שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:ל״בShoel uMeshiv Mahadura III 2:32
א׳היה אצלי האברך החריף ושנון מו"ה גבריאל מענקיש נ"י והקשה אותי בהא דהאריכו התוס' בזבחים ריש פ"ג אי סכין הוה כלי שרת וע"ז הקשה מהא דאמרו בסוטה דף נ"ד ע"ב מידי דהוה אדם דם סכין מקדשתו בצואר בהמה הדר מקדש לי' כ"ש הרי מבואר דסכין הוא וכ"כ רש"י סכין הוה כ"ש והנה לפענ"ד מדברי הש"ס אין ראיה דיש לומר באמת סכין לאו כ"ש רק דכל ששוחט בו קודש נעשה קדוש ומקדש ליה לדם וכמו שאמרו עבודתו מחנכתו ועיין רש"י שם והנה השיב לי הנ"ל דאם אינו כ"ש אין עבודתו מקדשתו מיהו זה אינו דמכל מקום עבודתו מחנכתו ונעשה קדש ומקדש הדם. אמנם לפע"ד קשה דא"כ מה מייתי ראיה מזה דאע"ג דהוה בכ"ש הדר כ"ש מקדשתו והא באמת סכין לאו כ"ש ולכך צריך להניחו בכ"ש ולא דמי לשם דשם כבר היה בכ"ש הן אמת דאם נימא שחיטה לאו עבודה א"כ מה"ת שיהיה צריך שיהיה כ"ש וצ"ע בזה. והנה בשנת תרכ"ט יום ה' ויצא ה' כסלו היה אצלי החריף הנ"ל והראה לי דברי הר"ש פ"ד דטהרות משנה יו"ד הביא תוספתא בזה"ל זילף משקין טהורים וטמאים בתוך הבית ואח"כ נמצאו משקין על ככר של תרומה ונטלה לשאול עליה הרי זו טהורה המתין לה עד שנגבה הרי זו טמאה וע"ז פירש הר"ש הך מלתא דמיא לכל הראוי לבילה דכל שהמשקה טופח ואפשר לעמוד על בריו של דבר אי מן הטמאים או מן הטהורים ספיקו להקל אבל משנגבו שא"י אדם להכיר ספיקו טמא עכ"ל והדברים סתומים ואין להם ביאור כלל והרמב"ם בפי"ד מאה"ט ה"ט פירש הטעם דכל שהמשקה טופח הו"ל ספק משקין לטמא והוא טהור אבל בנגוב הוה כככר וטמא והראב"ד פירש מפני מראית עין אבל דברי הר"ש תמוהין והנה הראיתי דהגאון מוהראו"ו ז"ל הגיה ברישא הרי זו טמאה ובסיפא טהורה ולדבריו יכולין להסכים דברי הר"ש אבל להיפך ממ"ש לפנינו והיינו דכל שהי' לברר אף דספק משקין לטמא אחרים טהור היינו כשא"י לברר אבל כל שיכולין לברר טמא אבל כל שנגבה ואי אפשר להכיר הו"ל ספק חסרון ידיעה לכל העולם והוה ספק גמור וטהור אבל כל שיכול לברר הוה כספק חסרון ידיעה דלא מקרי ספק כמ"ש בש"ע יו"ד סי' צ"ח דאם זה אינו יודע איש אחר יודע ולא מקרי ספק וז"ב בטעם הגאון אבל דברי הר"ש לפנינו הוא להיפך. ובאמת שהדבר תמוה על הגאון שאחר שהר"ש לא כ"כ והרמב"ם והראב"ד היה הגירסא לפניהם כמו שהוא לפנינו ברישא טהורה ובסיפא טמאה מנ"ל להגיה וצ"ע בפירושו להתוספתות שחיבר הגאון ואינו ת"י ועכ"פ דברי הר"ש תמוהים והחריף הנ"ל אמר דה"פ דהנה מה דספק משקין לטמא אחרים דטהור הוא רק בספק נגע אבל כל שודאי נגע רק שהספק אי המשקה טהורה או טמאה א"כ בעצמם הם טמא דליטמא טמא ברה"י ואיך אפשר שיהיה לאחרים טהור ולפ"ז שפיר כל שנגבה טמא מטעם דלעצמו הוא טמא גם לאחרים מטמא אבל כל שיש המשקה לפנינו לא שייך לומר דכל שבפני עצמו טמא גם לאחרים טמא דזה ליתא דהא יכול להיות שגם הוא בעצמו טהור אם נוכל להכיר ושוב לטמא אחרים בודאי טהור זה ביאור דברי הר"ש. והנה אם כי דבר חכמה אמר אבל הקשיתי לו מפ"ז דטהרות דמסוכן שברה"י טמא ואם אח"כ הביאו לרה"ר טהור ואם אח"כ החזירו לרה"י טמא הרי אף דכבר החזיר אותו ברה"י מת איך אפשר שיהיה חי אח"כ ברה"ר אפילו הכי הדין כן והרי ר"ש באמת ס"ל דהוה ספק ע"ש אבל אנן קי"ל כחכמים וא"כ גם לטמא אחרים יכול להיות דטהור אף שלעצמו טמא וגם הא מקרא יליף בפסחים דלטמא אחרים אין משקין מטמאין וגם לפמ"ש הרשב"א ריש נדה דיש חילוק בין מקבל הטומאה ובין הנותן הטומאה דבמקבל יוכל להיות דזה טמא וזה טהור וכמו דפשוטי כלי עץ דטהור וכלי מתכות טמא א"כ גם כאן לטמא אחרים יש לומר טהור ובמקום אחר כתבתי לבאר דברי הרשב"א ולא נפניתי כעת לעיין. אמנם ביאור דברי הר"ש יוכל להיות עד"ז דכבר נודע מ"ש התוס' בנזיר דף נ"ז דכל שיש ספק בשנים ואחד בודאי טהור אי אפשר לומר ספק טומאה ברה"י טמא ודאי דעכ"פ ודאי אינו דהרי אחד בודאי טהור א"כ גם כאן כל שעכ"פ היה יכול להכיר א"כ אי אפשר לומר דודאי טמא דהא יוכל להיות שיתברר שהוא טהור שוב גם ברה"י טהור דמוקמינן אחזקה ועיין ריש נדה בתוס' שם. והנה בדברי הרמב"ם הנ"ל דכל שהוא נגוב הוה כאוכל מזה ראיה ברורה למה שהאריך הרב מו"ה אברהם בן יעיש והרב מו"ה שלמה סאגיש לברר זאת דמשקה הבא לאוכל אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל והרב מהרי"ט בראשונות סי' ע"ו האריך לחלוק עליהם ואילו מדברי הרמב"ם הנ"ל מבואר דכל שהיא נגובה הו"ל כאוכל מיהו אחר העיון אדרבא מבואר כדברי מהרי"ט שהרי כל שאינה נגובה אף שבא על האוכל כל שהוא טופח הוה תורת משקין והרי שם מיירי שעודו טופח בתבשיל וא"כ מהראוי להיות שיהי' כמשקין מיהו אין ראיה דשאני התם שבא לתוך תבשיל לח וכאן הוא תרומה יבש ודו"ק היטב. שוב ראיתי במרכבת שכתב דגם הר"ש כוין לדברי הרמב"ם דכל שאפשר להכיר הו"ל כספק משקין וכל שנגבה וא"א להכיר הו"ל כאוכלין:
1