שואל ומשיב מהדורא רביעאה א׳:ל״הShoel uMeshiv Mahadura IV 1:35
א׳ענין מסל"ת דאינו כשר רק לעדות אשה ואם יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן. במה שהארכתי בענין מסל"ת דאינו נאמן רק לעדות אשה דמ"ט יש בדבר. הנה טרם יהיה כל שיח נראה לי להקדים הא דמבואר בש"ע אהע"ז סכ"א אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה וכתב הב"ש דהטעם הוא משום דהוא מלתא דעבידא לגלויי או דייקא ומנסבא וכאשר ראיתי כן תמהתי דדבריו אין להם שחר דהרי בסוף יבמות אמרו הטעם משום דקבעי כתובה למשקל וכד"מ דמי ומ"ד דס"ל דבעי דרישה וחקירה משום דכד"נ דמי אבל לא נזכר כלל הטעם הלז והרי הא דעדי נשים הוה מלתא דעבידא לגלויי או דייקא ומנסבא זה אליבא דכ"ע ואיך נחלקו בזה וביותר יגדל התימה דהב"ש בעצמו באותו ס"ק כתב הטעם דכד"מ דמי דליכא ד"נ בזמן הזה ע"ש וכאשר חפשתי בזה באחרונים מצאתי בספר אחד ושמו דרישת ארי שהעיר בזה ונדחק מאד וכתב שגם הרמב"ם כתב טעם זה. ובאמת שכדבריו כן הוא שברמב"ם פרק י"ג מגירושין הכ"ח כ"ט שכלל ענין דרישה וחקירה בתוך הדברים שהקלו בעדות אשה שכשר להעיד עבד ושפחה ועד מפי עד וכתב על כלם הטעם שבכל דבר שאי אפשר לעמוד על בוריו בלי עדים צריך עדות גמור אבל כאן דהוה מלתא דעבידא לגלויי אף בלי עדים ולכך הקלו בעדות זה. והנה עוד גדלה בעיני התמי' על הרמב"ם והמ"מ והכ"מ שכלם לא העירו לבאר דמה ענין דרישה וחקיר' לזה שבזה הקלו משום דכד"מ דמי והמגיד הביא דברי הש"ס ע"ז ונפלאת בעיני שלא הרגישו כלל בזה. אבל אחרי העיון עמדתי על כוונת רבינו לפענ"ד דבאמת כבר תמהו הקדמונים הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דמה טעם יש בדבר הואיל ופתיך קצת ד"מ בזה דלתעקר דו"ח בזה ע"ש שנדחקו וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת לענין עדי זנות. אמנם נראה לפענ"ד ענין חדש דבאמת צריך ביאור דמ"ט צריך דו"ח ומדמ' להו לד"נ והא לא דמי דבד"נ בעי תורת עדות וא"כ צריך דרישה וחקירה אבל כאן דלא בעי תורת עדות כלל והא עבד ושפחה נאמנים וע"כ דלא הקפידה תורה כלל על תורת עדות רק שנדע שהענין אמת וסמכינן בזה על אומדנא וא"כ מה ענין דרישה וחקירה לזה הא אינו עדות כלל וצריך לומר דבאמת אמרו בבכורות כי הקלו בסופה אבל בתחלת העדות לא וס"ל להני דמדמי לד"נ דכל הטעם דבעי דו"ח הוא כדי שנדע אם העדים אינם משקרים וא"כ כל דנימא דלא בעי דרישה וחקירה שוב אין כאן תחלת ענין כלל ולכך כל שהם שנים וגם אחד בלבד צריך דרישה וחקירה כדי שנדע אם אינו משקר ולפ"ז המ"ד דס"ל דא"צ דרישה וחקירה ע"כ צ"ל דס"ל כיון דבד"מ בטלו בזמן הזה לדרישה וחקירה וא"כ ע"כ דענין עדות יכול להיות אף בלי דרישה וחקירה וסמכו דשני עדים לא משקרי א"כ גם כאן שוב א"צ כלל דרישה וחקירה דכאן לא בעי שיהיה העדות עדות גמור ותורת עדות רק שהענין אמת ואין לומר דבשעת העדות לא הקלו דהרי גם ד"מ בעי תורת עדות ואפ"ה לא בעי דרישה וחקירה וא"ל דעדיין לא דמי דבעדות ממון בעי עכ"פ תורת עדות שני עדים כשרים וכאן אף בפסולים וע"א ועד מפי עד כשר דזה אינו דכאן לא בעי תורת עדות רק שהענין יהיה אמת וסגי אף בזה כיון דהוא מלתא דעבידא לגלויי. איברא דעדיין צריך להבין הא גם ד"מ לא אברי סהדי אלא לשקרי ואפ"ה בעי עדות גמור וצ"ל דשם כל זמן שאין כאן שני עדים לא נודע שהענין אמת דדלמא משקרי אבל כאן דהוא מלתא דעבידא לגלויי וסמכו חז"ל שבודאי לא משקרי או משום דייקא ומנסבא וא"כ שוב ל"צ תורת עדות וז"ש דכיון דאיכא בהו כתובה כד"מ דמי והיינו לענין זה שלא יהיה צריך דרישה וחקירה דה"א כל דלא היו דו"ח שוב לא הקלו חז"ל בתחלת העדות ושוב ל"ש כאן להקל בשביל דייקא ומנסבא או מלתא דעבידא לגלויי לזה אמר דעכ"פ כיון דגם ד"מ לא בעי דו"ח א"כ ענין עדות יכול להתקיים אף בלי דו"ח וכיון שיש כאן תחלת עדות אף בלי דו"ח שוב לא דמי עדי נשים לא לד"מ ומכ"ש לד"נ דכאן א"צ תורת עדות כלל רק שיהיה הענין אמת ומעתה דברי רבינו מבוארים דכלל דין דו"ח בתוך כל הענינים שהקלו בעדי נשים עד מפי עד ואף מפי עבד ושפחה וכמדומה משום דזה טעם של"צ כאן תורת עדות רק בירור הענין וא"כ ממילא שוב הטעם דכד"מ דמי דאם נימא דכד"נ דמי כל שלא היו כאן דו"ח אין כאן התחלת העדות ובזה שוב לא הקלו וז"ב מאד מאד למי שיעיין היטב ומצאתי בבעל העיטור באות קוף שכתב ג"כ דא"צ דו"ח משום שעד מפי עד כשר ומיושב בזה קושיות רבות שהקשו הקדמונים בזה:
1
ב׳והן נסתר מחמתו מ"ש הקדמונים והובאו בב"י אהע"ז סי' י"א דעידי זנות הוה כד"מ וכ"כ הרשב"א לענין עדי גט שלכך ל"צ משום דפתיך ביה ד"מ ועיין בריב"ש סי' קצ"ג ובסי' רס"ו ורמזו המלמ"ל שם דעידי גיטין וקידושין דמי לד"מ ולפמ"ש ל"ד דדוקא עידי נשים דרק בירור הענין צריך ולא תורת עדות לכך מדמה להו לד"מ לענין דרישה וחקירה משא"כ בגיטין דצריך תורת עדות ול"ד לד"מ ורק בעידי זנות יש מקום לומר דא"צ תורת עדות ויש להאריך בזה ואכ"מ. ועכ"פ מיושב קושית הב"ש ס"ק ס"ג שהקשה דבסי' י"א החמיר בזה לענין עדי זנות ולפמ"ש אתי שפיר דהמחבר ס"ל דדוקא בעידי נשים הוא דהקלו משום דא"צ תורת עדות משא"כ בעידי זנות וז"ב. עתה נעתיק עצמינו להא דלא אמרו עכו"ם מסל"ת נאמן רק בעדות אשה והדבר צריך טעם ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מ"ש רבינו יקיר בטור ח"מ סי' ל"ד דגם עכו"ם שיודעים שאינם משקרים כשרים להעיד והפוסקים דחו זאת כמבואר בב"י שם והטעם דכל דצריך תורת עדות והתורה הצריכה שיהיו עידי ישראל א"כ ל"מ עדות עכו"ם אף שאינם משקרים והוה פסול הגוף כמו שפסול סומא וחרש וכדומה ולפ"ז לענין עדי נשים דל"צ תורת עדות שוב אף עכו"ם כשרים רק שצריך שנדע שלא יהיו משקרים וא"כ לכך צריך שיהיה מסל"ת דזה לך האות שאינם משקרים וא"כ אף עכו"ם כשר וז"ב. ומצאתי בט"ז י"ד סי' צ"ח ס"ק ב' שכתב ג"כ דבעידי איסור כיון שא"צ תורת עדות אף בדאורייתא כשר עכו"ם מסל"ת והוא הדבר אשר דברתי דכל דל"צ תורת עדות אף עכו"ם כשר כל שמסל"ת. ובזה נראה לפענ"ד הטעם דבדרבנן האמינו לעכו"ם מסל"ת בכל דבר משום דבדרבנן כל שאינו רק ספק דלמא משקר א"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולהקל משא"כ בדאורייתא דאף במסל"ת יש לחוש דלמא משקרי ואין כאן בירור הענין אבל כ"ז במקום שא"צ תורת עדות אבל כל שצריך תורת עדות אף בדרבנן יש לומר דפסולי דהו"ל פסול הגוף כנלפענ"ד ועיין פר"ח סי' ס"ט ס"ק מ"ם האריך הרחיב הדבור דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ועיקר תלוי אם אתחזיק איסורא או לא ודוקא בפסולי עדות האמינו בדרבנן אבל לא בעכו"ם ולפמ"ש עיקר החילוק היא בין דבר שצריך עדות גמור או סגי רק בבירור הדבר ודו"ק היטב והאיר ד' עיני ומצאתי בחידושי הר"ן על נדה דף ל"ג ע"ב גבי מעשה דצדוקי שספר עם כה"ג ונתזה רוק מפיו על בגדי כה"ג וקדם הכה"ג אצל אשתו ואמרה לו ששואלת לחכמים על דם שלה והקשה הרשב"א דאיך נאמנת הא החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וגם למה קדם אצל אשתו לשיילי' לדידי' וכתב הר"ן כיון דמדרבנן היא ובדרבנן אף עכו"ם נאמן מסל"ת ולכך לא נכנס בדברים עם הצדוקי בעצמו שהוא ראה שהוריק פניו ולא מקרי מסל"ת ולכך קדם אצל אשתו קודם שיספר לה הצדוקי כל המאורע ע"ש הנה כמה מילי מעליותא איכא למשמע מהר"ן דגם בעכו"ם נאמן מסל"ת דוקא בדרבנן וגם צריך שיהיה בלי שום הרגשה שהיא בענין איסור והיתר כלל כמ"ש הר"ן דלכך לא שאל אותו ועיין ש"ך סי' ס"ט ס"ק מ"ג ביו"ד ועיין באהע"ז סי' י"ז סט"ו ובח"מ ס"ק ל"ב במ"ש בשם הר"ן בתשו' שם ובב"ש.
2
ג׳ובגוף קושית הרשב"א הנ"ל נראה לפענ"ד דלא שייך כאן חשוד בדבר משום דהצדוקים שסוברים שהמצוה כך שתשלים דם ירוק לדם נדות או שתספור יום שפוסקת בו למנין שבעה וא"כ הם ס"ל דהדין כך וא"כ כל ששואלין אותן שפיר נאמנים להעיד שאינם חשודים לעבור בשאט בנפש רק שחושבין שהדין כך אבל אם מעידין שמראין דם לחכמים שפיר נאמנים ולכך שאל לאשתו דהצדוקי כל שראה שהוריקו פניו בודאי חשוד יותר שהוא מתכוין להכשיל לפי שחושב שבאמת הדין עם הצדוקים רק שמיראת הכה"ג יאמר לו שאינו נוהג כן אבל היא לא ידעה כלל לאיזה ענין שאל ושפיר נאמנת דלא מקרי חשודה בדבר וז"ב לפענ"ד ועיין באהע"ז סי' י"ז סל"ט דהב"ד צריכין להיות כשרים והח"מ השיג ע"ז באורך דל"צ ב"ד והב"ש כתב דמלשון הש"ס דנחלקו אי הוה כד"מ או כד"נ משמע דעכ"פ הוא צריך ב"ד כשר כדינו ולפמ"ש אדרבא מזה ראיה דא"צ כלל תורת הגדת בב"ד וראיתי להמגיה בט"ז שכתב דדוקא לענין קבלת עדות הוא דהוה כדין כמ"ש רש"י כיון דעכ"פ תגבה כתובתה כשתנשא הוה כדין אבל להתירה להנשא אין זה דין אלא כשאר הוראה דלע"ע אין המחלוקת לענין כתובה ע"ש ואין בדבריו ממש במחכת"ה דאין חילוק בין קבלת עדות להתירה לעלמא או הב"ד שהורו לה ואחד זה ואחד זה כל שיש בו ענין ממון וד"נ צריך ב"ד והעיקר כמ"ש דא"צ כלל תורת הגדה בב"ד וכדומה וכן נראה מתשובת המזרחי שהביא שם המגיה בט"ז שכתב דכל שהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד א"צ דו"ח והיינו שלא צריך תורת הגדה כלל והוא הדבר אשר דברתי דלכך כלל הרמב"ם הנך דינים בהדי הדדי דכל שמשיאין עד מפי עד שוב א"צ דו"ח ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול הרא"מ ז"ל. והרווחנו בזה להבין דעת הריטב"א וכן קבע הרמ"א להלכה דאם באתה לתבוע כתובתה אף שיש לה ע"א לא מהימן והדבר צריך טעם דמה"ת לחוש לשקר וגם יש לה מיגו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך הגדה בב"ד כל שבאתה לתבוע הכתובה ואף דבטלו לדו"ח אבל תורת עדות בעי וכיון שבאתה לתבוע כתובה שוב לא האמינו עד אחד לענין ממון וממילא בטל עדותו גם לענין נשואין ובזה מיושב היטב מה שהקשו האחרונים מהא דאמרו בכתובות דף ק"ג ששמעו בו שמת בע"א דכיון דאי בעי לנסובי מצי לנסובי למזונות נמי מהימנא הרי אף דתובעת מזונות מכל מקום מהימנא ולפמ"ש אתי שפיר דשם לענין מזונות דעיקר החשש הוא שמא הניח לה מזונות וא"כ כל ששמעו בו שמת בע"א דאם היתה רוצה לנסובי הות יכולה שוב לא שייך תורת הגדה בב"ד דעכ"פ שמעו בו שמת מקרי וא"כ שוב נאמן העד וממילא גם מזונות נוטלת וז"ב ובלא"ה יש לחלק דבשלמא בכתובה דעיקר חיוב הכתובה לכשתנשאי לאחר וכאן כל דחשו שמא לא דייקא שוב עכ"פ לא קרינא בה לכשתנשאי לאחר אבל לענין מזונות דמגיע לה כל שמעוכבת בשבילו להנשא וא"כ כל ששמעו בו שמת הרי מגיע לה מזונות וכל שנאמן העד ואם היתה רוצה להנשא היתה נאמנת לנסובי גם לענין מזונות נאמנת וז"ב כשמש דעכ"פ מעוכבת בשבילו להנשא דו"ק. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בלח"מ סוף הלכות גירושין שנשמט מעבר לדף שגם הוא הקשה על רבינו דאיך כתב טעם לדו"ח משום דהוה מלתא דעבידא לגלויי ובעגונא הקלו רבנן ומשמע דהי' צריך דרישה וחקירה והדבר תימה ע"ש שהניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר דרבינו מפרש דדוקא כאן לפי שא"צ תורת עדות וכמ"ש. ובזה יש ליישב דברי ה"ה פי"ג מגירושין הט"ו שכתב דצריך לשאול העד דבמה ידע שמת ואף הת"ק דר"ט ור"ע מודו והקשה הלח"מ למה לא הכריח בפשיטות דהרי אוקמא להך דר"ט דשאל בני היאך אתה יודע כמ"ד דלא בעי דו"ח ואפ"ה שאלו ועוד אף למ"ד דא"צ דו"ח כד"מ עכ"פ דמי ובד"מ שואלין אותו ג"כ ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לפי המסקנא גם לד"מ לא דמי וכמ"ש וי"ל דגם הך דר"ט ס"ל עכ"פ דבעי לשאול אותו וכד"מ דמי עכ"פ אבל להמסקנא גם זאת לא צריך דכל שמשיאין עד מפי עד א"צ תורת עדות כלל ותדע שהרי ר"ע דס"ל דבעי דרישה וחקירה בהך ברייתא ואפ"ה זהו דוקא כל שלא הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד והרי ר"ע בעצמו ס"ל לחלק בין קודם שהוחזקו לאחר שהוחזקו וכמבואר שם ע"א דר"ע פוסל גם אשה ומחלק הש"ס דמיירי קודם שהוחזקו וא"כ לפי המסקנא ס"ל דלא בעי כלל תורת עדות ובזה יש לומר מה שיש גרסאות שונות אי ר"ע ס"ל דבעי דו"ח ולא כמ"ש הגאון מהרי"פ ז"ל בגליון שם ולפנינו הגירסא דלא בעי דרישה וחקירה. ולפמ"ש יתכנו שניהם גם יחד דקודם שהוחזקו סבר ר"ע דבעי תורת עדות ובעי דו"ח ולאחר שהוחזקו ס"ל דא"צ דו"ח כלל וגם ר"ט יש לומר דמה דתרי תנאי ואליבא דר"ט הוא ג"כ החילוק לבין קודם שהוחזקו לאחר שהוחזקו וכמ"ש וז"ב ומן האמור יש לומר הא דכתב בשו"ת מיימוני להלכות נשים דאף בששאלו על האיש רק שלא שאלו לאותו האיש מקרי מסיל"ת וכ"כ בתה"ד סי' קס"א ובמהרי"ק שורש קכ"א הביא ראיה מהא דאמרו בב"ק דף קי"ד ואשה וקטן בני עדות נינהו ומשני כשהיו בעלים מרדפין אחריו ומשמע דאף שהבעלים מרדפין קודם שאמר הקטן או אמרה האשה אפ"ה מקרי מסל"ת וביש"ש בב"ק פרק הגוזל סי' כ"ח כתב על דברת רש"י שם דזה אינו דדוקא כשאמרו האשה וקטן תחלה דאל"כ לא מקרי מסל"ת ותמהו עליו שלא זכר דברי שו"ת מיימוני ומהרי"ק הנ"ל ולפמ"ש יש לומר דבאמת דברי המהרש"ל נכונים דזה לא מקרי מסל"ת כל שנתעוררו תחלה וראיה ברורה מהך דהר"ן שהבאתי למעלה דלא שאל הכה"ג להצדוקי בעצמו דכל שראה הצדוקי שהוריק בפניו לא מקרי מסל"ת וא"כ מכ"ש כל ששאלו תחלה וא"כ יש לזקני המהרש"ל ראיה ברורה לדבריו מדברי הר"ן. אך לפענ"ד הנה מקום אתי לחלק דשאני בזה בין פסולי עדות ישראל לבין עכו"ם דבאמת בעכו"ם דאינו עדות רק דבאשה ל"צ תורת עדות והחשש הוא דלמא משקר וע"ז בעי מסל"ת א"כ בזה דברי המהרש"ל נכונים דכל שיש לחוש שמא כיון והרגיש קצת להעיד לא מקרי מסל"ת ושוב פסול דלמא משקר אבל באשה וקטן דלא חשדינן למשקר רק דהם פסולי עדות והתורה הצריכה דוקא זכרים גדולים להעיד ורבנן הקלו בדבריהם שכל שיש אומדנות והוכחות אף באשה וקטן. וא"כ שם כשר אף בשבעלים מרדפין קודם דאין החשש בשביל דלמא משקר רק שצריך עדות כשרים וכל שחז"ל הקלו בדבריהם אין לך אומדנות והוכחות יותר מזה ועיין בשו"ת עה"ג סי' פ"ז ובשב שמעתא ז' פ"ח ט' שהאריך בענין זה ואין הזמן מסכים כעת לעמוד בכל הדברים והנראה לפענ"ד כתבתי ובזה יש לומר ע"ד הפלפול בהא דאמרו בחולין דף צ"א וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה טול גה"נ בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ והקשו בתוס' דמהיכן מוכח דלמא כשם ששחיטה קיימו אף שלא נצטוו כמו כן גה"נ ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בית השחיטה לא צוה שישחטו בפניהם רק בג"ה והנה כבר נודע דהאבות שקיימו התורה מעצמם לא נחשב רק כמצוה דרבנן ועיין כו"פ סי' ס"ג ולפ"ז הא מסל"ת נאמן בדרבנן וא"כ לא צריך להראות לפניהם השחיטה כ"א כל שיאמר מסל"ת די אך הא באמת כל ששאל לא שייך מסל"ת אמנם כבר אמרו בסוף יבמות דאף דשאלו איה חבירינו אפ"ה כיון דהתחילה לבכות נאמנות וכתבו הפוסקים משום דהוה רגלים לדבר ואומדנות המוכיחות ועיין תוס' שם ובשו"ת מהר"ם לובלין סי' קל"ב ולפ"ז כאן שפרע להם בית השחיטה ניהו דשחיטה לא מקרי סימן כ"כ אבל עכ"פ רגלים לדבר הוה וסגי כל שיהיה מסל"ת אף שישאלו אותו אבל גה"נ דהיא דאורייתא לא סגי במסל"ת וצריך שיטול בפניהם ומזה מוכח דנצטוו על גה"נ ודו"ק:
3
ד׳ודרך אגב אומר בהא דאמרו ביבמות דף כ"ה והא מת דלא עליו קסמכינן דאמר מר אשה דייקא ומנסבא ובראשית ההשקפה תמהתי דהא זה בעיא ביבמות דף קט"ו אי עד אחד נאמן משום מלתא דעבידא לגלויי או משום דייקא ומנסבא ומצאתי ברשב"א בחידושיו ליבמות דף כ"ה שנתקשה בזה. ואמרתי דמכאן ראיה למ"ש הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' כ"ו והנמשך דגם דייקא ומנסבא הוא טעם שירא העד מלשקר בשביל דהאשה דייקא ומנסבא וא"כ תחקור ותדרוש ויתברר האמת שלא מת ע"ש ולפ"ז גם אם נימא משום מלתא דעבידא לגלויי ג"כ י"ל דלא עליו קסמכינן דעיקר סמכינן דבודאי לא ישקר דהיא דייקא ומנסבא ולפמ"ש הט"ז בסי' מ"ז בטעמו של הרמב"ם דחושש שמא תשכור ע"א וכתב כיון דלא נגמר הדבר על ידו חיישינן דלמא דבורא עביד ואמר ע"ש ולפ"ז ג"כ יש לומר דלכך במת לא חיישינן סמכינן עליו דממנ"פ אם אתה סמך עליו ול"ח שמא תשכור ע"כ דסמכינן עליה דדייקא ומנסבא דאל"כ שייך חשש שמא תשכור כיון דיש סברא דייקא ומנסבא א"כ העד סומך עלי' ולא הוה רק דיבור בעלמא וע"כ דסמכינן על זה גופא דדייקא ומנסבא ותידוק שפיר ודו"ק היטב: נחזור לענין הראשון לענין מסל"ת שהבאתי ראיה מהך דנדה דף ל"ג ודברי הר"ן בחידושיו שם ובאמת שעפ"י דברי הר"ן שם דלכך קדם אצל אשתו משום דהיתה מסל"ת נאמנת בדרבנן וכתבתי למעלה דכמה מילי מעליותא איכא למשמע מינה וכעת בעברי על סימן י"ז אמרתי לברר דהנה עכ"פ מבואר דדוקא בדרבנן בשאר איסורים הוא דנאמן לא באיסורי תורה ודלא כהפר"ח ביו"ד סי' ס"ט וגם צ"ע במ"ש הט"ז סי' צ"ח דבאיסירין א"צ תורת עדות וכשר מסל"ת אף בדאורייתא ובר"ן אינו מבואר כן דשם לא הוה רק איסורים בעלמא. והנה מזה מבואר דמסל"ת א"צ קישור דברים דאל"כ מה מועיל שהלך אצל אשתו והא לא הי' שם קישור דברים אבל הר"ן בתשובה הובא ביתה יוסף סי' י"ז ס"ל דצריך קישור דברים ואולי שאני התם לענין עדות אשה דהו"ל איסור תורה רק דהאמינו חז"ל בעדות אשה משום עיגונא אף באיסור תורה מסל"ת א"כ בכה"ג שוב צריך קישור דברים דכל שאינו מסל"ת ממש שוב לא האמינו חז"ל. ובזה מיושב דלא תקשה להרד"ך שסובר דכל ששאלו לו מה נעשה במשה סוסי לא הוה מסל"ת והרי כאן הלך הכה"ג אצלה לשאול וכן מה שהקשיתי למעלה על הרש"ל דדעתו דהקטן צריך שיאמר תחלה דאל"כ לא מקרי מסל"ת וקשה מכאן ולפמ"ש יש לומר דזה דוקא בעדות אשה דהיא דאורייתא ובעי דוקא מסל"ת ממש אבל שם אף דלא הי' מסל"ת ממש נאמנת ודו"ק: והב"י ביו"ד סוף סימן קל"ז כתב בשם הר"ן בתשובה דדעתו היה נוטה להקל במסל"ת באיסורין דרבנן כמו סתם יינם רק שלא מלאו לבו להקל שלא ראה מפורש והנה בחידושיו לנדה נראה דפשיטא ליה בבירור דבמסל"ת נאמן בדרבנן וע"כ מחוורתא כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח ובסי' קל"ז דבדאורייתא אין נאמנים כלל עכו"ם מסל"ת אף בלי אתחזיק ובדרבנן יש לחלק בין אתחזיק איסור ללא אתחזיק וא"כ דברי הר"ן בתשובה לא סתרי למ"ש בחידושיו הנ"ל ודו"ק איברא דאכתי קשה דהרי התוס' ריש גיטין הקשו דנילף מנדה דאף באתחזיק איסורא נאמן ע"א וכתבו דכל שעבר שבעה ממילא מותרת ולא מקרי אתחזיק וגם בידה לטבול ע"ש ולפ"ז כאן דמשלימין לדם ירוק וא"כ שוב אתחזיק איסורא וגם בידה לטבול לא שייך בזה דלא יועיל טבילתה וצ"ל דזה באמת מה שאמר לו אעפ"י שנשי צדוקים הם מתיראות מפני הפרושים ומראות דם לחכמים וא"כ שוב בידה לטבול ולא אתחזיק איסור.
4
ה׳ובאמת בגוף דברי הר"ן דאמר דהוא מסל"ת צ"ב דהרי אמרו בגיטין דף כ"ח ע"ב דבמלתא דשייכא בה עבידי לאחזוקי שקרייהו וא"כ הצדוקים שחולקים על דברי חכמים וא"כ בזה לא שייך מסל"ת דהא הם מתפארים בשקריהם שבדו להם דדם טמא ישלים לדם ירוק ומיהו כיון דא"ל דמתייראות מן הפרושים שוב עכ"פ חינם מתפארים בזה ונאמנת במסל"ת. מיהו בלא"ה יש לחלק דדוקא בעדות עגונה דהיה איסור תורה הוא דאמרו דכל דשייכי בגווה אינם נאמנים ולא באיסור דרבנן ועיין באהע"ז בב"י סי' י"ז שמביא תשובת הר"ן על האשה שהלך בעלה למונפלייאר והמיר שם והאשה שלחה שליח עכו"ם לחקור שם ולהביא לה כתב מגזבר הקצר אם הגיע שם וכתב הר"ן ודברי השליח אינם אצלי דברי מסל"ת כלל כיון דשייך בגוה וכדאמרו דבמלתא דשייכא בגוה אינו נאמן וגוי זה ג"כ אפי' שאין שכירותו תלוי בדבריו עביד הוא לאחזוקי ע"ש והנה מזה מבואר דאם הי' ישראל כל דלא בעי מסל"ת היה כשר לפי שאין השכירות תלוי בדבריו ומשמע דאם היה תלוי פסול משום שהוא נוגע והנוב"י האריך בזה דנוגע כשר לעדות אשה ומכאן משמע שלא כדבריו ולא שייך בזה לומר מתורת נוטל שכר כדי להעיד פסיל לי' הר"ן דזה לא שייך בגוי כלל וצ"ע:
5
ו׳והנה במ"ש למעלה הך מעשה דצדוקי שקדם הכה"ג אצל אשתו שאל אותי ב"ג הרב הה"ג החריף מוהרי"א ני' דלפמ"ש הר"ש פ"א דכלים משנה ג' דצריך לדקדק בועל נדה אם יש לו מעינות ע"ש דהרי כאן מבואר דיש לו מעינות דאל"כ מה חשש הכה"ג לצינורא שנתזה מפיו.
6
ז׳והשבתי דלק"מ דהר"ש מסתפק אם יש לו מעינות מה"ת ועיין מלמ"ל פ"ג ממשכב ומושב ה"א שביאר מקום הספק אבל שם דלא מטמאה דאורייתא חשש הכה"ג רק משום טומאת בנות כותים דרבנן ומדרבנן מטמא בועל נדה ומעינותי' טמאים ודו"ק ועיין בתוס' חגיגה דף י"ט ע"ב. מיהו יש לומר דאכתי תקשה דכיון דבועל נדה אינו מטמא מעינותיו היכא גזרו רבנן טומאה בעכו"ם אף על מעינותיו מידי דלא מצינו מדאורייתא וכה"ג אמרו בכמה מקומות מיהו יש לומר כיון דבאמת צנורא דע"ה טמא רק ברגל משוי ליה כטהרה כדמשני רבא וכל דחשו בבועל נדה שוב לא עשו כטהור ומטמא משום צנורא דע"ה מיהו לאביי דמשני בצדוקי חבר קשה קצת וגם בזו יש לומר כיון דבזה לא הוה חבר דסבר לעשות בטוב כמ"ש התוס' ד"ה בועל נדה א"כ שוב טמא משום צנורא דע"ה ועכ"פ לא תקנו תקנה חדשה וצ"ע בזה ועיין תוס' מו"ק דף ט"ו ד"ה ובועלי נדות ועיין תוס' נדה דף ל"ג ע"ב ד"ה ותיפוק לי' ובתוס' שם ד"ה בכותי ותוס' שם ע"א ד"ה מה ודברי המהרש"א שם שישב דנושא המדרס מטמא אדם וכ"ח הוא תמוה דמשנה מפורשת היא בזבים ובפ"ק דכלים שם דאינו מטמא אדם וכ"ח והעירני לזה ב"ג הרב החריף הנ"ל ויפה העיר וכמדומ' שראיתי מה שקש' עליו בזה ועיין שעה"מ הלכות ט"צ ומשכב ומושב מ"ש לענין בועל נדה:
7
ח׳ודרך אגב אזכור מה דהאריכו הח"מ והב"ש סי' י"ז ס"א במצאו כתוב בשטר מת איש פלוני והביאו דברי הג"מ דדוקא עד מפי עד לא מהני כשכותב לזכרון אבל אם כותב לזכרון מה שראה בעצמו מהני והמשנה דמצאו כתוב בשטר דל"מ היינו כשכותב לזכרון ואינו כותב למעשה בעד מפי עד ל"מ וצ"ע למה לא הזכירו כלם דברי התוספתא פרק שני דכתובות יפה כח עדים מכח שטר שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו וביאר הר"ן פרק שני דכתובות גבי כותב אדם עדותו על שטר דהיינו בשטר זכרון ואם אמרו שמענו ושכחנו ונזכרו ע"י כתב מהני ודומיא דכותב אדם עדותו על שטר יעו"ש. והנה מבואר דמצאו כתוב בשטר היינו זכרון ואפ"ה לא מהני עד שיזכרו עדותן מתוך הכתב ובהג"מ מבואר דכל שכותב לעצמו מהני אף שלא נזכר מתוך הכתב וגם גוף הדין דמצאו כתוב בשטר דמהני להרמב"ם בכתב ישראל ולשאר הפוסקים אף שאינו מקויים והרי בתוספתא מבואר דאף העדים עצמם שמצאו כתוב בשטר לאו מועיל עד שיזכרו עדותן מתוך הכתב ועיין ח"מ שם בתשובה דהאריך אם מצאו כתוב בשטר כל דידענו שישראל כתבו מועיל ואף הגאון מהר"ם אשכנזי אבי הש"ך מודה בזה והרי בתוספתא מבואר דל"מ אף שידוע להם שהוא כתבם רק שאינם זוכרים העדות וצ"ל דלא קי"ל כהך תוספתא. ובאמת גוף התוספתא לא הבינותי לפירוש הר"ן דלמה לא יועיל אף שאינם זוכרים כ"א מתוך הכתב הא יודעים שזה כתבם והרי אף עד מפי עד מהני ולא בעי תורת עדות בעגונה וצע"ג שלא הובא בטוש"ע ורמב"ם הך דאם שמענו ושכחנו. ולפענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דמיירי בשטר גמור דאל"כ לא שייך שיפה כח עדים מכח שטר דפשיטא דמה שאינו רק לזכרון בעלמא ודאי עדים כח יפה משטר זכרון ודומיא דאמר יפה כח השטר דהיינו גט והוא שטר גמור כמו כן להיפך. אמנם הכוונה בזה דהנה צריך לדייק מ"ש יפה כח עדים שאמרו מת פלוני והלא בעגונה סגי בע"א וא"כ למה לי עדים לנקט יותר רבותא אף ע"א יפה מכח שטר. אך נראה דמזה ראיה ברורה לשיטת הפוסקים דבשני עדים ל"ש בדדמי ובזה שפיר אמר דיפה כח עדות בכה"ג שאמרו מת פלוני אף דשייך בדדמי מ"מ בשנים לא אמרו בדדמי והיינו מטעם שכתב הרמב"ן כיון דהתורה האמינה לשני עדים לא חיישינן שמא יאמרו בדדמי ולפ"ז ז"ש דאם מצאו כתוב בשטר לא תנשא אשתו דחיישינן שמא כתבו בדדמי אבל אם אמרו שמענו ושכחנו דאז מעידים ששמעו כן ולא שייך בדדמי בשנים דמסתמא דייקי טובא ולא אמרו בדדמי ולפ"ז ממילא הך דכותב אדם עדותו בשטר מיירי ג"כ בשטר גמור ומעיד עליו אח"כ כשיאמר נזכרתי וא"כ אדרבא מזה ראיה ברורה לשיטת הגאון שמביא הרי"ף וסרה קושית הר"ן ע"ז ודו"ק:
8
ט׳והנה בהא דאמר ר"א אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד והארכתי לעיל בטעמו הנה נחלקו הפוסקים אי הך דר"א קאי גם על עכו"ם או דוקא על פסולי עדות ישראל ובזה דוקא דבדרבנן נאמנים אבל עכו"ם אינו נאמן אף דבדרבנן וכבר האריך הפר"ח סי' ס"ט שם בזה ובאמת הפר"ח דעתו דחיישינן דמשקרי וכ"כ לעיל דבדבר דצריך עדות עכו"ם פסול אף שידענו שאינו משקר כמו שדעת כל הפוסקים בסי' ל"ד לחלוק על רבינו יקיר. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית המהריב"ל בהא דפריך על ר"א מנחיל של דבורים ומשני דנחיל קנין דרבנן ולא משני דשאני נחיל דבעלים מרדפים וכל האחרונים האריכו בזה וכ"כ בתשובה אחרת בזה וכעת לא ידעתי מקומו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שא"צ תורת עדות לא בעי מרדפים אחריו ומסל"ת מועיל ומה דאמרו בנחיל כגון שבעלים מרדפין הוא משום דצריך תורת עדות וא"כ מה מועיל מסל"ת הא זה רק ראי' דאינם משקרים אבל אכתי צריך עדות וכדפריך והא אשה וקטן דלאו בני עדות נינהו וע"ז משני דבעלים מרדפים אחריהם ובזה סגי במסל"ת דמה דבעלים מרדפין זה רגלים לדבר ואומדנא דמוכח הוא ובד"מ סגי באומדנא דמוכח ואף דלהוציא ממון ל"מ אומדנא כמ"ש הרא"ם ומהרי"ק סי' קכ"ט האריך דל"מ אומדנא כל שהוא על גוף הדבר ע"ש וע"ז מועיל שוב מסל"ת ולזה שפיר פריך דכל דנימא דאין מסל"ת נאמן רק בעדות אשה והיינו אף בדבר שא"צ תורת עדות דהרי כללא כייל בכ"מ א"כ למה בנחיל מועיל וא"ל דשאני נחיל דבעלים מרדפין דאכתי קשה דמרדפין הוא רק לסלק דלא בעי תורת עדות וסגי באומדנא אבל באמת אומדנא ל"מ להוציא א"כ מה מועיל מסל"ת בזה וע"ז משני דקנין דרבנן הוא וא"כ אינו נקרא מוציא גמור ולכך מועיל ועיין בשיטה מקובצת ב"ק ותמצא סיוע למ"ש. ומה דמשני בתרומה דרבנן היינו משום דא"צ עדות דאינו רק איסור וא"צ תורת עדות ועיין בט"ז וש"ך יו"ד ריש סי' צ"ח ובזה בצירוף איסור דרבנן הוא דמועיל וכן בשבויה הקלו משום דמנוולה נפשה ואינו רק איסור דרבנן כמו שהארכתי במקום אחר בתשובה לענין שבויה שמה בררתי הדברים דכיון דמנוולא נפשה ואינו רק דרבנן לכך מועיל מסל"ת ולפ"ז מבואר דאף באיסור דרבנן ל"מ מסל"ת כ"א ביש איזה צירוף דרבנן ואינו צריך תורת עדות. ובזה יש ליישב הרבה קושיות ולא נפניתי כעת:
9
י׳והנה במ"ש אלא לעדות אשה פירש"י שמע מן התינוקת וכו' והוא תמוה דהא בעדות אשה אף עכו"ם מסל"ת נאמן ולמה פירש תינוקת דוקא. ולפענ"ד נראה דבר חדש דמסל"ת דקטן ואשה משונים ממסל"ת דעכו"ם דבעכו"ם בעי שלא יהיה מתכוין לא להתיר ולא להעיד כדאמרו ביבמות דף קכ"א אבל בקטן כל שמסל"ת אף שמתכוין להתיר או להעיד כשר כל שמסל"ת משום דקטן כוונתו אינו כוונה וכן נראה מהר"מ סרקסטה הובא בשיטה מקובצת שם דאדרבא באשה גדולה צריך שתתכוין להעיד ובקטן אף שאין כוונתו כוונה מכל מקום סגי כל שמסל"ת ובאמת בשבויה מבואר דבעכו"ם חיישינן שמא מערים ועושה עצמו כמסל"ת אבל בקטן לא חשו לזה ודו"ק ובזה נראה מה דבעלים מרדפין לכאורה הי' נראה שכן דרך הקטנים להיות נפתים למה ששומעים אומרים ובאמת צריך לומר דשמואל דמוקי בבעלים מרדפין אחריהם וקטן מסל"ת היינו שהקטן אינו יודע כלל אם הבעלים מרדפין וכן נראה מרש"י שכתב שהבעלים מרדפין קודם דיבור הקטן והיינו שהקטן לא ידע מזה אבל ר"א דחידש דאין מסל"ת נאמן רק בעדות אשה ולא אמר אין עכו"ם נאמן וע"כ דשלל עכו"ם רק בפסולי עדות קאי וא"כ שוב א"צ מסל"ת בעכו"ם וכמ"ש וא"כ שפיר פריך מנחיל ול"ש לשנויי בעלים מרדפין דאדרבא כל שבעלים מרדפין גרע כיון שאין הקטן מסל"ת גמור ואולי שמעו ממה שבעלים מרדפין ולכך משני דקנין דרבנן היא ול"ח דשמעו. ובזה מיושב מה דק"ל למה לא פריך שמואל אדשמואל להס"ד בתרומה דאורייתא דבנחיל מצריך שמואל בעלים מרדפים ואילו בתרומה סגי במסל"ת לבד. ולפמ"ש יש לומר דשמואל מיקל בתרומה כשהיה מסל"ת גמור ובנחיל מיירי שאינו מסל"ת גמור ולכך מצריך בעלים מרדפין והתינוק לא שמע מבעלים מרדפין אבל על ר"א פריך שפיר דר"א לא מצריך לקטן שיהיה מסל"ת גמור ומה"ט שלל לעכו"ם ואמר סתם מסל"ת וכמ"ש ושפיר פריך דבתרומ' דאוריית' מועיל וא"ל דמיירי שם במסל"ת גמור דמה מעליותא לר"א בין מסל"ת גמור או לא והרי בעדות אשה לא מצריך מסל"ת גמור אף שהוא דאורייתא מכלל דבאינך ג"כ אין חילוק לדידיה בין מסל"ת גמור דאינו מסל"ת גמור וע"ז משני דתרומה דרבנן ויש להאריך בזה בכל הסוגיא ולא נפניתי כעת. ועכ"פ בהך דאמרו בשבויה הקלו מבואר דאף עכו"ם נאמן במסל"ת דאל"כ היה לו לשנויי שבויה דרבנן הקלו ומדאמר בשבויה הקלו משמע דגם עכו"ם מסל"ת נאמן דשבויה הקלו וכדברי רב נטרונאי דאם באיסור כרת הקלו מכ"ש באיסור לאו ועיין בטוש"ע אהע"ז סי' ז' ובתשובה אחרת כתבתי בזה ואכ"מ. והנה מה שהחליט הפר"ח סי' ס"ט דהחליט דעכו"ם אינו נאמן אף באסור דרבנן זולת בעדות אשה הנה מדברי הר"ן שהבאתי למעלה בחידושיו לנדה דף נ"ג מבואר דבאיסור דרבנן נאמן עכו"ם במסל"ת והנה במ"ש שם דלכך לא נכנס בדברים עם הצדוקי עצמו משום כיון שראה שהוריקו פניו שוב לא מיקרי מסל"ת גמור ע"ש לפ"ז צריך להבין בבעלים מרדפין א"כ שוב ל"מ מסל"ת דהרי התינוק מרגיש שהבעלים מרדפים ומסתמא הוא שלו ומיהו י"ל דדוקא בעכו"ם דבעי מסל"ת גמור הוא דל"ש מסל"ת כל שמרגיש קצת אבל בתינוק אפשר דלא בעי מסל"ת גמור וכמ"ש למעלה וסגי אף במסל"ת כזה. ולפ"ז יש לומר להיפך דר"א דאמר אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה והרי בעדות אשה כשר עכו"ם גמור וא"כ דומיא דהכי בשאר איסורים מיירי במסל"ת גמור ואפ"ה לא נאמן קטן ואשה. ומעתה שפיר פריך מנחיל וא"ל דנחיל שאני דבעלים מרדפין וכקושית המהריב"ל דזה אינו דאדרבא בעלים מרדפין גרע וע"ז הוצרך לשנויי דנחיל קנין דרבנן הוא ודו"ק היטב ועיין ברכי יוסף סי' ז' באהע"ז שהאריך הרחיב הדיבור בענין זה ואין הזמן מסכים לסלסל אחר דבריו. זולת זה ראיתי לכתוב מה שהאריך שם דהסמ"ג סותר עצמו דבהלכות מיאון כתב דאין מסל"ת כשר בדאורייתא אלא בעדות אשה ושבויה ומשמע דבדרבנן מהימן ואילו בלאוין קל"ז כתב לענין בשר ששם עכו"ם בכלי דדוקא ביודע מנהג ישראל ומשמע דאף דבדרבנן לא מהימן ע"ש שהאריך. והנה לפמ"ש היה מקום לחלק דבזה דוקא באיסור דאורייתא לא מהימן אבל בדרבנן מהימן משא"כ בעכו"ם דאף דבדרבנן לא מהימן אך לפענ"ד יש לחלק דדוקא במסל"ת שנתהווה כזאת והיא לא עשה שום דבר הוא דבדרבנן מהימן אבל שם דהיה עכו"ם מסל"ת שהדיח הבשר בזה דצריך מעשה לא מהימן עכו"ם לומר שעשה כזאת דמחוסר מעשה לא נאמן כנלפענ"ד. איברא דלפ"ז יקשה מ"פ מתרומה הא שם צריך מעשה וא"ל דאדרבא מכח כ"ש פריך דהי' מעשה גדול ואפ"ה נאמן וע"ז משני בתרומה דרבנן ואכתי קשה הא צריך מעשה מיהו שם יש לומר דהוא לא עשה מעשה דהקטן מספר שהפשיטו אותו והטבילוהו הכל אחרים עשו לו. ובזה י"ל מה דהביא הש"ס הך דמסיים ר"ח והיו חביריו בדלין ממנו ולכאורה היא ללא צורך להקושיא ולפמ"ש י"ל דבאמת אם הי' צורך לו להבדל מחבריו ולשמור עצמו אפשר דלא היה נאמן אבל הוא אמר דחבריו בדלין ממנו והוא לא עשה שום מעשה ודו"ק. ובזה יש לומר מה דמשני בשבויה הקלו ואם נימא דשבויה דרבנן מה צריך לומר דהקלו ולפמ"ש אתי שפיר דשם אמר דיצא לשאוב מים והיה דעתו על אמו וא"כ היה עושה מעשה ונתכוין לשמרה ובזה אף מדרבנן לא מהימן ופריך מכח כ"ש ולזה משני דבשבויה הקלו והיינו אף בצריך לעשות מעשה והרבה יש לי להאריך אבל כבר כתבתי בזה הרבה וכעת לא נפניתי וגם דשו בו רבים מבעלי התשובות ע"כ קצרתי:
10