שואל ומשיב מהדורא רביעאה א׳:ל״זShoel uMeshiv Mahadura IV 1:37

א׳בענין לשונות המסופקות בקידושין מה דינם הנה נסתפקתי בהא דמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' כ"ז כמה לשונות המסופקות בקידושין ולא נתבאר אם אמר את תהי' שארי דהרי שאר נקראת אשתו ולמ"ד ירושת הבעל דאורייתא הוא בכלל לשארו וא"כ מה משפט לשון שאר אם נקרא לשון קידושין או לא. והנה מדי עברי ע"ז ראיתי במ"ש הח"מ והב"ש כ"פ שם ומהם בב"ש ס"ק י"א בלשונות המסופקים והיו עסוקין בענין קידושין והוא והיא אומרים דהבינו לשון קידושין אם מקודשת כתבו הח"מ והב"ש דהוה ספק דהא כמו שהם מסופקים גם העדים מסופקים והוה כמקדש בלי עדים. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דבאמת כל הטעם דבעי עדים אף דשניהם מודים הוא משום דחב לאחריני ופירש"י דקרובות נאסרים בו ובה ולפ"ז כיון דהוה עכ"פ ספק קידושין א"כ בלא"ה נאסרים מספק עליה ועליו וחזקת פנויה לא שייך בזה דהא אתרע דבאמת קבלה קידושין רק שהלשון מסופק ועדיף מהך דכתבו התוס' בכתובות כ"ג דכל דזרק קידושין הו"ל אתרע חזקת פנויה מכ"ש כאן וא"כ לכל הדיעות בכל ספק קידושין הו"ל עכ"פ מדרבנן אסור וכל דאסרו רבנן שוב עכ"פ לא מקרי חב לאחריני ובפרט לפמ"ש הרי"ף דספק קידושין לחומרא ועיין ר"ן ובחידושי מהרי"ט בקידושין שהאריכו בזה וא"כ אפשר דגם להרמב"ם דספיקות מדבריהם בכה"ג הו"ל קידושי תורה מספק דמה"ת אין נוסח הלשון מעכב בודאי וכל שקדשה ומורה על לשון קידושין מקודשת וא"כ שוב די במה ששניהם מודים והו"ל קידושין גמורים וז"ב לפענ"ד לולא כי רבותינו לא הבינו כן וצ"ע. וראיתי באבני מלואים שהקשה בסי' כ"ז בהא דאמרו בקידושין דף נ' ובכלם אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת ואמאי והא בלבה הי' והקשה הוא דניהו דהיו בלבה הא העדים לא ידעו מזה ומזה הוציא דכל שיש עדים מצד המקדש אף שמצד המתקדשת יש ספק לא אכפת לן ולפענ"ד לא נהירא דכל שאינה מתרצית מה מועיל הודאתה הא צריך עדים ובפרט לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דהאשה אינה מקנית עצמה רק מפקרת עצמה א"כ מה מועיל הודאתה הא כל שלא היו עדים על ההפקר אינו מועיל הפקר בלב. אך לפענ"ד נראה עפמ"ש הר"ן פרק המדיר להקשות דאמאי לא מועיל מה שאמרה בלבה הי' להתקדש הא עכ"פ מחלה התנאי ובכ"מ מועיל מחילת התנאי בקידושין וכתב דכל שהיה לתועלתו מועיל מחילה דהו"ל כאילו קבל ונתקיים התנאי אבל במקום שהיה התנאי רק להקפדה בלבד ל"מ המחילה וא"כ כאן כל שהיה בלבה להתקדש אף בלא זה רק שדברים שבלב אינם דברים א"כ מה מועיל מחילה הא לא הי' התנאי לתועלתה רק להקפדה שהרי בלבה היה להתקדש אף בלי זה ולכך ל"מ המחילה ע"ש ודפח"ח.

ב׳ולפ"ז שפיר מקשה הש"ס לס"ד דדברים שבלב מועיל א"כ למה לא יועיל דא"ל דאדרבא כיון שבלבה היה להתקדש לא יועיל דזה אינו דהא עכ"פ דברים שבלב הוה ג"כ דברים להס"ד וא"כ שוב לא הקפידה דא"ל דהעדים אינם יודעים דז"א דלגבי העדים הו"ל כמו כל קידושין על תנאי וכל שנתקיים התנאי מועיל וה"ה כאן דהא עכ"פ מחלה וא"ל דלא מועיל מחילה דהא בלבה היה להתקדש דז"א דזה עכ"פ העדים לא ידעו וא"כ לגבי העדים הוה קידושין גמורים ומצדה ג"כ מועיל וז"ב ודו"ק היטב. שוב ראיתי שגם המקנה הקשה קושית האבני מלואים בקידושין שם דף נ' ע"ש והנראה לפענ"ד כתבתי ודו"ק: אחר זמן רב מצאתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל באהע"ז סי' ל"ח שהרגיש בזה ושמחתי. ומן האמור אני תמה על מה שראיתי בספר בית מאיר זצ"ל שבסי' ל"ח סל"ח נסתפק בהא דמבואר בחו"מ סי' רמ"א דמחילה א"צ קנין אם צריך דוקא שימחול בפניו שיזכה בו או דלמא דסגי אף שמוחל בינו לבין עצמו ותמהני דהרי מבואר כן כאן דאמר' בלבה הי' להתקדש דל"מ וכתב הר"ן דלכך ל"מ מתורת מחילה משום שמתחלה לא קפיד להנאתו וא"כ הא אילו לא הי' רק לתועלת ולא לקפידא הי' מועיל אף מחילה שבלב. ובזה אני אומר ראיה למ"ש המהרש"ל הובא במסגרת השלחן סי' י"ב דאם אמר שבלבו הי' לו למחול אף שלאיזה סבה רוצה כעת להתנקם ממנו לא מועיל והוה מחילה גמורה אף בלב ועיין קצה"ח שם שהאריך בזה ועכ"פ מבואר מכאן ראיה להמרש"ל וגם מבואר ספיקו של הבית מאיר ודו"ק:

ג׳והנה בדברי הר"ן האלו לכאורה תמהני דמה קתני ובכלם אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש אינה מקודשת ומשמע דל"מ אי לא היתה אומרת בלבי הי' להתקדש והא אדרבא אי לא הי' אומרת בלבי הי' להתקדש היתה יכולה למחול ומשכחת לה דמועיל הקידושין משא"כ כשאמר' בלבי היה להתקדש ודאי ל"מ כיון שהי' בתורת הקפדה בעלמא.

ד׳אמנם נראה דבאמת גוף קושית הר"ן לכאורה ל"ק כמ"ש הרא"ה ובגליון שם דהא בכהן ונמצא לוי א"כ גוף הענין נשתנה ממה שהיה ואיך שייך דהוה כאילו אמרה הריני כאילו התקבלתי והא נשתנה דאין זה אותו איש שנתקדשה לו וצ"ל דעיקר קושית הר"ן מעני ונמצא עשיר או להיפך וס"ל להר"ן דבזה שייך לומר כסבורה שהוא עני גדול ואינו כן או להיפך וא"כ ע"ז שייך לומר דכל שאמרה בלבי הי' להתקדש הוה הקפדה שלה להנאתה והמעיין בר"ן ימצא דלא מזכיר בתירוצו רק עני ונמצא עשיר ולפ"ז בשאר תנאים כגון כהן ונמצא לוי וכדומה ל"מ מחילה אף שלא אמרה בלבי הי' להתקדש וא"כ שפיר נקטה המשנה דבכלן אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש דהיינו בכל אותן ולא שייך מחילה אף שאמרה בלבי היה להתקדש ל"מ ומכ"ש כשלא אמרה כן דל"מ ובאמת בעני ונמצא עשיר דוקא כשאמרה בלבי היה להתקדש וז"ב. ובזה אמרתי זה רבות בשנים בהא דאמרו ביבמות דף פ"ט סיפא ה"ט דאמרו קידושי טעות הוה ופריך רישא נמי נשואי טעות הוה והקשו בתוס' דהא ברישא לא שייך זאת דאין תנאי בנשואין.

ה׳ואמרתי בזה דהנה רש"י פירש קידושי טעות שהתנה ע"מ שיהיה כהן ונמצא לוי או ישראל והדבר צ"ב דלמה נקט דוקא תנאי זה ולפמ"ש י"ל דהנה כל הטעם דאין תנאי בנשואין הוא משום דאין דרך שיהיה תנאי בנשואין וע"כ מחלו כדי שלא יהיה ב"ז ועיין תוס' יבמות דף ק"ז ובכתובות דף ע"ג בהסוגיא דקדשה ע"ת וכנסה סתם ולפ"ז הא באמת ל"מ מחילה כל שהתנאי הי' שלא להנאתה רק בהקפדה ולפ"ז בשלמא תנאי שהוא להנאתה יש לומר דבנשואין מחלו אבל כהן ונמצא ישראל דהוה שלא בהקפדה ל"ש מחילה ושפיר שייך גם תנאי בנשואין. מיהו י"ל דבכהן ונמצא ישראל אפשר שרצתה מפני הנאתה דיהי' כהן ויש לו תרומות ומעשרות וכדומה וגם הוא חשוב ומיוחס אמנם לשיטת הרא"ה דבכה"ג דהוה שינוי ואין זה אותו איש ל"מ מחילה א"כ ל"מ דבכהן ונמצא לוי או ישראל אין זה אותו איש שקדשה ול"מ מחילה וז"ב ודו"ק ודברי רש"י נכונים וא"ל דאכתי קשה דמנ"ל לרש"י לפרש תנאי זה דלמא תנאי אחר הי' כעין עשיר ונמצא עני דשייך הנאתה ובנשואין לא שייך זאת. אך נראה דרש"י קשה ליה בהא דאמרו דיאמרו דקידושי טעות הוו דבכל התנאים שיכולה למחול לא שייך קידושי טעות הוו דהא היה יכול להיות שהיתה מתרצית ועכ"פ קידושי טעות לא שייך בזה ולכך פירש"י בכה"ג דכהן ונמצא לוי או ישראל דאין זה אותו איש שקידש ומקרי קידושי טעות וא"כ שוב בכה"ג גם בנשואין ל"מ מחיל וז"ב ודוק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל ובחידושי הארכתי בסוגיא שם ביבמות בדרכים שונים ואכ"מ:

ו׳והנה בהא דמבואר בש"ע סי' כ"ז ס"ג בהג"ה דאפילו נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלום והוא והיא אומרים שכוונו לשם קידושין מועיל והט"ז האריך שם לתמוה על המרדכי שהוא מקור דברי הרמ"א שכתב דאף דאמרינן ובכלם אף שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת דהוה דברים שבלב היינו כיון דאתני לאו כל כמיניה דעקר תנאי אבל כאן לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאזלינן בתר מחשבתו והאי דמכר לעלות לא"י שאני התם דתלוי בדעת הלוקח וע"ז תמה הט"ז דמ"ש דשאני בלבי היה להתקדש דשם הוה תנאי הרי בקידושין דף נ' רצה הש"ס ללמוד מזה ודחי דשאני התם דאתני ולא יכול לעקור התנאי אלמא דמאן דס"ל דדברים שבלב לא הוה דברים הוא אף כשאינו עוקר ע"ש ובאמת בראשית ההשקפה עמדתי משתומם דלכאורה דברי הט"ז נכונים מאד דזה ודאי דדברים שבלב לא הוה דברים אף כשלא היה תנאי בפה. אך עיינתי בזה כמעט רגע ולפענ"ד דברי המרדכי ברורים דכבר נודע מ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין שם דהא דדברים שבלב לא הוה דברים היינו כשהן סותרין למה שבפיו כגון בהאי דזבין והיה בלבו שיעלה לא"י וכן בהך דבלבי היה להתקדש אבל כל שהדברים שבלב אין מבטלין דברים שבפה ומעשיו רק שמקיימין כנזיר שאמר שכוון למי שעובר לפניו פשיטא דדברים שבלב הוה דברים ע"ש ולפ"ז כל שקידש בסתם ולא אמר ענין קידושין ואומר שבלבו כוון לשם קידושין למה לא יועיל וא"כ דברי המרדכי אתי שפיר דבכאן מועיל וזהו שמחלק דשאני הך דהי' בלבי כיון דאתני לא יכול לעקור והיינו דשם סותר למה שהתנה והא דהש"ס דחה דשאני התם דהוה תנאי היינו דהש"ס קאי להך דמכר ע"מ שיעלה לא"י דאמר רבא דדברים שבלב לא הוה דברים ושם הוה ג"כ סותר את מעשיו שהרי מכר סתם רק שבלבו הי' ע"מ לעלות לא"י וע"ז רצה הש"ס ללמוד מהך דבלבי וע"ז מחלק דשם היה התנאי בפה בפירוש לעקור מה שבלבו ול"מ משא"כ כאן דאינו תנאי בפירוש רק שבסתם מכר ולא התנה ע"מ שיעלה לא"י אבל לא התנה בפירוש היפוך דברים שבלב ובזה לא קיי"ל כהך דחי' וכל שהדברים שבלב סותרין למעשה המכירה אף שמכר סתם ל"מ אבל כל שלא היה כאן מעשה המתנגד ואדרבא דברים שבלב מסכימים עם מעשיו פשיטא דדברים שבלב הוה דברים וז"ב ופשוט וא"כ שפיר כתב המרדכי דשם לאו כל כמיניה לעקור התנאי והיינו משום דשם גרע טפי דסותר למה שבפה: ובזה מיושב מ"ש שם הט"ז דלהמרדכי מאי פריך הש"ס מהך דאמר לשליחו הבא לי מן החלון דשם היה בלי תנאי דאף שאמר מן החלון מכל מקום לא מיעט ממקום אחר שהרי לא אמר לי' מהאי תרמי' ומהאי לא תרמי' כדאמרו בב"מ דף מ"ב גבי רשות הנה לפמ"ש אין קושיא כיון דעכ"פ דברים שבלבו סותרין להפה דהרי בפה אמר סתם מן החלון ולא פירש מאיזה כיס אף שבלבו היה מכיס זה דוקא מכל מקום לא מועיל ושפיר מדמה.

ז׳איברא דגוף דברי הט"ז דכתב דשם לא הוה תנאי דהא לא אמר לי' דוקא מכיס זה ולא מכיס זה העירני תלמידי המופלג כמ"ר סענדיר ני' דהוא נגד דברי התוס' בגיטין דף ס"ה ד"ה הא דכתבו דהוה קפידא ול"ד להך דב"מ וכ"כ בב"מ דף מ"ב שם הנה באמת שהט"ז לא הזכיר דברי התוס' אבל מכל מקום דברי הט"ז נכונים דעכ"פ תנאי בודאי לא מקרי ותדע דאל"כ הו"ל להש"ס לדחויי דלא יכול למעקר תנאי והו"ל כעין תנאי ומיהו בלא"ה דברי הט"ז נכונים דהתוס' קאי על הסיפא דאמר לו מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא א"כ אף דלא ביאר דמן הדולסקמא לא תביא מכל מקום הוה קפידא דהרי ביאר לו בהדיא מן החלון ולכך השליח מעל אבל בקידושין פריך הש"ס באמר לו מן החלון או מדולסקמא רק שהבעה"ב אמר שכוון לכיס זה בזה כיון שגם כיס זה מונח בחלון או בדלוסקמא פשיטא דהוה דברים שבלב ולא הוה תנאי דהרי אינו סותר למה שבלב וא"כ דברי הט"ז נכונים אבל מ"ש ליישב אתי שפיר ודו"ק. איברא דלפ"ז צ"ב מה שנדחק המרדכי בהך דלעלות לא"י דתלוי בדעתו של הלוקח ואמאי לא כתב בפשיטות דשם סותר מה שמכר סתם. אך נראה דבאמת המרדכי ס"ל דאי לאו דתלוי בדעתו של לוקח לא היה מקרי סותר כלל דהא המכירה יכול להיות מכירה והוא יעלה לא"י ומה בכך שמכר סתם בשלמא אם הי' כאן חסרון בגוף מכירתו ע"י התנאי מקרי סותר וכאן לא היה חסרון וע"ז כתב דתלוי בדעת הלוקח וא"כ הלוקח לא היה בדעתו לקנות דוקא באופן זה שוב הוה תנאי סותר להמכירה ודו"ק היטב: עוד היה נ"ל דבר חדש דדברים שבלב דלא הוה דברים היינו בדבר דתלוי בדעת שניהם והיינו ע"ד מ"ש התוס' בכתובות דף מ"ז דלא אמרינן אדעתא דהכי לא מכר ולא קידש כל דתלוי בדעת שניהם ולפ"ז ה"ה לענין דברים שבלב דכל דמכר לחבירו והלוקח לא היה דעתו על תנאי זה א"כ תלוי בדעת שניהם ולא שייך אדעתא דהכי ולכך בהך דאמרה בלבי הי' כיון שזה התנה בפירוש בתנאי מה מועיל דברים שבלב שלה והש"ס לא דחה דאין ללמוד משם להך דמכר לעלות לא"י דשם לא היה תנאי מפורש י"ל דאף דתלוי בדעת שניהם מועיל דעתו של המוכר משא"כ כשהתנה זה בפירוש ודאי לא מועיל דברים שבלב של אחר וגם זה נכון ועכ"פ דברי המרדכי נכונים לדינא. ובזה מבואר ראיית המרדכי מהך דחשב בלבו להוציא פת חטים ואמר פת סתם והיינו אף דשם הי' הדיבור ג"כ פת משום דשם כל שאין הלב סותר למה שבפה מועיל וא"כ גם בזה כל שאינו סותר ואדרבא מסכים מועיל ודו"ק היטב ומ"ש הט"ז והח"מ והב"ש דהא לא גרע מנתן הוא ואמרה היא דל"מ או דהוה עכ"פ ספק קידושין ומדרבנן ולמה יגרע אמירה דידה מאילו נתן בשתיקה. לפענ"ד ל"ק כיון דכתיב כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש וא"כ בכה"ג שאמרה מגרע גרע ובפרט לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דהיא אינה מקדשת עצמה רק שמפקרת עצמה וגופה להבעל והוא זוכה מן ההפקר א"כ באמירתה מגרע גרע ומה גם דכאן הוה כסותר למעשה שלו שהוא נותן ומקדש והיא אמרה ולא מועיל כנלפענ"ד וז"ב כשמש. שוב ראיתי בק"א להמקנה בסי' כ"ז שם שנדחק ג"כ בישוב דברי המרדכי ולא ידעתי למה יצאו כלם מבוהלים ודחופים וביותר תמהני על המקנה שאחרי שכתב כעין חילוק זה למה נדחק שם ולפע"ד לא נזכר מדברי הרשב"א הנ"ל ע"כ כתב מה שכתב ודו"ק היטב. והנה במ"ש הב"ש סי' למ"ד ס"ק ט' דאם היו לעדים ספק אם קרוב לו או לה הוה כמקדש בלי עדים והביא כן בשם הגה"ת אשר"י ואם אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה הוה ספיקא דרבנן והנה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ח ובמהד"ק סי' ע"ז האריך בזה לפענ"ד היה נראה דבר חדש דהרי מבואר בתה"ד סי' רי"ב דאם אומר העד בפני ובפני עוד ע"א נתקדשה דיש לחוש לו ולפ"ז זה שאומר קרוב לה הרי מעיד שהקידושין הי' בפניו והעד האחר שהרי גם השני אומר שקדשה וזרק לה קידושין רק שנפל קרוב לו אבל עכ"פ לא הוה כמקדש בלי עדים דאם נסתפק שמא קרוב לה אז הוה כקדשה בפני שני עדים ואף דזה מכחישו ואמר דנפל קרוב לו ולפי דבריו הרי לא הי' קידושין כלל דגם האחר לא ראה הקידושין כלל הא לשיטת הרא"ש אף בתלה בחברו מכל מקום חוששין לקידושין מיהו לפמ"ש הח"מ והב"ש סי' מ"ב ס"ב בהג"ה דמוקמינן אחזקת פנויה וא"כ ה"ה בזה מיהו הב"ש ס"ק ז' כתב כיון דעכ"פ זרק לה לא שייך לאוקמא אחזקה ושוב הוה ספק קידושין ומכ"ש באם העד שאומר קרוב לה לא תלה בחברו כלל וע"ש בב"ש ומכ"ש אם העד שאמר קרוב לה אינו אומר בבירור רק שמסתפק שוב זה העד נאמן יותר ועכ"פ מקדש בלי עדים לא מקרי ובזה יש ליישב הרבה קושיות ואכ"מ כי לא נפניתי כעת:

ח׳והנה במה שהבאתי למעלה דברי הא"מ שחידש דעל רצוי דידה לא בעי עדים דעיקר דבר שבערוה מצד הבעל הנה לכאורה מצאתי סתירה מפורשת בירושלמי פרק האומר ה"ח וז"ל רב אמר המקדש בע"א לא עשה כלום התיב ר"ש והא מתניתא פליגא קדשתני והוא אומר לה לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו וכו' והיינו כמו דאוקמא בש"ס דילן בע"א רק דבש"ס דילן מקשה מרישא דאומר קדשתיך ובירושלמי מקשה מסיפא ולפ"ז קשה דלמא לעולם בע"א אין קידושין כלום והיינו מצד המקדש אבל היא מתקדשת אפילו בע"א דמצדה לא בעי עדים וא"ל דש"ה דכל דא"י לקדש בע"א ואין קידושין חלין כלל א"כ ממילא היא ג"כ לא מתקדשת ול"ד להך דא"מ דשם קדשה בפני שנים רק דלא ידעי אי נתרצית ע"ז אמר דאין חוששין למה שלא ידעו ריצוי דידה דסגי בקידושין שלו אבל כאן אין כאן חלות הקידושין דזה אינו דבאמת אם נימא דבקידושין לא בעי עדים רק משום דלא מהימן ע"א וא"כ עכ"פ כשהיה נודע לנו הקידושין היה סגי וא"כ כל שהיא אומרת שנתקדשה בע"א מועיל דמצדה לא בעי עדים ושויא אנפשה חתיכה דאיסורא ואף לפי מה שביארתי בדרוש אחד לשבת שובה שנת תרי"א דבכ"מ דהיא דבר ערוה א"י לאסור עצמה בלי עדים היינו משום דבעינן שני עדים אבל להס"ד דחוששין לקידושי ע"א א"כ עכ"פ היא נאסרת והיא קושיא נפלאה. אמנם ז"א דהירושלמי פריך על רב דאמר דלא עשה כלום וא"כ אין חלות להקידושין וא"כ גם היא לא נאסרה כלל וז"פ. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה דהירושלמי הקשה מהסיפא ולא הקשה מהרישא וכבר נשאלתי בזה מהחריף מוה' יעקב תאומים נ"י בתשובה אחת לענין ע"א באיסורין ולפמ"ש יש ליישב דהנה באמת הדבר תמוה הא דהקשה בש"ס דילן מהרישא ומה ראיה והא אף בע"א לא ניחא לפמ"ש המ"כ בב"י יו"ד סי' קכ"ז דאף דע"א בהכחשה לאו כלום מכל מקום לגבי אחרים נאמן הע"א וא"כ יקשה הא מכל מקום מהראוי שתאסר בקרוביו מצד המקדש דאסרן עלי' ונאמן בעדותו לגבי אחרים וכבר נתקשה בזה בשעה"מ פי"א מאישות וכתב דדבר שבערוה ל"מ כל שמכחשת ודבריו תמוהים דלהס"ד דע"א מועיל ע"כ לא מחשב לדבר שבערוה אבל זה אינו דאטו יכחיש המקשה דקידושין הוה דבר שבערוה רק דס"ד דדבר שבערוה היא רק כממון ולא אברי סהדי אלא לשקרי אבל כל שמכחיש שוב צריך שנים ולפ"ז לא הוה מצי הירושלמי להקשות מרישא דיש לומר דבאמת דמה דאמר רב לא עשה כלום היינו מצדו דבעי שנים מצד דבר שבערוה אבל מכל מקום היא מתקדשת גם בע"א לענין שיהיה אסור בקרובותיה דמכל מקום נתקדשה לו בע"א ולגבי קרובותיה נאסרו עליו אף דלא עשה כלום לגבי דידיה אבל מהסיפא דהיא אומרת קדשתני שפיר מקשה דהיאך תאסר בקרוביו דכל שהוא אומר לא קדשתיך לא היה חלות להקידושין כלל דלגבי דידיה בעי שנים ושאני ברישא דהוא אומר קדשתיך א"כ הוא רצה לאסור בקרובותיה וא"כ אף דבעי שנים היינו מצדו וכל שמודה הוה הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ מצדו הוה עדים ומצדה לא בעי עדים אבל כל שהיא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך א"כ מצדו ודאי בעי עדים ואיך תוכל לאסור עצמה בקרובותיה והא בעי שנים וכל דלא חלו מצדו הקידושין ודאי אינה מתקדשת. ובקצרה יש לומר דבאמת בהס"ד הו"מ לומר דסגי בהודאתו לבד וכדס"ד בש"ס דילן לומר דיליף מממון וכל שמודה סגי אך זה כשהוא מודה א"כ מצדו הוי עדים אף שהוא מכל מקום נאסר בקרובותיה דהא הוא יכול לאסור הקרובות עליו אבל שהיא אומרת שקדשה והוא לא הודה א"כ שוב בעי עדים מצדו ולא נאסרת כלל בקרוביו ודו"ק היטב כי הוא חריף ועצה עמוקה וש"ס דילן סובר דגם מצדה בעי עדים וא"כ לא מקשה מרישא ודו"ק:

ט׳והנה עם כל אריכת דברים שבתי וראיתי שעדן אינו מיושב דאכתי קשה מהרישא דא"ל כמ"ש כיון דאומר שקדש בעדים נאסר בקרובותיה דא"כ יקשה למה אמר רב המקדש בע"א לא עשה כלום. אך לפענ"ד היה נראה לפי מה דמבואר באהע"ז סי' מ"ב ס"ג דאם ראו העדים דרך החלון והם רואים האיש והאשה שהאיש והאשה אינם רואים את העדים אם אמרה דלשחוק נתכוונתי לא הוה קידושין ולדעת המהרי"ט אף שאמרו שכוונו לשם קידושין לא מהני שהתורה הפקיעה הקידושין בלי עדים וע"ש בב"ש ס"ק יו"ד ולפ"ז באמת לפמ"ש הא"מ שמצדה לא בעי עדים רק מצדו א"כ בכה"ג כל שהיו מודית שראתה הקידושין והבעל היה רואה באמת את העדים שוב היתה מקודשת דמצד הבעל ראה העדים והעדים ראו אותו ואף שהאשה לא ראתה את העדים הא מצדה לא בעי עדים וא"כ כשאומרת דלא ראתה את העדים וכוונה לשחוק א"כ היא אינה נאסרת דלא כוונה לשם קידושין אבל הבעל שאמר שכוונה לשם קידושין ולא כוונה לשחוק הוא נאסר בקרובותיה והטעם דבאמת מה"ת לומר דלשחוק כוונה רק שאומרת שלא ראתה העדים וכוונה לשחוק אבל הוא נאסר. אבל זה דחוק דממנ"פ כל שטוענת שכוונה לשחוק שוב גם הוא לא קדשה כלל.

י׳אמנם העיקר נראה לי דהנה הפ"י כתב בקידושין דף ס"ה דהא דס"ד דבשניהם מודים יהיה מועיל בע"א לא שיהי' מותר לכנסה בזה דזה ודאי דאין דבר שבערוה פחות משנים רק דסד"א דמצרפין עדות המקדש בהדי עד אחד שתהיה אסורה לעלמא דעכ"פ איכא תרי סהדי שאינה פנויה ופלגינן דיבורא ועד בשחק נאמן שכן עבר במחשבתי בראשית ההשקפה. אמנם לפענ"ד תמוה דא"כ מה מקשה הש"ס אלא לאו בע"א ומה קושיא הא כבר נודע דענין פלגינן דיבורא לאו לומר דנתקדשה לאחר ולא לו דזה אינו דא"כ העדות מוכחת דהרי העד השני מעיד שנתקדשה לו וע"כ דבאמת לענין שתהיה מקודשת לו לכנסה אינו עד רק בע"ד ואינו נאמן רק נגדה שהיא אסורה אבל באמת העדות היא שנתקדשה לו ובאמת לפמ"ש הא"מ דלגבי דידה ל"צ עדים א"כ בפשיטות אתי שפיר דלגבי דידה שתהיה נאסרת א"צ עדים וסגי בע"א ולגבי דידיה הוא דצריך עדים ולפ"ז מה קושיא ניהו דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין היינו לענין שתהיה מותרת לו אבל מכל מקום נאסר בקרובותיה דהא לענין זה שני עדים הוה שנתקדשה לו ומכל מקום היא אינה נאסרת כיון שהיא מכחשת העד והוה עד בהכחשה דלאו כלום וא"כ שוב ליכא צירוף דהא העד בהכחשה לאו כלום ובע"ד בודאי לאו עד הוא ובפרט שבאמת העד מעיד שנתקדשה לו וא"כ לא הוה עד דהא בעל דבר לא נעשה עד ומה פריך וצ"ל כיון דכל עיקר מה דנחלקו אי חוששין לקידושין היא רק לענין שתהיה נאסרת וכיון דאמר אין חוששין לקידושין משמע דאף היא אינה נאסרת לעלמא וממילא גם הוא אינו נאסר בקרובותיה ושפיר פריך הש"ס. ולפ"ז מיושב היטב דברי הירושלמי דהרי הירושלמי אמר המקדש בע"א לא עשה כלום א"כ יש לומר דהיינו שהוא לא עשה כלום דהיינו שתהיה מותרת לו אבל היא מתקדשת ונאסרת לעלמא וא"כ ל"ק מרישא אבל מסיפא דהיא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך א"כ ליכא שני עדים דהא הוא אומר לא קדשתיך ואפ"ה היא נאסרת בקרוביו וע"כ דע"א מועיל ושפיר מקשה ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ובגוף הקושיא של האבני מלואים דהא בעי שנים לענין דבר שבערוה ומה מועיל מה שאמרה דהבינה הלשון לפענ"ד נראה דבר חדש לפמ"ש התוס' ריש גיטין בהא דאמרו שם דע"א נאמן באיסורין אף דעיקר הגט יוכיח שצריך לחתום בו שנים וכתבו דכאן שעיקר הגט נעשה ואינו צריך אלא גלויי מלתא לידע שנעשה לשמה והקשה הפ"י שם דא"כ מה פריך הש"ס שם אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורים כגון חתיכה ספק חלב או שומן דלא אתחזק איסורא אבל הכא דאתחזיק איסורא דא"א הו"ל דבר שבערוה ודלמא בכה"ג דאינו רק גילוי מלתא בעלמא אף בדבר שבערוה ע"א נאמן ונדחק בזה. ולפענ"ד נראה דלהס"ד דמה"ת צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח וא"כ החשש שמא לא נכתב לשם אותה האשה רק לשם אחרת א"כ לא שייך גילוי מלתא דאותה האשה היה עליה חזקת אשת איש והוה כמו דאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וא"כ לא שייך בזה גילוי מלתא בעלמא דניהו שנכתב גט מכל מקום דלמא לא לאותה אשה נכתב וא"כ צריך שנים וע"ז אמר דכל דאתחזיק אשת איש שוב הו"ל דבר שבערוה דאותה האשה אין כאן גלוי מלתא וע"ז משני דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך ובמקום עגונא אקילו וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם דלמה נקט דוקא משום לשמה ולפמ"ש אתי שפיר דבשביל מחובר וכדומה לא הוה רק גלוי מלתא בעלמא ולא הוצרכו להקל משום עיגונא דוקא ולכך נקט רבה משום שלא לשמה ובזה הוצרכו לחדש משום עגונא עכ"פ מבואר דגם דבר שבערוה כל דאינו רק גילוי מלתא בעלמא נאמן אף ע"א ולפ"ז גם בזה כיון שעדים מעידים שקידש אותה רק שלא נודע אם הבינה א"כ היא בעצמה נאמנת דאינו רק גלוי מלתא בעלמא אבל גוף הדין צ"ע לדינא אם בדבר שבערוה נאמן בגלוי מלתא ע"א והפ"י לא כ"כ שם ודו"ק: ואם כתב בכתב הרי את מקודשת לי ונתן לה השטר בפני עדים פשיטא דמועיל אף שלא דבר עמה מעסק קידושין אבל הב"ש סי' קל"ו ס"ק א' כתב דכל ששתקה ל"מ אף שמקדש בשטר כל שאינו ניכר אם דעתה לקידושין ובאבני מלואים סי' למ"ד ס"ק א' ראיתי דבר זר לפענ"ד שכתב דאם יכתוב הרי את מקודשת בכסף שתקבל מפלוני תלוי אי כתיבה הוה כדיבור הא לא"ה ל"מ ולא הבינותי דהרי גבי שטר סגי כל שכותב לה הרי את מקודשת לי ואף שלא דבר עמה כל שהבינה הענין ולמה יגרע אם רוצה לקדשה בכסף רק שאינו אומר לה בפירוש רק שכותב אף דכתיבה לא הוה כדיבור מכל מקום אטו מעכב האמירה מידי דהוה אגט והב"ש סי' קל"א לא חילק רק דבקידושין האשה לא הבינה אם לא עסוקין בקידושין אבל כל שעסקה בקידושין למה לא יועיל גם הכתיבה וז"ב לפענ"ד ועיין בא"מ סי' ל"ה ס"ק ט':

י״אוהנה בהא דפריך הש"ס בקידושין דף נ' שהבאתי למעלה דאמאי בכלם אם אמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת והא קאמרה בלבי וע"ז הקשה אותי הרבני המופלג מוה' אייזיק אלי' קאווליר בעש"ק נצבים תרי"ג במכתב שו"ת דמה קושיא הא הב"י הקשה בסי' ל"ח על הרמ"ה שכתב דאם בשעת קידושין אמרה שדעתה להתקדש מועיל ואמאי והא מכל מקום נתבטל מכח שהוא אמר והתנה כן וכתב דהרי שמע שהיא נתרצית אף שאינו כן ולפ"ז כאן דל"ש מה בכך שהוה דברים שבלב דברים מכל מקום הרי הבעל לא שמע והרי התנה ומהראוי שיתבטל הנה לכאורה קושיא היא. אמנם יש לומר דזה מה דאמר הש"ס שם ודלמא ש"ה כיון דאתני לאו כל כמיניה דעקרה לי' לתנאי' והיינו דמה מועיל דברים שבלב לעקור תנאי שלו הא מכל מקום הוא לא רצה רק בתנאי זה ואדרבא מזה ראי' להב"י דאל"כ מאי קושיא ולמה לא תוכל לעקור תנאי שלו וע"כ משום דהוא התנה כן והבעל לא שמע שוב ראיתי שגם מעלתו כתב שזה כוונת הש"ס אבל כתב שהוא דחוק ולפענ"ד אתי שפיר. ומה שהקשה עוד על גוף קושית הב"י דהרי באמת צ"ב בהתנה ע"מ שאין בה מומין והי' לה מומין מה מועיל התנאי הרי הוה כאילו התנה ע"מ שתעלה לרקיע דהוה תנאי שאי אפשר לקיימו בשום אופן וצ"ל כיון דהוא לא ידע אם יש לה מומין א"כ שפיר התנה וש"ה דלרקיע ידע שאי אפשר שתתקיים תנאי משא"כ בזה חשב שאולי אין בה מומין ולפ"ז אם הי' יודע שיש בה מומין אז לא הוה תנאי שאי אפשר להתקיים ולפ"ז כאן שהוא התנה על עצמו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי א"כ הוא ידע שאי אפשר לקיים והיא אמרה בלבי היה להתקדש א"כ לא הוה תנאי כלל שהרי אי אפשר להתקיים בשום אופן הנה זה קושיא גדולה על הב"י אבל אין לפני ספר הטור וב"י כעת.

י״בולפענ"ד נראה דדוקא בגט שייך לומר כן דדוחה אותה לצערה כמ"ש רש"י בגיטין פ"ד וגם אף אם בקידושין הוא כי היינו כשמתנה עמה אבל מה שמתנה על עצמו לא שייך שום טעם למה התנה ואם חפץ בקידושין למה לו התנאי הזה וע"כ שכוון רק לשחוק בעלמא ולא רוצה בקידושין כלל ושפיר הקשה הב"י. ובזה יש ליישב קושיתו הראשונה דאם נימא דדברים שבלב הוה דברים א"כ היא נאמנת לומר שבלבה הי' להתקדש וא"כ שוב יקשה למה יהיה תנאי הא אי אפשר לקיים כלל והוה כמפליג בדברים וא"ל דהרי התנה על עצמו ובודאי נתכוין לתנאי שלא יהיה קידושין קידושין כלל דזה אינו דכל שאם תרצה תוכל לקיים הקידושין אם תאמר בלבי הי' להתקדש א"כ שוב יותר נוכל לומר דהתנה בהפלגה ודעתו שתתקדש גם בלי קיום התנאי דהרי בידה לבטל התנאי וע"כ דדברים שבלב לא הוה דברים וכל שלא אמרה לא תוכל לבטל א"כ יש לומר דדעתו היה לשחוק דאל"כ למה התנה וז"ב וע"ז דחי דלאו כל כמינה לעקור תנאי ושוב סמך ע"ז:

י״גודרך אגב אזכור מה שאמרתי בלימוד הישיבה שנת תרט"ו בהא דנתן הוא ואמרה היא דדעת הרא"ש דאם הי' מדברים מעסקי קידושין לא אכפת לן במה שאמרה ג"כ ואמירתה לא מגרע וכ"כ בסנ"ז ס"ח ואני אמרתי דלפמ"ש רש"י בטעם דאמרה היא דכתיב כי יקח ולא כי תקח א"כ אמירתה מגרע גרע אמנם נראה דרש"י לשיטתו דפירש בדף ד' ד"ה היכא דהיינו שהיא אמרה לו הרי אתה מקודשת לי וא"כ בכה"ג הוה כי תקח אבל אם אמרה הריני מקודשת לך כמ"ש התוס' דבאם אומרת הרי אתה מקודשת לי לא שייך קידושין כלל א"כ בכה"ג לא דמי לכי תקח וא"כ כל שמדברים על עסקי קידושין מועיל ואמירתה מגרע גרע. ובזה מיושב מה שהקשו תלמודיי נ"י דא"כ למה לא משני הש"ס בדף ה' דיוקא דרישא וסיפא דסתרי דחדא מיירי בלא דבר עמה על עסקי קידושין וחדא מיירי במדברים ולפמ"ש אתי שפיר דאם כן שוב לא פסיקא מלתא דאם תאמר בלשון הרי אתה מקודשת לי לא יועיל והי' לו לחלק רק כעין מ"ש התוס' לענין אדם חשוב. והנה במ"ש למעלה בשם הא"מ דמה שצריך עדים לקידושין הוא מצד המקדש ולא מצד המקודשת לכאורה יש סתירה ממ"ש באהע"ז סי' ל"ה ס"ב דאם האשה מודית שקבלתי דעת הרבה פוסקים דאינה מתקדשת כיון דאינו מועיל רק מכח הודאת' הו"ל כמקדש בלי עדים ע"ש בח"מ וב"ש והרי כל שהיא מודה ועלי' א"צ עדים שוב יש עדים על המקדש וע"כ שגם עלי' צריך עדים. אמנם בשנת תרט"ו אור ליום ד' וירא אמרתי בלמדי עם תלמודיי ני' דברי הש"ע ביאור דברי הר"ן דאף כשמודית שקבלתו כיון שאינם נאמנים רק מכח הודאת' אינם נאמנים ולכאור' לא מסתבר כלל דכיון שהיא מסלקת נגיעתן שוב ראוי שתקובל עדותן מצד עצמן. ואמרתי בזה ע"פ מה דמבואר בסי' מ"ב דכל שהיו עדים רואים מאחורי הגדר כיון שהם לא ראו אותן שוב הו"ל מקדש בלי עדים דיכולין לומר כיון שלא ראינו שום עדים סברנו שאין קידושין בלי עדים ולא מועיל וכוונתו לשחוק דהרי בקידושין בעי עדים אף שהדבר אמת ע"ש ומעתה ה"ה כאן כל דתלוי בהודאת' שוב הו"ל כמקדש בלי עדים וא"כ אף שמודית מ"מ יכולים לטעון דאנן חשבנו דהוה קידושין בלי עדים וא"כ גם המקדש יכול לומר לא חשבתי שתוד' ושוב הוה מקדש בלי עדים וז"ב ודו"ק. ובזה ישבתי לנכון מה שנחלקו בירושלמי דרבין אמר נראין דברים בקדש' בשטר אבל קדשה בכסף נעש' כנוגע בעדותו אמר ר"י מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ודברי ר"י תמוהין דהרי ע"כ רבין קאי לאחר שתקנו שבועת היסת כמ"ש התוס' וא"כ מה מועיל מה שהאמינתו תורה הא מכל מקום מדרבנן הם נוגעים ועיין בר"ן שתמה כן ולפמ"ש אתי שפיר דכיון שהאמינתם תור' שוב מה"ת הוה קידושין וא"כ שוב לא שייך לומר דהוה כמקדש בלי עדים ולא כוונו לקידושין דחשבו שאין כאן עדים דז"א דמה"ת הם עדים גמורים וכיון שע"כ כוונו לשם קידושין שוב כל שהיא מודית שוב מסלקת הנגיע' ונאמנים בעדותם ועכ"פ גם לא"מ ל"ק דכל שצריך להודאת' גם המקדש הי' בדעתו שלא יועיל עדותו מיהו אכתי קשה להא"מ הא המקדש לא ידע אם הם יקדשו שלא בפני עדים ואז לא יהיה צריך להודאת אשה ושוב מקדש בעדים וע"כ דגם עלי' שייך מקדש בלי עדים ודו"ק והנה ביום ה' וישלח תרט"ו היה אצלי מופלג אחד מסקאהל ושמו מרדכי ושאל אותי במה שקר' שם שאחד קידש בטבעת מוזהבת וכעת הוסר הזהב מבחוץ ואומרת האש' כי חשבה בעת הקידושין שראתה קצת תחת המסו' שמכסין פניה ונראה לה שכלה זהב וכעת ניכר שאינו זהב רק מוזהב מבחוץ וגם מבפנים מוזהב וגם כעת עודנו מוזהב מבפנים היטב רק שמבחוץ הוסר והנה שאל מה משפטו.

י״דוהנה בתחלה אמרתי אחרי שלא הי' ביאה עוד א"כ מהיות טוב למה לא יקדשנה שנית. אך אח"כ נתיישבתי ואמרתי דא"צ לקדשה שנית והנה מה שאמר המופלג הנ"ל כיון דראתה תחת החופה בעת שקדשה ונדמה לה שכלו זהב א"כ לא סמכה דעתה דלא מוזכר בש"ע רק שדרך לכסות פני הכלות הצנועות וא"כ כאן שראתה אפשר דשייך לומר דלא סמכה דעתה. ואני אמרתי דאין הכוונה דמכסין כדי שלא תראה רק שנהגו עכשיו שמכסות פני הכלות ואין מדקדקין במה מקדשה אם בפרוטה או בתרקבא דדנרי כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י שם וא"כ עיקר הענין הוא שאינן מקפידות במה מקדש אותן ועיין ח"מ שם ס"ק ז' ע"ש בסי' ל"א: עוד אמרתי כיון דעכשיו אין שכיח כ"כ שיהיה הטבעת כלו זהב רק שהוא מוזהב ואף שיש מעט שכלו זהב מכל מקום נראה לפענ"ד כיון דהוא לא אמר התקדשי לי בטבעת של זהב כלו וגם העדים לא אמרו שהוא כלו זהב אף שנראה להם ולה שכלו זהב אין בו חשש וע"כ לא מוזכר בתשובת מיימוני הלכות אישות סי' כ' רק באם העדים אמרו לה שהוא של זהב יש לומר דהיא אעדים קסמכא אבל כל שלא אמרו לה דבר אף שנראה לה שהוא של זהב הו"ל דברים שבלב וכמ"ש בשו"ת תשב"ץ דחיישינן לקידושין וכמבואר בב"י וש"ע בהג"ה סי' ל"א שם וכן מצאתי בשו"ת מיימוני שם סי' י"ט בסופו במעשה שהיה שם שאחד קדש בטבעת והיה בחזקת זהב קרוב לשנתיים ואח"כ נודע ע"י צירוף שהיה נחשת וביאר שם דאף בנמצא מנה חסר דינר או שהדינר היה של נחשת דאינה מקודשת שאני התם דהמנה הוא מאה דינר של כסף והו"ל כמפרש אבל הכא כשאמר התקדשי בטבעת זה מי קאמר בטבעת זהב בטבעת סתם קאמר יש מהם של כסף ויש מהם של נחושת ויש מהם של אלמוג ובכל ענין מקודשת ובלבד שיהיה בה שו"פ יעו"ש וא"כ מכ"ש כאן דע"פ רוב הטבעות מוזהבות ואינם כלם זהב לגמרי וא"כ פשיטא דכל דלא אמרו העדים או המקדש לה התקדשי בטבעת של זהב לגמרי דמקודשת וגם המהר"ם מרוטנבערג שם סי' כ' מודה בזה ואינו חולק רק בא"ל העדים שהוא של זהב ונמצא נחושת יעו"ש וגם שם משום שהוא של שני מינים אבל כאן כיון שהוא מוזהב בפנים ומבחוץ ניכר עדיין שהי' מוזהב לא חשוב שני מינים וגם כיון דע"פ הרוב אינו זהב כלו שוב הו"ל לגמרי כהך דשו"ת מיימוני סי' י"ט ועדיפא מינה דעכ"פ אינו רק מיעוט שהן זהב לגמרי. עוד נראה לי דבר חדש דכיון דזה ודאי דאף במקדש בטבעת של זהב ואמרו העדים שהוא זהב ונמצא נחושת קי"ל בש"ע להחמיר דצריכה גט ולפ"ז שוב לא שייך לומר דלא סמכה דעתה דע"כ לא אמרינן דלא סמכה דעתה רק במקום דאם נימא דלא סמכה דעתה שוב לא תהיה מקודשת כלל אמרינן דלא סמכה דעתה אבל לדידן דמחמרינן דמ"מ מקודשת מספק וצריכה גט א"כ עכ"פ תצטרך גט וגם אם תתקדש שנית לא יהיה לה אלא מנה ואף ביש עדים שלא נבעלה כל שנכנסה לחופה אין לה אלא מנה כמבואר באהע"ז סי' ס"ז א"נ למה תקפיד ואדרבא תגרע לה ואנן סהדי דאם היתה יודעת הדין דצריכה גט ותאסר לכהונה שוב בודאי לא היתה מקפדת ובודאי סמכה דעתה דמה תועיל בזה כנלפענ"ד ואף שאין לי סמך לזה עדן מ"מ לענין הדין א"צ לזה ורק כמ"ש למעלה דבלא"ה היא מקודשת כנלפענ"ד ברור.

ט״ווהנה בשנת תרח"י נשאלתי מהרב מוה' אברהם תאומים ני' אבד"ק פמארין והדיין מוה' יוסף ני' במעשה שהיה בכפר אחד באו שני בחורים ואמרו לאחד שהיה שם שהם רוצים להשליש מטבע אם ישתה בב"א השכר יהיה שלו גם המטבע של אחר ואם לאו ינתן לו עד"מ ראובן ושמעון ולוי והשליש ראובן ביד לוי המטבע ושמעון השליש ביד בתולה משרתת של בעל הכפר ובעוד שראובן שתה אמר שמעון להבתולה שהשליש בידה הרי את מקודשת לי וראובן ולוי שמעו וכששמעה הבתולה זרקה המטבע על התיבה ואמרה שלוי יקבל המטבע שאין לה פנאי כעת ואח"כ בלילה אמרו לה שהניחו המטבע באיזה מקום אמרה מה אכפת לי הא אינו שלי.

ט״זוהנה חשו לדעת הב"ח דבחצר שלה ל"מ מה שזרקה וע"ז כתבו דהא החצר אינו של שניהם וגם דזרקה על התיבה והו"ל כמו על השלחן דלדעת הט"ז אינו שייך לה:

י״זוהנה כ"ז אינו דכל דהיא משרתת שם מסתמא יש לה רשות להניח שם חפציה ומעותיה בכל הבית והו"ל חצר שלה. אמנם בלא"ה אין לחוש דאף לדעת הב"ח דוקא כשזרקה בחצרה ולא אמרה יותר יש לומר דהניחה בחצרה והו"ל יד אריכא שלה אבל כאן אמרה שיקבל לוי א"כ לא רצתה שהחצר יקנה לה א"כ פשיטא דהחצר שלה לא קנה לה ומה שנסתפקו אולי כוונה שלוי יהיה השליש עכ"פ כבר זרקתו וזה ספק אם כוונה לזה והו"ל דברים שבלב וגם אח"כ אמרה בפירוש מה אכפת לי במה שאינו שלי וא"כ פשיטא דלא רצתה בקידושין וגם בעוד ששתה היה ספק אולי ישתה בב"א ולא יהי' של שמעון כלל ואף דהוה אסמכתא הם ע"ה ולא ידעו מזה: