שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:רט״זShoel uMeshiv Mahadura IV 2:216
א׳נסתפקתי באשה שהוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש אם בשלשה פעמים או ע"י בדיקת שפופרת בבעל הראשון כפי המבואר ביו"ד סי' קפ"ז ומת בעלה בלא בנים אם רשאית לפול לפני יבם במקומות שמייבמים כיון דענין רואה דם מחמת תשמיש הוא רק איסור דרבנן הו"ל כשניות דרבנן ואף דחולצת ולא מתייבמת כמבואר באהע"ז סי' קע"ד ס"א מכל מקום כל הטעם הוא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וזה דוקא במקום דהביאה שניה הוא איסור מצד ערוה שפיר שייך לומר דהא כיון דאשתרי אשתרי לכך גזרו אבל כאן דהאיסור הוא גם בבעל משום דם נדה א"כ בכה"ג פשיטא דלא שייך למגזר משום ביאה שניה או דלמא דגם מן התורה אינה עולה ליבום כיון דרבנן עשו רואה דם מחמת תשמיש לוסת וחשו שמא תראה דם נדה וכל שהוא דם נדה הוא בכרת ואין העשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ומטעם זה יש להסתפק אם גם אינה עולית לחליצה כיון שאינה עולית ליבום. והנה כ"ז למ"ד וסתות דרבנן אבל למ"ד וסתות דאורייתא א"כ כיון דרואה דם מחמת תשמיש הוא משום וסת כמ"ש בנוב"י כ"פ ואם כן הו"ל איסור תורה ויש חשש כרת פשיטא דאין העשה דיבום דוחה ואינה עולית לחליצה ג"כ. איברא דלפ"ז יקשה לתני בחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן גם הך דרואה דם מחמת תשמיש כיון דאינה עולית ליבום למ"ד וסתות דאורייתא וכנ"ל. וגם יש להסתפק גם בנתרפאית אח"כ דמועיל באופן המבואר סי' קפ"ז ס"ח ביו"ד אם אינה זקוקה ליבום דעכ"פ בעת הנפילה לא היתה זקוקה ליבום וכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה שוב אינה עולית וכל תירוצי התוס' והרא"ש ריש יבמות לענין נדה לא שייך בזה דגם בזה ל"ש דרכיה דרכי נועם דבשעת מעשה לא נודע אם תוכל להתרפא וגם תירוץ הראשון לא שייך בזה דכיון דיש לומר דאין כל אצבעות שוות ומטעם זה מועיל הרפואות א"כ שוב אין איסורה שוה לכל העולם ועיין ברשב"א ריש יבמות ובשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ר"ס. וראיתי בקרבן עדה שהשיג על אא"ז הח"ץ ז"ל סי' א' דלא נזכר מדברי התוס' ולפענ"ד יש ליישב. אך מ"ש הוא בטעם המהר"א בן חיים דכיון דאוננת אסורה בתשמיש משום אבילות א"כ אינה ראויה ליבום בעת ההוא ודבריו תמוהים דאטו בשביל זה תהיה נקראת אינה עולה ליבום עד שמטעם זה אינה ראויה לחליצה וכי בשביל איסור דרבנן קל תהי' נדחית מ"ע ודעת מהרש"ל בתשובה דכל דהמצוה עוברת גם האונן עושה יעו"ש ומכ"ש בזה וע"כ אין לדבריו מקום עכ"פ כל הספיקות יש להם מקום. ולפענ"ד יש ליישב ממ"ש באהע"ז סי' קע"ב סט"ז דהעקרה והזקנה חולצת או מתייבמת וביאר הרמב"ם הטעם בפ"ו מיבום דהיה להם שעת הכושר ומכ"ש בזה דטרם שנתקלקלה היה לה שעת הכושר ומה"ט צ"ע גם בנדה דעכ"פ היתה לה שעת הכושר וצ"ע בכ"ז. והנה לפמ"ש בספר בית מאיר סי' קי"ז לחדש דכל שרואית ג"פ רצופים מחמת תשמיש נעשית כחתיכה דאיסורא לגבי בעל וכמו כל דבר המוחזק באיסור ע"י שלשה או ד' פעמים לכל מר כדאית ליה והוה איסור תורה א"כ פשיטא דאסור מן התורה אבל לפע"ד דבריו תמוהין מאד דבאמת ל"ש חזקת ג"פ כ"א בדבר המסתבר לתלות כן כמ"ש שארי הגאון במקור חיים סי' תס"ז ס"ק ה' דאל"כ מה נחלקו אי ווסתות דאורייתא הא הוה דאורייתא כל שהוחזקה ג"פ וכמו בקמיע שאתמחי תלתא זימני אלא ודאי כיון דווסתות דרבנן ולא מסתבר לתלות שהטבעי גרם כך לא שייך חזקת ג"פ וה"ה ברואה דם מחמת תשמיש דכתבו הפוסקים דהו"ל וסת וכיון דווסתות גופא אינו רק מדרבנן לא שייך להעמיד על חזקת ג"פ שתהא כחתיכה המוחזקת באיסור וזה ברור כשמש וצ"ע דא"כ היה משכחת יותר מט"ו שפוטרות צרותיהן כגון שראתה דם מחמת תשמיש אם נימא דאסור ואני כותב מבחוץ בכפר טריסקאוויטץ ונזכרתי שכן הקשה בשו"ת בשמים ראש. והנה בגוף ענין הזה שהאריכו הקדמונים מה טעם לאסור רואה דם מחמת תשמיש וכפי הנראה מדברי מהר"ם בתשובה הובא בב"י סי' קפ"ז ומדברי התוס' בנדה דף ס"ו דהיא מטעם וסת דהוה כמו אכלה שום או פלפלין ע"ש ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דבאמת לא שייך בזה ענין וסת דהמעיין בנדה דף ס"ג ובטוש"ע סי' קפ"ט ימצא דווסתות תלוי בימים וחדשים וגם במקרי גופה כגון קפיצה ופיהוק ועיטוש וכדומה דזה בא על גופה שינוי וגם החמה והלבנה יוכלו לסבב שינוי ומקרה על גופה וא"כ שייך בזה שהאשה קובעת וסת ע"י שנתחדש לה שינוי בגופה אבל רואה דם מחמת תשמיש כיון דיוכל להיות מחמת הבעל ולא כל האצבעות שוות א"כ בה לא נשתנה הענין והיא כאשר היתה רק האצבע שלו גרם הזלת הדם מחמת התשמיש וחימוד גרם לזה א"כ לא שייך ענין וסת דהרי היא לא נתפעלת ולא נשתנית מכאשר היתה וע"כ נראה דזה לא מקרי וסת שנקבע ג"פ דיהיה צריך עקירה שלשה פעמים רק דהוה כמו וסת שאינו קבוע דמיחש חיישא ולכך אסורה לשמש דלמא נשתנית עי"ז וגרם השינוי בגופה או שמא השינוי בא מפאת הבעל ולכך אסורה לו ותנשא לאחר.
1
ב׳ובזה מיושב היטב הרבה קושיות שהתעוררו האחרונים בענין רואה דם מחמת תשמיש ובעל חוות דעת סי' קפ"ז ס"ק ג' קבצם אחת לאחת ולפענ"ד יש ליישב עפמ"ש דמה שהקשה דאם נימא דהוא מטעם וסת א"כ בימי עיבור והנקה לשתרי דאינה קובעת וסת הנה לפמ"ש באמת אינה קובעת וסת קבוע לגמרי דשמא בא מחמת הבעל וא"כ עכ"פ מיחש חיישה לה עכ"פ ואף אם נימא דאף לחד זימנא אינה חוששת בימי עיבור והנקה היינו משום דדמיה מסולקין. אך זה דוקא במה שיש לחוש שנשתנה גופה אז אמרינן דבימי עיבורה והנקה אין לחוש שתתפעל מהמקרים בגוף דדמיה מסולקים אבל מה שגורם לה אצבע של הבעל זה אפשר דאין הבדל בין שאינה מעוברת או מעוברת דיוכל להיות דחימוד של זה גרם לה שתראה וזה נראה לפע"ד מה דתלינן שאין כל האצבעות שוות והוא תימה דמה"ת לתלות בזה ולפמ"ש י"ל כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש תלינן דלא יצתה מן הרוב ורק אצבע של בעל גרם לה ומה"ט לא נקבע לה ווסת והו"ל כווסת הגוף שאינו קבוע. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בחוות דעת שם דהיאך אפשר שיעקר ווסת שנקבע ג"פ בפ"א שלא תראה והא בעי עקירה ג"פ ועוד הקשה דהא זה ודאי דשפופרת אינו מביא חימוד כ"כ כמו תשמיש וא"כ היאך אפשר לסמוך על השפופרת נגד הווסת וגם קושיות הב"י דהיאך מועיל שפופרת הא אין כל האצבעות שוות ואף באתחזקה לכל האצבעות ל"מ דאינו שוה בשוה שפופרת לאצבע וע"ש שהאריך בזה.
2
ג׳ולפענ"ד להוסיף דאף שהבדיקות ע"י שפופרת מהראוי שלא יועיל דאינו שוה בשוה לאצבע ועוד האריך שם בקושיות ולפמ"ש יש לומר דכל דאמרינן לא כל האצבעות שוות א"כ שוב לא הוה ווסת קבוע דשמא אצבע שלו גרם ולא נתחדש בגופה שום ענין אשר תקבע לה ווסת ולכך נעקר בפ"א דכל דלא הוה ווסת קבוע נעקר בפ"א ולכך מועיל שפופרת ואף דאין כל האצבעות שוות היינו לענין זה שלא יהי' מקרי ווסת קבוע אבל פשיטא דכל שלא נקבע לה ווסת כל שראינו שנעקר אין לנו להחמיר דלמא בשביל מקרה שלא חמדה כ"כ לכך לא ראתה דווסתות דרבנן ולא חיישינן בספיקו וז"ב ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' מ"ה מ"ו והמה מדמין הדברים לווסת הגוף ע"י אונס ולפענ"ד זה גרע מכל ווסתות שזה לא הוה בגופה ונ"מ דאף לשיטת הרז"ה בהשגות לספר בעל הנפש שסובר דדוקא מה שאינה עושית מדעתה מקרי אונס אבל מה שעושית מדעתה להנאתה מקרי ווסת גמור ולפי זה תשמיש דמדעתה והנאתה מקרי ווסת גמור אפ"ה לא מקרי ווסת דהשינוי לא בא על גופה דאולי אצבע שלו גרם זאת. ולשיטת הרז"ה יש לפרש דלכך אמרו אין כל אצבעות שוות ואולי בבעל שני לא יהיה הנאתה מרובה כ"כ וא"כ לא נקבע ווסת שלה לגבי בעל השני. והנה בהא דסמוך לווסתה דאמרו בשבועות דף ח"י דוהזרתם את בני ישראל היא אזהרה שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן וכל הקדמונים נתקשו דהא ווסתות דרבנן ואיך שייך דסמוך לווסתה יהיה אסור מן התורה ודברי הנוב"י מהד"ק סימן נ"ו ידועים:
3
ד׳והנה בשנת תרי"ד למדתי סוגיא הלז ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דגזרו שמא יחתה חידש המהר"ם לובלין דאף אם לא בא לכלל חיתוי מ"מ עבר על איסור דרבנן דכל שגזרו חז"ל שמא יבא לידי חיתוי אף כשלא חתה אסור ואני הארכתי הרבה בזה ופירשתי בזה מ"ש כמה גדולים דברי חז"ל שאמרו לא יקרא לאור הנר והיינו דבזה טעה דהוא חשב כיון דאינו רק גזירה שמא יטה א"כ כל שברי לו שלא יטה מותר אבל באמת אם לא יטה מ"מ אסור לקרות לאור הנר ולכך קרה לו שהטה שעבר על ד"ח שאמרו שלא יקרא ולכך בא לכלל הטייה. ולפי זה נראה לי דבאמת גם מה"ת אסור לשמש סמוך לווסתה שמא תראה ואף דלשיטת הרמב"ם כל ספק מה"ת מותר מ"מ ה"מ בספק השקול אבל כאן שעלולה לראות אם כן אינו ספק השקול ואסור מה"ת ובפרט בנדה דהוא ספק כרת ולחד נוסחא ברמב"ם בספק כרת מודה. אמנם כ"ז לענין שאסור לשמש וגם אם באמת אירע שראתה עבר על ביאת נדה והוה מזיד בכרת אבל כל שעבר ובעל ולא ראתה דם או שעבר הווסת בלי ראיה אין הווסת מדאורייתא וזה דנחלקו בשבועות אם אמר יכולני לבעול אי הוה אנוס או לא ומשמע שם דמה"ת נחלקו משום דבאמת מה"ת אסור והיינו שם כשראתה באמת אח"כ אבל אם לא ראתה לא עבר רק על איסור דרבנן דהתורה לא אסרה רק שמא תראה אבל כל שלא ראתה שוב לא עשה איסור מה"ת כנלפענ"ד דבר חדש. ובזה חמורים ד"ס מה"ת שהם גדרו גדר לתורה וא"כ אף שאירע שלא עשה איסור מ"מ עבר על גדרם ומשמרתם אבל מה"ת אף שאסור משום ספק כל שעשה מעשה ולא בא לכלל איסור שוב מותר ולא עבר עבירה למפרע ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה שהקשו הקדמונים דאם סמוך לווסתה מן התורה א"כ איך אמרו ביבמות חייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא ומוקי בסמוך לווסתה וראיתי בחידושי הריטב"א בשבועות שם שכתב ליישב דלעולם מדאורייתא אסור סמוך לווסתה ומ"מ הכתוב מבטיחו שלא יבא לידי חטא שתראה בשעת תשמיש והיינו דקאמר קרא ופקדת נוך ולא תחטא ע"ש והדבר תמוה דכיון דאסרה תורה איך סמכינן על הנס שלא יבא לידי חטא ולפמ"ש אתי שפיר כיון דווסתות באמת דרבנן רק שהתורה אסרה שמא תראה וכל שעבר ולא ראתה מותר מה"ת א"כ כל שהכתוב מבטיח שלא יחטא שוב ליכא איסור מן התורה וז"ב כשמש ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש:
4
ה׳והנה בשנת תרי"ט כ"ד סיון הגיעני תשובה מהחריף מוה' דובעריש פרידמאן מילידי קורלאנד וכעת הוא בבארדיטשוב ושאל ג"כ שאלה זו באשה שנפלה ליבום ורואה דם ממש בכל יום והרופאים אמרו שאין לה תקנה ומיעוטא שנתרפאו מזה ומה דינה לענין חליצה כיון שאינה עולה ליבום והרבה דברים ממ"ש למעלה כתוב אצלו ואך לפי שיש בדבריו איזה דברים חדשים ע"כ אמרתי להעתיק. והנה מ"ש שי"ל דאף דהיה לה שעת הכושר מ"מ כיון שאין רפואתו ברורה לא מקרי שעת הכושר וה"ה כאן.
5
ו׳הנה גם אנכי כתבתי למעלה בסופו דזקנה ועקרה כיון שהי' להם שעת הכושר חולצת או מתייבמת. ומ"ש מעלתו דדוקא בח"ל שייך זאת דהא עפ"י דין עשה דוחה ל"ת אלא דגבי סריס ליכא עשה כלל דלאו בר הקמה הוא לכך כל שהוא סריס אדם דהי' לו שעת הכושר שוב עשה דחי ל"ת ומידי דהוה אכל ח"ל דבביאה ראשונה לאו בר הקמת שם הוא ואפ"ה דחי אבל בח"כ דלאו בר יבום הוא כלל כל שאין לו שעת הכושר כעת לא דחי.
6
ז׳הנה אם שהסברא נכונה וגם ראייתו ברורה מנדה דהקשו הרא"ש והתוס' דלימא כל שאינו עולה ליבום אף שהי' לו שעת הכושר. מ"מ לפענ"ד הדבר ברור דמקרי ראוי ליבום רק דאריא דאיסורא רביע עלה וכעין שכתב הרשב"א ריש יבמות. ומ"ש מעלתו לפלפל על הרשב"א יעיין בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל באהע"ז סי' קס"ה שם יש פלפול רב בזה. אמנם בגוף חלוקו בין ח"כ לח"ל הנה מעלתו כתב מצד הסברא. ואני רואה שהוא מפורש בש"ס יבמות דף ע"ט דאמר מכדי שמעינן לר"ע דבני ח"ל כבני ח"כ נינהו וח"כ לא בני חליצה ויבום הם והוא תימה דלמא שאני שאר ח"ל וח"כ שלא היה להם שעת הכושר וכאן הרי הי' לו שעת הכושר כדאמר ר"ע בהדיא במשנה וע"כ דכל דח"ל לר"ע כח"כ ולאו בני חליצה ויבום נינהו לא מועיל מה שהי' לו שעת הכושר וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב במה דמשני הבמ"ע שנשא אחיו גיורת והקשו א"ה יבומי נמי תתייבם והדבר תמוה דמה לשון א"ה הא אף להס"ד קשה דאם חולץ וחולצין ממילא יבומי נמי דכל שאינה עולה ליבום גם לחליצה אינה עולה ועיין תוס' שם. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה כל הענין דמועיל מה שהיה לו שעת הכושר הוא לענין זה דלא נימא דכיון דאינו עולה ליבום כעת גם לחליצה לא תעלה לזה מועיל מה שהיה לו שעת הכושר והיה יכול ליבם אף שכעת א"י ליבם מ"מ עכ"פ בר חליצה הוא א"כ בישראלית ניחא שנקט חולץ וחולצין דיבומי ודאי לא דאינו בר הקמת שם רק דלא נימא כל שאינו עולה ליבום לזה מועיל מה שראוי היה והי' לו שעת הכושר אבל השתא דמיירי בגיורת א"כ יבומי נמי תתייבם. ומ"ש מעלתו להקשות על הח"ץ סי' א' מתוס' והרא"ש ריש יבמות שכתבו לענין נדה כבר כתבתי למעלה שכבר קדמו הק"ע ומ"ש להקשות על המלמ"ל דמחלק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה מש"ס כתובות פ"ב גם אני הקשיתי כן בחיבורי יד שאול סי' רל"ד. והנה מ"ש לתמוה על הט"ז סימן קס"ד ס"ק ז' בהא דמבואר דיבמה נדה מתייבמת וכתב הט"ז דקמ"ל דלא נימא דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דנדה כדדחי איסור אשת אח קמ"ל דאפשר לקיים שתיהן לכשהטהר וע"ז תמה דהא נדה ל"ת שיש בה כרת היא ושאני אשת אח כמ"ש התוס' ביבמות דף ג' ד"ה ל"ת באמת שזו תימה גדולה.
7
ח׳והנני יוסיף דלמה לא כתב דקמ"ל כמ"ש התוס' והרא"ש ריש יבמות דה"א כיון שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה גם אח"כ לא תתיבם קמ"ל וצ"ל דקשיא ליה להט"ז דא"כ הי' לו לאשמועינן דמותרת להתייבם אח"כ ולא יכתוב דאסור ליבם בעת נדתה ע"ז כתב דקמ"ל דלא נימא דאתי עשה דיבום ואף דנדה הוה ל"ת שיש בה כרת אך להס"ד דעי"ז שלא יוכל להתייבם בנדתה תאסר לעולם אף לאחר שתטהר וא"כ יתבטל מצות יבום לגמרי והרי איסור אשת אח הותר אף שיש בו כרת וע"כ דמצותו בכך וא"כ גם לענין נדה נימא כן וע"ז קאמר דז"א דבאמת כל שתוכל לטהר לא שייך כל שאין אני קורא בה כמ"ש הרא"ש ושוב ל"ד לאשת אח דמצותו בכך וזה יוכל להמתין ודוק. ומ"ש להקשות על התוס' דבדף ח' נסתפקו שם אי רבא אית ליה הואיל ואשתרי אשתרי ובזבחים דף ל"ב מבואר דרבא לית ליה הואיל ואשתרי אשתרי כמדומה שכן הקשה בשו"ת תשובה מאהבה וכעת אינו ת"י. ומ"ש להקשות על הרא"ש שכתב דאם בא עלי' בנדתה היה קונה וע"ז הקשה דביאת איסור לא קנה כמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין. יעיין בב"ש סי' קס"ו ס"ק ה' שכתב דקנה ואני הקשיתי בגליון מדברי הר"ן אלו ומ"ש די"ל דטעמו של הר"ן משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וזה דוקא בדבר הרשות אבל כל שעושה מצוה אף שעושה באיסור לא שייך זאת וכאן מקיים מצות יבום. יעיין בתוס' גיטין דף י"ב ד"ה אלא וימצא סתירה לזה דא"כ גם לרבא קשה ודוק כי קצרתי וע"כ נראה לפענ"ד לסמוך על הרשב"א דזה הוה ד"א גרם לה ולא מקרי אינו עולה ליבום:
8