שואל ומשיב מהדורא חמישאה מ׳Shoel uMeshiv Mahadura V 40
א׳להרבני המופלג אחד מלומדי למד נ"י:
1
ב׳ע"ד אשר הגיד לי קושיא בשם הרב הגאון מוהר"י חריף האבד"ק סאמביר ז"ל בהא דקאמר הש"ס בב"ק דף מ"א ע"ב דר"ע ס"ל נקי מחצי כופר וא"ל ר"א הביאהו לב"ד וישלם לך ומוקי הש"ס בעפ"י בעלים וע"א והקשו בש"ס ע"פ בעלים מודה בקנס הוא וע"ז הקשה הגאון הנ"ל הא משכחת לה כגון שאמר שהרג פלוני ולשיטת הספרי הובא בפ"י דע"א במיתת הבעל מה"ת נאמן א"כ כיון שנאמן על האשה שמת בעלה ממיל' נאמן גם כן על השור וכדאמרו בסנהדרין דף י' בפלוני רבע שורי ע"ש:
2
ג׳והנה אמת כי דפח"ח. אבל באמת ל"ק דמלבד דלשיטת הראב"ד בפי"א מנ"מ וכפי מה שהביא הרא"ש בפ"ק דמכות משמו דמפרש להיפך כיון דאין אדם קרוב אצל שורו לא הוה בגדר בע"ד ובטל כל העדות אף לגבי חבירו א"כ אין התחלה לקושייתו אלא אף לפי' רש"י והרמב"ם דנאמן על שורו מ"מ מה עניינו לשם דשם הא דאינו נאמן משום דאין אדם קרוב וכל שמעיד גם על חבירו אמרי' מתוך שנאמן על חבירו וכו' אבל כאן משום מודה בקנס פטור דבעינן שירשיעו ב"ד א"כ מה מועיל מה שמעיד על חבירו סוף סוף הוא מודה בקנס וכ"כ התוס' בב"ק שם סברא זו לדחות פירש"י בזבחים דף ע"א דפירש דע"פ בעלים פטור משום מודה בקנס וע"ז הקשו מסנהדרין הנ"ל ע"ש וכ"כ בזבחים שם. ובזה י"ל דלכך לא פריך גם בע"א מודה בקנס הוא וע' רש"י ותוס' שם ולפמ"ש י"ל דבע"א דכל דנאמן על מיתת בעל נאמן ג"כ על השור והוה עדים ול"ש מרשיע עצמו וא"כ לא מקרי מודה בקנס וז"ב. ובלא"ה י"ל לפמ"ש הרשב"א בתשוב' סי' א' רל"ז לחלק בין אם אומר פלוני רבעני דאז שייך לומר פלגינן דיבור' אבל באני זניתי דכל שאתה מסלק אני זניתי לא נשאר תורת עדות ל"ש פלגינן דיבוריה וא"כ ממיל' גם בפלוני רבע שורי גם כן הוא כן וגם כאן י"ל דכל שמודה בקנס ואינו נאמן וא"כ לא מועיל מה שנאמן על מיתת הבעל דמ"מ לגבי שורו מוכרח לומר מתורת פלגינן דיבוריה וזה ל"ש בשורי הרג פלוני. איברא דלפמ"ש בחידושי לפרש כוונת הרשב"א עפמ"ש התוס' בב"ב דף ל"א דע"כ לא אמרינן על מה דאתכחוש אתכחוש ולא נפסל למפרע רק בשני דברים שאינם תלויים זה בזה אבל כל שקשורים ותלויים זה בזה נפסל למפרע ע"ש ולפ"ז באמת צ"ב הא דאמרינן פלגינן דיבורא בפלוני רבעני ואמרינן שלאחר רבע הא עד שעמו אומר דרבע אותו והו"ל הכחשה גמור' ובחקירות דעדותן קטלה וע' חו"מ סי' למ"ד וצ"ל כיון דעל חבירו לא נתכחשו ורק על עצמו נתכחשו בזה שפיר אמרינן דפלגינן דיבורי' כיון דהם שני גופים ועכ"פ על חבירו יש שני עדים וז"ב. ולפ"ז זהו כשאמר פלוני רבעני אבל כשאומר רבעתי פלוני א"כ כיון שעל עצמו כבר נתכחשו ונפסלו שוב ע"כ כשאתה רוצה להאמינו שלא יהיה רשע ע"כ צריך להכחיש עדותו ולומר דלא רבע אותו וא"כ נתכחש תיכף בהתחלת הדיבור ושוב ממילא נפסל ול"מ עדותו על פלוני אח"כ וז"ב מאד לדעתי וא"כ כאן דעפ"י בעלים הוא א"כ שוב ל"ש כל זאת. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דמה שנדחק הרשב"א מהרגתיו דל"ש פ"ד וכתב דפ"ד שהרג לאנסו ובשוגג וע"ז תמה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב דבחד דיבור לא אמרינן פלגינן דיבורא בחצי גופא ע"ש ולפמ"ש א"ש דבהרגתיו דל"צ לצירוף עד אחר ובעצמו נאמן שוב אף בכה"ג אמרינן פלגינן דיבורא דכל שפלגינן דיבורו שוב כשר עדותו. וגם מה שהקשה הנוב"י מפירוש המשניות להרמב"ם סוף נדרים ל"ק דלגבי עצמה שפיר אמרינן פלגינן דיבורא ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ שהרגיש ג"כ דמהרמב"ם הנ"ל מבואר דלא כרשב"א ולפמ"ש יש ליישב. ומה שהקשה על ראיית הרשב"א מדלא נקט אני רבעתי את פלוני ותמה הנוב"י דל"מ למנקט בכה"ג דא"כ לר"י אינו נאמן דלרצונו רשע הוא ואין קישוי אלא לדעת. הנה בחידושי להלכות סוטה הארכתי ליישב בכמה אופנים. אבל כעת נראה לי עפמ"ש הרשב"א בעצמו דא"ל דמיירי בא"ל התקשה ואם לאו אהרוג אותך דמ"מ מחוייב למסור עצמו ומקרי רשע ותמה הנוב"י שם דבזה אינו חייב להיות יהרג ואל יעבור וכתבו האחרונים דמ"מ אאמע"ר שייך בזה כל שהי' יכול להרג ולא יעבור ולא קידש השם ע"ש. ולפ"ז שפיר כתב הרשב"א דלנקוט באני רבעתי דבשלמא הרשב"א שפיר כתב דל"ש פלגינן דיבורא כיון דאחר מכחיש וא"כ ע"כ נ"ל דלא לו כוון רק לאחר וא"כ כבר נתכחשו אבל לר"י דס"ל דאדם משים עצמו רשע בכה"ג דנאמן על חבירו וא"כ ליכא שוב הכחשה וכמ"ש הנוב"י לפרש סברת ר"י שם דודאי גם הוא ס"ל דאאמע"ר רק בכה"ג דמעיד על חבירו כל דל"ש פלגינן דיבורא נאמן גם על עצמו א"כ שוב ל"ש לומר דאינו נאמן דרשע הוא די"ל פלגינן דיבורא וא"ל דנתכחשו דלא נתכחשו כלל בכה"ג שאומר שהיה אונס כ"כ דחבירו לא ידע מזה ודו"ק ומ"ש עוד ראיה מדלא נקט אני באתי על אשת פלוני והקשה דא"כ מה קמ"ל ועיקר רצה לאשמועינן דאדם קרוב אצל אשתו לפענ"ד י"ל דהרי התוס' הקשו דמה קמ"ל בזה הא היא משנה דכל הפסול לבעלה פסול לאשתו וכתבו דקמ"ל דסד"א מתוך שנאמן על חבירו נאמן אצל אשתו וא"כ זה יכול לאשמועינן גם באני באתי אצל אשתו של פלוני דס"ד דמתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על עצמו ואשתו והוא והם שווים וכמ"ש התוס'.
3
ד׳ובזה יש ליישב גם מה שלא חלק הרשב"א בסי' תקנ"ב כחילוקו שכתב בסי' אלף רל"ז ועיין בח"ץ ונוב"י ולפמ"ש א"ש ודו"ק ועיין בבעה"ת שער ל"ח ח"ג אות ד' דמה שפירש דע"א בב"ק הנ"ל היינו עדו' מיוחדת ע"ש ודו"ק. עוד היה נראה לי בכוונת הרשב"א הצ"ב דמ"ש באומר אני זניתי דל"ש פלגינן דיבורא הא גם בזה שייך לומר פלגינן דיבור' ולא על עצמו כוון והוה עדו' גמור על חבירו. אמנם נראה דבאמת הראב"ד הקשה גבי אלעא וטוביה קריבי' דלוה דאמאי לא נימ' פלגינן דיבורא וכמו גבי פלוני רבעני וכתב דהוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משא"כ לגבי עצמו אינו בתורת עדו' והובא ברא"ש פ"ק דמכו' ע"ש ולפ"ז נ"ל הדבר ברור דע"כ ל"ש לומר דלגבי עצמו אינו בגדר עדו' ולא בטל כלו היינו כשהתחיל להעיד על חבירו דא"כ כבר העיד ורק במה שמעיד על עצמו אמרינן דאינו בגדר עדו' כלל ולא נפסל מה שהעיד כבר אבל אם התחיל בעדו' על עצמו ניהו דנימא פלגינן דיבורא אבל א"א לומר דאותו המאמר שהוא אומר יהיה נחשב לעדו' דהא על עצמו אינו בגדר עדו' כלל וע"כ לא נחשב לכלום ושוב כשתסלק זאת לא נשאר אח"כ כלום וז"ב מאד בכוונתו ולפ"ז מיושב היטב מהרגתיו דשם ל"צ לעדות כלל דאטו ע"א מתור' עדות נאמן והרי אף עכו"ם ועבד ושפחה נאמן בעדו' אשה וא"כ שם שפיר אמרינן פלגינן דיבורא דשם ל"ש לומר עדו' שבטלה מקצתו דגם על חבירו אינו בגדר עדות כלל:
4
ה׳ובזה מיושב גם מה שלא חילק בסי' תקנ"ב כמו שחילק בסי' אלף רל"ז ולפמ"ש א"ש דשם כיון דאף אם שמע מעוף הפורח נאמן א"כ ל"צ לגדר עדו' ושפיר אף בכה"ג שפיר אמרינן פ"ד ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב מה שדייק הרשב"א מאני רבעתי את פלוני שנתקשה הנוב"י דא"כ לא יתכן לר"י דהיאך משכחת לרצונו ולפמ"ש י"ל דהרי באמת צריך להבין לפמ"ש הרשב"א דלא מצי לומר לאונסו כגון דאמר התקשה ואי לא קטלינן לך דאף בזה משים עצמו רשע וכבר כתבתי לעיל בשם האחרונים דכוונת הרשב"א דאף שלא נעשה רשע כל שלא מסר עצמו בזה מ"מ לעשו' עצמו רשע אף בכה"ג שייך אאמע"ר ולפ"ז צריך להבין כיון דכל עיקר כוונת הרשב"א הוא משום עדו' שבטלה מקצתו והרי מבואר בש"ע חו"מ סי' למ"ד דכל שאפשר ליישב דברי העדים אף באופן רחוק מישבין שלא יהיו הדברים סותרין ועיין בט"ז שם דבכל מידי שיש לתלו' שעדים עבידי דטעו מוקמינן להו אחזקת כשרו' ע"ש וא"כ למה לא נימא פ"ד בכה"ג דהא עכ"פ העדים עבידי למטעי דאף דנימ' דהרשב"א ס"ל דאף בכה"ג מחוייב להרג ואל יעבור מ"מ עכ"פ העדים עבידי למטעי ומכ"ש שיקשה על מ"ש הרשב"א אח"כ וא"ל דפ"ד שנתקשה לאשתו ותקעו אותו בפלוני דבכה"ג דל"ש לא תלינן להכשיר העדו' והדבר יפלא דכל מה דיכולין ליישב העדי' אף בדוחק מיישבין והיא קושי' גדולה וצ"ל דע"כ לא מבואר בש"ע דיש ליישב דברי העדים היינו כל שאם לא ניישב אותם יהיה עדותם מוכחש ויהיו רשעים ששקרו והוכחשו בזה שפיר צריך ליישבם כדי שלא יהיו מוכחשי' ונוצי' אותם מחזקת כשרותם אבל כאן כיון דמעיד על עצמו ואדם קרוב אצל עצמו ואמע"ר וא"כ לא נעשה רשע בזה וכיון שכן שפיר כתב הרשב"א דלמה נדחוק ליישב עדותו בדוחק כה"ג ולמקטל לאחר ול"ש שנעשהו כשר דז"א דבלא"ה אינו מע"ר וז"ב מאד. ומעתה זה לרבא אבל לר"י דס"ל דאדם מע"ר ועי"ז אינו נאמן א"כ יהיה רשע בזה שפיר פ"ד כדי שלא יהיה רשע וז"ב מאוד. ובאמת גוף סברת ר"י דס"ל דאדם משים עצמו רשע תמוה כמ"ש הנוב"י דהכי יכחיש דאדם קרוב אצל עצמו ולפמ"ש י"ל דר"י ורב' נחלקו בסברת הראב"ד אם בע"ד בגדר עדו' ובטל העדו' או אינו בגדר עד כלל ור"י סביר' ליה דהוא בגדר עד ובטל כל העדו' ורבא ס"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר ומדוקדק לשון רבא והחוות יאיר נתקשה הרבה בלשון רבא שהאריך כ"כ ולפמ"ש מיושב ודו"ק היטב בכל מ"ש כי מיושב בזה כל קושיות הנוב"י שסתר דברי הרשב"א מכל וכל ולפמ"ש סתירת זקנים בנין:
5
ו׳והנה בחידושי אמרתי בהא דהקשו בתוס' כתובות דף כ"ב בהא דמוקי בכשניסת לאחד מעידיה והקשו מהא דאמרינן הרגנוהו לא ישא את אשתו ואמרתי בזה דבהרגנוהו שפיר דלא ישא את אשתו דהרי בהרגנוהו ע"כ צריך למפלג דיבורא ולומר דהוא לא הרגו רק אחר וכדאמרו ביבמות דף כ"ה דמוקי לה כרבא וא"כ בכה"ג שפיר דלא ישא את אשתו דשפיר חיישינן לחשדא שמא העיד בשביל שישאנה דבשלמא בכל עד דעלמא שפיר אין לחוש דלא יאמר כדבר הזה דעביד לגלויי בשביל שישאנה אבל כאן דע"כ פלגינן דיבוריה וא"כ אף אם יבורר הדבר שלא נהרג לא יראה כמשקר דהרי ע"כ אנו אומרים שלא הרגו הוא רק אחרים וא"כ י"ל דלא דק כ"כ וכעין זה כתב הנוב"י דבע"א שמעיד שמת פלוני נאמן מן התורה אבל עד מפי עד ל"ש דעביד לגלויי דהוא מפי עדים אחרים ע"ש וה"ה בזה כיון דע"כ פלגינן דיבורא ל"ש כ"כ דמחזי כמשקר איברא דשם מבואר דבמת ג"כ לא ישא את אשתו ושם ל"ש זאת. אך באמת ממת לא הקשו התוס' כלל דזה ידעו התוס' דבע"א ודאי לא ישא את אשתו מפני החשד ורק מהרגנוהו דס"ד דמיירי בשניהם מזה הקשו דשנים לא חשידי וכמ"ש התוס' וא"כ מהרגנוהו ל"ק כלל וכנ"ל וע"ז משני דלא מיירי בשנים דלא חשידי רק שאומר שהרגו עם אנשים אחרים וז"ב. ובאמת מה דס"ד של תוס' דהרגנוהו מיירי בשנים היינו משום דק"ל קושית התוס' ביבמות דף כ"ה ד"ה שתי שהקשו ל"ל הרגנוהו ת"ל ממת והרגתיו וע"ש שכתבו דלא תני אלא לדר"י ולפ"ז לכך ס"ד דמיירי בשנים וקמ"ל דאף בזה לא ישא את אשתו. איברא דלפ"ז יקשה מה פריך ביבמות שם בדף כ"ה מ"ש הרגתיו מהרגנוהו דלמא הרגנוהו מיירי בשנים ושנים לא חשידי וצ"ע על התוס' שלא הוכיחו מקושית הש"ס ביבמות דהרגנוהו לא מיירי בשנים ויש לדחות דא"כ יקשה על הת"ק ובמה נחלקו הת"ק ור"י ודו"ק. ובלא"ה י"ל דשם משמע להש"ס דהרגנוהו תנשא אף לאחר וא"כ ל"ש החילוק הנ"ל. ומדי דברי זכר אזכור הא דפריך שם והתניא א"ל לר"י מעשה בלסטים א' וכו' ועיין מהרש"א שם דהקושיא היא על ר"י ע"ש והרשב"א בחידושיו תמה תמיה גדולה דלפי הס"ד שם דסבר דלסטים היינו לסטים ממש ויצא להרג עפ"י ב"ד א"כ גם על הת"ק קשה דאמאי נאמן והשיאו את אשתו והא גזלן דאוריית' אינו נאמן והיא קושיא גדולה ואמרתי בזה עפמ"ש שחידש הנוב"י בסי' ע"ב שם דאם אמרינן דלא פלגינן דיבורא אז אמרינן מתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על עצמו במקום דפסולים בעבירה נאמנים נאמן גם הוא בעצמו וע"ז הקשו לו בנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' ע"ז בסופו דא"כ מה קאמר ר"י בהרגתיו דלא תנשא והא לר"י דס"ל דלא פ"ד וא"כ יהיה נאמן גם על עצמו ואף דרשע דאורייתא אינו נאמן משום דמשקר וכאן דאמרינן דנאמן ואינו משקר מהראוי להאמינו גם על עצמו ע"ש שהגאון נדחק שם בחילוקים דקים. אך לפענ"ד נראה עפ"מ שהקשו התוס' שם ד"ה לימא דהכא ס"ל לר"י דלא פ"ד ובפרק החולץ ס"ל לר"י דנאמן לפסול את עצמו ואין נאמן לפסול את בניו ע"ש שנדחקו. ואני לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דאדרבא למה דאוקמא דר"י ס"ל כר"י והרי לרב יוסף בלרצונו רשע הוא ואינו נאמן בעדותו א"כ חזינן להיפך דבשביל דנאמן ונעשה רשע שוב אינו נאמן בעדותו וא"כ אדרב' שפיר ס"ל לר"י דנאמן לפסול עצמו וכיון שאומר שהוא נכרי שוב אינו נאמן על הבנים דנכרי אינו נאמן והיינו דאמר רנב"י לדבריך נכרי אתה ואין עדו' לנכרי והיינו דכיון דהוא נכרי אין לו תורת עד על הבנים וגם כאן לפי דמהמנינן ליה ואינו נאמן על הנהרג דאין אדם מע"ר וא"ל דאדרב' יקשה דנימ' דמתוך שנאמן על האחר נאמן על עצמו ז"א דלר"י לא ס"ל כן דהרי אמר דנאמן על עצמו ואינו נאמן לפסול את הבני' וע"כ קושי' התוס' צע"ג ואולי קושית התוס' לרבינ' דאמר בדף מ"ז דנאמן על הבנים ואינו נאמן על בני בנים והרי חזינן דנאמן על הבנים אף דאין עדו' לנכרי ומיהו אין ראיה דשם י"ל דכל שהוא בנו האמינו התורה משום יכיר אף דלדבריו נכרי הוא ובאמת לא קי"ל כרבינ' רק כרנב"י עכ"פ יהיה איך שיהיה שפיר לר"י לא תנשא בהרגתיו דכיון דלא ס"ל פ"ד א"כ הוה רשע ואינו נאמן ולדידיה לא ס"ל דמתוך שנאמן על חבירו כשם דס"ל דנאמן לפסול עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים וז"ב מאד ולפ"ז לרבנן לא היה יכול להקשו' די"ל דאדרב' לשיטת הרשב"א דהיכ' דא"א למפלג דיבורא אמרינן מתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על עצמו א"כ בהרגתיו דא"א למפלג דיבוריו וכמ"ש הרשב"א באני זניתי ובפרט למ"ד בחד גופ' לא פ"ד א"כ ל"ש בהרגתיו פ"ד וכמו שהאריך הנוב"י בסי' ע"ב שם לדחות דברי הרשב"א עי"ז וא"כ לכך נאמן והשיאו את אשתו אבל על ר"י פריך שפיר דהוא לא ס"ל סבר' זו וכמ"ש ודו"ק. עוד י"ל דהנה האחרוני' הקשו לפמ"ש המהרא"י סי' רכ"ד וכן קיי"ל באהע"ז סי' י"ז סעיף וא"ו בהג"ה דבמומרי' שחזרו בתשובה אם אמרו בלי רמיה ועיקול נאמנים א"כ מה מקשה מהך לר"י דלמ' הך מעשה מיירי דאמר בלי רמיה ועיקול אמנם לפענ"ד נראה דע"כ לא אמרינן דברשעים נאמנים כשאומרים בלי רמיה ועיקול אם הם רשעים מכבר כל שאומרי' בלי רמיה ועיקול נאמנים אבל כל שנעשו רשעים בהגדתם והתור' אמרה דאל תשת רשע עד א"כ פשיט' דאף בלי רמיה ועיקול דאינו נאמן דאדרב' אם נימ' דאינו משקר א"כ הוא רשע והתורה פסלו לעד. ומעתה לר"י דס"ל כרב יוסף דאדם מע"ר וא"כ נעשה רשע בעדותו ולכך אינו נאמן אף כשאומר בלי רמיה ועיקול ז"ב מאד ולפ"ז לרבנן דס"ל כרבא דאאמע"ר וא"כ ניהו דיצא להרג והי' רוצח מ"מ בעדותו אינו מע"ר דפ"ד ושפיר אמרינן דנאמן כשאמר בלי רמיה ועיקול וז"ב מאד ודו"ק:
6
ז׳וע"ד הפלפול הי' נ"ל דלכך לר"י לא תנשא אף דלא פ"ד ומהראוי לומר מתוך שנאמן על חבירו נאמן על עצמו וכמ"ש הנוב"י דע"כ לא אמרו זאת רק היכ' שאם נימ' דנאמן על חבירו מכל וכל אבל כאן דאם היה רוצה בעצמו ליש' אינו נאמן כדס"ל לרבנן דבמת הרגתיו אינו נאמן א"כ לא האמינו אותו לגמרי וא"כ ל"ש לומר דהאמינו על עצמו מתוך שנאמן על חבירו דהרי גם על חבירו אינו נאמן במה שנוגע לעצמו וא"כ ממיל' אינו נאמן על עצמו לגמרי וז"ב מאד בסברא איבר' דלפ"ז יקשה מה פריך הש"ס מ"ש הרגנוהו מהרגתיו ומאי קושי' ודלמא הרגנוהו דאמר ר"י היינו בשנים שאומרי' כן ושנים אינם חשודים בשביל אחד וכמ"ש התוס' בכתובות ד' כ"ב הנ"ל וא"כ מותר גם הוא לישא וא"כ לר"י דלא אמרינן פ"ד וא"כ מתוך שנאמן על חבירו לגמרי דמותר לישאנה ג"כ ולכך נאמן על עצמו ג"כ משא"כ בהרגתיו והיא קושי' גדולה לפענ"ד ול"ש מ"ש לעיל בישובו דמהראוי להאמינו גם על אחרים וצ"ל דר' יהודה ע"כ לא ס"ל חילוק הלז דהרי אמר נאמן לפסול עצמו ואינו נאמן לפסול את בניו וכמ"ש לעיל ושפיר פריך והוצרך לשנויי באומר אני הייתי עם הורגיו ובזה יש ליישב מה דק"ל טובא דאמאי נטר הש"ס למפרך והתני' עד דשני ליה באומר אני הייתי עם הורגיו דהא קושיא זו קאי על הרגתיו והי' לו לפרוך על המשנה דאמר הרגתיו לא תנשא והא תני' באומר אני הרגתיו ומזה ראיה לפירוש המהרש"א בתחלתו דוהתניא היא בניחות' ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת בלא"ה לא הי' קשה דשם הי' מקום לפרש דאמר אני הרגתי והי' עוד אחד ולכך השיאו וכנ"ל ולפמ"ש המהרש"א להגיה כמ"ש בתוספת' נראה להדיא דהי' גריס שאמר הרגנו ע"ש דלא יתיישב באופן אחר ולכך פריך דלר"י ל"ש זאת דהוא לא ס"ל הסבר' הלז וע"ז משני דמיירי באומר אני הייתי עם הורגיו ובכה"ג ודאי נאמן. ובפשיטו' י"ל בישוב הקושיא הנ"ל דלמה נטר הש"ס עד הכא דהרי התוס' פירשו דאף דלא אמר בהדי' אני הייתי אנן מפרשי' כן וע' ברשב"א דהוסיף משום דאל"כ למה אמר כלל הרגנוהו ע"ש ולפ"ז שפיר י"ל דגם המקשן ידע דשם מיירי באומר הרגנוהו וכמו שנרא' מהמהרש"א שהגיה כן ורק דכיון דיצא ליהרג אין סברא לשנו' דבריו דהיו עם הורגיו דחזי' שהרג דהרי דנוהו להריג' וע"ז משני דמיירי שאמר בהדי' אני הייתי עם הורגיו ומיירי בדיני או"ה דלא דייקי וקטלי וא"כ לכך נאמן והמעיין במהרש"א יראה דלפמ"ש הוא ז"ל הדבר דחוק מאד ולפמ"ש יתיישבו הדברים באופן מרווח ת"ל ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הדברים חריפים ומתוקים מאד ת"ל. והנה לכאור' תמהני בהא דאמר ר"י הרגתיו לא תנשא אשתו וק"ל טובא לפמ"ש הרשב"א בתשו' והובא בב"י יו"ד סי' קי"ט דע"כ לא פסול גזלן דאורייתא רק בדבר שצריך עדים כשרים אבל באיסורין שאף עבד ושפח' כשרים אף משומד לדבר אחד כשר לדבר אחר ע"ש וא"כ הכא שגם עבד ואשה כשרים למה לא יכשר אף דאמר הרגתיו דניהו דנעש' רשע מ"מ כשר. הן אמת דרש"י כ' בר"ה דף כ"ב ד"ה לעדות דדוקא גזלן דרבנן אבל גזלן דאוריי' דחציף לעבור בפרהסיא לא הכשירו חכמים לעדות אשה והדבר יפלא כיון דעבד ואשה כשרים גם גזלן דאורייתא כשר להרשב"א וכבר תמה בזה בשו"ת גוא"י חיו"ד סי' ס"ב. ולכאור' רציתי לומר כיון דכל הטעם דע"א נאמן בעדות אשה הוא משום מלתא דעל"ג לא משקרי אינשי וכיון שהוא גזלן דאוריית' וחציף לעבור בפרהסיא אמרי' דחציף ג"כ שישקר במלתא דעל"ג ולא הכשירו חכמים אותו ולפ"ז גם בהרגתיו י"ל דכיון דהוא חציף לעבור בפרהסיא לא נאמן בעדות אשה. אך באמת עדיין קשה דלר"י דאמר הרגתיו לא תנשא ומטעם דס"ל כרב יוסף דלא אמרי' פ"ד ונאמן שהוא הרגו רק כל שנאמן אאמע"ר וא"כ כל שנאמן שוב אף רשע דאוריי' נאמן כמ"ש הרשב"א ול"ש כאן לומר דאף במלת' דעל"ג אינו נאמן דהרי באמת אתה מאמינו לר"י רק שתאמר שהוא רשע ופסול לעד והרי כאן רשע כשר. ובזה הנה מקום אתי ליישב קושיית הרשב"א הנ"ל דגם לרבנן יקשה דאמאי נאמן להשיא את אשתו להס"ד דנהרג עפ"י ב"ד הרי הוה רשע ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שנתברר לב"ד שהוא הרג עד שהרגו אותו שוב אף גזלן דאוריי' כשר דהרי חזי' דלא משקר אבל עדיין יקשה על ר"י וכמ"ש וע"כ נרא' העיקר בכוונת הרשב"א דע"כ לא מכשיר הרשב"א גזלן דאוריי' רק באיסורין שא"צ תורת עדו' כלל ומה שעד נאמן הוא לא מתורת עדו' דאף בע"ד בעצמו נאמן באיסורין וא"כ גם גזלן דאוריי' נאמן אבל בעדו' אשה דבאמת צריך עדות ורק דחז"ל הקלו משום מלתא דעל"ג ומשום דייקא ומנסב' והכשירו גם עבד ואשה שיהי' עליהם שם עד ולכך כל שהוא גזלן דאוריי' לא הכשירו אותו ושוב אף דאינו משקר לא נאמן וז"ב לפענ"ד וכן דייק לשון הרשב"א שם בסי' ת"ל ובש"ע שם וע' בסי' קכ"ז ביו"ד בש"ך ס"ק כ' וברא"ש בבכורו' פרק עד כמה ובתוס' שם דף ל"ו ודו"ק היטב ובזה מיושב כל מה שהאריך בשו"ת גוא"י שם:
7
ח׳ואגב אזכור מה דשאל אותי הרבני המופלג מו"ה מרדכי מיזיש ני' בהא דפריך הש"ס והלא הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך והקש' הוא לפמ"ש התוס' בב"ק דף מ"ה ע"א ד"ה השתא דשור תם שמשלם מגופו לניזק לא יוכל השומר לומר הש"ל דהא מזיק ע"י פשיעת השומר ונפל ברשות ניזק וא"ה שוב נ"מ דאם אינו פטור מחצי כופר רק בשביל דאומר הביאהו לב"ד וישלם לך והיינו דמשלם מגופו וא"כ שוב לא יוכל לומר הש"ל כיון דמשועבד להניזק ולכך אצטריך קרא לפטרו מכופר וא"כ שוב יוכל לומר הש"ל והשבתי דאין מקום לדבריו דהכי אמר ר"ע דא"א לומר כלל שיצטרך לשלם חצי כופר כיון דאינו רק מגופו והרי הוא נאסר והביאהו לב"ד וישלם לך והיינו דהרי נאסר ואין לו ממה לשלם וא"כ ל"צ קרא ע"ז דהא א"א לומר כלל דחייב כופר כיון דאין לו ממה לשלם דגופו נאסר וז"ב ופשוט:
8
ט׳והנה בהא דאמרו בש"ס שם דעפ"י עצמו פשיט' וע"ש ברש"י ותוס' דה"ה עפ"י ע"א פשיט' דמקרי מודה בקנס אף שיש ע"א כיון דאי בעי הי' נשבע ונפטר מקרי מרשיע עצמו וע"ש בשיטה שנחלקו בזה הקדמונים דמה שמודה להעד לא חשוב מודה בקנס ע"ש וק"ל טובא דא"כ מ"פ בדף ע"ד ע"ב ע"פ ע"א פשיט' ופירש"י בשלמ' עפ"י עצמו קמ"ל דמודה בקנס פטור אלא עפ"י ע"א פשיט' וקשה הא י"ל דקמ"ל דאף שמודה לדברי העד מקרי מודה בקנס ופטור או שאינו חייב לשבע נגדו דאם הי' מודה מפטר ל"ש שבוע' ע"ז וצע"ג. והנה בהא דאמרו בב"מ דף ג' ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי מאי ממון קנס ומה פיו שאינו מחייבו קנס וק"ל טובא לפמ"ש הקצה"ח דענין הודאת בע"ד הוא מתורת עד פסול ולגבי עצמו גם עד פסול מקרי עד ולפ"ז הרי בע"א לא מקרי מרשיע עצמו לשיטת הרשב"א מכ"ש בהודאת פיו שהוה כמאה עדים לגבי עצמו ובשלמ' למהריב"ל דהוא מתורת חיוב ומתנ' א"כ בקנס לא יוכל להרשיע עצמו אבל כשהוה עד פסול ולגבי עצמו מקרי עד א"כ למה לא יוכל לחייב קנס אמנם י"ל דזה גלתה תורה דמקרי מודה בקנס דמ"מ בא עפ"י עדות עצמו ונקרא מרשיע עצמו ופטור ודו"ק.
9