שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ל״דShoel uMeshiv Mahadura IV 3:34
א׳לתלמידי החריף המופלג מוה' יוסף ווילער כעת בק' יאבריב.
1
ב׳אשר השבתי פא"פ על איזה שאלות מ"ש במה דאמרו גיטין כ"ד דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית התם שוי שליח וכתב הר"ן דאינה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה ש"ק הוא ע"ש ולא ביאר הטעם דמ"ט לא נימא הכי ועפ"י. וע"ז אמר דכל הטעם דש"ק א"צ לומר בפ"נ דבשלמא להולכה שפיר י"ל דלא גמר הבעל לגרשה עד שיבא התם ולכך יוכל לומר דנתן הגט ע"ת או לפקדון וכדומה אבל כל שנתן לש"ק גמר להקנות בלב שלם ע"ש ולפ"ז מה מועיל מיגו והא מ"מ הוא לא גמר לגרש כעת ולכך צריכה לומר בפ"נ ואם דבר חכמה אמר מ"מ יש לפקפק דכל שנתן לידה והיא תוכל לומר שלקבלה נתן ואין מי שיכחיש אותה וגם היא מוחזקת בגטה שוב אף שניתן להולכה מ"מ גמר לגרש אף שניתן להולכה ול"ד לשליח הולכה שאינו גומר לגרש דהשליח לא ישנה ולמה לו לעשות אבל האשה כל שמוחזקת בגיטה שוב גמר לגרש. אמנם בגוף הדבר למה לא תהיה נאמנת במיגו נ"ל דהוה כעין מגו להוציא שהיא כ"ז שלא תאמר בפ"נ היא עדיין א"א וברשות בעלה וכ"כ המהרי"ט במגו לענין חליצה לא אמרינן והובא בתומים בכללי המגו וה"ה בזה כנלפענ"ד. ומה שהקשה על הרא"ש שכתב בפ"ק דקידושין דאף דמומר יורש אביו ד"ת מ"מ לא יהבינן לי' רק לב"ד דלא יהבינן לי' דאזיל ואכיל בגיותו כדאמרינן בכתובות דף י"א גבי קנס וע"ז הקשה דמה דמיון לשם דשם מדינא לית לה דנכרית גמורה היא אם תמחה ולכך לא יהבינן לה דתיזל ותיכל בגיותה אבל הכא הא מה"ד יורש אביו ד"ת ולמה נחוש שאזיל ואכיל בגיותו. הנה יפה הקשה אבל אחר העיון ל"ק דשם כעת היא גיורת רק דנחוש שמא תחזור בה ע"ז לולא דמה"ד הי' שלא ליתן לה הי' נותנין לה כמ"ש התוס' שם דמש"ה לא אמר רבא כאביי אבל כאן כעת הוא משומד אינו בדין שיתן לו שיאכל בגיותו והרא"ש למד משם בהדרגה כמו דשם שכעת היא גיורת וחיישינן שמא תמחה ותיזל ותיכל בגיותה מכ"ש כאן שכעת הוא משומד שאין ליתן לו וז"ב. ומה שהקשה על דברת התוס' דלכך לא ס"ל לרבא שלא יהא חוטא נשכר כיון דמה"ד אין לו בנכריותה ולפ"ז בהבא במחתרת דמה"ד יש לו רק משום שלא יהא חוטא נשכר אחמרו רבנן א"כ ל"ש שלא יהא חוטא נשכר וכמ"ש התוס'. והנה מלבד דל"ק דשם גם מה"ד אין לו דהא קם לי' בדרבה מיני' חייב לצי"ש ואי תפס לא מפקינן מיני' וכמ"ש רש"י בב"מ דף צ"א וא"כ מה"ד אין מגיע לו מה גם דלא מוזכר שם מצד שלא יהא חוטא נשכר ורק דרבנן אחמרו עלי' כל שהן בעינא ועיין ברז"ה ורמב"ן ודו"ק.
2
ג׳שוב מצאתי בשיטה מקובצת כתובות דף ל"ד שפירש דלכך בהי' בעין מחויב להחזיר כדי שלא יהא חוטא נשכר ע"ש בד"ה הי' גדי גנוב. ומה שחידש ליישב קושית המהרש"א בעירובין דף צ"ו דלהס"ד דנשים סומכות רשות גם שתי זוגי תפילין מותרת להכניס כיון דגם חד זוג ג"כ אינו רק רשות גם שתים מצי להכניס ואינה עוברת על ב"ת. הנה לפענ"ד ז"א דניהו דהוא רשות היינו שגם חד זוג לא חייבה התורה לנשים רק שהוא רשות אבל מה דאיש אינו רשאי להוסיף שכן גזרה התורה שלא יוסיף על המצוה פשיטא דלא עדיפא אשה מאיש וגם באשה אינה רשאית להוסיף דאטו יהי' יציבא בארעא מה שאשה אינה רק רשות תניח שתי זוגות והא בזה אינו מצוה כלל ואדרבא איסור יש גם באיש המחויב מכ"ש במה שהוא רשות ואף כי מעלתו אמר שבישועת יעקב מבואר סברא זו לפענ"ד אינו כן ודו"ק
3
ד׳והנה במה שהקשה במ"ש הגהת אשר"י דלרבא בגיורת א"צ לשלם קנס בקטנותה כדי שלא יהא חוטא נשכר אבל כתובה בעי למיתב בקטנותה מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וע"ז הקשה מעלתו דהא ל"ש שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דהא משליש ביד ב"ד כמ"ש בשיטה מקובצת והש"ס דמקשה הוא רק להס"ד דלא ידענו מכי גדלה לכך לא הקשה מכתובה וכמ"ש בשיטה מקובצת בהדיא לפרש כן אבל לפי האמת דכ' מסיק לכי גדלה שוב ל"ש שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. הנה יפה העיר בזה וכ"כ דו"ז בישוע"י אבל תמהני על הישוע"י שלא הביא דברי השטה שכ"כ וביש"ש שנדפס מחדש דחה באמת דברי הג"א דלפי המסקנא ל"ש שלא תהא קלה בעיניו אף שלא ביאר הדברים ובגוף הקושיא דיהבינן לה כתובה שתיזל ותיכל בגיותה לפענ"ד הקושיא דיוכל לטעון אדעתא דהכי לא שעבדתי עצמי לתת כתובה וא"ל דהדבר תלוי בדעת שניהם דהא כ"ז שהיא קטנה ל"ש דעתא דידה דהיא קטנה ושוב יוכל לטעון אדעתא דהכי לא נתחייבתי וגם חיבת בתולים ל"ש דיכול לומר נפשי חותה מן האיסור וכיון דהוא למפרע נכרית לא שייך חיבת בתולים דנפשו של אדם חותה מן האיסור ועיין בית מאיר ר"ס קט"ז מ"ש כיוצא בזה וע"ז משני לכי גדלה וא"כ גם דעתא דידה איכא ולפ"ז י"ל דעד שגדלה ל"צ לתת לה כתובה אף לא להשליש ושוב שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מיהו י"ל דנפשו ש"א חותה ל"ש כיון דעפ"י רוב לא תמחה ושוב שייך חיבת בתולים ועמ"ש הרשב"א הובא בשיטה מקובצת דלכל דבר אזלינן בתר רוב ורק לענין ממון אין הולכין אחר הרוב ונמצא עכ"פ נפשו של אדם חותה מן האיסור ל"ש בזה ודוק. והנה מדי היותי בזה קשה לי לענין קנס הוה עדות שאי"ל דיכולין לטעון אנן לא רצינו לחייב אותך דלמא תמחה ואף לפמ"ש השיטה מקובצת דמשלשין לה הכתובה מ"מ יכולין לומר לא היינו רוצים להפסיד דלמא תמחה ויוחזר לך המעות ומבטל כיסו של חבירו פטור ועיין קצה"ח ר"ס ע"א. מיהו י"ל דדבר שתלוי ביד אחרים העדים לא ידעו שתחזור בה שוב רצו לחייבו ומקרי עדות שאתה יכול להזימה ואף בקנס דבעי עדות שאי"ל כמ"ש הנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב מודה בזה ודוק כי קצרתי. והנה המהר"ם שיף הקשה דלפמ"ש התוס' בדף יו"ד דשלא תהא קלה בעיני' להוציאה ל"ש רק באלמנה ולכך אין לה אלא מנה ולפ"ז מהראוי כאן שלא אית לה רק מנה דסגי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והנראה בזה דהנה כ"כ בשם הרשב"א שהקשה דהא לכל הדברים שתאכל בתרומה וכדומה אזלינן בתר הרוב שלא תמחה ולמה ניחוש לענין כתובה וכתב משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאמת שכ"כ במק"א דמזה סתירה למ"ש האחרונים דבכ"מ דיש איסור וממון אזלינן בתר הרוב גם לענין ממון. ואפשר לחלק דכאן ענינים נפרדים הממון מהאיסור ולפ"ז כיון דמנה עכ"פ אית לה שוב אתרע חזקת הממון ולענין ממון אזלינן בתר הרוב שוב מגיע לה מאתים וז"ב. ובזה י"ל מה שהקשו דל"ש שתהא קלה ועיניו להוציאה דהא משלישין הכתובה לכי גדלה.
4
ה׳ולפמ"ש א"ש דהכי קא קשיא ליה דאמאי צריך להשליש ודלמא תמחה וא"כ אף דשייך שלא תהא קלה בעיניו ופתיך בי' איסור שוב לא יגיע לה רק מנה וא"ל דהא כבר אתרע החזקה עכ"פ לענין מנה דז"א דכבר נודע מ"ש התוס' ריש ב"מ דממון המופקד ביד שליש הוא בחזקת שניהם וא"כ כיון שלא יצאה עדן מרשות הבעל שוב שייך סמוך מיעוטא לחזקת ממון ואין הולכין בממון אחר הרוב ודו"ק היטב כי חריף הוא. עוד הקשה בהא דשיטת הנימוק"י דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ היאך אמרו בסנהדרין דף ט' עדי האב שהזימו לעדי בעל נהרגין ואין משלמין ממון משום דקלב"מ ותיפוק לי' דהו"ל כאשר עשה כל שהפסידו הכתובה. והשבתי בזה דהנה הטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה אף דבממון איתא בחזרה נראה לפענ"ד דבר חדש דהרי אמרו בכריתות כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו אייאושי מייאש מיני' ולפ"ז לכאורה צ"ב דא"כ בכל ממון יהיה כאשר עשה דהא מייאש מיני' כיון שבאו עדים וחייבו צ"ל דדוקא כל הקודם בו זכה אבל כ"ז שלא זכה בו אדם עדיין הוא שלו ולא מקרי כאשר עשה ולפ"ז זהו בכאשר זמם אבל כל שכבר עשו ושוב הוזמו עדיו שוב אייאושי מייאש מיני' שהרי ראה שכבר עשה ולא באו עדים להזים וז"ב. ולפ"ז כיון שלא עשה בפועל רק שהפסדת הכתובה הו"ל כאשר עשה שוב הו"ל רק כאשר זמם ולא נתייאש עוד. וגם י"ל דבכתובה דל"מ מחילה גם יאוש ל"ש בזה. ולפ"ז י"ל דגם בקרקע דל"ש יאוש ל"ש כאשר עשה. (ובזה מיושב מה דאמרו שם דהזימו עדי הבעל לעדי האב דמשלמין ממון ופירש"י מאה סלע והקשיתי בילדותי למה לא פירש"י הכתובה ומצא אבי מורי הגאון ני' בתומים ס"ס ל"ח שהרגיש בזה והארכתי הרבה בזה. ולפמ"ש א"ש דהכתובה שרצו להפסידו שוב הו"ל כאשר עשה ויש לפקפק. מיהו בלא"ה בכתובה לא מועיל יאוש) ובזה יש ליישב קושית המלמ"ל פכ"א מעדות וכן הקשה התומים מכמה דוכתי דמועיל בממון בעדי שובר אף דהוה כאשר עשה ועיין בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דל"מ יאוש כגון בקרקע או בשובר דל"ש מחילה בתפיס שטרא וכדומה ל"ש כאשר עשה וחייב והנימוק"י לא הקשה רק עדי הפירות שני חזקה שאכל דזה הוה מטלטלי ולא קרקע ושייך כאשר עשה ודו"ק. ודרך אגב ארשום מה שנתחדש לי ביום ג' פנחס תרל"א בהא דפריך הש"ס בב"ק דף ה' עדים זוממין דיבורא דלית בי' מעשה ומה קושיא הא לפמ"ש הלח"מ פי"ג משכירות דעדים זוממין נמי משכחת לה ע"י מעשה כגון דמעיד בכתב כיון דיכול להעיד בכתב כל דראוי להגיד בע"פ א"כ משכחת לה ע"י מעשה. וכמדומה שכן הקשה המלמ"ל באיזה מקום. ולפענ"ד נראה דהנה לר"י דס"ל דבאתרו בי' כל דאיכא מלקות ותשלומין מלקא לקי ממונא לא משלמי ופריך מעדים זוממין ומשני בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי וכו' ולפ"ז הי' נראה לי דהי' מקום לומר דע"ז אם כתבו בכתב דעשו מעשה יתחייבו מלקות דהו"ל לאו שיש בו מעשה ואם הי' בע"פ דא"א ללקות דהו"ל לאו שאב"מ בזה ממונא משלם וא"כ שפיר פריך בש"ס דלמה חשוב ע"ז לתשלומין והא בעשו מעשה דהיינו ע"י כתב מלקא לקי ולא משלמי ובלא כתב שוב הו"ל דיבור דלית בי' מעשה וע"ז משני דרחמנא אחשביה מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וא"כ אף בע"פ נמי מחשב מעשה וא"כ שוב הי' ראוי ללקות ואפ"ה אמרה תורה יד ביד וא"כ תמיד משלם ואינו לוקה. ובזה נתבאר היטב בהא דאמרו מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות באחיו יד ביד למה לי והתוס' האריכו בקושיות ולפמ"ש א"ש דהכי כוונת הש"ס דהי' מקום לחלק בין עשו מעשה בכתב ובין דלא עשו מעשה וע"ז אמר כיון דהתורה קריא מעשה א"כ תמיד הי' ראוי ללקות ואפ"ה כתיב יד ביד ש"מ ממון ודוק. ולפמ"ש בע"ז הוה מעשה כמ"ש התוס' שם דהתורה קריא מעשה ודוק:
5