"א ע"ב ד"ה ופטורות שכתבו בהדיא דבמ"ס פאה מוכח דדוקא בהפקר קודם מלאכה פטור מן המעשר אבל אם הפקיר לאחר גמר מלאכה שנתחייב כבר במעשר אין בכך כלום וכתבו שם דאף שזכה בו המוצאו קודם שנתייבש פטור מן המעשר כדאמרינן בב"ק המפקיר כרמו והשכים אח"כ ובצרו פטור מן המעשר הרי מפורש יוצא כדברי הר"מ הנ"ל דלאחר שנתחייבו במעשר שוב ל"מ ההפקר ומ"ש הר"מ בתירוץ השני דהפקר כה"ג שזכה בו חייב במעשר ומביא ראיה מהך דהפקיר כרמו דחייב בפרט ועוללות הוא תמוה כמו שתמה השעה"מ דהא מבואר בסיפא דפטור מן המעשר ובתוס' כאן מבואר בהדיא כן אבל באמת הדבר נכון למעיין בנדרים דף מ"ד שם מבואר דמדאורייתא פטור ממעשר אבל מדרבנן מתחייב ע"ש בע"ב ואם כן התוס' מיירי מן התורה והר"מ מיירי מדרבנן ואתי שפיר. ובזה יש ליישב דברי התוס' בב"מ שכתבו דלגבי הקדש אינו כן שאם הקדיש קודם גמר מלאכה חייב במעשר אם נפדה קודם גמר מלאכה כדמוכח קצת בפרק האומר ודבריהם משולל ביאור דמלבד דגוף הציון אין לו דורש אף גם דלמה להו להביא ממרחק הא בפיאה הנ"ל פ"ד שהביאו שם מבואר במשנה ח' שם כן ועיין בחלופי גרסאות הנדפס שם בגליון ובמהר"ם שי"ף ופ"י שם אבל לפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' קאי לענין דאורייתא דהרי הא דפטור ממעשר בהפקיר כרמו וחזר ובצרו היא מן התורה דמדרבנן גם בזה חייב וכמ"ש וכיון דקאי על תורה והרי מן התורה אין מבואר במשנה פיאה שם דחייב ואולי הכוונה רק מדרבנן וע"ז הוצרכו להביא ממרחק מפרק האומר ולפי מה שהוגה בח"ג דצ"ל העומר והוא בדף ס"ו שם משמע קצת דגם מן התורה חייב וז"ב ונכון ובזה יבואו דבריהם על נכון ולא יסתרו דבריהם בב"מ דף צ"ח וב"ק דף צ"ד שהבאתי לעיל ודו"ק. וצריך להבין איך פודין כרם רבעי בשביעית דהא הוה הפקר והרי כרם רבעי דמי למעשר דמהאי טעמא אינו נפדה במחובר וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מנטע רבעי ה"ב ואם כן למה כתב בהלכה ז' שם דפודין בשביעית והא הוא בעצמו כתב דבשנת השמטה אינו נוהג שום תרומה ומעשר כמ"ש לעיל בשמו ואין לומר דזה כבר נתחייב בכרם רבעי קודם שהגיע שנת השמיטה והו"ל כהפקירו אח"כ דזה אינו דעכ"פ הגזלנים שזכו בשביעית מן ההפקר מהראוי שלא יצטרכו לפדות ואם כן לא הי' צריכין הצנועים לחלל בשבילם דלהגזלנים בא ההפקר קודם החיוב וצ"ל דבאמת הפדיון של הרבעי הוא תיקון שיצא מתורת ערלה ואם כן זה כבר נתחייב בערלה ואין השמיטה מפקיע מידי ערלה שוב עיינתי בתוס' ב"ק דף ס"ט ע"ב ד"ה קדש שכתבו דאי לאו הלולים לא הוה ידעינין שצריך חילול בשביעית שאין מעשר שני נוהג בשביעית הרי שהרגישו בקושייתי ושמחתי שכוונת' לדעתם ת"ל ע"ש ובפני יהושע שם ודו"ק:
894
895אחר זמן רב מצאתי במאירי שנדפס מחדש על מסכת שבת בדף קכ"ז בהא דאמרו גבי דמאי אי בעי מפקר נכסי וכתב שם דאחר שנתחייב במעשר תו לא מפטר ע"י הפקר ע"ש והנה במחלוקת הב"י והמבי"ט אם הטעם דשמטה משום דאפקעתא דמלכא הוא או משום דהפקר הוא ולפע"ד ש"ס ערוך הוא דמשום אפקעתא דמלכא דהרי בר"ה בדף ט"ו אמדו דאתרוג בת ששית שנכנס לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור ובת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה ממעשר וחייבת בביעור א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא וכו' ופירש"י דאי נמי מספקינן אי אזלינן בתר חנטה לענין הפקר שביעית ולענין ביעור נוהג קדושת שביעית הוא משום דספוקי מספקא לן ואזלינן כאן וכאן לחומרא וקשה כיון דספק הוא א"כ פשיטא דאינו מופקר מספק דמוקמינן לפירות בחזקת בעליו מספק והרי כל עיקר דפטור ממעשר בשביעית משום הפקר וכל דאינו מופקר מספק דמוקמינן אחזקתו שוב אינו פטור ממעשר מספק וע"כ דשמיטה פטור משום דהיא אפקעתא דמלכא ואם כן אף מספק פטור דלא שייך לאוקמא אחזקה דבאמת אטו אין הפירות של הבעלים רק דהתורה אמרה שיד כל אדם שוה בשביעית ואפקעתא דמלכא היא אבל לא שייך לאוקמא אחזקה כל שאינו מתורת הפקר שבעלים הפקירו וכעין שכתבו בשם הר"ש דבתערובת לא שייך לאוקמא אחזקת היתר דההיתר כמו שהיא רק שהאיסור נתערב בו מ"ש והוא הדין כאן דבעלים הם רק שהתורה הפקיע כחם ומספק פטור דהפקר הם מספק וז"ב. ובזה נ"ל מה דמשני יד כל אדם ממשמשין בו ואת אמרת תתחייב במעשר והיינו דמשום הפקר ויאוש בעלים נגעו ביה דאינו נשמר: שוב ראיתי במהרי"ט סי' מ"ו שם הביא דברי הש"ס הלז ואזיל בתר איפכא דלכאורה מהך דיד הכל ממשמשין בו משמע דפטור משום הפקר וכתב דהיינו כיון דאין שביעית נוהג בו ע"ש ולפע"ד הדבר מוכרח כמ"ש. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פ"ד משמיטה הלכה י"ב ועיין שעה"מ שם שהאריך להקשות עליו ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק. וראיתי בטורי אבן בר"ה דף ט"ו ע"א שכתב על מ"ש רש"י בשם המכילתא דלמ"ד דשביעית פטור ממעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה דמה חית השדה אוכלת ופטורה אף אדם פטור והקשה דת"ל דשביעית הוה הפקר והפקר פטור מן המעשר וא"ל דנ"מ אם זכה אחד אחר מירוח ונתמרח אחר שבא לרשות זוכה דמטעם הפקר היה חייב דנתמרח לאחר שבא לרשות זוכה דזה אינו דבהפקר אף שבא לרשות הזוכה קודם מירוח פטור ע"ש שהאריך ובמחכ"ת לא נזכר שזה מחלוקת המבי"ט והב"י אי שביעית פטור מטעם הפקר או מטעם אפקעתא דמלכא ומהרי"ט הרגיש בקושיא זו ומ"ש שם בטורי אבן דלר"ל דבעי שיהיה הפקר לעכו"ם ולישראל אם כן שביעית לא מופקר דאינו מופקר לכל וע"ז כתב דאנן קי"ל כר"י הנה זה ליתא דבאמת לענין מעשר בעי שיהיה הפקר לכל כשמיטה כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ח ד"ה כל בהדיא ומ"ש מהא דיד הכל ממשמשין בה משמע דאינו רק מופקר לישראל לבד אין ראיה דכל שאינו שומרו הרי הוא מופקר לכל מי שירצה דאטו יכול לשמרו מן העכו"ם כל שאסור לאספו לתוך ביתו ולעשות גדר אך מה שאני תמה על הב"י דעכ"פ אי אפשר לומר דשמיטה פטור משום הפקר דהא באמת אינו מופקר רק לישראל ולא לעכו"ם ובמקום שיד ישראל תקיפה יוכלו למחות בהעכו"ם ואם כן שוב לא שייך הפקר וע"כ דאפקעתא דמלכא היא ובאמת שמיטה הוא מופקר לכל משום דאפקעתא דמלכא הוא וצ"ע ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז ומדי דברי זכר אזכור מה דתמי' לי טובא במ"ש הרמב"ם פ"ה ממתנות עניים הלכה כ"ז המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ועוללות ובשכחה ופיאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר וכונתו דבין שהי' זוכה משל הפקר מאחרים או מי שהפקיר כרמו פטור מן המעשרות וק"ל למה יפטר מן המעשרות בזכה בשדה של אחרים הא מעשר לא נתחייב עד שימרח בכרי ואז כבר באו לרשותו ונתחייבו וכן מבואר בתוספתא פ"ב דפאה גר שמת (לפנינו הגירסא גוי שמת והגאון מוה"ראוו ז"ל הגיה גר וכן הנכון וכן מצאתי בפ"ק דקידושין בירושלמי בהלכה ה' מובא תוספתא זו גר שמת) ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל המחזיק בקמה פטור מלקט שכחה ופיאה וחייב במעשרות הרי דנתחייב במעשרות ומצאתי בשיטה מקובצת בב"ק דף צ"ד גבי הא דאמרו המפקיר כרמו שהביא בשם ריב"ן שהקשה מהך תוספתא ותירץ בשם רבינו שמחה דחילק בין הוא שהחזיק הוא דחייב דכתיב תעזוב יתירה לאחר שהחזיק לכך במחובר חייב בכל שלא באו לכלל עונת פטור דברשותו נתחייבו ובתלוש פטור מן הכל הואיל וברשות הפקר באו לעונת חיוב הפקר פוטרם בקמה פטור בשכחה ופאה שחיובן בקמה הפקר פטרם אבל מעשר שאין חיובו אלא עד שימרח בכרי הרי ברשותו בא לכלל חיוב אבל הכא בשעה שהחזיק בהן שתלשן הרי כבר נתחייבו והפקר פוטרן והנה סיום המאמר מה שחילק בין שם להכא לא הבינותי אבל עכ"פ מבואר דחייב במעשרות כשזכה בשדה של אחרים וכפי הנראה דגר' כמו שהוא בירושלמי דהמחזיק בקמה חייב בלקט ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות אבל אכתי קשה לי דאם כן היאך כתב דאם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים פטור מן הכל הא בזכה בשדה במחובר מיירי והו"ל לומר דחייב בלקט שכחה כמ"ש בירושלמי וגם הרי רבינו התחיל במפקיר את כרמו ובצרו דמשמע דמיירי במחובר ובמחובר ודאי חייב בכל דרך כלל דברי רבינו צ"ע דהשמיט כל התוספתא וקצת כתב להיפך ואם מיירי בתלוש באמת שבירושלמי נשמט זאת אבל אף להתוספתא דפטור בתלוש היה לו לרבינו לבאר דדוקא בתלוש אבל במחובר או בקמה חייב עכ"פ בלקט ושכחה וצ"ע וכפי הנראה דחה רבינו התוספתא והירושלמי ולא חילק לענין מעשר בין הפקר שלו או של אחרים דבכל ענין הפקר פטור ממעשר רק לענין לקט שכחה ופאה דבדידיה כתיב תעזוב יתירא חילק בין שלו לאחר וכפשטת ש"ס שלנו ועיין בנדרים דף מ"ד ובב"ק דף צ"ד שם ומכל מקום קשה דמצד הסברא מהראוי שיתחייב במעשר דאכתי לא נפקע חיוב מעשר כיון שלא מרח עד שבא לרשותו תבואת זרעך קרינן ביה וצ"ע ועיין ב"ק דף כ"ח משמע דהפקר כל דהו פוטר מהמעשר ואתי שפיר דברי רבינו ועיין רש"י שם ועיין תוס' תמורה דף וא"ו ע"א ד"ה המפקיר. אחר זמן רב מצאתי במס' מעשר שני פ"ה משנה ה' דאמר שם ובשביעית פודהו בשויו ואז היה הכל מופקר אין לי אלא שכר לקיטה וכתב הר"ש דקמ"ל דלא תימא כיון שהיה מופקר אין לו נטע רבעי הרי דשביעית היא לא מטעם הפקר ורק אפקעתא דמלכא היא וע"ש בר"ש ובתוי"ט ותמצא שזו ראיה ברורה דשביעית אינו מתורת הפקר רק דאפקעתא דמלכא הוא ודו"ק ועיין ברש"י פסחים דף נ"ז ע"א ד"ה אין ודו"ק ועיין בפ"ב מתרומות הלכה י"ב ברמב"ם וראב"ד שם מבואר כמ"ש השיטה מקובצת הנ"ל ודברי רבינו פ"ה ממ"ע הנ"ל צע"ג:
895
896והנה אחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בר"ש פ"ק דפאה משנה וא"ו שמביא גם כן הך תוספתא והגיה כמ"ש בירושלמי קידושין ע"ש. ומדי דברי זכור אזכור מה דנתקשה לי בדרך למודי בפיאה שם ובר"ש וירושלמי והנה מ"ש במשנה דלעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ובירושלמי אמרו דב"ש היא דאמרי דהפקר לעניים הוה הפקר ופירש הר"ש דמיירי שרוצה להוסיף אח"כ משום פיאה ופטור מן המעשרות ובזה תימה דברי המלמ"ל פ"ב מתרומות הלכה ט' שדעתו שאינו פטור פאה ממעשרות רק בבוא ליד העני ולא משעה שהפריש וכאן משמע דאף שלא נתן לעני רק שהפריש הוה הפקר ופטור ממעשרות וצע"ג וזכורני שבברכי יוסף תמה על המלמ"ל מהפקיר כרמו והשכים ובצרו ואינו ת"י כעת ומשם יש ליישב דשאני התם שכל זמן שלא זכה העני לא מקרי הפקר ועיין נדרים דף מ"ד אבל מכאן קשה וגם מ"ש בירושלמי אתיא דר"ע בחנות בני חנן דהיו דורשין עשר פרט ללוקח והיא תימה דלשיטת ר"ת לא מפטר לוקח עד שיקח קודם המירוח ואם כן איך יפרנס דברי הירושלמי בכאן וצע"ג דהא ר"ע מיירי קודם מירוח ובזה לא פטור לוקח וצ"ע בב"מ פ"ח וברשב"א סי' שר"א אם לא הרגיש בזה וכעת אני טרוד והנה בירושלמי פ"ג דפיאה על משנה דאמהות של בצלים חייבות בפאה ר"י פוטר ומפרש דלא אמר ר' יוסי אלא משום הפקר ופריך והפקר חייב בפאה והיא תימה דר' יוסי ס"ל בנדרים דף מ"ד דבעי שיבא לרשות זוכה ואם כן היה חייב בפאה רק משום כיון דעכ"פ הפקירם ואינו חושש להם לכך פטר ר' יוסי וצ"ע דא"ל דכל דלא הוה הפקר לר"י שוב חייב בפאה דזה אינו דאטו בלא נשמר חייב בפאה לר"י אף שלא זכה בו אדם ואם כן הפקר ודאי לא גרע מלא נשמר. ובשנת תרי"ד ג' סליחות מצאתי ירושלמי ריש פ"ק דמעשרות א"ר אילא במה אנן קיימין אם בשנתמרח הכרי ברשות ההפקר וברשות ההקדש אמרה תורה ראשית דגנך ולא של הקדש אלא כי אנן קיימין כשהפקיר שבולין וחזר וזכה בהן בהפקר פטור ובהקדש חייב והנה מזה משמע דלא כשני התירוצים של הרב המנוח ועיין במפרש הרא"פ שם ובשעה"מ שם לא הזכיר זאת על דל שפתיו ועיין בתוספת הרא"פ שם ד"ה אף בהקדש. והנה בפ"ה דמעשרות מקשה הא בצד ערימה פטורין אר"י משום יאוש ופירש המפרש דיאוש קודם שנגמר מלאכתן פטור ולא לאחר שנגמר מלאכתן ומזה מבואר כמ"ש הרב המנוח ע"ש. ודרך אגב אזכור מה דאמר לי צורבא מרבנן אחד על קושית השעה"מ בהא דהקשו התוס' דלמה ממעט ממצתכם והא חזי לשאול עליו והקשה השעה"מ הא ע"י שאלה הדרא לטבלא ולא יהיה ראוי וע"ז אמר דאם כן יהיו פירי דטבילי האידנא דהיינו ביו"ט עצמו ומותר להפריש ביו"ט כדאמרו בביצה דף ט' וע"כ דזה לא מקרי טבילי האידנא והשבתי דזה אינו דאף אם נימא דאם היה תחלה חלה ותרומה וביו"ט נשאל ע"ז לצורך יו"ט וכדומה דזה מקרי טבילי האידנא כיון דעד האידנא לאו מצוה לאתשולי ובעת שצריך הוא מותר לשאול מכל מקום זה כשמתחלה שאל ע"מ שתהיה טבל ואח"כ הוצרך להפריש אבל שם דמתחלה נשאל כדי שיהיו אח"כ טבילי האידנא זה ודאי אסור לעשות ודו"ק. והנה מצאתי ברש"י ב"ק דכתב בהדיא גבי לקט שכחה ופאה דאם כבר נתמרח ברשות בעה"ב לא נפטר אח"כ מפאה והוא כרבינו מנוח ומ"ש שם רש"י דהפקר הוא הוא מהספרי הובא בר"ש פ"ק דתרומות דלקט שכחה ופאה הוא דהוה כהפקר דידו ויד עני שוה בהם ומ"ש דלאחר שמרחו הוקבעו למעשר כדאמרו בברכות דף מ"ם אף שרש"י פירש שם דקאי על עני היינו משום דקשה לרש"י קושית התוס' דנימא ברירה וע"ז כתב רש"י דהרי גם בעני כשעשה כרי חייב מדרבנן ומכ"ש כשנעשה כרי ביד בעה"ב. ובזה מיושב כל דברי רש"י ואף דבסוטה דף מ"ט מחלקינן בין שדה לעיר היינו שם דאינו רק מדרבנן ואמרינן דבעיר קלא אית ליה למלתא אבל כשנתמרח ביד בעה"ב כולי עלמא מודו דחייב ולא מפטר אח"כ במה שבא ליד עני ודו"ק:
896
897ראיתי ונתון אל לבי במ"ש המ"א סי' תס"ז לחלק בין מזמן לזמן ובין מקום למקום דמזמן לזמן מחזיקין איסור ולא ממקום למקום ושרשו משו"ת מהר"ם לובלין וראיתי במק"ח שהפליא עצה הגדיל תושיה שהקשה מהא דפסק רבינו בפי"ז מאה"ט ה"ד נמצא במעטן המעטן טמא וכיון שהגג טהור הרי דלא מחזיקין מזמן לזמן ע"ש שהאריך ברוחב בינתו. ולפענ"ד נראה לחלק דהנה הא דמחלק המג"א בין מזמן לזמן ובין מקום למקום ע"כ משום דממקום למקום אמרינן דבמקום הראשון לא אתיליד הריעותא מהכ"ת לאחזוק ריעותא שם אבל מזמן לזמן אמרינן כיון דאתרע החזקה ואתיליד ריעותא אמרינן דהיה מזמן הראשון ולפ"ז נראה לי לחלק הענינים דע"כ לא אמרינן דמזמן לזמן מחזיקין איסור רק היכא דהוא באותו מקום רק שהוא מזמן לזמן עד"מ אם נפל החטה במצה ובעת הזאת היא צונן ובזמן הראשון היה חם אמרינן דמחזיקין מזמן לזמן והי' בזמן הראשון בעת שהיה חם דהרי איתיליד כעת ריעותא אבל אם הדבר היא מזמן לזמן וממקום למקום כגון נמצא במעטן דהגג טהור בזה שפיר אמרינן דאף דמזמן לזמן מחזיקין איסור אבל הא כאן הא נצטרך להחזיק ממקום למקום אמרינן שפיר כיון דבאותן זיתים הנמצאים בגג לא אתיליד בהו ריעותא מה"ת להחזיק ריעותא ולומר דהיה במעטן כדי לטמא גם אותן שבגג הא בהם לא אתיליד בהו ריעותא ולא שייך בזה הסברא דמזמן לזמן וז"ב מאוד. ולדעתי לזה כיון הרוקח שהביא הטור דאותה מצה אסורה ושאר העיסה מותרת והוא הדבר אשר דברתי דבזה איתיליד ריעותא מחזיקין מזמן לזמן משא"כ שאר העיסה כיון דלא ראינו בו רעותא מה מועיל מה שהוא מזמן לזמן ודומה להא דאמרו סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וזה ברור כשמש והט"ז האריך בזה ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו ודו"ק ולפ"ז אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דגם ממקום למקום דלא מחזיקין איסור הוא דווקא כעובדא דמהר"ם לובלין שלקחו כרוב מחביות והוליכו לבית אחר ושם נמצא חטה שפיר אמרינן דאותו שבחביות מותר דהרי באותו שבחביות לא נמצא שום ריעותא וכן בהך דמעטן שאם נמצא בגג דמעטן טהור מאחר דבמעטן לא נמצא אבל אם נמצא באותו חביות רק שהחביות טלטלו ממקום למקום שפיר גם ממקום למקום מחזיקין דמ"ל שלא נמצא באותו מקום כיון דבחביות הלז בעצמו נמצא הריעותא מ"ל במקום הלז או במקום אחר וז"ב לדעתי. ובזה מבואר היטב מ"ש רבינו בה"ב לענין קופה שנשתמשה בה וטלטלה ממקום למקום דמחזיקין איסור ותמה במק"ח דהרי חזינן דאף ממקום למקום מחזיקין ובמעטן פסק רבינו דאף מזמן לזמן אין מחזיקין איסור ולפמ"ש אתי שפיר דבקופה שהיא באותה קופה רק שהוא במקום אחר בזה שפיר מחזיקין איסור ודו"ק. איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו בנדה דף ד' כי מודו שמאי והלל בזוית קופה כי פליגי חזקיה ור"י בזוית בית והא לדידי יש לומר איפכא דבזוית בית כיון דאתי ליד ריעותא בקופה הלז באותו מקום של הקופה רק שהיא במקום אחר בבית שפיר מחזיקין ממקום למקום משא"כ בזוית קופה דלא נמצא באותו זוית קופה אך זה אינו דהרי אותה קופה אתרעי דמה לי זוית זו או זו ס"ס נטמא כל הקופה ובכה"ג ודאי מחזיקין ועיין ראב"ד כאן בהשגות הלכה א' שכתב דאפילו לר"י דס"ל דמחזיקין לתלות ה"מ באותה קופה אבל מכלי לכלי לא הרי דבאותה קופה גרע איברא דלפ"ז בהא דכתב רבינו בה"א המערה מכלי לכלי ונמצא בתחתון העליון טהור ואין אומרים שמא מהעליון נפל אלא שמא בתחתון היה מפני שאין בהם דעת לשאל ולהך טעמא תיפוק ליה משום שאין מחזיקין ממקום למקום ואפשר דכיון דברשות היחיד כל ספק וס"ס טמא ואם כן ניהו דאין מחזיקין ממקום למקום מ"מ חשש יש עכ"פ ויצטרך עכ"פ טבילה ולכך אמר שאין בהם דעת לשאל:
897
898ובזה יתישב השגת הראב"ד שהקשה דהא הו"ל טומאה הבאה ע"י אדם דנשאלין עליה ומ"ש הכ"מ דזה לא נודע לאדם תמיה מאד דכל טומאה הבאה בידי אדם לא נודע לאדם אם נטמא בודאי ועיין מק"ח שם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון דאין מחזיקין ממקום למקום ניהו דיש חשש וכמ"ש עכ"פ יותר מסתבר שהוא מהתחתון ובהתחתון לא היה בידי אדם ובכהאי גוונא לא הוה טומאה הבאה בידי אדם וע"כ לא הוה טומאה בידי אדם רק היכא שבודאי בא הספק ע"י אדם אבל כאן קרוב לודאי שלא בא ע"י אדם דהא אין מחזיקין ממקום למקום ואם כן לא בא ע"י הלז וע"כ היה מהתחתון ונפל מעצמו וז"ב. ובזה מיושב דברי התוס' בנדה דף ג' ע"ב ד"ה והתניא דמוקי לה משנה דפ"ד דטהרות בממלא בבור בב"א טהור משום דהוה ספק טומאה צפה ע"פ המים והדבר תמוה דאם כן אמאי אותה כלי טמא הא הוה ספק טומאה צפה ע"פ המים. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמזמן לזמן מחזיקין אמרינן דהיה בדלי הלז כשהיה ריקם ולא הוה ספק טומאה צפה ע"פ המים. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמזמן לזמן מחזיקין אמרינן דהיה בדלי הלז כשהיה ריקם ולא הוה ספק טומאה צפה ע"פ המים משא"כ הדליים לא מחזיקין ממקום למקום ואף דאתייליד ריעותא כשהי' בב"א בבור ויש לחוש שמא בבור היה ואם כן הא נטמאו כולם דהא אתיליד ריעותא בבור ושם היו כלם ויותר יש לתלות בבור דהרי בדלי לא היה בתחלה ועיין מהרש"א שם שפירש דראינו דבהדלי בעודו ריקם דלא היה בו שרץ ואם כן ע"כ מהבור בא ויש לחוש שמא הי' בכלם ואפ"ה לא חיישינן דהו"ל ספק טומאה צפה ע"פ המים ורק באותו שנמצא אמרינן דנפל בעודו ריקן משום דמזמן לזמן מחזיקין וכמ"ש התוס' בתירוצם האחרון ועיין בהר"ש פ"ד דטהרות וברא"ש ובהגהת הרא"ש שם. ובזה מיושב קושית דו"ז הגאון ז"ל בסי' תס"ז דמה מקשה מהך דדלי על קופה דלמא שאני התם כיון דיש לדון על הדלי גופא דאם נחזיק שהיה שם טומאה למפרע היא טומאה דאורייתא ואם נימא דלא נמצא רק אח"כ אינו רק ספק טומאה צפה ע"פ המים וכיון שאנו דנין על הדלי ומטמאין למפרע ממילא כל הבא מכחו כמותו אבל בקופה דכבר סלקו הטהרות ממנו לכך אינו טמא למפרע. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דבדלי מחזיקין למפרע הוא משום דמזמן לזמן מחזיקין וכמ"ש ולפ"ז בקופה דגם כן מחזיקין ממקום למקום וכמ"ש רבינו וכמ"ש בטעמו לעיל או כמ"ש הראב"ד והבאתי לעיל וא"כ הוא שוה בשוה לדלי ודו"ק: ובזה יש ליישב דברי המג"א שכתב בס"ק כ"ה דאם סלקוהו ממקום למקום וכעת נצטנן דלא מחזיקין ממקום למקום והביא ראיה מהך דקופה ודבריו תמוהים דהרי אנן קי"ל כר"י בקופה דמחזיקין ממקום למקום וכבר התפלאו בזה רבים מהאחרונים הלא היא בספרתם. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא שם לא שייך ממקום למקום דעכ"פ איתיליד ריעותא באותה קופה ומה לי במקום הזה או בזה וכמ"ש לעיל בטעמו אבל כאן דכמו שהוא כעת היא צונן ולא הוה ריעותא כלל רק דבמקום הראשון היה בזה פשיטא דלא מחזיקין ממקום למקום דהרי במקום הראשון לא איתיליד הריעותא וכמו שהיא כעת אין כאן ריעותא ומה"ת להחזיק ריעותא וזה יסוד דין ממקום למקום שאין מחזיקין ריעותא וז"ב. ועפי"ז יש מקום לפלפל ולבנות בכמה דינים שהאריך המג"א והמק"ח ואכ"מ ולא באתי רק להעיר על המעיין:
898
899שוב מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ט"ו שכתב ג"כ בשאלתו דיש להקל דאין מחזיקין איסור ממקום למקום ולפמ"ש יש לפקפק בזה. ומדי דברי זכור אזכור מה שהאריך הפ"מ שם להוכיח דבספק השקול לא מוקמינן אחזקה והביא ראיה מהא דאמרו בחולין דף קל"ד ספק איסור לחומרא ופירש"י ספק איסורא שיש בו עון מיתה לכך לא אוקמינן אחזקה הרי דבספק איסורא לא אזלינן אחר חזקה ולפענ"ד אין משם ראיה דבאמת צריך להבין הא דאמרו שם פרה בחזקת פטורה קיימא והא כיון שנתגייר כעת אתרע חזקתו הראשונה והוה כמו בספק זרק קרוב לו דכתבו התוס' דאתרע החזקה מכ"ש כאן דנתגייר והספק על הפרה אימת שחטה א"כ עכ"פ איתרע חזקתו ועיין בט"ז יו"ד סי' א' שהביא הך דמרדכי שכתב דאזלינן בתר השתא אך לפמ"ש שם לחלק דדוקא בספק איסור אזלינן בתר השתא דספק איסורא לחומרא משא"כ בספק ממון קי"ל כרבנן דר"נ דס"ל המע"ה ולא אזלינן בתר השתא אם כן מיושב היטב דבספק ממונא שפיר אזלינן בתר חזקת פטור דהמע"ה ושפיר אמרינן פרה בחזקת פטור קיימא. ובזה מיושב הא דאמרו בחולין שם קמה בחזקת חיובא קיימא וקשה הא הש"ס אמר הטעם משום עני ורש הצדיקו וכבר העירו בזה המפרשים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ניהו דכתיב עני ורש הצדיקו יקשה למה באמת לא אזלינן בתר השתא דפטור דספק ממונא הוא וע"ז משני כיון דבחזקת חיובא קיימא וליכא רק חזקת ממון כעת ולא חזקת מרא קמא ובכה"ג אזלינן להחמיר בממון עניים משום דעני ורש הצדיקו וכ"כ בשו"ת מוהר"ש חיין ז"ל סי' ל"ד בהדיא הובא בקונטרס הספיקות לאחי הקצה"ח ז"ל סי' א' אות ש' ע"ש ומעתה שפיר מחלקין דחלה ספיקא לחומרא משום כיון דספק איסור הוא שפיר אזלינן בתר חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא משא"כ בממון דספק ממונא לקולא ויש להמתיק הדבר דכל שיש חזקת מעיקרא וחזקת השתא מסלקינן חזקה להדי חזקה וא"כ ספיקא להחמיר גבי איסור משא"כ גבי ממון דספיקא לקולא ואף אם נימא דחזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא כמאן דליתיה היינו דוקא אם כעת אנו דנין מחמת חזקה משא"כ כאן דכעת הדבר בודאי נשתנה ממה שהיה פשיטא דחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא בודאי כמאן דליתא כנלפענ"ד:
899
900שוב מצאתי בפרי מגדים בפתיחה להלכות דחה גם כן דברי הפ"מ הנ"ל מטעמא אוחרא ע"ש. עוד נראה לפע"ד דבלא"ה ל"ק משם דשם לענין האיסור של חלה ליכא שום חזקה דבעת שהיתה קמח לא היה שום חיוב עליה וחיוב חלה לא נולד רק בעת גלגול העיסה ואז היה ספק אי נתחייב ולא שייך כאן חזקה דבשלמא אם הספק היא לענין ממון כגון במתנות שאין בהם קדושה רק חיוב ממון שפיר אוקמא אחזקה דפטור דהקמח הלז או הפרה הלזו היתה עומדת בחזקת הנכרי דפטור ממתנות אבל לענין עסק איסור של החלה מה שייך כאן חזקה דהא כל זמן שלא גלגל לא היה כאן חיוב ושם חלה עליו ועיקר נולד בעת הגלגול ואז היה ספק איסור ומה יושיענו בזה החזקה וזה ברור לדעתי והבן. נחזור לנ"ד דביארנו דכל הטעם דממקום למקום אין מחזיקין איסור הוא משום דבאותו דבר לא אתיליד בו ריעותא כמו בעובדא דמהר"ם לובלין אבל אם נמצא באותו חבית רק שטלטלוהו ממקום למקום לא שייך לומר דממקום למקום לא מחזיקין דהא אתיליד ריעותא באותו חבית ומה לי שהוא בהמקום הלז או במקום אחר וזה ברור לדעתי. ובזה הן נסתר מחמתו כל מה שהאריך הרב במק"ח ס"ק י"א להקשות דא"כ גבי חבית ונמצא חומץ הכי נימא דאם טלטלוהו ממקום למקום לא נחזיק איסור וגם הא במומין תולה ברשות ולא במקום ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דאתיליד ריעותא באותו דבר פשיטא דמחזיקין ממקום למקום ולדעתי לזה כוונו התוס' בריש נדה שהביא המק"ח דלכך בנדה לא שייך כאן נמצא כאן הי' משום דאשה כל מקום שהיא טומאתה עמה ע"ש והיינו כיון דאתיליד ריעותא באותו דבר דהיינו באשה הלזו מה לי במקום הלז או במקום אחר וז"ב לדעתי ומ"ש הוא לחדש דדוקא במידי דאתי מעלמא הוא דלא מחזיקין ממקום למקום אבל במידי דאיתיליד ריעותא בגופא כגון יין ונמצא חומץ או בהמה שנטרפה לא שייך ממקום למקום דאיתיליד ריעותא בגופא לפענ"ד אינו סברא כלל דמ"ל אתיליד ריעותא בגופא סוף סוף באותו מקום לא אתיליד ריעותא ועיין בב"ש סי' וא"ו ס"ק ל"ד שכתב דאם זנתה במקום זה דאיכא תרי רובא ל"ח שמא זנתה במקום דליכא תרי רובא דלא מחזיקין איסור ממקום למקום ושם אתיליד ריעותא בגופה שזינתה ומה לי אותו מקום או מקום אחר וע"כ דאין חילוק רק בין אתיליד ריעותא באותו מקום או לא וכמ"ש ולכך גם באשה כל דבמקום הזה אתיליד הריעותא ובמקום אחר לא אתיליד ריעותא ואף דאותה אשה זינתה מכל מקום נראה לפע"ד דכאן אף מזמן לזמן לא מחזקינין ריעותא דנוכל לומר דבאותה שעה צדקת היתה ולא נפסלה רק מכאן ולהבא כמו בעדות וגם מכאן ולהבא לא נפסלת דמה"ת לומר בשביל שעשתה מעשה רשע בעת הזאת במקום הזה גם במקום אחר תעשה רשע ומי שאכל שום וכו' וגם דברי הב"ש עצמו צ"ע דל"ל לטעם דאין מחזיקין ממקום למקום ת"ל דאף מזמן לזמן לא מחזיקין בזה ועכ"פ דברי המק"ח ודאי אי אפשר לאומרן וכן נ"ל ראיה מהא דפריך בנדה דף נ"ח ומי מחזיקין טומאה ממקום למקום והתניא וכו' הרי שם אתיליד ריעותא בגופא ואפ"ה לא מחזיקין ממקום למקום ואף דכתבו התוס' שם ד"ה ומי דלא דמי הך ממקום למקום למ"ש בדף ד' מכל מקום בענין זה לא נחלקו לומר דבאיתיליד ריעותא בגופא מחזיקין וע"כ נראה לי דדברי המ"א נכונים ומ"ש במק"ח לפרש דברי התוס' בכתובות בסוגיא דמומין ע"פ דרכו הנה בתשובה אחת הארכתי לבאר דברי התוס' בכמה אנפי דרך כלל נראה לפענ"ד דדברי המק"ח בחילוקו אינם נראין ודו"ק:
900
901וראיתי בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חלק או"ח סי' כ"ה שהקשה במ"ש הטור סי' תס"ז בשם הרא"ש דאם נמצאת חטה בעיסה או במצה אפוייה דלא חיישינן שמא היתה במים לפי שישראל קדושים ורגילין לשמור המים יפה והקשה דלמה ליה הך טעמא תיפוק ליה דאין מחזיקין איסור ממקום למקום ע"ש ולפענ"ד יש לומר דשם כיון דהחטה בקועה מהיכא בא שנבקעת הא בעיסה או מצה אפויה אינו מהראוי שתבקע שהחטה קשה ואם כן מהראוי לתלות במצוי שהיתה במים ושם נבקעת ואף ממקום למקום תולין כל שהוא מצוי יותר כמ"ש המ"א בסי' תס"ז ס"ק ט"ז דאף להקל תולין במצוי מכ"ש להחמיר ועיין בפר"ח יו"ד סי' מ"א ס"ק י"א שכתב כן להלכה ע"ש ולכך כתב הרא"ש כיון דישראל רגילין לשמור המים א"כ עכ"פ לא שייך תולין במצוי דאינו מצוי וא"כ שוב הדרן לכללא דאין מחזיקין ממקום למקום. ובזה מיושב מה דקשה לי על טעם הרא"ש דישראל רגילין לשמור המים ואטו העיסה לא משמרין ואפ"ה חזינן כאן דלא נזהרו יפה אם כן אימא לא נזהרו בשמירת המים ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ כיון דרגילין לשמור המים לא מקרי מצוי ושוב אין מחזיקין ממקום למקום ודו"ק. אמנם בפשיטות נראה לי דלא קשה קושית הנודע ביהודה דאין כוונת הרא"ש דאימר היה במקום אחר במים דלזה ודאי לא חיישינן רק כוונתו דאימר היה בעיסה בעוד שהיה הקמח עם מים בעין ולא נילוש דאז שפיר היתה נאסרת וע"ז ודאי חיישינן דהוה מזמן לזמן לזה אמר דישראל קדושים הם ומסתמא שמרם בעודה קמח עם מים דלא היה בעת ההיא החטה ונפלה אח"כ מעלמא ובאמת שזה דחוק בלשון הרא"ש והטור ומ"ש בראשונה היא העיקר. שוב מצאתי בפר"ח בסי' תס"ז שכתב גם כן לפרש דסברת הרא"ש היא כיון דנתבקעה יותר מסתבר לומר דהיה במים ע"ש ואם כן ממילא לא קשה קושית הנודע ביהודה וכמ"ש ודו"ק:
901
902אחר זמן רב כשלמדתי סי' תס"ז העמקתי בענין ומצאתי שיש שתי מיני חזקות חזקת הגוף דבשעה שנולדה הי' בה מומין וכדומה וחזקה דמעיקרא דמקודם לא אתחזיק באותו דבר אותו ענין והנה הנ"מ שבין שתי החזקות נראה לפענ"ד דברים עמוקים ועמוד והתבונן בזה ובזה יתיישב כל מה שהאריך הגאון במק"ח ס"ק כ"א וכבר דברתי קצת למעלה וכעת חדשות אני מגיד ת"ל הנה בחזקת הגוף זה ברור דלא שייך שישתנה ממקום למקום דהגוף אחד הוא ולא ישתנה ממקום למקום ולא ישתנה רק אם נתחדש מקרה בגופו שישנהו ממה שהיה כגון שיתחדש בו מומין וכדומה אבל המקום לא ישנה הגוף ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש המ"א ס"ק י"ט דלא אמרינן השתא היא דנפלה וכמו דאמרו בפ"ק דחולין ובנדה דלא אמרינן השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה ומשמע הא אם איכא חזקה אמרינן השתא היא דאתרע והרי במומין אמרינן כאן נמצאו כאן היו אף דאיכא חזקה דמומין והרי הרשב"א הובא במ"א ס"ק כ"א מדמה למומין וגם קשה אמאי לא שייך כאן חזקה דמעיקרא דודאי המים קדמו בנביעתן לנפילת החטה וכבר האריך בזה המק"ח ולפמ"ש אתי שפיר דשאני מומין דשייך חזקת הגוף ואם כן לענין חזקת הגוף כל שאיתיליד ריעותא בגוף ונתחדש בו המומין אם כן נשתנה הגוף בעצמותו ואתרע חזקת גופו ושפיר אמרינן כאן נמצא כאן היה דלא שייך להעמיד בחזקת הגוף דהרי ראינו בו ריעותא ולא ידענו מתי יצא מחזקתו וכעין שכתב הרשב"א דכל שלא נוכל לתת גבול מתי יצא מחזקתו מחזיקן עד הזמן שנודע לנו שבודאי לא יצא מחזקתו ועיין ביו"ד סי' פ"א אבל לענין המים לא שייך חזקת הגוף דהרי במה שנפל בו חטה לא נשתנה המים מכאשר היו (ואם כן לא שייך בזה חזקת הגוף) דהמים הם בפ"ע והחטה בפ"ע ולא נשתנה מכאשר היה וכעין שכתבו התוס' ביבמות דף פ"ב ובר"ש בתרומות דלא שייך לאוקמא אחזקת היתר בספק תערובות דההיתר לא נשתנה רק דנפל בו איסור ואוסרו אבל ההיתר לא נשתנה מכאשר היה ואם כן לא שייך בזה חזקת הגוף רק חזקה דמעיקרא דמעיקרא לא אתחזיק בו חטה. ובזה שפיר יש לחלק בין מזמן לזמן ובין מקום למקום דמזמן לזמן שפיר מחזיקין בו ריעותא דהרי עכ"פ חזקת הגוף לא נשתנה רק דמעיקרא לא היה בו ואם כן לא שייך בו חזקה דאטו נשתנה הגוף מכאשר היה המים נשארו בו כאשר היו וחזקה דמעיקרא לא שייך דעכ"פ נפל בו החטה ומה גבול תתן לו אימתי נפל אבל ממקום למקום שפיר אמרינן דהמקום אשר עמד בו בראשונה לא נתחדש בו המקרה הלז. ובזה נשכיל ונעמיק במה שהקשה הגאון דהרי במומין לא תלינן במקום השינוי רק ברשות רשות הבעל או רשות האב אבל לא תלוי במקום זה או הזה ואמאי כאן תלינן במקום ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בחזקת הגוף לא שייך לחלק בין מקום זה לזה דהמקום לא ישנה הגוף ממה שהיה רק דהמזל יוכל לשנות ולכך מחלקינן בין רשות לרשות דברשות הבעל אמרינן דנסתחפה שדהו אבל איך שייך כאן החילוק ממקום למקום אבל כאן דאין שייך כאן חזקת הגוף דבמה שנפל בו חטה לא נשתנה הגוף וכמ"ש רק שנשתנה ממה שהיה מעיקרא אמרינן שפיר דבמקום הראשון לא נתחדש עליו אותו מקרה שנתחדש במקום הזה וז"ב מאד מאד. ובזה נתיישב מה שהקשה דביין ונמצא חומץ נימא גם כן דיש חילוק בין מקום למקום ומ"ש הגאון לחלק בין דבר דאתיליד בו ריעותא בגופו ובין בא לו ממקום אחר כבר כתבתי למעלה שיש לדחות ולפמ"ש אתי שפיר דשאני התם דיש לו חזקת הגוף ובגוף לא שייך לתלות השינוי במקום זה זולת זה משא"כ בחזקה דמעיקרא ולזה נראה שכוונו התוס' בריש נדה במ"ש בנדה לא שייך לומר דאין מחזיקין ממקום למקום דכל מקום שהיא טומאתה עמה והגאון כתב דהחילוק היא דהריעותא הוא בגופה ולפענ"ד נראה דאינו תלוי בריעותא רק בחזקת גופא דשם הוה חזקת הגוף והגוף לא שייך בו שינוי ממקום למקום ולכך בכ"מ טומאתה עמה דמה שרואית דם לא שייך לומר דבאותו מקום תראה ולא במקום הזה והמעיין ימצא ליישב בו כמה דברים ובפרט בסוגיא דנדה דף ד' ואכ"מ לקבל ארוך. והנה בהא דמבואר בסי' ק"ה ביו"ד דאם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות כמבואר ס"ט וכן הוא באו"ח סי' תס"ז וע"ש במג"א ס"ק ל"א ולא אמרינן דאין מחזיקין איסור ממקום למקום וצריך לומר כיון דמצוי הוא שנגע בכולן לא שייך אין מחזיקין ממקום למקום כמ"ש המג"א בסי' תס"ז כ"פ ע"ש ס"ק ט"ו ובזה ישבתי לנכון הא דאמרו בכתובות דף ע"ב רישא כאן נמצא וכאן היה וסיפא כאן נמצא וכאן היה ותמה בשיטה מקובצת דלמה לי בסיפא בשביל כאן נמצא והא לר"ג אזלינן בתר חזקת הגוף ולפענ"ד נראה דבאמת מזמן לזמן מחזיקין ריעותא א"כ לא שייך חזקת הגוף רק דכיון דחילוק רשויות לא מחזיקין ריעותא והרשב"א מדמה למומין דאמרינן כאן נמצאו וכאן הי' וא"כ לכך הוצרך לחדש בסיפא בשביל כאן נמצא כאן היה והא דאמרו אח"כ דאיכא שני חזקות צ"ל דשני חזקות אלים דלא מחזיקין אף מזמן לזמן וכעין דאמרו בעירובין דף ל"ו דבתרי חזקות אף בתרי ותרי לא אזלינן לחומרא והוא הדין בזה וצ"ע בזה. אחר שנים רבות עיינתי עוד בדברי המק"ח ס"ק ט' הנ"ל במה שהאריך בביאור דברי הרמב"ם וראיתי כמה גמגומים בדבריו ואמרתי לרשום בקצרה. בכלל א' במ"ש דספק טומאה הבאה בידי אדם היינו שהאדם גורם הטומאה והביא מנדה דף ה' לפענ"ד כל שיד אדם באמצע אף שלא גרם כיון שיוכל האדם לשאול על הטומאה מקרי יש בו דעת לשאול וע"ש וצ"ע בזה מ"ש שהתוס' כתבו בכמה דוכתי דספק טומאה ברה"י או ברה"ר לא מהני בהו חזקה הנה אם כוונתו חזקת טהרה לא ידעתי למה כלל רה"ר דברה"ר טהור אף באין לו חזקה ובדבר שא"י להיות כל שיש חזקת טהרה ברה"ר טהור משא"כ ברה"י כמבואר לעיל בתוס' ריש נדה ד"ה והלל ובתוס' חולין דף ט' ובכמה מקומות גם מ"ש דבמשקין טמאין לטמא אחרים דאינו רק מדרבנן כל שיש חזקה לטמא טהור עיין בתוס' נדה דף ה' ע"ב ד"ה ספק ולפענ"ד שם מפורש אף שבא ע"י אדם מכל מקום טהור ע"ש ועיין נדרים דף י"ח ודו"ק היטב גם מ"ש דבספק טומאה הבאה ע"י אדם אף חזקה דכנכ"ה ל"מ ומחזיקין ממקום למקום דברה"י לא אזלינן בתר חזקה לא נהירא לפענ"ד דע"כ ל"מ ברה"י חזקת טהרה רק באותו מקום שאתרע החזקה אבל ממקום למקום דלא אתרע החזקה במקום אחד פשיטא דשם לא מחזיקין ריעותא כלל דשם לא אירע כלל ריעותא גם מ"ש דבכל מקום דטהרה התורה כגון ברה"ר או באין בו דעת לשאול אפי' במקום דאיכא חזקה טהור לא ידעתי מי לחש לו כן ובמקום חזקה לטומאה ודאי מטמאין אף באין בו דעת לשאול כמו בתינוק מטפח בעיסה ועיין פט"ז מאה"ט ומ"ש ראיה מהך דטומאת מעל"ע דכל שאין בו דעת לשאול טהור כמ"ש התוס' ריש נדה לא ידעתי דשם כיון דאינו רק טומאה דרבנן לא גזרו בזה. דרך כלל המעיין בעומק הדברים ימצא כמה גמגומים בדבריו. והנה הרמב"ם בפי"ז שם כתב הממלא בכלי ונותן לעשרה כלים ונמצא השרץ באחד מהן ורש"י פירש בנדה דף ג' דנתן לכלי אחד ולפענ"ד פירוש הרמב"ם מחוור דלרש"י קשה מה אמרו ונמצא שרץ באחד מהן הא כיון דמלא בדלי אחד ונתן לכלי אחר אם כן ע"כ בשמצא באחרונה השרץ דאל"כ אין הספק רק על קודם המציאה ולא על מה שהיא לאחר המציאה ולהרמב"ם ניחא דהרי נתן בעשרה כלים ולא נודע מי הראשון ומי האחרון והכ"מ שכתב שלא ידע מי הכריח לרבינו לפרש כן ולפענ"ד הוא מוכרח וכמ"ש ודו"ק:
902
903והנה בגוף הענין שחדשו הט"ז והמ"א לחלק בין מזמן לזמן ובין ממקום למקום בשב שמעתתא שמעתא ג' פ"ה פ"ו האריך דמה שנשתמשו בחזקה זו דכשעת מציאתן הרי התוס' כתבו בריש נדה דהך חזקה אינו רק בתרומה וקדשים לבד וגם מה שכתבו להקל ממקום למקום הרי באמת קיימא לן כר' יוחנן דמחזיקין ממקום למקום וכן ראיתי בכמה אחרונים שתמהו בזה ולפענ"ד נראה דטומאה שאני דלא אמרינן כשעת מציאתן לענין חולין משום דטומאה למפרע לא גמרינן מסוטה וכמו שכתבו התוס' ריש נדה ועיין במהר"ם לובלין שם ומטעם דלא אתרע למפרע ושאני טומאה דלהבא דהוי רגלים לדבר אבל למפרע לא אתרע ולכך דוקא בקדשים ותרומה מחמרינן ולא בחולין אבל לענין איסור כל שיש לנו ספק דלמא למפרע היה האיסור מחמרינן כיון דאיתרע חזקת היתר וכן להיפך לענין ממקום למקום אז לתרומה וקדשים מחמרינן אף ממקום למקום אבל לגבי איסור לא שייך להחמיר ממקום למקום דהא המקום האחר לא אתרע כלל וכעין דאמרו בחולין דף יו"ד סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וזה ברור. אמנם בגוף הענין דמחלקינן בין זמן לזמן ובין מקום למקום נראה לפענ"ד דבר חדש ע"פ מ"ש בנקודות הכסף סי' שצ"ז ליישב קושית הט"ז מגל דשאני התם דכי אמרינן התם למפרע בשעה שנפל הגל מת יש זמן ידוע אבל הכא אין כאן זמן ידוע שתאמר למפרע זה מת הלכך עד השתא מוקמינן ליה בחזקת חי וביאור הדברים דכל שיש לקיים שני החזקות חזקת חי קודם שנפל הגל ומשנפל הגל אמרינן דמת לכך אמרינן דמשעה שנפל הגל מת אבל במקום שאין לתלות מתי מת אם כן כל שתאמר למפרע הוא מת אין גבול מתי מת ואתה סותר חזקת חי וזה אי אפשר וכן ביאר בשו"ת משאת משה חלק יו"ד סי' א' אבל לא הביא דברי הנקודות הכסף הנ"ל ובשמעתא הנ"ל פ"ו לא הרגיש כלל בסברא זו ומעתה מבואר היטב החילוק בין זמן לזמן ובין מקום למקום דממקום למקום יש לומר דבאותו מקום נתהווה האיסור ולא במקום אחר אבל מזמן לזמן אי אפשר לתלות דכעת נתהווה הדבר ולכך מחמרינן ודו"ק היטב:
903
904להרב הגדול הישיש מוהר"ר דוד בהגאון בעל קצה"ח:
904
905ע"ד קושיתו בהא דאמרו בסוטה בירושלמי דקינא לה משתים היתה שותה וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פ"א מסוטה הלכה ג' ובטור וש"ע אהע"ז סי' קע"ח ואמאי והא כל ספק טומאה מסוטה קא גמרינן לה וברה"ר טהור וכיון דקינא לה משנים והיא הו"ל שלשה ושלשה יש לו דין רה"ר דספיקו טהור ע"כ קושיתו. והנה באמת בראשית ההשקפה רציתי לומר דהיא לא נחשבת דק' נשים כחד דמיין כמ"ש הרשב"א בנדה דף ה' וכ"כ הר"ן שם ליישב הך דאמרו שם דחברותיה נושאות אותה במטה דמש"ה לא הוה רה"ר דמאה נשים כחד דמיין ע"ש ומיהו יש לחלק דש"ה דלא הוו רק נשים בלבד וכחד דמו אבל כאן בצירוף השתי אנשים והאשה הו"ל שלשה וגם הא בירושלמי שם מבעיא ליה אפילו קינא לה ממאה ולא שייך התירוץ הנ"ל ומצאתי בק"ע שם שהרגיש בקושיתו. והנראה לי בזה דהנה התוס' בריש נדה ד"ה והלל וכן בחולין דף ט' הקשו דממנ"פ היאך יליף מסוטה לטהר ברה"ר אפילו לית ליה חזקת טהרה הא שאני סוטה דאית לה חזקת טהרה וכתבו כיון דקינא לה ונסתרה ל"ל החזקת טהרה וע"ז הקשו דאם כן איך יליף לטמא ברה"י אפילו אית לה חזקת טהרה הא סוטה אתרע לה חזקת טהרה ע"ש מ"ש בזה. והנה באמת לא זכיתי להבין מ"ש דבסוטה אתרע לה חזקת טהרה כיון דקינא לה ונסתרה הא הקינוי בלבד אינו רגלים לדבר כמ"ש התוס' בסוטה דף כ"ח ד"ה אינו דין ומה שנסתרה בוודאי אינו רגלים לדבר דסתירה ברה"ר ליכא כמ"ש התוס' שם ע"ב ובאמת שגם כאן הרגישו בזה דסתירה ברה"ר ליכא ונדחקו דמשכחת לה במקום אפל ובגליון דחו הדברים ע"ש. אמנם נראה דלפמ"ש התוס' בסוטה שם ד"ה אינו דין דאף דקינוי לבד לא חשוב רגלים לדבר מכל מקום מה שנמצא הבועל אצל האשה זה חשוב רגלים לדבר דהרי ריעותא דהיינו הבועל אצל האשה והשרץ אצל טהרות ולפ"ז זהו ברה"י דלא נמצא רק הבועל בלבד אבל ברה"ר דגם שאר אנשים הי' שם ואף אם לא נמצא רק אחד בלבד עם הבועל מכל מקום כיון דצריך להיות אצל הבועל בחצר אחד ולדעת הראב"ד פ"ט מנזירות לא סגי בחצר אחת כ"א במקום הבועל אם כן עכ"פ אינו ראיה ממה שנמצא הבועל אצל האשה דהא גם אחר שלא נחשד נמצא אצלה דמזה לא קינא לה והוא לא נחשד על העריות ואפ"ה נמצא אצלה ואם כן משום הכי ברה"ר טהור דלא הוה ריעותא ושפיר יליף מסוטה וא"צ דסוטה יש לה חזקת טהרה דזה אינו דכל חזקת טהרה שלה הוא מכח זה דהוא ברה"ר דאל"כ אתרע לה חזקת טהרה דהרי הבועל אצל האשה ולכך ברה"ר טהור וברה"י שפיר ילפינן מסוטה אף דיש לה חזקת טהרה דאין לומר דבסוטה איתרע לה חזקת טהרה דזה אינו דבאמת לא אתרע רק מחמת דהיא ברה"י ואם נימא דברה"י טהור ולא איכפת לן מה שהבועל אצל האשה שוב היה גם בסוטה חזקת טהרה וז"ב. ולפ"ז בקינא לה משנים או ממאה דכולם הי' בכלל הקינוי והחשד שוב אף ברה"ר טמא דהרי אתרע לה חזקת טהרה דהרי הבועל יש אצלה וז"ב מאד. וע"ד הפלפול יש לומר דהחילוק בין רה"י לרה"ר דהנה לפי מה שנראה מהמל"מ פ"א מסוטה ה"ג דעיקר הקינוי תלוי היכא דאסור משום ייחוד ע"ש ובחידושי להלכות סוטה הארכתי בזה ולפ"ז בשלמא ברה"י דקי"ל דאסורה להתייחד שפיר הוה הסתירה ריעותא אבל בשני אנשים דקי"ל באהע"ז סי' כ"ב ס"ה בהג"ה דמותרת אשה אחת להתייחד עם שני אנשים כשרים וסתם שני אנשים כשרים מקרי ע"ש וכיון שאין כאן משום ייחוד שוב אין הסתירה ריעותא ושפיר מקרי חזקת טהרה גמורה וז"ב. ולפ"ז בקינא לה משנים או ממאה דעכ"פ פרוצים הם ואינם כשרים דשוב אסור היחוד אם כן גם בר"ה מקרי אתרע חזקת טהרה וטמאה מספק וזה ברור ודו"ק. ובזה הבינותי הטעם דמאה נשים כחד דמיין כמ"ש בשם הרשב"א והר"ן והדבר צריך ביאור דמה טעם בדבר למה יחשבו לענין רה"ר כחד ולמ"ש כיון דעיקר ילפותא הוא מסוטה ולענין סוטה גם מאה נשים אסורות להתייחד עם איש אחד כמבואר בש"ע שם ולכך מקרי לענין רה"ר כחד וז"ב מאד:
905
906ובזה ישבתי לנכון קושית הס"ט בנדה דף ה' שהקשה דאם כן מה פריך הש"ס בנזיר דף נ"ו דשני נזירים והך דקאי גביה הו"ל תלתא ותלתא הו"ל רה"ר וספיקו טהור ומאי קושיא הא שם מוקי לה באשה דאל"ה אסור לגלח ואם כן הא מאה נשים כחד דמיין ולא הוה רה"ר ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא מקרי כחד רק אם מסוטה ילפינן גם לרה"ר אבל שם אזלינן דלענין רה"ר לא ילפינן מסוטה כמ"ש התוס' שם בהדיא והדבר מוכרח וכמ"ש גם בריש נדה ולפ"ז שוב מקרי רה"ר דמה"ת לחלק בין נשים לאנשים וז"ב מאוד. ובזה אמרתי ליישב מה דקשה לי טובא מה פריך הש"ס והא תלתא הו"ל רה"ר לישני דמיירי שאמר שהיה בלילה ולילה הו"ל דין רה"י אף בר"ה כמבואר בטהרות פ"ה לענין המאבד בלילה ועין תוס' ריש נדה בגליון שם ולפמ"ש א"ש דהנה התוס' בסוטה כ"ח ע"ב הקשו על המשנה הנ"ל דמבואר דלילה חשוב רה"י מהא דאמרו בתוספתא גבי נגע באחד בלילה דמודים חכמים לר"מ דאם ראוהו חי מבערב דטהור ברה"ר ואמאי והא לילה חשוב רה"י והניחו בקושיא אמנם באמת הדבר נכון דזה תלוי בחילוף הטעמים דר"ה טהור דאם נימא דמסוטה ילפינן גם לרה"ר אם כן לענין סוטה בלילה הוה גם רה"ר רה"י דהוא מקום סתירה דלא גרע ממקום אפל ביום דהוה מקום סתירה וכאמרו בירושלמי פרק קמא דסוטה בהדיא והובא שם ולפ"ז לכך לילה מקרי רה"י אבל אם נימא דרה"ר לא ילפינן מסוטה רק כמ"ש הרמב"ם פט"ז מאה"ט ה"א דיליף מציבור דדוחין את הטומאה ודאית ומכ"ש מספק ובתוספתא הוסיף רשב"ג טעם דנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים אם כן מה לי לילה או יום ברה"ר ספיקו טהור דאין נשאלין לרבים וגם ציבור דוחין את הטומאה וזה ברור מאד. ולפ"ז בנזיר שם דגם כן אזיל בהך דרה"ר לא ילפינן מסוטה כמ"ש התוס' שם ועיין במהרש"א בחולין שכתב בהדיא דכוונת התוס' דברה"ר טהור משום טעם הרמב"ם הנ"ל ואם כן שפיר פריך דגם בלילה הוה רה"ר וז"ב ודו"ק. ומן האמור יש ליתן טעם למה שכתב הרמב"ם הטעם הנ"ל והתוי"ט פ"ד דטהרות הקשה מדוע לא כתב דילפינן מסוטה והמהרי"ט בתשובה סי' א' ח"ב בכללי הספיקות האריך בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבא לתת טעם היכא דליכא חזקת טהרה דשם לא שייך ליליף מסוטה דיש לומר דשאני סוטה דאיכא חזקת טהרה וכקושית התוס' ולכך נתן טעם דיליף מדדוחה טומאה ודאית מכ"ש ספק דספיקות מדבריהם. ובזה הנה מקום אתי ליישב מה שהאריך בשב שמעתתא פ"ח ופ"ט שמעתא א' להקשות מכמה משניות דאף באקבע איסור' נמי ספק טומאה ברה"ר טהור והא שם לא שייך ספיקות מדבריהם דהרי באקבע איסורא ספק אסור מן התורה. ולפמ"ש אתי שפיר דהיכא דאיכא חזקת טהרה אין צריך ליליף מציבור וילפינן מסוטה או דאוקי בחזקת טהרה ורבינו לא צריך להטעם רק היכא דליכא חזקת טהרה וזה ברור. ומדי דברי זכור אזכור מה שהקשה מר אביו הגאון ז"ל פרק ט"ז שם על מ"ש הרמב"ם דקטנה שזינתה מקנין לה והא אין בו דעת לשאול וספיקו טהור אף ברה"י. והנה מלבד דדבריו תמוהים כמ"ש על הגליון שם אף גם נעלם מעיניו דברי הירושלמי פ"ק דסוטה הלכה ב' שאמר בהדיא דאף בקטנה דיש בה דעת לשאול גם כן ספיקו טהור וכבר אמרו בסוכה דהיודע לשאול ספיקו טמא ועכ"פ הרגיש בזה בירושלמי ועיין בפני משה שם שכתב בהדיא כן והירושלמי הובא בסוטה בתוס' שם ומ"ש הפ"מ שם להקשות כיון דקטנה אין לה רצון לא שייך ספק כלל לפענ"ד משכחת לה באשת כהן דגם אם פיתוי קטנה אונס היא אסורה לו ומפני זה לא זכיתי להבין מה דאמרו בסוטה פ"ב סוטה קטנה לית את יכול דקטנה שזינתה אין לה רצון דמכל מקום משכחת לה באשת כהן וצע"ג ובגוף קושית התוס' הנ"ל דממנ"פ אי דהוה קינוי וסתירה רגלים לדבר אם כן מהיכא יליף דברה"י טמא אף דאיכא חזקה או להיפך מנ"ל דברה"ר טהור היכא דליכא חזקה נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה באמת צריך להבין מ"ש התוס' דבקינוי וסתירה איתרע לה חזקה הא עכ"פ לגבי בועל שייך חזקת כשרות ולגבי דידיה לא שייך דאתרע לה החזקה ע"י קינוי וסתירה דבשלמא לגבי האשה שייך קינוי וסתירה שבלי ספק שמעה התראת הקינוי של הבעל וע"כ איתרע חזקתה מדלא שמרה הקינוי אבל לגבי דהבועל לא שייך זאת דמה אכפת ליה בקינוי דבעל ונ"ל דחזקת כשרות שלו לא שייך לגבי בעל ולפ"ז ברה"י טמא שפיר יליף מדאסור לבועל ולא אוקי על חזקה וברה"ר טהור שפיר יליף מלגבי בעל דבדידיה לא שייך לאוקמא אחזקת טהרה דהרי איתרע ע"י קינוי וסתירה ואין לומר דכיון דלגבי בועל אוקי בחזקת כשרות ואם כן ע"כ לא אתרע החזקת טהרה שלה דהא לא קינא לה רק מזה וכיון דאנו מחזיקין שלא בעל אותה מכח חזקת כשרות שלו שוב מהראוי לאוקמא אחזקת טהרה דזה אינו דלגבי בעל לא מועיל החזקה של הבועל והרי אף מאן דמכשיר בה פוסל בבתה ועיין ברש"י כתובות דף י"ג ובכתובות דף ע"ו רישא מנה לאבא בידך ועיין בתוס' שם ואף דקי"ל כמאן דמכשיר בבתה מכל מקום כאן יש לחלק דלא מועיל חזקת כשרות שלו לגבי הבעל דבאמת איתרע קצת חזקת כשרות שלו דמכל מקום נסתר עמה וזה ברור לדעתי ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק ביו"ד סי' נ"ז ע"ש. ובזה יש לומר דבאמת הא דמכשרינן ברה"ר הוא משום דבאמת לגבי האשה גופה יש לה חזקת טהרה ע"י חזקת כשרות שלו דכאן לא שייך לומר דלא מועיל חזקה של הבועל לגבי אשה דז"א דדא ודא אחת היא דאם נימא שהוא בחזקת כשרות והיינו שלא בעל אותה אם כן שוב יש לה חזקת טהרה דלא איתרע חזקתה רק מכח קינוי שלו ובכהאי גוונא אף בשני גופים לא מחלקינן וע"כ לא אמרינן רק לגבי הבעל דיש לומר דמכל מקום נבעלה לאחר אבל לגבי דידה ולגבי בועל לא שייך לחלק וזה ברור לדעתי:
906
907ובזה יש ליישב הקושיא הנ"ל דאם קינא לה משנים או מהרבה אם כן לגבי כל אחד אתרע חזקתה מכח דאחר דלא מועיל חזקת כשרות של בועל זה לגבי האחר דיש לומר דנבעלה לאחר שקינה לה ממנו וכיון שכן אף בר"ה טמא ודו"ק היטב. והואיל שבענין הלז השבתי ג"כ לכבוד מר אבי מורי הרב הגאון וכו' מוה' ארי' ליבוש נ"י אעתיק כאן לסמוך ענין לענין במ"ש להקשות על הרמב"ם הלכות סוטה הלכה ג' קינא לה משני בני אדם ואעתיק כאן לשונו עיין כ"מ לשון הירושלמי ובמלמ"ל הנה כבר ידעת פלפול האחרונים אם נימא דהחשוד נאמן הו"ל יש לה עדים במדה"י וכמדומה שדברו בזה האחרונים ואמנם באמת לא שייך פלגינן דיבורא דאם נאמר שזינתה עם אחר ע"ז לא היה רגלים לדבר עכ"ד ואמנם אם נתייחדה עם שנים שפיר הו"ל עדים במדה"י דבתרי לא בעי רגלים לדבר ואיך משכחת לה להשקותה ואמנם שפיר מ"ל באם היו שני אחים דקרובים אינם נאמנים בלי רגלים לדבר ועפ"ז יש ליישב לשון הירושלמי ע"ד פלפול ואין להאריך עכ"ל הזהב. וע"ז השבתי בי"א סיון תר"ג אותן האחרונים איני מכיר ואני בעניי לא באתי לידי מדה זו דלפענ"ד לא שייך כאן פלגינן דיבורא עפ"י מה שמצאתי דבר נפלא בשו"ת רלב"ח בקונטרס הסמיכה דף רפ"א ליישב קושית התוס' בכתובות דף י"ח דלמה לא יהיו נאמנים לפסול השטר באמרם אנוסים היינו מחמת ממון ונימא דפלגינן דיבורא והיו אנוסים מחמת נפשות וכתב הוא דכל הענין דפלגינן דיבורא צריך ביאור דמהראוי שלא להאמינו כלל דמדחציף כולו האי ולהגיד שעשה מעשה רשע הן בשקר או באמת מכל מקום כיון דחציף לומר שעשה כן מהראוי שלא להאמינו מדרבנן וצריך לומר דחשו שמא יאמרו דאדרבא בשביל דנאמן ונעשה רשע לכך אינו נאמן על חברו ובאמת אינו נאמן על עצמו דאין אדם משים עצמו רשע ולכך האמינו על חבירו ופלגינן דיבורא להורות דאינו נאמן על עצמו ולפ"ז גם כאן לכך פסול השטר דפלגינן דיבורא ונאמנים שזה כתב ידו אבל לא שאנוסים היו מחמת ממון מה תאמר דנימא פלגינן דיבורא והיו אנוסים מחמת נפשות ופסול השטר שוב יאמרו דלכך פסול השטר בשביל דנאמנים על עצמם ופסולים הם ולא פלגינן דיבורא כלל ולכך השטר כשר להורות דאינם נאמנים לעשות עצמם רשעים זה תורף דבריו הקדושים ודפח"ח ולפ"ז כאן גם כן לא שייך פלגינן דיבורא דבאמת אם יבא החשוד ויעיד לא נאמינו לגבי האשה כיון דהגיד שעשה מעשה רשע מה תאמר דאם כן נימא דאדרבא נאמן זה אינו דאם כן לא היינו משקין אותה דהא איכא עד טומאה וע"כ דאין מאמינים לו כלל ואין כאן עד ולכך לא שייך פלגינן דיבורא וז"ב ודו"ק. ובמ"ש וז"ל פ"ד הלכה ד' אם זינתה ברצונה נאסרת קשה מהא דאמרו בסנהדרין דף מ"א אשה חבירה דמקטלה היכא משכחת לה ולפ"ד הרמב"ם יש לומר דאם כן היה להם להעיד שזינתה בקטנותה ובפרט לפמ"ש האו"ת דהש"ס קאי על סוגיא דמוציא שם רע דשם מיירי באמת שקיבל בה אביה קידושין בקטנותה וצ"ע ע"כ דבריו הנעימים. הנה לכאורה יש לומר דהיאך שייך שיבואו בגדלותה להעיד על מה שזינתה בקטנותה ולמה לא באו עד עכשיו לאפרושי מאיסורא אבל שינויא דחיקא היא. ולפענ"ד נראה ליישב עפמ"ש זה רבות בשנים ליישב דברי רבינו במה דהקשו הא פיתוי קטנה אונס היא וכתבתי דסברת רבינו הוא דניהו דהוה אונס לשמים מכל מקום בו מעלה מעל וכעין שכתב המהרי"ק הובא בט"ז יו"ד סי' צ"ט באשה שזינתה וסברה דמותרת לזנות דמכל מקום נאסרה לבעלה דמכל מקום בבעלה מעלה מעל ומי כתיב ומעלה בה' ומעלה בו מעל כתיב והוא הדין כאן דמעלה בו מעל וזה שמחלק רבינו בין שהוא בת מיאון ואינה בת אישות דלא שייך כלל שמעלה ומצאתי אח"כ במהרי"ק שם שלמד דינו מדברי רבינו אלה ושמחתי שכוונתי לסברתו דהדברים דומים. ובזה ישבתי קושית המגיד מהא דאמרו ביבמות דף ל"ג פיתוי קטנה אונס הוא דשם קאי בהחליפו נשותיהם במזיד אם כן לא מעלה בבעלה ושוב אינה נאסרת כלל ע"ש שהארכתי הרבה ליישב כל הקושית על רבינו ואכ"מ ולפ"ז אומר אני דבר חדש דעכ"פ לבועל אינה נאסרת והטעם נראה לי ברור דהרי הח"מ סי' י"א ס"ק יו"ד נסתפק באשת כהן שנאנסה אם אסורה לבועל משום דלא שייך אחד לבעל ואחד לבועל דבישראל אנוסה שריא והב"ש חולק על זה דמכל מקום נאסרה לבעלה ולפ"ז זהו שם דעכ"פ לבעלה נאסרה מצד שזינתה ושייך לומר אחד לבעל ואחד לבועל אבל כאן דבאמת פיתוי קטנה אונס היא ולישראל שרי אונסה רק מצד דמעלה מעל באישה אבל מה ענין לבועל לזה כל דאינה נאסרת מחמת הזנות רק מצד מעילתה בבעל וזה ברור כשמש ולפ"ז שוב יוכלו לומר דלאסרה על בועל באו לכך הוכרחו להגיד שזינתה בגדלותה. ומ"ש ובמל"מ הוכיח דדעת הרמב"ם דאפילו ביחוד המותר נעשית סוטה ע"ש וקשה מהא דהוכיח הש"ס דעוברת על דת בעי התראה דאל"כ למאי צריך קינוי הא בלאו הכי מפסדת כתובתה דעברה על דת וקשה דנ"מ אם נסתרה ביחוד המותר כגון עם אביה ואחיה או עם שני אנשים דלא הוה עוברת על דת וע"י קינוי וסתירה מפסדת הכתובה וצ"ע. הנה קושיא גדולה היא אבל לפענ"ד נראה דמשמע לש"ס דסתמא קתני בכל הני דמשקה להפסיד כתובה ומשמע אף ביחוד האוסר ובלאו הכי נראה דבאמת צריך להבין אמאי היא מפסדת כתובתה כל שאינה שות' הא היא יכולה לטעון מ"ל בזה דלא אוכל לשתות ואיך תפסיד כתובתה מספק ולב"ש באמת בכל אלו שמתו בעליהן אינה מפסדת כתובתה ואף לב"ה מכל מקום כיון דאיכא חזקת חיוב איך מפסדת מספק וגם יש לה חזקה דכשרות ועיין בסוטה דף כ"ה ע"ב ובתוס' שם וצריך לומר דכיון דנתיחדה איתרע חזקת כשרות וכעין מ"ש ר"ש במרדכי דבנתיחדה אין לה מיגו וגם כיון דעוברת על דת היא ניהו דצריך התראה מכל מקום אתרע חזקת חיוב קצת ולפ"ז ביחוד של היתר דלא אתרע חזקת כשרותה אם כן הכתובה לא תפסיד עכ"פ ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דכאן לא שייך פלגינן דיבורא כ"ה בתשובת הרשב"א וכן קי"ל בש"ע אבהע"ז סי' קט"ו ס"ו בהג"ה דאמרינן פלגינן דיבורא לגבי החשוד וברשב"א שם משמע דאף בזמן שהי' משקין לה היה שייך פלגינן דיבורא הן אמת דברי הרשב"א בלא"ה תמוהים כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ והמלמ"ל דכיון דפ"ד שוב ליכא רגלים לדבר ולפמ"ש בשו"ת נו"ב סי' ע"ב דכ"מ דלא שייך פלגינן דיבורא אמרינן להיפך מתוך שנאמן על חברו נאמן לגבי עצמו אתי שפיר דברי הרשב"א ודו"ק. והנה במ"ש למעלה יש ליישב דברי הסמ"ע בסי' ל"ד שהעתיק בס"ק נ"ה דברי הנמוק"י שכתב דלאותו דבר שנפסל בשבילו לא בעי הכרזה ותמה הש"ך בס"ק כ"ג דזה לפי ההוי אמינא אבל לפי המסקנא דפלגינן דיבורא מה נ"מ בהך דינא. ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא נפסל בלי הכרזה שוב לא שייך פלגינן דיבורא דלמה נימא פלגינן דיבורא והא מהראוי שלא נאמינו כלל וכמ"ש המהרלב"ח וכאן לא שייך תירוצו דא"ל דבשביל דהאמינו ונעשה רשע לא נאמן על חברו דהא לא נעשה רשע עד שמכריזין עליו וע"כ דלאותו עדות לא בעי הכרזה ואם כן גם לפי המסקנא דברי הנמוק"י מוכרחים ודו"ק:
907
908ובזה יש ליישב גם קושית הש"ך שם ס"ק נ"ח על הריב"ש דאם הוא נוגע ל"ש דאין עליו שם עד דמכל מקום נוגע הוא ע"ש. ולפמ"ש דברי הריב"ש מוכרחים דע"כ הטעם דעל עצמו אין עליו שם עד דאל"כ שוב לא שייך פלגינן דיבורא דלמה נאמינו כלל ולא שייך סברת המהרלב"ח דחיישינן שמא נימא בשביל דהאמינו לו ונעשה רשע דז"א דאי אפשר להאמינו דהא נוגע הוא וע"כ דאין עליו שם עד כלל דהוא בע"ד וא"כ הו"א דבאמת נאמן שלוה בריבית ומ"מ לענין הריבית להוציא אינו נאמן דבע"ד הוא ואין עליו שם עד וכדברי הריב"ש ודו"ק ועיין בריב"ש שהביא ראיה מדברי הרשב"א דמוקי בדלא תבעו על הריבית ובחידושי אמרתי דמזה ראיה למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קס"א דבלא תבעו אינו חייב הריבית ע"ש. וראיתי בתומים סי' ל"ד ס"ק כ"ב דבר תמוה שכתב שדברי הנימוק"י מוכרחים בתוס' ב"מ דף ה' ד"ה בלי דמי שהקשו היאך ישבע שאינו ברשותו הא אף דיהיב דמי פסול מדרבנן דהוה חמסן וקשה הא בעי הכרזה וע"כ דלאותו עדות לא בעי הכרזה. ונוראות נפלאתי היכן ראה זאת בתוס' שם והרי אדרבא בתחלה הקשו התוס' דיפסול דהוה ס"ד דחמסן פסול מדאורייתא שזה הוסיפו עליהם היינו דבתחלה סברו שאינו רק מדרבנן ובעי הכרזה ואח"כ הוסיפו חמסנים שפסולים מן התורה וע"ז תירצו התוס' דחמסן פסול רק מדרבנן ואם כן צריך הכרזה ומה שהוסיפו אף דמדרבנן ודאי ראוי לפסול משום דבאמת חמסן כי האי אינו פסול אף מדרבנן ולא פסלו אותו כלל אבל חמסן שחוטף פסלו אותו מדרבנן וצריך הכרזה וז"ב ופשוט ומהתימה שנעלם מעיניו דברי התוס' ב"ק דף ס"ב ד"ה חמסן ששם ביארו בהדיא דחמסן דרבנן אינו נפסל לפי שבעי הכרזה ע"ש והתומים מביא מדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק שם והוא בתוס' שם במקומו ועיין מהרש"א בב"מ שם שכתב דאף לשיטת הר"י חסיד דיש חילוק בין עדות לשבועה מכל מקום הואיל ולעדות פסול מן התורה לשבועה פסול מדרבנן כך היא סברת התוס' בס"ד וגם מזה אינו ראיה דכל שפסול לעדות מן התורה ולא צריך הכרזה ממילא פסול לשבועה מדרבנן אף שלא הכריזו דעיקר הכרזה היא לענין עדות כדי שלא יפסדו מי שלא יודע שפסול הוא כמ"ש הרמב"ם וזה לא שייך לענין שבועה וז"ב ופשוט (וכ"כ הכנה"ג בסי' צ"ב והובא בתומים שם) ואם כן מבואר להיפך מהנימוק"י. אך לפענ"ד היה נראה דאין ראיה מהתוס' דבאמת צ"ב טעמו של הנימוק"י דלמה לאותו דבר לא בעי הכרזה וצ"ל דלשאר דברים יש לומר דניהו דחשוד לעבור על איסור דרבנן מכל מקום לא חשוד להעיד שקר דהחשוד לאותו דבר אינו חשוד לדבר אחר והקילו חז"ל משום פסידא דלקוחות שלא נחשוד אותו למשקר בד"א כל שלא הכריזו עליו אבל באותו דבר פשיטא דמקרי חשוד עכ"פ מדרבנן ופסול להעיד בו וזה דכתב הנימוק"י חשוד לאותו דבר פסול היינו אם העדות היא באותו דבר גופא שנפסל ועיין נתיבות המשפט שתמה בזה על התומים בס"ק הנ"ל ודבריו נכונים. ולפ"ז כאן כיון דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע אם כן לא חשוד כלל לאותו דבר דעכ"פ היא טעה בזה ושוב לא נפסל לאותו עדות מדרבנן דצריך הכרזה שידעו שעשה איסור. ובזה ניחא מה שנדחקו התוס' בב"ק שם מה ס"ד דמקשה נימא מיגו דחשוד הא בדרבנן לא נפסל כלל ובעי הכרזה. ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דלא ידע מהא דמורה היתר ואמר דמי קא יהיבנא והיינו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע והיה ס"ד דאף בדמי עובר בלא תחמוד אם כן שוב אמרינן מיגו דחשוד ופסול לאותו דבר אף בלא הכרזה. ובזה ניחא מ"ש הרמ"א סי"ח שם דאין צריך הכרזה וכו' שאין זה כשאר פסולי עדות שצריך הכרזה ותשובה אלא קנס קנסו החכמים ותמה התומים ס"ק ט"ז הא לאותו עדות אין צריך הכרזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא משום דחשוד לאותו דבר ושם לא שייך זאת דלא חשדינן ליה למשקר כלל בשביל שנטל שכר רק שקנס קנסו חז"ל שיתבטל העדות הואיל ונטל שכר וא"כ לא שייך חשוד לאותו דבר והוי אמינא דצריך הכרזה ועל זה קאמר שמש"ה גופא אין צריך הכרזה שאינו רק קנס ולא פסול בעצם וכ"כ הריטב"א בפ"ב דקידושין לענין שאינו מבטל כל העדות וזה ברור. ודע שמדברי התוס' בב"ק שם מבואר דעובר על לא תחמוד מן התורה אף דלא משמע לאינשי רק בלא דמי היינו שלא נפסלו עי"ז אבל עוברים על לא תחמוד וכן נראה מדבריהם בב"ק דף ל' ע"ב ד"ה וחכמים אבל בסנהדרין דף כ"ה ע"ב ד"ה מעיקרא כתבו בתירוצם דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע וכן הוא האמת ובאמת שקושייתם אין להם מקום לפמ"ש המהרש"א בכוונתם שם דעכ"פ מדרבנן היה מהראוי לפסול כדפסלי משחקי בקוביא (והתומים סי' ל"ד ס"ק י"ב לא ראה דברי המהרש"א ונדחק שם) והרי כבר כתבו התוס' בב"ק שם דבתחלה חשבו כיון דאקראי בעלמא היא לא ראו לפסלו ולהכריז עליו ואח"כ כשראו דחטפי מיד ליד פסלי אותן החמסנים ואם כן לא קשה משם. ואני תמה על הב"ש סי' כ"ח ס"ק ב' שתמה על הב"י סי' ל"ד שהעתיק דברי התוס' וקושיתו היה על התוס' גם כן וצריך לומר כמ"ש המהרש"א בכוונתם ואם כן דברי הב"י נכונים ואף דבאמת לא קי"ל כהתוס' במ"ש דל"ת כן הוא האמת אבל הב"י העתיק דברי התוס' ועיין בחידושי קידושין להמהרי"ט על הרי"ף גבי והוא שיאמר רוצה אני שהאריך בדברים אלו וחסר יבואנו המעתיק סוף דבריו יעו"ש ועיין תומים סי' ל"ד ס"ק י"ג ודו"ק היטב בכל מה שכתבתי:
908
909בענין חצי שיעור ולא נתנה שיעורים לב"נ:
909
910רחש לבי ענין ח"ש דהטעם משום דחזי לאצטרופי לפענ"ד הכוונה דזה ענין סייג דמצינו באד"רנ שגם מן התורה שייך סייג ואדה"ר עשה סייג לדבריו ובמדרש פרשת נשא מבואר שהתורה עשתה סייג לדברי' בנזיר ובנדה ועריות ובתשב"ץ הל' חמץ ומצה כתב דבל יראה ובל ימצא היה משום סייג יעו"ש. ולפענ"ד נראה דגם חצי שיעור אסרה התורה משום גדר כדי שלא יבא לשיעור שלם וזהו הענין דחזי לאצטרופי דהיינו שזה גדר שהרי יכול לאצטרופי לשיעור שלם ולכך אסרה התורה חצי שיעור. ובזה נראה לפענ"ד דלכך לא נתנה שיעורים לב"נ דבב"נ לא רצתה התורה שיעשו גדרים ודי להם שיקיימו מצותם כמו שהוא וגדולה מזו מצינו שאדה"ר שעשה סייג נכשל עי"ז וכמ"ש באדר"נ שע"י שהוסיף נגיעה נכשל ולכך לא עשה הקב"ה גדר להם. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"א שלנח הוסיף אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והוא תימה דמלבד דהכ"מ נדחק דבש"ס אמרו דאדה"ר נצטווה על אבמה"ח והוא מקרא דויצו אף גם דבאמת מאך בשר לא נלמד רק בשר מן החי ולא אבר מן החי ובאמת דמ"ש הרמב"ם הי"א דאחד אבר או בשר הפורש מן החי נתקשה הכ"מ דבשר מן החי לא הוה רק משום טריפה וב"נ לא הוזהר בטריפה ומ"ש הלח"מ וכבר קדמו הרשב"א בחידושיו הוא דחוק. אך נראה דהנה במ"ש הרמב"ם דחייב על אבר מן החי ובשר מן החי בכ"ש שלא נתנה שיעורים לב"נ הקשה השאגת אריה והובא בשו"ת פני אריה ז"ל דאיך שייך אבמה"ח והיינו בשר גיד ועצמות כיון דלא נתנה שיעורים לב"נ א"כ תיכף כשאכל בשר כ"ש נתחייב משום במה"ח וא"כ איך משכחת לאבמה"ח והוא נדחק. ולפענ"ד אתי שפיר הכל דבאמת שאדה"ר נצטוה על אבמה"ח ובשר מן החי אינו באזהרה רק באיסור בעלמא כמו גדר שלא יבא לידי אבר מן החי ואח"כ כשנכשל בגדר א"כ לא נתנה שיעורים לב"נ ושוב נאסר רק בשר והוא באזהרה ואזהרה שלהם היא במיתה שוב א"צ לאסור משום אבר מן החי וא"כ באמת בשר מן החי דנאסר לב"נ הוא משום אבר מן החי רק דכל דלא שייך שיעור סגי בבשר לבד ושפיר נלמד מקרא דבשר בנפשו דאף דאינו רק טריפה מכל מקום לב"נ נאסר משום אבר מן החי וכל דלא צריך שיעור שוב חייב משום אבר מן החי וז"ב. ולכך באמת לא נקט הרמב"ם דאדה"ר נצטווה כיון דאז לא נאסר בשר רק משום גדר וז"ב ודו"ק. עכ"פ יהיה איך שיהיה חצי שיעור לא נאסר רק משום גדר וזה ברור. ובזה יש לי לומר דלכך חל שבועה על חצי שיעור וכתבו התוס' בשבועות דף כ"ג דכיון דאינו מפורש בתורה חל השבועה. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דאינו רק משום גדר בלבד שוב כל שנשבע שלא לאכול שוב מצי לחול אף דבלא"ה לא יאכל דהא אינו רק משום גדר. ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י ביומא דף ע"ג ע"ב ד"ה או דכשאכל לא אכל אלא חצי שיעור והקשה אותי במכתב מופלג אחד מביטקא ושמו ר' עוזר ישראל וויינבערגר בשנת תבר"ך בי"ג אב ש"ק ואתחנן דלמה כתב רש"י שלא אכל רק חצי שיעור והא עיקר תלוי רק בענין השבועה שנשבע וכל שנשבע על חצי שיעור חל השבועה אף שאכל שיעור שלם והיא קושיא חמורה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל ענין דהחצי שיעור חל שבועה הוא משום דאינו רק משום גדר וכל שנשבע בלא"ה אסור ולמה לי הגדר וא"כ זה כשלא עבר ואכל שיעור שלם אבל כשאכל שיעור שלם שוב לא חל השבועה דהא בלא"ה אסור משום חצי שיעור וז"ב ודו"ק היטב:
910
911ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דפריך א"ה לא לחייב שבועה והיינו אליבא דר"ל וקשה דהא ר"י לא אמר כר"ל משום דרצה לשנויי אליבא דכ"ע וא"כ מבואר דלר"י דחצי שיעור אסור מן התורה חל השבועה וכמ"ש התוס' בשבועות שם וא"כ השתא לר"י דאסור מן התורה חל השבועה מכ"ש לר"ל והיא תימה גדולה ועיין בתוס' יוה"כ למהרמב"ח שם ומהתימה שלא נרגש מזה. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"י שפיר חל על ח"ש דחצי שיעור אינו רק משום גדר וכל שלא צריך גדר דאסור מצד השבועה שפיר יכול לחול על חצי שיעור וע"ז משני כיון דאינו אלא מדרבנן שפיר יכול לחול איסור תורה דמן התורה הוא מותר ודו"ק. ודרך אגב אומר מה דאמרו ביומא דף ע"ד מנין ליוה"כ שאסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ת"ל שבתון שבות ועיין רש"י מ"ש בזה והוא תמוה דמה ענין זה לזה ועוד דהא חמשה עינויים אמרו שם כנגד מי וכו' ועיין תוס' ישנים ריש הפרק. אמנם נראה עפמ"ש בארעא דרבנן בשם הריטב"א דענין שבות אינו מדרבנן גמור רק דהשבות עיקרו מה"ת דאיך אפשר שהתורה אסרה להוציא אף כמחט והתירה ליגע ולעמוד ולטלטל דברים הקשים אבל הענין הוא דהתורה אמרה שינוח וישבות אבל לא פרטה התורה ענין השביתה ופרטיה ורבנן פירשו ענין השבותים איזה מהם יקרא שבות וכתב שזה מרגליות יפה מפי הרמב"ן ובאמת שהרמב"ן על התורה פרשה אמור ביאר כן והנה הענויים ג"כ התורה קראו עינוי ולא קראו צום דקאי על אכילה ושתיה לבד רק שקראו עינוי והעינוי כולל כל החמשה ענוים וגם בענין המלאכה קראו שביתה שיהיה כולל כל שבות שבת וא"כ דא ודא אחת היא ועיין רש"י ותדע עד"ז להבין כוונתו ודו"ק היטב. והנה בגוף קושית התוס' דאיך מצי לחול על חצי שיעור שבועה דהא חצי שיעור אסור מה"ת לכאורה רציתי לומר דכיון דחצי שיעור בתערובות אינו אסור כמ"ש הר"ש פ"ב דטבול יום ובתוס' פסחים דף מ"ד ד"ה לענין חמץ ובמהרש"א שם ובכו"פ סי' ק"ט ס"ק ד' והטעם כתבתי דלא שייך חזי לאצטרופי דכבר נתבטל ועיין ביד שאול סי' רל"ח ולפ"ז שפיר מצי חל השבועה שנשבע שלא יאכל ע"י תערובות דחל השבועה. איברא דלפ"ז קשה מ"ט דר"ש דפוטר הא שיטת רבינו יקיר בע"ז דף ס"ח דע"י תערובות לא מחייב ר"ש וא"כ מצי שבועה לחול ע"י תערובות וע"כ צ"ל דלא מיירי רק שנשבע על נבלות בלחוד ושוב קשה גם לר"י אמאי לא אמר כר"ל ובחצי שעור דלא חל השבועה. אך נראה דשם מקשה הש"ס ואמאי מושבע ועומד מהר סיני והנ"ב מקשה למה אמר לשון מושבע ועומד מהר סיני ולא אמר דאין איסור חל על איסור וכתב הא"מ ח"ב בתשובותיו דיש חילוק בין אין איסור חל על איסור דעכ"פ נ"מ לקברו בין רשעים גמורים אבל בזה דאמר מושבע ועומד מהר סיני אין חלות כלל להשבועה. ולפ"ז ניחא דשם שפיר אמר מ"ט לא אמר ר"י כר"ל וא"ל דחצי שיעור אסור דזה אינו כיון דעכ"פ אם היה אוכל ע"י תערובות היה מקום לחול א"כ עכ"פ לא שייך מושבע ועומד מהר סיני ודו"ק:
911
912ובזה מיושב מה שהקשיתי למעלה והמהרמב"ח נתקשה בזה דמה פריך א"ה לא נחייב ק"ש והא לר"י בודאי לא מצי לחול ואפ"ה חל מכ"ש לר"ל. וראיתי שהרשב"א בתשובה נתקשה בזה ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא לענין שיהיה מושבע ועומד מהר סיני שפיר לא שייך לומר דחצי שיעור אסור דמכל מקום מושבע ועומד הוה אבל ביומא קאמר א"ה למה חל שבועה שפיר מקשה ודו"ק. והנה התוס' תרצו עוד דמצי לחול בשלכד"ה והדבר תמוה דא"כ למה פטר ר"ש והמהרש"ל כתב דלר"ש דמחייב בכ"ש גם שלכד"ה חייב והמהרש"א תמה בזה. ולפמ"ש יש לומר דלדידן דחצי שיעור אסור משום סייג אבל שלכד"ה פטור דלא שייך סייג אבל לר"ש דחייב מטעם דאחשביה וכדומה א"כ מכ"ש כשהוא כשלכד"ה ואפ"ה אכלו דודאי חייב. והנה בשו"ת פני אריה שהבאתי למעלה הגיעני הספר הנ"ל ובסי' ע"ד השיב על קושית ש"א הנ"ל. וארשום בקצרה מה שאמרתי בזה והנה מה שרצה לומר דאבר מן החי סגי בגידין ועצמות לבד נמי חייב ובארכובה ג"כ חייב והביא דברי הש"ס חולין דף קכ"ח ע"ב הנה בדברי התוס' חולין דף ל"ג מבואר דאבר מן החי בעי בשר גידין ועצמות ע"ש ומה שכתב דנ"מ לענין אם נתגייר ואכל אבר מן החי ובבשר לא היה שיעור רק בהשלמה וא"כ אם חייב משום בשר לבד פטור לפי דהשתא דנתגייר לא חייב אבל משום אבר מן החי חייב דקלה בחמורה מישך שייכא הנה עדיין קשה דלמה חייבה התורה לב"נ משום אבר מן החי ואז לא שייך דין דנתגייר דאז כולי עלמא הי' להו דין ב"נ ולא נתחייב וגם מ"ש לענין הושיט אבמה"ח ויש בשר לעכו"ם וא"כ משום אבמה"ח חייב ומשום בשר פטור הנה ז"א כמ"ש הוא בעצמו. ולפענ"ד נראה דהדבר נכון. דהנה באמת צריך ביאור ניהו דלא ניתן שיעורים לב"נ היינו משום דשיעורין הלמ"מ ולא ניתנה תורה מסיני רק לישראל ומכ"ש הלמ"מ דודאי רק לישראל נאמר. אבל אכתי קשה דהא כתיב בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואם נאמר דאכילה בכזית א"כ הרי כתבה התורה לב"נ השיעור ולמה יתחייב בכ"ש והוא דבר שצריך לעורר עליו אך נראה דזו הנ"מ כיון דנלמד מקרא דאכל תאכל ולא אבר מן החי א"כ באבמה"ח לא כתיב לשון אכילה והוה בכ"ש. ולפ"ז מצד הבשר לא היה מקום לחייבו רק בכזית רק כיון דגלתה התורה דאבר מן החי ובשר מן החי מצד קרא דאכל תאכל וא"כ שוב הוה בכ"ש וז"ב. ולכך אצטריך הקרא דאסור משום אבר מן החי דמצד בשר לא היה מחייב בכ"ש ועדיין צ"ע בזה והנה לכאורה צריך ביאור הא דכתב רבינו דב"נ אינו נהרג על העוף והמגדול עוז כתב הטעם משום דבשר עוף הוא מדרבנן. והוא תמוה דמלבד שהדבר זר לומר דלא נקרא בשר ושאני בב"ח דיש קרא וכמ"ש בשו"ת אמונת שמואל אף גם דאכתי אין ראיה לענין אבר מן החי וניהו דאינו מקרי בשר מכל מקום אבר מן החי מקרי. אמנם לפענ"ד היה נראה כיון דאבר מן החי נלמד מקרא דאכל תאכל והיינו כמ"ש רש"י דוקא דבר העומד לאכילה דבחייה עומדת לשלשה דברים א"כ לפמ"ש הדמשק אליעזר והובא בכו"פ ביו"ד דבעוף לא הוה מקלקל דאינה עומדת לשלשה דברים וא"כ שוב לא נתמעט מאכל תאכל:
912
913והנה רש"י כתב לחצי שיעור כגון פחות מככותבת הגסה שהוא שיעור ליום הכפורים כדתנן במתניתין וכי לא שלים שיעורא כרת ליכא איסורא איכא והוא תמוה דמשמע דבפחות מכזית ומכ"ש משהו ליכא איסורא והא באמת חצי שיעור בכל מקום משמע משהו ורש"י עצמו פירש אח"כ חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור והיינו אף במשהו. ולפענ"ד נראה דרש"י בא לישב דבאמת קשה קושית השלום ירושלים לימא דגם ר"ל מודה ביותר מכזית שהוא שיעור אכילה בכל איסורים יתחייב כמ"ש השלום ירושלים וע"ז כתב רש"י דגם זה בכלל חצי שיעור ולר"ל פטור אף ביוה"כ והטעם דהרי לשיטת הרא"ם אכילה במשהו וא"כ ע"כ ר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר הוא משום דהלכה למשה מסיני עוקר הכתוב ואינו אסור רק בשיעור הלמ"מ וכיון דביוה"כ היה הלמ"מ בככותבת א"כ מה נ"מ דהוה אכילה בכזית הא אכילה גם בכ"ש ואפ"ה ס"ל לר"ל דעוקר להקרא ע"י הלמ"מ וא"כ גם ביוה"כ אינו אסור רק בככותבת ולכך דקדק רש"י וכתב פחות מככותבת דלר"ל פטור אף בזה וליכא איסור ודו"ק. אך באמת קשה א"כ למה אמרו לר"ל אכילה כתיב ולא אמרו משום הלכה למשה מסיני ואדרבא לרא"ם שיעור אכילה הוא בכ"ש וכבר האריך בזה המשנה למלך והארכתי בזה בתשובה ועיין מהרמב"ח שכתב בדברי רש"י במ"ש חצי שיעור פחות מכשיעור דהיינו אף במשהו דלא נימא חצי שיעור היינו חצי שיעור ממש וא"כ יתחייב ביוה"כ וזהו כסברת הלחם שמים ע"ש ומהתימה שלא הרגיש ברש"י שלפני' שפירש חצי שיעור דהיינו פחות מכותבת וכמ"ש ולפמ"ש יש לומר דבס"ד סברו כשטת הרא"ם ואח"כ מסיק הש"ס דטעמיה דס"ל משום דאכילה בכזית:
913
914והנה בש"ק פ' וירא ט"ו מרחשון שנת תרי"ג הגיעני מכתב מהרב מוה' איציק בדאנציקיא אבד"ק קרמענד במדינת אונגרין בענין גט ודרך אגב הקשה בהא דפריך דף ע"ג ע"ב הניחא למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה אלא למ"ד חצי שיעור מותר מן התורה מאי איכא למימר וע"ז הקשה דהא ר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה הוא משום דאכילה כתיב בה ואכילה בכזית ולפ"ז ביוה"כ דכתיב ביה ועניתם והוא בכותבת שוב מהראוי לאסור חצי שיעור דהיינו בכזית דהוה חצי שיעור ומכל מקום אסור מן התורה דהרי הוה שיעור אכילה ולפ"ז משכחת לה בכהאי גוונא יפה הקשה והנה גוף סברתו מבואר בלחם שמים לדו"ז הגאון סבא קדישא מוהר"י עמדין ז"ל ובשלום ירושלים על הירושלמי מקשה עליו כקושיתו ולפענ"ד נראה דהש"ס מקשה מהא דנקט אסור על שתיה והרי שתיה אף ביוה"כ לא נשתנה משאר איסורים דהוא ברביעית כמבואר בתוספתא פ"ד מיומא ומ"ש שם אח"כ כדרך אכילה בכזית כך שתיה בכזית כבר הגיה הגאון מוהרא"וו ז"ל דהכוונה לידי אכילת פרס ובמשנה מבואר כמלא לוגמ' ועכ"פ בזה לא משכחת חצי שיעור ושפיר מקשה על שתיה למה נקט אסור. והנה בירושלמי פ"ו מתרומות אמר מודה ר"ל ביוה"כ ולסברת דו"ז הגאון ז"ל היה מקום לומר דלא מודה ר"ל רק בכזית דגם זה מקרי חצי שיעור. ובזה היו מיושבין דברי הכו"פ בבית הספק והנוב"י שהשיג בחלק יו"ד מהדורא תנינא בסי' נ"ז על הכו"פ ותמהו עליהם דאשתמיטתיה שהירושלמי לשיטתו דמודה ר"ל ביוה"כ ולפמ"ש הלחם שמים היה מקום לומר דהירושלמי קאי בכזית דוקא אבל פחות מכזית מותר לר"ל אבל פשטת לשון הירושלמי לא מורה כן ויגיד עליו ריעו שאמר מודה ר"ל בא"ה ושם אף פחות מכזית בכלל ודו"ק ועיין מהרמב"ח בתוס' יוה"כ שם ודרך אגב אומר בהא דאמרו בגיטין דף יו"ד מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והקשו התוס' אמאי יוצא בה ידי חובתו דלמה לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפני עור והקשו המהרש"ל והמהרש"א דאמאי לא הקשו מרישא דאיך מותרת לאכול ודלמא הוא חמץ ע"ש שנדחקו בזה. ולפענ"ד נראה ע"פ מה שהבאתי בחבורי יד שאול דברי זקני הרב הגדול מוה' יצחק נאטהנזאן זצ"ל במ"ש דלכך חצי שיעור מותר ואינו עובר בבל יראה דלא שייך חזי לאצטרופי דא"כ יעבור על חמצו של עכו"ם דאיבעי קני לה וכמ"ש התוס' בדף מ"ו דלא שייך הואיל בזה וה"ה דלא שייך חזי לאצטרופי דכעת אינו שלו ודפח"ח וא"כ ה"ה הכא כיון דהיא מצת כותי יוכל לקנות ממנו חצי כזית בכל פעם וא"כ לא יעבור כיון דכעת לא חזי לאצטרופי אבל לענין שימור שפיר מקשה דעכ"פ משומר לשם מצה ודאי אינו כל דחיישת שמא חמץ הוא רק דאינו קונה רק חצי שיעור אבל עכ"פ משומר ודאי אינו ובפרט לפמ"ש בתשובה דמשומר ודאי אינו אף שיש רוב כל דאינו ברי לא מקרי משומר והארכתי בזה בתשובה לק"ק גלינא וה"ה בזה וז"ב. איברא דלפמ"ש התוס' מקודם דמיירי בעיסת ישראל א"כ היה שלו. אמנם באמת כיון דאומן קונה בשבח כלי א"כ כל שעשה עיסה ממנו שוב הוה של כותי ובגוף דברי התוס' עיין בב"י יו"ד ריש סי' קי"ב לענין פת עכו"ם ודו"ק כי אינו לפני:
914
915והנה שאלני אחד דמה קושיא והא לא עברו על בל יראה ובודאי אינו חמץ והשבתי דמשכחת לה שיהיה נוקשה. נחזור לענינינו הנה ראיתי בישועת יעקב סי' תרי"ג שרצה אחד מהחכמים לחדש דלר"ש דכ"ש למכות אבל ביוה"כ אינו כן ומטעם דלא שייך אחשביה דגם בכשיעור דודאי מקרי אכילה דהיינו בכזית אינו חייב ביוה"כ עד ככותבת. ולפענ"ד נראה דביוה"כ ודאי לר"ש חייב בכ"ש דדוקא במקום דכתיב אכילה ואכילה בכזית הוצרכנו לחדש דאחשביה וחייב אף בפחות מכזית דאחשביה שיהיה חשוב כזית אבל ביוה"כ דלא כתיב אכילה פשיטא דחייב לר"ש בכ"ש ודוקא לקרבן בעי ככותבת וז"ב ופשוט: עוד נראה לי דהנה כותבת שיערו דבהכי מייתבא דעתיה וכבר אמרו ביומא דף פ"א עוג מלך הבשן מיתבא דעתיה גם כן בככותבת וכלהו עלמא בככותבת ומשני כל אדם מיתבא דעתיה טובא עוג מלך הבשן פורתא ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר ברור דהא דשיערו בככותבת הוא דרוב בני אדם לא מיתבא דעתיהו רק בככותבת אבל ודאי דיש בני אדם שמיתבא דעתייהו בפחות מככותבת רק דלא נתנה תורה לשיעורים לשער כל אחד בדידיה ועשו שיעור כללי וראיה ברורה דהרי במדרש איכה אמרו על פסוק להשיב נפש עד כמה משיב נפש רבי אומר בכותבת ור"ח אמר בכגרוגרות והרי גרוגרת פחות מכותבת ועיין תוס' יומא דף ע"ט ד"ה לומר לך ע"ש ואפ"ה לר"ח מיתביה דעתיה וע"כ דאין השיעורין שוין וביוה"כ נקטו השיעור הכולל לרוב בני אדם ולפ"ז זהו לדידן דבעי שיעור למלקות אבל לר"ש דבכל התורה כולה בכ"ש ולא בעי שיעור פשיטא דגם ביוה"כ חייב בכ"ש דהוא לא בעי שיעור ופשיטא דאף בפחות מככותבת מיתבא דעתיה בסתם אנשים ולמה לא יתחייב בכ"ש ביוה"כ דלא כתיב אכילה כלל בגוה ודו"ק היטב:
915
916ובחידושי אמרתי דלר"ש ודאי שייך לחייב בכ"ש והטעם דהנה השאגת אריה חידש דביוה"כ כיון דלא כתיב אכילה חייב אף שלכד"א כמו בכה"כ וישב בזה קושית התוס' לר"ש הוה יוה"כ איסור מוסיף אף בשלכד"א וכבר כתבתי בתשובה דמבואר בהרבה מקומות דפטור שלכד"א וכעת נראה דבאמת לדידן פטור בשלכד"א רק לר"ש מחייב והטעם דכל הטעם דבכלאי הכרם חייב אף שלכד"א הוא משום דלא כתיב ביה אכילה ולפ"ז ביוה"כ דלא מצי כתיב אכילה כדאמר ר"ל בדף פ"א דהרי אכילה בכזית וביוה"כ הוא בככותבת א"כ אין ראיה ממה דלא כתיב אכילה וא"כ שוב פטור שלכד"א ולפ"ז לר"ש דס"ל בכל התורה כולה בכ"ש וע"כ דהוא ס"ל דאכילה אף כ"ש במשמע כמ"ש המזרחי ועיין מלמ"ל פ"ד משבועות ופ"א מחמץ וא"כ הוה מצי למכתב אכילה ואף דיוה"כ בככותבת הא זה דוקא בשוגג ולקרבן אבל לענין מלקות בכ"ש ומדלא כתיב אכילה ע"כ דחייב אף שלכד"א ודו"ק היטב:
916
917ומעתה ממילא גם ביוה"כ חייב בכ"ש דמה דלא כתוב אכילה הוא לפי לענין חיוב קרבן בעי כשיעור ככותבת אבל במזיד חייב בכ"ש וז"ב ודו"ק. והנה שיטת ראבי' דאכל אוכלין שאינן ראויין דתני פטור הוא פטור ומותר ותמהו האחרונים דא"כ היכא דייק הש"ס הא חומץ לא מני רבי דאמר חומץ משיב נפש ודלמא בשאר דברים פטור ומותר וחומץ פטור אבל אסור מדרבנן ולפנ"ד נראה דהנה כל הטעם דפטור ומותר נראה לפענ"ד דכיון דיוה"כ יצא מכלל שאר דברים ובעי ככותבת כדי ליתבא דעתיה ולפ"ז באינו ראוי דלא מיתב דעתיה כלל שאינו ראוי כלל לאכילה וא"כ ראוי להיות שיפטור ולא דמי לחצי שיעור דאסור לר"י מדאורייתא ולר"ל עכ"פ מדרבנן משום דעכ"פ ח"ש מייתב דעתיה קצת אבל אינו ראוי לאכילה דלא מיתב דעתיה כלל בודאי פטור ומותר וכן נראה מפירש"י שפירש גבי כס פלפלין דפטור שאין זה יישוב הדעת שאין זה דרך אכילתו ע"ש הרי דלא מייתבא דעתיה כלל ולפ"ז שפיר אמר מני רבי דאמר חומץ משיב נפש וכיון שמשיב נפש מהראוי להיות פטור אבל אסור עכ"פ וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה שהקשו בהא דאמר רב גידל אין הלכה כרבי ואח"כ אקפד ואמר אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמר והקשו הא כיון דאין הלכה כרבי שוב מותר אף לכתחילה ולפמ"ש אתי שפיר כיון דאמרו שם דאימר אנא פורתא טובא מי אמר וא"כ כל דטובא אסור ומשיב נפש ושוב אף בפורתא מיתב דעתי' קצת וניהו דאינו חייב בדיעבד אבל לכתחלה אסור ומה ימתק גירסת הרא"ש דגריס אימר דאמרי פורתא ואח"כ גריס אימר דאמרי דיעבד והיינו כל דטובא אסור שוב שייך גם בפורתא לאסור מדרבנן עכ"פ דמייתב דעתיה קצת ודו"ק. ובזה יש ליישב גם פסקי הרמב"ם שמקשה בספר תוס' יוה"כ אהדדי ע"ש. שוב ראיתי בפר"ח שכתב ג"כ לחלק דלענין יוה"כ שאני דאינו מייתב דעתיה ודו"ק היטב והנה לכאורה היה נראה לי איפכא דלר"ש דחייב בכ"ש מטעם דאחשביה וא"כ ביוה"כ לא שייך זאת דאטו עדיף מה דהוא אחשביה ממה דאחשבה התורה לכזית דאכילה בכזית אליבא דכ"ע והוא חשוב ואפ"ה ביוה"כ צריך ככותבת מכ"ש בכ"ש ממש מה מהני אחשביה כל דלא מיתבא דעתיה ודאי פטור. ובזה יש לעיין לפי מה דכתב הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דגם לר"י מה דאסור בכ"ש הוא משום דאחשביה והרי ביוה"כ לא שייך זאת מיהו מכל מקום חזי לאצטרופי ודאי שייך בכאן דהרי כל דיאכל בכדי אכילת פרס כשיעור כותבת מתייתב דעתיה וא"כ בודאי חייב ושאני שאר כ"ש דהוא פחות מכזית וא"כ לא שייך חזי לאצטרופי דסוף סוף לא אכל רק חצי שיעור לכך חידש הח"ץ משום דאחשביה אבל מה דאכל כזית רק דבעי ביוה"כ ככותבת והרי מתייתב דעתיה כשיאכל בכדי אכילת פרס ושפיר חייב אף דלא שייך אחשביה. שוב נזכרתי שבישועת יעקב הרגיש בזה ואני דחיתי הדברים בתשובה. ובזה יש ליישב דקדוק התוספות יוה"כ במה דכפל הניחא דאתמר ח"ש ר"י ודקדק למה לי תרי פעמים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לר"ש קשה רק לר' יוחנן ניחא ודו"ק:
917
918והנה לפמ"ש בפרי מגדים סי' ס"ב דמשכחת לה אבר מן החי בלא בשר כגון בעור ועצמות וגידין בלבד בלא בשר לא קשה קושית הפני אריה. וכפי הנראה גם הפני אריה כיון לזה. ודרך אגב אבאר כל דברי רבינו בזה דהנה הכ"מ הקשה על מ"ש רבינו דב"נ חייב משום בשר מן החי והא לר"י נפקא ליה בשר מן החי מקרא דבשר בשדה טריפה והוא מטעם טריפה ולב"נ ליכא איסור טריפת ועיין לח"מ. ולפענ"ד המעיין בש"ס יראה דר"י מחייב משום בשר בשדה טריפה ובאותו קרא כתיב ג"כ טריפה אבל בשר מן החי הוא לא משום טריפה. אך אם נימא דהוא משום טריפה כדאמר ר"י דאכל בשר מן החי וטריפה אינו חייב אלא אחת מכל מקום הא באמת הוא משום טריפה והרי אפילו למ"ד טריפה אינה חיה אבל מתה לא הוה וא"כ לא גרע ממפרכסת שעכ"פ אינה חיה ומכל מקום אסורה לב"כ וה"ה בזה לב"נ כיון שאינו רק טריפה אבל אינה מתה שוב חייב משום בשר מן החי דעדיין חיה ומפרכסת ולישראל דמפרכסת מותרת שוב חייב משום טריפה וז"ב. אמנם נראה לי דזה ודאי כיון דמחמת בשר טריפה אתינן עלה שוב צריך להיות עכ"פ שיעור בשר הפורש כשיעור שהיתה נטרפת אם היתה חסרה או נקובה אבל כל שאינו כשיעור הזה שמטרפה בה אינו חייב משום בשר מן החי רק משום אבר מן החי. בזת מובן היטב מ"ש הרמב"ם דאבר מן החי ובשר מן החי חייב ב"נ בכ"ש וכבר כתבתי קושית השאגת דהיאך משכחת אבר מן החי דהא יש בו עכ"פ משום בשר מן החי. ולפמ"ש אתי שפיר דודאי בשר מן החי דמצד טריפה נגע בה צריך שיעור שהיתה מטרפה בה ובזה חייב בכ"ש אבל אם לא הי' כ"כ כשיעור שהיתה מטרפה לא שייך בשר מן החי רק מכח אבר מן החי וכמ"ש ודו"ק:
918
919והנה בהא דכתב רבינו דלא נתנה שיעורים לב"נ. נראה לפענ"ד הסברא דהנה כבר אמרו ב"נ אזהרתן זו היא מיתתן וכל שב"ד של ישראל מוזהרין בב"נ ממיתין ולפי זה כל שלישראל אסור חצי שיעור מן התורה א"כ ישראל מוזהר עליה אף שאינו לוקה אבל עכ"פ מוזהר היא שוב בב"נ ממיתין ולכך לא שייך שיעורין לב"נ. ולפ"ז יצא לנו לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה שוב גם לב"נ צ"ל בכשיעור. ובזה מיושב קושית התוס' בחולין דף ל"ג דלר"ש דמותר מן התורה שייך מי איכא מידי. ולפמ"ש לר"ל שוב גם לב"נ בשיעור דוקא. איברא דלפ"ז לפי מה שחידש הפרי מגדים בסי' ס"ב דאבר מן החי דחלקו מבחוץ פטור ל"ש חזי לאצטרופי שוב חצי שיעור מותר א"כ באבר מן החי ראוי שלא יתחייב ב"נ אלא בכשיעור. אך באמת לפענ"ד זה אינו דמלבד דאנן קי"ל דחלקו מבחוץ חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אף גם דאכתי שייך חצי שיעור חזי לאצטרופי והיינו כשהיה בבת אחת עוד חצי שיעור היה חייב. והפרי מגדים בעצמו נסתפק בזה ובתשובה הארכתי בביאור חזי לאצטרופי וא"כ לק"מ. והנה במה דכתב רבינו דלא נתנו שיעורין לב"נ זה רבות בשנים הקשיתי קושיא חמורה בהא דפריך בחולין דף ק"ב בציפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר ורשב"א מחייב אמר רשב"א ק"ו על אבמה"ח חייב על כלה לכ"ש דכ"ע לא בעי כזית ונדחק הש"ס והקשיתי הא התוספתא הלז הוא פ"ט דע"ז ושם מיירי בב"נ וב"נ לא בעי שיעור והארכתי בזה. וכעת נראה דמזה ראיה ברורה למ"ש הרמב"ם דבעוף אין ב"נ מוזהר והראב"ד תמה עליו ועיין כ"מ ולח"מ. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה ראב"ש אמר ק"ו ורבי ע"כ דס"ל דב"נ אינו מוזהר על צפור משום אבר מן החי דהיינו להרג עליו ולפ"ז ליכא ק"ו. ובזה נראה לפענ"ד דשוב בעי שיעור דכל הטעם דלא בעי שיעור דאזהרתן זו הוא מיתתן והרי ח"ש א"ש ולפ"ז כיון דעל עוף אינו במיתה א"כ לא שייך שוב אזהרתן זו היא מיתתן וא"כ בעי נמי שיעור ולא מחייב על חצי שיעור ושפיר מקשה הש"ס ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ועיין שו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' פ"ו מ"ש בהך ענינא ולא נפניתי כעת:
919
920והנה בהא דאמרו אי הכי לא ליחול שבועה עליה ומשמע דלר"י דס"ל דמן התורה אסור ודאי לא חל והתוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב כתבו דלר"י חל כיון דאינו מפורש בתורה האיסור ואינו רק איסור בעלמא והרשב"א תמה דהא אמרו כאן דאף לר"ל דאינו רק דרבנן מכל מקום מהראוי שלא ליחול שבועה ע"ז וכבר כתבתי למעלה בזה. וכעת נראה דבר חדש דהנה בנדרים דף ח' אמרו מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה ופריך הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה. ולכאורה לא נודע מה ס"ד דיהיה אסור והש"ס קאמר דשרי לזרוזי נפשיה ובאמת בטור וש"ע סי' ר"ג מבואר דמצוה לשבע ולנדור ובש"ס לא קאמרו רק דשרי לזרוזי נפשיה:
920
921והנראה בזה דבר חדש דהנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות מלכים הי"א דכל המקבל שבע מצות הרי"ז מחסידי אוה"ע וכו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו וכו' אבל אם אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אוה"ע ולא מחכמיהם. הנה האיר עינינו המורה מורינו הרמב"ם דגם אוה"ע צריכין לקיים מצות ד' מצד שצוה הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שכן נצטוו ב"נ מקודם אבל מצד הכרע הדעת אין כאן מצוה ולפ"ז מכ"ש בישראל שצריך לקיים המצות ולשמור מ"ע ול"ת מצד מצות ד' אשר צוה בתורתו ולפ"ז הו"א דאם מקיים מצות התורה ע"י שנשבע לקיים ומצד דבורו רוצה לקיים הוה כאילו אינו מקיים מצד מצות ד' ולכך קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה והיינו במתיירא שמא יתרשל במ"ע לכך נשבע לקיים מצות ד' שרי וז"ש מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וזה ברור לפענ"ד. ובזה מיושב מ"פ והלא מושבע ועומד מהר סיני ולא סיים ואין שבועה חל על שבועה כדמסיים בהך דאשנה פרק זה ועיין יד שאול מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הנוב"י דקדק בתשובותיו מדוע אמרו והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא קאמר דאין איסור חל על איסור ועיין בא"מ בתשובותיו מ"ש בזה והארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז יש לומר דזה הענין דבאמת כל שמושבע ועומד מהר סיני אין חלות כלל להשבועה למען יקיים מצות ד' מצד מצות התורה ולא מצד שהוא נשבע שלא לעבור ולכך פריך גם כאן דעל המצוה מצווה ועומד ואסור לו לשבע אבל בהך דאשנה פרק זה דאינו מצווה דוקא על פרק זה רק ללמוד רק דגם פרק זה הוא מצות התורה ולכך מסיים ואין שבועה חלה על שבועה ועיין יד שאול שם ודו"ק היטב. וזה לפענ"ד סברת ר"ל דאמר כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא מ"י עצמו לא אמרינן והוא סתום. ולפמ"ש יש לומר דזה סברת ר"ל כיון דעל איסור ל"ת לא שייך שבועה וחלות שבועה דנראה שמה שמקיים הל"ת הוא מצד שבועתו ולא מקיים מצד מצות הבורא ולפי זה היאך שייך שע"י כולל יחול דסוף סוף אסור שיחול על האיסור שנראה שמקיים מצד שבועתו וזה אינו. ובזה מיושב קושית התוס' ממוקדשין ועולה ולפמ"ש אתי שפיר דשם כבר הוא מקודש וכבר הוא עולה וא"כ שפיר חל בכולל ועובר על המקודש בכולל וכן בעולה אבל כאן כל עיקר חיילתו הוא כדי שיחול על איסור התורה וזה אינו כמ"ש אברא דבטוש"ע הוסיפו דאף במתיירא שמא יתקפו יצרו ויעבור על ל"ת שבתורה מצוה לנדור ולשבע והוא מהרא"ש. אך נראה דדוקא אם עי"ז אינו עובר על מצות התורה בזה שרי לזרוזי נפשיה אבל לענין אם עובר על האיסור ועל השבועה בכה"ג אין חלות להשבועה כיון דלא הועיל במה שזירז נפשו ואדרבא עבר על מצות התורה א"כ מה הועיל בשבועתו. ושוב הו"ל מושבע מהר סיני ולא חל לענין עונש ודו"ק היטב. ומעתה נבא לדברי התוס' דהתוס' שפיר כתבו דחצי שיעור כיון שאינו רק איסור בעלמא שפיר חל עליו השבועה דעשה לזרוזי נפשיה דכיון דאינו רק איסור בעלמא היה מתיירא שמא יתרשל ושפיר הגדיר עצמו בשבועה כדי שיהיה מוגדר וא"כ אף שעבר ע"ז מכל מקום בשעת השבועה היה לו חלות דעשה שיהיה תוקף אבל בשאר איסורין כיון דמצד מצות התורה ג"כ היה באיסור וא"כ מה הוסיף בשבועתו ומה לי חד איסור ומה לי עוד איסור נוסף וא"כ היה השבועה רק שיהיה גדור מצד שבועתו בזה לא חל כל שעבר ולא הועיל בגדירתו אבל חצי שיעור דאינו רק איסור קל שפיר חשב שיהיה לו לתוקף שלא יעבור ולכך חל ולא הוה מושבע ועומד אבל לר"ל דאינו רק מדרבנן א"כ אדרבא מצד שהוא דרבנן ודאי הוה כמזלזל במצות דרבנן ולא קיים מצוה דרבנן ובזה בודאי מסתבר שלא יחול ומה גם דאדרבא במצוה דרבנן יש לא תסור וא"כ התורה רצתה שייקים מצד מצות חכמים וכל שנשבע אינו מקיים מצד מצות התורה דלא תסור וא"כ שוב לא מסתבר שיחול ומה דאסיק הש"ס דאפ"ה חל יש לומר לפמ"ש המגלת אסתר ליישב קושית הזהר הרקיע והיינו משום דלא משמע לאינשי שיהיה אסור וא"כ שוב עושה לזרוזי נפשיהו לכך חל ודו"ק היטב כי הם דברים חדשים. והנה במ"ש למעלה לחלק בין מ"ע למצות ל"ת נ"ל להמתיק הדברים לפמ"ש בחו"מ סי' ל"ד לענין חשוד על השבועה יש חילוק בין קום ועשה לל"ת דהיינו שב וא"ת א"כ בשלמא במ"ע שייך לזרוזי נפשיה שמא יתרשל אבל לעבור על ל"ת לא שייך לזרוזי נפשיה ולכך נקט הש"ס דוקא מנין שנשבעין לקיים המצות והרא"ש הוא דהוסיף גם על ל"ת ויש לומר כמ"ש למעלה דדוקא בלא עבר אבל כל שעבר ודאי לא חל. שוב נזכרתי שהרז"ה כתב דנדרים אין חלים על ל"ת לקיים רק נדרים על נדרים או שבועה דהם איסורים הבאים מחמת עצמם ולא אסורים מן התורה ע"ש ולפענ"ד הטעם הוא דלא שייך שיאסור עצמו שיקיים ל"ת של תורה דאיסורי תורה מחויב לקיים מצד עצמם ולא מצד הנדר:
921
922והנה בהא דפריך א"ה לא ליחול שבועה ע"ז. לכאורה קשה טובא לפמ"ש הר"ן פרק שני דפסחים גבי חמץ בתערובות דהוה דבר שיש לו מתירין דלאחר הפסח מותר וכתב הר"ן דאף דקנסא קניס רבנן מכל מקום חשוב דבר שיש לו מתירין דמשום חומרא דרבנן לא ניקל עבור זה ודבריהם אינו רק חומרא ולא להקל. ולפ"ז מכ"ש כאן דאיך אפשר דבשביל חומרא דרבנן ניקל עבור זה וכ"ש הוא דהשתא התם דבר שיל"מ ג"כ אינו רק דרבנן ואפ"ה לא מקלינן בשביל איסור דרבנן ומכ"ש איסור תורה דודאי חל אף דאסור מדרבנן והיא קושיא גדולה לפענ"ד. אך נראה דהנה זה דוקא שם דהאיסור דרבנן בא בב"א עם הדבר שיל"מ אבל כאן הרי איסור דרבנן כבר חל על ח"ש טרם שנשבע וא"כ שפיר חל וכעין זה מבואר בתמורה דף כ"ה אמר על הבכור עם יציאת רובו יהיה עולה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא חל אבל עם יציאת מיעוטו חל כמ"ש התוס' שם דדברי התלמיד קודם וה"ה כאן וזה ברור. ובזה אני אומר במה דמקשה הזהר הרקיע על הרמב"ם דלמה חל לר"ל שבועה על חצי שיעור הא אף דאסור מדרבנן מכל מקום הוא בלאו דלא תסור וכבר כתבתי למעלה בזה ולפענ"ד נראה דהנה ר"ל אומר דכולל ע"י עצמו לא אמרינן וביאור הדברים נראה לפענ"ד דכמו דאמרינן דאמר על הבכור עם יציאת רובו יהיה עולה דלא חל דדברי הרב קודם ה"ה באיסור דדברי הרב קודם על האיסור וא"כ איך יחול עליו דברי עצמו דניהו דעל דבר הרשות חל משום שלא קדמו דברי הרב אבל על האי איסור כבר קדמו דברי הרב ואף דלא דמי דשם רוצה לעקור דברי הרב וכאן רוצה לעדוף על דברי הרב מכל מקום ס"ל לר"ל דגם לעדוף על דברי הרב אינו רשאי כל שקדמו דברי הרב. ולפי זה זהו בשיעור שלם ולא חל רק ע"י כולל אבל בחצי שיעור דאינו רק דרבנן וכשנשבע אף שבא ע"י עצמו מכל מקום כל שנשבע חל דברי הרב בשבועות וזה החצי שיעור רק איסור דרבנן שוב בודאי יכול לחול בכולל דברים המותרים עם החצי שיעור וא"כ כל שמצי לחול בכולל שוב לא אכפת לן בלא תסור דהרי כולל דבר שיכול לחול עליו השבועה ונעשה אח"כ דברי הרב ופשיטא דעדיף מדברי חז"ל שהן דברי דברי תלמיד וז"ב ודו"ק:
922
923ובזה מיושב דברי התוס' שכתבו דלר"י חל על חצי שיעור אף דלהס"ד לר"ל לא מצי לחול ולפמ"ש שאני הך דר"י דלא שייך לא תסור והוה רק איסור בעלמא משא"כ לר"ל דרבנן חייבו בלא תסור והו"ל איסור גמור וז"ב ודו"ק. והנה בהא דאמרו מודה ר"ל שאסור מדרבנן ופריך הש"ס א"ה לא נחייב ק"ש עלה וקשה טובא לפמ"ש הט"ז דכל שכתוב ההיתר מפורש לא יכלו חכמים לאסור א"כ אי נימא דסתם אכילה בכזית א"כ התורה אמרה בכל האיסורים לא תאכל והוא בכזית וא"כ שוב לא נאסר רק כזית ופחות מכזית מותר ושוב לא יכלו חז"ל לאסור אבל ביוה"כ דלא כתיב אכילה כדאמרו בדף פ"א דהיכא נכתוב לא יאכל אכילה בכזית וא"כ בכלל לא תעונה יכול להיות אף כ"ש ולכך ס"ל לר"ל כאן ביוה"כ דאסור בכ"ש משא"כ בשאר איסורים והיא קושיא נפלאה. אמנם צריך לומר דמזה ראיה לשיטת המזרחי הובא במלמ"ל פ"ד משבועות דאכילה בכ"ש רק דהלכה למשה מסיני אמרה דשיעור אכילה בכזית ועכ"פ אינו מפורש בתורה אם אכילה בכזית או בכ"ש לכך שפיר יכלו חכמים לאסור. ובזה יש לומר מה דנחלקו הש"ס דילן עם הירושלמי דאמרו בפ"ז דתרומות דמודה ר"ל ביוה"כ דאסור מה"ת ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי ס"ל דאכילה בכזית ולכך ס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה וממילא שוב לא יכלו לאסור וביוה"כ דלא כתיב אכילה הוא בכ"ש מן התורה אבל ש"ס דילן ס"ל דאכילה יכול להיות בכ"ש וא"כ שוב יוה"כ שוה לשאר איסורים ואסור מדרבנן וז"ב. והנה בירושלמי אמרו ומודה ר"ל בשדעתו להשלים והטעם נראה לי דס"ל להירושלמי דע"כ לא פליג ר"ל על ר"י רק דלא ס"ל דמשום חזי לאצטרופי יהיה אסור זה לא ס"ל אבל כל שדעתו באמת להשלים אסור מן התורה. איברא דלפ"ז צריך ביאור מה פריך הש"ס כאן הניחא למ"ד חצי שיעור אסור אלא למ"ד מותר מאי איכא למימר ולימא דאשמעינן כאן דאסור כשהיה בדעתו להשלים אמנם נראה דהש"ס כאן בהס"ד לא הוו ידעו מטעם דחזי לאצטרופי רק מטעם דכתיב כל חלב וא"כ ר"ל דלא ס"ל כן וס"ל דהוא אסמכתא א"כ אף בדעתו להשלים נמי ומה יקר בזה לשון רש"י שכתב ד"ה חצי שיעור לקמן בשמעתין דרש ליה מכל חלב ומה בעי בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דקשה ליה דלישני בכה"ג אבל לפי המסקנא שפיר יש לומר דביוה"כ אסור כשדעתו להשלים ועיין רש"י ד"ה או בסתם שכתב דכשאכל לא אכל אלא חצי שיעור והבאתי לעיל קושיא דלמה כתב רש"י כן ולפמ"ש א"ש דכל שאכל באמת שיעור שלם א"כ עכ"פ היה דעתו להשלים ושוב לא היה חל על חצי שיעור דמודה ר"ל כשדעתו להשלים ודו"ק היטב:
923
924והנה מצאתי דבר נפלא בראב"ד פ"ד מהלכות ממרים ה"ג שכתב דלא תסור לא שייך רק במצות עשה שלא תסור מן הדבר אבל תעשה ומשמע דבל"ת לא שייך זאת ועיין בלח"מ שם ובזה נבין מ"ש שאני התם דכתיב לא יגיד ואינו מובן ובמקום אחר פירשתי עפמ"ש המלמ"ל פ"א מנערה יעו"ש אבל לשיטת הראב"ד דאתי שפיר דשם הוא מ"ע שיגיד ובזה שייך לא תסור אבל חצי שיעור דאסור מכח ל"ת לא שייך לא תסור ודו"ק היטב. והנה במ"ש המלמ"ל פ"א מחמץ ה"ו ובפ"ד דשבועות ה"א בשם רא"ם דאכילה לר' יוחנן בכל שהו והא דאינו חייב כרת ועונשין בכ"ש משום דהלכה עוקבת המקרא ע"ש אני תמה מהא דאמרו בסוטה דף ט"ז ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא ואמאי לא חשיב גם זאת דאכילה בכ"ש והלכה עוקבת מקרא דאינו חייב רק בכזית ואף דיש לומר כיון דאינו עוקב כל המקרא דלענין איסור נשאר על לשון המקרא דאסור בכ"ש לא אתי הלכתא ועקר לכל המקרא לכך לא חשבו. אכתי קשה דא"כ למה לי הטעם דחזי לאצטרופי לימא משום דאין סברא לעקור כל המקרא ממשמעותא לכך בכ"ש נאסר ואף אם נימא דכל דעוקר נוכל לומר דיעקר כל המקרא. אכתי קשה דהרי להרא"ם במ"ע עוקר כל המקרא כמ"ש המלמ"ל ואמאי לא חשיב נמי זאת בכלל דעוקר המקרא וצ"ע. וע"כ צריך לומר דר' יוחנן משום ר' ישמעאל אמר כן וליה לא ס"ל. ויש להמתיק הדברים דהרי הש"ס פריך ולחשוב נמי הא דמצורע ואמר רב אשי הא מתניתא מני ר' ישמעאל היא הא מני ר"ע היא והרי הרמב"ם פסק כר"ע ועיין פר"ח ריש סימן פ"ד שהאריך בזה וא"כ ר' יוחנן משום ר' ישמעאל הוא דחשוב להנך שלשה אבל ר' יוחנן לדידיה ס"ל דיש עוד אחד או דלא ס"ל כלל הך דר' ישמעאל. ובזה מיושב מה שהקשה בספר הנחמד דברי אמת קונטרס רביעי על התוס' מנחות דף ל"ב ד"ה כתבה כאגרת דרש"י ס"ל דהלכה כריה"ג דהרי ר' יוחנן אמר כן משמיה דר' ישמעאל ולפמ"ש ע"כ ר' יוחנן לעצמו לא ס"ל כן ודו"ק. שוב מצאתי ביום ה' שופטים תרכ"ו בספר יד דוד בסוכה דף וא"ו ע"ב שהביא בשם ספר אחד שהקשה כן ונהניתי:
924
925תמול היה הרב הגאון וכו' מוה' יעקב יוטעס נ"י אצלי והקשה אותי במ"ש במנחות דף מ"ח גבי כבשי עצרת ואמאי לימא עמוד חטא בשביל שתזכה ומשני עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן עמוד וחטא כדי שתזכה בחול לא אמרינן ועל זה הקשה דהא שייך כדי שתזכה בשבת והיינו דאל"כ היה השחיטה למפרע באיסור כל שלא זרק הדם אבל אם יזרוק הדם יהיה השחיטה למפרע בטוב. והשבתי דבאמת שחיטה הו"ל מקלקל בחבורה ואף דבגמר שחיטה לכ"ע הוה מתקן כאן שהוא קדשים ולא תיקן כלום שאסור לאכול הבשר כל שלא זרק הדם שוב הו"ל מקלקל גמור ואדרבא אם יזרוק הדם שוב הוה למפרע מקלקל ע"מ לתקן ויהיה חייב על השחיטה ואף לפמ"ש התוס'. בשבת דף ק"ו כל שאינו בא התיקון תיכף בשעת שחיטה לא חשיב תיקון וכאן יהיה אסור לאכול עד שיקטיר לערב מכל מקום חשוב תיקון מצוה תיקון ועיין תוס' שם וע"כ מוטב שלא יזרוק ואז הוה מקלקל גמור ועיין פירוש המשניות להרמב"ם חולין דף י"ד גבי שוחט בשבת ובחידושי הר"ן בחולין שם ובקצה"ח סוף סימן נ"ב ובכו"פ סי' י"א ודו"ק עוד אמרתי דתזכה למפרע לא אמרינן ורק כדי שתזכה להבא אמרינן עוד חדשתי דבאמת יש איסור מפרק בשחיטה רק דבחולין לא שייך מפרק דא"צ לדם. ועיין בהה"מ פי"א משבת ולפ"ז בקדשים דצריך לדם שייך מפרק וא"כ אדרבא ע"י שיזרוק הדם שוב יעבור למפרע על איסור מפרק וכיון שבאמת שחט שלא לשמן אף דיזרק כל שלא יקטיר האימורין רק לערב שוב יעבור עי"ז גם על מפרק ואסור ודו"ק:
925
926עוד נראה לי דהש"ס שפיר קאמר דחטא בשביל שתזכה בשבת אמרינן וכאן מה שיזכה השוחט שהיה איש זר ולדעת הזהר כהנים אין שוחטין כלל ואף שאינו מוסכם אבל עכ"פ אם היה השוחט איש אחר וזה שזורק איש אחר אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואף דבעירובין דף ל"ב נחלקו בזה אי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך היינו כשלא פשע אבל כל שפשע לכ"ע לא אמרינן חטא בשביל שיזכה חברך א"כ שפיר אמרינן חטא בשביל שיזכה חברך לא אמרינן ודו"ק היטב. ובזה אני אומר מ"ש הרמב"ם פ"ב משגגות הט"ז לחלק בין קרבן ציבור דזורק לכתחלה ובין קרבן יחיד דאין זורק לכתחילה. ולפמ"ש יש לומר דזה החילוק דהרי הרא"ש כתב פרק ואלו מגלחין דהיכא דאיכא עשה דרבים דהיינו שמזכה רבים עשה דוחה ל"ת ועשה ועיין מג"א סי' תמ"ו וא"כ בקרבן ציבור אפשר דאומרים חטא כדי שיזכה חברך אבל בקרבן יחיד לא אמרינן זאת ועיין צל"ח בביצה דף כ"א מ"ש בזה ובמקום אחר כתבתי דרכים אחרים:
926
927עוד תשובה להנ"ל
927
928אשר שאל אם מתנה על מנת להחזיר אי חשוב שינוי רשות. והשבתי דהדבר תלוי במחלוקת הרא"ש והריטב"א אי במתנה על מנת להחזיר אי צריך שיחזור ויקנהו לו או דממילא הדר לאחר זמן ואם צריך לחזור ולהקנותו הרי יצא מרשות בעליו ונעשה של מקבל והוה שינוי רשות ולמ"ד דא"צ לחזור ולהקנותו הרי עתיד לחזור לבעליו והוה של הנותן ולא הוה שינוי רשות כל דסופו לחזור ועיין מלמ"ל פט"ו מהלכות טוען מ"ש בשם מוהראנ"ח בדבר דעתיד להחזיר אי מקרי במטלטלין מוחזק ועיין בגליון שם שהבאתי דברי התוס' ב"ב דף ס"א וכבר העיר בזה הקצה"ח סי' מ"ב יעו"ש. עוד נראה לי דאם נימא דמתנה על מנת להחזיר אינו רק קה"פ לא מקרי שינוי רשות אבל לשיטת רבינו אביגדור דהוה קנין הגוף לשעה וכמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה והדברים עתיקים שוב מקרי שינוי רשות וגם אם נימא דמתנה על מנת להחזיר עכ"פ חייב באחריות אם נאנס כמ"ש הרא"ש פרק לולב הגזול א"כ הו"ל כמכרו באחריות דלא מקרי שינוי כמ"ש בש"ע סי' ס"א ועיין ש"ך שם אבל אם אינו חייב באחריות שוב לא מקרי שינוי רשות ודו"ק ועיין מג"א סי' תמ"ח מ"ש בשם הרדב"ז דמתנה על מנת להחזיר הו"ל כמו פקדון ושוב לא מקרי שינוי רשות. עוד שאל במה שמבואר במס' כלים פי"א מטה שנגנבה חציה וכו' דאמאי לא נימא כל דלא נתייאש לא פרחה טומאה מיניה ושאני חלקוה השותפין שהם חלקוהו אבל נגנבה כל שלא נתייאשו הו"ל עדיין בטומאתו. והראיתי לו דברי הש"ס בברכות דף נו"ן דהטעם הוא דפרחה טומאה מיניה וכמו דפרח הזימון וא"צ יאוש ועיין תוס' שם ד"ה חלקוה:
928
929להחריף מוה' זאב וואלף ווילער נ"י:
929
930מכתבו מסר לי אחיו תמול והנה אם כי טרוד אני בכ"ז אמרתי לרשום בקצרה. מ"ש מעלתו להסתפק בסוחר שמכר לאחד בקנין המועיל אתרוג אחד מה שיברור לו המוכר בי"ט ובא זה ולקח לו האתרוג שלא בידיעת המוכר ואח"כ בא המוכר ואמר שגם הוא מסכים לזה שברר לו אם יצא המצוה בזה. וכתב מעלתו שכיון שיכול לברר לו אחר שוב לא היה קנינו בו קנין הגוף ממש רק קנין השתעבדות שמחויב לתת לו אתרוג אבל יכול לסלקו באחר ול"מ קנין הגוף והביא דברי התוס' בע"ז דף ס"ג וכגון דקיימא בחצר שכתבו דבטלה סתם אף דקיים בחצרה אינו אתנן. וכתב מעלתו הטעם משום דכיון דהיה יכול לסלקה בטלה אחר שוב ל"מ קנין הגוף ממש רק קנין השתעבדות. הנה הרב הגאון מוה' שמחה נתן עלינבערג ז"ל בשו"ת בית אפרים חלק יו"ד סי' ע"א רצה לחדש כן אבל הגאון מוהר"ז ז"ל דחה אותו ועיין במפרשי הים בדף עיי"ן גבי אתנן אסרה תורה מ"ש בזה הענין. ובאמת אי אפשר לומר כן דהרי אנן קי"ל דאף בדבר שא"מ מועיל הקנין כמבואר בסי' רמ"א אף דהיה יכול לסלקו בדבר אחר. ומה שהאריך לבאר דברי הרי"ף בפ"ק דגיטין גבי שיור דסברת הרי"ף כל דיכול לתת לו פ"א אינו מקרי קנין הגוף הנה עכ"פ כל הקדמונים חלקו על הרי"ף וא"כ מבואר דאין זו סברא ובאמת כל כמה דלא מסלקי הו"ל קנין הגוף ממש. וכעין זה אמרו בב"מ דף יו"ד לענין פועל דאף דיכול לחזור בו כל כמה דלא הדר הוא של בעה"ב והרי מבואר דאף דהיה יכול לחזור בו מכל מקום קנה הבעה"ב כל כמה דלא הדר ובאמת בגוף הדבר שהמוכר אמר שמברר לו לא שייך ברירה אף למאן דאית ליה ברירה הוא נכון כמ"ש הקצה"ח סי' ס"א דכל כה"ג שתלה במה שיברר אח"כ לכ"ע לא שייך ברירה ע"ש מ"ש בשם התו' רי"ד ובא"מ סי' מ"א ומ"ש ראיה מפסחים דף ל"א דלרבא מכאן ולהבא הוא גובה כיון דמצי לסלוקי בזוזי ואמאי לא נימא בהקדש וחמץ ברירה למפרע הנה לפמ"ש הקצ"הח כל שתלאו במה שיברר אח"כ לא שייך ברירה וא"כ מכ"ש כל שלא אמר כלל שיברר בודאי לא שייך ענין ברירה:
930
931שלום להרב וכו' מוהרצ"ה נ"י איש הורוויטץ מבראד אשר כתב לש"ב הרבני המופלג מוה' אברהם אייזיק נ"י הלברשטאם שילך אצלי ויראה לי מכתבו שהקשה על ט"ז או"ח סי' תקמ"א ס"א שכתב טעמו של הטור דל"ח דבר האבד בשביל הפסד מועט וע"כ כשיש הפסד רב שרי והרי התוס' בפסחים דף נ"ו כתבו הטעם דל"ח הפסד דאפשר לקנות חדשים וא"כ שוב אסור אף שנקרעו הרבה הנה יעיין בתוס' מ"ק דף יו"ד שכתבו דאף בדבר האבד לא מותר בכל מקום רק ע"י שינוי דלכך לא התירו לתקן במועד רק לעולי רגלים. ובזה יתבארו דברי התוס' בפסחים שכתבו שם וא"ל דהוה דבר האבד שלא יקרעו יותר והקשה המהרש"א דהא אי אפשר לומר כן דא"כ למה דוקא עולי רגלים ע"ש ולפמ"ש התוס' במ"ק אתי שפיר דיש לומר דבעי שינוי ולכך לא התירו רק לעולי רגלים וע"ז כתב דאפשר לקנות חדשים ולכך לא התירו רק לעולי רגלים ויוכל להיות שלא ימצאו כל כך מנעלים חדשים אבל לשאר אנשים לא התירו שאינן רבים במקום אחד ויוכלו לקנות חדשים. ובזה נראה דלפמ"ש הב"י סי' תקמ"א בשם מהר"ם שאוסר לקנות חדשים בחוה"מ שוב לא שייך מ"ש דיכול לקנות חדשים ושוב הוה דבר האבד אם כבר נתקרעו. וביאור דברי התוס' דמה דחיישינן שלא יתקרעו יותר הוא ע"י שימשמש בהם בלבשו אותם ע"י המשמוש יתקרעו ולכך כל שאפשר לקנות חדשים ולא ימשמש בהם ויניחם על אחר יו"ט ואז יתקן אותם ולפ"ז כשאסור לקנות חדשים שוב יוכל לתקן מפני דבר האבד כשנקרעו הרבה. ובזה יתבאר מ"ש התוספות בפסחים ובמ"ק דף י"ג הביא הך ברייתא ומקשה אלא מעתה לבלר לשתרי ומשני שפיר. והדבר צריך ביאור למה הביאו זאת ומה שייכות יש לדבריהם. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאפשר לקנות חדשים הוא משום דמסקינן במ"ק דף י"ג שם דבחול המועד לא התירו רק משום פסידא ולפ"ז כל שאפשר בחדשים ולא יהיה פסידא יקנה חדשים ויתקן השנים אחר יו"ט ולא יהיה פסידא ודו"ק היטב ועיין מג"א סי' רנ"ב ס"ק י"ד ס"ק ט"ו ודו"ק היטב:
931
932בהא דאמרו בב"ב דף ל"א לימא רבא דאמר כר"ח:
932
933נשאלתי דכל הטעם דר"ח הוא משום דאינו יכול להוציא מספק וכאן כל דאתכחש בחזקה נשאר חזקת אבהתא במקומה ולא שייך טעמו דר"ח ולפענ"ד מזה ראיה דבתרי ותרי לא אמרינן סליק והוה כמאן דלתנייהו תרווייהו כמו שהוא דעת הש"ך בסי' פ"ז ס"ק י"ד רק כמ"ש התומים והקצות החשן שם דהוה כמאן דאתנהו לתרווייהו כמ"ש התומים והקצות החשן שם דהוה כמאן דאתנהו לתרווייהו כמ"ש הש"ך בעצמו בסי' ע"א ולפ"ז כיון דהוה כמאן דאתנהו לתרוייהו ולכל אחד יש חזקה דשלש שנים שוב מה לנו בחזקת אבהתי' כיון דגם השני יש לו חזקת שלש שנים והוה ספק ואתכחש תרווייהו כי בחזקת אבהתי' אתכחש וז"ב כשמש. ובזה יש ליישב דברי המשרים שהובא בב"י סי' ל"א והתומים שם ס"ק ב' הקשה מדברי הראב"ן. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דמה דאמרינן באבהתיה לא אתכחש משום דס"ל כשיטת הש"ך דאמרינן סליק תרווייהו וא"כ על השלש שנים ליתא לתרווייהו וכיון שזה יש לו חזקת אבהתיה וע"ז לא אתכחיש שוב נשאר בחזקת אבהתי' משא"כ בהך דראב"ן דאם נימא דליתא לתרווייהו שוב פטור לגמרי. ובזה יש ליישב קושית הבית יעקב סי' צ"ח וסי' קכ"ד על המשרים מדברי הר"ן ובחידושי כתבתי בזה ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סי' קל"ח ובשערי משפט סי' ל"א ולפמ"ש מיושב:
933
934נשאלתי בהא דאמרו ביבמות דף כ' בשלמא אלמנה מן הנשואין אין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשו הריטב"א והר"ן בחידושיו לסנהדרין הא הוה לאו שאינו שוה בכל וכתבו דבאמת קושית הש"ס הוא דעכ"פ מדרבנן לא דחי וחולצת דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וע"ז הקשה דא"כ היאך אמרו בדף כ"א ביאת כה"ג באלמנה מן הנשואין לא פטרה צרתה דאין עשה דוחה עשה ול"ת והרי מן התורה באמת דוחה ואמאי לא תפטר צרתה. ובאמת שלא ראיתי דברי הריטב"א והר"ן כי אני יושב קרית חוצות. ולפענ"ד נראה בלי ראות בספרים דהנה התוס' ביבמות דע"ה ד"ה ואכתי הקשו ג"כ קושית הריטב"א הנ"ל על הא דאמרו בדף כ' הנ"ל והביאו ג"כ מהך דביאת כה"ג באלמנה דמן הנשואין לא פטרו דאלמנה גם כן עובר דקרי בי' לא יקח ולא מקרי לאו שאש"ב ע"ש. אמנם לפענ"ד יש לומר דאכתי קשה עפמ"ש בתשוב' במ"ש הר"ן בדף צ' בנדרים בהא דאמרה טמאה אני דאינה נאמנת למשנה אחרונה והקשה הר"ן דאיסורא להיכן הלכה והביא בשם הרא"ם דזונה אינה מוזהרת לכהן ותמה עליו דהרי קי"ל דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת וברשב"א בחידושיו כתב הך דרא"ם והביא דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת והיא תמוה דאדרבא מכאן תיובתא לרא"ם. וכתבתי בזה דכיון דהיא א"צ להאמין דאמרינן ענ"ב א"כ שוב הוא אינו מוזהר וממילא גם היא לא מוזהרת וזה כוונת הרשב"א והארכתי הרבה בתשובה בזה ואכ"מ. ולפ"ז כיון דלגבי דידיה העשה דוחה ל"ת שאש"ב א"כ ל"ש דגם היא מוזהרת דהא היא אינה מוזהרת רק משום לתא דידיה וכל דגבי דידיה ליכא איסור דיבא עשה ולדחי ל"ת ועשה משום דאש"ב אם כן באמת היא אינה מוזהרת דהא כל דהוא אינו מוזהר היא אינה מוזהרת וא"כ שפיר הקשו הריטב"א והר"ן. ולפ"ז נראה לי דזה דוקא לענין היבמה בעצמה אבל כיון דחז"ל אמרו שחולצת ולא מתייבמת א"כ עכ"פ כל שהוא מוזהר היא מוזהרת ושפיר לא מפטר צרתה דשוב אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואף דאינו שוה בכל כיון דהיא מוזהרת עכ"פ וא"ל דהוא אינו מוזהר דכל דחז"ל אמרו שאינו מיבם שוב ממילא נעשה מוזהר למפרע ואף אם נימא דאינו מוזהר מן התורה מכל מקום לפטור צרתה ודאי אין לו כח כיון דבאמת מדרבנן מוזהר שלא ליבם שוב אין כח באותה ביאה לפטור צרתה כנלפענ"ד ברור. והנה השעה"מ פ"ו מיבום הביא דברי הפר"ד בכה"ג שנפלה לו יבמה אלמנה דמן התורה אינו דוחה דהוה עשה ול"ת אי חייב כרת כיון דאסור ליבם או דלמא כיון דחולצת לאו בת כריתות היא והעלה השעה"מ דבת תפיסת קידושין היא והו"ל כח"ל ע"ש שהאריך ובאבני מלואים בסי' קע"ד האריך דביבמה לא שייך קידושין רק ביאה כמ"ש הנימוק"י פ"ה דיבמות בהא דאמר אינו קונה רק מדרבנן וכתב דקידושין לא נתרבה ביבמה רק ביאה וכ"כ התוס' ביבמות דף מ"ט דלכך אין ממזר משומרת יבם דהוה כנכרי ועבד דלא תפסי בה קידושין ואף ליבמה לא שייך קידושין רק ביאה ע"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד דברי השעה"מ נכונים דע"כ לא כתבו הנימוק"י והתוס' דביבמה לא שייך קידושין רק ביאה היינו דוקא היכא דמוטלת ליבום ויכול ליבמה בהיתר שוב לא אמרה תורה קידושין ביבמה רק ביאה להקים לאחיו שם בישראל אבל כל שאסורה לייבם כגון ח"ל וכ"ש ח"כ רק דמחייבת בחליצה ולא נתרת לזר רק ע"י חליצה א"כ מקרי בת תפיסת קידושין דהא הוה ח"ל כיון דאינה זקוקה ליבם שוב הוה כשאר ח"ל דבת קידושין הוא ודברי השעה"מ נכונים. אך לפענ"ד קשה דהרי כל שאינה ראויה לביאה כמו ח"ל שוב הו"ל קידושין שאין מסורין לביאה ואף לאביי לא חלו הקידושין כמ"ש הרשב"א בקידושין דף נ"א דגם אביי מודה באם קידש שתי אחיות ביחד דלא חל הקידושין ואף דכל ח"ל תפשו קידושין אף דאינו ראוי לביאה כבר כתבו התוס' בקידושין שם משום דלא בא איסור ע"י הקידושין רק דמקודם נאסרה בביאה מפני שהוא ח"ל ע"ש והיינו דוקא שם אבל כאן באמת בא מחמת הקידושין דמקודם שהרי זיקת היבמה היא מצד קידושי אחיו והיבם צריך לחלוץ מפני שאסורה עליו אבל הקידושין הוא דאוסרה מיהו זה אינו דסוף סוף על היבם כה"ג נאסרה אף בלי קידושין ושפיר כתב בשעה"מ דתפסי בה קידושין ומהתימה שהוא בעצמו הביא דברי הש"ג דחולץ ליבמתו וחזר וקדשה דמקודשת והיינו משום דכל דנפקע היבום שוב ראוי לקידושין וכן הוא בש"ס דף נ"ב שם וא"כ ה"ה כל דלא חלץ רק שעכ"פ לביאה לא חזיא שוב בת תפיסת קידושין מקריא דהא אינו רק כח"ל דמצות יבום אזל ליה ודוקא ליבום הוא דרבתה התורה שתהיה ביאה ולא קידושין אבל כל שאסור ליבם אף שצריכה חליצה אבל היבום נפקע וז"ב כשמש. ובגוף קושית השער המלך על המהרש"א שחידש דבת תפיסת קידושין היא והקשה דא"כ מה פריך הש"ס מאם בעלו קנו הא שפיר קנה לה להצריכה גט דבת תפיסת קידושין היא נראה לפענ"ד דבר ברור דשאני כל מה דאסורה ליבם משום ערוה אם כן שפיר הוה בת תפיסת קידושין לכשיחלוץ לה ואז תהי' בת קידושין וביאה וא"כ גם קודם שיחלוץ ראויה לקידושין מקרי ואף דמקדש לאחר שיחלוץ לה יבמתך אינה מקודשת היינו משום דאינו בידו שיחלוץ לה יבמתו אבל הוא בעצמו בידו לחלוץ לכך אף שבא עליה קודם מכל מקום בת תפיסת קידושין היא אבל התם דאין בידו לקדש שתהיה ראויה לביאה שפיר לא קנה וז"ב. והנה בהא דאמר לעיל הדר אמר רבא לאו מלתא הוא דאמרי דאמר ר"ל וכו' ה"נ אפשר דמקיימא בחליצה ותמוה לי למה לא דחי ליה דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא כדאמרו כאן לימא תיהוי תיובתא דר"ל אמר לך ר"ל חליצה במקום יבום לאו כלום היא. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה כל הטעם דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא משום דהתורה רצתה להקים לאחיו שם בישראל וזה אינו רק ע"י יבום ומה מועיל חליצה הא חליצה אינו רק לפוטרה שלא תהיה זקוקה לא להקים לאחיו שם ולפ"ז נראה לי לאחר שחידש הש"ס גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכיון דביאה שניה אסור מדרבנן וא"כ אינו ראוי להקים לאחיו שם ומביאה ראשונה ודאי אינה מתעברת ועיין בתוס' דף כ' ע"א ד"ה יבא ושוב אסור מן התורה וא"כ אפשר בחליצה וז"ש לאו מלתא הוא דאמרו והיינו כיון דחדשת דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה שוב אסור מן התורה וכעין דאמרו בגיטין כרת שע"י דבריהם ולקמן דמיירי מה"ת שפיר אמרו דמן התורה לא אפשר בחליצה אבל לאחר שחידשו מדרבנן אסור שוב אסור גם מן התורה ודו"ק. ובזה אתי שפיר מה דפריך מואם בעלו קנו והיינו דשם ודאי אינו ראוי להקים שם וא"כ שוב מן התורה אפשר בחליצה מקרי ולמה יקנה ובזה אתי שפיר קושית התוס' דרבא בעצמו דחה מברייתא זו וכאן איתותב מינה. ולפמ"ש אתי שפיר שם הקשה דאם מן התורה לא קנה שפיר קשה מהך דואם בעלו קנו אבל כאן הקשו לו קושיא אחרת וכמ"ש ודו"ק. והנה בהא דדעת רבינו בחייבי עשה ג"כ אם עבר ובעל קנה והוא תמוה דבחייבי עשה לא שייך שהעשה דוחה דמה אולמא האי עשה מהאי עשה וביש"ש פ"ב דיבמות סי' ג' הקשה כן ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק בסופו מ"ש בזה וגם בשאגת אריה הקשה כן ובגליון השאגת כתבתי בזה ואינו לפני וגם בתשובה כתבתי בזה וכעת נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה בזבחים דף ל"ב נחלקו בזה אי אמרינן הואיל ואשתריא אשתריא ורבא ס"ל דלא אמרינן מדאשתרי אשתרי אבל עולא ס"ל כן ע"ש בשם ר"ל. והנה כפי הנראה קי"ל כעולא בשם ר"ל יהנה ביבמות דף ז' אמרו גבי אשת אח ואחות אשה דמ"ד דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ולכך כתיב קרא. ולכאורה צריך ביאור דהיאך שייך ביבמה מגו דאשתרי אשתרי דהא אפשר בחליצה ואשתרי לא שייך רק בדבר שהותר לגמרי ואי אפשר בשום אופן לקיים המצוה רק ע"י איסור זה וצריך לומר כיון דחליצה במקום יבום לאו כלום היא א"כ הוה כאשתרי לגמרי ולפי זה נראה לי בח"ל דלא מעט קרא ומהני עשה דוחה רק מדרבנן גזרו א"כ בזה גם ח"ע דוחה ולא שייך מה אולמא האיך עשה דהעשה דיבום מעליא טפי דהרי עשה דיבום אשתרי ומגו דאשתרי אשתרי לגמרי ולא שייך מה אולמא האי עשה מהאי עשה דהאי עשה הואיל ואשתרי אשתרי א"כ אלים טובא דהא הותר ואינו דחי' בלבד רק הותרה. ובזה יש לומר דרבא דאמר לאו מלתא היא דאמרי דאפשר בחליצה והיינו דהוא לשיטתו בזבחים דבאשתרי אמרינן להאי אשתרי ולהאי לא אשתרי וא"כ שוב כל דאפשר בחליצה אף דחליצה במקום יבום לאו כלום עכ"פ שוב לא שייך מגו דאשתרי אשתרי דהא יש לומר דכל דאפשר בחליצה עכ"פ לא שייך מגו דאשתרי. ובזה מיושב מה דלקמן אמרו חליצה במקום יבום לאו כלום משום דר"ל לשיטתו דס"ל מיגו דאשתרי אשתרי וא"כ יבום דאשתרי אשתרי גם לגבי איסור ח"ל ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בשם התוס' יבמות דף ה' ד"ה ואכתי דבאלמנה לכה"ג כיון דהיא ג"כ מוזהרת לא חשוב לאו שאינו שוה בכל ולא דחי עשה דיבום קשה לי טובא בהא דאמרו כתובות דף למ"ד בעולה לכה"ג א"ב ומ"ש דהוה עשה שאינו שוה בכל וק"ל לפמ"ש התוס' בחגיגה דף י"ד גבי בתולה שעיברה מהו לכה"ג דגם הוא בכלל האיסור דכתיב ואשה בבתוליה יקח קרי ביה יקיח וא"כ לא הוה עשה שאינו שוה בכל וצע"ג אף דיש לדחות דשם העשה לא דחי לאו ועשה ולא חשוב לאו שאינו שוה בכל אבל לגבי עשה גרידא חשוב עשה שאינו שוה בכל אבל אכתי צ"ע:
934
935אי מתנה אסור בשבת ויו"ט:
935
936הנה הב"י הביא באו"ח סי' תקכ"ז אהא דאמרו מי שלא עירב מקנה קמחו לאחרים דהוא משום דהוא לדבר מצוה מותר וכתב הב"י דנראה מדבריו דאף במשיכה לבד בלי ק"ס ג"כ אסור ביו"ט אלא א"כ הוא לדבר מצוה ע"ש ועבב"י סי' ש"ו שכתב דמהריטב"א וש"פ נראה דאף במשיכה לבד ג"כ אסור להקנות ע"ש ובבית מאיר סי' מ"ה האריך דבמשיכה לבד לא אסור רק בק"ס ע"ש שהאריך. והנה לכאורה אמרתי במ"ש המג"א סי' י"ג דמתנה ע"מ להחזיר שרי בשבת דטעם הדבר הוא דהרי מקח וממכר אינו אסור רק משום גזירה שמא יכתוב והרי קי"ל בסי' ש"ז דשאלה דאינו לזמן מרובה לא שייך זאת הגזירה וא"כ מתנה על מנת להחזיר דהוא לזמן מועט לא שייך הגזירה. איברא דלפ"ז אדרבא מתנה מוחלטת דודאי לא הדרא מה שייך הגזירה בשלמא בממכר שקנה איזה דבר שייך שיכתוב שזה מכר ולקח בעדו זאת או מעות וכדומה אבל מתנה שנתן בהחלט מה גזירה שייך בזה. אמנם באמת בביצה דף ל"ז מבואר דמו"מ דאסור הוא משום ממצוא חפצך ועיין ע"ז דף ט"ו ברש"י ולפ"ז עכ"פ ממצוא חפצך שייך בזה דהרי המקבל קיבל ומצא חפצו ואסור ולפ"ז ניחא מה דלדבר מצוה מותר משום דחפציך הוא דאסור הא חפצי שמים מותר. אמנם נראה דעכ"פ יותר טוב שיהיה מתנה על מנת להחזיר דלענין חפצי שמים סגי בזה ומכל מקום אינו מקח גמור וז"ב. ובזה אמרתי בהא דאמרו בסוכה דף מ"א בהך דר"ג דלקח אתרוג ויצא בו ונתנו לר"י ור"י לראב"ע ודייק הש"ס כדרבא דהוה מתנה על מנת להחזיר והקשו דלמא היה מתנה גמורה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי נתן ביו"ט וניהו דלדבר מצוה שרי אבל כל שיוצא במתנה על מנת להחזיר שוב אסור מתנה גמורה וז"ש כדרבא והיינו דלכך לא נתן במתנה גמורה ולכך החזירו לר"ג משום דלדבר מצוה שרי והיה במתנה על מנת להחזיר. ובזה נפתחו שערי בינה במ"ש הגה"מ בשם הסמ"ג דיש לתת אתרוג ולהתנות במשפטי תנאים ותמה הגה"מ דאדרבא אם לא יתנה במפשטי התנאים טוב יותר דיהיה תנאי בטל ומעשה קיים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מתנה אסור ובע"מ להחזיר לא שייך משום גזירה שמא יכתוב דאינו לזמן מרובה ולפ"ז זהו כשהתנה במשפטי תנאים דאז כפייתו אמורה ולא צריך למכתב אבל כשלא יתנה דבאמת חייב משום שכר פעולה כמ"ש הקצה"ח סי' רמ"א באורך וא"כ שוב יבא לכתוב דבאמת אין כפייתו אמורה ומכל מקום חייב מצד שכר פעולה ושוב שייך שמא יכתוב ודו"ק היטב:
936
937ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד דהנה הרא"ש פרק לולב הגזול תמה דמ"ש מעמ"ל משאול דפסול וכתב בשם רבינו ישעיה דשאול חייב באונסין משא"כ מתנה ע"מ להחזיר דפטור וצריך ביאור דנהי דלא נתחייב באונסין דהרי נתן לו במתנה ולא בתורת שאילה אבל אכתי קשה הא לא קיים תנאו וצריך לקיים תנאו אמנם זה אינו דכל שנאנס אנוס הוא בתנאי ואונס רחמנא פטריה אך עדן צריך ביאור לפמ"ש הש"ך בסימן כ"א דניהו דאונס פטור מטעם דהוה כלא עבר הא מ"מ לא קיים תנאו ואונסא כמאן דלא קיים והרי כאן לא קיים תנאו. אך אחר העיון ז"א דהרי בת"כ הרי כפייתו אמורה וא"צ לקיים התנאי רק דצריך שלא יעבור על תנאי דאל"כ המעשה בטל וכל שהוא אנוס הרי לא עבר ופטור ולקיים א"צ. ולפ"ז כל שלא כפל לתנאי הרי צריך לקיים תנאו מתורת שכירות וא"כ כל שצריך לקיים תנאו ואונס כמאן דלא קיים וחייב באונסין משום שלא קיים ולכך צריך שיכפול תנאו וז"ב כשמש. וזה אמרתי בשנת תרכ"ג גימל נצבים כ"ד אלול. ובזה יש ליישב מה שהקשו הט"ז והמג"א סי' י"ד וסי' תרנ"ח לפמ"ש הרא"ש בקידושין סי' כ' לענין קידושין דאף ששאל ליה טלית אמרינן דדעתו היה אם לא יועיל לשון שאלה יהיה בתורת מתנה ועכ"פ בתורת מעמ"ל ולמה לא נימא גם בלולב כן ע"ש שנדחקו ועיין קרבן נתנאל בסוכה פ"ג ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דנתן בתורת שאלה ניהו דהיה דעתו שיועיל בתורת מתנה ע"מ להחזיר אבל עכ"פ לא כפל לתנאו ושוב הו"ל כשאול ולא יצא דהרי חייב באונסין:
937
938והנה הרא"ש כתב בסוכה דמתנה ע"מ להחזיר חייב באונסין דה"ל כנפקד ושלח ידו בפקדון ואף דירד ברשות מכל מקום כל שלא קיים תנאו ועשה עצמו כגזלן למפרע וביטל הרשות ע"ש ולא זכיתי להבין דדוקא אם ביטל הרשות במזיד אבל כאן נאנס ואונסא הו"ל כמאן דלא עבר וצ"ע. ודרך אגב אומר במה שראיתי בק"נ שם שהקשה להב"ח דכל דאפשר להחזיר דמים כשנאבד שוב לא הוה תנאי ומעשה בדבר אחד א"כ מאי פריך אביי לר"ח בגיטין וכוונתו לדף ע"ה ע"א ע"ש. ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמרו בדף י' יכילנא למפסל כל גיטא ומסיק דמה נתינה נתינה דגט ולפ"ז שפיר מקשה לר"ח דאם מתנה לכשתחזיר שוב אינו נותן לה דבר כלל דכל שהוא בעין צריכה להחזיר ודו"ק היטב כי קצרתי ובגוף קושית רבינו ישעיה ז"ל נראה לפענ"ד דההבדל הוא דבשאול יכול המשאיל להקדיש במשך ימי שאלתו שאחר זמן השאלה יהיה הקדש וחל ההקדש בתוך ימי שאלה כמ"ש הקצות החשן סי' רי"ב ועיין ביד שאול סי' רכ"ג אבל במתנה ע"מ להחזיר כל משך המתנה הוא של המקבל ואין לו כח להקדיש אז שהנותן נותן לו במתנה ע"מ להחזיר ותדע דהרי התוס' הקשו בדף מ"ב בסוכה איך מועיל מתנה עמ"ל הא אין המקבל יכול להקדישה שצריך להחזיר וכתבו דעל אותו זמן יכול להקדיש וא"כ מועיל עכ"פ שאין הנותן יכול להקדיש במשך זמן המתנה וז"ב אך נראה דזה בתנאי כפול דאז א"י לכפותו רק שהמתנה בטלה למפרע שוב אין הנותן יכול להקדיש אבל בתנאי שאינו כפול דכפייתו אמורה אז אמרינן כיון דע"כ חוזרת לו שוב יכול להקדיש ובחזקת בעלים הראשונים עומדת כמ"ש התוס' בסוף פרק השואל דכל דלחזרה קיימא שוב הוה בחזקת בעלים הראשונים וממילא הוה כשאול וגם שוב א"י המקבל להקדיש ואף אם נימא דיכול להקדיש עכ"פ גם הנותן יכול להקדיש ושוב הוה כשאול ודו"ק היטב ומיושב דברי הגה"מ הנ"ל:
938
939נתתי לבי לעיין במ"ש המג"א רס"י תמ"ז דחמץ לאחר הפסח אם עבר ושהה ונתערב לאחר פסח דצריך ששים והמג"א תמה דלמה לי ששים ברוב סגי והקשה הרבה קושית וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה דהדבר מוכרח דהנה חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ולפ"ז ניהו דבתערובות לא קניס ר"ש אבל מכל מקום לא שייך ביטול ברוב דמכל מקום יהנה מכמות האיסור שנתרבה וכעין מ"ש הר"ן לענין נותן טעם לפגם דמכל מקום כשהוא נהנה מהריבוי אף שהוא לפגם מכל מקום אסור וא"כ מכ"ש באיסור הנאה דיהנה מהאיסור ולא שייך ביטול ברוב ולכך צריך שיהיה ששים דאז אינו נהנה כלל מהאיסור וכל מה שהוא אוכל היתר דבששים כבר אזל הטעם של האיסור ושב להיות כולו היתר וכעין שכתב הנוב"י דאף בדבר שבא לעולם בתערובות דל"מ ביטול היינו דוקא רוב אבל בששים בטל ואף דשם אין דבריו נכונים כמ"ש בתשובה אבל כאן ודאי הדבר נכון ודו"ק:
939
940ובזה יתיישב קושית הגאון מוה' דוד דייטש ז"ל הובא בנוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' פ"ב דאמאי לא הקשה הש"ס על ר' יוחנן דמתיר לאחר פסח והא ר' יוחנן בעצמו אוסר בהפקיר קודם פסח גם לאחר פסח וגם בשו"ת חתם סופר סי' קכ"ד הקשה מהא דרש"א אוסר בתוספתא לקנות מהכותיים דחשידי על בל יראה יעו"ש. ולפמ"ש באמת גוף החמץ ודאי אסור זה ידע הש"ס ורק בתערובות מותר אבל הש"ס מקשה דלמה לא קניס ר"ש גם התערובות ויהיה אוסר במשהו וע"ז משני דכולי האי לא קניס כל שנתבטל בששים וז"ב. עוד נראה לי דבאמת ידע גם המקשן לחלק בין תערובות למה שהוא בעין אבל באמת ר"ש קנסא קניס על שעבר על בל יראה וא"כ מה תיקן בזה שנתערב והא מכל מקום שייך קנס על שעבר על בל יראה וע"ז משני דעל התערובות לא קניס ר"ש והיינו שהתערובות יאסר עי"ז במשהו זה לא קנס אבל מכל מקום החמץ בעצמו צריך ששים שלא יהנה והרי עבר על ב"י וז"ב ודו"ק ועיין רש"י שכתב דעל התערובות לא קניס והיינו כמ"ש ודו"ק. והנה בפסחים שם אמרו והיינו דאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוה נפקא ז' יומי דפסחא אמר לון פוקו וזביני חמירא דבני חילא ופירש"י דהיינו כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר כל דלא שייך קנס. אמנם בראב"ן דף ע"ב פירש דחמירא דבני חילא הי' דהי' צריכין לאפות חמץ לבני חילא והיה להם להיהודים שאור בביתם שעברו בבל יראה ונתנו השאור לחמץ וא"כ לא היה להם לישראל לקנות החמץ אפ"ה כיון דערבום לנכרים והיה בתערובות ובתערובות לא קניס ר"ש ודפח"ח. דזה יותר טוב מפירש"י דקאי הראיה לענין תערובות ולא קניס ר"ש. והנה בשו"ת חתם סופר סי' ק"י הביא בשם הגאון מוהר"מ א"ש שתמה מזה על מהר"ם לובלין שאסר בשמרי שכר משום דהוה דבר המעמיד והו"ל כאילו הוא בעין והרי הראב"ן הוא דפליג על ר"ת ואמר משום דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל וא"כ איך פירש כאן דהתיר השאור בשביל שהוא בתערובות והרי הוה דבר המעמיד והו"ל כאילו הוא בעין וע"כ דחה דברי המהר"ם לובלין וכתב דאף דדבר המעמיד הו"ל כאילו הוא בעין מכל מקום אינו אסור בתערובות יעו"ש ובח"ס שם נדחק וכבר כתבתי בזה ואיני יודע מקומו. ולכאורה רציתי להביא מזה ראיה למה דמבואר בסימן תמ"ז דביו"ט אחרון של פסח יש להקל ועיין ט"ז סי' תמ"ב. ובזה נתיישב לי מה דאמר רבא כד נפקי ז' יומי דפסחא ומעולם קשה לי הא ר"נ ורבא היו בח"ל ושם יש עוד יו"ט שני של גליות. ולפמ"ש אתי שפיר דרבותא קמ"ל דביו"ט אחרון יש להקל וס"ל כמ"ש מהרש"ל דדבר המעמיד אינו רק מדרבנן ולכך הקיל ביום טוב אחרון אבל המג"א סי' תמ"ב ס"ק ט' חולק על המהרש"ל וס"ל דמעמיד הוה איסור תורה וא"כ אף ביו"ט אחרון יש לאסור. אך בגוף קושית הגאון מוהר"מ א"ש על מהר"ם לובלין הנ"ל נראה לפענ"ד דיש לומר דכל הטעם של מהר"ם לובלין הוא דדבר המעמיד הו"ל כאילו הן בעין והרי השאור אינו ראוי לאכילה כלל והו"ל דין נוקשה דאינו עובר בבל יראה כמבואר סי' תמ"ב רק דשאור שאני דראוי לחמע בו עיסות ומה"ט אף דפגים אסור כמ"ש הר"ן משום דראוי לחמע בו עיסות ועיין ע"ז דף ס"ז ולפ"ז ממנ"פ מותר דאם חימץ עיסה הו"ל תערובות ומה תאמר דהו"ל כאילו הוא בעין הא כשהוא בעין באמת אינו ראוי לאכילה ומהראוי שלא יעבור ורק משום דראוי לחמע בו כמה עיסות ולכך לאחר זמנו שוב אינו עובר דהו"ל תערובות ודו"ק. וכ"ז כתבתי לחיבת פה קודש הראב"ן שהשכיל לפרש אבל בפסחים דף ה' בהא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא מבואר דלא כפירושו רק שהיהודים הי' צריכים להכין להם לאכול ע"ש וא"כ החמירא היה של בני חילא ודו"ק:
940
941נשאלתי מהרבני המופלג מוה' נחום ממאלדווא במ"ש התומים סי' פ"ב ס"ק כ"ט להשיג על הסמ"ע דיש לומר דהוא מסופק אם פרעו וא"כ זה החרם שודאי פרעו אינו רוצה לקבל דדלמא באמת פרעו אבל מה שמחרים שאינו משביע בחנם זה יכול לעשות דהוא מסופק ואינו מביאו בחנם לשבועה עכ"ל. וע"ז שאל דהא מבואר דכל שמסופק אם פרעו לא משביעין להמלוה אף שגם המלוה א"י כמבואר ס"ב וא"כ כאן שאתה אומר שמא פרעו שוב לא יכול להשביעו כלל והשבתי דזה אינו דכל שטוען שא"י אם פרעו בזה הו"ל א"י אם פרעתיך וחייב אבל מה שזה טוען ברי רק שאנן אומרים שמא לא פרעו לעשות עי"ז כאיני יודע אם פרעתיך זה לא אמרינן ויש להסביר הדבר דבאמת הטעם דאיני יודע אם פרעתיך כתב ש"ב בנתיבות סימן ע"ה דהו"ל פשיעה דלמה לא יזכור וכל לא ידענא פשיעותא א"כ זה שהוא אומר איני יודע אם פרעתיך חייב אבל אם זה טוען ברי שפרע רק שאנן תולין שזה מסופק אבל ליכא לחשבו לאיני יודע אם פרעתיך ועכ"פ פושע לא מקרי וז"ב. ובזה ישבתי מה שהקשה התומים סי' ע"ה על מ"ש הש"ך ספק פרעון קודם הלואה חייב וכתב התומים דזה גמרא מפורשת שהרי אביי אמר דלכך לא אמרינן מגו דחשיד על ממונא חשיד אשבועתא דתלינן דספק מלוה ישינה יש לו עליו והרי הוה ספק פרעון קודם הלואה וכ"כ הפלאה בכתובות דף פ"ז. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שזה טוען ברי רק שאנן תלינן דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו זה לא מקרי איני יודע אם נתחייבתי לחייבו ודוקא אם באמת יש לו ספק פרעון קודם להלואה הוא דיש מקום לומר דפטור ודו"ק:
941
942ענין מגו במקום חזקה אשר נתחדש לי:
942
943בענין מגו במקום חזקה לכאורה רציתי לומר דבר חדש ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא באור זרוע הגדול סי' תרי"א שנדפס מחדש בזיטאמיר שם מחדש במה שנחלקו הפוסקים בשפחתו שילדה אי נאמן לומר לא שחררתי כתב הוא דמלבד דראוי לומר דאינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ובודאי שחררה אף גם דכל דשיערו חכמים דעתו שבודאי משחרר אינו נאמן לומר ההיפך נגד חכמים דשערו דעתו כך ע"ש שהביא ראיות הרבה דכל ששיערו חכמים דעתו שהוא כך א"נ לומר ההיפך ע"ש. והנה האיר עינינו דחזקה דא"א עב"ז הוה כודאי דכן שיערו והכריעו חכמים דעתו ומעתה מכ"ש חזקה דאתיא מכח סברא וטבע אדם ודאי שיערו חכמים דעתו כך ולפ"ז הוה כאנן סהדי וא"כ מה מועיל מגו הא הוה כמיגו במקום עדים דאנן סהדי שלא עשה כך וחכמים הכריעו דעתו וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד דבר נכון במה דאבעיא להו בב"ב דף ה' אם אמר פרעתי בתוך זמנו אי נאמן במגו דיטעון דפרע לאח"ז אי אמרינן מגו במקום חזקה והקשו התוס' מהא דאמרו ביבמות דף קי"א דאינ' נאמנ' לומר לא נבעלתי לאחר שלשים אף דיש לה מגו דאי בעי אמרה א"י לבא עלי ועיין ש"ך סימן פ"ב בכללי מגו אות יו"ד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ביבמה שפיר א"נ דהוה כאנן סהדי דמשקרה דאחר שלשים לא מוקי אנפשה אבל בפרעתי הנה כיון שכעת היא לאח"ז יוכל להיו' דפרעו ולא שייך אנן סהדי דהא אח"ז ודאי יכול להיו' דפרעו וא"כ עכ"פ לענין גוף הפריעה ליכא סהדי דלא פרעו דהא אדרבא לאח"ז עומד לפרעון ורק על טענתו איכא סהדי דבת"ז לא פרעו שוב מהראוי לומר מגו דא"ל דהוה מגו במקום עדים דמה בכך שיש עדים שלא פרעו אז הא עכ"פ לאח"ז ודאי יוכל להיות דפרעו ורק ע"י טענתו אתה רוצה לחייבו והרי אי אפשר לומר דהודאתו הוה כמאה עדים דהא יש לו מגו דפרע לאח"ז ועל גוף הפרעון ליכא סהדי דלא פרעו משא"כ התם דיש עדים שבא עליה דאחר שלשים לא מוקמי אנפשיה ושיערו חכמים שהוא כן ודו"ק ובלא"ה נראה לפענ"ד דהא באמת הקשו כולם היאך נחייבו משום חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו והא אין הולכין בממון אחר הרוב מכ"ש אחר חזקה וכתבו דהו"ל חזקת חיוב ולפ"ז לאח"ז דאזיל חזקת חיוב דהא יכול להיות דפרעו שפיר נאמן במגו דלא הוה חזקה גמורה ואתרע החזקה ושוב אין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש אחר חזקה אבל הראשון נראה יותר. והנה התוס' הקשו בכתובות דף י"ט בהא דס"ל לר"מ דנאמנים לומר קטנים היינו במגו והרי הוה מיגו במקום חזקה דאין עדים חותמין אלא א"כ נעשה בגדול ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא משום דחכמים שיערו דעתם כן וא"כ הוה כאנן סהדי ולפ"ז כאן הוה כתרי ותרי דהם אומרים שהיו קטנים ואנן סהדי שלא היו קטנים ובכה"ג הוה כתרי ותרי ועכ"פ הוה ספק ושפיר המגו מכריע נגדם ודו"ק. ודרך אגב ארשום מה שהאריכו הסמ"ע והש"ך אי ביומא דמשלם זמניה בתחלת היום אי הוה מיגו דהעזה והדברים תמוהים דמגו דהעזה לאפטורי מממון אמרינן וכבר תמה בזה בתומים וע"ש שכתב משום דהוה לא שכיח דיפרע ביומא דמשלם זמניה ע"ש. ולפענ"ד נראה דיש לחלק בפשיטות דהנה דוקא מה שהוא העזה נגד אחד בלבד עד"מ כופר הכל דהוה העזה נגד המלוה לבד והאחרים לא יודעים שלא פרע או שלא לוה וכדומה בזה שייך לומר לפטור מממון יכול להעיז אבל לפרוע בת"ז דהוה חזקה מצד הסברא ועדיף מרוב ואנן סהדי דלא פרע א"כ הוא מעיז נגד כל העולם בזה הוה העזה גדולה נגד כל העולם ולזה לא חציף אינש לטעון טענה שהוא העזה נגד כל העולם וזה לא אמרינן אף לאפטורי ממונא ועיין קצה"ח שהאריך בזה בסי' ע"ח דמגו דהעזה אמרינן ולפענ"ד העיקר כמ"ש ודו"ק:
943
944והנה במה שהקשו התוס' בב"ב דף ל"ד גבי דר' אבא דלא המניה דדידי חטפי במגו דלא חטפתי וישבע דדידיה חטף ולכאורה כיון דחזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו והוא חזקה מצד הסברא והוה כודאי ואיך יהיה נאמן הא הו"ל מגו במקום חזקה ואף בשבועה לא מהימן דהוה מיגו במקום חזקה והוה כודאי וצריך לומר דהא איכא להיפך חזקת כשרות דכיון שחטף הו"ל כגזלן ומסתמא אינו גזלן ואמרינן דשלו חטף והשאילו לאחר על משך זמן וכדומה וכעת לקח שלו בחזקה ושפיר הקשו בתוספות דליהמן במגו. אמנם השתא דאתית להכא שוב מיושב קושית התוס' דלא שייך מגו כיון דכל מחויב שבועה וא"י לישבע משלם כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא א"כ גלתה התורה דכל דנתחייב שבועה ואינו יכול לשבע צריך לשלם וא"כ עכ"פ אתרע חזקת כשרות דהרי עכ"פ צריך לשבע כשיטעון אין חטפתי וא"י לשבע שבועה להכחיש העד ועכ"פ כל שמחויב לשלם עכ"פ אתרע חזקת כשרות ושוב הו"ל מגו במקום חזקה כל שביד אדם הוא שלו. ובזה מיושב הא דהקשו בתוס' דהיכא למד ר"א לנסכא מקרא דשבועת ד' דלמא שאני התם דלא שייך מגו אבל כאן יש מגו. ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך מגו דכל דהדין במחויב שבועה וא"י לשבע משלם א"כ ממילא אתרע חזקת כשרות דלולא המגו היה חייב לשלם ושוב אתרע החזקת כשרות ושוב אין לו מגו דהוה במקום חזקה וכמ"ש ודו"ק:
944
945ובזה מיושב מה שהקשו בתוס' דלרב ושמואל אף דלא ס"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם מכל מקום כל שאין לו מגו למה לא יתחייב והא אינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מגו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלרב ושמואל דלא ס"ל מחושוא"י לשבע בשאר טענות א"כ שוב לא אתרע חזקת כשרות ושוב שייך המגו ודו"ק:
945
946עוד נראה לי בישוב קושית התוס' דהנה לכאורה צריך ביאור בנסכא דר"א דאמרינן דהו"ל מחייב שבועה ואיל"מ וקשה אם נימא דגם גבי ע"א כל שמחייב ממון צריך שיהיה בו דין הזמה. ולפ"ז לפמ"ש בשו"ת מיימוני דנסכא דר"א מיירי שבתחלה בא העד וזה טוען שדידי חטפי דאם טען מתחלה בא העד תיכף לממון ואינו נאמן ע"ש סי' ס"א בה' משפטים וא"כ קשה לפמ"ש הש"ך סי' ל"ג דאף דבטל דו"ח בממון אבל עדות שאי"ל בעי א"כ שוב כאן העד יוכל לומר דלא בא רק לחייב שבועה דהיה יכול לטעון לא חטפתי וא"כ הו"ל עדות שא"י להזימה ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב שהאריך הרבה בזה לענין עדות מיוחדת ואף דהוא כתב דע"א לא שייך הזמה היינו כשאינו בא לחייב ממון אבל כל שמחייב ממון שוב בעי תורת הזמה וא"כ הו"ל עדות שאילה"ז וצריך לומר דבאמת העד לא בא רק לשבועה ומה דמחייב ממון לא בא מצד עד רק כיון דבכל מחויב שבועה ואיל"מ כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא קי"ל דכל שא"י לשבע משלם ה"ה בזה כל שאינו יכול לשבע אותה שבועה שהעד בא לחייב שוב הו"ל ממילא מחויב שבועה וא"י לשבע משלם וז"ב. ולפמ"ש מיושב קושית התוספות דלרב ושמואל למה לא יתחייב דא"י לטעון דידי חטפתי. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דלית להו מחויב שבועה וא"י לשבע משלם שוב לא שייך לחייבו כלל דהו"ל עדות שאילה"ז דכל החיוב ע"כ מצד העד והעד יוכל לפטור עצמו ולומר דלא בא רק לשבועה וזהו דיליף ר"א מקרא דשבועת ד' והיינו דכל דמחושואיל"מ בשאר שבועות שוב יכול לחייב בנסכא דרבי אבא ממון ולא הוה עדות שאילה"ז ודו"ק היטב:
946
947והנה במה שהקשיתי מנסכא דר' אבא הו"ל עדות שאילה"ז. הנה אם נימא כשיטת הנוב"י דלא בעי בד"מ עדות שאילה"ז שוב ל"ק. ובזה מיושב היטב מה שהקשינו במפה"י על התוס' שכתבו בריש ב"מ דאין לומר דיליף מדאיצטריך עד אחד והקשינו הא אצטריך ע"א על נסכא דר"א. ולפמ"ש אתי שפיר דבקרא דהיה צריך דו"ח טרם שבטלו חז"ל שוב הו"ל עדות שאילה"ז וכמ"ש ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דחזקה דאתיא מכח סברא הוה כעדים דאנן סהדי הנה בשנת תרכ"ו ה' יתרו ח"י שבט הגיעני לידי בתורת שאלה ספר שנדפס מחדש מרבינו חיים בנו של האור זרוע בסי' כ"ו מצאתי שם שהביא בשם רבינו שמחה ומקצת מהתשובה נזכר בספר אור זרוע ח"א סי' תש"ס שרבינו שמחה כתב שם וראיתי שהאריך וכתב דחזקה שאינה פוסקת היא כעדים ואפילו בד"נ סמכינן אחזקה שאינה פוסקת והנה דבר זה דחזקה שאינה פוסקת עדיף מחזקה הפוסקת זה מוזכר בשו"ת תה"ד בשם א"ז הנ"ל אך מ"ש בשו"ת בנו בשם רבינו שמחה הנ"ל ובא"ז דמה דאמרו אין דבר שבערוה פחות משנים ואף בשניהם מודים אין חוששין לקידושין זה דוקא בלא שידך אבל בשידך ואח"כ קדשה אף בלא עדים כל ששניהם מודים הוו קידושין מעליא דשידך מלתא הוא ע"ש. הנה זה דבר חדש ולא נזכר כלל בשום מקום וצריך סעד לתמכו. והנה בהא דפריך בקידושין דף ס"ה מהאומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני במ"ע אי דאיכא עדים וכו' ואי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותיה וע"כ דמיירי בע"א ודחה לה דמיירי שאומר קדשתיך בפני עדים והלכו למדה"י וקשה למה לא מוקי דזה טוען ששידך אותה ואח"כ קדשה בלא עדים ולכך הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת. מיהו יש לדחות דא"כ היה לו לברר ע"י מי שדכה וכדומה אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דפריך מהמגרש את אשתו ולנה עמה בפונדקי וכו' ומוקי לה דאיכא עדי יחוד וליכא עדי ביאה דב"ש ס"ל לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכו' וקשה אף לב"ש עכ"פ לא גרע הך יחוד משידך דהוה מלתא מכ"ש כשנתייחדו ביחד ודאי עכ"פ שידך מקרי וא"כ אף שליכא עדי ביאה מכל מקום מועיל וע"כ דכל דצריך עדים ל"מ חזקה ולא רובא וצריך עדים ממש וכ"כ בשו"ת תה"ד סי' שמ"ט דלכך אין הולכין בממון אחר הרוב דהא אמרו המע"ה ורוב לא מקרי ראיה ע"ש וה"ה בזה כ"ז דצריך עדים לא מועיל שידך ולא שום חזקה וזה לדעתי ראיה ברורה וכן בהך דחבילה קשה כן ע"ש ודו"ק:
947
948והנה מ"ש דחזקת פנויה חשוב חזקה הפוסקת וחזקת צדיקת אלים יותר והביא ראיה לזה בזה יתבאר דברי התוס' בכתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל יעו"ש שכתבו דחזקת פנויה אינה חזקה טובה נגד חזקת הגוף והיינו דחזקת פנויה פוסקת ולכך חזקה דגופא אלים יותר יעו"ש ומה שהאריך שם בהך דיליף דבר דבר ממון וכתב דהכוונה שלמדו מממון במקום הכחשה כ"כ בשיטה מקובצת פרק איזהו נשך ובחידושי רשב"א קידושין שם ובשיטה מקובצת כתובות דף כ"ט ד"ה אייתרו להו ומה שהקשה דא"כ מה פריך דנימא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והא ילפינן מממון במקום שיש הכחשה עיין קצה"ח סי' רמ"א וכפי הנראה תירוצו של רבינו חיים שם הוא כעין תירוץ הקצה"ח יעו"ש ודו"ק. ודרך אגב אומר במ"ש בקידושין דף ס"ג כי המניה רחמנא לאב לענין איסורא אבל לקטלא לא המניה הקשה הפ"י שם מדברי רבינו בפט"ז מסנהדרין דאיסור בעד אחד הוחזק דאם עד אחד אמר שזה חלב או שזו זונה או גרושה ואכל או בעל אחר שהתרו בו עדים לוקה אף שעיקר האיסור בע"א וא"כ כל דלאיסורא המניה רחמנא לאב ממילא מקטלא על ידו וכבר כתבתי בזה דברים רבים. וכעת ביום ג' פ' מטות מסעי שנת תרכ"ט כשהגעתי בקידושין לדף ס"ג אמרתי דבר ברור בזה דהנה בטעם הדברים שאיסור בעד אחד הוחזק נראה לפענ"ד דבר ברור דהנה כבר נודע מ"ש התוס' בנסכא דר' אבא בב"ב דף ל"ג דלכך לא נאמן בשבועה נגד העד מגו דאי בעי מכחיש ליה ונשבע וכתב הריב"ם דעד אחד כשנים כל דלא מכחישין ליה ולפ"ז מבואר הדבר בטעמו דכל שהוחזק בעד אחד ולא הכחישו את העד הרי נעשה כשנים ושנים נאמנים אף למלקות ולמיתה וז"ב כשמש. שוב ראיתי ברמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין שם שכתב בהדיא בד"א כשלא הוכחש והוא הדבר אשר דברתי ולפע"ד הדבר מבואר גם מנסכא דר' אבא גופא דהרי עד אחד אינו נאמן לענין ממון ואפ"ה כל שבא לשבועה ולא הוכחש נאמן לשלם על פיו והיינו משום דכל שלא הוכחש הרי הוא כשנים כמ"ש הריב"ם וה"ה לד"נ דאין חילוק בין ממון לנפשות דבשניהם אין עד אחד נאמן רק כל שהוחזק נאמן אח"כ לממון ג"כ וה"ה בזה ועיין בשו"ת מיימוני בחלק משפטים סי' ס"א שכתב דנסכא דר' אבא מיירי שהיה יכול לטעון לא חטפתי וא"כ אינו בא עקרו לממון ע"ש והן הן הדברים אשר כתבתי דבעינן שע"א יוחזק לענין שבועה קודם שבא לממון ועיין שו"ת נוב"י מהד"ת חלק חו"מ סי' כ"ז מ"ש בזה וכבר הארכתי בזה בתשובה לבאר דברי המהר"ם הנ"ל לספר משפטים שם ועיין ש"ך סי' פ"ז סעיף י"א ובהג"ה מ"ש דאין עד המסייע פוטר היכא שהוא מחויב שבועה ואי"ל ע"ש ובקצה"ח שם השיג עליו ולפמ"ש יש להאריך בזה ואכ"מ. עכ"פ דברי הרמב"ם פט"ז מסנהדרין מבוארים דהטעם הוא משום דכל דלא הוכחש הוה ע"א כשנים ולפ"ז זהו שם אבל באב דבאמת הוא קרוב וקרוב פסלה התורה לא משום חשש משקר ואפילו משה ואהרן לא מהמני וא"כ מה בכך דהוא כשנים הא גם שני קרובים אינן נאמנים כל שהן קרובים ושאני ע"א דעלמא דכל שהוא כשנים נאמן משא"כ בקרוב דלא נאמן וזה דאמרו כי המניה רחמנא לאב לאיסורא אבל לקטלא לא מהימן וז"ב כשמש ועיין בפ"י שהאריך והתעצם בתמי' זאת דלענין איסור אין חילוק בין כשרים לפסולים. ולפמ"ש אתי שפיר ניהו דלענין איסור נאמן אף הקרוב ואף כבי תרי מכל מקום לא מועיל מה שהוחזק מאילו היו שנים דאינן נאמנים לנפשות משא"כ עד אחד בעלמא:
948
949אשר שאלת במה שהאריך הר"ש פ"י דתרומות משנה ח' ובתוס' יו"ט שם אי שלוק חמור יותר ממבושל או גרע וע"ז שאל מהא דאמר בברכות דף ל"ח דרש ר"נ משמי' שלקות מברך עליהם בפה"א וכו' ומשמיה דר"י אמרו דמברך שהנ"ב ואני אומר במחלוקת שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל ור' אמר דבמבושל לא אף שלא נימוח ואמרו ע"כ דכ"ע שלקות מברך עליהם בפה"א וע"כ לא קאמר ר"י רק במצה דבעינן טעם מצה וכו' ולמה לא קאמר אף לר"י דוקא במבושל אבל שלוק יותר ממבושל ומברכין שהנ"ב. ואני אומר דהרי שמואל ס"ל בחולין דאף כבוש כמבושל מכ"ש שלוק דיותר מכבוש וא"כ ס"ל לשמואל דבשלוק מברכין בפה"א וא"כ לא אפשר דס"ל לחלק ממבושל לשלוק ולכך לא קאמר רק להיפך דאף ר' יוסי מודה בזה. ומה ששאל בהא דפריך ואי ס"ד במלתייהו שלוקין אמאי לא ולא פריך ממבושל וע"כ דשלוק יותר חמור. הנה זה ראיה ובאמת רש"י פירש דשלוק הוה נמוח טפי ממבושל וכפי הנראה כוונתו לזה מדפריך משלוק ולא ממבושל אבל אפשר דלענין השנות הטעם יותר חמור שלוק ממבושל ולא לשאר דברים דבמרור ודאי כל שנשלק יותר מפיג הטעם ממבושל ובזה הוה להס"ד ג"כ דשלוק מפיגו יותר הטעם ודו"ק. איברא דעדין קשה מה שהקשה דהרי חזינן דפריך הש"ס ממבושל על שלוק והרי שלוק נימוח טפי ממבושל כמ"ש רש"י בהדיא. אך נראה העיקר דבאמת מה דנחלקו בשלקות לאו דוקא שלקות ואף מבושל בכלל רק שדרכם היה בירקות לשלוק אבל גם מבושל נקרא שלקות וכן מצאתי בנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' כ"ו בהדיא וכן משמע מהא דאמר ר"ע אפילו אכל שלק והוא מזונו ואטו דוקא שלוק ולא מבושל רק לפי שדרכם היה לשלוק אבל לענין ברכה דין שלקות ומבושל חד הוא והש"ס דפריך אי ס"ד במלתייהו קאי שלוקי אמאי לא היינו דשם קתני שלוקין ומבושלין וע"ז פירש רש"י דשלוק הוה יותר נימוח ומקשה משלוקין אבל לעולם אין חילוק לענין ברכה בין שלוק ומבושל. ומיהו בלא"ה ל"ק דגם הר"ש מסיק דהש"ס דילן פליג אירושלמי דירושלמי ס"ל דשלוקה פחות מבישול וש"ס דילן ס"ל דשליקה טפי מבישול ע"ש ובפירוש הרא"ש. מיהו עדיין קשה דא"כ מה פריך משליקה על בישול מיהו העיקר נראה לי דלא מצי הש"ס לומר דכ"ע שלקות שהנ"ב ור"מ ג"כ לא אמר רק במבושל דהרי ר' יוחנן בעצמו אמר דשלקו לי' לתורמסי שבעה פעמים ואמר ר' יוחנן דמברך עליו בפה"א וא"כ ע"כ יהי' דברי ר' יוחנן דלא כמאן דאף ר"מ מודה בשלוק דנמוח טפי ממבושל וא"כ עכ"פ אי אפשר לומר דכ"ע לא יסברו אף כר"מ ועכ"פ שלקות לא עדיף ממבושל לענין ברכה. וגם נראה כיון דבתורמס אמר ר' יוחנן דמברכין בפה"א ע"כ דתורמס כיון דקשה מאד כדאמרו בביצה דף כ"ה הו"ל דין מבושל שלא נימוח וא"כ שפיר תלה במחלוקת ר"מ ור' יוסי דאל"כ למה אמר ר' יוחנן בכל שלקות שהנ"ב והלא עכ"פ בתורמס דקשה אפ"ה מברכין בפה"א וא"כ ע"כ ר"מ כוותיה ואח"כ כשמסיק דגם ר' יוסי מודה שפיר פריך מהך דתורמס דהא גם במבושל שלא נמוח מברכין בפה"א אליבא דכ"ע וא"כ אי אפשר לומר דשלקות גרע טפי דהרי חזינן דר"י ס"ל דמברכין בפה"א ואף דנימא דתורמס קשה עכ"פ לא עדיף ממבושל שלא נימוח ודו"ק היטב וקושית הש"ס הוא דהוא אמר סתם דשלקות שהנ"ב והרי בכה"ג דתורמס דקשה השליקה זה הוה כמבושל שלא נימוח וע"כ דכר' יוסי ס"ל דגם במבושל שלא נמוח א"י וע"ז משני ר' יוסי מודה דשלקות במלתייהו קיימו ולכך פריך אח"כ על ר"ב בר' יפת מהך דשלקו ליה תורמסא ואפ"ה בירך בפה"א ואיך אמר ר"ב בשם ר' יוחנן סתם דשלקות שהנ"ב הא בתורמסא ודאי מברך בפה"א דהוה כמבושל שלא נמוח ודו"ק ועיין רש"י בביצה דתורמס מר וצריך לשלקו ז' פעמים עד שיהיה מתוק וע"כ שלא יצא ממשו והוא עודנו בעינו אף ששלקו ולא גרע ממבושל שלא נימוח ודו"ק:
949
950והנה עוד הקשה בהא דאמרו דר' יוחנן אכל זית מליח ובירך בפה"ע בשלמא אי אמרת שלקא במלתא קיימא ופירש"י דמליח כרותח והקשה הא בחולין דף קי"א אמרו דר' יוחנן ס"ל מלוח אינו כרותח וא"כ אין ראיה ועוד הקשה דבפסחים דף ע"ו אמרו דהא דמלוח כרותח היינו דוקא כשאינו נאכל מחמת מלחו וא"כ כאן דאכל עכ"פ לא היה נמלח כ"כ וא"כ מה קשה לפענ"ד יש ליישב עפמ"ש הש"ך בסי' צ"ו דזית חריף ובפסקי תוס' בע"ז מבואר דאף בצונן אסור וא"כ חריפות דזית ומלוח בודאי הוה כרותח ול"ק ודו"ק:
950
951נתתי אל לבי במ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ר"ה דאנסוהו לקנות אינו קנין והוא מהעיטור כמ"ש הב"י שם. והטעם נראה לפענ"ד משום דבעי כוונה לקנות וכל שאינו רוצה לקנות אינו קונה ואף דאיכא דעת מקנה דמועיל היינו דוקא במתנה דלצ"ל לתת זוזי אבל במה דצריך לקנות בעד כסף א"כ זה אינו רוצה להקנות עד שיתן לו זה הכסף וכל שאינו רוצה לקנות ל"מ והארכתי בזה על דברת הקצה"ח סי' ער"ה וליישב קושיתו דיש חילוק בין מכר למתנה וכמ"ש הרא"ש פרק שני דכתובות גבי נכסי דבר שטיא בשם הרמ"ה עכ"פ אנסוהו לקנות לא קנה. וקשה לי מהא דכתבו התוס' בב"ב דף מ"ח בסוגיא שם ד"ה אילימא דהר"י רוצה לומר דהוה כמו מכר דהא יש לו כפרה תחת הקרבן וקונה הכפרה וקשה מה מועיל זאת הא הוה כאנסוהו לקנות דלא קנה ובפרט בקרבן דודאי צריך דעת לקנות הכפרה ולהס"ד דלא אמרינן ניחא ליה בכפרה קשה אמאי מועיל הא הוה אנסוהו לקנות ול"מ וכאן לא שייך אפילו דעת מקנה דמי מקנה לו הכפרה וצריך לומר דלהס"ד ס"ל כיון דאמר רוצה אני אף שבלבו אינו כן מכל מקום דברים שבלב לא הוה דברים וא"כ שוב נתרצה בפיו לגמרי ולא שייך לומר דאינו רוצה לקנות ולכך גם אנסוהו לקנות מועיל:
951
952ובזה מיושב היטב מה דהקשה הרשב"א בחידושיו לקידושין דף מ"ט בהא דאמרו שם דמקריב שמעינן דדברים שבלב לא היה דברים והקשה הרשב"א דהא בב"ב מוכח משם דתלוהו וזבין זביניה זבינא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא הוה תלוהו וזבין וכאן הוה תלוהו ויהיב כקושית התוס' בב"ב וצ"ל כמו שרצה הר"י לתרץ דהוה כמו מכר דקונה הכפרה וא"כ אכתי קשה הא הוה אנסוהו לקנות וצ"ל כמ"ש דכאן לא משגיחין על דברים שבלב רק מה שאמר בפיו ולכך מועיל גם באנסוהו לקנות וא"כ שוב שפיר מוכח בקידושין דדברים שבלב לא הוו דברים וע"ז דחי דניחא ליה דתהוי ליה כפרה וא"כ שוב הוה אנסהו למכור כמ"ש התוס' בב"ב דמה שמחויב לעשות הוה כמכר ע"ש ובגוף הדבר דאמרו דניחא ליה דתהוי ליה כפרה. הנה לפענ"ד הכוונה דלפי מה דאמרו שם דלכך תלוהו וזבין זביניה זבינא מ"ט כל דמזבין אינש אי לאו דאנס לא הוה מזבין ואפ"ה זביניה זבינא וע"ז דחי דלמא שאני אונס דנפשיה מאונס דאחריני ופירשב"ם דאונס דנפשיה גמר להקנות משא"כ אונס דאחרים לא גמר ומקני ולפ"ז כל דניחא ליה דתהוי ליה כפרה שוב הוה אונס דנפשיה דהוא בעצמו רוצה בזה ובכה"ג ודאי דלא מקרי אונס וגמר ומקנה משא"כ אונס דאחריני וכן מה שאמרו מצוה לשמוע דברי חכמים אמרינן דהוה אונס דנפשיה:
952
953ובזה נראה לפענ"ד דגם באנסוהו לקנות יש ג"כ חילוק בין אונס דאחרים לאונס דנפשיה דבאונס דנפשיה מועיל אף שאנוס הוה. ובזה מיושב היטב הא דהקשה באבני מלואים סי' מ"ב בהך דכופין אותו ושותה בעציצו והא הוה אנסוהו לקנות ואינו קונה וכתב דכל שמצוה לקיים דברי חכמים מועיל אבל דחה זאת דמ"ש מצוה לקיים דברי חכמים אינו רק דיחוי בעלמא ולפי המסקנא דתלוהו וזבין זביניה זבינא הוה בגיטי נשים מה דמחייב כמו מכר וא"כ זהו בתלוה וזבין אבל אנסוהו לקנות לא קני ולפמ"ש מצוה לשמוע דברי חכמים הוא עדיף דהוה אונס דנפשיה ואף דתלוה וזבין לא הוה זבינא אבל באונס דנפשיה לא מקרי אונס וא"כ ה"ה אנסוהו לקנות דעדיף בזה כל דהוה אונס דנפשיה בודאי רצה לקנות בלב שלם. ואני תמה על הא"מ דהא גם בקידושין אמרו דלא הוה דברים שבלב משום מצוה לשמוע דברי חכמים וע"כ שאינו דחויה. וגם נראה דאם נימא דדברים שבלב לא הוה דברים א"כ סגי כשאמר בפיו אני רוצה וא"כ לפי מה דקי"ל דדברים שבלב לא הוה דברים שוב א"צ לכ"ז ואף באנסוהו לקנות מהני וכמ"ש למעלה וז"ב ודו"ק. ומן האמור אני תמה במ"ש הקצה"ח סי' ט' לחלק דבעולה הוה אנסוהו למכור משא"כ בחטאת הוה כאנסוהו לקנות ע"ש ולפמ"ש גם אנסוהו לקנות מועיל בזה ומ"ש הנתיבות בזה דבריו תמוהים כמ"ש במשובב אבל מ"ש נכון ודו"ק:
953
954והנה הש"ך הביא בס"ק ה' בשם בדק הבית באחד שנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מסר מודעא שמפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר לומר שאין מתנתו כלום ועיין ש"ך מ"ש בכוונתו ומ"ש שם ט"ס בש"ך כמ"ש בנתיבות שם. ואני תמהתי בגליון הש"ך בהגהות שהדברים מבוארים בשיטה מקובצת ב"מ דף ס"א בהא דאמרו מה להנך שהוא שלא מדעתו ע"ש שכתב לענין ריבית דמחילה דקודם פרעון לא מועיל ע"ש שהאריך וכתב דאף להרמב"ם דס"ל דמועיל מחילה בריבית היינו מחילה ברצון אבל מחילה באונס לא מועיל ולכך אלו שמשביעין את הלוה שימחול להם לאחר הפרעון ל"מ דה"ל אונס מחמת השבועה וכן הנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מחמת השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום כי זה מסירת מודעא וגילוי דעתא שאינו נותן ברצון ע"ש ולזה כיון הבדק הבית בשם הריטב"א. אברא דלפ"ז צריך ביאור בהא דאמרו בב"ב דף מ"ם מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא ופירשב"ם דמה צריך כאן הכרנו באונסו הא מהימן לומר שהוא אנוס ומה קושיא הא משכחת לה בכה"ג דנשבע לתת מתנה ואח"כ מסר מודעא שמה שעשה הוא מחמת השבועה שנשבע וא"כ לא שייך לומר דמי ביקש מידו שיתן וע"כ אנוס היה דזה אינו דבאמת כבר נשבע וא"כ מוכרח ליתן מחמת השבועה ולכך כל שמסר מודעא מועיל והיא קושיא גדולה וצריך לומר דזה מקרי אונס דנפשיה שהוא אנוס בשביל שנשבע וא"כ הוא מוכרח לקיים מה שנשבע ושוב גמר ומקני אמנם זה אינו דהרי הריטב"א הנ"ל כתב דלא הוה מתנה וצריך לומר דהיה יכול לשאול על שבועתו ולא גמר והקנה מיהו זה אינו דהא כל שנתנה לחברו שוב לא יוכל לשאול על שבועתו דכל שבא ליד גזבר לא מצי לשאול על שבועתו מיהו בזה שוב מקרי אונס דנפשיה דהא יכול לשאול על שבועתו דאולי כיון דמסר מודעא שוב יכול לשאול על שבועתו אף שנתן כבר וא"כ שוב לא גמר והקנה ועכ"פ שוב צריך מסירת מודעא דאם לא היה מוסר מודעא לא היה מועיל כיון דנתן לחברו ניהו דנתן מחמת השבועה מכל מקום לא שייך לומר דע"כ אנוס הוא דלמה נתן וכתב מודעא וע"כ דהיה אנוס דזה אינו דהא היה מוכרח ליתן ע"י שבועה ומכל מקום לא הוה אונס דאחריני רק דנפשיה וגמר והקנה לכך מסר מודעא כדי שיכול לשאול על שבועתו וכמ"ש וצ"ל כיון דנשבע לתת מתנה ומחויב לקיים שבועתו כל זמן שלא שאל וגם מחוייב מצד הדין לקיים דיבורו שהבטיח לו בשבועה שוב הוה כתלוה וזבין דהא מצוה לשמוע דברי חכמים והרי כל שנשבע ולא שאל על שבועתו מחוייב לקיים דיבורו וניהו דלא הוה מתנה כיון דיכול לשאול אבל כ"ז שלא שאל הוה מצוה לקיים דברי חכמים שוב הוה כתלוה וזבין אברא דאכתי קשה מה פריך אי דגיטא ומתנתא הוה גילוי מלתא בעלמא דהא בכה"ג צריך להכיר באונסו דאל"כ ל"מ מיהו צריך לומר דכאן ל"ש להכיר באונסו דמה הכרה שייך ולמה לא התיר לו שבועתו וא"כ מה הכרה שייך בזה ושוב ל"מ מיהו שוב צריך להבין למה כתב הריטב"א דלא הוה מתנה דהוה כמסירת מודעא והא בזה שוב צריך להכיר באונסו והיאך מכירים אונסו והא היה יכול לשאול על שבועתו וא"ל דלא היה לו שלשה דזה אינו דהא העדים אלו שהעידו היו לו שנים ואחד לא מקרי מי יימר רק שלשה מקרי מי יימר וכדאמרו בשבת דף מ"ו ולכך שפיר הקשו דהיאך שייך שיכירו באונסו וגם קשה לפענ"ד דכאן לא מועיל מה שכתבו בלי ידיעת המתחייב דהו"ל מפי כתבם וכאן לא שייך תירוץ התוספות שכתבו כדי להציל הנאנס תקנו כן דכאן לא היה אונס דאחריני ושפיר מקשה הש"ס דהא מיירי בסתם שלא אמר כתובו ובכה"ג לא שייך זאת והריטב"א מיירי כשא"ל כתובו. ובזה מיושב מה דהקשה המהרח"ש והקצה"ח דלהרשב"ם מה מועיל ביטול מודעא במתנה דעכ"פ ניכר שהיה אונס. ולפמ"ש אתי שפיר בכהאי גוונא שפיר מועיל הביטול מודעא דאז מקרי אונס דנפשיה וגמר והקנה וז"ב. ובזה יש ליישב גם מה דק"ל בסתם מתנה אי לאו דהו"ל נייחא נפשיה שוב לא הוה כתלוה ויהיב רק כתלוה וזבין ולפמ"ש יש לומר דעדיף יותר דהוה אונס דנפשיה ולפמ"ש יש לומר דעכ"פ ל"מ אם לא אמר כתובו ודו"ק:
954
955והנה המהרי"ק סי' קפ"ו האריך דאף אם אינו נותן לו כל שיווי של דבר מכל מקום לא מקרי תלוה ויהיב רק תלוה וזבין והביא ראיה ממ"ש התוס' ד"ה דקדש בביאה שהקשו דאם קדיש בביאה בלאו הפקעה לא להוי קידושין דהא הוה תלוה ויהיב דנגד גופה שקנוי להמקדש לא נתן לה כלום ומשמע הא אילו היה נותן לה מידי אף דאינו כנגד שווי גופה מכל מקום חשוב זבינא ע"ש והמלמ"ל פ"י מהלכות מכירה האריך דלפי המסקנא דמסיק התוס' משום שאר כסות ועונה זה מקרי שווי כל גופה ע"ש. ובאמת דברי המהרי"ק הם להס"ד דלא אסקי אדעתיה הך דלכו"ע ואפ"ה היה ניחא להו וכל מה שהאריך המשנה למלך לדחוק בזה אבל פשטות הענין אינו נראה כן וכבר כתבתי בזה בתשובה לק"ק זיטאמיר ואינה כעת לפני. וכעת נראה דבר חדש דבאמת צריך ביאור מ"ש התוס' כנגד גופה שקנוי לו ואני תמה דלא מצינו שיהיה גופה של אשה קנוי לו ואדרבא אמרו בהדיא בריש הזורק יד באשה קשיא ליה ניהו דקניא ליה למעשה ידיה ידה גופה מי קני ליה וכ"כ הרשב"א בחידושיו לקידושין דף וא"ו בהא דאמרו דהמקדש בהנאת מלוה דהו"ל הערמת ריבית והקשה הרשב"א למה לא יהיה ריבית ממש דקונה אשה בהמתנת מעות וכתב הרשב"א דגופה אינה קנוי ולאו מידי שקיל ע"ש וכאן כתבו התוס' דהוה תלוה ויהיב והוא תימה גדולה. אמנם נראה דבאשה יש שני קנינים קנין איסור וקנין ממון והנה לענין קנין ממון באמת לא קני גופה אבל קנין איסור מה שנאסרה לכל אדם רק אליו לבדו זה מקרי קנין הגוף לזה הוה תלויה ויהיב שהקנתה לו קנין איסור שבה וזה נקרא קנין הגוף. ולפ"ז נראה לי ברור דלענין קנין איסור שבה זה אינו תורת שיווי שיצטרך לתת כל שווי' רק תורת קנין איסור מה שנאסרה לכל אדם ובזה כל שמקבלת איזה דבר עבור זה סגי כיון דלא מעריכין נגד שווי ממון רק קנין איסור וקנין איסור סגי בכ"ד וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד מה דמבואר כאן בב"י בשם כמה פוסקים דשווי האשה היא בפרוטה היינו שווי הקנין איסור ולא הקנין ממון. ובזה נראה לפענ"ד מה שהשיג בא"מ סי' כ"ט על הט"ז בסי' ק"ץ שכתב דבאשה הוה קנין ולא שווי והא"מ השיג דגם באשה הוה תורת שווי ולפמ"ש אין ראיה דבאמת הקנין ממון אינו בתורת שווי דלסגי בפרוטה רק הקנין איסור הוא בפרוטה. שוב ראיתי בא"מ סי' מ"ב ס"ק א' שהביא דברי רשב"א וכתב דבאשה לא הוה ענין תלוה ויהיב שאין גופה קנין להבעל והביא דברי הרשב"א הנ"ל והוא תימה שלא נזכר כלל מדברי התוס' שכתבו בהדיא דבאשה הוה תלוה ויהיב ולפמ"ש הדברים מבוארים ודו"ק היטב. ובפשיטות יש לומר דגופה קנוי לו לאו דוקא רק לתשמיש גופא נקנה לו דהיינו שגופה משועבדת לו לתשמיש והוה תלוה ויהיב מה שצריכה למסור עצמה לו לביאה וזה מקרי גופה קנוי לו. ובזה מיושב מה דמציין התוס' על קדיש בביאה ולא הקשה על קידושי כסף ועיין מלמ"ל שם משום דבאמת אין הגוף קנוי לו רק למעשה ידיה וא"כ בהקידושין עדיין אין מעשה ידיה שלו ולכך הקשה מקדיש בביאה דגופה נקנה לו לתשמיש וז"ב ודו"ק היטב:
955
956אמרתי לרשום בקצרה מה שראיתי בספר נדפס מחדש מהגאון החסיד מוהר"ש אבדק"ק ניקלשפורג ז"ל בעהמ"ח ס' דברי שמואל:
956
957הנה נמצא שם מ"ש בסוגיא דב"ב דף קע"ה ע"ב וארשום מה שעלה על רעיוני הנה בראשית ההשקפה לא הבנתי מה דאמרו שם שמא שלא להשביע א"ע אמר כן וצריך ביאור הרי הקדיש נכסיו כלם ואיך שייך שלא להשביע בזה ומה נ"מ לו. וראיתי בחידושיו שהרגיש בזה ובנה בנינים ויבואר לפנינו. והנה חכם אחד השיב דהא לא הקדיש רק לאחר מיתה ובחייו יכול להנות ממנו ושייך שלא להשביע אבל זה אינו דהא אכתי לא יכול להנות דהא הקדיש וצריכין להיות מונח על לאח"מ ואמר שיש לומר שהקדיש מהיום היינו הגוף מהיום ופרי לאחר מיתה וא"כ יש לו פרי עדן ושייך שלא להשביע וע"ז הקשיתי דהא בהקדש לא שייך זאת כמבואר בסי' רנ"ז דא"כ ינקו הפרי מהקדש ע"ש בסי' רנ"ז ס"א בהג"ה. אך זה אינו דבהקדש עניים לא שייך זאת כמבואר בקצה"ח שם וא"כ משכחת לה בכה"ג. אך עדיין קשה דהא קא מיירי כאן במטלטלין ומסרן ליד גזבר כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן ועיין ש"ך רס"י ר"נ ובסי' רנ"ה ומטלטלין לא שייך גוף מהיום ופרי לאחר מיתה דהא אם שייך הפירי לו מה שייך גוף מהיום והא אין הגוף מבורר ורק בקרקע שייך זאת וא"כ איך משכחת לה אך באמת הסמ"ע בסי' רנ"ה ס"ק ביאר דכדי שלא להתרושש והון רב והיה מענה עצמו אמר כן וא"כ נסתר כל הבנין שבנה שם אך עדיין קשה הא התוס' הקשו דנפשוט דאם עמד אינו חוזר דאל"כ בלא"ה יכול לחזור וכתבו דמיירי כשהקדיש שהיה בריא ואח"כ בעת חליו אמר מנה לפלוני בידי וקשה מה שייך שלא להשביע למה לא חש בעת שהקדיש והיה בריא ושאני כל חשש שלא להשביע שבעת אמירתו אמר כן אבל כאן כבר הקדיש ולא חש ולמה יחוש בעת חליו וצע"ג. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דהנה לכאורה קשה בהך דשכ"מ שאמר כל נכסי להקדש ואמר מנה לפלוני בידי דנאמן מטעם אין אדם עושה קנוניא והרי הרדב"ז ח"א סי' קע"ג כתב דאם קנה בית ואמר שקנה להקדש לא שייך שלא להשביע דירא מן הקדש והכנה"ג סי' פ"א כתב דאשתמיטתיה ש"ס מפורש דאם אמר מעשר שני דחיישינן שלא להשביע אמר כן ועיין קצה"ח שם ס"ק כ' מ"ש להחזיק דברי הרדב"ז דכיון דהקדש כ"ע יכול לתבוע לא שייך שלא להשביע ע"ש ולפ"ז ל"מ לדעת הכנה"ג למה לא ניחוש שאמר של הקדש כדי שלא להשביע ולא חל ההקדש אלא אף לדעת הרדב"ז הא כל הטעם הוא משום שיכול לתבעו וא"כ ל"מ אם הקדיש לסתם עניים הו"ל ממון שאין לו תובעים ולא מתיירא אלא אף אם נימא דמיירי בעניים דקייצו והגבאי יכול לתבוע מכל מקום הא לא הקדיש רק לאחר מיתה ולא שייך שמתיירא שמא יתבענו והיא קושיא גדולה וצ"ל דסוף סוף כל שהקדיש ואין לו אף הפירות כמ"ש לעיל וא"כ מה שלא להשביע שייך בזה ולפ"ז יש לומר דהכי מקשה דלר"ה דנאמן לומר מנה לפלוני א"כ שייך שלא להשביע וא"ל דמה נהנה דזה אינו דהרי יכול לומר מנה לפלוני וא"כ יוכל להנות דלפלוני יכול לדחות דאמר שלא להשביע וא"כ שוב שייך לגבי הקדש שלא להשביע וזה דפריך וניחוש שמא שלא להשביע אמר כן והיינו על ההקדש אמנם לפמ"ש הרשב"א והר"ן דמיירי במסרו ליד גזבר שוב לא שייך שלא להשביע דכולי האי לא עביד אינש ועיין בש"ך סי' רנ"ה וע"כ מחוורתא כמ"ש הסמ"ע דעיקר הקושיא דשמא עשה שלא להשביע מפני שהעני עצמו. אך מ"ש למעלה דאכתי תקשי לפמ"ש התוס' דכבר הקדיש קשה למה לא אמר כן קודם וצ"ע:
957
958והנה התוס' הקשו דנפשוט מינה דאם עמד אינו חוזר דאל"כ הא יכול לחזור בו ולא זכיתי להבין דלמא מיירי כאן שלא עמד מחליו ומת ובחליו א"י לחזור בו ועיין נתיבות ריש סי' ר"נ ובתשובה ביארתי בזה באורך והבאתי שו"ת מהרד"ך בענין זה וא"כ א"י לחזור ולכך אצטריך טעמא דחזקה וצ"ע. ולכאורה רציתי לומר דהרי בלא"ה קשה למה לא יהיה נאמן במיגו דאי בעי שאל וכתבו הרשב"א והר"ן דמיירי במסרו ליד גזבר ע"ש ולפ"ז נראה לי ברור דכל שאם עמד חוזר אף שמסרו ליד גזבר יכול לשאל דכל הטעם דל"מ שאלה הוא משום שכבר יצא מרשותו ולפ"ז כל שהיה יכול לעמוד מחליו והרי בב"ב דף קנ"ז אמרינן דכל שהיה ספק הו"ל קנין מרופה מכ"ש של"מ מסירה ליד גזבר ושפיר הקשו דנפשוט מינה דאם עמד אינו חוזר אמנם נראה דהשתא דאתינן להכא יש ליישב קושית התוס' דלא שייך לומר דרפוי' מרפי הקנין דכל הטעם כתב הרשב"ם בב"ב דף קמ"ב שם דהוא משום דלא נתכוונו להחזיק לגמרי ע"ש והיינו דלא היה קנין בכוונה. והנה הנתיבות בקונטרס התפיסות אות י"ט כתב דחצר דקונה אף שלא בכוונה לא שייך רפוי מרפייא דלא בעי כוונה ולפ"ז הרי אמרו בב"ק דף כ"א דהקדש שלא מדעת כמדעת דמי משום דדעת שכינה איכא ולפ"ז בהקדש הוה כמו בחצר דלא שייך רפוי מרפוין ושוב במסרו ליד גזבר קנה ולא יוכל לחזור אף דהיה ספק שמא יעמוד ודו"ק היטב כי הוא דבר נחמד ונעים. והנה הרמב"ן הקשה דלו יהא כדבריו היאך יכול מלוה על פה לגבות מן ההקדש דהוה כמו לקוחות. ולפענ"ד נראה הדבר ברור דבאמת כל הטעם הוא משום פסידא דלקוחות והקדש ולפי זה לכאור' כיון דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד א"כ כל שהקדיש כל נכסיו ואין לו להמלוה ממה לגבות לא מהני הקדישו להפקיע שעבודו של זה ושאני מכר דאף שמכר כל נכסיו יכול הלוקח לטעון דלמא קנוניא אתה עושה ויש לו נכסים ואתה מעלים אותם והשארת מקום לגבות אבל כיון דאין עושין קנוניא על ההקדש א"כ שוב לא יכול הקדש להפקיע מידי שעבוד וזה ברור כשמש. ובזה מיושב מה שהקשו כולם הא יש לו מגו דאי בעי מתשל ולמה לא יהיה נאמן ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאי לאו החזקה דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש מה מועיל המגו ניהו דנאמן הא מכל מקום מלוה ע"פ אינו גובה מהקדש וא"ל דא"י להוציא דזה אינו דהא יכול להיות דיש לו עוד נכסים אבל כיון שיש חזקה שוב לא יוכל להפקיע מידי שעבוד ודו"ק היטב. ובגוף קושית התוספות דנפשוט מינה דאם עמד אינו חוזר לא הבינותי דכל טעמי האיבעיא הוא רק משום דלגבי נפשיה לא גמר ומקדיש אבל כאן דהקדיש ואמר מנה לפלוני פשיטא דאם עמד אינו חוזר וזה פשוט וצ"ע. והנה התומים סי' פ"א ס"ק כ' הקשה דמה פריך דלמא שלא להשביע את עצמו ודלמא מיירי שאמר בפני התובע ולא שייך להשביע. ולפענ"ד נראה דל"ק דכל הטעם הוא משום דמתיירא שמא יתבענו וזה שייך בסתם דהמלוה יתבענו ממנו דעכ"פ אמר שחייב לו אבל בהקדש פשיטא דלא יתבענו חברו שהרי הוא הקדש ואם אינו מגיע לו לא יגזול מההקדש והכל בדילים מהקדש ודו"ק:
958
959תמול הגעתי דרך למודי באהע"ז סי' ז' במה דמבואר שם סי"א דע"י נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל והטעם דחיישינן שמא נתרצית כדי למצא חן שלא יהרגנה וע"ז תמה באבני מלואים שם דזה שלא כדברי המהרי"ק שכתב דאשה שסברה שמותרת לזנות דמ"מ אסורה דניהו דלא הוה עבירה לשמים ולפי מחשבתה מ"מ מעלה מעל באישה וכאן ג"כ ניהו דעשתה משום פחד שלא יהרגוה ולא עברה לשמים מכל מקום מעלה מעל באישה ובמח"כ כאן שחששה משום פחד שלא יהרגוה א"כ לא מעלה מעל באישה דהא כשיהרגוה מה מעלה באישה שייך הא חששה שמא יהרגוה השובה וא"כ בכה"ג לא עשתה איסור כלל ושפיר הקשה הרשב"א דמהראוי שתהיה מותרת דלא עשתה איסור כלל וז"ב ודו"ק. ומ"ש שם שבשעת הגזירה שהמירו דתן מחמת אונס ואח"כ חזרו בהן יש להקל ולהתירן אף לבעליהן כהנים עיין ב"ש ס"ק נ"ז מ"ש בשם הבית הלל ומ"ש הוא לעיין בסי' ע"ח לפענ"ד צריך לומר קע"ח וכוונתו למהרי"ק הנ"ל. ולפענ"ד זה אינו שייך למהרי"ק דכל שחששה מחמת הריגה לא שייך מעילה בבעל ודו"ק והנה מ"ש להתיר אף לכהנים האריך התה"ד סי' רמ"ה וכתב שאפשר שנתנו אמתלא לדבריהם אבל בד"מ כתב הטעם דאפשר שהגדולים התירו משום צורך השעה שראו שיש ח"ו לעתיד לחוש למכשול שאם ידעו שלא יחזרו לבעל נעוריהם שלא יקלקלו ולכן הקלו וא"ל דמנ"ל (בד"מ כתוב כן והוא ט"ס וצ"ל מנ"ל כמ"ש הגהות מהרל"ח שם) שיש להקל בחשש איסור דאורייתא. ונראה לי דסמכו אהא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש ביד ב"ד לאפקועי קידושין מנייהו והוו כפנויות ואף אם זינו מותרות לבעליהן ע"ש ודבריו תמוהין דמה מועיל הפקעת קידושין ואף אם הם פנויות כל שנבעלה לפסול כגון עכו"ם אסורות לכהנים דאפילו פנויות נאסרות וכבר תמה בזה האבני מלואים שם והניח בקושיא והיא תימה גדולה. ולפענ"ד נראה דהנה גוף הסברא שחששו שאם ידעו שלא יחזרו לבעליהן שלא יקלקלו הוא תמיה דמנ"ל סברא זו. אך לפענ"ד נראה לי דהנה כבר אמרו בשבויה הקלו ואמרו בקידושין דף י"ג ובב"ב דף קל"ד אם הקלו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי ועיין בתוס' בקידושין שם והיינו משום דרוצות בבעליהן ולא ירצו לזנות לשבאי ומנוולה נפשה לגבי שבאי שלא ירצה בה. ולפ"ז שפיר כתב הד"מ דחששו שאם ידעו שלא יחזרו לבעליהן תו לא ירצו לנוול נפשה לגבי שבאי דלמה יעשו זאת הא ב"כ וב"כ איבדה זכותה ולא יחזרו לבעליהן וע"כ התירו וע"ז כתב הד"מ דמה כח ב"ד להתיר לבעליהן הא יש ספק דאורייתא וע"ז כתב דהפקיעו לקידושין וכיון שהתירו לבעליהן שוב מנוולה נפשה לגבי שבאי ולא יתרצו לזנות ותנוול נפשה שלא ירצה בה העכו"ם לבעול ולכך ל"ח שנאנסה דהרי מנוולה נפשה לגבי שבאי. ובזה מיושב קושית הט"ז דאכתי ניחוש לכהן שמא נאנסה ולפמ"ש מיירי בשעת הרג דוודאי מנוולה נפשה כל שיודעות שחוזרות לבעליהן והחזרו לבעליהן משום שהפקיעו הקידושין וז"ב ודו"ק היטב ועיין בכתובות דף ג' ע"ב ולדרוש להו דאונס שרי ומשני דאיכא פרוצות ואיכא צנועות ופירש"י דאיכא כהנות שנאסרות לבעליהן אף באונס ואינהו מסרן נפשייהו למיתה דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה והיינו דכיון דיודעת דלא תחזור לבעלה שוב מסרה נפשה למיתה דהא לא ירצו לזנות ע"ש ראינו דזו סברא גדולה דאינה רוצית לזנות כדי שלא תאסר על בעלה ומוסרת נפשה למיתה משום זה וזה שם דהיה הגזירה דתבעל לטפסר תחלה ולא יועיל לה במה שתנוול נפשה ע"כ מוסרת עצמה למיתה ודו"ק:
959
960הנה נשאלתי ביום הששי של פסח מהרב החריף מו"ה מאיר בראם נ"י בהא דאמרו בפסחים פ"ה דגזרו על פיגול משום חשדי כהונה ופירש"י שחשודין הכהנים לפגל משום איבה וע"ז הקשה דהיאך יפגל והא יתחייב לשלם למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובשוגג הוא דפטור כדי שיודיע אבל במזיד השתא לאזוקי קא מכוין אודיע לא קא מודעי לי' כדאמרו בגיטין דף נ"ג וא"כ כל שעושין משום איבה שפיר יודיע ליה וא"כ יצטרך לשלם וא"כ למה נחוש שיעשה זאת והנה בפסחים דף קכ"א פירש"י ג"כ שלא יפגל ברצון וברשב"ם שם כתב ג"כ שלא יפגל ויאמרו שוגג היינו. והנה לכאורה הרגיש בקושיא זו ופירש שיאמרו שוגגין היינו אבל לפ"ז יקשה על מה דאמרי דבמזיד חייבים היאך משכחת לה שיודיע ויאמר דשוגג היה. והפ"י שם הרגיש בזה ופירש דתקנו עכ"פ אם יהיו נודע בעדים שהוא מזיד ע"ש וזה דחוק אבל בחידושי הר"ן בגיטין הרגיש בזה וכתב דמתיירא לומר שוגג הייתי דילמא יחקרו ויתברר שמזיד היה ע"ש ועיין במהר"ם שי"ף ובביאור שם וא"כ גם כאן קשה. ואמרתי בזה דהרי הפ"י הקשה בב"ק דף ד' ובגיטין שם בהא דאמרו דהכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין דהא מזיק בהקדש פטור וכתב דבקדשים קלים דהוא ממון בעלים גם מזיק בהקדש חייב אבל בקדשי קדשים פטור א"כ יש לומר דמשום חשדי כהונה גזרו בקדשי קדשים ואף דמדרבנן חייב מזיק בהקדש אפשר דבכה"ג לא גזרו דאינו רק גרמא בעלמא ודוקא מזיק גמור הוא דמחייב. אמנם אי קשיא הא קשיא לפירוש שני של רש"י בדף קכ"א דישחטו שלמים לשם חטאת כדי שיאכלו כל הקרבן ע"ש ובזה קשיא דהא שלמים הם קדשים קלים ושוב יתחייב מזיק בהקדש ולמה חיישינן שיעשה כזאת. אמנם נראה דבהא דקי"ל מוחל שטר שמכרו דחייב לשלם מדינא דגרמי מבואר בש"ע חו"מ סי' ס"ו דיורש דמוחל לעצמו פטור וכתב הראב"ד הטעם דאינו מתכוין להזיק רק לטובת עצמו וא"כ כאן שמתכוונים לטובת עצמן שוב פטורים מלשלם. אברא דהגידולי תרומה הקשה ע"ז דא"כ מה פריך הש"ס בגיטין שם מהעושה מלאכה במי חטאת והא שם עושה לטובת עצמו וכתב התומים שם ס"ק ס"ט דע"כ לא כתב הראב"ד רק למ"ד דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ורק דחייב כדי שלא יהא כל אחד וכו' ובזה שעושה לטובת עצמו לא שייך זאת אבל למ"ד שמיה היזק והוא היזק גמור מה בכך שעושה לטובת עצמו מכל מקום מזיק הוא וחייב ע"ש וכן משמע במהרש"א שם וא"כ כאן ג"כ למ"ד שמיה היזק יתחייב אף שמתכוין לטובת עצמו. אמנם באמת בשו"ת נוב"י מהד"ב סוף חלק חו"מ כתב הגאון מוהר"ש שם דעדיין קשה קושית הגד"ת דכל הטעם דבמזיד חייב דהשתא לאזוקי קא מכוין וכאן שמתכוין לטובת עצמו שוב לא יודיעו וא"כ קשה דגם במזיד יפטור כדי שיודיע וע"ש וא"כ גם כאן יש לומר דפטור. אברא דא"כ יתעורר קושית הגד"ת לדוכתא ובתשובה כתבתי בזה באורך וכעת נראה בפשיטות דעיקר הקושיא דשם מבואר דבדיני אדם פטור ורק בדיני שמים והיינו כמו שחשב בב"ק דף נ"ו ד' דברים דפטור מד"א וחייב בדיני שמים ושם הקשו למה לא חשיב גם זאת וא"כ שפיר מקשה הש"ס דזה שייך למ"ד לא שמיה היזק שפיר פטור בדיני אדם אבל למ"ד שמיה היזק אמאי יפטור בדיני אדם דהא הוה היזק גמור ושפיר מקשה וא"כ באמת פטור כדי שיודיע אבל אין חילוק בין דיני שמים לדיני אדם דגם בדיני אדם מהראוי שיתחייב רק דהפטור הוא משום שיודיע וזה אינו במשמעות פטור מד"א ודו"ק. איברא דגוף הענין מה דחייב בדיני שמים אי אסור מה"ת וחייב לשלם עש"ך סי' ל"ב ס"ק ב' ובשעה"מ כתב דאינו רק איסור דרבנן ועיין בספר שבילי דוד סי' ל"ד מ"ש בזה ואני הארכתי בגליון ספרו ואכ"מ להאריך. ובגוף הקושיא דיצטרך לשלם כשמפגל במזיד. הנה באמת לפמ"ש בפני ארי' בב"ק שם דבאמת מפגל חייב מלקות רק דבדיבור בעלמא פטור א"כ משכחת לה שיפטור כגון שיעשה מעשה ויפטור וכגון שלא יתרה בו והו"ל חייב מלקות שוגגין דפטור לר"ל וז"ש הרשב"ם דיאמרו שוגגין היינו וזה ע"ד הפלפול ודו"ק:
960
961א' ברכה שנת רב להושיע להחריף מוה' זאב וואלף ווילער ל"ק יעריסלאב:
961
962בדבר הגט שנשלח ע"י שליח שני גיטין ונתן לה כדינו ואח"כ אמר המגרש שביטל הגט והשליחות בפני שני עדים זה שלא בפני זה ולעד הראשון ביקש שלא יגלה הביטול והעד נתן לו ת"כ שלא יגלה. וע"ז האריך הרב מוה' דוב בעריש נ"י חמיידיש מקאלאמייע והרבה טעמים להיתר ומעלתו השיג עליו וכתב שישלח הדברים לידי. והנה אף שהזמן בהול והגיעו הימים אשר יחשוב האדם עם קונהו וגם אני יושב בקרית חוצות ואין בכחי לעיין ומה גם כי אני מחוסר ספרים בכ"ז לאפרושי מאיסורא עברתי במרוצה על דבריהם. והנה כל דברי מעלתו נכונים דמ"ש מוהר"ב דעד אחד אינו נאמן דהוה דבר שבערוה יפה כתב מעלתו דכאן נאמן בודאי כיון דעי"ז נתחזק האיסור א"א דמעיקרא ויפה כתב בזה וכבר קדמו בבית מאיר בזה יעו"ש בסימן קמ"א סעיף סמ"ך. וגם מה שכתוב מוהר"ב כי מפני הת"כ אשר נתן העד שייך חשש ממזרות שהאשה לא תדע שהרי העד אסור להגיד ומעלתו דחה דבריו. ואני תמה על שניהם הא באמת לא כיון המגרש לתת ת"כ שלא יגיד לעולם דא"כ מה בצע בביטולו אחרי כי לא יתגלה הדבר וע"כ שלא כיון רק אז בשעת נתינת הגט לא יגלה אבל אח"כ אדרבה רצה שיגלה וא"כ נפל כל דבריו. ומה שהיה נראה לי להמציא איזה סבה שיתכשר הגט הוא דהנה כל הטעם דלבטל הגט כשר זה שלא בפני זה כתב הריב"ש משום דהוה כמוסר מודעא וכשר גם זה שלא בפני זה וכן הוא בסי' קל"ד ס"א בהג"ה דבמסירת מודעא כשר זה שלא בפני זה והטעם הוא דמצטרפין עדות מיוחדת היא משום דאישות דמי לד"מ דכשר בעדות מיוחדת. והנה מלבד דזה אינו ברור ועיין בב"י ח"מ סי' למ"ד ובשו"ת מ"ב ובשו"ת מהר"א ששון ובב"ש סי' קל"ג ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב ואני הארכתי הרבה בזה וכתבתי שמדברי התוס' במכות דף וא"ו לא נראה כן. אמנם לפענ"ד נראה דאף אם נימא דאשות דומה לד"מ היינו דוקא אם בשעת שמיעת העדות הוא ראוי להגיד עם עוד אחד יש לומר דמצטרפין דזה ראוי לבילה עכ"פ אבל בנ"ד דבשעת הגדת עדות לא היה ראוי להגיד שהרי נתן ת"כ וא"כ אז לא היה יכול להצטרף וא"כ הוה באמת עדות יחיד ואיך יצטרף אח"כ להיות שני עדים וכעין זה חילק ר"ת לענין אלם. והנה לכאורה צריך ביאור היאך יהיה כשר במודעא עדות מיוחד' והרי דעת הרמב"ם דמי שמבטל הגט בפני שנים או המוסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות ולדעת קצת פוסקים משמתין אותו ועיין בסי' קמ"א ובט"ז שם סוף הסימן ובב"ש סי' קל"ד ס"ק י"ב וא"כ הרי נעשה עכ"פ פסול ורשע בזה דארבעים בכתפיה וכשר והרי לפסול אדם ודאי לא יכשר עדות מיוחדת וגם להכות מכות מרדות או שמתא בודאי אין כשר עדות מיוחדת דזה הוה ודאי ד"נ וגם לפסול אדם הוה דבר שבערוה כמ"ש התוס' רי"ד בקידושין לענין שבויה וכמ"ש בביאורו בש"ש שמעתא ה' וא"כ בודאי אין כשר עדות מיוחדת וצריך לומר כיון דכל הטעם הוא דגורם ממזרות וא"כ זה כשלא יעידו תוכל להיות שתנשא ולא תדע וע"כ משמתין אותו שרצה לגרום פסול ממזרות אבל כל שמעידין שביטל לא נפסל אח"כ שהרי לא גרם פסול ממזרות ובכה"ג שוב נאמנים להכשירו עי"ז ולפ"ז כל שנתן ת"כ וא"כ לא היה יכול העד להגיד שוב באמת גרם ממזרות שהרי לא יוכל להגיד עכ"פ בעת נתינת גט ותוכל להיות שתנשא תיכף וא"כ שוב הוה עדות מיוחדת ואינם נאמנים. עוד נראה לפענ"ד דבר חדש דאם נחזיק דברי התוס' רי"ד כפשוטם דכל שאומרים העדים שהיא שבויה ופסולה לכהונה הוה דבר שבערוה והיינו אף בנתהווה דבר חדש במקרה דלא כמ"ש בש"ש שמעתא וא"ו פט"ו והבאתי לעיל א"כ לכאורה באם מסר מודעא או ביטל הגט אפשר דהוה עכ"פ ריח הגט ופסולה לכהונה א"כ אפשר דא"נ בעדות מיוחדת אך כיון דהעידו עדים אח"כ שביטל הגט וממילא לא תפסל לכהונה כשימות בעלה או אם המגרש הוא כהן שוב לא מקרי דבר שבערוה ולפ"ז כל שנשבע עכ"פ טרם שנתגלה הדבר ולא טען המגרש בודאי אסור לו לגלות והו"ל עכ"פ ריח הגט שוב א"נ והו"ל עדות מיוחדת והנה כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא אבל חלילה לסמוך ע"ז ובודאי צריכה גט שנית כי הגט בטל וצריכה להתגרש שנית:
962
963עוד היה נראה לי דבר חדש עפ"מ שביארתי בתשובה דענין עדות מיוחדת היא משום דהוה חצי דבר דכשם שחצי דבר ל"מ משום דבעי דיבור שלם ה"ה דבעי שני עדים דיהיה דבר שלם. ובזה ביארתי החילוק שבין ד"מ לד"נ עפמ"ש הרי"ף דאם אהני מעשיו לאיזה דבר לא מקרי חצי דבר וא"כ בממון דע"א מועיל לשבועה לא מקרי חצי דבר ומעתה באישות דמועיל ג"כ עכ"פ לאיזה דבר דלכתחילה בודאי הביטול מועיל שלא תנשא לכתחילה שוב לא מקרי חצי דבר ולפ"ז כאן שבעת שמיעת עדות לא יכול להגיד ולא היה אז אפילו חצי דבר לכך ל"מ ודו"ק היטב:
963
964עוד נראה לי דהנה לכאורה קשה לפמ"ש התוס' ישנים בכריתות דף י"ב דבעינן שיתכוין להעיד ואם לא נתכוין להעיד ל"מ ועיין שו"ת פ"מ ח"ג ובשערי משפט סי' ל"ו ואני הארכתי הרבה בזה בתשובה וא"כ קשה לפ"ז איך מועיל עדות מיוחדת הא כל שלא ידע שיהיה עוד אחד א"כ לא נתכוין להעיד ובשלמא בד"מ דמועיל לשבועה נתכוין לשבועה עכ"פ אלא בדיני אישות לא נתכוין להעיד וצ"ל דגם בזה נ"מ קצת ונתכוין לזה ולפ"ז כל שנתן ת"כ ודאי לא נתכוין להעיד שוב ל"מ. מיהו גם זה צ"ע. ובגוף הענין שכשר עדות מיוחדת לביטול הגט ולביטול השליחות ל"מ כתב הב"ש בסי' קמ"א ס"ק צ"ד דלמה שעבר צריך שיהיה ביחד אבל לבטל הגט הו"ל כמוסר מודעא על להבא לכן א"צ להיות ביחד ע"ש ולא נודע ההבדל שבין לעבר ובין להבא ושו"ת הריב"ש אינו תחת ידי לעיין בזה. והנראה דהנה באמת צריך ביאור הא אישות דומה לד"מ ולמה לא יכשר והב"ש כתב דבזה לא דמי אבל לא ביאר הטעם. אך נראה דבאמת לפמ"ש הר"ן דבאישות בעי שיהי' ביחד וביאר המהריב"ל דאף דדמי לד"מ מכל מקום כל דע"י עדותן בא לד"נ ג"כ כגון שבא עלי' אחר שוב פסול לעדות מיוחדת ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב בהיתר שלישי. ולפ"ז גם כאן כל שמעידים שבטל הגט שוב היא א"א והבא עליה חייב מיתה שוב הוה ד"נ ופסול עדות מיוחדת ושוב קשה מדוע בביטול הגט תסגי בעדות מיוחדת. אך נראה דבאמת כאן לא מקרי דבר שבערוה דאדרבא הוא מחזיק לאיסור א"א הקדום וכמ"ש לעיל בשם הבית מאיר ולכך ניהו דבעי שני עדים אבל סגי בעדות מיוחדת אבל לבטל השליחות דהשליח נאמן כשנים וכל שהאמינו לעד כשנים שוב אין עד אחד נאמן נגדו כמ"ש הנימוק"י והש"ך ביו"ד סי' קכ"ז וא"כ לבטל השליחות ודאי אינו נאמן עד אחד ובעי שנים ממש ושוב פסול עדות מיוחדת ודו"ק. הכלל נראה לפענ"ד דאישות עדיף מכלל ד"מ ולכלל ד"נ לא בא ולכך כשר עדות מיוחדת אבל לבטל השליחות דפסול עד אחד ובעי שנים ממש שוב פסול עדות מיוחדת כנלפענ"ד. ומעתה כאן שבטל הגט והשליחות וכיון דלענין השליחות ל"מ עדות מיוחדת שוב יש לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וצ"ע:
964
965והנה בשנת תרכ"ג יום ג' תולדות הגיעני מכתב מהחריף מוה' זאב וואלף נ"י הנ"ל וכתב על מ"ש דלפסול אדם ודאי פסול עדות מיוחדת וע"ז כתב דעדות מיוחדת כשר לפסול אדם והאריך בראיות. הנה לא צריך להאריך והדבר מבואר ברמ"א סי' ל"ד סכ"ח בשם שו"ת מהר"ם פדווא ועיין בשו"ת מ"ב סי' נ"א. הנה גם אני ידעתי מזה והדברים עתיקים כמ"ש לעיל. אמנם זה דווקא לענין להוציא ממון על ידו שפיר נפסול אותו בשביל שהעידו עליו עדות מיוחדת אבל לענין שיהיה פסול אדם שעשה מעשה רע זה צריך שיהי' עדים שנים ולא יכשר עדות מיוחדת ובאמת יש לומר בטעם הדבר דדוקא לענין לפסלו לעדות הוא דפסול גם בעדות מיוחדת דעכ"פ א"י להוציא ממון מספק דהרי הוא עכ"פ ספק פסול ע"י עדות מיוחדת ול"מ לשיטת הרי"ף ודעמיה דבתרי ותרי לא מוקמינן גברא על חזקתו ודאי דנפסל לעדות ע"י עדות מיוחדת ואף להסוברים דבתרי ותרי כשר דמוקמינן גברא על חזקתו אבל מכל מקום כאן ע"י עדות מיוחדת יכול לומר אנן אעדים קא סמכינן ושם בתרי ותרי שאני דעכ"פ יש עדים שאומרים כדבריו אבל לגבי בע"ד עדות מיוחדת כל שהוא ספק א"י להוציא על ידו ומכ"ש לחייבו על ידו בד"נ אבל כאן לפסול אדם בודאי דומה יותר לד"נ ועיין ב"ש סי' קל"ג ובמ"ב שם. ובזה יש ליישב קושית דו"ז הגאון בים התלמוד בב"ק דף ע"ג גבי דאסהידו תרי בחד דהקשה על הא דפריך בכתובות דף כ"ב תרי ותרי ננהו ולוקמא בכה"ג שהיה ע"י עדות מיוחדת. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ שיהיה הדין בטל בזה אינו נוגע לד"מ דהא יכול לקיים ע"י אחר בודאי פסול ול"מ לרש"י דמשום גנאי הוא ודאי דהוה גנאי ואף לשאר השיטות עכ"פ פסולין מספק ואכ"מ להאריך:
965
966ראיתי בספר ראב"ן שהשאלתי לי בדף קל"ג הביא דברי הש"ס בעבודה זרה דף י"ג אמר מר איזה עיקור מנשר פרסותיה וכו' ורמינהו אין מקדישין ואין מחרימין בזה"ז ואם הקדיש והחרים וכו' ואיזה עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה אמר אביי שאני התם משום בזיון קדשים וע"ז כתב הראב"ן שלמ"ד משום בזיון קדשים אין אבל משום מזיק קדשים בידים לא אלמא מותר להזיק קדשים בידים וגם מההוא דהחרים לנכסיה בפומבדיתא וא"ל זיל שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדי בנהרא אלמא דמזיק קדשים בידים שרי. וע"ז הקשה היאך התירו לעשות איסור בידים משום דלא יבא לידי תקלה שיהנה מן הזוזים וע"ז כתב ונראה לי דכי אמרינן דאסור להזיק קדשים היינו קדשים דאין סופן למיזל לאיבוד אבל הני דקיימי לאיבוד מותר להזיק בידים כדאמרינן פ"ק דפסחים חביות של תרומה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאים ר' יהושע אומר יטמאנה ביד כיון דסופה לטמא מותר ביד ואם תאמר התם משום הפסד חולין חששו כדמסיק התם השתא משום ממון מטמא ביד משום איסורא שלא יבא לידי תקלה לא נחוש להזיקן ביד ואומר כיון דלא חזי לא למזבח ולא לבדק הבית בזמן הזה הרי הן כפיגול ונותר ויוצא דלא חזי ומאבדין אותו בידים עכ"ל. ובאמת שדבריו אהובים וחביבים אבל לכאורה יקשה למה לא הביא מהמשנה ממה שהעיד ר"ח סגה"כ ור"ע דמוסיפין טומאה על טומאתו אף שמזיק קדשים. מיהו יש לדחות דשם כבר טמא עכ"פ מדרבנן או אף מדאורייתא כפי האקומתות שם ולכך יש לומר דמותר להוסיף טומאה אבל להזיק קדשים אפשר דלא לכך מביא מר' יהושע וכדאמרו התם דמדר' חנינא לא נוכל למילף דהתם טמא וטמא או פסול וטמא ולכך הביא מר' יהושע דיטמאנה ביד מיהו מ"ש הראב"ן דא"ל משום הפסד חולין דאם משום ממון מותר מכ"ש משום תקלה קשה דהא הש"ס מקשה באמת דש"ה משום הפסד חולין. מיהו יש לומר דש"ה דלא שייך חשש תקלה דשורפין שניהם ורק דשורפין בפ"ע משא"כ היכא דאיכא חשש תקלה בודאי ל"ח להפסד קדשים משום דאיכא חשש תקלה:
966
967והנה בהא דאמר מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפן לפמ"ש יש לומר דדוקא בשש דליכא תקלה דנוכל לשרוף כל אחד בפני עצמו לכך לא מתירין לשרוף ביחד אבל בשבע דאם ישהה רגע יעבור על ב"י לכך מותר לשרוף ביחד דיש לחוש לתקלה שמה ישהה ויעבור על ב"י בזה בודאי חיישינן לתקלה כמ"ש הראב"ן הנ"ל. איברא דלשיטת רש"י דשעת ביעורו היינו בשבע השבתתו בכל דבר כמ"ש בדף י"ב לפרש דשלא בשעת ביעורו היינו בשש אבל בשבע השבתתו בכל דבר וקשה מאי קאמר הכא אבל בשבע ד"ה שורפין והא השבתתו בכל דבר וא"כ ודאי יש הפסד עצים ואף דקאמר להפסד עצים לא חששו היינו דוקא אם דינו בשריפה ל"ח מה שצריך לשרוף ש"פ אבל אם השבתתו בכל דבר למה יפסיד שני פעמים עצים וצריך לומר דמכאן ראיה להב"ח שכתב בסי' תמ"ה דגם לרבנן דר' יהודה עיקר מצוה בשריפה רק דיכולים לבערו בכל דבר ולפ"ז עכ"פ אם רוצה לשרפו חשו להפסיד עצים והתירו לשרוף ביחד. ובזה יש ליישב פירש"י מ"ש דדייק מדלא שרפינן בדו"ה ג"כ והקשו התוס' דהא בדו"ה לא אזיל לאבוד דימצא הרבה אוכלים ובאמת לתרומה אינו מצוי אוכלים כ"כ אבל מ"ש התוס' דדייק מדקא שורפין בשבע והתחיל בטעמו דר' יהושע משום הפסד חולין אבל בעלמא אף דאזל לאיבוד לא ישרפו זה ודאי לא מסתבר לרש"י דאם מכח ממון מותר מכ"ש דיש לחוש לתקלה שמא ישהה ויהיה עובר בבל ירא' וכמ"ש הראב"ן דלאיסור יש לחוש לתקלה. וראיתי בישועת יעקב סימן תמ"ד שהביא ראיה לשיטת רש"י דשעת ביעורו היינו בשבע דלא כפיר"ת דשעת ביעורו בשש כיון דאינו אסור רק מדרבנן השבתתו בכל דבר דא"כ יקשה הא דפריך כאן מתניתין נמי איכא הפסד עצים ובלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ואני אומר דאכתי קשה הא דאמר בשבע ד"ה שורפין והלא רבנן ס"ל דהשבתתו בכל דבר וע"כ כהב"ח דאף לרבנן דהשבתתו בכל דבר מכל מקום עיקר מצוה היא בשריפה וה"ה בשש דאף דהשבתתו בכל דבר לר' יהודה מכל מקום עיקר מצוה היא בשריפה ושפיר שייך הפסד עצים ודו"ק. ומה שהקשה בהא דאם החרים ירקב ולמה לא אמרו לחלל על ד' זוזי כדאמרו גבי הא דאמרו באקדשינהו לנכסי הנה קושייתו כזה קשה בתוס' בע"ז ובבכורות אך מה שתירץ הראב"ן דהך דע"ז אתיא כב"ש דחיישי לתקלה אף בזמן מועט כדאמרו במס' פסחים דף כ' ולכך לא התירו לחלל שמא בתוך כך ישתמש בו ולכך אמר ירקב ולא שייך החשש תקלה דהוא עצמו מחזיר עליו לשורפו ולהרקיבו ולא נחוש לתקלה אבל הך דערכין כב"ה דלא חיישי לתקלה דזמן מועט הנה לפענ"ד זה דחוק מלבד דלא שייך לומר דסתם ברייתא אתיא כב"ש וגם בהרקיבו יש לחוש יותר לתקלה ואחרים ישתמשו בו ודו"ק:
967
968למדתי בב"ב סוגיא דאומן ובתוס' שם ד"ה המפקיד מצאתי דברים חדשים דהנה זה רבות בשנים חידשתי מ"ש הה"מ והובא בש"ך סי' ע' ס"ק י"א דלכך אין להאמין במגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא הוא מחייב נפשו בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה וכיון דלא נתברר שפרע אמרינן ליה מחייבת לקיים תנאך עכ"ל וכתב הש"ך ע"ז דתירוצו צ"ע וכתבתי בהגהות שלי דהכוונה דזה הוה תנאי שלא יפטור עד שיפרע בפני פלוני ופלוני וכל דלא קיים תנאי לא שייך להאמינו בקיום התנאי ומצאתי בהגהות זקני ז"ל הח"צ סי' ס"ט שביאר כן בהדיא דמה לנו ולמגו כיון דלא קיים תנאו ובתשובה הארכתי בזה וכעת רואה אנכי דהדבר מבואר בדברי התוס' ב"ב הנ"ל דר"ת מקשה דלמה לא יהיה נאמן במגו דנאנסה בלא ראה ולכך צריך ראה וכתבו בשם ר"ת דלא חשיב מיגו למ"ד דצריך להחזיר בעדים משום כיון דלא המניה בשבועה דהוה כאלו א"ל בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים הלכך לא מהימן במגו דאיהו דאפסיד אנפשיה ובחידושי מהר"ם לובלין שם ביאר בהדיא סברת התוס' דהו"ל כאלו קבל פקדון בתנאי שלא יהא נאמן לומר החזרתי רק אם יחזיר בעדים ע"ש הרי מבואר סברת הה"מ והח"ץ ז"ל אמנם התוס' דחו זאת דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר בעדים מכל מקום נאמן במגו ע"ש שהכריחו זאת ומהתימה שנעלם זאת מהח"ץ ז"ל וגם הש"ך ז"ל פקפק בדברי הה"מ כנראה דלא הוטב בעיניו סברא זאת. ובזה נראה לי לפרש האבעיא דרב עמרם מר"ח המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך מהו מי אמרינן מגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי נאמן או דלמא א"ל שטרך בידי מאי בעי ועיין רשב"ם שם. ולפמ"ש יש לפרש דהרי הבשמים ראש סי' נו"ן וש"ב בכסא דהרסנא שם ביארו דשטרך בידי מה בעי הו"ל כאילו היה תנאי שאם יהיה השטר בידו מחויב לפרוע לו וא"כ זה שמבעיא ליה אי שייך מגו בזה דהא הוה כתנאי וע"ז אמרו מהימן והיינו דיש לו מגו וע"ז אמר ולימא ליה שטרך בידי מה בעי והיינו דלא שייך מגו דהא הוה תנאי וע"ז אמר כי אמר ליה נאנסו מי מצי א"ל שטרך בידי מה בעי והיינו דאיך שייך תנאי דבשלמא לפרעון שפיר מצי א"ל דלא היה לך להחזיר כל דהתנה עמו אבל נאנסו מה הוה ליה למעבד וא"כ כיון דאי אפשר להיות התנאי כולל לגמרי ובטל לגבי נאנסו בטל גם לגבי החזרתי וז"ב. ועיין בבשמים ראש שכתב דהסוגיא בב"ב דף ע' לא משמע כן ובכסא דהרסנא ביאר הדברים וכ"ז הוא לפי שלא הרגיש בזה שיש סברא לומר דמגו ג"כ לא מועיל אבל הש"ס מסיק דמועיל מגו וכמ"ש. ובזה מתיישב הסוגיא על נכון וכמ"ש ודו"ק וגם דברי הט"ז צ"ע שכתב כיון דיש לו מגו שוב יכול לומר מה שהבטחתיך לא אמרתי באמת כי הייתי סומך על המגו א"כ גם בדברי התוס' צ"ע דכל דיש לו מגו לא שייך לומר דהוה תנאי דיכול לומר סמכתי על המגו והתוס' לא כתבו כן וע"כ צ"ע ועיין שטה מקובצת בב"ב שם מ"ש בשם הרשב"א דרבה ס"ל שטרך בידי מה בעי וכדאמרו בדף ע' ולפמ"ש כל שיש לו מגו לא שייך שטרך בידי מה בעי ודו"ק:
968
969ראיתי ונתון אל לבי מ"ש הגאון החריף החסיד מוהרי"א אבד"ק קאריטץ בספרו הנדפס על שמו שו"ת נקרא זכרון כהונה בסוף תשובתו להה"ג אבד"ק שפטווקא ז"ל שהקשה על מ"ש הה"מ ובש"ע אהע"ז סי' קמ"ו הנותן גט ביד אשתו וא"ל אם לא תתנו מאתים זוז אינו גט או אין את מגורשת הרי זה לא גירש כלל ואין כאן גט לא על תנאי ולא תלה במעשה אבל אם אמר לה הרי את מגורשת ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהי' מגורשת הרי זו מגורשת אעפ"י שלא נתנה שהרי לא כפל תנאו וע"ז הקשה דלא שייך כאן שלא כפל תנאו דמה דבעי תנאי כפול הוא משום דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכדאמרו בנדרים דף י"א ובכמה מקומות וא"כ כאן שהלאו אמר בהדיא ובהן לא הזכיר תנאי למה יועיל והא מכל מקום הלאו אמר בהדיא וא"כ כל שלא נתנה למה תהיה מגורשת ואדרבא היה מקום לומר דאף שנתקיים התנאי כל דלא כפל לתנאי החזרה יהיה כחזרה מעלייתא אבל לומר דמגורשת אף שלא נתקיים התנאי מה"ת לומר כן כיון דהלאו אמר בהדיא והיא קושיא חמורה מאד למתבונן היטב. והנראה בזה ע"פ מה דהקשה עוד דבלא"ה מהראוי לומר דל"מ התנאי שהרי המעשה קדם לתנאי ואף דהה"מ כתב כן היינו דהוא כתב על דברת הרמב"ם והרמב"ם לשיטתו דס"ל דבאמירה לבד ל"ח למעשה קודם לתנאי אבל לדידן דק"יל דאף באמירה צריך שיקדים התנאי למעשה א"כ ל"מ התנאי כיון שהקדים לומר הרי את מגורשת ע"ש והנני יוסף דפשטת לשון הש"ע מורה דקאי על למעלה בנתן לה גט שהרי התחיל כן הנותן גט וכו' וא"כ בנתן לה גט ואמר פשיטא דכ"ע מודים דלא שייך משפטי התנאים כל שהקדים המעשה והנראה בזה דהנה הטור סי' ל"ח הביא דברי הרמב"ם שבעי שהמעשה בפועל יקדם ובאמירה לא אכפת לן והקשה דמלתא דפשיטא דבכה"ג שנתן מקודם ודאי מקרי מעשה קודם לתנאי וכתב הב"י דהא כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמוך וא"כ אף שהקדים המעשה ממש מכל מקום מהראוי לומר דלא חל רק על תנאי זה קמ"ל דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דבעי תנאי קודם למעשה לפ"ז נראה לי ברור דכל זה שייך היכא דבתנאי הקדים הן ללאו וא"כ בזה שייך לומר דכל שהקדים המעשה ע"כ התנאי הוא ענין בפני עצמו וכל שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן לא מועיל אבל אם הקדים הלאו קודם וא"כ בכה"ג שאמר הרי את מגורשת והקדים המעשה ונתן לה וא"ל הרי את מגורשת ואמר אם לא תתני לי לא תהיה מגורשת ואם תתני לי הרי את מגורשת בזה ע"כ צ"ל דהמעשה והתנאי אחת היא שאל"כ אין פירש כלל שהרי הקדים הנתינה ואמר הרי את מגורשת ואמר ואם לא תתני אין את מגורשת ואם תתני הרי את מגורשת א"כ מה שאמר בתחלה הרי את מגורשת אין לו ביאור כלל שהרי אח"כ כפל לתנאו ואמר ואם תתני הרי את מגורשת וזה כבר אמר וע"כ דגם מתחלה כיון על הסיפא ולא מקרי מעשה קודם התנאי וע"ז כתב הרמב"ם שהרי לא כפל לתנאו וא"כ ע"כ הוה הפסק גמור שהרי נתן ואמר הרי את מגורשת ומה שאמר ואם לא תתני זה ענין בפ"ע ושוב ל"מ דהרי היה מעשה קודם לתנאי ואינו כתנאי בני גד ובני ראובן דהא התחיל בלאו קודם ושוב לא היה מעשה קודם לתנאי וא"ל דאם היה כופל שוב היה הלאו קודם להן זה אינו דהרי התחיל ואמר הרי את מגורשת וגם נתן בתחלה שוב בודאי מקרי הן קודם ללאו אף שאמר אח"כ הלאו קודם להן לא אכפת לן ועיין ח"מ וב"ש סי' ל"ח ודו"ק: והנה לכאורה רציתי לומר בישוב הקושיא דמעשה קודם לתנאי ע"פ מ"ש הרמב"ם ובש"ע סי' קמ"ז שם שיש חילוק בין המגרש על תנאי שחל תיכף המעשה ולא נגמר רק בגמר התנאי אבל התולה בזמן ומעשה לא התחיל הגירושין עם הזמן ההוא או המעשה והו"ל כפקדון וא"כ בכה"ג לא אכפת לן במעשה קודם לתנאי. אמנם זה אינו דזה דוקא אם היה אומר דלא תתגרש בו עד שתתני לי אבל כאן שאמר ואם לא תתני לא תהיה מגורשת הוה ענין תנאי וכל שקודם המעשה ל"מ וע"כ מחוורתא כמ"ש ודו"ק: עוד נראה לי דבר חדש בזה דהנה כבר נודע שיטת הרמב"ם פ"א מהלכות גירושין דבתנאי קודם התורף היה הגט בטל דאינו כרות מטעם דאין ברירה ובשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ס"ו האריך דא"כ כל תנאי בגט אף בשעת נתינה לפסול דבעינן ג"כ שיהיה מבורר וע"כ כמ"ש רש"י בגיטין דף כ"ה דכל תנאים שבידו לקיימם ל"ש ענין ברירה אך לפענ"ד ל"ק דבאמת בתנאי לא שייך ענין ברירה אבל קודם החזרה דבעינן כרות לשמה בשעת כתיבה והתנאים אינם כרותים לשמה אבל בשעת נתינה דלא בעו כרות לשמה לא אכפת לן משום ברירה. ובזה מיושב היטב דברי הה"מ מה שהביא הירושלמי והמהרי"ט כתב דהוא עזר כנגדו ונפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ולפ"ז נראה לפע"ד דבר חדש דלפמ"ש הקצה"ח בשם הרמב"ן והריטב"א והרא"ש דיש הבדל בין כפליה לתנאו ובין לא כפליה דבכפליה כפייתו אמורה דאם לא יתקיים התנאי אז בטל המעשה אבל בלא כפליה אין כפייתו אמורה רק שצריך לקיים התנאי ונוכל לכפותו מטעם שכר פעולה ע"ש בסי' רמ"א והרבה הארכתי בענין זה. ולפ"ז נראה לפענ"ד דכל שלא כפלי' לתנאו שוב יש חשש משום ברירה ולא דמי לשאר תנאים דבמקום שכפליה לתנאו נתברר למפרע אם קיים התנאי אז הגט קיים ואם לא נתבטל ובשעת נתינה לא צריך כרות לשמה אבל כשלא כפליה שוב גרע דאף שלא נתקיים התנאי הגט לא בטל ומכל מקום הוא צריך לקיים התנאי וא"כ שוב לא נתברר למפרע ושייך חשש ברירה דמכל מקום הוא רצה בקיום התנאי והוא לא מחייב לקיים תנאו ומעתה ז"ש הה"מ והש"ע דלכך התנאי בטל שהרי לא כפל לתנאי' דהא כל שלא כפלו שוב שייך חשש ברירה וא"כ ע"כ התנאי בטל דאל"כ יהיה חשש ברירה. ומיושב היטב קושית הגאון דאף שהלאו אמר בהדיא מכל מקום חשש ברירה ע"כ צריך להתבטל התנאי שהרי הגט יתבטל עי"ז וז"ב ובזה מיושב גם קושיא השנייה שהקשה דהא בלא"ה בטל דהוה מעשה קודם לתנאי באמירה ואני הוספתי דהא מיירי שנתן לה הגט והוה המעשה בפועל. ולפמ"ש אתי שפיר דבגט לא שייך לומר דהמעשה קודם דכל דשייך חשש ברירה א"כ לא הוה המעשה מעשה גמור ומכ"ש בהקדים באמירה כיון דהמעשה תלוי בהתנאי ולכך אמר דכל שלא כפלי' לתנאו ע"כ בטל ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש בגט במשפטי התנאים מה שלא קדמני אדם. וראיתי בשו"ת מהרי"ט שם שכתב דאם אמר הרי זה גיטך ולא תתגרש בו אלא לאחר שנה וכדומה שקדמו זמן בודאי לא שייך ענין ברירה ע"ש ודבריו ברורים והנני מוסיף דכבר ביאר הרמב"ם פ"ט מהלכות גירושין ובטוש"ע סי' קמ"ו דאם תולה בזמן א"צ לכפילת התנאי וכדומה שהרי אינו בדרך תנאי וע"כ לא שייך ענין ברירה ולא חל הגט אלא מזמן קבלת הגט וז"פ וברור: והנה הב"י באהע"ז סי' קכ"ט הביא בשם הר"י וויל כשנותנין שני גיטין לאשה אחת צריך ליתן לה בזה אחר זה דאם יתן שניהם בבת אחת דלמא דעתי' דלאו גיטא הוא כדאמר ר"נ במקדש במלוה ופרוטה דאינה מקודשת משום דדעתא אמלוה ואע"ג דהלכה כר"י הנשיא דפליג עליה דלמא הכא מודה דהתם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קידושי מלוה כלום ודעתו אפרוטה אבל הכא אינו יודע איזה מהם מועיל עכ"ל. ולכאורה שייך ענין ברירה ובפרט אם נימא דבעינן כרות גיטא בשעת כתיבה בודאי שייך ענין ברירה. וראיתי בגט פשוט סי' קכ"ט ס"ק כ"ה וכ"ו שהאריך בזה ואין בדין שיניף המקצר על המאריך. אמנם מה שיש לעיין בזה הוא דלפמ"ש הרמב"ן פרק שור שנגח דו"ה במלחמות שם דטעם דמקדש במלוה אינה מקודשת ה"ט דהו"ל דבר שלבל"ע ועיין קצה"ח סי' רי"א ס"ק ה' א"כ הרי במקנה דבר שלבל"ע עם דבר שבא לעולם עכ"פ קנה מחצה דהיינו הדבר שבל"ע וכמבואר סי' ר"ט שוב ראוי לחול הקידושין במקדש במלוה ופרוטה דנימא דדעתו אפרוטה מיהו זה אינו כיון דאמרינן דדעתו אמלוה א"כ עכ"פ במלוה אינה מקודשת והרי הוא קדשה במלוה ופרוטה ובמלוה אינה מקודשת. ובזה מיושב מ"ש המהר"יו דאדם יודע שאין קידושין במלוה ותמה בשערי משפט דהרי ר' אמי אמר בכתובות דף ע"ד דאדם טועה וסבר דמקדש במלוה מקודשת ואפ"ה ס"ל בקידושין דף מ"ו דהמקדש במלוה ופרוטה דעתו אפרוטה והרי הוא מסופק וס"ל אדם טועה בזה וע"כ דמה דדעתא אפרוטה הוא אף בסתמא דעתיה אפרוטה ע"ש בסי' קצ"ט שהאריך בזה. ולפמ"ש יש לומר דהכי כונת מהרי"ו דבאמת דבר שלבל"ע עם דבר שבא לעולם קנה עכ"פ מחצה דיוכל להיות שדעתו רק אמלוה לבד וע"ז אמר כיון דאדם יודע אף דאפשר דטעה בהכי עכ"פ מידי ספיקא לא יצא ולא מחית אינש נפשיה לספיקא ובודאי דעתו על פרוטה:
969
970ובזה יש ליישב מה שהקשה דבמכר במלוה דלא קנה נימא דדעתו אמחילת מלוה והו"ל מלוה ופרוטה ע"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דגם מחילת מלוה הוה עדיין דבר שלבל"ע ומה שיכול למחול דבר שלבל"ע הוא מטעם דסלוק מועיל בדבר שלא בא לעולם א"כ עכ"פ אי אפשר להקנות גם מחילת מלוה וא"כ ע"כ דמלוה שוה למחילת מלוה. והנה לפענ"ד נראה דאף אם נימא דמכר במלוה ופרוטה לא קנה כמ"ש השערי משפט שם מ"מ זהו בקנה מיד הישראל אבל בקונה מנכרי דנכרי מכי מטי זוזי לידי' אסתלק א"כ מכ"ש דקנה במלוה דעכ"פ נעשה הפקר וקנה ומכ"ש בקנה במלוה ופרוטה דקנה:
970
971והנה הגיעני תשובה מ"ק אלטשטאט ושם היה המעשה שקנו מנכרי במלוה ופרוטה ובזה אין מקום ספק והרב והדיינים האריכו בדברי שערי משפט הנ"ל ולפע"ד אין מקום לכל דבריהם. והנה בשנת תרכ"ד ב' במדבר ט"ל למספר ב"י למדתי אהע"ז והגעתי לסי' ל"ח וארשום בקצרה מה שאמרתי בענין משפטי התנאים אף שהענין ישן נושן ודשו בו רבים בכ"ז אולי נמצא בו איזה ענין חדש מה שהאריכו הפוסקים דדוקא בגיטין וקידושין צריך משפטי התנאים אבל בד"מ לא והקשו דתנאי בני גד ובני ראובן הוא בד"מ. ולפענ"ד נראה דטעם הדבר דהנה נודע דגיטין וקידושין ל"מ חזרה אף תוך כ"ד והנה התנאי שמבטל המעשה הוא מתורת חזרה דחוזר מהמעשה ואינו רוצה רק עפ"י התנאי ולכך בעי שיהיה תנאי כפול ושאר משפטי התנאים שאל"כ אין כח בתנאי לבטל המעשה שהרי ל"מ חזרה אף תכ"ד ואולי גם מה"ת ל"מ חזרה ועכ"פ חזינן שמדרבנן אלים כח המעשה אבל בד"מ דלא אלים כח המעשה כ"כ כל שהתנה והוה תוך כ"ד שהרי אדרבה היה התנאי קודם למעשה ולכל הפירושים בודאי יכול לחזור. ובזה נראה לפענ"ד דל"ק מתנאי בני גד ובני ראובן דשם א"י היתה מוחזקת בידם וגם עבר הירדן דהיינו ארץ סיחון ועוג בכלל לכמה דברים וא"כ שוב לא היה יכול להוציא מידם רק עפ"י תנאי כפול. עוד נראה לי דכבר נודע מה שהקשה הרשב"א דלמה לי תנאי כפול הא עכ"פ מהראוי להועיל מתורת אומדנא וכתב דאדרבא כל שלא כפל אמרינן דחזר בו. והנה הם ס"ל דלפי מה דקי"ל דלא אמרינן אומדנא בד"נ וגיטין וקידושין כד"נ הוא ולכך לא שייך אומדנא אבל בד"מ מועיל מתורת אומדנא ועב"ש סי' ל"ח ס"ק וא"ו. ולפ"ז יש לומר דשם בתנאי בני גד ובני ראובן לא שייך אומדנא דעכ"פ רחב"ג אמר דהיה צריך לאומרו שאלמלא כן גם בא"י לא הי' נוטלין וא"כ עכ"פ מתורת אומדנא לא שייך בזה ולכך בעי תנאי כפול. ודע דהמהרי"ק סי' קכ"ט מחלק דבמעשה מבורר לא שייך אומדנא. אמנם זה דוקא כשאין המעשה והאומדנא בדבר אחד אבל כאן לא נתן המעשה רק בתנאי זה ודו"ק:
971
972עוד נראה לי דבר חדש דלכך בגיטין וקידושין בעינן תנאי כפול דהנה כבר נודע מ"ש הג"א דאם ספק לעדים אם היה קרוב לה או לו הוה מקדש בלא עדים והובא בב"ש סי' למ"ד ס"ק ט' ועיין נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ח ובמהד"ת שם סי' ע"ז ולפ"ז צריך להבין א"כ בכל מקדש על תנאי הוה ספק לעדים. אך זה אינו דראו שקידש על תנאי ואם יתקיים התנאי תהיה מקודשת. ולפ"ז יש לומר ניהו דבעלמא אף בלי כפל מ"מ תנאו קיים מטעם אומדנא כמ"ש הרשב"א אבל בגיטין וקידושין דבעי שני עדים וא"כ האומדנא לא ידעו העדים ואם נימא דאם לא יתקיים התנאי יתבטלו הקידושין שוב הו"ל מקדש בלי עדים דהעדים לא שמעו ת"כ והאומדנא שבלב זה לא ראו ולא ידעו שוב הו"ל כמקדש בלי עדים וע"כ צריך תנאי כפול שידעו העדים בבירור שעל תנאי זה הוו הקידושין והגיטין ולכך בעי תנאי כפול ולכך לענין הן ולאו וכדומה גם בקידושין מועיל משום דדוקא ת"כ שהוא מטעם אומדנא בזה לא אמרינן בגיטין וקידושין משא"כ בשאר דברים. ובזה יש ליישב מה שהקשו מתנאי בני גד ובני ראובן דהוא עיקרי ד"מ ולפמ"ש יש לומר דשם שמשה דיבר עם השלוחים דהיינו יהושע והזקנים ועיין רש"י כתובות ע"ד ובזה לא שייך אומדנא במדבר ע"י שליח:
972
973והנה בש"ק פרשת מטות מסעי שנת תרכ"ד אמרתי דבר חדש דע"כ לא בעינן משפטי התנאים ותנאי קודם למעשה וכפילת התנאי רק בדברי הרשות אבל מה שהוא מצוה לעשות ומתנה ע"ז ל"צ משפטי התנאים דהדין הוא כן ובודאי התנאי קיים. ובזה אמרתי במ"ש פרשת מטות את אשר דיבר ד' נעשה נחנו נעבור חלוצים ואתנו אחוזת נחלתינו מעבר לירדן והמעיין בפרשה ימצא כי משה רבינו לא רצה שיהיה להם מעבר לירדן טרם שילכו כי אז היה המעשה קודם לתנאי והיה התנאי בטל ורק לאחר שאמרו כאשר דיבר ד' נעשה וא"כ שוב המצוה כן ושוב שפיר אמרו ואתנו אחוזת נחלתינו מעבר לירדן והיינו שבזה לא אכפת לן מה שקדם המעשה קודם לתנאי ולכך כתיב ויתן להם משה וגו' והיינו שהיה יכול לתת להם קודם ודו"ק:
973
974שלום וכ"ט אל כבוד ש"ב הרב הגאון מאור הגולה הצדיק הקדוש מוה' חיים אבד"ק סאנז יאריך ימים ושנים טובים ומתוקים:
974
975מכתבו קבלתי והנה בשולי מכתבו כתב יורנו נא ידידי בדין שבא לפני אם שייך דינא דבר מצרא במלמדי תינוקות דלא גרע מאומר לנטוע לקחתי ומדאין מונעים אותו בחצר והרבה ראיות לזה. ולחכם יספיק הקיצור עכ"ל הזהב. והנה סתם הדברים וכפי הנראה כוונתו למ"ש בסי' קע"ה סס"ו היה רוצה הלוקח לקנות ולבנות בתים ובן המצר רוצה לזרע הלוקח זוכה משום ישוב הארץ אין בה דינא דבר מצרא ויש מי שאומר שאם המצרן רוצה לנטעה יכול לסלקו. ולכאורה לא ידעתי מה שייכות לזה דשם הטעם כמ"ש בסמ"ע בשם הטור לפי שהנטיעה חשובה טפי מבתים וביאר הסמ"ע משום דהאילנות מושרשים יותר ועומדים בקרקע טפי מבתים ע"ש וא"כ מה ענינו לזה. וכפי הנראה כיון למ"ש הטור בשם הרא"ש דנטיעה עדיף כדאמרו בהשואל דף ק"א בבית אין שומעין לו משום ישוב ארץ ישראל וא"כ ה"ה מלמדי תינוקות דודאי עדיף ישוב א"י שמלמדים תורה אבל באמת בסמ"ע אין הטעם משום כן ועט"ז שם שהעתיק משום ישוב העולם. והוא תמוה דהרי הרא"ש הביא הך דהשואל ושם מבואר משום ישוב א"י דהרי אמרו איכא בינייהו חוצה לארץ. איברא דלפ"ז לא היה נוהג הדין בח"ל דהרי דוקא משום ישוב א"י שדה שומעין לו והרי לענין זריעה ובית דקדק הב"י דאין נ"מ בין א"י לח"ל דהרי לא אמרו משום ישוב א"י רק סתם משום ישוב. ולפ"ז כאן בשדה דאמרו משום ישוב א"י א"כ דוקא בארץ וא"כ הטור והרא"ש שסתמו הדברים א"כ אף בח"ל הדין כן וברא"ש איתא משום ישוב א"י ואף אם נדחוק דאף בח"ל הדין כן והרא"ש רק לדמיון נקט כמו דלענין ישוב א"י אמרינן דנטיעה עדיף ה"ה לענין בר מצרא עדיף הישוב עולם יותר מבתים וכן נראה שהבין הט"ז עכ"פ מה ענינו לכאן ובלא"ה אין לו דמיון דשם הנטיעה בעצם עדיף מבתים אבל כאן ניהו דהמלמד תינוקות הלימוד עדיף אבל יכול ללמוד במקום אחר ולמה ידחה אותו המקום מבן המצר שאמרו חז"ל משום ועשית הישר והטוב. ומ"ש ראיה מדאין מונעין אותו בחצר וכוונתו להא דאמרו בב"ב דף כ"א וכן הוקבע להלכה בסי' קנ"ה ס"ג דאין מונעים השכנים במי שלומד תינוקות של רבן בתוך ביתו. אתמהה מה ענין זה לזה שם הוא ביתו ולכך אין השכנים יכולים למחות כיון שהוא דבר מצוה א"י למחותו אבל מה ענין לבן המצר הא הוא יכול ללמוד במקום אחר ולדברי מעכ"ת גם מי שעושה שאר מצוה קודם לבן המצר וזה לא שמענו. והנה בש"ע סי' קנ"ה סנ"ה מבואר דהקדש של עניים אין בו משום דינא דבר מצרא והוא מהריב"ש סי' תק"ז כמ"ש הב"י משמו ולדבריו הא כל עושה מצוה קודם לבן המיצר. וכפי הנראה מהריב"ש דוקא הקדש עניים דהוא צדקה והקדש אף דהקדשים שלנו דאין דין הקדש עליהם רק הדיוט הם כמבואר בטוש"ע סי' צ"ה וכן כתב רבינו ירוחם לענין מקדיש שדה ושייר פירות דבהקדש עניים דבריו קימים ואף דבש"ע סי' רנ"ה לא מבואר כן היטב אשר דיבר בזה הקצה"ח שם וכן כתבתי בגליון הש"ע בשם שו"ת רבינו בצלאל אשכנזי סי' י"א מכל מקום עכ"פ צדקה גדולה היא ועדיף מב"מ וגם שם כיון שהקדש לעניים פשיטא דדוחה מצות עשיית הישר והטוב אבל מלמד תינוקות יכול ללמוד בבית אחר. ובאמת שאני תמה על הריב"ש שלמה לא הביא דברי הש"ס והש"ע שם דבנותן מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא כמ"ש בסנ"ד והטעם דניחא ליה להנותן להיות למקבל זכרון במתנתו וכן ניחא למקבל ע"ש ומכ"ש בהקדש לעניים דניחא ליה להנותן שישאר ביתו לעניים להיות לו לזכר עולם והרי הרשב"א מתיר לחקוק שמו על מה שהתנדב להיות לו לזכרון כמ"ש ביו"ד סי' רמ"ט סעיף י"ג ועיין בנקה"כ שם ודלא כהט"ז ועמ"א ס"ס קנ"ד ובשו"ת צ"צ ס"ו וצ"ע כי אין שו"ת הריב"ש ת"י לעיין אם לא הרגיש בזה ועכ"פ בנ"ד ודאי לפענ"ד שייך דב"מ במלמד תינוקות ואנן קי"ל דגם בבתים שייך דב"מ כמבואר סנ"ג ועט"ז שם כנלפע"ד:
975
976בלמדי במסכתא זבחים והגעתי להא דאמרו בזבחים דף ט"ז בתוס' ד"ה ויושב ת"ח א"כ הא דאמרו דת"ח לא ליזל לאסהודי לקמי' דזוטר מיניה לאו משום דצריך לעמוד אלא משום זלותא דהא אי אזיל לאסהודי מנפשי' מעיד מיושב ותו דאמרינן התם ה"מ לממונא אבל לאיסורא אין חכמה ואין עצה לנגד ד'. ותימה דבסנהדרין דף י"ט דאמר לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך הא מלך עדיף מת"ח דת"ח יכול למחול על כבודו ומלך אינו יכול למחול וי"ל דלא דמי דת"ח יכול למחול משום דתורה דידיה הוא אבל מלך כתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך אין זה שלו אלא של אחרים וא"י למחול זה ולגבי מצוה יכול למחול דאם מוחל כבודו בשביל כך לא יניח שלא תהא אימתו עליך. ואני תמה דהתוס' לא כתבו רק מסברא דנפשייהו והרי מה דת"ח יכול למחול משום דתורה דיליה הוא ש"ס מפורש בקידושין דף ל"ב ושם מפורש דאף למ"ד דת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול מלך אין כבודו מחול משום שום תשים עליך מלך והיינו משום דא"י למחול כבוד אחרים ומה דחדשו דבשביל מצוה יכול למחול זה מפורש בסוטה דף מ"א דמצוה שאני ולמה לא כתבו התוס' זאת משמא דגמרא ועיין סנהדרין דף מ"ט לענין חולץ ועיין תוס' כתובות דף מ"ז ד"ה פרשת דרכים ובתוס' סוטה וסנהדרין שם ביארו זאת בהדיא וכאן סתמו וצ"ע. והנה מ"ש התוס' דמה דאמרו ת"ח לא ליזל לאסהודי לקמי' דזוטר מיני' לאו משום דצריך לעמוד רק משום זלותא. לפענ"ד היה נראה דלפי מה דאמרו בקידושין דף ל"ב דאף דת"ח יכול למחול אפ"ה אקפד רבא דהידור צריך לעשות ופירש"י לעשות כמי שעומד א"כ שוב יהיה סתום לבע"ד כדאמרו בשבועות דף למ"ד גבי ר"נ והי' צריך לאפרוחי אווזא וזה קשה לעשות לכך אמרו דלא ליזול דלא לסתום טענותא. ובזה צ"ע במה דאמרו שם ה"מ לממונא אבל לאיסורא אין חכמה וגו' ולמה לא קאמר בפשיטות דבאיסורא דאין שייך חשש סתימת בעל דינו א"כ יכול ב"ד דזוטר לעשות לו הידור וא"כ שוב יכול הת"ח למחול על כבודו ובפרט במקום מצוה והרי במלך מקום מצוה שאני. ומיהו בזה יש לומר דבממונא לא שייך מצוה שאני דהא אי בעי מחיל לממונא והוה כהאי דאמרו בכתובות דף מ"ם אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה. ובזה ממילא יש לומר החילוק בין ממונא לאיסורא. והנה התוס' בשבועות דף למ"ד הקשו ג"כ מהא דינאי וכתבו דבמקום שאין ת"ח מוחל כבוד התורה עדיף ממלך. ואני תמה דהא מרימר אזיל לאסהודי ואמימר אותבינהו ואיך שייך עשה דכבוד התורה עדיף והא יכול באמת למחול. ואולי ידע אמימר דלא רצה למחול וצ"ע. וראיתי בספר אור הישר שם נדפס תשובת הגאון בעל שאגת אריה והקשה שם דאי נימא דהזלזול הוא משום דצריך לעמוד א"כ למה אינו נוהג שבועת העדות במלך הא במלך ת"ח יכול לישב כמו ת"ח דמעיד מיושב וגם למה אמרו בשבועות דף ל"א לאפוקי מלך הא משכחת לה במלך ת"ח וע"כ דההליכה היא הזילותא ע"ש שהאריך ואני תמה למה לא הביא מדברי התוס' כאן שכתבו לגבי ת"ח דאין הזלזול בשביל העמידה רק משום ההליכה וא"כ מכ"ש במלך דהזילזול הוא בשביל ההילוך. ובגוף קושית הגאון ממלך הא יוכל להעיד מיושב אני תמה דמה קושיא דהרי הרמב"ם כתב פ"ב מהלכות מלכים הלכה ה' דכל העם באים אליו ועומדים לפניו ומשתחוים ארצה ואף נביא עומד בפני המלך. ואני כתבתי בגליון שכן מבואר במדרש רבה ריש פ' נשא והוא מירושלמי הוריות וצ"ע בברכות דף יו"ד דאיך אמר ישעי' שחזקי' יבא אליו והא הוא היה מלך והנביא צריך לעמוד לפני המלך ועכ"פ איך יבא להעיד לפני הב"ד והלא דיינים לכ"ע בישיבה והלא הם צריכין לעמוד לפני המלך ואיך יעשו וז"ב ודו"ק:
976
977ובזה מיושב מה שהקשה הא עיקר שבועת העדות הוא רק בממון והרי בממון ת"ח מעיד מיושב מכ"ש מלך. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ הדיינים לא יוכלו לעמוד והיאך יעשו. וראיתי בב"י חו"מ סי' שפ"ח שהביא תשובת הרשב"א בענין מסור שכתב דאף במקום שצריך בפני בע"ד מוקמינן אפטרופוס והקשה מינאי המלך למה לא אוקמא אפוטרופוס וכתב דכל היכא דאפשר לא מוקמינן אפטרופוס משום כבוד ב"ד והיינו נמי דא"ל עמוד על רגליך אעפ"י שאפשר לו למחול משום כבודו כדרך שמוחלין לת"ח אלא שכבוד ב"ד היינו כבוד שמים. ודבריו צריכין ביאור דזה כוונתו שיכולין למחול משום כבודו כדרך שמוחלין לת"ח אלא שכבוד ב"ד הוא כבוד שמים כבוד התורה אבל מלך אינו כבוד התורה רק כבוד מלכות ומלכות שמים עדיף אבל תורה הוא כבוד שמים ודו"ק. והנה הש"א הקשה למ"ש התוס' דבד"נ אפילו ת"ח צריך לעמוד וע"ז הקשה דא"כ למה לא פריך מה ליושב שכן פסול לעדות בד"נ וע"ז לא שייך לומר דשם יושב לא פריך הא זה יושב ממש ופסול בד"נ והניח בקושיא. ולפענ"ד נראה דעכ"פ לא שייך לומר אם עבד חילל דעבודה לאו ד"נ היא ולמה חילל עבודה והרי בד"מ כשר יושב וא"כ עכ"פ למה יהיה אם עבד חילל בזה. וגם י"ל דניהו דד"נ חמור היינו לכתחילה אבל שיהיה עי"ז פסול ואם עבד חילל זה לא אמרינן ומה שהקשה בהא דפריך בסנהדרין דף ח"י גבי כה"ג מעיד והא כתיב והתעלמת אי נימא דעיקר הפסול בשביל דצריך לעמוד הא הכה"ג בודאי הוא ת"ח דבעינן שיהיה גדול מאחיו בחכמה וא"כ יכול להיות מיושב. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הכה"ג גדול ממלך שהמלך עומד לפני הכה"ג כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלכים וא"כ היאך ישבו הדיינים והא דיינים לכ"ע בישיבה וכמ"ש למעלה לענין מלך. ובזה מיושב נמי מה שהקשה מהא דאמרו דכה"ג מעיד למלך או לבן מלך והא מכל מקום צריך לעמוד ואיכא זילותא ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הרמב"ם כתב שם דמכל מקום כשבא המלך לכה"ג צריך הכה"ג לכבדו ולעמוד מפניו וא"כ כל שמעיד למלך שפיר מעיד בעמידה משום כבודו של מלך והדיינים יושבים שאל"כ לא יוכל להעיד למלך והמלך מוחל על כבודו כדי שיוכלו לדון. והנה הרמ"א בתשובה סי' י"ב מביא ראיה דקבלת עדות בפני בע"ד אף בדיעבד צריך לקבל בפני בע"ד דאל"כ אמאי אמרו עמוד ויעידו בך. והשאגת אריה כתב דלכתחלה מיהת מצוה לקבל בפני בע"ד ובאמת לפמ"ש הרשב"א בסי' שפ"ח שם בודאי משום כבוד ב"ד היה צריך לעמוד ולהעיד בפניו ולא יכול למחול לו כמ"ש שם וזהו כבוד שמים שיעידו בפניו ולא מחניפין למלך בזה. וראיתי במ"ש דו"ז הגאון מו"ה שאול ז"ל אבד"ק אמשטרדם ליישב קושית השאגת ארי' דבד"נ רק מדרבנן צריך ת"ח לעמוד ולא מדאורייתא ולא ידעתי מנ"ל זאת. ולפענ"ד מחוורתא כמ"ש. דעכ"פ בדיעבד לא מפסל. ומ"ש לחדש דבמלך שא"י לעמוד כלל דמלך א"י למחול שוב אינו ראוי לעמוד ועמידה מעכב דאינו ראוי לבילה. אף שדבר חכמה אמר מכל מקום קשה דהא יש לומר דבמלך לא הצריכה תורה לעמוד כלל מפני כבוד המלך וגם הא מצוה שאני ונמצא דהמלך יכול למחול על כבודו רק אם אינו רוצה למחול אנן לא נוכל להעמידו מפני כבודו של מלך אבל עכ"פ ראוי לעמוד ושוב אין עמידה מעכבתו והנה מ"ש הש"א דהא דמלך אינו בשמיעת קול הוא רק בד"מ הנה התוס' יו"ט כתב דת"ק ור"ע לא נחלקו רק בד"נ ואף דמהרמב"ח בתוס' יוה"כ דף ע"ד חולק ע"ז ועיין כ"מ ובש"ש שמעתא ז' פ"א האריך בזה לישב ואכ"מ. והנה בהא דאמרו מצוה שאני לפענ"ד לא נאמר רק שהמלך עושה מעצמו לכבוד השם משובח כדאמרו בסוטה דף מ"ב דינאי עמד מעצמו וקרא א"כ עשה מעצמו כן בשביל מצוה א"כ נתקיים שום תשים עליך מלך שאנחנו נתחייבנו לשום עלינו אימתו וגם הוא אסור להקל בעצמו רק אם עשה כן משום המצוה שפיר עשה וכן בחולץ לאשת אחיו אין אנו כופין אותו רק אם ירצה יוכל לחלוץ ועושה כן בשביל המצוה דאין אנו כופין בשביל חליצה אבל שיהיה אנחנו אומרים לו לעמוד זה אסור. ובזה לא הבינותי מ"ש התוס' בזבחים כאן דבשביל מצוה אמר לו לינאי לעמוד זה לא מבואר בשום מקום וצ"ע. וכן מצינו בדוד שאמר למיכל ושחקתי לפני ד' היינו שאני בעצמי הקלתי בכבודי לפני ד' ודו"ק ועיין חידושי הר"ן בסנהדרין שם ועיין בתוס' כאן שכתבו גם לענין ת"ח סברא הלז דאם רוצה מעיד מיושב ואם אינו רוצה לא צריך ללכת להעיד:
977
978להרב המאוה"ג מוה' יוסף משה נ"י אבד"ק זאלין:
978
979הנה היום היה אצלי ואמר בשם זקנו הגאון החריף מוה' איצקל אבד"ק סאמביר שכתב באחת מתשובתו על מ"ש התוס' ביבמות דף קכ"א ד"ה ולא היא דאע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהן ואעפ"י שרובן חיים וע"ז הקשה תרי תמיהות חדא היכא מצינו דתנן דאין מעידין על הגוסס ועוד דהיאך מייתי ראיה מגוסס דאינו רק חד רוב דרוב גוססין למיתה למים שאל"ס בצורבא מרבנן דיש תרי רובי דרוב נטבעים במים שאל"ס אינם עולים וגם רוב צורבא מרבנן אי הי' עולים היה להם קלא ולפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה מה דאין מעידין על הגוסס מבואר במשנה דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו משמע להו דאף מסתמא קודם שתצא נפשו היה גוסס אפ"ה אין מעידין עליו וא"כ מבואר דגם גוסס אין מעידין עליו. ומעתה הרי מבואר במשנה דאפילו ראהו מגיוד וצלוב א"כ הרי רוב מגוידים מתים וא"כ מבואר דאף כשהיה גוסס ומגוייד אין מעידין עליו. איברא דהב"ש סימן י"ז ס"ק צ"ד כתב בשם התוס' דגוסס מגוייד מעידין עליו וא"כ נסתר כמ"ש. אבל באמת לפענ"ד דבריו תמוהים דמ"ש שכן משמע מדברי התוס' בדף ק"א ע"ב ד"ה למימרא. הנה לפענ"ד אינו ראיה דמ"ש במגוייד שהוא גוסס כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי היינו דוקא לענין טומאה כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי והיינו ע"פ רוב דממילא מטמא דאזלינן בתר רוב דאינו חי ומגוייד בעצמו אף שאינו גוסס מטמא דאזלינן בתר רוב מכ"ש בגוסס מגוייד דאיכא תרי רוב אבל לענין עגונה לא אזלינן אף בתר תרי רובי. איברא דלפ"ז צריך ביאור א"כ אין התחלה לקושית הש"ס דמה מדמה עגונה לענין טומאה דבטומאה אזלינן בתר רובא אבל בעגונה לא מועיל רוב מיהו זה אינו דהא שם קתני דאינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפילו גוסס א"כ משמע דלענין מחיי לא חיי דאי נימא דלענין עגונה בודאי יש לחוש לחיים א"כ למה קמ"ל דטמויי לא מטמא עד שתצא נפשו והרי לענין עגונה ודאי מחיי חיי ומה קמ"ל וע"כ להס"ד מחיי לא חיי אף דעדיין אינו מטמא ולפ"ז נסתר מ"ש בכוונת התוס' דע"כ לענין מחיי לא חיי קאי ולא לענין טומאה אבל באמת לפענ"ד יש לדחות ראיית הב"ש דדוקא להס"ד דלא ידענו מזה דלענין חיות חיישינן טפי וא"כ שפיר כתבו דבגוסס מגוייד לא חיי אבל לפי המסקנא אדרבא לענין מחיי חיישינן טפי דהא לפי דמסקינן לאביי דכחישא הוה וכן לרבא בסכין מלובנת א"כ ממילא לפי המסקנא אדרבא לענין מחיי חיישינן בתרי רובי ובטומאה באמת כשהוא גוסס מגוייד דמטמא ומ"ש אפילו גוסס ואפילו מגוייד אינו ענין חד רק או גוסס או מגוייד וגם אם נימא דחדא היא ל"ק כמו דמשני אביי ורבא וז"ב ופשוט. ועכ"פ כוונת התוס' בודאי נכון כמ"ש. ומן האמור ראיה ברורה למ"ש התב"ש והכו"פ סי' ל"ג דיש חילוק בין נבלה מחיים לטומאה דאף דהוה נבלה מחיים מכל מקום לענין טומאה אינו מטמא עד שתצא נפשו דהרי חזינן דאף במגוייד ואפילו גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו אף שגוסס בידי אדם ומגוייד בודאי הוה נבילה מחיים ודו"ק היטב:
979
980שוב ראיתי בעצי ארזים שבסי' קכ"ט דחה ג"כ דברי הב"ש ע"ד שכתבתי וגם בס"ק כ"ג כתב בפשיטות דמלשון עד שתצא נפשו משמע דאף בגוסס אין מעידין. אברא דיש להקשות לפי מה דמשמע להו דמלשון עד שתצא נפשו משמע להו דאפילו בגוסס אין מעידין והרי לענין טומאה מבואר דאינו מטמא עד שתצא נפשו וקתני בהדיא אפילו גוסס ולא אמרינן דהוא בכלל עד שתצא נפשו. אמנם נראה דלפמ"ש התוס' דאפילו גוסס היינו שהוא מגוייד א"כ הוה גוסס בידי אדם א"כ מעד שתצא נפשו לא משמע רק גוסס בידי שמים אבל לא גוסס בידי אדם לכך קאמר אפילו מגוייד ואפילו גוסס אבל במשנה לא קתני אפילו גוסס בידי אדם ויש לומר דבגוסס בידי אדם דהיינו מגוייד באמת לא חיי ומעידין עליו כמ"ש הב"ש אבל באמת לפמ"ש דעד שתצא נפשו ואפילו ראהו מגוייד וצלוב קאי עד שתצא נפשו משמע דגם גוסס בידי אדם אין מעידין עליו והא דלא ביאר בהדיא אפילו גוסס משום דמשמע מלשון ואפילו ראהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו וא"כ זהו יותר מגוסס בידי אדם ודו"ק היטב ועכ"פ כוונת התוס' ברור כמ"ש ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דבעגונה דל"מ אף תרי רובי ממילא עד שתצא נפשו היא בפשיטות אבל בטומאה הוא דאזלינן בתר רוב לכך אצטריך לומר אפילו גוסס ודו"ק. שוב מצאתי בק"ע למהרח"ש גבי ראוהו מגוייד בדף נ"ה ע"ב שכתב בהדיא דמה דכתבו התוס' דאין מעידין על הגוסס הוא מהמשנה דאין מעידין עד שתצא נפשו ע"ש ונהניתי שכן אמרתי בראשית ההשקפה. והנה לכאורה קשה מה פריך הש"ס ומי מצי למוקמא כרשב"א והא מדקתני סיפא ומה קושיא הא כבר נודע שיטת הר"ש פ"ב דמקוואות דכל שכבר יצא מחזקתו הראשונה כגון שמקודם היה טומאה דאורייתא ועכשיו טומאה דרבנן לא שייך לאוקמא אחזקה הראשונה ולפ"ז מן הארכובה ולמעלה דעכ"פ טריפה הוא ואינה יכולה לחיות י"ב חדש א"כ עכ"פ חזקת חי אתרע שהחזקת חי הוא שיוכל להיות כן תמיד וכאן עכ"פ ביב"ח ודאי ימות ולא שייך חזקת חי אבל מגויד דיוכל לכוות ולחיות וא"כ שוב יש לאוקמא אחזקת חי ואף למ"ש הר"י דמגוייד סופו למות אבל זה לרבנן אבל לרשב"א סופו אינו כן וא"כ מה מקשה הש"ס והיא קושיה נפלאה וצריך לומר דלרשב"א דס"ל דיכולה לכוות ולחיות א"כ צריך פעולה לזה ושוב ג"כ לא שייך לאוקמא אחזקת חי דמעיקרא דל"צ פעולה לכוות ולחיות ושפיר מקשה. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמה פריך על רשב"א והא בלא"ה קשה רישא לסיפא. ולפמ"ש יש לומר דבלא"ה היה מקום לומר דברישא מגויד חי בלי הסברא דיכול לכוות ול"ק אבל על רשב"א מקשה מיהו בלא"ה יש לומר דאם נימא דלשמא ימות חיישינן שוב שפיר מקשה רישא לסיפא דעל שמא ימות ע"ז לא שייך חזקת חי ובזה יש להאריך דזה פלוגתא בין אביי לרבא בגיטין דף כ"ח ורבא לשיטתו הוצרך לשנויי סכין מלובנת שאני אבל לאביי ל"ק רק על רשב"א וכמ"ש וא"כ ל"צ להביא הרי"ף הך דסכין מלובנת ודו"ק כי קצרתי:
980
981ודרך אגב אסמוך ענין לענין בהא דאמרו ביבמות דף קט"ז ה"ד קטטה בינו לבינה באומרת לבעלה גרשתני וכו' וניהמנה מדרב המנונא והקשה אותי חכם אחד מראווא דלמה לא מוקי כדרך שאמרו בכתובות דף כ"ב כגון דאיכא תרי ותרי וכל דאיכא מסייע לה שוב מעיזה ומעיזה ואינה נאמנת. והנה בפשיטות השבתי דזה לא מקרי קטטה בינו לבינה דמשמע דרק היא גרמה הקטטה אכל כל שיש לה עדים לא מקרי קטטה בינו לבינה אף דשני' מכחישים. אמנם לפענ"ד נראה דבכה"ג דיש תרי ותרי כבר נודע מ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג דבכה"ג אתרע חזקת א"א דיראה שלא יוזמו עדיה ע"ש ולפ"ז בכה"ג דכבר אתרע חזקת א"א שוב נאמנת אף שיש קטטה דמה דחיישינן באומרת מת בעלי משום חזקת א"א וכאן אתרע כבר חזקת א"ע ע"י עדים שהעידו שגרשה בעלה ודו"ק. ומה שהקשה דנוקמא כגון דיש לה עד המסייע דמבואר ג"כ בריש סי' י"ז דיכולה להעיז ואינה נאמנת נראה לפענ"ד ליישב דהנה בהא דאמרו חזקה אין אשה מעיזה מבואר ברא"ש סוף נדרים דיש לה ג"כ חזקה שלא תאסר עצמה לעולם דלא תקבל גט ותהיה א"א לעולם וא"כ לכאורה אף ביש לה עד המסייע מהראוי להאמינה משום דלא תהיה אסורה לעולם. אמנם ביארתי בתשובה דיש לומר דלא תרצה להנשא כלל וזהו תלוי בפירוש זמנין דתקיף לה מבעלה ע"ש ברש"י שני פירושים והרבה הארכתי בזה ולפ"ז שוב אין ע"א נאמן דשמא לא תרצה להנשא כלל וחזקה דאין אשה מעיזה ל"מ כל דיש לה עד מסייע. והנה בהא דאבעיא כאן אי עד אחד מהימן בקטטה והרמב"ם כתב דחיישינן שמא שכרה אותו ונדחקו כולם דמה"ת נחוש לזה וכתב הט"ז דכיון דעיקר הנאמנות הוא משום דאשה דייקא ומנסבא וא"כ כל שע"א סומך ע"ז שוב אינו רק דיבור בעלמא ובכה"ג אינו נאמן ע"ש ודפח"ח ובכמה תשובות הארכתי בזה ולפ"ז יש לומר דבהס"ד ס"ל דגם בכה"ג עד נאמן וא"כ שוב לא מצי לאוקמא דעד מסייע לה דשוב יקשה להימן מטעם שלא תרצה להיות באיסור כל ימיה וא"ל דשמא לא תרצה להנשא דאכתי נאמן ע"א דבכה"ג אף דמקרי דיבור בעלמא ע"א נאמן להס"ד דבשלמא לפי מה דמסקינן דחיישינן שמא שכרה והיינו דלא הוה רק דיבור בעלמא בכה"ג שוב הוה רק דיבור ולא מהימן עד אחד דלא בא לידי מעשה אבל להס"ד לא מצי לאוקמא בכה"ג ודו"ק:
981
982והנה אני הקשיתי דלוקמא כגון דתבעה כתובתה דבכה"ג מעיזה ומעיזה ומצאתי במהרי"ק שורש ע"ב דהקשה כן ע"ש. ולפענ"ד נראה דהנה התוס' הקשו בד"ה דארגיל למה לא ניחוש דמשקרת דהרי חזינן דשקרה ואמרה גרשתני וכתבו דבזה לא תשקר דיש חומר שתצא מזה ומזה ע"ש ולפ"ז הרי באומרת מת בעלי ותני לי כתובתי ג"כ אבעיא דלא מהמנא דמשום כתובה משקרת ולא משגחת על החומר ולפ"ז בכה"ג דחזינן דשקרה בשביל הכתובה בוודאי אינה נאמנת אף דלא תטעון תנו לי כתובתי דהא חזינן דשקרה בשביל הכתובה ואם נימא דלא שקרה שוב מהראוי להאמינה על הגירושין ועל המיתה ודו"ק. והנה במ"ש התוס' בד"ה באותו שעה דאמאי לא תהיה נאמנת לומר מת בעלי במגו דהיתה טוענת גרשני בעלי כתב המהרש"א דלא שייך מיגו כיון דמה דנאמנת בגרשני משום חזקה דאינה מעיזה א"כ שוב לא יכולה להעיז. ולפענ"ד לפמ"ש הפוסקים דלענין ממון אמרינן מגו דהעזה א"כ יש לומר דיכולה להעיז בשביל דרוצית הכתובה ואף דלא אמרה תנו לי כתובתי אערומי קא מערמת למען שתהיה נאמנת אך המהרש"א סמך על מ"ש בתחלה דאם נוטלת כתובתה שוב ליכא מגו ע"ש א"כ שפיר הקשה. אמנם עדיין יקשה קושית התוס' לפמ"ש הרא"ש הנ"ל דלא תרצה להיות כל ימיה באיסור א"כ מהראוי להאמינה במגו. אך זה אינו דיש לומר שלא רצתה להנשא כלל ובלא"ה אתי שפיר דעכ"פ העזה איכא בודאי וא"י להעיז כמ"ש המהרש"א ודו"ק כי קצרתי:
982
983בלמדי מס' קידושין בתוס' דף ג' בד"ה מאשה ע"ש שהאריכו בחליפין אי קונין בנכרי והש"ך סי' קכ"ג האריך לדחות דברי ר"ת ועיין תומים שם וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנה שיטת ר"ת דחליפין היינו אפילו אינו שוה כל שהוא בתורת חליפין קנה ועיין בב"י סי' ר"ג. ובזה נראה לפרש מה דפליגו רבה ורב יוסף בשיראי דרב יוסף ס"ל דבעינן שוה כסף מידי דקיץ ורבה למד מדכתיב מכסף מקנתו ואינו נקנה בתבואה וכלים ור"י אמר בתורת כסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת חליפין והיינו לר"י ס"ל דאף בכסף בעי מידי דקיץ ורבה ס"ל דבכסף לא בעי קיץ כל שראוי לשומו רק בתורת תבואה וכלים בתורת חליפין שאינם שווים הוא דלא קני אבל חליפין דשוויהם בתורת כסף ונקנה אף דלא קיץ. איברא הא דאמרו לר"נ דאמר פירות לא עבדי חליפין מאי איכא למימר והרי לשיטת הרמב"ם ודעימיה דבתורת שווי אף בפירות נקנים וא"כ לק"מ. ומזה ראיה לדעת הסוברים דאף בתורת שווי ל"מ בפירות. ומעתה אחר שזכינו לזה ומעתה שיטת ר"ת דחליפין שאינם שווים נקנה בעכו"ם ולזה אפשר דלא קי"ל כן אבל בתורת שווי ודאי יש לומר דנקנה:
983
984ובזה יש ליישב קושית הש"ך דא"כ למה לא נקנה בחליפין בחמץ ובכור. ולפמ"ש יש לומר דבזה שהוא בתורת שווי הוה ככסף ותלוי אי כסף קונה בנכרי או לא ודו"ק. ויש להמתיק ביותר דמה שכתב ר"ת מדישראל בחדא קנין חדש בר מחליפין שאינם בשניהם היינו קנין חליפין שאינם בתורת שווי זה מועיל בנכרי אבל מה שהוא בתורת שווי זה הוה כסף ותלוי בזה אי נכרי קונה בכסף ואף דלפ"ז היה לו לומר להקנות לעכו"ם בתורת חליפין שאינם שווים יש לומר דזה ל"ש ומחזי כהערמה יתירה אבל בתורת שווי תלוי בדעת הפוסקים אי הוה ככסף או לא ודו"ק היטב:
984
985הגיעני מכתב מהחריף מוה' צבי הירש שטערינבורג מגריידיג שהקשה בהא דפריך הש"ס ריש נדה על שמאי מהא דאמרו עד ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק וקשיא לשמאי וע"ז הקשה דלמא ס"ל לשמאי כריב"ל דג' ימים אחרונים ודאי חומץ וכיון דעד ג' ימים ודאי חומץ א"כ יצאת מחזקת יין ואי אפשר לומר דעד שם ודאי יין לכך מחמירין כמ"ש הרשב"א והובא בטוש"ע סי' פ"א דכל שיצא ודאי מחזקתה וא"א להגביל זמן שוב חיישינן וה"ה כאן משא"כ בנדה לשמאי דלא ס"ל כותלי בית הרחם העמידו את הדם שוב לא יצא מחזקה כלל. הנה קושיא הלז כבר הרגשתי זה שנים רבות כמ"ש על הרשב"א סי' פ"א והארכתי בזה וא"י מקומו. וכעת ראיתי בישועת יעקב סי' א' ביו"ד שהרגיש בזה. ולפענ"ד נראה כעת דבר חדש דהנה סברת הרשב"א נראה לפענ"ד דכל שיצא מחזקה כעת ואי אפשר להגביל הזמן שוב אתרע חזקת כשרות לגמרי דמנ"ל שהיתה כשרה דא"ל דהויא חזקה דאתיא מכח רובא כמ"ש הר"ש דרוב כשרות דז"א דהרי רוב כשירות אין להם שום ריעותא והרי כאן יש להבהמה זו ריעותא ואתרע לה רובא וכמ"ש התב"ש בסי' כ"ט לענין מים בראש וא"כ שפיר מחמרינן אבל ביין והחמיץ הרי היה ודאי יין ואי אפשר להכחיש חזקת יין וא"כ ניהו דיצא מחזקתה אבל עד הזמן שיצא מחזקת יין דהיינו ג' ימים אחרונים אמרינן דמוקמינן לה אחזקת יין כדמעיקרא וז"ב. ומן האמור הן נסתר מחמתו דברי הפ"י בסוגיא דזמן בגיטין שכתב דכל שהיא גרושה לפנינו וא"א להגביל הזמן שוב אתרע חזקת א"א וכמ"ש הרשב"א ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דכיון דנודע חזקת א"א בבירור א"א להכחיש חזקת א"א ומוקמינן אחזקת א"א כדמעיקרא ודו"ק ועיין פרמ"ג סי' פ"א שם ודו"ק. ומה שהקשה בהא דאמרו בתמורה דף כ"ט מנ"ל דנעבד מותר להדיוט דאמר קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואי ס"ד דאסור להדיוט לגבוה ודאי אסור ולמה לי קרא. וע"ז הקשה במנחות דף וא"ו מקשה ג"כ למה לי קרא תיפוק ליה ממשקה ישראל והקשה בישועת יעקב סי' נ"ז דממשקה ישראל לא ידענו בספק טריפה לשיטת הרמב"ם דספק מן התורה לקולא וכתב דמבן הבקר והרי בבקר שהה יב"ח וא"א לומר ספק טריפה דהרי חיה יב"ח וע"ז הקשה דא"כ בנעבד שפיר קשה דלמא ממשקה ישראל הא ספק נעבד מותר ולפענ"ד מלבד די"ל דהנח לע"ז דגם ספק אסור דבע"ז מחמרינן אף גם דבאמת מ"ש בישועת יעקב דמבן הבקר לא שייך בספק טריפה היינו לה"א דממשקה ישראל איירי בלא היה להם שעת הכושר כדאמרו במנחות שם ולפ"ז לפי מה דמסיק דיש קרא דאשר יעבור תחת השבט דג' קראי יש בזה יליף לנעבד ג"כ כמ"ש התוס' במנחות שם אי אפשר לומר דספק נעבד דילפינן מג' קראי כמ"ש התוס' במנחות שם ד"ה כתיב וא"כ שפיר ילפינן ממשקה ישראל והיינו מכל הג' קראי וכל אשר יעבור תחת השבט גם בספק אסור והיינו מבן הבקר דספק ג"כ אסור ודו"ק:
985
986והנה מה שהקשה בישועת יעקב דממשקה ישראל היה מותר בספק. לפענ"ד אם נימא מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ גם כאן מחמרינן בספק אף להרמב"ם דספק לקולא אבל כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור שוב הו"ל בחזקת איסור דמעיקרא ודו"ק: והנה במ"ש למעלה ליישב סברת הרשב"א דדוקא באם אינו מכחיש החזקה דמעיקרא דיש לומר דלא היה לו חזקה כלל אבל ביין היה לו חזקת יין דמעיקרא הנה לפמ"ש בשב שמעתא שמעתא ב' פ"כ דיין משעה שהחמיץ שוב אין לו חזקת יין דחמרא קלקולו בתוכו וכדאמרו בב"מ דף ע"ג דחמרא חמרא דחלא חלא ופירש"י קלקולו בתוכו א"כ שוב כל שהחמיץ שוב למפרע אין לו חזקת יין ואני כתבתי בגליון הש"ש דצ"ע מהך דאמרו בב"מ דף ק"ו דארעא עבדא שליחותא ופירש"י דבכרם היה טוב ואח"כ חמרא אכתפא דמארי' שוור א"כ מבואר דלא אמרינן קלקולו בתוכו. אך בשיטה מקובצת מצאתי שהקשה זאת מהא דאמרו דחלא חלא וכתב דדוקא בבא לחביות אבל בכרם לא נתקלקל וא"כ בחביות שוב לא שייך חזקת יין איברא קשה בהא דאמרו ריש נדה אדרבא העמד יין על חזקתו ואימא לא החמיץ וקשה לריב"ל דס"ל דג' ימים אחרונים ודאי חומץ וא"כ שוב אזל חזקת יין דהרי קלקולו בתוכו רק שלא היה ניכר והיא קושיא גדולה על הש"ש ואולי ז"ש הרי החמיץ לפניך וא"כ אזל חזקת היין ועדיין קשה מהא דאמר דם נמי הרי דם לפניך ומשני חומץ יש לומר דהחמיץ ואתא וא"כ אמאי צריך לבא לתרתי לריעותא ולא אמרו דחומץ שאני דקלקולו בתוכו ואפשר דהש"ס משני לר' יוחנן דס"ל דג' ימים הראשונים ודאי יין וא"כ אח"כ ספק ושוב לא שייך לומר קלקולו בתוכו דכל זמן דלא ניכר החומץ איכא חזקת הגוף ודו"ק. ועכ"פ לריב"ל שוב יקשה על הרשב"א דלא שייך חזקת יין כלל ודו"ק:
986
987בענין סוכה כל שבעה:
987
988זה רבות בשנים הקשיתי בהא דאמר רב יהודה בסוכה דף מ"ה בשם שמואל דסוכה יום אחד כיון דלא מפסקי לילות מימים כל שבעה כחד יומא אריכתא דמי והיינו דכל שאינו נפסק א"צ לברך רק ביום ראשון והרי במנחות דף מ"ג אמרו דרב יהודה לא היה מברך אלא מצפרא ופריך כיון דס"ל דהו"ל מ"ע שלא הז"ג אמאי מברך כל צפרא ופירש"י והא אין הפסק ומשני דס"ל כרבי דתפילין מברך כל יום וא"כ למה בסוכה לא בירך כל זמן שנכנס וכדס"ל לר' יוחנן ומטעם דדמי לתפילין ולכאורה רציתי לחלק דבתפילין שאני דעיקר מה שאינו הפסק הוא רק בשביל המצוה ולכך כיון דיכול להיות שלא יניח כל היום כל אימת דמניח מברך אבל סוכה דלא מפסקי משום דתשבו כעין תדורו ובדירה דר ביום ובלילה א"כ לכך א"צ לברך רק יום ראשון אבל קשה דהרי בש"ס מקשה סוכה אסוכה ומשני תנאי היא ולפמ"ש מה ראיה מתפילין לסוכה וגם בש"ס מסיק אנן נמי כרבי עבדינן ומברכין כל שבעה וקשה מה ראיה בסוכה מתפילין וע"כ דכל דלא מפסקי יהיה מאיזה טעם שיהיה אין צריך לברך ואם כן שוב קשה רב יהודא אדרב יהודה. והנראה בזה דהנה לכאורה קשה מ"פ אמאי מברך כל צפרא והא י"ל דכיון דהלך בכסות יום ופשט ולבש כסות לילה ואם כן בפשט הראשון וחזר ולבש השני חייב לברך כמבואר באו"ח סי' ח' סי"ב בהג"ה ואף להמג"א שחולק בזה מכל מקום במשנה מכסות יום לכסות לילה ודאי צריך לברך ומה קושיא וצ"ל דלהס"ד לא ידע מזה ולפ"ז יש לומר דלפי המסקנא דמשנה כי היה משנה מכסות לילה ליום הדר ביה מכל האמור וא"צ לומר דס"ל כרבי ורק דשאני ציצית דלא מפסקי ובצפרא כיון דהוה משנה מכסות לילה ליום לכך מברך ובהס"ד דמשני כרבי הו"מ למפרך דר"י אדר"י וכאמור אך דעדיפא מיניה מקשה ה"ה כל שעתא נמי ולפי המסקנא באמת ס"ל כרבנן ודו"ק ועיין סי' תרט"ז ובט"ז שם ואינו לפני כעת. ודרך אגב אמרתי לרשום מה ששמעתי אומרים בשם אבי מורי הרב הגאון נ"י בהך דקי"ל מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן והקשו א"כ אתרוג נמי לא נברך ואמר הוא כיון דקי"ל דמצות צריכות כוונה א"כ ממנ"פ אם יתכוין לשם מצוה שוב יעבור על בל תוסיף ואם לא יתכוין מה עשה אבל בסוכה דאינו חיוב לאכול רק שאם אוכל צריך לאכול בסוכה שוב א"צ לכוין כלל רק שאוכל בסוכה ודפח"ח ואף דצריך לאכול משום יו"ט הא די בכזית ובסוכה אינו חייב רק כביצה וכמ"ש בטוש"ע סי' תרל"ט ודו"ק:
988
989ובזה אמרתי דבר נחמד דלכך אין ישינים בסוכה משום דהשינה מחויב להיות בסוכה וכמ"ש הד"מ תי' תרל"ט על דברת מהר"ם וכ"כ אבודרהם דלכך מברכין על סוכה כל ז' ובמצה אין מברכין אלא ליל א' משום דסוכה דניהו דאינו חייב לאכול רק בלילה הראשונה אבל מכל מקום חייב לישן בסוכה וא"א שלא יהיה מעט בביתו או שישן מעט וזה חייב בכל יום משא"כ מצה דאינו חייב רק בלילה הראשונה וכיון שכן שוב אסור לישן בסוכה וכמ"ש אבי מורי הגאון נ"י
989
990נשאלתי מהרב המופלג בתורה מוה' אפרים נ"י אבד"ק קרעשיב במדינת פולין בהא דאמרו זבחים דף פ' ואי נמי מצטרפין להזאות מי יימר דמלי ליה שיעורא ופירש"י שמא אין בשתיהן מן השאובין וע"ז הקשה דהא לפי מה דאמרו שם דר"א ס"ל יש בילה והרי אי אמרינן יש בילה אמרו בר"ה דף י"ד דצובר גרנו לתוכו ומותר לתרום מן החדש על החדש הרי דסמכינן אם יש בילה דודאי נבלל וא"כ איך נספק אם אולי אין בשתיהן כדי שיעור הזאה. והשבתי דכאן אין דומה לשם כמ"ש רש"י ד"ה בשלמא דאף דסמכינן אבילה ואמרינן לח המתערב בלח מתערב בכלו ואין לך טפה מזה שלא יהיה בה מחבירו קצת ע"ש ולכך אפילו כשמצטרפין להזאות מי יימר דמלי שיעורא ועיין ברש"י ד"ה אלא קסבר ר"א יש בילה ואי אפשר שלא יבלול וסמכינן הרי דהצריך רש"י לסמוך שנתערב ול"ד לשם דמב"מ בטל ברוב ואי אפשר שלא ירבה אחד על חבירו דמין במינו בטל ברוב רק דצריך ששים מדרבנן וא"כ כל שיש בילה סמכינן שנתערב אבל כאן בהזאה כל דיש קצת שלא נבלל אסור להזות ולכך מספק שפיר אמרו מי יימר דמלי ליה שיעורא כנ"ל. ובאמת ביש בילה יש עקולי ופשורי ועיין שו"ת מהרי"ט ח"א סי' ח"י וצ"ע במ"א סי' תמ"ב ובסי' ת"ל ובמק"ח שם ופה בקרית חוצות אין לי שום ספר לעיין בזה:
990
991להרב החריף מוה' אורי נ"י אבד"ק ווישנאוויטץ:
991
992אשר שאל במ"ש הפסקי תוספות בזבחים דף צ"ז דכל דא"א לקיים בענין אחר המצות עשה דחי הל"ת אף דלא הוה בעידנא. וע"ז כתב מעלתו דמתוס' יבמות דף וא"ו ד"ה שכן הכשר מצוה במ"ש בשם ר"י ור"ח מבואר להיפך מסברא זו וכ"כ ראיה מתה"ד לענין הדלקת נ"ח בע"ש יעו"ש ובט"ז. והנה במח"כ כפי הנראה הבינו מהפסקי התוס' שכוונתו שהכשר מצוה חשוב מצוה והוה בעידנא וכסברת הנימוק"י בב"מ פרק שני וכ"כ בשם הנוב"י ובשאגת אריה ובמחצית ובמחכ"ת לפענ"ד הכוונה בפסקי תוס' שדוקא במקום דהעשה בפ"ע יכול להתקיים רק שכעת אירע שהוא במקום שיש ל"ת בזה צריך בעידנא אבל במקום שאי אפשר להעשה להתקיים לעולם זולת ע"י דחיית הלאו כמו בעצם שיש בו מוח שאי אפשר לאכול המוח זולת בשיעבור על ל"ת דשבירת עצמות זה לא נקרא דחייה רק שבזה לא נכתב הלאו דשבירת עצמות רק בעצם שאין בו מוח. וכעין זה כתב בתורת האדם להרמב"ן לענין טומאת כהנים לקרובים דלא שייך בזה דחייה דא"א בשום אופן להתקיים זולת הדחייה לטומאה וע"ז לא נכתב הלאו רק בטומאת שאר אנשים דאפשר להתקיים בלתי דחיית הלאו יעו"ש וברש"י ברכות דף כ' ובפ"י שם ומה שכתב מעלתו שכלם לא זכרו דברי הש"ס בכתובות דף ל"א דא"א להנחה בלא עקירה והוה כבא בב"א וה"ה כאן מקרי בעידנא במח"כ זה דמיון זר ומה ענין זה לזה שם בעינן שיבא בב"א אבל כאן עיקר הענין דעובר על לאו ועדיין לא נעשה המצוה ובתשובה הבאתי דברי כבוד אבי הרב הגאון נ"י דהטעם דבעינן בעידנא דדלמא לא יגיע לקיום המצוה וימות מקודם או שיאנס או שאר סבות מקריות ויעבור על הל"ת טרם שיקיים המצוה ודו"ק וא"כ אף שסופו שיהיה כן מכל מקום דלמא יארע אונס ולא מקיים הוא המצוה משא"כ שם דהוא ענין ממילא. איברא דבעשה החמור דדחי עשה הקל אף שאינו בעידנא קשה דלמא לא יגיע לזה וצ"ל כיון דהיא עשה חמורה לא חששה התורה לחשש רחוק דלמא לא יוכל לקיים כיון דהוא זמן מועט ומ"ש במה שחדשו אחרונים וגם בסמ"ע סי' ר"ח דגם בדרבנן אי עביד לא מהני ומטו בה מכתובות דף פ"א דאמר רב יוסף כל דאמרו רבנן לא לזבין אי זבין לא מהני ואביי לשיטתו. וע"ז הקשה מעלתו דנעלם מכלם הא דאמרו בב"מ דף מ"ה ע"ב בשלמא להך לישנא דאמרת מדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזרו ביה היינו דקתני יעשה ולא יעשה אלא להך לישנא דאמרה דמדאורייתא פליגי מחללינן מבעיא ליה הרי דבדאורייתא אף בדיעבד לא נתפש המעשר אבל אם דרבנן בדיעבד מה שעשה עשוי. הנה כמה תשובות בדבר דהנה כבר כודע דבדאורייתא אין חילוק בין דיעבד לכתחילה כמ"ש הפוסקים וכבר האריך בזה בשלל ביצים לדו"ז הגאון מו"ה יעב"ץ ז"ל במו"ק שאף שמצינו לפעמים דם בתוכה חילוק בין דיעבד לכתחלה אבל מכל מקום ע"פ רובא אין כל וא"כ שפיר פריך הש"ס דבדאורייתא אין לחלק בין דיעבד לכתחלה אבל בדרבנן יש לומר דלא גזרו רק לכתחלה ולא בדיעבד דגזירה דאינו רק הרחקה ולא חששו רק לכתחלה ולא בדיעבד אבל בדבר שהוא בעצם איסור דרבנן אף דיעבד לא מהני. וכיוצא בזה מצינו חילוק בין איסור לאו לכרת כמ"ש רש"י ביבמות דף פ"ב ודף קי"ט ועיין בתה"ד ומהרי"ק ובמלמ"ל פ"א מיו"ט באורך וגם לפמ"ש הפנים מאירות בתשובה דבמקום שיש מוכר ולוקח והלוקח לא עבר לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דהלוקח מה אכפת ליה במה שעבר המוכר ע"ש ולפ"ז בשלמא אי מדאורייתא אסור לחלל ולא נתפש הקדושה א"כ גם הלוקח עבר שלא חלל כלל ולא תפיס הקדושה אבל אם דרבנן המוכר עבר אבל הלוקח מה אכפת ליה בעבירת המוכר ושאני התם בכתובות דחז"ל עשו עיקר התקנה על הלוקח דלמה ליה לכנס באיסור שמפסיד לחבירו כמ"ש רש"י בדף פ"א שם ועיין מלמ"ל פ"ו מזכיה שהאריך בזה וז"ב. שוב הראני הרב החריף מוה' שלום מרדכי הכהן ביום ה' מטות מסעי ער"ח מנחם אב תר"ל דברי התוס' בקידושין דף נ"ה ע"ב ד"ה אין ולפמ"ש יש ליישב קושייתם ודו"ק. ומדי דברי זכור אזכור מה שהראני הרב הנ"ל ביום הלז דברי התוס' בזבחים דף ע"ח ד"ה הפיגול שכתבו בזה"ל דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור דלא מצטרף לאיסור ומשמע מדבריהם דאיסור שלא יצטרף לאיסור הוא כ"ש מהיתר דלא מצטרף לאיסור ובע"ז דף ס"ח ע"ב אמרו שם לר"ש לצטרף היתר ואיסור בהדי הדדי ולתסר ומשני ר"ש לטעמיה דאמר אפילו איסור ואיסור נמי לא מצטרפי הרי דהיתר הוא יותר מסתבר שלא לצטרף מאיסור ואיסור. ולכאורה היא תמי' גדולה והשבתי בזה דלפענ"ד ל"ק דבאמת זה ודאי דאיסור ואיסור יותר מסתבר שיצטרפו לאיסור דהיתר אין דרכו להתבטל וכמ"ש הר"ן בסוף ע"ז דהיתר אין דרכו להתבטל לגבי איסור ע"ש. אמנם בזבחים שם קאי התוס' לענין חיוב מלקות בזה איסור ואיסור ודאי לא מצטרף לחייב מלקות דהא שני איסורים חלוקים הם ואין בכל אחד כזית ולמה ילקה על ח"ש אבל היתר אם יצטרף ויהיה כאילו הוא כלו איסור שוב הוה איסור כזית וילקה משא"כ בשני איסורים מה חזית דיתבטל איסור זה לגבי חבירו ודו"ק כי לפענ"ד הוא דבר נכון:
992
993ענין פייס קטרת אם פייסו על בין הערבים:
993
994אמרתי לרשום מה שראיתי היום בריטב"א יומא שנדפס מחדש בדף כ"ו האריך הרב המגיה מוהר"ח ז"ל במה שנראה מהריטב"א דלא היה פייס על קטרת בין הערבים כ"א בבקר הפיסו ומי שזכה זכה בין הערבים והרמב"ם פ"ד מהלכות תמידין כתב שמפייסין שנית על בין הערבים והוא תמה דמהש"ס יומא דף כ"ו דמוקי לה בשבת בשביל שהמשמרות מתחדשות ומשמע הא בחול לא ע"ש והאריך שם הרבה ולפענ"ד נראה ליישב. והנה טרם יהיה כל שיח אומר אני טעמו של רבינו משום דאמרו במנחות דף נו"ן דאם לא הקטיר בשחרית יקטירו בין הערבים ומשמע דוקא אם קרה אונס שלא הקטיר בשחרית יקטיר בין הערבים אבל אם הקטיר בשחרית אז מפייסין שנית דאם נימא דכל מי שזוכה שחרית שוב זוכה גם בין הערביים א"כ למה קתני דאם לא הקטיר שחרית יקטיר בין הערביים ות"ל דהא כבר זכה וא"ל דה"א דהוה כמו תמידין דאם לא קרב בשחרית במזיד לא יקריב בין הערביים כמו כן קטרת דזה אינו דא"כ היה לו לומר דבקטורת אף שלא הקטירו בשחרית יקטיר בין הערבים משום דלא פשעו בה וכיון דאמר אם לא הקטירו בשחרית יקטיר בין הערביים ומשמע דוקא אם לא הקטירו אבל כל שהקטירו מפייסין פיוס אחר וז"ב. ומה שהקשה מהר"ח ז"ל בהגה"ה דא"כ למה כשלא הקטירו יקטירו בין הערביים וכי בשביל דחטאו ישכרו דבשלמא אם לא היה פייס לערבית כלל ניחא דבקטורת כל שלא פשעו לא קנסו שיפסידו מה ששייך להם אבל אם היה פייס אחר וכי בשביל שלא פשעו עוד ירוויחו. לפענ"ד נראה דכיון דקטורת מעשרת וא"כ אם לא יקטירו בין הערבים יפסדו לגמרי ויבאו לאנצויי ומה"ט לא שנה בה אדם א"כ לכך תקנו דכל שלא פשעו יקטירו בין הערביים אבל כל שכבר הקטירו לא יזכו עוד ויפיסו שנית כנלפענ"ד. והנה בהא דתני בברייתא כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין לו בין הערביים וכשם שמפייסין לה שחרית כך מפייסין לה בערבית קשה טובא דכיון דאשמועינן בתמיד מכ"ש בקטרת דמעשרת דבודאי צריך לפייס שנית. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה מצות קטרת בכל יום היה משקל מאה מנה פרס בשחרית ופרס בין הערבים כמבואר בכריתות דף וא"ו ע"ב א"כ הו"א דכיון דמצוה אחת היא הקטרת שחרית וערבית לא יפיסו שנית על אחד קמ"ל דמפיסין על קטרת ג"כ וזה נראה טעמו של הריטב"א דא"צ להפיס שנית משום דמצוה אחת היא ועיין כיוצא בזה במנחות דף ח' לענין חביתי כה"ג דמ"ד דאינה קדושה לחצאין משום דמצוה אחת היא וסברת הרמב"ם הוא כיון דחזינן דבשבת בודאי מפיסין משום דמשמרות מתחדשות וא"כ חזינן דאין קפידא אם לא יקריב איש אחד ממילא ה"ה בחול דאין קפידא ולכך מפיסין שנית. ובזה מיושב מה שהקשה מהר"ח ז"ל דבברייתא מוקמי בשבת ומשמע הא בחול ל"צ לפייס ולפמ"ש משבת נלמד לחול ולאחר דחדשו הש"ס דבשבת מפייסין משום דמשמרות מתחלקות שוב גם בחול מפייסין:
994
995ובזה נראה מה שהקשה מהא דמנחות דאם לא הקטיר שחרית יקטיר בין הערבים וקשה וכי בשביל שחטא יזכה. ולפמ"ש אתי שפיר דל"מ אם נימא דמקטיר בין הערבים כל המנה א"כ פשיטא דהוא מקטיר דהרי החצי מנה של שחרית זכה בפייס ולא פשע וא"כ היכא יקטיר אחר כל המנים ויקח מה שזכה בו זה אלא אף לדידן דרק חצי מנה מקטיר ועיין ברמב"ם פ"ג מתמידין ה"א ובלח"מ מכל מקום כיון שכל היום הוא קטרת שלם פשיטא דמהראוי לתת למי שזכה בו בשחרית דהוא חצי מנה שלו שזכה בו מקודם כנלפענ"ד והנה הריטב"א הקשה למה דמסיק דלא היה פייס לערב היאך עשו בקטרת דלא שנה בה אדם וכתב דאותו היום חוזר ושונה וע"ז נדפס הג"ה די"ל דמצפרא קא מפיסי על ערבית ותמה מהר"ח ז"ל דהא זה חידש הש"ס על מה דס"ד מעיקרא והריטב"א הקשה על המסקנא וא"כ מה תירץ ההג"ה הנ"ל והיא תמיה גדולה. ולפענ"ד דכוונת ההג"ה דניהו דעל התמיד לא מסתבר דיפייס מצפרא ע"ז דלמה לא יפיסו שנית אבל קטרת דמצוה אחת היא בודאי מסתבר דיפיסו בפ"א והוה קטרת אחת שנקרבה בשני כהנים כנלפענ"ד. ולדעת הרב בהגה"ה דהפיסו שתי פייסות גם על בין הערבים צ"ע קצת וגם למה דסליק אדעתא מעיקרא בודאי היו מפיסין על הקטרת צ"ע דהרי אם לא הקטירו בשחרית יקטיר זה בין הערביים ונמצא שהיה פייס ספק. מיהו כיון דלא שכיח שיפשעו לא מקרי גורל ספק דאם היה גורל ספק שוב אפשר דלא זכו והוה כמו דאמרו בב"מ החזיקו בראשונה ל"מ דהוה קנין מרופה כדאמר רבא בב"ב דף קמ"ב וה"ה בזה מיהו לפמ"ש בתשובה אחרת דלפמ"ש הנתיבות בקונטרס התפיסות דדוקא במקום דצריך כוונה לזכות הוא דל"מ קנין ספק אבל בחצר דקונה שלא מדעת ל"ש קנין מרופה ע"ש וכתבתי דלפ"ז בהקדש דשלא מדעת כמדעת דמי דאיכא דעת שכינה לא שייך קנין מרופה ולפ"ז כאן דלגבוה הוא דעבדי לא שייך קנין מרופה ודו"ק:
995
996ודרך אגב ארשום מה שהראני הרב הגדול הבקי בש"ס מוה' רפאל נטע נ"י איש ליטא בשנת תרכ"ג וא"ו אדר ד' תצוה במ"ש הרדב"ז ח"ב סי' תרמ"א שנשאל דם הפר ודם השעיר של יוה"כ שהיה מזה מהם בין בדי ארון סמוך לכפרת בבית שני שלא היה שם ארון היכן היה מזה וכתב הרדב"ז שלא שמע וכיוצא בזה שמע והביא הך דיומא לענין קטרת. וע"ז תמה דבמח"כ נעלם ממנו ש"ס מפורש מנחות כ"ז לר"י דאל דוקא דמקדש שני דלא הוה ארון וכפרת ה"נ דלא עביד הזאות א"ק וכפר את מקדש הקודש מקום המקודש ופירש"י על מקום ארון מזה אפילו ליכא ארון עכ"ד ויפה תמה. ואני מוסיף דמ"ש בשלמא אם היה על הכפורת ממש המו"ל דהכפורת מעכב אבל כיון דאמרינן דעל הכפורת הוה סמוך אין הארון וכפורת מעכבין דבאמת אי על בסמוך או ממש זה מחלוקת בסוטה דף ל"ז ועיין תוס' שם ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קמ"ח אבל כאן מבואר דאל דוקא רק מקרא נפקא לן מקום המקודש וברמב"ם פ"ד מעיוה"כ ה"ב כתב ומזה ממנו על הפרכת כנגד הארון ומדלא חילק בין בית ראשון לשני ש"מ דגם בבית שני היה כנגד הארון. וכפי הנראה יצא לו מהך דמנחות ומצאתי דבר תימה במלמ"ל פ"ה ממעה"ק הי"ג שנסתפק לענין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים רצה ג"כ לחלק בין בית ראשון לשני וע"ז הביא מהך דעיוה"כ והביא ראית הרדב"ז מיומא דף נ"ב הנ"ל לענין קטרת וע"ז כתב דה"ה לפרים הנשרפים. ובאמת שנעלם ממנו ג"כ הך דמנחות הנ"ל וגם יש לחלק בין יוה"כ דיש קרא מיותר ע"ז משא"כ בפרים הנשרפים מיהו כפי הנראה הא דהצריך קרא במנחות הוא דוקא לר"י דס"ל דאל דוקא אבל לרבנן ל"צ קרא וע"כ גם בפרים הנשרפים היה במקום שהיה ארון עומד בבית ראשון ודו"ק היטב:
996
997בענין מחילה בדבר בעין:
997
998במ"ש המהרי"ק וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' ע"ג ובסי' רמ"א ס"ב בהג"ה דמחילה לא שייך בדבר שהוא בעין ומהרי"ק סי' פ"ט הביא ראיה מהא דאמרו בקידושין דף ט"ו למה ליה שטרא לימא ליה באפי בי תרי זיל ומשני דעבד עברי גופו קנוי ליה ומשמע דלא מועיל מחילה כיון שגופו קנוי ליה ומזה מוכח דכל שהוא בעין לא שייך לשון מחילה והקצה"ח סי' רמ"א כתב שאין ראיה משם דאם לא כן יקשה לימא ליה לשון מתנה הרי את לעצמך וע"כ דשם הטעם דהוא ברשות רבו ואינו יוצא מרשותו רק בשטר וכבר כתבתי בזה באיזה מקום. וכעת אני אומר דקושיתו לימא ליה בלשון מתנה ל"ק דכל לשון מתנה ודאי צ"ל ע"י קנין או בשטר ובע"פ ל"מ מתנה רק מחילה דא"צ קנין כל שמסלק עצמו ממנו מועיל ע"ז מקשה דלימא ליה לשון מחילה וע"כ דדבר שהוא בעין לא שייך ענין מחילה שצריך לזכות בו בקנין וזה ענין גופו קנוי ליה ול"מ סילוק בעלמא דלא נשתחרר ממנו ועדיין הוא ברשותו וז"ב ופשוט והנה הש"ך בסי' ע"ג ובסי' רצ"ב חידש דבפקדון כל שהפקידו בידו אף שאינו בעין יכול להחליף במעות אחרים ושוב מועיל לשון מחילה וזקני הח"ץ תמה עליו מדברי הש"ס בב"מ דף נ"ג דפריך לר"ה מה אריא הוציא אפילו כי לא הוציא נמי ומשמע דלר"נ אתי שפיר ואי נימא דכל שהפקיד בידו יכול להחליף שוב גם לר"נ קשה באמת שזה תימה רבה וכבר כתבתי בזה ליישב. וכעת אני אומר דאי נימא דמעות כמעות וכעין דאמרו בקידושין דף נ"ב כישא ככיש' א"כ כל שאין נ"מ בהמעות והוא נותן מטבע זו שפיר יכול להחליף ועיין ב"ש סי' ל"ה ומ"ש בגליון שי למורה שם ובב"מ יו"ד סי' קס"ט א"כ בכה"ג שפיר יכול להחליף ועכ"פ שוב מועיל לשון מחילה אבל ביש שינוי במטבע או שמקפיד ודאי לא מועיל ולכך לא יכול להקשות על ר"נ דכיון דעכ"פ א"י להוציא רק במטבע כזו שוב אין קושיא דכל שלא הוציא בודאי לא מעל דמי יודע אם יהיה לו מטבע כזו והרי איכא קפידא בין מטבע ישינה לחדשה וגם כיון שהגזבר שוגג ודאי היה מקפיד מבלי להחליף מעות הקדש דאולי יש שינוי במקצת ולכך לא מקשה רק לר"ה ודו"ק ואף דאנן קיי"ל דבכל ענין אין להוסיף כמ"ש בגליון הב"ש שם אבל עכ"פ ל"ק על הש"ך ובאמת הש"ך לשיטתו דס"ל בסי' קכ"א ס"ק ל"ה בחו"מ דבחנוני ושולחני מותר להשתמש ע"ש וע"ש בנתיבות ודו"ק ובגוף הדין דמחילה אי שייך כשהוא בעין עיין בב"מ דף מ"ם בתוס' ד"ה לדברי חכמים דמשמע דשייך מחילה ודו"ק:
998
999ארשום מה שהיה ד"ת לפני ולפני ב"ד באחד שלוה מחברו ולקח מעות על סחורה שנשלח לו מווין ונשלח לאחד שהוא יקח הסחורה תחת רשותו וישלם לו המעות והלה יתן לו כל מה שילקח כפעם בפעם למכור ישלם עבורו והנה נשא ונתן עמו כ"פ והוא נותן דראהן להקמיסנער והקמיסנר נותן לו כ"פ ע"ד היתר עיסקא. והנה אירע שנחסר להלוקח כפי שהיה מונח ברשות הקאמיסנער סך רב מהסחורה אך לא ראה שום דלת שבור או מפתח שבור ומכל מקום נמצא שנחסר לו ואינו חושד לשום אדם שדרכן להוציא מרשות הלז שהוא מרתף בנין חזק ונעול כראוי שהם גנבו רק שמכל מקום נחסר לו ומצא אח"כ איזה סחורה שהיה ביד עכו"ם אחד אבל לא נודע לו בבירור הגנב ובאו לדין. והנה בש"ע ש"ג ס"ד מבואר דש"ש חייב אף באונס גמור אף שהקיף חומה של ברזל חייב ומטעם דכל גניבה קרוב לאונס ואפ"ה חייבתה התורה א"כ לא שאני בין אונס קטן לגדול וכמ"ש התוס' והרא"ש בב"ק דף נ"ז. אבל הש"ך שם כתב דהעיקר דגניבה באונס גמור פטור וכמ"ש היש"ש פרק הכונס סי' י"א:
999
1000והנה עיינתי ביש"ש והנה כל ראיותיו וקושיותיו על התוס' והרא"ש יפה דחה הקצה"ח סי' ש"ג שם ובתשובה הארכתי. אמנם מה שתמה על הטור שכתב דהרי איתא בירושלמי דש"ש אפילו הקיפה חומה של ברזל אין אומרים אלו היה שם היה יכול להציל תמהני דלא נמצא בירושלמי והרא"ש לא הביאו כלל אלא דייק ממשמעות של הירושלמי דאמר אין משערין אלא בגופו של אדם ואם היה הירושלמי כמ"ש הטור לא הוה צריך לדייק ממשמעות והוא חפש בכל הפרק של פ"ח בירושלמי ולא מצא ואם הרא"ש לא ידע בנו ר' יעקב מנ"ל וע"כ שדייק מירושלמי כן וע"כ פירש הירושלמי כאלו כתוב שם מפורש בירושלמי וחכם אחד הגיה בטור שהוא בירושלמי פ' המפקיד וגם שם לא מצא. והנה מי יגלה עפר מעיני זקני הרש"ל והיה רואה מה שנדפס לפנינו בירושלמי סוף פרק המפקיד שמצא הגאון אזולאי בשם הרב מנחם דלנזאני שמצא נוסח הירושלמי מה שחסר מבית הדפוס ושם מבואר דברי הירושלמי דאפילו הקיפה חומה של ברזל וגם כל הנוסחא שהביא הטור וא"כ איפוא אחרי שכ"כ בירושלמי בודאי לא יוכל אדם לחלוק על התוס' והטור והרא"ש וכל הפוסקים והיש"ש אילו היה רואה זאת בודאי לא מלאו לבו לחלוק ולזה הירושלמי כיון החכם שהגיה בטור פרק המפקיד וא"כ שוב הוה כאן ש"ש וחייב בגניבה אף שהקיפה חומה. אמנם אחר העיון היה נראה דבנ"ד גם התוס' והפוסקים סוברים דדוקא בשומר שקבל עליו לשמור התורה חייבו אף באונס גמור אבל כאן אטו קיבל שמירה והוא נעשה שומר בשביל דהוה מצוה או מטעם שיש לו הנאה כמ"ש הסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ד ובש"ך שם ס"ק כ"א בשם המהר"י בן לב וא"כ פשיטא דלא קיבל עליו שישמור בעצמו ויעמוד שם רק שקיבל אחריות אבל אונס כה"ג לא קבל עליו ואינו חייב לעמוד ולשמור כי אינו שומר כמו שומר שכר שמקבל שכר על שמירתו דמשערין בגופו אילו היה יכול להציל וזה לא חייבו תורה לשמור בכה"ג וז"ב ועיין בט"ז בסוף סי' ע"ב מ"ש להרב הגאון מו"ה יונה דמכר בהקפה וקבל משכון דבזבינא מציעא הוה ש"ש ע"ש. אבל נראה דמכל מקום לא חייב לעמוד ולשמור בגופו ואף שהיה יכול להציל ולא הציל בכה"ג הוה אונס וזה לא קיבל עליו אונסין וז"ב לדינא. אמנם נראה כיון דזה הקונה נשאר חייב להמוכר הקאמיסנער לשלם ובכה"ג נראה לפענ"ד דהוה כמו שותפין דאינו חייב לשלם מביתו כיון דזה הלוה על הסחורה הלז א"כ הוי כמו בשותפין דאינו חייב לשלם מביתו כמבואר בסי' צ"ג ובסי' קע"ו ועיין תומים סי' צ"ג ובקצה"ח סי' קע"ו וכאן כיון שהלוה בעיסקא וא"כ עכ"פ א"צ לשלם מביתו וע"כ פסקנו ע"ד הפשר ששניהם שותפין בהיזק כיון שזה לא התחייב לשמור בגופו וגם זה נאנס ולא קיבל עליו רק בזה העסק כשיוזל וכדומה אבל בגניבה לא התחייב לשלם מביתו כנלפענ"ד:
1000
1001והנה מ"ש הקצה"ח ליישב קושית היש"ש ולחלק דדוקא בנגנב חייב אף באונס מטעם דכל גניבה הוה קרוב לאונס ואפ"ה חייבה התורה אבל באבידה באונס פטור ע"ש הנה במהרי"ק שורש ק"ד מבואר דגם באבידה חייב אף שהוא קרוב לאונס רק באונס גמור פטור ע"ש שהביא מהמרדכי ע"ש שהביא ראיית היש"ש מב"מ דף נ"ח וקצת ראיה להקצה"ח מהא דאמרו בב"מ דף צ"ד ע"ב אמרו במערבא ק"ו ומה גניבה שקרובה לאונס חייב אבידה שקרובה לפשיעה לא כ"ש ואם איתא דגם אבידה חייב בקרובה לאונס א"כ לאו ק"ו הוא ומנ"ל זאת. וגם בהא דאמרו שם ואידך מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ואמאי לא קאמר דהפסוק אצטריך לאבידה קרובה לאונס וע"כ דבאמת פטור בזה ולפענ"ד היא ראיה נכונה להקצה"ח: והנה הטור כתב בסי' ש"ג שם ואפילו הקיפה חומה של ברזל אין אומרים אילו היה שם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור והדברים סתומים דמה ענין הקיפה חומה לאם היה שם היה יכול להציל וגם הרי סיים חייב וא"כ אין הלשון מתוקן דהרי באמת חייב וכבר כתב היש"ש שם דאין הלשון מתוקן אבל כפי מ"ש בירושלמי לפנינו ניכרין הדברים שנשמט בטור מאין הראשון עד אין השני וז"ל הירושלמי אפילו הקיפה חומה של ברזל אין רואין אותו כאילו שמר היה יכול להציל חייב שאינו יכול להציל פטור אין אומרים אילו היה שם אחר היה יכול להציל וגם בטור צ"ל כך ומ"ש אלו היה שם אחר היה יכול להציל והיינו דכל שהוא א"י להציל אף שאחר היה יכול להציל כל שהשומר א"י להציל פטור וכן מבואר בירושלמי פ"ח דשבועות וע"ש במראה הפנים וא"כ כל דברי הירושלמי מבוארים וכך צ"ל בטור. שוב ראיתי בדרישה שנדחק בלשון הטור ונדחק משום שלא היה לפניו דברי הירושלמי ובטור נשמט בטעות הדפוס. ומובטחני כי זכות הטור יעמוד לי כי ת"ל מתריצנא דבריו היטב ודו"ק:
1001
1002בענין מאכילין הקל הקל תחילה:
1002
1003מה שהקשה בהא דאמרו בתוספתא פ"ד מיומא טבל ונבלה נבלה נבלה ותרומה תרומה והקשה הא תרומה במיתה ונבלה בלאו ובירושלמי מקשה כן ומשני כמ"ד תרומה דרבנן ולפ"ז בתוספתא דטבל ונבילה נבילה ע"כ דס"ל תרומה דאורייתא וא"כ מ"ט בנבלה ותרומה תרומה והא תרומה במיתה ויפה הקשה. והנראה בזה דבר חדש דמה שמאכילין הקל הקל הוא על שני אופנים דבדברים שאין להם היתר בשום פנים מעריכין לפי ערך חומר העונש אבל דברים שיש היתר לאיסורם עד"מ תרומה יש היתר לכהן אז אין משגיחין על חומר העונש כ"א על דבר שאסור לכל אדם ומעתה לכך בטבל ונבלה ששניהם אין להם היתר לשום אדם אז משגיחין על חומר העונש אבל תרומה דיש היתר לכהן אז אף לישראל קיל ואין משגיחין בערך העונש רק בערך מה ששוה איסורו לכל אדם. שבתי וראיתי כי גם בש"ס דילן יש קצת רמז לזה דבתרומה וטבל ס"ל לחד דהיינו ב"ת דמאכילין תרומה משום דחזי לכהן אלמא אף בזה ישראל מכל מקום כל שיש היתר לכהן הוה טבל חמור ואף לת"ק משום דטבל יכול לתקוני אבל התוספתא ס"ל דכל שיש היתר אין משגיחין על חומר העונש רק על חומר האיסור שאין לו היתר כנלפע"ד ובירושלמי מוקי בתרומה דרבנן משום דהוא ס"ל דחשבינן לפי ערך העונש אבל התוספתא לא ס"ל כן. ובזה מיושב קושית הפר"ד וכן המהרמב"ח הקשה לשיטת הר"ן דס"ל דאם יש לפניו לשחוט ונבלה דשוחטין משום דנבילה עובר על כל כזית משא"כ בשחוטה וא"כ חושב כמות האיסור ולא איכות האיסור וא"כ בטבל ותרומה למה לא יאכל תרומה ויעבור רק בפ"א ובטבל עובר על כל כזית וכזית. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא בדבר שאין היתר לאיסורו הוא דחשבינן על כמות האיסור אבל בטבל ותרומה בטבל איכא תקנה לאפרושי בזה טבל קיל לת"ק דב"ת ודו"ק:
1003
1004עוד נראה לי בישוב דברי התוספתא ע"פ מה דכתב השיטה מקובצת בב"ק דף צ' בהך מעשה דחסיד שאמרו שעבר על ד"ח וכתבו אף שהיה גונח והיה פ"נ מ"מ כל דהוא הפסד לאחרים לא התירו בשביל פ"נ של זה ע"ש והארכתי בזה הרבה במק"א ולפ"ז טבל ונבילה באם לא סגי בחולין לבד א"כ יהיה גזל השבט ולכך לא התירו בשביל פ"נ של זה ולכך מאכילין אותו טבל אבל בתרומה ונבלה אפשר דמיירי דכבר נתן לכהן והכהן מוחל או שמשלמין לו בעד התרומה ורק משום האיסור בלבד אנו דנין הלכך מאכילין תרומה ומה דמאכילין תרומה אף שהוא חמור הוא כמ"ש הר"ן דאנו משגיחין על כמות האסור אבל בטבל ונבלה כיון דטבל הוא גזל השבט וא"י למגזל לא התירו לו וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הפר"ד בש"ס דילן דפליגי בתרומה וטבל אמאי לא נימא דמפריש תרומה ואח"כ מערבין ויאכלנו דאז הוה תרומה וקיל לת"ק. ולפמ"ש אתי שפיר דאם יפריש תרומה אז גוזל הכהן ולא הותר משום פ"נ מיהו ז"א דגם בטבל גוזל השבט ואפשר דמיירי במכירי כהונה דאז גוזל כהן ידוע משא"כ בטבל דהוא גזל השבט והו"ל ממון שאין לו תובעים ודו"ק. והנה בהא דאמרו קורעין לו תרנגולת צריך ביאור למה נקט דוקא תרנגולת. ולכאורה רציתי לומר דאשמעינן דאע"ג דיש לפניו לשחוט אפ"ה מקרעין ומטעם דעוף א"צ שחיטה מן התורה וא"כ נבילה קיל מהשחוטה ועיין ברא"ש דמשמע דבדרבנן לא משגיחין על כמות האיסור ואפשר דגם להר"ן הוא כן. אך זה אינו דהא לרבי קיימינן ורבי ס"ל בחולין דף כ"ח דיש שחיטה לעוף מן התורה יעו"ש ובתוס' אמנם צ"ל דלפמ"ש הרא"ש דכל דעושין כל צרכי חולה שוב לא אכפת לן גם באיסור אחר ועיין ברא"ש וכיון דנקט גוזזין לו כרישין וכדומה שוב לא משגיחין גם על איסור נבלה ואף דהרא"ש כתב להיפך דאיסור שבת כבר נתן לדחות מיהו כאן יש לומר להיפך אמנם בלא"ה הא אין נ"מ בין איסור שחיטה ובין קריעה דב"כ וב"כ שייך משום נטילת נשמה וא"כ צ"ע למה נקט קריעה ולא ישחטנה ואולי אשמעינן דלא משגיחין על כמות האיסור כיון דכבר ניתן לדחות והנה רבי נקט לשון קורין לו את הרופא ומקרעין וכו' וגוזזין ומאכילין אותו. הנה נקט בלשון שאחרים עושים למענו ואח"כ נקט וא"צ לעשר. ואולי הכוונה לפמ"ש הרא"ש בשם יש אומרים לענין נבילה ושחוטה דמוטב שהוא יעבור על איסור נבילה ואחרים לא יעברו על איסור שחיטה ולכך קמ"ל דנשכו נחש יוכלו אחרים לעשות עבורו כיון דהוא אין בכחו לעשות כזאת אבל לענין מעשר דמפריש אחת מהם ולא יאכל זה יוכל הוא לעשות וקמ"ל דא"צ לעשר. ובזה י"ל מה דפירש"י דמיירי בדאפשר בחולין והקשה המהרש"א דלמה לא מוקי פלוגתא באי אפשר בחולין ופליגי בפלוגתא דת"ק וב"ת. ולפמ"ש אתי שפיר דאם אי אפשר למה נקט וא"צ לעשר דמשמע דקאי ע"ז הא בא"א מותרים אחרים לעשות עבורו וע"כ פירש דמיירי בדאפשר ורק לענין עשור דלראב"ש צריך לעשר הוא בעצמו ודו"ק. והנה בהך דמקרעין לו תרנגולת פירש"י לתת על המכה וא"כ אין מקום לכל מ"ש לעיל ודו"ק. והנה מ"ש הנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' ל"ו לתמוה על מ"ש רבינו טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה שהטבל במיתה והקשה הא לרבינו אין שום תרומה ומעשר בזה"ז מן התורה וא"כ שוב אינו במיתה. ובאמת הירושלמי מוקי בהדיא כמ"ד תרומה דאורייתא אבל לדידן קשה טובא. הנה לחומר הקושיא נראה לפע"ד דבר חדש וכבר כתבתי בזה במקום אחר דהנה שיטת הרמב"ם דכל דברי סופרים יש להם ד"ת מקרא דלא תסור והרמב"ן בשורש א' לספר המצות הקשה דא"כ מהראוי שיהיה כל ספק להחמיר וללקות על ד"ס וכתב דזה מחלו חכמים כדי שלא ישוו לד"ת ע"ש ולפ"ז כיון שהוא במחילה מאתם נראה לפע"ד דזה דוקא בזמן שהיה נוהג מה"ת עשו חכמים הבדל אבל בזה"ז שאין נמצא תרומה דאורייתא שוב הוה כד"ת זולת לענין תערובות אינו רק מדרבנן וכ"כ המלמ"ל בפ"ז מתרומות הי"ז דתרומה בזמן הזה שוה לתורה רק בתערובות חלקו אבל לא ביאר הטעם כמ"ש ודו"ק כי הוא דבר חדש. והנה הרמב"ם פי"ד ממ"א הי"ז העתיק נבלה וספיחי שביעית שביעית לפי שהספיחין אינו רק מד"ס טבל ושביעית מאכילין אוהו שביעית והקשה מהרמב"ח דמשמע נבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה וקשה הא נבלה בלאו ושביעית אינו רק עשה ועשה קיל מל"ת ע"ש. ולפענ"ד נראה עפ"י דברי הר"ן דמשגיחין על כמות האיסור ולא על איכות האיסור ולפ"ז בשביעית לאחר הביעור דלרמב"ם הוא בשריפה ואסור בהנאה א"כ בהנאה לא שייך שיעור ואסור בכל שהו א"כ חמור יותר מנבילה אבל טבל דג"כ אסור בהנאה של כלוי מה"ת שוב מאכילין שביעית משא"כ בנבלה ושביעית לכך לא כתב רק ספיחי שביעית דאינו רק מדרבנן ובכה"ג לגבי איסור תורה משגיחין על איכות האיסור כנלפענ"ד. אברא דלפ"ז בטבל ותרומה דתרומה אינו אסור בהנאה של כלוי מן התורה ועיין מלמ"ל פ"ב מתרומות וא"כ מהראוי שיהיו מאכילין תרומה דאינו אסור בהנאה של כילוי מה"ת וא"כ טבל חמור בכמות מיהו זה בלא"ה קשה דטבל יש בכמות יותר וכמ"ש הפר"ד והבאתיו לעיל. ועכ"פ מיושב קושית המהרמב"ח דמה קמ"ל בטבל ושביעית דמאכילין שביעית והא נלמד מכ"ש מנבלה וטבל ושביעית קל דהוא בעשה ולפמ"ש יש לומר דה"א דשביעית חמור שאף בהנאה שאינו של כלוי אסור קמ"ל דמכל מקום שביעית קיל ודו"ק היטב. והנה בגוף קושית הפר"ד ומהרמב"ח הנ"ל נראה לי פשוט דהר"ן פירש הסוגיא דכיון דמוקי בלא אפשר בחולין א"כ ע"כ מיירי שיש לפנינו צבור של טבל וצבור של תרומה א"כ שווים הם בכמות טבל ותרומה ושפיר נחלקו אי מאכילין תרומה או טבל ופשיטא דל"ש בזה לומר תרומה עדיף דהרי ע"כ יהיה מוכרח לאכול שיעור גדול מתרומה כשיעור הטבל ותדע שכן הוא דהרי הקשה הפר"ד לפרוש תרומה מיניה ויחזור ויערבנו אבל לפענ"ד זה אינו דל"מ הפרשה לבד רק בראוי שינתן לכהן דאף דהפרשה ונתינה לכהן שתי מצות נינהו וכמ"ש הרמב"ן בשרש נ"ב יעו"ש אבל מ"מ כל שמוכרח לחזור ולערבו דלא סגי לחולה בלאו הכי שוב ל"מ ההפרשה דאינו ראוי שיחול עליו שם תרומה וא"כ ע"כ מיירי ביש לפניו תרומה שיעור הזה וא"כ שוב אין נ"מ בזה:
1004
1005ובזה מיושב קושית המהרש"א דלכך לא פירש בא"א בחולין דבזה שגוזז במחובר וא"כ בודאי טבל חמור ודו"ק היטב: והנה בגוף קושית הפר"ד הנ"ל נראה לי דבר חדש דהנה טבל אינו אסור רק בשביל דפתיך ביה תרומה ועיין נדה דף וא"ו והארכתי בזה במק"א והבאתי דברי הבית מאיר סי' קס"ט ולפ"ז אם נימא דמותר להאכיל תרומה בשביל דטבל חייב על כל כזית וכזית שוב מותר להאכיל טבל דהרי אינו רק בשביל דפתיך ביה תרומה והרי אם היה ככר תרומה היה מותר להאכילו וניהו דכל זמן שלא הפריש כלו נאסר היינו משום דפתיך ביה תרומה אבל במקום דאם היה נפרש התרומה היה מותר שוב גם הטבל שאינו רק משום דפתיך ביה תרומה ודאי דמותר ודו"ק היטב. ובדברי התוספתא הנ"ל נראה לי דבר ברור דכיון דנבלה ותרומה תרומה אף דתרומה במיתה ע"כ משום דתרומה יש לה היתר לכהנים ולכך אף לזרים הותר יותר מנבילה שאין לה שום היתר עד שתסרח ותצא מתורת נבילה והוה כעפרא ולפ"ז שוב טבל ונבלה נבלה דמה תאמר הא טבל אפשר לתקוני הא כשיתוקן ויהיה תרומה כיון דמיירי דאי אפשר בענין אחר וצריך לאכול כולו שוב יהיה תרומה ונבלה ויהיה כדין תרומה ולא נבלה וז"ב ודו"ק:
1005
1006והנה בישועת יעקב סי' שכ"ח הקשה בהא דאמרו בחולין דף י"ד כי קא שרי ר"מ כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ופריך א"ה מ"ט דר"י ומוקי כגון שהי' לו חולה והבריא ומזה כתבו דמותר לשחוט לחולה והאחרונים דחו דמצינו לומר דמיירי דלא היה לו נבילה וע"ז כתב בישועת יעקב דאכתי ראייתם טובה דעכ"פ לוקי כגון שהיה לו חולה ולא הבריא ויש לו נבלה ובה"ש לא הוה מוקצה דבה"ש ודאי מותר לשחוט ובשבת שוב אסור לשחוט ולפענ"ד נראה ע"פ מה שהקשה עוד דלפי מ"ש התוס' דחולה שהבריא שכיח שיחזור לחוליו א"כ מה מועיל שהבריא ולמה יתחייב בנפשו והא התוס' בפסחים דף מ"ו הקשו דאי נימא הואיל יתבטל כל מלאכת שבת דחזי לחולה וכתבו דחולה ל"ש ולפ"ז כאן שהיה חולה והבריא שוב שכיח שיחזור לחליו א"כ שוב שייך הואיל והיא קושיא מושכלת. אך לפענ"ד נראה דבר חדש דבאמת צריך ביאור קושית התוס' דאם נימא דפ"נ אינו רק דחייה ולא הותרה היאך שייך הואיל דהא גם זאת אינו רק דחויה ועיין בטורי אבן שכתב סברא זו ודוקא ביו"ט דמלאכת אוכל נפש הותרה שייך הואיל ולא בשבת שאינו רק דחויה וצ"ל דקושית התוס' היא אם נימא דפ"נ הותרה ועיין שו"ת הרשב"א ובכ"מ ובתשב"ץ ח"א סי' ל"ח שהאריך בזה ולפ"ז לדידן ל"ק כלל קושית התוס' דאנן קי"ל דפ"נ אינו רק דחויה וז"ב. ולפ"ז מיושב קושיא זו דכל שהיה חולה מבעוד יום ולא הבריא שוב מותר לשחוט אף בשבת מטעם הואיל וחזי לשחוט כשלא היה לו נבילה דכאן לא שייך לומר דפ"נ אינו רק דחויה דזה דוקא אם א"צ לדחות שבת כלל בזה אמרינן דלא שייך הואיל דגם כשיארע לו יהיה רק דחויה אבל כאן גם כעת מוכרח לדחות מפני פ"נ עכ"פ איסור נבלה ושוב מותר לשחוט דאף דמאכילין הקל הקל ואין מתירין לשחוט אבל עכ"פ מתחייב בנפשו לא שייך בזה כיון דעכ"פ צריך אתה לדחות שבת שוב שייך הואיל וחזי ועכ"פ מתחייב בנפשו ל"ש בזה כנלפענ"ד ברור ודו"ק:
1006
1007והנה הרשב"א בתשובה כתב דשאלת הראב"ד באם יש נבלה אי מותר לשחוט תלוי אי פ"נ רק דחויה או הותרה דאם הוא הותרה שוחטין והדבר צריך ביאור דאטו אם נימא הותרה מותר לו לאכול טריפות אף שיש לפניו כשרות וא"כ גם לענין נבלה ושחיטה ג"כ הוא כן אך ביאור הדבר דניהו דהותרה היינו להחולה בעצמו אבל מה שאנו מאכילים אותו אנו עוברים על איסור וא"כ כל שהותרה הרי מצד החולה הכל הותר רק מה שאנו מאכילין הרי ב"כ וב"כ נותנים לו איסור וע"ז אין אנו מצווים ובשלמא כשיש היתר לפנינו אם נאכיל אותו אסור אנו עוברים ע"ז אבל כל שב"כ וב"כ צריכין ליתן לו איסור ע"ז אין אנו מצווים להבדיל בין קל לחמור כל שלהחולה עצמו הותרה אבל כל שהוא דחויה א"כ החולה בעצמו כל שאינו לפ"נ עובר ממילא אסור להאכילו אבל כשהותרה א"כ החולה לא יעבור כלל א"כ אין אנו מצווים להבדיל בין קל לחמור כיון דלהחולה בעצמו הותר לו וז"ב. ובזה מיושב קושית התשב"ץ ח"א סי' ל"ח על הרמ"ה דכתב דשבת הותר אבל לא שאר איסורים א"כ למה ס"ל לרב"י דא"צ לעשר הא שאר איסורים לא הותר ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוא בעצמו כל איסורים הותרו לו אבל כשאנו מאכילין אותו אז דוקא שבת הותר ולא שאר איסורים. ובגוף הטעם מה דשבת הותר ולא שאר איסורים נ"ל עפמ"ש התוס' בפסחים הנ"ל דנימא הואיל דחזי לחולה וכתבו דחולה ל"ש ולפ"ז כל שיש חולה שוב הותר מטעם הואיל משא"כ שאר איסורים דל"ש הואיל וזה דוקא כשאנו אומרים שהותרה שייך הואיל משא"כ כשאינו רק דחייה ל"ש הואיל כמ"ש למעלה ודו"ק. וגוף הדין נ"ל דתלוי אי ילפינן פ"נ מוחי בהם א"כ כל שאפשר באסור קל הרי יתקיים וחי בהם אבל אם למדין מעבודה דדוחה שבת א"כ שוב שבת הותרה בעבודה שוב גם פ"נ הותרה ובזה יש להאריך בסוגיא ואכ"מ:
1007
1008ובזה נראה לפענ"ד להבין דברי הר"ן דלפמ"ש יש נ"מ דבשבת דיליף מעבודה דדוחה שבת א"כ הותרה ואין אנו משגיחין כלל בחומר האיסור אבל שאר איסורים דילפינן מוחי בהם דבמקדש שאר איסורים אסור דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואין היתר רק משום וחי בהם א"כ אינו רק דחויה וא"כ משגיחין על כל מה שנוכל להקל מהאיסור דעכ"פ יחיה בהם. ובזה מבואר דברי הרמ"ה שמחלק בין שבת לשאר איסורים דשבת הותרה ולא שאר איסורים וז"ב. ובזה מיושב גם דברי הר"ן דלכך משגיחין על חומר הלאוין שיש בנבלה דשבת כל שהותר בשביל פ"נ או עכ"פ דחויה שוב עכ"פ אין כאן איסור שבת כלל אבל נבלה דאין היתר רק בשביל דוחי בהם וא"כ משגיחין על רוב איסורים שיש בהם. ולפ"ז זהו לענין שבת ונבלה אבל תרומה וטבל דשניהם אסורים משגיחין על חומר האיסור וז"ב. ובזה מיושב ג"כ מ"ש וא"צ לעשר והקשה התשב"ץ לשיטת הרמ"ה למה לא יהיה צריך לעשר. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מטעם וחי בהם אין ההיתר רק אותו החולה בעצמו אבל אנו למה נעשה איסור עבורו אבל מצד עבודה דדוחה שבת שוב גם אנו מותרים לעשות עבורו ולכך הוא א"צ לעשר אבל אנו אין מותרים לעשות ודו"ק:
1008
1009והנה בדברי הר"ן הנ"ל שכתב כיון דנבלה יש בו הרבה לאוין מוטב שישחוט בשבת משיעבור על כמה לאוין. וקשה לי טובא מהא דאמרו בסנהדרין דף פ"ד אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק הרי דשגגת לאו קיל משגגת חנק ולפ"ז דבאמת מצד פקוח נפש הותר ועכ"פ אין מתכוין בודאי הוא וא"כ מה מעליותא דיש כמה לאוין הא עכ"פ אין מתכוין לאיסור ורק דמאכילין הקל הקל תחלה וא"כ עכ"פ לא עדיף משגגת לאו כל דאינו מתכוין ואדרבא עדיף לפי שבאמת פקוח נפש דוחה וא"כ פשיטא דשגגת חנק וסקילה עדיף משגגת לאו ולמה לא יאכל נבלה אף שיש כמה לאוין הא אינו מתכוין לאיסור ולא חשו. ויש להמתיק דהרי באמת אמרו ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. וקשה מהך דסנהדרין ומצאתי במלמ"ל שהעיר בזה וכתבתי בחבורי סי' רמ"א דכל שאינו להרחקה הוא דאין חילוק בין לאו לכרת אבל כל שהוא רק להרחקה יש חילוק ולפ"ז כאן אטו הדבר ברור דיצטרך לאכול הרבה כזיתים ואדרבא בסתם לא יאכל הרבה ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ג שהאריך בזה וא"כ אינו רק חשש בעלמא ולמה נחוש לאיסור לאו בזה. והיא קושיא גדולה. אמנם נראה דהנה התוס' בפסחים דף מ"ו הקשו דאם נימא הואיל יתבטל כל מלאכת שבת דחזי לחולה וכתבו דחולה לא שכיח. ולפ"ז כאן דמיירי בחולה ומשום פ"נ שוב ל"ש איסור שבת וצ"ל דכל דיש לחולה נבלה שוב לא חזי ליה ושייך איסור שבת דלחולה אחר ל"ש ואותו חולה יש לו נבלה כל שיש איסור בכמות איסורין הרבה שוב שחיטה הותר משום הואיל ואיסור שבת קיל בזה. ובזה מיושב היטב קושית הפר"ד דבשאר איסורים שוב איסור לאוין כל שאין מתכוין קיל מאיסור כרת ומיתה ודו"ק:
1009
1010והנה בערב יוה"כ שנת כתרו ישועה הגיעני מכתב מהרב וכו' מוה' יהושע הורוויטץ נ"י בהרב הגאון אבד"ק דזיקוב שכתב לי מה שחידש בסוגיא דהקל הקל תחלה:
1010
1011ואמרתי לרשום מה שהקשה על הנוב"י שלא ראה הירושלמי דאמר תרומה ונבלה כמ"ד מאליהן קבלו הנה כבר נודע בין החיים דברי הירושלמי הלז והארכתי בזה בדרוש. ומה שהקשה בהא דאמרו בשבת פשיטא טלטול בעלמא הוא וע"ז הקשה דהוא טעם חדש והרי איסור להגביה תרומות ומעשרות הוא משום מתקן וכבר הרגיש בזה הכפת תמרים וע"ז כתב בשם אחרונים דזה באמת טעם אחר דלכך הטלטול דרבנן משום מתקן והכריח מעלתו שכן היא הכוונה דאל"כ קשה הא יכול ליטול במחשבה דאין כאן מוקצה במה שנותן עיניו בצד זה וע"כ דהוא משום מתקן וכ"נ מפירש"י ביבמות דף צ"ג שכתב דהטלטול משום דאין מגביהין תרומות ומעשרות וע"כ דהטעם משום מתקן וא"כ כיון שכל הטעם משום מתקן קשה הא רבה אמר דכל שאוכל ואח"כ מפריש לא שייך משום מתקן כמבואר בביצה דף ט' וכמ"ש התוס' שם בשם התוספתא וא"כ מה מקשה הכא על רבה זה תורף קושיתו. והנה מה שהכריח בשם אחרונים דע"כ הך טלטול הוא משום מתקן באמת יותר נראה דהוא איסור בפני עצמו משום מוקצה וכמ"ש הכפת תמרים ומה שהוצרך הש"ס לומר משום טלטול אדרבא כדי ליישב קושייתו. ומ"ש מעלתו דלא שייך טלטול מוקצה דיכול לטול וליתן עיניו בצד זה תמהני דכאן דצריך ליטול התרומה ממנו למ"ד טבל חמור ועכ"פ לא סגי במה שיתן עיניו בצד זה. ומ"ש מרש"י ביבמות ל"ק דכל שהיה מותר להפריש שוב לא היה מוקצה דהא היה יכול להפריש התרומה ולא הקצה מתרומה וכיון שאסור להפריש שוב אסור לטלטל וז"פ וברור. אך בגוף קושייתו ל"ק לפענ"ד דבאמת צריך ביאור במה דכתבו התוס' דלכך ל"ח מתקן כיון דיכול לאכול ואח"כ מפריש דמה בכך סוף סוף כשמפריש הרי הוא מתקן. אך באמת לפענ"ד קשה בלא"ה דלמה יאסור אבוה דשמואל שם לתקן החלה כשלש מעיו"ט הא בולד הטומאה דרבנן ל"ח מתקן והרי שם מיירי בחלה דרבנן דהרי פריך על אבוה דשמואל משמואל וא"כ כיון שאינו רק דרבנן שוב מותר ול"ח מתקן כמו ולד הטומאה וע"כ צ"ל דמזה ראיה למ"ש הה"מ פ"ד מיו"ט דגם בולד טומאה אינו מותר רק כשהיה יכול לשמש בחולין אבל כלי עכו"ם אסור לטבול ביו"ט דל"ח כלל וא"כ כל שאין מגביהין תרומות ומעשרות אסור לכל ושוב חשוב מתקן אף בדרבנן ולפ"ז שפיר פריך דכיון דלשמואל אוכל והולך ואח"כ מפריש שוב ל"ח מתקן דהא יכול לאכול ואח"כ להפריש א"כ לא גרע מולד הטומאה דרבנן דכל דיכול לאכול חולין בלי טבילה ל"ח מתקן מכ"ש כאן דגוף הדבר יכול לאכול ואח"כ להפריש וז"ש התוס' כיון דיכול לאכול ואח"כ להפריש שוב ל"ח מתקן בחלת ח"ל דרבנן. ולפ"ז זהו בי"ט אבל בשבת אסור אף בולד טומאה דרבנן וז"ב: והנה לפמ"ש בשו"ת מהרלב"ח סי' ט"ז דמ"ש הרמב"ם פכ"ג משבת שני טעמים בהפרשת תרומות ומעשרות משום מתקן ומשום מקח וממכר במה שנותן לכהן דנ"מ לענין יו"ט דל"ח מתקן כיון דיו"ט מותר משום אוכל נפש ואין אסור רק משום מה שנותן לכהן ולפ"ז כל שיכול לאכול ואח"כ להפריש שוב לא שייך משום מקח וממכר דהא יכול לאכול ולא יתן עוד לכהן וא"כ כ"ז ביו"ט אבל בשבת אסור משום מתקן ודו"ק היטב והנה למהרלב"ח קשה טובא בהא דאמרו בביצה דף ל"ו אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ופריך הש"ס פשיטא ומשני רב יוסף ל"צ ליתן לכהן בו ביום והוא תמוה להס"ד דלא ידע מהך דלתנה לכהן א"כ מה פשיטא דאסור הא ביו"ט לא שייך משום מתקן ומשום מקח וממכר ליכא דהא לא נתנן לכהן רק דמפריש והיא תמיה גדולה לפענ"ד והפרשה ונתינה לכהן הם שני דברים ועיין ברמב"ם ורמב"ן בשורש נ"ב בספר המצות. ואולי שם הפירוש דמגביה התרומות ומעשרות ואינו אוכל ממנו וא"כ לא הוה אוכל נפש וע"ז אמר דנותנו לכהן בו ביום וא"כ הוה אוכל נפש של הכהן ומכל מקום אסור משום דהוה מקח וממכר ודו"ק היטב. ובזה מיושב מה דאמרו שם דפירי דטבילי האידנא מפרישין ויהבינן לכהן והיינו דשם כל שעושה עיסה ביו"ט והרי אסור ללוש ביו"ט וע"כ דצריך לאכול היום ושוב מותר דלא שייך משום מתקן ולא משום מקח וממכר דהרי נותן לכהן ודו"ק. שוב ראיתי בהגהת מלמ"ל פ"ה ממעשר שרצה לחדש דבדבר שא"צ מעשה רק מדרבנן ל"ח מתקן כמו בולד הטומאה ועיין שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' כ"ו ובח"א סי' למ"ד אבל השעה"מ שם פ"ה ממעשר הנ"ל דחה דברי הגהת מלמ"ל במ"ש ע"פ דברי הה"מ ות"ל שאני הרגשתי בזה ת"ל בראשית ההשקפה. ומ"ש דכל המגביה ואינו אוכל אסור משום מתקן לכאורה כל שאינו אוכל בו ביום ל"ח תיקון כמ"ש התוס' בשבת דף ק"ו דכל דאין התיקון בא מיד ל"ח תיקון אבל ל"ד דשם הוה כעת מקלקל רק דמתקן אח"כ אבל כאן התיקון בא מיד רק שהוא אינו אוכל בו ביום אבל מכל מקום התיקון בא מיד וז"ב ודו"ק היטב:
1011
1012והנה אור ליום ג' חיי כ"א מרחשוון תרכ"ז היה אצלי ש"ב נ"ד הרב הגדול החריף מוה' פנחס ב"ש נ"י מברעזאן והקשה בהא דאמרו גוזזין את הכרישין וא"צ לעשר ור"א בר"ש אמר צריך לעשר. וע"ז הקשה למה לי כולי האי והא בפ"ק דמעשרות מבואר דאיזה גרנן למעשרות וכו' ובירק יש שיעורים משיאגד או שימלא את הכלי או משליקט כל צרכו. וע"ז הקשה א"כ לא יגמרו גרנן למעשר ומותר לאכול אף שהכניסן לבית. וע"ז אמר דמכל מקום כל שמלקט כל צרכו הוקבע ובזה מיושב קושית המהרש"א דהקשה לימא בדלא אפשר בחולין. וע"ז אמר דא"כ שוב לא הוה מלקט כל צרכו ושוב פטור ממעשר. זה תורף דבריו. ובאמת שדפח"ח. אמנם בתירוצו על המהרש"א יש לפקפק דהא ע"י המעשר הוה מלקט כל צרכו ושוב חייב במעשר. מיהו זה אינו דעכ"פ אם יצטרך לעשר לא יהיה מלקט כל צרכו ופטור. אמנם בגוף קושייתו הנה זה תלוי בשני תירוצי הש"ס בב"מ דף פ"ח דלפי מה דמשני ואבע"א בזיתים וענבים א"כ משמע דבבית חייב אף שלא נגמרו ועיין בר"ש פ"ק דמעשרות וברא"ש שם אמנם באמת אנן קי"ל כתירוץ הראשון דגם בבית אינו חייב עד שיפקוס וכ"כ הרמב"ם בפ"ג ממעשר וא"כ יקשה קושיתו. אמנם באמת יגעתי ולא מצאתי שיהיה מוזכר במשנה וברמב"ם שיעור גרנן למעשרות בכרישין וכפי הנראה זה ראוי משיגזוז קובע למעשר ומיושב קושיתו. ובזה מדוקדק מה דנקט כרישין דוקא ולא סתם ירק ודו"ק והנה אור ליום ד' שמות תרכ"ג הובא אלי ספר חדש נקרא בשם עטרת חכמים מהגאון מו"ה ברוך אבד"ק לייפניק ז"ל שהקשה לו הרב מוה' חיים נ"י אבד"ק טרעביטש על דברת הרשב"א דשבת לענין פ"נ אי הותרה או דחויה תלוי בדין אם טומאה דחויה או הותרה וע"ז הקשה דהרי ביומא דף מ"ו אמרו בשבת הותרה וע"ז היטב לדבר בזה עפ"י דברי הרמב"ן בס' תורת האדם אמנם הקשה על הטור שבאו"ח סי' שכ"ח כתב שלא יתנו לו בשר נבלה שהרי שבת כחול אצלו לכל אשר יצטרך ע"כ אין להאכיל בשר נבילה דמשמע דס"ל דשבת הותרה ואילו בסי' של"א לענין אשתפך חמימי ס"ל להטור כשטת הרז"ה שדוחין את המצוה והנה בראשית ההשקפה אמרתי דכוונת הטור הוא דאף דלא הותרה שבת אבל ע"כ שבת כחול דאף שנתיר לו נבלה אטו לא יצטרך לבשל בשבת וכדומה כל מלאכות שיעשה בשבת א"כ שבת כחול אצלו אבל באמת אינו רק דחויה בעלמא רק כל דצריך לעשות בשבת שוב הוה כחול וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד מה דקרי ליה ביומא הותרה לאו דוקא הותרה רק דלענין קרבנות שצריך לכמה דברים שוב הוה כהותרה אבל דברי הרשב"א אינם מיושבים דהחולה ניהו דאינו רק דחויה הא מ"מ צריך לכמה דברים לחלל שבת א"כ הוה כהותרה וע"כ לענין זה היטב אשר דיבר הגאון בעל עטרת חכמים יעו"ש סי' ד' שוב ראיתי הערה זו של הרב מוהר"ח בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ח וגם סברתי דלענין שבת הרי הוא כחול ג"כ שם ונהניתי. שוב נזכרתי שבחבורי כת"י שהחלותי שנת תר"ב שמה הערתי סברת הגאון. הנ"ל עפ"י דברי הרמב"ן בתה"א יע"ש וימצא: והנה בשנת תרכ"ח עש"ק וארא שבט למדתי בע"ז דף נ"ו ד"ה ואעפ"י וכ"כ התוס' בב"מ דף פ"ח דבקשואין ודלועין אף שמכניסן בפיקס שלהן לבית נתחייבו במעשר משיגמר מלאכתן ע"ש וא"כ ה"ה בכרישין נתחייבו אף שמכניסו לבית ומיהו אכתי קשה לא יגמר מלאכתן ולא יתחייב אבל זה אינו דא"כ לא יהיו ראוין לאכילה ודו"ק היטב:
1012
1013להרב המופלג מוה' עובדי' שפירא מקאמיניטץ:
1013
1014הנה שאל אותי בע"פ בהא דאמרו במ"ק דף ח"י ל"א שטרי פסיקתא וכר"ג והקשה לפמ"ש הירושלמי והובא בתוס' כתובות דף ק"ב דבעינן שיקדש מיד וכאן לא אפשר בקידושין דאסור לקדש ושוב ל"מ שטרי פסיקתא. והשבתי דל"ק דכל דא"א לקדש מועיל שטרי פסיקתא לבד ודוקא באם יכול לקדש ולא קדש אמרינן כיון דלא קדש מיד אפסקי' ולא קנה אבל כאן דיכול לקדש ולא קדש אז מועיל שטרי פסיקתא לבד. והנה הוא רצה לתרץ דמיירי שקדש לאחר שלשים יום דמצד איסור קידושין אינו דלא קדש עכשיו אבל שטרי פסיקתא מקרי דמ"מ קדש לאחר שלשים יום. ואני אמרתי דא"כ מצי לאוקמי שטרי קידושין ממש וליכא איסור משום קידושין באם לא קידש מיד. אמנם אמרתי דשטר ל"מ אם קדש לאחר זמן כמ"ש התוס' יבמות דף צ"ג ד"ה קני לך וצריך שיקדשה מעכשיו ושוב אסור משום קידושין בחוה"מ אבל לענין שיחול השטרי פסיקתא מועיל מה דקדש לאחר שלשים בכסף אם לא נתאכלו ודו"ק. ומה שהקשה בהא דאמר אי בעי היה מוסרה למנוול ומוכה שחין והקשה דהא אלו שכופין להוציא היינו מוכה שחין ול"ש משום איבה דכתבו התוס' כדי שלא ימסרנה למוכה שחין הא כופין להוציא. והשבתי דיש לחלק בין מוכה שחין דשם לכאן דבלא"ה א"א למסרה למוכה שחין שכופין להוציא דהרי ממקתה וצערא דגופה לא זכי ליה רחמנא כמבואר בב"ק דף פ"ה יעו"ש ומה"נ דעת הראב"ד דצערה שלה דצערא דגופה לא זכי ליה רחמנא לאב ודו"ק. ומה שהקשה בהא דאמרו בשבת דף פ' כתב כשהוא מהלך חייב דכתיבתו זהו הנחתו וע"ז הקשה דלמה לא חשיב גם משום כתיבה דחייב והוא רצה לתרץ דכל שהוא מהלך אין דרך כתיבה בכך ופטור משום כתיבה וכעין שכתבו התוס' בשבת דף נ"ד לענין נושא את עצמו. הנה זה דבר חדש. אבל גוף הקושיא ל"ק דהוא לא רצה לחשוב רק מחמת הוצאה דזה חשוב הנחה אבל כתיבה משכחת לה דנתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן דפטור כמבואר בשבת דף ק"ד דבעי זיוני ע"ש ודו"ק:
1014
1015ענין אתרוג של טבל:
1015
1016הנה הכפ"ת בסוכה דף ל"ד הקשה על הרמב"ן שמכשיר אתרוג של טבל והא הוה מוקצה ואסור לטלטל כמבואר ר"פ מפנין. ולכאורה אם נימא דמוקצה מותר ביו"ט א"כ ל"ק כלל ועיין בסי' תצ"ה דהטור מכשיר מוקצה גם ביו"ט. מיהו זה אינו דהרי נולד ודאי אסור וכאן במה שיסלק אתרוג ממקום אחר יהיה נולד ביו"ט ובודאי אסור ול"ש גמרו בידי אדם דהא אסור להפריש ביו"ט. אך בגוף הקושיא לפענ"ד אין התחלה לזה כיון דחזי למצוה שוב לא שייך מוקצה כמ"ש התוס' ריש לולב וערבה ע"ש ד"ה טלטול וכאן הוה כלי גמור ובודאי לא שייך לאסור משום מוקצה מיהו לפי מה דקי"ל דאסור משום שאין בו היתר אכילה שוב אסור משום מוקצה אבל להרמב"ן דמכשיר כיון דיכול לסלקו שוב לא הוה מוקצה וע"ש מ"ש על המהרשד"ם שמה שגומרים למצוה לא שייך טבל והביא ראיה מהרמב"ם והכפ"ת תמה דכוונת הרמב"ם למעוטי אם גמרם למכרם אבל בגומר למצוה מקרי גמר וכע"ש הרמב"ם לענין ערלה. ולפענ"ד הכוונה פשוטה דבאמת האתרוג כשחותכין אותו אינו נגמר וראוי עוד לאכילה וא"כ בכה"ג שלא נגמר הפרי ואינו חזי עוד לאכילה בכה"ג לא נתחייב עוד ביד ישראל כיון שלא נתמרח לאכילה רק למצוה וז"פ וברור. וע"ש בהא דסמך על הרמב"ן וכתב דמאחר שהרמב"ם ורש"י והר"ן חולקים אין ראוי לסמוך על הרמב"ן. באמת י"ל כיון דלראב"ד אינו חייב הלוקח בין שנתמרח ביד המוכר או ביד הלוקח וגם רמב"ם ור"ת נחלקו בפרק הפועלים אי חייב הלוקח ועיין ב"מ פ"ח וברמב"ם וראב"ד פ"ב ה"א א"כ יש לסמוך על זה בצירוף שיטת הרמב"ן. גם מ"ש כיון דבזה"ז טבל אינו רק דרבנן הוה כדמאי וע"ז השיג הכפת תמרים דדוקא דמאי דחזי לעניים משום דרוב ע"ה מעשרים משא"כ טבל דרבנן אין מאכילין לענים לפענ"ד דוקא אם איכא טבל דאורייתא החמירו גם בטבל דרבנן אבל בזה"ז דליכא טבל דאורייתא כלל פשיטא דלא החמירו בטבל דרבנן להאכילן לעניים כנלפענ"ד. והנה בגוף ענין טבל שאסרו לפי שאין בו היתר אכילה הנה אם נימא דטבל קודם שתקנו לא היה כולו אסור רק מחמת התרומה שפתיך בו עיין ט"ז יו"ד סי' שכ"ד ובתשובה הארכתי א"כ לא הוה רק כאתרוג בלוע מאיסור ודעת המג"א דכשר דמקרי יש בו היתר אכילה ולדעתי זהו שיטת הרמב"ן כיון דיכול לסלקו ממקום אחר אינו רק כמו איסור הבלוע. ולפענ"ד נראה דאף אם נימא דכ"ז שלא הפריש התרומה מקרי כלו אסור אבל עכ"פ בתרומה אם שאל על התרומה ונעשה טבל ודאי כ"ע מודו דלא מקרי רק איסור הבלוע ובזה מיושב דברי הרשב"א במ"ש דיכול לתשול על הנדר והביא ראיה מתרומה דיכול לתשל והקשה בשע"ה דהא תרומה אם יתשול יהיה טבל ולפמ"ש א"ש דכשיתשול לא יהיה רק איסור הבלוע ודו"ק היטב:
1016
1017ובזה א"ש מ"ש רש"י דמאן דלא בעי היתר אכילה מכשיר אתרוג של טבל והוא תמוה דלמה נד מלפרש לענין תרומה כדאמר בש"ס ועיין מהרש"א ולפמ"ש א"ש דבאמת תרומה דיכול לתשול לא אסור רק מחמת דיהיה טבל. ובזה נראה לפענ"ד דגם המג"א מודה דטבל קודם שנטבל הוה פסולו בגופו דהא לא נתברר האיסור והוה כלו אסור ורק במקום דהוה האיסור בפ"ע נחלק המג"א על הש"ג אבל כאן שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול ודוקא כשכבר היה תרומה ושאל עליה בזה לא היה רק איסור בלוע ומותר ודו"ק היטב. ובזה מיושב מה שהקשה הכפ"ת על הרמב"ן דהא אסור להפריש תרומות ומעשרות ביו"ט ולפמ"ש כוונת הרמב"ן דכל שיכול לסלק האיסור לא הוה רק האיסור בלוע ויוצא אף דאסור להפריש ביו"ט אבל עכ"פ לא הוה רק כאיסור בלוע ויוצא ודו"ק. והנה בהא דאמרו בשבת דף מ"ג שאם עבר ותקנו מתוקן והקשו בתוס' שם דהא לענין בכור אסור אף שעבר ובקרו וכ"כ בזה הרבה דברים. וכעת אמרתי דבר חדש בזה דהנה טבל יש בזה שני איסורים איסור טבל וגם איסור תרומה דפתיך ביה כמ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ה וכן הוא בנדה דף וא"ו ולפ"ז כל שעבר ותקנו ניהו דמה שנשאר עודנו טבל אבל איסור תרומה נפקע ממנו שהרי כבר הפריש תרומה וא"א לערבו דא"כ יתערב תרומה ויאסור עד ק"א ולשאול ג"כ א"א דאין נשאלין ביו"ט וא"כ עכ"פ נפקע חלק אחד מהמוקצה דהיינו שאין על הטבל הנשאר איסור תרומה וכל שנפקע מקצת המוקצה נפקע כול'. וזה ענין שאם עבר ותקנו מתוקן. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דכתבו התוס' בסוכה דף י' להוכיח דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר דהרי אמרו בערובין דף ל"ו דאם אמר ערבו לי בזה לא אמר כלום ומשום דסוף היום קונה עירוב הא אם תחלת היום קונה היה ערוב ולא אמרינן מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר והקשה השעה"מ פ"א מיו"ט הכ"ד דמה קושיא הא בטבל אף מוקצה מחמת יום זה לא אמרינן ומשום דאם עבר ותקנו מתוקן מכ"ש מחמת יום שעבר ע"ש וכ"כ בזה. ולפמ"ש יש ליישב דכל הטעם הוא דאם עבר ותקנו מתוקן דעכ"פ לא פתיך בי' תרומה וא"כ כאן דבסוף היום יהיה עדיין טבול יום ולא יהיה תרומה וא"כ עדן פתיך ביה תרומה ושייך מגו דאתקצאי ודו"ק היטב:
1017
1018עוד נראה לפענ"ד דהנה עדן קשה לפמ"ש רש"י בסוכה דף ל"א דבאיסור דרבנן ל"ש מגו דאתקצאי והביאו ראיה מהך דטבל דאם עבר ותקנו מתוקן וא"כ מה קושיא דטבל אינו רק איסור דרבנן ול"ש מגו דאתקצי. ולפמ"ש נראה ליישב דהנה כל הטעם דבאיסור דרבנן ל"ש מגו דאתקצי כתבו האחרונים משום דבה"ש אינו רק ספק ולא גזרו על שבות בה"ש ולפ"ז כבר נודע מ"ש הרע"ב דשני שבותים גזרו גם בה"ש ולפ"ז בטבל דיש שני שבותים שבות שמתקן הטבל ושבות דהפרשת תרומה א"כ קשה למה בטבל אם עבר ותקנו מתוקן הא יש שני שבותים וגזרו על בה"ש ואף דיש לחלק עפמ"ש השער אפרים בשם הגאון מוה' העשיל ז"ל. אך לפענ"ד בפשיטות ל"ק לפמ"ש דעכ"פ התרומה א"א לתקן א"כ לכך אם תקנו מתוקן ולפ"ז כאן בלגין ל"ש זאת וכמ"ש ודו"ק וגם בפשיטות ל"ק דשם עכ"פ בה"ש היה ראוי ולא אתקצי וכאן בבה"ש לא היה ראוי וכ"ש ודו"ק. והנה בגוף ענין דבדבר שאינו אסור רק מדרבנן לא אמרינן מגו דאתקצי. לכאורה רציתי לומר דענין מוקצה משום שכל דבר שיש איסור לאכול נפשו של אדם חותה מן האיסור ומקצהו מדעתו ולפ"ז לפי מה דקי"ל דבאיסור דרבנן צריך לשלם דמים כמבואר ביו"ד סי' קי"ט ובחו"מ סי' רל"ד משום דאיסור דרבנן ל"ש שחותה מן האיסור לכך ל"ש מגו דאתקצאי. אך לפ"ז יקשה דא"כ גוף המוקצה דאינו רק מדרבנן משום פירות הנושרין וכדומה לא יהיה שייך איסור מוקצה כלל. אך נראה דבאמת בעי הכנה דרבה וכל שהוא אסור עכ"פ לא הוכנה ועיין רש"י ביצה דף כ"ו שמבואר כן ולפ"ז צ"ב דמ"ט דבאיסור דרבנן ל"ש מוקצה והא עכ"פ לא הוכנה. אמנם לפענ"ד נראה דגם התוס' ס"ל חלוקו של הרמב"ן דאין איסורו מחמת עצמו וא"כ גוף הפירות הוכנו רק שהי' ארי' דאיסורא רביע עליו מצד הבנין וכל שאינו רק איסור דרבנן בכה"ג ל"ש מגו דאתקצאי וכמ"ש האחרונים דלא גזרו על שבות בה"ש:
1018
1019ובזה מיושב מה שהקשו מהא דנולדה בזה מותרת בזה והא בדרבנן לא שייך מגו דאתקצאי. ולפמ"ש שם דגוף הדבר הוא מוקצה שוב אף בדרבנן שייך מוקצה וז"ב והנה הענין דאם עבר ותקנו מתוקן דאמרו גבי טבל נ"ל כיון דיכול לאכול ולהפריש אח"כ ואף דבדאורייתא אסור ובפרט בשבת מכ"מ כל שעבר והפריש מתקן גם מה שאכל לכך ל"ש מוקצה בזה. ולפ"ז בהך דלגין של טבל דאף אם יעבור ויתקן לא יתוקן למפרע דע"כ לא אמרינן דמתוקן למפרע רק במה שהיה יכול להפריש אבל בלגין דלא היה ראוי להפריש א"כ לא היה ראוי לבילה ובזה בודאי הוה מוקצה ודו"ק כי קצרתי:
1019
1020ביבמות דף ע"ז בתוס' ד"ה כתנאי:
1020
1021התוס' הקשו דלר' יהודא תקשי ליה מצרי ולא מצרית ותירצו דבעמוני ומואבי היה יכול לכתוב עמון ומואב אבל מצרי אי הי' כותב מצרים היה מאריך יותר והא דכתב אדומי ולא אדום אגב מצרי כתב אדומי. ודבריהם תמוהים כמ"ש באור החיים פ' תצא דהרי אדומי כתיב ברישא ודוחק לומר שכתבה התורה רישא אגב סיפא וגם בסיפא באמת לא נכתב כהוגן רק שלא רצה להאריך ואיך תכתוב התורה אדומי בשביל מצרי מה שבאמת הוא נגד ההלכה ע"ש שהאריך. ובאמת שהוא תימה גדולה על התוס'. והנה בישוב דברי התוס' יש לדחוק כיון דהתורה כללה אדומי ומצרי בדין אחד ששניהם דור שלישי מותר ע"כ לא רצתה לשנות הלשון וכתבה אדומי כמ"ש מצרי והתורה לא רצתה להאריך ולכתוב מצרים ואף שהאריכה ביו"ד של אדומי והיה יכול לכתוב אדום ולמה חששה על המ"ם יותר מעל היו"ד. יש לומר דבמצרים היה צריך לכתוב כי גר היית בארצם ולכך קצרה התורה וכתבה מצרי וגם בארצו. ובאמת כל זה דחוק וגם מה נ"מ בין וי"ו שבארצו או שהיה כתוב מ"ם ואולי מפני שבאמת מה שקנתה אשה קנה בעלה אף בעכו"ם כמ"ש בשו"ת שבות יעקב ח"א א"כ לא יתכן לכתוב בארצם שאין הארץ רק של המצרי ולא המצרית והיה דחוק בלשון ע"כ כתבה מצרי אבל כ"ז דחוק אמנם בגוף קושית הש"ס אלא מעתה מצרי ולא מצרית מאד נפלאתי דבשלמא בעמוני ומואבי דנכתב האיסור שפיר שייך לומר דהתורה מיעטה עמונית ומואבית אבל כאן כתיב להיפך לא תתעב מצרי וא"כ אם נדרוש מצרי ולא מצרית אז הי' מצרית אסורה אף לאחר שלשה דורות וזה א"א דמלבד דלר' יהודה הכתוב תלה (באזהו) /באומות/ הלך אחר הפסולין וא"כ גם המצרית אסורה א"כ היכא משכחת מצרי שלישי הא בשביל המצרית אסור דהלך אחר פסולין כדאמרו ביבמות דף ע"ז ע"ח ובקידושין דף ס"ח ס"ט ואף אם נדחוק במצרי שבא על אחת מעכו"ם מלבד שבעה עממין דאז היא כשרה תיכף אכתי קשה הא ר"ש דריש ק"ו דהבנות מותרות מיד דמה עמון שאסור איסור עולם אפ"ה הנקבות מותרות מיד מצרי שאסור שלשה דורות אינו דין שיותר מיד ואף דר"י אמר אם לדין יש תשובה היינו שיליף מעריות דלא אסר רק שלשה דורות כדאמרו שם בדף ע"ז ע"ב וא"כ א"א לומר דמצרית תהי' אסורה יותר מג' דורות והיא קושיא גדולה ונפלאה. אמנם נראה דהרי ר"ש אומר דהטעם משום ע"ד אשר לא קדמו א"כ נפרך הק"ו דמה לעמונית ומואבית דבנשים ל"ש היה להם לקדם משא"כ במצרית אפשר דאסורה וגר אשר בארצו לא שייך לגבי נשים דמה שקנתה אשה קנה בעלה וא"כ נוכל לדרוש מצרי ולא מצרית. אמנם נראה דהא הש"ס פריך הי' להם לקדם נשים לקראת נשים והש"ס משני מכל כבודה בת מלך פנימה ובזה נראה דר"י ור"ש אזלו לשיטתייהו דר"י באמת לא דריש טעמא דקרא רק במקום דמפרש טעמא כדאמרו בסנהדרין דף כ"א ולפ"ז לר"י דלא דריש טעמא דקרא רק במקום דמפרש טעמא א"כ לדידיה ל"ק דנימא מצרי ולא מצרית דא"א לדרוש כך דהא לא אפשר לאסור יותר משלשה דורות וא"ל דשאני עמוני ומואבי דנפרש טעמא דקרא הא ז"א דבאמת הי' להם לנשים לקדם ואי משום דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה הא זה שוב לא הוה כמפרש ובכה"ג לא דרשינן טעמא דקרא ושוב לא שייך מצרי ולא מצרית אבל ר"ש דדריש טעמא דקרא אף במקום דלא מדרש שוב אין הק"ו ברור כ"כ די"ל בשביל הטעם ושפיר קשה דנדרוש מקרא דמצרי ולא מצרית ולכך הוצרך לומר דהטעם משום ע"ד אשר לא קדמו ואי משום דהיה להם לנשים לקדם הא זה אינו מפורש כ"כ דיש לומר דכל כבודה ודו"ק היטב ומה דדריש ק"ו דמה עמון ומואב שאסורין איסור עולם אף דיש לומר דטעם דעמון ומואב בשביל דלא קדמו הא יש פרכא דהי' להם לנשים לקדם ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה דהקשו התוס' מאדומי ולא אדומית ולפמ"ש שם דכתיב כי אחיך הוא והרי אחיך מן האם נמי קרי אחיך כדאמרו ביבמות דף י"ז רק אחים אינו נלמד מאחיך ע"ש ובזה מיושב מה שהקשה האור החיים דתחלה אמר עמוני ולא עמונית והקשו לו א"כ מצרי ולא מצרית ומשני דמפרש טעמא דקרא וקשה לדידיה שוב יקשה דאם כן נדרוש מצרי ולא מצרית כקושית התוס' על ר' יהודה ותירוצו של התוס' לא ס"ל דא"כ קשה למה לא תירץ כן ע"ש ולפמ"ש נ"ל דבאמת הוא ס"ל דא"א לדרוש מצרי ולא מצרית דא"כ יאסר אח"כ ג"כ וזה לא אפשר וא"ל דשם הטעם בשביל דלא קדמו ואין דרכה של אשה לקדם דהא היה להם לקדם נשים לקראת נשים כדאקשי ליה באמת ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד ועיין בירושלמי פרק הערל ה"ג שאמר עמוני ולא עמונית ודכוותיה אדומי ולא אדומית מצרי ולא מצרית כתיב ע"ד אשר לא קדמו וגו' היה להם לנשים לקדם ופירשו בלשון בתמיה דלא היה להם לנשים לקדם וכן אמר אשר שכר ולא לנשים לשכור וכן הוא במדרש מגלת רות על פסוק ויאמר בועז לנערו ובפ"מ שם ובמה"פ הבין שעיקר התירוץ מי דרכו לשכור וע"ז הקשה דא"כ עמונית מאי איכא למימר ולא עיין במדרש שם שמבואר דדרש על שניהם שלא היה להם לקדם ולא לשכור ע"ש ודו"ק:
1021
1022נתתי לבי לעיין בהא דאמרו בברכות דף ע"ט דבר"ח אם כבר אמר הטוב והמטיב א"צ לחזור משום דאי בעי לא אכיל ולא נודע הטעם דא"כ גם בלא התחיל הטוב והמטיב גם כן לא יחזור דאי בעי לא אכיל וגם קשה דא"כ בנסתפק בבהמ"ז בחול אי לא אמר ברכה אחת לא יחזור דאי בעי לא אכיל כלל וע"כ דכל שאכל נתחייב לברך וא"כ מה חילוק יש בר"ח בין התחיל הטוב והמטיב או לא התחיל דסוף סוף הרי אכל ולמה לא יחזור. אמנם נראה דהנה התוספות כתבו בהא דאמר אי בעי לא אכיל והרי בר"ח חייב לאכול וכתבו דאי בעי לא אכיל פת שיתחייב בבהמ"ז והיינו דמצי לאכול מיני תרגומא וכמ"ש שם לענין סעודה ג' ע"ש וכן קי"ל בש"ע סי' קפ"ח ולפ"ז נראה לי כיון דאם אוכל דבר שאינו פת רק פת הבאה בכסנין דסגי בברכה מעין שלש דליכא ברכת הטוב והמטיב רק מעין השלשה ברכות א"כ כל שהתחיל הטוב והמטיב א"צ לחזור דבברכה זו כבר חלף הלך החיוב של ברכת המזון שהרי אינו חייב לאכול פת בר"ח ואף שמחוייב לאכול פת הבאה בכסנין או שאר מיני תרגומא עכ"פ הטוב והמטיב לא יברך ולכך אין צריך לחזור דכעת כבר חלף הלך החיוב של ברכת המזון ובזה נראה לפענ"ד מה דמבואר בש"ע סי' קפ"ח דאם טעה ולא הזכיר של ר"ח קודם שהתחיל הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ואינו חותם. והדבר צריך ביאור דמ"ש משבתות ויו"ט דחותם ולמה לא יחתום ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבר"ח לא צריך לאכול פת שחייב בברכת המזון רק שיאכל פת הבאה בכסנין וא"כ בברכה מעין שלש אף שכולל ר"ח עמו כמבואר סי' ר"ח אבל אינו חותם בשל ר"ח וא"כ גם כעת שאוכל פת אינו חותם משא"כ בשבת ויו"ט צריך לחתום דמחוייב לאכול פת וא"כ צריך לחתום בקדושת שבת ויו"ט וז"ב. ובזה נראה דסעודה ג' של שבת דמבואר דדינו כר"ח ג"כ אין צריך לחתום ובספר חיי אדם כלל ל"ט צווח דלמה לא יחתום ע"ש שהעלה דצריך לחתום. ולפענ"ד ברור כמ"ש דאין צריך לחתום:
1022
1023ובזה נראה גם בר"ח שחל בשבת דאין צריך לחתום בשל ר"ח והמג"א תמה בזה דלמה לא יחתום ובאבן העוזר העלה שלא לחתום בר"ח ועיין מחצית השקל ס"ק ט"ז ולפמ"ש ודאי דאין צריך לחתום בשל ר"ח דמצד ר"ח לא היה צריך לאכול פת והיה כולל בשל שבת אם היה אוכל פת הבאה בכסנין ולכך לא יחתום כן נראה לפענ"ד ברור. והנה בהא דאמרו שם דרב חסדא אמר דלא אמרי ברית ותורה ומלכות ואמאי לא אמרת כדרב דרב אמר דיצא אף שלא אמר ברית ותורה ומלכות ברית לפי שאינו בנשים תורה ומלכות לפי שאינו לא בנשים ולא בעבדים והנה הדבר תמוה דרב לא אמר רק דיצא אבל לכתחלה צריך לאמרו ואמאי לא אמר רב לכתחילה ועיין פ"י ולפענ"ד בפשיטות דרב אמר אף שאינן מסובין עם נשים ועבדים אפ"ה יצא לפי שאינן בנשים ועבדים ועיין בחידושי רשב"א אבל ר"ת בבי ריש גלותא דהיו נשים ועבדים מסובין ולכך גם לכתחלה לא אמר. שוב ראיתי דהמג"א סי' קפ"ז הרגיש בזה וע"ש היטב ובמחצית השקל אך מה דקאמר דמלכות לא אמר משום דאינו בנשים ועבדים צריך ביאור דמה גריעותא דעבדים לענין מלכות בשלמא תורה נשים ועבדים אינם מצווים אבל מלכות מ"ט וצריך לומר דמתפללין על מלכות ב"ד והרי הנשים ועבדים לא נטלו חלק בארץ ולכך אינם ראויים לברך ברכת מלכות ב"ד דעיקר מלכות ב"ד הוא בארץ בנוחלי הארץ וכמו שהיה ויהיה בעתיד בבנות מלכות ב"ד על תלה ולכך לא שייך מלכות בזה כן נראה לפענ"ד. והנה בהא דאמרו דרב ב"ח אמר בשם ר' יוחנן דברכה הטוב והמטיב צריך מלכות ופריך הש"ס מה קמ"ל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה והא אמר ר"י חדא זימנא ובהגהות הגאון מוהר"ע איגר ז"ל הקשה דלמא קמ"ל כהך דוסתאי דפליג ארבנן לעיל והיא תימה גדולה והנראה דהנה בהא דאמרו רבנן דא"צ מלכות כתב רש"י והא דפותח בברוך משום דחדא הוה פתיחתה עם חתימתה והקשה הגאון הנ"ל דהא אמרו דף מ"ו תדע דהטוב והמטיב אינו דאורייתא והביא ברייתא ושם לא הוזכר מלכות ולכאורה צריך ביאור דהא ברכת השם בודאי צריך דרב אמר כל ברכה שאין בה ברכת השם אינו ברכה ור' יוחנן מודה בזה רק דסובר דצריך גם מלכות והרי מסיק שם דלא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו יעו"ש בברכות דף מ"ם וא"כ מ"ט לא הזכיר גם ברכת השם וצ"ל דזה פשוט דאמר שפותח בברוך ובודאי צריך ברכת השם דבזה כ"ע מודו אבל מלכות שרבי יוחנן הוא שחידש זאת ה"ה צריך להזכיר וצריך לומר דהברייתא לא הזכירה כלל ענין ברכת שם ומלכות דזה בכל הברכות וכעין מ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות ריש פרק כיצד מברכין ולפ"ז שפיר מקשה על ר' יוחנן דמה קמ"ל דאין לומר דקמ"ל דהטוב ומטיב צריכה מלכות דהיא דרבנן דזה פשוט מברייתא דבשלמא בן דוסתאי ורבנן אפשר דהם תנאים ויכולין לחלוק על הברייתא אבל ר' יוחנן דלא היה תנא וא"י לחלוק על הברייתא וכמ"ש התוספות בכתובות דף ח' ושפיר פריך על ר' יוחנן דע"כ הברייתא ס"ל דאמר מלכות ומה דלא הזכיר הרי לא הזכיר ברכת השם שזה ודאי צריך אליבא דכ"ע רק דזה לא צריכה הברייתא להזכיר דזה נוסח בכל הברכות וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ושפיר מקשה על ר' יוחנן ודו"ק היטב:
1023
1024כאשר החילותי ללמוד מסכת כתובות בדף ג' ולדרוש להו דאונס שרי ע"ש בתוספות שהאריכו אי שייך בביאת גוי כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והריב"ם דוחה פירוש ר"ת וכבר כתבתי בזה בחבורי יד שאול סי' רס"ט יעו"ש. וכעת אמרתי חדשות דהנה מה דאמרו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל לפענ"ד האיסור על הבועל הוא כדי שלא יהא חוטא נשכר וכל שנאסרה לבעל מחמת זה א"כ ע"כ יגרשנה ואם נימא דמותרת לבועל יהיה חוטא נשכר ע"כ אסרה התורה. ובזה נראה לפענ"ד מה שנסתפק הח"מ סי' י"א ס"ק יו"ד היכא דבא עליה באונס ורק שבעלה כהן אם מותרת לבועל ועיין ב"ש שם בס"ק ב' ובהגהת דגול מרבבה ובהגהת שי למורה מ"ש בזה. ולפמ"ש העיקר תלוי כל שנאסרה לבעלה א"כ יהיה חוטא נשכר ולכך אסורה גם לבועל והכלל הוא דכל שנאסרה לבעל נאסרה לבועל וכל שאינה נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל ועיין בהרא"ש פרק הבע"י דכתב בה"ו דלא מסתבר לאסור לבועל כל שלא נאסרה לבעל והיינו מה"ט שכתבתי דלבועל לא נאסרה רק משום שלא יהיה חוטא נשכר ולכך כל שמותרת לבעל לא נאסרה לבועל ועיין בית מאיר שם שגם הוא העלה כן אלא שלא כתב טעם הדבר ולפ"ז לענין ביאת עכו"ם דלא שייך שלא יהא חוטא נשכר דהנכרי אינו חוטא והתורה לישראל נאמרה ולא לעכו"ם ואף דגם ב"נ מצווה על אשת איש דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו כדאמרו בסנהדרין דף נ"ח מכל מקום באונס דלא נאסרה על בעלה שוב לא שייך אחד לבעל ואחד לבועל ולפ"ז מיושב קושית התוספות דבאונס לא נאסרה לא לבעלה ולא לבועל ואינה מחוייבת למסור עצמה דג"ע ל"ש דהתורה אפקרה לזרעיה כמ"ש ר"ת ואף דלבעלה היתה נאסרת גם בביאת נכרי היינו דוקא כשהיתה מצידה דמכל מקום מעלה מעל באישה וכמ"ש המהרי"ק באומרת מותר וה"ה בזה אבל אם היתה אנוסה דלא שייך מעלה מעל שוב מותרת לבועל משום דכל שלא נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל. והנה בירושלמי אמרו הוא שוגג והיא מזידה אסורה לו הואיל ותצא מחמתו והיינו כדי שלא יהא חוטא נשכר דכל שאסורה לבעל אסורה לבועל. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי מהרא"ש שנסתפק באשה שזינתה וחזרה וזינתה אם אסורה לבועל שני כיון דכבר נאסרה לבעלה מזנות הראשון ותמה בשבות יעקב הא ש"ס מפורש הוא בסנהדרין דף מ"א כגון שזינתה וחזרה וזינתה ופריך והא יכולה לומר לאסרה לבועל שני באנו ועיין בסוף ספר שער אפרים לזקני הגאון ז"ל מ"ש בנו הרב ז"ל ובתשובה כתבתי בזה. וכעת נראה לי דבר חדש דהנה באמת לכאורה קשה הא רבא לא ס"ל הך דשלא יהא חוטא נשכר כדאמרו בכתובות דף י"א וקשה לרבא לא שייך הטעם דשלא יהא חוטא נשכר. אך באמת התוספות שם מחלקים דשלא יהא חוטא נשכר מועיל לענין שיהיה מוקמינן לה אדינא ע"ש ולפ"ז נראה לי לחלק דכל שהבועל אונס והיא מזידה א"כ מצד הדין ראוי שתהיה מותרת לו היכא שכבר נאסרה לבעלה דלא שייך שלא יהא חוטא נשכר דלבעלה בלא"ה אסורה וא"כ אין הבעל נפסד והיא אינה מרווחת דבלא"ה אסורה לבעלה ומצדו הוא אנוס ובכה"ג נסתפק המהר"א ששון אבל כל שהוא מזיד שייך שלא יהא חוטא נשכר דעכ"פ הוא מהראוי לאסור דהרי עשה שלא כדין ואף דכבר נאסרת על הבעל אבל החוטא אינו מהראוי לשכור עי"ז ודו"ק היטב:
1024
1025והנה הב"ש כתב דקי"ל כל שאסורה לבועל אסורה לבעל והדגול מרבבה תמה דזו לא שמענו ואיפכא אמרו היכא דנאסרה לבעל נאסרה לבועל ולא להיפך ולפמ"ש גם מצד הסברא לא נראה כן דלמה תאסר לבעל היכא שנאסרת לבועל דהרי לבועל בדין שתאסר שלא יהא חוטא נשכר אבל הבעל למה תאסר עליו ואני תמה דש"ס מפורש היא בסוטה דף כ"ו דאמרי שם דס"ד כל דלא נאסרה לבועל לא נאסרה לבעל קמ"ל דמכל מקום נאסרה לבעל הרי דלא תלוי בבועל כלל וא"כ אף דלא קרינן ביה ונטמאה לבועל מ"מ אסורה לבעלה וא"כ מכ"ש דלא קי"ל דאסורה לבועל תאסר לבעלה זה לא מסתבר ויש לדחות דאדרבא השתא במקום דלא קרינן ביה ונטמאה לבועל אסורה לבעלה מכ"ש היכא דנאסרה לבועל דאסורה לבעלה וז"ב ודו"ק היטב. ובגוף הקושיא על המהר"א ששון הנ"ל די"ל דמה דאמרו כגון שזינתה וחזרה וזינתה היינו שהעדים מעידים שזינתה שתי פעמים וא"כ לא שייך לומר לאסר על בועלה באנו דא"כ למה נ"מ שהעידו שתי פעמים סגי באחד ולהרגה באו ונ"מ דאם זינתה שתי פעמים לקוברה בין רשעים גמורים או דנ"מ לענין הריגת הבועל שנהרג לזה ולזה ואם רק לאסרה על בועלה באו תסגי בפעם אחד וע"ז שפיר פריך דלמא לאוסרה על השני באו דלא שייך לומר שכבר נאסרה דזה אינו דהרי בפ"א נאסרה לבעל ולבועל ראשון ושני ודו"ק היטב כי נכון הוא. והנה הב"ש סי' קנ"ט ס"ק ט' הקשה על הנימוק"י דלמה אסורה לבועל כל שמותרת ליבם והא אמרו בכתובות דף ט' דאונס הי' אלמא כל דמותרת לבעלה בשביל שהיא אנוסה מותרת לבועל אף שהיה הוא ברצון ע"ש ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה טעם הנמוק"י הוא משום קנסא והיינו כמ"ש שלא יהא חוטא נשכר ולכאורה צריך ביאור דהא לא יהיה נשכר דכל דמותרת לבעלה שוב לא יהיה נשכר ואם הבעל אינו רוצה בה עכ"פ בשעת ביאה לא שייך שלא יהא חוטא נשכר הבועל לא ידע שתהיה מותרת לו דדלמא הבעל לא יגרשה. אמנם נראה דהיכא שזינתה ברצון דמאוסה עליו ועיין ב"ש סי' קי"ז א"כ יוכל להיות דהחוטא נשכר ולכך אסורה לבועל ולפ"ז שם בדוד דכתבו התוספות דכ"ע לא ידעו שזינתה רק דוד בעצמו כמ"ש התוספות שם א"כ שוב לא מאוסה עליו ושפיר מותרת לבועל דלא שייך שלא יהא חוטא נשכר דהא יחזירה לעצמה ושוב לא יהא חוטא נשכר ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק:
1025
1026והנה לפמ"ש הב"ש סי' ז' ס"ק ט"ז דבאנוסה לא שייך שנמאסת עליו א"כ בלא"ה לא קשה מדוד דשם אנוסה היתה ולכאורה היה קשה לי לפי מה דקי"ל דגם באונס חיישינן שמא נתרצית לבסוף ורק דיצרה תקפה ומותרת אבל עכ"פ שייך נמאסת עליו דהיא נתרצית עכ"פ אמנם לפמ"ש הב"ש סי' קי"ז דכל היכא דספק אם זינתה לא נמאסת א"כ כיון דאנוסה לא נמאסת אף דיש ספק שמא נתרצית כיון שאינו דבר ברור לא שייך לומר שנמאסת. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמר אונס הוה לפי מה דאמרו בכתובות דף נ"א דשבויי מלכות היכא דסברה מנסב קא נסיב לה נתרצית וא"כ כאן בדוד ניהו דהיה מלך גדול הא יש לחוש שמא סברה שתנשא לו וכמו שהיה באמת שנשאה וא"כ נתרצית. אמנם נראה כיון דלא ידעה שיהרוג אוריה שוב לא היה רשאי לנשאה ולא נתרצית אמנם עדיין קשה כיון דאמרו כל היוצא למלכות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו א"כ חשבה שתנשא לו ונתרצית אמנם באמת לפירוש רש"י שכתבו התוספות דקאי על סוף המלחמה א"כ היא לא ידעה שתהיה הגט גט ושמא יחזור אוריה ושוב לא נתרצית. אמנם לפירוש ר"ת שהיה הגט בלי תנאי רק שהיה בצנעא א"כ היא ידעה ושוב נתרצ' מיהו שוב היתה מותרת לו מחמת הגט. ובזה יש לומר הא דאמרו אונס הוה ואבע"א גט כריתות וכבר כתב הב"ש בסי' י"א הנ"ל דהתירוץ השני מחולק וס"ל דאף באונס אסורה ולפמ"ש אינו מחולק דבאמת על אונס קשה הא נתרצית מחמת הגט וע"ז אמר ואבע"א דמותרת מחמת הגט ודו"ק היטב כי הוא חריף נעים ונחמד. והנה בסוגיא דפ"פ דקיימינן בה אמרתי לבאר מה שלמדתי בעש"ק חקת בשנת תרכ"ג הנ"ל ט' תמוז בהא דאמרו דנאמן להפסיד הכתובה משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה והקשו הרמב"ן והר"ן למה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דאמרינן קיימו שטרותייכי וחותו לדינא כיון דהוא טוען ברי שמצא פ"פ וכבר כתבתי בזה כמה ענינים בתשובה וכעת אמרתי בפשיטות דע"כ לא אמרינן קיימו שטרייכו רק במקום שעדים מעידים שהיה תנאי וזה יכול לקיים התנאי ולכך כל ספק בתנאי צריך לברר אבל כאן כעת אי אפשר לברר דכעת ודאי הפתח פתוח רק שזה טוען שמצאה פ"פ וזה אי אפשר לה כעת לברר והיאך יהיה נאמן זה ובמה תוכל כעת לברר שקרו וזה ברור לפענ"ד. אמנם נראה דעדיין קשה כיון דידעה מעיקרא שיוכל לעשות כן ולטעון שמצא פ"פ א"כ נכנסה בזה שאם יטעון כן יהיה נאמן ושפיר הקשה הרמב"ן. אמנם נראה כיון דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה שוב לא נכנסה בספק זה דהיא חשבה שבודאי לא יפסוד ושוב אי אפשר לה לברר ומעתה מיושב היטב הקושיא דמחמת חזקה זו שוב אינו מהראוי להאמינו רק דנאמן באמת בשביל אותה חזקה ושוב ממנ"פ נאמן ול"ק קושית הרמב"ן:
1026
1027ובזה מיושב היטב קושית התוספות דלמ"ד דיש לה מנה שוב אינו מפסיד כלום וגם בסנהדרין דף ט' הקשו לר"מ דכתובה דאורייתא למה יהיה נאמן ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת נאמן מצד דצריך לקיים השטר ורק דאי אפשר להתקיים וכל דיש חזקה שוב נאמן מן התורה ודו"ק היטב כי חריף הוא. והנה בהא דאמרו מ"ד מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל ונחלקו המפרשים בשיטה אי הפירוש קמ"ל דשייך שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אף דלא קים ליה דמ"מ טוען הוא דקים ליה או דהפירוש דקמ"ל דקים ליה בבירור והקשו כלם דמה נ"מ דאף דלא קים ליה מכל מקום כל דטוען דקים ליה שייך שויא אנפשא חתיכה דאיסורא. והנראה בזה עם מה שהקשה הגאון מוהרד"ב בהגאון בעל פ"י וכן הקשה בישועת יעקב סי' י"א בהך דמוציא שם רע והוזמו עדים דמה נעשה באשת כהן מכל מקום שויא אנפשא חתיכא דאיסורא וכבר כתבתי בזה בתשובה כמה תירוצים. וכעת נראה לי בפשיטות דשויא אנפשא חתיכה דאיסורא הוא מתורת נדר והרי נדר ופתחו עמו א"צ התרה כלל וכאן הוה כנדר ופתחו עמו דהרי הוא שכר עדים שיעידו שכן הוא למען יתקיים דיבורו וכל שהוזמו הרי הוה כמו נדר ופתחו עמו וז"ב. ובזה ממילא מיושב קושיא זו דכל דלא קים ליה אף שהוא טוען דקים ליה כל שאנו מורין לו שאינו בקי הוה כנדר ופתחו עמו ולא הוה נדר כלל וזה ברור ודו"ק:
1027
1028ראיתי בספר נדפס מחדש ושמו שבעה עינים ואמרתי לרשום בקצרה מה שראיתי בו. וזה יצא ראשונה מה שהאריך המחבר בתחלת תשובה ראשונה ועלה ונסתפק אם בדבר שבערוה נאמן עד אחד לאסור והאריך להוכיח מדברי הפ"י בגיטין דף ל"ג ומדברי הר"ן נפלאתי מאד איך לא הביא דברי הש"ס מפורש בקידושין דף ס"ו אשתו זינתה בעד אחד דאביי אמר נאמן ורב' ס"ל דאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה פחות משנים וא"כ מבואר הדבר בבירור ואיך שייך לפלפל בזה. אמנם באמת אין ענינו לכאן דשם העד אחד מהוה איסור חדש ובזה אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה אבל כאן אם נימא כשיטת המהרי"ט דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ האשה בחזקת אשת איש עומדת וכעת הספק אם נפלה ליבום או לא וא"כ כל שעד אחד אומר שהיא בחזקת יבום אינו מהוה דבר שבערוה רק שמאלם החזקה ובכה"ג אפשר דעד אחד נאמן אף שהיא דבר שבערוה וא"כ נסתר כל בנינו ומה שהאריך בדברי התוספות קידושין דף ס"ה שכתבו דע"א נאמן באיסורין להתיר אבל לא לאסור וא"כ כל שאין עד אחד בדבר שבערוה פחות משנים להתיר מכ"ש לאסור אינו נאמן. הנה טעם הדבר דלהיתר נאמן העד אחד ולא לאסור הטעם דלהתיר אין אדם חוטא ולא לו משא"כ לאסור וכמ"ש הפ"י בגיטין דף נ"ד יעו"ש אבל דבר שבערוה ל"מ חזקה אין אדם חוטא ולא לו דדבר שבערוה גזירת הכתוב אף ששניהם מודים דל"מ וא"כ זה להתיר אבל להחזיק מה שכבר נאסר מנ"ל דלא יהיה עד אחד נאמן וגם בקידושין בעד אחד ג"כ ל"מ דהו"ל דבר שבערוה כדאמרו בדף ס"ה והיינו ג"כ לאסור על אחרים ואפ"ה אינו נאמן ואף למ"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקידושי' היינו מבלי לפטרה בלא גט אבל לא שיהיו קידושין וודאין ועכ"פ ספק של המחבר אינו כלום ותמהני דהיה לפני גדולים ולא גערו בו פלפולא למה. ובמ"ש לחלק בין היכא דמהווה איסור חדש בזה אין דבר שבערוה פחות משנים אבל כשאינו מהווה איסור חדש יש לומר דעד אחד נאמן א"כ יש לומר דלכך ס"ל לחד מ"ד דחוששין לקידושי' בעד אחד משום דבאמת שניהם מודים וא"כ עכ"פ לענין איסור בקרובין שלו וקרובותיה שייך שויא אנפשא חתיכה דאיסורא ונאסרין אף בלי עד אחד וא"כ עד אחד עכ"פ אינו מהוה איסור חדש לגמרי ולכך עד אחד נאמן. ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו שניהם מודים מאי והוא תימה דממנ"פ למה צריך עד אחד כלל בזה ולפמ"ש יש לומר דבזה שוב העד נאמן דעכ"פ לא נתהווה על ידו איסור חדש לגמרי שוב ראיתי בתשובת ש"ב הגאון מק"ק סטאניסלב שהרגיש בהך דזינתה אשתו וכתב דיש לה חזקת היתר לבעלה ולכך בדבר שבערוה אינו נאמן ע"ש. איברא דצריך ביאור דא"כ למה לי טעמא דהוה דבר שבערוה תיפוק ליה דאין עד נאמן נגד חזקת היתר וגם יקשה א"כ מ"ט דאביי דאמר דנאמן הן אמת דגם בנטמאו טהרותיך קשה דהא היה להם חזקת היתר ואף אם נדחוק דהא מעיד על תחלת עשייתם ולא אתחזק אכתי קשה משורך שנרבע דשם בודאי יש לו חזקת היתר טרם שנרבע ועכ"פ היה לן לומר בצריכותא דשורו נרבע הוא דיש לו חזקת היתר. איברא דיש לומר כיון דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא שייך חזקת היתר ולא אתחזק בזה אבל עכ"פ קשה מ"ט דאביי באשתו זינתה הא יש לה חזקת היתר לבעלה וגם חזקת צדיקת אי אמר אשתו זינתה ברצון. אך נראה דכל דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא הו"ל כתרי עדים וכעין מ"ש המרדכי בשם ראב"ן בהך דפלגינן דיבורא דכל שיש עד אחד עמו מצטרף גם הבע"ד וה"ה כאן ולפ"ז לא שייך חזקת היתר דהרי יש כאן תרי. ויש להמתיק הדברים דכיון דגם לרבא אי מהימן ליה כבי תרי גם הוא מודה שוב כל שהוא שותק ואמרינן דהוא כהודאה אין לך מהימן כבי תרי מזה עצמו שהרי מודה לדבריו ודו"ק ולפ"ז שוב מה שאמר רבא דהו"ל דבר שבערוה הוא מטעם דבר שבערוה לבד וא"כ שוב מוכח דעד אחד אינו נאמן אף דאין לו חזקת איסור ולא חזקת היתר. ולכאורה רציתי לחתור היבשה דכל דדבר שבערוה בעי שני עדים כשרים א"כ לא מצטרף הודאת בע"ד דעכ"פ גדר עד כשר אין לו ושוב הדרא חזקת היתר למקומו אלא שמדברי המרדכי גבי פלגינן דיבורא מ"ש בשם הראב"ן לא משמע כן וצ"ע כי אינו לפני:
1028
1029והנה במ"ש הגאון מסטאניסלאב לחדש דעד אחד אף דנאמן היינו דוקא היכא דעכ"פ בעדותו לבד נגמר העדות אבל היכא דצריך חזקה לעדותו ולא נגמר בעדותו לבד רק ע"פ החזקה בזה שוב אינו נאמן ע"ש. ובאמת שדבר גדול דיבר אבל לפענ"ד יש מקום להקשות דא"כ באשתו זינתה בעד אחד דאם היה באונס אינה נאסרת עליו רק דבעיר היא בחזקת מפותה אבל עכ"פ צריך לעדותו עוד חזקה ולמה יהיה נאמן לאביי וכן לרבא למה לי דבר שבערוה ולדחוק ולומר דמיירי שהעד מעיד שראה שהיה ברצון זה דבר קשה וגם בהך דסמיא בודאי לא מיירי שראה שזינתה ברצון והרי אמר אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ומכ"ש באמו של ינאי דלא אמרו רק דנשבית וסתם שבוי' אינו דבר ברור שזינתה ואפ"ה ע"א נאמן. והנה במה שכתבתי לעיל בענין דבר שבערוה ולא אתחזיק לא איסור ולא היתר שכתבתי ראיה מהך דאשתו זינתה בעד אחד והבאתי דברי הגאון מסטאניסלאב ז"ל שכתב דש"ה שיש חזקת היתר לבעלה. וכעת בער"ח אלול שנת תרכ"ד עיינתי שנית בזה וראיתי כי הביא דברי הר"ן ודחה ראית הר"ן בזה וליישב דברי הר"ן נראה לפענ"ד דהנה מדברי התב"ש סי' י"ח למדתי דיש דבר שלא נודע החזקה רק שאנו אומרים ומחזיקין הדבר שהיא כך ולא נודע לנו כהאי דגדולה חזקה אטו נודע לנו החזקה רק שהיינו מחזיקין כן ע"ש והנה לפענ"ד דע"כ לא אמרינן דעד אחד אינו נאמן נגד החזקה רק בדבר דהיה לפנינו חזקה קמייתא בבירור אבל חזקת היתר לבעלה אטו נודע לנו שיש לה חזקת היתר רק שכן החזקנו הדבר שהיא בחזקת היתר לבעלה ובכה"ג עד אחד נאמן נגד החזקה הלז והו"ל כלא אתחזיק איסור ולא היתר דנאמן העד אחד איברא דשייך חזקת צדיקת שמסתמא לא זינתה. אמנם נראה דשם היה לפני מר שמואל ושמואל מסתמא ס"ל כאבוה דשמואל דס"ל דאשה שנאנסה חיישינן שמא סופה ברצון ואסורה ושוב לא שייך חזקת היתר דבאמת חיישינן שנאנסה ואפ"ה נאסרת לו. איברא דיש לומר דזנות ל"ש ואונס ודאי ל"ש אך זה אינו דעכ"פ העד אחד נאמן לומר דאף דעפ"י הרוב ל"ש הרי הוא מברר המיעוט מתוך הרוב ואומר שנאנסה בתחלה ואח"כ חיישינן שמא ברצון כנלפע"ד. עוד היה נראה לפענ"ד דבר חדש דבסמיא שכיח זנות דכמו שכתבו בשיטה מקובצת ריש כתובות דארוסה זנות שכיח דאין בעלה משמרה כמו כן הסמיא אף בנשואין שלא יכול לשמרה זנות שכיח וצ"ע בזה. גם מ"ש הגאון מסטאניסלאב שבשלילה לא שייך חזקה והביא כן משם הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל ג"כ לפענ"ד היא תלוי במחלוקת רש"י והר"ן בהך דאמרו בכתובות דף כ"ב ברי לי אילו היה חי היה בא והר"ן נחלק בזה הרי דשייך לרש"י ברי בשלילה מכ"ש חזקה וצ"ע בזה ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ד שנסתפק ג"כ בדבר שבערוה ולא אתחזיק היתר ולא איסור אי מהימן עד אחד. אמנם לפמ"ש שם דגם בדבר שבערוה כל שיש רגלים לדבר נאמן ע"א א"כ הך חזקה דשלילה שאם היה קיים היה מודיע לאיהו וכדומה עכ"פ רגלים לדבר מקרי והא נאמן מיהו אני כתבתי בהגהות שם דדבריו תמוהין ודו"ק ועיין באמרי אש באהע"ז סי' ל"ח שהאריך בענין זה אי בדבר שבערוה בלא אתחזיק אי נאמן עד אחד והביא דברי הרמב"ן והר"ן בזה ולא נפניתי כעת לעיין בזה:
1029
1030הנה למדתי בכתובות דף ט"ז ע"א וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מה הוה וכתבו בתוספות לרב פריך ע"ש ועיין בתוס' ישנים והרז"ה והרמב"ן ולפענ"ד נראה דבר חדש דלפמ"ש הרמב"ם דאיסור בעד אחד הוחזק אף דאין ע"א נאמן לד"נ ולמלקות מכל מקום כל שבא מקודם לענין איסור איסור בעד אחד הוחזק וכמו כן כתבו התוספות בחולין דף צ"ו דמה דמחזירין שטר ע"פ סימנים משום דאינו מוציא כעת וגם בשו"ת מהרי"ט בחלק אהע"ז סי' ט' כתב דבשטר אמרינן מיגו להוציא משום דכעת אינו מוציא ואח"כ כבר הוחזק השטר ע"ש. ומעתה גם אני אומר לענין רוב דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא דוקא כשבא הדבר תיכף לענין ממון כמו במוכר לרדיא וכדומה אבל כאן הרוב בתולה נשאת היה טרם הגיע זמן החיוב כתובה דאינו רק לאחר גירושין ומיתה וא"כ כבר הוחזק הרוב שהיא בתולה ממילא מועיל גם לענין ממון אח"כ ואף דבב"ב דף צ"ב פריך זו הקושיא על רב ומשמע דלשמואל ניחא באמת זה קשה גם על הרז"ה והרמב"ן והתוספות ישינים דכתבו דגם לשמואל פריך ובב"ב שם משמע דפריך על רב דוקא ולשמואל ניחא והארכתי בזה בתשובה ואכ"מ. ועכ"פ הסברא נראה נכונה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש הב"ח באהע"ז סי' ט' דבכתובה שטר העומד לגבות כגבוי דמי והב"ש תמה שם דהא לב"ה לא אמרינן הכי וכתבתי בגליון ונדפס משמי שם נקוב בשם ש"י למורה דכתובה חשיב מוחזק טפי כמ"ש המרדכי אבל אכתי טעמא בעי. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כל שטר דאף דעומד לגבות אבל מכל מקום אינו כגבוי אבל שם בכתובה דהספק הוא אם נקראת קטלנית א"כ כל עוד שלא נתברר בשלישי הרי לא שייך לומר דהוא מוחזק דהא בעת נשואי השני ודאי דעפ"י רוב לא הוה קטלנית וא"כ נתחייב בכתובה בבירור וא"כ היה כגבוי דשם אין הספק בגוף הכתובה רק במה שקרה מקרה מבחוץ שהיא קטלנית והרי כבר הוחזק החוב שלה טרם שנעשית קטלנית ולכך הוה כגבוי. ובזה מיושב מה דקשה לי מהא דאמרו בכתובות דף ע"ב דספוקי מספקא ליה בממונא לקולא והרי שם בכתובה קאי וכתובה נקראת מוחזקת והוה כגבוי ולפמ"ש שם הספק על גוף החיוב אם מקפיד על הנדר ולא התחיל החיוב ולא שייך שכבר הוחזק ודו"ק:
1030
1031ובזה מיושב גם מה שהקשיתי בהא דאמרו בשבועות דף מ"ח כגון שנשבעה ומתה והרי אח"כ מסיק הא מני ב"ש היא וא"כ מה קושיא מכתובה דבכתובה הוה כמוחזקת ולפמ"ש אתי שפיר דשם לא שייך שכבר הוחזק וא"כ לא שייך הטעם דהום כגבוי ודו"ק ועיין סוגיא דפ"פ ובתוספות שם ד"ה אי שהתוס' בעצמם הרגישו דאף בס"ס מהראוי שתפסיד הכתובה משום חזקת ממון רק שהביאו ראיה דלא אמרינן כן ובפ"י שם האריך דלמה יוצאין ממון מכח ס"ס הא לא עדיף מרוב ע"ש ובתשובה הארכתי בכמה אופנים ולפמ"ש באמת כל שהס"ס תיכף לענין הכתובה ולא היה רוב שכבר הוחזק אין מהראוי להוציא ממון מכח ס"ס. שוב נזכרתי דמה שחדשתי לענין רוב שכבר הוחזק כבר חדשו האחרונים לענין ד"נ דאף לס"ד דבד"נ לא אזלינן בתר רוב אבל רוב שכבר הוחזק מועיל עיין שב שמעתא שמעתא ד' ובישועת יעקב אהע"ז סי' ד' וסי' קע"ב ואף שאני כתבתי לדחות דבריהם אבל לענין ממון הדבר ברור שכן הוא וכמ"ש. והנה בהא דאמרו ת"ש המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך רישא מ"ט לאו משום דרובא הכי אתנהו וע"ז שאל אותי החריף ושנון מוה' משה יונה נ"י מסקאהל דמה קושיא דאף לשמואל דלא אזיל בתר רובא היינו דוקא במקום שהחזקה מנגדו דהיינו בשור ונמצא נגחן דאף דרובא זבני לרדיא מצי א"ל המוכר להלוקח אנא לשחיטה מכרתיו לך דכעת המוכר מוחזק בממון וא"כ כאן דהמוכר מוחזק בממון שכבר שילם לו וגם יש לו רובא דמסייע לי' שוב ודאי נאמן המוכר ומה קושיא וע"ז הביא דברי השיטה מקובצת שהרגיש בזה וכתב דע"כ מיירי בלא שלם לו עדיין דאם כבר שלם לו שוב יקשה דמה אריא דנמצא גנב דרוב מסייע להמוכר אף אם נמצא שוטה או משועמם נמי דרוב אין עבד שוטה אפ"ה מהראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקת ממון ואתרע ליה רובא וע"כ דמיירי דלא שילם לו ויש לו להלוקח חזקת ממון ולכך צריך המוכר לרובא דמסייע לו ושפיר מקשה וע"ז הקשה החריף הנ"ל דהוכחת השיטה דמיירי בלא שלם דאל"כ אף בנמצא שוטה נמי דנימא סמוך מיעוטא לחזקה אינו ראיה כלל לפמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דף קי"ט דמיעוט שאינן מתעברות לא חשיב מיעוט לסמוך לרוב דזה מיעוט שעומד נגד הרוב וזה לא אמרינן ובזה הרוב עדיף ושאני מיעוט דמפילות דהוא מן הרוב בעצמו ע"ש וא"כ ה"ה במיעוט השוטים דהוא עומד נגד הרוב לא אמרינן סמוך ויפה הקשה לכאורה. אמנם אחר העיון ל"ק דע"כ לא כתב הרשב"א דמיעוט שעומד נגד הרוב לא חשיב מיעוט רק באיסור דרוב עדיף מחזקה רק כשיש מיעוט שיש לסמכו להחזקה סמכינן מיעוט לחזקה וכל שהמיעוט עומד נגד הרוב הרי המיעוט לא נחשב לכלום נגד הרוב ולא נשאר רק החזקה וכיון דרוב עדיף מחזקה אין לסמוך המיעוט נגד הרוב והחזקה נגד הרוב ג"כ אינו אבל בממון דהחזקת ממון שיש לזה השתא כגון בלא שילם החזקה אלים נגד הרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב רק דבשילם יש להמוכר אותו חזקת ממון וכל שיש לומר סמוך מיעוטא אף דהמיעוט עומד נגד הרוב מכל מקום בצרוף חזקת ממון דאלים נגד הרוב יש לצרף גם המיעוט העומד נגד הרוב וז"ב כשמש. גם מה שדחה עוד דבכה"ג דלפי דברי הרוב לא התחיל כלל החזקה דהיה מקח טעות לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה לא ידעתי כלל דהא גם ברובא לרדיא סמכינן אחזקת ממון שיש להמוכר אף שחזקה דמעיקרא היה לה להלוקח בהממון רק שעכשיו הוא ביד המוכר ולא אמרינן כיון דלפי דברי הרוב לא התחיל כלל חזקת מוכר בממון דאדרבא הלוקח היה לו חזקה דמעיקרא ואפ"ה אזלינן בתר חזקת המוכר עתה דחזקת ממון של עתה דוחה הרוב והחזקה דמעיקרא של הלוקח א"כ שפיר שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה. והנה מעלתו הביא דברי התורת חיים שחידש ע"פ דברי הרשב"ם כיון דחזקה דאעבד שפירא יהיב זוזי הלוקח זה מועיל אף דיש להמוכר חזקת ממון והרוב ע"ש וע"ז כתב מעלתו דכל דאין החזקה מכחשת להרוב ניהו דאינה מסייעת מכל מקום הוה הרוב עדיף ושאני מוכר שור ונמצא נגח דהחזקה מנגדת להרוב וגם זה ל"ק דנראה דהחזקה דאעבד שפירא יהיב זוזי בודאי מנגדת הרוב דחזקה זו הוה חזקה דאתא מכח סברא דחזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי וכבר השריש לנו המהרי"ק שורש ע"ב ובתה"ד סי' ר"ז דחזקה דאתא מכח סברא עדיף מרוב וע"כ ע"י חזקה דאין אדם פרוע בתוך זמנו וכדומה מוציאין ממון על ידו אף שאין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש וה"ה כאן וז"ב כשמש ומ"ש מעלתו ליישב בזה ע"ד הפלפול אין הזמן גורם לעיין בזה כי רבו התשובות אשר צריך אני להשיב ולקחתי לי מועד להשיב על דבריו מפני כי הוא חתן ש"ב הרב נ"י ודי בזה. ובגוף הקושיא לפענ"ד ל"ק דכאן לא דמי לשור שנמצא נגח דהמוכר טוען שאני מכרתי לשחיטה אף דרובא לרדיא זבני מכל מקום אני מכרתי לשחיטה אבל כאן אין לו טענה רק שהלוקח סבר וקיבל משום הרוב דהם גנבי אבל עכ"פ חזקת ממון ל"ש דגם המוכר מודה דאם לא היה סבר וקבל היה מקחו מקח טעות ולא נשאר כאן רק הרוב והרי אין הולכין בממון אחר הרוב ושפיר מקשה אבל בהך דשור נגח זה טוען שאני מכרתי לשחיטה וא"כ לא היה מקח טעות ועיין בתוספות ב"ק ר"פ המניח וגם בבכורות דף כ':
1031
1032והנה בהא דמקשו בכתובות כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מה הוה והקשה הפ"י הא לרב יש לו מיגו דאי בעי אמר פרעתי דרב אית ליה הטוען אחר מעשה ב"ד נאמן הקשה אותי הרב החריף מוה' יוסף נ"י מ"ק ראווא דמה קושיא הא הרא"ש הקשה דאמאי יהיה הבעל נאמן הא הו"ל מודה במקצת וכתב דהו"ל א"י לכפור וכמ"ש בירושלמי ולפ"ז כל שיכול לטעון פרעתי שוב אינו גובה ממשועבדים ושוב לא הוה ש"ק כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' פ"ח דכל שאינו גובה ממשועבדים לא הו"ל ש"ק. ותנה באמת קושית הפ"י כבר קדמו התוספות בב"ב דף צ"ב וא"כ יקשה קושיתו על התוספות מיהו לק"מ דדוקא בזה"ז כל דאין לו ש"ק ממשועבדים לא הוה ש"ק דהא יכול למכור קרקעותו ומטלטלין יכול להבריח אבל בכתובה דכל קרקעותיו משועבדים לה ניהו דיכול לטעון פרעתי אבל מכל מקום מקרי ש"ק דעכ"פ ההודאה היה ש"ק ואף דיכול לטעון פרעתי לה ולא תוכל לגבות ממשועבדים מכל מקום בכתובה ע"כ דמשועבד לה הקרקע דאל"כ תהיה קלה בעיניו להוציאה ועיין ס"פ האשה שנפלו. הן אמת דדברי הרא"ש תמוהין דארכבה אחרי ריכשי דא"י לכפור והו"ל ש"ק דהא א"י לכפור בלבד סגי דהו"ל הילך וכבר תמה בזה בתפארת שמואל בהגהותיו להרא"ש שם. אמנם לפמ"ש אתי שפיר דנ"מ למ"ד דיכול לטעון פרעתי והרי יכול לכפור ומכל מקום הוא ש"ק דהרי כל נכסיו אחראין לכתובתה ושפיר סמכה דעתה דלא יוכל למכור הכל ולהבריח ושפיר מקרי ש"ק. והנה הרז"ה כתב דגם לשמואל פריך משום דיש לה חזקה דגופה ובמלחמות כתב דבכה"ג לא שייך חזקה דגופא דהא האשה עומדת להנשא וכוונתו נראה לי דלפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דכל שכבר מת והספק הוא אם מת קודם או אח"כ לא שייך חזקת חיים דכל אדם מעותד למות ע"ש וא"כ גם כאן בשלמא כשאנו מסופקים אם עדיין בתולה היא שייך חזקת הגוף דיש לה חזקת כשרות ולא נבעלה אבל כאן אין אנו מסופקים אם היא בתולה עדן רק שהספק הוא אם נשאה כשהיא אלמנה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה בזה לא שייך חזקת הגוף דהא בתולה עומדת להנשא ודו"ק ולפענ"ד דבריו תמוהין דהא ע"כ הטענה שלא נשאה בתולה וכבר נבעלה מן הנשואין דאי הטענה שנכנסה לחופה ולא נבעלה כמ"ש הרמב"ן הא קיי"ל דכל שנכנסה לחופה אף שלא נבעלה אין לה טענת בתולים וכמבואר דף י"ב וע"כ דהטענה הוא שנשאה בחזקת אלמנה שנבעלה והיא טוענת שכנסה בתולה וא"כ על הזמן הנשואין אנו דנין אם היתה בתולה או אלמנה שכבר נבעלה וע"ז שפיר יש לה חזקת בתולה ואף דאשה עומדת לנשואין הא הוא טוענת שבעת הנשואין היתה בחזקת בתולה ודברי הרמב"ן תמוהים לפענ"ד וראיתי להפ"י שהקשה על הרמב"ן דא"כ מעיקרא מה התחיל הש"ס לומר מתניתין דלא כר"ג הא שאני הך דר"ג דשייך חזקה משא"כ כאן דלא שייך חזקה והיא תימה רבה. אמנם נראה דקושית הש"ס היא מראוה מדברת ומאי מדברת נבעלה ואפ"ה אמר ר"ג דמהמנא משום ברי ושמא וא"כ גם כאן שייך זאת דחזקה אזדא לה דהא בודאי נבעלה והספק שמא לכשר או לפסול והא דאמרו בדף י"א דר"נ מצי סבירא ליה כר"ג וע"כ לא אמר רק דאיכא חזקה היינו למאן דס"ל דמדברת היינו לא נבעלה ויש לה חזקה וזה צ"ע ועכ"פ לא קשה קושית הפ"י אבל מה שהקשית קשה. והנה הרמב"ם פט"ז מהלכות אשות הכ"ד כתב דיש להשביע לבעל כיון שהוא מודה במקצת והשיגו הראב"ד דאין כאן שבועה דאורייתא דהא הוה כפירת ש"ק וכתב הרב המגיד דלפי תקנת הגאונים גובים אף מן המטלטלין ולא מקרי כפירת ש"ק ולכאורה נראה דלפמ"ש הב"ש סי' ק' ס"ק ד' דהבעל יכול לסלק בקרקע כל שיש לו קרקע אין המטלטלין משועבדים א"כ שוב הו"ל כפירת ש"ק. אך נראה כיון דעכ"פ משועבדים אינו גובה דהלקוחות יכולין לומר שאינו חייב כלל דהא טוען אלמנה נשאתיך א"כ שוב לא מקרי כפירת ש"ק ומיהו הא הו"ל הודאת ש"ק דהא מה שמודה אינו מודה אלא בקרקע דהא יכול לסלק בקרקע. אמנם נראה דכיון דהגאונים תקנו שיגבה ממטלטלין שוב לא מקרי מודה בקרקעות דהא תקנו דמטלטלין תגבה ג"כ ויכולין הלקוחות לומר מטלטלין הנחנו לך וכמ"ש התומים סי' קי"א דיכול לומר הנחתי לך מטלטלין דלא כמהרש"א ובאמת לפענ"ד דברי המהרש"א נכונים דאיך שייך לומר הנחתי לך מקום דהא יכול להבריחם ולמכרם ועיין פסחים דף ל"א ובמהרש"א שם לענין שדר"נ וכן בכמה מקומות ואולי אין כוונת התומים דיכול לטעון הנחתי רק דכל דמטלטלי בנ"ח משתעבדי לבע"ח א"כ יכול לטעון הלוקח למה תפסיד אותי ולך למטלטלין אבל גם זה א"נ דאם על המטלטלין אין כעת סוחר וצריך להמתין על יום השוק וכדומה יוכל לגבות מהקרקע שיוכל לגבות כל חובו תיכף דשכיחי קונים על קרקע אך זה בשאר חוב אבל בכתובה כל דהגאונים תקנו לטובת האשה שיהיה לה מטלטלין לגבות דלפעמים שאין לו קרקע א"כ פשיטא שיכול לומר הנחתי לך מקום דכיון דראו חז"ל לתקן שיהיו מטלטלין משועבדים אף דהבעל יכול לסלקה בקרקע מ"מ הלוקחים יכולים לומר כיון שתקנו הגאונים בכתובה לגבות ממטלטלי' אלא שראו חז"ל לטובת האשה שיהיו מטלטלין משועבדים שוב לא הוה הודאת ש"ק ולא כפירת ש"ק וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ דא"כ בחוב דודאי משועבד מטלטלין ואפ"ה אמרו בב"מ ד"ה ולש"ק ע"ש בדף ד' בב"מ ומ"ש בזה הא"מ בסי' ק' כבר נכלל בדברי הלח"מ שם אבל דבריו דחוקים ולפמ"ש אתי שפיר דשאני חוב דאף דמטלטלי משעבדי מכל מקום כל שהבע"ח יכול לסלק בקרקע א"כ עיקר סמיכתו על הקרקע ואין הלקוחות יכולין לומר הנחנו לך מקום במטלטלין דלא סמך על מטלטלין אבל כתובה דמן התורה היא קרקע ולא מטלטלין והגאונים ראו לתקן ממטלטלין משום טובת האשה א"כ שוב סמיכתה על המטלטלין ושפיר יכולין לומר הנחנו לך מקום וז"ב מאד:
1032
1033ובזה יש ליישב קושית הה"מ שהקשה על הרמב"ם שם דהא מכל מקום הודה בדבר שא"י לכפור דהא אינו נאמן לומר פרעתי וראיתי בקרבן נתנאל ריש פ"ב דכתובות שכתב דמכל מקום לא הוה ש"ק דהא נגבה אף ממטלטלין ושאני שטר דעיקרו מקרקע ע"ש אבל אין זה נכון דא"י לכפור בלבד פטור דהא הו"ל הילך וכמ"ש התפארת שמואל על הרא"ש ומ"ש לעיל לא שייך בזה דקאי השתא לדידן דאינו נאמן לומר פרעתי אך לפמ"ש יש לומר כיון דיכול לכפור ולומר דיגבה להמטלטלין שוב לא הוה הילך דהא מטלטלין יכול להבריח וכיון דהגאונים תקנו שתגבה מן המטלטלין שוב לא מקרי הילך דהא יוכל להבריח המטלטלין ואי דתגבה מן המשועבדים דזה אינו דהא הלוקח יוכל לומר הנחתי לך מקום לפי תקנת הגאונים ושאני שאר חוב דלא יוכלו לומר הנחתי לך מקום דהא מטלטליו יכול להבריח אבל בכתובה דעשו לטובתה א"כ יוכלו הלוקחים לומר הנחתי לך מקום וכמ"ש ודו"ק. והנה בשיטה מקובצת דכתובות שם כתב דשיטת הרמב"ם הוא כיון דאם תפסה מטלטלין גובה אף ממטלטלין תו לא מקרי כפירת ש"ק. ובא"מ הקשה דא"כ בב"מ דף ד' דאמרי דהו"ל כפירת ש"ק הא אם תפס המלוה מטלטלין מועיל בודאי דמטלטלי לבע"ח משתעבדי מה"ת א"כ שוב לא הוה כפירת ש"ק. והנראה דבאמת צריך ביאור מהו זו סברא דלא הוה כפירת ש"ק כיון דיכולה לתפוס והא מ"מ תפיסה ל"ש ולא מקרי רק כפירת ש"ק בלבד. אמנם נראה דבאמת הה"מ כתב דלאחר תקנת הגאונים מקרי כפירת מטלטלין רק שכתבתי כיון דיכול לסלק ממקרקע בלבד שוב הו"ל כפירת ש"ק וע"ז כתב השיטה מקובצת דלעומת זה יכולה לתפוס וא"כ שוב הו"ל כפירת מטלטלין דהא באמת חז"ל עשו לטובתה שיהיו מטלטלין משועבדים ומה"ט יכול לומר הלוקח הנחתי מטלטלי' וא"כ ניהו שהוא יכול לסלק בקרקע הא לעומת זה תוכל לתפוס אבל בחוב דעיקר השיעבוד על קרקע דמטלטלין יכול להבריח שוב הו"ל כפירת ש"ק וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא דבר נחמד:
1033
1034קשה לי לפי מה דאמרו בע"ז דאם אין לפועל רק בסופו וא"כ לא שייך חזקת חיוב בשכירות דהא עד מכוש אחרון לא נתחייב כדאמרו בע"ז דף י"ט דאין במכוש אחרון שוה פרוטה וא"כ גם א"י אם פרעתיך פטור ומכ"ש בזה דהוא טוען ברי ואנן אמרינן דטרוד בפועליו וא"כ גם א"י אם פרעתיך פטור והיא קושיא נפלאה וצ"ל דכיון דטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך א"כ כל שהודה ששכרו שוב כבר נתחייב ושוב הו"ל א"י אם פרעתיך. ובזה נראה לי מה דאמרו מתוך שיכול לומר לא שכרתיך והקשו בתוספות דהא הו"ל מיגו בדדמי ולפמ"ש יש לומר דכל שיכול לטעון לא שכרתיך א"כ מה דאמר שכרתיך ונתתי לך שכרך לא נתחייב דהא א"י אם פרעתיך לא הוה דלא שייך חזקת חיוב דאימתי נתחייב בשעה שאמר שכרתיך והרי הוא טען דפרע ולא שייך חזקת חיוב ושוב הו"ל כא"י אם נתחייבתי. ויש להמתיק הדברים לפמ"ש הנימוק"י בב"ב דף למ"ד דלא שייך מיגו גבי לוקח דטען דהמוכר דר בו יום אחד כיון דגם אחר טענתו לא נודע אם אמת הדברים יעו"ש וזה הענין של מגו בדדמי דלא אמרינן משום דגם אם נאמר שטען אמת מכל מקום הרי שייך בדדמי וסובר שאמר אמת ולפ"ז כאן שהוא טען באמת שפרע רק שאנן אמרינן שטרוד בפועליו כל שיכול לומר לא שכרתיך עכ"פ הו"ל רק א"י אם הלויתני ופטור אף אם נימא שטעה דא"י אם הלויתני פטור ודו"ק כי קצרתי:
1034
1035להרבני המופלג מוה' יחיאל מאנד נ"י:
1035
1036אשר הקשה בהא דמקשו התוס' במגלה דלמה לי קרא במצה דהנשים נוהגות בו תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס כדאמר ריב"ל לענין ד' כוסות והקשה דהרי בפסחים כתבו לענין סוכה דמה שמצוה מן התורה לא שייך לחייב משום שהן היו באותו הנס ודוקא בדרבנן שייך זאת כמו ד' כוסות וא"כ מה מקשה ממצה. והשבתי ע"פ כי אין לי פה שום ספר ואמרתי דסברת התוספות הוא דהטעם שהן היו באותו הנס לא שייך בחיוב מן התורה דהא לא דרשינן טעמא דקרא וא"כ כל שהוא מ"ע שהז"ג דנשים פטורות לא שייך לחייב מטעם שהן הי' באותו הנס דהא לא דרשינן טעמא דקרא ולכך דוקא בד' כוסות דרבנן דתקנו משום הנס בזה שייך לומר דתקנו גם בנשים מטעם שהן הי' באותו הנס אבל סוכה דלא נודע הטעם לא שייך לדרוש טעמא דקרא ואף דכתיב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל מכל מקום אינו מבואר הטעם בקרא ור"ע ור"מ נחלקו בזה וז"ב ולפ"ז במצה דהוא ודאי מבואר בקרא משום הנס של יציאת מצרים בזה שייך לחייב גם הנשים מטעם שהן הי' באותו הנס כנלפענ"ד ומכאן ק"ל על הב"ח או"ח סי' תרכ"ה שכתב שצריך לכוין בשעת הסוכה על שם כי בסוכות הושבתי ולפמ"ש מבואר מדברי התוספות וכפי מ"ש בסברתם דאינו כן דעכ"פ בקרא אינו מבואר זאת ודו"ק ועיין ביד שאול סי' רל"ח מ"ש על דברת הב"ח וגם בתשובה כתבתי בזה ואכ"מ:
1036
1037הנה אירע מעשה שהיה מילה שלא בזמנה שהיה ראוי להיות ביום א' של פסח והילד לא היה בריא והיה לו מכה שהוצרכו לפתוח המכה בע"ש חוה"מ והנה נשאלתי אם מותר להיות המילה ביום אחרון של פסח והנה כבר כתבתי בחבורי יד שאול סי' רס"ו מ"ש הנוב"י דבודאי מילה שלא בזמנה יש לומר דגם הרמב"ם מודה דאסור ביו"ט שני של גליות ואני פלפלתי שם והבאתי שבריטב"א ביבמות מ"ו כתב בשם הרמב"ן שגם מילה שלא בזמנה בודאי דוחה יו"ט שני של גליות וכולם לא הזכירו זאת ומכל מקום לא מלאני לבי להתיר ואח"כ נזכרתי שכבר פלפלתי בזה בשו"ת שואל ומשיב גבי חפיפה סמוך לטבילה שם הארכתי והבאתי ג"כ שכבר נשאלתי בזה ולא מלאני לבי להתיר ובספרי יד שאול ציינתי שגם בתמים דעים סי' ק"כ האריך בענין זה. והנה לפי שאירע המעשה הלז ועיינתי שנית בתמים דעים והנה שם בתשובה האריך בכלל ההבדלים שבין יו"ט שני לראשון בשני י"ט של גליות וגם בשני י"ט של ר"ה נמצא ג"כ הבדלים בין ראשון לשני ולפי שהאריך הרחיב הדיבור בזה וכמה מרגליות טובות נמצא שם אמרתי לבאר וגם לתקן קצת שבושים שנמצאו בדפוס ואין לי תמים דעים הראשון רק מה שנדפס בלבוב בשנת קע"ב ואולי נתקן הראשון והנה מ"ש שם ואפילו לר"ש דלית ליה מוקצה משום דמחובר בסוכה כריאה ככוסות וקערות ועששיות דמי הנה מ"ש כריאה ט"ס וצריך לומר בריאה וכיון למה דמוקי בביצה דף למ"ד בסוכה רעועה הא בבריאה אף ר"ש מודה ומ"ש ככוסות וקערות ועששיות כיון למה דאמרו בשבת דף מ"ד דר"ש מודה בזה ע"ש ומ"ש בהא דאמרו לערב בכדי שיעשו הביא שתי דיעות וסברות בזה והנה מ"ש כדתנן במסכת מכשירין גבי חמץ מצא בה ירק והנה חמץ ט"ס וצריך לומר מרחץ וכיון למ"ש שם לעיל עיר שיש בה מרחץ ואח"כ אמרו אם רוב עכו"ם לוקח הירק מיד ואם רוב ישראל ימתין עד כדי שיבואו ממקום קרוב ופירש הוא בתחלה דיש לומר דדוקא משום דאית ביה חשש איסור תלישה דאורייתא חיישינן ג"כ לאיסור תחומין דרבנן ורישא דוקא דהיינו רוב עכו"ם אבל בישראל אף מחצה על מחצה כרוב ישראל וכ"ז אם יש חשש תלישה אבל אם אין חשש תלישה רק תחומין בלבד כגון ירקות דכמושין ל"צ שימתין עד כדי שיביאו ממקום קרוב והנה הטעם נראה לענ"ד דמזה ראיה למ"ש הר"ש חיון הובא במג"א סי' קפ"ד לענין ספק ברכת המזון דצריך לחזור גם על ברכה רביעית דרבנן כדי שלא לזלזל וה"ה כאן כיון דיש חשש תלישה וצריך להמתין גם על חשש תחומין צריך להמתין אבל כל דליכא רק חשש תחומין לא חיישינן והביא סברא שניה דיש לומר דסיפא דוקא ברוב ישראל הא מחצה על מחצה לא בעי שימתין רק משום חשש תלישה שהוא דאורייתא אבל בשביל תחומין לא חיישינן לזה במחצה על מחצה כנ"ל כוונתו אף שהלשון משובש שם מאד וקשה עלי להגיה אבל כוונתו נראה ובאמת שאני תמה הא במשנה אמרו גם במחצה על מחצה ימתין עד כדי שיביאו ממקום קרוב ולדברי הסברא השניה לא יהיה דמי הך כדי שיבאו ממקום קרוב הנאמר גבי מחצה על מחצה שהוא רק חשש תלישה ולא דמי לרוב ישראל דשם צריך להמתין עד כשיבא ממקום קרוב גם מחשש תחומין וצ"ע כי גם בכל המשניות קשה לי דכיון ששנה מחצה למחצה למה תני אם רוב ישראל ולענין אבידה מפורש ס"פ קמא דכתובות דף ט"ו למאי נ"מ ע"ש ואילו לענין מרחצת ולענין ירק צ"ע למה נזכר תרווייהו ולסברא השניה היה מקום לתרץ אבל לפ"ז היה לו לתנא לבאר כיון דלא דמי אהדדי וכדפרישית וצ"ע. והנה בבא מחוץ לתחום כתב דדוקא בודאי חוץ לתחום אבל ספק חוץ לתחום מותר משום דהו"ל ספק דרבנן לקולא ואף לר"א דס"ל דבר שיש לו מתירין אסור ה"מ איסור השוה בכל אבל כאן איסור שאינו שוה בכל הוא וה"ה לספק מוכן ועוד ס"ס אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר והנה מ"ש וה"ה לספק מוכן צריך ביאור דלטעם הראשון משום דאינו שוה בכל זה דוקא לענין איסור תחומין דמה שזה חוץ לתחום לשני בתוך התחום אבל ספק מוכן שוה בכל. ולפענ"ד הך ספק מוכן צ"ל לאחר שכתב טעם השני משום דהו"ל ס"ס בדבר שיש לו מתירין ג"כ שרי ועיין מג"א סי' תצ"ז ס"ק ד' שתמה דלמה בספק מוכן מקילינן בשני ואילו לענין תחומין משמע בסי' קט"ו דאף ביו"ט שני אסור ע"ש ואני תמה ביותר דאדרבא בספק מוכן מהראוי להחמיר ביותר דלא שייך טעמו הראשון של תמים דעים וכמ"ש ובתחומין שייך גם היתר הראשון דאינו שוה בכל וכפי הנראה לא ראו הקדמונים גוף דברי התמים דעים במקומו שכן הר"ן בפרק אין צדין מביא דברי הרא"ש מלוניל הנ"ל וכתב הטעם מעצמו דהו"ל ס"ס בדבר שיש לו מתירין ג"כ שרי וע"כ דלא ראה דברי הרא"ש מלוניל במקומו כתב כן וביותר צ"ע דבאמת לענין חוץ לתחום הדבר תלוי במחלוקת של רש"י והגאונים בפירוש דברי שמואל בהך שמא חוץ לחומה לנו דרש"י פירש לקולא והגאונים פירשו לחומרא ועיין בר"ן פרק השואל בשבת ובביצה פרק אין צדין שמביא המחלוקת הלז נמצא שיש בתחומין עוד צירוף דברי הש"ס דשמואל לקולא ואפ"ה פסקינן להחמיר מכ"ש ספק מוכן דיש להחמיר וגם ספק מוכן דעת הה"מ דהוה כשל תורה וצע"ג ועיין סי' תקט"ו ס"ז שפסק להחמיר ואילו בספק מוכן מקילינן וצ"ע ועיין פר"ח סי' תצ"ז ס"ק ד' מ"ש בזה וגם דבריו צ"ע שלא הרגיש בסתירה שיש בזה בדברי הש"ע וצ"ע על הת"ד דכתב דמותר בספק אי בא מחוץ לתחום דמה יעשה בהך דנחלקו רב ושמואל בשבת דף קי"א ולשיטת רש"י שמואל לקולא וא"כ היה לו להביא משם והוא לא הזכיר כלל מזה וצ"ע ועבמ"ש הרמב"ן להשיג על הרשב"א הובא בת"ד. והנה במ"ש לענין כחולי עינא דדוקא מכחל עינא דהוה צרכי הבריאים ג"כ והוה שוה לכל נפש אבל צרכי חולה אסור ביו"ט שני כיום ראשון דלא הוה שוה לכל נפש וגם ר' יהודה אוסר הנה בש"ע סי' תצ"ו לא קי"ל כן ועיין ט"ז וש"ך מ"ש בשם הר"ן והר"ן לא הביא כלל דברי הת"ד הנ"ל ומ"ש לענין בקוע עצים עיין סי' תק"א בט"ז ומג"א שם גם מ"ש לענין קריעה דיש לקרוע ביו"ט שני הנה אנן קי"ל כמ"ש הרמב"ם דאין קורעין ביו"ט כמבואר סי' תקמ"ו והוא ג"כ מביא דברי הרמב"ם שאין קורעין ומ"ש בת"ד דקריעה חמורה דכל שלא פרע ופרם חייב מיתה ואתי עשה שיש בו מיתה ודחי עשה ולא תעשה דדבריהם. הנה כבר כתב הרמב"ן דאינו רק אסמכתא בעלמא וע"כ אין לדחות בשביל עשה ול"ת דדבריהם ובפרט שהוא כתב דקריעה אב מלאכה ואף דיש לומר דהוה מקלקל מכל מקום כיון שהוא לצורך מצוה אפשר דאסור ובפרט לשיטתו דחייב מיתה בשלא קרע ועיין בשבת דף ק"ה. ולענין מילה שלא בזמנה הביא שני דיעות אי דחי יו"ט שני של גליות וכבר ציינתי ביד שאול דברי הת"ד הנ"ל ועכ"פ נתבאר דגם במילה ודאי שלא בזמנה נוטה דעת הת"ד שדוחה יו"ט שני ודלא כהנוב"י ועיין כסא דהרסנא סי' פ"ח שזכר לסברת הת"ד דמהראוי שידחה מילה יו"ט שני ע"ש. והנה מ"ש הת"ד דלא אמרינן מתוך בדבר שהתורה אסרה בפירוש כגון לכם ולא לגבוה דלא שייך מתוך דא"כ עקרת מ"ש בתורה וגם נדרים ונדבות למ"ד דאין קרבין ביו"ט וכן אפיית השתי לחם לא שייך מתוך דהתורה מיעטה בפירוש וכן תרומה שנטמאת דאין שורפין ביו"ט משום דהתורה מיעטה בפירוש. הנה זה דבר חדש. ובזה יתיישב קושית הרא"ש בביצה דף י"ב לב"ה דס"ל מתוך אף שאינו לצורך קשיא משריפת קדשים וע"ש הרבה קושיות ועיין קרבן נתנאל שם ולפמ"ש התם א"ש וכמ"ש:
1037
1038להרב המופלג מוה' דוד שלמה ברי"ב כ"ץ עדילשטיין מק' ווארשא:
1038
1039יקרתו הגיעני לנכון ע"י ר' אהרן מק' ווארשא והנה מעלתו כתב על ספרי יד שאול ואין לי פה ספר גם ספרי אין בידי שאני יושב פה קרית חוצות ובכ"ז אמרתי להשיב בקצרה והנה מה שהאריך על מ"ש בספרי יד שאול סימן רמ"ח סעיף קטן א' בשם הרז"ה שכופין ומלקין גם על מ"ע שמתן שכרה בצדה עד שיאמר רוצה אני אלא שאין יורדין לנכסיו וע"ז הקשיתי מחולין דף ק"י שבקוהו ולא כפו אותו עד שיאמר רוצה אני ותירצתי שם וע"ז האריך מעלתו דזה דבר שאי אפשר להתקיים שילק' במ"ע שמתן שכרה בצדה והקשה מהירושלמי וגם מש"ס במקומו דא"כ מה השיב מ"ע שמתן שכרה בצדה והרי שם כפתוהו להלקותו וזה מלקין אף במתן שכרה בצדה ורק שבכיבוד אב לא שייך זאת כמ"ש שם אבל זה לא מוזכר בש"ס והאריך הרבה ואני בראותי כן תמהתי דאנה מצא כן בדברי ואני לא כתבתי רק דמצאתי ברז"ה דמה דכפה רבא לר"נ הוא עד שיאמר רוצה אני אבל בע"כ אין מוציאין והנה מה דכפיה רבא לר"נ היא באמת כתירוצי התוספות והראשונים רק דרז"ה חידש להיפך דמכל מקום לא כפה אותו להוציא בע"כ רק עד שיאמר רוצה אני אבל לא כוונתי דמצינו לכוף אותו ולהלקותו וע"ז שפיר כתבתי דכל דהוא משום כיבוד לא שייך שיכפוהו עד שיאמר רוצה אני אבל הש"ס השיב דלמה לא כפוהו להלקותו וע"ז אמר דהוה מ"ע שמתן שכרה בצדה וז"ב כשמש. ולפענ"ד להוסיף כעת בטעמו של הרז"ה דהנה המעיין בב"ב דף מ"ח גבי תלוהו וזבין דפריך מיקריב עד שיאמר רוצה אני ומשני דניחא ליה דתהוי ליה כפרה ולפי המסקנא דרק אגב אונסא וזוזא גמר ומקני א"כ צריך לומר דכאן משום מצוה לקיים דברי חכמים או דתהוי ליה כפרה גמר ומתרצה ועיין תוספות שם דלא הוה תלוהו ויהיב ואף דמה דמתחייב הוה כמכר זהו בשאר דברים אבל בצדקה דגלתה התורה בהדיא דאין לכפותו ורק בדברים או בשביל הל"ת וא"כ אי אפשר להוציא בע"כ ורק עד שיאמר רוצה אני דאז אנן סהדי דנתרצה בלב שלם משום דמה שאדם מתחייב בדבר הוה כמכר ע"ש בתוס' ולפ"ז בצדקה דבאמת הוא מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין כופין וכבר הקשו התוספות והקדמונים דא"כ היאך כפיה רבא לר"נ ותירצו בדברים או משום הל"ת ולפ"ז היאך שייך להוציא בע"כ וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות גירושין וגם הלאו דלא תאמץ כל שנוציא בע"כ אכתי לא הועלנו דהרי הוא באמת מאמץ את לבבו וכמעט כל תירוצי התוספות לא שייך בזה ולכך חידש הרז"ה דכפה אותו עד שיאמר רוצה אני ודו"ק:
1039
1040עוד נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הרמב"ן כתב הטעם במה דיורדין לנכסיו בפריעת בע"ח משום דבמ"ע מכין עד שתצא נפשו והרי קי"ל ברור לו מיתה יפה ולכך כופין ויורדין לנכסיו שעושין לו מיתה יפה ועד שנכפהו במלקות נכפהו להוציא ממנו ע"ש ודפח"ח ולפ"ז בצדקה דמצד המ"ע אין כופין שהרי מתן שכרה בצדה ורק בשביל הל"ת דלא תאמץ כמ"ש התוספות בכתובות דף נו"ן שם ולפ"ז הרי אמרו בכתובות דף פ"ו דעל ל"ת אין מכין עד שתצא נפשו וא"כ על הל"ת אין כופין לירד לנכסיו דזה מטעם ברור לו מיתה יפה וכאן לא שייך זאת ולכך אין כופין רק עד שיאמר רוצה אני ומקיים הל"ת והעשה ודו"ק היטב. ומה שהאריך מעלתו לתמוה על רש"י חולין דף קל"ב ע"ב במ"ש דתו לא משמתינן ליה במצות ל"ת שיש בה מיתה או כרת דקלב"מ וע"ז האריך מעלתו לתמוה על דברת רש"י בכמה קושיות. הנה באמת דברי רש"י תמוהין ולא עוד אלא שסותרין דברי רש"י בכתובות דף פ"ו דשם פירש לענין מלקות ואני תמה עוד דמה שייך קלב"מ בכרת הא אנן לא קי"ל כר' נחוניא בן הקנה והנה הרשב"ש בנו של התשב"ץ כמדומה לי בסי' תר"י האריך הרחיב הדבר בענין מכין אותו עד שתצא נפשו וכמדומה לי שהרגיש בדברי רש"י הלז אבל מה אעשה פה אין לי שום ספר לעיין בזה אך מה שלבי אומר לי דהנה הך דמכין אותו עד שתצא נפשו נחלקו הקדמונים מה השיעור בזה ועיין בנזיר ריש פ"ד ברש"י ותוס' ובר"ן בסוף מכות ובפר"ח סי' ת"ע ולפענ"ד שרש"י פירש בחולין דמכין אותו עד שתצא נפשו הוא שמתא דבו שם מיתה כדדרשו במ"ק וזה ענין שמכין אותו עד שתצא נפשו ולכך כתב דזה דוקא במ"ע אבל בל"ת לא שייך שמתא דמיתה וכרת חמורין טפי מהשמתא שנכרת מהשורש וזה ענין קלבד"מ ואינו ענין לשאר קלב"מ שבש"ס. ובזה מובן מ"ש רש"י במ"ע שאין בהם חסרון כולי האי והיינו דבזה שייך ענין שמתא דחמירא מנגידא משום דנראה כמורד ובזה יתיישב הרבה קושיותיו אבל בכ"ז דברי רש"י צע"ג וצ"ע וחיפוש בקדמונים בזה. והנה במ"ש הרז"ה דאף דאכפיה רבא לר"נ הוא שיאמר רוצה אני אבל לא הוציא בע"כ לכאורה לשון אכפיה משמע דאף בע"כ הוא ולא צריך שיאמר רוצה אני. הן אמת דיקריב אותו דרשו מלמד שכופין יכול בע"כ ת"ל לרצונו הרי חזינן דאף דהתורה אמרה שיקריב והיינו כופין מכל מקום בעינן שיאמר רוצה אני וה"ה כאן ניהו דאכפיה מכל מקום בעי שיאמר רוצה אני. מיהו יש לדחות דשם כתיב לרצונו ומנ"ל בשאר דברים דבעי שיאמר רוצה אני. ובזה היה מיושב מה דקשה לי בהא דאמרו בב"ב דף מ"ח ראיה לר"ה דתלוה וזבין זביניה זבינא מהך דיקריב דהא תלוהו וזבין משמע בפשיטות דאף דלא אמר רוצה אני ושם בעי שיאמר רוצה אני ולפמ"ש אתי שפיר דשם דכתב לרצונו בעי שיאמר רוצה אני אבל בשאר כפייה לא בעי שיאמר רוצה אני: אמנם הרשב"ם כתב שם בהך דר"ה דתלוה וזבין היינו דאמר רוצה אני ע"ש. שוב נזכרתי שהוא ש"ס מפורש בב"מ דף ס"ב דהך דר"ה הוא באומר רוצה אני ומזה מבואר דבכ"מ בעינן שיאמר רוצה אני ומזה ראיה להרז"ה דהרי בתלוהו ויהיב היה נקרא גזלן אם לא יאמר רוצה אני וכן בקרבנות אף דניחא ליה בכפרה אפ"ה גלתה התורה שיאמר רוצה אני וה"ה בצדקה דג"כ ניחא ליה דתהוי ליה כפרה ועיין ביו"ד סי' רנ"ד וביד שאול שם ועיין בלח"מ הלכות מכירה ואינו לפני כעת. שוב ראיתי בש"ע חו"מ סי' ר"ה דלא מצריך שיאמר רוצה אני ובב"י כתב וכ"כ הפרישה דהא דאמרו בב"ק דף ס"ב הנ"ל דאמר רוצה אני הוא לאו דווקא והדברים תמוהים דבש"ס אמרו בהדיא הא דאמר רוצה אני וכבר האריך בזה המהרח"ש בקונטרס מודעא ואונס הובא בנתיבות שם. ומ"ש הנתיבות שם דמוכח דזבינא זבינא דאל"כ הא לא מהני אי עביד כדאמר רבא. הנה אמת שדבר גדול דיבר בזה אבל לפענ"ד אינו קושיא דניהו דהוה חמסן אבל מכל מקום כל דגמר והקנה הרי מחל לו וא"כ מה קושיא מידי דהוה אגזל פחות משו"פ דאמרינן דמחל לו וה"ה כאן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה אמנם מה שנראה לי עיקר בזה דהנה הרמב"ם ובטוש"ע סי' קנ"א וסי' ר"ה מבואר דדוקא בחמסן שיהיב דמי ותלה למכור אז צריך מסירת מודעא אבל בהוחזק לגזלן א"צ מסירת מודעא כלל ומעתה זה שהקשה אי דיהיב דמי חמסן קרית ליה והיינו שהוא כגזלן וא"כ א"צ מסירת מודעא כלל והרי ר"ה ס"ל דתלוה וזבין זביניה זבינא והיינו דצריך מסירת מודעא וע"ז משני דבאמר רוצה אני הוא דצריך מסירת מודעא ובלא אמר רוצה אני א"צ מסירת מודעא כלל ודו"ק. ובזה מיושבין דברי הה"מ שלא יסתר ממ"ש פ"ד מהלכות אישות דבמכר לא בעי שיאמר רוצה אני ובפ"א מגזילה דבעי שיאמר רוצה אני ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לענין שיהיה מכירתו מכירה אף בלא אמר רוצה אני אבל גזלן מקרי וא"צ למסור מודעא והא דמקשה מסקריקין ולא משני דסקריקין מיירי באמר רוצה אני ובמהרח"ש נתקשה בזה ולא הבינותי דהא מוקי להך דסקריקין דא"ל לך חזק וקני והיינו דאמר רוצה אני. ובזה יש ליישב מה דאמר שם רב ביבי מימרא הוא ומימרא לר"ה לא ס"ל והקשו כלם על הרמב"ם דפסק להך דרב ביבי ופסק כר"ה ולפמ"ש אתי שפיר דזאת לא ס"ל לר"ה דאף בשטר לא לבעי מסירת מודעא זה לא ס"ל לר"ה אבל גוף הדין ס"ל ואדרבא מש"ס ב"ק הנ"ל ראיה ברורה לשיטת רבינו. ובזה מיושב מה שהקשה המהרח"ש שם דבב"ק משמע דחמסן א"צ למסור מודעא והרמב"ם כתב דצריך למסור מודעא ולפמ"ש אתי שפיר בזה באמת דמחלק הש"ס בין אמר רוצה אני ובין לא אמר רוצה אני וכמ"ש ועכ"פ דברי הרשב"ם נראה מש"ס הנ"ל דבעי שיאמר רוצה אני וכמ"ש הרז"ה ודו"ק היטב כי אין לפני המרח"ש רק מה שהובא בנתיבות שם ודו"ק:
1040
1041להרב הה"ג מוהרי"ש אבד"ק ברעזאן:
1041
1042מה שהקשה אותי תמול על שיטת הרמב"ם דבן יום אחד נוחל ומנחיל מהא דאמרו בנדה דף נ"ז דר"י דריש את שיש לו נחלה יש לו גבול ונפל הואיל ואין לו נחלה אין לו גבול הנה מבואר דנפל אין לו נחלה והיא קושיא גדולה. הן אמת דלפמ"ש המג"א סי' תקכ"ו לענין קבורת נפלים דהאי דרשא כותיים ס"ל ואנן לא קי"ל כן היה ניחא אבל גם דברי המג"א דחוקים וגם יש לומר דרק מה דדרשינן דנפל אין לו גבול לא קי"ל כן אבל אין לו נחלה מפשט פשיטא ליה מיהו יש לומר דמיירי בנפל של שפיר וכמ"ש המג"א שם דזה בודאי אין לו גבול ואפשר דאין לו נחלה. אך הדברים דחוקים. ולפענ"ד נראה ברור דהנה מה דכתב רבינו דנפל בר ירושה הוא לפענ"ד הטעם דכל שיצא לאויר העולם בר ירושה הוא ונוחל ומנחיל נראה לפענ"ד דהנה אנן קי"ל דהמזכה לעובר קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ולכך רצה להקנותו כמבואר סי' ר"י ולפ"ז ניהו דדוקא דעתו של אדם קרובה אצל בנו לא שיהיה נוחל ומנחיל לאחיו מן האב ע"ז אין קרובה דעתו של אמו לתת הנחלה לאחיו מן האב והנה הש"ך בסי' ר"י כתב בשם חתנו הגאון מוהר"מ ז"ל ליישב דברי הרי"ף דס"ל דגם ירושה ממילא לא קני דהקשו עליו והא ירושה ממילא עדיף מזכוי לעובר וכתב הוא דלפי המסקנא העובר א"י לזכות ואינו בר ירושה רק שדעתו של אביו קרובה אצל בנו ומקנהו בכל אופן היותר מועיל ועשו שאינו זוכה כזוכה ע"ש ודפח"ח. ובזה נראת לי מ"ש המבי"ט בתשובה ח"א סי' של"ז דאשה לא אמרינן דדעתה קרובה ולא נודע הטעם ולפמ"ש אתי שפיר דכבר אמרו בגיטין דאשה לא ידעה לאקנוי' ועיין בטוש"ע סי' קנ"ד באהע"ז בב"ש שם וא"כ כל שהעובר בעצמו לא יכול לזכות ולא לירש רק שאביו מקנה לו בזה האשה אין ביכולת להקנות מיהו לפמ"ש הש"ך דקני ע"מ להקנות מועיל וא"כ גם אשה יכולה להקנות לא שהבן יזכה רק שיוכל להנחיל לאחיו מן האב ולפ"ז עכ"פ הנפל אינו בר ירושה רק שדעתו של אדם קרובה אצל בנו וה"ה באמו אצל בנה דלא כמבי"ט ומה גם בקני ע"מ להקנות דמועיל יותר ולפ"ז עכ"פ אין לנפל ירושה שהוא בעצמו ודאי אינו קונה ולא יורש ודו"ק ובזה מיושב קושית הקצה"ח סי' ער"ו בהך דאמרו בכתובות דף ל"ח ומי מעברא ולהרמב"ם משכחת לה דהוא יום אחד ונוחל ומנחיל ולפמ"ש אתי שפיר דשם להוציא מן האב הקנס ודאי דאין דעתו להקנות והבן בעצמו ודאי לא יכול לקנות ומה גם דהבת כבר מתה ומי מקנה להבן. עוד נראה לי להוסיף דיצא לו לרמב"ם מהמשנה דתינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ודייק מינה בב"ב דף קמ"ב דיום אחד אין עובר לא יע"ש בתוס' ד"ה דהוא שכתבו דבן יום אחד פסיקא ליה עובר לא וזה דחוק והרמב"ם ס"ל דוקא בן יום אחד עובר לא וכ"כ הפמ"א בסי' ער"ו ובסמ"ע האריך ולפמ"ש יש לומר דהרמב"ם מפרש דקרא כתיב והיה ביום הנחילו את בניו ובן לא מקרי כשהוא עדן עובר אבל בן יום אחד בן מקרי אמנם התורה תלתה באב דאב מנחיל ולא שהבן יורש ומטעם שכתבתי דרק מצד דעתו של אב קרובה אצל בנו ולכך אין לו נחלה לנפל דהא הנפל אינו נוחל מצד עצמו רק מצד האב וכמ"ש ודו"ק:
1042
1043והנה בהא דמקשו בנדה דף מ"ד נוחל ממאן מאביו ומנחיל למאן לאחיו מן האב ומאי נ"מ אי בעי לרתי מדידיה אי בעי לרתי מאביהם לכאורה קשה לרבא דבעי יש בגר בקבר ודבנה הוה א"כ נ"מ לזה דהבן נוחל האם ומנחיל לבנו ואינו נוחל רק מכח האם דאל"כ שייך לאביו ולא נוחל והיא קושיא גדולה וצריך לומר דלפי המסקנא דדרשינן ולא לאבי מתה ופטור א"כ אין נ"מ בזה ולא שייך נוחל ומנחיל בכה"ג ושפיר פריך. ובזה יש ליישב קושית התוספות בב"ב שם ד"ה נוחל דמה ס"ד דמקשה דע"כ צריך לומר כרב ששת דאל"כ יקשה קושית הש"ס בנדה הנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר דבהס"ד הוה ס"ל כאבעיא דרבא ולא ידע מה דדרשי ולא לאבי מתה וא"כ שפיר משכחת לה בכה"ג ודו"ק היטב:
1043
1044והנה מצאתי בהושענא רבה יום א' ברכה שנת תרכ"ד בספר תפארת צבי חלק א"ח סי' כ"ז שהקשה קושיא זו שהקשה הרב מוהרי"ש נ"י. ודרך אגב ארשום מ"ש הגאון מוה' ישעיה על דברת הלח"מ שמקורו של רבינו מב"ב דף כ' תמהני דלא הביא שכ"כ הכ"מ ח"א מטומאת מת הלכה י"ד שזה מקורו של רבינו ולדעתי בכיון נקט רבינו בן שמנה דהיינו כשהוא בן שמונה ודאי שאסור לטלטלו דבספק היה מותר לטלטלו דהו"ל ספק אשתהי וסד"ר לקולא ודברי הלח"מ הם פ"א מנחלות ופ"א מיבום כתבתי זאת לפי שאחד מלומדים לא ידע וחשב שכוותם היא לקטן הנפל שמטמא אבל הכוונה לקטן חי שנטמא ודו"ק:
1044
1045כאור הבוקר בהיותי על משכבי חלם לי במה דאמרו בשבועות דף מ"ה ע"ב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך והיה קשה לי מה הלשון אומר מתוך שיכול לומר היה לו לומר מיגו דאי בעי אמר לא שכרתיך. עוד קשה לי דגם לא שכרתיך היה עכ"פ מוכרח לשלם כפי מה שהשביח כדין יורד שלא ברשות וא"כ היה מודה במקצת וכמדומה לי שהרגיש בתומים בזה ובפ"י סוף ב"מ. אך נראה דהנה שיטת הראב"ד דפקדון והלואה לא נקרא מודה במוקצת דאינו ענין אחד ע"ש בסי' פ"ח. ולפ"ז נראה לפענ"ד דאם זה תובע שכירות וזה מודה לו שעשה מלאכתו אך לא בצוואתו ואינו חייב רק כפי שבחו וכדומה זה מקרי ענינים מחולפים ואינו מודה במקצת הטענה ולפ"ז נראה לי ברור דהנה מה דתקנו שישבע השכיר משום דבעה"ב טרוד בפועליו ואינו רק כמו איני יודע אם פרעתיך אף שזה טוען ברי עשו אותו כמסופק כמבואר בכל הסוגיא ועיין תוספות ד"ה וכתיב ובכל התוספות שם בסוגיא והנה הט"ז סי' ע"ה כתב בטעם דא"י אם פרעתיך דחייב הוא משום דמוקמינן בחזקת חיוב והנה חזקה שלא נתבררה בשעתה כתבו התוספות דלא הוה חזקה דאתיא מכח רובא ולפ"ז בממון דל"מ רוב דאין הולכין בממון אחר הרוב מכ"ש חזקה דאתא מכח רובא א"כ כל שיכול לומר לא שכרתיך שוב נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך דלא שייך א"י אם פרעתיך דהא לא שייך חזקת חיוב דלא נתברר חזקת חיובו דהא יכול לומר תמיד לא שכרתיך ולא יהיה העזה דהא נתלה שטרוד בפועליו ושכח אם שכרו ובשלמא כל א"י אם פרעתיך לא יוכל לטעון לא הלויתני או א"י אם הלויתני דזה הוה העזה גמורה וא"כ נתברר חזקת חיובו אבל כאן לא נתברר חזקת חיובו כי מה שצריך לשלם לו הוא לא בשביל החיוב שרק אם השביח לו וכדומה צריך לשלם אבל לא אתחזק החיוב עליו ועיין נתיבות סי' רי"ד שכתב בהדיא דגם בממון שייך חזקה שלא נתבררה ע"ש וז"ש מתוך שיכול לומר לא שכרתיך והיינו שלא אתחזיק החיוב עליו לכך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ובזה יש ליישב קושית התוספות ד"ה קציצה דכאן לא שייך מיגו דכל שא"י לומר לא שכרתיך דיהיה העזה דקציצה דכיר ולא שייך מתוך וגם לו יהא איני יודע אם הלויתני הו"ל כאומר חמשין ידענא וכמ"ש התוס' ד"ה אפילו ודו"ק. ובזה מיושב קושית התוספות ד"ה מתוך דמה שייך מיגו אם אנן אמרינן דאינו זוכר הו"ל מגו בדדמי ולפמ"ש אתי שפיר דלא מתורת מגו אתינן עלה אלא אתחזיק חיובא ודו"ק והא דפריך הש"ס שבועת השומרין היכא משכחת לה מתוך שיכול לומר נאנסו לפענ"ד יש ליישב דבאמת כל הקדמונים וגם בתוס' שם כתבו דלהד"מ הוה העזה וצ"ל לפמ"ש הסמ"ע סי' ק"ח דנאנסו לא שכיח ולהד"מ הוא טענה מעולה יותר אף דהיא העזה א"כ כל הטעם דנאנסו חייב שבועה הוא משום דכיון דזה מסר לו לשמור נתחייב זה אף שהלה טוען שמא וכמ"ש הש"ך סי' ע"ה בשם הקדמונים וא"כ כל שיכול לומר להד"מ מטעם דנאנסו היא גרועה דל"ש שוב לא אתחזיק החיוב עליו דהא תמיד היה יכול לומר להד"מ ואיך משכחת שבועת השומרין וכו' ודו"ק היטב. והנה בשנת כתר"ו ישועה אור ליום ד' כ"ח תשרי היה אצלי נ"ד הרב הגדול החריף מ' פנחס ב"ש נ"י הקשה אותי דלפי מה דאמר אביי בב"מ דף קי"א דעושק היינו לא שכרתיך מעולם נתתיו לך זהו גזל וא"כ מה מגו הוא דיכול לטעון לא שכרתיך הא הפ"י חידש שם וכן בריש פרק א"נ דעושק לא ניתק לעשה וא"כ שוב הוה מיגו מאיסור קל לאיסור חמור דהרי לא שכרתיך לא ניתק לעשה כלל ולוקה אם מודה ונתתי לך שכרך היינו גזל וניתק לעשה וכבר כתב שם הר"ש דמאיסור קל לאיסור חמור לא אמרינן מיגו. והשבתי דבאמת שם הוה מיגו בדדמי ורק כל שטוען ברי שייך מיגו ואם אין לו מגו שייך לומר דטרוד בפועליו ואינו זוכר כמ"ש התוספות שם ועיין מהר"ם שי"ף בכתובות דף פ"ז מ"ש בביאור הדברים וא"כ שוב שייך מגו דבאמת אף כשאין לו מיגו לא אמרינן דמשקר רק דחושב שפרע וטרוד בפועליו ולפ"ז שפיר אית ליה מיגו דאף דיטעון לא שכרתיך כל שהוא חושב שפרע רק שרוצה לפטור עצמו בטענת לא שכרתיך כדי שלא יאמרו שהוא טרוד בפועליו אינו רק שקר בעלמא ושפיר הוה ניתק לעשה דכל שיזכור שלא פרע יוכל לפרוע לו ולא יעבור על לאו דעושק כן נראה לפענ"ד ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה אותי בש"ק ויקהל פקודי שנת תרכ"ח חכם אחד מבערזאן במאלדווא דאיך אמר מתוך שיכול לומר להד"ם יכול לומר נאנסו והא בנאנסו צריך לשלם לו שכר שמירה מה ששמרו עד שנאנס משא"כ בלהד"מ דלא שייך תשלומין וא"כ הוה מיגו לחצי טענה ולפמ"ש אתי שפיר דכאן לא אתינן מטעם מגו רק דיכול לטעון להד"מ לא אתחזיק החיוב עליו ושפיר יכול לטעון נאנסו ול"צ לשבע דהא לא אתחזיק החיוב עליו ודו"ק היטב. וע"ד הפלפול יש לומר בישוב הקושיא הלז דשפיר הוה מגו דלהד"מ וא"ל דרוצה לקחת שכרו שהוא היה שומר שכר ובאמת אין מגיע לו שכר שפשע או נגנב ונאבד דלפ"ז יקשה הא מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה ולא שייך לומר אשתמוטי אשתמיט דעכ"פ היאך רוצה לקחת שכר שמירה ולזה לא שייך אשתמוטי ודו"ק. והנה במה שחדשתי למעלה בענין איני יודע אם פרעתיך דהוא מטעם חזקת חיוב וחדשתי דכל דהי' יכול לטעון לא שכרתיך שוב לא נתברר החיוב אמרתי ליישב בזה דברי התוספות ב"מ דף צ"ד ד"ה ביום שהקשו וא"ת היכא מגלגלין שבועה לעולם דאפילו כשנתבע טוען ודאי יהיה נאמן במגו דאמר א"י וע"ז אמר לי הרב הגאון אבי מורי דהקשה בילדותו להרב אבד"ק פלאנטש בעהמ"ח עמק ברכה דמ"ש התוספות דלא משכחת לעולם אינו מדוקדק רק דמשכחת לה שיש עדים על הלואה וכשיהיה טוען א"י יהי' א"י אם פרעתיך דחייב והוא השיב ע"ד הפלפול וזכורני שכבר כתבתי בזה. וכעת נראה דכל הטעם דא"י אם פרעתיך דחייב משום חזקת חיוב ולפ"ז להס"ד דמגו דא"י הוה מגו דאדם עושה עצמו ברצון מסופק א"כ תמיד יוכל לטעון א"י שוב לא שייך חזקת חיוב דלא נתברר החיוב דתמיד יוכל לטעון א"י אם פרעתיך ושוב אתרע החזקת חיוב ושפיר הקשו דלא משכחת לעולם וע"ז תירצו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק ושוב הוה א"י אם פרעתיך חזקת חיוב גמור ודו"ק. זה כתבתי ביום ה' וארא תרכ"ט:
1045
1046ודרך אגב ארשום מה שחדשתי שם במ"ש רש"י במשנה חייב לשלם דברי ושמא ברי עדיף והוא תימה דהא לא קי"ל כר"ה ור"י רק כר"נ ומוקי בש"ס שם כגון שיש עסק שבועה ביניהם ולמה פירש במשנה כר"ה ור"י וכבר תמה בזה הפ"י שם והאריך שם ולפענ"ד נראה עפמ"ש בימי חורפי ליישב קושית התוספות בשבועות דף מ"ז ע"ב דהקשו דלר"ה ור"י במה מוקי לקרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם הא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ליתא שום שבועה דברי ושמא ברי עדיף ואמרתי בזה לפמ"ש הש"ך בסי' ע"ה דשבועת א"י ל"ש כלל מה"ת ע"ש ואף שהש"ך סותר שם דבריו כבר כתבתי דעיקר הוא כמ"ש הש"ך דא"י לא שייך שבועה מה"ת ולפ"ז זה הענין דברי ושמא ברי עדיף דבאמת כיון שזה טוען ברי א"כ עכ"פ מהצורך שזה ישבע כנגדו דהרי זה טוען ברי ולמה לא יטעון ברי וא"כ יש ריעותא וכיון שצריך לשבע וא"י לשבע דמן התורה ליכא שבועת דא"י לכך חייב לשלם דהו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם וא"כ זה שנלמד מקרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם דכל דגלתה התורה דמחוייב שבועה וא"י לשבע משלם לכך ברי ושמא ברי עדיף ומעתה שפיר כתב רש"י דברי ושמא ברי עדיף והיינו דהוה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם וכדמוקי לה ביש עסק שבועה ביניהם ואמנם לר"נ דס"ל דא"י אם הלויתני פטור ואף דא"י לשבע לא חייבה התורה לשלם דמספק לא מפקינן ממונא אבל מכל מקום כשיש עסק שבועה ביניהם שוב ברי ושמא ברי עדיף ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית התוספות דר"נ אדר"נ דיש לומר דניהו דר"נ פוטר בא"י אם נתחייבתי וגם מחושואיל"מ לית ליה אבל עכ"פ כל שיש עסק שבועה וא"י לשבע שוב בזה בודאי ברי ושמא ברי עדיף ודו"ק היטב ועיין קצה"ח סי' צ"ב בסופו:
1046
1047נתתי אל לבי בהא דאמרו בשבת דף צ"ב בטלה דעתו אצל כל אדם אי דוקא בדבר שמה שעושה זה הוא אינו טוב כמו שעושין בני אדם בזה אמרינן דאינו נקרא מעשה ובטלה דעתו או דלמא אף בדבר שעושה מעשה חשוב רק שרבים מבני אדם לא יכלו לעשות וגם בזה בטלה דעתו והנה בהך דאנשי הוצל הם אינם נושאים כשאר בני אדם שנושאים על ראשיהם ואינם עושים כבני אדם וכן בבית מנשיא או במקיים קוצים בכרם בכלהו הענין שזה עושה הוא לגריעותא שייך לומר דבטלה דעתו אבל במקום דהוא לחשיבות ואחרים א"י לעשות כן למה נימא דבטלה דעתו של זה בשביל שאחרים אינם עושים כן. וכאשר השקפתי בזה נזכרתי מהא דאמרו בשבת דף ע"ד חכמה יתירה שאני ופירשו התוספות דבטלה דעתו אצל כל אדם והרי שם אדרבא הם חכמה יתירה עשו ואפ"ה בטלה דעתו אצל כל אדם מיהו יש לומר דאין ראיה דשם באמת אנשי המשכן היה להם חכמה יתירה אבל שאר בני אדם הטווים ע"ג עזים א"י לעשות היטב וכמ"ש רש"י ולכך לא הוה מלאכה ואולי יש לומר דגם כוונת התוספות הוא כן דניהו דאנשי המשכן הוה חכמה יתירה אבל שאר אנשים בטלה דעתם ודו"ק:
1047
1048נשאלתי תמול מתלמידי הרב המופלג מוהר"ר מענדיל בודק נ"י באחד שתפס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה מה דינו אם מסרו לזה הבע"ח שתפס בעדו אם מחוייב לשלם ולכאורה לא הוה רק גורם ואמרתי שהדבר מבואר בב"ק דף מ"ה דא"ל אתפסת' לתוראי וכל שהתפיס בידים חייב לשלם ואף שהתוס' הקשו דאם זה ההיזק לא הוה היזק ניכר אינו חייב אף שהתפיסו בידים הרי המלמ"ל תמה פ"ג מגזלה ה"ד ע"ז דכל שהתפיסו בידים אף היזק שאינו ניכר חייב והביא מהמטמא והמדמע דחייב ע"ש שהניח בקושיא. אך לפענ"ד דברי התוספות נכונים דבאמת זה השור חייב סקילה ולא עשה לו היזק ניכר שכל שהוא בסקילה ע"פ הדין לא עשה לו היזק הניכר רק דא"ל אילו לא אתפסתיה הוה מעריקנא ליה לאגמא זה היזק שאינו ניכר ולא דמי למטמא דמה אית ליה בהדי זה שמטמא לו זה מקרי היזק ניכר אבל זה שבאמת חייב סקילה ואסור רק שכל שלא נגמר דינו היה יכול לערוקיה ולא יגמרו אותו לדין זה לא מקרי היזק הניכר ושפיר פטור אף שהתפיסו בידים ואף שטרם שנגמר דינו אינו אסור מכל מקום זה השור ראוי שיסקלו ויגמרו דינו רק שכל שלא גמרו דינו אינו נאסר אבל היזק הניכר לא מקרי ולפי"ז גם בנדון דידן באמת זה חייב לבע"ח רק שזה לא רשאי לתפוס עבורו אבל עכ"פ היזק ניכר לא מקרי שבאמת זה חייב לבע"ח וא"כ ניהו שעשה עבירה אבל לא הזיקו היזק הניכר וז"ב כשמש. ומה שהאריך בדברי הב"י והסמ"ע והש"ך באם תפס לחברו מה שאין מגיע לו דהיינו שלהתופס מגיע מאה ותפס מאתים בשביל חבירו אי אמרינן כיון דזכה בחד מנה יכול לתפוס גם לחבירו. הנה בראשית ההשקפה תמהתי על ראיית הש"ך מטלית דשם כיון שהטלית כלו כאחת שפיר זכה משא"כ במעות דיכול להתפלג ומצאתי בנתיבות שהרגיש קצת בזה אמנם לפענ"ד יש לחלק עוד במקום שהיה יכול לזכות כולו עד"מ בטלית היה יכול להגביהו כולו ולזכות רק שהשני ג"כ הגביה שפיר שייך מיגו דזכי לנפשיה דכל אחד לבדו היה יכול לזכות בכלו אבל במעות שאינו חייב לזה רק מנה א"כ אם היה תופס בשבילו מאתים היה מחוייב להחזיר א"כ גם לאחר לא יכול לתפוס יותר ממה שזכה לעצמו ובזה נדחה ראיית מ"ב מתפוס במוסרה דשם לא רצה לתפוס רק המוסרה לבד ולא רצה לזכות רק בהמוסרה ודו"ק דאל"כ היה לו להגביה כולו ויש לי להאריך אך שלא נפניתי כעת:
1048
1049החילותי ללמוד מס' גיטין בדף ב' ברש"י בד"ה צריך ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה. עיין ר"ן דשליח קבלה אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ע"ש הטעם. ולפענ"ד נראה טעם הדבר דהנה רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה והקשו התוס' מ"ש לשמה משאר דיני גיטין כמו מחובר וכדומה וכבר כתבתי בזה הרבה דברים וכעת נראה לי חוץ לדרכינו דהנה אמרו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך ועיין פ"י דהוא משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דא"א ולפ"ז נראה לי ברור דלענין מחובר וכדומה לא שייך זה דהא בשליח להולכה יוכל עדן לחזור בו קודם שנותן השליח הגט וא"ל סמוך מיעוטא לחזקה דהא החזקת א"א אין לו ענין כאן לדון בו דהא עדיין לא גרשה וגם אם נימא דא"צ לשמה א"כ יכול לגרש בו אשה אחרת ששמה כשמה וא"כ עדיין לא אתרע חזקת א"א זו וגם יכול לחזור בו עדן וא"כ למה ניחוש לחששא זו אבל לשמה דאנו דנין על אותה אשה שייך סמוך דאנו דנין על אשה זו. אמנם בלא"ה לא ידעתי דמה ענין בפני נכתב ובפני נחתם לחשש מחובר אטו אם אומר דנכתב בפניו לא יוכל להיות מחובר וכדומה והשתא דאנו חוששין על ספרי דייני דלא מגמר גמירי מכ"ש השליח העני מה ידע אבל לשמה זה כשרואה הכתיבה והחתימה יודע מי המגרש והמתגרשת וזה היינו ענין לשמה וז"ב ופשוט. אך עדיין קשה דעכ"פ ניחוש לחשש מחובר וכדומה ומה מועיל הך דאומר בפני נכתב ובפני נחתם. אמנם נראה דכיון דעיקר החשש מחמת סמוך מיעוטא לחזקת א"א ולכך כל שהשליח בא ואומר שנכתב לשמה ואנן מאמינים לו שנכתב לשמה וא"כ לא נשאר רק החשש דלמא יבא הבעל ויערער והנה כיון שעכ"פ מידי ספק לא יצא דשמא נכתב כהלכתו וא"כ הו"ל כמ"ש התוספות כתובות דף כ"ג דכל דהספק ספק קרוב לו אתרע חזקת פנויה וחזקת א"א וא"כ כאן כל דבא השליח ואמר דנכתב לשמה ויש לו ספק שמא לא נכתב כדינו עכ"פ אתרע חזקת א"א ועכ"פ החזקת א"א הגמור שהיה מכבר אתרע ושוב מועיל הרוב דמגמר גמירי וסמוך לא שייך דעכ"פ אתרע החזקה וז"ב כשמש. ובזה נראה לי דלכך דוקא שליח להולכה אבל שליח קבלה ודאי אתרע חזקת א"א דעכ"פ השליח קבלה מעיד שקיבל גט ולא נשאר רק ספק שמא לא היה לשמה ושוב אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דחזקת א"א אתרע מקבלה שלו דמסתמא לא יתנו לשליח קבלה גט אחר שלא לשם אשה שבא לקבל גיטה וז"ב:
1049
1050ובזה מיושב היטב קושית הפ"י שהקשת דא"כ בעבד דזכות הוא לו והוה שליח להולכה כשליח קבלה ולמה אצרכו בשליח להולכה דעבד בפני נכתב ובפני נחתם דהא הוה כשליח קבלה ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעכ"פ לא שייך סברא זו דנכתב לשמה דהא העבד לא עשה שליח זה וא"כ שוב צריך בפ"נ כדי לאורועי חזקת עבדות שלו וז"ב ודו"ק כי קצרתי. ומידי דברי זכור אזכור מה דאמרו בדין הוא דל"צ קיום כדר"ל ומכאן הוכיחו דלא כשיטת רבינו אביגדור דבטוען בע"ד מזוייף צריך קיום מן התורה ועיין ש"ך חו"מ סי' מ"ו ובב"ש סי' קמ"א וסי' קמ"ב והנה הקשה אותי הרב המופלג מוה' ליב לנדא נ"י מהא דהקשו התוספות בכתובות דף צ"ב גבי הא דאמרו דאזל ראובן ומפצי ליה והקשו התוספות דמה נ"מ בין ראובן לשמעון ואם איתא לשיטת רבינו אביגדור נ"מ טובא דראובן מצי טעין מזויף מה"ת ול"מ הרבה קיומים שהקלו חז"ל אבל אי אחר טעין מזויף הקלו רבנן. והשבתי דא"כ אפילו כי לא מכר באחריות נמי כיון דכל הטעם דקיום שטרות כשזה טוען מזויף הוא מה"ת מפני שזה יודע היטב בשקרו א"כ כי ליכא בע"ד ודאי נאמן יותר ואדרבא כשאינו באחריות מהראוי להיות נאמן טפי ולא שייך לומר לאו בעל דברי' דידי את דהא זה צווח שיודע בשקרו ואטו בשביל דמכר לאחר לא יהי' נאמן בטענתו וע"כ דאין נ"מ לזה ושפור מקשו התוספות שוב מצאתי בא"ז ח"ד סי' תשמ"ה שהביא בשם הר"ש שכתב גם כן דמדברי התוספות נראה דלא כרבינו אביגדור ומכח קושיא זו והנראה לענ"ד כתבתי ודו"ק:
1050
1051ומה שהקשה עוד הרב המופלג הנ"ל בהא דנחלקו הסמ"ע והש"ך סי' מ"ו אי קיום שטרות יכול כ"א לקיים אי שייך אין אדם משים עצמו רשע וע"ז הקשה אי קיום שטרות דרבנן בדרבנן אדם משים עצמו רשע כמ"ש הריטב"א ובשו"ת פני משה דבדרבנן אדם משים עצמו רשע ולק"מ דכל דמדרבנן צריך קיום ואם הם באים לקיים ויוכל להיות דהשטר מזויף ועל ידם הוציא ממון הו"ל גזל ופסולים מה"ת. מיהו יש לומר דעכ"פ אינו רק ספק גזל והתורה התירה כמ"ש התומים ואחי הקצה"ח בכללותו וצ"ע בזה: והנה בהא דאמרו אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין וכו' אבל הכא אהחזיק איסור דא"א. ולכאורה מה שייך חזקת א"א הא לעת עתה אנו דנין על הגט אם הוא כשר והא הוא שליח להולכה ועדן לא נתגרשה ואח"כ איסור בע"א הוחזק כמ"ש הרמב"ם. אמנם נראה דבאמת הוה דבר שבערוה וכדאמרו בש"ס ונשאלתי ממ"ש התוספות ביבמות דף פ"ח ד"ה מידי דהוה שכתבו דלהתיר לא בעי שנים אף בדבר שבערוה וכאן היה להתיר. אמנם צריך לומר דאין אנו דנין להתיר ואנו דנין על הגט אם הוא כשר ליתן לה ועדן לא ניתרת ולפ"ז ממנ"פ אינו נאמן דאם אתה דן על הגט ולא על האשה שוב הו"ל דבר שבערוה וע"כ צ"ל דאנו דנין אם תהיה מותרת בשביל זה ושוב אתחזיק איסור א"א ודו"ק. ובזה מיושב מה שצ"ל דאתחזיק וגם דבר שבערוה והלא בדבר שבערוה בלבד סגי ועיין חידושי רמב"ן שהרגיש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דתרווייהו צריכי ודו"ק. והנה עוד נראה לי בטעם הדבר דשליח לקבלה לא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דהנה במה שהקשו התוספות למה חייש דוקא מפני לשמה ולא בשביל חשש מחובר וכדומה ושמעתי בשם הגאון מו"ה סענדיר ז"ל שהיה אבד"ק סאטנוב שאמר ע"פ מ"ש הרשב"א במשמרת שער א' ליישב הא דהקשו למה לא נימא בשחיטה סמוך מיעוטא שאינם מומחין לחזקת איסור שאינו זבוח וכתב הרשב"א כיון דרוב מתעסקים לבטל החזקה והרוב מומחין הם א"כ לא שייך סמוך מיעוטא להחזקה שהרי הרוב מבטלים החזקה ע"ש ולפ"ז ה"ה כאן רוב מגמר גמירי ורק משום סמוך אנו דנין א"כ הרי הרוב מתעסקים לבטל החזקה אבל לענין לשמה לא שייך שהרוב מתעסקים לבטל החזקה דלמא לא נתעסקו כלל לבטל חזקת א"א שלה כל דלא ידענו אם נכתב לשמה ודו"ק ודפח"ח. כן אמר לי הגאון מו"ה שמואל ז"ל אבד"ק סטריא בשם אביו הגאון הנ"ל ולפ"ז זהו בשליח להולכה אבל שליח לקבלה דהיא עשתה שליח שיגרשה א"כ עכ"פ נודע שעשו בשביל האשה הלזו ורוב מגמר גמירי ועסקו לבטל חזקת א"א של זו שוב ל"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ובזה יש ליישב קושית הפ"י דלשיטת הר"ן הנ"ל דשליח קבלה א"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח א"כ קשה הא בעבד דזכות הוא לו ושליח להולכה הו"ל כשליח לקבלה דנשתחרר מיד ולמה צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח ולפמ"ש אתי שפיר דכל שהוא שליח להולכה שייך סמוך מיעוטא לחזקת עבד שלו וכמ"ש ודו"ק. איברא דגוף דברי הגאון מוהר"ס הנ"ל תמוה דאכתי יקשה למה צריך שיאמר בפנ"ח דבזה כל שנכתב לשמה שוב התעסקו לבטל חזקת אשת איש שלה א"כ שוב לא שייך סמוך ולמה צריך שיאמר בפני נחתם אך לפענ"ד נראה בישוב קושית התוספות הנ"ל דהרי כל החשש הוא בשביל סמוך מיעוטא לחזקת א"א ולפ"ז הרי התוספות כתבו בכתובות דף כ"ג דלא שייך חזקת פנויה כל שזרקו ויכול להיות שהיה קרוב לה ולפמ"ש האחרונים הוא כיון דעכ"פ היה יכול להיות שיהיה קרוב לה שוב אתרע חזקת פנויה ולפ"ז אם נימא דלא חיישינן לשלא לשמה א"כ למה נחוש לחשש מחובר הא עכ"פ איתרע חזקת אשת איש שלה דהא עכ"פ כתבו בשבילה הגט והיה יכול להיות עכ"פ דנכתב בכשרות ולא היה מחובר וכדומה עכ"פ חזקת א"א אתרע קצת ואף אם אינו גמור אטו מוכרח להיות דוקא שיכתבו בפסול מחובר וכדומה אבל חשש לשמה לא אתרע חזקת א"א שלה כל שחיישינן שמא לא נכתב לשמה לא אתרע חזקת א"א שלה וז"ב ולפ"ז שפיר צריך גם בפנ"ח דאל"כ כל שלא היה החתימה לשמה לא אתרע כלל חזקת א"א שלה דהא צריך עידי חתימה ואף אם שניהם מודים לא הוה גט כל דלא נחתם לשמה וכמ"ש התוספות בגיטין דף ד' ד"ה דק"ל דל"מ הודאת בע"ד בגיטין דחב לאחריני וז"ב. ובזה יש ליישב קושית התוס' בגיטין דף ד' ד"ה מאן שהקשו דלימא דבפנ"כ הוא משום לשמה ובפנ"ח הוא משום חשש קיום ולפמ"ש אתי שפיר דשוב יקשה למה חשש רבה דוקא משום לשמה לימא משום מחובר ול"ש לומר כמ"ש דכל דנכתב לשמה שוב איתרע חזקת א"א שלה דזה אינו דאם חיישינן בחתימה דשמא זייף השליח וחתם עדים שוב לא אתרע כלל חזקת א"א שלה דגט בלי עדים ל"מ ולא אתרע כלל חזקת א"א שלה וע"כ דצריך בפנ"ח משום לשמה וכל דנימא דנכתב ונחתם לשמה רק החשש בשביל מחובר הרי אתרע חזקת א"א שלה שהרי נכתב ונחתם עבורה לשמה ודו"ק היטב. וראיתי מה שנדפס בשם הגאון ש"ב מו"ה דוב בעריש האבד"ק גלוגא בריש ספר פ"י ליישב קושית התוספות הנ"ל דלכך ל"ח למחובר דא"כ אחר שנכתב בתלוש למה ניחוש בחתימה ע"ש וצ"ע דהא משכחת לה שיהיה נכתב בתלוש ונחתם במחובר כדמוקי רב אשי בדף ד' כר' יהודה ועיין תוספות שם ד"ה ע"ד ואולי משום דל"ש כ"כ לכך לא חיישינן לזה ודו"ק:
1051
1052היה אצלי הרב הה"ג אבד"ק לייפניק נכד הרב הגאון בעל שמן רוקח ז"ל והקשה אותי על דברת הרב בעל שב שמעתא להקצה"ח ז"ל שמעתא וא"ו פכ"ב דחזקה דאתיא מכח סברא לא מועיל בתרי ותרי ע"ש וע"ז הקשה מהא דכתבו התוספות בכתובות דף כ"ב ע"ב ד"ה הבא דחזקה דאשה דייקא ומנסבה מרעא לחזקת א"א ולפמ"ש השב שמעתא הא בתרי ותרי לא מרעא חזקת א"א דמעיקרא דהך חזקה דאשה דייקא ומנסבה אינו רק מכח הסברא. והנה בפשיטות נראה דניהו דמוקי אחזקה קמייתא אבל עכ"פ מגרע לה להחזקה דאתרע עכ"פ ושוב אינו מחוייב רק אשם תלוי והוה כמו ספק קרוב לה דעכ"פ מרעא לחזקה קמייתא. אמנם אחר העיון נראה דהדבר תלוי במה שנחלקו הש"ך והאחרונים סי' פ"ז אי תרי ותרי הוה כמאן דאיתנהו לתרוייהו או כמאן דליתנהו ולפ"ז נראה לי דכל תרי ותרי אי אמרינן כמאן דליתנהו שוב החזקה קיימתא הדרא לדוכתא ולפ"ז זהו בשאר תרי ותרי אבל כאן היא בעצמה כל שלא היו עדים היתה נאמנת א"כ כיון דכמאן דליתנהו דמי וכל שהיא טוענת שמת שוב אתרע חזקת א"א וז"ש התוספות דמה"ט שרינן כי ליכא עדים. ולכאורה למה הוצרכו לזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהוה כמאן דלתנהו היתה נאמנת אף נגד החזקה ה"ה כאן ניהו דהוה תרי ותרי הא כל דליתנהו היתה נאמנת וה"ה כאן ודו"ק. וע"ד הפלפול אמרתי בזה דהנה כבר נודע מחלוקת ר"מ מיוני ור"ת אי חיישינן לשמא קידש כמו דחשו לשמא ימות ולפ"ז נראה לי כיון דחיישינן לשמא ימות ועכ"פ יוכל להיות דימות אח"כ ניהו דמוקמינן על חזקת חי היינו כשאין שום ריעותא אבל כל דאיכא תרי ותרי א"כ ניהו דמוקמינן אחזקת חי אבל עכ"פ חזקת דייקא ומנסבא הורע דיוכל להיות שימות אח"כ ושוב אתרע חזקת א"א כנ"ל:
1052
1053במה שהקשו התוספות בגיטין דף י"ב ד"ה אלא למ"ד כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני אמאי לא קנה העני והקשה בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' קי"א דהא אין שליח לדבר עבירה והמעשה בטל ע"ש שנדחק מאד ולפענ"ד לק"מ דבאמת ר"א ס"ל מיגו דאי בעי מפקיר ליה לנכסי וחזי ליה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני ורק רבנן ס"ל דהא כתיב לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני ע"ש ולפ"ז שפיר הקשו בתוספות דניהו דהמעשה בטל אבל עכ"פ שייך מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני וא"כ עכ"פ יכול לזכות עבורו אף דהשליחות בטל ול"מ אם נימא דזכייה לאו מטעם שליחות ודאי מועיל אלא אף למ"ד דזכייה מטעם שליחות וכל דהשליחות בטל ל"מ לזכות לו היינו דוקא במידי דבעי שליחות דוקא אבל כאן כל דיכול לזכות לעצמו שוב כל שבטל השליחות הרי יכול לזכות לעצמו וממילא יהיה של העני דהא אח"כ יוכל לזכות לו דאטו לא יוכל לזכות לאחר דבר שהוא שלו ואטו לא יוכל אדם לתת לחברו דבר שלו ורק דהתורה אמרה לא תלקט לעני וא"כ הזהירה התורה אף ששייך מגו דאי בעי זכי לנפשיה וכל דאמר רחמנא אף דלא תעביד מכל מקום אי עביד מהני א"כ שוב יוכל לזכות לעני וז"ב ופשוט. וראיתי בישועת יעקב סי' קס"ה ס"ק ד' דהקשה מדעתא דנפשיה לאביי למה לא מהני מידי דהוה אמקח הנעשה באיסור וכתב דכל שאינו זוכה רק מצד מצות התורה כל שלא עשה כתורה ל"מ ע"ש ולא זכיתי להבין דזה דוקא אם אינו רוצה לזכות לו וזה זוכה מצד מצות התורה שפיר כתב דל"מ אבל כאן הרי הבעה"ב רוצה לזכות לו וא"כ מה בכך שאינו כמצות התורה מכל מקום אי עביד מהני וזוכה וזה ברור ופשוט ושפיר הקשו התוספות:
1053
1054והנה בגוף דברי הש"ס דר"א ס"ל מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה הוא תמוה דבאמת לא מסתבר הדבר שיהיה מפקיר נכסיה ויהיה עני ומה"ת לומר זאת שיפקיר נכסיה ויעשה עני וצריך לומר כמ"ש המפרשים דיפקיר בינו לבינו ואח"כ יזכה בו וכיון שאח"כ יזכה בו שוב לא מצי לזכות לאחר דכל שחזר זכה אינו ראוי לאותו פאה וצריך לומר דבאותה שעה שמפקיר נכסיה אז היה יכול לזכות לאחריני מגו דאי בעי זכי לנפשיה. אך עדיין קשה דהא באמת הוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. אך לפי מה שמבואר בטוש"ע סי' ק"ה בחו"מ דהלוה בעצמו יכול לומר לאחר שיזכה בשביל אחר ע"ש א"כ מכ"ש הבעה"ב בעצמו דהוא שלו זה ודאי לא מקרי תופס לבע"ח ולפי"ז כל שיפקיר נכסיה ויהיה עני שוב לא יהיה בעה"ב ושוב הוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא מהני. אמנם בגיטין שם במה דאמר לא הי' אמרינן דכ"ע תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה ושוב שייך מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני. איברא דלפ"ז מה שפירש רש"י בב"מ דף ט' דקאי על אחר שילקט בשביל העני בזה בודאי קשה דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני וצ"ל דע"כ ס"ל דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה. אך נראה דכיון דאמרינן דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה מיגו דזכי לנפשיה שוב לא הוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דע"כ לא אמרינן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים היינו משום דלא נתנה תורה רשות לתפוס ולהעשות שליח במקום שחב לאחרים אבל כאן זה יוכל לתפוס לעצמו וזה רשאי כל אדם ואח"כ שיזכה לעצמו יוכל לזכות לאחרים וא"כ לא הוה תופס לבע"ח כלל וז"ב כשמש. ובזה נכונים דברי רש"י שכתב בב"מ דליכא למימר שהבעה"ב בעצמו ילקט לעני דהרי אפילו עני מוזהר שלא ללקט פאה משדה שלו והקשו הר"ש והרא"ש בפ"ד מפאה דהרי כל שמפקיר גם שדהו למה לא יוכל לזכות. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שמפקיר השדה שוב הוה תופס לבעל חוב. דאין לומר דרוצה לזכות בו ויכול לזכות בו אבל איך יזכה לאחר הא מוזהר ע"ז ותופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דא"ל דהיא מפקיר לעצמו וזוכה לעצמו ואח"כ מזכה להעני דהא התורה הזהירה לא תלקט לעני והרי הוא עני וא"י ללקט לעצמו מכ"ש כשהוא עשיר שילקט לאחר ע"י המיגו זה ודאי לא אמרינן דבאמת כל שיפקיר ממש ודאי רשאי אבל באמת הרי אינו מפקיר ממש ורוצה לזכות בו אח"כ שוב הוה כתופס לבעל חוב ודו"ק:
1054
1055עוד נראה לי בכוונת רש"י דהנה באמת הא דאמר ר"א מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה לכאורה הא ר"א בעצמו ס"ל בערכין דף כ"ח דאין אדם רשאי לבזבז כל נכסיו וצ"ל דס"ל דישייר לעצמו רק שלא יהיה לו כשיעור ר' זוז ולר"א רשאי בכך אף דמבזבז יותר מחומש ולפ"ז שפיר כתב רש"י דע"ז הזהירה התורה לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ושוב ל"ק דכל שמפקיר את נכסיו וגם אותה השדה שוב אסור להפקיר את הכל וע"ז הזהירה התורה וע"כ שמשייר לעצמו מאותה שדה ושוב אף עני אסור וזה ברור. ובזה יש לומר על השינוי שבכל מקום אמרו דרבנן ס"ל תרי מיגו לא אמרינן ובגיטין אמרו דרבנן ס"ל דלא תלקט לו לעני. ולפמ"ש אתי שפיר דדא ודא אחת היא דבאמת כל שמפקיר כל הנכסים אסור לבזבז ואם ישייר מקצת שוב אסור כמ"ש רש"י בב"מ וא"כ ע"כ דנימא דבאמת אינו מפקיר לחלוטין והדר יזכה בו שוב הו"ל כמלקט לעני וזה אסור וזהו הענין דתרי מיגו לא אמרינן דכל שאינו מפקיר לגמרי ורוצה לחזור ולזכות שוב לא יכול לזכות לעני וכדאמרו לא תלקט לו לעני ודו"ק היטב:
1055
1056ענין מוקצה מחמת יום שעבר. לפענ"ד הסברא דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר הוא דדבר המוקצה הוא שמוקצה מן האדם ואינו מקוה שיהיה מותר לו מתייאש האדם ממנו ואקציה מדעתו ולפ"ז זהו בענין שלא נודע לו אם יהיה מותר אבל דבר שנודע לו שיהיה מותר אח"כ מה בכך שמוקצה בה"ש מחמת ספק יום שעבר אבל ידע היטב שאם יהיה אחר עבור בה"ש באופן שיהיה בודאי לילה יהיה מותר וא"כ לא אקציה מדעתו. ורואה אני הדברים מבוארים ומה במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים אפ"ה לא מקרי מוקצה דאילו היה יודע לא היה מקצה אותם מכ"ש בדבר שיודע בודאי שיהיה מותר אח"כ דלא שייך מוקצה מחמת יום שעבר ואף להירושלמי דאוסר במקצה ואין הבעלים מכירין כאן ודאי מודה ובזה מיושב מה שהקשה אותי הרב החריף מוה"פ קארפ נ"י דיין בב"ד שלי בהא דפלפלו רש"י ותוספות אי מותר בכדי שיעשו ביום הראשון או בעי בכדי שיעשו יו"ט שני והקשה הוא דכל דבעי בכדי שיעשו שוב אתקצאי בה"ש מחמת היום הזה ול"מ מוקצה מחמת יום שעבר ואף דאינו רק משום קנס אבל עכ"פ אסור הוא והוה מוקצה וכמדומה שהגאון מוהר"ע איגר ז"ל הקשה כן. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דידע שיהיה מותר אח"כ שוב לא אקצהו מדעתו לאחר שיעבור בכדי שיעשה וז"פ וברור ודו"ק. ובזה יש מקום ליישב דברי המהרש"א בביצה דף וא"ו בעגל ששחטו ביו"ט. שוב נזכרתי שהשעה"מ כתב בענין זה ובישועת יעקב אהע"ז סי' קנ"ו וגם אני כתבתי בזה בתשובה באורך אך שאינו לפני ע"כ קצרתי ודו"ק:
1056
1057שלום וכ"ט אל כבוד יד"נ הרב הגדול ירא אלקים מוה' וואלף בער שענקיל נ"י מ"ק טארני:
1057
1058יקרתו הגיעני תמול ואני עודני יושב קרית חוצות ומחוסר ספרים. והנה מה ששאל אודות איש אחד שמו שמעון שבקש לקנות חפץ אך שהיה דחוק למעות ואמר להמוכר שמו ראובן יש לי אח שהוא איש אמוד אולי ירצה ליקח חפץ זה עבורי ואמר המוכר אני אדבר עמו ושלח המוכר איש אחד לאחיו של הלוקח ודיבר על לבו עד שנתרצה ליתן טראטי על המעות על שני חדשים וכאשר הביא השליח הטראטע אל המוכר ודיבר על לב המוכר הלא אתה ידעת כי איש אמוד הוא תן החפץ לשמעון והשיב המוכר הטראטע יהיה בידך עד אשר ישלם ונתן החפץ להלוקח דשמו שמעון והטראטע נשאר אצל השליח ולבסוף שני חדשים כאשר הגיע זמ"פ האיש האמוד אחי הלוקח נתן שטר מברחת על נכסיו וכאשר תבעו המוכר השיב אתה רואה שאני עני ואין לי לשלם קח מאחי או החפץ או המעות והלוקח אומר מה לי ולך אתה לא רצית אותי לבטוח קח לך הטראטע של אחי. והנה מעלתו כתב כי זה דומה למה דמבואר סי' קכ"ו סעיף יו"ד דהיה מחילה בטעות דאינו נעשה עני בשני חדשים וא"כ הוה מחילה בטעות. ואני לא הבנתי כל דבריו דמה מהני כאן מחילה בטעות הא סוף סוף המוכר קיבל זה לערב ואם טעה והי' עני מה לו ללוקח בזה סוף סוף הרי קבלת עליך ול"ד לסי' קכ"ו סי' י' שזה נתחייב לזה מכבר וכעת המחהו אצל זה לפטור מחובו ואמרינן דלא נסתלק עדן מחובו שהיה מחילה בטעות וא"כ נשאר חיוב אבל זה הלוקח לא קבל על עצמו שום חיוב וא"כ במה נתחייב מה לו שמחל בטעות סוף סוף הוא לא נתחייב ולכאורה רציתי לומר דניהו דזה נעשה ערב אבל עכ"פ הלוקח נתחייב וא"כ הלוה לא נפטר. אמנם כפי המעשה נראה שזה הלוקח לא נתחייב כלל והוא ביקש מהמוכר שידבר על לב אחיו שיקנהו עבורו וא"כ זה לא נתחייב כלל וכפי הראות שהלוקח לא ידע שזה נתן טראטי או מעות וא"כ מה בזה ואף אם היה הלוקח יודע שאחיו עני אין לו להמוכר עליו כלום רק תרעומות שגרם לו היזק שהטעהו אבל אינו גרמי רק גרמא כי לא נעשה ההיזק תיכף ואולי היה לו מעות וכעת נעשה עני וגם אולי גם עתה יש לו מעות רק שאינו רוצה לשלם וא"כ מה לו להמוכר עם הלוקח כנ"ל פשוט: ומה ששאל אודות השטערעטיף על ספרים שנתחדש כעת ומלאכת השטערעטיף היא טבלא שלימה והאותות חקוקים עליה כמו טבעת ושאל מעלתו אחר שנחקק עליה שמות הקדושים שאינם נמחקים אם מותר לחקוק בטבלא ההיא על הנייר כי יש על הטבלא הלז שם כלי שכתוב עליה שם שצריך גניזה והביא דברי הבה"ט בסי' ער"ו בשם החוות יאיר לענין טבעת וגם הטבלא לאחר שמשתמשין בה כ"פ מתיכין אותו ודבר זה ודאי אסור שמוחק השם. הנה גם זה לא נהירא דע"כ לא אסור הטבעת רק לחתום בה שהשם אוסרו אבל כאן הוא רוצה להדפיס עם זה פעם שנית וע"כ ע"ז נתקן וע"ז לא נאסר מעולם וגם אם מתיכין הוה מוחק ע"מ לתקן כי לענין זה נעשה וז"ב ופשוט ולפי דברי הש"ג שכתב בשבועות פרק ד' דמוחק על מנת לתקן אינו רק אם מתקן בזה עצמו אבל אם אינו מתקן רק לס"ת אבל השם בעצמו טוב אסור אפשר לומר דכאן אסור מיהו גם זה אינו כיון דנעלה ע"מ שידפיס ממנו א"כ גוף השם צריך תיקון בעצמותו ודו"ק היטב:
1058
1059הנה באור ליום ב' וירא למדתי טוש"ע אהע"ז סי' י"ז והנה במ"ש שם בס"ב ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אעפ"י שבא בעלה אח"כ אינה נאמנת כיון שכבר נישאת מעיזה ומעיזה והוא מהרא"ש בתשובה כלל מ"ד ובראותי כן תמהתי דהרי הרא"ש בפסקיו סוף נדרים כתב דיש לחזקה דרב המנונא עוד סברא דמהמנה דלא תרצה לאסור עצמה כל ימיה ע"ש ולפ"ז גם שלא בפניו איך תאמר שנתגרשה ושוב תאסר כל ימיה דבשלמא משום חזקה דאינה מעיזה יש לומר דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה אבל מצד שלא תאסר כל ימיה שוב אף בפניו לא תעשה כזאת וצ"ל כמ"ש בתשובה דיש לומר דרק כשתקיף לה מבעלה היא מעיזה אבל אין רצונה להנשא לאחר ולא תהיה באיסור. ובזה ישבתי בתשובה מה שהקשו כולם דברי הש"ס אהדדי דבסוף נדרים סבר רבא דלא כרב המנונא ומטעם דזמנין דתקיף לה מבעלה אמרה כן ובכתובות דף כ"ב פריך על רבא מרב המנונא ולפמ"ש א"ש דשם דכבר נשאת שוב מהראוי להאמינה מטעם שלא תרצה להנשא ולפ"ז דברי הרא"ש כאן תמוהין דכל שכבר נשאת שוב מהראוי להאמינה מהטעם שלא תרצה להיות באיסור כל ימיה ודברי הבדק הבית שכתב בדברי הרא"ש דלאו דוקא נשאת ה"ה בנתקדשה לבד תוכל להעיז ולפמ"ש אדרבא כל שנשחת גרע ומהראוי להאמינה אף שטענה שלא בפניו וצע"ג. עוד אני תמה בדברי הרא"ש במ"ש דלאחר שנשאת מעיזה ומעיזה כדי שלא תהי' כזונה והוא תמוה דהרי בכתובות דף כ"ב מבואר במשנה דאם אחר שנשאת באו לה עדים לא תצא ונחלקו אי קאי גם ארישא אלמא דגם ברישא משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ולא אמרינן דמעיזה ומעיזה כיון שתעשה עצמה כזונה ואפילו למאן דמפרש לה אסיפא היינו משום דס"ל דכל שלא בפניו מעיזה אבל לא בשביל שנשאת וא"ל דשאני כאן שהיו עדים מעיקרא דסוף סוף כל שיש לומר שמעיזה כדי שלא תעשה זונה א"כ אף שבאו עדים אח"כ לא תהיה נאמנת וגם תימה דלמה לו להרא"ש טעם זה דלימא כיון דהתחילה להעיז שלא בפניו מעיזה ומעיזה וא"ל דהרא"ש ס"ל דאף שלא בפניו א"י להעיז דפסק כל"ק דקאי ארישא דא"כ למה כשנשאת מעיזה ומעיזה כדי שלא תעשה זונה הא שם מבואר דאדרבא משנשאת לא תצא וצע"ג. ובלא"ה הרא"ש פסק דשלא בפניו מעיזה וא"כ למה לו טעם דמעיזה כדי שלא תהיה כזונה וצע"ג בכל דברי הרא"ש אלו. ועוד תימה מהך דכתובות הנ"ל דהא שם כבר נשאת ומה מקשה מדרב המנונא והא אם כבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תהיה נראית כזונה. מיהו יש לומר דלא תהיה נראית כזונה מאחר ששנים מעידין שנתגרשה שוב לא תהיה נראית כזונה אבל זה תימה דעכ"פ צריכה לטעון שכדברי עדים כן הוא דאל"כ בודאי תהיה נראית כזונה שהרי יש עדים שלא נתגרשה ואם לא תטעון שנתגרשה אז ניכרין הדברים ששקר העידו עדים שנתגרשה ולמה תהיה נאמנת וגם זה צע"ג גם ויש להקשות מסוף גיטין ואין להאריך:
1059
1060ראיתי ונתון אל לבי במה ששמעתי קושיא על מעוברת ומניקת מ"ט דאסרו עד כ"ד חודש והא קי"ל באהע"ז סי' פ' דצערא דגופא וספק סכנת הולד צערא דגופא עדיף כמ"ש סי' ב' שם וע"ש בח"מ וב"ש ולפ"ז כאן ג"כ לו יהא שיש ספק סכנה לולד מכל מקום צערא דגופא עדיף והקושיא נדפסה בספר ישרש יעקב מהרב אבד"ק סקאלא נ"י שהוא במכבש הדפוס כעת. והנה לפענ"ד יש ליישב דל"מ אם נימא הטעם דדחסא כשיטת הרמב"ם א"כ הבעל הוא שדוחס את הולד ועליו לא שייך הטעם דצערא דגופא דהוא יכול לישא אחרת וא"כ הוא אסור ובזה מדוקדק לשון לא ישא דנקט דהיינו שעליו אסור הדבר וגם לטעם דממסמא ליה בביצים ג"כ עליו האיסור וכאמור בירושלמי הובא בתוספות סוטה דע"ז נאמר בשדה יתומים אל תבא והיינו כיון דהולד יש לו שעבוד על האם שתניק וא"כ מה לו להבעל שישא זאת ויזיק שעבודו והארכתי בזה בתשובה. ובלא"ה נראה דל"ק דאטו כל הנשים יש להם צער דגופא ויש נשים שאינן רוצות להנשא כלל אחר מות בעליהן או שעכ"פ שוהות להנשא וא"כ כבר נודע דתקנה תקנו גם על המיעוט ג"כ ושפיר תקנו רבנן שלא תנשא דהתקנה על כללות ובכלל יש שאין להם צערא דגופא וא"ל כיון דהרוב יש להם צער שוב מה"ת לאסור הרוב אטו המיעוט. אבל זה אינו דבאמת כל שתקנו חז"ל דלא תנשא הרי מתחלתה נכנסה בתקנה הלז דאולי ימותו בעליהן ותצטרך להמתין והרי אף בצערא דגופא שיטת הפוסקים דיכולה למחול ועיין מלמ"ל פ"ו מהלכות אישות וא"כ הרי סברת וקבילת ועכ"פ יפה תקנו שהרי קבלה ומחלה וגוף התקנה נתקנה בשביל מיעוט דאינה מצטערת ובזה יש לומר מה שהקשו בהא דפריך מ"ט דמפרישין ג' חדשים והקשו הקדמונים דלישני משום דסתם מעוברת למניקת קיימא ולפמ"ש יש לומר כיון דעכ"פ אינו רק רוב דלמניקה קיימא ויש מיעוט דאינן עומדות להניק כגון עשירות וכדומה וא"כ שוב לא שייך לומר משום מעוברת דגם מניקות אינו רק מיעוט וכשנצרף שני המיעוטים הוה ליה מחצה על מחצה וכמ"ש הר"ן לענין ביצים ודו"ק היטב. והנה לכאורה קשה על מ"ש בש"ע דצערא דגופא עדיף אף שיש ספק סכנה לולד וקשה בהא דאמרו בב"ק דף פ' בהך מעשה דחסיד שכתב בשיטה מקובצת שלא הותר פ"נ במקום שמזיק לאחרים ע"ש וא"כ מכ"ש כאן דלמה יהיה צערא דגופא דלא הוה עדן פ"נ דוחה סכנת הולד ולמה יזיק לאחרים. אך זה אינו דשם בב"ק ע"י שמרעה בשדות אחרים עי"ז הרויח היניקה וא"כ בזה שמזיק לאחרים מרפא עצמו וזה אסור אבל כאן אטו בזה מתרפא היא אוכלת דברים רעים ועי"ז תוכל להזיק לולד בזה חיותא וצערא דגופא עדיף וז"ב. ובזה מיושב היטב קושיא זו דכאן שהיא משועבדת להניק את הולד א"כ ע"י שתנשא ותשמש נתעכר חלבה א"כ ע"י התשמיש גורם היזק ליניקת הולד ובזה נתרפאת ודאי לא תוכל לרפאות עצמה בגרמת היזק יניקת הולד וז"ב כשמש. איברא דלפ"ז מעיקרא דאמר משום דחסא בזה קשה דצערא דגופא עדיף ושם לא שייך לומר דע"י הדחיסה מתרפאית דהדחיסה אינו מוכרח לרפואתה ואפשר שלא תדחוס ותשמש כדרכה ולא תדחוס וצ"ל כמ"ש למעלה דבדחיסה שוב הבעל ג"כ גורם היזק והוא ודאי אסור. ובזה יש לומר הא דכתב הר"ש דגרושה אינה משועבדת וכתב ר"ת דהרי לטעם דחסה אין חילוק בין אלמנה לגרושה ה"ה לטעם דלמניקה קיימא ג"כ אין חילוק והפ"י תמה דאין זו טענה דיש לומר דלטעם דלמניקה קיימא שוב יש חילוק בין גרושה לאלמנה ולפמ"ש אתי שפיר דהכי כוונת התוספות דכשם דלטעם דחסה אין חילוק ומטעם דלהבעל יש איסור כמו כן לטעם דלמניקה קיימא ניהו דהיא יש לה צערא דגופא אבל הבעל אסור וכמ"ש ודו"ק היטב:
1060
1061והנה בשנת תרכ"ד הגיעני מכתב מהרב מו"ה משה מו"צ ד"ק לוצקא בדבר המעשה שאירע שעשיר גדול אחד ותקיף בשמו ר' חיים מק' ראזוויטש ולו שני חתנים ושמם יעקב והבכור יעקב השיא בתו למופלג אחד שמו ר' חיים צבי ז"ל ונתן לו מהר ומתן הרבה ור' חיים צבי לא נתן מאומה ונתעברה ממנו ותיכף נתגלה שר' חיים צבי היה חולה מסוכן ונסע ללבוב לדרוש ברופאים ובבואו מת והאלמנה רבקה הלז חלקה סך כמה מאות רו"כ אף שלא נתחייבה ונתנה ביד זקנה עבור הילד הנ"ל ואח"כ מתה אשת ר' יעקב הצעיר ונשאר לו ארבעה ילדים והנה טרם שמתה אשת ר' יעקב האלמנה רבקה לפי שהיא רכה וענוגה בת שלש עשר שנים וגופה חלוש ונתגדלה בטוב. לא נתנה דדה בפי תינוק שלשה ימים וחפשו אחר מיניקת ולא מצאו ונתעצמו שתניק היא ואמה עצרה ג"כ להניק עד שימצאון מיניקת ובמשך הזמן מתה אשת ר' יעקב הצעיר ודברו על לב ר' יעקב הנ"ל שישא אלמנה רבקה כדי שיהיה טובת היתומים שרבקה הנ"ל היא קרובת היתומים של ר' יעקב וגם ר' חיים הזקן נשא אחותו של המנוח ר' חיים צבי וישאר כל המעות לטובת היתומים אמנם ר' יעקב לא רצה שיצטרך להמתין כ"ד חדשים אמרו לו שיכתבו לגדולי הדור ויתירו לו קודם כלות כ"ד חדשים והנה קבלה אמה של האלמנה להניק את הילד הנ"ל גם שכרו מיניקת זולתה שתהיה בעזרה להניק ועתה ביקש לחפש אחר זכות והנה בעצמו כתב שלדעתו קשה להתיר ועלובה עיסה וכו':
1061
1062והנה הביא דברי השבות יעקב שחידש לפמ"ש הרמ"ה דלטובת יתומים דחינן עשה דלבה"ת ה"ה בזה ע"ש ובאמת שהגאון בעל נטע שעשועים סי' ב' הוא והגאון מו"ה סענדיר ז"ל אבד"ק סטאניב חלקו ע"ז דע"כ לא התיר הרמ"ה משום דכל שהוא לטובת היתומים רשות ביד הב"ד אבל מה דהמניעה מצד דבר אחר מנ"ל להתיר בשביל טובת היתומים וע"ש שהאריכו דהרמ"ה לא התיר רק באופן דלא שייך העשה והמניעה אינו רק משום חזקת היתומים בכה"ג כל שהיא טובת היתומים התירו אבל בעלמא מנ"ל. ואני אומר לפענ"ד טעם אחר בזה דהנה בהא דנקט ביבמות האיסור עליו לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חברו ובכתובות אמרו לא תתארס ולא תנשא ותלו איסור בה וכתב הנוב"י בתשובותיו מזה ראיה להר"ש הזקן דבגרושה דאינה משועבדת והאיסור אינו רק בשביל הבעל דלמה לו לישא זאת ולעכור חלבה לכך תלו האיסור בו ע"ש ואני המתקתי הדברים עפמ"ש רש"י בכתובות דף פ"א דארוסה לא תמכור כתב רש"י דאם בא לוקח לקנות אומרים לו שלא יקנה וביאר התוספות י"ט שם והמלמ"ל פ"ו מזכייה שהטעם הוא דניהו דהיא מותרת למכור אבל למה לו לכנס בגבול אחר והרי יש בידו לקנות במקום אחר ולפ"ז גם כאן ניהו שהיא אינה משועבדת אבל למה לו לישא אותה אפשר דאם לא ישאנה אז היתה מרחמת על בנה והניקתו ושייך ביה בשדה יתומים אל תבא כמ"ש הירושלמי והארכתי בזה ולפ"ז נראה לי לפמ"ש המלמ"מ שם דדוקא מכירה אסור דלמה יקנה כאן יקנה במקום אחר אבל מתנה ל"ש זאת ומותר לקנות ע"ש ולפי"ז במקום שיש היתר מצדה כגון בגרושה ואין איסור רק עליו היה מותר כל שיש בו טובת היתומים הוה כמקבל מתנה ומותר וז"ב. אמנם כאן אין כאן היתר מצדה ג"כ וא"כ לא שייך ההיתר. והנה כתב עוד היתר מצד שהפריזה סך רב ושייך דברי אמונת שמואל דהיכא דאינה חייבת להניק אף באלמנה מותרת והוה כגרושה. אמנם הב"ש ס"ק ל"ו חולק ואמר דאף להר"ש דמתיר בגרושה מ"מ כל שלפעמים חייבת להניק אלמנה הויא בכלל מניקת חבירו אבל גרושה לעולם פטורה ע"ש וכך כתבו כל האחרונים. ולפענ"ד נראה לי להיפך דהנה כבר הבאתי קושית הרב בעל ישרש יעקב כיון דקי"ל צערא דגופא עדיף מסכנת הולד א"כ איך גזרו על מניקת ומעוברת חבירו בשביל תקנת הולד והא צערא דגופא עדיף ומניעת תשמיש קרי צער וכתבתי לעיל שני תירוצים דעכ"פ מצד הבעל ודאי אסור וגם מצדה כיון שהכניסה עצמה באופן זה שתצטרך להניק וגם בגרושה סתמא למניקה קיימא וא"כ נכנסה בזה האופן שתניק ומחלה על צערא דגופא והרי יש פוסקים דגם בצערא דגופא מועיל מחילה ואף להפוסקים החולקים כאן שאין הצער ברור דשמא לא ימות או שלא תתחיל להניק וכדומה מחלה ולפ"ז כל שהכניסה סך רב וא"כ לא משעבדה גם לבעלה להניק א"כ לא נכנסה כלל בזה בודאי צערא דגופא עדיף אך אכתי שייך איסור מצד הבעל דלמה לו לעשות כזאת ולפ"ז כל שיש טובת היתומים שוב גם הוא מותר לעשות. ובזה אמרתי לפמ"ש זה רבות בשנים דלכך תלו האיסור בו משום דשיטת הראב"ד דמזיק שיעבודו של חבירו דחייב היינו אחר אבל הלוה עצמו מותר לחפור בורות שיחין ומערות בשדה המשועבד למלוה דבדידיה קא עביד דהא הוא שלו רק שיש למלוה שיעבוד ולפ"ז גם כאן היא בעצמה רשאי לקלקל השיעבוד דבדידה קא עבדה רק על הבעל יש איסור. ובזה נראה דאף להחולקים על הראב"ד דהוא עצמו ג"כ אסור לקלקל השיעבוד היינו במקום שעכ"פ משועבד לחברו אבל כאן בגרושה דהיא אינה משועבדת רק שהאיסור על הבעל שוב כל שעושה לטובת היתומים ואינו מתכוין להזיק הו"ל כמ"ש הראב"ד והובא בש"ע חו"מ סי' ס"ו דיכול למחול לעצמו דאינו מתכוין להזיק רק לטובתו ע"ש וה"ה כאן כל דלטובת היתומים הוא שוב מותר. עוד נראה לי דבר חדש דהנה הר"ש הזקן מתיר בגרושה והתוס' כתבו דלפי מה דס"ד בדחסה אסור אף בגרושה הוא הדין אף להמסקנא ג"כ הדין כן והדבר תמוה דבכל מקום דאדחה הטעם הראשון ישתנה הדין ועיין פ"י. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה הרמב"ם כתב הטעם בשביל דחסה ותמהו עליו דהא נדחה טעם זה והלח"מ הניח בצ"ע ועיין ב"ש. ולפענ"ד נראה דהנה באמת טעם דדחסה נדחה דהא גם ע"ז חייס והיינו דאינו מתכוין להרוג נפש ולכאורה צריך ביאור דהא עוברין אין ישראל מצווין ע"ז וכבר ביארתי בתשובה אחת דלא שייך חזקת חיים ורוב חיים קודם שיצא הולד לאור עולם וכמ"ש המזרחי פרשת משפטים וא"כ שוב יש לחוש דלמא דחיס אך צ"ל דניהו דאינו חייב אבל מכל מקום כיון דעפ"י רוב יצא לאויר העולם וחיה יחיה יש איסור להרוג נפש ולפ"ז לאחר שחדשו דסתם מעוברת למניקה קיימא וחשו דלמא לא יהי' לה במה להניק ותקטלה לברה א"כ אדרבא הבעל בודאי ידחיס דבאמת כל שלא יצא לאויר העולם ליכא חיוב ואח"כ יהיה חיוב גמור א"כ מוטב שידחסהו טרם שיצא לאויר העולם ולא תצטרך להניקו וירוויח הבעל ההנקה וגם לא יהיה הריגת נפש ממש וז"ב כשמש וא"כ טעם דחסה גם לפי המסקנא הוא שייך ולפ"ז נראה לי ברור דאף ר"ת החולק על ר"ש הזקן אפשר דווקא בגרושה מעוברת ואח"כ הניקה בזה שייך לומר כיון דבעודה מעוברת שייך טעם דחסה וא"כ אז אין חילוק בין גרושה לאלמנה א"כ כל שנחית עליה שם מעוברת חבירו ונאסרה שוב לא פלטה גם אח"כ דהרי מעוברת להנקה קיימא אבל כל שנתגרשה כשכבר יצא הולד לאויר עולם א"כ לא חלה עליה שם מעוברת חבירו שוב אין איסור מניקת עליה בגרושה ובזה יש ליישב הרבה קושיות ואכ"מ ולפ"ז בנדון דידן דהיא הכניסה סך רב וא"כ לא נכנסה בכלל מעוברת ומניקת חבירו וכאן לא שייך לומר דסתם מעוברת למניקה קיימא שהי' מתחלתה לא נתחייבה בהנקה ושאני גרושה ואלמנה דעלמא דעכ"פ נכנסו בחיוב הנקה לבעלה ודאי אבל כאן לא נתחייבה כלל בהנקה ואין האיסור כי אם מצד הבעל דבעת שהיתה מעוברת ודאי שייך עליו הטעם דדחסה ומעוברת להנקה קיימא דהיא יכולה למחול על הכנסתה ולפ"ז כאן דבעת שנתאלמנה רבקה הנ"ל היה ר' יעקב הנ"ל נשוי אשה וא"כ לא חל עליו שם איסור מעוברת חבירו ואח"כ בעת שחל עליו איסור מניקת חבירו שוב מותר וכמ"ש ודו"ק. מיהו יש לפקפק בזה דהרי היא באמת הניקה מקודם אף שלא היתה חייבת וא"כ שוב לא שייך שום היתר דהרי מחלה על הכנסתה וגוף דברי הרמב"ם אינם מוסכמים וגם דברי אמונת שמואל אינם רק ע"פ שסמך על הר"ש הזקן וגם היה לו היתר כמוס לפי שהיתה זונה אבל אנן בדידן דקי"ל כר"ת ודעימיה ודלא כר"ש הזקן שוב אין מקום להתיר כאן וחשתי ולא התמהמהתי מפני שראיתי שנקל בעיניהם שבודאי ימצאו היתר ואני יגעתי ולא מצאתי ודו"ק. שבתי וראיתי דלפמ"ש המעשה דאח"כ נתגלה שהיה חולה מסוכן המנוח שמת א"כ ניהו דלענין גט אין לפקפק דהיה צריכה ממנו אבל עכ"פ שתהיה בכלל מניקת חבירו לא שמענו דיכולה לומר אדעתא דהכי לא נשתעבדתי וגם בנדון דידן נראה לי דבר חדש דהרי אמרו ולתבעינהו ליורשים ומשני בושה לבא לב"ד ולפ"ז נראה לי דדוקא בימי חז"ל דהיה הכל שייך להבעל או ליורשין א"כ אף בדבר שלא שייך כ"כ החשש מכל מקום אמרינן לא פלוג אבל בדבר שלא היה בימי חז"ל כמו תקנת שו"ם שנה ראשונה ושניה שלא הי' בימי חז"ל ובפרט כאן שהיא נתנה כל המעות וגם כבר השלישה סך רב בעבור הילד הלז פשיטא דיש לומר דבכה"ג לא גזרו חז"ל וגם כיון שאמה של האלמנה היא מניקת וגם שכרו עוד מניקת אף שלא חלקו בין מיניקת אחת לשתים כמ"ש הגהמ"ר בכתובות היינו משום דשמא שניהם יחזרו בהם וכאן כיון דאמה ודאי לא תחזור א"כ שוב אין לחוש לשמא ימותו שניהן דלא חיישינן למיתה דתרי ושמא הדרא אחת ואמה תמות ג"כ לא חיישינן וע"כ לפענ"ד בכה"ג שתשבע המניקת שלא תחזור והאם ודאי לא תחזור ור' יעקב הבכור ישליש סך רב בעד הנקת הילד בכה"ג נוכל לצרף כל הטעמים ולהקל ובלבד שיכתבו עוד לגדול אחד ויעיין בזה ולא שיאמר כדאי הרב לסמוך עליו כי בדבר חמור כזה ושייך סכנתא לא ארצה לסמוך ע"ז כי אם שנהיה שלשה ונמטי שיבא וד' יצילני משגיאות:
1062
1063והנה בעש"ק קדושים א' דר"ח אייר שנת תרכ"ד הגיעני שנית מהרב הנ"ל מ"ש בזה על מ"ש כיון דנתגלה שהיה מסוכן אמרינן דע"ז לא נשתעבדה וע"ז הקשה הא כל שהתחילה להניק מחלה ע"ז וכמ"ש למעלה והנה ל"ק כלל דשאני הך דר"ש הזקן והא"ש דכל שהתחילה להניק מחלה על צערא דגופא אבל במה שהוא מסוכן פשיטא דלא מחלה ואדעתא דהכי לא נכנסה בזה וגם מעלתו כתב כן ואני מוסיף דשם תיכף ידעה ומחלה אבל כאן אפשר דלא הכירה כל כך החולאת עד שנתגלה בהתי' וז"ב ופשוט. וגם מ"ש דל"ח שמא תמות הזקנה ושמא תחזור השניה וע"ז כתב מעלתו למה לא ניחוש שמא תתעבר הזקנה והשניה תחזור בה. הנה בזה יפה כתב מעלתו דכיון דר' יעקב השליש סך רב א"כ תמסמס ליה בביצים דכל שלא היתה בכלל הגזירה שוב לא חיישינן דהא תוכל למסמס בביצים ושיעור ההשלשה יפה כתב שישליש שיהיה בשופי כל משך ימי הנקתו כ"ד חודש וז"פ וברור:
1063
1064זה איזה שבועות ביום ד' נצבים העבר באו אלי אנשי חאדרוב בקובלנא על המעשה אשר נתהוה בשם בענין גרושין ולא רציתי בתחלה להזדקק להם ולרוב הפצרתם נתתי בידם מכתבי זה כפי ההעתק הרשום כאן. ב"ה ע"ד המעשה רע שנתהוה בחאדרוב שאברך א' מ' הירש בר' ישראל קוטינפלוט רימה ופיתה אותו איש א' בשמו מ' קלמן מראזדל ולקח ממנו גט בבורשטין ונעשה שליח להולכה לגרש אשתו שפרינצא בת מ' אברהם סאפירשטיין מדעליטין וגרשה בב"ד ב"ק סטאניסלאב אצל הרב מפוסטין ועתה צוח האברך הנ"ל שרימו אותו ובתחבולות שונות נעשה הדבר והנה אף אמנם לא ידענו אם אמת הדברים כמו שסדרו לפני אם הרב מבורשטין סדר הגט בשם כי כל רב יושב כסאות למשפט אינו מסדר גט כזה עדי ידע אם האשה מתרצת בגירושין כי אולי הוא בקנוניא בין הבעל לשליח לגרש בע"כ וכפי הנראה הי' רמי' בדבר אך לא ידענו ברור הדברים והימים האלו ימי בקורי מעשים וימי רחמים ותחנונים לא נוכל לשמוע ולברר הדברים אמנם לאשר יוכלו חדשי ההבחנה ואולי תנשא האשה בעבור הזמן לכן הנני לתת ביד אבי האיש הנ"ל מ' ישראל את מכתבי זה שתמתין האשה מלהנשא כי אולי עדיין קשורה בכבלי העגון עד שיתברר הדבר היטב מכל הנעשה בזה מהסידור בבורשטין ובסטאניסלאב ויתברר מהותו וטבעו של השליח אם כשר הי' להשליחות הזה:
1064
1065והן כעת הגיעני מכתב מהרב הה"ג אבד"ק פוסטין מיום ג' ז' מרחשון תרל"א וגם מהרב המאוה"ג האבד"ק בורשטין מיום ג' לסדר ואגדלה שמך והנה הרב מבורשטין כתב שיודע הי' ומכיר העסק בטוב גם השליח ומפי אנשים נאמנים אשר האשה רוצה בגרושין כי ממאסת בו מתחלה וגם את המגרש שאל ואמר שהוחלט בדעתו לגרשה ובלי הכרח ואונס ולא ראה שום רמי' בדבר והרב מפוסטין כתב שהשליח מ' קלמן הביא לו הגט עם הרשאה מקוימת וסדר הגט בב"ד כדת גם בפניו לא ראה ולא שמע משום רמי' גם ה' מ' שפרינצא בת מ' אברהם מדעליטין היתה בפני וספר' לי כל הענין מתחלה ועד סוף כי לא יוכלו לדור ביחד וא"כ עכ"פ לא הי' כאן חשש גרושין בע"כ והרב מבורשטין מעיד במכתבו בזה"ל לזאת אחר אשר הרביתי לחקור מבעל המגרש מה ראה על ככה לגרש את אשתו ומתוך תשובתו ראיתי שנחלט בדעתו לגרשה יהי' מה שיהי' ולא ראיתי מאתו שום אונס והכרח או צד רמאות בדבר עכ"ל הרב מבורשטין במכתבו אלי וא"כ אין שום חשש בזה לא מצד המגרש ולא מצד המתגרשת. ועתה נבא למה ששלח הרב מ' ליבש גינצבורג מחאדרוב גביות עדות שגבה בשם על השליח ר' קלמן שהוליך את הגט ועדים מיוחדים העידו לפוסלו לעדות א' העיד שגנב גביע של כסף על חתונה והשני העיד שגנב כלי כסף של מלח מבעה"ב אחד וגם נטל שכר הרבה בעדותו ובאמת הי' לו לערער גם מצד נוגע שהיא פסול תורה אמנם כבר האריך הנוב"י בתשובותיו חאהע"ז סי' כ"ז כ"ח דנוגע כשר לעדות אשה ואף שבתשובות פנ"י להגאון בעל מג"ש כתב בח"ב דנוגע פסול כבר הארכתי בתשובתי להכשיר נוגע וכתבתי שבמחכ"ת שניהם לא זכרו דברי הש"ס בכורות ובש"ע יו"ד סי' שנ"ד כהן נאמן לומר ישראל נתן לי במום זה אף דמגיע לו הנאה מזה נאמן כיון שהוא מלתא דעל"ג וכן כתב הב"ש סי' ק"כ ס"ק ה' וע' בג"פ מה שהאריך בענין זה בדברי הרי"ף שהובא בב"י באהע"ז סי' קנ"ז ועכ"פ חשש נגיעה אין חשש רק משום נוטל שכר להעיד ובזה בודאי אין חשש כמו שמבואר בסי' ל"ד בחו"מ דבנוטל לילך ולראות העדות אין חשש אמנם מה שהעידו עליו שגנב. הנה מה שכתבו הרב מפוסטין והרב מבורשטין שהיא עדות מיוחדת. הנה עדות מיוחדת כשר בגיטין וקדושין כמ"ש הב"י ריש סי' למ"ד בחו"מ וכבר האריך בזה המ"ב בסי' נ"א ובגליון המ"ב כתבתי תמהני שהביא דברי הרב ב"י בסוף סי' ל' ולא ראה דברי הב"י בתחלת הסימן וכבר הרגיש שם בד"מ בזה וגם בבד"ה חזר מזה וע' בב"ש סי' י"א ס"ק י"ג וסי' קל"ג ועשו"ת נוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' ע"ב שלא הזכיר דברי המ"ב הנ"ל והי' מוצא סעד הרבה לדבריו באופן שעדות מיוחדת כשר בעדות אשה. אמנם בגוף העדות אין אני רואה שיהי' צירוף ואין כאן רק ע"א כי מה שהעיד ר' ישראל העפטלר שגנב אצלו כלי כסף והכיר הכלי אצל ישראל פייגענבוים והיא אמר שר' קלמן נתן לו הכלי הנ"ל וקלמן הודה שגנב הנה מצד שהודה אינו נפסל כמבואר בחו"מ סי' ל"ד וכן האריך בזה בשו"ת משאת בנימן סי' נ"א וכיון שאין כאן רק ע"א אינו נאמן לפוסלו. אמנם אף אם נימא דמצטרפין והשליח יפסול מחמת עדותו. הנה לפנינו הדין בש"ע אהע"ז סי' קמ"א דאף הפסולין בעבירה מד"ת אם נתקיים הגט בחותמיו כשר וממילא כל שיש הרשאה מקוימת והרב מבורשטין ומפוסטין מעידים על כל זה ממילא הוי נתקיים בחותמיו וע' בב"ש ובסי' קמ"ב דהרשאה הוי קיום אמנם אף אם נימא כדעת הרמב"ם דפוסל אף בנתקיים בחותמיו. הנה טרם יהי' כל שיח נבאר דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו ה"ז אבל הפסולים בעבירה מד"ת פסולין להבאת הגט ואם הביאו הרי זה פסול בד"א כשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מה"ת אינו גט ודבריו תמוהים כמו שצוח הראב"ד דאם נתקיים בחותמיו ולא צריך לומר בפ"נ למה אם הביאו פסול ועוד כשסמכו עלי' למה אינו גט אלא שלא תנשא עלי' וגם הרשב"א והר"ן תמהו עלי' בזה וע' בהה"מ ובכ"מ ובמלמ"ל. והנראה בזה לפמ"ש הנמוק"י פ' זה בורר דרשע שאינו של חמס שהיא רק מגזה"כ כשר לעדות אשה אבל באמת אנן לא קי"ל כן דכל פסולי עבירה מה"ת פסולים לעדות אשה כרב מנשה ובאמת טעמא בעי למה יפסל לעדות אשה והרי כשר בקרובים ואשה ועבד וע' בקצה"ח סי' מ"ו ובתשובה שם שנדחקו בזה. אמנם נראה דהרי חזינין דבקדושין וגיטין אף שידענו בברור שהאמת היא כן מ"מ אינו מקרי עדות דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ חזינין דאף דאין משקרין מ"מ גזה"כ הוא שצריך עדים. ולפ"ז מה בכך שאינו משקר עכ"פ אין כאן עדות כי התורה הצריכה שני עדים ולכך אף במקום שע"א נאמן בעדות אשה עשו שרשע דעבירה יפסל לזה ולפ"ז דברי הרמב"ם ברורים דכל שלא נתקיים הגט בחותמיו א"כ הי' היא העדות על גוף הגט והרי הוא פסול בעבירה א"כ א"א לסמוך עליו אף שאינו חשוד שמשקר מ"מ בעדות גיטין וקדושין הוא פסול. ובזה נלע"ד דלכך אף שיתקיים אח"כ בחותמיו פסול מ"מ כיון שנצטרף פסול באמצע כל העדות בטל אבל כשנתקיים בחותמיו א"כ אין צריכים לעדותו על גוף הגט רק שצריך להעיד על מינוי השליחות וזה אינו ענין להעדאת עדים על גוף הגט ולא שייך לפסול מצד צרוף קרוב או פסול רק שהוא פסול להעיד על מינוי השליחות וזה רק פסול בעלמא דכל שהגט בידו בודאי מיד הבעל בא ואינו רק פסול וז"ב בכוונת הרמב"ם ולפ"ז לכאורה כאן בגנב שחשוד למשקר הי' מהראוי לפסול לשיטת הרמב"ם אבל באמת לא שייך כאן לומר דמשקר כי הגט נתקיים ע"י ההרשאה מקוימת ואמר בפ"נ ובפ"נ כתקון חכמים אין כאן חשש כלל ומה גם שבאם כבר נעשה מעשה אנו סומכין על דיעה הראשונה בש"ע שאם נתקיים בחותמיו אין חשש בשום פסול בעבירה ובפרט שאיננו עוד פסול גמור וע"כ האשה מותרת להנשא בלי חשש ופקפוק אם כבר שלמו ימי ההבחנה וכפי הכתב ראי' מהרב מפוסטין קבלה הגט ביום ה' ח' תמוז תר"ל וא"כ כבר שלמו ימי ההבחנה ומותרת להנשא לכל שתרצה לבר מכהן. הצעיר יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האבד"ק לבוב והגליל:
1065
1066הובא לפני גט שגירש אחד אשה בע"כ אמנם הוא כהן ואזכיר כאן מה שיש לעיין בזה הנה הסופר הודה שהוא בעצמו חתם השני עדים ולא הי' עדים כלל ולכאורה אין זה גט כלל ואף ריח הגט לא היה אך באמת הי' עדי מסירה ואף דמודה ר"א במזוייף מתוכו אבל זה אם נדון על הגט אם הוא כשר אבל מידי ריח הגט לא נפיק דעכ"פ הרואה יחשוב שהוא גט כשר עם עדים וגם דאינו רק פסול דרבנן אם מזוייף מתוכו ועיין תוס' גיטין דף ד' ד"ה מודה ר"א דיש חשש דלמא אתי למסמך עליה ע"ש ומה"ט גם אם ע"א מהע"מ אומר שאינו זוכר באמת אם אין כאן רק עד אחד על הגט אפשר דכשר מה"ת ואף דבעי שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים הא באמת הי' שנים רק שעד אחד אומר שלא שמע אפשר דכל שיש שני עדים בבית כשר ואף דנימא דפסול אבל ריח הגט הוה והנה עוד יש ריעותא דבגט כתוב בשני בשבת והסופר אומר אמת שבא אליו בשני אבל הוא א"ל שיכתוב בלילה דביום מתיירא מפני עוברים ושבים וא"כ הו"ל מוקדם מיהו גם מוקדם כשר מה"ת ועיין סי' קכ"ז וא"כ עכ"פ פסול לכהונה מכל הלין טעמים היה נראה לפענ"ד דמידי ריח הגט לא נפיק ופסול לחזור ולכנסה הכהן ועוד חזון למועד ברצות השם. ודרך אגב אבאר מה דאמרו בגיטין דף כ"ו אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי והקושיא מפורסמת לפמ"ש הרר"ה בשם אחיו מוהר"פ ז"ל הובא בשיטה מקובצת ריש כתובות דלכך תקנו לבתולה יום ד' משום זנות אף דזנות לא שכיח דדוקא זנות דנשואה לא שכיח אבל ארוסה דאין בעלה משמרה שכיחא א"כ בארוסה מצי ר"ל לסבור כר"י וכבר כתבתי בזה כמה דברים:
1066
1067דהנה התוספות הקשו למה חיישינן שמא יחפה והא מוקמינן בחזקת א"א ומ"ש דהרי גרושה לפניך תמה הפ"י דחזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא לאו כלום הוא ולפענ"ד היה נראה דע"כ לא שייך חזקה קמייתא נגד חזקה דהשתא דוקא היכא שנתברר הזמן דהשתא אבל באין בו זמן לא נתברר הזמן דהשתא מה הוא ושפיר הוה חזקה דהשתא מועיל נגד חזקה קמייתא וכמדומה לי שהפ"י בעצמו כתב כן ואינו לפני אבל כ"ז דחוק. אך לפענ"ד נראה בישוב קושית התוספות דכיון דבארוסה שאין בעלה משמרה שכיח זנות א"כ ממילא כ"ש בגרושה דודאי אין בעלה משמרה דיותר ראוי לומר שזינתה כשנתגרשה יותר מאילו לא נתגרשה דבעלה משמרה ואף דר"י לא ס"ל דזנות לא שכיח מכל מקום בודאי יותר שכיח שתזנה כשנתגרשה יותר משהיתה א"א ולכך לא מוקמינן בחזקת אשת איש ושייך שמא יחפה וז"ב ולפ"ז לר"ל דס"ל דזנות לא שכיח א"כ שפיר קשה למה לי זמן בארוסה דל"ש משום פירי דא"ל דבארוסה שכיח זנות דזה אינו דאדרבא אם זנות שכיח בארוסה שוב נוקמא בחזקת א"א דמה לי ארוסה ומה לי כשנתגרשה בשניהם אין הבעל משמרה דבשלמא לר"י שפיר צריך זמן בארוסה דלא שייך לאוקמא בחזקת א"א דיותר מסתבר לומר כשנתגרשה זינתה שאין מי שמשמרה וארוסה בעלה משמרה אף שאינו שם משמרה מרחוק אבל לר"ל דס"ל זנות לא שכיח א"כ ע"כ צריך לומר דארוסה אין בעלה משמרה ושוב אין נ"מ בין כשהיא ארוסה או גרושה ודו"ק היטב:
1067
1068והנה במ"ש התוספות דהרי גרושה לפנינו תמה הפ"י דחזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא לא מהני ולפענ"ד נראה סברא נכונה דע"כ לא מועיל חזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא רק היכא דחזקה דהשתא נולד לנו הספק תיכף בעת שנתחזק החזקה דהשתא אבל כאן אנו חוששין שמא יגרשה בצנעא וטרם שיבואו עדים שזינתה נתברר החזקה דהשתא בעת שלא היה לנו שום ספק וא"כ מועיל החזקה דהשתא נגד החזקה קמייתא וז"ש רש"י שיחפה עליה טרם שיבואו עדים וז"ב. ובזה מיושב הקושיא מהך דארוסה דשם שלא היתה יושבת תחתיו לא נתברר הגירושין מקודם דבשלמא בנשואין שייך לומר דראינו שנתפרדה ממנו ובודאי גרשה אבל בארוסה לא שייך זאת ושוב ל"מ חזקה דהשתא נגד חזקת א"א ול"צ לזמן כקושית התוספות. אמנם לפענ"ד נראה דבאמת במה דחיישינן שמא יחפה מסתמא מיירי שיושבת תחתיו ומשמשתו רק דחיישינן שמא יחפה עליה ויאמר שגרשה וחזר ונשאה ולפ"ז שוב לא שייך חזקת א"א דהא יש לה חזקת היתר לבעלה דאם זינתה מקודם שגירשה נאסרת עליו לעולם ואם זינתה אח"כ מותרת לו שוב הוה חזקה נגד חזקה והוה ספק ולפ"ז זהו בנשואה דעיקר היתר לבעלה היא בתקפה אבל בארוסה דחזקת א"א היא בתקפו וחזקת היתר צריך חופה ומחסר מעשה שוב אלים חזקת א"א יותר ודו"ק ודע דהא דחיישינן שיחפה עלי' אף דחזקה על עדים שלא ירצו לכתוב גט מוקדם אפשר דיכתוב בכת"י או בע"א דחשוד לחתום ולפ"ז הנך שלשה גיטין הם אחת מיהו בפשיטות יש לומר כיון דיכתוב בלי זמן שוב לא ידעו העדים כלל ויכתבו לה גט והוא יקדים ויאמר שמקודם נתגרשה וז"פ וברור:
1068
1069ראיתי ונתון אל לבי במה דפריך ביבמות דף ל"ד והא אין אשה מתעברת בביאה ראשונה ובשו"ת מוהר"ם ב"ב החדשות סי' קנ"א הקשה דלוקמא בבעולה וכתב דהא במשנה אמרו ובשעת כניסתן לחופה והרי אלמנה אין לה חופה ובאמת שדפח"ח וכ"כ בתוספי הרא"ש ביבמות בשם המהר"ם ב"ב כן. אמנם לפענ"ד קשה דאף בבתולה מהראוי שלא יועיל חופה לשיטת הרמב"ם דחופת נדה ל"ק והטעם דאינה ראויה לביאה והשתא שם שראוי שתהיה אח"כ ביאה טהורה ואפ"ה ל"ק מכ"ש כאן דהוחלפו ואינה ראויה לביאה לעולם דבודאי ל"ק וא"ל דהוחלפו בשוגג והם הי' סוברים דלא נתחלפו והוה חופה הראויה לביאה דזה אינו דהרי קי"ל דהמאכיל טרפות מפסיד הדמים ומשום דנפשו של אדם חותה מן האיסור וא"כ גם כאן לא שייך חיבת ביאה דהרי הוחלפו ואינם ראויים לביאה ועיין בבית מאיר סי' קט"ז שהקשה בכל ח"ל דלמה יתחייב בתוספת כתובה משום חיבת ביאה והא נפשו של אדם חותה מן האיסור. ומ"ש שם דשאני מוכר טריפות דלא היה לו ממי לחקור אבל ח"ל היה לו לחקור וע"כ דערב לו המקח לא שייך כאן דהא הוחלפו בשוגג וע"כ מקרי שוגג מדחייבי' חטאת ובמזיד ליכא קרבן ובלא"ה חילוקו של הב"מ דחוק. ולפענ"ד היה נראה דשם אפשר בבשר אחר אבל בח"ל אפשר דזו עריבה עליו יותר וא"כ גם כאן קשה כיון דהיה שוגג לא שייך לומר דזו עריבה עליו יותר ושוב נפשו של אדם חותה מן האיסור ולא שייך חיבת ביאה מכ"ש חופה דאינו קונה. מיהו יש לומר דמזה ראיה למ"ש הח"מ וב"ש סי' ס"א באם פרסה נדה באמצע החופה אמרינן תחלת חופה קונה ע"ש וא"כ גם כאן יש לומר דבעת כניסתן לחופה הוה משכחת לה שתהיה חופה הראויה לביאה ואח"כ נתחלפו ונמצא דתחלת חופה קונה ובזה היה מדוקדק לשון ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו ומיהו לא דמי דדוקא בחופת נדה שייך זאת דבאמת היא ראויה אח"כ לכשתטהר רק דהרמב"ם ס"ל דבעינן שתהיה החופה ראויה לביאה תיכף בזה יש לומר דכל שבתחלת החופה היתה ראויה אף שפרסה נדה כבר קנה לה אבל כשהחופה אינה ראויה לביאה לעולם במה קנה והיא קושיא גדולה וצריך לומר דבאמת ל"ק החופה ורק דכל שכבר נתקדשה הוה כנערה המאורסה ולפ"ז שוב יש מקום לומר דכבר נבעלה ואף דאלמנה אינה קונה בחופה הא כאן גם בעולה לא קנה בחופה וצ"ע. מיהו יש לומר דשפיר מוכיח דהרי בשעת שהלכו לחופה לא הוו ידעו שתתחלף ושפיר קתני ובשעת כניסתן לחופה דהיה חופת בתולה:
1069
1070ובזה מדוקדק למה נקט שנתחלף בשעת חופה ולא נקט סתם שנתחלף בשעת ביאה ולפמ"ש יש לומר דבאמת קמ"ל דהחופה היה בתחלתו חופה כשרה מיהו לפמ"ש דהחופה וביאה לא קנה וא"כ הוה נערה המאורסה ושוב מוכח דלא כדעת מהר"ם ב"ב שכתב דנערה המאורסה אינה בכרת דלא מני בל"ו כריתות ע"ש בהגהות על מהר"ם ב"ב מ"ש בזה וקשה דכאן חשוב חטאות דהוא בח"כ ואפשר דס"ל למהר"ם ב"ב דחופת נדה קונה אבל לפענ"ד כאן כ"ע מידו דלא קנה דהא אינה ראויה לביאה לעולם ולא הוה החופה והביאה קנין כלל וגם לפמ"ש הר"ן בקידושין פ"ק דביאת איסור ל"מ לקנין אשה בודאי קשה ודו"ק. אמנם בגוף הקושיא דלמא מיירי כשהי' בעולות מכבר נראה לפענ"ד כיון דמוקי בשופעת מתוך ג' לאחר ג' וכגירסת בשר ע"ג גחלים כמ"ש התוס' משמם ומיירי שלא טבלה מן תוך ג' עד י"ב שנה א"כ שוב ודאי לא נבעלו מקודם דהא הי' נדות ואטו ברשיעי עסקינן כקושית הש"ס. הן אמת דאם היו נדות קשה ג"כ אטו ברשיעי עסקינן וצריך לומר דמיירי ששכחו ולא ידעו אבל לאוקמא דנבעלה מקודם זה ודאי אינו נכון ולכך אוקמא כשבעלו ושנו. ובזה יש ליישב מה שהקשו האחרונים דלפמ"ש הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' כ"ב דהא דאמרו דאין אשה מתעברת בביאה ראשונה הוא דוקא על הרוב אבל מיעוט יש שיולדות בביאה ראשונה והרי הש"ס מוקי המשנה כר"מ ור"מ חייש למיעוטא ואני הקשיתי לפמ"ש האחרונים דבהבחנה חשו אף למיעוט א"כ מה קושיא ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהיא בת י"ב מצומצם א"כ הא קטנה בלא"ה אין מולידה ולכך לחוש שתיכף בהגיע לבת י"ב היתה מולידה והוה מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ודו"ק. ובגוף דברי המהר"ם ב"ב דהש"ס דייק מדקתני ובשעת כניסתן לחופה ואין חופה לאלמנות אף שדפח"ח אבל אין הבנה לדבריו דניהו דאין חופה לאלמנת היינו שאינו קונה אבל מכל מקום שייך ענין חופה ולדבריו למ"ד אין חופה לפסולות וכאן הוה חופה ואף למ"ד יש חופה לפסולות זה דוקא בידע שהיא פסולה וכאן מיירי בשוגג וע"כ דניהו דאינו קונה אבל מכל מקום שייך ענין חופה ודו"ק. והנה בהא דאמרו ביומא דף ח"י וביבמות דף ל"ז בהא דרב ור"נ דאמרו מאן הוי ליומא ופריך מהך דראב"י וקשה דמה קושיא כיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה א"כ שפיר אמרו מאן הוי ליומא ולא יבעלו בעילה שניה ובהכי ודאי הוה סגי להו ולא שייך החשש וצריך לומר דמשמע להו דמאן הוה ליומא לאו דוקא ואם נשתהו יותר מיום אחד שוב יהיה ביאה שניה ותוכל להתעבר. ובזה מיושב מה דקאמר רבנן יחודי הוו מיחדו והיא תמיה דאכתי שייך החשש דראב"י ועיין בתוספות ובחידושי מהר"ם לובלין מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מה דיחודי הוו מייחדי להו צריך ביאור כיון דלא שרי לבעול שוב לא שייך פת בסלו ועיין תוספות וע"כ דכל שראוי לאחר שבעה מקרי פת בסלו ולפ"ז לא שייך החשש דראב"י דבאמת אף שיבא עליה לאחר שבעה ימים אבל כל שלא יבעול רק ביאה ראשונה לא שייך החשש וא"ל דהא היו כמה ימים דז"א דהרי באמת יחודי הוו מיחדי להו ודו"ק היטב:
1070
1071בענין שעבודא דר' נתן:
1071
1072הנה ביום ב' סליחות תרכ"ג היה אצלי הרב החריף מוה' יוקל הירש נ"י כעת בגארליטץ ואמר לי שהקשו אותו פה לבוב במ"ש התוספות בכתובות דף פ"ב דשעבודא דר"נ אף רבנן דחולקין על ר"נ מכל מקום בדבר שלא בא ליד היורשים בודאי משועבד ע"ש וא"כ קשה בהא דאמרו בקידושין דף ט"ו לו ולא לב"ח דלא לימא דמשועבד מדר"נ ואידך בעלמא ג"כ לא ס"ל כדר"נ והרי הענקה לא בא ליד עבד עדיין וא"צ דר"נ. והוא השיב דשאני הענקה דע"כ צריך לבא מכח עבד דבלי העבד אין הרב מחויב להאחר כלום ורק ע"י עבד נתחייב משא"כ התם אף שאין יורשים מכל מקום חייב זה לתת וממילא יתן להבע"ח של זה שנתחייב לו והנה יש לפקפק דמ"מ ע"י שנתחייב לעבד לתת הענקה ממילא משועבד לב"ח שלו ומה בכך שבא ע"י העבד אך נראה לפמ"ש הש"ך ריש סי' פ"ו ליישב הא דאמרו בעלמא לא ס"ל כדר"נ היינו משום דהוא מתורת צדקה ואינו מחויב רק להעבד ולא לבע"ח שלו א"כ מכ"ש אי ליתא לדר"נ בזה ודאי ל"ש שישתעבד לב"ח דהא הוא ענין צדקה וא"צ לתת צדקה רק להעבד העני ולא לב"ח וע"ז חידש הש"ס דגם מדר"נ אינו משועבד בכה"ג ודו"ק:
1072
1073הנה הגעתי לעירובין דף ל"ב והנה הש"ס פריך והא קא משתמש באילן ומשני כרבי וכתב רש"י דה"ה דמצי לפרוך והא קא מייתי מכרמלית לרה"ר אלא דחדא מינייהו נקט והנה הוה קשיא לי לפמ"ש הרע"ב במשנה דנתנו במגדל דשני שבותים מודה רבי דגזרו בה"ש וא"כ כאן איכא שני שבותין ונזכרתי שבשו"ת זקני שער אפרים בסי' כ"ו הקשה כן והביא בשם זקני הגאון מוה' העשיל ז"ל שמחלק דאם השני שבותין באים ביחד לא גזרו אבל אם אינן באים ביחד אז גזרו שלא יעשה בה"ש ולכאורה לא נודע הטעם ולפענ"ד נראה בטעם הדבר דהנה כל הטעם דשבות בה"ש לא גזרו כתבו האחרונים דב"ש הוה ספק ושבות דרבנן אזלינן להקל. ולפי זה נראה לי דלכך כל שלא באו ביחד א"כ בשלמא בספק הראשון אינו עושה דהרי הספק לפנינו בה"ש ומותר לעשות אותו השבות אבל השבות השני הרי היא עושה ולמה לו לעבור על שבות הראשון ועוד יעשה אח"כ שבות שני בידים שאם לא יעשה השבות השני על חנם עבר על שבות הראשון אבל זה דחוק דגם השבות השני אינו עושה בידים דהרי הספק לפנינו בה"ש אי הוה יום או לילה. אך נראה דבר חדש דהרי באמת שיטת הרמב"ם דאיסור דרבנן עובר על לא תסור והרמב"ן הקשה דא"כ למה סד"ר לקולא והא עובר על לא תסור וכתב במגלת אסתר וכ"כ הרמב"ן בעצמו דזה כמחילה מאתם שאל"כ יהיה נראה דהשוו דבריהם כשל תורה ולכך עשו היכר דספק דבריהם להקל ע"ש ולפ"ז נראה לי ברור דכל דעל שבות אחד לא גזרו שוב אסור לעשות השבות השני כל שאינו בא בב"א דשוב שייך דעובר על לא תסור וא"ל דהוה כמחילה מאתם דזה אינו דכבר נודע ההיכר שהרי השבות הא' עשו בה"ש כדי שיהיה ניכר וא"כ כל שכבר ניכר שאינו שוה לשל תורה שוב השבות השני אסור ועובר על לא תסור ובשלמא כששניהם באו בב"א א"כ הי מינייהו מפקת וע"כ אזלינן לקולא כדי שיהיה ניכר אבל כל שבאו בזאח"ז שוב יכלו לגזור וז"ב ודו"ק ראה זה חדש ובזה יש לי להאריך בסוגיא ובסוף ספר לוית חן ואור יקרות נדפס שם בשם האור יקרות מה שהאריך בסוגיא הלז וגם הוא האריך בדברי הרע"ב לענין שני שבותין ולפי חלוקו של הגאון מוה' העשיל ז"ל יש לי להאריך ולא נפניתי כעת. והנה המג"א נסתפק בסי' שמ"ב בבה"ש מוצאי שבת אי גזרו ולפענ"ד נראה דבר חדש דכבר כתבתי דהוא מטעם דלא גזרו על שבות בה"ש והיינו דזה כמחילה מאתם שלא יהיה דומה לשל תורה ולפ"ז כבר נודע דבמקום שיש דאורייתא ודרבנן ביחד אסרו גם דרבנן שלא יהי' נראה כזלזול ע"ש במג"א סי' קפ"ד בשם המהר"ש חיון ולפ"ז בה"ש דמוצ"ש הואיל דאיסור שבת של תורה אסור לעשות בה"ש וא"כ גם איסור דרבנן אסור דהרי יהיה נראה כזלזול דלא חשו כלל על דרבנן. הן אמת דיש להבין גם בזה הא הרבנן בעצמם מחלו שיהיה ספק דרבנן לקולא וצריך לומר דבכה"ג שבאו כאחת לא שייך זאת דא"כ אתה מזלזל בזה וזה אסור ולכך גזרו בה"ש ודו"ק ועיין תוספות כאן ד"ה וקאמרי ומ"ש בתוספות שבת סי' ש"ז בזה ולפמ"ש יש להאריך ולא נפניתי כעת אחר שכתבתי כ"ז נזכרתי שהגאון בעל אהע"ז בחידושיו לביצה בסוגיא דטבילת כלים האריך ג"כ בדברי הרע"ב אלו וכתב שבחידושיו לעירובין דף ל"ה האריך ג"כ בזה והוא מחלק בהיפך דבשבותים בב"א גזר רבי ובזאח"ז לא גזר ודבריו תמוהים דבאמת בדף ל"ב השני שבותים באים בב"א כמ"ש הגאון מוה' העשיל ז"ל ובדף ל"ה אין באין כאחת וע"כ דבריו צ"ע ודו"ק:
1073
1074ענין א"א לצמצם
1074
1075הנה בהא דאמרו בבכורות דף מ"ז ומ"ח קרובה ולא קרובות האריך בברכי יוסף סי' תקפ"ו דא"כ ע"כ מוכח דאפשר לצמצם דאל"כ לא משכחת לה דהא אי אפשר לצמצם ע"ש. ולפענ"ד נראה דהנה בהא דדרשינן קרובה ולא קרובות כפי הנראה ממהרי"ט אלגזי שמביא שם משמע דמשמעות הקרא הוא דמדכתיב בלשון יחיד כדדרשינן ביתו בית אחד ולא שתים וכמו ספר אחד ולא שתים וכדומה. ולפענ"ד אי אפשר לאומרו דכאן לא יוכל למכתב קרובות דהא אי אפשר לצמצם ולא שכיחא ולכך לא שייך למעוטי קרובות רק דממילא אמעט קרובות דהא אי אפשר לצמצם. ובזה מיושב כל הקושיות שהאריך הברכי יוסף שם. עוד נ"ל דבב"ב דף כ"ג ע"ב הקשו על ר"ח דרובא וקורבא רובא עדיף מהא דכתיב והיה העיר הקרובה אל החלל ומשני דליכא והיינו ששתיהן שוות ולפ"ז אי אפשר להיות קרובות דהא זה ודאי אי אפשר לצמצם שיהיו שניהם קרובות וגם שיהיו אנשים מצומצמות דאל"כ אזלינן בתר רובא וא"כ ע"כ דהערים קרובות בצמצום במקום ובאנשים וזה ודאי לא שכיח ודו"ק. ולשיטת הר"ש מאינבלא דבעי שני צדדים בכה"ג איכא שני צדדים להחמיר דשמא שוות ממש וא"כ מי מהם יביא ואת"ל שהאחת גדולה מי משניהם הגדולה רק דיביאו שניהם וע"ז שפיר ממעטינן מהקרובה ולא הקרובות לענין שלא יביאו שתיהן ביחד ועיין תוס' סוטה דף מ"ח ולא שייך אי אפשר לצמצם דבכה"ג שייך אפשר לצמצם דאיכא לגבי כל אחד מעיירות ס"ס ואף דהס"ס סתרי אהדדי אבל בשותפות יכולין להביא ולכך איצטריך קרא דקרובה ולא קרובות ועיין תוס' סוכה דף ט"ו בד"ה פרוץ כעומד שהקשו דאי נימא דאם ספיקא דאורייתא היה אסור משום חשש בעלמא וא"כ גבי נמצא בין שתי עיירות אע"ג דאי אפשר לצמצם מודין רבנן דמביאין שתי עגלות משום חשש דאורייתא ע"ש והקשה המהרש"א למה לא הקשו בפשיטות דהא איכא תרי צדדים לכל אחת מהעיירות שמא היא קרובה ודלמה הם שוים ע"ש ולפמ"ש יש לומר דנגד זה יש לכל אחת מהעיירות שתי צדדים לפטור דשמא היא אינה קרובה ואת"ל קרובה שמא יש באחת יותר אנשים מחברתה דהא אי אפשר לצמצם וממילא פטורות ולכך לא הקשו רק דעכ"פ באיסור דאורייתא אף דיש שני צדדים להיתר מכל מקום מביאין ודו"ק היטב. והנה בהא דמשני בשחבטן והיינו מתורת ביטול והקשו הא אין מבטלין איסור לכתחילה וכתב הר"ן דהא באמת פרוץ כעומד מותר רק דכל שנתערב מתבטל כח המתיר וא"כ כל שיש רוב מותר וא"צ תורת ביטול ע"ש ודפח"ח. וקשה לי טובא דא"כ זה דוקא לרב פפא דעומד כפרוץ מותר אבל לר"ה בריה דר"י דאוסר שוב ל"מ לבטל וכ"ת אה"נ ור"פ לשיטתיה דס"ל פרוץ כעומד מותר א"כ מה פריך הש"ס בדף ט' אי כשחבטן מה למימרא לישני דהא גופא קמ"ל דפרוץ כעומד מותר ולכך מותר לבטל ולדידיה צריך לומר דהא דמותר לבטל הוא משום דמצות לאו להנות ניתנו כמ"ש המרדכי ולפע"ד תימה דא"כ מה פריך לימא הא גופא קמ"ל דמצות לאו להנות ניתנו ומותר להנות אף שנהנה בזה וצע"ג:
1075
1076ובזה יש לומר הא דהרמב"ם מפרש בפירוש המשנה שחבטן היינו שתלש וקציצה עם נענוע מועיל וא"צ ריבוי והא דהדלה עליו דאם היה סכך רבה היינו שרבוי סגי בקציצה בלי נענוע וכשקצץ צריך נענוע וכפירוש שמביא רש"י בשם מפרשים ומה שמקשה רש"י מתרץ כמ"ש הכ"מ ע"ש ובשעה"מ הקשה דא"כ לרב דס"ל דקציצה בלי נענוע סגי א"כ היאך יתרץ הך דהדלה דבלי קציצה הו"ל מחובר ובשקצץ סגי וא"צ ריבוי ולפמ"ש יש לומר דבאמת הא דלא פירשו בשחבטן דהיינו שעירב משום דק"ל מ"פ הש"ס א"ה מאי למימרא והא טובא קמ"ל דמועיל ביטול וע"כ פירשו דשחבטן היינו שקצץ ומה דלא משני באמת דשחבטן היינו שביטל משום דקשיא ליה לר"ה בריה דר"י דס"ל פרוץ כעומד אסור ל"מ ביטול דלא שייך תירוצו של הר"ן וגם למ"ד דס"ל מצות להנות נתנו מא"ל אבל לרב דס"ל כר"פ דפרוץ כעומד מותר כדקי"ל וכן מצות לאו להנות ניתנו שוב נוכל לפרש כשחבטן דהיינו ביטול ודו"ק היטב. ובמ"ש הר"ן הנ"ל יש ליישב דברי הר' יחיאל ושוב ראיתי בב"י שכתב דלדברי הר"ן דברי הר"ר יחיאל נכונים ועיין פרי מגדים בשפ"ד סי' כ"ג אות י"א לענין א"א לצמצם. ודרך אגב אזכיר מה שראיתי בספר שנדפס מחדש שמו עטרת חכמים מהגאון מוה' ברוך פרענקיל וראיתי בו קושיא בחלק יו"ד בהא דאמרו מנ"ל דאזלינן בתר רובא והקשה הא קרוב הוא מן התורה כמ"ש והיה העיר הקרובה אל החלל והרי רוב וקרוב רוב עדיף וא"כ מבואר דאזלינן בתר רוב ונדחק שם. ולפענ"ד נראה דהנה באמת הא דרוב עדיף מקרוב ר"ח אמר כן ולא נודע הטעם. אך נראה דבאמת קרוב אינו אלא מיעוט לגבי רובא דעלמא (והקרוב אל העיר נגד רובא דעלמא) ולכך הרוב עדיף איברא דרובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתא קמן וכמ"ש התוספות יבמות דף ס"ז דרבי יוסי דחייש למיעוטא מודה ברובא דאיתא קמן וכ"כ בתה"ד סי' ר"ז דאף בממון דלא אזלינן בתר רובא מכל מקום ברובא דאיתא קמן מודה דאזלינן בתרה וכ"כ בשיטה מקובצת ב"ב דף צ"ג ולפ"ז קורבא הוה איתא קמן ורובא ליתא קמן ולמה יהיה עדיף רובא דליתא קמן מקורבא דאיתא קמן וצ"ל דמ"מ הקורבא דאיתא קמן אינו רק מיעוטא דאיתא קמן ומיעוטא דאיתא קמן נגד רובא דליתא קמן הרוב עדיף וה"ה בקורבא ולפ"ז בהס"ד דלא ידענו דאזלינן בתר רובא שוב קורבא עדיף דאיתא קמן והרוב והמיעוט הם שווים ושוב הקורבא עדיף ודו"ק היטב והקושיא כמדומה שמוזכר בספר בינה לעיתים על הלכות יו"ט ע"ש בסופו ולפענ"ד נכון כמ"ש ודו"ק:
1076
1077והנה דרך אגב אזכיר מה דקשיא לי למה לא נילף דאזלינן בתר רובא מהא דמשקין הסוטה והרי צ"ל כהן ודלמא הכהן ממזר הוא ואינו מועיל השקאתו וצ"ע. והנה בשנת תרכ"ט בחוה"מ סוכות הקשה אותי הרב החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י בהא דאמרו בחולין דף כ"ח חלקו לשנים טמאין לפי שאי אפשר לצמצם וכן כתב הרמב"ם והקשה הא אי אפשר לצמצם אינו רק ספק ומ"ט טמאין ודאי והלא אינו רק ספק לבד. והשבתי דלק"מ דשם כיון שהיה התנור טמא ועל ידי נתיצה נטהר וכל שספק הוא דאי אפשר לצמצם מוקמינן אחזקתו דעדיין טמא הוא וז"ש רש"י דלא פלטה לה טומאה ע"ש ואף לשיטת רבינו שמעיה דיש ס"ס הא באתחזיק איסורא ל"מ ס"ס ודו"ק. והנה הוא רצה לתרץ ע"פ דברי הר"ן בסוכה גבי כשחבטן והקשה למה לי רובא והא אף בפלגא ופלגא סגי כדאמרו בהמקרה סוכתו בשפודין אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה כתב הר"ן משום דכל דבר שעומד בפ"ע ואינו מעורב חשוב יותר וא"כ בכה"ג אף בפלגא כשר אבל כשהוא מעורב שנתמעט חשיבות המתיר לא מועיל ע"ש והובא במג"א סי' תרכ"ז יעו"ש ולפ"ז אמר דכל שאי אפשר לצמצם א"כ לא ניכר חשיבות המתיר לכך ל"מ פלגא ופלגא לכך טמא בודאי. ודבר תימה אמר דמלבד דכאן כל שחלקו הרי אינו מעורב א"כ סגי בפלגא ובלא"ה אף דאי אפשר לצמצם מ"מ סגי בפלגא ותדע דאל"כ יקשה להר"ן אמאי במקרה סוכתו בשפודין סגי בפלגא הא לגירסת ר"ת שם אי אפשר לצמצם וכן פסק הרמב"ם וכתב הכ"מ דהוא גרס כגירסת ר"ת והא א"א לצמצם והך א"א לצמצם הוא ודאי וכמ"ש המהרש"א בסוכה דף ט"ו ובעירובין שם וכן מבואר בתוספות בסוכה שם והדבר מוכרח דהרי התוס' במקומות אלו כתבו דהלכה דאפשר לצמצם והביאו ראיות לזה וא"כ יקשה דהרי ר"ת גרס והא א"א לצמצם וע"כ דלענין סתימת האויר ודאי אי אפשר לצמצם ואפ"ה כשר וע"כ דאף שלא ניכר כשר מיהו יש לדחות דהרי מוקי באמת במעדיף אבל מכל מקום הדבר נכון בעצמותו דאף שאי אפשר לצמצם מכל מקום בטל ובפרט במחיצה דודאי שרי דהא אינו מעורב אבל מ"ש נכון:
1077
1078בפסחים דף פ"ח בתוספות ד"ה לישא שפחה הקשו וימכור עצמו בעבד עברי והקשה אותי אחד מלומדי למד דהא כל שאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכאן לא היה לו אשה ובנים דהא היה עבד והשבתי דלפמ"ש המלמ"ל פ"ד מעבדים דדוקא רבו אין מוסר לו שפחה כנענית אבל העבד עצמו יכול לישא שפחה אף שלא היה לו אשה ובנים א"כ שפיר הקשו דיש לו תקנה לעבד שישא בעצמו שפחה כשימכור עצמו לעבד עברי ולמה נכוף לרב לשחררו שיעבור בעשה וז"ב. איברא דהמלמ"ל הקשה ע"ז מתמורה דף ל"א דמוקי בשאין לו אשה ובנים דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית והוי אתנן וקשה הא מכל מקום לא שייך אתנן דהא העבד יכול לישא בעצמו ואטו בשביל דרבו כופהו יהיה מקרי אתנן והניח בקושיא. ולפענ"ד נראה דהנה אנן קי"ל דבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר כל דלא אמר לה קני מעכשיו או דקאי בחצרה כדאמרו בתמורה שם ובע"ז דף ס"ג ולפ"ז כאן דרב אמר הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי וכיון דרבו לא יכול לכופו רק כשיתרצה העבד א"כ אימת אמרינן דנתרצה כשבא עליה (וא"כ) שוב לא הוה אתנן ואף כשבא בב"א לא חל האתנן וע"כ דמיירי שלא נתרצה עבד ורבו כפהו ושוב מקרי אתנן דהא אסורה לו ודו"ק איברא דאיני מבין כיון דאין קישוי אלא לדעת אבל לא רצה לישא אותה וא"כ שוב הוה אתנן ודו"ק היטב. אמנם אם כי ישבתי דברי התוספות ע"פ דברי המלמ"ל אבל המלמ"ל היה לו להביא מכאן ראיה אמנם עיינתי בגיטין דף מ"א וכן בב"ב דף י"א ושם מבואר בתוספות דקושייתם היא אליבא דמ"ד דאף דאין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ובפסחים קצרו בזה. הן אמת דלפענ"ד היה נראה דבכה"ג דהיה עבד מעיקרא רק שכיון שחציו ב"ח מוכרח למכור עצמו בעבד עברי בכה"ג כל שלא אפשר לו לו לישא אשה ובנים מותר בשפחה דבשלמא כשהיא באמת עבד עברי התורה גזרה אם בגפו יבא בגפו יצא ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית וגזירת הכתוב הוא כמ"ש הרמב"ם שכן הוא בקבלה אבל כל שהיה מקודם עבד כנעני ושפחה מותרת לו רק שע"י שנעשה חציו ב"ח יש לו דין עבד עברי בזה מותר לו לישא שפחה כמו שהיה מקודם. ובזה היה מקום ליישב קושית טורי אבן בחגיגה ביבמות דף ק' דאמרו רבו כופהו ושם נשאר קושית התוספות דימכור עצמו בעבד עברי ושם לא שייך תירוצם של התוספות ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם זה שהיה ולד כהן ולא היה עבד כלל לא יכול למכור עצמו לעבד עברי דהא אין לו אשה ובנים ודו"ק. והנה דברי המהרש"א בגיטין דף י"א שחידש דא"י למסור לרבא והוא תמוה כמ"ש הנוב"י והשעה"מ וכבר כתבתי בזה ולפענ"ד יש לומר דכוונת המהרש"א שאין יכול לכופו אבל אם העבד רוצה מותר והחצי' בן חורין לא רצתה ולא היה יכול רבה לכופה ומה דאמרו בתמורה דעבד עברי בשפחה שרי היינו כשרוצה העבד וכשאין לו אשה ובנים ס"ל דאסור אף כשהעבד מרוצה דלא כהמלמ"ל כנ"ל בדוחק ודו"ק:
1078
1079ארשום מה שנתחדש לי בר"ה שנת תרכ"ד. היה אצלי הרב מוה' ראובן נ"י כעת בלינסק ושאל אותי בהא דאמרו בסוכה דף כ"ו ע"א דר"ח ורבה בר הונא גנו ארקתא דשפת נהרא דסורא ואמרו שלוחי מצוה אנן וע"ז הקשה דהא ר"ל ס"ל דמשבח העצלנין שאין יוצאין ברגל ופריך מר' יצחק דאמר דחייב להקבל פני רבו ברגל ומשני דיש חילוק בין אזיל ואתי ביומא וא"כ שם דלא אתי ביומא היאך היו רשאין ללכת. והנה באמת הרמב"ם פ"ה מת"ת השמיט החילוק בין אזיל ואתי ביומא וכתב הכ"מ דס"ל דרק ר"א ס"ל כן וא"כ ל"ק דיש לומר דר"ח ורבה לא ס"ל כן ואדרבה מזה ראיה להרמב"ם וגם יש לומר דלא היה להם אשה אבל זה דחוק. ולפענ"ד נראה דהנה דקדקתי בלשון ר"א שאמר משבח אני את שובתי הרגל במקומם מה לשון משבח והיה לו לומר חייב לשבות במקומם. אמנם נראה דהנה באמת יש עשה דושמחת ויש עשה דהקבלת פני רבו ברגל ורק דאין עשה דוחה עשה והטעם ביאר בשו"ת נו"ב משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולכך ס"ל לרבא דאם עבר ועשה מה שעשה עשוי ע"ש בסוף הנוב"י ולפ"ז כיון דהוא רק משום דאין עשה דוחה עשה ומוטב שיהיה בשב ואל תעשה ולכך אמר משבח אני היינו דבאמת אם עבר ועשה והלך מה שעשה עשוי רק דמשבח אני מי שהוא בשב ואל תעשה ולזה פריך והאר"י חייב לקבל פני רבו ברגל וא"כ איך שייך חייב הא מוטב שיהיה בשב ואל תעשה. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי מה פריך הש"ס על ר"א מדר"י דלמא לא ס"ל לר"א הך דר"י ופליג עליו. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי ר"א גופא ס"ל הך דר"י דאל"כ ל"ש לשון משבח וכמ"ש. ובזה מיושב גם מה שהקשיתי בחבורי יד שאול סי' רמ"ב ס"ק ט"ו ע"ש דא"כ לא שייך לשון משבח ע"ש ותבין. ובזה נראה מה דהשיב דאזיל ואתי ביומא והיינו דאז מקיים שניהם. ובזה נראה לי דבר נחמד דלכך ר"ח ורבה בר הונא גנו על שפת הנהר דכיון דהיה במקום דאזיל ואתי ביומא והיו מותרין ללכת ושוב ל"צ לשוב דהא אם כבר אזלו שוב הוה להיפך שב וא"ת וא"צ ללכת לביתם דשוב הוה להיפך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה וכמ"ש. ובזה יש ליישב טעם להשמטת הרמב"ם דיש לומר דהרמב"ם ס"ל כיון דעכ"פ באזל ואתי ביומא ליכא עשה א"כ שוב הוה עשה שאינו שוה בכל דאם יוכל ללכת בצבים ובפרדים שוב ליכא עשה וא"כ שוב עשה דהקבלת רבו יותר גדולה. והנה לכאורה הך עשה דהקבלת פני רבו ברגל ליתא בנשים דהו"ל מצות עשה שהז"ג וא"כ עשה דושמחת עדיף. אברא דהרי למדנו משונמית ובאמת הפ"י הקשה דה"ל מצות עשה שהז"ג וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דכל הטעם דמצות עשה שהז"ג נשים פטורות הוא משום דמשועבדת לבעל למלאכתו וכמ"ש האבודרהם והבאתי בחבורי יד שאול ולפ"ז בשבת ורגל דאסורה במלאכה וגם בחדש נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה ואדעתא דהכי נשאת לו וא"כ לא שייך מצות עשה שהז"ג וא"כ יכולה ללכת. ובזה ניחא מ"ש מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת ולא נקט רגל ולפמ"ש אתי שפיר דל"מ ברגל דבעלה מחויב לקבל פני רבו א"כ ודאי לא שייך לגבה מ"ע שהז"ג דאדרבה מחוייבת להלוך עמו ובעלה משמרה אלא אף שבת וחדש ה"א דמשועבדת להיות עמו וע"ז קמ"ל דאינה מחוייבת דאדעתא דהכי נשאת לו כיון דאסורה במלאכה ודו"ק ועיין מג"א סי' ש"א ס"ק ז' ובסי' תקנ"ד ועיין ריטב"א בחידושיו לסוכה כאן ודו"ק. והנה קשיא לי דלמה אמר ר"א משבח אני את שובתי הרגל דכתיב ושמחת בחגך הא לר"א שמחת יו"ט רשות ומצי ללכת לרבו והנראה בזה דאם נימא דאשה חייבת בשמחה ובעלה משמחה שוב א"י לפטור משיעבודו שמשועבד לה למצות עונה ומיהו יש לומר דלא נשתעבד לה מעיקרא אבל זה אינו דכיון דהיא רשות ואם ירצה לשמוח שרי שוב נשאת אדעתא דהכי דאולי ירצה ושוב משועבד לה ודו"ק היטב:
1079
1080מה שהקשה אותי האברך החריף נכד הגאון מוה' משלם ז"ל אגרא דהאיך משכחת בא על חמותו או בת אשתו שיתחייב מיתה והא כאן יקשה קושית התוספות בגיטין דף ל"ג ד"ה ואפקעינהו דלמא ישלח לה גט ויבטלנו ומ"ש דרוב אין מגרשין נשותיהן הא כאן בודאי ישלח לה גט שלא תתחייב מיתה וכמ"ש המהרש"א בגיטין שם דודאי יעשה כן כדי שלא תתחייב ותירוצו לא שייך כאן. והשבתי דכיון דצריך לקבל התראה ויאמר אעפ"כ שוב לא מהני מה שישלח אח"כ גט ויבטלנו דהא הוא עכ"פ קיבל התראה ועבר שבא על חמותו ובת אשתו וע"ז חייבה התורה אף שיתבטל אח"כ הגט דהרי בשעה שבא עליה וקבל התראה נתחייב ומה שהב"ד מפקיעין הקידושין לא בשביל זה יפטר וע"ז שאל דא"כ מה מקשו התוספות מנזיר שישאל על נזירתו והא הוא קיבל התראה. ואמרתי דבזה יתיישב מ"ש התוספות באמר אל תשתה אל תשתה ובמהרש"א הקשה למה לא הקשו התוספות על שתיה בפעם ראשונה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת במה שקיבל התראה נתחייב אף ששאל אח"כ אבל שם שהתרו אותו שהוא נזיר דמה שקבל התראה הוא על מה שהוא נזיר ושתה פ"א ואף שא"ל אל תשתה אל תשתה אבל בהתראה אחת קיבל אף שיש לפקפק בזה מכל מקום לפענ"ד גוף הדבר נכון דכל שמקבל התראה אינו מועיל מה שישאל אח"כ ולפמ"ש הלח"מ הלכות סנהדרין דבמלקות לא צריך שיאמר אעפ"כ בלא"ה נכון מה שהקשו מנזיר אבל לענין מיתה ודאי צריך שיקבל עליו וא"כ ל"ק וכמ"ש ודו"ק היטב:
1080
1081הנה הרבני המופלג מו"ה יוסף שורשטיין הקשה אותי בר"ה תרכ"ד בשם בנו תלמידי החריף מו"ה סענדיר נ"י בהא דאמרו בקידושין דף ס"ח אי בעולה לכהן גדול מי כתיב תהיין לכהן והקשה הוא למה לא אמר בפשיטות בכה"ג אף אם הי' בתולה הא שיטת הרמב"ם דכה"ג אינו נושא שתי נשים לעולם וא"כ השניה הוה שנואה. והשבתי דזה אינו דבעינין שנואה מחמת עצמה כמו ח"ע וח"ל וכאן אינה שנואה בעצם רק מחמת שכבר נשא אחת ואם היה מגרשה להראשונה השניה מותרת לא שייך שנואה בעצם ודו"ק:
1081
1082היה אצלי הרב מוה' ראובן נ"י כעת בלינסק ושאלני במ"ש הרי"ף ריש פרק האשה שנפלה ליישב קושית הירושלמי דלמה לא תני לה במקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ועיין בתוס' שם שהביאו זאת והרי"ף כתב ליישב דכיון דבדיעבד אם מכרה מכירה קיימת לא שייך במקולי ב"ש שגם ב"ה מודים בזה ע"ש וע"ז הקשה הוא בשם חכם אחד דא"כ ריש ביצה ובעדיות דחשיב פלוגתא דב"ש וב"ה גבי השוחט חיה ועוף דב"ש לקולא וב"ה לחומרא והרי גם שם מודים ב"ה דאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ולפענ"ד לא קשה דמלבד דבעינן שיהיה לו דקר נעוץ ובעפר תיחוח וכדאמרו בדף ז' שם וא"כ כל שאין לו דקר נעוץ אסור לב"ה וא"כ שפיר הוה מקולי ב"ש אף גם דשם השחיטה אי אפשר להיות בחזרה וא"כ מה שעבר עבר ולכך אמרו ב"ה דעכ"פ יחפור בדקר ויכסה ויהיה שמחת יו"ט אבל הכא דאיתא בחזרה שיכול להיות שתתבטל המכירה ואמרו ב"ה שבדיעבד מכירתה מכירה שפיר ל"ש מקולי ב"ש בזה ודו"ק:
1082
1083הנה שיטת רבינו אביגדור דסעודת יו"ט קובע והקשה הא"ר סי' תרל"ט דא"כ מה פריך בסוכה דף כ"ו ע"ב מעשה לסתור ודלמא שם הוה ביו"ט וקובע אפילו אכילת עראי. ולפענ"ד נראה דע"כ לא כתב רבינו אביגדור רק באם אינו רוצה לאכול יותר סעודת יו"ט קובע אבל כאן דבאמת בכותבות ובטעימה לא היה יוצא ר"ג סעודת יו"ט והרי פירי לא בעי סוכה וא"כ ל"ש בזה קובע ובכה"ג שרצה לקיים מצות סעודת יו"ט בדבר אחר ובלחם ופת ודאי דאף יו"ט אינו קובע וז"פ וברור. וזה דעת מ"ש הטור בסי' תרל"ט דאפילו לא בעי לאכול אלא כזית אסור לאכול חוצה לה ומשמע דוקא לילה ראשונה אבל שאר יו"ט לא בעי סוכה ומזה דייק השעה"מ דלא ס"ל כרבינו אביגדור ע"ש ובטעם המלך ולפמ"ש דקדק הטור לשלול שיטת רבינו אביגדור אף בכה"ג שאינו רוצה לאכול יותר ודו"ק. ובזה מיושב גם קושית הטעם המלך דמה פריך ביומא דף ע"ט הא כביצה בעי סוכה ומאי קושיא דלמה היה ביו"ט וקובע דר"צ ס"ל כר' יהודה דס"ל דכביצה בעי ברכת המזון וממילא קובע. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי ר"צ כשאכל פחות מכביצה ודאי לא היה יוצא מצות סוכה דהרי ר"צ ס"ל כר"י דלא בעי בהמ"ז פחות מכביצה וא"כ ודאי דעתו היה לאכול יותר ובכה"ג שהיה דעתו לאכול יותר אף כביצה לא קבע יו"ט וכמ"ש ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב דברי רבינו ירוחם שכתב דאף מי שרוצה להחמיר לא יחמיר בפחות מכביצה ותמה הא"ר דא"כ מה פריך הא כביצה בעי סוכה ודלמא החמיר על עצמו דבכביצה מצי להחמיר על עצמו וגם ביומא אמרו שם דשתי כותבות פחות מכביצת ואפ"ה החמיר על עצמו ר"ג ולפמ"ש יש לומר דרבינו ירוחם אפשר דפסק כר"י דבהמ"ז בכביצה וא"כ שוב בפחות מכביצה דאינו חייב בברהמ"ז אף דקבע א"כ שוב אסור להחמיר על עצמו. ובזה יש לומר דבסעודת יו"ט דהוה קבע אף דרצה לאכול יותר ואינו קובע אבל עכ"פ מצי להחמיר על עצמו ועושהו קבע כאילו לא רצה לאכול יותר ומעתה י"ל דה"פ דמשמע ליה להש"ס דמעשה דר"צ היה כעין עובדא דר"ג וכמ"ש הר"ן דהמשנה קמ"ל דת"ח שאינו רוצה להחמיר על עצמו אין כאן חשש ולפ"ז ר"ג דהחמיר על עצמו ע"כ משום שהיה בי"ט ומצי להחמיר על עצמו ולעשות קבע ולפ"ז שפיר פריך דביו"ט היה יכול להחמיר על עצמו אף בפחות מכביצה ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב גם קושית המג"א סי' תרל"ט ס"ק ג' דמה פריך מר"ג הא בפירות אף למ"ד פרי בעי סוכה דווקא בקבע וא"כ דלמא מיירי בלא קבע ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דע"כ המעשה היה ביו"ט דאל"כ לא היו רשאי להחמיר על עצמם בפחות מכביצה כמ"ש רבינו ירוחם וא"כ ביו"ט נעשה קבע ודו"ק היטב:
1083
1084נתתי לבי ללמוד במה דמבואר בש"ע סי' של"ה ס"א בהג"ה בשלח שליח עם אגרת וכו' ועיין בסמ"ע שם והוא האמת וכ"כ בט"ז שם והנה אם נימא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הדבר נכון דהא אינה לשכירות אלא לבסוף הרי לא גמר שליחתו אבל למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף א"כ כל יום ויום עשה שליחתו ואף שאח"כ לא גמר מה בכך אבל למה לא ישלם לו על מה שהלך בשליחותו ואף שלא הועיל בשליחותו מכל מקום עד שמצאו אונס הלך בשליחתו ונתחייב לו בעד כל יום למה לא יתחייב עכ"פ עד שמצאו אונס. אמנם נראה כיון דאמרינן בב"מ דף ס"ה דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכתבו התוספות שם דאף למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מכל מקום אינה משתלמת אלא לבסוף וא"כ כל שלא נגמר השליחות ולא הועילו בשליחותו שוב אין מגיע השכירות וז"ב ובזה ניחא מ"ש התוספות שם ובקידושין דף מ"ח דאין נפקותא בדין לענין דפועל חוזר בחצי היום אף למ"ד אינו לשכירות אלא לבסוף וכוונתם דמכל מקום צריך לשלם לו בעד מה שעשה טרם שחזר דאם איתא הא נ"מ לענין דא"צ לשלם כשלא הועילו בשליחותו דאם נימא דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף צריך לשלם בעד מה שעשה טרם שהגיע לגמר וע"כ דאף למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מכל מקום אין מגיע לו השכירות כל שלא גמר ולא הועיל בשליחתו ועיין בסי' ע"ח ס"ב בהג"ה לענין מלאכה המתפרדת ועיין ש"ך שם ולפענ"ד בכה"ג שאינו לו לעזר ולהועיל כל שלא נשלם כל המלאכה אף מה שעשה אינו שוה כלום עד"מ שכותב לו ס"ת ואם לא ישלים אינו שוה לו מה שכתב כי הוא רוצה שיהיה כל הכתב כולו מסופר אחד או עד"מ ס"ת שלי שהוא ארכו כהיקיפו שהיה סופר שהיה יודע ומבין ובתחבולות עשה ס"ת שיהיה ארכו כהקיפו ואם לא נשלם מקולקל האורכו כרחבו או ווי העמודים וכדומה שסופר אחר אינו יכול לתקן כזה בזה בודאי אין מגיע לו גם בעד מה שכתב בזה כמ"ש ודו"ק ועין מ"ש בכללי הספיקות לאחי הקצה"ח ובאבני מלואים סי' כ"ח ס"ק מ"ו ובגליון הנ"ל כתבתי דמדברי התוספות כתובות דף ס"ה ד"ה מעלויא דבת ובערכין דף י"ח ע"א מבואר דלא כאחי הקצה"ח ז"ל וצ"ע בזה ודו"ק. ובזה מבואר מה שאמרו בב"מ שם דקו לה רבנן במלתא ומה דקו בה דקאמר והיינו להורות דאף מה שעשה כבר כל שלא גמר ולא נהנה זה הפסיד משום דאינה לשכירות אלא לבסוף ודו"ק:
1084
1085ראיתי בספר תפארת צבי חלק או"ח סי' ח' שכתב להגאון מוהר"י פיק ז"ל במ"ש המג"א סי' תקי"ט דברפוי שרי בשבת ואם אינו רפוי בשבת אסור וביו"ט שרי ומקורו מהתוספות ביצה דף כ"ב וע"ז הקשה מהא דאמרו בשבת דף מ"ז גבי מטה גללניתא דאמר רבא אנא כרשב"ג ס"ל דאמר אם היה רפוי מותר משמע דלת"ק אף רפוי אסור ומכ"ש באינו רפוי גם ביו"ט אסור והוא היפך דברי התוספות ונדחק שם בסופו ליישב והנה כבר כתבתי בזה בתשובה ואיני זוכר איה מקומו וגם אינו לפני כי עודני בקרית חוצות. אמנם לפענ"ד נראה כעת דבר חדש דהנה הטעם דבי"ט שרו נראה לפענ"ד לפי מה דאמרו ביבמות דף פ"ב רישא איסור לאו סיפא איסור כרת ולפ"ז יש לחלק דבאמת בתוקע בחוזק אסור אף ביו"ט כמבואר סי' תקי"ט שם וא"כ לכאורה יש לגזור באינו רפוי אטו תוקע בחוזק וא"כ בשבת אסור אבל ביו"ט דהוא איסור לאו לא גזרו ולפ"ז הרי רבא לשיטתו ביבמות דף קי"ט דאמר כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת וא"כ רבא שפיר אמר אנא כרשב"ג ס"ל דלת"ק שוב אין לחלק בין לאו לכרת אבל אנן לא קי"ל כרבא בזה ולכך ביו"ט שרי. אמנם אף שהוא משוח בבשר הפלפול אבל אינו נכון מכמה טעמים חדא דכפי הנראה ביבמות דף קי"ט הגירסא רבה דהרי בדף פ"ב הוא רבה וע"ז פריך והא מר הוא דאמר כל בדאורייתא ופירש"י דף קי"ט א"כ רבה גרסינן ודברי הדגול מרבבה סי' נו"ן ביו"ד צ"ע כמ"ש בגליון שם הנדפס בלבוב וציינתי דברי המהרי"ק סי' ק"ע ותה"ד וגם לפמ"ש רש"י דדוקא בדבר דלא שייך הרחקה הוא דלא מפלגינן בין לאו לכרת הא בדבר דשייך הרחקה מחלקינן בין כרת ללאו ע"ש בדף קי"ט וכן קיימו וקבלו מהרי"ק ותה"ד הנ"ל ועיין מגיה במלמ"ל פ"א מיו"ט וא"כ כאן בהרחקה שייך לחלק בין לאו לכרת אף לרבא ועוד דגם תוקע בחוזק אינו איסור דאורייתא דהרי אין בנין וסתירה בכלים וא"כ לא שייך כל בדאורייתא. אמנם נראה דהנה התוספות בשבת שם ד"ה רשב"ג הקשו תימה הא אין בנין וסתירה בכלים ועוד היאך פליגי כולי האי דמר מחייב חטאת ומר פוטר ועוד קשה לר"י ברייתא כמאן. אמנם באמת רש"י כתב שם ד"ה חייב חטאת הוא גמרו ותחלתו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש ולא משום בנין דאין בנין בכלים וא"כ ל"ק מה דהקשו מאין בנין וסתירה בכלים דהרי חייב משום מכה בפטיש ולפ"ז נראה לי מה דרשב"ג מתיר ברפוי הוא לפמ"ש רש"י לגבי קנה של סיידין דלכך פטור שאין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד ולפ"ז יש לומר דכל שהוא רפוי לא שייך גמר כלי דהא פורק. אותו תמיד שהרי הוא רפוי וא"כ אינו גמר מלאכה והת"ק ס"ל דבאינו רפוי אסור שמא יתקע ואם תקע בחוזק הו"ל גמר מלאכה ולפ"ז מיושב היטב כל קושית התוספות דר"י ס"ל דאף בלא תקע בחוזק שייך מכה בפטיש ולכך חייב ומעתה לדידן דקי"ל דכל דלא תקע בחוזק מותר ולא שייך מכה בפטיש שוב אין בנין וסתירה בכלים וביו"ט שרי לגמרי אבל שם דפריך בנין מן הצד ניהו דליכא איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והיינו משום מכה בפטיש וזה דקרי ליה בנין מן הצד היינו ניהו דאינו עושה כלי גמור כל שאין תקוע בחוזק אבל עכ"פ מדרבנן הו"ל כמכה בפטיש ולכך הוכרח לומר דכרשב"ג ס"ל דברפוי מותר לגמרי אבל לרבנן מדרבנן עכ"פ מקרי מכה בפטיש וזה שם דס"ל דאסור משום מכה בפטיש אבל אנן דקי"ל דכל שאינו תקוע בחוזק אף באינו רפוי לא שייך מכה בפטיש רק מדרבנן אסור שוב ביו"ט לא גזרו. ובזה מיושב דר"י שפיר ס"ל חייב חטאת דהוא ס"ל דמטה של טרסיים שייך מכה בפטיש ומלבנות של מטה לא שייך מכה בפטיש ולכך אינו אלא אסור כל שאינו תקוע בחוזק ומכ"ש ברפוי וע"ז הוצרך לומר דכרשב"ג ס"ל דברפוי מותר לגמרי אבל לדידן כל שאינו רפוי אינו רק אסור לבד וא"כ ביו"ט שרי וז"ב ודו"ק היטב ועיין בש"ע סי' שי"ג ס"ו ובט"ז ומג"א ומ"ש בלבושי שרד בגליון שם ובאמת פשטת לשון הש"ס המחזיר מטה בשבת משמע דוקא שבת ולא ביו"ט:
1085
1086ומה ששאל בהא דכתבו התוספות בשבת דף י"א ע"ב ד"ה ואם דהא דאמרו אם היה שבת והוציאו בפיו חייב התם נמי דרך המאכל להוציא בפה וע"ז הקשה דנעלם מהם דברי הש"ס שבת דף ק"ב דאמרו שם והא אין דרך הוצאה בכך ומשני כיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום ע"ש הרי דאין דרך הוצאה בכך רק משום כיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום וא"כ מה קושיא דכאן לא כיון לכך דאם הוא מכוין ודאי היה חייב אף לר"מ וגם בהך דמחט נקובה שמביא התוספות מבואר דאם היה מכוין היה חייב וכיון דמיירי דלא קא מכוין מה קושיא משם שם כיון להוציא ולכך מחשבתו משוי ליה מקום והיא קושיא חמורה מאד. ולפענ"ד נראה לחומר הנושא דבאמת צריך להבין מה מועיל מה דמחשבתו משוי ליה מקום הא כל דאין דרך להוציא בפיו שוב אף שזה כיון להוציא בפיו הרי בטלה דעתו אצל כל אדם ועיין בתוס' בשבת דף צ"ב שכתבו דבחד גברא אף שאם היו רמונים לכל העולם היו סוחטין מכל מקום לא מועיל ועיין מג"א סי' ש"כ ס"ק א' וא"כ מה מהני שמחשבתו משוי ליה מקום וצריך לומר דש"ה דעכ"פ כעת שאין העולם סוחטים רמונים אף שאם היה להם רמונים הרבה היו סוחטין עכ"פ כעת לא ראינו שסוחטין ולכך בטלה דעתו אבל כאן זה שאוכל הוציא בפה ואם אחר שהיה רוצה לאכול והיה צריך ללכת היה ג"כ מוציא בפה שוב מקרי דרך הוצאה בפה ואף שלא ראינו שהוציא בפה אלא זה אבל לא ראינו להיפך שלא היה מוציא בפה וא"כ זה שכתבו התם נמי דרך המאכל להוציא בפה והיינו כשרוצה ללכת ורוצה לאכול מוציא בפה ושפיר כתבו התוספות דאם לא היו דרך ב"א בכך לא היה מועיל מה שמחשבתו משוי ליה מקום וראיה ברורה דהרי ר"מ ס"ל כאן אף אומן דרך אומנתו מכל מקום לא חייב מכ"ש שלא מועיל מה שמחשבתו משוי ליה מקום ואמרינן דבטלה דעתו וע"כ שדרך הוצאה בכך כל שאוכל והולך כנ"ל לפי חומר הנושא. עוד נראה לי והוא העיקר לפענ"ד דהתוספות לא פירשו כרש"י שפירש והא אין דרך הוצאה בכך משום דאין דרכו להוציאו בפה והתוספות ס"ל דדרכו להוציאו בפה רק דס"ל דניהו דדרכו להוציאו בפה כשאוכל אבל הנחה לא הוה על מקום ד' וע"כ דבליעתו זו הנחתו ועיין תוספות שם דף ק"ב שהקשו דהא אינו מקום ד' וכתבו דבטל הוא אגב רה"ר והרי פיו למעלה מעשרה וא"כ זהו שהקשו והא אין דרך הוצאה בכך שהוצאה שייך ממקום למקום וכאן אינו ממקום למקום ואף דהוה מפה לבית הבליעה אבל הבית הבליעה אינו מקום חשוב ד' על ד' והוצרך לשנוי דמחשבתו משוי ליה מקום והא דלא פריך בפשיטות על הנחה דלא הוה ד' יש לומר דהומ"ל דהנחה לא בעי על ד' וכדאמרו בשבת דף ד' ודף ה' ולכך פריך והא אין דרך הוצאה בכך והיינו דדוקא במקום שעקירה הוה מקום חשוב רק הנחה לבד לא הוי מקום ד' שייך לומר דלא בעי הנחה על ד' אבל כאן דבאמת אין דרך הוצאה בכך וניהו דכל שאוכל הו"ל דרך הוצאה בכך אבל בזה עכ"פ בעי שיהיה הנחה מקום ד' וע"ז משני דמחשבתו משוי ליה מקום להנחה וז"ב. ובזה מיושב מה דמדמה לנחה בפי הכלב והרי שם עדיף דשם רק הנחה בלבד מחשבתו משוי ליה מקום וכאן עקירה והנחה בעי שמחשבתו ישוה לו מקום וא"כ אדרבא הך שהוציאה בפיו צריך ללמוד משם ובש"ס הוא להיפך ולפמ"ש ההוצאה דרכו בכך ורק הנחה לבד צריך שמחשבתו משוי ליה מקום. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא דאם נימא דאין דרך הוצאה בכך וא"כ מחשבתו צריך להשוות מקום בין בהוצאה ובין בהנחה והרי שני כחות באדם אחד קמבעיא ליה לר"י כדאמרו בשבת דף ה' וכאן הוה ג"כ כשני כחות באדם אחד דצריך שישוה לו מקום להוצאה ולהנחה וכפי מה שפסק הרמב"ם פי"ב מהלכות שבת הלכה ט"ו הוא פטור. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דרך הוצאה בכך רק הנחה לבד בעי שמחשבתו ישוה לו מקום. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דרבנן אמרו אינו מן השם ופירש"י בכריתות ובשבת שם דזה חייב משום הוצאה וזה משום אכילה וקשה דהרי אמרו אין דרך הוצאה בכך וצ"ל דמחשבתו משוי ליה מקום והיינו משום דכיון לאכילה וא"כ בא איסור הוצאה משום אכילה דבלא"ה לא הוה דרך הוצאה בכך ולפמ"ש אתי שפיר דההוצאה הוה דרכו בכך וא"כ משעה שהוציא אף שלא אכל חייב משום הוצאה ואכילה צריך לבא לבית הבליעה אברא דאכתי קשה לפמ"ש התוספות בשבת וביבמות דף ל"ד דבא כאחת דבליעתו זו הנחתו אף דלא נח א"כ בא בשביל אכילה דהרי בשביל הבליעה חייב ובבליעה חייב על אכילה ג"כ. מיהו יש לומר דהבליעת אינו משום שאכל וכל שבלע אף שלא לעסו חייב וא"כ אינו משם אחד ועיין תוספות יבמות שם ד"ה והוציא בפיו שכתבו בהדיא דאף דהמוציא בפיו פטור מכל מקום במידי דבר אכילה חשוב דרך הוצאתו והרי בשבת אמרו דאין דרך הוצאה בכך וע"כ דלא קאי על ההוצאה רק על הנחה וכמ"ש. והנה בירושלמי פ"ק דשבת ה"א תני דאינו מן השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח ועיין ק"ע שם ולפענ"ד הכוונה דהרי ר' יוחנן ס"ל בחולין דף ק"ג דכל שנהנה גרונו בכזית אף שבמעיו אינו כזית חייב וא"כ לכך אינו מן השם דעל אכילה חייב תיכף בשעה שמהלך דהיינו בגרונו אף שלא יהיה אח"כ כזית ואילו משום הוצאה לא יתחייב עד שינוח. ובזה יתיישב מה שהקשה בק"ע שם על רש"י שפירש דזה משום הוצאה וזה משום אכילה. ולפמ"ש א"ש דהירושלמי לשיטתו שחברו ר' יוחנן ור"י ס"ל דחייב בגרונו בכזית אבל רש"י רצה לפרש אף לר"ל איך יפרש המשנה דאינו מן השם ולזה צריך לפרש משום דזה באכילה וזה בהוצאה וע"ש בירושלמי מה דאמר בשם ר' ינאי ומבואר דס"ל גם כן דהרי נהנה גרונו בכזית ובזה יתיישב גם קושית הק"ע ד"ה תפתר ולפמ"ש אינו בא בב"א שעל אכילה חייב תיכף כשבא בגרונו וכל מה שהקשה שם ל"ק דהירושלמי לשיטתו וכמ"ש ועיין בפ"מ הנדפס מחדש. והא דלא פירש הירושלמי כרש"י יש לומר דהירושלמי ס"ל דגם ההוצאה אין דרכו בכך ורק משום דמחשבתו משוי ליה מקום וא"כ אי אפשר לפרש כרש"י דהרי בא ההוצאה בשביל אכילת ודו"ק. ויש לפקפק בכל מ"ש כי מה נ"מ בין הוצאה להנחה אם חשוב הוצאה בפה במאכל גם הנחה יחשב ויש להמתיק הדברים עפמ"ש למעלה דשני כחות באדם אחד לא אמרינן וא"כ שפיר פריך אף דנימא דבמאכל נחשב הוצאה אבל שני כחות באדם אחד ל"ש ואיך נחשב הוצאה והנחה וע"ז משני דמחשבתו משוי ליה מקום והיינו דהוצאה נחשב הוצאה כיון דהיא מאכל והנחה נחשב ע"י שמחשבתו משוי ליה מקום. ובזה יתיישב הכל על נכון כמ"ש למעלה ודו"ק. ובמ"ש בכוונת הירושלמי שזה מהלך וזה מניח נראה לי דהירושלמי שפיר פירש כן ולא כרש"י ליישב קושית הש"ס דלמה לא חשיב יוה"כ ולפמ"ש יש לומר דבר נחמד דהרי בש"ס דילן בשבועות דף י"ג רצו לומר דר' יהודה ס"ל כרבי דיוה"כ מכפר אף בלי תשובה וצ"ל לדידיה דכרת דמוצא לא מכפר כמ"ש רבא שם ולפ"ז ביוה"כ דבעי יתובי דעתא בודאי לא סגי בנהנה בגרון רק אכילה במעיו וא"כ שוב הוה מן השם דעד שבא למעיו לא נתחייב דיוה"כ מכפר רק בבואו למעיו ואז באו כאחת ודו"ק כי הוא ע"ד הפלפול. והנה המג"א כתב בסי' שי"ב סק"ח דבדבר התחוב כלו בגוף מותר לכתחילה וא"כ מותר לבלוע מרגליות או זהב ולצאת בו לרה"ר. ולכאורה אם היה יכול לאהדורי כל שלא הגיע לבית הבליעה לא מקרי תחוב בגוף ועיין כתובות דף למ"ד גבי זר שאכל תרומה. אך נראה כיון דעכ"פ אינו מכניסו כדי להחזיר ולהוציאו תדיר שרי ועיין בתוספות שבת שהביא כן לשון המג"א ועיין מחצית השקל שהאריך בדבריו ולפענ"ד כוונתו לזה דכל שאין דעתו להכניס ולהוציאו תדיר שרי אף שהיה יכול להחזירו כשירצה וכפי הנראה הוציאו כן מלשון הר"מ שהובא בטור וגם בזה האריך במחצית השקל ובח"כ לא הבין כוונתו וכוונתו כמ"ש ולפענ"ד ראיה מהא דאמרו אם היה שבת והוציאו בפיו כמו שהיא הגירסא בשבת הנ"ל וביבמות הנ"ל ובכריתות נשמט מלת בפיו וע"כ רצה בפני משה בירושלמי שבת שם לומר שיש מחלוקת בזה ע"ש ולפענ"ד עיקר הגירסא בפיו וקמ"ל דוקא בפיו שניכר הוא דחייב הא אם היה בלוע בגוף היה מותר ודו"ק. ובילדותי כמדומה שלא כתבתי כן ואינו לפני ולפענ"ד העיקר כמ"ש כעת ודו"ק היטב:
1086
1087להרב המופלג הבקי החסיד אבד"ק ניזניב:
1087
1088ראיתי בספרו הנדפס במשכנות הרועים סי' ל"ט שהביא דברי הש"ך סי' קכ"ג סק"ד שכתב דאסור לבשל לכתחילה בכלים של עכו"ם דליכא אלא חד ספיקא דקדירה שאב"י אסור לכתחילה ע"ש וע"ז הקשה דהא הו"ל ס"ס בדאורייתא שמא נשתמש בדבר הפוגם ואת"ל לא נשתמש בדבר הפוגם שמא לא נשתמש כלל היום ובדרבנן שוב הוא ספק שמא נשתמש בדבר הפוגם ובדרבנן סגי בחד ספק וא"כ הו"ל ס"ס בדאורייתא וספק אחד דרבנן ובכה"ג אזלינן לקולא כמ"ש האו"ה בשם הסמ"ג הובא בבל"י סי' פ"ג והביא ראיה מפסחים דף ט' והנה הראיה מפסחים דף ט' כבר קדמו בשעה"מ הלכות מקוואות כלל ח' ואני הארכתי בזה בקונטרס אחד. אמנם גוף קושיתו לכאורה קושיא היא. אמנם אחר העיון נראה דל"ק דכאן דכל הטעם בכלי שאב"י דאסור מדרבנן הוא משום גזירה דלמא אתי לאשתמושי בקדרה ב"י כמ"ש התוספות סוף ע"ז ולפ"ז כל שיש לחוש שמא ישתמש בכלי שהוא ב"י א"כ אם ישתמש בכלי של עכו"ם בן יומא שוב בודאי אסור מן התורה דליכא רק חד ספק שמא נשתמש בדבר שהוא פוגם ושוב אסור מן התורה וליכא ס"ס וא"כ ממילא גם כשהיא אב"י שוב אסור משום גזירה אטו בן יומא ואז יהיה אסור מה"ת ולא דמי להך דאו"ה דהוה מה"ת ס"ס ספק אם נמלח וספק שמא לא היה שומן אף דמדרבנן אסרו גם באין שמנונית דמליחה אוסר אף באין שמנונית אבל כאן דגזרו משום ב"י ובב"י היה אסור מה"ת וא"ל דעדיין יש לפקפק דיש לומר גם בדגים דאסרו מדרבנן אף בליכא שמנונית היינו משום דמליחה אוסר ואין אנו בקיאין אם יש בו שמנונית או לא וא"כ כל שיש שמנונית שוב היה אסור מן התורה אבל זה אינו די"ל גם רבנן אסרו במליחה אף בליכא שמנונית בודאי ודו"ק ובלא"ה יש לומר דבאמת הך ספק דשמא נשתמש בדבר פוגם לאו ספק מעליא דמסתמא רוב תשמישי קדירה הם בדבר שאינו פוגם ועכ"פ ספק השקול לא הוה. אמנם מה דמצרפינן לס"ס הוא כמו שכתבו התוספות בסוגיא דפ"פ דרובא ברצון אינו רוב גמור ולענין ס"ס שרי ובחד ספיקא האי רובא ברצון הוה רובא ע"ש וה"ה כאן האי ספק שמא נשתמש בפוגם אינו ספק גמור ובס"ס מצרפינן דעכ"פ ספק שמא אב"י וספק פוגם דהוה עכ"פ מיעוט ומצטרף לפלגא דלא נשתמש היום והוה כעין רוב ולפ"ז מדרבנן דאסרו אף באב"י שוב הספק דפוגם אינו ספק השקול ואסור וז"ב. עוד נראה לי דבאמת הספק שמא נשתמש בדבר הפוגם לכאורה אפשר לברר ע"י שיטעום וא"ל דעכו"ם אינו נאמן ושוב אי אפשר לברר רק ע"י שיהיה מסל"ת וזה קשה מאד ואי אפשר לברר אבל זה אינו דכל דאב"י אינו רק דרבנן שוב אפשר לסמוך על טעימה דבדרבנן סמכינן על טעימה ועיין ט"ז סי' צ"ח בשם הדרישה ומ"ש הוא בזה וא"כ שוב לא מקרי ספק דכל דאפשר לברר מבררינן ולכך אסור לכתחלה אבל כל שכבר נתבשל שוב מותר מטעם ס"ס ול"צ לברורי דבס"ס א"צ לברורי ודו"ק היטב. מיהו להפוסקים דס"ל בסי' צ"ח דעל קפילא סמכינן שוב קשה דיכול לברורי ע"י קפילא ונזכרתי שהרא"ש בע"ז פרק שני סי' ל"ה הקשה כן וכתב דכל דאיכא ס"ס לא מטרחינן להביא קפילא ולפ"ז באם ליכא ס"ס כגון מדרבנן דאסור אפילו אינו ב"י שוב היו צריכין לברר ע"י קפילא ואף דספק דרבנן לקולא מכל מקום צריך לברר ע"י קפילא. שוב נזכרתי שבשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סימן נ"ז האריך גם כן להרשב"א דס"ל דבס"ס מבררינן למה לא הצריכו לברר על ידי קפילא וכתב דכיון דעל הכלי אין אנו דנין דבלא"ה הכלי אסור שאף באינו ב"י אסור לכתחלה לבשל רק על המאכל אנו דנין והמאכל יש לו חזקת היתר ולכך מועיל ס"ס וחזקת היתר ולפ"ז לכך אסור לבשל לכתחלה דהרי צריך לברר אף ספק דרבנן כמו ס"ס בדאורייתא וחזקת היתר לא שייך על גוף הכלי ודו"ק היטב:
1088
1089למדתי מסכת שבועות והגעתי לדף מ"ם אמר רנב"י אמר שמואל ל"ש אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב מ"ט דכתיב לא יקום עד אחד באיש וגו' לשבועה הוא קם ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה הרא"ש דקדק מכאן דטענו בספק עפ"י עד אינו מחייב שבועה מדלא אמר העדאת עד אחד ואמר טענת מלוה וע"כ דבלא טענת מלוה לא מחייב. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דהרי התוס' בב"מ דף ד' ובשבועות דף ל"ז הקשו למ"ד ש"ד איך משכחת שבועת מודה במקצת וכתבו כגון דמחל לו השיעבוד של קרקעות ולפ"ז ה"ה בע"א קשה קושיא זו ולכך צריך טענת מלוה דאל"כ לא שייך שמחל השיעבוד דהא א"י כלל והיאך מחלו מיהו זה אינו דשמואל לשיטתו דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא. מיהו גוף הדבר קשה דלדידן דק"ל שעבודא דאורייתא איך משכחת לה שיטעון בספק ע"פ עד אחד וגם קשה כיון דלא משכחת לה רק בשמת א"כ לא מועיל העד אחד רק ע"י שמחל ואנן בעינן דעד אחד יקום מעצמו וכמ"ש הרמב"ם לענין משביע עדי קנס דכל שלא בא ע"י העד לבדו דאי בעי היה מודה ומפטר לא מקרי עדים ע"ש בפ"ח משבועות והוא הדין בזה. ואף דיש לדחות דגוף העדאת עד ל"צ לשום סיוע א"כ שפיר יכול לחייב שבועה מכ"מ הרי עידי קנס ודאי אין גריעותא בעדים רק שזה יכול להודות ולפטור ואפ"ה פטור הוא הדין בזה. וכן קשה למ"ד משביע עד אחד חייב דהוה דבר הגורם לממון והרי כיון שצריך למחילת ב"ד שוב לא מקרי העדאת עד ולא ע"פ לבד יקום דבר והיא קושיא גדולה. וביותר יקשה לפמ"ש בתשובה והבאתי בשו"ת שואל ומשיב מה שאמר הרב הגאון מפיסק ז"ל כיון דזה כופר וטוען להד"מ א"כ הוא טוען שאין בו ש"ק לפי הודאתו חשוב אין בו ש"ק וכמו כל האומר להד"ם כאומר לא פרעתי א"כ כאן שלא בא רק על ידי כפירת בע"ד איך מחייב שבועה ואיך חייב ק"ש משביע ע"א. מיהו יש לומר דמיירי דלית ליה קרקעות וא"כ לא קשה כל הקושיות. אבל זה דוחק דלוקי כגון דלית ליה קרקעות כלל אבל באמת כתבו הקדמונים וכן יש בב"מ דלדידן דתקנת חז"ל דלא לגבי ממשעבדי א"כ אף שיש לו בני חרי מכל מקום כל שיכול למכרו שוב לא מקרי ש"ק דלא סמך דעתו ועיין תומים סי' פ"ח סי' י"ז ולפמ"ש הא"מ סי' ק' בביאור דברי הה"מ מבואר הדברים דכל שיכול למכרו לא סמכה דעתו ולא מקרי ש"ק ודו"ק:
1089
1090והנה מדי הייתי נבוך בענין זה אמרתי לבאר דברי התוס' בב"מ דף ג' ד"ה מפני שכתבו וא"ת כופר הכל מנ"ל דפטור וא"ל מטעם דאין אדם מעיז דהא בבנו שיכול להעיז ג"כ פטור ואין לומר מדאצטריך עד אחד דאי כופר הכל חייב מה נ"מ בעד אחד דיש לומר דאצטריך במקום שא"י והנה מבואר מדבריהם דגם הם בשיטת הפוסקים דטענו בספק ע"פ עד חייב לשבע אמנם המהר"ם שיף הקשה דהא אצטריך עד אחד למקום שאינו יכול להעיז דכופר הכל פטור ולכאורה יש לומר דא"כ לא הועיל הע"א דהא ילך ויפרע לו ואח"כ יתבע ממנו ואף דיכפור ויהיה כופר הכל דפטור הא כל הטעם דכופר הכל פטור בשביל שאינו יכול להעיז והרי כל דאיכא עד אחד דמסייע לו א"כ יוכל להעיז ושפיר יתחייב שבועה ואף דעד מסייע זה אינו דהא כבר נודע שיטת הש"ך סי' פ"ז דאין עד יוכל לעשות שתי פעולות וכאן היה מחויב כבר לזה שכנגדו שוב לא יוכל לפטור ע"ד מה שהקשה הגאון מוה' משלם ז"ל לענין טענו בספק ע"פ עד. אמנם נראה דע"כ לא אמרינן דאינו עושה שתי פעולות רק אם החיוב לא בא על ידו וכאן כופר הכל פטור ועיקר החיוב בא בשביל שהעד מסייעו ויוכל להעיז ושוב ממנ"פ פטור ע"י העד המסייע ודו"ק. ומ"ש הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל"ה דלא יוכל לעשות שתי פעולות הא שם לא בא השבועה מכח העד אבל הכא בא השבועה ע"י הע"א יוכל להעיד ולסייע. ובזה יש ליישב גם כן מ"ש התוס' דנ"מ לטענו בספק ע"פ עד וכבר נודע קושית הגאון מ' משלם ז"ל דהא יוכל לתבעו אחר הפרעון ולהס"ד דכופר הכל חייב שבועה שוב לא יועיל העד לסייע דהא יהיה מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם כמ"ש הש"ך ולפמ"ש י"ל כיון דכל עיקרו בא מכח אותו העד שוב יוכל לסייעו דבתחלה לא בא רק לשבועה ודו"ק ועכ"פ הדרא קושיא לדוכתה למה נקט דוקא טענת מלוה והעדאת עד אחד. ולפענ"ד נראה דלרבותא נקט דס"ד דבטענת מלוה יגרע ולא יוכל העד לחייב שבועה דהנה האחרונים הקשו לשיטת רבינו יקיר וכן קי"ל בש"ע סי' ל"ד סכ"ז שהנשבע להכחיש העד אותו העד והבע"ד מצטרפין להעיד עליו לפסלו והנה האחרונים הקשו לפ"ז היאך יכול העד לחייב שבועה והא כבר אמרו בב"מ דף ל"ה מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו דחיישינן שמא יפסלנו לעדות ולשבועה והיאך הוא מחייב שבועה הא הוא יפסלנו לעדות ולשבועה אך לכאורה צריך ביאור דברי רבינו יקיר וכ"ה בתוס' בב"ב דף ל"ד דהא הבע"ד בתחלתו פסול והי"ל תחלתו בפסול וצריך לומר דכל דהוה בע"ד אינו בגדר עדות וכן מצאתי בריב"ש הובא בש"ך חו"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ח ות"ל אמרתי כן בפשיטות ואף דהש"ך דחה מכל מקום הריב"ש אמרו ולפ"ז הי' נראה לי דאם נימא דטענו בספק לא מועיל רק ע"י טענת מלוה א"כ עיקר תועלת העד לחייב שבועה הי' ע"י המלוה וא"כ בכה"ג ה"א דלא יועיל אח"כ לפסלו כיון שגם בתחלה היה הוא המסייע להשביע וא"כ שוב לא יוכל לפסלו אמנם להפוסקים דמועיל העד אף שטענו בספק שוב ה"א דכל שטענו המלוה לא יועיל דהא יוכל לפסלו ויפסלנו לעדות ולשבועה וע"ז קמ"ל דגם בטענת המלוה מועיל העד אף שיפסלנו. והטעם נראה לי פשוט כיון דכל מקום ששנים מחייבין ממון מחייב העד שבועה וא"כ הוה העד כשנים לענין חיוב שבועה וא"כ שוב הוה זה בע"ד דלא צריך לצרפו וא"כ שפיר יכול לחייב שבועה ולא חיישינן דשמא יפסלנו דהרי לענין שבועה הוה כשני עדים וכמ"ש ריב"ם בתוס' ב"ב דף ל"ד וא"כ אם יהיו שני עדים בודאי יכולין לחייב שבועה ול"ח דלא יפסלו אח"כ אותו. והטעם דאטו בשביל זה יפטר וה"ה בעד אחד דהוה כשנים לשבועה וא"כ יכול לחייב שבועה אף שאח"כ יוכלו לפסול וזה דאמרו כאן ואמר מר דכל מקום ששנים מחייבין ממון מחייב עד אחד שבועה וא"כ הו"ל כשנים ובשנים לא חיישינן שמא יפסלנו ודו"ק היטב וא"ל דהיאך משכחת לה ששנים יחייבו שבועה דזה אינו דמשכחת לה כדר"ח קמייתא ודו"ק:
1090
1091קצת חידושים במס' תמורה שלמדתי שנת תבר"ך החילותי שבת קודש במדבר ט"ל למב"י:
1091
1092דף ב' ואת"ל קטן עביד תמורה עיין רש"י רבותא אתי לאשמעונין ולא משום דאיתא הכי. מזה משמע דרש"י לא פסק כאת"ל אף באת"ל מפורש דלא כשיטת הגאונים והרמב"ם וצ"ע בג"פ סי' קכ"כ ואינו לפני כעת כי אני כותב בקרית חוצות שאני יושב לעסוק ברפואות ולשאוף רוח צח. דף ד' האי אזהרת עשה היא. צ"ע לפמ"ש הה"מ דמזהירין מה"ד כל שכבר נאסרה מכלל לאו הבא מן העשה והרי כאן הוה לאו הבא מכלל עשה וצע"ג. ועין מלמ"ל ושעה"מ שם וק"ל גם על דברי הרמב"ם שורש י"ד והרמב"ן בשורש ב' למה לא הביאו מכאן. ובאמת לפמ"ש החינוך מצוה ס"ט בטעם דלא ענש אלא א"כ הזהיר דאם לא הי' כתיב אזהרה הייתי אומר דרשות הוא ביד האדם לעבור ולקבל עונשו ולכך הוצרך לאזהרה ע"ש ולפ"ז סברת הרמב"ם וה"ה מבואר דכל שיש אזהרה אף אזהרת עשה עכ"פ הזהירה תורה שלא יעשה כן ודי כל שהעונש מפורש וא"כ דברי הש"ס אין להם מובן ובאמת בדברי הש"ס מבואר יותר דאף שהעונש מפורש אפ"ה לא סגי באזהרת עשה ואילו בהה"מ מבואר דאף שהעונש הוא מק"ו אפ"ה מזהירין מן הדין ועיין תוס' שבועות דף זיי"ן במ"ש דכרת לא בעי אזהרה כמו בפסח ומילה ולדברי החינוך לא אתי שפיר ודו"ק. דף ה' ע"ב ולאביי אי לאו דאמר רחמנא ולנדר לא ירצה ה"א דעובר על מצוה וכשר קמ"ל. וקשה לי כיון דלוקה על זה כמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות איסורי מזבח ה"ד א"כ ארבעים בכתפיה וכשר כדאמרו במנחות דף פ"א ועיין תוס' ריש חולין ד"ה התם וצ"ע:
1092
1093דף ה' והרי אלמנה לכה"ג דרחמנא אמר אלמנה וגרושה לא יקח וכו'. לכאורה תמוה דלמה מקשה דוקא ואלמנה לכה"ג ולא הקשה מגרושה לכהן הדיוט וכל חייבי לאוין דחל קידושין אף שיש עבירה. והנראה בזה דהנה בשעה"מ פ"ג מגירושין הלכה י"ט הקשה לשיטת המהרי"ט בראשונות סי' ס"ט ומהריט"ץ סי' י"ז שחדשו דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד הוא דוקא כשמתקן הלאו בזה א"כ כאן דקידש ולא בעל אינו לוקה א"כ לא עבר על הלאו רק ע"י הבעילה והרי כבר עבר ולא מתקן בזה שאין הקידושין תופסין. ולא זכיתי להבין דאדרבא כיון שאם לקח ולא בעל אינו לוקה רק כשבעל אם כן כשבעל לוקה שתים משום בעילה ומשום לקיחה א"כ שוב מהראוי לומר דלא תפשי קידושין ולא יעבור על לא יקח וגם משום בעילה אינו לוקה דבעל ולא קידש אינו לוקה. מיהו אכתי קשה כיון דבשעת לקיחה לא עבר על לא יקח דלא יקח הוא רק בשעת בעילה כדאמרו מ"ט לא יקח משום דלא יבעול וא"כ אז חל קידושין ואם כן לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דבשעת חלות הקידושין לא עבר כלל וא"כ אח"כ כשבעל לא שייך לומר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לבטל הקידושין שכבר חלו. איברא דלפ"ז באלמנה לכה"ג דלוקה שתים אליבא דכ"ע כמבואר בקידושין דף ע"ח וא"כ מאי מקשה מכה"ג באלמנה אדרבא התם בודאי ל"ש כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד דלא מתקן לאו במה שלא תפסי קידושין דגם בעל ולא קידש לוקה באלמנה לכה"ג ואי משום הקידושין כבר תפסו והיא קושיא גדולה. מיהו זה אינו דבאלמנה לכה"ג דלוקה בבעל לבד אף שלא קידש א"כ ניהו דקידושין בלא בעילה אינו לוקה אבל לא שייך לומר דאם בעל יתפסו הקידושין למפרע דהקידושין היו בהיתר דזה אינו דבזה ודאי הקיחה ג"כ אסור דלא שייך לומר דהתורה לא אסרה הקיחה רק על הבעילה דהא הבעילה אסור אף בלי קידושין וע"כ דהקידושין אתחלתא דאיסור וא"כ מהראוי שלא יקנה. ומיהו כל זה דחוק דלפענ"ד באלמנה לכה"ג אם בעל תחילה ואח"כ קידש ג"כ אינו לוקה משום קיחה דקיחה בעי שיבעול אח"כ. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דהנה הר"ן בפ"ק דקידושין הובא בב"ש סי' נ"ה ס"ק ג' כתב דבביאה של איסור לא שייך שיקנה אותה בזה וכ"כ הרמב"ן ודברי הב"ש סימן קס"ו תמוהין כמו שכתוב בגליון הב"ש סימן קס"ו ולפי זה באלמנה לכה"ג אם קידש ע"י הביאה בודאי לא קנה דשייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ולא קנה ע"י הביאה של איסור דבאלמנה לכה"ג ודאי בעל ולא קידש לוקה אבל בכהן הדיוט דבעל ולא קידש אינו לוקה א"כ אפשר שיקדשנה בביאה זו והקנין והאיסור באו כאחד ודו"ק היטב. שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ב חלק אהע"ז סי' קי"ב קצת מזה ונהניתי. דף ה' ע"ב ואלא במאי קמפלגי אביי ורבא וכו'. לכאורה קשה למה לא נימא דפליגי בזה דהנה מימר לאו שאין בו מעשה רק דר"י חידש דלא תתני מימר דבדיבורו קא עביד מעשה ופירש"י דנתפס ע"י דיבורו בקדושה. ולפ"ז נראה לפענ"ד דהרי התוס' הקשו ריש חולין וריש תמורה דלמה לא ילקה שמונים משום לא יחליפנו וכתבו דאה"נ. ואני אומר דתלוי בזה דאם נימא משום דבדיבורו קא עביד מעשה שוב אינו לוקה רק משום הלשון שאמר עד"מ אם אמר הרי זה חליפת זה לקי משום לא יחליפנו ואם אמר הרי זו תמורת זו משום לא ימירנו והטעם דהא באמת לא קעביד מעשה רק ע"י דיבורו וא"כ הרי לא עביד רק ע"י דיבורו והרי הדיבור לא היה רק בלשון חילוף או תמורה בלבד וזה ברור מאד ולפ"ז זהו דוקא למ"ד דאי עביד מהני א"כ לקי על מה דאהני מעשיו ממילא לא לקי רק על מה דאמר אבל לרבא דל"מ רק דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והרי התורה אמרה לא יחליפנו ולא ימירנו ולפ"ז שוב איכא נ"מ בין אביי ובין רבא בזה והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דהש"ס קאי אי נימא דמימר הוא יוצא מן הכלל וחייב אף דהוה לאו שאין בו מעשה:
1093
1094ובזה יש ליישב הא דהקשה אותי הרב החריף מו"ה מאיר ברא"ם ני' בהא דאמרו בתמורה דף וא"ו ואם איתא הא בתמורה נמי ששה הוו והקשה הוא דהו"ל לומר שבעה דהתוס' כתבו דלוקה שמונים וכן בדברי אמת הקשה מתמורה דף כ"ז דאמרי דלקי ארבע מלקיות והרי איכא חמשה וכבר כתבתי במקום אחר מזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבדף וא"ו דהקשה לר' יוחנן והרי ר"י ס"ל דלא תתני מימר דבדיבורו קא עביד מעשה וא"כ לא הוה רק ששה וכן לאביי בדף כ"ז שם דאהני מעשיו לא לקי רק ששה והתוס' לא כתבו רק לרבא או למ"ד דמימר לקי אף דהוי לאו שאין בו מעשה. דף ה' ע"ב המקדיש בע"מ לגבי מזבח מה שעשה עשוי אעפ"י שעובר בל"ת וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם בא"מ הלכה יו"ד. ראיתי קושיא בשם הט"ז בדף האחרון על מ"ש הש"ע בסי' רע"ו דהמקדיש שמות חול דאינן קדושים דהוה כמתפיס בע"מ לגבי המזבח והרי במתפיס בע"מ אף שלוקה מכל מקום צריך לפדות ע"ש ולק"מ לפענ"ד דשאני התם דעכ"פ חל לבדק הבית וכמ"ש רש"י משא"כ כאן דלא חזי ולענ"ד יש לומר דבאמת לכאורה קשה למה ילקה והא בדיבור לבד לא נחשב מעשה וצריך לומר דבדיבורו קעביד מעשה והוי גם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולפי"ז הרי כל דליכא רווחא להקדש לא חל אמירה לגבוה וע"כ דקדוש לבדק הבית וא"כ זה שם דווקא אבל כאן לא חל קדושתו כלל ודו"ק היטב. דף י"ט ע"ב אשם בן שתים והביא בן שנה בן שנה והביא בן שתים כשרה ולא עלו לבעלים לשם חובה ר"ש אומר כל עצמן אינן קדושים. הנה מריש הוה קא קשיא לי מהא דאמרו בזבחים דף ע"ז תורה תורה אמרי בדכרי מחלפי לך והרי יכול להביא וכשרה אבל ל"ק דר"ש לשיטתו דסבירא ליה דאינן קדושים כלל. אבל מה שאני תמה על הרמב"ם דכתב בהלכות פהמ"ק הלכה כ"ו וז"ל היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בן שתים והביא בן שנה או ששחטו מחוסר זמן בבעלים פסול ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה וכתב הכ"מ דכן הוא בתוספתא פ"ק דקרבנות ובפרק התכלת דף מ"ח. והוא תימה דלא הזכיר כלל שסוגית הש"ס כאן מחולף והתוס' הרגישו בזה וכל התירוצים שכתבו השמיט הרמב"ם דלא כתב דשחטו בעזרה ואדרבא אח"כ כתב ששחטו מחוסר זמן בבעלים ובבן שתים לא כתב כלל ששחטו וגם שאר חלוקי התוס' לא הזכיר הרמב"ם כלל וא"כ הרי הסוגיות מחולקות ולמה דחה סוגיא זו וגם תימה דלענין מחוסר זמן בבעלים מבואר כאן ואף לר"ש קדוש וקרב לאחר זמנו והרמב"ם פסק דפסול ותעובר צורתו ואף דבתוספתא מבואר כן מכל מקום הא ש"ס דילן לא סבר כן וגם קשה לי למה לא מקשה הש"ס כאן על מחוסר זמן מהתוספתא הנ"ל ובעין משפט רשם על דברי ר"ש כל עצמן אינם קדושים ברמב"ם פ"ד מהלכות פסהמ"ק הנ"ל והוא תמוה דהא לר"ש אינו פסול דאינו קדוש כלל ותירוץ התוס' לא יועיל ברמב"ם כמ"ש וע"כ צע"ג בכל זה. דף כ"ב ואחד בסוף העולם מכיר בה תיקו. מכאן ראיה למה דמבואר בסי' ק"י דבעינן שיהיה נאבד מן העולם וחידש הכו"פ שם דאם אחד בסוף העולם מכיר בה דלא מקרי נאבד וכאן מבואר כן ואף דעלה בתיקו יש להחמיר לשיטת הפוסקים הובא בב"י או"ח סי' תל"ז דמה דעלה בתיקו אזלינן לחומרא אף בדרבנן ודו"ק:
1094
1095שם אבודה בכוס מהו וכו' אבל הכא ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי עיין ח"מ וב"ש ופר"ח סי' קכ"ח שפלפלו בזה וצ"ע מכאן. דף כ"ט מנין למוקצה מן התורה שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו כל שעושין לו שימור מתקיף לה אביי אלא מעתה וכו' ולא עביד ליה שימור הכי נמי דלא חזי להקרבה עיין רש"י ותוספות שפירשו שרטב"מ אמר שצריך שימור לשם קרבן וצע"ג דהא בן בג בג דריש דצריך ביקור ארבעה ימים קודם מקרא דתשמרו לי במועדו ועיין ערכין דף י"ג ע"ב ובמנחות דף מ"ט ובסוכה דף מ"ב ועיין בכ"ת שם ודוחק לומר דדוקא בתמיד. הן אמת דבפסחים דף מ"ז ע"ב אמרו הביא שה מן האפר מהו ובתשובה הארכתי לישב אבל מכאן קשה:
1095
1096והנה שמעתי בשם הרב הגאון מוה' יוסף נ"י אבד"ק טארניפאהל שהקשה על דברת המלמ"ל פ"ג מאיסורי מזבח שהביא ראיה דל"מ כלו חדשיו לענין קרבן דאל"כ מה מקשים התוספות בערכין דף י"ח הא משכחת לה בכלו חדשיו ע"ש וע"ז הקשה הא מכל מקום מקשים שפיר דהא צריך ביקור ד' ימים. ולק"מ לפענ"ד דבאמת אם נימא שנת עולם ע"כ דל"צ ביקור בקרבן ר"ה דהא לא משכחת לה וא"כ לא מוכח דשנתו ודלמא באמת שנת עולם ול"צ ביקור בזה דכל דאי אפשר בענין אחר ע"כ התורה הכשירו אף בלא ביקור ושפיר הוכיח המלמ"ל מזה ודו"ק. ועיין ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג ע"ש. דף ל"ב ואין משנין אותו מקדושה לקדושה. צ"ע בפסחים דף מ"ז שה ולא הבכור וקשה למה לי קרא הא אין משנין מקדושה לקדושה ובבכור כתיב בהדיא כל בכור אשר יבוכר לא יקדיש אותו וכדאמרו בערכין דף כ"ט וכן הוא ברמב"ם פ"ז מתמורה הלכה י"א וכמדומה שראיתי בשו"ת ח"ץ שנשאל בזה ואינו לפני כעת. ולפענ"ד נראה דהנה הא דאין משנין מקדושה לקדושה נראה לפענ"ד דהוא משום דלא שייך אמירה לגבוה כל היכא דלית רווחא להקדש וכמ"ש התוס' בקידושין דף כ"ח ע"ב דכל דליכא רווחא להקדש ל"ש אמירה לגבוה וכן קי"ל ברמ"א ביו"ד סי' רנ"ח ע"ש וא"כ גם כאן היאך מצי לחול הא לא שייך אמירה לגבוה ולפ"ז זהו דוקא אם לא היה רק אמירה בלבד דהיינו התפסה לקדושה אבל שם מיירי להקריב שה בכור לעולה לכך אצטריך קרא שלא יקריב עולה או שאר קדשים מן הבכור וז"ב. שוב מצאתי במלמ"ל פ"ו מערכין הלכה י"ב דנסתפק דבשלמים אליבא דריה"ג דממון בעלים הוא אפשר דחל קדושת הגוף עלה או דלמא דלא שייך אמירה לגבוה בזה דע"כ לא אמרינן דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט רק במוציא מחולין לקודש אבל מקודש לקודש לא וכהאי מ"ד דלא טענינן מיתמי ליתמי ע"ש. הנה הוא הבין דמקדושה לקדושה לא אמרינן אמירה לגבוה אבל היה לו להביא דברי התוס' ורי"ו דכל דליכא רווחא להקדש לא חייל אמירה לגבוה ועכ"פ הדבר נכון. ובזה י"ל דברי הרמב"ם שמחלק גבי קדשי ב"ה בין קדושה קלה לקדושה חמורה יעו"ש בפ"ד מהלכות תמורה הי"א ובכ"מ ולפמ"ש אתי שפיר דל"ש רווחא אבל לקדושה חמורה הוה רווחא להקדש ומצי לחול הקדושה השניה אבל בקדשי מזבח הקדושה שיש בשלמים או בעולה שוה ולא שייך רווחא וזה ברור מאד ודו"ק ושוב הגיע לידי שו"ת ח"צ ובסי' י"א שם הקשה קושיא זו ע"ש מ"ש בזה והנראה לפענ"ד כתבתי. א"ר יצחק אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו. כן גרס ברש"י בל"ב ול"ק גרס עד שיעבדו והרמב"ם פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ד פסק כל"ק של רש"י והראב"ד פסק כל"ב ולפענ"ד הי' נראה ליישב בזה הא דאמרו בזבחים דף קי"ד בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו והדר נרבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופירש"י דע"כ אקצינהו מקודם דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקשה אמאי לא אוקמא בעשה מעשה וכבר האריך הלח"מ פ"ד מאיסורי מזבח ה"ה בזה. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דע"כ לא אמרו דעשה מעשה אסרה רק בדבר שא"צ לגוף האיסור אותה המעשה שייך לומר דעשה בה מעשה אלים הדבר ואסרה אבל אם המוקצה לא נאסרה רק עד שיעשה מעשה האוסרה א"כ כל שא"ש לא יוכל לאסור אף שיעשה מעשה דהרי צריך המעשה לגוף הדבר. כיוצא בדבר כתבו האחרונים דכל דבר שלא נקנה בלי קנין לא שייך לומר קנין לטפוי' אתא דהא צריך לגוף הדבר הקנין והוא הדין בזה. ולפ"ז מיושב היטב דברי רבינו פ"ד מא"מ במה שמחלק דמוקצה לא נאסר בדבר שאינו שלו ובנעבד פסק דאסור. ולפמ"ש יש לומר דרבינו קשיא ליה בהא דקפריך בפשיטות אלא מוקצה ונעבד דמה קושיא לימא דאתיא כמ"ד עשה בה מעשה אסרה ועכ"פ היה לו להש"ס לומר הניחא וכו' וע"כ דבמוקצה לא שייך עשה בה מעשה וכמ"ש ומה דפריך מנעבד ולא משני דמיירי בעשה מעשה היינו כיון דמוקצה אינו אסור עד שיעבדוהו א"כ ל"מ מעשה. ובזה מיושב דברי הרמב"ם דמחלק בין מוקצה לנעבד דס"ל דלגבוה אסור בנעבד דמאיס לגבוה משא"כ במוקצה דלא מאיס עדן כל שלא נעבד אף שעשה בו מעשה וצ"ע בזה אבל מה שחדשתי דבמוקצה לא מהני מעשה זה נראה נכון ועכ"פ דברי הלח"מ במ"ש ראיה להרמב"ם לפמ"ש הן נסתר מחמתו וצ"ע. שם דף כ"ט אחד זה ואחד זה אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה מ"ט דילפי מהדדי ופירש"י במה מצינו. והנה בפורים שנת תרכ"ג הגיעני מכתב מהרב מוה' שמואל ז"ק האבד"ק טרעספאלי הקשה לפמ"ש המלמ"ל פ"ב מנזירות דבמה מצינו אין עונשין מן הדין משום דלא ניחא ליה דתהוי כפרה א"כ במה מצינו דהנלמד והמלמד שוין עונשין מן הדין עכ"ד. וזה אינו דכאן אין המלמד והנלמד שוים דזה כהונה וזה כותית. אמנם בגוף הקושיא לכאורה י"ל כיון דלענין אתנן דהוא קרבן עונשין מן הדין וכמ"ש בק"א ובכללי האחרונים ומהם בבאר יעקב א"כ כאן דנ"מ לענין אתנן ולענין זונה שוב עונשין מן הדין כמו לענין קרבן אמנם בלא"ה ל"ק דכאן אינו רק גילוי מלתא בעלמא דכלם מקרי זונה ולא הוה כשאר מה מצינו שאין ענינם שוים וכאן שניהם ענין אחד וזונה קרינן ליה ועיין מ"א ס' קנ"ג ס"ק מ"ח ויש להאריך בזה ואכ"מ:
1096
1097סליק חלק ראשון בעזה"י
1097