שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:י״אShoel uMeshiv Mahadura IV 3:11
א׳בענין כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.
1
ב׳הנה הבאר שבע כתב דצריך להתיישב בדבר דמצינו כמה חומרות שמחמירין על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט ועיין במ"א סי' ל"ב ס"ק ח' ולפענ"ד נראה דבאמת כל דעושה מצד החומרא אינו הדיוט ומה שאמר וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא נקרא הדיוט משום דבאמת מצד מצות סוכה אינו חייב לאכול רק בלילה הראשונה דיליף ג"ש מחג המצות ולא מבעיא לדעת הפוסקים דאינו מחויב לאכול פת כלל ביו"ט ואף לדעת הפוסקים המחייבים עכ"פ מצד מצות סוכה אינו מחויב ע"כ כאן דרשות הוא לכך כל שירדו גשמים מה"ת פטור ממילא אם רוצה לחייב עצמו נקרא הדיוט כיון דרשות הוא שלא לאכול ולא לברך וז"ב לפענ"ד. ובזה אני אומר טעם הפוסקי' המחמירים בלילה הראשונה דצריך לאכול כזית בסוכה בלילה הראשונה אף אם ירדו גשמים ולכאורה צריך ביאור אמאי לא מקרי פטור מן הדבר ועושהו ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבלילה הראשונה חייב לאכול בסוכה וא"כ עושה משום חומרא של המצוה שוב לא נקרא פטור מן הדבר ועושהו ובזה י"ל דגם בלילה השניה יתחייב לאכול בסוכה אם ירדו גשמים ואף דאנן בקיאי בקביעא דירחא ומהאי טעמא מיקל בפסקי מהרי"א כמבואר בסי' תרל"ד משום דכיון דעיקר החיוב בלילה הראשונה מצד מצות יו"ט וכל שהוא עושהו מצד מצות יו"ט אין חילוק בין לילה ראשונה לשניה וכעין זה כתב התה"ד הובא במ"א סי' תצ"ד ס"ק ד'. ובזה מיושב קושית המהרש"א בסוכה דף כ"ז בהא דפרש"י דחזר בו ר"א היינו דס"ל שאם רצה להתענות יתענה רק דבליל יו"ט הראשון אם לא אכל ע"ש דישלים ביו"ט האחרון והדבר תמוה דאכתי אמאי אינו עובר בב"ת ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא לפי הס"ד דחייב לאכול בסוכה י"ד סעודות א"כ עיקר החיוב בא בשביל הסוכה דבשביל יו"ט אין החיוב ותדע שכן דהרי לר"א ס"ל דביו"ט כולו לד' ויושב ושונה ואיך קאמר הכא דחייב בי"ד סעודות וכמדומה שכן הוא בשאגת ארי' וע"כ דהחיוב הוא משום מצות סוכה משום דתשבו כעין תדורו וכיון שכן שפיר מקשה איך ישלים בליל יו"ט האחרון הא עיקר משום ב"ת אבל לפי מאי דמסיק דחזר בו ר"א וס"ל דאינו מחויב לאכול ורק בליל יו"ט הראשון משום דיליף מחג המצות וכיון ששם אינו רק בשביל מצות החג ורק דבחג אסור לאכול בלי סוכה ואם לא אכל צריך להשלים א"כ תו לא שייך בל תוסיף כיון שאינו רק משלים אכילת החג וכמדומה שלזה נתכוין המהרש"ל ונתיישב קושית המהרש"א ודוק. ובדרך הפלפול יש לומר דלפי מה דמסיק הש"ס דמשלים היינו במיני תרגומא והר"י פירש מיני תרגומא הוא פירות א"כ כיון דפירי לא בעי סוכה ורק בשביל יו"ט הוא קביעות ועיין מ"א סימן קס"ח ס"ק י"ג דפת הבא בכסנין בפורים כיון דקובעין עליו הוה כקביעות ועיין במ"א שם דיו"ט הוי קביעות ולפ"ז ה"ה הכא אף דפירי לא בעי סוכה כיון דהוא משלימו בשביל סעודת יו"ט הוי קביעות ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א דלענין בל תוסיף אינו עובר כיון דבאמת פירי לא בעי סוכה ממילא לכך אינו עובר בב"ת ודוק איברא דביומא דף ע"ט להיפך דייק הש"ס דאי ס"ד פירי בעי סוכה ליתני פירות ולדידי' אדרבא פירי בעי סוכה לא מצי למתני פירי משום דעבר בב"ת אבל באמת הרי ס"ל שם דאם השלים י"ד סעודות שחייב אדם לאכול בסוכה וזה לפי הס"ד שלא חזר בו ר"א וא"כ ע"כ בעי סוכה ושפיר פריך הש"ס ליתני פירי אבל לבתר דפריך כאן דעבר בב"ת ומשום דחזר בו ר"א א"כ תו ל"ק מהתם ליתני פירי משום דאדרבא כיון דפירי בעי סוכה תו לא מצי למתני פירי משום דעובר בב"ת ודוק. ובזה מדוקדק מה דלא פרש"י בסוכה כמו ביומא ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה מיני תרגימא ודוק כי קצרתי. עכ"פ הדין שכתבתי הוא נכון דלא נקרא הדיוט רק בשאר הימים שאינו מחויב לאכול ובזה מדוקדק לשון ששנו חכמים במשנה משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו והיינו דהוא בא למזוג לו כוס מעצמו ורבו לא צוה לו לכך אמר לו אי אפשי בשימושך ודוק. והנה בחידושי אמרתי בישוב קושית המהרש"א דהנה בהא דאמר כדירה מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל והקשו בתוס' ברכות דף מ"ט דהא ביו"ט חייב לאכול פת וכתבו דמשום סוכה לא מחייב וע"ז הקשו דאכתי מה נ"מ בין אם החיוב משום סוכה או משום יו"ט וע"ז הקשה אותי עלם משכיל מפה לבוב דלפי מ"ש המלמ"ל פ"ד מיסוה"ת להסתפק אם יוצא במ"ע לאכול שלא כדרך אכילה א"כ שפיר נ"מ דמשום יו"ט סגי אם אכיל שלא כדרך אכילה וסוכה לא חייב דלא אכיל כדרך אכילה שיהיה חייב בסוכה והשבתי דזה ליתא דע"כ לא נסתפק המלמ"ל רק דמ"מ אכילה בעי אבל כאן דאתה פוטרו מסוכה וע"כ דאין זה אכילה ואיך אפשר דיוצא ידי מצוה כל דלא חשוב אכילה לסוכה ורק להיפך כל דאתה מחשבו אכילה צריך סוכה וכעין דאמרו מיגו דהוה דופן לענין שבת הוה דופן לסוכה ומכ"ש בזה. ומעתה מיושב קושית המ"א דשפיר יש לומר דמשלים הסעודה דליל יו"ט הראשון ואוכלו שלא כדרך אכילה ובאמת אוכל בסוכה ואינו עובר בבל תוסיף דבאמת כל שאכל שלא כדרך אכילה אינו חייב בסוכה וא"ל דאם לא חשיב אכילה לענין סוכה גם לענין אכילת יו"ט לא מחשב אכילה ז"א דכאן ביו"ט האחרון דבאמת אסור לישב בסוכה אם כן אדרבה דמחשב אכילה אף שלא כדרך אכילה אסור לישב בסוכה וא"כ שפיר יכול לישב בסוכה ובאמת אמרינן דלענין סוכה לא מחשב אכילה ואינו עובר בב"ת דלא שייך דמיגו דחשוב דופן דעכ"פ לעבור על בל תוסף פשיטא כל דעושה מעשה שאינו אוכל כדרך אכילה בודאי אינו עובר בבל תוסיף וגם כשלא יאכל בסוכה גם כן עכ"פ המצוה מקיים של אכילה וא"כ ממילא יכול לישב בסוכה ולא יעבור על בל תוסיף ולענין אכילת יו"ט מחשב אכילה ודוק היטב.
2
ג׳והנה ראיתי בספר מעשה רב שנדפס ע"ש הגאון החסיד מוהראו"ו זצ"ל שהיה אומר דמה דאמרו גבי מצה דלילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות היינו דלא הוה רשות ממש רק דכלפי לילה הראשונה דהוא חובה ממש נקרא מצוה רשות כדאמרו בחולין דף ק"ו כעין זה אבל אה"נ דאיכא מצוה גם בשאר הימים כן ראיתי בהעברה בעלמא ולפענ"ד אי אפשר לומר כן שהרי כאן אמרו רבנן כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי וא"כ הוה רשות גמור דדירה ודאי דהוה רשות ממש והרי התוס' הקשו דמצד יו"ט צריך לאכול פת וע"כ דאין בו משום מצוה דאל"כ אין מקום לקושיית התוס' וע"ז אמרו א"ה אפילו לילה הראשונה נמי ומשני דמקיש ט"ו ט"ו לחג המצות מה להלן לילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות אף כאן נמי לילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות ואם כן מבואר דבחג המצות הוא גם כן רשות ממש ועיין בירושלמי שם הובא בתוס' ד"ה תשבו דרוצה להשוותו ממש למצה ומשמע דבמצה הוא רשות ממש ודוק היטב. ואף דמבואר באחרונים שגם בסוכה מצוה לקיים י"ד סעודות היינו לקיים דברי ר"א דאמר שחייב בי"ד סעודות אבל לרבנן ודאי אינו רק רשות ממש ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפ"ז ובמהרי"ל ומ"א סי' תרל"ט בסופו ע"ש ודו"ק. והנה בגוף הדבר דהפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט מצאתי בריטב"א בקידושין דף ל"א דבר נפלא בזה על הא דאמר ר"ח גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דהטעם הוא לפי שאין חפץ הקב"ה בהמצות אלא לזכותינו וא"כ מי שמצווה ועושה גדול יותר ממי שאינו מצווה דקיים גזירת המלך אבל מי שאינו מצווה לא קיים גזירת המלך ומכל מקום ראוי לקבל שכר לפי שבטוב לבבו הכניס עצמו לעשות מצות הש"י ולכך שכר המצווה ועושה גדול יותר ממי שאינו מצווה ומכל מקום מי שאינו מצווה לוקח שכר ג"כ שהכניס עצמו בטוב לבבו לקיים מצות המלך ולפ"ז זהו בדבר שצוה הקב"ה לאחרים שיעשו שעכ"פ חפץ השי"ת שאחרים יעשו זאת אבל העושה מצות מה שלא צוה הקב"ה זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט עכ"ד הקדושים ודפח"ח ממקום קדוש יהלך. ובזה נראה לפענ"ד טעם הגון דבל תוסיף ובל תגרע לפי שאחר שאין חפץ לש"י במצות רק לזכותינו א"כ כל שאנו עושים ככל משפט המצווה ועושה זה אנו מקיימים מצות המלך אבל מה שמוסיפים או מגרעים זה אנו עושים ובגוף המצוה אין חפץ להש"י אחרי שאין רצון הש"י לשום אדם שיעשה כן ולהש"י ודאי אין חפץ א"כ לא קיים גזירת המלך ולכך בכופל המצוה פעמים רבות ל"ש בל תוסיף אחרי שהיה הקב"ה רוצה שהמצוה יעשה רק שכבר קיימו אבל לא שייך כ"כ בל תוסיף. וזה לפענ"ד מה דחידש הרמב"ם בהלכות ממרים דאם אומר שעושה לסייג לא שהוא דין תורה לא שייך בל תוסיף והיינו שכל שהוא עושה לסייג והיינו שמרוב חביבתו להמצוה עושה סייגים כדי שיקיים המצוה א"כ הוה כאינו מצווה ועושה שעכ"פ הכניס עצמו בטוב לבבו לקיים מצות הבורא וכ"ש כאן שעושה סייגים לעצמו כדי שיקיים מצות הבורא וזה נכון. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הרמב"ם דנכרי המקיים המצות אם עושה כן מפני שיקול הדעת ואינו עושה בשביל שצוה הבורא לעשות כן בתורתו אינו מחסידי האוה"ע והיינו שאחרי שאין חפץ לד' במצוה רק מה שמקיים גזירת המלך א"כ אם הוה מקיים מפני צווי הבורא הרי הוה כאינו מצווה ועושה אחרי שהכניס בטוב לבבו לקיים מצות הבורא אבל אם עושה כן מפני שיקול הדעת א"כ אינו מקיים גזירת המלך ומה חפץ לשי"ת בקיום המצוה ואינו ראוי להקרא חסידי אוה"ע ואדרבא נראה כמכוין לעשות חפץ השי"ת בזה וזה חסרון בחק גדולת הבורא שמה בצע לו במצות ודוק היטב כי הוא ענין נכבד. ומן האמור סתירה גלוי למה שהאריך בספר עבודת הקדש למהר"ם גבאי ז"ל להשיג על הרמב"ם ודעתו דכל המצות הן צרכי גבוה ע"ש שזה כמעט כולל כל הספר והרי הריטב"א בשם רבותיו וכמדומה שהוא מהרמב"ן אבי המקובלים שאין חפץ להשי"ת בשום מצוה ואינם רק לזכות אותנו ע"ש וכן מורה פשטת כל הפסוקים ובחנם שפך סוללה על דברי הרמב"ם ע"ש ודו"ק
3
ד׳והנה בישוב קושית המהרש"ל והמהרש"א הנ"ל במה דחזר בו ר"א שהקשו דמכל מקום היאך מקיים ההשלמה בליל אחרון הא בעי סוכה ועבר על בל תוסיף לפענ"ד נראה כעת דבר חדש דהנה התוס' בברכות דף מ"ט בהא דאמרו והא שבת ויו"ט דלא סגי דלא אכיל הקשו הא בסוכה אמרו דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל וכתבו דאינו חייב בשביל סוכה רק בשביל יו"ט וע"ז הקשו דמה נ"מ בין אם חייב מחמת סוכה או מחמת יו"ט ודבריהם תמוהים דהא נ"מ טובא דמחמת יו"ט סגי בכזית או כביצה ואילו מחמת סוכה צריך יותר מכביצה וכבר נתקשה בזה בשעה"מ הלכות סוכה ולולב והאריך בזה וגם אני כתבתי בזה. וכעת נראה דבר חדש דהנה לפענ"ד היה נראה דאף דקיי"ל דאוכלין אכילת ארעי חוץ לסוכה היינו דאם אינו רוצה ללכת לסוכה ואוכל חוץ לסוכה אמרינן דאינו מחוייב לאכול בסוכה אבל אם כבר ישב בסוכה ואכל דבר שחייב לאכול בסוכה שוב אינו רשאי להניח הסוכה ולאכול חוץ לסוכה אף שיעור אכילת עראי וטעם הדבר נראה לפענ"ד כיון דכבר נקבע עליו חיוב הסוכה נתחייב אף על שיעור עראי וכעין זה אמרו בב"מ דף נ"ו דאין ב"ד נזקקין על פחות משו"פ אבל אם הי' בתחלתו פרוטה כיון שכבר נזקקו לפרוטה נתחייבו אף בפחות משו"פ וה"ה כאן כל שכבר יושב בסוכה וקבע סעודתו שוב אף עראי נעשה קבע וכמו כן אם נקבע למעשר גם ארעי אין אוכלין וה"ה בזה כנלפענ"ד דבר חדש. ומעתה נראה לפענ"ד דבר נכון דהנה בטעם דפשיטא ליה לש"ס דלא סגי בשבת ויו"ט בלי פת היה נראה לפענ"ד דהרי קיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה וא"כ בעי קביעות סעודה ומה מאד שמחתי שמצאתי הדבר מפורש בתדר"י בברכות פרק שלשה שאכלו שכתבו דסעודה שלישית של שבת סגי בפירי ודוקא סעודת ערב ובוקר של שבת בעי פת משום דאין קידוש אלא במקום סעודה משא"כ סעודה שלישית דלא בעי קידוש סגי בפירי ע"ש הנה מבואר דהטעם דבעי פת הוא בשביל הקידוש דטעון סעודה ועיין מ"א סי' קפ"ח ס"ק ט' ולפ"ז כיון דבשבת ויו"ט צריך לקדש על רביעית ובעי בודאי סוכה כמבואר סי' תרל"ט במ"א ס"ק ה' דכל שקבע ליין צריך סוכה ומכ"ש ביין קידוש דודאי מקרי קביעות וכיון שכן שוב כל שחייב לאכול פת משום דאין קידוש אלא במקום סעודה ממילא אסור לאכול בלי סוכה דהא כבר נקבע לסוכה ובלא"ה בפשיטות אתי שפיר טפי דאי אפשר לאכול בלי סוכה דא"כ לא יצא ידי קידוש במקום סעודה כל שאינו במקום אחד ואף דמבואר בסי' רע"ג ס"א דמבית לסוכה חשוב מפנה לפנה עיין מג"א שם דאם מחיצות הבית מפסיקות הו"ל כמבית לחדר וא"כ שוב בעי סוכה ושפיר הקשו דמה נ"מ סוף סוף הא בעי לאכול משום יו"ט וממילא נתחייב בסוכה וכמ"ש ודו"ק. עוד היה נראה לי דבר חדש דהנה באמת קיי"ל דהאוכל ושותה אין מצטרפין לענין איסור יוה"כ וכן לענין ברכה אחרונה והנה רש"י בחולין דף ק"כ לענין ציר שע"ג הירק כתב דאף דמשקה הוא ואין מצטרף עם אכילה ה"מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מייתבא דעתי' בהכי אבל ציר שע"ג הירק קים להו לרבנן דמייתבא דעתי' ע"ש ובמג"א סי' ר"י ס"ק א' הביאו ולפ"ז גם אנן נימא כיון דשתה יין קידוש ברביעית ואכל פת דאין קידוש רק במקום סעודה בזה ודאי מצטרף לסוכה דאף דאכל ושתה אינו מייתבא דעתי' כאן ע"כ מייתבא דעתי' שהרי כל עיקר דתקנו קידוש במקום סעודה הוא בשביל דכתיב וקראת לשבת עונג וכמ"ש רשב"ם פרק ערבי פסחים דף ק"א ולפ"ז ע"כ בעי סוכה דמצטרף שהרי מייתבא דעתי' דמקיים בזה וקראת לשבת עונג וא"כ שוב שפיר הקשו דהא נתחייב מחמת יו"ט והיינו כמ"ש וע"ז תירצו דמיירו בירדו גשמים וא"כ הקדוש לא צריך שיהיה בסוכה לולא דבעי לאכול בסוכה בשביל לילה ראשונה אבל בשאר הימים אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל וגם אסור לאכול בירדו גשמים. ובזה מיושב היטב קושית המהרש"ל והמהרש"א דבשלמא אם הי' מצריך ר"א לאכול י"ד סעודות וא"כ הוה סעודות כדרך שאדם אוכל ותשבו כעין תדורו א"כ עכ"פ הוה יותר מכביצה ושפיר קשה איך ישלים בלי סוכה וכשישב בסוכה יהיה עובר על בל תוסיף אבל בלילה הראשונה דבאמת יצא בכזית רק מה דבעי בסוכה הוא משום דהקידוש מצטרף שתיה לאכילה וא"כ שפיר בליל יו"ט אחרון יהיה בלי סוכה ושפיר יוצא דלא בעי סוכה כלל ודו"ק היטב
4
ה׳ובזה מיושב מה דהקשה הא"ר דאם נימא דבשבת ויו"ט חייב אף בכזית בסוכה משום דשבת ויו"ט קובע מה פריך הש"ס מעשה לסתור דלמא מעשה דר"ג בשבת ויו"ט הי' ע"ש והנה הקשה לשיטת רבינו אביגדור דשבת ויו"ט קובע אמנם גם לטעם שכתבתי משום דקידוש במקום סעודה בעי ג"כ קשה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם הובא לו לאכול ואמר העלום לסוכה עכ"פ לא היה בסוכה וע"כ דלא הוה קידוש במקום סעודה דאל"כ לא היה יוצא בזה. עוד נראה לי בישוב קושית השעה"מ דהנה כל הטעם דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה הוא משום שכן אדם עושה שאוכל אכילת עראי חוץ לביתו. וביאור הדבר נראה לפענ"ד דהרי עיקר החיוב הוא תשבו כעין תדורו וכמ"ש מה דירה אי בעי אכיל וכו' וא"כ גם לענין אכילת עראי שאינו בביתו גם בסוכה פטור דהוה כעין תדורו ודוקא אכילת קבע אוכל בביתו ולפ"ז נראה לי ברור דביו"ט ושבת דעכ"פ כזית פת מחויב לאכול בביתו שצריך לקדש בביתו ולאכול ובודאי אף אם מקדש במק"א צריך שיקדש בביתו דוקראת לשבת עונג בודאי מחויב לאכול בביתו ועכ"פ דרך בני אדם בודאי לקדש ולאכול בביתו א"כ שוב מה בכך דנקרא עראי הא מכל מקום תשבו כעין תדורו בעינן וא"כ כל שהוא אוכל בביתו מצד חיוב שמחת שבת ויו"ט שפיר קובע גם לסוכה ובזה יש ליישב קושית הא"ר דלוקי מעשה דר"ג וריב"ז בשבת ויו"ט ולפמ"ש אתי שפיר דוקא כזית אחד הוא דחייב בביתו משום שמחת שבת ויו"ט אבל שם דנזכר שהביאו לו לטעום התבשיל וכן שתי כותבות וא"כ קידוש בודאי כבר קידש עם הסעודה ושוב אינו קובע דבאמת הוא אכילת עראי ואטו יש קצבה כמה יאכל ויוצא ידי סעודה בכזית אחד ושפיר מקשה מעשה לסתור ובזה יש לי ליישב קו' המהרש"ל והמהרש"א דלהס"ד דלא חזר בו ר"א והחיוב לר"א לאכול בסוכה י"ד סעודות ודרשינן תשבו כעין תדורו אחת ביום ואחת בלילה וא"כ שפיר צריך סוכה אבל לאחר שחזר בו ר"א וס"ל דתשבו כעין תדורו דרבנן וא"כ שפיר יכול לאכול רק כזית ושפיר משלים וא"ל דבעי סוכה דזה אינו דבאמת אכילת עראי הוא רק דעל כזית ראשון שצריך לאכול בשביל יו"ט ושבת בביתו גם עראי חייב בסוכה אבל כאן שכבר אכל ושתה מחמת סעודת יו"ט אחרון אם כן מה שמשלים בשביל לילה ראשונה שפיר מקרי עראי ופטור מסוכה ודוק. והנה בהא דאמרו בסוכה דף כ"ו מעשה והביאו לו לריב"ז תבשיל לטעום ולר"ג שני כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ומעשה והביאו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה וכרכו ואכלו חוץ לסוכה וכתב הר"ן דקי"ל דאם ת"ח רוצה להחמיר על עצמו רשאי ואם אינו רוצה להחמיר על עצמו גם כן רשאי ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה באמת יש להחמיר בסוכה אף באכילת עראי כמו טעימת תבשיל וכותבות דהן פירי ובפרט ר"ג דסבירא ליה דמברך בהמ"ז על שבעה מינים וראוי להחמיר גזירה שמא יאכל קבע אך זהו אם אין לו היכר אבל ר' צדוק דנטל במפה ולא הצריך נט"י א"כ זה גופא ההיכר דאם הי' כביצה כבר היה צריך ליטול ידיו ובנט"י לא שייך להחמיר דכל שא"צ נטילה הרי זה מגסי הרוח וכמו הנוטל ידיו לפירות ואם כן שפיר הי' אוכל חוץ לסוכה דלא שייך להחמיר אטו קבע דאם יהיה כביצה שוב היה צריך נטילה וז"ב ודוק. איברא בהא דפריך הא כביצה בעי סוכה לימא תיהוי תיובתא דר"י ומשני דכביצה בעי נטילה וברכה ומאי קושיא דלמא כביצה ג"כ לא בעי סוכה ורק כיון דכביצה בעי נטילה שוב שייך להחמיר עראי אטו קבע. אך באמת נראה דזה תירוצו של הש"ס דהא כביצה בעי נטילה ושוב שייך להחמיר דיהיה בעי סוכה ודוק. איברא דביומא דף ע"ט משמע דפירי לא בעי סוכה אף בקביעות כדמסיק שם אכלנום כאכילת ארעי חוץ לסוכה ואם כן יקשה על רבן גמליאל דהחמיר משום דגוזר עראי אטו קבע הא בפירות ליכא קבע ובאמת שהרא"ש ביאר בהדיא דפירי לא בעי קביעות כלל והמג"א סי' תרל"ט ס"ק ו' הקשה עליו אבל עכ"פ אי אפשר לפרש כמ"ש. אך באמת ע"כ לא אמרינן דפירי לא בעי קביעות רק לדידן דפירי לא חשיבי כלל ואף ז' המינין אבל לר"ג דס"ל בברכות דף ל"ז דז' המינין מברך ג' ברכות ומזמנים עליהם וע"ש בתוס' וא"כ שוב בקביעות ודאי חייבים בסוכה ושפיר גזר ארעי אטו קבע ובזה מיושב גם קושית המג"א על הרא"ש וכבר קדמוני בישוב קושית המג"א הרבה אחרונים ע"כ דברי מעטים ודוק.
5
ו׳ודרך אגב ארשום מה שמצאתי דבר תימה בשו"ת מוהרי"ק סי' קע"ח שכתב על סעודת ברית מילה בסוכה דאם אין אוכלין רק פירות אצל היולדת דא"צ סוכה וכתב דאין לומר שנעשה קבע שהרי נהגו לקבוע עליו ע"ז כתב מהמרדכי פרק כ"כ שכתב דיכול לאכול פחות מכביצה חוץ לסוכה ולא אמרינן דסעודת יו"ט משוי לי' קבע אף דחשיבא טובא עיי"ש והוא תימא דהרי התניא וספר שבלי הלקט סי' קי"א כתבו בשם רבינו אביגדור דהאי דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה לאו בשבת ויו"ט איירי דשבת ויו"ט עושה קבע ועיין שער המלך פ"ז מסוכה ה"ז שגם הוא רצה לחדש סברא זו וכתב שלא מצא דין זה ותמה בטעם המלך שהדבר מבואר בתניא ע"ש ומהתימה שלא הזכירו מדברי המהרי"ק. ודרך אגב אזכיר במה דיליף ט"ו ט"ו מחג המצות ומזה למד מהרי"ל דדוקא עד חצות. והנה נראה לפענ"ד דבר חדש ע"פ מה שמצאתי ברש"י ר"ה דף כ' ע"ב ד"ה חצות לילה א"ב שכתב דלמ"ד ממצות יליף אין היום הולך אחר תחלת הלילה שהרי תחלת הלילה חובה לאכול מצה שנמשך אחר י"ד שנשחט הפסח ואחר חצות חלוק מזה והוה רק רשות. ובזה נראה לפענ"ד דמה שחידש במקנה דקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום ואני הקשתי עליו בחיבורי יד שאול סי' רצ"ג ובח"ת הארכתי ולפמ"ש יש לומר דעכ"פ הלילה חלוק דעד חצות היה שייך ליום הקודם משא"כ לדידן עכ"פ אין הדין משתנה עי"ז רק בדבר שיש בו זכר ליצ"מ ועכ"פ בזה מבואר דבמצות חלוק הלילה לשנים דעד חצות נמשך עד היום הקודם ולפ"ז מכ"ש בקדשים דהלילה הולך אחר היום ודאי עד חצות נמשך ליום הקודם ולכך בקדשים עשו עד חצות דעד חצות שייך ליום הקודם ולכך גם סוכה דיליף ממצות עד חצות דוקא דזה שייך ליום שעבר במצות ובזה מבואר לשון המהרי"ל שהובא בד"מ או"ח סי' תרל"ט אות ז' שכתב דכשירדו גשמים בלילה יאחר סעודתו עד חצות ויתנה שבסעודה זו יוצא יום שעבר וכתב הד"מ תנאי זה ל"ל דאין קבע לסעודה. והנה בחג הסוכות שנת תרי"ד אמר אלי החריף מוה' מרדכי מיזיש ני' דהמהרי"ל לשיטתו דס"ל דדוקא עד חצות דמקיש למצות ולכך צריך להתנות שיהיה על יום שעבר ואני אמרתי דאכתי קשה מה שייך יום שעבר הו"ל למימר לחצות לילה שעברה ולפמ"ש א"ש דהטעם דחצות הוא משום דבמצות נמשך אחר יום שעבר ודוק. שוב עיינתי במהרי"ל עצמו ואין כתוב בו שיתנה כמ"ש הד"מ בשמו רק שאם ירדו גשמים ימתין עד חצות ואז גם הוא יוצא י"ח יום שעבר וסיים מידי דהוה אשלמים שנאכלים עד חצות ואינו מובן כלל ולפמ"ש אתי שפיר דהמהרי"ל מפרש דמה שאמר ר"א אחת ביום ואחת בלילה היינו משום דבלשון בני אדם והסעודות שאוכלין ביום ובלילה הוא משום דעד חצות נמשך ליום שעבר ואוכל סעודת היום ולכך עד חצות דוקא וז"ש כמו שלמים שנאכלים עד חצות ודוק היטב כי נתבאר בו ענין נפלא ת"ל ועיין בתוס' יו"ט ריש ברכות דהאריך במ"ש הרמב"ם עד חצות דוקא ולפמ"ש יש לו סיוע גדולה דעד חצות נמשך אחר יום הקודם ובפרט בקדשים דהלילה הולך אחר היום ולפמ"ש יש מקום להאריך אלא שאין הזמן גורם כעת ועיין בשו"ת הרשב"א סי' תמ"ה וברמ"ע מפאנו סי' א'.
6
ז׳והנה שיטת הר"פ דבשר וגבינה בעי סוכה דזה הוה בכלל מיני תרגומא דאם השלים בזה יצא ידי סעודה וממילא ע"כ דבעי סוכה והרא"ש דחה והביא דברי התוס' דברכות פכ"מ דמיני תרגומא היינו חמשת מינים וא"כ אין ראיה לבשר וגבינה והנה גם בע"פ לענין ע"פ דאמרו בדף ק"ז דמטבל במיני תרגומא כתב הרא"ש דהיינו חמשת המינים והביא דברי התוספתא. ובזה מיושב היטב דברי הטור בסי' תע"א שכתב דבשר וירק ומיני תבשיל שרי ומשמע דחמשת המינים אינו בכלל מיני תרגומא ותמה הב"י דזה שלא כדברי הרא"ש דפירש מיני תרגומא היינו חמשת המינים.
7
ח׳ולפמ"ש אתי שפיר דהא גם בסי' תרל"ט הביא דברי הר"פ דגם בשר וגבינה אסור חוץ לסוכה והרמב"ם לא התיר רק מים אלמא דמיני תרגומא כולל אף בשר וגבינה כיון דכולל הרבה דברים וגם מהרש"א שם משמע דמסתפק בזה דעכ"פ בקובע בעי סוכה ולפ"ז לכך לא רצה להקל בע"פ בחמשת המינים והשמיט דברי אביו בזה משום דאין ראיה מהתוספתא דבאמת מיני תרגומא כולל גם בשר וגבינה ורק לענין ברכה אין מקום לטעות בזה דהא רק על חמשת מינים מברכין במ"מ כדאמרו בתוספתא שם וה"ה להיפך לענין ע"פ כיון דחמשת המינים מסעד סעיד ועכ"פ מיזן זייני שוב לא יאכל מצה לתיאבון כמ"ש הב"י ולכך ע"כ דמיני תרגומא אינו רק משאר מינים דלא מיזן זייני הן אמת דגוף סברת הב"י תמוה לפענ"ד דהא הפסח נאכל על השובע וע"כ דזה אינו אכילה גסה כמ"ש התוספות בפסחים דף ק"ז ע"ב ד"ה דלמא דתרי גווני אכילה גסה הוה שיש שאדם קץ מלאכול ויש שאינו מתאוה לאכול והא דפסח נאכל על השובע היינו שמתאוה לאכול קצת וא"כ ניהו דמיזן זייני מ"מ הוא מתאוה לאכול קצת עכ"פ ועינינו הרואות שאף שאדם אוכל מחמשת המינים מכל מקום מתאוה לאכל פת ובשר וא"כ הרי אוכל מצה בתיאבון ואני תמה ביותר על התוס' עצמם שלמה לא הרגישו בדברי הש"ס תמורה דף כ"ג דמנחות נאכל על השובע ולא אכילה גסה וא"כ מבואר דאכילה על השובע לא מקרי אכילה גסה וא"כ עכ"פ קשה דלא מסתבר כלל דלא יהיה מקרי אכילת מצה לתיאבון בשביל שאכל מחמשת המינים. ומצאתי בתוס' פסחים דף ק"כ ד"ה מפטירין שכתבו לחלק דדוקא במנחה התירו לאכול על השובע ואדרבא מצותו בכך כדי שלא יצא משלחן רבו רעב אבל במצה לא שייך האי טעמא דלאו משלחן רבו הוה כולי האי ולפ"ז אפשר דמצה אינו רשאי לאכול על השובע ודוקא פסח משום שלא ישבר בו עצם כדאמרו בירושלמי אבל מצה אינו נאכל על השובע. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דאמרו בפסחים דף ק"ח אי אמרת מסעד סעיד אמאי ישתה הא קאכיל מצה אכילה גסה והדבר תמוה דמה בכך דמסעד סעיד הלב אבל מכל מקום אכילה גסה לא מקרי דעכ"פ מתאוה לאכול קצת מקרי וכמו שפסח נאכל על השובע ולא מקרי אכילה גסה ולפמ"ש א"ש דדוקא פסח כדי שלא יבא לידי שבירת עצם משא"כ במצה דאינו נאכל על השובע דג"ז לא מקרי עכ"פ לתיאבון ול"ש טעם הירושלמי בזה כמ"ש דף ק"כ.
8
ט׳ובזה מיושב היטב דברי הטור בסי' תע"א שכתב דמותר לשתות בע"פ בין רב ובין מעט ותמה הב"י דבברכות דף ל"ה אמרו דטובא מגרר גריר ופורתא מסעד סעיד וכיון דמעט מסעיד סעיד אסור לשתות בע"פ דא"כ אוכל למצה אכילה גסה כדאמרו בפסחים ק"ח הנ"ל והב"י נדחק מאד וכל האחרונים יצאו מבוהלים ודחופים בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לפי מה דקי"ל דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שם דלא ס"ל כטעם הירושלמי הנ"ל בפסח דא"כ מ"ט דמצה ורק משום דבעי שיהי' טעם מצה ופסח בפיו לכך אין מפטירין ולפ"ז ע"כ מה דפסח נאכל על השובע משום דלא חשיב בכה"ג אכילה גסה וכפשטת הדברים בתמורה שם וא"כ ממילא גם במצה נאכל על השובע וא"כ גם פורתא מותר לשתות ודו"ק היטב כי הוא ברור כשמש. שוב ראיתי בצל"ח דף ק"ז שנדחק בישוב דברי הטור סי' תע"א במה שאסר חמשת המינים וגם במה שהתיר לשתות מעט בדוחק לא ישוער והנראה לפע"ד כתבתי
9
י׳והנה מה שהקשה המג"א דמ"פ מר"ג דהא יש לומר דלא קבע ופירי בעי קבע אף למ"ד דפירי בעי סוכה מ"מ בעי קבע ע"ש. הנה זכורני שהא"ר דחה זאת דא"כ למה אמרו לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן ומהיכן דייק הש"ס כן דלמא באמת עשו מצד הדין ור"ג קבע לסעודתו על פרי אבל באמת לא נהירא לפענ"ד דהא הש"ס אמר כן גם על ריב"ז וריב"ז ודאי עשה כן מצד חומרא דמטעמת התבשיל ודאי א"צ סוכה ומדכלל המשנה הנך שתי מעשיות בהדדי ע"כ דלא עשו כן מצד הדין רק מצד חומרא. ובלא"ה יש לומר דא"כ מה קמ"ל דא"ל דקמ"ל דפירי בעו סוכה דזה אינו דלהס"ד לא מסתבר כלל דפירי לא לבעי סוכה ובפרט לר"ג דס"ל דמברכין מעין ג' על פרי דודאי מסתבר דבעי סוכה ושפיר מקשה. אבל בגוף קושית המג"א נראה לפענ"ד דהרי אמרו במשנה דריב"ז ור"ג החמירו על עצמן ור"צ לא רצה להחמיר על עצמו וכמ"ש הר"ן דמשנה קמ"ל דת"ח שרוצה להחמיר על עצמו רשאי ואם אין רוצה להחמיר על עצמו ג"כ לא אכפת לן ע"ש ואם איתא מה דמות יערוך הא לא מיירי בחד גוונא די"ל דשאני פירות דאם רצה לקבוע הי' מתחייב כיון דהי' פירות כשיעור שפיר יכול להחמיר על עצמו ולעשותו קבע אבל אם אין כאן שיעור אין מקום להחמיר וע"כ דשתי כותבות אין כביצה וחסר השיעור ואפ"ה החמיר על עצמו ושפיר קמ"ל דר"צ לא רצה להחמיר על עצמו ואף באוכל לא רצה להחמיר על עצמו. ובלא"ה יש לומר בישוב קושית המ"א הנ"ל עפמ"ש הר"ן דקמ"ל בזה דלא נקרא כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט דיכול להחמיר עליו בזה. ולפ"ז נראה לפענ"ד לפמ"ש לעיל בשם הריטב"א בקידושין ל"א בטעם הדבר דנקרא הדיוט דהרי באמת אין חפץ להשי"ת בקיום המצות רק לזכותינו ולפ"ז מי שאינו מצווה ועושה אינו ראוי שיקבל שכר כלל רק דעכ"פ רוצה להכניס עצמו בטוב לבבו במה שנצטוו אחרים ורוצה לזכות נפשו ג"כ ע"כ לא יקופח שכרו ולפ"ז זהו במה שאחר עכ"פ נצטווה אבל במה שלא נצטווה שום אדם בזה הוה הדיוט ע"ש ולפ"ז זהו במה שלא נצטוו לגמרי אבל כאן אם היה קובע על עצמו כל אדם חייב וא"כ הרי לא נקרא הדיוט במה שמכניס עצמו במצות השם וגם ארעי עושה קבע וא"כ מה קמ"ל בזה והנה הא"ר הקשה דמ"פ הש"ס מעשה לסתור הא יש לומר דביו"ט איירי וסעודת יו"ט קובע ולק"מ דרש"י במקומו הרגיש בזה וכתב דהקושיא הוא מטעימת תבשיל של ריב"ז דהיינו דטעימה ודאי אינה קובע ומדוקדק דברי רש"י דע"כ פירש דהקושיא מטעימה וכיון דהמשנה כלל שתיהן ביחד ע"כ דר"ג רק החמיר על עצמו וז"פ. והנה בהא דאמר רבה בשם ר"י דכותבת הגסה יתר מכביצה וק"ל לרבנן דבהכי מייתבא דעתי' וק"ל טובא דבמדרש איכה רבתי על פסוק נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש נחלקו רבי ור' חנניא דרבי ס"ל דלהשיב נפש היינו כותבת ור"ח ס"ל בכגרוגרת והרי למשיב נפש הוא בעצמו השיעור של מיתבא דעתי' דהרי באמת רבי ס"ל ככותבת והיינו דזה משיב נפש ומייתב דעתי' של אדם וא"כ איך פליג ר"ח וס"ל בכגרוגרת והרי הוא פחות טובא מככותבת דאף אם ככותבת פחות מכביצה מעט כגרוגרת אינו רק כשליש ביצה ועיין מג"א סי' תפ"ו דנחלקו כ"כ דמלבד דלא מסבר דזה יסבור דבזה מיישב דעתי' וזה יסבור דלא מייתב דעתי' רק עד ככותבת דמלבד דדוחק שיחלקו בזה ויהיה הפרש גדול אף גם כיון דשיעורין הל"מ וא"כ כל דשיערו רבנן דבפחות מככותבת לא מייתבא דעתי' איך אפשר שיפול מחלוקת בהל"מ דהרמב"ם כתב בהקדמה לזרעים דבהל"מ לא מצינו מחלוקת ובאמת צ"ע דבתוס' יומא דף ע"ט ד"ה אמר הקשו דנימא דפליגי דמר סבר דהל"מ הי' בין על שאור ובין על חמץ ומ"ס דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואף דיש לחלק דש"ה דעכ"פ הל"מ אמת בכזית רק דנחלקו אם הי' נודע אם היה גם על החמץ או לא אבל גוף הדבר תמוה וביותר תימה דבתוס' ישנים ביומא שם הקשו ג"כ קושית התוס' דלימא דחמץ בכגרוגרת וכתבו דבכגרוגרת לא שייך כלל ענין יתובי דעתא רק בכביצה או ככותבת יעו"ש והוא תימה גדולה כיון דר"ח ס"ל בהדיא דבכגרוגרת מייתבא דעתי' עכ"פ יכולין ב"ש לומר כן ומנ"ל ככותבת וצע"ג.
10