שואל ומשיב מהדורא חמישאה ס״הShoel uMeshiv Mahadura V 65
א׳למדינת הגר
1
ב׳אשר שאל מעכת"ה שבא איש אחד לפניו וצוה לכתוב גט לאשתו והלך מאתו והנה נשתטה אח"כ והי' שוטה כל עת הכתיבה ונתינה ולאשר מעכת"ה לא ידע מזה ולא הרגיש בו ואח"כ נגלה הדבר שבעת כתיבה ונתינה כבר החל רוח שטות לפעמו והאריך מעלתו בזה. הנה באמת הדברים עתיקין וכל האחרונים האריכו בזה. אך בכ"ז מראש צורים נרא' הנה בב"י סי' קכ"א מבואר דאם היה שוטה בעת הכתיבה ונתינה אף שבעת שצוה לכתוב היה מיושב בדעתו הגט בטל וע"כ תמה על הרמב"ם לענין מ"ש דאם היה בריא בעת שצוה לכתוב ואח"כ אחזו החולי שכ' דהגט פסול דמאחר דהש"ס מדמה לשוטה ובשוטה הגט בטל ורצה לפרש ולחלק בין סמי' בידן לאין סמי' בידן וכמ"ש בשלחנו ס"ב והח"מ והב"ש המה ראו כן תמהו דבאמת גם בנשתטה אינו רק פסול דרבנן. והנה ראיתי באור הישר שנדפס בשנת תקי"ב ע"ד הגט שנעש' שם ע"פ הרב מוהר"י ז"ל ועוררו עליו חכמי פפ"ד וע"ז כ' הגאון בעל נוב"י ז"ל דאף אם היה שוטה גמור בכל הסימנים אפ"ה כל שנותן בב"ד וב"ד מסברין ליה וסבר ענייני ביטול מודעות ושיכוין להתירה בגט זה איך לא יקרא גדול עע"ג ואף שהתוס' בגיטין דף כ"ב דשוטה שחולץ לאו כלום דלא מוכח מתוך הענין שחולץ לשמה כדמוכח מכתיבת הגט שכותב לשמה וא"כ בנתינת הגט דלא מוכח מתוך הענין א"כ פסול אפ"ה עכ"פ לא הוה רק ספק ואטו ידענו בבירור שאינו מכוין לשמה עכ"פ מידי ספק לא יצא ע"ש שהאריך וזת"ד.
2
ג׳והנה דבר גדול דיבר הרב בזה והנה ספר הישר הלז אין אתי כעת כ"א כפי מה שזוכר אני ממה שראיתי. אבל לפענ"ד תמהני דהרי התוס' בעצמם הקשו אח"כ דניהו דגדול מלמדו אבל עכ"פ לאו בני שליחות נינהו וכתבו דלא בעי בכתיבה לשמה ע"ש ולפ"ז כיון דעכ"פ לאו בני שליחות הוא א"כ אם היה נותן ע"י שליח הגט לא היה מועיל דא"י לעשות שליח וע"ז ל"מ מה שהב"ד מלמדו ועכ"פ דעתו לא מקרי ואיך אפשר שיוכל לתת גט והא בעינן דעתו בשעת נתינת הגט והרי אין לו דעת דהרי ל"מ שליחות אף שהב"ד מלמדו לא אתרבי לשליחות וה"ה לנתינתו בעצמו כנלפענ"ד. אך אף אם נימא דמועיל נתינתו בעצמו עכ"פ ע"י שליח ודאי לא מועיל וכמ"ש התוס' ולפ"ז נ"ל ברור דזה דוקא היכא שהי' שוטה בעת שצוה לכתוב הגט אז ל"מ שליחות אבל אם היה שפוי בעת ההוא ואח"כ נשתט' בזה נ"ל שבזה מועיל אף ע"י שליח והטעם דהרי באמת לא גרע מה שצוה לכתוב וליתן ממה שמלמדין הב"ד דבעת ההיא היה שפוי ניהו דאחר כך נשתט' הא עכ"פ בעת ההיא היה שליח לגירושין א"כ מה בכך שנשתט' אטו ידעינן בבירור שא"י לדעת אף במסברי לי' וא"כ לא גרע השליח מאלו מסברין לי' וסבר ואף אם נאמר דכיון דעכ"פ כעת נשתט' א"מ לשליחותו עכ"פ אם היו מסברין לי' וסבר בודאי נלפענ"ד דהי' מועיל השליחות דאף דהוא בעצמו לא היה יכול לגרש דלא ניכר מתוך הנתינ' אם מכוין לשמה עכ"פ כשעש' שליח מקודם וכעת אינו מבטל השליחות ממילא מחשבתו ניכר מתוך מעשיו שרצונו בהשליחות ואין לך גדול עומד ע"ג יותר מזה ואף אם נתעקש בכ"ז מ"מ בנ"ד שהי' מעלתו מסדר לו הגט א"כ ודאי א"ל כל עניני הגט וביטול מודעות אין לך גדול עע"ג יותר מזה ובודאי מועיל. וראיתי בבית מאיר שכתב להשיב על הנוב"י דשאני גט חרש שוטה דכיון דאין בו כוונה לא לקנות ולא למכור אין זה אלא כאלו העומד ע"ג משיאו עצה להקנות ולקנות דל"מ כל שאין מבחין מעצמו ושאני חליצת חרש ושוט' דבאמת חליצה מוטעת כשרה א"כ לא גרע מה שהב"ד מלמדים אותו דעכ"פ הטעו אותו ורק שאין בו כוונת המצוה ובזה סגי בגדול עומד ע"ג ע"ש שהאריך בזה. והנה לפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' א' דכוונת חליצה היא ג"כ מתורת ההקנאות ולא מתורת כוונת המצוה ע"ש וא"כ נסתרו דבריו אבל גם לפי דבריו זהו כשלא היה בעת הציווי לכתוב שפוי אבל כל שהיה בעת ההיא שפוי בדעתו מה בכך שאח"כ נשתטה הא כיון שהוא משום הקנאה ומכירה וכל שהיה בדעתו כן וצוה כן לשליח לקנות אטו נימא דאם נשתטה אח"כ לא יועיל קניית השליח זה לא שמענו ואף דיכול לחזור ולבטל שליחותו אבל בלא נודע כוונתו מה לנו ולשטותו דלמא מ"מ לא הדר ביה מזה וה"ה כשאח"כ מסברין ליה וסבר ניהו דאינו דעתו השלימה אבל עכ"פ הרי בעת ההתחל' הי' בדעתו ואח"כ ג"כ הוא בדעתו ע"פ הגדול העומד ע"ג אם כן לפ"ד מהראוי שיועיל וז"ב לפענ"ד:
3
ד׳ובזה מיושב לפענ"ד מה שהביא הב"מ ראיה להב"י ממ"ש התוס' בגיטין דף י"ג דהאומר תן גט זה לאשתי וכו' הרי"ז לא יתנו לאחר מיתה וכתבו התוס' שם דאף שמינה השליח בחיים מ"מ לא חשוב להיות כמותו אחר מיתה וכן אמרו בגיטין דף כ"ט דכלהו מכח בעל קאתו מת הבעל ליתנהו לכלהו ע"ש הרי דאף דמפני שאינו בעת הנתינה נפסק כח השליחות וה"ה כשנשחטה. ולפמ"ש יש ליישב דשאני התם דבעינן שיבא מכח הבעל דונתן בידה כתיב ואנן מרבינן שליח אבל כל שאין הבעלים בעולם פשיטא דשליחות לא מועיל אם נפסק כח השליחות והוא לא אמר שהגט יחול מחיים רק לאחר מיתה ואז נפסק כח המשלח שהשליח בא מכחו אבל כאן אטו השוטה אינו בעולם ורק שלא נודע כוונתו וכל דמסברין ליה וסבר ניהו דא"י לקנות ולהקנות כל שצוה ע"י השליח הרי נעשה שליחותו:
4
ה׳ובזה מיושב קושיית הרשב"א דאם נימא דגם נתינה פוסל בנשתתק א"כ היכי אמרי' בגיטין דף ע"ב מעת שאני בעולם והא בעת ההיא לא נוכל לבדקו ע"ש ולפמ"ש א"ש דכיון דאמר שהגט יחול למפרע וא"כ מה לנו בזה שנשתטה בעת ההיא ואטו אם יתן אדם אחד מתנה לחבירו ויתנה מכאן ועד שלשים יום ונשתטה ביני לביני האם לא יחול מתנתו למפרע וה"ה בזה וז"ב לפענ"ד:
5
ו׳ודרך אגב אומר במה דדעת הפוסקים דבעי לענין הכתיבה ג"כ שליחות מה"ת ותמהו הקדמונים מריש זבחים דמפלפל שם אי סתמא כשר והא עכ"פ לא גרע מלא עשה שליח דפסול והוא תימה רבה. ולפענד"נ דלק"מ דהנה כל הטעם דבעי שליחות בכתיבה משום דכתיב וכתב לה וקאי אבעל ולא אסופר והתוס' גיטין דף כ"ב נדחקו דקאי אסופר אבל פשטא דקרא קאי על בעל וא"כ צריך לעשות שליח דאל"כ לא מתקיים הקרא דוכתב לה רק ע"י השליח דשלוחו כמותו והנה אמרו במכות דף ח' ע"ב כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה היא ע"ש ברש"י ולפ"ז גם כאן בהס"ד דש"ס דסתמא כשר וא"כ אם מצא גט כתוב היה כשר ע"כ דוכתב לאו על הבעל קאי רק על הסופר אבל להמסקנא דסתמא פסול ובעי שיכתוב לשמה שוב י"ל דוכתב על הבעל קאי ובעי שליחות וז"ב מאד:
6
ז׳ומ"ש הנוב"י שם דבירושלמי פ"ק דתרומות הלכה א' דר"י בנו של ריב"ב אמר דחש"ו שקדשו בינן לבין עצמן אין קידושיהן קידושין בינו לבין אחרים קידושיהן קידושין הרי דלריב"ב גם בחש"ו מועיל קידושין כשהגדול עומד ע"ג ע"ש והאריך בזה. הנה באמת הדבר יפלא מאד לכל רואה דהיאך אפשר שיהי' שום תנא שיאמר דחש"ו מועיל קידושין כשגדול עע"ג וכבר כ' בעל בית מאיר שם דנשתומם על המראה ומדלא הזכירו הפוסקים ע"כ שתפסו למשבשתא ע"ש:
7
ח׳והנה הפריז על המדה שלומר שיהי' דברי הירושלמי בשם תנא משובשים ח"ו וחלילה חלילה לומר כן ומוטב לתלות החסרון בידיעתינו. ובאמת שבלא"ה תמוה שיהי' כוונת הירושלמי שבינן לבין אחרים יהי' הכוונ' כשגדול עע"ג זה לא מקרי בינן לבין אחרים והנלפענ"ד דבר חדש בזה דהנה זה כמה נתקשיתי למה לא יועיל קידושי קטן הא אם דעת אחרת מקנה אותן לדעת רבים מהפוסקים דמועיל מה"ת וא"כ גם בקידושין יועיל ומצאתי בנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ד שנתקש' בזה ע"ש שהאריך דגם בקידושי כסף כיון שרבנן תקנו דבמטלטלין מתנתן מתנה וא"כ יוכל לתת לה כסף הקידושין והיא תקנה עצמה לו ולא העלה דבר ברור בזה אבל באמת כבר כתבתי במק"א דלפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דהאשה אינה מקנית עצמה לבעל רק שנעשית הפקר והוא זוכה אותה במה שמקדש' וא"כ בהפקר דדעת הפוסקים דל"מ בהפקר דעת אחרת מקנה וע' מלמ"ל שנסתפק בזה וא"כ ל"מ קידושי קטן דאין כאן דעת אחרת מקנה שהיא רק נעשית הפקר ולא קנין וכמדומה שכ"כ הח"מ. אך עדיין קשה דהא דאם מזכה ע"י אחר מועיל גם בשוטה כמבואר סי' רל"ה בסמ"ע ס"ק כ"א דאחר יכול לזכות א"כ יקשה יזכה אחר בעדו שתהי' לו להשוטה והיינו שהיא תקנה עצמה לאחר שיזכה עבור שתהי' לאשה להשוטה ואף דבאשה י"ל כיון דתקנה עצמה לאחר א"כ תהי' אשת אחר ולא אשת שוטה מ"מ י"ל דהאחר אינו רק זוכה אותה שנעשית הפקר וזוכה בשביל השוטה וזה לדעתי מ"ש ריב"ב דחש"ו שקידשו בינן לבין עצמן אין קידושיהן קידושין והיינו שהם בעצמם א"י לקדש שאין להם כח לזכות אבל בינן לבין אחרים דהיינו שאחרים רוצים לזכות עבורם יש להם קידושין והרי דעת הר"י ברזילי דאם האב קידש לקטן שלו אשה דמקודשת מה"ת וה"ה דאחרים יכולים לזכות עכ"פ בשביל החש"ו כנלפענ"ד בכוונת ריב"ב בירושלמי שלא יהי' תמוה כ"כ:
8
ט׳והנה הקול נשמע משם הגאון התנא מוהרא"וו זצלה"ה שאמר דהירושלמי כוון לקידושי מי חטאת דמבואר בזה פלוגתא אם הקטן יכול לקדש וע' ביומא דף מ"ג וע"ז אמר ריב"ב דאם קידשו בינן לבין עצמן אינן קידושין אבל בינן לבין אחרים קידושיהם קידושין. ובאמת אף שדפח"ח אבל לדבריו יקשה לשון בינן לבין אחרים שאף אם נימא דהיינו שגדול עע"ג ומלמדן שיקדשו לשמה מ"מ יקשה לשיטת התוס' אמאי יועיל והא אינו ניכר מתוך המעש' אם קדשו לשמה והוה כמו חליצה דל"מ והנלפענ"ד כתבתי. אחר כמה שנים זכיתי לקנות הס' הנחמד אור הישר הנ"ל ועיינתי בו וראיתי בתשובת הגאון מוה' יוסף אבד"ק פירדא ז"ל שהתחיל בדברי הב"י באהע"ז סי' קכ"א שכ' ראיה לדברי הרמב"ם דלאו דוקא הני ד' המפורשים בחגיגה דף ד' דאל"כ יקשה למה לא נקיט בבריית' הראשונ' הך דמאבד מה שנותנין לו ובבריית' השנייה הנך ג' דבבריית' הראשונ' וע"כ דלדוגמא נקטי הנך וה"ה כיוצא בהן וע"ז האריך הגאון ליישב הקושי' הלז וכן ראיתי כמעט ברוב תשובת הגאונים שם שפלפלו בזה. ואני תמה בזה דכפי הנרא' הרגיש בזה הר"ש הובא בב"י סי' קי"ט וז"ל ור"ש משפירא כ' דלא מחזקינן ליה בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בו סימנים המפורשים במס' חגיגה וכו' ועיקר הסי' המאבד מה שנותנין לו דומיא שטותא יתירתא חזו ביה דהוה משחרר עבדי' ובעוד שלא ראינו סי' זה אפי' בדיק' ל"צ והרי הוא בחזקת פקח עכ"ל. הרי דהסי' הלז מורה שהוא שוטה עד שצריך בדיקה והיינו דר"ש לשיטתו דכתב שם דבירושלמי דמס' תרומות משמע דבעי כלם ופליג קצת אגמרא דידן וכוונתו דהרי בירושלמי אמרו שם והובא בתוס' בחגיגה שם ד"ה דרך א"ר אבין מסתברא כר"י ובלבד במאבד מה שנותנין לו והיינו דבזה דוקא קי"ל כר"י משום דזה שטותא יתירתא משמע דבכל הג' סימנים אחרים בעינן שיהיו כלם והיינו משום דשם בירושלמי הזכיר גם המאבד מה שנותנין לו בפלוגתת ר"ה ור"י ור"ה בעי כל הד' ביחד וא"כ ר"א דאמר דמסתבר במאבד כר"י משמע דהשאר בעי כלם וא"כ לכך שפיר כתב ר"ש דעיקר הסימן שיהיה צריך בדיקה היא במאבד דבשאר השלשה לא נתחזק עוד בשוטה דבעינן שיהיו כלם ויתחזקו כ"פ כמ"ש הב"י בחו"מ סי' ל"ה אבל בש"ס דילן דלא נזכר בפלוגתא דר"ה ור"י מאבד ור"פ אמר דאי שמיע לי' הוה הדר ביה וא"כ שפיר לא נקט הנך שלשה במאבד דמאבד לבד הוה שוטה. איברא דלפ"ז יקשה מה שהקשה הגאון מפירדא שם דמה אמר ר"פ אי הוה שמיע לי' הך דמאבד הוה הדר בי' דמה קושיא דלמא שאני מאבד דהוה שטותא יתירתא ולכך די באחת משא"כ באינך אחרים. אבל באמת תמהתי מאוד על הב"י וכל האחרונים הנמשכים אחריו שבחנם הרעישו העולם בקושיא זו דהנה המעיין בש"ס דמביא דתניא איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו וזה לא נזכר בשום מקום אבל בתוספתא דתרומות פ"א מוזכר הנך ד' דברים ביחד דבהנך ד' מקרי שוטה וא"כ שפיר מקשה הש"ס על ר"ה דא"א לומר דכלם ביחד דהא במאבד ודאי דאף באחת מהם וכמ"ש הר"ש וא"כ ע"כ גם אינך שלשה דקחשיב הם ג"כ כל אחד לבדו ושפיר אמר דאי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה וז"ב:
9
י׳אחרי כמה שנים מצאתי בתוספתא דפרה פ"ד שם מבואר דברי הירושלמי ריש תרומות וז"ל הכל מערין לקדש חוץ מן החרש שוטה וקטן ר"י מכשיר בקטן וזה מוזכר ביומא מ"ג אח"כ אמרו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב אומר חרש שוטה וקטן שקידש ואחרים רואין אותו קדושו כשר והן דברי הירושלמי אף שאינו כלשונו ממש ובלי ספק שהגאון הראה לדברי הירושלמי אלו דברי התוספתא הנ"ל ואשרי עין ראתה כל אלה. ובזה מיושב היטב הא דבש"ס דילן פשיטא ליה לר"פ דאי הוה שמיע ליה הך ברייתא הוה הדר בי' ר"ה ובירושלמי א"ר אבין דמסתברא כר"י במאבד מה שנותנין לו ואיך שייך שיחלקו בסברא מהיפך אל היפך. ולפמ"ש א"ש דבש"ס דילן דנזכר רק השלשה סימנים וע"ז נחלקו ר"ה ור"י ושפיר מקשה ליה מהתוספתא דחשיב גם מאבד מה שנותנין לו בכלל הסימנים [אולי בירושלמי דחשיב כל הד' סימנים כמו שחשבם בתוספתא] ועל כלם אמר ר"ה דבעינן ביחד וא"כ אין קושיא על ר"ה דגם במאבד יש לתלות בקנוקוס וע"ז שפיר אמר ר"א דבמאבד מסתבר יותר כר"י דבזה בלבד הוה שוטה דזה הוה שטותא יתירתא אבל ש"ס דילן דלא ידע מהך תוספתא שפיר מקשה ר"פ מהתוספתא הלז דחשיב גם מאבד מה שנותנין לו בכלל הסימנים ובזה מסתבר כר"י דבזה לבד די ולכך ע"כ דגם אינך הסימנים דחשיב בכל אחד לבד די וז"ב מאד עכ"פ דברי הב"י תמוהין במ"ש דלמה לא קחשיב הברייתא הראשונה המאבד ובברייתא השניה לא קחשיב אינך השלשה ובאמת הברייתא השניה הוא התוספתא פ"א דתרומות ושם חשיב הנך ד' וכמ"ש ואף דהש"ס העתיק איזה שוטה המאבד מה שנותנין לו הוא רק קיצור לשון שכן דרך הש"ס לקצר ולא להביא רק מה דצריך לענינו ואף לשון המשנה מקצר בכמה מקומות כמ"ש התוס' עירובין דף ע"ט ע"ב ד"ה ותנן וברייתא הראשונה לא מצי לחשוב מאבד דבמאבד מסתבר להש"ס דגם ר"ה מודה בזה דסגי באחד ומה"ט מוכיח ר"פ דלא שמיע ליה הך וכמ"ש וז"ב. ובזה מיושב היטב הרבה דברים שהאריכו בזה הגאונים באור הישר בהסוגיא הלז וחשבו שהבריית' השניה לא חשב רק המאבד לבד ולא זכרו התוספתא הנ"ל ואני יגעתי ולא מצאתי יותר מוזכר אותה הברייתא כ"א בתרומות לבד:
10
י״אוהנה בגוף הדין אי הלכה כר"י או כר"ה ראיתי להב"י סי' ל"ה בחו"מ שכתב דמסתבר דהלכה כר"י דהרי הלכה כר"י נגד רב שהוא רבו דר"ה מכ"ש נגד ר"ה. ותמהני דכפי הנראה מהר"ש שפסק כר"ה ומשום דבירושלמי משמע דהלכה כר"ה בהנך שלשה ורק במאבד מסתבר כר"י כמ"ש ר' אבין שהוא בתרא ובכ"מ הלכה כבתראי ואף דר"פ אמר אי הוה שמיע לי' הוה הדר ביה באמת בירושלמי שמיע ליה לר"ה גם מאבד וחולק ע"ז ג"כ דיש לתלות בקנוקוס וגם בתשובת הגאון בעל שו"ת שאגת אריה שם האריך בדברי הב"י אלו ולפמ"ש אין מקום להקושיא כלל וגם במה שהאריך אי בעינן אתחזק או לא תמהני דלא הזכיר מדברי התוס' בחגיגה שם ד"ה דרך וד"ה כיון ועיין במהרש"א שם ומה שנתגלגל בדברי הגאון ענינים אחרים בחזקה דהשתא ובענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד כתבתי למקומותם בענינים אלו ואכ"מ להאריך. והנה השאגת אריה שם הביא דברי רש"י בנדה דף מ"ה ע"ב ד"ה אעפ"י שכתב גדולים הם ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו דסופו לבא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו וכו' וע"ז תמה הגאון דדברי רש"י סותרין זא"ז דמדהתחיל ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו דסופן בא לכלל דעת משמע הא לא"ה אף שאינו מקרע כסותו ג"כ מקרי שוטה או דעתו אינו מיושבת וכשיטת הרמב"ם ואח"כ כתב ואין שוטה אלא המקרע כסותו הא לא"ה לא מקרי שוטה כלל אף שדעתו משובשת ע"ש שנדחק. ולפענ"ד נראה דבר חדש בכוונת רש"י דהנה בשבועות דף כ"ו אמרו האדם בשבועה פרט לאנוס ופירש"י דהאדם משמע שלבו עליו וכן קי"ל בין בנדר ובין בשבועה דזה מקרי נדרי אונסין וכמבואר סי' רל"ב וסי' רל"ט ועיין בתוס' שם ולפ"ז כשבדקינן אותם ואמרו שאין אנו יודעין לשם מי נדרנו עכ"פ לא מקרי האדם בשבועה דבעינן שיהא אדם בשבועה שיהא לבו עליו וכפירש"י וכל שאינם יודעים עכ"פ לבם אונסם שלא היה לבם עליהם א"כ ניהו דלא מקרי שוטה לענין דיני שוטה אבל עכ"פ לבו עליו לא היה וע"ז קאמר דבכלל שוטה לא מחזקינן ליה דסופו לבא לכלל דעת והיינו דהאדם בשבועה לא מקרי רק דהם לבן אנסו ולפי דבריו כן הוא הדעת ולא יבא לכלל דעת אחרת דגם עכשיו הוא פקח ומבין רק שלבו אנסו שסבר שכן הוא וכמו בהך מעשה דתלמוד דא"ל את לבך אונסך אבל זה דעת קלישתא היא וא"י לשם מי נדרו וסופן לבא לכלל דעת ובכה"ג אף בכלל שוטה לא יחשב. ולזה כתב רש"י ואין שוטה אלא המקרע כסותו דזה לא נודע אם יבא לכלל דעת כלל אבל כאן א"י להפלות אבל סופן לבא לכלל דעת ולא מקרי האדם בשבועה וז"ב לפענ"ד בכוונת רש"י ודו"ק. והנה דרך אגב אומר במה דאמר ר"י בגיטין דף כ"א ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש והקשו בתוס' שם בדף ד' דלמה לי חתימתו דכל שהיה הכתיבה בתלוש פשיטא דהחתימה בתלוש ע"ש ושמעתי מהרב הגאון מו"ה וואלף אבד"ק פשווערסק וכעת בק' רישא נ"י שאמר עפמ"ש בגיטין דף י"ט דבכתב ע"ג כתב אם הראשון נכתב שלא לשמה הכתב השני יכול לעשותו כתב ע"ש בד"ה דיו ולפ"ז משכחת לה שכתבו וחתמו במחובר ואח"כ העביר עליו קולמוס על הכתיבה בתלוש ולכך אמר ר"י דבעינן שיעביר קולמוס על החתימה ג"כ בתלוש דאל"כ הוה החתימה במחובר ואם כי לכאורה דבר חכמה אמר בכ"ז השבתי תיכף דאין דבריו נראין דמלבד דזה דוקא לענין גוף הכתיבה שלא נכתב לשמה דא"כ אינו חשיב כתיבה דכל שכותב אגרת בעלמא לא מחשיב כתיבה ולכך העברת קולמוס מחשבהו כתב אבל פסול מחובר הוא ענין מבחוץ וכל שכתבו לשמה ולכל דיני הגט רק שנעשה במחובר ואנן בעינן וכתב ונתן מה נ"מ במה שהעביר עליו קולמוס בתלוש וז"ב לפע"ד ובלא"ה נ"ל כיון דכל הפסול הוא דבעינן וכתב ונתן שלא יהיה מחוסר קציצה בין כתיבה לחתימ' א"כ כאן לא אכפת לן דהרי בעת הכתיב' והחתימ' במחובר היה מחובר לגמרי דגם הכתיב' פסול ואח"כ כשהעביר עליו קולמוס על הכתיב' מה אכפת לן בחתימ' במחובר ס"ס לא היה הפסק בין כתיב' לחתימ' וצ"ע בזה:
11
י״בוהנה בתשובות הגאון מו"ה יצחק הורוויטץ אבד"ק האמבורג ז"ל הקשה על הר"ן שכתב דכל דלא מחוסר מעשה בגופו כמו הקנאה ל"ש לומר דפסול משום דבעינן וכתב ונתן והובא בב"י אהע"ז סי' ק"כ וע"ז הקשה מהא דאמרו ר"פ כיסוי הדם ולפרקינהו ולכסינהו ומשני דמחוסר שפיכה ופריקה וכיסוי אף דאינו מחוסר בגופו וכמדומה שכבר כתבתי ליישב באיזה מקומן של ענין הלז ולא ידעתי ע"כ אכתוב בכאן דלפענ"ד ל"ק דשאני התם שההקנאה אינו חסרון בעצם הדבר ושם לולא הפדייה א"צ לכסות דהו"ל שחיטה שא"ר ול"צ כיסוי וא"כ הוה חסרון בעצם הדבר. ובזה מיושב היטב מה דק"ל ג"כ על הר"ן מר"פ ראשית הגז דאמרו ג"כ יצא זה שמחוסר גזיזה ופדייה ונתינה ולפמ"ש א"ש דשם ג"כ א"י לפדות קודם שגזזו ואם לא יפדהו אינו ראוי לתת לכהן דהא הוה קדשי שמים וז"ב ודו"ק. ובלא"ה י"ל דל"ק מפדייה דשם דלא משכחת בלי פדייה ודאי מקרי מחוסר מעשה אף שהוא מבחוץ ודוקא בהך דר"ן דמשכחת לה שלא יהיה מחוסר כל שהחסרון מבחוץ לא מקרי מחוסר משא"כ כאן וע' תוס' חולין פ"ד ד"ה יצא.
12
י״גובזה יש ליישב מה שראיתי בס' חוות דעת שהביא בשם אביו הרב ז"ל ש"ב שהקשה בדברי הרמב"ם פ"ד מע"ז הי"ג דקדשי ב"ה יפדו ואמאי הא מחוסר פדייה וכדאמרו ר"פ ראשית הגז וכן ממעט התם פירות המחוברין מקרא דתקבוץ ושרפת ולפמ"ש א"ש דבאמת פדיה אינו מחוסר מעשה בגוף ורק דאינו ראוי מקודם ולפ"ז שם באמת הקשה הראב"ד דהו"ל שלל שמים וכתב הכ"מ דאדרבא הם של עיר הנדחת ורק דאריה דהקדש רביע עלה ולפ"ז כל שיכולין לפדות שוב אינו מחוסר מעשה בגופו דהרי באמת שלל עיר הנדחת היא ודו"ק היטב כי ברור היא לפענ"ד. ולפענ"ד עוד להמתיק הדבר דבעינן שלא יהיה מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה משום דבעינן ספר כריתות שיהא הספר כורת בינו לבינה וזה אחת מעשרה דברים דבעינן בגט ומעכבין כמ"ש הרמב"ם פ"א מגירושין והרי כל שמחוסר עדיין עוד איזה דבר לא יכרת אותו ספר בינו לבינה שצריך עוד דבר אחר שיוכל לכרות וזה לא אמרינן ולכך היטב אשר דיבר הר"ן דכל שאין החסרון בגופו רק מבחוץ ל"ש ספר כריתות שאותו ספר יכרתו דהא אותו ספר בעצם כורתו וז"ב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ליישב בזה תמיה גדולה שתמה הקצה"ח סי' קפ"ח בהך דאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דאין גט לאחר מיתה ופירשו התוס' דקמ"ל אף במינה בחייו לא מועיל הגט לאחר מיתה ואמאי לא מועיל הא קיי"ל באהע"ז סי' קכ"א דאם צוה לסופר ולשליח שיכתבו ויתנו גט בעת שהיה בריא ואחר הצווי נעשה שוטה או חולה ואף גוסס מועיל כל שהיה בריא בשעת צוויו לדעת הרמב"ם וכן הסכימו הח"מ והב"ש והפר"ח שם שכן עיקר רק שפסול מדבריהם שלא יאמרו שוטה בר גירושין וא"כ מ"ש כשמת מגוסס דגוסס הוה כמת לדעת הרבה פוסקים ואפ"ה אזלינן בתר שעת הציווי וא"כ גם במת כל שמינו הם שליח בחייו למה לא יועיל ומ"ש בזה דשאני מת דפסקה שליחותו כיון דאיהו גופא אילו רצה לשחרר אחר מותו אינו יכול והשליח שבא מכחו אינו מועיל יותר מהוא עצמו אבל השליחות לא בטל אכתי קשה מעבד דכיון דאמרינן עבז"ל נימא כיון דמטא לידי' לבסוף הוה כאילו זכה בו למפרע בעודו בחיים בחיותו כיון דלא נפסק השליחות ואף דנפסק כח האדון מ"מ לא גרע מאילו מכר לאחר בין כתיבה לנתינה דאמרינן עבחז"ל וזכה למפרע ומכ"ש בזה וכבר הרגיש בזה הקצה"ח בעצמו ונדחק ולא מצא מענה בשטר מתנה ע"ש. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דאין גט לאחר מיתה הוא משום דבעינן ספר כריתות שיהיה הספר כורתה וכאן אין הספר כורתה דבעת הגיע הספר כבר נפסק כח אישותו ומה נשאר עוד דביקות בינו לבינה שיהיה הספר כורתה ובשלמא נשתטה וגוסס כל עוד נשמתו בו נשאר ענין אישות שיהיה הספר כורתו אבל במותו לא נקרא שם בעל ואישות עליו שיהיה הספר כורתו וא"כ לא יועיל ולכך גם בשחרור דבעינן כרות גיטא כדאמרו בגיטין דף ט' דגמר לה מאשה וכל שמת לא נשאר מה שיצטרך לכרות וז"ב. ומה שהקשה הקצה"ח מהא דאמרו בגיטין דף ט' דשכ"מ שאמר כתבו ותנו לפלוני ומת דאין כותבין ונותנין דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ופירש"י לכי מטי שטרי' לקני' ואין שטר לאחר מיתה דפקעה ליה רשותא דנותן ואמאי לא נימא עבחז"ל. לפענ"ד שאני התם דאכתי לא כתב השטר ואף לשיטת הראב"ד דכתב השטר בחייו מ"מ כיון דהוא הי' שכ"מ והוא לא רצה להקנות רק בשטר א"כ חזינן שרצה לעקור הזכות ול"ש עבחז"ל דאדרבא ע"י השטר מגרע זכותו שהיה לו ע"י המתנת שכ"מ וא"ל דס"ס הי' לו טובה שאף שעמד הי' חוזר ומכח השטר לא היה חוזר ע"ז י"ל א"כ עכ"פ לא רצה להקנות רק כשיבא לידו מחיים. ודרך אגב אומר דתמיה לי על המלמ"ל פ"ח ממכירה ה"ד דבמקבל מתנה לא בעינן עד דמטי שטרא לידיה דמקבל מתנה סמך דעתו בכל דהו וקשה מכאן דמבואר דבעינן דמטי לידיה השטר מחיים ולא אמרינן דמקבל מתנה סמך דעתו בכ"ד ולדברי הקצה"ח לק"מ דדוקא למ"ד עבחז"ל ולא מיירי בשטרי אקנייתא אבל לפמ"ש ודאי קשה ועכ"פ בגט ושחרור הדבר ברור כמ"ש דמכח כרות גיטא אתינן עלה ובזה מיושב מה דאמרו בגיטין דף כ"ט ע"ב אי מת השליח הראשון בטל השליחות כלה ואמר מרימר דהא דאבא דקטנותא דכלהו מכח הבעל קאתו ותמה בטיב גיטין לשיטת הקצה"ח היאך ס"ד דלפסוק השליחות בשביל שמת השליח ולפמ"ש א"ש דס"ד דהפסול דמיתה הוא בשביל שנפסק כח הצווי של בעל וה"ה כשמת השליח הראשון דשליח השני במקומו והיאך יהיה כמותו הא הוא ל"מ לתת וע"ז אמר דטעותא היא דתלוי בהבעל ומשום ספר כריתות קאתינן עלה ודו"ק. וערש"י שפירש שם דאם מת הראשון עד שלא הגיע הגט לידה ולכאור' צ"ב דפשיטא דכל שהגיע הגט לידה דלא בטל הגט דכבר נתגרשה וכוונת רש"י לאפוקי אם לא היה נותן השליח הראשון הגט כלל דפשיטא דאין מקום לשליח השני להקרא שליח כלל. אמנם לפענ"ד כוונת רש"י דקאי באם עשה שליח ראשון לשני רק שלא בפני ב"ד ומת קודם שאמר השליח הראשון שליח ב"ד אני דל"מ שליח כלל ועדיין דברי רש"י צ"ע לפום רהיטא:
13
י״דוהנה במ"ש התוס' בגיטין י"ב דקמ"ל המשנה דאגל"מ אף שנתמנה בחייו אני תמה דגם זה מבואר דהרי אמרו בדף כ"ח במשנה דהמביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ומשמע דצריך שיהיה קיים ואם יש גט א"מ הא הוא מסרו בחיים חיותו וצ"ע כי לא נפניתי לעיין במפרשים בזה אם עמדו ע"ז. אמנם נראה דהיה מקום לדחות דהרי כל עיקר הטעם דהאמינו לשליח לומר בפ"נ הוא משום דכיון דאילו אתי בעל ומערער מעיקרא מידק דייק השליח כדאמרו בריש גיטין וא"כ אם מסר לו כשהוא חולה ה"א דלא יהיה נאמן. והנה בהא דנחלקו ר"י ור"ל אי כותבין תיכף או לכשישתפה ואמרו דר"י מדמי ליה לשוטה ור"ל מדמי ליה לישן ור"י אמר דל"ד לישן דישן אין מחוסר מעשה ושוטה מחוסר מעשה ולכאורה מבואר מכאן מה שנסתפק המלמ"ל פ"ד מאישות ה"ז אם במחוסר זמן שייך דשלבל"ע שהרי זמן ממילא קאתי והרי כאן כ"ז שישן הרי הוא מחוסר שאין לו דעת אז ורק כיון דאינו מחוסר מעשה ואינו רק זמן דממילא מתער אח"כ לא מקרי מחוסר מבואר דדשלבל"ע כל שאינו רק מחוסר זמן לא מקרי מחוסר וע' תוס' סנהדרין דף מ"ז ע"א ד"ה אימא שכתבו דאף אי ישן לא חזי הו"א ראוי כשיתעורר משינתו ובאמת מ"ש דמקריבין בחזקת שהוא קיים ולא חיישינ' שמא ישן משמע דראוי אף שהוא ישן לפענ"ד אין ראיה דכיון דהני כהני שלוחי דרחמנ' א"כ כל שכבר מסר הקרבן לכהנים מ"ל עוד אף שהוא ישן ובשלמ' כשנשתט' או המיר קודם שמסרו ליד הכהן אז אסור להקריבו אבל כל שכבר מסרו ליד הכהן מ"ל עוד וע"כ העיקר לפענ"ד כמו שפירשו דאף דישן לא חזי מ"מ כיון דהוא ממיל' מקרי חזי ומהתימ' שבריש' בהא דר' יוחנן ור"י ס"ל דיש חילוק בין ישן לנשתט' שלא הזכירו מהסוגי' כאן וצע"ג לפענ"ד (וגם הא אח"כ א"צ דעת כלל כמבואר בנדרים דף ל"ה ע"ב וא"כ בישן לא גרע מאין בו דעת משא"כ מומר דלא ניחא ליה בכפר' וצ"ע) שוב ראיתי בבית מאיר סי' קכ"א ס"ב שהאריך ג"כ כמעט בכל דברי הקצה"ח סי' קפ"ח וקושית בעל טיב גיטין ע"ש ודו"ק:
14
ט״ווהנה בהא דאמרו בחולין דף י"א ושחט ושרף מה שחיטה כשהיא שלימה והתוס' נדחקו דהא כתיב פסוק אחד בנתים ע"ש ולפענ"ד הכוונה למ"ש וכתב ונתן יצא זה שמחוסר קציצה בנתים וכן ושפך וכסה והיינו שלא יהי' מחוסר פדייה וכדומה וה"ה כאן ושחט ושרף שלא יהי' מחוסר נתיחה בנתים וע"כ דסמכינן על הרוב דאל"כ הוה מחוסר נתיחה בנתים. ובזה מיושב היטב קושי' גדול' שהקש' אותי הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י דהרי בפ"ד ממס' פרה מבואר בר"ש דאם רוצה לנתחה מותר אף לכתחל' וזה נגד דברי הש"ס והראיתיו תיכף שכבר הרגיש בזה המלמ"ל פ"ד מפרה הי"ב ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת מותר לנתחה רק כיון דאין חיוב לנתח שוב לא מקרי מחוסר נתוח בין שחיטה לשריפ' וז"ב כשמש:
15
ט״זאחר זמן רב ראיתי בהעבר' בעלמ' בספר אחד שמו טוב טעם ודעת ששאל אותו ג"כ זאת ולא ידע מהמלמ"ל וגם כ' שהרמב"ם לא העתיק הדין דבעינן שיהי' שריפה כשהוא שלימה ונעלם ממנו דברי הרמב"ם פ"ד הי"ב הנ"ל ודו"ק ועיין ירושלמי פ"ז דגיטין ה"א דהגוסס זורקין עליו מדם חטאותיו וכ"ה בירושלמי הוריות פ"ק ה"ב וצ"ע בתוס' קידושין דף ע"ח ע"ב שפלפלו בגוסס וברא"ש שם ולא זכרו זאת ועיין באהע"ז סי' קכ"א ס"ק ל"ב וע' בתויו"ט סוף שקלים ובגליון מוהרש"ח שם מ"ש בזה ותמצ' דדברי התוס' צ"ע:
16