שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קנ״אShoel uMeshiv Mahadura III 2:151
א׳בגיטין דף מ"ח אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי וכו' לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע והקשו בתוס' אנן היכן עושים הא קי"ל כר"ל ע"ש. והנראה בזה דהנה התוס' דף מ"ז ד"ה טבל הקשו הא עכ"פ יש בו חלק שלו והמותר יכול להקדיש כדאמרו בב"ב דף פ"א דמקדיש להו. ולפענ"ד נראה דהנה בב"ב שם הקשו התוס' דמה מועיל הקדש על תנאי הא במנחות גבי התודה לא מועיל וכתבו דשם ניכר הדברים שלשם תודה מביא וכאן אינו ניכר ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דשם אזל הש"ס דמביא ואינו קורא א"כ ליכא מעשה הניכר אבל כאן דמביא וקורא הרי ניכר דלשם ביכורים מביא א"כ אינו יכול להקדיש על תנאי. איברא דהתוס' שם כתבו דאפילו קורא אינו ניכר דהוה כקורא בתורה ע"ש ובאמת שבש"ס מסיק כן דלמה לא יקרא מספק. אמנם נראה דשם אמרו דעביד כר' יוסי בן חנינא והרי ריב"ח ס"ל בנזיר דף כ"ט דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"כ מכ"ש מה שיביא חולין בעזרה ודאי לאו דאורייתא א"כ לא אכפת לן מה שמקדיש על תנאי ומה דמחזי כחולין בעזרה הא גוף חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא שפיר מקשה דהיאך משכחת לה דהא לא מצי מקדיש דמחזי כחולין שנשחטו בעזרה ולפ"ז זהו לר' יוחנן אבל לדידן דקיי"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ועיין במשנה למלך פ"ב משחיטה א"כ יכול להקדיש על תנאי וכמ"ש. ובזה מדוקדק דברי רש"י שכתב בגיטין דלא משכחת מביא וקורא והיינו דאי לא קרי היה יכול להקדיש על תנאי ודו"ק. והנה המשנה למלך פי"א משמיטה הקשה על הראב"ד פכ"ג ממכירה שכתב שהמוכר שדהו לסמ"ך שנה או למ"ם או לנו"ן שיכול לעשות כל חפצו כמוכר שדהו בזמן היובל ומשמע דמוכר ביובל יכול לחפור שיחין ומערות והרי בירושלמי אמרו סוף השולח דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לחפור בו שיחין ומערות דבעינן ושב לאחוזתו בעינו והוא תימה גדולה. ואני מוסיף דבירושלמי שם מוקי הפלוגתא דמאן דס"ל קנה קרקע הוא משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ מבואר דאף לר"י דקנין פירות כקנין הגוף דמי אינו רשאי לחפור מכ"ש לדידן דקיי"ל דלא כקנין הגוף דמי ודאי אינו רשאי לחפור. אך לפענ"ד נראה דבר חדש ודברי הראב"ד מדוקדקים. דהנה הרמב"ם כתב והוא מהש"ס ב"מ דף ע"ט דהמוכר שדה לסמ"ך שנה אין יוצא ביובל מ"ט דהתורה אמרה לא תמכר לצמיתות וכאן לא נמכר לצמיתות ועיקר הקפידא שלא תמכר לצמיתות. ולפ"ז נ"ל ברור דבכה"ג ודאי מותר לחפור בה שיחין ומערות דלא שייך ושב לאחוזתו וזה לא אמרה תורה רק במוכר סתם דהיינו עד היובל ומכ"ש במוכר לצמיתות אבל כאן דלא שייך ויצא ביובל לא שייך ושב לאחוזתו ולפ"ז ה"ה במוכר לנו"ן או למ"ם דלא שייך ויצא ביובל שהרי יוצא מקודם היובל מותר ג"כ לחפור בו בורות שיחין ומערות וא"כ הן הן דברי הראב"ד דבכה"ג שמכר למ"ם או לנו"ן או לסמ"ך כ"ז שלא מכר סתם דהיינו עד היובל מותר לחפור בו בורות שיחין ומערות דהיינו מוכר לזמן קצוב וגם במוכר בזמן שהיובל נוהג היה מותר בכה"ג לחפור בו בורות שיחין ומערות. ולפענ"ד מה דנקט בש"ס מוכר שדהו לסמך שנה ה"ה בפחות אלא שבפחות לא שייך שיהיה יותר ממה שמכר לו אבל לענין חופר בורות בודאי מותר וז"ב. איברא דלפ"ז קשה הא דאמר דלא משכחת דמייתי ביכורים וכו' והא משכחת לה בקנה יותר מיובל דאז אינו יוצא ביובל וא"כ מביא שפיר ביכורים. ולפמ"ש מותר לחפור בו בורות שיחין ומערות. אך זה אנו דהש"ס מקשה בירושה והיינו שהמוריש היה לו שדה וא"כ היורשין שירשו אף שהן לקוחות היינו שיחזרו ביובל וא"כ לא משכחת דמייתי ביכורים. ולפ"ז לפי מה דאמר ר"ח דביובל ראשון לא סמכה דעתו ד"ה מביא וקורא מכ"ש אחין שחלקו דודאי לא סמכה דעתו שיחזור א"כ שפיר מייתי ביכורים ואף דר' יוחנן דס"ל אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה דוקא לר"י אבל אנן לא קי"ל כן דבזה ודאי לא סמכה דעתו וכעין זה חלקו התוס' בעצמן בין ירושה ללקוחות ע"ש אבל לא כתבו טעם לזה אבל לפמ"ש הדבר נכון בטעמו וז"ב. ובזה מיושב מה דהקשה הפ"י בהא דס"ל לר"ל דמביא ואינו קורא וקשה למה מביא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ביובל הוה קונה לזמן רק דביובל אסור לחפור מטעם ושב לאחוזתו אבל מ"מ יכול להביא דמכל מקום קנה לזמן וז"ב ול"ד לאינך דלא נקרא קונה לזמן:
1
ב׳והנה בטעם דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי נראה לפענ"ד דהנה הרשב"ם בדף נו"ן בב"ב כתב בטעם דר"י דקנין פירות כקנין הגוף הוא משום דעיקר הגוף הוא לפירות ולפ"ז ס"ל לר"י כיון דקונה לפירות אינו רשאי לחפור א"כ לא הוה כקנין הגוף ולפ"ז במוכר ביובל דהוה כקונה לזמן דמותר לחפור ניהו דיובל אסור לחפור מטעם ושב לאחוזתו אבל עכ"פ מביא דמכל מקום הוא שלו ורק ארי' דרביע דשב לאחוזתו בעינן ולכך אינו קורא וז"ב. ובזה י"ל בבעל בנכסי אשתו דבאמת מותר לבנות ולסתור ובזה לא שייך ושב לאחוזתו דאף כשיגיע יובל הרי הוא עדיין ברשותו א"כ שפיר הוה קנין פירות כקנין הגוף. ובזה יש לומר מחלוקת ר"ל ור"י במה דכתיב ולביתיך יעו"ש שתי לשונות. ובזה יש ליישב קושית התוס' דהא מה"ת אין לבעל פירות כלל יעו"ש ודו"ק. והנה במה דאמר בירושלמי דבעינן ושב לאחוזתו בעינו והמלמ"ל מטעים לה כמו דאינו נרצע דבעי ושב למשפחתו בעינו לכאורה לא דמי דשם אי אפשר לשוב למשפחתו אבל כאן אטו לא יוכל למלאות החפירה ולהרוס ולבנות כמו שהי' ועיין ב"מ דף ד' כגון דחפר בה שיחין ומערות ופירש הראב"ד דתבעו למלאות החפירות והוה קרקע ועיין בש"ך חו"מ סי' צ"ה באורך ולפ"ז יש לומר דלכך הראב"ד דחה זאת דהירושלמי דס"ל דכל שיוכל למלאות החפירות שייך ושב לאחוזתו וכדאמרו בש"ח ול"ק דתבעו למלאות החפירות והו"ל כקרקע. אך לפענ"ד י"ל דזה תלוי אי קנין פירות כקה"ג דלמ"ד דהוה כקנין הגוף א"כ כל שממלא החפירות הוה שב לאחוזתו אבל למ"ד קנין פירות לאו כקה"ג ניהו דמותר להרוס ולבנות כ"ז שקנה מכל מקום לא מקרי מה שממלא ושב לאחוזתו דהוא לא הקנה לו רק הפירות ולא גוף הקרקע ניהו דיכול לחפור אבל צריך למלאות. ובזה יש ליישב דברי הירושלמי שאמר שם דעוד פליגין בדר"י ור"ל והיינו דבזה נחלקו אי שייך ושב לאחוזתו וכן נראה שפירש הרשב"א בחידושיו וסרה קושית השיורי קרבן שם. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דכוונת הירושלמי כיון דכתיב ויצא ביובל ושב לאחוזתו בעינן דלא יהי' מחוסר מעשה בין היציאה ובין ושב לאחוזתו וכעין דדרשו וכתב ונתן שלא יהי' מחוסר מעשה וכאן מחוסר השלמת החפירה ודו"ק היטב:
2