שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קל״דShoel uMeshiv Mahadura III 2:134
א׳ע"ד שבא בדבריך בדין שכירות אם קונה הנה באמת ש"ס ערוך היא בע"ז דף ט"ו דשכירות לא קניא כלל. והנה אא"ז הב"ח ז"ל סי' שי"ב ושי"ג בחו"מ חידש דשכירות קניא מדרבנן והש"ך בסי' שי"ג ס"ק א' כתב דלא משמע הכי מהפוסקים. ולכאורה קשה לי טובא לדעת הב"ח ז"ל דשכירות קניא מדרבנן א"כ יקשה דבש"ס ע"ז שם דייק דשכירות לא קניא מהא דכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ואי ס"ד שכירות קניא אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה פרה דידיה היא אלא ש"מ שכירות לא קניא ואכתי תקשי ניהו דמדאורייתא ל"ק הא עכ"פ מדרבנן קני והרי כל איסור במה שמאכילה כרשיני תרומה אף דתרומה מותר בהנאה הוא רק משום הנאה של כילוי ועיין בתוס' יבמות דף מ"ו ע"ב ולדעת הר"ש בסוף תרומות הנאה של כילוי בתרומה אינו רק איסור דרבנן ומדרבנן מותר הנאה של כילוי כיון דמדרבנן שכירות קניא וע"כ דשכירות לא קני כלל. ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראיה ברורה לדעת התוס' ביבמות שם דהנאה של כילוי אסור מן התורה וכמו שהבין המשנה למלך בפ"ב מתרומות הי"ד בדבריהם וא"כ אי שכירות לא קני מדאורייתא אף דמדרבנן קני הא עכ"פ מן התורה אסור להאכילה וקנין של דרבנן אינו מפקיע איסור דאורייתא ועיין משנה למלך פ"ז מתרומות ה"א שנסתפק כעין זה. אמנם עדיין יש לפקפק דכיון דעכ"פ לענין גוף הקנין כל דקני לה מדרבנן נעשה קנין כספו אף מן התורה דקנין של דבריהם הוא קנין תורה וא"כ כיון שמקרי כספו שוב מותר להאכילה תרומה וכמ"ש התוס' ביבמות שם לענין הא דישראל ששכר פרה מכהן דיאכילנה כרשיני תרומה משום דבאמת בהמתו של כהן היא והוה כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו משא"כ בכהן ששכר פרה מישראל דהפרה של ישראל דשכירות לא קני ע"ש ולפ"ז אם שכירות קני מדרבנן ונעשה קנין של תורה ועיין בב"י אהע"ז סימן כ"ח לענין מעמ"ש והדברים עתיקים וכיון שכן שוב מותר גם מחמת איסור הנאה של כילוי (דכיון דשכרה) דקנין כספו הוא. איברא דגוף דברי התוס' שם צריכין ביאור דניהו דבהמתו של כהן הוא ס"ס היאך מותר להאכילה תרומה הא הוא אית לי' הנאת של כילוי דכיון דשכרה וחייב במזונותיה ובאמת התוס' בע"ז דף ט"ו שם ד"ה ישראל כתבו דרש"י מיירי במזונתן על הכהן ודברי התוס' סותרים זה לזה ועיין במשנה למלך בהלכות תרומות. אך נראה כיון דאינו אסור רק הנאה של כילוי א"כ אתי שפיר כוונת התוס' דכיון דהפרה היא של הכהן וא"כ גוף התרומה מותרת לה שפרה של כהן מותרת לאכול ורק דהוא אסור לתת לה דהוא יש לו הנאה במה שנותן לה כרשיני של תרומה דאם לא היה נותן לה זאת היה צריך ליתן לה דבר אחר א"כ יש לו הנאה שכרשיני תרומה הם בזול יותר וזה אינו הנאה של כילוי דזה אינו רק הנאת דמים דבשלמא להיפך בפרה של ישראל ושכרה כהן א"כ אסורה לאכול התרומה א"כ מה שמאכילה יש לו הנאה של כילוי וזה אסור משא"כ כאן דגוף הפרה מותרת לאכול תרומה זו ורק שהוא אסור להנות וזה אין לו הנאה של כילוי רק הנאת דמים והוה כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אף שהוא מרוויח בו דמותר וז"ב לדעתי. ובזה מיושב היטב שלא יסתרו דברי התוס' זא"ז דבשלמא ביבמות דאזלי לפי המסקנא דשכירות לא קני שפיר כתבו דרישא מותר אף שמזונותן על ישראל דעכ"פ אין לו הנאה של כילוי כיון דגוף התרומה מותרת להפרה דשכירות לא קני שפיר הוה עדיין ברשות כהן אבל בע"ז שם רצו התוס' להוכיח דע"כ מיירי במזונותן על הכהן דאל"כ אדמקשה מסיפא דשכירות לא קניא לידוק מרישא והיינו דאם שכירות קניא אמאי יאכילנה כרשיני תרומה ולפ"ז כיון דאזלינן דשכירות קניא שוב גוף התרומה אסורה להפרה א"כ לא מועיל מה שבהמתו של כהן דהא שכירות קניא ויש לו הנאה של כילוי וז"ב ודו"ק. עכ"פ יהיה איך שיהיה קשה לשיטת הב"ח דשכירות קונה מדרבנן אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה דכבר קני לה ובפרט לפמ"ש במק"א להוכיח דגם לדעת התוס' אינו רק איסור דרבנן והבאתי דברי הריטב"א בע"ז שכתב בהדיא כן בשם ר"ת ע"ש וא"כ יקשה לכ"ע. והנראה בזה דהנה האחרונים הקשו דמה פריך הש"ס וא"א שכירות קונה אמאי לא יאכילנה פרה דידיה הא ניהו דשכירות קניא הא לא עדיף ממוכר לזמן דחשיב לה בגיטין דף מ"ז לקנין פירות והרי התוס' כתבו ביבמות ר"פ אלמנה לכה"ג דק"פ ל"מ גבי תרומה ע"ש והיא קושיא גדולה ובמקום אחר הארכתי בזה מאד. וכעת נראה לי דבר חדש דהנה אף שכתבו התוס' דקנין פירות ל"מ הוא משום דקנין הגוף הוא עיקר אבל עכ"פ אם נימא דשכירות קונה עכ"פ מקרי שותפין דזה יש לו בה קנין הגוף וזה יש לו בה קנין פירות והרי מבואר בחו"מ סי' ר"ס לענין מציאה דהו"ל כחצר שותפין ואף לפמ"ש הש"ך שם דל"ק היינו משום דשכירות לא קני אבל אם נימא דשכירות קני פשיטא דמקרי שותפין א"כ ניהו דמבואר בתו"כ דכהן וזר שיש להם עבד בשותפות דאסור לאותו העבד שיאכל בתרומה היינו משום דעל העבד איכא איסור כל דלאו קנין כספו של כהן לבדו אסור לאכול תרומה אבל כאן דעיקר האיסור בשביל הנאה של כילוי וכיון שכן כיון דיש לו להכהן שותפות בו ועושה בשבילו מותר וכמ"ש התוס' בפסחים דף ל"ד ד"ה מחמין דלכך מדליקין בבה"כ ובבה"מ משום דנר לאחד נר למאה ומשום דגם הכהן מתהני מיניה ומכ"ש כאן דודאי מתהני מיניה דבשלמא בשכירות לא קניא אף שמזונותן עליו לא אמרינן דכיון דמתהני מיניה יהי' מותר דא"כ יוכל ליתן לישראל ג"כ וע"ז לא נתנה לו התורה רשות כלל דלאו קנין כספו כלל אבל כל שקניא לי' ניהו דלאו קנין כספו לגמרי הוא מכל מקום הוא בשלו עושה וממילא הישראל מתהני מיניה ומותר בהנאה של כילוי וז"ב. ומעתה מיושב היטב דברי הב"ח דכיון דעכ"פ מן התורה לא קני' א"כ לא מקרי שותפו דלהמשכיר יש לו קנין הגוף וקנין פירות לא חשיב כלל לגבי תרומה ורק מדרבנן קני' לי' לא אלים קנין פירות דרבנן למשוי שותף ופשיטא דאסור. ובזה מיושב היטב קושית המג"א סימן רמ"ו לשיטת הג"א שכתבו בשם ר"ב דשכירות קני' לחומרא ולפ"ז אמאי ברישא יאכילנה כרשיני תרומה הא שכירות קניא לחומרא וא"כ הו"ל של ישראל. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ק"פ ל"ח כלל גבי תרומה וכמ"ש התוס' ר"פ אלמנה לכה"ג וקנין הגוף הוא של כהן וניהו דהו"ל כשותפות אם שכירות קניא עכ"פ לא שייך הנאה של כילוי דהכהן ודאי מתהני בי' ושלו הוא בודאי וז"ב מאד ודו"ק. עוד נראה לי בישוב קושית האחרונים הנ"ל דהנה נראה דע"כ לא כתבו התוס' דקנין פירות לא מועיל לענין תרומה רק שם לגבי עבדי מלוג שפיר לא יאכלו בתרומה אף דהבעל יש לו ק"פ משום דהאשה יש לה קנין הגוף בעוד שיש לבעל קנין פירות וא"כ קנין פירות לגבי קנין הגוף לא חשיב כלום לענין תרומה ואינו אוכל אבל כאן אם נימא דשכירות קניא א"כ ניהו דאינו רק קנין פירות אבל עכ"פ בעת שכירתו שיש לו קנין פירות כל הפרה היא שלו ואין המשכיר יכול לקחתו מידו בעודו בזמן השכירות ואף להקדישו דעת הרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סימן ל"ג ל"ד דא"י להקדיש א"כ ניהו דאינו רק לזמן אבל באותו הזמן הרי היא שלו לבדו וכל הטעם דל"מ ק"פ לגבי תרומה הוא משום דהוה כשותפות וכמ"ש לעיל בשם התו"כ אבל כאן בעת הזאת הרי הוא שלו לבדו ושפיר פריך אי שכירות קניא פרה דידי' היא ולא הוה שותפות כלל. ומעתה מיושב היטב דברי הב"ח דכיון דאינו קונה רק מדרבנן פשיטא דהמשכיר יש לו רשות טפי מהשוכר והוה שותפות ואסור וז"ב. ובזה מיושב ג"כ קושית המג"א הנ"ל דניהו דשכירות קניא לחומרא אבל עכ"פ לא מקרי שלו לגמרי ול"מ ק"פ לבד. וראיתי בחידושי הרב הה"ג מוה' מאיר יעקב ז"ל בחידושיו לע"ז שנדפס במקנה שהקשה דהא כרשיני תרומה אינו רק תרומה דרבנן ובדרבנן קונה שכירות כמ"ש הב"ח ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק. והנה עוד מקשה שם לפמ"ש המרדכי ביבמות פרק אלמנה לכה"ג בשם רבינו יקיר דלכך כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה אף דתרומה מותר בהנאה משום דהבהמה נאסרה אח"כ לישראל לאכלה לפי שנתפטמה בתרומה ע"ש. והקשה במחנה לוי שם דא"כ מה פריך בע"ז דאי שכירות קניא אמאי לא יאכילנה ומה קושיא הא אכתי אסורה לישראל בשביל שנתפטמה בתרומה ע"ש שהניח בצע"ג ואנא גברא חזינא וכו' דאטו לרבינו יקיר יהיה אסור לישראל לקנות בהמה מכהן בשביל שאכלה תרומה זה ודאי ליתא דבשעה שאכלה בהיתר אכלה והוא לא אסר רק אם נימא דשכירות לא קניא כמו שהיא באמת וא"כ נתפטמה באיסור. ומעתה שפיר מקשה דאם נימא דשכירות קניא שוב בשעת השכירות אכלה בהיתר ומותרת אח"כ לישראל וז"ב ופשוט. מיהו לפמ"ש למעלה דכל דאינו אסור רק משום הנאה של כילוי מותר כל שהכהן שותף בה וכן הוא מבואר ברמב"ם פי"ב מתרומות בהדיא ע"ש ולפ"ז כיון דשכירות קניא עכ"פ יש להכהן חלק בו ושוב מותר הכהן להאכילה תרומה אף דהישראל נהנה מזה אח"כ. אברא דלפ"ז יקשה מ"ש התוס' בר"פ אלמנה לכה"ג דעבדי מלוג לא יאכלו בתרומה אף דיש להכהן הבעל ק"פ וכקנין הגוף דמי ל"מ לענין תרומה קנין פירות והרי עכ"פ יש להכהן חלק בהם ולמה אסור אך באמת זה אינו דשם ניהו דמצד איסור הנאת כילוי מותר אבל עכ"פ אותו עבד דאינו קנין הגוף של הכהן לא התירה לו התורה אכילת תרומה דלענין תרומה בעינן שיהיה קנין כספו קנין הגוף. ובזה ישבתי לעיל קושית האחרונים שהקשו דמה מקשה הש"ס דניהו דשכירות קניא מכל מקום אינו רק קנין פירות וקנין פירות לא מועיל לענין תרומה. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין הפרה ליכא איסור על הפרה ורק מצד שהישראל נהנה מזה או הכהן וכיון דהנאה של כילוי אינו אסור כל שיש להכהן חלק בו שפיר מותר כל דשכירות קניא וז"ב כשמש. ולפ"ז מיושב היטב גם דברי רבינו יקיר דכיון ששכירות קניא שוב לא איכפת לן במה שנהנה ישראל מהתרומה שנתפטמה. ובזה מיושב היטב מה דהקשה המרדכי עליו דניהו דנתפטמה מתרומה מכל מקום לא גרע מנתפטמה משרצים דמותרת. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כל איסורים דהאיסור הוא בשביל שאוכל או נהנה מאיסור ולזה כל שזה וזה גורם ואינו נהנה מהאיסור לבד מותר אבל בתרומה דכל הנאות מותר בה ורק מה שנכלה התרומה זה אסרה התורה הנאה של כילוי והרי כיון דשכירות לא קניא עכ"פ נהנה הישראל מה שנכלה התרומה ומה מועיל מה שנתפטמה בשאר דברים סוף סוף נכלה התרומה ומה מועיל הביטול וכעין דאמרו כל כמה דכתית מעלי טפי וה"ה כאן כל מה דנכלה טפי זה האיסור:
1
ב׳והנה בגוף דברי זקני הב"ח ז"ל שכתב דהא דשכירות לא קניא היינו מד"ת ולכך אסרו לשכור בית לנכרי משום דמכניס אליל אבל מדרבנן שכירות קניא וכמבואר בשו"ת ב"ח הישנות סימן ח"י והשיג על זקני הרש"ל ז"ל ע"ש. הנה במחכת"ה נעלם ממנו לפי שעה דברי הרא"ש בע"ז פ"ק בסופו גבי לא ישכיר בית לנכרי דהא דאסרינן להשכיר לכותי אינו רק דרבנן דפשטא דקרא מזהיר לישראל גופא אלא שחכמים אסרו להשכיר לכותי וכו' הרי בהדיא דאינו רק מדרבנן והרי שכירות לא קני מדאורייתא ואין אסור רק מדרבנן ומדרבנן שכירות קניא וממנ"פ ליכא איסורא ולמה הוצרך הרא"ש לכנס בדחוקים כיון שאינו מכניס בקבע וגם כיון שבדיניהם קני שכירות וידיהם תקיפה הו"ל כמכר והרי בפשיטות ל"ק דהם אמרו והם אמרו ואולי נצרך הרא"ש לדחוק דהרי מכל מקום חזינן דחז"ל אסרו להשכיר בית לנכרי וא"כ ע"כ דמדרבנן אסרו אף ששכירות קניא משום חומרא דע"ז. אבל זה אינו דמה"ת לחדש כן. ובאמת יש לומר דגם מדרבנן שכירות קניא ואפ"ה אסרו חז"ל ולכך הוצרך הרא"ש לחלוקים שלו ובשו"ת ב"ח מבואר בהדיא דזה שאסרו להשכיר בית לע"ז הוא מה"ת וזה מבואר בהדיא ברא"ש דלא כוותיה. ולדברי הרא"ש נשמע דין חדש דבזמן הזה דידם תקיפה ושכירות קניא בדיניהם אף לדידן שכירות קניא אף לקולא ולפ"ז גם בחמץ כה"ג ניזל לקולא ואולי רק שם דהעכו"ם מכניס ע"ז רק שהישראל אסור להשכיר לו להכניס ע"ז בביתו א"כ כל ששכירות קניא בדיניהם גוי בדנפשי' קא עביד וצ"ע בזה ועיין בקרית ספר הובא במשנה למלך פי"ז מצרעת הי"ב דאחוזת ישראל שמושכרת לעכו"ם מטמא בנגעים דאחוזתכם קרינא בי' ואם שכר ישראל בית מעכו"ם לא יראו בתחלה עכ"ל והיינו דשכירות לא קניא אף מדרבנן דאל"כ עכ"פ מדרבנן ראוי לטמא כששכר ישראל מעכו"ם ע"ש ודו"ק: והנה מדברי קרית ספר הנ"ל ראיה ברורה למה שנשאלתי בהך דכתיב ובא אשר לו הבית אם אחד שכר בית מחבירו על מי חל החיוב ללכת להגיד לכהן או אולי הבית פטור לגמרי ושמעתי שהאריכו בזה המתחכמים בזמנינו. ולפענ"ד הדבר מבואר בפשיטות דכיון דהתורה אמרה אשר לו הבית והיינו מי שמיוחד לו כדאמרו ביומא דף י"ב דמה"ט בהכ"נ של כפרים פטור ומכ"ש בשכירות דלא קניא להשוכר רק הפירות ולא גוף הבית כמ"ש הריב"ש סימן שנ"ה והש"ך שם א"כ המשכיר מקרי אשר לו הבית ומדברי ק"ס הדבר מבואר שהרי כתב דהישראל שמשכיר לעכו"ם קרינא ביה אחוזתכם ודו"ק:
2
ג׳וראיה ברורה לפענ"ד מהא דאמרו בערכין דף כ"א המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע"פ שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך הרי דאף דהיא שכורה מכל מקום נוהג בו דין נגעים אף דהשוכר ודאי אינו נקרא בעה"ב ואינו אחוזתו אפ"ה נוהג בו נגעי בתים ואם נתצו חייב להעמיד לו בית כדפירש"י שם דמזלי' דהמשכיר גרם הרי הדבר מבואר. ודע דלר"א דס"ל עבדו המיוחד לו א"כ כאן דכתיב ובא אשר לו הבית א"כ של שותפין פטור. ומיהו בב"ב דף נ' מבואר דיש לחלק ועיין בב"ש סי' צ' ומזה מבואר כן דהרי ביומא דף י"א מחייבין בית שותפין וכ"כ הרמב"ם פי"ד מט"צ הלכה י"ד ודו"ק: והנה בהא דפריך משכירות דלא ישכיר ביתו לנכרי שאלני המופלג מהר"מ מיזיש ני' דדלמא הטעם משום דעובר על לפני עור דעובד ע"ז. ולק"מ דהרי הנכרי יש לו הע"ז גם שם ול"ש לפני עור כל דלא קאי בתרי עברי דנהרא ורק בשביל דמקרי מכניס תועבה לביתו ואם שכירות קניא לא עבר וז"פ ועיין ברמב"ם פ"ו מתרומות שכתב בהלכה ה' תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים וע"ע הרי הוא כתושב ושכיר והכ"מ האריך הרבה דתושב ושכיר היינו ע"ע. ולפענ"ד דבאמת הרמב"ם מפרש דאי לא רבינן לע"ע ה"א דדוקא עולם או שנים שאין לו קנין הגוף הוא דאינו אוכל אבל ע"ע דגופו קנוי אימא יהי' מקרי קנין כספו אבל לאחר דמרבינן גם ע"ע מקרא דאינו כספו שוב ממילא גם תושב ושכיר הכוונה על עבד נרצע ועבד שש ועיין ש"ך חו"מ סימן של"ג לענין פועל אם יש לו דין ע"ע לפי שאינו רק שכיר וע"ש מ"ש בשם מהר"ם ב"ב ובזה מיושב כל קושיות הכ"מ:
3