שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:י״חShoel uMeshiv Mahadura III 3:18
א׳ביאור דין חשוד על האיסורים אם נאמן על של אחרים. הנה דעת הרמב"ם ורוב הפוסקים דהחשוד נאמן על של אחרים כמ"ש הרמב"ם פי"ב ממעשר הי"ז דאין אדם חוטא ולא לו וכ"כ בפ"י ממשכב ומושב אבל הראב"ד השיג עליו דהרי הקשו בירושלמי וע"א נאמן וכו' הרי דקי"ל כר"מ דהחשוד על הדבר אינו מעיד עליו ע"ש ועיין בש"ע סי' קי"ט ס"ז ובש"ך שם ס"ק י"ח וראיתי בשו"ת אא"ז הפ"י ז"ל סי' י"ד בחיו"ד שהקשה על הראב"ד מהא דאמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק ישראל סכין ונותן לו כיון דאיכא היתירא ואיסורא לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכתבו התוס' והרא"ש דאף אם אינו אוכל ממנו לא חשוד על לפני עור הרי דאף בחשוד לעבור עבירה והוא מומר לתיאבון אפ"ה מעיד בשל אחר מכ"ש חשוד סתם ע"ש שהאריך בקושיא זו. ולפענ"ד ל"ק בפשיטות דשאני התם דאינו רק מומר לתיאבון דאי לא משכח היתירא אכיל איסורא אבל כל שיש היתר ואיסור לפניו לא שביק היתירא ואכול איסורא וכיון שכן כל שבודק סכין שוב אינו חשוד כלל דכל שיש לפניו לעשות בהיתר בלי טירחא שוב לא חשוד כלל לאותו דבר ונאמן. ומעתה ל"ד לחשוד דכיון דהוא חשוד לאותו דבר שפיר אינו נאמן להעיד אף לאחרים באותן דברים שחשוד משא"כ כאן דלתיאבון אינו חשוד לאותו דבר וז"ב לדעתי. שוב ראיתי בש"ע סי' קי"ט ס"ב בהג"ה שכתב עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד לאותו דבר והש"ך שם ס"ק וא"ו והט"ז ס"ק ד' נדחקו מאוד בביאור לשון זה ודחו אותו מהלכה ולפמ"ש הדבר נכון מאד דכוונתו דאף דחשוד לאכול נבילות לתיאבון כל שיש לפניו היתר נאמן דלענין זה לא חשוד וז"ש הרשב"א שהוא מקור הדין כמ"ש הב"י משמו דמומר לתיאבון נאמן לאותו דבר וכמ"ש רבא פ"ק דחולין ותמהו הט"ז והש"ך ל"ל בדיקת סכין ולפמ"ש אתי שפיר דבלא בדיקת הסכין שוב אינו נאמן וז"ב:
1
ב׳והנה מה שחידש הגאון בעל תפארת למשה דכל טבל בעולם לא מקרי אתחזיק איסורא דכ"ע מי שאינו בחזקת ע"ה מעשר פירותיו והוה כמו בשר שמותר לאכול מכל אדם אפילו אינו כאן להעיד ולא חיישינן שמא בשר נבילה היא כיון דלא חשידי בהכי רגילי דשחטו ה"נ רגילי דמעשר ונאמן ע"א והא דאמרו ביבמות דף פ"ח ע"א נאמן באיסורין מידי דהוה אהקדש טבל וקונמות דמהימן אע"ג דאתחזיק איסורא היינו דוקא בידוע שהבעה"ב לא עשרו ורק שזה מעיד שצוה הבעה"ב והרשה לאחד שיעשרו ועשרו ע"ש שכפל ושילש בדבר הזה. ולכאורה רציתי להביא ראיה לדבריו ממ"ש רש"י בריש גיטין דע"א נאמן באיסורין שהרי האמינה תורה לכל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ושחיטה וכתבו התוס' שם דלא הי' לו להביא ראיה מהפרשת תרומה ושחיטה דהרי בזה אף באתחזק איסורא נאמן כדאמרו ביבמות דף פ"ח משום דבידו וכ"כ רש"י בגיטין שם דלכך באתחזיק איסורא לא נאמן ע"א ול"ד לתרומה משום דבידו ע"ש והיא תימה גדולה שסותר דבריו תכ"ד ולפמ"ש הגאון א"ש דבאמת האריך הגאון דע"ה שחס על מעשרו וחשוד שלא להפריש או בחשוד ל"ש בידו ואינו נאמן באתחזיק ולפ"ז ס"ל לרש"י דהתורה האמינה אף ע"ה או חשוד אף שאין בידו לתקן משום דלא אתחזיק איסורא מקרי כל דלא נודע אם הוא מעושר או לא וכיון דמן התורה אמרינן דרוב ע"ה מעשרין א"כ לא מקרי אתחזיק וכן בשחיטה כל שהיה בידו לתקנו לא מקרי אתחזיק איסורא ולכך אף במומר כל שנתן לו סכין בדוק מותר משום דלא מקרי אתחזיק איסורא וע"כ דע"א נאמן דלא אתחזיק דבידו אינו מועיל רק דלא מקרי אתחזיק אבל מכל מקום כיון שחשוד הוא למה נאמן וע"כ משום דע"א נאמן כל שאינו לעצמו רק לאחרים. אך בגוף דבריו אני תמה דהרי בפסחים דף ט' אמרו ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת וכו' הרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי הני פירי ספק מעשר וספק לא מעשרי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ולדברי הגאון מה קושיא דהא שם לא מקרי ודאי טבל דמי שאינו בחזקת ע"ה מעשר פירותיו ולא מקרי אתחזיק איסור וא"כ לכך ספק מוציא מידי ספק וא"ל דזה באמת תירץ הש"ס דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן והרי הגאון שם פלפל בסוף התשובה במ"ש בשם חבר אי דוקא ת"ח או אף שאר אדם נאמן כל שאינו ע"ה ואף לדבריו כאן ודאי בת"ח מיירי כמ"ש הרמב"ם פ"ו ממעשר ת"ח שמת והניח פירות הרי הן בחזקת מתוקנים משמע דוקא ת"ח ולא סתם אדם נאמן כדהוכיח שם הגאון מדברי הרמב"ם שם דבתחלה כתב מסתם בני אדם דנאמן ואח"כ מזכיר ת"ח בהדיא וא"כ מ"ש חבר דוקא וע"כ דסתם טבל הוא בחזקת טבל ורק בת"ח החזקה שעשרם תיכף ועיין נדה דף ט"ו ע"ב ומיהו מהתם יש לדחות דשם כיון דהוו בני יומן אי לאו דחבר ות"ח הוה לא הוה בחזקת מעושר ואף דאי אפשר לגורן שתיעקר אלא א"כ נתרמה ממנה תרומה גדולה כדאמרו בירושלמי דבדבר שיש לו גורן מפרישין תרומת מעשר וא"צ להפריש תרומה גדולה דאי אפשר לגורן שתעקר אלא א"כ נתרמה תרומה גדולה וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממעשר הכ"ב ובכ"מ שם ועיין פי"א שם הלכה ט' ובמשנה למלך שם היינו תרומה גדולה דוקא אבל לא תרומת מעשר וכאן אמרו דחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מעושר אף תרומת מעשר ומעשר ראשון וכל המעשרות איברא דיש לדקדק דלפמ"ש נראה דתרומה גדולה חזקתו שאינו נעקר מן הגורן אלא א"כ נתרמה וא"כ שוב אתרע חזקת טבל עכ"פ לתרומה גדולה שוב ל"ש לאוקמא בחזקת טבל הראשונה דאז הי' בחזקת טבל לכל דבר ועכשו עכ"פ תרומה גדולה נתרמה ממנו וכעין מ"ש הר"ש בפ"ב דטבול יום דכל שכבר אזיל חזקתו מדאורייתא לא שייך לאוקמא אחזקה וצריך לומר דבאמת בפסחים לא הקשה הש"ס מטעם חובת טבילתן דאין ספק מוציא מידי ודאי ועכ"פ ודאי טבילי הוו וספק על המעשר דבשלמא החזקה איתרע מעל אותן פירי אבל עכ"פ אין ספק מוציא מידי ודאי שייך בזה. ובזה יש ליישב קושית התוס' בנדה דף ט"ו מה דלא מייתי בחולין ט' מזה דחבר ע"ש ודו"ק. יהיה איך שיהיה עדיין נוכל ליישב דלכך צריך חבר לזה דאל"כ לא הוה סמכינן בפירות ב"י ע"ז והמעיין היטב בכ"מ בפ"ג ממעשרות הכ"ב הנ"ל יראה דיש להמשיך בזה מה שצריך הש"ס עוד לחדש דאב"א דאימר דלא טבילי כר"א ע"ש ודו"ק. אך דלפ"ז אין מקום לקושית התוס' בבכורות דף ב' שהקשו דלר"מ דאית ליה סמוך מיעוטא לחזקה דאורייתא אמאי דמאי לדידיה אינו רק דרבנן ומטעם דרוב מעשרין הא יש לומר סמוך מיעוטא לחזקת טבל ולשיטת הגאון אין קושיא דכל שאין כאן המיעוט לא שייך חזקת טבל דהרוב מעשרין וע"ה ג"כ מעשרין רק מיעוט שאינן מעשרין וא"כ לא שייך חזקת טבל דהא לא נודע כלל אם לא מעושרין הם וע"כ צ"ל דמ"מ הי' הפירות אלו בחזקת טבל בתחלה קודם שנתעשרו אם אינו מכניסן במוץ וא"כ שוב גם לדברי הגאון אין מקום דמ"מ שייך חזקת טבל טרם שנתעשרו הפירות בעצמותן טבולים וא"כ מה"ת יהיה נאמן ע"א לומר שנתעשרו הא מוציא מחזקת טבל שלהם בעצמותם. ואולי כוונת הגאון דלפמ"ש התוס' בתירוצם הראשון דאפשר דעבדי כדר"א א"כ שוב לגוף הפירות לא היה להם חזקת טבל א"כ שוב השתא אם מסופקים אם נתעשרו הפירות לא שייך חזקת טבל דבעצמותם יש ספק שמא לא נתחייבו כלל ואם הספק על האדם אם עישר ויש לו חזקת חיוב לעשר בזה אמרינן כיון דהרוב מעשרין אין הע"א מוציא מחזקת מעושר. אך לפ"ז צריך לומר דהא דאמרו ביבמות דטבל מקרי אתחזיק איסורא היינו בנודע שנתחייבו במעשר ולא הכניסום במוץ. ומלבד שכ"ז דחוק אני אומר דלפענ"ד שייך בטבל חזקת טבל דא"ל דשמא הכניסום במוץ דעכ"פ הו"ל חזקה מכח רובא ורוב העולם אינם מכניסין במוץ דאסור לעשות טצדקי לפטור מן המעשרות ועיין ריש פרק כיצד מברכין וא"כ שוב שייך לאוקמא אחזקת טבל והא דכתבו התוס' לענין רוב ע"ה מעשרין הם דל"ש חזקת איסור דאפשר דעבדי כר"א היינו דאם אתה חושדו שלא רצה לעשר שוב פשיטא דלא שייך חזקת טבל דהא טפי יש לתלות דעביד כר"א ממה דנחשדו דלא עשרו דבר שצריך לעשר מן התורה. איברא דלפ"ז צריך ביאור בהא דאמרו בפסחים שם ואבע"א ספק וספק הוה דאפשר דעביד כר"א וקשה מדוע לא נימא דמסתמא לא עביד כר"א ובפרט בחבר שהוא ת"ח כמ"ש הרמב"ם וחזקה דאתיא מכח רובא דלא עביד טצדקי לפטורי מן המעשר והיה נראה מכאן ראיה להגאון שם שכתב דבכמה מקומות שמוזכר בש"ס חבר אין הכוונה לת"ח דוקא וא"כ יש לומר דכתירוץ זה מוקי הש"ס דחבר הוה אדם נאמן לא ת"ח ויש לחוש שעביד טצדקי. אך באמת זה דחוק דמכל מקום הוה ליה חזקה מכח רובא דרובא ודאי לא עבדי טצדקי לפטור ממצות תרומה ומעשר וגם ברמב"ם פ"ג מתרומות ה"כ נראה דסתם חבר הוה ת"ח ועבראב"ד וכ"מ שם שלא פקפקו בזה אך נראה דל"ק דשם דמקשה הש"ס מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי והרי כל דאפשר לעשות טצדקי לפטרו עכ"פ ודאי לא מקרי דהספק דשמא עשר יכול להוציא מידי ספק דאם הוא נזהר שלא לפטור ממעשר מכ"ש שנזהר לעשר בודאי תיכף וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה בשו"ת נטע שעשועים סי' ל"ב דלהס"ד דלא ידעינן מהך דר"א א"כ יקשה קושית התוס' ונימא סמוך מיעוטא אצל חזקה ותירוצם הראשון לא שייך כאן דהא לא ידעינן מהך דר"א ותירוץ השני דלא מחזיקין ברשע בודאי לא שייך כאן דאנן לא מחזיקין אותו ברשע ואמרינן שרצה לעשר ונטרפה לו השעה וא"ל דלדידן לא אמרינן סמוך דזה אינו דהא ברובא דתלוי במעשה אמרינן סמוך וכמ"ש הרמב"ן ע"ש ובתשובה כתבתי בזה ולפמ"ש א"ש דמלבד דיש לומר דבאמת ידע להך דר"א רק דס"ל כיון דחבר הוא מסתמא לא יעשה טצדקי וחדש לו הש"ס דעכ"פ ודאי לא מקרי וא"כ עכ"פ חזקת טבל בודאי לא שייך דלא נתבררה וחזקה דאתיא מכח רובא אפשר לא ס"ל להס"ד אף גם דכבר נודע מ"ש הרשב"א והרמב"ן בחידושם לחולין דף י' ע"א דאף דלא אזלינן בתר רובא דתלוי במעשה היינו כשהמיעוט אינו תלוי במעשה אבל כל דהמיעוט ג"כ תלוי במעשה שוב אזלינן בתר רובא ע"ש וא"כ לפ"ז באמת חזקת טבל אינו חזקה ברורה כל דיכול לעשות כר"א רק הוה חזקה דתלוי ברובא דרוב לא מכניסין ע"י מוץ וא"כ להס"ד דלא ידענו מהך דר"א ומטעם דחזקת חבר שאינו עושה כזאת עכ"פ חזקת טבל לא שייך דבאמת לא שייך חזקת טבל כלל כיון דמסתמא מעשרין וגם בידו לעשרן וגם בידו להפקיען מחיוב מעשר כלל וע"כ צ"ל משום חזקה ע"י רובא וא"כ בזה שוב שייך לומר דרוב ע"ה מעשרין הם ומאי אמרת דנימא סמוך ומטעם דהו"ל רובא דתלוי במעשה דהרי גם מה דחושש שמא לא מעושר הא בידו לפוטרן וע"כ דרוב מכניסין לבתיהם בלי מוץ וגם זה תלוי במעשה ושפיר אזלינן לדידן בתר רובא:
2
ג׳הנה הארכתי מענין לענין באותו ענין ועכ"פ דברי הגאון תמוהים דמבואר דחזקת טבל הו"ל אתחזיק איסורא כמ"ש התוס' וכמ"ש בטעמו. דהפירות יש להם חזקה מכח רובא דמסתמא נתחייבו במעשרות עפ"י דין ושוב אתחזיק איסור על הפירות וע"א אינו נאמן להוציא מחזקת איסור ודברי הגאון תמוהים. ומהא דאמרו בעירובין דף ל"ו העמד טבל על חזקתו ואימר לא נתקנו אין ראיה דשאני מהתם דהספק הוא על התיקון גופא אם נתקן מבעוד יום או לא וא"כ לא שייך לומר דמסתמא מעשרים דהא באמת נתעשרו והספק אימת נתעשרו ובזה ל"ק גם מריש נדה דהספק הוא על התיקון אם נתקן יפה והגאון לא אמר רק בספק אם נתעשר דמהראוי לומר שנתעשר אבל מ"ש למעלה קשה וכבר הבאתי דברי רש"י ותוס' ריש גיטין שכתבו בהדיא דטבל מקרי אתחזיק איסורא אף דבל ידעינן בודאי אי עישר או לאו וע"כ דזה מקרי חזקה מכח רובא. ובלא"ה נראה דאף דעביד כר"א עכ"פ קבע אסור לאכול עכ"פ מדרבנן שוב יש לומר דע"א אינו נאמן באתחזיק איסור דרבנן ואין לי הכרע כעת בהחפזי אי ע"א נאמן באתחזיק איסור דרבנן ועיין ביו"ד סי' קכ"ז סס"ג בהג"ה דקטן אינו נאמן באתחזיק באיסור דרבנן משמע קצת דהגדול נאמן אף באתחזיק איסור דרבנן ועיין בסי' ר"א ס"ד בהג"ה לענין מקוה שמלאוה דע"א ישראל נאמן משום בידו אף דברוב כשרים אינו רק דרבנן אבל אינו הכרע דדלמא באינו רוב מיירי כמו שנראה שם מהלשון. דרך כלל אף דבלי ספק נתבאר הדין בפירוש בפוסקים כעת בהחפזי וקאי בשמעתא אחריתא הספק במקומו אם נאמן עד שאזכה לראות דין זה מבואר ועכ"פ דינו של הגאון צ"ע. אח"כ עיינתי קצת בדין זה והנה מדברי הרמ"א בתשובה סי' ס"ו לענין החמאה והובא בט"ז סי' קכ"ז ס"ק ז' במ"ש לחלק בין כרי דאתחזיק איסור ובחמאה לא אתחזיק איסור משמע דאילו הי' אתחזיק איסור לא מהימן אף בחמאה דאיסורו דרבנן אין ראי' דשם כיון שהראשון מכחישו שפיר אינו נאמן כל דאתחזיק והראשון נאמן יותר ואם נימא דבדרבנן נאמן אף באתחזיק יש ליישב קושית הש"ש שמעתא וא"ו פ"ז דאמאי אשה נאמנת ברואה דם מחמת תשמיש והא ע"א אינו נאמן נגד הרוב ולפמ"ש א"ש כיון דרואה דם מחמת תשמיש אינו רק דרבנן וא"כ נאמנת נגד הרוב כמו נגד חזקה ויש לחלק ועכ"פ הדין לא נתבאר כעת:
3
ד׳והנה בהא דכתב רש"י בפסחים דף ט' ד"ה התם ודאי וודאי הוא ופירש משום דאין הילוך וגמגום אחר הרוב בדבר זה אלא חזקה ודאי היא והדבר תמוה דהא רוב עדיף מחזקה והיאך נימא דבתורת רוב לא היה מועיל להוציא מידי ודאי טבל ומשום חזקה על חבר מוציא מידו ודאי והשבתי דבאמת לפמ"ש למעלה דמהראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא לכך בתורת חזקה הוא דמועיל להוציא מידי חזקת טבל משא"כ מתורת רוב לא היה מועיל דאתרע לה רובא ודו"ק. ובזה מיושב מה ששאל אותי הרב המופלג מוה' צבי הורוויטץ נכד הגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל בהא דפריך הש"ס דאין ספק מוציא מידי ודאי ופירש"י דרוב המעשרים אין מוציאין מידי ודאי וע"ז הקשה דאטו רוב ספק קרינן ליה והא רוב הוה כמו ודחי בכל התורה. ולפמ"ש יש ליישב דבאמת כבר כתבתי דיש לומר סמוך אמנם כבר נודע מ"ש הרשב"א במשמרת הבית שער א' בית א' דלכך אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא אמרינן סמוך משום דכל שאנו רואין שיש אנשים שרוצין לבטל חזקה זו רק שלא נודע לנו אם בטלו אותה חזקה או לא לא שייך סמוך דאמרינן דודאי כל שרצו לבטל והרוב הרוצים לבטל חזקה זו מומחין הן חזקה שבטלוהו כהוגן ומעתה ניהו דרוב מעשרין הם אבל מכל מקום אינו ברור אם מעשרין תיכף ומיד וא"כ לא שייך רוב ויש לומר סמוך דלא נודע כלל אם רצו לבטל החזקה אבל לאחר שחידש הש"ס דחזקה על חבר ובודאי עשרו תיכף שוב ל"ש סמוך דהרי החברים רוצים לבטל תיכף ובודאי עשרו תיכף ודו"ק היטב. והנה בירושלמי פרק שני דדמאי על משנה המקבל עליו להיות נאמן אמרו תניא א"ר יהודה מימיהן של ב"ב לא נמנע מלהיות מתארחין אצל ב"ב חבריהם אעפ"כ נוהגין בפירותיהן מתוקנים לתוך בתיהם אמר ר' יונה חברין אינן חשודין לא לאכול ולא להאכיל א"ר יוסי חברין חשודין לאכול ואינן חשודין להאכיל מתניתין פליגא על ר' יוסי א"ל על עצמו אינו נאמן איך יהיה נאמן על של אחרים מלהון דרבנן מסייעין לר' יוסי דאר"ח ר"י בשם ר"י לא אמר ר' יהודה אלא בסוף אבל בתחלה מודי והנה המפרש פירש כמ"ש הר"ש שם במשנה דפירש דלכך סבר ר' יהודה דמתארח אצל ע"ה נאמן משום ניהו דחשוד בבית הע"ה לאכול אבל אינו חשוד לאכול בביתו ולא להאכיל לאחרים ור' יוסי סבר דאף בבית החשוד אינו חשוד להאכיל לאחרים מפירות ביתו וזה דוחק גדול לפענ"ד דמ"ש דיהיה חשוד לאכול בבית ע"ה ולא יהיה חשוד לאכול בביתו או עכ"פ להאכיל לאחרים. אך לפענ"ד ביאור הענין הוא בדרך אחר ע"פ מה דאמרו בע"ז דף ל"ט ע"ב וכלן אם נתארחו אצל בעה"ב מותרין מסייע לי' לריב"ל דאמר שיגר לו לביתו מותר מ"ט לא שביק היתירא ואכיל איסורא ופירש"י וכן הרשב"א בתה"א בית רביעי שער שני דף ע"ו דפוס ווין דניהו דסוריא גופייהו חשודין למכור דברים האסורים ואין חוששין על לפ"ע אבל אינן חשודין לאכול ולכך כל שמתארח בביתם או שמשגרין אצלם כל שאינו בדרך מכירה ודאי לא חשידי להאכיל לאחרים דבר אסור וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' פ"ג בהדיא דליתן הוה דומיא דלאכול ע"ש והרא"ה נחלק וכתב דאדרבא יש לומר דסוריא הי' חשודים על עצמם ולהאכיל לאחרים לא חשידי וע"ש בתשב"ץ מה שדחה דברי הרא"ה בשתי ידים ולפענ"ד כאן מבואר סברת הרשב"א וסברת הרא"ה דהנה דמאי דהוה דמאי אף שחשוד ע"ה עליו שלא לעשר היינו שימכור לאחרים ואינו חושש אף שאינו מעשר אבל לעצמו אינו חשוד לאכול בלא מעשר וא"כ ר' יונה סבר דכמו שאינו חשוד לאכול דבר שאינו מעושר כמו כן אינו חשוד להאכיל דלהאכיל דמי לאכול ודוקא למכור חשוד וכמ"ש רשב"א גבי סוריא אבל ר' יוסי ס"ל דחשוד לאכול ולא להאכיל והיינו אף שלעצמו יקיל אבל לא יאכיל לאחר כסברת הרא"ה דאף שלעצמו רוצה להקל מכל מקום למי שיודע שהוא נזהר לא יאכיל לו דבר שהוא איסור ולמה יחטיא אחרים בדבר דלא ס"ל ויודע שנפשו של אחר חותה מן האיסור וא"כ שפיר אמר ר"י אף שהוא מתארח אצל ע"ה מכל מקום נאמן על המעשרות דהא הע"ה לא יאכילו דבר שאינו מעושר דלאחרים אינו חשוד ודו"ק:
4