שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ו׳Shoel uMeshiv Mahadura IV 3:6
א׳להמופלג הרב החריף ושנון הדיין מוה' שאול אוירבאך ני'.
1
ב׳אשר שאל אותי בהא דכתב רש"י חולין דף קכ"ח ע"ב החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספסא לא גרסינן כזית אלא החותך בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה וע"ז הקשה מעלתו דאכתי למה לי כביצה דיש לומר דכיון שזה חשב על הבשר שבאבר והי' נטמא כל האבר משום מגע בית הסתרים כיון שחשב על כביצה א"כ אף שחתך פחות מכביצה טמא שהרי בשעה שנטמא הי' בו כביצה ואף שחתך פחות ואינו מטמא אחרים אבל טומאת עצמו לא פקע וע"כ אמר שבאמת הגירסא של כזית דווקנא.
2
ג׳ובזה מיושב קושית התוס' בחולין דף ע"ב שהקשו דלמה אוקמא כר"מ משום טומאת בית הסתרים ולא משני דבשעת פרישתו מאביו נטמא ולפי מה שאמר ניחא דבשלמא משום טומאת בית הסתרים ניחא דהי' בו כביצה אבל בעת פרישתו צריך שיהי' בו כזית דאל"כ אינו מטמא עכ"ד. והנה לבבי לא כן ידמה וכן השבתי לו בראשית ההשקפה דמ"ש דאם נימא דבשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה צריך שיהי' כביצה. לפענ"ד לא נהירא דכ"ז שלא נפרש ונבדל לגמרי ובאותו אבר הי' בו יותר מכביצה ושתים ואם כן בעת פרישתו מאביו נטמא כיון דהאבר היה עליו טומאה חמורה ובעת הבדלו מן האבר קיבל טומאה נטמא בו ומידי דהוה אם הי' שלש על שלש נקרע מבגד גדול דאף שלא מטמא טומאת מדרס אבל נטמא טומאת מגע מדרס וכדאמרו בדף ע"ב וה"ה בזה. ומיהו אפשר לדחות דשאני התם דמטמא טומאת מגע מדרס שהרי נגיעה במדרס אבל כאן הוא מטמא טומאה אחרת דהיינו טומאת אוכלין והאבר טמא טומאה אחרת חמורה ועכ"פ ל"ש לומר שבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו שאביו לא נטמא טומאה זאת רק טומאת אבר ניהו דחמור אבל טומאת אוכלין לא תוכל לקבל עד שיהי' בו כביצה ועכ"פ מה שמעלתו הקשה על רש"י דלמה צריך כביצה לק"מ לפמ"ש דיש לומר דע"כ לא אמרי' דלא פקע טומאה רק כשנטמא מקודם אותה טומאה שהיא מטמאה עכשיו וכמו בבגד שמקבל טועאת מגע מדרס והרי אף שכעת שלש על שלש אינו ראוי למדרס אבל מ"מ נגע במדרס אם משום טומאת בית הסתרים או משום בשעת פרישתו מאביו אבל כאן בעת שהיתה מחובר הי' עליה טומאת אבר א"כ אח"כ כשחתכה ופקע לה החמורה איך תאמר שמ"מ טומאת אוכל לא פקע מינה הא כעת מקבלת טומאת אוכל ואוכל צריך כביצה וגם יש לומר עפמ"ש התוס' בדף ע"ב ד"ה אלא ובמנחות דף כ"ד להקשות דאיך חל טומאת אוכל הקלה על טומאת אבר החמור ולא אמרינן שבע לה טומאה וכתבו דשאני התם דטומאת אוכל חמור דמצרף עם אוכל אחר להשלים לכשיעור ובאמת שזה דחוק אך לפענ"ד היה נראה דע"כ לא אמרי' דשבע לה טומאה רק במקום שרוצה לחול בעוד שטומאה שעברה עליו מה שאין כן כאן דבעוד האבר כלו בשלמותו יש עליו טומאת אבר החמור והוא חשב עליו לאכלו א"כ בעת שיאכל כזית ממנו או כביצה וכדומה אז לא יהי' עליו טומאת נבילות דבשר הפורש מן החי טהור רק שצריך שיחול עליו שם אוכל מקודם דאח"כ טהור וא"כ עכ"פ בעת שהוא מחובר להאבר לא חל עליו טומאת אוכל רק לאחר שיתלש ויאכל ממנו וא"כ ל"ש כאן שבע טומאה וז"ב לדעתי והמעיין ברש"י חולין דף קכ"ח ע"ב יראה שכוון לזה ע"ש ברש"י ד"ה טהור ע"ש שמסיים שנשארה עליו הקלה שלא הי' לו עד עתה הרי שלא חלה בעודו מחובר ולא שייך כאן שבע טומאה וז"ב ולפ"ז שפיר צריך כביצה דאל"כ ל"מ דהא בעודו במחובר לא חל עליו שם טומאת אוכל וכמ"ש וז"ב ודוק. וגם במה שחידש מעלתו דאם נימא דפרישתו מאביו קיבל טומאה תו צריך כביצה לפענ"ד נראה דבר חדש דבאמת רבינא ס"ל דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי והקשו התוס' דף ע"ג שם דאם כן למה צריך הש"ס לשנויי בדף קכ"ט דר"מ היא הא כמאן דמפרת דמי ואינו מקום סתרים וכתבו דכל דאינו עומד להפרד לא אמרינן כמאן דמפרת דמי ולפ"ז נראה לי דבר נכון דזה דוקא בעודו מחובר אבל בשעה שהתחיל לחתוך מעט ממנו והוא רוצה להפריד כזית ממנו וכדומה א"כ ראינו שבדעתו להפרידו ושוב הוה כמפרת אף שעודו מחובר כל שהתחיל לחתוך ואם כן שפיר קיבל טומאה בעת פרישתו מאביו וז"ב מאד. ובזה יש לומר דגם עולא דאמר בשעת פרישתו קיבל טומאה הוא דגם הוא ס"ל כמאן דמפרתי דמי ורק דכל שהוא מחובר ס"ל לעולא דאינו כמפרת וכל העומד לחתוך לאו כחתוך דמי רק דכל שהתחיל לחתוך שפיר קיבל טומאה מאביו וז"ב ובזה יש ליישב דברי הרשב"א בחידושיו לחולין דף קכ"ט שם שהקשה גם כן דאמאי לא משני בעת פרישתו מאביו קיבל טומאה א"כ כמאן דמפרת דמי דמיירי שלא נשאר אז יותר בשר והדבר יפלא דאם כמפרת דמי אף בעודו מחובר מטמא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה אינו קושיא דלוקי כרבינא דלא קיי"ל כרבינא ועיין לח"מ פ"ח מפסולי המוקדשין הלכה ט"ו רק דעיקר הקושיא דגם עולא ס"ל כן וכמ"ש וע"ז שפיר תירץ דכיון דרק בשעה שהתחיל לחתוך הוה כמפרת לעולא ואז לא נשאר באבר יותר בשר ואין עליו דין אבר מן החי. שוב מצאתי במלמ"ל פכ"ג מכלים ה"ט שכתב כדברי מעלתו והנראה לפענ"ד כתבתי גם הקשה על הרשב"א הנ"ל כמ"ש ולפמ"ש מיושב הכל גם מ"ש דעולא ע"כ פליג ארבינא דהרי הש"ס קאמר מש"ה קתני חתכה לפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא פליג על כל הסברא רק אם חתכה הוא דהוה כמאן דמפרת אף שלא חתכה כלה ועיין לב ארי' שהקשה על רש"י דלמה צריך כביצה הא כבר קיבל טומאה בעודו בשלמותו ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. שוב מצאתי ראיה למ"ש למעלה דאף לעולא דלא ס"ל אוכלין כמאן דמפרתי דמי כל שהתחיל לחתוך ודאי מודה מהא דתנן במס' עוקצין פ"ב משנה ה' מחתך לבשל וכו' התחיל לפרק אוכל שהתחיל בו אינו חיבור והתוסיו"ט כתב בשם הר"ש פירוש דאותה חתיכה שמתחיל למרק אינו חיבור דסופו למרקה לגמרי הרי בהדיא כמ"ש ובזה יש לומר דלכך בנתזין לגמרי בב"א לא שייך בשעת פרישתו מקבלי טומאה דהרי באמת כל סברתו הוא משום דאוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגיעי בהדדי וא"כ זה דוקא כל שלא נתזין בב"א אבל אם נתזין בב"א א"כ שוב לא מתחברי כלל ואמאי נטמאו ולכך מודה עולא בזה. ובזה יש ליישב קושית המלמ"ל שם על התוס' ע"ש ודוק ועיין לאא"ז שער אפרים סי' א' שהאריך אי קי"ל כרבינא דאוכלין כמאן דמפרת ולא נזכר מדברי הראב"ד פ"א מפהמ"ק והלח"מ הנ"ל. ודרך אגב ארשום במה שהראני הרב החריף ושנון מו' מאיר בראם ני' הא דאמרו בחולין דף כ"ט ע"ב אירע בה פסול בשחיטתה ופירש"י שנתנבלה בשחיטה אינה מטמאה בגדים שאין כאן עבודה ואם אסף אפר או שרפה ולא נגע בה או אפילו נגע בה בפשוטי כלי עץ שלא טימאתו משום נבלה אינו טמא משום מתעסק בפרה וע"ז אמר שהראש יוסף תמה בזה תרי תמיה. חדא דמה ענין טומאת נבילות לטומאת בגדים והא נבלה אינו מטמא בגדים ועוד הא כל שמפרכסת אינה מטמאה טומאת נבילות וכן הקשה הוא דהא כל שאין סופה לטמא טומאה חמורה ובאמת שהדברים תמוהים ולפענ"ד נראה בכוונת רש"י דהנה יש שני מיני טומאות טומאת מגע בגדים מחמת הפרה וטומאת נבלה והנה כבר נודע מה שהאריכו התוס' בחולין דף ע"ב ובהקומץ אי שייך שבע לה טומאה וכל שחלו בב"א ודאי מטמא מחמת שניהם ולפ"ז גם כאן אם הי' נוגע בה א"כ כיון שנטמא מחמת נבלה הי' נטמא מחמת הפרה ג"כ דהרי בתחלת השחיטה טרם שנתנבלה או אף בסוף טרם שנתנבלה היתה מטמאה משום פרה א"כ באו שניהם כאחד דבסוף השחיטה נטמאת מחמת הפרה ומחמת נבלה וא"ל כיון דנתנבלה שוב אין כאן עבודה דזה אינו דעכ"פ עד גמר השחיטה אינה נבלה ובפרט לענין טומאה ועיין כו"פ סי' ל"ג ובתב"ש שם וא"כ גורר הטומאת נבלות גם טומאת הפרה אבל כל שלא נטמא משום נבלה כגון שלא נגע רק שנתעסק בפרה אם כן שוב כל שנתנבלה שוב אין כאן פרה שהרי נפסלה ולמה תטמא אבל כל שנגע בה ונטמא משום נוגע בנבלה הרי עליה הי' שני טומאות ונטמאו הבגדים וידעתי שזה דוחק אבל מה אעשה כי הציקתני ליישב דברי רש"י ובזה יש ליישב כל הקושיות אבל כל הדברים יגעים. והנה במה שנדחק זקני הגאון בשער אפרים סי' א' ליישב דברי הב"י שדחה דברי הר"ב והלא דברי הר"ב מבוארים דבאמת חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ואף שהגדול עולה עמו מ"מ עומד לחתוך וע"כ דמכל מקום מקרי שלם לענין ברכה וה"ה בזה וע"ז נדחק בטעמו של הב"י באמת במחכת"ה לא זכר שם דברי הרמב"ם והלח"מ פ"א מפהמ"ק הט"ו דלא קי"ל כהך דרבינא וכמ"ש הלח"מ. אמנם גוף דברי השער אפרים בכוונת הרב לפענ"ד אינם נכונים שהרי הר"ב אינו אומר כן וז"ל הר"ב דאין לחוש לכך כיון שסוף סוף יש לו לחתוך ולבצוע לית לן בה ע"ש ולפי דברי השער אפרים הכי הי' לו לכתוב דאף שסופו לחתוך ולבצוע כעת שלם הוא. אך לפענ"ד דברי הר"ב נכונים בפשוטם דע"כ לא שייך לחלק בין כשהגדול עולה עמו רק בדבר שעומד להיות כל ימי היותו בשלימות רק שאירע מקרה שנפרס מקצתו בזה כל שעולה עמו מקרי עדיין מעורה ונחלקו ר"מ ור"י איזה צד צריך להיות עולה עמו אבל בפת באמת עיקר הפת עומד לחתוך ולבצוע אטו להיות עומד כך שלם אפה לפת ורק הברכה צריך שיהיה על השלם שהוא יותר נאה א"כ אין הקפידא שיהיה שלם אח"כ וא"כ שנאחז בו מה בכך שלא יוכל לעלות עמו הא אח"כ גם כל הפת יהיה נחתך ונאכל ועיקר אנו דנין באשר הוא שם וכעת היא בשלימות שהרי נאחז בו ומעורה במקצת וז"ש הר"ב דאין לחוש לכך כיון שסופו לחתוך ולבצוע לית לן בה מקרי שפיר שלם והיינו דכאן א"צ שיהיה שלם גם אח"כ רק בעת הברכה והבציעה וכעת הוא שלם ודו"ק היטב.
3
ד׳וזהו לפענ"ד הענין דחבורי אוכלין כמאן דמפרת דמו והיינו דע"כ לא שייך הענין שלימות רק בדבר שאינו אוכל וכמו ידות הכלים וכל ענין שאינו עומד למאכל א"כ יותר טוב כל שהוא מחובר ביחד אבל מה שעומד לאכילה פשיטא דעומד שיתחתך ולא שייך לומר בזה ענין מחובר. ובזה יש לי לבאר דברי התוס' בחולין ע"ג במ"ש בד"ה חיבורי אוכלין שהקשו מהא דתנן חישב עליו ואח"כ חתכו טימא ופריך טומאת בית הסתרים הוא ולמה לא אמרו דחבורי אוכלין הוא וכתבו דע"כ לא אמרינן בחבורי אוכלין דהוה כמפרתי רק בדבר דעומד לקצוץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בס"פ כיצד צולין גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד לחתוך לא אמרינן כמאן דמפרת דמי לא תידוק מינה דכל שאין הכל אסור חשוב מפרת רק דהעיקר תלוי אם עומד לחיתוך ואולי גם כוונת התוס' דכל שהכל אסור א"כ כלו אינו עומד לאכילה כעת וממילא שוב עדיף יותר כל שהוא שלם ולא הוה כמפרת אבל כל שעומד לאכילה א"כ אדרבא כל שיעמוד שלם יגע באיסור ובודאי יחתוך אותו ועכ"פ גוף הסברא נכונה לפענ"ד דכל שהוא עומד לאכילה לא מקרי שלם דאין האוכל נעשה להיות שלם. והנה לכאורה קשה לרבינא דס"ל דאוכלין כמפרתי דמי א"כ איך אמרו בזבחים דף ק"ה דחבורי אוכלין ע"י משקין חיבור לטומאה קלה ואינו חיבור לטומאה חמורה ואמאי יהיה מקרי חיבור לטומאה קלה והא חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ואף אם נימא כמ"ש התוס' דכל שהכל אסור ל"ש לומר דהוה כמפרת הא זה דוקא בדבר שהוא ביחד בעצמותו שייך לומר דאינו עומד לחתוך אבל כאן שהיו שני חצאי זיתי נבלה בפ"ע וחברו ע"י משקין מה"ת לומר דהוה חיבור ואף אם תדחוק לומר דכל שהוא אסור ירצה לחברם הוי חיבור אכתי קשה בהא דאמרו במנחות דף כ"ד צירוף כלי וחיבור מים וע"ש ברש"י ותוס' וקשה הא שם בודאי עומד לחלוק ואמאי יצטרפו וצ"ע וע"כ דלא קיי"ל כהך דרבינא ואולי מכאן יצא לו לרבינו דגם באוכלין אמרינן דהוה חיבור ודוק. שוב ראיתי בתוס' מנחות דף כ"ד ע"ב ד"ה כי שכתבו דרבינא לא קאמר כמאן דמפרתי רק בעומד לחתוך ע"ש הנה לא כתבו כלל משום איסור רק דאוכל הוה ממילא עומד לחתוך וכמ"ש ועיין משנה למלך פכ"ג מכלים ה"ט ועיין חולין קי"ח גבי הא דבעי אי יש יד לפחות מכזית ע"ש ברש"י ותוס' וקשה ג"כ הא אוכלין כמאן דמפרת דמי וצ"ע בכ"ז ועיין בתוס' נזיר דף נו"ן ע"ב ד"ה ח"ש שכתבו דחבורי אדם הוה חיבור באוכלין ע"ש ולא הזכירו כלל הך דתוספתא שהביאו בעצמם בתוס' זבחים שם ועיין בחידושי פנים מאירות בזבחים שם וצע"ג
4
ה׳והנה דרך אגב ארשום כאן מ"ש להשיב על אשר שאל אותי הרב החריף מוה' מאיר בראם ני' בהא דנסתפק המלמ"ל לשיטת הפוסקים דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה איך הדין אם שני חצאי זיתים נטמאו כל אחת בפ"ע וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אם הוי טמאים או דלמא כיון דבעת קבלתם לא נטמאו א"כ אח"כ שנצטרפו הא אז לא נטמאו וע"ז האריך בפ"ד מט"א ה"א וע"ז הקשה הנ"ל מהא דאמרו בפסחים דף י"ז הדם והיין והשמן והמים משקי בי מטבחייא שנטמאו בפנים והוציאן לחוץ טהורין נטמאו בחוץ והכניסן בפנים טמאים ופירש"י שנטמאו בפנים והוציאן לחוץ ונפסלו ביוצא שאין ראוין עוד למזבח טהורין מלטמא אחרים שהרי לא ירדה עליהם תורת טומאה מתחלה לטמא אחרים והן עצמם ודאי טמאים כנבואת חגי אבל נטמאו בחוץ קודם שהיה שם מטבחייא עליהם והכניסן לפנים טמאים ואפילו לטמא אחרים דטומאתן כבר ירדה בהן ומי הפקיע ע"ש הרי בהדיא דכל שהי' מתחלה בפנים ולא טמאו אחרים אף שאח"כ יצאו לחוץ לא אמרינן דכעת נגעו המשקין בעצמם ונטמאו ומכ"ש שם דבעת קבלת טומאה לא נטמא כלל במה ירד עליהם טומאה במה שנצטרף אח"כ והיא קושיא גדולה. ולפענ"ד יש לומר עפמ"ש הרשב"א ריש נדה בהא דמעל"ע שבנדה תולין ואמרו בירושלמי דבין ברה"י ובין ברה"ר תולין אף דטומאת סוטה ברה"ר טהור משום דשם להבא הוא וכאן למפרע ולכך בטומאה זו השוו הרשיות וטעמא דמלתא דלא להוו מילי דרבנן כחוכא ואטלולא דאמש טמאה ועכשיו טהורה וכיון דאשה זו ודאי נגעה בין ברה"י בין ברה"ר וכשנגעה מעיקרא ברה"י טמאת א"כ בטומאה החזקת וא"כ אף כשנגעה ברה"ר טמאה דאל"כ יהי' כחוכא ואטלולא וביאור הדברים כמ"ש האחרונים דבדרבנן לא שייך לחלק בין רשותין דלא יהי' כחוכא וטלולא ובאמת לענין דאורייתא מחלקינן בין רה"י לרה"ר כמבואר בטהרות פ"ו לענין מסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר ע"ש ולפ"ז ה"ה כאן להיפך דבפנים ג"כ טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ולא טמאת ואיך אפשר דבחוץ יטמא ויהיה כחוכא וטלולא ואף דזה פנים וזה חוץ מ"מ בין רשותין לא מחלקינן ולכך להיפך ג"כ כשנטמא בחוץ שוב לא פרח טומאה מינה. ומעתה ל"ק משם דשם שפיר מסתבר דפחות מכזית לא מקבל טומאה וכזית מקבל טומאה ולא הוה כחוכא דאיכא הבדל בין כזית לפחות מכזית וגם לפמ"ש הרשב"א שם לחלק דאף דדבר דאין בו דעת לשאל טהור אף שנגעה בזה כמו זה משום דשם כיון שאין בו דעת לשאול גזירת הכתוב שלא יהיה מקבל טומאה מן הספק אלא מן הודאי ודבר שהוא מצד המקבל אינו נראה כחוכא מידי דהוה אפשוטי כלי עץ ופשוטי כלי מתכות שאלו מקבלים טומאה ואלו אינם מקבלים ולפ"ז גם שם פחות מכזית אינו מקבל וכזית מ"ט ולא הוה כחוכא דאיכא הבדל בין כזית לפחות מכזית אבל כאן הוה הדם ומשקה בית מטבחייא כמו שהי' איך אפשר דכאן טהורים וכאן טמאים ויהיה חילוק בין רשותים וז"ב כשמש
5
ו׳והנה החריף הנ"ל רצה לומר דוקא כשלא נטמא כלל בתחלה הוא דנסתפק המלמ"ל דלא שייך שבע לה טומאה אבל כאן שטומאת עצמן יש להם א"כ שייך לומר שבע לה טומאה ודחה זאת דהא לטמא אחרים הוה טומאה חמורה ולא שייך שבע לה טומאה וע"כ רצה לומר דלכאורה צריך ביאור דאיך אפשר שתטמא בחוץ והא כל דנטמא כתותי מכתת שיעורי' ולא שייך תירוץ הש"ס במנחות דף ק"ב דחיבת הקדש משוי לה שיעור דהרי אדרבא נפסלה ביוצא ובטל הקדושה ואדרבה במטבחייא אינה מטמאה רק מבחוץ. אך זה אינו דמשקה א"צ שיעור ולזה אמר דלפמ"ש התוס' בפסחים דף י"ד ד"ה דאיכא דבטומאה דרבנן צריך שיעור שוב שייך כתותי מכתת שיעורי' ולכך אינו מטמא בחוץ וכ"ז דחוק והעיקר לפענ"ד כמ"ש. ועוד נראה לפענ"ד לחלק דבהך דמלמ"ל אין החסרון בעצמותו רק בשביל חסרון השיעור וגם מתחלה אם הי' בו כשיעור נטמא וא"כ כל שנשלם לכשיעור נטמא משא"כ כאן דבמקדש לא גזרו לטמאות אחרים א"כ איך נתהווה אח"כ טומאת אחרים. ויש להמתיק הדברים דהנה כל שהיתה השיעור שלם לא שייך לומר דזה אינו מטמא והיינו דחצי שיעור אינו מטמא וההשלמה לכשיעור מטמא הא הכל ביחד הם הטומאה אבל כאן הדם והמשקה במקדש לא נטמאו וא"כ באותו מעמד אינן מטמאים ואיך יטמאו בחוץ והא זה גופא כבר היה טהור מלטמא אחרים כנלפענ"ד ודו"ק. וגם לפענ"ד במשקה בית מטבחייא אם נימא דבחוץ מטמאים ואח"כ כשהכניסו בפנים בודאי חזרו לטהרתן דבפנים לא גזרו משום הפסד קדשים וא"כ הוה כחוכא וטלולא ואף דאם נטמאו בחוץ והביאן בפנים נטמאו היינו משום דכבר נטמאו בחוץ בדין והיאך יפקע טומאתן וגם בטומאה דאורייתא לא שייך כלל הענין דחוכא וטלולא וא"כ ע"כ מה שמטמא בפנים משום דלא נפקע הטומאה אבל כשנטמא בפנים והוציאן לחוץ פשיטא דאף דבחוץ נטמא מכל מקום כשחזר והביאם בפנים שב למה שהי' אבל באוכל כל שנתחבר לכזית אף שנחתך אח"כ מכל מקום טומאת עצמן לא פקע מינייהו אף שאינם מטמאין אחרים ועיין מלמ"ל פכ"ג מכלים וא"כ עכ"פ אפשר לומר דכל שיש כזית ביחד א"כ ע"י שניהם ביחד בא הטומאה ולמה לא יטמא כנלפענ"ד וע"ז יש לפקפק אבל מ"ש למעלה מחמת חילוק רשויות נראה לפענ"ד נכון והחריף מ' מאיר בראם ני' הנ"ל עוררני מדברי המהרש"א ביבמות דף ל"ג גבי שחתך אצבעו בסכין טמאה ע"ש עפ"י חלוקו יש ליישב ג"כ דברי המשנה למלך הנ"ל ודו"ק. והנה דברי הרשב"א הנ"ל דאי אפשר לעשות מלתא דרבנן כחוכא וטלולא ועיין תב"ש בבכ"ש בחידושי לחולין דף צ"ה גבי מעשה דחכמי ווילנא בצלע אחת שנלקח קודם דפריש מרובא וצלע אחת דפריש אח"כ שכתב התב"ש הרבה ראיות דאין להתיר חציה וחציה תאסר דיהיה כחוכא וטלולא והביא הרבה ראיות ואילו ראה דברי הרשב"א הנ"ל היה שמח אבל מה שהקשה ממשנה דפ"ו דטהרות באמת שזה דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא אין לחלק בזה דבדאורייתא אין לנו רק כפי הדין וא"כ שם באיסור תורה לא צדקו דברי התב"ש ועיין שב שמעתא ש"ד פ"ד שמביא הך משנה דטהרות ראיה להך מעשה דחכמי ווילנא ולפמ"ש ראייתו כהוגן אבל לא נזכר מדברי התב"ש הנ"ל ומדברי הרשב"א ועיין תב"ש בחידושיו לשבת דף ס"ג שכתב דאם אסף ע"ז הרבה שלא היה בהם כזית והשלים לכזית לא הוה ע"ז כיון דמתחלה לא נחתה לה טומאה ובמלמ"ל פ"ד מט"א הנ"ל מבואר דבטומאה מחמת עצמה כל שנשלם לכזית ודאי מצטרף ולדבר הזה העירני החריף מוה' מאיר בראם ני' ואולי יש לחלק וצ"ע ובתשובה לענין ספק טומאה ברה"ר ואי נשים מאה כחד דמיין הארכתי הרבה בהמשנה הלז ובדברי היש"ש הנ"ל ואמ"כ. והנה בהא דאמרו בסוכה דף ל"ה ח"א מפני שמכשירה וח"א מפני שמפסידה מ"ב כגון שקרא עלי' שם וכו' והקשיתי דהרי באותה משנה נחלקו ר"מ ור"י ור"מ ס"ל דאתרוג שיעורו כאגוז והרי וודאי אין בו כביצה ושיטת התוס' בפסחים ל"ג דאף אם נימא דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מכל מקום אינו מוכשר בפחות מכביצה א"כ נ"מ באתרוג שהוא פחות מכביצה דלא שייך משום הכשר לר"מ ואף דאנן קי"ל כר"י דבעי כביצה מכל מקום עכ"פ לר"מ שייך נ"מ. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דלפי מה דאמרו בפסחים דף מ"ו בפסח דאיסורו חשוב מצטרף וא"כ ה"ה כאן כיון דהוה שיעור חשוב לגבי אתרוג ממילא מוכשר אף לענין הכשר וסגי אף בפחות מכביצה. ובזה מיושב היטב מה שהקשה בשו"ת גור ארי' יהודא באו"ח סי' ט"ז על התוס' יו"ט פי"א דפרה משנה ז' שפירש הרע"ב הטעם מפני שמפסידה והקשה למה לא פירש מפני שמכשירה והקשה הוא דהא שם מיירי בפחות מכביצה כמ"ש הרע"ב ולא שייך הכשר ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהוא שיעור לענין הזאה ממילא מועיל גם לענין הכשר. מיהו בלא"ה ל"ק דלפמ"ש התוס' בכריתות דף י"ג דמדרבנן מקבל הכשר אף בפחות מכביצה א"כ ל"ק כלל לא הכא ולא התם ודו"ק (ועיין שעה"מ פ"ו מברכות ע"ש)
6
ז׳והנה הרב החריף מוה' מאיר בראם ני' הקשה אותי ערב חג הסכות תרי"ד דלמה חשו מפני שמכשירה והא בעי שיהיה לרצון וכאן לא ניחא לי' באותה משקה שנופל על האתרוג והראיתיו שכן הקשה בשו"ת גינת וורדים הספרדי הובא בא"מ סוף ח"ב בתשובותיו סי' כ' וכ' הא"מ ליישב דכל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר כגון בשביל שתודח הקערה הרי זה מכשיר וה"ה כאן כיון דעל הלולב ניחא ליה בהמים אף שעל האתרוג לא ניחא לי' בהמים מ"מ הו"ל תחלתו לרצון וע"ז אמר הרב החריף הנ"ל דאמת דכן נראה מרש"י חולין דף ט"ז אבל מהרמב"ם בפיה"מ פ"א דמכשירין ופי"ב מט"א ה"ב נראה שבעינן שיהיו תלושין ברצון ושיגע באוכלין לרצון ובה"ג ביאר דאם היה ניחא לי' תחלה במה שתלשו והניח אוכלין ברצון הוא דמוכשרים ולזה כוון הראב"ד בהשגות במ"ש בה"ג א"א לא תימא שנפל על האוכל בתחלה ברצון אלא שאם רצה בו בתחלה לשם דבר תלוש אף שנפל על האוכל שלא לרצון ואין בו רצון לא בתחלה ולא בסוף אינו מכשיר והיינו שכוון להשיג שכל שנתלש ברצון אף שעל האוכל לא נפל ברצון מכל מקום מוכשר והכ"מ לא עמד על הכוונה בזה והביא מהך דכפאה על הקערה ובאמת הרמב"ם שיכל ידיו לפרשה בע"א והנה אמרתי לו ראה דבריך טובים ונכוחים וכן מבואר בס' מרכבת המשנה פי"א מט"א ה"א ע"ש שביאר הדברים כן באורך וכמה דברים שעלו במחשבה ומצאתי שם וא"כ שוב קשה קושית הגינת וורדים.
7
ח׳אמנם לדעתי נראה דאף לשיטת הרמב"ם דבעי שיהיה הנפילה ברצון על האוכלין לא בעינן שיהיה רצון ממש על האוכל הלז רק דכל שנתלש ברצון ונפל על האוכל ברצון והאוכל השני שנאגד עמו עד"מ כמו כאן בלולב שנאגד עם האתרוג ויודע בבירור שבודאי יפול על האתרוג זה מקרי לרצון ודוקא כשאינו ברור שיפול על האוכל אף שבמקרה נפל על האוכל זה מקרי שלא לרצון משא"כ בזה וז"ב ועיין בהה"מ פ"ח מלולב ה"ב שפירש שמכשירה שע"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ומכשירו ואין הכרע בדבריו ולפמ"ש אתי שפיר. והנה לכאורה לשיטת הרמב"ם ריש פי"א מט"א דבעי שיהיה רצון בעלים דוקא ולא שיהיה רצון אחרים ועכ"מ וא"כ לכאורה בתרומה דשל כהן הוא א"כ כשהוא ביד ישראל לא שייך שמכשירה אך באמת בעי שיהיה בו דין ממון ודין היתר אכילה וע"כ איירי שלקחו מיד הכהן כמ"ש רש"י או שהוא ביד כהן כמ"ש הר"ן וא"כ שוב ראוי ושייך רצון בעלים. ובזה יש ליישב קושית התוי"ט פי"א מפרה דשם פירש הרע"ב מפני שמפסידה ולא פירש כמ"ש הרמב"ם כאן שמכשירה משום דשם תנן סתם ושל תרומה ויכול להיות שאינו שלו וא"כ לא שייך הטעם שמכשירה ודוק היטב ובערב חנוכה א' מקץ תרי"ד מצאתי בספר מי נפתוח בפרפר נ"ד אות ד' ה' ו' הרבה דברים ממ"ש כאן לענין אתרוג ומ"ש שם לדחות יש לי להאריך ולא נפניתי כעת וד' ירחיב לי ויחלצני מצרות ועל מי מנוחות יושיבני.
8
ט׳והנה בהא דאמרו בכריתות דף י"ג מאי לאו שלא לרצון דלא ניחא ליה וקתני מטמא ופירש"י דלא ניחא לי' לתינוק ובעינן דומיא דכי יתן ולכאורה תמוה דלשיטת הרמב"ם דבעינן רצון הבעלים מה מועיל ניחותא דתינוק הא ניחותא דאשה בעי וגם קשה להיפך דהקטן אין לו מחשבה כמבואר בחולין דף י"ג בהעלום חש"ו ובפי"ד מט"א וצ"ל דכל דניחא לי' לתינוק שהתינוק רוצה לינק ממילא ניחא לאשה שיניק הקטן ויתלכלך הדד אבל לפ"ז צ"ב מה דמשני לבסוף דסתמא מקרי לרצון ושלא לרצון דאמר דלא ניחא לי' וצ"ל ג"כ כיון דלא ניחא לי' ממילא לא ניחא ליה שיניק ומקרי שלא לרצון. והנה הרמב"ם פ"ח משאר אבות הטומאה הי"ב כתב להך דמשני רבא תחלה דהוה ס"ס וצ"ב כיון דבפ"י מט"א ה"ד כתב להך שינויא בתרא א"כ למה לו לחדש הך ס"ס וצ"ל דמ"מ ס"ל להרמב"ם דהדין דין אמת דיש ס"ס ואף בניחא לי' יש ס"ס. מיהו צריך להבין דהאיך שייך ס"ס דהא אין נ"מ אם ייניק פחות מכשיעור או שייניק כשיעור רק שלא הי' בכדי אכילת פרס הא זה גם כן לא הוה כשיעור והוה כספק ספק משם אחד וגם הא לא הוה מתהפך דאת"ל שיינק כשיעור בכדי אכילת פרס ע"כ שיינק כשיעור מיהו זה יש ליישב דתחלה צריכין אנו לדון אם יינק כשיעור כלל אמנם ס"ס משם אחד זה ודאי קשה וצריך לומר דמכאן ראיה למ"ש המלמ"ל פ"ג מברכות ובמהרמב"ח בתוס' יוה"כ ליומא דף פ' לענין קאפע דאין מברכין כיון ששוהה יותר מכדי אכילת פרס אף דדרך לשתותו בכך והביא ראיה מהך דתינוק דספק אם יינק יותר מכדי אכילת פרס הרי דדרך התינוק בכך ואפ"ה לא חשוב שיעור ע"ש ועיין במגן גבורים סי' כ"ו ולפ"ז הרי נודע דכל שספק אחד יותר מתיר מחבירו הוה ס"ס אף דלא נ"מ לדינא וכמ"ש המהרא"י הובא בש"ך בדיני ס"ס וא"כ גם כאן זה הספק דיותר מכדי אכילת פרס הוא מתיר יותר דאף שדרך שתייתו בכך מ"מ אינו מצטרף ובה"ג לא חשוב ס"ס משם אחד עוד נ"ל דלכך לא חשוב משם אחד דבאמת לפי מה דנסתפק אם יונק ביותר מכדי אכילת פרס ודרך התינוק לשתות כך שוב חצי שיעור מותר דהרי ר"י דאוסר חצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי והנה הפרמ"ג סי' ס"ב נסתפק אי הפירוש דחזי לאצטרופי תיכף או בכשיעור אכילת פרס ולפ"ז אם התינוק אין לו כח לשתות בכדי אכילת פרס א"כ תמיד חסר השיעור ולא אסור מן התורה דלא שייך חזי לאצטרופי ואחשבי' לא שייך דמלבד דתינוק לא גרע משוגג דלא אחשביה אף גם דכל שאין לו כח יותר לא שייך אחשביה דבאמת רוצה לשתות יותר רק שאין בו כח וא"כ שוב ע"י הספק השני יצא מכלל איסור תורה ובכה"ג ודאי הוה ס"ס. ובזה מיושב היטב קושית המלמ"ל והמהרמב"ח הנ"ל דאם נימא דתינוק כיון שדרכו לשתות כך שוב מצטרף אף ביותר מכדי שיעור פרס שוב לא יהיה ס"ס כלל והכל שם אחד: מיהו ז"א ואדרבא אם לא יהיה ס"ס ודאי מהראוי לאסור וזה עיקר ראיית המלמ"ל והמהרמב"ח ועכ"פ ס"ס משם אחד לא הוה וז"ב. והנה רש"י כתב אלא אמר רבא וז"ל אלא מקום חלב לא מקום מעיין הוא וצריך הכשר אבל לא ניחא ליה טהור דהא לא אתכשר ומהשתא יכול לתרוצי בשלא לרצון. ונשאלתי בזה דהא רבא מתרץ משום דס"ס הוא וסבר דמעיין הוה. והשבתי בפשיטות דדברי רש"י סובבים על המסקנא דרבא מסיק דלאו מעיין הוא ומה דמטמא לרצון ושלא לרצון היינו בסתמא וא"כ מתרץ כאן דמיירי באומר בפירוש דלא ניחא לי' וז"פ. וראיתי בברכת הזבח שתמה על מ"ש הרמב"ם פ"א ממשכב הלכה ט"ז שחלב האשה אינה מטמא אדם רק כלים מד"ס וכתב הראב"ד שטעה בזה שמטמאין את הגויה ברביעית ע"י שתי' אבל במגע מטמאין אפילו במשהו וכתב הכ"מ דמאחר שיכולין להתפרש דברי הרמב"ם במגע ממילא ל"ק על הרמב"ם ותמה הבה"ז תרי תמיהי דאכתי לא יישב דברי הרמב"ם מהשגה הראשונה דהא מטמא אדם בטומאת גויה וכן הקשה המלמ"ל וגם דאכתי לא תירץ דלכלים וידים לא בעי רביעית כמ"ש הראב"ד ואני אומר דבמחכת"ה הכ"מ כתב שפיר דבאמת מדין טומאת גויה לא מיירי הרמב"ם כאן ובזה בעי רביעית וכבר הזכיר דין זה דבמשקין טמאים שיעורן ברביעית לענין פסול גויה בפ"ח מאה"ט הי"א יעו"ש וכאן מיירי רבינו מטומאת מגע ובאמת מטמא במשהו ולא בעי רביעית וזה אינו מטמא אדם רק כלים מדברי סופרים ודברי הכ"מ נכונים ועיין בתוס' בכריתות דף י"ג ד"ה וחלב ובר"ש במכשירין פ"ו משנה ז' ודו"ק היטב כי זה ברור מאד שהכסף עונה את הכל ועיין בחזון נחום פ"ו ממכשירין משנה וא"ו שהבין בפשיטות כן ולא חלי ולא הרגיש כלל בדברי הבה"ז וקושייתו ודו"ק ועיין ברמב"ם בפירוש המשניות בעדיות פ"א משנה א' ובתוס' יו"ט שם. ודרך אגב ארשום כאן מ"ש ביום ה' ויקרא כ"ח אדר שנת כת"ר להבחור החריף כמ"ר חיים הירש ראזע מברעזאן אשר כתב על דברת המפה"י בב"ק דף ע"ז במ"ש ליישב קושית היע"ד בהא דאמרו אם נגע טמאהו והקשה דהא משכחת באוכל פחות מכביצה וע"ז כתוב במפה"י דאיסורו חושבו ע"ש וע"ז הקשה דא"כ בפסחים דף פ"ה בשלמא למ"ד בכביצה דאית בה כזית ולית בה כביצה וגם בכריתות כ"א בבצק פחות מכביצה והשלימה לכביצה ולמה לא סגי בכזית דאיסורו חושבו וכן הקשה מתוס' פסחים ל"ג גבי שום ומקפה. אבל מכלם ל"ק דשאני כאן דשם טומאה אחת היא וכל דמחייב משום טומאת הגוף בכזית ממילא מתחייב גם משום טומאת בשר בכזית. ובזה יתיישב גם מה שהקשה דמשכחת לה באוכל בכדי אכילת פרס דלענין טומאה לא מצטרף ולענין אכילה מצטרף ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כאן דשם טומאה אחת היא
9
י׳ובזה יתיישב מה דקשיא לי דהרי רבנן מקשי מכיון שנגע טמאהו והיינו קודם אכילה הי' טומאת בשר קודם לטומאת הגוף ובכה"ג לא חל טומאת הגוף על טומאת בשר ולפ"ז ניהו דאיסורו חושבו מכל מקום טומאת בשר קודם ועכ"פ ב"א מקרי ושפיר חל וע"כ צ"ל דשם טומאה אחת היא וחל טומאת בשר קודם (וכעין זה כתב הראש יוסף בחולין לענין גה"נ של נבלה או קדשים) ומ"ש מעלתו דריה"ג לשיטתו דאיסור דרבנן מחשיב ליה כאיסור תורה דהרי ס"ל לריה"ג בסוטה מ"ד דחוזר בעבירה דרבנן מעורכי מלחמה ולפ"ז כל שמקבל טומאה מדרבנן עכ"פ שוב בא טומאת בשר ופרכו רבנן רק לשיטת ריה"ג. הנה דבר זה מביא לידי גיחוך דשם שאני כמ"ש המלמ"ל פ"א מנערה הלכה ה' דכל דכתבה התורה סתם גם איסור דרבנן מקרי איסור והביא הך דחוזר מעבירות שבידו ואני כתבתי בגליון שם דהדבר מבואר ביומא דף ע"ד אמר קרא אם לא יגיד אף דמשחק בקוביא אינו רק דרבנן אפ"ה הוה בכלל לא יגיד ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סימן ק"נ מ"ש בענין זה ועיין תוס' זבחים דף קי"ג ד"ה חוץ ובצ"ק שם ודוק היטב ובאמת המלמ"ל פ"ז מתרומות האריך אי טומאה מדרבנן מקרי טומאה דאורייתא לענין שיהיה מקרי מחולל ועומד ולדבריו יתיישב קושית היע"ד ושם כיון דכתוב סתם ולא יחללו גם דרבנן מקרי חילול ודוק ונזכרתי שבמלא רועים כתב כדבריך ואני קורא אחריך מלא רועים אבל לא זכר דברי המשנה למלך בזה
10
י״אודרך אגב אבאר במה דאמרו בשבת ט"ו והאיכא הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר והלל אומר לא הוכשר ובדף י"ז אמרו שם אמר הלל לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה א"ל אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה והוא תימה מה לשון אומרת אם תקניטני דממ"נ אם צריך טהרה למה לא גזרו והנראה בזה דהנה אח"כ אמרו מ"ט אר"ז אר"ח גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקין שפיר אלא למ"ד אין כלי טמא חושב משקין מאי איכא למימר וכתב רש"י דלא ידע היכא. אמנם התוס' כתבו דהוא בתוספתא פ"ב דמכשירין מ"ד דנחלקו ר"מ ור"י וכ"כ הר"ש פ"ד ממכשירין מ"ה שם ובאמת צ"ע דבתוס' ובר"ש מבואר יותר דמ"ד כלי טמא חושב משקה היינו ר"מ דבטמאה הכל מודים דהרי זה בכי יותן אבל לר"י דאמר דנחלקו ב"ש וב"ה וב"ה סברי דאף בטמאה אינו בכי יותן והרי כאן באמת נחלקו שמאי והלל וצ"ל דהכונה דצ"ל בכי יותן דהיינו דניחא לי' וכל דלא ניחא לי' לא חיישינן וא"כ כל דלא ניחא ליה ואזיל לאיבוד בודאי אינו טמא ואם כן מ"ט דשמאי. והנה התוס' בד"ה גוזרני כתבו דלכך במסיקה טהור דלא שייך גזירה משום קופות מזופפות משום דמוהל היוצא מהם לא חשיב משקה וכן לא שייך משום נושכות ולפ"ז אם נימא משום קופות טמאות וכמ"ד כלי חושב משקה שפיר מקשה הלל לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה דלר"מ הכל מודים דכלי חושב משקה ואם כן גם במסיקה טמא וע"ז אמר אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה והיינו שאומר הטעם משום כלי חושב משקה ואז גם מסיקה טמא וז"ב ונכון. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שראיתי קושיא בספרי המתחכמים שהקשו על הא דאמרו בפסחים דף ג' חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וחד אמר ומוסקין בטומאה ואמר הלל מובטחני שמורה הוראה בישראל ופירש הר"ן דשיבח לאותו שאומר ומוסקין בטומאה שזה לשון קצרה וע"ז הקשו דהא הלל בעצמו אמר ואין מוסקין בטהרה והיא קושיא גדולה ולפמ"ש יש ליישב דהנה הלל פריך לפי מה דס"ד דהטעם הוא משום כלים טמאים וכמ"ד כלי חושב משקה ולכך פריך גם במסיקה נמי וכמ"ש והנה הך דכלי חושב משקה פירש"י דאתיא טומאת כלי והמחשבה כאחת דהכשר והטומאה בא כאחת ע"ש ולפ"ז לא שייך לומר ומוסקין בטומאה דהרי המסיקה טרם שבא לכלי לא נטמא רק דע"י הכלי בא המחשבה והכשר כאחת ולא שייך ומוסקין בטומאה ויתכן יותר לומר דאין מוסקין בטהרה דעכ"פ טהור בודאי אינו אבל לפי המסקנא דגזרו משום כלים מזופפות או נושכות דלא שייך זאת במסיקה וא"כ מוסקין בטומאה ושוב יתכן יותר ומוסקין בטומאה דהוא לשון קצרה. והנה בהך דכלי חושב משקה וגוף הגזרה דאמרו מ"ט והיינו דלא ניחא ליה הקשה באבני מלואים ח"ב סי' כ' דהרשב"ם כתב בב"ב דף צ"ז דביין לא בעי ניחותא והוא תימה רבה ולפענ"ד נראה דיש חילוק בין דלא ניחא לי' ובין דלא בעי ניחותא דהנה לא בעי ניחותא היינו בסתם שלא נתכוין בזה י"ל דיין לא בעי מחשבה והחשיבות של יין ושאר משקין לפירוש התוס' ג"כ כן דלא בעי מחשבה וניחותא אבל כאן הוא להיפך שלא ניחא ליה בזה שיוצא לאיבוד בזה אדרבא ביין יותר גרע ממים דיין ודאי לא ניחא ליה שילך לאיבוד ובודאי אינו מכשיר ודוק ובזה יש ליישב מה שאמרו בע"ז פרק שני והדברניות ולשני הפירושים הרי התוס' כתבו דלרשב"ם כל המשקים לבד מים לא בעי ניחותא ולפמ"ש אתי שפיר. והנה במ"ש המלמ"ל פ"ד מט"א ה"ג דכל דלא נעשה גוף אחד לא מצטרפי לשיטת התוס' ובאמת שכ"כ התוס' אבל לכאורה תמוה מהא דמבואר בעדיות פ"ג מ"ב אוכל פרוד אינו מצטרף דברי ר' דוסא בן הרכינס וחכמים אומרים מצטרף הרי דלחכמים מצטרף וכן הוא בפ"ח דטהרות משנה ח' ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף ומשמע דחכמים ס"ל דמצטרף וע"ש בר"ש ורמב"ם ובתוי"ט שנסתפקו אי גרס פרוד בדל"ת או ברי"ש וצ"ע שכלם לא הביאו הך דר' דוסא בעדיות שאזל לשיטתיה ופרוד בדל"ת גרסינן ועכ"פ מבואר דלחכמים טמא ומצטרף. הן אמת דגוף הדבר תמוה דאם נימא דלרבנן מצטרף יקשה מהך דאמרו בפסחים וחגיגה דר"ע העיד על הלבונה וקטרת דהכלי מצרף ויליף מכף אחת ולמה לי קרא הלא לחכמים מצטרף בלא"ה ואפילו לתרומה ולדבר זה העירני הרב החריף מוה' מאיר בראם ני' ובשלמא לפירוש הראב"ד דקאי ע"י משקה ניחא אבל לפירוש הרמב"ם והרע"ב דאף בלא משקה קשה. ובאמת דברי חכמים בעדיות ציין העין משפט בפ"ד מט"א ולא מצאתי ואדרבא בה"ג שם כתב המלמ"ל דכל שלא נעשה גוף אחד ל"מ להתוס' אף שנוגעים אמנם יגעתי ומצאתי שהרמב"ם מביא משנה זו בפ"ו מט"א הי"ז ושם מבואר דבעינן שיקבצם ויעשם גוש אחד ועיין ראב"ד וכ"מ שם וא"כ לק"מ דדוקא דאם קבצם ונעשו גוש אחד הוא דמצטרף. ובזה אתי שפיר הא דמבואר בפ"ג דטהרות משנה ב' דאם היו פרודין אפילו הן סאה טהורין והרי לחכמים מצטרף. ולפמ"ש שם מיירי בלא קבצם לעשות גוש אחד ועיין בפ"ב דטבול יום משנה ה' מעשה קדרה וקטניות בזמן שהם פרודים אינו חיבור והיינו לפי שלא קבצם ועשה אותם גוש אחד כמ"ש בהדיא בפ"ו הנ"ל דבמעשה קדרה וקטניות אינן מצטרפות ובזה יתיישב הרבה דברים ועיין בלב אריה ובחולין דף קי"ח בתוס' ד"ה אין יד מה שהקשה שם ולפמ"ש א"ש הכל ועיין רש"י פסחים ל"ג ע"ב ד"ה קסבר ובטורי אבן בחגיגה דף כ' ודוק היטב בכל מ"ש ובמ"ש נסתר ראית התוס' חדשים בעדיות דוק ותמצא:
11