שואל ומשיב מהדורא חמישאה ג׳Shoel uMeshiv Mahadura V 3
א׳אמרו חז"ל בשבת דף למ"ד ומאי דבריו סותרין זא"ז כתיב אל תען כסיל כאולתו וכתיב ענה כסיל כאולתו ל"ק הא בד"ת הא במילי דעלמא. ולכאורה צ"ב הא לא מוזכר שום רמז במקרא והיכן מצאו זאת לחלק כן. אך נראה דהכוונה פשוטה דהנה מה שצריך לענות את הכסיל הוא למען לא יחשוב הכסיל כי מה ששותק כהודאה דמיא ומודה לכסילתו והנה במילי דעלמא לא יגיע החסרון רק שהכסיל יחשוב כי גם החכם מודה לדבריו וישוה אותו לו זה אינו חסרון כ"כ ומוטב שלא יענהו משינצח הכסילים וכבר כתב הרמב"ם כי מדת נפשו תיקר בעיניו משינצח הכסילים לא כן בד"ת כי אם הכסיל בסכלותו מלגלג על ד"ת הנה כשישתוק יחשוב הכסיל כי יפה השיב ובחכמתי כי נבונותי השבתי על דברי תורה ובזאת אין לו לחוס על נפשו ומצוה לטרוח ולהשיבו כדי שלא יהיה חכם בעיניו והמעיין יראה שזה מבואר בכתובים דבכתוב הראשון כתיב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה והיינו במילי דעלמא דאין החסרון רק שע"י השתיקה יחשוב הכסיל כי שוה לו ע"כ הזהיר שלמה בחכמתו שאל תען כסיל באולתו מחשש פן תשוה לו גם אתה כי מה בצע בזה ויקר נפשו בעיניו ואח"כ אמר ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו והיינו בד"ת שאז השותק עושה רע שהכסיל מלגלג ע"ז ולא יחוס על נפשו וזה שאמרו כאן בד"ת כאן במילי דעלמא מרומז בכתובים ועיין רש"י שם ואלו כוון לזה. והנה על זה באתי במגלת ספר כתוב יען כי ראיתי קונטרס אחד נקרא בשם ילד זקונים ושמו העצם בל אשא על שפתי פגול הוא לאחד מהמתחכמים בזמנינו ובו מלגלג על גזירת חז"ל בשלשה דינים וד' יודע כי רחפו עצמותי איך זקן שכמותו יעסוק בדברים בטלים ויתן להדפיס דברי תיעובים כאלה על הספר ולא יבוש ולא יכלם בדברי רוח כאלה להשיב על חכמינו ז"ל האמתיים וע"כ אמרתי אם כי בעיניך פרץ ד' פרץ עזה וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' בכ"ז יען כי לבי ככנור יהמה אמרתי לציין דברי שגגה שמצאתי בו. הנה זה יצא ראשונה שכתב להתיר השמעת קול בכלי שיר הנקרא ארגעל בשבת וז"ל הסרוח כבר הורה זקן הר"י בעל התוס' ד"ה תנן וז"ל וכו' דלדידן שאין אנו בקיאין לעשות כלי שירים ליכא למגזר ועפ"ז כתב הרמ"א בסי' של"ט וי"א דבזה"ז הכל שרי עכ"ל יחנק בפיו. והנה על דבר זה ידוו כל הדווים ובראשונה מראש צורים נראה לכאורה בראשית ההשקפה תמהני דכבר נודע דכל דבר שהי' בגזירה אף דבטל הטעם לא בטל הגזירה וראיתי בב"י שהרגיש בזה וכתב דאף דאמרו פ"ק דביצה דכל שהיה בגזירה אף שנתבטל הטעם לא בטל האיסור אפשר דהתוס' מדמי לי' למשקין מגולין דעכשיו שאין הנחשים מצויין דשרי ומאד תמהני דל"ד לשם דבמשקין מגולים גם בימי חז"ל דהיה הגזירה הי' מקומות דלא חשו לזה משום שלא הי' נחשים מצויים וא"כ אנן בזה"ז כאותן מקומות דמי משא"כ בזה דבימים הראשונים אסרו בכל המקומות א"כ אף שבטל הטעם לא בטל הגזירה וכמ"ש התוס' בע"ז דף ל"ד בהדיא וכבר האריך הרחיב בזה הדיבור הפר"ח ביו"ד סי' קי"ו ותמהני שהמ"א בסי' תס"ח ס"ק א' מביא החילוק הלז בשם המזרחי הלכות חמץ ולא הזכיר שכן הוא בהדיא בתוס' ועפר"ח שם ובאמת שהב"י כתב דמהרי"ק חולק ע"ז וכתב שכן נראה מכל הפוסקים שלא חלקו בזה וראיתי בט"ז שכתב בשם הב"י לחלק דש"ה דל"ש ותמהני דהביא כן בשם הב"י מה דלא נמצא בב"י וגם גוף החילוק לא נזכר ועיין מ"א סי' ס' ס"ק זיי"ן מה שמחלק בשם הרא"ש וגם חילוק זה לא שייך כאן וגם הרא"ש עצמו לא סמך על חלוקו כ"א לחפש קצת זכות כמ"ש הב"י שם בשמו ע"ש וע"כ צ"ע גוף חלוקו של התוס' ואף אם נקבל חלוקו של התוס' כבר האריך בזה בן אא"ז בשער אפרים סי' ל"ו דע"כ לא התירו התוס' רק טיפוח וריקוד ביד ורגל דחיישינן שמא יעשו כלי שיר ע"ז כתבו דלא בקיאין בזה אבל לתקן כלי שיר כולנו בקיאין ע"ש שהאריך בזה ודבריו נכונים לכל הישר הולך וגם לשון הרמ"א הוא רק על סיפוק וריקוד וכתב דלא בקיאין בעשיית כלי שיר ועיין סי' של"ח ס"ב בהג"ה ומג"א שם ועיין ט"ז יו"ד סי' רפ"ד ס"ק ג' והש"ע אוסר שם אף בחוה"מ לנגן בכלי שיר ואף דמתוס' ביצה דף למ"ד ד"ה אין מטפחין משמע קצת דשרי בחוה"מ (וביותר משמע כן בתוס' מ"ק דף כ"ג ע"ב ד"ה אבל) יש לדחות למעיין שם ודו"ק עכ"פ מבואר באר היטב דלתקן כלי שיר יש חשש גם האידנא ומאד תמהני כיון דמתיר לנגן בארגעל היאך שייך דלא בקיאין בכלי שיר הא הפורטים על פי הנבל ודאי בקיאין בזה וע"כ אין לדבר הזה מקום. אחר שכתבתי כ"ז ימים רבים אח"כ בא לידי קונטרס אלה דברי הברית אשר נדפס באלטונא שנת תקע"ט שם נקבצו אבירי הרועים הרבנים גאוני הדור אשר עמדו בפרץ בדבר שינוי התפלות והארגעל אשר כוננו המציקים והמתפקרים בימים האלו וגם האיש ההוא עוד ילדות היתה בו ובוצין בוצין מקטפיה ידיע גם בעוד צעיר לימים פרחה בו צרעת ממארת ורבו עליו חכמי הדור וע"כ הודה ולא בוש כי טעה ואח"כ כי זקן בא בימים חזר על הראשונות ככלב שב על קיאו והדפיס הדברים על ספר והנה דברים רבים אשר יש לי עוד בענין זה אך כי כבר קדמוני הרבנים שמה אינו בדין שיניף המקצר על המאריך ואתה תחזה שם אנשי חיל יראי אלקים אשר בערה בם אש ד' וקמו לעזרת ד' בגבורים תנצב"ה יעלזו חסידים בכבוד ויבדלו החיים ויחיו לחיי עד. שוב זכיתי לראות ספר צרור החיים ובחלק קול השיר מאריך בזה ות"ל שכבר הרגשתי בכל מ"ש גם לא ידע משו"ת שער אפרים הנ"ל יעו"ש ובתוס' מ"ק שרמזתי לעיל הדבר מבואר בהדיא דבחה"מ ל"ש שמתקן כלי שיר דלא כשער אפרים ובנו הרב בהג"ה ז"ל שלא זכרו זאת. ומ"ש הטעם השני דכיון שאמרו חז"ל במגילה חביבין ישראל שבכ"מ שגלו שכינה עמהם ודרשו על ואהי' להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות שבבבל ובח"ל וא"כ כיון דיש להם קדושת המקדש הא קיי"ל אין שבות במקדש והטעם כמ"ש הכ"מ בסוף הלכות בית הבחירה דכהנים זריזין הם וא"כ ה"ה לדידן ב"ד שבכל עיר ועיר וראשי העדה זריזין הן שישמרו משמרתם שלא יבואו לידי חילול שבת ע"י מלאכה והביא ראיה דאם התירו לשנים לקרות בספר דאם ישכח האחד חבירו יזכירהו מכ"ש לב"ד וציבור משגיחין להמקום המקדש שלא לחוש לחשש רחוקה שמא יתקן כלי שיר זה תו"ד. הנה נבהלתי על המראה איך ימלא לב אנוש לאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר ואינו כדאי לדבר בזה. אך כבר כתבתי כי אמרו חז"ל דבד"ת ענה לכסיל ואף כי לכסיל רשע זקן אשמאי כזה מצוה לענותו ביד חזקה. והנה על כל פרט ופרט יש להשיב דלדבריו שחשב בהכ"נ ובתי המדרש לקדושת המקדש דלא שייך שבות א"כ לדבריו יפלו ח"ו כל השבותין של שבת בבהכ"נ ובהמ"ד והנה מבואר להיפך ולדבריו מותר להשמיע קול בפעמונים שבפרוכת והט"ז אוסר ביו"ד סי' רפ"ב ס"ק ג' והמ"א שהקיל בסי' של"ח ס"ק א' כמה טרחות טרי' לרישי' עד שהתיר ולדברי הנרגן הזה ל"ש שבות דקול בבה"כ כלל וגם תמהני דמדוע חרד על דבר הארגעל שבודאי עכ"פ אין בו מצוה וחיוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן רק שחשבו להתעוררות לתפלה עי"ז מה שהוא באמת להיפך ועינינו הרואות בכל מדינת פולין וליטא ורוב מקומות ישראל שאינן יודעין מזה והתפללו ויתפללו בכוונה נכונה מה שהוא להיפך בעוה"ר במקומות שמשתמשין הארגעל עכ"פ מצות לולב ושופר ומגלה וכדומה שנדחו בשבת בשביל שבות דרבנן ולמה לא חרד לדבר ד' ולקיום מצותיו אין זה כ"א רוע לבבו לב הותל הטעהו להסית ולסמא עינים עורות בדברים בטלים וגם הא כבר נודע דאין שבות במקדש לא אמרו רק בדבר שהוא לצורך קרבן או לצורך המקדש בעצמו אבל לא מה שהוא צורך מצוה שנעשה במקדש ותדע שהרי ערבה לא דחה במקדש כ"א ביום אחד ולא כל שבעה ומה דפירש רש"י בר"ה דף כ"ט דלכך במקדש תוקעין משום דל"ג על שבות במקדש הוא באמת תמוה וכבר האריך בזה בטורי אבן שם ע"ש שדחה פירש"י ובמק"א כתבתי דכוונת רש"י דכיון דבמקדש הי' תוקעין מלבד השופר בחצוצרות רק שהשופר מאריך כמבואר בר"ה דף כ"ו כ"ז וא"כ החצוצרות שהי' רק במקדש זה הוה שבות דמקדש שאינו נוהג רק במקדש ולכבוד הקרבן וזה היה מותר א"כ אם נאסר השופר יהי' יציבא בארעא וכו' דמצות היום הי' עיקר בשופר דלכך הי' מאריך ולא יתכן לכך התירו גם לתקוע בשופר אבל לחדש דכל מצות אף שאינו לצורך קרבן ומקדש ביחוד ג"כ מותר ודאי לא יאמר אדם שיש לו ריח תורה ומכ"ש להוסיף טלאי ע"ג טלאי דגם בבהכ"נ שלנו יש לו דין מקדש זה לא יעלה על לב ואף דעשאוהו לקצת דברים כמקדש היינו בתורת חומרא לנהוג בו קדושה אבל פשיטא דאין לבהכ"נ דין מקדש. ובלא"ה כיון דעיקר הטעם הוא משום דהכהנים זריזין א"כ קשה קושית חז"ל בפסחים דף ל"ו אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין. ומ"ש דבפני הב"ד וראשי הקהל מקרי זריזין זה ודאי ליתא ואף דאמרו בפסחים שם ציבור שאני ופירש"י דכיון שנעשה מעשה בב"ד הוה כזריזין ש"ה דכל מעשה לא היה רק עפ"י צווי ב"ד אבל כאן שאין הב"ד אומרים כלום רק שעומדים לשמוע והמנגן יטעה ויתקן הכלי שיר מה מועיל עמידת הב"ד וגם ל"פ חז"ל ואם הב"ד לא יבאו לבהכ"נ או בבהכ"נ אשר אין הב"ד מתפללין יאסר ובכל כה"ג אמר ולא פלוג ואסרו בכלן ובפרט בדבר שאינו לצורך כ"כ ולדבריו הי' כל אמירה לנכרי בבהכ"נ מותר דאינו רק שבות והוא שבות קיל כדאמרו בעירובין דף ס"ו ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דאין בו מעשה לחד פירוש שם. וראה כמה טרחו בשבות דכבוי נרות בשבת בבהכ"נ שיש בו סכנה מפני הדליקה ח"ו וכמה טרחות טרח השב יעקב חלק או"ח להתיר ולא עלה על לבו דאין שבות בבהכ"נ וכמה פוסקים טרחו בזה ולא ענו דבר מזה וע"כ דפטומי מילי נינהו. ומ"ש שהתירו בסי' ער"ה ס"ח לקרות ביוה"כ לאור הנר מפני שאימת יוה"כ עליו היינו מפני אימת יוה"כ לא משום דאין שבות בבהכ"נ ובא וראה שהרי"ף התיר לתקוע בר"ה בשבת בב"ד שלו וכל הראשונים חלקו עליו בזה ומי לנו ב"ד קבוע יותר מהרי"ף ואפ"ה אין מחזיק בידו ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ג שהביא זאת וכתב שכל הראשונים חלקו עליו וע"כ דל"פ חז"ל בתקנתם וגם חששו לב"ד שאינו יפה ואף כי בעוה"ר בזמנינו שאין הדור יפה ואם יהיה חלילה ב"ד כמותו לא ירבה בישראל אז יפרקו עולו של הקב"ה ויראת שדי יעזובו ואיך נסמוך על הב"ד זה והוא הביא זאת ודחה בחלקלחות לשונו בלי מענה. ולמען יסכר פה דוברי שקר אראנו מה שמצאתי בתוספתא פ"א דיומא משנה ח' איזה הוא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין בפה לא בנבל ולא בכנור הרי דגם במקדש לפני הכה"ג לא היה בנבל וכנור משום דאסור ביוה"כ וכ"כ המפרש שנדפס מחדש שמו מנחת בכורים על התוספתא ואצבע צרדה לא היה שבות כלל כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' קנ"ד ובאמת אין שבות במקדש ל"ש בזה דלא אמרו רק בלצורך קרבן או לצורך המקדש ובזה מיושב קושית המלמ"ל פ"ח מבית הבחירה הי"ב ועיין עירובין דף ק"א ודו"ק:
1
ב׳ומ"ש בהיתר ההליכה בשבת בעגלה החדשה אשר מקרוב נתגלה התחבולה להוליכה ע"י קיטור ואש וכתב של"ש כל הטעמים שנאמרו בסי' רמ"ח לא משום חבית של שייטין ולא משום עינוי נפש וגם איסור תחומין לא שייך לאשר האדם ההולך בעגלה גבוה יותר מעשרה טפחים מקרקע האדמה והעגלה אינה מחוברת לארץ גם רגלי העגלה הם האופנים אינם רחבים ארבעה ואין בינה כארעא סמיכתא וגם איסור ההפלגה משום דהוה כמתנה לחלל שבת בנ"ד אין לחוש כמ"ש הרמב"ן כיון שאינו שוכר בשביל הישראל ע"ש. והנה מצד תחומין ודאי שייך דכיון דהקרון רחב ארבעה אף שהוא למעלה מעשרה כארעא סמיכתא ועיין בב"י סי' רס"ו ובסי' ת"ד וע' מג"א סי' ש"ד ס"ק ז' וגם יתר הטעמים לפענ"ד ששייך בזה רק כיון שאין אני בקי בענין העגלה הלז לא אוכל להאריך בזה וגם לפי מה שהוגד לי דהקיטור ואש הוא לפי ערך האנשים וא"כ צריך לעשות בשביל כל איש ואיש אש וקיטור וענן א"כ אסור כמבואר בסי' רע"ו ס"ב. ומ"ש שהרמ"א בסי' ת"ד כתב חוץ לתחום לי"ב מיל אזלינן לחומרא למ"ד תחומין דאורייתא וכו' דהוא דוקא למ"ד דחוץ לי"ב מיל דאורייתא אבל לכמה גדולי האחרונים דגם חוץ לי"ב מיל דרבנן אזלינן בספיקו להקל וכיון שספק הוא אם הוא דאורייתא או דרבנן אזלינן בס"ס להקל. והנה חלילה לסמוך על ספק זה כיון דספק אחד אם הוא דאורייתא ובזה אזלינן להחמיר א"כ ח"ו להקל ולגבב קילות בזה וע"כ ח"ו לסמוך ע"ז ואין להשגיח בקילי קילות שהקל בזה הנבל הזה ואם ח"ו נתיר זאת לא יוודע איפוא ענין שבת כלל כי לא ישבות המסחר אף בשבת כי יוכל לנסוע גם בשבת ומתוך כך יבא להתיר כל המלאכות ח"ו וע"כ אין להתיר. (ועיין שעה"מ פ"ז מאישות ה"ב שהקשה דהו"ל ס"ס להחמיר ע"ש):
2
ג׳והנה הב"י בסי' רמ"ח הקשה על המהרי"ק שכתב שמותר להפליג בספינה קודם ג' ימים אפילו למטה מעשרה דל"ש איסור תחומין והשיג הב"י דהא הרמב"ם כתב מפורש דאסור בספינה להלך בשבת חוץ לתחום ע"ש ובסי' ת"ד מביא ג"כ דברי המהרי"ק ולפענ"ד דברי המהרי"ק נכונים דחלילה להמהרי"ק שלא יסבור דאסור בשבת בספינה משום תחומין וכוונת המהרי"ק הוא דבאמת צריך ביאור ל"ל להרמב"ם ולהרי"ף לחדש טעם אחר על איסור הפלגת הספינה ת"ל משום איסור תחומין. אבל באמת הרמב"ם ס"ל דבימים ונהרות איסור תחומין אינו רק מדרבנן דלא דמו לדגלי מדבר והוה ככרמלית כמ"ש הב"י כאן בשמו ובסי' ת"ד ולפ"ז לאסור להפליג קודם השבת שמא יבא ללכת בשבת פשיטא דבשביל איסור דרבנן לא נאסר ואדרבא כל שהתחיל בהיתר שרי אף כשעובר בשבת ג"כ דמה יעשה כל שכבר התחיל ללכת בספינה הוא מוכרח ללכת אל מקום שהרוח הולך והרי התוס' בעירובין דף מ"ג כתבו דלא הצריכו אף כשמגיע ליבשה בשבת דבספינה כל שכבר התחיל בהיתר מותר ומעתה לכך הוצרך הרי"ף לחדש טעם אחר בשביל עונג שבת ולפ"ז זהו קודם שבת אבל בשבת עצמו אסור להלך בספינה דשייך עכ"פ תחומין מדרבנן ודו"ק היטב:
3
ד׳והנה בתוס' עירובין מ"ג בד"ה הלכה בסה"ד מבואר דמשתמש בבע"ח אסור גזירה שמא יחתוך זמורה ובזה מיושב דברי רש"י בשבת קנ"ד בהא דאמר אביי משתמש מר בבע"ח ופירש"י ותנן אין רוכבין ע"ג בהמה וה"ה לכל תשמיש והדבר היה תמוה בעיני בראשית ההשקפה דשם הטעם משום שמא יחתוך זמורה. אך בדברי התוס' מבואר דגם שמוש בבע"ח אסרו בשביל זה והכל גזירה אחת שוב מצאתי במג"א סי' ש"ה ס"ק יו"ד שהרגיש בזה. ובזה אמרתי במה דאמר אביי לרבה קמשתמש בבע"ח והלא הי' צ"ל למדתנו רבינו שאין משתמשין בבע"ח או למדתנו רבינו שאין רוכבין ע"ג בהמה. ולפמ"ש א"ש דבאמת במשנה שם י"ל דשמוש מותר רק שאין רוכבין ע"ג בהמה ומשום חיתוך זמורה רק שמשמע ליה לאבי' דגם זה בכלל אין רוכבין וע"ז אמר לי' קמשתמש מר בבע"ח ואולי אין איסור כלל בזה וע"ז השיב לו דבאמת אסור רק שהיה בצידי בע"ח ודו"ק היטב. ומזה לכאורה ראיה ברורה דשימוש בבע"ח אינו רק משום גזירה שמא יחתוך זמורה דלא כרמ"א דאל"כ היה לו לומר למדתנו רבינו אין משתמשין בבע"ח. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דבאמת צ"ב למה לא יהיה אסור ורכוב ע"ג בהמה משום דמצווה על שביתת בהמתו והשתא דנטירותא יתירתא אסרו משום למען ינוח כמ"ש רש"י ותוס' שם ומכ"ש לרכוב ע"ג בהמה. אך באמת נ"מ לענין בהמה שאינה שלו דלא שייך משום שביתת בהמתו ואסרו משום גזירה ולפ"ז בבהמה שלו י"ל דאסור לשמש בבע"ח הוא בשביל דאם נתיר לשמש שוב לא יהיה מנוח להבהמה וע"כ הרחיקו שלא להשתמש כלל ושפיר העתיק רמ"א דשימוש בבע"ח אסור מצד עצמו והיינו באופן שהוא בהמתו ואביי שם ידע דאינה בהמתו של רבה ולכך הוכרח לפרש משום דאין רוכבין ע"ג בהמה. ובזה ניחא מה שהעתיק המחבר דיני דשימוש בע"ח בסי' ש"ה משום דיש בו גם משום שביתת בהמתו ואתי שפיר דברי רמ"א ודו"ק. ולפ"ז הי' מקום תקנה להפקיר הבהמה ביום השבת דאז ל"ש שביתת בהמתו והי' מותר ע"ד המבואר בסי' רמ"ו ואז שוב מותר העכו"ם או אחר להוציאה וגם הוא בעצמו כל שאינו רוצה לזכות בה בשבת והיתה מותרת לצאת בשבת בכל הדברים וזה דבר חדש:
4
ה׳מה שהאריך לסייע לפירש"י דגולל היינו כסוי הארון דלא כפירוש הרמב"ן והרא"ש שהב"י ביו"ד סי' שע"ה הכריע כפירושם והביא שהרמב"ם פ"ב מאהלות משנה ד' פירש גולל היינו כסוי אשר יכסו בו אבל אין הכרע בזה דאולי כיון להמצבת אבן אשר יכסה בו. ומ"ש שמצא תוספתא גל של צרורות שעשאו גולל לקבר וכו' דאינו טמא אלא סדר הפנימי דמשם מבואר דגולל היינו כסוי הארון וזה מקרי סדר פנימי והב"י לא זכר זאת. הנה עזות שיש בו מלא לבבו לדבר סרה ברבינו הב"י וכל הראשונים שקדמוהו וכמדומה לו שכלם לא ראו אותה התוספתא שראה הוא אבל יראו עיניו כידו שהר"ש פ"ב מאהלות משנה ד' מביא תוספתא זו ומפרשה על נכון והוא פירש שם בעצמו דגולל היינו כסוי המצבה ע"ש (ועיין תוס' סוכה דף כ"ג שהביאו ג"כ התוספתא הלז ופירשוהו לפי שיטתם) אך לפענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר שאף לפירש"י זה סתם גולל דנקטי במשנה וברייתא יש לפרש סתם כסוי אבל סתימת הגולל לענין אבילות ודאי משמע דהוא משנסתם בקבר בארץ שכ"ז שהוא בארון בבית לא בא אל מנוחתו עדיין וזה נ"ל ברור לולא שפה קדוש הרמב"ן וצבא מהאחרונים דלא כתבו כן אליבא דרש"י ובזה נחה שקטה כל תלונותיו. ושוב מצאתי בש"ך סי' שע"ג ס"ק י"א שכתב כעין זה ע"ש ושמחתי ועכ"פ אין להקל ראש נגד כל הפוסקים לענין מנין אבילות שיתחיל משיסתום בארון דחלילה לזוז כ"ש ממה שהעלה הב"י בש"ע וכל רז לא אניס להם ועיין שו"ת נודע ביהודא מהד"ת סי' ר"א בחלק יו"ד בסופו והכלל אם באנו לדון אחר מה שקימו וקבלו היהודים עליהם מ"ש בש"ע ואחרונים ינתקו כל יסודי הארבעה ש"ע ח"ו ואנו אין לנו רק לשמוע בקולם ויסכר פי דוברי שקר המלעיבים במלאכי אלקים וזבוב מות יבאישו שמן רוקח ויחפשו רק לבקר מומין וכי זו בלבד עשה לנו האיש הלזה הלא הוא הדפיס (כפי שהוגד לי ולא ראיתיו) קונטרס אחד להדיח את בית ישראל להחליף את יום השבת ביום א' יען כי עמד השמש כיום תמים בימי יהושע הדור אתם ראו תועבות ושפתי רשע וכבר כתב החוות יאיר בהשמטות כי ירא הי' שלא ישנו כזאת ע"ש וכבר דבריו נשמעו בין החיים ומי ביקש מידו להתתפש בלבוש אדרת שער למען כחש אוי לעינים שכך רואות שכ"כ נפרץ הדור בזמנינו וד' יגמור פרצת עמו ישראל ברחמים וישלח לנו נזר קדשינו ולאורו נסע ונלך ויסיר לב העקוב כי בחר ד' ביעקב. שוב אחר כמה שנים הגיע לידי ספר יקר הערך צרור החיים להרב הגאון מוה' אברהם אבד"ק עמדין וראיתי כי בחלק קול השיר האריך בדברי הארגעל וכמ"ש למעלה. והנה ראיתי שם בחלק כסוי חטאה שהאריך אם מותר לעמוד בגילוי הראש בבהכנ"ס לפי המנהג שעומדין עכשיו לפני השרים בגילוי הראש והפושעים רצו להתיר יעו"ש שכתב שבתוס' יומא דף כ"ה והא כתב ר"ת דגנאי לעמוד בלא מצנפת והר"י בר ברוך כתב תירוץ אחר והמחבר הנ"ל כתב שגם הריב"ב אינו חולק על ר"ת וכוונתו שודאי הי' לו בעת הזאת כובע אחר ור"ת ס"ל שגם זה גנאי שלא יהי' במצנפת בעזרה רק בכובע אחר והריב"ב חולק ע"ז. הנה לפענ"ד דבר זה מוכרח שהרי בתמיד במשנה ראשונה כתב המפרש שהוא ריב"ב כר"ת דגנאי לעמוד בלא מצנפת בעזרה יעו"ש וצ"ע על המפרש בתמיד שהוא הר"י בר ברוך שבתמיד הסכים לפירוש ר"ת כמ"ש וביומא חולק עליו. אבל עכ"פ זה ברור דגם ריב"ב ס"ל להאי דר"ת דגנאי ללכת בגילוי בלא מצנפת ודו"ק:
5
ו׳אחר זמן רב נתעוררתי במעלי יומא דכיפורי במה דאמרו בתענית דף כ"ו ע"ב לא הי' ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ שבהן יוצאות בנות ירושלים לחול בכרמים ופירש"י כמו לחול במחולות וכפי הנראה היה שם טפוח וריקוד וקשה הא מבואר במשנה בביצה דף ל"ו דאיכא שבות בזה גזירה שמא יתקן כלי שיר וקשה היאך הותר ביוה"כ. ולכאורה רציתי לומר לומר דבר חדש דשבותין לא נאסר כלל ביוה"כ רק גוף מלאכה ולא שבותין ורציתי להביא ראיה משבת דף קי"ד מדברי רש"י ד"ה אלא שכתב דלכך קניבת ירק אסור בשבת וביו"כ שחל בשבת וביוה"כ שחל בחול שרי וכתב דאף דכתיב שבתון שבות לאו מלאכה היא אלא מכל דבר המעכב להתענות ומשמע דשבותין לא נאסר. אבל א"א לומר כן דמלבד דמשנה היא אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בסקילה וכו' ומשמע דכל שבותין אסור וכ"כ הרמב"ם פ"א משביתת עשור ואף דהרמב"ם ס"ל דשבתון שבות נדרש גם ביוה"כ מ"מ בזה לא יחלוק על רש"י וגם רש"י מודה דשייך שבותין והרי כה"ג לא כנס לחופה ביוה"כ משום שבות ועיין בסמ"ק ועיין מ"א סי' של"ט ס"ק ה' ועמ"א שם ס"ק ב' במה דמקשה ממה שהי' מכין לכה"ג באצבע צרדא להקישו אף דאסור משום שבות ובגליון המ"א כתבתי דכבר קדמו המהרא"י בכתביו סי' קכ"ד ובמלמ"ל פ"ח מבית הבחירה ועכ"פ מוכח דכל השבותין אסור. ובאמת מה דהותר קניבת ירק צ"ל דמפני עגמת נפש לא גזרו ע"ז. ותדע שהרי אף להפוסקים דבקניבת ירק הוה איסור תורה ואפ"ה הותר ביוה"כ שחל בחול ועלח"מ פ"א משביתת עשור שם ובמ"א סי' תרמ"א ועכ"פ זה ודאי דכל השבותין נאסרו ביוה"כ וא"כ צ"ע היאך הותר לחול ביוה"כ. וצ"ל כיון דהמנהג הי' עוד בימי דוד ושלמה כדדריש מקרא דצאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו וא"כ אז לא היה הגזירה דשמא יתקן כלי שיר ולכך גם אח"כ שהי' האיסור הניחו המנהג הלז במקומו ולא יכלו לבטל והוה כמו אם נדרו קדמה לגזירתינו כיון שהיה מנהג של מצוה הניחו על מקומו ואף דלענין שופר ומגלה וכדומה גזרו ובטלו המצוה צ"ל דכיון דהי' משום מצות פו"ר הניחו המנהג על מקומו וצ"ע בזה. ואולי כיון שהיו רבים חולות במחולות ל"ש החשש ובפרט במילי דמצוה ועמ"א סי' ער"ה ס"ק ה' מ"ש בשם המהרי"ל ומ"ש הוא לישב ודו"ק. ועכ"פ מתיישב מה שהביא המשנה הך קרא דצאינה וראינה בנות ציון להורות שהיה מנהג קדום ועיין תוסיו"ט שם. והנה במה שהארכתי למעלה דיש היתר בכל הני דאסירי לצאת בהמה בשבת כשיפקיר ולא יהיה שייך שביתת בהמתו ונסמכתי על רש"י ותוס' שכתבו דאסור משום שביתת בהמתו אבל הפ"י האריך שם דאינו רק מדרבנן דל"ש לאסור משום ניחותא דבהמה דהרי התורה התירה להעמידה ע"ג עשבים דזה צער לה וכמ"ש רש"י בחומש וא"כ למה יהיה מותר לשמור שמירה כדרכה דאין זה ניחותא דבהמה ויותר ראוי לאסור לשמור מלנוי. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש בפסקי מהרא"י סי' ר"ה דכל מה שהוא לצורך האדם ליכא משום צעב"ח ע"ש ובחידושי ליו"ד סי' שמ"ח ביארתי הדברים בשרשם דבאמת לא משום שחסה הקב"ה על נפש בהמה רק להקנות אותנו מדות טובות ולכך כל שהוא לצורך האדם ל"ש משום צעבע"ח וא"כ לפ"ז גם מה שהוא צריך שמירה ל"ש שהתורה יזהיר משום נייח בהמתו ולא עדיף מצער בע"ח דמותר מכ"ש מה שאינו רק נייח לבד ואף שהתורה רצתה שיקבע בלבותינו אמונת החידוש ונשבות אנחנו ובהמתינו אבל כל מה שהוא צורך לשמירה ולצורך האדם שלא תברח וכדומה זה לא אסרה התורה אבל לנוי שעכ"פ א"צ לאדם וכן כל שהוא משום תענוג לבהמה אסרו דלא קפדה תורה על תענוג הבהמה ולא על צערה ורק בשביל האדם ולכך כל שהוא לנוי אסור וז"ב ופשוט והוא דבר חדש לפענ"ד. ולכך כל שהיא נטירותא יתירתא שפיר אסור דהא כל שא"צ לאדם שוב מצווה על שביתת בהמתו ולפ"ז לכך במורדת התירו משום דזה שוב הוה צורך האדם ול"ש משום נייח הבהמה וז"ב לפענ"ד. איברא דאכתי קשה לשמואל דס"ל לנוי אסור לשמור מותר והיינו אף בניטורתא יתירתא דבזה שוב ל"ש לומר דהטעם משום דנוי אינו צורך האדם דהא לשמרה ג"כ א"צ לאדם וצ"ל דס"ל לשמואל דבשלמא לשמור כיון שעכ"פ היא צריכה שמירה רק דסגי לה בשמירה פחותה שוב ל"ש משום נייח בהמה דהא באמת הוא עושה בשביל שמירה ואף דהיה יכול לעשות בשמירה פחותה מה שלא טרח לחפש אחר השמירה פחותה זה ל"ש לומר שתזהיר התורה ע"ז שהרי לא בשביל הבהמה קפדה רק בשבילנו וכל שהוא צריך לשמירה עכ"פ לכך מותר וז"ב לפענ"ד:
6
ז׳והנה מצאתי בפ"י בדף נ"ב בתוס' ד"ה יוצאין כרוכין שכתב הטעם דלנוי שרי ולשמור אסור אף דתכשיט שרי טפי לאדם משום דלנוי מחזי כמאן דאזיל לחינגא דבשעה שרוצה למוכרה מיפה אותה ומטיל עליה דברים שהם לנוי ובאמת שהם דברים חדשים והרי בכלבים ועופות וחתולים דל"ש דאזיל לחינגא ועמג"א ס"ק ו' ואפ"ה אסור לנוי ועוד דהרי פוקק זוג שבצוארה דאמרו בהדיא הטעם דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ואפ"ה התירו בחצר כדאמרו בשבת ס"ד ובש"ע סי"א והרי כל לנוי אסור בשביל דמחזי דאזיל לחינגא ומהראוי שיהיה מותר בחצר. וע"כ נראה ברור דלתנהו לדברים האלו. והרווחתי בזה דמיושב היטב בזה דברי הסמ"ג שפירש דלכך אסרו זוג שבצוארה אע"ג דפקוק משום משאוי ודבריו תמוהים כמ"ש המ"א ס"ק ו' דהא בש"ס אמרו משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ואני תמה ביותר דא"כ למה מותר בחצר. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמחזי כמאן דאזיל לחינגא שייך משאוי וכמ"ש הפ"י והוה כמו לנוי דאסור דבזה בודאי שייך הטעם דאזיל לחינגא ומטיל עליהם דברים שהם לנוי כדי ליפותם וז"ב. שבתי וראיתי שבלא"ה דברי הסמ"ג נכונים דבחצר ליכא משום שביתת בהמתו וכמ"ש הריב"ש סי' כ"ד בשם הרשב"א ועיין מג"א סי' רמ"ו ס"ק י"ב ולפ"ז בכל הני דאסרו חז"ל לצאת אינו רק לרה"ר אבל בחצר מותר ומלשון הפוסקים לא משמע כן ועיין בתוס' דף נ"ג ד"ה מהו ליתן שכתבו דאין לפרש דבעי למיסר חצר אטו רה"ר כדאמר גבי אשה דגבי בהמה לא גזרו כדתניא בסמוך ומטיילת בחצר. ולפענ"ד היא תימה גדולה דאיך אפשר לאסור בחצר כיון דעיקר האיסור הוא משום שביתת בהמתו והרי בחצר אינו עובר על שביתת בהמתו ועיין מג"א ס"ק וא"ו וא"כ בחצר ליכא משום שביתת גופו ואינו אסור רק להוציא משא ברה"ר ולמה יהי' אסור בבהמה ודברי רשב"א מוכרחים דהא כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה לא גזרו כמבואר בשבת קכ"ד ובמג"א ס"ק וא"ו. הן אמת דהתוספת שבת חילק על המג"א דדוקא במחמר ומשום פסידא התירו זאת אבל לא ראה דברי הר"ן בע"ז גבי שאלה ונסיוני שכתב בהדיא בשם הרשב"א שגם הוא הסכים כן דאין לחוש לא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר בבהמה דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו לא גזור במקום פסידא. גם מה שרצה לחלק שם דבמחמר דאיכא תרתי משום שביתת בהמתו ומשום מחמר אסרו אף בכרמלית ג"כ תמוה דלא ראה דברי הר"ן שם דא"כ אין מקום לקושייתו בע"ז שם. וע"כ נראה דהתוס' חלקו על הרשב"א וס"ל דאף בבהמה גזרו וצ"ע בזה. אך י"ל דבאמת זה כוונת התוס' במ"ש דבבהמה לא גזרו משום דכל שפטור אבל אסור באדם בבהמה מותר ומה שהביאו מזוג פקוק הוא משום דס"ל כהסמ"ג דמפרש ג"כ משום משוי מיהו תימה דא"כ איך נחלקו בדף ס"ד אי בפקוק אסור משום כל מה דאסרו חז"ל והא בבהמתו לא גזרו ומה גם דהסמ"ג עצמו אוסר בכרמלית וע"כ הדברים צ"ע. גם מ"ש התוס' דהבהמה נטלת בשבת צ"ע דהא אסור משום משתמש בבע"ח ואולי ע"י צדי צדדים וגם דבחצר מותר דהא אינו רק משום שבות ובבהמתו לא גזור ודו"ק. ועכ"פ נראה לי ראיה ברורה למ"ש הב"י סי' ש"ה והרמ"א סי' רמ"ו דביו"ט ל"ש שביתת בהמתו דהרי לא מצינו שגזרו חז"ל בבהמה לצאת באותן דברים ביו"ט כיון דאסור משום שביתת בהמתו וע"כ דל"ש לאסור בשביל זה ביו"ט דאינו אסור שביתת בהמתו. והנה לפמ"ש דמשתמש בבע"ח ג"כ ל"ש בחצר ובזה נראה לי דמה דמבואר בסי' ש"ח סעיף ל"ט וסמ"ז דאסור לטלטל בהמה חי' ועוף ולא אסור משום משתמש בבע"ח ובגליון הש"ע כתבתי דל"ש שמוש בע"ח רק להנאת האדם וצרכו ותועלתו. וכעת נראה דבלא"ה מותר כיון דאינו רק מדרבנן בחצר לא גזרו. שבתי וראיתי דזה טעות דכיון דמשתמש בבהמה הוא איסור משום שמא יחתוך זמורה וזה שייך אף בחצר וא"כ הוה חדא גזירה ודוקא במקום דהאיסור משום משוי דלא אסור רק ברה"ר ל"ש לגזור משום רה"ר אבל בשמוש בע"ח אסור אף בחצר ולפ"ז דברי התוס' שכתבו דבהמה נטלת צ"ע ואולי ע"י חבל וכדומה. ומן האמור מבואר דעכ"פ בבית מותר לקשור התרנגולים שתי רגלים יחד שלא יוכלו לברוח דמה דאסרו אינו רק בכרמלית עכ"פ אבל בבית וחצר שרי לכע וכ"כ בחיי אדם דשרי והמהרי"ח בהג"א ס"פ במה בהמה דנסתפק הוא דוקא לצאת לרה"ר ככל הני דאסרו בפרק במה בהמה ובאמת שאנן קיי"ל דעקוד דוקא יד ורגל ואף למאן דאוסר בעוקד שתי ידים או שתי רגלים לבד הוא דוקא בקשור לגמרי לא בכה"ג שאינו רק שלא יוכלו לברוח ועיין בק"נ ס"פ במה בהמה אות י"ג ע"ש ועכ"פ בחצר ובית ודאי מותר לכ"ע ובאמת שלא ראיתי בב"י מוזכר כלל הך דהג"א בשם מהרי"ח וצ"ע. אבל הדין דין אמת דעכ"פ בחצר מותר ואולי גם בכרמלית אף אם נימא כהת"ש דלא כמג"א משום שהערוך מתיר בהדיא וכבר כתבתי דדברי הת"ש תמוהין. וזכורני שראיתי בספר מאמר מרדכי בדרך העבר שצועק ככרוכיא על ספר חיי אדם וכעת אינו ת"י ולא ידעתי למה והדברים נראים נכונים:
7
ח׳ודרך אגב אומר במ"ש הנוב"י מהד"ת סי' מ"ט באו"ח לענין ספינה אם הותר בשבת לענין מצוה והנה מ"ש שם לענין אם קנה שביתה בספינה עם הקנאת שביתה במקום רחוק אם סותרין זא"ז והביא ראיה דלא אכפת לן מהך דמבואר בסי' ת"ח בהג"ה דאם לן בתוך העיר מהלך כלה. הנה לפענ"ד דוקא בעיר שהוא ביתו ומקומו ממש בזה לא נעקר מקומו אף שקונה שביתה במקום אחר משא"כ במק"א ומצאתי בתוס' עירובין דף מ"ט ע"ב ד"ה ואפילו שכתבו כעין זה דבעומד בעירו לא עקר דעתו מעירו ע"ש וגם בזה נראה מדברי התוס' שם שדעתו היה שאם לא יקנה שביתה משום שביתה לא יפסיד תחום ביתו אבל תרתי שביתות לא מצינו וע"כ צ"ל דמה שמהלך כל העיר בלן בתוך העיר הוא משום דמקומו ועירו שאני לענין זה שיוכל להלך בכלה ובאמת בגוף הדין של הש"ע סי' ת"ח הנ"ל שנחלקו הרמב"ם עם הפוסקים הנה מצאתי בהג"א ס"פ מי שהוציאוהו בשם מהרי"ח שהקיל בזה עפ"י הירושלמי אבל לא הובא ביתה יוסף ובאמת רש"י ותוס' עירובין מ"ב בתוס' ד"ה ועובדי ככבים שנחלקו על מהרי"ח. ואני תמה תמה אקרא דרש"י לא הזכיר כלל הירושלמי והתוס' הזכירו דברי הירושלמי מ"מ מה שחולק רש"י מוזכר ג"כ בירושלמי שרמזו התוס' שם וע' בק"ע שם ובריטב"א עירובין שם וצע"ג. ועכ"פ דברי הנוב"י ודאי תמוהין לפענ"ד להמעיין בעירובין דף מ"ט ברש"י ותוס' שם בכל השיטה וצע"ג. שוב מצאתי בתוס' ד"ה ויצא שהקשו דהא אסור לו לחזור לעיר והיא תימה דשיטת הפוסקים בזה דלא כרמב"ם ובלן בתוך העיר מותר ודברי המהרש"א שם תמוהין ביותר דמביא דברי המהרי"ח ע"ז ע"ש ולא הרגיש שדברי המהרי"ח נדחים מהלכה וגם התוס' בעצמם דף מ"ב כתבו להיפך וצע"ג ומצאתי בספר יד דוד שבתוס' ד"ה ויצא הביא דברי השמש צדקה סי' י"ט שכתב דלן לאו דוקא רק אם הוא מקום דירתו ואין הספר לפני ולפענ"ד העיקר כדבריו ועיין ברש"י דף נ"ב בד"ה כי פליגי ובמהרש"ל ומהרש"א שם ודו"ק. ודרך אגב אזכור מה שראיתי בספר המפתח לרבינו נסים גאון שנדפס מחדש בהא דאמרו בברכות דף כ"ה כל הבית כלו כד"א דמי רשב"א היא ורש"י כתב לא ידעתי מקומו ור"נ גאון הראה מקורו מתוספתא דעירובין ובש"ס עירובין כ"ב ארשב"א כל אויר שתשמישו לדירה וכו' שמעינן מזה דמתיר לטלטל בכל כי האי גוונא מפני שתשמישו לדירה וכולו כד"א דמי עכ"ל ע"ש ודבריו תמוהין לפענ"ד דמה ענין טלטול שכל שתשמישו לדירה ומוקף ומכוסה בגג מקרי בית אבל מה ענין זה לענין שיהיה אסור לקרות ק"ש שם שיהי' כל הבית כד"א לזה ולדבריו סותרין הפסקים דאנן קיי"ל לענין טלטול כרשב"א כמבואר סי' שנ"ח ואילו לענין ק"ש לא קיי"ל כהך דרשב"א ועוד לדבריו הרי לא רשב"א לבד אמרו ואדרבא ר"י ור"ע בעירובין מ"ב אמרו דכל הבית כד"א דמי וע"כ דאין ענין זה לזה וצע"ג:
8