שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:כ״זShoel uMeshiv Mahadura III 2:27
א׳להרב וכו' מוה' משה אבד"ק נאוויטאניטץ סמוך לסאניק:
1
ב׳מכתבו הגיעני היום ואני עמוס הטרדות ובכ"ז אחרי כי שואל להלכה ולמעשה ע"כ אשיב. בדבר שאלתו במקוה שחפרו בור ובנאו בתוך הבור בקרשים כמו קאסטין ומחמת שהקרשים אינם עומדים סמוך ממש להכתלים של החפירה נתנו שם בין החלל חומר למלאות החללים ויש בהקרשים סדקים ויש חשש שיוצאים המים מבין הקרשים שאפשר לא נתנו שם חומר כראוי בכל החללים אם יש חשש זוחלין כי בסנ"א מבואר דאם ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת וא"י השיעור מה נקרא מעט. הנה זה פשוט דמה שיורד מתוך הקרשים זה לא נקרא רק זחילה מועטת ואינה ניכרת וכשר ומכל מקום אם נוכל לחמרו יפה שיהיה סמוך לכותל ולהדקו יפה ואם יוכל לסתום בדבר שאינו מקבל טומאה ודאי טוב ואם לא מותר לסתום אף בדבר המקבל טומאה ועיין בסעיף נו"ן ומ"ש באם יש ב' מקוואות גדולה וקטנה והגדולה עמוקה ד' אמות והקטנה עמוקה ב' אמות ויש ביניהם נקב כשפופרת הנוד והם זוחלין רק שנשאר ארבעים סאה שאינם זוחלים במקוה הגדולה אם מציל ג"כ להקטנה שתהית כשרה לדעת המחבר בס"נ הנה זה ברור דאינו מציל להמקוה הקטנה ודי שתפקיע את עצמה והנה ל"מ לשיטת הרמב"ם פ"ח ה"ח ג' גומות שבנחל העליונה כ' והתחתונה כ' והאמצעית של מ"ם ושטף של גשמים עובר בתוכן אעפ"י שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעיתן שאין המים הנזחלים מערבין אלא א"כ עמדו וא"כ כל שהן ע"י הזחילה אין מתערב וא"כ איך אפשר שתציל על המקוה והלא המקוה הוא באשבורן והרי הזחילה פוסל בזה ואף אם נימא כשיטת הפוסקים דחולקים על הרמב"ם וס"ל דגם בקטפרס חיבור בזה ועיין בב"י מ"ש בשם המרדכי ובתוס' חגיגה דף י"ט ובגיטין דף ט"ז ובפ"י שם מכל מקום עכ"פ הזחילה פוסל ואיך יתכשר עי"ז ויש להסתפק אי שייך חשש קטפרס כיון שהנקב כשפופרת הנוד היא בקטנה למטה אי שייך חשש זוחלין וגם אם קטפרס שייך בזוחלין דוקא או אף באשבורן וכתב שזוכר שהפ"י בגיטין מחלק בקטפרס בין זוחלין לאשבורן. והנה מ"ש דקטפרס שייך בזוחלין רק באשבורן מסתפק הנה זכרונו כוזב לו שלהרמב"ם אדרבא בזוחלין פסול בודאי ולשאר הפוסקים אדרבא אף בזוחלין שייך עירוב מקוואות. ובגוף דברי הרמב"ם הנ"ל באמת הביא בכ"מ ובב"י דברי הריב"ש שנדחק מאד דהא גוד אחית אמרינן וכתב דהרמב"ם ס"ל דרבנן פליגי אדר"מ ור"י ולא ס"ל אף גוד אחות ולעולם קטפרס אין חיבור והכ"מ כתב דטעמו של רבנן משום דאין הנזחלין מערבין. אמנם גוף טעמו של הרמב"ם לא מבואר מ"ט אין הנזחלים מערבין. ולפענ"ד נראה דהנה זחילה היא שהמים נמשכין והולכין ולפ"ז ס"ל לרמב"ם דלא שייך עירוב שיהיה נחשב כאחד רק באשבורן שהמים נחים והו"ל כאילו הן אחד אבל זחילה שנמשך והולך אם כן אינו חיבור רק פירוד ולא שייך שיהיה נחשב כאחת. אך לפענ"ד היה נראה דאדרבא קטפרס לא יפסול זחילה דבאמת מה דזחילה פוסל במקוה הוא משום דבעינן מקוה מים ומקוה אינו רק בקיבוץ שהמים נחים ושייך לשון מקוה אבל זחילה שנמשך והולך לא מקרי מקוה ולפ"ז נראה לי דזה דוקא היכא שהמים מצד עצמם זוחלין לא מקרי מקוה אבל בקטפרס שהמים מצד עצמם היו נחים רק ע"י שהוא משופע המים ממילא נזחל ממעלה למטה למה יפסול משום זחילה וא"כ שוב אדרבא היה מקרי עירוב. ובזה הבינותי מ"ש בחגיגה דגוד אחית אמרינן לר"י אבל גוד אסיק לא והיינו משום שגוד אסיק א"כ אין הזחילה פוסל שהרי ע"כ נזחלין ושפיר מקרי עירוב אבל לחשוב מה שלמטה למעלה א"כ זה בודאי הוה זחילה שלמעלה אינו נזחל ואיך נצרף למעלה שאינו מקוה ואיך נצרף והא אין הזחילה מערב. ובזה מבואר דין חדש דבמעיין מערב אף בזוחלין כמ"ש הש"ך סעיף סמ"ך ס"ק קכ"ט והטעם פשוט דמעיין שכשר אף בזוחלין וא"כ לא שייך הטעם שאין הזוחלין מערבין דכל הטעם הוא משום דהזחילה שנמשך והולך אינו חשוב עירוב במקוה וא"כ במעיין שכשר בזוחלין שוב מצטרף ומערב ודוקא בחרדלית של גשמים אינו מערב לרבנן דפליגי על ר"מ ור"י ובאמת לפמ"ש בקטפרס אם הי' נחשב חיבור לא היה ראוי לפסול משום דאין הזחילה מערב דהרי הזחילה היא בהכרח אחרי שהוא משופע דאינו נזחל מצד עצמו:
2
ג׳אמנם נראה דזה דוקא אם סופו לירד שייך לומר דלא מפסל משום זחילה אבל אם אין סופו לירד שוב אי אפשר לומר דחרדלית של גשמים יצטרף דזה שוב מקרי זחילה ואינו מערב ואי משום דאין הזחילה מצד עצמו דזה אינו דבאמת גם כן אין יורד מצד השפוע רק ע"י החרדלית וא"כ זה שמחלק ר"ת בין קטפרס שסופו לירד או לא. ובזה מבואר לפענ"ד סברת ר"ת במ"ש דדוקא משלמה לחסרה הוה חיבור ולא מחסרה לחסרה ובאמת טעמא בעי. ולפמ"ש יש לומר דבשלמא משלמה לחסרה שפיר מצטרף אף דאין הזחילה מערב משום דעכ"פ כיון שהוא קטפרס ומשופע אין הזחילה מצד עצמה אמנם כיון דגוד אסיק לא אמרינן א"כ בעליונה אי אפשר להכשיר דגוד אסיק ודאי לא אמרינן א"כ איך אפשר לומר דהוה כאילו כולו בתחתונה דהא מכל מקום היא קיימא בעליונה ואין סופה לירד כולה וא"כ הוה מחסירה לחסירה אבל משלימה לחסירה שפיר מצטרף דהעליונה א"צ לצירוף וא"כ התחתונה לא שייך למפסל משום זחילה דע"כ הוא זוחל וכמ"ש ודו"ק היטב ויש לי להאריך בכל השיטות בזה ולא נפניתי כעת ולדינא נראה לפענ"ד דאמרינן קטפרס הוא חיבור במעיין בודאי וגם במקוה קטפרס חיבור לכל הפוסקים ולא קי"ל דאין הנזחלים מערבין רק בחרדלית של גשמים ולא בשאר קטפרס ודו"ק ועיין בפ"י בגיטין שם שהקשה על דברת התוספות שהקשו על הך דניצוק וקטפרס מר"מ ור"י ומה קושיא והא רבנן בתוספתא חלוקים על ר"מ ור"י וס"ל דלעולם אין מערבין ע"ש שנדחק מאד ולפמ"ש יש ליישב דכל הטעם הוא משום שאין הנזחלים מערבין וזה לא שייך רק בחרדלית של גשמים אבל ממעיין מצטרפין וא"כ אין ראיה מרבנן לכל קטפרס דעלמא אבל מר"מ ור"י שפיר פריך מכח כ"ש וכמ"ש הפ"י בעצמו. ולענין דינא כבר כתבתי שלדידן הקטפרס מצטרף בסופו לירד ושוב לא שייך לפסול משום שאין הזחילה מערב דכל שסופו לירד הו"ל זחילה ע"כ ודוקא בחרדלית של גשמים אין שייך להצטרף משום שאין הנזחלים מערבין ודו"ק ועיין שו"ת נטע שעשועים סי' כ"ה מ"ש בענין זה ולפמ"ש כל דבריו ברורים יעו"ש ודו"ק ועיין בפ"ז מהלכות טומאת אוכלין הלכה ה' ו' דבאשבורן הוא דהוה חיבור ולא בקטפרס ע"ש ועיין פ"ח מהלכות מקוואת הי"ב בכ"מ ודו"ק:
3
ד׳והנה בשנת תרכ"ג הגיעני מכתב מהרב המופלג מוה' אליעזר זאב וואלף נ"י מ"ק ווארניב במדינת הגר ששאל אודות המקוה העשויה מכבר בעירו מנסרים של עץ המחיצות בקרקע ומיד טממו בעפר סביביו ואח"ז הניחו נסרים למטה ברצפה כמו שהעיד החתם סופר שכך פסק להתיר דהוה החקיקה והבנין כאחת וע"פ המקוה נמשך נהר קטן הבא מבין ההרים ונעשה צינור של עץ להמשיך על ידו מים מן הנהר ההוא אל המקוה כך היה מקדם וכאשר עלה בדעת הקהל לחדש המקוה עם יורה וביטען לחמם המקוה ע"י דאמפף צוו לחפור באר עמוק תחת רצפת המקוה ולעשות פלומפא ולקבוע קצהו התחתון בבאר הלז להוציא על ידו מים לחמם היורה ולהמשיך לכל האמבטאות ועלה ברצון קצת מלומדי תורה לנקוב הנסר כשפופרת הנוד הקבוע ממעל להבאר יען כי נתמלא הבאר על כל גדותיו ויהי' תמיד מים חמים במקוה גם ע"פ הדין אמרו כיון שהנהר מבחוץ גם הוא שרשו מן המעיין ומתחת בא המעיין ויחדיו יהיו תמים ע"י נקב כשפופרת הנאד ברצפה ולא יוצרך לדקדק בעת נקיון המקוה לבל יפול ג' לוגין מים שאובים ומעלתו אמר שאין לעשות כן אם מצד הנהר הא לדעת הרבה פוסקים שהנהר אסור לטבול בו וא"כ צריך ליתן עליו כל חומרת נוטפין להיות באשבורן ובפרט לפמ"ש בתה"ד דנהר קטן גם לר"ש יש להחמיר כמ"ש המרדכי בשם רמב"ן ואם נמשך למקוה שהוא זוחלין וע"י השאבת הפולמפא אם יקבע תחת הרצפה יוסיף תמיד להזחיל מנקב להשלים השוליים החסרון והרי מבואר בשו"ת נודע ביהודה וחתם סופר דנקב בתחתית המקוה שהמים נזחלים שם יש פסול זוחלין ונראה דה"ה בנדון דידן הוה זחילה גמורה ופסול ובפרט בנהר זה שלפעמים מונעין המים בכוונה כגון שהן עכורים ומבואר בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"ב דבימי הקור כשהמים נגלדים בצינורת מקרי מופסק ואין לסמוך על הבלנין שישבתו ממלאכת הפלומפא בשעת טבילה כי המלאכה מרובה שזה יכנס וזה יוצא ואין להאמין להם ואם באנו לסמוך כל החיבור לבאר התחתון לומר שאין פוסל בו זחילה הנה לפמ"ש התה"ד הובא בט"ז ס"ק ג' פשיטא דכאן ל"מ תירוצו ומ"ש הט"ז להשיג על תירוצו הש"ך מישבו בס"ק ל"ב ל"ג ועיין ט"ז ס"ק כ"ב וגם תירוץ הט"ז דיש חשש שמא למעלה היא ממי גשמים ולא מהני חיבור למטה למי שטובל למעלה דהוה קטפרס א"כ גם כאן הוא קטפרס מה שזוחל דרך הנקב ולא מהני חיבור דלמטה למי שטובל למעלה והאריך בזה וע"כ צוה מעלתו לקבוע הפלומפא על רצפת המקוה מלמעלה כדי שיהיו המים המתערבים דרך הנקבים עם מי הבאר שוקטים ונחים כדברי הריב"ש וע"ז שאל חוות דעתי:
4
ה׳והנה לפענ"ד שניכם גם יחד לא צדקתם כי מ"ש הלומדים שרצו לחבר מי הנהר עם מי המעיין ע"י נקיבת הנסר כדי שלא יצטרכו לדקדק על מ"ש ג' לוגין. הנה באמת לכתחלה מדקדקים גם במעיין על ג' לוגים מים שאובים וכמ"ש הרמ"א סעיף מ"ם ואני כתבתי בתשובה כי הוא מצד הדין ולא מצד חומרא ויש פוסקים הרבה שמצריכין במעיין ג"כ להיות כלים נקובים מחשש מי שאובים ואכ"מ וגם בגוף החיבור ע"י שפופרת הנאד הנה כיון שהמקוה הוא באשבורן והחיבור הוא להמעיין הנה לפמ"ש הרא"ה הובא בריטב"א במכות דף ג' דלא התירו כשפופרת הנאד או כקליפת השום אלא בעירוב מקוה עם מקוה שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין אחד אבל בשא"מ כגון שמתערב במעיין שמטהר בזוחלין צריך להיות כמוציא רימון ולכך בים שעשה שלמה היו השוורים מנוקבין כמוציא רמון והובא בבדק הבית סי' ר"א גבי מעיין מקלח לתוך כלי ע"ש א"כ כאן היה צריך כמוציא רמון ועשו"ת חתם סופר סי' ר"ט טעה בזה טעות גדול במחכ"ת שהביא דברי רא"ה שבשיטה מקובצת ביצה בסוגיה דטבילת כלים שכתב שאינו מועיל עירוב כלל להוציאם מידי שאיבה והבין הגאון שאינו מועיל עירוב כלל וכתב להגאון בעל בית אפרים שאם יש אתו דבר בזה יודיע לו ולא הרגיש שדוקא כשפופרת הנאד או כקליפת השום ל"מ אבל מוציא רמון מועיל כמ"ש בריטב"א מכות הנ"ל בשם הרא"ה וממקומו הוא מוכרע שהרי בים שעשה שלמה היה כמוציא רמון והיה מועיל. גם מ"ש בשיטה מקובצת ביצה הנ"ל שבמעיין אינו מטהר רק בזוחלין זה ט"ס דהא מעיין מטהר אף בזוחלין וכ"ש באשבורן וצ"ל שמטהר בזוחלין כמ"ש במכות והיינו שעכ"פ א"מ מקרי שמטהר בזוחלין ג"כ ומקוה דוקא באשבורן ועכ"פ צריך להיות כמוציא רמון אמנם מ"ש מעלתו שפסול מטעם זחילה כמ"ש הנוב"י הנה לא ציין מעלתו המקום וכפי הנראה כיון להנו"ב תנינא חלק יו"ד סי' קמ"ב בהדינים שם אות ה' ואינו ענין לכאן כי שם יוצאין דרך זחילה לחוץ ונעשו זוחלין וא"כ המקוה פסולה אבל כאן הפלומפא מוציא המים מן הבאר להאמבטאות והביטען ומה ענינו להמקוה והמקוה לא נפסל בזה וז"פ. גם מ"ש שע"י חיבור להבאר נעשה קטפרס כמ"ש הט"ז לא הבינותי דמה ענינו להמקוה כאן והחיבור אינו שעל ידו יוכשר המקוה רק להמשיך מים להאמבטאות וגוף דברי הט"ז צ"ע כי דברי המרדכי כתב הב"ש דבריו נדחו דלרבנן דנחלקו על ר"מ ור"י קטפרס אינו חיבור כלל וקושייתו מישב שם דדוקא במשופע ביותר פסול קטפרס ועיין בד"מ ס"ק זיי"ן וא"כ איך שייך לפסול עי"ז הנהרות וגם לשיטת הרמב"ם בשלשה גומיות הטעם שנפסלים הוא משום שאין הנזחלין מתערבין כמבואר סעיף סמ"ך ובמעיין לא נפסל כלל כמ"ש הש"ך ס"ק קכ"ט שם א"כ בנהר שדין מעיין יש לו לא נפסל ודברי הט"ז צ"ע ולפמ"ש בתשובה ל"ק נאטאוויטץ אדרבא בקטפרס יש מקום להכשיר יותר אף שנזחלים ואכ"מ להאריך ועכ"פ בנדון דידן לא שייך כלל זאת וגם אני תמה על מעלתו ועל הלומדים שלא הרגישו שהפלומפא מקרי כלי ופוסל בו שאיבה והדברים עתיקים ועיין בשו"ת זכרון יוסף וגם לשאוב עי"ז מקרי כלי המקבל טומאה. וזה רבות בשנים עת נתקבלתי לרב אבדפ"ה היו רוצים להעמיד הפלומפא שיהיה מים חמין ומחיתי ולא העמידו רק עד שיעור מקוה ולא יותר כדי שלא יהיה חשש שאובים והרבה הארכתי בזה ועיין שו"ת השיב ר"א שרצה להתיר בשם הגאון מוה' דוד אופנהיים ובשו"ת זכרון יוסף הנ"ל מעיד בשם הגאון מוהר"ד הנ"ל לאסור וע"כ לפענ"ד היה טוב יותר להעמיד הפלומפא מתחת הרצפה בבאר ואז לא היה מתקלקל וגם אין חשש משום שאובים כי אין ענינו להמקוה כנ"ל וגם כעת שעשו למעלה צריך להיות שיהיה עומד למעלה משיעור מקוה כמ"ש כנלפענ"ד והנה במ"ש לתמוה על הח"ס בדברי רא"ה השיב לי אחד מהלומדים ושמו ר' ישכר מסקאהל שדוקא לענין שיצא מתורת כלי מועיל כמוציא רמון אבל לענין עירוב מקוואות אין נ"מ דכל שזה מעיין וזה מקוה לא שייך חיבור זה לזה ואף כמוציא רמון ל"מ והנה אף שמסתבר כן מצד הסברא דחיבור לא שייך במקום שיש חילוק בין מים למים רק דשם היה כמוציא רמון להוציא מתורת כלי אבל באמת אם נימא דלענין חיבור אף במוציא רמון לא מועיל ולענין שלא יהיה כלי צריך מוציא רמון לא מסתבר כלל דהרי בכשפופרת הנאד יוצא תמיד מתורת כלי ומה לי אם בא ממעיין או ממקוה וע"כ דכשפופרת הנאד לא חשוב כ"כ כמוציא רמון ממילא גם לענין חיבור יש לחלק בין מב"מ לא"מ וכמו שנראה מלשון הריטב"א במכות שם וע"כ דברי החתם סופר תמוהים:
5
ו׳והנה בשנת תרכ"ג ה' תולדות כ"ז מרחשוון הגיעני מכתב מהרב מו"ה דוד גאליר אבד"ק נזאוקוויטץ במה שהיה שם מקוה אשר אין המעיין במקומה רק שנמשך תמיד מן הבאר אשר למעלה דרך השדה בלא שום צנור וכהיום זה ג' חדשים אשר הבאר א"י להתמלאות ולעלות על שפתה ונפסק ההמשכה ונשאב המים למקוה לצורך המרחץ וגם נפסל המקוה במים שאובים וע"כ הוכרח למשוך את המים ע"י צנורות שיקבעו עמוק בקרקע מן הבאר עד המקוה וקודם שקבעו הצנורות חפרו את החריץ עמוק ונמשך המים מעצמו אל המקוה ובקלוח גדול ועמדו אנשים וראו שלא נפסק הקילוח מן הבאר עד המקוה בשום מקום ואח"כ קבעו את הצנורות דהיינו אחר שנתכשר המקוה ע"י השקה כראוי והצנורות ההם מוכרחים להיות בקצה של כל אחר טבעת של ברזל כדי שיהיו משולבות אחת אל אחת וע"ז הביא מעלתו דברי התוסיו"ט פ"ב דמקוואות משנה ה' דכתב כל שנמשך מן המעיין לא אכפת לן אף שהוא פשוטי כלי מתכות ועוד שנקבע בקרקע וכ"כ הט"ז והש"ך וכל שנעשה מתחלה לקבוע עם הקרקע מהני כמ"ש הד"מ בשם הראשונים וכאן אפשר לומר דהטבעת הוה משמש את העץ ובטל לגבי העץ וגם רוצים לקבוע במקום כניסת המים מבאר אל הצינור חתיכה של מתכות פשוט כמין רשת כדי שיהיו המים נקי מטיט וגם בזה שייך ההיתרים הנ"ל וגדול אחד רוצה לעשות תורה חדשה ואוסר המקוואות שנעשו ע"י צינורות גם צוה לשאוב את המקוה בכלים של קש ותבן וע"ז שאל מעלתו הדין וחוות דעתי והנה הדברים פשוטים לפענ"ד כמ"ש מעלתו והדברים מבוארים בש"ע סעיף מ"ח מ"ט ועיין ט"ז וש"ך שם ואף אם נפסק הקלוח כשר כמ"ש הש"ך ס"ק נ"ה ועס"ק קי"ב שם דיש להחמיר לכתחלה אם נפסק הקילוח אבל כאן לא אכפת לן כיון דנעשה לשמש עם הקרקע ואף לדעת היש מחמירין בסעיף מ"ט מודים בזה ועיין סעיף מ"ח ובדגול מרבבה שם ובתנינא סי' קל"ז באורך ובשו"ת הנספח לספר מנחת יעקב סי' ג' ובלא"ה לא ידעתי מה שחשש לטבעת של ברזל והרי הטבעות של כלים טהורים כמבואר בפכ"ב דכלים ובשבת דף נ"ב וברמב"ם פ"ח מהלכות כלים ה"ז ומ"ש בשם הגדול שצינורות פסולין לא ידעתי מהו שח דע"י צנורות כשרים ועיין בסעיף ל"ו גם מ"ש שצוה לשאוב את המקוה ע"י קש ותבן לא ידעתי פירושו אם כוונתו שנעשו שאובין וצריך לנקותן ע"י קש ותבן לא ידעתי קש ותבן מאי עבידתיה וצריך להיות ע"י סדינים או חול ועיין בש"ך ס"ק נ"ז בשם אגודה והדברים פשוטים אבל כאן שנטהר ע"י השקה ליכא שום חשש כמבואר סנ"ב סנ"ג. הנה הארכתי בדברים פשוטים יען כי לא ידעתי איש מזוקק להוראה יאמר כדברים אשר אין להם שחר אבל הדין דין אמת ואולי כוונת הגדול דכלי תבן וקש אף שאינם נקובים טהורים דאין שם כלי עליהם ובאמת לא מצאתי בפירוש רק כלי גללים אבנים ואדמה כמ"ש בפ"א מכלים ועיין פ"ח ממעה"ק. וכפי הנראה כל שלא כתוב בתורה הוה דינם ככלי גללים וכלי אדמה וא"כ עכ"פ מדרבנן פסול בו שאובה כמ"ש הר"ש פ"ב ובר"ן בשבועות פרק שני בשם הר"ש וא"כ אין נ"מ וצריך להיות נקובים כמו שאר כלים וע"כ אותו הגדול לגבי מילי דמקוואות קטן הוא:
6
ז׳והנה בש"ק פ' וישלח י"ד כסלו שנת תרכ"ג הגיעני מכתב מהרב מו"ה משה אבד"ק נאויטאניץ סמוך ל"ק סאניק בעהמ"ח ארץ חמדה בדבר המקוואות שהיה להם מקודם מקוה גדולה וסמוך לה מקוה קטנה וכעת סלקו להמקוה הקטנה ומלאוה בעפר שקורין אנגשלאגנעערד והיא רחוקה מהמקוה הגדולה ערך ב' אמות ובנו סביב המקוה הקטנה מן הקרקע ערך ב' אמות ולמעלה באבנים מהם בנו בקרשים והמקוה הגדולה והמים מב' המקוואות הולכים זה לתוך זה כששופכין באחת מהם הולכים להשניה ואי אפשר לדעת מאיזה מקום אם למטה בארץ בתוך הקרקע או באמצע הכותלים כי מקודם היה נקב כשפופרת הנוד בהכותל של המקוה הגדולה כדי שילכו להמקוה הקטנה ועכשיו אמר השמש שכיסה הנקב עם ברעטיל וגם מסופק אם המקוואות אלו הם מעיינות כי אף שאמרו בעה"ב שהיה שם סלעים ג"כ מסופק אם ראו היטב ואם הולכין ע"פ כל אורך המקוה כמלתא דלא רמיא עליה דאינש כי לא היו בקיאים בדין ונסה ששפך מים לערך ששה אצבעות למקוה אחת ולא ראה זחילה ניכרת לחוץ רק שהמים היו נעים ונדים בתוך המקוה וע"ז מסופק אם אולי בא מחמת השפיכה ואת"ל שהם זוחלים מעצמם אולי כל שאין זחילתן ניכרת לחוץ לא מקרי זחילה וכתב דהוה ס"ס וגם אולי הם ממעיין. והנה לפענ"ד נראה דאין שום חשש כל שאין זחילתן ניכרת כמבואר בש"ע סנ"א והוא משער המים שהובא בב"י וכתב ראיה שאם אי אתה אומר כן אין לך מקוה כשירה שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט ע"ש וה"ה בזה שאם ניחוש אף לזחילה שאינה ניכרת אין לדבר סוף וע"כ שהזחילה בעי שתהיה ניכרת לחוץ והרי אף כשיוצאים מעט וחוזרין ושבין להמקוה לא מקרי זחילה כמבואר ס"ג בהג"ה אלמא דבעי זחילה ניכרת וזה עכ"פ אין ניכרת הזחילה. וזה איזה שבועות שהארכתי בזה בתשובה להרב מו"ה אליעזר זאב וואלף מ"ץ ב"ק זיראבני במדינת הגר וגם הוא רצה לומר דכל שאין שוקטין ונחים מקרי זחילה כמ"ש הריב"ש דבעי שיהיו נחים ושוקטים ולפענ"ד זה אינו דהרי הריב"ש שם כתב דכל שחוזר למקוה לא מקרי זחילה הרי דאף שאינם שוקטים מכל מקום לא מקרי זחילה ומכ"ש בנדון דידן ומה גם שמסופק אם הוא מהמעיינות דדעת המהרי"ק דכל שבא ממעיין אף שהופסק המעיין שם מעיין עליו ואף שהש"ך בס"ק למ"ד תמה על המהרי"ק עיין בדגול מרבבה ובס' תפארת למשה שתמהו על דחיית הש"ך דברי המהרי"ק. והנה מ"ש מעלתו לצרף דברי הרמ"א סי' נ"ב בהג"ה ורמז לשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל שדחה דברי המרדכי והביא דברי רש"י בחגיגה דף כ"ב. הנה אני תמהתי על המרדכי ועל רש"י עצמו ועל שו"ת הח"ץ שלא הביאו דברי התוספתא החופר בצד הים בצד הנהר הרי הן כמי תמצית והובא התוספתא בר"ש פ"א דמקוואות הרי דאף בחופר בצד הנהר ממש הרי הן כמי תמצית והרי מי תמצית פסול לטבול בהן אם אין בו מ"ם סאה וכ"כ הרמב"ם פ"ט ממקוואות הג"ד שהביא התוספתא הלז והכ"מ ביאר הדברים בהדיא ומהתימה על רש"י והמרדכי והח"ץ שלא הרגישו בהתוספתא הלז. איברא דגוף דברי התוספתא תמוה לי במ"ש דגם כלים אין טובלין במי תמצית עד שיהי' בו מ"ם סאה ומצאתי בב"י סוף הסימן שתמה בזה והארכתי בזה הרבה עכ"פ קשה לסמוך על המרדכי הנ"ל אך לפענ"ד הדבר ברור דל"מ במעיין ודאי אין הזחילה פוסל אף אם נפסק כמ"ש המהרי"ק אף שהש"ך השיג עליו מכל מקום כבר כתבתי שהאחרונים תמהו על דבריו וכדאי המהרי"ק לסמוך עליו בשעת הדחק ומיהו גם במקוה כל שאין הזחילה ניכרת לחוץ בודאי אף שאין שקט ונח לגמרי לא מקרי זחילה ומכ"ש אם יש להסתפק אם הזחילה בא מחמת השפיכה ומעלתו ציין משו"ת חתם סופר דהזחילה אינו רק מדרבנן ולא ציין לי המקום ואנכי לא ידעתי גם מ"ש מהפ"י כ"כ לו אשתקד בדברי הפ"י שכתב להיפך ועכ"פ לפענ"ד בנדון המקוואות יש לצדד ולהקל כמ"ש. והנה בגוף דברי המהרי"ק הנ"ל לכאורה יש לחלק דאין ראיה מגל שנתלש דבשלמא אם מופסק מהמעיין וזוחל להמקוה שפיר יש לומר דכל שנפסק מהמעיין אין לו דין מעיין וזוחל להמקוה ונעשה אשבורן ואינו מטהר בזחילה אבל כאן שנפל על האדם א"כ המים לא באו להמקוה ונפלו על האדם פשיטא דמה שבאו על האדם לא נקרא מקוה וא"כ בכה"ג לא פסלה התורה זחילה דדוקא בבואם לתוך המקוה נעשו אשבורן הוא דפוסל זחילה ולא בבאו על ראש אדם דכל שאינו אשבורן לא מפסיל זחילה אמנם יש לומר דע"כ דגם בבאו על ראש אדם יש לו דין מקוה דאל"כ למה קתני ובו ארבעים סאה והא במעיין מטהר בכ"ש וע"כ דנעשה דין מקוה וצריך מ"ם סאה וא"כ שוב פוסל זחילה וע"כ דדין מעיין יש עליו. אמנם עדיין יש לדחות דכיון דמדרבנן בטלו לרביעית אף במעיין ובעי מ"ם סאה כדעת הרבה פוסקים א"כ אין ראיה דנחשב לאשבורן רק דבמעיין צריך ג"כ מ"ם סאה אך לפענ"ד נראה דאף דבטלו לרביעית גם במעיין מדרבנן היינו דוקא לכתחילה והצריכו מ"ם סאה דגזרו אטו מקוה אבל שם דקרה מקרה שנפל על האדם והכלים גל א"כ בכה"ג ודאי אי לא נחשב למקוה צריך שיהיה ארבעים סאה מה"ת בכה"ג לא היו גוזרין ע"ש ושפיר דייק המהרי"ק מהס"ד דמיירי בלא נתכוין ואפ"ה הצריכו מ"ם סאה וע"כ דלא אכפת לן בהזחילה וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה בראש יוסף ובלב ארי' בחולין דף ל"א מהא דפריך שם וכ"ת ביושב ומצפה מה למימרא והקשו דמה פריך דלמא קמ"ל כמהרי"ק או כסברת הש"ך שכתב סברא אחרת דשאני גל שחיותו רב. ולפמ"ש אתי שפיר דביושב ומצפה אין ראיית המהרי"ק ראיה דיש לומר דשם לא ניתק המעיין ואינו פוסל זחילה בכהאי גוונא שלא נחשב למקוה. ומה דצריך ארבעים סאה הוא משום דגם מעיין צריך ארבעים סאה ודו"ק היטב. שוב ראיתי שזו שאלת הראשונים דלמה צריך בגל שנתלש מ"ם סאה וכבר האריך בזה התוס' יו"ט והב"ח והש"ך ס"ק כ' וס"ק קכ"ג יעו"ש ועיין בראש יוסף ובלב אריה:
7
ח׳והנה בהא דאמרו בחולין שם גזירה משום חרדלית של גשמים ופירש"י דהניצוק וקטפרס אינו חיבור ואין כאן מ"ם סאה במקום אחד והתוס' הקשו דבלא"ה מקוה אינו מטהר בזוחלין ע"ש ולפענ"ד דא ודא אחת היא דכל הטעם דמקוה פסול בזחילה הוא משום דבמקוה בעי שיהיה מ"ם סאה קוו וקיימו במקום אחד וכל שהוא זוחל הוא נמשך אילך ואילך ואף שיש הרבה סאין מכל מקום אינו נקרא מקובץ במקום אחד שהרי נמשך לאורך ולרוחב וזה לא נקרא מקוה דקוו וקיימו וז"ב ודו"ק: והנה בשנת תרכ"ג למדתי בב"י הלכות מקוואות ובריש הסימן הביא דברי הר"י שהביא ראיה דלטבילת אדם בעי מ"ם סאה אף במעיין מהא דאמרו בחגיגה דף כ"ב דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעי מ"ם סאה וחלחולי מחלחלא לא שייך רק במעיין שגידי המעיין מתחברים תחת הקרקע ואפ"ה בעי מ"ם סאה והרא"ש כתב דהיא ראיה ברורה ולפענ"ד צע"ג דהא באמת הש"ס אמר מקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארעא חלחולי מחלחלא ואפ"ה בעי מ"ם סאה במקום אחד הרי דמיירי במקוה ולא מיירי במעיין ומביא ראיה מארעא ואם איתא מאי ראיה וא"ל דמכח כ"ש פריך דהרי אף במעיין בעי מ"ם סאה אבל ז"א דבמעיין באמת לא בעינן מ"ם סאה במקום אחד כמ"ש הב"י תיכף אח"כ דאם המים מושכים כגון מעיין שהוא זוחל ואין בשום מקום ממנו מ"ם סאה אבל כשתצרף כל המים שמתחלה ועד סוף הם מ"ם סאה טובלין בכ"מ ממנו שגוף הנטבל מכסה בו והביא ראיה מחרדלית מי גשמים הבאים ממדרון דלב"ש מצטרפין ואף ב"ה החולקי' הוא משום דקטפרס לא הוה חיבור או משום דאין הנוטפין מטהרין אלא באשבורן יעו"ש והרי דמעיין מטהרין אף כשאינם במקו' אחד וע"כ דמה דאמרו ארעא חלחולי מחלחלא לא מיירי במעיין רק במקוה אף שבא מנהר גדול אפילו הכי מקוה לא הוה בפחות מארבעי' סאה במקו' אחד ועיין סעיף נ"ב ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ם ובתשובה הקשיתי על המרדכי והח"ץ ז"ל מהתוספתא והובא בר"ש בפ"א ממקואות משנה וא"ו והארכתי בזה ושם מבואר דבמעיין ודאי בכ"ש יעו"ש וצע"ג. והנה בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"ט חידש דבמי מקוה צריך שיהיה החריץ גדול כל כך בענין שכשיכנס אדם לטבול בתוכה לא ישפוך מן המי' חוצה ולא כלום ואף אם יהיה במקוה אלף סאה ל"מ והטעם כמו דמבואר בסעיף נו"ן דמקוה שנפרץ ויוצא מי המקוה דרך הסדק פסול אף שיש בתוכה מ"ם סאה ה"ה כאן. והנה באמת שזו חומרא גדולה כמ"ש שם חכם אחד וגם הוא הודה לזה יעו"ש. והנה באמת בגוף הדין דס"נ אני תמה דמה בכך דהמי' העליוני' הם מתעוררי' ונעשו זוחלים הא מכל מקו' הוא טובל במי מקוה שיש בתוכ' מ"ם סאה ושם כשר דהוא באשבורן וא"ל דהזוחלין דהיינו המי' העליוני' נוגעי' במי המקוה ונעשה הכל זחילה דזה אינו דהרי רבו האשבורן על הנזחלים וא"כ למה לא יתבטל הזחילה במים האשבורן וא"ל דהזחילה למעלה ולא שייך ביטול דזה אינו דעכ"פ האשבורן לא נפסל בשביל זה והנה בנוטפין שרבו על הזוחלין נתקשה בזה התה"ד סי' רצ"ד דלמה יפסלו הנוטפין להזוחלין והנה מ"ש הוא דלא שייך זריעה בזה הנה זה שייך לענין שהזחילה יצא מתורת זחילה כל שהנוטפין רבו אבל להיפך שהזחילה יוציא המי' של אשבורן דקוו וקיימו זה אי אפשר וכל דבר שעומד במקומו הוא חשוב טפי כמ"ש הר"ן בע"ז פ"ה גבי נפל היתירא לגו איסורא ע"ש שכתב דכל דבר העומד במקומו זה חשוב טפי יותר מהדבר שבא עליו ע"ש ועיין ביו"ד סי' צ"ב לענין תתאה גבר גם כן כל העומד במקומו זה חשוב טפי וה"ה כאן ומ"ש הב"ח לתרץ קושית תה"ד דשאני נוטפין שהפסול מה"ת הנה הט"ז דוחה זה בס"ק ב' וגם כאן באמת טובל באשבורן רק למעלה הוא זוחלין ואין כאן פסול מה"ת כיון דאם היה נתערב זוחלין באשבורן היה מתבטל והיה נעשה אשבורן וצ"ל דחשו שמא יטבול במי' הזוחלין לבדו וכעין מ"ש הט"ז ס"ק ג' שם לתרץ קושית התה"ד וא"כ אינו רק חשש בעלמא וא"כ זה שם אבל מה שיצא המי' לחוץ ע"י מה שנכנס לתוכה א"כ אינו טובל בזה ופשיטא דלא אכפת לן בזה ומכ"ש שיש צירוף למעיין ומה גם שאין הזחילה ניכרת כל כך ע"כ נראה לפענ"ד דיש להקל בזה. והנה המרדכי בפ"ב דשבועות והובא ביתה יוסף סעיף נו"ן שם דצריך לזהר שלא יצאו המי' משפת המקוה בשעת טבילה דא"כ הו"ל זוחלין הנה באמת בהגהת מרדכי שם חזר בו ומביא ראיית הרא"ש וכתב שצ"ע להעמיד הפסק שכתב בפני' וע"ש בהגהת מהר"ם מטיקטין והב"י לא הביא זה וע"כ כפי הנראה לא חש הרמ"א רק לכתחלה לדעה זו מיהו אף לרמ"א דוקא כשיצאו המי' בסדק של הכותל דהמי' נעשו זוחלין כשמתעוררין לצאת אבל מה שיוצא ע"י שנכנס למי' יוצא משפת המקוה ודאי אין להחמיר כנלפענ"ד ברור ועיין תשב"ץ ח"ג סי' ל"ד ובמי השלוח סי' א' וסי' ג' לא ראה דברי המעיל צדקה בענין זה. ובגוף קושית התה"ד סי' רנ"ד הנ"ל נראה לי דשאני שאובין דכל אחת מהמי' אינם מבטלי' המי' האחרי' רק שנתערב שאובי' ואינם שאובי' במקוה אחת ולא מבטל זא"ז אבל כאן הנוטפי' מבטלין כח הזחילה שנפסק זחילתו ואין לך ביטול גדול מזה שמפסיק הכח של הזחילה מיהו זה אינו דאדרבא עי"ז נתרבה כח הזחילה ומש"ה פסול:
8
ט׳והנה שנת תרכ"ג הגיעני מכתב מהרב החריף מוה' יעקב קליגר אבד"ק ווישנא שאלה לאשר עושין שם מקוה חדשה סמוך למקוה הישנה ולאשר קשה מאוד לנקות המקוה מכל וכל שלא ישארו שאובים קצת ודעתו לערב הישנה עם החדשה היינו ע"י שיפתח נקב במקוה הישנה ואז יכשרו כדין עירוב מקוואות המבואר סנ"א וסנ"ב וע"ז הביא דברי הש"ך ס"ק קי"ב בשם רבינו ירוחם שאם נסתם אחר כך חזר לפיסולו והש"ך כתב דטוב להחמיר לכתחלה והביא שו"ת בית אפרי' סי' נ"ג שהחמיר בזה אף דיעבד ובשו"ת נוב"י מהד"ת סי' קמ"א כתב להיפך והאריך בזה. והנה טרם יהיה כל שיח אומר לו שאני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח וספרי אין אתי אף הב"י יו"ד אינו ת"י ובכ"ז אבאר לו בפשיטות והנה מ"ש שהט"ז נעל בפנינו הך דדלי מנוקב רק מטעם ניצוק חיבור וזה קשה מאד והנה כוונתו להט"ז ס"ק מ"ז אבל באמת אנן לא קי"ל כן וכבר כתב הש"ך ס"ק מ"ז ליישב קושית הט"ז יעו"ש וכן עיקר ות"ל קיימתי כן מסברא דנפשאי וכבר כתבתי בקצרה בהגהותי לי"ד הנקרא בשם יד שאול ונדפס עם היו"ד יע"ש ובתשובה הארכתי בזה וא"כ אין כ"כ חומרא בזה ומה גם שבמעיין ודאי אין כ"כ חשש שאיבה אמנם בר מן דין יפה כתב מעלתו דוקא במקוה כולו שאוב מחמרינן ולא לחשש ג' לוגין שאובים והאריך בזה ואני אסביר לו טעם הדבר דכל שאין בו טעם לא שייך ענין ביטול דאטו מתורת טעם פסלינן שאוב ואיך שייך שיתבטל וכמ"ש הגאון בבינה לעתים שהביא מעלתו על דברת המ"א סי' תצ"ח וכ"כ בצל"ח בפסחי' דף ל"ג יעו"ש וא"כ כל שלא שייך ביטול הוה כמו דבר מעורב וא"כ עכ"פ לא שייך לומר שיתהפך הכשרים לשאובי' זה ודאי אי אפשר ולכך כל שנתערב ויש מ"ם סאה כשרי' מה בכך שיש בו גם ג' לוגין שאובין הא במקוה שיש מ"ם סאה לא פסול שאובין והטעם פשוט דאטו משום נ"ט קא אתינן עלה רק משום דשאוב מעורב וכל שיש מ"ם סאה מה בכך שמעורב ג' לוגין שאובין ודוקא אם כולו שאוב מפסל כל שנסתם הנקב וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד מה שנחלקו הט"ז והנקה"כ לענין תרי משהו ובמג"א סי' תס"ז ולפענ"ד נראה דלכאורה דברי הש"ך נכונים דכל דמב"מ במשהו היאך שייך ביטול שאינו תלוי בנ"ט וא"כ עכ"פ המשהו מעורב והוא איסור. אמנם סברת הט"ז נראה לפענ"ד דשאני מב"מ דבאמת אף שאינו נו"ט מכל מקום משערינן כאלו היה בשא"מ והיה נו"ט ולזה כל שהיא תרי משהו א"כ בא"מ לא היה נאסר דאין בו בנ"ט ואיך תאמר דיאסר תרי משהו הא ממנ"פ במב"מ אינו נותן טעם ורק דמשערים אילו היה בשא"מ וא"כ בשלמא המשהו דמב"מ משערינן דאם היה בשא"מ היה נותן טעם וא"כ כל שנשאר במינו המשהו אוסר לר"י ולדידן בחמץ אבל המשהו השני דאינו בנ"ט בשום אופן א"כ מהראוי להתבטל זה נראה לי בסברת הט"ז. אך לפ"ז בחמץ בפסח דאסור אף בשא"מ ממילא אף שא"מ אסור דלא שייך ביטול בענין משהו ודו"ק. עכ"פ הדין ברור דבכה"ג לא שייך ענין ביטול ואינו רק כמעורב ויעיין מלמ"ל בנדה כמדומה שהוא בדף מ"ז ושם ימצא סברא זו דאף דמב"מ במשהו אבל אינו מהפך ההיתר להיות כהאיסור משהו יע"ש כי אינו לפני ומזה סייעתא לדין זה ודו"ק. ומה ששאל בדין דם אם גם דם מועיל לענין מים שאובין הנה כבר הארכתי בזה בתשובות רבות וגם כבר הורה זקן הרב הגאון המנוח מוה' נתן ז"ל אבד"ק ראווא כן. ומה שמפקפק מעלתו דלמא דוקא ביין אמרינן כן ולא בדם דיין מקרי חמרא מזיגא ולא דם הנה לפענ"ד המעיין בר"פ המוציא יין ימצא דגם דם הוא כן ועיין תוס' חולין דף פ"ג וע' זבחים דף ע"ז ואינו לפני כעת. ועכ"פ במ"ש הן נסתר מחמתו מה שראיתי פלפול באחרונים ובישועת יעקב לענין זוחלין שרבו על הנוטפין דמתורת ביטול אתינן עלה ולפמ"ש ל"ש ענין ביטול בדבר שאינו תלוי בנותן טעם ודו"ק ועיין בתוספות בכורות דף נ"ה ע"ב ד"ה אין שכתבו משום ביטול ברוב אף דשם אינו תלוי בנותן טעם מיהו רוב לא מתורת נותן טעם הוא רק דהתורה אמרה אחרי רבי' להטות אבל תורת ביטול בששים בשביל נותן טעם זה לא שייך בשאובין או בנוטפין ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דדבר דלא שייך טעם לא שייך ביטול הנה כעין זה מבואר בתוספות ורא"ש בנדה דף ס"א דלכך בבשר בחלב בטל בששים משא"כ בכלאים דבכלאים לא שייך ביטול דלא שייך בהו טעם ועיין ביו"ד סי' רצ"ט בט"ז וש"ך שם ולפמ"ש יתבאר היטב הטעם בזה דלא שייך ביטול כל שלא תלוי בטעם. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמרו בפסחים דף מ"ד בשר בחלב חידוש הוא דכל חדא בפני עצמו שרי ובהדדי אסור וע"ז אמר כלאים נמי וכו' ולכאורה צריך ביאור דמה קושיא הא שאני כלאים דלא תלוי בנותן טעם ויש לומר דבהדדי אסרה תורה אבל כאן הוה חידוש גדול דכל חדא בפני עצמו שרי ובהדדי אסור אבל מכל מקום כל שאינו נותן טעם שרי וא"כ לא דמי לכלאים דאסור לגמרי וא"ל דלא שייך התם טעמא משא"כ בבשר בחלב דאכתי קשה למה לא אסרה תורה אף שאינו נותן טעם. אמנם יש לומר דהנה כבר נודע מ"ש התשב"ץ בתשובה ח"ב סי' ד' דלכך פרדה שרי ובח"ע וחב"ח אמרינן דמשתמש בב"ח ושפחה ביחד וכתב הוא דיש חילוק בין הרכבה שכונית ובין הרכבה מזגיות יעו"ש ולפ"ז י"ל דלכך בב"ח מותר באינו נו"ט דהתורה לא אסרה רק ההרכבה המזגיות ולכך בעי שיהיה בנו"ט. אך לפ"ז ודאי לא הוה חידוש דיש לומר דכל חדא בפ"ע שרי דכאן נקנה לו שם חדש הרכבה מזגיות וזה אסרה תורה אמנם כיון דחזינא דאי תרי ליה כולי יומא שרי ובישול אסרה תורה א"כ חזינן דגם הרכבה מזגיות שע"י כבישה שרי ורק ע"י בישול אסור ושוב הוה חידוש מה דכל אחד בפני עצמו שרי ובהדי הדדי אסור דלא שייך לומר כלאים נמי דהא בכלאים לא אסור בנו"ט וכאן אסור נותן טעם וא"ל דהרכבה מזגיות אסרה תורה דזה אינו דהרי תרו כולי יומא שרי. ובזה יתיישב היטב סוגיא דחולין דף ק"ח דאמר אי חידוש הוא אפילו כי ליכא נותן טעם נמי ופירש"י דהחידוש הוא דכל חדא בפני עצמה שרי והקשו בתוספות הא הש"ס דחה זאת דכלאים נמי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת החידוש הוא מה דכל חדא שרי ולא שייך כלאים נמי דהא בכלאים ליכא נו"ט וא"ל דהתורה אסרה הרכבה מזגיות דא"כ דהרכבה מזגיות אסרה למה לי נותן טעם הא אדרבא לפי שקנה עצמו שם חדש והיא הרכבה המזגיות מה בכך דאינו בנו"ט מכל מקום הרי יש בו הרכבה המזגיות שאינו לא חלב ממש ולא בשר והוה כעין סכנוין שיש בו מדבש וחומץ וז"ש כי ליכא נו"ט נמי וע"ז אמר דרך בישול אסרה תורה ובעי נו"ט וכמ"ש ומזה ג"כ ראיה דאין האיסור משום הרכבה מזגיות דהרי תרו שרי ודו"ק היטב:
9
י׳והנה בהא דאמרו אי חידוש הוא אפילו כי ליכא נותן טעם נמי. לכאורה תמוה דמה סברא היא זו להגדיל החידוש הא אין לך בו אלא חידושו ודי לאסור אי יש נותן טעם ולא להוסיף אף כי אין בו נותן טעם. אמנם נראה לפמ"ש למעלה דכלאים לא שייך בו נותן טעם והקשיתי דא"כ גם בבשר בחלב מהראוי לאסור אף כי ליכא נותן טעם א"כ שפיר מקשה הש"ס אי חידוש הוא אפילו כי ליכא נותן טעם נמי ואדרבא עי"ז לא יהיה החידוש כל כך גדול כי היה דומה לכלאים ומיושב שפיר קושית התוספות דזה עיקר הקושיא דלהס"ד דלא ידענו מדרך בישול אסרה תורה א"כ הוה ס"ד דאף בתרו ליה אסור ולא נשאר רק החידוש דכל חדא בפני עצמה שרי וא"כ שוב ליכא למימר דכלאים נמי דאדרבא בבשר בחלב מהראוי ג"כ להיות כן וע"ז אמר דהחידוש הוא דאי תרו ליה דרך דרך בישול אסרה תורה ודו"ק: והנה בהא דיליף טעם כעיקר מגעולי מדין נודע קושית העולם דלמא בשביל בשר בחלב ודאי דאורייתא וכבר כתבתי בזה בהרבה תשובות מ"ש כבוד אבי מורי הגאון נ"י דהרמב"ן הקשה למה לא צותה תורה להגעיל כלי מדין וכתב דקדלי דחזירי אישתרי להו ולפ"ז בב"ח הוה שלל דידן וא"כ קשה למה לא צותה התורה להגעיל כלי סיחון ועוג ודפח"ח. ואני אומר דע"כ לא הקשה הרמב"ן רק אי נימא דהטעם כעיקר בשאר איסורים דאורייתא יקשה למה בסיחון ועוג לא צותה התורה להגעיל אבל אי נימא רק משום בשר בחלב והרי בשר בחלב חידוש הוא וא"כ גם מה שצותה התורה להגעיל אף הטעם בודאי חידוש הוא וא"כ לק"מ מה שלא צותה בסיחון ועוג הא זה חידוש הוא ולכך לא צותה שם רק במדין חידוש היא שחדשה תורה וז"ב. ומה שנראה לי בישוב הקושיא ע"פ מה שהקשיתי זה רבות בשנים במ"ש רש"י על פסוק אך את הזהב שכתב אף שצויתי לך על הזאת שלישי ושביעי מכל מקום אסור לאכול בלא הגעלה והקשיתי הא נותן טעם לפגם שרי וכיון ששהו בהזאה שלישי ושביעי כבר נטל"פ והארכתי הרבה. וכעת נראה עפמ"ש הר"ן סוף ע"ז בשם הרשב"א דמה דאמרו קדרה שאב"י נוטל"פ לא דהוה נוטל"פ כמו נבלה שאינו ראוי לגר רק דאינו ראוי לתת טעם לשבח בהמאכל שמבשלי' אבל בעצמותו נבלה הוא דלא כרא"ה יעו"ש והרבה הארכתי בזה ולפ"ז יש לומר דשם דהצריכה התורה הזאת שלישי ושביעי ורצתה שתצא מרשות עכו"ם לקדושת ישראל דמטע' זה צריכין כלי עכו"ם טבילה א"כ לא רצתה התורה שיהיו נבילת איסור בהכלי אף שלא יתן טעם בהמאכל אבל עוד נשאר בהכלי חלאתה וזוהמתה ע"כ צותה התורה להגעיל כדי שיטהרו הכלים מזוהמתן וז"ב. ולפ"ז זה בשאר איסורי' אבל בבשר בחלב הנה אם נשתמשו בהכלי בב"ח שוב הוה דינו כשאר איסורי' וכמ"ש הב"י סי' צ"ד ולא כשאר רק לחוש שמא העכו"ם בשל בו בשר או חלב ואנחנו נשתמש בו ההיפך ויהיה בב"ח ולפ"ז אם נימא דבשאר איסורי' טעם לאו כעיקר רק בב"ח שוב יקשה דהא הוה נותן טעם לפגם מה תאמר שמכל מקום נשאר זוהמא בהכלי עצמה זה אינו דכל זמן שלא נעשה בב"ח הו"ל היתר דמצד שאר איסורי' טעם לאו כעיקר וא"כ כל שלא נתבשל עדיין הוה לפגם ולא יהיה בב"ח חל עליו דכבר נעשה לפגם ודו"ק היטב. ובמ"ש עמדתי על דברי התוספות חולין דף ק' שכתבו דלשיטת ר"א ניחא דאיך הגעילו יורה גדולה והלא המים חוזרי' ואוסרי' דא"ל דהגעילו קדירה שאב"י דזה אינו דקדרה שאב"י לא אסרה תורה והקשה הכו"פ דלהס"ד דהגעילו קדרה שאב"י ע"כ דס"ל דנותן טעם לפגם גם כן אסור וא"כ מה מועיל שהגעילו שהיה אב"י ועדיין תקשה דחוזר ונאסר מכח המי הגעלה וכ"כ הרבה דברי' בתשובה ובחידושי לתוספות שם ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דבהס"ד ס"ל להתוס' דנותן טעם לפגם מותר רק דהגעילו בשביל הקדירה עצמה וס"ל כשיטת הרשב"א והר"ן הנ"ל דמכל מקום בגוף הקדרה היא נבלה גמורה וא"כ שפיר הגעילו דכל שהגעילו אותה הרי יצאה הבליעה ומה דחוזר ובולע בולע טעם פגום וטעם פגום א"י לתת בקדרה טעם לשבח וגוף האיסור כבר נפלט ושרי ולכך כתבו דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא והיינו כשיטת הרא"ה דכל דאב"י הוא נבלה המסרחת דלא חשוב לגר וא"כ ל"צ להגעיל כלל דגם בתוך הקדירה שרי ומדוקדק לשון לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא והיינו גם בתוך הקדירה אין איסור ודו"ק:
10
י״אוהנה בשנת תרכ"ז א' וישב הגיעני מכתב מהרב מוה' מרדכי לעוו נ"י. בדבר המקוה של ק' אדא בהיות שלא נמצא פה בעירנו מעיין כי אם בעומק גדול ואמר לעשות הבאר עמוק מאד באופן שאף שישפך מהמים לעולם ישאר מ"ם סאה בבאר וע"פ הבאר כסוי חזק למען לא יוכלו המים לבוא למעלה כלל וגם תמיד יהיה מלא על כל גדותיו שנעשה לו הכסוי החזק הנ"ל ולמעלה ע"פ הבאר בגובה נעשה אמבטי הבטלה מדין כלי כדין ולחפרה שם בקרקע והאמבטי מנוקבת כמוציא רמון ובתוך אותו נקב נעשה קנה עד למטה בתוך מכסה הבאר שינקבה כפי צורך אותו קנה מצומצם ועתה נוכל למשוך מים ע"י פומפי מבחוץ לתוך האמבטי והמים מתכשרים ע"י חיבור האמבטי להבאר שלמטה ע"י הקנה הנ"ל שיהיה כשפופרת הנאד ויותר וע"ז כתב שבזה אינם מסופקים הרבני' דשם שהקנה הנ"ל כשר אפילו כשהוא ע"י מתכת ואף שכל המי' נגררי' לתוך אותו קנה ולא הוה הוויתו ע"י טומאה יען שהקנה נעשה לשמש עם הקרקע וגם בהקנה אין שום בית קיבול ואין שם כלי עליו כמו מרזב עשויה להנחות מי גשמי' למקוה ואפשר לעשות הקנה הנ"ל ע"י עץ ולא יהיה בית מיחוש כלל אך מה שיש לספק כיון שהמים שבאמבטי אינן מתכשרי' רק ע"י חיבור לבאר א"כ צ"ל גוד אסיק והרי שיטת הרמב"ם וכן הוקבע בש"ע סעיף סמ"ך גבי ג' גממיות שפסק כחכמים דלא אמרינן גוד אחית כ"ש גוד אסיק והאריך מעלתו להכשיר. והנה הדברים פשוטי' שהוא כשר דל"מ לשיטת ר"ת בתוס' גיטין דף י"ז דדוקא מחסרה לחסרה הוא דהוה קטפרס אינו חיבור אבל משלימה לחסירה הוה חיבור א"כ כאן שהוא משלימה לחסירה פשיטא דהוה חיבור וכן לשיטת ר"י הוה חיבור ואף דלהלכה יש לומר דגם ר"ת ור"י מודים דניצוק וקטפרס אינו חיבור כרבנן דתוספתא דר"מ ור"י והתוס' לא כתבו רק לר"י ור"ת ע"ש אמנם הרי הרמב"ם לא כתב טעם דרבנן דר"מ ור"י מחמת ניצוק וקטפרס רק דאין הנזחלין מערבין וא"כ כל שהן שוקטי' ונחים מצטרפין כמ"ש הרמב"ם בפירוש שאין הנזחלין מערבין אלא א"כ עמדו ובתשובה הארכתי בזה הרבה אבל כאן בפשיטות נראה לי דכשר ואין בזה שום מיחוש ועיין בפ"י שכתב בגיטין שם דכתב בהדיא דהרמב"ם ס"ל דאמרינן גוד אחית וגוד אסיק רק מטעם שאין הנזחלי' מערבין אלא א"כ עמדו וא"כ כל שהן שוקטים ונחים אמרינן גוד אחית וגוד אסיק ודו"ק:
11