שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:ק״צShoel uMeshiv Mahadura IV 2:190
א׳לאחד מהלמדים להועיל ני'.
1
ב׳מה שהקשה על הרשב"א שנסתפק בחידושיו לשבועות אם בכלי שאינו שו"פ יוכל לקדש בו כמו דקונין בכלי שאין בו שו"פ וע"ז הקשה מעלתו מהא דאמרו בקידושין דף מ"ח התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ופירש"י דמצטרפו שניהם לשו"פ הרי דאף בכלי בעי שו"פ.
2
ג׳לפענ"ד אין מזה ראיה דשאני התם דאם נימא דרצה לקדש בו ובמה שבתוכו וא"כ הו"ל כמקדש במלוה ופרוטה למ"ד דעתו אמלוה וה"נ אף דיכול להתקדש בכלי לבד כל שרצה לקדש בו ובמה שבתוכו צ"ל בו ובמה שבתוכו ואין ראיה מזה. אך בגוף הדין תמהני דהדבר מבואר בריש קידושין בהא דאמרו אשה בפחות משו"פ לא מקדשה נפשה וחליפין אתנהו בפחות משו"פ ופירש הר"ן דסלקא דעתי' כיון דחליפין איתא בכלי וכלי מהני אף בפחות משו"פ דאמרינן לגבי שבועה יצאו מחטין לכ"ש וע"ז משני דאשה בפחות משו"פ לא מקניא אף בכלי ע"ש הרי מבואר דל"מ ומצאתי בקצה"ח סימן פ"ח שהביא ספיקו של הרשב"א (דמ"ש פרק כל הנשבעין הוא ט"ס שהוא בפרק ששי גבי שתי כסף) והביא ראיה מהש"ס הלז ותמהני שלא הזכיר שכבר קדמו הר"ן בזה ע"ש. וראיתי בספר נתיבות המשפט לשארי הגאון שכתב על דברת קצות החושן הנ"ל דאין זה ראיה דהרי בק"ס מועיל אף תפס מקצת הכלי דכמאן דפסק דמי והרי לענין הודאה וקידושין ודאי ל"מ מקצת הכלי וע"כ דל"ד לחליפין דבקידושין והודאה בעינן כלי חשוב דוקא ע"ש ובמחכת"ה לא נזכר מדברי הר"ן הנ"ל שכתב בהדיא דס"ד דחליפין מתורת כסף קונה ואף דאתנייהו בפחות מש"פ אפ"ה כיון דכלי הוא ודבר המסויים דבר חשוב הוא אעפ"י שאינו שו"פ ומתורת כסף הוא וע"ז חידש הש"ס כיון דאנן סהדי דאשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה אף שהוא כלי שלם ע"כ דחליפין אינו בכלל כי יקח דא"כ הי' מועיל אף בפחות משו"פ וזה אי אפשר ע"ש הרי בהדיא דראיה ברורה משם דאינו מועיל אף בכלי כל שאינו שו"פ דאל"כ אכתי משכחת לה בתורת חליפין ובכלי חשוב ותפוס כל הכלי וז"ב. ומהתימה אף למה שלא זכרו דברי הר"ן היה להם להרגיש דכן מבואר ברש"י שם שכתב בד"ה לא מקניא נפשה דגנאי היא לה לכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שו"פ אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין ולדברי הרשב"א למה נקט רש"י כלי שיש בו שו"פ הא בכלי יכול לקנות אף באין בו שו"פ אם מתורת חליפין ואם מתורת כסף כיון דבכלי סגי לענין הודאה אף בפחות משו"פ וע"כ דגם בכלי בעינן שו"פ וגם התוס' מסכימים לזה רק שנחלקו על פירש"י שפירש משום גנאי רק דבפחות משו"פ לא מקרי כסף והמקשה ס"ד דהוא מתורת כסף ע"ש:
3
ד׳והנה לכאורה צ"ב דבס"ד דפירשו התוס' והר"ן דהא דחליפין מתורת כסף קונה א"כ איך מצינו לחליפין שתקנה בעכו"ם והרי לר"ת חליפין קונין בעכו"ם וכמ"ש שם באורך והא הרי משיכה קונה בנכרי דפסק כר"י דישראל בכסף ונכרי במשיכה וא"כ איך מועיל חליפין בעכו"ם דמתורת כסף הוא וצ"ל כיון דר"ת יליף מהא דאמרו מכסף מקנתו דבתורת כסף נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומה ניהו חליפין ומשמע הא שאר דבר נקנה בחליפין וכיון דאף לר"ת דס"ל דמשיכה בנכרי קונה מ"מ בע"ע ודאי דקונה בכסף דכן פירש ר"ת הא דאמרו בקידושין דף י"ד דכל קנינו של נכרי בכסף היינו בעבד שגם עכו"ם קונה בכסף ולפ"ז שפיר כ' בתוס' דחליפין קונין בו דהרי ילפינן מכסף מקנתו דבשאר דברים קונה גם עכו"ם בחליפין אף דהוא מתורת כסף או עכ"פ דומה לכסף דמשיכה ודאי אינו דומה לחליפין ואדרבא לפירוש התוס' ניחא טפי דמה שממעט מכסף מקנתו דנקנה בכסף ולא בתורת חליפין הא שאר דברים נקנין בחליפין ולכאורה לא נודע היאך משמע כן דלמא בשאר דבר אינו נקנה בחליפין וכבר התפלא בזה הש"ך בחו"מ סי' קכ"ג ודחה דברי ר"ת ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ת דמפרש דלישראל בחדא ולנכרי בחדא והיינו דנכרי קונה במשיכה ואם כן חליפין דאף לפי המסקנא דהוא קנין אחר ואינו תורת כסף עכ"פ דומה לכסף דבחליפין ודאי עכ"פ משיכה ליתא:
4
ה׳ובזה נראה לפענ"ד מ"ש התוס' דהיה יכול ר"ת לשלוח הרשאה ע"י נכרי והי' מקנה בחליפין. והדבר יפלא דלמה נקטו דוקא שהיה עושה הרשאה ע"י חליפין ואף דמעשה שהי' כך הי' אבל למה להם לבאר זאת. ולפמ"ש יש לומר דבאמת בנכרי עיקר קנינו במשיכה ורק דחליפין דהוא קנין נוסף דקונה בשניהם נראה לפענ"ד דדוקא במקום שאין לו מה למשוך הוא דחידש ר"ת דמועיל חליפין מידי דהוה אאם אין לו מה למשוך דקונה בכסף וא"כ בהרשאה דלא שייך כסף חליפין במקום כסף אבל בדבר דשייך משיכה ל"מ חליפין כלל ובשדה עפרון דלא שייך משיכה שייך חליפין ומועיל כמו כסף אבל כל ששייך משיכה ל"מ חליפין וז"ב ובזה מיושב היטב קושית הש"ך דא"כ בהנך סבוייתא אמאי לא אמר רב דלקני בחליפין ולפמ"ש אתי שפיר דשם רב אשי דמביא מהך דרב דשם יש מקום למשוך ואם כן שפיר מוכח דאין משיכה בנכרי קונה דאל"כ הי' מועיל משיכה ושוב כיון דיש מה למשוך ל"מ חליפין בעכו"ם וגם מה שמקשה מבכור דנחלקו הפוסקים אי קונה בכסף או משיכה למה לא יקנה בחליפין ולפמ"ש אתי שפיר דכל דיש לו מה למשוך ל"מ חליפין ודוק. ובזה נסתר גם הראיה משו"ת מהר"מ מינץ סי' ה' דהוא קאי לענין בכור ושפיר כתב דל"מ חליפין בנכרי ותדע דאל"כ תמי' גדולה על מהר"מ מינץ שהביא כן בפשיטות ולא הזכיר כלל דברי ר"ת דמועיל חליפין בעכו"ם ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. ועכ"פ מ"ש הדגול מרבבה סי' תמ"ח דיש מקום למכור חמץ ע"י חליפין דמועיל בעכו"ם ולפמ"ש מה שלא נשתמשו הפוסקים בזה משום דכל שיש מקום למשוך ל"מ חליפין בעכו"ם וע"כ נראה מה שהאריך הקצה"ח סי' קצ"ד דא"י למשוך כל חביות וחביות היאך נעשה במכירתו ולפמ"ש י"ל דאולי במקום שקשה למשוך הו"ל כאין לו מה למשוך דמועיל חליפין. אך חלילה להקל בזה מאחר שהוא דבר חדש ויש לצרף לסניף כגון שהוא בספינה החמץ וא"א לו למשוך או שהוא מוסגר ביד המושל כעובדא שבא לידי ששר המרינה עשה בעשלאג על יי"ש של ישראל והי' החמץ בפסח ביד השר ובכה"ג יש מקום להקל על ידי חליפין ודוק ולפי"ז לשיטת רש"י יש לומר כיון דנכרי בכסף שוב אין חליפין קונין דכל שיש לו קנין כסף א"צ לחליפין ודוק. ובגוף ראיית הקצה"ח לדעת הרשב"א הנ"ל נראה לפענ"ד לדחות דבאמת כל טעמו של הרשב"א הנ"ל הוא משום דכלי לפי שמלאכתו חשוב הוה כשוה פרוטה אם כן שפיר קאמר בש"ס דחליפין הוה בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה דלא שייך לומר דהא חליפין כגון בכלי מועיל גם בקדושי אשה דזה אינו דהרי כל הטעם דמועיל בקדושי אשה הוא משום דראוי למלאכתו וחשוב כפרוטה ויתר משו"פ וא"כ עכ"פ פחות משו"פ לא מקניא נפשה אבל חליפין איתנהו בפחות משו"פ ואף שבאמת מלאכתו אינו חשוב שו"פ אפ"ה שייך חליפין בגוה וכמו בתפס במקצת כלי דבחליפין לא בעינן שווי ממון כלל רק כלי וז"ב מאד. ובזה מיושב קושית הקצה"ח מהא דאמרו בקדושין דף י"ג כי תניא האי בחליפין דתניא קונין בכלי אעפ"י שאין בו שו"פ הרי דדוקא בחליפין מועיל משא"כ בשאר דברים ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהכלי אין בו שו"פ א"כ רק לענין חליפין מקרי כלי לא לענין קדושין ובזה יש ליישב גם קושית מעלתו ועיין באבני מלואים סי' ל"א מ"ש ראיה מציפתא דאסא דהוה כלי ולפמ"ש אתי שפיר. ובזה יש ליישב מה דקי"ל בהא דחשיב במשנה בב"מ דף נ"ה חמשה פרוטות הודאה וקידושי אשה וקשה היאך תני להו בהדדי והא בהודאה דוקא במעות הוא פרוטה ובכלי סגי בכ"ש ובקידושין בעינן שו"פ אף בכלי ולפמ"ש אתי שפיר דגם בהודאה בעינן שיהיה הכלי ראוי למלאכתו דשו"פ וא"כ הו"ל שו"פ. והנה לכאורה קשה לי לפרש"י דחליפין אתנהו בפחות משו"פ וקידושי אשה לתנהו בפחות משו"פ היינו משום דגנאי היא לה אבל אם רצתה היתה מקודשת דבקפידתה תליא מלתא אם כן יקשה קושית התוס' בגיטין דף י"ב דאמאי לא תני גם המקדיש בכלל חמש פרוטות ול"ש תירוצם דאין דעתו להקדיש פחות משו"פ אבל אם רצה הי' רשאי דגם בקידושין הוא כן דרק מקפדת על שו"פ ואם רצתה היתה מתקדשת גם בפחות משו"פ ואפ"ה תני לה וצ"ע. ומדי דברי זכור אזכור במ"ש בב"ק דף ק"ו ע"ב אין בו למשמרת יהויריב ויש בו למשמרת יהודעה ונסתפקתי אם יוכל משמרת בכה"ג לומר לדידן שוה לנו כגון אם יתן להם שו"פ פירות וכדומה דהרי הר"ן כתב בפ"ק דקידושין דלענין לעשות ממון מה שאינו ממון ל"ש לדידן שוה לנו וכאן אינו מגיע לכל אחד שו"פ או דלמא כיון דבכללות הוה ממון שוב יוכלו לומר לדידן שוה ולפ"ז יקשה מה קאמר שם דלא חזי לי' לידעי' והא חזי לי' ע"י שיאמרו לדידן שוה לנו וצ"ע בזה. אך נראה דסברת לדידי שוה לי הוה כאילו מחל לו וקיבל זאת בדמים שיהי' ראוי לקבל ולפ"ז זהו בכל ממון דעיקר הקפידא הוא בשביל המקבל אבל כאן דבעינן כפרה וכבר כתבו התוס' שם דבכסף כפרה לא מועיל מחילה ובתשובה הארכתי משום דהתורה רצתה בכפרתו של זה והיאך ימחול כפרתו של זה ודלא כהפ"י שם ולפ"ז גם לדידי שוה לי לא שייך בזה דמה מהני מה שהכהן מוחל סוף סוף לא קבל דמים ולא נתכפר לזה וז"ב לדעתי.
5
ו׳ובזה מיושב היטב מה שהקשה הנוב"י חלק או"ח סי' כ' במ"ש שם דנ"מ לחמץ שעבר עליו הפסח דאי אמרת מקבלי מתנה נינהו מתנה אמר רחמנא דניתב להו והא לא יהיב להו והקשה הא לפי מה שחידש שם החמץ מותר להו ואמאי חשיב עפרא ולפמ"ש אתי שפיר כיון דמתנה קריא רחמנא וצריך למיתב להו והוא לא יהיב מידי אף שהם מקבלים הם מקבלים מהפקר והרי מחילה ל"מ בכפרה מכ"ש אם נותן דבר שאינו שוה לו כלום וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב קושית המלמ"ל פ"ג מגזילה לשיטת הרא"ש דבנשבע א"י לומר הרי שלך לפניך דהשבה מעליא בעינן ואם כן גם אם יורשים הם היאך יכול לומר הש"ל הא בגזל הגר ולכהנים ע"כ בנשבע מיירי ואיך יכול לומר הש"ל ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאם יורשים הם אם כן לא אכפת לן מצדו ורק מצדם דהם יורשים והם יורשים ממון מעליא דלדידהו החמץ מותר וז"ב מאד ודוק. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו היאך אמר רבא דאם אין בו שו"פ לכ"א יוצא ע"כ דמקבלי מתנות הוו דאילו יורשין אמאי לא יצאו ולפמ"ש אתי שפיר דשם שפיר לא יצא אף ביורשין דבעינן השבה מעליא לכל אחד מהיורשים והרי אינו מגיע לכל אחד בפרוטה וכמ"ש בקדמונים בשיטה שם וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה המלמ"ל פ"ג מגזילה דברי הרמב"ם אהדדי דבפ"ח כתב דאלו הי' קיים אומר לו הרי שלך לפניך והרי בפ"ג כתב דבנשבע אין אומר הש"ל ולפמ"ש אתי שפיר דלהגר עצמו הי' יכול להחזיר ואומר לו הש"ל דלדידיה שוה לי' כמ"ש הנוב"י וגם דהוא משיב כאשר גזל משא"כ בכהנים דבעינן דניתיב לי' מתנה ומצדו לא הוה שוה כלום וז"ב ודוק:
6
ז׳איברא דלפ"ז בפדיון הבן לא הי' מועיל לדידי שוה לי דהרי כל ענין לדידי שוה לי היינו שמוחל לו ומוותר כנגדו ומחשיב זה הדבר בשוויו אף שאינו שוה ולפ"ז בפדיון הבן ניהו דיכול לתנו לו אח"כ בחזרה אבל מכל מקום צריך להיות נתינה חמש סלעים וכל שאינו שוה היאך יארע ששוה הא מכל מקום לא יתן לו חמש סלעים ול"מ מחילתו רק אחר שנתן לו ואף במתנה עמ"ל צריך שיגמור בלבו לשם מתנה כמבואר ביו"ד סי' ש"ה ס"ח וכעין זה כתב הר"ן דבפחות משו"פ לא שייך לדידי שוה לי דא"י לעשות דבר שאינו שוה ממון שיהי' שוה ממון אם כן גם כאן דחמש סלעים בעינן אם כן מה מועיל מה שאומר לדידי שוה לי הא מכל מקום אין כאן חמש סלעים (ועיין תוס' קידושין דף ח' ד"ה אבל) ומכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם דצ"ל שהכלי ישוה לאחד עכ"פ חמש סלעים ושפיר יוכל לומר לדידי שוה לי וכמבואר ס"ה שם והב"י והב"ח והט"ז נדחקו בטעמו ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. והנה בהא דמקדש בתמרה דחוששין שמא שו"פ במדי כתב הר"ן דהוה קידושי תורה כיון שהיא נתרצת' בהן ושו"פ באיזה מקום ואילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הו"ל כאלו אמרה לדידי שוה לי כדאמרו לגבי ה' סלעים של פדיון הבן ולכאורה תמוה דהא בפחות משו"פ לא אמרינן כן וצ"ל דדוקא היכא שאינו שוה בשום מקום פרוטה הוא דלא אמרינן לדידי שו"פ משא"כ כאן דחיישינן שמא שו"פ במקום אחר א"כ הוה כאלו אמרה לדידי שוה לי באותו מקום כאלו הייתי במדי וזה יכולה לומר ודוק היטב. ובגוף הדין לענין כלי אי הוה פחות משו"פ כפרוטה לענין קידושין עיין קדושין ח' דקאמר ל"מ קאמר ל"מ כסף דאי אית בה שו"פ אין אי לא לא אלא אף תבואה וכלים אימא מדמקרבא הנייתה גמרה ומקני נפשה קמ"ל הרי דבפחות משו"פ לא חשיב כסף אף בכלים וחליפין שאני דעכ"פ בכלל נעל הוא שהרי הוא דבר מסוים ודוק ועיין באהע"ז סי' כ"ט ס"ט ובח"מ סקח"י שהקשה למה לא כתב בכלי ג"כ הך דינא אי שו"פ ולפמ"ש יש לומר דהמחבר מלתא פסיקא נקט דבכלי דעת הרשב"א דא"צ שתהי' שו"פ ולכך סתם הדברים וכתב לענין מה שבתוכו דבעי שו"פ לכ"ע ודוק ועיין אבני מלואים סי' ל"א ס"ק ז' שהקשה דלדעת הר"ן דכיון דשו"פ במקום אחר הו"ל כאילו אומרת לדידי שוה לי ואם כן תינח בשו"פ דלא הוה קידושי ודאי בפחות משו"פ דלא שייך לדידי שוה לי כל שאין לו שווי ממון משא"כ בשוה דינר יקשה דא"כ אף בפחות משוה דינר הא ממון הקל לחמור שייך לדידי שוה לי דמה בכך דהוה ספק אם שוה דינר מכל מקום תתקדש ע"ש שהניח בקושיא ולפענ"ד אין מקום לקושיתו דהרי הא דהוה כאומרת לדידי שוה אף שלא אמרה בפירוש כתב הא"מ משום דאשה לא מקניא בפחות משו"פ ומקפדת שלא תתקדש בפחות משו"פ הוה כאלו אומרת בפירוש לדידי שוה לי ולפ"ז זה שייך בפחות משו"פ אבל בשוה דינר דלכל הטעמים שאמרו בדף י"א דאינה מקודשת לב"ש בפחות מדינר א"כ לא שייך לדידי שוה לי דהא לא אמרה בפירוש ובפרט אם הי' ע"י שליח או בלילה וכדומה וא"כ שפיר צריך שיהי' שוה דינר וז"ב ופשוט ודוק היטב ועיין מ"ש על הגליון הב"ש שם דדבריו קצת סותרים למ"ש בעצמו גבי לדידי שוה לי בפדיון הבן ויש לחלק וצ"ע. והנה במ"ש בדף י"ב לאו משום דסבירא דשמואל אלא משום דסבירא להו כאביי ורבא ולכאורה הא אנן קי"ל כשמואל ולמה לא חששו לדשמואל. ולפענ"ד נראה עפמ"ש התוס' שם כע"א ד"ה רב חסדא דל"מ לשנויי הא בקידושי ודאי דמיירי שקדשה אחיו ועיין מהרש"א שביאר משום דא"א בע"א לכך ל"ח. ואני הוספתי כיון דחשש שמא שו"פ במדי אינו רק דרבנן כל דאי אפשר בענין אחר ולאסרה על כלם לא חשו רבנן ולפ"ז לכך לא חשו אביי ורבא גם כן לדשמואל ועיין ח"מ ס"ק י"א מה דהקשה על הרמ"ה שכתב דהולד כשר ואם כן איך אמרו ולא משום דס"ל כשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא וקשה הא אף לשמואל הולד כשר וגם הב"ש הקשה כן ולא זכיתי להבין דהא שם מיירי שקדשה אחיו וא"כ עכ"פ הו"ל גרושת אחיו מדרבנן ואין הולד כשר ודוק. ובגוף קושית התוס' אמאי לא משני הא לקידושי ודאי נראה לפענ"ד דהנה בתוס' דף ט' הקשו בד"ה והלכתא דבאבני כוחל' הא באבנים יש לטעות וכתב דאבני כוחלא לא דמי לשאר אבנים טובות וידוע שויו ע"ש ולפ"ז צריך ביאור היאך פריך ואי לא שו"פ לא והאמר שמואל חיישינן ומה קושיא כיון דיש חשש שמא שו"פ במקום אחר א"כ שוב לא ידוע שויו וצ"ל דניהו דחיישינן מדרבנן שמא שו"פ במקום אחר אבל מכל מקום נודע שויו ואין עשוי לטעות בזה דהא באמת אין להקדש אלא מקומו ושעתו ותדע דהרי שמואל גופא דאמר חיישינן שמא שו"פ במדי ע"כ דלא נודע שוי' ואפ"ה חיישינן לקידושין. מיהו יש לומר דבאמת ס"ל לשמואל דלא בעי שומא אבל לר"ח דשמו ליה אי שוה פרוטה וע"כ משום דס"ל הך דצריך שומא ולכך יתיב וקמשער והיינו דבכה"ג סמכא דעתא וא"כ ע"כ לא ס"ל לדשמואל דאם היה ס"ל דשמואל שוב אדרבא לא היתה מקודשת דהא צריך שומא ויש לפקפק בזה. והנה הר"ן כתב דשיטת הרמב"ם דאם שמו אח"כ ושו"פ סגי והב"ש חולק בזה ע"ש ס"ק א' ובאמת לשיטת הר"ן היה מקום ליישב קושית התוס' דבאבנא דכוחלא לא הוה שומתו ידוע דהרי שמו אחר כך. אך נראה דמכל מקום צ"ע דהא כל שכבר קידש אחר בשו"פ ודאי פשיטא דל"מ שומא אח"כ להתקדש אח"כ להראשון ובפרט דהרי באמת צריך לקדשה מחדש והי' צריך ליקח ממנה הקידושין לקדשה מחדש באמירה רק דהוה כשדך וכמ"ש הב"ש סי' ל"א ס"ק א' בשם הרשב"א ולפ"ז כל שקדשה אחר שוב אפסקי' בודאי ואם כן צריך לקדשה מחדש וכבר חלו קידושי שני ואם כן שפיר הקשו התוס' והוצרכו לחדש דאבני כוחלא ל"ד לאבנים טובות ודוק:
7
ח׳והנה הוגד לי קושיא בשם ח"א מדאברמיל שהקשה בהא דפלפלו התוס' מנ"ל דשוה כסף ככסף בקידושין וע"ז הקשה הא מקרא מלא הוא אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים. ולא קשה מידי לפענ"ד דכל הטעם דשוה כסף אינו ככסף הוא רק בשביל דאינו מידי דיש בו הנאה כ"כ וכל אדם חפץ יותר בכסף שיוכל לקנות כל דברים דחריפא זביני ולפ"ז זה דוקא בדבר דשוה כסף ואין לו חפץ באותו דבר רק שע"י יוכל להגיע לכסף אבל שם דעיקר רצונו היה שיהרוג הפלשתים א"כ זה הוה כסף ממש דלא רצה שיגיע לו איזה דבר רק דזה כסף ממש ועיין בקצה"ח סי' ס"א דזה היה מתורת שכירות ששכר לעשות לו מלאכה זו ובזה בודאי שוה כסף ככסף:
8