שואל ומשיב מהדורא תליתאה א׳:תע״גShoel uMeshiv Mahadura III 1:473
א׳קצת חידושים במס' תמורה שלמדתי שנת תבר"ך החילותי שבת קודש במדבר ט"ל למב"י:
1
ב׳דף ב' ואת"ל קטן עביד תמורה עיין רש"י רבותא אתי לאשמעונין ולא משום דאיתא הכי. מזה משמע דרש"י לא פסק כאת"ל אף באת"ל מפורש דלא כשיטת הגאונים והרמב"ם וצ"ע בג"פ סי' קכ"כ ואינו לפני כעת כי אני כותב בקרית חוצות שאני יושב לעסוק ברפואות ולשאוף רוח צח. דף ד' האי אזהרת עשה היא. צ"ע לפמ"ש הה"מ דמזהירין מה"ד כל שכבר נאסרה מכלל לאו הבא מן העשה והרי כאן הוה לאו הבא מכלל עשה וצע"ג. ועין מלמ"ל ושעה"מ שם וק"ל גם על דברי הרמב"ם שורש י"ד והרמב"ן בשורש ב' למה לא הביאו מכאן. ובאמת לפמ"ש החינוך מצוה ס"ט בטעם דלא ענש אלא א"כ הזהיר דאם לא הי' כתיב אזהרה הייתי אומר דרשות הוא ביד האדם לעבור ולקבל עונשו ולכך הוצרך לאזהרה ע"ש ולפ"ז סברת הרמב"ם וה"ה מבואר דכל שיש אזהרה אף אזהרת עשה עכ"פ הזהירה תורה שלא יעשה כן ודי כל שהעונש מפורש וא"כ דברי הש"ס אין להם מובן ובאמת בדברי הש"ס מבואר יותר דאף שהעונש מפורש אפ"ה לא סגי באזהרת עשה ואילו בהה"מ מבואר דאף שהעונש הוא מק"ו אפ"ה מזהירין מן הדין ועיין תוס' שבועות דף זיי"ן במ"ש דכרת לא בעי אזהרה כמו בפסח ומילה ולדברי החינוך לא אתי שפיר ודו"ק. דף ה' ע"ב ולאביי אי לאו דאמר רחמנא ולנדר לא ירצה ה"א דעובר על מצוה וכשר קמ"ל. וקשה לי כיון דלוקה על זה כמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות איסורי מזבח ה"ד א"כ ארבעים בכתפיה וכשר כדאמרו במנחות דף פ"א ועיין תוס' ריש חולין ד"ה התם וצ"ע:
2
ג׳דף ה' והרי אלמנה לכה"ג דרחמנא אמר אלמנה וגרושה לא יקח וכו'. לכאורה תמוה דלמה מקשה דוקא ואלמנה לכה"ג ולא הקשה מגרושה לכהן הדיוט וכל חייבי לאוין דחל קידושין אף שיש עבירה. והנראה בזה דהנה בשעה"מ פ"ג מגירושין הלכה י"ט הקשה לשיטת המהרי"ט בראשונות סי' ס"ט ומהריט"ץ סי' י"ז שחדשו דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד הוא דוקא כשמתקן הלאו בזה א"כ כאן דקידש ולא בעל אינו לוקה א"כ לא עבר על הלאו רק ע"י הבעילה והרי כבר עבר ולא מתקן בזה שאין הקידושין תופסין. ולא זכיתי להבין דאדרבא כיון שאם לקח ולא בעל אינו לוקה רק כשבעל אם כן כשבעל לוקה שתים משום בעילה ומשום לקיחה א"כ שוב מהראוי לומר דלא תפשי קידושין ולא יעבור על לא יקח וגם משום בעילה אינו לוקה דבעל ולא קידש אינו לוקה. מיהו אכתי קשה כיון דבשעת לקיחה לא עבר על לא יקח דלא יקח הוא רק בשעת בעילה כדאמרו מ"ט לא יקח משום דלא יבעול וא"כ אז חל קידושין ואם כן לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דבשעת חלות הקידושין לא עבר כלל וא"כ אח"כ כשבעל לא שייך לומר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לבטל הקידושין שכבר חלו. איברא דלפ"ז באלמנה לכה"ג דלוקה שתים אליבא דכ"ע כמבואר בקידושין דף ע"ח וא"כ מאי מקשה מכה"ג באלמנה אדרבא התם בודאי ל"ש כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד דלא מתקן לאו במה שלא תפסי קידושין דגם בעל ולא קידש לוקה באלמנה לכה"ג ואי משום הקידושין כבר תפסו והיא קושיא גדולה. מיהו זה אינו דבאלמנה לכה"ג דלוקה בבעל לבד אף שלא קידש א"כ ניהו דקידושין בלא בעילה אינו לוקה אבל לא שייך לומר דאם בעל יתפסו הקידושין למפרע דהקידושין היו בהיתר דזה אינו דבזה ודאי הקיחה ג"כ אסור דלא שייך לומר דהתורה לא אסרה הקיחה רק על הבעילה דהא הבעילה אסור אף בלי קידושין וע"כ דהקידושין אתחלתא דאיסור וא"כ מהראוי שלא יקנה. ומיהו כל זה דחוק דלפענ"ד באלמנה לכה"ג אם בעל תחילה ואח"כ קידש ג"כ אינו לוקה משום קיחה דקיחה בעי שיבעול אח"כ. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דהנה הר"ן בפ"ק דקידושין הובא בב"ש סי' נ"ה ס"ק ג' כתב דבביאה של איסור לא שייך שיקנה אותה בזה וכ"כ הרמב"ן ודברי הב"ש סימן קס"ו תמוהין כמו שכתוב בגליון הב"ש סימן קס"ו ולפי זה באלמנה לכה"ג אם קידש ע"י הביאה בודאי לא קנה דשייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ולא קנה ע"י הביאה של איסור דבאלמנה לכה"ג ודאי בעל ולא קידש לוקה אבל בכהן הדיוט דבעל ולא קידש אינו לוקה א"כ אפשר שיקדשנה בביאה זו והקנין והאיסור באו כאחד ודו"ק היטב. שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ב חלק אהע"ז סי' קי"ב קצת מזה ונהניתי. דף ה' ע"ב ואלא במאי קמפלגי אביי ורבא וכו'. לכאורה קשה למה לא נימא דפליגי בזה דהנה מימר לאו שאין בו מעשה רק דר"י חידש דלא תתני מימר דבדיבורו קא עביד מעשה ופירש"י דנתפס ע"י דיבורו בקדושה. ולפ"ז נראה לפענ"ד דהרי התוס' הקשו ריש חולין וריש תמורה דלמה לא ילקה שמונים משום לא יחליפנו וכתבו דאה"נ. ואני אומר דתלוי בזה דאם נימא משום דבדיבורו קא עביד מעשה שוב אינו לוקה רק משום הלשון שאמר עד"מ אם אמר הרי זה חליפת זה לקי משום לא יחליפנו ואם אמר הרי זו תמורת זו משום לא ימירנו והטעם דהא באמת לא קעביד מעשה רק ע"י דיבורו וא"כ הרי לא עביד רק ע"י דיבורו והרי הדיבור לא היה רק בלשון חילוף או תמורה בלבד וזה ברור מאד ולפ"ז זהו דוקא למ"ד דאי עביד מהני א"כ לקי על מה דאהני מעשיו ממילא לא לקי רק על מה דאמר אבל לרבא דל"מ רק דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והרי התורה אמרה לא יחליפנו ולא ימירנו ולפ"ז שוב איכא נ"מ בין אביי ובין רבא בזה והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דהש"ס קאי אי נימא דמימר הוא יוצא מן הכלל וחייב אף דהוה לאו שאין בו מעשה:
3
ד׳ובזה יש ליישב הא דהקשה אותי הרב החריף מו"ה מאיר ברא"ם ני' בהא דאמרו בתמורה דף וא"ו ואם איתא הא בתמורה נמי ששה הוו והקשה הוא דהו"ל לומר שבעה דהתוס' כתבו דלוקה שמונים וכן בדברי אמת הקשה מתמורה דף כ"ז דאמרי דלקי ארבע מלקיות והרי איכא חמשה וכבר כתבתי במקום אחר מזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבדף וא"ו דהקשה לר' יוחנן והרי ר"י ס"ל דלא תתני מימר דבדיבורו קא עביד מעשה וא"כ לא הוה רק ששה וכן לאביי בדף כ"ז שם דאהני מעשיו לא לקי רק ששה והתוס' לא כתבו רק לרבא או למ"ד דמימר לקי אף דהוי לאו שאין בו מעשה. דף ה' ע"ב המקדיש בע"מ לגבי מזבח מה שעשה עשוי אעפ"י שעובר בל"ת וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם בא"מ הלכה יו"ד. ראיתי קושיא בשם הט"ז בדף האחרון על מ"ש הש"ע בסי' רע"ו דהמקדיש שמות חול דאינן קדושים דהוה כמתפיס בע"מ לגבי המזבח והרי במתפיס בע"מ אף שלוקה מכל מקום צריך לפדות ע"ש ולק"מ לפענ"ד דשאני התם דעכ"פ חל לבדק הבית וכמ"ש רש"י משא"כ כאן דלא חזי ולענ"ד יש לומר דבאמת לכאורה קשה למה ילקה והא בדיבור לבד לא נחשב מעשה וצריך לומר דבדיבורו קעביד מעשה והוי גם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולפי"ז הרי כל דליכא רווחא להקדש לא חל אמירה לגבוה וע"כ דקדוש לבדק הבית וא"כ זה שם דווקא אבל כאן לא חל קדושתו כלל ודו"ק היטב. דף י"ט ע"ב אשם בן שתים והביא בן שנה בן שנה והביא בן שתים כשרה ולא עלו לבעלים לשם חובה ר"ש אומר כל עצמן אינן קדושים. הנה מריש הוה קא קשיא לי מהא דאמרו בזבחים דף ע"ז תורה תורה אמרי בדכרי מחלפי לך והרי יכול להביא וכשרה אבל ל"ק דר"ש לשיטתו דסבירא ליה דאינן קדושים כלל. אבל מה שאני תמה על הרמב"ם דכתב בהלכות פהמ"ק הלכה כ"ו וז"ל היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בן שתים והביא בן שנה או ששחטו מחוסר זמן בבעלים פסול ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה וכתב הכ"מ דכן הוא בתוספתא פ"ק דקרבנות ובפרק התכלת דף מ"ח. והוא תימה דלא הזכיר כלל שסוגית הש"ס כאן מחולף והתוס' הרגישו בזה וכל התירוצים שכתבו השמיט הרמב"ם דלא כתב דשחטו בעזרה ואדרבא אח"כ כתב ששחטו מחוסר זמן בבעלים ובבן שתים לא כתב כלל ששחטו וגם שאר חלוקי התוס' לא הזכיר הרמב"ם כלל וא"כ הרי הסוגיות מחולקות ולמה דחה סוגיא זו וגם תימה דלענין מחוסר זמן בבעלים מבואר כאן ואף לר"ש קדוש וקרב לאחר זמנו והרמב"ם פסק דפסול ותעובר צורתו ואף דבתוספתא מבואר כן מכל מקום הא ש"ס דילן לא סבר כן וגם קשה לי למה לא מקשה הש"ס כאן על מחוסר זמן מהתוספתא הנ"ל ובעין משפט רשם על דברי ר"ש כל עצמן אינם קדושים ברמב"ם פ"ד מהלכות פסהמ"ק הנ"ל והוא תמוה דהא לר"ש אינו פסול דאינו קדוש כלל ותירוץ התוס' לא יועיל ברמב"ם כמ"ש וע"כ צע"ג בכל זה. דף כ"ב ואחד בסוף העולם מכיר בה תיקו. מכאן ראיה למה דמבואר בסי' ק"י דבעינן שיהיה נאבד מן העולם וחידש הכו"פ שם דאם אחד בסוף העולם מכיר בה דלא מקרי נאבד וכאן מבואר כן ואף דעלה בתיקו יש להחמיר לשיטת הפוסקים הובא בב"י או"ח סי' תל"ז דמה דעלה בתיקו אזלינן לחומרא אף בדרבנן ודו"ק:
4
ה׳שם אבודה בכוס מהו וכו' אבל הכא ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי עיין ח"מ וב"ש ופר"ח סי' קכ"ח שפלפלו בזה וצ"ע מכאן. דף כ"ט מנין למוקצה מן התורה שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו כל שעושין לו שימור מתקיף לה אביי אלא מעתה וכו' ולא עביד ליה שימור הכי נמי דלא חזי להקרבה עיין רש"י ותוספות שפירשו שרטב"מ אמר שצריך שימור לשם קרבן וצע"ג דהא בן בג בג דריש דצריך ביקור ארבעה ימים קודם מקרא דתשמרו לי במועדו ועיין ערכין דף י"ג ע"ב ובמנחות דף מ"ט ובסוכה דף מ"ב ועיין בכ"ת שם ודוחק לומר דדוקא בתמיד. הן אמת דבפסחים דף מ"ז ע"ב אמרו הביא שה מן האפר מהו ובתשובה הארכתי לישב אבל מכאן קשה:
5
ו׳והנה שמעתי בשם הרב הגאון מוה' יוסף נ"י אבד"ק טארניפאהל שהקשה על דברת המלמ"ל פ"ג מאיסורי מזבח שהביא ראיה דל"מ כלו חדשיו לענין קרבן דאל"כ מה מקשים התוספות בערכין דף י"ח הא משכחת לה בכלו חדשיו ע"ש וע"ז הקשה הא מכל מקום מקשים שפיר דהא צריך ביקור ד' ימים. ולק"מ לפענ"ד דבאמת אם נימא שנת עולם ע"כ דל"צ ביקור בקרבן ר"ה דהא לא משכחת לה וא"כ לא מוכח דשנתו ודלמא באמת שנת עולם ול"צ ביקור בזה דכל דאי אפשר בענין אחר ע"כ התורה הכשירו אף בלא ביקור ושפיר הוכיח המלמ"ל מזה ודו"ק. ועיין ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג ע"ש. דף ל"ב ואין משנין אותו מקדושה לקדושה. צ"ע בפסחים דף מ"ז שה ולא הבכור וקשה למה לי קרא הא אין משנין מקדושה לקדושה ובבכור כתיב בהדיא כל בכור אשר יבוכר לא יקדיש אותו וכדאמרו בערכין דף כ"ט וכן הוא ברמב"ם פ"ז מתמורה הלכה י"א וכמדומה שראיתי בשו"ת ח"ץ שנשאל בזה ואינו לפני כעת. ולפענ"ד נראה דהנה הא דאין משנין מקדושה לקדושה נראה לפענ"ד דהוא משום דלא שייך אמירה לגבוה כל היכא דלית רווחא להקדש וכמ"ש התוס' בקידושין דף כ"ח ע"ב דכל דליכא רווחא להקדש ל"ש אמירה לגבוה וכן קי"ל ברמ"א ביו"ד סי' רנ"ח ע"ש וא"כ גם כאן היאך מצי לחול הא לא שייך אמירה לגבוה ולפ"ז זהו דוקא אם לא היה רק אמירה בלבד דהיינו התפסה לקדושה אבל שם מיירי להקריב שה בכור לעולה לכך אצטריך קרא שלא יקריב עולה או שאר קדשים מן הבכור וז"ב. שוב מצאתי במלמ"ל פ"ו מערכין הלכה י"ב דנסתפק דבשלמים אליבא דריה"ג דממון בעלים הוא אפשר דחל קדושת הגוף עלה או דלמא דלא שייך אמירה לגבוה בזה דע"כ לא אמרינן דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט רק במוציא מחולין לקודש אבל מקודש לקודש לא וכהאי מ"ד דלא טענינן מיתמי ליתמי ע"ש. הנה הוא הבין דמקדושה לקדושה לא אמרינן אמירה לגבוה אבל היה לו להביא דברי התוס' ורי"ו דכל דליכא רווחא להקדש לא חייל אמירה לגבוה ועכ"פ הדבר נכון. ובזה י"ל דברי הרמב"ם שמחלק גבי קדשי ב"ה בין קדושה קלה לקדושה חמורה יעו"ש בפ"ד מהלכות תמורה הי"א ובכ"מ ולפמ"ש אתי שפיר דל"ש רווחא אבל לקדושה חמורה הוה רווחא להקדש ומצי לחול הקדושה השניה אבל בקדשי מזבח הקדושה שיש בשלמים או בעולה שוה ולא שייך רווחא וזה ברור מאד ודו"ק ושוב הגיע לידי שו"ת ח"צ ובסי' י"א שם הקשה קושיא זו ע"ש מ"ש בזה והנראה לפענ"ד כתבתי. א"ר יצחק אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו. כן גרס ברש"י בל"ב ול"ק גרס עד שיעבדו והרמב"ם פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ד פסק כל"ק של רש"י והראב"ד פסק כל"ב ולפענ"ד הי' נראה ליישב בזה הא דאמרו בזבחים דף קי"ד בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו והדר נרבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופירש"י דע"כ אקצינהו מקודם דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקשה אמאי לא אוקמא בעשה מעשה וכבר האריך הלח"מ פ"ד מאיסורי מזבח ה"ה בזה. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דע"כ לא אמרו דעשה מעשה אסרה רק בדבר שא"צ לגוף האיסור אותה המעשה שייך לומר דעשה בה מעשה אלים הדבר ואסרה אבל אם המוקצה לא נאסרה רק עד שיעשה מעשה האוסרה א"כ כל שא"ש לא יוכל לאסור אף שיעשה מעשה דהרי צריך המעשה לגוף הדבר. כיוצא בדבר כתבו האחרונים דכל דבר שלא נקנה בלי קנין לא שייך לומר קנין לטפוי' אתא דהא צריך לגוף הדבר הקנין והוא הדין בזה. ולפ"ז מיושב היטב דברי רבינו פ"ד מא"מ במה שמחלק דמוקצה לא נאסר בדבר שאינו שלו ובנעבד פסק דאסור. ולפמ"ש יש לומר דרבינו קשיא ליה בהא דקפריך בפשיטות אלא מוקצה ונעבד דמה קושיא לימא דאתיא כמ"ד עשה בה מעשה אסרה ועכ"פ היה לו להש"ס לומר הניחא וכו' וע"כ דבמוקצה לא שייך עשה בה מעשה וכמ"ש ומה דפריך מנעבד ולא משני דמיירי בעשה מעשה היינו כיון דמוקצה אינו אסור עד שיעבדוהו א"כ ל"מ מעשה. ובזה מיושב דברי הרמב"ם דמחלק בין מוקצה לנעבד דס"ל דלגבוה אסור בנעבד דמאיס לגבוה משא"כ במוקצה דלא מאיס עדן כל שלא נעבד אף שעשה בו מעשה וצ"ע בזה אבל מה שחדשתי דבמוקצה לא מהני מעשה זה נראה נכון ועכ"פ דברי הלח"מ במ"ש ראיה להרמב"ם לפמ"ש הן נסתר מחמתו וצ"ע. שם דף כ"ט אחד זה ואחד זה אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה מ"ט דילפי מהדדי ופירש"י במה מצינו. והנה בפורים שנת תרכ"ג הגיעני מכתב מהרב מוה' שמואל ז"ק האבד"ק טרעספאלי הקשה לפמ"ש המלמ"ל פ"ב מנזירות דבמה מצינו אין עונשין מן הדין משום דלא ניחא ליה דתהוי כפרה א"כ במה מצינו דהנלמד והמלמד שוין עונשין מן הדין עכ"ד. וזה אינו דכאן אין המלמד והנלמד שוים דזה כהונה וזה כותית. אמנם בגוף הקושיא לכאורה י"ל כיון דלענין אתנן דהוא קרבן עונשין מן הדין וכמ"ש בק"א ובכללי האחרונים ומהם בבאר יעקב א"כ כאן דנ"מ לענין אתנן ולענין זונה שוב עונשין מן הדין כמו לענין קרבן אמנם בלא"ה ל"ק דכאן אינו רק גילוי מלתא בעלמא דכלם מקרי זונה ולא הוה כשאר מה מצינו שאין ענינם שוים וכאן שניהם ענין אחד וזונה קרינן ליה ועיין מ"א ס' קנ"ג ס"ק מ"ח ויש להאריך בזה ואכ"מ:
6
ז׳סליק חלק ראשון בעזה"י
7