שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קע״בShoel uMeshiv Mahadura III 2:172
א׳שהשבתי אל כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י. שלום וכל טוב אל כבוד אבי מורי הרב הגאון החריף ובקי המפורסים חכם ושלם אוצר בלום מוה' ארי' ליבש נ"י:
1
ב׳מכתבך היקר הגיעני וע"ד אשר הקשית לשאול ע"ד השמטה הך מימרא דריב"ח קלח של כרוב נותנין לו בית רובע המובא בש"ס פסחים דף ל"ט ולא הובא ברמב"ם והש"ע הנמשך אחריו וכמדומה שהם ז"ל פירשו דרב אתי לאפוקי מריב"ח ולא כן משמע פשטא דשמעתא. עכ"ד הנחמדים. הנה הקשית לשאול להגיד טעם השמטתו ובאמת שכזה וכזה יש לי מקומות רבות כתוב בגליון הרמב"ם כמה דברים שהשמיט וגם המשנה למלך העיר כמה פעמים ע"ז ואין מי יגיד דבר. אמנם לכבודך נתתי לב לזה. והנה לכאורה צריך ביאור הך דריב"ח דאמר דכרוב שהוקשה מרחיבין לו בית רובע והרי ע"כ הטעם דכיון דסופו להקשות הקלח יונק טפי והרי התוס' הקשו שם ד"ה ערוגה הוא דרחוק משלשה טפחים לא ינקי מהדדי דבפרק ר"ע דף פ"ה משמע דד' מד' רוחות הערוגה לא בקרנות וכיון שכן יזרעו לתוכה ט' זרעונים וכו' וכתבו דכאן אינו אסור משום יניקה אלא משום ערבוב לאחר שיהי' גדולים ע"ש ולפ"ז מה אכפת לן בזה שהקלח סופו להקשות ויונק טפי דהזרעים פשיטא שלא יתערבו ורק הקלח שהוא השורש יתערב. ולפ"ז הוא עיקר משום ערבוב ולא משום יניקה וע"כ צ"ל דריב"ח ס"ל הטעם משום יניקה וכר"ל בירושלמי פ"ג דכלאים הובא בתוס' י"ט שם ד"ה ארבע במשנה א'. ולפ"ז לדידן דקי"ל כר"י דכולהון בתוך וא"ו וכן נראה מהא דאמרו בשבת דף פ"ה בערוגה בחורבה שנו ועיין בר"ש פ"ג דכלאים משנה א' ובפירוש הרא"ש שהאריכו בזה דרב עיקר שחשש משום יניקה ולא משום ערבוב ולכך גם בקלח של כרוב אין חוששין לו וז"ב לדעתי ולכך שפיר מפרשי דרב פליג על ריב"ח ורב לשיטתו. ובפשיטות יש לומר כיון דסתם משנה בכלאים שם משנה ב' כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה אחת כל מיני ירקות זורעין בערוגה אחת א"כ משמע דגם קלח של כרוב בכלל דסיפא דומיא דרישא וכמו במיני זרעים אין זורעים כל זרעים בכלל ואין יוצא ממנו דבר כמו כן בכל מיני ירקות אין יוצא מהם דבר ואף קלח של כרוב בכלל. ובאמת צריך להבין הך דריב"ח איך פליג על סתם משנה וצ"ל דכל לאו דוקא דאין למדין מן הכללות אף במקום שנאמר בהם חוץ אבל באמת פשטא דמשנה משמע דאין גם אחד שיוצא מן הכלל ולכך השמיטוהו. שוב ראיתי בר"ש פ"ג דכלאים משנה ב' על המשנה דכל מיני ירקות זורעין בערוגה אחת הביא הך מימרא דרב לאפוקי דריב"ח וכפי הנראה הבין כן דהך משנה משמע דלא כריב"ח ושמחתי. ולכאורה רציתי לומר דע"כ לא קאמר ריב"ח רק בקלח שהוקשה כבר אם מרחיבין לו בית רובע אבל בתחלת הזריעה ל"ח שמא ירחיב ולכך לא פליג אמשנה דכל מיני ירקות דשם מיירי בתחלת זריעה ובזה אפשר לומר כיון דהש"ס למד מריב"ח דאף בתחלת הזריעה אין זורעין כיון שסופו להקשות ומצד הסברא הוא כן כיון שסופו להקשות צריך לתת רווחא טפי וזה הוא נגד משמעות סתם משנה לכך השמיטו רבינו ודו"ק. ובאמת שהך ממרא דריב"ח לא נמצא בשום מקום אחר ולא נוכל לדעת טעמו כלל ויפה עשה רבינו שהשמיטו. ומה שהקשית מה שהשמיט רבינו הברייתא דפסחים דף מ"א ע"ב אכל כזית צלי מבעוד יום לא פסל עצמו מבני חבורה אף דפסק דאין האוכל אוכל בשתי חבורות ולא ראיתי בנושאי כליו דבר בזה עכ"ד ולפענ"ד הדבר פשוט דבאמת צריך להבין איך ס"ד דיפסל מבני חבורה והא ביום אינו מצוה כלל לאכול צלי ואיך יצטרף ללילה. וצ"ל דלהס"ד הוה ס"ל דניהו דאינו מצוה לאכול ביום אבל כיון דאין איסור בזה שפיר מצטרף כשיגמור לאכול כזית צלי בלילה דעיקר מצות התורה שיאכל כזית צלי בלילה ולא ישאיר ממנו עד בוקר אבל רשאי להתחיל מבעוד יום וכעין שכתבו האחרונים לענין סעודת שבת דיכול להתחיל מבעוד יום ובלבד שיאכל כזית בלילה ועיין באו"ח סימן רס"ז במג"א ובט"ז סי' רצ"ח שם וה"ה בזה ולכך קמ"ל דמכל מקום אינו פוסל כיון דעכ"פ אינו מצוה ביום. ומעתה למאי דמסיק שם דאכל צלי מבע"י חייב משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא ביום ולמר בלאו ולמר בעשה ואנן קי"ל בעשה א"כ פשיטא ופשיטא דאינו מצטרף דהא אכילת איסור הוא ביום ועובר בעשה ביום ולא שייך אכילה כלל ולכך לא הוצרך רבינו להביאו וז"ב ופשוט ובלא"ה הרגיל בדברי רבינו יראה בהדיא שאין דרכו להביא כל מה דבסתם לא נשמע מיניה איסור אף דבש"ס ס"ד דאסור או מותר וכדומה דכיון דכמו שהוא כתוב בחיבורו ממילא נשמע דאין לפסלו ורק דבש"ס ס"ד דיהיה פסול בזה אין דרכו להביא וממילא נשמע מדלא כתבו דאינו נפסל והמעיין ברבינו ישמור זה הכלל וילך לבטח ודו"ק. ובלא"ה נראה דהנה גוף סברא דהא דאכל כזית צלי מבעוד יום לא פסל עצמו מבני החבורה אף דמבעוד יום אינו בכלל אכילת פסח נראה לפענ"ד דהא באמת בכל הזבחים עיקר המצוה לאכול ביום זבחו ועיין ברמב"ן פ' צו ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סימן קנ"א דזה מקרי ממעט באכילתו וניהו דפסח אינו נאכל אלא בלילה כדכתיב בלילה הזה ועיין פסחים דף קי"ט ע"ב מכל מקום ה"א דעכ"פ כשאכל מבעוד יום עכ"פ קיים המצוה דביום זבחו יאכל רק שלא קיים מצות פסח. וזה נראה לפענ"ד לכוין בהא דאמרו או לא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא ובשעה שישנו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא ואל תתמה שהרי הותר מכללו בצלי והוא משולל ביאור דלמה נקרא הותר מכללו הא עיקר אכילת פסח הוא בלילה ולא שייך הותר מכללו בדבר שעיקר מצותו הוא כך. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בכל הזבחים מצותן לאכול ביום זבחו ובפסח נאסר לאכול ביום זבחו רק בלילה א"כ מקרי הותר מכללו ולפ"ז כל דכתיב כי אם צלי אש לומר בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא וא"כ ממילא אין סברא כלל למפסל כשאכל מבעוד יום דהא בפסח אין זמן אכילה ביום כלל ואין מוזהר בבל תאכל נא וגם לא בקום אכול צלי וא"כ כל שאינו בענין אזהרה או מצות פסח פשיטא שאינו פוסל וז"ב ופשוט:
2
ג׳ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמר רבי אקרא אני בשל מה ת"ל מבושל שיכול אין לי אלא משחשיכה בשלו מבעוד יום מנין תלמוד לומר בשל מבושל מכל מקום. ולכאורה הוא תימה מה נ"מ אם נתבשל בלילה או נתבשל ביום סוף סוף נתבשל והרי בעי כי אם צלי אש. ולפמ"ש יש לומר דהו"א כמו דאינו מוזהר על בל תאכל נא בעודו יום כיון דאז אינו מצוה לאכול צלי א"כ הו"א גם מה דכתיב ובשל מבושל הוא הקפידא דוקא בלילה ולא כשנתבשל מבעוד יום וכמו בנא דהקפידא דוקא כשנצלה נא בלילה אבל כשהי' נא מבעוד יום לא הקפידה תורה וא"ל דגם בנא דוקא כשאכל מבעוד יום הוא דלא הקפידה תורה אבל בלילה אף שהוא נא מבעוד יום אסור בלילה. אמנם נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה לכאורה אם נימא דאם אכל נא ומבושל מבעוד יום ג"כ לוקה הי' הבדל בין נא לבישול דבנא לא הי' לוקה בשעה שצלאו נא דהא עדן יכול לצלותו לגמרי משא"כ הבישול כל שבשלו א"כ תיכף עבר והא כיון שבשלו שוב אסור באכילה וא"ל היתר בפסח והוה לאו שיש בו מעשה דהא פסלו מאכילה ורק דבאמת אז לא אסור באכילה והי' יכול לאכלו וא"כ שוב הו"א דכל שבשלו מבעוד יום הואיל והי' לו שעת הכשר מבעוד יום ולא עבר על הלאו בשעת הבישול לא יאסר גם אח"כ לכך קמ"ל דמכל מקום עובר. אך לפ"ז קשה דא"כ לעיל דפריך לרבנן האי בשל מבושל מאי עבדו לי' ולמה לא משני דאתי להביא דאף לרבי שאף בבשל מבעוד יום דלתחייב וצ"ל דבאמת הש"ס פריך האי בשל מבושל אפקיה רבי לצלי קדר ולשאר משקין ומשני א"כ לכתוב קרא או בשל בשל או מבושל מבושל א"כ גם לרבנן יש לומר כן דעכ"פ בשל מבושל למה אתי. הן אמת דצריך ביאור גוף דברי הש"ס דמ"ל לרבי דבשל מבעוד יום לוקה ודלמא באמת כיון דיליף צלי קדר מבשל מבושל א"כ א"א למכתב בשל מבושל דכבר הורנו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דמדכתיב המקור קודם להפעולה מורה על בישול בשאר משקין ועיין תוס' י"ט שביאר דבריו וא"כ אצטריך למכתב בשל מבושל וא"כ שוב מנ"ל דבישל מבעוד יום דיהיה חייב. אמנם נראה דבאמת כל הטעם דה"א דלפטר כבר כתבתי דהוא משום דכיון דאינו לוקה על הבישול דאל"כ גם מבעוד יום היה ראוי ללקות. ולפ"ז נראה לי דאם נימא דבשל מבושל לא אתי רק על צלי קדר א"כ לרבי דלא יליף שאר בישול מק"ו רק מדרבי קרא א"כ שוב מהכ"ת לומר דיפטור ואי דפטור מבעוד יום דלמא מבע"י פטור כשבשלו בשאר משקים וע"ז לא רבי קרא מבעוד יום ולפ"ז לרבנן דילפי מק"ו שוב שפיר יקשה דה"מ למכתב בשל בשל או מבושל מבושל. והנה ראוי להסתפק איך הדין אם צלאו צלי קדר ואח"כ צלאו שנית על האש אם אתי הצלי השני ומבטלו להצלי הראשון דבאמת צלאו ואח"כ בשלו יש בו שני טעמים דפסול או משום דהבישול מבטל הצליה או דכתיב בשל מבושל מכל מקום וכאן דגם השני הוא צלי א"כ לא שייך שמבטל טעם הצלי הראשון דא"כ שוב הוה צלי אש משרי ולפ"ז יקשה דא"כ לימא דהך מבושל מרבה בכה"ג דל"מ אח"כ צלי. ואולי יש לומר דע"ז ל"צ קרא דמאי אולמא האי צלי מהצלי הראשון וכבר נתבשלו צלי קדר ובשלמא צלאו ואח"כ בשלו דעדיף מבטל להצלי הקדום משא"כ צלי בתר צלי מה אולמא הך צלי מהראשון וכבר נצלה צלי קדר דהו"ל כבישול ממש:
3
ד׳והנה במ"ש למעלה להקשות דלרבי דצריך למכתב ובשל מבושל לענין צלי קדר ודוקא בשל מבושל שהוא המקור קודם הפעולה א"כ מנ"ל דאם בשלו מבע"י חייב כעת ראיתי דהדבר נכון דהנה המהרש"א כתב דהא דמרבה רבי בשל מבושל מבעוד יום היינו שאף אכלו מבעוד יום יתחייב ולא ס"ל כת"ק דפוטר מבעוד יום ולפ"ז נראה לי דשוב חייב לרבי על הבישול דהא בעת הבישול פוסל הפסח ולפ"ז יקשה דלמה כתבה התורה אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים ת"ל דחייב על הבישול מיד כשבשלו. אמנם נראה דנ"מ דלתחייב האוכלו אף שלא בשלו דהוא לא עביד מעשה. ובלא"ה יש לומר כיון דנותר בלא"ה אינו לוקה דניתק לעשה דבאש תשרופו כמ"ש הרמב"ם פ"ו מק"פ טעם זה של ר"י א"כ שוב אינו חייב בשביל נותר רק בשביל אכילת בישול ולא צלי. ומעתה שפיר חייב כשאכלו מבע"י דכל שאכלו שוב אי אפשר לקיים בו מצות שריפה והוה כמו אכלו ארי דמ"ע של השריפה הוא רק בבקר השני וקודם הלילה פשיטא דהוה כאילו אכלו ארי ולוקה ועיין משנה למלך פח"י מהפהמ"ק ה"ט וא"כ שפיר מחייב רבי כשאכלו מבע"י מבושל. ובזה מיושב היטב הא דהקשיתי דלמה לא מוקי לרבנן הקרא דבשל מבושל לכדרבי. ולפמ"ש המהרש"א ליישב דבאמת רבנן ס"ל דכל שאינו בקום אכול מצה פטור כשבשלו וגם דהי' לו למכתב ובשל בשל דהא ל"צ קרא על צלי קדר ולא דרשו מבשל מבושל. ובזה עמדתי על דברי הכ"מ שכתב בפ"ח מק"פ ה"ז דהא דרבינו מחייב בצלי קדר אף דאמר א"ב צלי קדר היינו דלא נלמד מק"ו אבל מרבויא דבשל מבושל משתמע והדבר תמוה כמו שתמהו כולם וא"כ מ"פ ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי לי' דלמא אצטריך לצלי קדר ולפמ"ש אתי שפיר דצלי קדר יש למילף מבשל בשל ולמה כתיב בשל מבושל וע"כ דמורה אף בצלאו ואח"כ בשלו והיינו ממה דכתיב בשל מבושל מכל מקום וכפירוש של הרמב"ם ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית התוספת דלר"י למה לי ובשל מבושל כיון דהבישול מבטל טעם הצליה. ולפמ"ש אתי שפיר דר"י אפשר דס"ל כרבי דחייב אף כשאכל מבע"י ואצטריך קרא ע"ז וכמו לרבי ודו"ק היטב. ובזה עמדתי על לשון הרמב"ם פ"ח ה"ד שם שכתב אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה. ולכאורה תימא דבש"ס לא הוזכר רק גבי נא והיכן ראה דגם מבושל מבע"י פטור. ולפמ"ש המהרש"א רבי חולק עם הת"ק בבישול ואנן קי"ל כת"ק וממילא פטור בנא ובבישול. והנה יש להסתפק באכל נא ומבושל דלוקה אחת היאך הדין אם צלאו אח"כ אי נימא דהצלי מבטל כה"ג הבישול דהא לא נתבשל לגמרי רק נא והצלי מבטל להנא והבישול וגם כיון דאשתרי הלאו דנא ממילא משתרי הלאו דבישול ג"כ. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הכ"מ שכתב בפ"ח שם ה"ד דהא דרבינו פסק כל"ק דאכל נא ומבושל לוקה אחת ולא כל"ב משום דהוא לקולא והוא תימה דאדרבה הקולא הוא דאינו לוקה כלל וכבר נתעורר בזה בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סימן ח'. ולפמ"ש אתי שפיר דהנ"מ להיפך דלפעמים הוא קולא כגון שצלאו אח"כ דאם נימא דלוקה עכ"פ על אחת א"כ מגו דאשתרי לגבי נא אשתרי גבי איסור בישול אבל אז אינו לוקה כלל. ובאמת צריך ביאור דלכאורה לרש"י בזבחים דף ע"א הו"ל התראת ספק דלא נודע על איזה לאו נתרי בי' דאף דמתרי' משום נא או מבושל מ"מ הו"ל התראת ספק. ויש לחלק דשם לא נודע על איזה לאו מתרינן ביה אי משום פיגול או נותר משא"כ הכא דאין הלאוין חלוקין לעולם דלעולם אינו לוקה רק אחר שיהי' נא ומבושל. מיהו אכתי יש לעיין דכל דמשכחת לה נא בפני עצמו או בישול בפני עצמו א"כ שוב לא נודע על איזה לאו לקי. ומיהו רש"י באמת לא פירש כן רק על לאו דצלי אש קאי ועיין בתוס' ע"ז דף ס"ו ד"ה כל ודו"ק היטב. והנה ראיתי קושיא בספר אחד מהאחרונים דאיך לוקה על הבישול הא העשה דכי אם צלי אש לא פקע בהבישול והו"ל כנבלה מבע"י ואח"כ יוה"כ דלא חל יוה"כ על העשה דאינו זבוח כמ"ש התוס' בפסחים דף ל"ו ולק"מ לפענ"ד דשאני התם דיוה"כ אינו ממין לאו דנבילה אבל כאן צלי אש ובישול הוא ענין אחד דאינו צלי אש ופשיטא דחל וז"ב ופשוט ודו"ק:
4