שואל ומשיב מהדורא רביעאה א׳:כ״וShoel uMeshiv Mahadura IV 1:26
א׳שאלתי באחד שהשכין בידו א' כף של כסף ולא נשתמש בו חמץ תשעה חדשים בבירור וביום ב' של פסח נמצא הכף הלז מעורב בין הכפות שהדיחו ביחד בכלי שני ולא היו היד סולדת בהן ואח"כ לא נודע אם נשתמשו בו במאכלים או לא וביום ב' של יו"ט היו ערב ש"ק והטמינו חמין לכבוד השבת עם שכנים רבים ביחד ובליל ש"ק נודע לבעה"ב שהכף הלז הודח ביחד ושאל להמו"ץ מת"ה ואסר כל המאכלים וכל החמין הטמונים ותהי צעקה גדולה בלילה ובאו ושאלו את פי והוריתי להתיר הכל ואכתוב כאן הטעמים והנה החמין הטמונים של השכנים זה פשוט להתיר דהרי אף אם נחזיק שנשתמש בהכף הלז הרי אינו בן יומו ונותן טעם לפגם וחמים הטמונים אינו אלא משום ריח כמבואר בסי' תמ"ז ס"א בהג"ה משום דאיכא משהו והמג"א בס"ק מ"א צידד להקל בריח נטל"פ ומשהו ובחידושי אמרתי בזה ראיה להמג"א דהנה בהא דהחמיר התה"ד בנטל"פ ומשהו הקשו עליו האחרונים הרבה קושיות ובחידושי למס' ע"ז דף ס"ו כתבתי דבאמת צריך ביאור דברי התוס' שחידשו דכל היכא דמשהו אסור אף נטל"פ אסור. ולכאורה מה ענין זה לזה בשלמא במשהו החמירו בחמץ בפסח כיון שנאסר כבר שהי' בו טעם אף לאחר שלא נשאר רק משהו מכל מקום אסור וכן אף אם היה מתחלתו משהו כל מה שאוסר בשאר תערובות בפחות מששים אוסר בחמץ במשהו אבל נטל"פ דאין בו טעם וכעפרא בעלמא הוא למה יאסר בחמץ והרי כתב הרב המגיד דאם בשאר תערובות לא צריך ששים אלא קליפה אף בחמץ כן מכ"ש בדבר שבשאר תערובות לא הי' נאסר כלל למה יאסר בפסח. ואמרתי בזה דאדרבא כל שאין בו אלא משהו לא שייך בו הרגשת טעם ואין כאן משום נטל"פ דהא אין מרגשין בו טעם כלל ולכך אסור נטל"פ במשהו ואדרבא אם לא היו בו ששים הי' מותר דהי' נטל"פ ומרגישין בו טעם לפגם. ובזה מיושב הרבה קושיות של שעה"מ ועיין במיוחסות סי' קנ"א ויש להעמיס בדבריו מ"ש בכוונת התה"ד ומעתה בריח נטל"פ ומשהו בודאי יש להקל דכל הטעם דריחא מלתא היא לפי שריח חזק ומרגישין הטעם יותר וכאן הוא להיפך כל שמרגישין בו הטעם הוא נטל"פ ומותר דהוא נטלפ"ג ומשהו. ובזה אני אומר בכלי חמץ שנתערבו באחרים דדעת הב"ח דבטל ברוב והמג"א ס"ק מ' כתב דבפסח פשיטא דאסור דלא עדיף משאר יבש ביבש וכוונתו דכל דתלוי בנתינת טעם ובלח בלח אסור במשהו גם ביבש ביבש אסור במשהו ומשום שמא יבשלם ויתן טעם ולפ"ז כאן שנטל"פ א"כ אם ירגיש בו טעם יהי' נטל"פ ובודאי מותר ורק דבמשהו לא שייך נטל"פ דאין מרגישין בו הטעם ואסור א"כ יבש ביבש ממנ"פ מותר דכל שאין מרגישין בו טעם יבש ביבש ובטל ברוב ואם ירגיש בו טעם יהי' נטל"פ וז"ב. ומ"ש המג"א דבכלי יש להחמיר דהא י"א דאף בשאר איסורים לא בטל כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ק"ב וכוונתו כיון דאפשר בהגעלה ה"ל כניכר איסור לפענ"ד לא שייך זאת כאן דהא כבר נודע מ"ש האחרונים ובכללם בעל הצ"ק בזבחים דף צ"ה דלכך כלי חרס אשר תבושל בו ישבר משום דהגעלה לא מועיל להוציא המשהו שבו ואסור ולפ"ז לא שייך דבר שיש לו מתירין בכלי דהא בפסח אסור במשהו ושוב לא יהי' מועיל הגעלה דמכל מקום נבלע בו משהו ובכלי חרס מיירי. ובזה ישבתי דברי זקני הב"ח שכתב דיש להחמיר בחמץ דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין ולא בטל והשיג עליו המג"א דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין והיינו משום שחוזר ונאסר לשנה הבאה ובאמת שגם הב"ח עצמו הרגיש בזה ועיין חק יעקב ולפמ"ש יש לומר דבאמת חמץ מקרי דבר שיש לו מתירין והיינו בהגעלה ואף דמשהו אסור הא לאח"פ יהי' מותר וכאן לא שייך דחוזר ונאסר לשנה הבאה דהרי כבר נודע מ"ש זקני הח"ץ בתשובה דלאחר י"ב חדש מותר אף בחמץ בפסח כל שנתיישן בכלי יותר מי"ב חדש וא"כ כאן לשנה הבאה לא יהי' נאסר דאז יעבור עליו י"ב חדש וז"ב. ובגוף הדין הנה מצד שהדיחו יחד בכלי שני כבר האריך המג"א בסי' תמ"ז ס"ק ס' דבכלי שני לא שייך לאסור מחמת פליטת הכלי וכן הסכים הגדול שבאחרונים החק יעקב סי' תנ"א ס"ק ח' דבכלי שני ב"י יש להקל בדיעבד אם נשתמש בכלי שנשתמש בכ"ש אף מכלי חרס בפרט במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט ואין לנו לחוש רק שמא נשתמשו בו במאכלים ובמשהו לא מחזיקינן איסורא כמבואר במג"א סי' תס"ז ס"ק א' דלענין איסור משהו דרבנן לא מחזקינן איסורא בדיעבד ובאמת שהי' מקום לומר שאף בפחות מששים אין להחמיר כמ"ש המג"א שם לענין כרכום דטעם חמץ כבר חלף והלך לו וכאן בודאי אין טעם חמץ משום דאינו ב"י ונטל"פ רק דבמשהו יש להחמיר דאין מרגישין טעל"פ אבל כל שהוא פחות מששים ממנ"פ מותר וכמ"ש:
1
ב׳והנה לכאורה הי' מקום להקל דהוה כענין ס"ס ספק שמא לא נשתמשו כלל ואת"ל נשתמש יש הרבה דיעות דנטל"פ מותר בפסח וגם כבר צידד הרא"ש בתשוב' סי' כ"ח דמקום שיש צדדים להקל מצרפינן דעות השאלתות ור"ת דחמץ בס' אלא שכבר נעל בפנינו הש"ך יו"ד סי' נ"ז דס"ס בפלוגתא דרבבוותא אין לצרף ואני אמרתי סמוכין לזה עפ"י מה שעוררני הרב החריף המפולפל מו"ה מענדיל בער העלליר ני' בהגאון בעל טוב גיטין שלמד מדברי רש"י בפסחים דף טי"ת דענין ס"ס הוא דבאמת בספק א' היה לנו לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי רק דמכל מקום מחמרינן וכיון שכך כל שיש עוד ספק אחד ואותו ספק מוציא מידי ספק שוב לא נשאר ספק כלל ומותר ואמרתי לו ראה דבריך טובים ונכוחים וזה טעם שמתירין ס"ס באתחזיק היתירא אז הספק מוציא מידי ספק ונשאר על חזקת היתר אבל באתחזק איסורא לא מועיל ס"ס ואסור ובזה הנה מקום אתי ליישב הא דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות דעת הר"י לאסור ולא נודע הטעם ויש בזה ג' שיטות ולפמ"ש הטעם דהספק של התערובות אינו מוציא מידי ספק הגוף ובזה יש להבין שיטת הרא"ה שכתב דאף אם נימא דספק בגוף וספק בתערובות אסור היינו כי מתסר ספיקא קמא מדאורייתא אבל אי לא מתסר אלא מדרבנן מקילינן בס"ס. ולפמ"ש הטעם מבואר דהרי נודע מ"ש התוס' בפסחים דף ט' דבדרבנן אמרינן דספק מוציא מידי ודאי ולפ"ז כל שספק בגוף אינו רק מדרבנן מאי אכפת לן דהספק השני הוא בתערובות ואינו מוציא מידי הספק הא בדרבנן לא צריך שהספק יוציא מידי ודאי. ובזה מיושב מה שהקשה הפר"ח סי' ק"י ס"ק מ"ו דמאי משני רב אשי דהו"ל דבר שיש לו מתירין הא לשיטת הר"י נתערבה באלף קאי אספיקא וה"ל ס"ס ושרי ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבדבר שיש לו מתירין בחד ספק אסור ממילא בעינן שהספק השני יוציא מידי הספק הראשון וכאן הוה ספק אחד בגוף והספק השני אינו מוציא מידי הספק הראשון. ובזה מיושב ג"כ קושיתו בסי' מ"ג לשיטת הפוסקים דס"ס בדבר שיל"מ ג"כ מועיל ודו"ק ויש להאריך הרבה בזה בפרטי ענין ס"ס ולפ"ז גם בס"ס בפלוגתא דרבבוותא אין לצרף אלא שגוף דברי הרב מהרמ"ד הנ"ל אין להם על מה שיסמוכו דעיקר ס"ס אנו דנין בלא אתחזיק לא היתר ולא איסור דבאתחזיק היתירא פשיטא דמותר ובלא אתחזיק לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי: והנה אם נימא דס"ס הוא משום שהספק השני מוציא מידי ספק הראשון ואין כאן ס"ס כלל נמצא פתח ליישב סברת התוס' בנדה דף כ"ז שכתבו דס"ס דסתרי תרי קולי דסתרי לא אמרינן ע"ש בד"ה חומר ובמהרש"ל ובמהרש"א ולפענ"ד הסברא היא דכיון שעיקר הס"ס הוא שהספק השני מוציא מידי הראשון ואין כאן ספק כלל ולפ"ז כאן דלאחר לידה אם תראה נאמר הספק להיפוך אימור לא ילדה ואת"ל ילדה שמא ילדה נקבה וא"כ היאך שייך שהוציא מהספק הראשון ואין כאן ספק כלל והרי אתה חוזר ומספק עלינו להיפך וא"כ עוד לא יצא מכלל ספק וז"ב ועיין מהרי"ט בחלק יו"ד סי' א' בדיני ספיקות שהביא דברי המרדכי פרק החולץ שכתב דמצינו שמחמירים אף בס"ס והביא שני ראיות מטומטום דאינו חולץ אף דהוה ס"ס ומהמפלת בהמה וחי' ושליא עמהן וע"ז האריך המהרי"ט דאין כאן ראיה דהוה תרתי ס"ס דסתרי אהדדי אף בתרי גופין אזלינן להחמיר ולפמ"ש הדברים מפורשים בטעמם משום דעכ"פ לא יצא מידי ספק דהרי אתה תוכל לספק להיפך ג"כ להקל ול"מ ס"ס בכה"ג וז"ב. ובזה ישבתי לנכון מה שסח לי עלם אחד משכיל מפה ששאל להרב הגאון מוהרש"ק ני' מבראד בהא דאמרו ביבמות דף ל"א ודף ס"ג נפל הבית עליו ועל בת אחיו וא"י איזה מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת וע"ז הקשה למה לא תתייבם שמא מתו שניהם גם יחד דאפשר לצמצם ואף דקיי"ל דאי אפשר לצמצם עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק ואת"ל שאחד מת תחלה הא יש לומר דהיא מתה תחלה וס"ס הו"ל כרוב והרי אזלינן בתר רוב ומוהרש"ק ני' נדחק מאד ושאל את פי מה אענה והראיתי לו דברי המרדכי שהאריך דאף בס"ס לא חולץ ולא מייבם וביאר המהרי"ט משום דהו"ל תרתי דסתרי דלענין להתירה לשוק איכא ג"כ ס"ס להיפך וא"כ אין מקום לקושיתו וז"פ: וראיתי במהרי"ט שם שהקשה מהא דאמרו בסנהדרין דף ע"ז ע"ב מחט שהיתה נתונה על החרס והזה עליו ספק על המחט הזה וספק על החרס הזה ומיצה עליו הזאתו פסלוה אמר ר"ח בר"י משמי' דרב מצא אתמר ופירש"י דהוה ס"ס שמא בתחלה הזה עליה או חזר עליו מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיו מדרון ויצא על המחט ע"ש והקשה המהרי"ט דהו"ל ס"ס וכתב דבקידוש בעי וודאי ולא בספק ע"ש והפר"ח בכללי הס"ס כתב בע"א ע"ש ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דאיזה ס"ס יש בזה להקל דהו"ל כעין שם אונס חד הוא דמה נ"מ אם מתחלה הזה עליו או שהותז עליו ובא מכחו כיון דגם מה שבא מכחו כהזה בידים חשוב. אמנם יען כי גברא רבה אמר להאי מלתא ומנו המהרי"ט ואחריו נמשכו כל ישרי לב אמרתי לעיין בזה. והנה ראיתי ברמב"ם פרק עשירי מפרה ה"ז כתב דהמזה צריך שיכוין להזות על הטמא לטהרו ואח"כ בהלכה ח' כתב דאם טבל את האזוב ונתכוין להזות על דבר המקבל טומאה והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה אם נשארו מים באזוב א"צ לחזור ולהזות אבל אם נתכוין להזות על דבר שאינו מקבל טומאה והזה על האדם הזייתו פסולה עד שיחזור ויטבול ויתכוין להזות על האדם או על המקבל טומאה והראב"ד השיגו ועכ"מ ולפ"ז הא נודע מ"ש המהרא"י דכל דאיכא נ"מ בין הספיקות לא הוה בגדר שם אונס חד הוא וכ"כ בש"ך בכללי הספיקות סי' ק"י ולפ"ז כאן הא כיון דהחרס אינו בר הזאה א"כ הי' נ"מ בין הספיקות דאם הזה מתחלה על המחט א"כ ודאי מועיל דמסתמא נתכוין להזות עליו ואם הזה על החרס וחזר וניתז עליו אם לא נתכוין בתחלה להזות ע"ז שהוא בר טומאה אז לא היה מועיל וא"כ שוב איכא ס"ס ומכ"ש לשיטת הראב"ד דס"ל דכל שהזה על דבר שאינו מקבל טומאה ל"מ אף מה שנשאר באיזוב לא יזה ממנו וא"כ שוב שפיר נ"מ בין הספיקות. הן אמת דתמוה לי לשיטת הראב"ד דס"ל דכל שהזה ע"ד שא"מ טומאה ל"מ אף מה שנשאר באיזוב א"כ מה פריך הש"ס מהזה על החרס והא החרס לאו בר הזאה היא וא"כ לכך ל"מ ההזאה על החרס שיכשיר המחט וצע"ג. ועכ"פ גם להרמב"ם איכא ס"ס. ובזה אני אומר ליישב מה דקשאי בה זה זמן רב וכתבתי בגליון הרמב"ם פי"ב מפרה ה"ג דהעתיק הדין הנ"ל ולא העתיק דמיירי בשנמצא וכן קשה על הש"ס גופא דלמה לא פריך מהרישא דתנן פי"ב משנה ב' הזה על שני כלים ספק על שניהם הזה ספק מחבירו ומיצה עליו הזייתו פסול' ולמה לא מקשה מזה בש"ס סנהדרין הנ"ל. ומצאתי בתורת חיים שם שהרגיש בזה וכתב דברישא כיון דטהרו את הכלי בראשונה שוב עשה מצותו ושוב א"י לטהר עוד כדתנן מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין עוד אבל כאן דלא עשו מצותן שפיר טהור ע"ש ובמחכת"ה דבריו תמוהין דהיכן מצא זאת דאחר שהזה על כלי אחד א"י להזות על כלי אחר וההיפוך מבואר בסוף פרה דמזין על האדם ועל הכלים אפילו הן מאה אלמא בטבילה אחת סגי להרב' כלים וכ"כ הרמב"ם פ"י ה"ח ובזה גם הראב"ד מודה ואדרבא כל שעשה מצותו ודאי יכול להזות על הכלי טמא וגם הראב"ד מודה בזה. ומ"ש דלאחר שעשו מצותן אינן מטמאין היינו אף שניתז על הארץ או על הטהור טהור כמבואר פט"ו מפרה ה"א ע"ש וע"כ קושייתו תימה רבה ותירוצו תמוה. אך לפענ"ד נראה דבאמת הוה ספק אם נתכוין להזות ע"ז והרי צריך עכ"פ שיכוין להזות ולפ"ז צריך ביאור מה מקשה הש"ס דלמה לא מועיל בניתז והא יש לומר דשאני הזא' דבעינן שיתכוין להזות ודלמא לא ידע כלל שיותז ע"ז ועכ"פ לא נתכוין להזות מקרי וצריך לומר דס"ל להש"ס דכיון דחרס לאו בר הזא' מסתמא ודאי נתכוין על המחט דאל"כ למה יזה שלא לצורך וא"כ שפיר מקשה אבל מהרישא אין קושיא דדלמא לא נתכוין רק על הראשונ' ומצאתי בחזון נחום שכתב בפי"ב מפרה משנה ב' דלא זו אף זו קתני ל"מ בשניהם בעי הזא' בודאי פסול' הזאתו מן הספק אבל בהז' על החרס דלאו בר הזא' הו"א דהזייתו כשר אף על הספק קמ"ל ודבריו צריכין תבלין וצריכין מלח דאין להם ביאור אבל מ"ש נכון מאד. ובזה יש ליישב גם קושית המהרי"ט דלכך לא הוה ס"ס דיש ס"ס להחמיר ג"כ שמא לא הזה לא ע"ז ולא ע"ז ושמא לא נתכוין להזות וס"ס להחמיר ג"כ אמרינן כמ"ש המלמ"ל פ"ח מאה"ט. ובזה יש ליישב גם מה שהשמיט הרמב"ם הך שנמצא ולפמ"ש יש לומר דבאמת י"ל דהש"ס מקש' שם דלא ס"ל דבעי כוונ' לטהרו וכמ"ש הראב"ד אבל לשיטת הראב"ד דבעי שיתכוין להזות כדי לטהרו א"כ כל שספק אם יחזור עליו שוב ל"מ וא"צ לאוקמא בנמצא ודו"ק היטב כי אגב גררא נתברר ענין נחמד בהלכות חמורות ודו"ק. והנה מ"ש למעלה בישוב דברי הב"ח דלכך הוה דבר שיש לו מתירין דאינו חוזר ונאסר לשנ' הבא' לפמ"ש זקני הח"ץ ז"ל דאחר יב"ח אינו חוזר ונאסר הגידו לי שכ"כ במחצית השקל ונהניתי שכוונתי בראשית ההשקפ' לזה.
2
ג׳אך נסתפקתי לכאור' באם נתערב כלי חמץ עד"מ ביום שני של פסח דאז לא נשלם יב"ח ביום א' של פסח וכבר נאסר אי נימא כיון דנטל"פ אסור בפסח א"כ אף שנעש' לאחר היום הראשון יב"ח אינו חוזר וניתר לאחר שכבר נאסר או לא. ולפענ"ד נרא' דלטעם הח"ץ דהישון מועיל לעשות כעפרא בעלמא וא"כ לא שייך נטל"פ דעפרא בעלמא לא נאסר וחוזר וניתר ביום ב' והוה דבר שיש לו מתירין גמור וז"ב מאד ודו"ק: והנה במ"ש למעל' בשם המג"א סי' תס"ו ס"ק י"ד על מה דמבואר דמותר להשהות' משום דהו"ל ספק חול וכתב המג"א פירוש איסור משהו הו"ל דרבנן לכן מקילינן לשהותו אבל בחמץ גמור אפילו ביו"ט האחרון אסור ונשאלתי בזה מאחד מהתלמידים דאמאי לא ניקל גם בחמץ גמור הא יו"ט שני אינו רק דרבנן ואמאי עדיף יותר ממשהו דרבנן והנני יוסיף די"ט האחרון אינו רק מנהגא בעלמא משום דלמא גזרו שמדא כדאמרו בביצ' דף ד' ועיין ברמב"ם פ"ו מיו"ט ובא"ח סי' תט"ז אמנם לפענ"ד נרא' כוונ' עמוק' דהנ' התה"ד הובא במג"א סי' תצ"ז ס"ק ד' כתב אף שלענין עכו"ם שהביא דורון שיש בו חשש ציד' ומחובר אסרינן לי' אף ביו"ט שני שהוא דרבנן ובחוץ לתחום שדין אחד כיון שהוא דרבנן יש לומר דשאני התם דאות' גזיר' לא הוה אלא לאיסור יו"ט ומש"ה לא מפלגינן בין ראשון לשני אבל איסור דעכו"ם מסל"ת לאו לגבי יו"ט אתמר אלא כללא הוא בכל התור' דבמילי דרבנן סמכינן אעכו"ם מסל"ת עכ"ל ולפ"ז נרא' דבאמת משום שיו"ט שני אינו רק איסור דרבנן אין להקל כל שיש חמץ שהוא אסור השייך לי"ט של פסח מה נ"מ בין יו"ט ראשון לשני אבל משהו דהוא משום דהוה דבר שיש לו מתירין וא"כ בכל מקום שהוא דבר שיש לו מתירין או ביי"נ שהחמירו בו במשהו א"כ זה כולל לכל איסורים דהוה דבר שיל"מ דהוא במשהו ובזה שוב ראוי להקל ביו"ט אחרון וז"ב ודו"ק היטב:
3
ד׳שוב מצאתי בתה"ד סי' צ"ה ובכתביו סי' ק"ס שכתב לענין ליל יו"ט שני של סוכה אם ירדו גשמים דיש להקל אף דבלילה הראשונ' מחמרינן מכל מקום כיון דבקיאין בקביעא דירחא יש להקל בלילה השניה והביא ראיה מהא דכתב המרדכי פכ"ט בחטה שנמצאת בתרנגולות ביו"ט אחרון דוקא הואיל ואינו רק מדרבנן לדידן סמכינן אגאונים המתירין ע"ש הרי דהבין דמקילין אף בחמץ גמור משום דיו"ט שני אינו רק דרבנן וזה שלא כדברי המג"א ולפענ"ד דברי המג"א מסתברים ומטעם שכתב התה"ד בעצמו הובא במג"א סי' תצ"ז ס"ק ד' הנ"ל ולא מקילין ביו"ט שני דרבנן:
4
ה׳ודרך אגב אבאר מה שחידש הט"ז ביו"ד סי' קל"ז ס"ק ז' דנותן טעם לפגם דאב"י באיסור דרבנן לא גזרינן דהו"ל גזיר' לגזירה אעתיק כאן מ"ש על הגליון בנוב"י בחיו"ד מהד"ת סי' כ"א שחידש ג"כ כן ולא זכר שכבר קדמו הט"ז בזה ואני כתבתי שלא נזכר מדברי הר"ן גבי פנכא דתברה ר' אמי בחולין דף קי"א ושם דם שמלח ואינו רק מדרבנן וא"כ אמאי תבריה והא מצי להשהותו לאחר יומו ויהי' מותר וע"כ דגם בדרבנן אסור ואחר כמה שנים מצאתי במהרלב"ח סי' קכ"א שכ"כ והביא ראיה זו ושמחתי. שוב אחר שנים רבות האיר ד' עיני ומצאתי בשו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' ק"ג שכתב בהדיא דאף באיסור דרבנן אב"י אסור והביא ראיה משו"ת הרשב"א ח"א סי' קמ"ג לענין חלב שחלבו גוי ע"ש ובאמת שדברי הרשב"א הוקבעו להלכה סי' קט"ו ס"א בהג"ה וע"ש בש"ך ס"ק י"ד וס"ק ט"ו ודו"ק היטב וע"כ יש לכל בר הוראה לזהר בזה שלא להורות היתר בזה: והנה בהיותי בזה אמרתי להזכיר מה שנשאלתי במ"ש הש"ך סי' קל"ז ס"ק ט"ז דדוקא באקראי ולא בקבע וכתב כן משמא דגמרא וע"ז הגיד לי אחד בשם ספר חיי אדם שכתב דהש"ך במח"כ לא דק דשם דאמרו אקראי בעלמא הוא היינו מה שנתנו בתוכו יין היה באקראי אבל שכר מותר ליתן אף בקביעות ובאמת שיפה כתב בזה וכ"כ בחידושי ריטב"א בע"ז שם בהדיא ע"ש ואני מוסיף עוד דמ"ש הש"ך ראיה מסי' קכ"ב ס"ד בהגה לא ידעתי שום כוונ' וכפי הנרא' כוון לסי' קכ"א ס"ה בהג"ה דאסור להשתמש צונן שמא ישתמש בו חמין. לפענ"ד נרא' דל"ד דכאן ודאי לא ישתמש בו ביין דהרי כל שהשתמש בו שכר ושאר משקין שפוגמין ביין א"כ ה"ה להיפך כשיתן יין אח"כ יתנו בו פגם ביין ומה"ת לחוש שמא ישתמש בו וזה דקאמר הש"ס אקראי בעלמא היא דודאי ל"ח שמא ישתמש בו אח"כ יין כל שכבר נתן בתוכו שכר או שאר משקים הפוגמים ולפ"ז אדרבא לתת לתוכו בקביעות שכר א"נ שאר משקין ודאי שרי וכמ"ש ועיין בכנה"ג שנדפס סביב הש"ע ביו"ד שרוצה לאסור שאר משקין ודוקא שכר ולא נראה כן מדעת כל הפוסקים ועיין פר"ח סי' קכ"ב ס"ה ועיין בט"ז סוף סימן צ"ט וע"כ לדינא נראה לפענ"ד דמותר ובמקור מים חיים שנדפס מחדש האריך בדברי הט"ז ולא הרגיש במ"ש ודו"ק ועיין בחיי אדם שתמה ג"כ על הט"ז ובאמת לפמ"ש הפר"ח דברי הט"ז נכונים דכל שפגום מעיקרא לא גזרו ובזה מיושב קושית המקמ"ח ודברי המקמ"ח ודברי החיי אדם תמוהים ודו"ק: והנה במ"ש למעל' נתיישב מה דקשה טובא דהא דס"ל לר"ש נו"ט לפגם מותר והרי ס"ל כ"ש למכות וא"כ אסור במשהו ולפמ"ש כל שיותר ממשהו אף למאן דאוסר במשהו מודה דנותן טעם לפגם שרי ומה גם דזה אינו רק מדרבנן דמב"מ במשהו אסור אף נטל"פ אבל לא מה"ת:
5
ו׳והנה עש"ק תרומה תרט"ז נשאלתי בהא דמבואר ביו"ד סי' ק"ב בכלי שנתערב בכלים אחרים אף דהו"ל דבר שיל"מ לפי שיכול להגעילו רק דכיון דצריך הוצאות להגעיל וע"ז הקשה הרב מו"ה שאול קאצינעלינזאהן מווילנא דהיאך שייך דבר שיל"מ ע"י הגעלה והא גם בהגעלה הקשה הר"ן דהא המים חוזרין ואוסרין וע"כ משום דהוה אב"י והו"ל נטל"פ או דהוה סמ"ך והרי עכ"פ צריך לבא לידי ביטול דגם נטל"פ כל דאסור במשהו לא שייך נטל"פ כמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ו וא"כ ב"כ וב"כ צריך לבא לידי ביטול וא"כ מה נ"מ בין ביטול ברוב ביבש ביבש ובין הגעלה דהו"ל ביטול בששים בלח בלח. והשבתי דבאב"י כל דהוה נוטל"פ רק דהמים חוזרין ואוסרין שוב הו"ל כסרוח מעיקרא דאף לר"ש שרי וכ"כ אבי מורי הרב הגאון ני' בביאור דברי התוס' בחולין דף ק'. אך אף אם נימא דגם זה אסור לפענ"ד ביטול ברוב אינו רק מטעם דעל כל אחד אני אומר שזה מהרוב דאי אפשר לומר איסור נהפך להיתר דהרי אם יבשלו בה שא"מ כמו בב"ח או שאר איסורים כל דיבשלו שא"מ יוכר הטעם ולא מבטל וכמ"ש הפר"ח ס"ק ח' שם וא"כ עכ"פ יש בזה איסור רק דאמרינן על כל אחד שמא אין בו האיסור רק בחבירו וזה לא הוה ביטול כ"כ אבל אם מגעיל ומוציא הטעם של איסור דבטל בששים שוב אין בו טעם איסור כלל וזה הוה ביטול יותר ושייך דבר שיש לו מתירין וכעין מ"ש הצ"צ סי' ס"ט לענין ספק דאף דממנפ"ש מותר מ"מ הוי ספק איסור ומכ"ש בזה ודו"ק: שוב ראיתי שבישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל הקשה בסי' ק"ב שם כן והנראה לפענ"ד כתבתי. והנה הט"ז הביא בשם הרש"ל דכלים לא הוה דבר שיל"מ משום שאין ההיתר ממילא מכח זמן ותמהתי בראשית ההשקפה דהא יש היתר לאחר שיהי' אב"י ואף דנטל"פ אסור מדרבנן לא בשביל זה נעקר דבר שיש לו מתירין כיון דמה"ת שרי וכעין שכתב הר"ן בפסחים פרק שני לענין חמץ בפסח דאף דקנסא קניס ר"ש לא נעקר בשביל זה הדבר שיל"מ שעכ"פ מדאורייתא מותר ולכאור' אמרתי דלא הוה דבר שיל"מ דמה שמותר לאחר זמן אינו ניתר מה שנאסר דאז הי' טעם לשבח ועכשיו נפגם הטעם. אלא שלפ"ז בלא"ה לא שייך דבר שיל"מ דאף שיכול להגעיל אבל לא יותר גוף האיסור שהרי ע"י הגעל' הוציא האיסור הבלוע ונקלש הטעם וע"כ צ"ל דעיקר הדבר שיל"מ הוא לענין הכלי דהרי בלא"ה הבלוע בכלי אינו מקרי דבר שיל"מ ועיקר האיסור על הכלי כמ"ש הט"ז ס"ק ח' וא"כ ה"ה לענין אב"י דמ"מ הכלי תהי' מותרת אחר שיעבור היום ומה גם לשיטת הרשב"א והר"ן גם באב"י לא נעשה נבלה שאינו ראוי לגר רק דנטל"פ בהמאכל אשר יתבשל אבל עכ"פ מצד עצמו יש בו עדיין (דין) נבלה ושפיר מקרי דבר שיל"מ. שוב ראיתי בש"ך שכתב כן דהוה דבר שיל"מ משום שיכול להשהיתו על אחר היום ע"ש ס"ק ח'. אמנם באמת בלא"ה נראה לפענ"ד דלא שייך בכלי דבר שיל"מ לפמ"ש הצל"ח דבטלטול לא שייך דבר שיש לו מתירין דהא יכול לטלטל עכשיו ולאחר זמן וא"כ ה"ה כאן הרי יכול לבשל היום ולמחר וכן קודם הגעל' ולאחר הגעל' והנה הט"ז ס"ק יו"ד הקשה דלמה לא כתב הרמ"א דכלי לא הוה דבר שיל"מ משום דאינו רק בלוע וכמ"ש לענין דם הבלוע בחתיכ' ולפענ"ד נראה דבאמת ענין שהוא בלוע לא שייך רק במקום דאי אפשר להוציאו משם כמו בחתיכ' שנשתהה ג' ימים בלא מליח' שנתקש' הדם וא"א שתצא הדם ממנו בבישול רק בצלי א"כ שפיר כתב דלצלי לא נאסר מעולם ולבישול שוב הוה איסור בלוע אבל בכלים דיכול להוציא הבלע ע"י בישול לא הוה איסור בלוע והרי גדול' מזו מצינו שהרא"ה דעתו דכלי לא בטל דכל דאפשר להוציא האיסור מתוכו ע"י הגעל' ל"ח בלוע והוה כניכר האיסור ובש"ך ס"ק ח' הובא זאת ומכ"ש לענין שלא יהי' מקרי איסור בלוע. ובזה מיושב היטב דברי הרמ"א ולשון התה"ד סי' ק"ע ומ"ש הט"ז להקשות מגדולי בכורים לפענ"ד לק"מ דשם הוה הרכב' מזגיות שנתמזגו הכחות של הביכורים והחולין ונתגדלו ביחד ונעש' מהם גדולים וזה בודאי לא מקרי איסור בלוע ואיסור בלוע לא מקרי רק הטעם שבכלי שאינו רק הרכב' שכונית וכן הדם שבחתיכ' כיון שאינו אסור רק מה שנפרש א"כ אינו רק הרכב' שכונית וכבר האריך התשב"ץ ח"ב סי' ד' לחלק בין הרכב' שכונית להרכב' מזגיות ודו"ק:
6
ז׳והנה בשנת תרי"ז א' משפטים כ"א שבט כה הראני הדיין הרב החריף מוה' חיים יוסף ני' עלינבערג דברי הרב בשו"ת גור ארי' יהודה חיו"ד סי' ק"ט שכתב דבכלי פארצליין שנפל נר דולק והטפ' מועטת וכל אשר ישתמש בהקער' יהי' בודאי ששים נגד הטפה וההפסד גדול והור' להשהות הקדיר' מעל"ע ואח"כ יהי' מותר להשתמש בו הואיל ואיכא תרתי שהוא נטלפ"ג ומשהו וכמ"ש הט"ז סי' צ"ט וכן הסכים בנקה"כ אף שבש"ך סי' קכ"ב ס"ק ד' כתב סתם לאסור מכל מקום בנקה"כ הסכים להט"ז ולפענ"ד יש להתיישב בזה דכאן יש לחוש שמא לא נתפשט רק במקצת הקדיר' ונעש' נבלה בכ"ח כמבואר סי' צ"ח ואין ששים נגד השיעור הכלי שאסר' הטפה ודוקא בבישול שנבלע בכלו בזה מועיל כל מה שמשתמש בשפע משא"כ כאן. ומ"ש ראיה מתוס' פסחים דף למ"ד דכל שיש נטל"פ ומשהו ביחד יכול לבטל איסור לכתחל' לפענ"ד זה אינו דשם כבר הוא משהו בעת הבליע' דהרי חמץ אין משתמשין בקדיר' רק במשהו ולכך מותר לבטל איסור לכתחל' בכה"ג אבל כאן שנפל איסור וניהו דהטפ' מועטת אבל מ"מ יש בו איסור חלב דחצי שיעור אסור מן התור' ובכה"ג לא ידעתי אם מועיל מה שהוא נטל"פ דהרי האיסור הוא בעין ושם אינו רק בלוע בקדיר' במשהו ולכך מותר וגם מה שמשהין לכתחל' על אב"י לא נהירא דכל שכעת הוא האיסור בעין איך מועיל מה שמשהין כדי שיהי' אינו ב"י ודוקא שם שעכ"פ ב"י אינו אסור במשהו ואינו משתמשין כל הפסח רק לאחר פסח ממילא אנו דנין אח"כ כשכבר נעשה אב"י משא"כ כאן.
7
ח׳וע"כ לפענ"ד דברין תמוהין אבל מ"מ בגוף הדין לענין כלי פארצליין יש לצרף דברי הכו"פ דהחלב בעצמו מוסרח ובמקום שאין לו תקנה חשוב כדיעבד וכמ"ש בשו"ת נחלת יעקב הובא במ"י כלל פ"ה ס"ק ס"ד ואף דהפרמ"ג בשפ"ד ס"ק י"ז חולק ע"ז כבר כתבתי בתשובה שדברי הנח"י נראין ועיין בישועת יעקב יו"ד סי' צ"ב בפירוש הקצר שם סוף הסימן:
8
ט׳והנה בשנת תרי"ז ליל ר"ח ניסן נשאלתי באחד שנגנבו לו הרבה כלים ואח"כ נמצאו שגנבו חיל המלך ונלקחו להשר שלהם אוטדאר ונשאלתי אם מותר להשתמש בהם ואסרתי ואמרתי למכרם והנה אכתוב הטעם והנה נודע דברי הש"ע בסי' קכ"ב ס"ט ומ"ש הט"ז והש"ך שם והפר"ח אמנם לפענ"ד כאן יש להחמיר דהנה האו"ה כלל ל"ג מחלק באם העכו"ם מרתת או לא ע"ש ועיין ט"ז ס"ק וא"ו ולפ"ז כאן שגנבו וגם היו בבית השר שלהם עד שיחקרון משפט פשיטא דלא מרתת להשתמש בהם ובודאי יש לאסור. אמנם אכתי יש ספק ספיקא. אך לפענ"ד גם הס"ס לא שייך בזה דהס"ס של הטור דהיינו שמא לא נשתמשו ואת"ל נשתמשו שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין וכעין ס"ס של הרשב"א שמא לא נשתמשו ואת"ל נשתמשו שמא הי' בדבר המותר ועיין מג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ג לא שייך כאן דע"כ לא אמרינן דשמא לא נשתמש רק באם לקחו במקר' קדיר' של עכו"ם או שהי' בבית עכו"ם יום או יומים אבל בנשתהה ימים רבים פשיטא דשייך לחוש שישתמש שהרי עומדים להשתמש ומכ"ש שמא נשתמש בדבר הפוגם בעין או דבר המותר ל"ש בזה דידוע שהעכו"ם משתמשין בכלים שעומדים לבשר משתמשים בהם בשר טריפ' וכדומה ופשיטא דלא שייך ס"ס. ובזה יש לקיים דברי ר"ת שאוסר אף בס"ס ולכך אמרתי למוכרם ואף דיש לחוש שמא ימכרם לישראל בזה יש לסמוך על הס"ס דהס"ס לפנינו רק דזה יודע שנשתהה אבל לאיש אחר יש ספיקות רבות ולכך שרי ודו"ק: והנה המג"א סי' תס"ז ס"ק כ"ה כתב דנמצא בפיו חטה וא"י אם הי' על המצה או על התרנגולת כתב דאיסור משהו דרבנן תלינן שהי' בתרנגולת והתרנגולת מותרת מכח ס"ס כדין שני קדירות שאומרים שאני אומר ובע"פ שנת תרי"ז הרגשתי דהא באיסורי משהו לא אמרינן שאני אומר כמ"ש הנימוק"י הובא בש"ך סי' קי"א ס"ק י'. וראיתי בח"י שהביא שם דברי הש"ך והפר"ח אבל לא הרגיש על המג"א ועיין בפרי מגדים וא"ל כיון שהוא איסור תורה רק דשיעור משהו דרבנן אמרינן שאני אומר דזה אינו דאדרבא מגרע גרע שהרי אף באיסורי דרבנן כל שהוא במשהו כגון נוקשה דרבנן לא אמרינן שאני אומר ועיין כו"פ ס"ק א' בסי' קי"א שם מכ"ש בזה דהאיסור הוא של תורה. אמנם נראה דלפמ"ש הכו"פ הטעם משום דחמץ הוה דבר שיל"מ לכך לא אמרינן שאני אומר ולפ"ז כיון דבאמת בטל בששים רק דבחמץ מחמרינן משום דהוה דבר שיל"מ וא"כ כל דהוא בטל בששים ל"ש דבר שיל"מ. אך לפ"ז לא יהיה שייך דבר שיל"מ בחמץ דאם נימא דבטל בששים ומ"מ אסור במשהו משום דהוה דבר שיל"מ שוב ליכא דבר שיל"מ דהא לא יאכל אח"כ איסור כלל אך זה אינו דע"ז אנו דנין דלמה לו לאכול בביטול ששים הא הוה דבר שיל"מ ולמה תאכל בששים אבל לענין שאני אומר דנתל' שהי' בתרנגולת ולא התחיל האיסור כלל שוב לא שייך דבר שיל"מ דהא באמת אותו איסור לא נרגיש כלל ולא יהי' לו היתר. והנה אירע מעשה שנמצא גערשטין בתפוחי אדמה שנתבשלו ונתנו מקצתן על כ"ש והנה בהקדיר' הי' ששים ובע"פ סגי בששים ובכ"ש לא הי' ששים ואמרתי דאף דממקום למקום אין מחזיקין איסור ה"מ לחומרא אבל לקולא אמרינן דמחזיקין ממקום למקום ועיין נדה דף ד' ומיהו גם בכ"ש אוסר בדבר גוש להרש"ל והט"ז אמנם בלא"ה הי' שם סברא לתלות דמסתמא הי' בקדיר' וגם הי' ספק שמא לא נתרככ' וע"כ הקלנו בזה בע"פ ודו"ק: והנה בשחה"מ פסח תרח"י הי' אצלי כמה שאלות אמרתי לרשום מה שחידשתי בזה איזה הערות והנה הי' מעשה שבשלו תרנגולת עם בשר ונמצא אח"כ חטה בתרנגולת והנה שאלתי אם נמלחה התרנגולת עם הבשר או לבדו ואמרו שלבד נמלח אמרתי אין עיקר (השאל') רק על הקדיר' שנתבשל בה ועל הכפות והקערות שנשתמשו בה והנה התרנגולת והבשר אסרתי והכפות והקערות אמרתי להניח עד אחר הפסח: והנה בפסח שנת תרכ"א נשאלתי באחד שהי' לו כפות שמנה כשרים לפסח ונמצא כף יותר שהי' של חמץ אמנם כשנודע הספק מצאו כף אחד בשומן צונן ואמרתי דשייך לתלות דאותו שהי' בשומן היו הכף החמץ ולא נשתמש בו אלא בצונן וכשר ואף דבדבר דאסור במשהו ל"ש שאני אומר כמ"ש הנימוק"י אבל הפר"ח סי' קי"א והכו"פ מפלפלים בזה וא"כ במשהו דרבנן אין להחמיר ולא מחזיקין איסור וכמ"ש המג"א סי' תס"ז וע"כ הוריתי שאחד מן הכפות יחזיק לחמץ וכל השאר מותרין ומכ"ש המאכלים ודו"ק:
9