שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:נ״אShoel uMeshiv Mahadura III 3:51
א׳אציין מה שהחילותי ללמוד בשנת תבר"ך ג' נח בתדר"י ברכות פ"ק אות ב' אחת של לילה ואחת של יום כן נכון דשל לילה קורא קודם עה"ש ושל יום לאחר עה"ש אבל בש"ס וברש"י הגירסא להיפך וצ"ע. שם אות ד' הסומך גאולה לתפלה. עיין תדר"י מה השבח הזה ע"י שעי"ז יזכה לעוה"ב. לפענ"ד הכוונה עד מ"ש בביאור המאמר אהיה עמם בשעבוד זה אהיה עמם בשעבוד אחר וביארתי עפמ"ש בעל העיקרים דאנו יש לנו שלשה תקות ואחת מהם תקות הכבוד שאחר שעשה עמנו נסים ונפלאות למה יאמרו הגוים איה אלהיהם ובעקידה הביא טענת המתפקרים דהוא פעולה רקנית שאחר שנשארנו בגלות היוכל הפעולות לריק ע"ש שאך בזה מובטחים אנו שלעתיד יקבץ אותנו ע"ש וא"כ זה שאמר אהיה עמם בשעבוד זה אהיה עמם בשעבוד אחר והארכתי בזה ומעתה אחר שמזכיר גאולת מצרים א"כ עי"ז נבא להתפלה שאנו מבקשים על חורבן בהמ"ק וכדומה על הגאולה השלימה וא"כ לכך אנו סומכים גאולה לתפלה. שם אות וא"ו עד כי אתה ד' מחסי. צ"ע דהא היא אמצע פסוק וכל פסיקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן והנה הכלבו הובא במ"א סי' תכ"ב כתב דבכתובים לא אכפת לן ובאמת בש"ס שבועות דף ט"ז ראיתי שכתוב כי אתה ד' מחסי עליון שמת מעוניך אבל הגאון מוהראו"ו ז"ל מוחק ודעתו רק עד כי אתה ד' מחסי. ואולי ראייתו מהרי"ף שלא הביא רק עד כי אתה ד' מחסי וברי"ף ע"כ מוכח דהגירסא כן דהרי מתחיל יושב בסתר עליון וגומר עד כי אתה ד' מחסי ואומר ד' מה רבו צרי עד לד' הישועה וגומר והנה ענין וגומר הוא כדי להורות שאין להפסיק בזה וגומר אותו פסוק או אותו ענין ומדלא כתב בזה וגומר ע"כ דא"צ לומר רק עד כי אתה ד' מחסי והרי בפסוק לד' הישועה מסיים וגומר מפני כי הוא באמצע פסוק והגאון מוהראו"ו ז"ל מוחק בש"ס הך קרא על עמך ברכתיך סלה ולפמ"ש בש"ס נאמר בדקדוק ומוכח מהש"ס דגם בכתובים צ"ל כל הפסוק. אמנם לפמ"ש במגן גבורים סי' נ"א וסי' ס"א כלל חדש בזה לא צריך לגמור בזה ודוק ועיין בשבת כ"ג מלא תסור ופירש"י מן הדבר אשר יגידו לך וגומר ולא נודע כוונתו והכוונה פשוטה דלא תסור הוא אמצע הפסוק ורש"י ג"כ לא הביא כלו שהרי מסיים ימין ושמאל ולכך כתב רש"י וגומר והנה הרמב"ם פי"א מברכות ה"ג כתב והיכן צונו מאשר יאמרו לך תעשה וכתב הכ"מ דבש"ס אמרו מלא תסור וכתב דעל ל"ת שייך לא תסור אבל עשה שייך כל אשר יאמרו לך תעשה ולכאורה למה נקט הש"ס מלא תסור. ולפענ"ד יש רמז דבסוף הפסוק מסיים ימין ושמאל והוא הכוונה על נר חנוכה דכך הוא הסימן מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל כנלפענ"ד ע"ד הרמז ולכך מסיים רש"י וגומר ודו"ק היטב ושמעתי שבס' חיי אדם נסתפק בזה אם בכתובים שייך ג"כ כל פסוקא והביא ממ"ש האר"י דק"ש יש לקרות עד כי אתה ד' מחסי והוא תמוה דהרי שיר של פגעים מוזכר בשבועות וגם לא זכר דברי הכלבו: שם אות זיי"ן על תפילתי שתהא סמוכה למטתי. עיין תדר"י דרש"י לא היה לומד קודם התפלה אחר שעלה עמוד השחר והתוס' תמהו ע"ז. ולפענ"ד יצא לו מהא דאמרו בשבת דף י"א דמפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אתיא לד"ת והרז"ה והר"ן נדחקו דהך אין מפסיקין לתפלה היינו אף בדליכא שהות ועוקרין לגמרי דאי בדאיכא שהות כגון אנו ג"כ אין מפסיקין וכי אסור לעסוק בתורה קודם שמתפללין ע"ש ולפמ"ש לשיטת רש"י א"צ לדחוק כ"כ לעקור כל התפלה ואטו רשב"י וחביריו לא היו מתפללין כלל אבל לרש"י אתי שפיר דמיירי בדאיכא שהות ואנן מתפללין ברישא ורשב"י וחביריו היו ממתינים. ובזה הי' מיושב קושית התוס' בשבת שהקשו דמצינו בר"ש עצמו דהיה מקרי ומצלי ונדחקו. ולפמ"ש אתי שפיר דבזמן שלא היה שהות הי' באמת קורין ומצלין ודו"ק היטב ועיין בירושלמי שחולק על הש"ס דאף לק"ש אין מפסיקין ור' יוחנן ס"ל כגון אנו אין מפסיקין לק"ש ולהרז"ה צ"ל דלא היה אף ק"ש קורא וזה דחוק מאד. ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי בדאיכא שהות ודו"ק ולפמ"ש ל"ק קושית התוס' מרבי ועיין מהרש"ל ומהרש"א שם ובב"ח. אמנם מה שאני מסתפק אי לשיטת רש"י גם במנחה כל שהגיע זמן המנחה לא הי' לומד או דוקא בשחרית ולשון אבא בנימין לא משמע רק בשחרית ולפ"ז שם בשבת דקאי במנחה לא הי' מיושב קושית הרז"ה מיהו מטוש"ע או"ח סי' ק"י נראה שפירשו הך דחברים ג"כ בשחרית וא"כ יש לרש"י ראי' משם ובאמת שלפענ"ד שיטת רש"י היא דוקא בשחרית שזריזין מקדימין למצות להתפלל להשם תיכף אבל במנחה שכבר התחיל בלימוד בודאי יכול לאחר כנלפענ"ד ודו"ק היטב ובשחרית אף שלמד קודם עה"ש מכל מקום התחלת היום היא ענין בפ"ע משא"כ במנחה: אות ט' כל הקובע מקום לתפלתו. כבר כתבתי בזה ועיין תדר"י. וכעת נראה דהנה כבר האריך בשו"ת ריב"ש סי' קנ"ז על המקובלים שמכוונים כוונות בתפלה שיש לחוש לקיצוץ בנטיעות חלילה והביא דברי רבינו שמשון מקינון שלאחר שלמד חכמת הקבלה אמר אני מתפלל כתינוק בן יומו ועיין חק יעקב סי' תפ"ט:
1
ב׳והנה לפענ"ד זה הכוונה שקובע מקום לתפלתו והיינו עד גבול זה יהלך ולא יהלך יותר לכוין כוונות עמוקות. ולזה מביא ראיה מאברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם והיינו במקום שעמד אתמול ולא נעתק יוחר וכבר נודע דמלאך נקרא עומד שאינו נעתק ממקום למקום ולכך כשמת אומרים עליו הי' עניו שזה ענוות שאינו רוצה לילך בגדולות ונפלאות ממנו וז"ש ויעמוד פנחס ויפלל והיינו שנשאר עומד ולא נעתק יותר. שם אות י"א כל הקובע מקום לתורתו. כן גרס תדר"י ובש"ס הגירסא לתפלתו ולפמ"ש יש לפרש כל שאינו יוצא חוץ לגבול נותן לו הקב"ה שכר שאויביו נופלים לפניו והיינו עפ"י מה שאמרו במדרש איכה על פסוק לא האמינו כל מלכי ארץ שד' מלכים מה ששאל זה לא שאל זה שדוד בקש ארדוף אויבי ואשיגם וחזקי' לא רצה כלל ללחום רק שאויביו יפלו לפניו וז"ש ונטעתיו שכן תחתיו וגו' היינו שלא ילך כלל חוץ למקומו ודו"ק והבן בדברים. שם אות י"ג אלא ביני עמודי עיין תדר"י שהביא שמצינו שרשב"י לא התפלל אלא משנה לשנה ור"י הנשיא מחדש לחדש הנה מ"ש על רשב"י לא מצאתי לפי מיעוט זכרוני ועיין בשבת י"א דאמרו על רשב"י שתורתו אומנתו ועיין תוס' שם ועי' דף ל"ג אבל לא נזכר שלא התפלל רק משנה לשנה וגם ר"י הנשיא לא מצינו וגם לא מצינו ברבי יהודה האמורא והוא בר"ה ל"ד דהיה מתפלל מחדש לחדש אבל על רשב"י ור"י הנשיא לא מצאתי כעת ועיין בשה"ג שם מ"ש שגם הת"ח מהראוי לומר ביוה"כ תחנות ובקשות ע"ש וצ"ע כי שמענו שהשאגת ארי' והגאון מוהרא"וו ז"ל הי' לומדין רק התפלות מר"א הקליר דהיו אומרים עם הציבור אמת שהם הי' תורתם אומנתם. שם אות ט"ז במשנה בין תכלת לכרתי עיין תדר"י מ"ש בפירוש כרתי בשם הערוך וצ"ע שלא הביא מהא דאמרו והירוק ככרתי ועיין תוס' סוכה דף ל"א ותמצא שהירושלמי חולק על פירוש הערוך ועיין בערוך ערך כרתי ובמוספיא שהתרגום פירש על בצלים כרתי וזה דחה תדר"י. שם אות י"ז לק"ש כוותיקין עיין תדר"י שפירש בסוף ההלכה שוותיקים היינו מפולפלים ומחודדים ועיין ערוך ערך וותיק ובהגהות רי"פ שם ודו"ק. שם לא תאכלו על הדם עיין תדר"י דזה אסמכתא בעלמא ופשטיה דקרא על אבמה"ח שלא יאכל הבשר בעוד שדמו בתוכו. אבמה"ח לאו דוקא. וכוונתו למה דאמרו בסנהדרין דף ס"ג וכשיטת הרמב"ם דהוא מה"ת ולא כרש"י דס"ל דגם זה אינו רק אסמכתא ועיין סי' כ"ז ובתב"ש שם. שם אות כ"ז כל שאינו אומר ויציב בשחרית ואמת ואמונה ערבית וכו' עיין תדר"י מ"ש בזה. ולפענ"ד הכוונה ע"ד מ"ש בזהר פרשת במדבר על פסוק ד' אורי וישעי דבר נש בעי לאקדמא ולמפקד בידי' פקדונו. והנה אף שב"נ חייב להקב"ה מ"מ הואיל ואמסור פקדוני' הקב"ה ברוב חסדיו מחזיר לו כמ"ש בזהר שם וא"כ ז"ש להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות שזה חסד אלקים מה שמחזיר אמונתו בלילות והנה כ"כ כי אמונה הוא מה שאינו נגלה בעליל רק שמאמין שיהיה כן ואמת הוא חסדים הנגלים והנה לע"ל יהיה אמת נגלה וכעת בגלות הוא רק אמונה ולכך בבקר שהוא כינוי לגאולה אומרים אמת ובלילות שהוא על הגלות אומרים אמונה. שם אות כ"ח כשהוא כורע כורע בברוך וזוקף בשם. לפענ"ד הכוונה שהכריעה והזקיפה הכל בשם דהיינו מה שהקב"ה עושה ברוב חסדיו ולא לפי מה שאנו זוכין. עוד נראה לי עפמ"ש החוה"ל בשער הבחינה המשל למי שהיה חבוש במאסר ואח"כ האדון הוציאו והיה משבח האדון בעל המאסר הזה וגערו בו וא"ל אתה חושב שאין להאדון רק המאסר והלא כל המדינה שלו וצריך לברך אותו האדון בעל המדינה שהמאסר ג"כ שלו וכמו כן הש"י שהוא אדון כל העולם אשר גם אנחנו זכינו מטובו:
2
ג׳והנה בתפלה אנו מזכירים כמה וכמה תשבחות אבל כל אלו הם כאין נגד שמו יתברך ולכך אמר כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם והיינו להורות שתיכף בהזכירו שמו הקדוש זה עיקר השבח וזוקף תיכף בהזכרת שמו ודו"ק. פ"ב אות ל"ט זבח בלא נסכים קשה לי טובא לשיטת הרמב"ם פ"ב ממעה"ק דאחד יחיד ואחד ציבור מביא קרבנו היום ונסכיו למחר א"כ מה קאמר זבח בלא נסכים והא אף לכתחלה מותר להביא נסכיו עד עשרה ימים ואף דהכ"מ לא ציין מקורו דאף של ציבור אני ציינתי מקומו פ"א ממעה"ק ה"ז ובכ"מ ותמצא מקורו. ומכאן ראיה ברורה לשיטת התוס' בר"ה דף למ"ד ע"ב ד"ה ונתקלקלו דדוקא קרבן יחיד דאינו טעון שירה ולא של ציבור ומ"ש רבינו והוא שלא קדשו הנסכים בכלי הוא מהתוספתא שמביא התוס' מנחות ט"ו ע"ב ד"ה אפשר והכ"מ לא הרגיש בזה. ולפמ"ש יש ליישב קושית התוס' שם ואכ"מ עכ"פ דברי רבינו צע"ג מהש"ס כאן. שם אות מ"ב לא יברך אדם ברהמ"ז בלבו עתדר"י מ"ש דהגיגי לשון מחשבה וטפי היה לו להביא ממ"ש הגיון לבי או לבך יהגה אימה ועיין רש"י יהושע א' על פסוק והגית בו. שם אות מ"ו ובעה"ב ב"כ וב"כ יורד למטה לפי שאין דעתו מיושבת עליו עיין רש"י שפירש לפי שהוא ברשות עצמו. ולפענ"ד עפ"י פשוטו כבר נודע שהבדל יש בין פועל ואומן שדרכו לעשות במלאכה בבית ועלי' והוא אינו כ"כ נבעת אף בהיותו בעליה כמ"ש כי אליו הוא נושא את נפשו שפירש"י בכבש וכדומה אבל בעה"ב שאין דרכו בכך זה נבהל יותר ואין דעתו מתיישבת עליו ודו"ק היטב. פרק מי שמתו אות נ"ג בתדר"י בד"ה פטור מן הק"ש בסוף במ"ש תדע ובהגהת הרמ"ע נדפס בצדו שצ"ל וצ"ע ובאמת שהגירסא נכונה תדע והיא ראיה ברורה דאם נימא דבשאר מצות לא אסור אינו מדוקדק לשון הרישא עם הסיפא דו"ק ותשכח. שם אות סמ"ך בתדר"י בד"ה קברו את המת ע"ש דניחום אבלים הוא מן התורה דבכלל גמילות חסדים הוא וכו' הנה זה כמ"ש הבה"ג אבל הרמב"ם אין דעתו כן ועיין פי"ד מאבל ובשרש הראשון למנין המצות וברמב"ן שם. שם אות ס"ג בתדר"י במשנה בד"ה ב"ק במה דמסיק דבשאר דברים הרהור לכ"ד עיין בהגהות מהר"ם טיקטין מ"ש דטנופת חמור מטומאה יוצא מגופו וצ"ע במ"ש תד"ר שם אות ס"ו בד"ה שאין דברי תורה מקבלים טומאה שהביא ראיה ממבואות המטונפות ולפמ"ש כאן מבואות המטונפות חמירי וצ"ע ומ"ש תדר"י כאן דמ"ש בהמ"ז מברך בלבו היינו מוציא בשפתיו רק שאינו משמע לאזנו עיין ברא"ש נדרים בפירושו דף ע"ז ע"ב ד"ה ואר"י במ"ש בשם הר"א ממיץ ע"ש ודו"ק. שם בתדר"י בד"ה הלואי שיתפלל כל היום כולו ע"ש במ"ש קושית העולם למה הזכיר בפסוק ג' זמנים והלא תפלת ערבית רשות עיין זהר פרשת תרומה מ"ש בפסוק ערב ובקר וצהרים אבל דבריו צ"ע וסתום וחתום. שם אות ס"ו בתדר"י בד"ה כר"י בכלאים ע"ש במ"ש דאסור לזרוע אם אין בעפר גבוה ג"ט ובב"י יו"ד סי' רצ"ה הביא שם דברי הרא"ש והתוס' ומדברי תדר"י אינו מזכיר כלל ע"ש. פ"ד אות ק"ו היה עומד בח"ל יכוין את לבו נגד א"י וכו'. לפענ"ד הכוונה שלא יכוין בשביל הנאת ח"ל רק עיקר כוונתו יהיה בשביל א"י ובשביל ירושלים ובהמ"ק ודו"ק. שם אות ק"י כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני השכינה. הכוונה ע"ד מ"ש המורה הובא בנוב"י מהד"ת חאו"ח סי' ק"ח דשכינה היא השגחה או אור נברא ע"ש וה"ה כאן החידוש הלבנה מורה על השגחה שבני ישראל מונין ללבנה שהם עתידים להתחדש כמותה ודו"ק:
3
ד׳פרק אין עומדין אות קי"ב א"ל לא סבר מר שנאמר הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כה"ג וכו' הנה הך דמצנפת בראש כ"ג לא נזכר בגיטין שם בזה רק זה דרשת ר"ח שם ונראה שנשתרבב הנוסחא מהך דר"ח אבל לפענ"ד כמו שהגירסא בש"ס כן הנכון כי באמת ק"ל למה שאל רבינא מדרשת ר"ח ולא שאל מהמשנה דגזרו על עטרות חתנים וע"כ צריך לומר דבהמשנה מבואר דלא גזרו רק על עטרות חתנים א"כ בנשואין ראיה ולכך הקשה מהדרש דמצנפת ועטרה ופשטת הכתוב על כל אדם וגם הנשים בכלל וע"ז חידש לו דנמצא דכה"ג וכדדרשת ר"ח ודו"ק והנה מה דאמרו וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה עיין רש"י מ"ש בזה והוא תמוה דלפענ"ד הכוונה דהנה העטרה הוא בראש המלך והמצנפת הוא בכה"ג וכ"כ הרמב"ן פ' ויחי כי חטא של בני חשמונאי הי' על שלקחו להם מלכות כי הכהנים אין להם להיות מלכים ע"ש וזה שפריך וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה והיינו דבני חשמונאי נהרגו בשביל זה ואח"כ לא הי' שניהם ביד אחד וע"ז אמר דעטרה קאי על ראש כל אדם דכל שהיה הכה"ג משמש היה עטרה על ראש כל אדם וכל ישראל בני מלכים לא דוקא המלך לבד ובזה מדוקדק מה שהקשה דהיה לו לומר מה ענין עטרה אצל מצנפת ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הקושיא הי' דאין הכה"ג רשאי לקחת לו המלוכה ובני חשמונאי נענשו. שם המקיז דם לבהמת קדשים עיין תדר"י שכתב והכי אמרינן בתרומה וכו' והוא סתום וצ"ל תמורה דף ל"א. פרק כיצד מברכין אות קנ"א בא"ד ובזה אנו מתרצין מה ששואלין העולם ומזה הטעם נמי היו מברכין לאכול את הפסח ולא היו מברכין שהכל וכו' מפני שטפל הוא אצל פת שאכל מתחלה מפני כיון שחייב באכילתו לכאורה תמוה מ"ש לברך שהכל דכל שהוא בתוך הסעודה א"צ לברך כלל ואפשר כיון שחיוב לאכלו הוה לעצמו דבר חשוב וקובע ברכה לעצמו וע"ז תירץ כיון שחיוב הוא לאכול הו"ל טפילה לפת ואינו מברך כלל ברכה רק לאכול הפסח כנלפענ"ד אבל קשה לי מהא דכתבו התוס' בפסחים קכ"א ד"ה כשתמצא לומר לדברי ר"י וכו' בשם ר"ח כ' שברכת פסחים על עיקר פוטר את הטפל והלא החגיגה ג"כ חיוב ומהראוי היה לברך ברכת לאכול שלמים דהא יודע היו שמחוייב לאכול החגיגה ג"כ וצ"ע ואפשר כיון דחגיגת י"ד אינו רק רשות ובא במועט לא הו"ל דבר חיוב מיהו עדיין קשה דהא כעת שהביאו חגיגה היו שוב יודע שצריך לאכול וצ"ע: שם אות קנ"ה בתדר"י ד"ה לא שנו אלא בשבתות וי"ט וכו' במסכת נדרים משמע דיום הקזה ויום שנכנס למרחץ ויום שיצא עיקר הסעודה הוא היין וקובע סעודתו על היין. הנה לא נמצא במסכת נדרים וגם בהרא"ש ציין נדרים ל"ח ובמעד"מ שם הרגיש בזה ע"ש ומהתימה שגם בטוש"ע סי' קע"ד וסי' ער"ב לא נמצא מוזכר זאת ואף שהראב"ד כתב דלדידן שהיין מצוי הו"ל כל הימים כשבת ויו"ט מכל מקום היה להם להזכיר זאת וגם בסי' רכ"א ביו"ד לאראיתי בהחפזי מוזכר כוס של בית המרחץ וצ"ע כעת. והנה הרמב"ם פ"ד מברכות הי"ב מזכיר ג"כ הקזה ומרחץ ע"ש בכ"מ ובלח"מ הקשה מהא דכתב הה"מ פרק למ"ד משבת דצריך שיקבע להיין בשבתות ויו"ט והביא ראיה מכאן והרי כאן משמע דלא היה חיוב רק רגילות שהרי אביי היה אומר אנא נמלך אנא והיה מברך על כוס וכוס. ולפענ"ד אין ראיה דשאני אביי דאמרו בכתובות דף ס"ה ידענא בי' בנחמני דלא הוה שתי חמרא והיינו מפני שהיה עני כמ"ש בשיטה מקובצת שם בשם הקדמונים וא"כ כיון שהיה עני אין עליו חיוב דעשה שבתך חול ועיין במ"ק דאביי היה עני וכן מבואר בעירובין דף ס"ח ע"ש דלא היה אפשר לו לוותר מעטפת בכל שבת וא"כ אין ראיה וצ"ל דמה דאמרה חומה שלדידיה אשקה בשופרזי או דהיתה צריכה לרפואה או דהיה עושה יותר על כחו וכבדה יותר מעל גופו אבל הוא לא היה שותה. וראיה ברורה נראה לפענ"ד דהרי רש"י פירש על הא דפריך לא סבר לה מר להא דריב"ל ופירש"י דבי"ט לא נמלך אנא הרי דביו"ט מחוייב לקבוע על היין וע"ז השיב אנא נמלך אנא ופירש"י אני איני רגיל לקבוע על היין והיינו הוא דוקא ולא אחר ועיין פסחים ק"ג ע"ב ברשב"ם ושם לא פירש כן וע"כ כמ"ש ודו"ק ועיין פ' שלשים בשבת ה"ט בכ"מ וכתבתי על הגליון דהלח"מ כאן לא הבין כן דברי רבינו כמו שהבין הטור והטור בא"ח סי' קע"ד פירש דרגיל לשתות ואזיל לשיטתו ודו"ק היטב שם אות קס"א בתדר"י הביאו לפניו מלוח ע"ש שכתב דל"צ להשמיענו דהעיקר פוטר הטפל ולכאורה לפמ"ש התוי"ט דלכך דקדקה המשנה ונקט מלוח בתחלה דאסור להקדים הטפל ולא יברך עליו א"כ יש לומר דזה קמ"ל. אמנם נראה דאם נימא כן שוב יקשה מה סיים זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה דזה ל"צ להשמיענו וע"כ כמ"ש התדר"י ושפיר מה דאמר כל שהוא עיקר היינו אף שהפת טפל וכדומה כל הדברים שנעשים לפעמים טפל ודו"ק ובמ"ש תדר"י יתיישב מ"ש עמו טפלה והרי לשון עם כתבו התוס' ישנים דף כ"ו דעם ד"א דהד"א הוא עיקר ולפמ"ש אתי שפיר דגם כאן הפת עיקר בכל מקום ורק כאן נעשה טפלה ודו"ק היטב. פרק שלשה שאכלו אות קס"ד בד"ה שלשה שאכלו עיין תדר"י וברא"ש דחה זאת ובעת לימודי היה קשה לי מדף מ"ז בהא דאמר רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא וכו' דשם מבואר דלא כתדר"י ומצאתי במ"ג סי' קצ"ז ס"ק ד' שכבר הרגיש בזה הפר"ח ע"ש מ"ש בזה וכעת נראה דדוקא היכא דיתבי כולהו ואכלו בזה אף דלא הוקבעו מתחלה יחד אמרינן דהוה כקבעו אבל כאן דר"ש לא היה בתחלה ואח"כ בא פשיטא דלא יכול לחייב אותם בזימון ומה נ"מ יחיד לרבים ודאי אין בכחו לחייב וז"ש רש"י ואי אתה מחייב ניעור בזימון ודו"ק היטב. שם אות קע"א בתדר"י מהו אומר בבית האבל הטוב והמטיב במעד"מ תמה שנעלם מהתדר"י ש"ס מפורש ברכות דף מ' דאמרו בהדיא תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא מדעקרו בבית אבל אלמא דלא אמרו כלל וכבר כתבתי בזה בחבורי כת"י על הש"ע יו"ד סי' שע"ט וכעת נראה בפשיטות דהנה לפירוש תדר"י יקשה מה זו סברא לומר פעמיים הטוב והמטיב ולפענ"ד נראה דהנה למ"ד לאו דאורייתא ונתקנה בביתר על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה א"כ גם על שאר המתים יש לומר כן שאף שנשתהה איזה שעות אפ"ה לא הסריחו ונתנו לקבורה ור"ע ס"ל כיון דכבר אמר הטוב והמטיב שנתקן על הרוגי ביתר ממילא די בזה דהמתים על מטתם שלא נשתהו כ"כ ולא שייך רשות על הקבורה ולמה יאמרו הטוב והמטיב ועכ"פ מדברי שניהם נלמד דטוב ומטיב לאו דאורייתא ורק ביבנה תקנוהו וז"פ וברור ולפענ"ד בזה"ז במקום שהרשיון שלא להלין המת מ"ח שעות בודאי יש לברך הטוב שלא הסריח והמטיב שניתן לקבורה ודו"ק:
4
ה׳והנה מ"ש תדר"י דפשוט דצ"ל הטוב והמטיב דהרי אמרו במדרש דג' הטבות וג' גמולות וכו' אף שתדר"י בעצמו כתב באות קפ"א גבי ר"פ אמר צריך שתי מלכיות דנתקן אח"כ ג' הטבות ע"ש אבל גוף הטוב והמטיב נתקן מקודם ודו"ק. באות קע"ח בתדר"י בד"ה אבל להוציא אחרים וכו' עמ"ש בזה ועיין מ"ש בחידושי הגהות אנשי שם שם ומהתימה שהרא"ש כ"כ לדחות דברי תדר"י ע"ש באות כ"א ודו"ק. אות ק"פ אבל הכא הא בהא תליא. עיין בתדר"י הרבה פירושים בזה. ולפענ"ד היה נראה עפ"י מה דאמרו במדרש הובא בתוס' חגיגה ג' דשלשה מעידין זע"ז דהם אחד קב"ה וישראל ושבת א"כ הם אחד ודו"ק. אות קפ"א בתדר"י ד"ה לאות ולברית ע"ש מה שהשיג על הרמב"ם לענין קידוש בסעודה ג' ובהגהות אנשי שם ועיין ב"י או"ח סי' רצ"א. אות קפ"ה בפירוש המיוחס לרש"י ד"ה אבל אז מינהו עלי' הנה פירוש הראשון מוזכר ברש"י אבל הפירוש השני אינו מוזכר גם תמוה דבפירוש הראשון מזכיר דעד לברך הוא ברכת הזימון ובפירוש השני מזכיר עד הזן והוא מחלוקת האמוראים ר"נ ור"ש. פרק אלו דברים אות קצ"א מאי כוס של קידוש היום הוא רש"י לא פירש כן ותלוי בשני תירוצי התוס' בפסחים ק"ו דלרי"ף יש חילוק בין מזיגה ללא מזג ולרש"י יש חילוק בין חול לשבת ודו"ק היטב. אית קצ"ב בתדר"י ד"ה בירך על המזון במה שסיים ובזה חולק הירושלמי על תלמוד שלנו דהתם פסקו הלכה אליבא דב"ש וכתבו לדעת ב"ה דנר תחלה הוא סתום ומחוסר הבנה והנראה בזה דהנה במ"ש ר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה יש חילוק בין תלמוד שלנו לתלמוד ירושלמי דבש"ס דילן לב"ה בשמים ואח"כ מאור ומה דתנן במתניתין הוא אליבא דר"מ ובירושלמי בתרי הגירסא להיפך דב"ה ס"ל נר קודם ומעתה לפי מה דאמרו בירושלמי שם דהלכה כדברי מי שאומר דבשמים ואח"כ מאור ע"כ דפסק כב"ש דלהירושלמי ב"ש ס"ל כן וז"ש תדר"י דבזה חלוק הירושלמי מתלמוד דידן והיינו אליבא דר"י פסק הירושלמי כב"ש וב"ה ס"ל דנר קודם ומ"ש ברי"ף דהכא לב"ה בשמים ואח"כ מאור היינו אליבא דר"י בתלמוד שלנו ס"ל לב"ה בשמים ואח"כ מאור וכמו שהביא הרי"ף לבסוף ואילו לתלמוד הירושלמי ס"ל לר"י אליבא דב"ה נר קודם ומ"ש בתדר"י לפי הירושלמי דב"ה ס"ל בשמים ואח"כ מאור זה טעות ובזה תפס לשון הש"ס דילן אבל להירושלמי הוא להיפך ולכך כתב דכן הלכה דנהגו העם כב"ה ואליבא דר"י ודו"ק היטב. שם אות ר"א ברי"ף ואי קשיא לך הא דלעיל התם היתה להם שעת הכושר צ"ע דלפמ"ש התדר"י דהפסול דחמי טבריא הוא משום שהם מרים א"כ החילוק פשוט דחמי האור אינם מרים ומי טבריא מרים וצ"ע והנה בתדר"י שם הקשה על מ"ש באריתא דדלאי הטעם משום דהוה שאובים ת"ל משום דאינו חיבור וניצוק וקטפרס אינו חיבור ע"ש וכ"כ בתוס' חולין ק"ח ד"ה ואי ובאמת לפי תירוצי התוס' בגיטין דף ט"ז בשם ר"ת ולפמ"ש המרדכי הובא בב"י ס"ס ר"א ל"ק הקושיא וצ"ע שוב מצאתי בשו"ת נט"ש סי' כ"ד דהאריך דניצוק הבא מן הנהר ודאי הוה חיבור ומהתימה שלא זכר דברי התדר"י הנ"ל וצ"ע. שם אות ר"ד קפדיתו אמנא עיין רש"י שפירש דהיינו כלי שלם ותדר"י פירשו מנא היינו רביעית וצ"ע דלדברי תדר"י לא נזכר כלל דבעי שיהיה שלם וצ"ע. פרק הרואה איתרמא לאחר י"ב חדש אומר ברוך מחיה המתים עיין תדר"י וצ"ע היכן איתא דכלי ביב"ח מתייאש ובב"מ מוזכר לאחר יב"ח אבל לא לענין כלי וגם במ"ק ח' מבואר דמת משתכח לאחר שלשים יום וצ"ע. שם אות רי"ב אם במופסקים מברך על כל פעם ופעם עיין בחידושי אנשי שם מה שהקשה מים הגדול ולק"מ דשם לא נתחדש הענין א"כ וכי בכל רגע יברך אבל כאן נתחדש ענין וא"כ לכך מברך בכל פעם ופעם דלא שייך לומר וכי אין לו גבול דהא יש גבול כשלא יתחדש ענן ומטר ודו"ק. שם אות רט"ו במשנה מברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה בש"ס מפרש לה והובא בתדר"י ולפענ"ד יש לפרש לשון המשנה כפשוטו דהנה הובא בספר דברי אמת פ' וירא בשם הגאון החסיד מוה' שמעלקא ז"ל אבד"ק ניקולשפורג במ"ש ולא חשכת את בנך את יחידך ממני ולא כתיב אשר אהבת ואמר הוא דהנה במה שעקד ליצחק בודאי לא נתכוין רק לשם ד' אמנם במה שנצטוה לבל ישחטהו לעולה זה הי' מקום שיתכוין להנות מזה והעיד הכתוב כי גם מה שחשך את בנו לעקידה והי' ממני היינו מפאת צווי הבורא וע"ז סיים שיותר קשה על האדם ביום טוב להתכוין לשם ד' מלקבל עליו יסורים יעו"ש וע"ז אמר כאן חייב אדם לברך על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה והיינו שיהיה הכל לשם ד' לבדו ודו"ק וז"ש אח"כ חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה והיינו שיהיה הכל רק לשם ד'. כן יזכינו ד' לקיים המצות והתורה הכל לשם ד'. סיימתי ביום וא"ו עש"ק חיי א"ך מרחשוון שנת תבר"ך:
5