שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:ר״גShoel uMeshiv Mahadura IV 2:203
א׳לרב מופלג אחד בענין שיעור כזית איסור ברוטב.
1
ב׳הנה זה שנים רבות נסתפקתי איך משערין כזית רוטב איסור ומקום הספק הוא לפמ"ש הרא"ה דכשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית והרשב"א במשמרת הבית והר"ן בחולין פג"ה דחו דבריו דכמות שהוא משערין שאין לך בנו"ט יותר מששים אף ברוטב ע"ש ולפ"ז זהו כשאנו דנין אם צריך ביטול ע"י הרוטב לבטל האיסור בזה צדקו דברי הרשב"א והר"ן דעכ"פ מתפשט האיסור ונתבטל ברוטב הצלול בששים אבל אם הרוטב איסור ויש כאן כזית איסור איך משערין לענין מלקות בזה יש להסתפק דיש לומר דכל דאין בו כזית לכשיקרש לא מקרי כזית ובזה גם הרשב"א והר"ן מודים ולכאורה היה נראה לי דכ"מ דמשערין בכזית והיינו משום דנדון כמו אכילה א"כ כל שיש בו כזית מה בכך לכשיקרוש לא יהיה בו כזית סוף סוף הרי יש בו כזית לענין אוכל אבל אם דין משקה יש לו שוב צריך ביצה ומחצה דבמשקה משערינן כך. ויש להמתיק הדבר דהמעיין בריש פרק המוציא ימצא דזה שיעור רביעית והרי במשקה שיערו ברביעית ורביעית הוה השיעור כל שיקרוש ויעמוד על כזית ולכאורה קשה טובא דלפ"ז מה פריך הש"ס בחולין דף ק"ח ע"ב על הא דאמר חצי זית חלב וחצי זית בשר דלוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ופריך ממנ"פ אי מצטרפין אפילו אבישול נמי ללקי ואי אין מצטרפין על אכילה נמי לא ללקי ונדחק הש"ס דבא מיורה גדולה ומה קושיא דלמא מיירי חצי זית חלב ממש ולכשיקרוש לא יהי' חצי זית ולכך כשאנו דנין בשביל אכילת בשר בחלב אם כן הוה אוכל ואוכל שפיר מצטרף דשוה בשיעורין וכבר כתבו התוס' בזבחים דף ק"ט ע"א דכל דשוה בשיעורי' מצטרפין אבל אם אינו שוה בשיעורי' לא מצטרף ועיין מג"א סי' ר"י ולפ"ז לענין אכילה שפיר מצטרפי משא"כ לענין בישול דאינו שוה בשיעורי' אינו מצטרף אף דיש בו חצי זית אף לכשיקרוש דהא אינם שווים בשיעורין ומכ"ש אם נימא דאין בו חצי זית לכשיקרוש דודאי אינו לוקה על הבישול משא"כ על אכילה והיא קושיא גדולה ונפלאה וצ"ל כיון דהוציאה התורה האכילה של בב"ח בלשון בישול א"כ גם הבישול דין אכילה יש לו ומצטרף וצ"ע. ועכ"פ יש ליישב בזה קושית הכו"פ סי' צ"ב בהא דפריך הש"ס שם ואס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב אאכילה אמאי לוקה חצי שיעור היא והקשה הוא דלפמ"ש ר"ת דכל דיש כזית בכאכ"פ ההיתר נהפך לאיסור וא"כ לכך לוקה דגם החלב המותר נהפך לאיסור ובפרט למה דמוקי בבא מיורה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת במשקה בעינן שיהיה לכשיקרש יעמוד על כזית רק דכבר כתבתי דכאן בב"ח דין אוכל יש לו וכל שיש חצי זית כמות שהוא משערין דעכ"פ אוכל איסור. ומעתה זה דוקא כל שהחלב ג"כ אסור אבל אם החלב מותר רק שהחלב המותר נהפך לאיסור עכ"פ אין לה רק דין משקה האסורה שקבלה טעם איסור וא"כ שוב בעי לכשיקרוש יהי' בה חצי זית ושפיר פריך על אכילה אמאי לוקה וז"ב ועיין ברש"י במ"ש בחצי זית חלב דהכי משערינן והיא תמוה דמה בעי רש"י כאן בענין השיעור איך משערין ולפמ"ש יש ליישב דמזה מוכח דאין משערין לכשיקרש רק כמו שהוא לפנינו משערין דאל"כ א"א לשער ע"י כוס מלא משקין דכמו שהוא כעת לא די וצריך לכשיקרוש ודוק היטב כי היא ענין נפלא ת"ל. ובזה נראה לי ליישב דברי ה"ה בפ"ט ממ"א שכתב על דברת רבינו בהלכה א' וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואעפ"י שלא בישל וכתב ה"ה ע"ז דאפילו רב מודה לענין אכילה ודבריו תמוהין דמה ראיה מרב הא רב מיירי בבא מיורה גדולה וא"כ רבינו דמיירי דלא נתבשל רק כחצי זית מזה ומזה אין ראיה מדברי רב וכבר תמה בזה הלח"מ שם ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר ראיית הה"מ דחצי זית שוה בחלב דהוא משקה כמו בחלב ומטעם דשניהם מין אוכל מקרי ושפיר הביא מרב דבאכילה מודה דמצטרפי וכמ"ש. שבתי וראיתי דאכתי אין ראיה מרב דהרי רב מיירי בבא מיורה גדולה וקבלה החלב טעם מכזית בשר וטעם כעיקר מן התורה בב"ח וא"כ כבר נעשה נבילה ושפיר חייב דהו"ל כזית שלם. אך יש לומר דבאמת אטו נבלע כל הבשר בהזית חלב רק דמשום דלא ידענו כמה נבלע צריך לשער בכלו אבל עכ"פ ללקות דבעי כזית שלם צריך להצטרף עם החצי זית בשר שנשאר כעת ושפיר ראיה דמצטרפין וז"ב. אברא דגוף דברי הש"ס תמוהין דמיירי בבא מיורה גדולה דא"כ מה קמ"ל הא שפיר מצטרפין כיון דנאסר בכזית ועכשיו שלא נשאר רק חצי זית פשיטא דשם בב"ח עליו ונעשה גוף אחד ומצטרף ללקות דבהכי מיירי בב"ח ופשיטא דמצטרף וגם דא"כ אין חילוק בין בישול לאכילה ורש"י נדחק דלצדדין קתני. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דהנה לכאורה ק"ל מה פריך הש"ס אי מצטרפי אבישול נמי ללקי ואי לא מצטרפי אאכילה נמי לא ללקי ומה קושיא דהא קי"ל דאין בישול אחד בישול כמו באיסור שבת ועיין כו"פ סי' פ"ז סקי"ג ולפ"ז דלמא מיירי כגון שנתבשל כבר ולכך על בישול אינו לוקה ועל אכילתו לוקה. אך זה אינו דא"כ מה אריא חצי זית דנקט הא אף בכזית מכל אחד כל שכבר נתבשל לא נאסר וז"ב ופשוט. אמנם עדיין יקשה דהנה יש להסתפק הא דאין בישול אחר בישול בב"ח איך הדין אם נתבשל אחד מהם לבד הבשר לבד או החלב לבד אי שייך בהם בישול אחר בישול ולא מצאתי גילוי כעת אך לפענ"ד נראה דשייך בזה בישול אחר בישול דאטו נודע מי האיסור ומי ההיתר ושניהם היתר ובהתחברם נאסר אם כן כל מי שלא נתבשל ונתבשל כעת נאסר בבישול ולוקה על הבישול. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה הכו"פ בהא דאמרו בחולין דף ק"ד גזירה שמא יעלה באלפס רותח וקשה הא ע"כ לא יעלה באלפס דבר חי והרי כבר נתבשל ולא הוה איסור תורה ולפמ"ש אתי שפיר דהגבינה עוד לא נתבשל ויתבשל כעת וז"ב. ולפ"ז יקשה לוקי דמיירי בכה"ג דאחד נתבשל והשני לא נתבשל וא"כ כיון דהשני אינו רק חצי זית ולכך לא לקי על הבישול ועל אכילה לקי והיא קושיא נפלאה וצ"ל דזה באמת תירוץ הש"ס דבא מיורה גדולה והיינו דהבשר כבר הי' נתבשל ובא מיורה גדולה וא"כ לכך לא לקי על הבישול וטובא קמ"ל. ובזה מיושב קושית הכו"פ דשפיר פריך דאס"ד גדי ולא חלב אם כן ניהו דנעשה נבלה דבא מיורה גדולה הא אינו רק הבשר נתבשל ועוד לא נעשה נבלה וגם כיון דהחלב לא נאסר א"כ מה קמ"ל דאינו חייב בבישול הא בבשר לא שייך בישול והחלב לא נאסר רק הבשר ודוק כי קצרתי. ומדי דברי זכר אזכר מה שנסתפקתי בהא דאמרו בשבועות דף כ"ב ע"ב שבועה שלא אוכל ושתה דחייב ונסתפקתי כיון דשיעור אכילה להתחייב היא בכזית כמ"ש הרמב"ם פ"ד משבועות ה"א ושיעור שתיה היא ברביעית כמ"ש בהלכה ג' שם ואיך הדין באם אמר שלא אוכל דשתיה בכלל אכילה אם ילקה על כזית כדרך שלוקה על אכילה או ברביעית כדרך שתיה. והנה דעת תורה ודעתי נוטה דלוקה בכזית משום דכיון דבכלל אכילה היא אם כן ע"כ דנתחייב מתורת אכילה ואכילה היא בכזית דאל"כ איך אפשר שתכלל בכלל אכילה דהיא בכזית ואיך אפשר שמה שבכלל יהיה יוצא מן הכלל ועיין בחידושי הר"ן פ"ק דחולין גבי הא דילפינן חזקה מקרא ע"ש שכתב דניהו דהוא בכלל אבל לא שלא יתפרש רק מה שכולל ולא העיקר וה"ה כאן אם נימא דהכוונה לרביעית כמו שתיה אינו רק שתיה והוא אמר אכילה ולפ"ז לפמ"ש המג"א סי' קצ"ז דמים אינו בכלל האכילה וע"ש בחיבור מגן גבורים א"כ ממילא מים נשאר בשיעור רביעית וכשאמר לא אשתה היא ברביעית. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה מיושב קושיא עצומה שכתב לי כבוד אבי מורי הרב הגאון ני' ולחיבת פה קודש אעתיק לשונו הזהב זה רגע הבטתי בספריכם ח"ש סי' קצ"ז שמה שנסתפקתם בהאי דינא דיו"ד בסי' רל"ח ס"ב אי מים בכלל האיסור. ולכאורה השבתי מסברא וסתימת הפוסקים דודאי הוא בכלל האיסור וכן ראיתי דעתיכם הרחבה נוטה. אך צור להוכיח שמתי מסוגיא שם דפריך אימא סיפא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתיים כיון דאמר שלא אוכל אתסר לי' משתיה כי אמר שלא אשתה אמאי חייב וכו' ואי נימא דמים אינו בכלל א"כ קשה מאי קושיא דלמא מיירי דשתה מים דבכלל שבועה קמייתא ליתא וחייב רק משום בתרייתא ואף אם נאמר דחשיב ליה לדוחק לאוקמא האי ושתה רק במים מכל מקום יש לומר דמיירי אף בשאר משקים והא דחלה שבועה בתרייתא היינו על ידי כולל מיגו דחלה על מים וכמ"ש התוס' שם ד"ה שלא אשתה והיה נראה דבזה יש לומר שפיר דהמקשה ידע הסברא כיון דנשבע שלא אוכל ושלא אשתה כיון בשניה רק על מים לחוד ואף דהש"ס אכתי לא אסיק אדעתיה האי סברא עד למסקנא היינו דנימא דגלי אדעתי' למפרע על שבועה ראשונה אבל על שבועה בתרייתא שפיר ס"ד האי סברא ועפ"י זאת יתפרש היטב תירוצא בתרא של התוס' שם. אך אכתי לא דמי דהתוס' שפיר קאמרו דגלי דעתיה דלא אוכל רק אכילה כוונתו אבל דנימא דגלי דעתיה דלא אשתה רק על מים כוונתו זה לא משתמע בלישני' וגם ממסקנא דשתה משקין שאין ראויין לשתייה יש לפלפל אלא דאכ"מ רק לפלפולא בעלמא רשמתי עכ"ל:
2
ג׳והנה האריך בפלפול נחמד דאולי כוונתו לשתיית מים בלבד עכ"פ אף אם כוונתו על כל משקין קשה קושייתו העצומה דחל ע"י כולל דמים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צ"ב קושית הש"ס דמה פריך למה חייב שלא אשתה הא הו"ל בכלל שבועה הראשונה הא בשבועה ראשונה הי' בכלל אכילה בכזית וכאן הוא ברביעית דשתיה היא ברביעית וצ"ל דהכי קאי הקושיא דכבר נאסר בכזית שהוא רק חצי ביצה ועיין מג"א סי' תפ"ו ושתייה צריך רביעית שהוא ביצה ומחצה וא"כ כבר נאסר וז"פ. ומעתה מיושב היטב דלא שייך כולל דא"ל מיגו דחל על מים דכיון דאם ישתה מכזית ואילך עד רביעית לא יחול השבועה דע"ז כבר מושבע ועומד מכח אכילה קמייתא וא"כ לא שייך כולל דאיך יחול אח"כ כששתה אח"כ רביעית הא כבר עבר ועד רביעית לא שייך כולל ובכה"ג לא אמרינן כולל וכמין זה מבואר בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ק' דבכה"ג לא מקרי כולל יעו"ש כיון דכזית ראשון נאסר כבר וה"ה כאן וא"ל כיון דעכ"פ חל בכ"ש לענין איסור דאסור בכ"ש שוב חל על רביעית לענין קרבן דזה אינו דכולל לא שייך רק שיוכל לחול על חיוב קרבן כמבואר בפוסקים ודוק. והנה בהא דאמר שם רבא אא"ב שתיה בכלל אכילה היינו דאצטריך לאשמועינן ואינו חייב אלא אחת לכאורה צ"ב דהיאך ס"ד דיתחייב יותר אם לא שתה כשיעור שתיה ברביעית דרק משום אכילה מתסר וצ"ל דהכוונה אם שתה באמת כשיעור שתיה הו"א דחייב בשביל שתיה באפי נפשי' קמ"ל דאינו חייב רק אחת.
3
ד׳ובזה עמדתי על לשון רבינו בפ"ד משבועות ה"ג מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת ולשון לפיכך אינו מדוקדק דאם לא היה בכלל פשיטא דאינו חייב אלא אחת וכבר תמהו בזה הכ"מ והלח"מ. ולפמ"ש אתי שפיר דהו"א דאם שתה כשיעור שתייה יתחייב על השתייה וע"ז כתב כיון דאם שתה לבד גם כן חייב ע"כ דהוא בכלל אכילה לגמרי וא"כ אין לו שיעור בפ"ע והש"ס לא קאמר רק דאם אין שתיה בכלל אכילה א"צ לאשמועינן כלל אבל אם שתיה בכלל פשיטא דצריך לאשמועינן ואינו חייב על השתייה ומשום דהוא בכלל אכילה לענין הדין וז"ב מאד ומדוקדק לשון רבינו. ובגוף הדין נראה לי ברור דאם שתה רביעית אינו חל איסור שתייה כיון דכבר נאסר עד הרביעית בשביל אכילה שוב לא חל עליו איסור השתייה דאינו חל על דבר איסור ולא שייך כולל רק עד הכזית דאינו אסור בשביל האכילה אבל על היותר לא שייך כלל דכבר נאסר וכמ"ש. גם נ"ל בהך דנשבע שלא יאכל אם אין באכילה ושתי' בצירוף רק כזית חייב ואף דהאוכל ושותה אין מצטרף כמבואר סי' תרי"ב היינו בשביל דלא מייתבא דעתי' כמ"ש רש"י ביומא דף פ' וכן הוא גם לענין ברכה כמבואר במ"א סי' ר"ו ס"ק א' אבל לענין השבועה דכל דהוא בכלל אכילה מצטרף לשיעורו כנלפענ"ד. שוב הגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י וכתב וז"ל מכתבך היקר הגיעני עם חידושי תורה להשיב על קושייתי ונעימים דבריך ובמכתבך היקר ראיתי פשוט בעיניך דבח"ש לא אמרינן כולל וע' שבועות שבועה שלא אוכל תאינים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וע"ש בתוס' ודוק עכ"ל הזהב. ואני אומר לו יישר כחך ארי' שהביא דברי התוס' המסייעים לי שכתבו וז"ל בד"ה שבועה ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מיגו דלא הוה כלל מושבע ועומד ע"ש הרי בהדיא דלענין ח"ש לא שייך כולל דלא הוה מושבע ועומד וכוונתם למ"ש התוס' בדף כ"ג דח"ש לא שייך מושבע ועומד והן הן הדברים אשר כתבתי דכולל לא שייך רק במקום שחייב מלקות וקרבן ולא בח"ש ודוק. ובמ"ש יש ליישב דברי הרא"ש פרק שלשה שאכלו סימן כ"ד שכתב בשם הר"י להסתפק אם סגי בכזית בשתי' כמו באכילה או שמא בעי בכביצה דושבעת היינו בכביצה או שמא יש לחלק בין שביעה דשתיה לשביעה דאכילה ולכך טוב לזהר שישתה פחות מכזית או רביעית ותמהו כלם רביעית מאי עבידתי' ועיין בב"י סי' ר"י ובט"ז סי' ק"צ ובחיבורי מגן גבורים שם ולפמ"ש יש לומר דהספק הוא דבאמת כל דשתיה בכלל אכילה א"כ סגי בכזית או כיון דכתיב ושבעת דמיניה דריש שתיה א"כ יש ספק אם הכוונה של ושבעת דאכילה דשביעה של אכילה היא בכזית או דלמא דושבעת לא קאי על שביעה דאכילה וממילא הוה ככל שתיה שהיא ברביעית וז"ב מאד מאד ובשו"ת נטע שעשועים סי' א' הביא דברי הפ"מ דדעתו דכל משקה היא בכזית ואין אתי לעיין בו אבל העיקר כהנט"ש כמ"ש שם באורך אבל מה שנדחק הנט"ש שם בהא דאמרו בכריתות דף ה' דאכל מעשר דגן ותירוש ויצהר חייב שלש וכתב הרמב"ם בפ"ב ממעשר שני ה"ה דאם שתה היא ברביעית באמת שקושיא חזקה היא אבל לפענ"ד כיון דחייב שלש מטעם שהכתוב פרט כל אחד בפ"ע א"כ לא רצה הכתוב שיהיה בכלל לא תוכל לאכול ולכך ממילא הוה השתייה כדין כל השתיות והוה ברביעית וז"ב לפענ"ד. ובזה יש ליישב הא דאמרו בשבועות דשתייה בכלל אכילה מקרא דואכלת ולא הביא מקרא דלא תוכל לאכול משום דשם באמת השתייה אינו בכלל וכמ"ש ודוק עכ"פ מזה ראיה דבכ"מ שהוא בכלל אכילה גם על השתיה א"צ יותר מאכילה ודוק:
4
ה׳אחר כמה שנים הקרה ד' לידי ספר פנים מאירות ח"ב ובדקתי בו בסי' קל"ו ומצאתי שהאריך לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ד משבועות ה"ג דשיעור שתיה ברביעית והוא האריך לתמוה מכמה מקומות דמשמע דשיעור שתיה היא בכזית כל דהמשקין אסורים וע"ז רצה לחלק דדוקא שם דנשבע שלא ישתה ואין אכילה בכלל הוא דהוה ברביעית אבל כל שהוא בכלל אכילה היא בכזית ודחה זאת דהא הרמב"ם מסיים דשיעור שתיה ברביעית כשאר איסורין משמע דכל איסורים בשתיה ברביעית וז"א כמו שהאריך שם מכמה מקומות. והנה באמת שיעור שתיה היא ברביעית וכבר בא בעל שו"ת נט"ש ועקר כל ראיות הפ"מ ודבריו נכונים דפשיטא דשתיה היא ברביעית ואני מוסיף דבתוספתא בפסחים וביומא מבואר לענין חמץ בפסח ולענין יוה"כ החילוק דבאכילה בכזית בכא"פ מצטרף ובשתי' בשיעור רביעית ובהגהותינו לרי"ף ביומא שם תמהנו על הר"ן דהוצרך להביא מחמץ ראיה ליוה"כ ובתוספתא מבואר בהדיא לענין יוה"כ וכפי הנראה לא היה גירסת הר"ן בתוספתא ביומא כן ע"ש. אמנם מה שאני תמה דבתוספתא שם מבואר בהדיא כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית הרי אף דלענין צירוף בשתיה הוא ברביעית מכל מקום גוף השתיה היא בכזית. ולכאורה רציתי לומר דהכוונה היא דאם המחה ושותה דאז חייב משום דהוא בכלל אכילה ואם כן הוה בכזית אבל זה אינו דהא באמת לענין חמץ מרבינן בחולין דף ק"כ מנפש לרבות השותה והתוס' כתבו שם בהדיא דאינו מתרבה משתיה בכלל אכילה דדוקא במידי דקאי לשתיה אבל בדבר דאינו קאי לשתיה לא מתרבי בכלל אכילה ואצטריך קרא דהנפש וא"כ פשיטא דצריך שיעור שתייה דהיינו רביעית וביוה"כ פשיטא דלא הוה בכלל אכילה בכזית דהא ביוה"כ שיעור בככותבת וצ"ע. וראיתי בתוספתא הנדפס מחדש שהוגה בשם הגאון מוהרא"וו ז"ל דבשתיה גם כן השיעור צירוף כמו באכילה דהיינו בכזית וגרס כשם שאכילה בכזית בכא"פ גם שתיה בכזית בכא"פ וקאי לענין צירוף אבל עדיין לא נודע אם כן הוה כפל לשון דכבר קתני התם זאת וצ"ע. עכ"פ לפענ"ד העיקר דכיון דלהרמב"ם משערין בשתיה בשיעור רביעית בצירוף אם כן פשיטא דהשיעור היא גם כן ברביעית. איברא דלפמ"ש יקשה בהא דהקשו בתוס' בחולין למה לי קרא דהנפש ת"ל דהו"ל שתיה בכלל אכילה והא נ"מ לענין דבעי בשתיה שיעור רביעית דאם הי' בכלל אכילה פשיטא דהוה בכזית. אמנם נראה כיון דעל הנאה אין לוקין והו"ל כח"ש דאינו רק אסור א"כ שוב אין נ"מ בין שיעור רביעית לכזית ואיסור איכא בכזית אף דלענין שתיה הוה פחות מכשיעור ומלקות ומכ"ש כרת ליכא בהנאה אף בחמץ בפסח ועיין פר"ח או"ח סימן תמ"ג שהעלה דלהרמב"ם אין לוקין על הנאה ואף לשיטת התוס' דס"ל דלוקין מכל מקום זה ודאי דדוקא כדרך הנאתו אבל בשלא כדרך הנאתו לא דהא חמץ אכילה כתיב ביה והוא שתאו פשיטא דאינו לוקה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הרב בעל מגיה במלמ"ל פי"ג משגגות בתוך התשובה על מה שהקשו בתוס' פסחים דף כ"ג דיהיה הנהנה בחמץ בפסח בכרת והקשה דא"כ למה לי קרא דהנפש לרבות השותה הא התוס' כתבו בחולין דעיקר הקושיא דזה לאו אכילה רק הנאה ועל הנאה לית ביה כרת רק לאו ואם הנהנה מחמץ חייב כרת יקשה קרא למה לי ולפמ"ש אתי שפיר דאם הנהנה חייב כרת אם כן שוב צריך הנפש לרבות השותה לענין שלא יתחייב רק משום שותה ברביעית דאם נתחייב מתורת הנאה כרת עכ"פ שיעור רביעית בעי כמו כל שותה דה"א כיון דלאו אכילה היא הו"ל שלא כדרך הנאה וקמ"ל דעכ"פ מתורת שותה הוא חייב והוה לי' כדה"נ והתוס' לא הקשו דל"צ קרא רק לפי ההו"א דהנאה אין בו כרת רק מלקות א"כ פשיטא דבזה הוה שלא כדה"נ ואינו לוקה אבל אם בחמץ חייב אף כרת א"כ אף שלא כדרך אכילתו חייב דעכ"פ נהנה משא"כ לדידן דניהו דנהנה אבל כל שלא כדרך אכילתו פשיטא דאינו לוקה דזה גופא חידוש הוא שילקה בכדרך אכילתו ודוק.
5
ו׳אמנם עדיין קשה אם נימא דבכל איסורים בשתיה בעי רביעית וא"כ כל דמרבינן מנפש לרבות השותה פשיטא דאינו אלא ברביעית א"כ היאך אמרו שם והא דתנן הטמאים לרבות צירן ורוטבן לגמר מהנך צריכי דאי לא כתב רחמנא הו"א דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה התם בכזית אף כאן בכזית וקשה דהו"ל לומר מה התם ברביעית אף כאן ברביעית ואף דיש לומר דבצירן ורוטבן שקאי לשתיה א"כ הוה בכלל אכילה וסגי בכזית אבל עכ"פ כיון דנלמוד מהנך הו"א דיו שיהי' ברביעית והיא קושיא גדולה וצ"ל דבאמת הרמב"ם מפרש דכל דמרבה מהנפש באמת מרבה שיהיה בכלל אכילה ולא תלוי בשתי' רק בכלל נפש אשר תאכל וכן נראה מהש"ס דהרי כלל הקפה את הדם ואכלו והמחה את החלב וגמעו והרי בדם בודאי שיעורו בכזית כמבואר ברמב"ם דדם שאכל בכזית חייב ועיין תוס' שבועות דף כ"ז ד"ה גמר כתבו בשם הירושלמי דשתיה בכלל אכילה מדכתיב כל דם לא תאכלו ובנקרש לא הוה משקה וא"כ ממילא גם חלב וגמעו הוה בכזית וכ"כ הרמב"ם פ"א מחמץ ה"א דחייב בכזית בממחה ושותה ודוק היטב ועכ"פ דברי הפ"מ שרצה להכריע בכף שכלו נגד הרמב"ם דבשתי' גם כן השיעור באיסורין בכזית הוא תימה. גם מ"ש שם להכריע דיותר מרביעית לא שייך להסתפק עיין בדבריו סי' ט"ו ותמצא שסותר משנתו ואכ"מ. ובזה יש ליישב הא דכתבו התוס' בפסחים דף כ"ד ד"ה אלא דהא דיליף פרי פרי מביכורים הוא משום דמן הדין אף תירוש ויצהר לא הי' ראוי להתחייב דזיעה בעלמא היא וע"ז הקשה דאכתי למה לי קרא הא בערלה אכילה כתיב ושתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים כמ"ש התוס' בחולין דף ק"כ ד"ה הביא ענבים ע"ש וא"כ שוב הוה שתיה בכלל אכילה ולמה לי קרא (וכבר נתקשה בזה בס' כתנות אור פ' בראשית) ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כיון דשתיה בכלל אכילה א"כ הוה לאו שבכללות ואין לוקין על השתיה ובפרט בכזית כמו אכילה דלזה בודאי נקרא לאו שבכללות ולכך אצטריך קרא דהוה פרי לשתיה כדי שיספוג ארבעים ודו"ק. ומה שהקשה בכתנות אור פרשת בראשית על הא דכתבו התוס' בחולין ד"ה הביא הנ"ל דלכך אצטריך קרא גבי ביכורים משום דלגבי הבאת ביכורים לא כתיב אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי וע"ז הקשה דהרי אמרו הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין אף שלא כדה"נ משום דלא כתיב אכילה וא"כ כל דלא כתיב אכילה בודאי חייב אף על המשקה לפענ"ד לק"מ דבביכורים צריך להביא פרי ומפרי ממעט משקה ולכך אצטריך קרא לרבות ענבים דיהי' נקרא פרי וניהו דלא כתיב אכילה וחייב אף בשלכה"נ מ"מ פרי לא נקרא ודו"ק.
6
ז׳והנה בהא דאמרו בשבועות שם כגון דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל דשתיה בכלל אכילה איתא והקשו בתוס' דא"כ מה אריא אכל ושתה אפילו שתה תרי זימני נמי מיגו דחל על אכילה חל נמי על שתיה בכולל הנה לפמ"ש שתי' אחת צריך להיות ברביעית כדין שתיה דברביעית והשתיה שניה דהוא משום אכילה ושתיה בכלל אכילה שוב סגי בכזית כדין האכילה:
7
ח׳ובזה מיושב היטב מה דנשאלתי בשם חתן דודי הרב החריף מוה' יוסף נ"ז נ"י דלמה הקשו התוס' משתי' ת"ל דאף בשתה פעם אחת חייב שתים משום שבועה דשתיה ומשום שבועה דלא אוכל. ולפמ"ש אתי שפיר דהשבועה ראשונה שלא אשתה הי' ברביעית וא"כ אם נימא דיתחייב בשביל השבועה דלא אוכל שוב כבר נתחייב בכזית ואיך יחול אח"כ השבועה דשלא אשתה דצריך רביעית ובציר ליה שיעורא וע"כ דשתה ב' פעמים ודו"ק היטב. והנה ביומא דף פ' ע"ב אמר ר"ל ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת ביוה"כ פשיטא מ"ד משקה היא קמ"ל כל מכשירי אוכלא כאוכלא והקשיתי דאמאי נקט ר"ל דוקא מצטרף לככותבת ביוה"כ ור"פ באומצא ומלחא נקט סתם דמצטרף. ולכאורה רציתי לומר דבאמת אכל ושתה אינו מצטרף רק דהכא ביתובי דעתא תליא מלתא וא"כ זה דוקא ביוה"כ משא"כ בשאר איסורים ובפרט דהשיעורים חלוקים אוכל בכזית בשאר איסורים ומשקין ברביעית אבל באמת הש"ס מסיק דאכשורי אוכלא כאוכלא דמי וא"כ גם בשאר דברים מצטרף וכן למד מזה המג"א סי' ר"י ס"ק א' לענין ברכה דמצטרף. איברא דבחולין דף ק"כ משמע דהש"ס מסיק דלא מטעם דהוה מכשירי אוכל וכאוכל דמי רק מטעם דביתובי דעתא תליא מלתא וע"ש ברש"י שביאר בהדיא דלכך בטומאה בעי קרוש דאל"כ לא מצטרף דלא הוה מכשירי אוכל ודברי הש"ס ביומא ובחולין סותרין קצת וגם דברי המג"א צ"ע דלמה לא הרגיש בזה דלפי דברי הש"ס שמביא בעצמו מחולין שם לא משמע כדבריו ועיין בתוס' ישנים ביומא כאן שדבריהם הקדושים צ"ע דהקשו דאף דלענין שאר דברים משקה הוא כדאמרו לענין טיבול במשקה ומשמע אפילו ציר ומורייס מכל מקום לענין יוה"כ כל דבר אכילה אוכלא היא והדברים צ"ב דפשיטא דציר לבדו משקה היא ולא הי' צריכין למשמעות והלא כן הוא בהדיא ביומא בדף פ"א שתה ציר או מורייס והיא ברביעית אבל ציר שע"ג אוכל הוא דהוה אוכלא וגם לא הביאו מדברי הש"ס בחולין דשם מבואר דהוה משקה רק ביוה"כ ביתובי דעתא תליא מלתא והרמב"ם נראה שפסק כהך דיומא דהוה מכשירי אוכל כאוכל. שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט בראשונות סימן ע"ו שהאריך בזה הרב מוהר"א סאגיש ז"ל והוא אם משקה הבא לאוכל הוה כאוכל לענין נט"י והביאו דברי הש"ס יומא הנ"ל וצ"ע שלא הזכירו כלל הך דחולין וגם דברי התוס' ישנים ביומא הנ"ל שלא נדפס בימיהם ואין הזמן מסכים יותר. והנה בהך דאומצא ומלחא מצטרף לכאורה קשה לי בהך דאמרו בברכות דף ל"ח דר"י אכל זית מליח וקשה הא מכי שקיל לגרעניתא בצר לי' שיעורא ובירושלמי משני דברייתא הוה ועיין בסי' ר"י במ"א וקשה למה לא משני דהמליח מצטרף ואולי כיון דהגרעין שקול כמו הפרי עצמו כדאמרו ביומא דף ע"ט ור"פ גופא אמר תרי קבא דתמרי וחד קבא דקשייתא וסריח וא"כ אין מקום שיצטרף דהמליח לא הוה כמו הגרעין וא"ל דמליח הרבה דהא כל שמליח יותר ממה שצריך לא מצטרף כמ"ש המהרמב"ח בחידושיו ביומא שם ודו"ק. שוב ראיתי במג"א סימן קנ"ח שהאריך ג"כ בהך דמכשירי אוכל והביא דברי המהרי"ט אלו וע"ש שהביא דרוטב דינו כמשקה. ובזה אמרתי דבר נחמד במה דאמרו ביומא דף פ"ב עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו ותמה המהרמב"ח בספר תוס' יוה"כ דכיון דטעם כעיקר דאורייתא מה נ"מ בין רוטב לשומן ע"ש והנני יוסיף דאף דרוטב אינו נהנה כ"כ כמו שומן מכל מקום אטו תענוג שאינו של עינוי אסרה תורה וכדאמר רבא בדף ע"ח לענין מנעל וא"כ גם כאן כל שאיסור הוא משום עינוי א"כ מה נ"מ בין רוטב לשומן. ואמרתי בזה דהנה משקה שיעורו ברביעית ומאכל שיעורו בכזית א"כ רוטב דהוא משקה ואינו כשומן ועיין ביו"ד סי' פ"ט ברמ"א ובט"ז שם ומכאן ראיה ברורה דרוטב אין דינו כשומן וא"כ הוה ברביעית ומותר להאכילה רוטב בפחות מרביעית ובשומן דדינו כמאכל הוא בכזית ואף דגם בטעם כעיקר שיעורו בכזית היינו אם בא לאוכל והו"ל מכשירי אוכל אבל רוטב בפ"ע דינו ברביעית ודוק. ומה דאמר תחלה תוחבין לה כוש ברוטב לפענ"ד הכוונה לפי מה דאמרו ביומא דף ע"ד דמכאן רמז לסומא שאוכלים ואינם שבעים א"כ כאן שרצו להאכיל מעט מעט ושמא לא תתיישב דעתו באם יתנו לה רוטב בפ"ע שתראה כמה הוא ע"כ נתנו עצה שתוחבין לה כוש וא"כ הרוטב נבלע ולא תדע כמה נבלע ותחשוב שנבלע הרבה רוטב ותתיישב דעתה וע"ז אמרו אם לא נתיישב דעתה נותנין לה רוטב ואח"כ נותנין לה שומן וכמ"ש. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פי"ד ממ"א הלכה י"ד שלא העתיק כלשון הש"ס ועיין מהרמב"ח שם ולפמ"ש המעיין בדברי רבינו ימצא שכוון לזה להורות דמאכילין פחות מכשיעור וא"כ נ"מ בין רוטב לשומן וכמ"ש ודוק.
8
ט׳אחר כמה שנים בשנת תרי"ב כשלמדתי בחורף עם תלמידים בברכות דף ל"ח גבי דובשא דתמרי מצאתי בחידושי רשב"א שם דברים נפלאים ומפני שיש לי אריכות דברים הנני מעתיק בקצרה בהך דחידש זקני הגאון הח"ץ ז"ל סי' כ' לענין חמץ וחדש דמשקין היוצאין מהם כמותם ולא הוה זיעה בעלמא ודחה הך סוגיא דפסחים ממה דאמרו בחולין דף ק"כ וכתב דהך דמר בר רב אשי דאמר דדובלא דתמרי זיעה בעלמא היא דוקא לענין ברכה דלא מקרי פירי ע"ש וצריך להבין א"כ מה מדמה לתרומה וצ"ל כפירוש רש"י דלא ניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד ושאר משקין לא מקרי פרי ובאמת שהרשב"א הביא שם פירוש הראב"ד דפירש דלכך לא חשיב ר"י משקה משום דגמר תרומה מביכורים ודוק מינה ואוקי באתרא ואני תמה על עצמי שמדברי הרשב"א נראה דהראב"ד למדו מהספרי ונוראות נפלאתי מדוע לא הזכיר דברי הש"ס בחולין דף ק"כ ששם מבואר כל הדבר והראב"ד ס"ל דהסוגיא דחולין עיקר אבל הרשב"א חולק עליו וס"ל דסוגיא דפסחים עיקר דאינו רק זיעה בעלמא וע"ש במה שהשיג על רבינו האי וכתב דמהא דאמרו בפסחים זיעה בעלמא הוא משמע דהוה זיעה בעלמא ופירשא היא ועכ"פ מבואר בהרשב"א דסוגיא דפסחים עיקר וגם לפמ"ש הרשב"א שם גם הסוגיא דחולין אינה סותרת הסוגיא דפסחים דיש לומר דמזה גופא יליף הש"ס דזיעה בעלמא היא דהא לא חייל שם תרומה על משקין זולת תירוש ויצהר ש"מ דהוה זיעה בעלמא. ובאמת שלדבריו צ"ל דהא דבתירוש ויצהר חשיב משקה הוא משום דיליף מקרא וכעין זה כתבו התוס' בפסחים שם ע"ש וחפשתי בפ"י בפסק חדש וראיתי שהזכיר דברי הרשב"א אלו ברמז קצת ואני מתפלא עליו ביותר שהציץ מבין החרכים ולמה לא דייק היטב בלשון הרשב"א והי' מוצא מרגליות יקרות דברשב"א מבואר דעיקר היא כסוגיא דפסחים וגם דהסוגיא דחולין אינו סותר רק דעיקר מה דלא חשיב פרי הוא משום דזיעה בעלמא וזה ביארו התוס' בפירוש בפסחים ודברי זקני הח"ץ ז"ל שהשליך מנגד הסוגיא דפסחים היא תמוה דהרשב"א השיב עליו אבן פנתה ואף דדברי הראב"ד מורים בהדיא דהסוגיא דחולין הוא עיקר ומר בר רב אשי דלמד דזיעה בעלמא היא הוא דוקא בזב מאיליה אבל בכתשן לא ע"ש אבל הרשב"א דחה זאת. ובאמת לפענ"ד הראב"ד אזל בשיטת הרא"ש דס"ל כל שנכנס טעם הפרי בתוך המים הו"ל טעם גמור ומברך כברכת הפרי וביארתי בחבורי יד שאול בהלכות חדש דהוא משום דע"י כבוש ובישול וכתישה יוצא גוף הטעם וכמ"ש הש"ך סי' ק"ז ביו"ד לענין ציר דגים וגם הח"ץ ז"ל שם כתב סברא זו אף שלא הזכיר דברי הש"ך אבל הרשב"א לשיטתו דס"ל דאין מברך רק שהכל כמבואר סי' ר"ב ס"י ועיין מג"א סי' ר"ב שם ס"ק כ"ב שהשיג על הב"ח והמעיין בדברי הרשב"א כאן ימצא כי דברי הב"ח נכונים ועכ"פ דברי זקני הח"ץ לפענ"ד תמוהין מאד. גם מ"ש הח"ץ דמר בר ר"א למד מערלה אני תמה דבאמת הוא אמר טעמי' דנפשי' דהו"ל זיעה בעלמא והש"ס מוקי לה כר"י והא לענין תרומה וערלה למדו מביכורים וביכורים יליף מתרומה וצע"ג בכל זה. ועכ"פ נראה ברור דמזה היתר גמור לענין חדש דזיעה בעלמא היא ואביי ג"כ ס"ל כמר בר ר"א ואף לדברי הראב"ד עכ"פ מר בר ר"א ס"ל דזיעה בעלמא הוא ע"ש ודו"ק היטב. שוב ראיתי בחידושי פ"י בברכות כאן וראיתי שהרגיש בדברי הרשב"א אלו דהראב"ד ס"ל דסוגיא דחולין עיקר והרשב"א דחה זאת והזכיר דבריו שבפסק חדש ע"ש. אחר כמה שנים בעשור לחדש ניסן תרי"ג מצאתי בסמ"ג מצות ל"ת מצוה ע"ז ע"ח וז"ל ואומר רבינו יעקב דשכר שלנו איכא בל יראה לכ"ע שיש שנותנים בו שעורים כ"כ עד שיש בו כזית בכא"פ דבהכי מודו כ"ע ומכל מקום לא יברך על השכר בפה"א דמאן נימא לן דהוה כמו קמחא דשערי דאיכא מ"ד דמברכין עליו בפה"א דהתם אשתני למעליותא ע"ש. הנה מבואר דלענין חמץ בודאי שכר שעורים עובר על ב"י ול"ד לברכה ומזה היה ראיה ברורה להגאון מוהר"מ טיקטין ואא"ז הח"ץ ז"ל ולא הי' צריכין לראיות אבל גוף הדין צ"ע. והנה בהא דאמרו בטהרות פ"ג מ"ג והובא בפסחים דף ל"ג טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור וכתב רש"י דיותר מכביצה טמא לפי שעדיין הי' כביצה אוכל אע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו דדכוותה תנן התם טובא ובמנחות דף נ"ד נמי מייתי לה בגמרא כביצה אוכלין שהניחו בחמה ונתמעט טהורין וכן כזית פיגול חלב ונותר חזר והניחן בגשמים ותפחו טמאים וחייבים עליהם משום פיגול נותר וחלב אע"ג דגשמים הנבלעים בתוכו לאו חלב נינהו דאי סחיט להו ושתי מיני' כזית פטור אפ"ה כל כמה דבגווה נינהו משלים לשיעורו ע"ש:
9
י׳והנה כה הראני הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י דדברי רש"י תמוהין דלמה כי סחיט להו פטור הא מכל מקום נכבש בתוכו וכבוש כמבושל והנה זה לק"מ הא שיטת רש"י דכבוש דוקא בחומץ וציר כמ"ש המרדכי בשמו עיין בב"י יו"ד סי' ק"ה וגם עכ"פ טכ"ע מדאורייתא וע"ז כתב דרש"י לא ס"ל טכ"ע דאורייתא והקשה הא עכ"פ רוב בעי וגם רצה לומר דהיתר מצטרף לאיסור בכה"ג שנבלע בתוך האיסור וע"ז הקשה דמלבד דדבר חדש הוא ולא נזכר בלא"ה יקשה בהא דחולין דאמרו לרב דגדי אסרה תורה ולא חלב ופריך מחצי זית בשר ומה קושיא הא כשהוא נבלע בתוכו משלים לכשיעור כמ"ש ואני אומר דרש"י רוח אחרת עמו והנה זה נודע דשיעור משקין לענין טומאה ולענין איסור ברביעית ואוכל בכזית או בכביצה. והנה אמרו ביומא דף פ"א דאף שהאוכל ושותה אינו מצטרף מכל מקום ציר שע"ג הירק משלים לשיעור כזית ומשום דהוה מכשיר אוכל וע' מג"א סי' ר"ו ס"ק א' שלמד לענין ברכה אחרונה דמצטרף בכה"ג ומעתה דברי רש"י נכונים דהנה באמת משקה הבא לאוכל מקבל טעם האוכל ונאסר ויש לו דין אוכל וכבר האריך בזה המהרי"ט בראשונות סי' ע"ו הרב ר"א בן יעיש והמהרי"ט והביא הרבה מקומות שמבוארים כן גם יותר בדברי רש"י באלו דברים ע"ש ולפ"ז שפיר כתב רש"י דאף דהגשמים קבלו טעם החלב והוה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי ונאסר ונטמא ומצטרף לכשיעור האוכל מכל מקום אי סחיט ושתי להו בכזית פטור דהא משקין שיעורן ברביעית אבל כל שהוא בתוך האוכל הוה השיעור בכזית וז"ב כשמש. וברי להו שאילו נזכר המהרי"ט והרב מוהר"א בן יעו"ש מדברי רש"י אלו הי' שמחין ששם מבואר הדין ומהתימה על המהרי"ט שאחרי שראה דברי הש"ס בשבת קמ"ד ושם מביא לטמא מת שסחט כביצה מכוונת ואם היה רואה דברי רש"י בפסחים היה רואה שהדבר מבואר כמהר"א בן יעו"ש ע"ש היטב ודו"ק וקושיתו יש ליישב ואין להאריך כאן. והנה מצאתי בתוס' עירובין דף פ"ב ע"ב ד"ה וחצי דלכך עשו בפסול גויה דוקא בב' ביצים דכביצה אף שראוי לטמא אחרים לא גזרו דא"א שלא ישאר קצת בין השיניים והחניכיים או מתעכל קצת במעיו וכיון דאפקוה מביצה אוקמה אשנים ולכאורה תמוה דניהו דבין השינים לא מצטרף אבל בין החניכיים מצטרף דקיי"ל כר"י בחולין דף ק"ג ע"ב וגם מ"ש שמתעכל ג"כ לא קיי"ל כן דאינו ממהר להתעכל כמו שנראה בכל הסוגיא וע"ש ברש"י ותוס' ומהרש"א וצ"ל דמכל מקום לענין פסול גויה דאינו רק מעלה בעלמא לא רצו חז"ל שיצטרף אף בין החניכיים וגם כל שמתעכל קצת תו לא פסל הגויה ודו"ק:
10
י״אוהנה במדרש איכה מצאתי על קרא דלהשיב נפש עד כמה מתיישבת נפש רבי אמר בככותבת ר' חנני' אמר כגרוגרת וראיתי לבאר זאת והנה ביומא דף ע"ט אמרו ככותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה וקים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתי' ופירש"י דאף דכל אכילה בכזית כאן דלא כתיב אכילה רק לא תעונה כל כמה דלא מייתבא דעתי' עינוי הוא ומשמע דבעי ככותבת וזהו שיעורין הל"מ הוא או מדרבנן והיינו כרבי ועיין בתוס' ד"ה לומר לך שכתבו דאמאי ל"ק דבהלמ"מ פליגי ובאמת שיטת הרמב"ם דבהלמ"מ לא מצינו פלוגתא ועיין שו"ת חות יאיר סי' רצ"ב שהאריך בזה ולדברי הרמב"ם מיושב קושית התוס' אמנם לדברי הרמב"ם קשה דהרי לענין יוה"כ דתלוי ביתובי דעתא א"כ לר' חנניה דמשיב נפש בכגרוגרת שוב יהיה גם ביוה"כ בכגרוגרת וא"כ נחלקו בשיעורין ועיין תוס' ישנים ביומא כאן ד"ה למדו שכתבו דבכגרוגרת ליכא יתובי דעתא לכך לא נקט רק כביצה או ככותבת והנה ר' חנניה ס"ל בהדיא דכגרוגרת משיב נפש דהיינו יתובי דעתא ועיין כאן מה שדרש רבי שיעור ככותבת מדשינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורן והוא תמוה דרבי ס"ל דמן התורה משיב נפש בככותבת וצ"ע בכ"ז שלא הזכירו קדמונים ואחרונים דברי המדרש הלז:
11
י״ברג
12
י״גלצורבא מרבנן מופלג ני'.
13
י״דמה שאמרת כי לא מצאת מבואר אם בחמץ אסור שלא כדה"נ הנה תמהתי דמ"ש מכל איסורים דשלא כדה"נ מותרין כדאמרו בפסחים דף כ"ז והדבר מבואר ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה והובא במג"א סי' תס"ו ס"ק ב' ועיין בר"ן שם אך כאשר עיינתי בזה לכאורה עלה בדעתי לחדש דמדרבנן היה ראוי לאסור אף שלא כדרך הנאה. וטעם דידי הוא משום דכל דאסור בכ"ש אף שלא כדה"נ כמבואר במהרש"א בשבועות דף כ"ג ובמלמ"ל הלכות שבועות האריך בזה וא"כ כאן דאסור במשהו מהראוי לאסור אף שלא כדה"נ. אך אחר העיון אין הנושאים שווין דכל הטעם דאסור כאן במשהו הוא משום דלא בדילי וענשו חמור בכרת ולכך החמירו אף במשהו וא"כ מה ענינו לשלכדה"נ דודאי בדיל מלהנות שלכדה"נ ואין ענשו כרת וא"כ בכה"ג ודאי משהו מותר וגם לטעם הרמב"ם דהוא משום דחמץ הוה דבר שיש לו מתירין ג"כ יש לומר דכל הטעם דדבר שיש לו מתירין לא בטל הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וזה שייך כל דאוכלו בדרך שאסור לאכלו אבל בשלא כד"א או הנאתו א"כ גם עכשיו אוכל בהיתר דשלא כדה"נ מותר מן התורה וא"כ היאך שייך דבר שיל"מ דאין אנו דנין שיתבטל כעת וז"ב מאד ועיין בשו"ת ב"ח החדשות לענין חולה אם מותר לאכול שלא כדה"נ ועיין מק"ח סי' תמ"ב ס"ק ב' שהקשה בהא דמבואר בפת שעפשה ונפסלה מלאכול לכלב ומשמע הא לא נפסלה רק מאכילת אדם אסור מה"ת והקשה דאמאי הא בחמץ אינו אסור שלא כדרך אכילתן ועוד הקשה בשם הר"ן כיון דנטל"פ שרי בפסח וזה נלמד מנבלה שאינה ראויה לגר וא"כ כיון דחמץ שאינו ראוי לגר אסור גם נטל"פ יהיה אסור. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דהנה המ"מ כתב בפ"ב ממ"א דבריה הפגומה בעצמה ואפ"ה אסורה מכל מקום כשנסרחה אח"כ פטור והפר"ח סי' ק"ג חולק ע"ז ודעתו כיון דאסרה תורה פגומה מעיקרא גם כשנפסל אח"כ מאוכל אדם אסור ודוקא טעמו אינו אסור דטעם פגום לא אסרה תורה אבל היא בעצמה אסורה ע"ש ולפ"ז אני אומר דבר חדש דאף דנטל"פ מותר בפסח משום דטעם פגום לא אסור אבל גוף הדבר בעצמו אסור אף שנפסל מאוכל אדם והטעם דהרי בחמץ אסור אף חמץ נוקשה והיינו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכמ"ש רש"י והר"ן ועיין מג"א בסי' תמ"ב ס"ק א' ולפ"ז כיון דגם מתחלתו אינו ראוי לאכילה ואפ"ה אסור ממילא גם כשנפסלה מלאכול לאדם מהראוי שתהי' אסורה והיינו כשנסרחה מאוכל אדם אבל בנפסלה מכלב הוה עפרא בעלמא ומותר אף להפר"ח דגם הוא דייק רק בנפסל מאוכל אדם ע"ש ודו"ק. ולפ"ז היה מקום לחלק בין שאור דבתחלה לא היה ראוי לאכילה יהי' אסור עד שנפסל מאכילת כלב ובחמץ לא בעינן עד שיפסול מאכילת כלב דראוי לאכילה מתחילה. וכפי הנראה זה דעת הראב"ד פ"א מחמץ ה"ב שכתב דלענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב (צ"ל מאכילת אדם וכמדומה שכן ראיתי ברמב"ם שהגיה אבי מורי הרב הגאון ני' ברמב"ם שלו וכן עיקר דבאכילת כלב ליכא מאן דפליג) אין זקוק לבער והשאור אם נפסל זקוק לבער והיינו משום דבשאור שאינו ראוי לאכילה מהראוי שיהיה אסור אף לאחר שנפסל משא"כ בחמץ שראוי היה לאכילה. ובזה ניחא הטעם שנתן הראב"ד מפני שראוי לשחקה ולחמע כמה עיסות והיינו שאוסר אף בתערובות אף שטעם פגום אינו אוסר אף בדבר שפגום מעיקרו וכדאמרי' בע"ז דף ס"ח מכל מקום כאן עיקר האיסור הוא בשביל מחמצת מחמץ גם כעת ודוק: והנה הר"ן תירץ דלכך אסור אף בנתעפשה משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות והנה באמת מצאתי בע"ז דף ס"ז סעד לדבריו דאמרו שם שאני עיסה דראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות הרי דאף דהוא כעת פגום לגמרי מכל מקום כיון שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות מקרי טעם לשבח א"כ ה"ה בזה. והנה באמת צ"ב דמה בכך שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות מכל מקום כאן הוא לפגם וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הרמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות דפגום ולבסוף השביח אסור והכ"מ לא ידע מקורו וכתב דנלמד מק"ו דהשביח ולבסוף פגום ובאמת ק"ו פריכא הוא דשאני התם דמעיקרא הוא אסור אף שנפגם אח"כ אסור משא"כ בפגום מעיקרו דתחלת נתינתו טעם הוא לפגם אבל באמת נלמד מדברי הש"ס הנ"ל דשם פגום לגמרי בעיסה הזאת ואפ"ה כיון שנ"ט לשבח בעיסות אחרות לכך לא מקרי פגום מכ"ש בזה ושוב מצאתי בלח"מ הכ"ח שם שכתב כן ושמחתי כי בראשית ההשקפה אמרתי כן. ואגב אומר מה שראיתי בלח"מ שם שהביא דברי הפירוש המשנה לרבינו בארבעה חלוקים בענין הפגם והשבח וכתב שם דהחלק הרביעי שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד ולבסוף נתחזק על האויר וכח היין ואז יהי' הדבש ממה שנוסף לו עליו ריח טוב ע"ש ותמהני מאד א"כ לפי דבריו דפוגם מעיקרא ולבסוף השביח אסור וא"כ היאך אמרו בע"ז דף ל"ח גבי דבש למאי ניחוש לה אי משום אערובי מסרי סרי ופירש"י דהיינו יין שמערבין בדבש והשתא היכי קאמר דמסרי סרי הא ניהו דבשעת התערובות מסרי סרי הא אחר כך משביחו ונעשה לשבח ואסור ודוחק לומר דדוקא כשמערבין דבש ביין ורובו יין משא"כ יין בדבש לא שייך שיגבר כח היין דאכתי למה לא ניחוש שמערבין בו יין לפי ערך שיוכל להשביחו. ואולי מכאן ראיה דקודם שהשביח אינו אסור אף שסופו להשביח וכמ"ש הש"ך סי' ק"ג.
14
ט״ווראיתי להפר"ח שם שהאריך לתמוה עליו. ובאמת לפענ"ד דברי הש"ך נכונים דכ"ז שהוא מופגם הרי אינו ראוי והוי כמו נבלה דאינה ראויה לגר דלא אסרינן על שם סופו אף שהיה משכחת לה שישבח אח"כ ובאמת בש"ס דפליגי בהשביח ולבסוף פגום כתבו התוס' דל"פ בקראי אבל באמת לפי מה דפליגי ר"מ ור"ש בקראי י"ל דכל שאינו ראוי כעת לגר אף שישביח אח"כ מותר וכן להיפך וכן משמע בתורת חיים בחידושיו בע"ז שם ע"ש ודוק ומיושב קושית הפ"ח שם מה שהקשה מגריסין רותחין ע"ש ודוק.
15
ט״זועיין במק"ח סי' תמ"ז ס"ק י"ב שבמחכ"ת דבריו תמוהין במה שרצה לחדש דנותן טעם לפגם יהיה חוזר וניעור בפסח דבחמץ אסור אף שנפסל לאדם ובמחכ"ת מלבד שסותר דבריו בסי' תמ"ב ס"ק ב' הנ"ל אף גם דכל שנטל"פ קודם פסח הוה כחרכו קודם זמנו שבודאי אינו אוסר אח"כ וז"פ וברור ועיין בתוס' פסחים דף כ"ח ובע"ז דף מ"ג גבי שוחק וזורה לרוח שכתבו התוס' בהדיא דשאני חמץ דמותר שלא כדה"נ ע"ש ודוק ועיין בפ"י ריש סוגיא דתנור שהסיקו בקליפי ערלה שכתב בפשיטות דחמץ מותר שלא כדה"נ והביא דברי התוס' הנ"ל. אחר זמן רב מצאתי בכו"פ סי' ס' שכתב בפשיטות דאף שנתפטמה הבהמה מחמץ הו"ל שלא כדה"נ ושרי. הן אמת דבסימן תמ"ח מבואר דאסור ליתן בהמתו לעכו"ם שיאכילה חמץ וקשה הא הוה שלא כדרך הנאתן ואף דיש לדחות מ"מ המעיין יראה דאסור בחמץ אף שלא כדה"נ ולפענ"ד נראה טעם חדש דבשלמא בדבר שאסור בהנאה מצד האיסור כמו ערלה וכדומה אם כן כל שהוא נהנה שלכדה"נ מותר דהאיסור על הדבר ואסור להנות מאיסורי הנאה אבל להנות שלא כדרך הנאתו שרי אבל בחמץ דמלבד האיסור אסרה תורה שלא יהיה ברשותו וא"כ כל שנהנה אף שהוא שלכדה"נ עכ"פ מקרי ברשותו דמ"ל שהוא בחצירו או בביתו או שהוא בגופו ועכ"פ התורה רצתה שלא יהיה הדבר ברשותו וכל שנהנה שלא כדה"נ הרי עכ"פ עבר על ב"י ואף דאינו בעין וכדומה דלא עבר משום ב"י אבל עכ"פ להנות מהדבר זה אסרה תורה ומה בכך שאינו כדרך הנאתו ומטעם זה נראה לי דלכך בע"ז אסור אף שלא כדה"נ משום דלא ידבק בידך מאומה וה"ה בחמץ דאסור שיהיה ברשותו עוד נראה לי כיון דרוצה בקיומו אסור בע"ז ובחמץ ולא גרע שלא כדה"נ מרוצה בקיומו ע"י ד"א דאסור ג"כ וז"ב מאד. ובזה יש ליישב דברי המ"א סי' תס"ו ס"ק ב' דמשמע מדבריו שם דאם רואה בהמתו שאוכלת חמץ של הפקר שמחוייב להפרישה ולמנעה וע"ז תמה שארי הגאון במק"ח שם דאטו אם יראה אדם בהמתו אוכלת איסורי הנאה יהיה צריך להפרישה ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כל איסורי הנאה דאין האיסור רק שאסור להנות בשביל שהוא איסורי הנאה ונמצא נהנה מן האיסור ובזה כל שבהמתו עושית מעצמה והיא לא נצטוית וזה שהוא נהנה מבהמה שנתפטמה באיסור יהי' שלא כדה"נ א"כ שוב מותר אבל בחמץ דהתורה צותה שלא להיות ברשותו ואף רוצה בקיומו ע"י ד"א אסרה תורה א"כ אין לך רוצה בקיומו גדול מזה ומ"ל שהוא זוכה בהם בעצמו או ע"י בהמתו דהו"ל מעשה קוף ובאמת גם בכרשיני ע"ז מחויב למונעה שלא יניחה לאכול דשם אסור אף שלא כדה"נ וגם אסור להיות רוצה בקיומו וז"ב ומ"ש דהוה כהנאה הבאה לאדם בע"כ ואף אפשר ולא קא מכוין מותר משום דהוה הנאה הבאה מאליה בלי עשייה בידים. הנה אף אם נימא דאפשר ולא קא מכוין שרי היינו לר"ש דאמר דאינו מכוין שרי והיינו היכא דלא הוה פ"ר וכמ"ש בתוס' שם וכאן בחמץ אם רוצה בקיומו ע"י ד"א אסור ואף שלא כדה"נ ופשיטא דאסור דעכ"פ נהנה מזה והוה פסיק רישא. ובאמת שלפענ"ד היה נראה דגם בע"ז אף אפשר ולא קא מכוין אסור ובזה מיושב היטב הא דאמרו בע"ז דף י"ב דאם היו מעוטרות בורד והדס דאסור דקא מתהני מריחא והקשה בחידושי הרמב"ן דהא אפשר ולא קא מכוין שרי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבע"ז גם באפשר ולא קא מכוין אסור אבל ברש"י בפסחים שם מפרש אפשר ולא קמכוין בריח של עכו"ם ואולי כיון דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה אם כן אף בעכו"ם שרי דלא נדבק בידו מאומה וגם קושית הרמב"ן הדרא למקומה דשם ג"כ מיירי מריח של עכו"ם עכ"פ נראה לפענ"ד דבע"ז וחמץ אף שלא כדרך הנאה ואף אפשר ולא קא מכוין אסור ודוק היטב. שוב ראיתי בפ"י שהאריך שם להקשות דאיך אפשר לומר דאפשר ולא קא מכוין שרי באיסורי תורה ובפרט בע"ז וע"ש שהעלה דמשום דלא קעביד מעשה בגופיה ולפענ"ד נראה דדוקא בריח דע"ז דלא שייך בו הנאה כ"כ דגם משום מעילה אין בו ולא נדבק בו מאומה וז"ב לפענ"ד ודוק:
16
י״זוהנה אם לוקין על איסורי הנאה כשנהנה ולא אכל ראיתי בזה מבוכה רבה ואמרתי לבאר והנה הפר"ח באו"ח סי' תמ"ג האריך בזה וכתב דכל שנהנה כדרך אכילה זה ודאי דאינו לוקה לפי שהנאה ואכילה ענין אחד וכבר השריש רבינו בשורש ט' בסה"מ דאינו נחשב לשתי לאוין כל שהוא מענין אחר כגון לא תפאר ולא תעולל. אמנם אם נהנה שלא כדרך אכילה כגון מוכר או נתן שזה ג"כ מקרי הנאה ומהראוי שילקה וכ' הפר"ח דלא מקרי כדרך הנאתו ממש שדרך הנאה היינו דרך אכילתו והנאתו ע"ש ובאמת שזה דחוק דסוף סוף נהנה מזה. ולפענ"ד נראה דבר חדש דכיון דבאכילה שהוא אוכל ונהנה אינו מתחייב רק אם אכל שיעור כזית וככותבת וכדומה א"כ אי אפשר לחייב על הנאה גרידא שאינו דרך אכילה רק באותו שיעור ממש ואם כן אי אפשר לשער הנאה בשיעור כזית דתיכף כשמכר אית ליה הנאה ואיך נשער הנאת כזית וא"כ כל הנאות הו"ל כחצי שיעור דאין לוקה ולזה כוון לפענ"ד הה"מ פ"ח ממ"א הט"ז במ"ש ודין איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו והיינו דכל הנאה אי אפשר לשער בשיעור כזית דלא שייך בהנאה שיעור כזית וזה אי אפשר לחייבו בכ"ש דאם כן יהיה יציבא בארעא דאיך יהיה הנאה גרידא בלא אכילה חמור בשיעורו מאוכל ונהנה ובנהנה כדרך אכילתו שוב אי אפשר לחייבו על הנאה שזה הוא כמו אכילה ולכך אין לוקין על הנאה. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הפר"ח דלפ"ז בבב"ח דאמרו בפסחים דף כ"ה דלוקין עליהן אף שלא כדה"נ מהראוי ללקות כשנהנה בב"ח אף בהנאה גרידא בלי אכילה והרמב"ם רפ"ט ממ"א שיכל את ידיו שבבישול ואכילה כתב דלוקה ובהנאה כתב לשון איסור. ובאמת תירוצו דחוק דלפמ"ש הרמב"ם הרואה יראה שבמכוון השמיט לשון מלקות בא"ה ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך מלקות באם נהנה דבעינן שיעור כזית וכדומה וזה לא שייך בהנאה ודוק. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פי"א ממ"א ה"א יין שנתנסך לע"ז אסור בהנאה והשותה ממנו כל שהו לוקה והכ"מ הביא בשם הרמב"ן שתמה בזה דמנין לנו שילקה בכ"ש ועיין לח"מ שהאריך לתמוה על הרמב"ם הרבה קושיות ועיין בספר המצות מצוה קצ"ד שהרמב"ן הקשה כמעט כל הקושיות האלו. ולפמ"ש יתבאר כמין חומר דבאמת בהנאה מהראוי שילקה רק שכתבתי דלא שייך בהנאה שיעור וא"ל דא"כ ילקה בכ"ש דאם כן שוב תהיה חמור מאכילה והנאה ולפ"ז כיון דיי"נ יצא מכלל אכילת תקרובת ע"ז ולגבי שתייה כתב קרא בפ"ע ישתו יין נסיכם אם כן שוב בשתיה ראוי שילקה בכ"ש דבאמת גם בכ"ש שייך איסור הנאה דבשלמא תקרובת ע"ז לא שייך לחייבו מלקות בכ"ש דממנ"פ אם לא אכל רק שנהנה גרידא כגון שמכר לא תהיה חמור מהאוכל והנהנה דצריך כזית ובנהנה כדרך אכילה שוב הוה אחת עם האכילה אבל יי"נ דשתי' כתיב בפ"ע אם כן יצא מכלל אכילה וחייב מלקות בכ"ש. ובזה מיושב היטב קושית הרמב"ן והלח"מ דלמה לי קרא דישתו יין נסיכם והלא יש בו משום תקרובת ע"ז ולפמ"ש אתי שפיר דאי משום תקרובת לא הי' לוקה על השתייה בכ"ש ועיין בתוס' בע"ז דף כ"ט ע"ב שנדחקו גם כן בזה דלמה לי קרא דישתו יין נסיכם ולפמ"ש אתי שפיר ודוק היטב כי הוא נחמד ונעים. ובזה מיושב היטב מ"ש הרמב"ם פ"א ממעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה וכו' ואזהרה של מעילה שנאמר לא תוכל לאכול וכו' נהנה מהן בשו"פ לוקה והמלמ"ל האריך שם דמאחר דמקרא דלא תוכל לאכול נפקא איך לוקה בהנאה ומ"ש הלח"מ פי"א ממעה"ק דלא תאכל גם הנאה במשמע תמה המלמ"ל שם דניהו דהוה בכלל אבל אין לוקין על הנאה וגם מנ"ל דתלוי בשו"פ ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת על הנאה מהראוי שילקה דהיינו כשלא הי' בדרך אכילה והנאה כגון שמכר אלא שלפי שלא שייך בו שיעור לכך אי אפשר שיהיה חמור מן אוכל ונהנה וגם נהנה כדרך אכילה אי אפשר שילקה דהוה כמו אכילה ולפ"ז כיון דבמעילה יש שני מיני מעילות אחת בדרך הנאה שאוכל ונהנה ואחת בדרך שמוציא מרשות לרשות כגון שמכר או שנתן כמ"ש בתוס' מעילה דף ח"י ולפ"ז על מעילה שהוא בהוצאה מרשות לרשות זה אינו בתורת אכילה ע"ז גלתה התורה שיעור שו"פ ולפ"ז כיון שמשכחת לה שיעור להנאה אף בדרך אכילה כגון שיהי' בו שיעור שו"פ אם כן כל ששייך שיעור פשיטא דלוקה על הנאה ומיושב כל קושית המלמ"ל שם ודוק היטב כי לפענ"ד נפתח בזה שער גדול ועיין מלמ"ל פ"ה מיסוה"ת ובשעה"מ שם.
17
י״חשוב הראוני שהצל"ח בפסחים דף כ"ב גבי אבמה"ח האריך דשיעור הנאה אי אפשר להיות בפחות מכזית דומיא דאכילה אבל אני מוסיף דלא שייך כלל שיעור בהנאה וכמ"ש ושמחתי מאד שבראשית ההשקפה כוונתי במקצת לסברתו ואני הוספתי ת"ל טעם לשבח ודוק. ובענין ע"ז אי אסור מה"ת שלא כדה"נ האריך בזה המלמ"ל פ"י מיסוה"ת ובשעה"מ שם ע"ש ולכאורה רציתי לומר בהא דמקשו התוס' בסוכה דף ל"ד ד"ה לפי בהא דאמרו גבי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת למה לי טעמא דכתותי מכתת שיעוריה ת"ל משום דבעינן דין ממון דאפילו מאן דלא חייש הכא גבי אתרוג לדין ממון היינו משום דעיקרו לאכילה אבל לולב דלית בה אכילה כתיב לכם דידי' לענין דין ממון ע"ש שכתבו דנ"מ לענין יו"ט שני. ולכאורה יש לומר דהרי התוס' הקשו בהמקדש בא"ה דאינה מקודשת ואמאי והא יכול להנות שלא כדה"נ ולפ"ז גם כאן יש בו דין ממון שלא כדרך הנאתו ולכך צריך טעם דכתותי מכתת שיעוריה כדי לפסול מה"ת דבשלא כדה"נ אין אסור רק מדרבנן. אמנם נראה דע"כ לא אמרינן דשלא כדה"נ ליכא איסור תורה רק בדבר דשייך דרך הנאתו ובשלא כדה"נ לא אסור מן התורה ולפ"ז זהו בדבר דהוה מידי דאכילה והנאה ושייך בי' כדרך אכילה והנאתו אבל בלולב דלא שייך ביה לשון אכילה ומה"ט כתבו התוס' דלא שייך בי' אכילה ודרשינן לכם לשאר הנאות ולכך לא הקשו התוס' דהא בעי היתר אכילה לכ"ע משום דכאן בלולב לא שייך אכילה ועיקר לכם דכתיב בי' שיהיה בו דין ממון וא"כ לא שייך לומר שלא כדה"נ דהא כל מה שנהנה מקרי כדה"נ ודוק היטב. ובזה מיושב היטב מה שהקשו אותי תלמידי ני' דלמה הוצרכו להקשות מלולב ולא הקשו מאתרוג דאמרו באותו דף דלכך פסול בשל אשרה ועיר הנדחת משום דכתותי מכתת שיעוריה ולא אמרו משום דאין בו היתר אכילה ודין ממון. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת משכחת לה אכילה בשלא כדרך אכילתו ומכל מקום אכילה ודין ממון מקרי ולכך לא הקשו רק מלולב וראיתי אח"כ במהר"ם לובלין שעמד בזה דאמאי לא הקשו מאתרוג והניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. שוב מצאתי בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ה שכתב היפך בשם הגאון מוה' יהודה אשכנזי זצ"ל וכמדומה לענין שלא כדה"נ דאסור מדרבנן דוקא בדבר דשייך בי' כדה"נ אבל במקום דלא שייך כדה"נ שלא כדה"נ מותר לגמרי ע"ש ולפענ"ד יש לומר דכל דלא שייך כדה"נ כ"ע מודו דאסור בע"ז מה"ת. אך אי קשיא הא קשיא לשיטת רש"י דבע"ז של גוי דלא יטול דמיירי קודם ביטול ובזה קושית התוס' הדרא לדוכתא ת"ל דאין בו דין ממון ולא שייך לומר דנ"מ ליו"ט שני דהא באמת גם ביו"ט שני מיירי וכמ"ש התוס' בדף ל"ב דמיירי שנטלו שלא ע"מ לזכות בו ולא הוה שלו וביו"ט שני דלא בעי לכם. אך קשה למה בדיעבד יצא הא אין בו דין ממון דא"ל דיש בו דין ממון אם היה נוטלו לזכות בו דזה אינו דאז היה נעשה של ישראל והי' כתותי מכתת שיעורא ובשלמא לשיטת התוס' דמיירי לאחר ביטול שפיר הוה בי' דין ממון ורק משום דמאיס אסור אבל לשיטת רש"י קשה אמנם נראה דכל דיכול לבטל ואף לכוף לעכו"ם לבטל ע"ז של גוי א"כ שוב מקרי דין ממון כיון דיכול לבטלו וז"ב והתוס' לא הקשו רק בע"ז של ישראל ובאשרה דמשה דאין לה ביטול. וראיתי בכ"ת שפירש דקושית התוס' דלמה לי טעם דמכתת ת"ל דאין בו דין אכילה דיש לומר דחד מתרי טעמי נקט ועיקר קושית התוס' דהא נ"מ בין הטעמים דלטעם דכתותי מכתת שיעורי' הוא דוקא באשרה דמשה ולטעם דלכם גם בלולב של ע"ז גוי אסור אם נטלו ע"מ שלא לזכות. ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דהא בזה שייך דין ממון דהא יכול לבטלו וכמ"ש. הן אמת דהתוס' לעיל דף ל"ב כתבו ג"כ דהך דרבא מיירי ביו"ט שני ומשמע דביו"ט ראשון פסול משום דאין בו דין לכם וע"כ דאף דיכול לבטלו לא מקרי לכם אך נראה דהדבר נכון דהא באמת בעי לכם ורק דיש לומר דכל דיש לו דין ממון אם יבטלו שוב מקרי לכם אבל זהו באם רוצה לזכות בו אבל אם אינו רוצה לזכות בו א"כ אי אפשר לומר דמקרי לכם כיון דהוא של גוי ואינו רוצה לזכות בו וכל שאתה אומר שנקרא שלו שוב אין לו ביטול דהוה ע"ז של ישראל וע"כ דלא מקרי לכם ולכך לא יצא בו וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתי' דאמאי יצא בו בדיעבד הא אין בו דין ממון אך נראה כיון דיכול לבטלו ניהו דלכתחלה לא יצא דהא אינו רוצה לזכות דשוב לא יהי' לו דין ביטול אבל מכל מקום כל שהי' יכול לבטלו שוב יוצא בו בדיעבד ומקרי שלו כיון דהיה יכול לזכות. ובזה מיושב קושית הבאר יעקב באו"ח סי' תרמ"ט שהקשה בהא דשיטת הרמב"ם והמחבר שם דכל הפסול בשביל דאין בו היתר אכילה פסול כל שבעה וע"ז הקשה דא"כ לא שייך תירוצו של התוס' ושוב יקשה למה לי הטעם דכתותי מכתת שיעורי' ות"ל דאין בו דין ממון ול"ש הנ"מ ליו"ט שני ע"ש דעיקר קושיתו מאתרוג דבלולב יש לומר דלא בעי דין לכם אבל באתרוג קשה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאתרוג נ"מ לענין שלא כדה"נ דבאתרוג שייך לחלק בין כדה"נ או לא והש"ס אזיל דשלא כדה"נ אינו אסור רק מדרבנן ודוק היטב. והנה במוקדשין דעת התוס' בסנהדרין דף פ' ד"ה בשור שאסור אף שלא כדה"נ ובשעה"מ שם האריך לתמוה ע"ז ואני תמה מהא דאמרו בפסחים דף כ"ד ע"ב לענין בב"ח דיליף מגז"ש ואמרו אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו וכו' והקשו התוס' ד"ה אמרת דהיכא אלים ק"ו לאפוקי מגז"ש וכתב ר"ת דבההיא קרא דאנשי קדש כתיב ג"כ קדשים שיצא חוץ למחיצתו דזה אסור וגלי לן קרא ק"ו דגמרינן מקדשים ולא מנבלה ע"ש ולפ"ז אני תמה דא"כ כיון דיליף מקדשים א"כ יהיה אסור אף שלא כדה"נ והיכא אמרו שם להכי קא גמר מנבילה מה נבלה דרך הנאתה הא הך דנבלה היינו בשר קדשים וזה אסור אף שלא כדה"נ והיא לכאורה קושיא גדולה ולכאורה רציתי לומר כיון דבאמת יש מקום ללמוד מנבלה או מקדשים וא"כ ניהו דיליף מקדשים לענין איסור הנאה מק"ו אבל לענין שלא כדה"נ דליכא ק"ו שוב ילפינן מנבלה אבל ז"א דהרי ע"כ מה דיליף מנבלה היינו לאו נבלה ממש רק מה דכלל בכלל ואנשי קדש דהיינו בשר קדשים ושם אסור אף שלא כדה"נ וצע"ג.
18
י״טובגוף הק"ו דלמד מערלה שלא נעבדה בו עבירה וק"ו לבב"ח שנעבדה בו עבירה ופירש"י דנעבדה בו עבירה שבשלו בב"ח והוא תמוה דא"כ בבשלו עכו"ם או שנתבשל מאיליו שנפל חלב לתוך בשר מעצמו א"כ לא יהיה אסור בהנאה וצ"ע.
19
כ׳והנה בהא דאמרו בחולין ר"פ גה"נ אלא קסבר אין בגידין בנו"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור קדשים ליכא וקשה לי טובא למה לא יהי' איסור מוקדשין בגיד ניהו דליכא נו"ט הא לא גרע מעצמות וקרנים וטלפים דמועל בהם ועיין זבחים פ"ו וברמב"ם פ"ב ממעילה הי"ב ומסתמא לא שייך בהו אכילה בעצמות וקרנים ואפ"ה מועלין בהם וכ"ת דשם לא מיירי כשאכלם רק שנהנה בהם בתשמיש הראוי להם אבל באכילה דאין בהם בנו"ט לא מועלין בהם דזה אינו דאכתי הא אכילה של גיד ניהו דליכא בהו נו"ט מכל מקום עכ"פ טעם קלוש יש בו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ועכ"פ לא גרע משלא כדה"נ דבמוקדשין חייב לשיטת התוס' ואף דיש לחלק דשאני כל שלא כדה"נ דעכ"פ אם היה רוצה להנות כדרך אכילתו והנאתו היה יכול לכך נאסר אף שלכד"א אבל בגיד דא"א בנו"ט דעץ בעלמא הוא א"כ כל אכילה והנאה אין בו כד"א והנאתו ופטור מכל מקום לא ידעתי כיון דעכ"פ טעם קלוש יש בו ובודאי מחשב עכ"פ כשלא כדה"נ וחייב וצ"ע.
20
כ״אולכאורה רציתי לחדש דבר חדש דלפי מה הנראה מדברי רש"י בחולין דף קט"ז לכך פרש של עולה אינו נאסר דלא חל קדושה דאינו ראוי לגבי מזבח ומה"ט עור הקדשים ניתן לכהנים ע"ש וא"כ ה"ה בגה"נ כיון דאינו קרב ע"ג המזבח לא תפסי קדושה אבל זה אינו דהרי כל שלא פרש יקרב לגבי מזבח וכדאמרו בחולין דף צ' וכ"כ רבינו פ"ז ממעה"ק ובפ"ב ממעילה.
21
כ״בולכאורה רציתי לומר דבר חדש דהנה כל הטעם דאם הי' גה"נ בנו"ט הי' חל קדשים על גיד הוא משום דהוא איסור כולל דכולל שאר הגוף שהיה מותר והקדשים אוסר אותה ולפ"ז הא כבר נודע דברי הריב"ש דלא שייך כולל אלא כשהפעולות הם אחת אבל מי שנשבע שלא יאכל מצה ולא ילבש משי לא חשיב כולל דאין הפעולות אחת ולפ"ז אף אנו נאמר דלא שייך כולל בזה דהא שאר הגוף דשייך בי' אכילה שייך לומר דאיסור מוקדשין חל עליו אבל גה"נ דאין בו בנו"ט והוא עץ בעלמא והתורה אסרתו וא"כ לא שייך ענין כולל דאין זה אותה פעולה דשם אוכל וכאן אינו אוכל ואכילת עץ לא חשיבה אכילה כלל ואף דהשעה"מ בהלכות א"ב פי"ז ובמ"א פ"ח רוצה לומר דדוקא בשבועה כתב הריב"ש כן ולא בנזיר אבל לפענ"ד אפשר לענין איסור כולל מודה דכה"ג מקרי פעולות חלוקות. אמנם נראה כיון דהתורה אמרה לא יאכל גיד הגשה וא"כ נקרא אכילה ושוב שייך כולל דעכ"פ נקרא אכילה. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שכתב דהאוכל גה"נ של עולה ושל נבלה חייב שתים משום גיד ג"כ משום דהו"ל כולל והקשה הרשב"א דהא הרמב"ם פסק דאין בגידין בנו"ט ואין מוקדשין חל כדאמר הכא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכאורה לא שייך כולל דהא הוה פעולות חלוקות. אך כבר כתבתי כיון דהתורה קראו אכילה לענין גה"נ ש"מ דנקרא אכילה ולפ"ז אם נימא דגה"נ אסור בהנאה למ"ד אין בגידין בנו"ט כדאמרו בפסחים דף כ"ב וא"כ כל דאסור בהנאה הוא משום דלא שייך בו אכילה וכמ"ש התוס' שם ד"ה ור"ש ולא שייך כולל דהו"ל פעולות חלוקות אבל הרמב"ם דפסק גה"נ מותר בהנאה אף דס"ל אין בגידין בנו"ט וכתב הרמב"ן דדחה להך סוגיא דפסחים וא"כ ס"ל דשייך ענין אכילה שוב לא הוה פעולות חלוקות והסוגיא דריש גה"נ אזיל בסוגיא דהש"ס פסחים דף כ"ב הנ"ל ודו"ק. ואף דיש לומר דחל משום דאיסור טומאה הוא איסור חמור הרמב"ם לא יסבור זאת וגם אם באמת לא שייך בו אכילה ועץ היא והתורה אסרתו לא שייך איסור חמור דלא חל מעולם שם הקדש וכעין שכתב הרמב"ם לענין בב"ח דלא שייך איסור הנאה ולא שייך לומר דהוה איסור מוסיף וכמ"ש בכריתות פ"ג בנקודה הנפלאה ועיין בפליתי סי' פ"ז מה שביאר דבריו וגם אני הארכתי בזה בביאור דבריו וע"כ אתי שפיר דברי הרמב"ם ודוק:
22