שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:מ״דShoel uMeshiv Mahadura III 2:44
א׳להרב מוה' משה מ"ץ ב"ק אדעססא:
1
ב׳מ"ש מעלתו בדברי הרמב"ם פט"ז ממאה"א וכן כל בע"ח חשובין הם וכו' או צפור מצורע השחוטה באלף צפורים. וע"ז הקשה דהרי הרמב"ם פי"א מט"צ ה"ז כתב דאינה נאסרת אלא בשחיטה. הנה לכאורה יפה הקשה אך לפענ"ד מזה ראיה ברורה למ"ש האו"ה וכן קי"ל בסי' ק"י ס"ב בהג"ה דגם לאחר שחיטה כל שאינו בע"ח קטנים חשובים חתיכה הראויה להתכבד ולא בטלים א"כ שפיר משכחת לה בצפורים גדולים ובפרט צפורי מצורע דהם חשובים והם דרור ולא בטלים וכל חשיבות בע"ח הוא משום דחהר"ל. ומזה סתירה למ"ש הט"ז שם דחשיבות דבע"ח הוא מטעם שהם חיים אף שאינם ראויים להתכבד ע"ש והרי הרב הרמב"ם אומר בפירוש דבע"ח החשיבות הוא משום שהם ראויים להתכבד ואף בשחוטים וכמ"ש וקרי לי' בע"ח. עוד יש לי לומר דבר חדש דהנה יש להסתפק אם מתחלת שחיטה נאסרת או לבסוף. ולכאורה יש לומר דבתחלת שחיטה נאסרת דהרי באמת אמרו דצפורי מצורע לכך נאסר משעת לקיחה דאין לו גבול אח"כ. ולכאורה קשה הא יש גבול בתחלת שחיטה אך ר"ל לשיטתו דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ עד סוף שחיטה אין לו שם שחיטה ושוב אין לו גבול כלל אבל לר"י דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ שוב יש לו גבול מתחלת שחיטה ולפ"ז למה דקי"ל כר"י בזה כמ"ש רבינו פ"א מפסולי המוקדשין הלכה ח"י ופ"ד מהלכות שחיטה שוב מתחלת שחיטה נאסרת והרי היא עדיין כחיה לכל דבריה כל שמפרכסת והו"ל בע"ח ושפיר לא בטל ודו"ק. איברא לענין המשולחת לשיטת התוס' ודעימיה דנאסרת בזה יש לעיין דבשלמא השחוטה מתחלת שחיטה נקרא שחיטה עד לבסוף אבל זה בשחוטה דעכ"פ לבסוף נשחטה אבל המשולחת דלא נשחטה לבסוף ועיקר איסורה בא בשביל השחוטה והרי עיקר אסורה של השחוטה הוא בשביל דלבסוף דשחטה והוה התחלה אבל לענין המשולחת נראה דאינה נאסרת עד לבסוף כנלפענ"ד. ובזה מיושב מה שהקשה בטעם המלך לשיטת הרמב"ם כפי הבנת המלמ"ל דגם המשולחת נאסרת א"כ למה נקט הרמב"ם פט"ז ממ"א לענין השחוטה וטפי הו"ל למנקט לענין המשולחת דזה יתכן יותר ענין בע"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דהמשולחת דנאסרת לבסוף השחוטה ועיקר איסורה בא בשביל השחוטה והרי השחוטה בעצמה היתה בטלה לבסוף השחיטה מכ"ש המשולחת וצ"ע בזה אבל מ"ש בגוף הענין נכון:
2
ג׳ובגוף הסוגיא קשה לי בהא דאמר מה מכשיר ומכפר בפנים עשה בו מכשיר כמכפר ופירש"י דאשם מצורע לא חלוק משאר אשמות וקשה לי דהא יש חילוק דאשם מצורע בא בן שנה ואין לדמיו קצבה ושאר אשמות בני שתים ויש לדמיו קצבה וצ"ע. והנה בשנת תרכ"ה אור ליום ה' כ"ז שבט היה אצלי הרב הה"ג מו"ה יצחק שמעלקיש נ"י האבד"ק ברעזאן והקשה בהא דאמרו בחולין פ"ב ועגלה שחיטה לאו ראויה והא תנן נמצא ההורג וכו' וע"ז הקשה לפמ"ש המלמ"ל פ"י מהלכות רוצח בשם התוספתא הובא בר"ש פ"ק דפרה משנה א' דעגלה נפדית כמו פרה וא"כ כי היכא דמקשה על פרה והאמר ר"ש פרה נפדית על גבי מערכתה ה"ה בעגלה הא כיון דנפדית הו"ל שחיטה ראויה ויפה הקשה. אמנם נראה דהתוספתא ע"כ היא אם נימא דעריפתה הוא דאוסרתה שייך לומר דנפדית אבל אם נימא דמשעת לקיחה הוא דאוסרתה או ירידתה לנחל איתן אוסרתה לא שייך לומר דנפדית דהא עגלה אינו לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים רק איסור והוא כקונמות דכקדושת הגוף דמי והטעם דלא שייך בזה ענין קדושה רק איסור והרי איסור נאסרה תיכף ואף למ"ד הזמנה לאו מלתא היא סובר דעגלה ערופה דהוה קדושה עצמה נאסרת וא"כ ל"מ פדיון דאיסור' שוה כקדושת הגוף וז"ב ולפ"ז שפיר מקשה להס"ד רק מנמצא ההורג ולא שייך לומר דיש לה פדיון דהא ס"ד דמשעת לקיחה נאסרת וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד דלפי מה דפסק הרמב"ם כר' ינאי דירידתה לנחל איתן אוסרתה שוב אינה נפדית לאחר ירידתה לנחל איתן והמלמ"ל כתב בפשיטות דברי התוספתא וזה אינו (ומיהו י"ל כיון דאינו אלא לאו). ובזה יש ליישב דברי המהרש"א בקידושין דף נ"ז ממה שתמה הפ"י עליו ומה דלא משני כאן קודם ירידה הוא משום דקודם ירידה שלא נאסרה כלל מה קמ"ל ובשלמא על ר' ינאי מקשו דהא אינו אלא הזמנה ור' ינאי אפשר דס"ל דהזמנה מלתא היא והו"ל כגוף קדושה אבל ר' יוחנן ס"ל כרבא וא"כ אינו משנה דיכול לפדותה ודו"ק כי קצרתי:
3