שואל ומשיב מהדורא שתיתאה מ׳Shoel uMeshiv Mahadura VI 40
א׳תשובה להרבני המופלג החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י בב"מ דף כ"ד.
1
ב׳אשר שאל בהא דאמרו בב"מ דף כ"ד ע"ב וכי מאחר דאסורה בהנאה מותרת משום מציאה למה הלכתא וע"ז הקשה הא איכא נ"מ אם נימא דסתם יינם בטל בששים וגם בחביות בחביות בטל וכדומה. הנה יפה הקשה וכבר זה רבות בשנים נשאלתי מהרב המאה"ג מוה' יונה נ"י אבד"ק גראבוויץ גם כן כעין זה דנ"מ לקדושי אשה וכתבתי בחידושי לישב וכעת נ"ל דהכוונה היא כיון דאין זכי' בא"ה אם כן איך זכה בו אותו המוצאו הא על כל פנים אסור בהנאה מדרבנן ולא זכה בו וכל שלא זכה שוב מחויב להכריז דכל הטעם דאינו חייב להכריז הוא בשביל דברוב גוים מתיאש וקנהו זה וכל שא"י לזכות בו שוב הוה ספק שמא של ישראל ולמה אינו חייב להכריז וז"ש רש"י מותרת משום מציאה דאינו חייב להכריז ע"ש ודו"ק. ואשר שאל בשם היד יוסף דאמאי אם נתן סי' הרי מותרת בשחיטה למוצאו והא קי"ל דסימנים הם ספק אי דאורייתא או דרבנן ונ"מ לגט אשה ואם כן בדבר איסור ל"מ סימנים ואיך מותר ע"י סי' בשחי'. הנה באמת הרא"ש בתשובה כתב דאם סימנים דרבנן מועיל באיסורי דרבנן והקשה מזה על שטת הרמב"ם גבי כלאים וכ"כ האחרונים בתשובותיהם וכ"כ הכו"פ מדעתי' דנפשי' סי' ס"ג ואם כן לק"מ. אמנם אי קשיא הא קשיא דכאן דרוב נכרים אם כן בכה"ג אפשר דל"מ סי' דרבנן להכריע נגד הרוב ולא עדיף מע"א דל"מ בסימנים וסימנים כדאמרו בדף כ"ח סימנים וסימנים וע"א יניח ומכ"ש אי סימנים דרבנן ואיכא איסור פשיטא דאין ע"א נאמן נגד הרוב ואף דבכה"ג דמברר המיעוט מתוך הרוב מועיל כמ"ש הר"ן בקידושין דף ס"ג וכ"מ כבר נודע מ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ל' וגם בחידושיו לקידושין באלפסי דף ס"ו דכל דפתך בי' ממונא להוציא מרשות הקדש ולעשותו חול בכה"ג אין ע"א נאמן ומכ"ש לעשות מסתם יינם שהוא ע"פ הרוב של נכרי לעשותו יין ישראל ולהתירו בשתי' בכה"ג אין ע"א נאמן ומכ"ש היכא שמעיד ע"י סי' שהוא רק דרבנן והיא קושיא גדולה ויש להמתיק הקושיא דאף אם נימא דגם בכה"ג מהני מכל מקום על כל פנים מהיכן דייק הש"ס דרשב"א לא אמר ברוב ישראל דלמא באמת אף ברוב ישראל אמר ורק דרבותא קמ"ל דאף ברוב גוים מועיל סי' והיא קושיא גדולה ואולי דכיון דמקשה למאי הלכתא של מוצאו מאחר דאסור בהנאה ומשני לקנקנו ואם כן י"ל דבכה"ג דנותן סי' בקנקן אם כן לענין הקנקן שצריך להחזיר מועיל הסי' דלענין זה מועיל סי' דרבנן ניהו דיאש עצמו כיון דרוב נכרים מכל מקום על כל פנים הקנקן ודאי של הישראל הוא ואם כן ממילא תלינן דגם היין של ישראל דאל"כ מי שם היין של נכרי בקנקן ישראל והוה כעין שאלה דיחיד דל"ח ודו"ק. ומה שהקשה בהא דאמרו בדף כ"ז בעידי אוכף והקשה הרז"ה דאם כן מאי צריך קרא וכתב הרמב"ן דה"א דוקא בעידי נפילה מחייב להחזיר ולא בעידים שהי' שלו מעיקרא והקשה מעל' דאיך אפשר לומר דבעי עידי נפילה דא"כ יקשה קושית התוס' דאם כן מה נ"מ בין יש בו סי' או לא ומ"ש דע"י הסי' יהי' לו עדים זה שייך בעדים שהי' שלו לא בעידי נפילה לק"מ דגם בעידי נפילה צריך סי' דאם לא כן מנא ידעי דנפל ממנו דבר כזה דלמא חפץ אחר וע"י הסי' יוכלו להעיד שנפל ממנו בסי' כזה ודו"ק. והנה מ"ש מעלתו דלפמ"ש הרמב"ן והר"ן גבי סימנין דאורייתא ופרש"י מאבדה ילפינן לה והקשה הרמב"ן מה ענין זו לזו אפילו כשת"ל סימנין דאורייתא מכל מקום באבדה לא מחזרינן דחיישינן שמא מחזי חזא או כסומא בארובה ע"ש ומזה למד מעל' דכל שאין חשש רואה הוה סי' דאורייתא ולפ"ז כיון דשם ב"כ וב"כ הוא של מוצאו אם כן שוב יהי' סי' דאורייתא ומועיל אף באיסור ולפע"ד דבריו אינם נראים דלדבריו לרשב"א במקום שרוב נכרים ואף ברוב ישראל לפי מה דאבעיא לן אם גם ברוב ישראלים גם כן מיאש שוב יהי' סי' דאורייתא וזה א"א דאם כן יהיו פלוגתא חדשה בין רשב"א לרבנן אבל באמת הרמב"ן לא כתב רק דאין ראי' משאר סי' לאבדה דאפשר דמחזי חזי אבל כל דבאבדה סי' לאו דאורייתא שוב לא סמכינן על סי' דכל דיש חשש דמשקר אם כן שוב בודאי מתיאש דאין לו סי' (ואם הוה בודאי של המוצאו) ושוב הוה של המוצאו בודאי ואיך נוציא ע"י סי' ואם כן איך יהי' מותר באיסור ע"י הסי' הא כל שסי' לאו דאורייתא לא סמכינן על סי' ואינו נאמן כל דלא גלתה התורה שיהי' סי' דאורייתא וכל דאיכא חשש יהי' מאיזה טעם שיהי' פשיטא דלא סמכינן על סי' וגם קשה להיפך דזה ודאי לא מסתבר דבאיסור הא דלא סמכינן על סי' הוא משום דחיישינן דלמא מחזי חזי דזה דבר שא"א דבאיסור ע"א נאמן באיסורין ול"ח למשקר והתורה האמינתו באיסורין אף בנוגע גמור ואל"כ איך מאכסנין אכסנאי וע' רש"י בחולין דף ובחידושי ר"ן שם ואם כן למה לא מהדרינן גט על ידי סי' הא באיסור ל"ש דמשקר ואף דהר"ן כתב בגיטין דף כ"ז דחיישינן דע"י חשש תרעומת מבעה"ב ישקר זה דוקא בט"ע וחיישינן דאומר כן בשקר וכמדומה לי שזה הוא דע"י שיש לבעה"ב תרעומות או בשביל שכירתו הלב נוטה שבודאי זהו ומשקר בט"ע ולא במרד ובמעל רק על ידי שנדמה לו ועינו הטעתו אבל לחוש שישקר במזיד דלמא מחזי חזי או כסומא בארובה זה אין לחוש באיסור לפע"ד ואין לך נוגע גדול מכל אדם על דבר שהוא שלו והתורה האמינ' מתורת ע"א נאמן באיסורין ואף דפתך בי' ממונא וכבר הארכתי במק"א דלא תקשי מכאן על מ"ש הר"ן בסנהדרין דף ל' דבמע"ש אינו נאמן דדוקא להוציא מחזקה אינו נאמן ע"ש ואם כן פשיטא דבאיסור אין שייך שמחזי חזי או כסומא בארובה רק דכל דסי' לאו דאורייתא תו הוה ספק איסור וחיישינן דניהו דזה גם כן יש לו סי' דלמא של אחר הוא כיון דסי' אמצעי הוא ולא סי' גמור. שוב ראיתי בקצות החושן סי' רנ"ט שדרך גם כן בזה דבגט חיישינן דלמא מחזי חזי והביא ראי' מדברי הרשב"א והר"ן גבי שליח ולפע"ד העיקר כמ"ש ואין ראי' מדברי הרמב"ן והרשב"א אלו ודו"ק היטב. והנה במ"ש למעלה לחדש דבדבר האסור בהנאה שוב ל"ש זכי' ושוב חייב להכריז דל"ש לומר דאיאושי מיאש וקנהו ביאוש דהא אין לו זכי' בא"ה ואם כן שוב שמא הוא של ישראל והוא מותר בהנאה. ובזה אמרתי דבר נפלא בהא דאמרו בעירובין דף ס"ד ע"ב דלמדנו שלשה דברים למדנו שאין מעבירין על אוכלין ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצן של נכרי' אחר הפסח מותר בהנאה וערש"י ותוס' שם מ"ש בזה ולפע"ד הי' נראה דהנה בב"מ דף כ"ג ע"א אמרו ת"ש ככרות של נחתום הרי אלו שלו הא של בעה"ב חייב להכריז של בע"ה מ"ט כיון דאית בהו סימן דמידע ידע רופתא דאינש אינש הוא ול"ש ר"ה ול"ש רה"י נוטל ומכריז אלמא סי' העשוי לדרס הוה סי' תיובתא דרבה א"ל רבה התם היא טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין והאיכא נכרים נכרים חיישי לכשפים ע"ש ולפ"ז גם כאן קשה למה לא הכריז שמצא גלוסקין וע"כ משום דרוב עוברי דרכים נכרים הן וא"צ להכריז וז"ש למדנו שאין מעבירין על האוכלין ואם כן שוב יש סי' דל"ש סי' העשוי לדרס ואף דהתוס' בב"מ שם ד"ה אין כתבו דאין מעבירין על האוכלין הוא עוד עדיף מהך דאין מעבירין על האוכלין דעירובין מ"מ כל דעל כל פנים אין מעבירין על האוכלין שוב לא הוה סי' העשוי לדרס ושוב קשה למה לא הכריז וע"כ דרוב עוברי דרכים נכרים הם ואזלינן בתר רוב וע"ז אמר דש"מ דחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה דאם הי' אסור שוב לא הוה לי' זכי' בגוי' והי' חייב להכריז דשמא של ישראל הוא וא"ל דאם הי' של ישראל בודאי אסור בהנאה ואם כן שוב א"צ להכריז דז"א דאם של ישראל הוא שוב נוכל לומר דנעשה אחר הפסח ומותר ושוב אין לו זכי' דהא אם של ישראל הוא ע"כ מסתבר דנעשה אחר הפסח וכמ"ש התוס' בעירובין ד"ה שהולכין וע"ש במהרש"א וע"כ דמותר בהנאה חמצו של עכו"ם ושוב יש לו זכי' ושפיר לא הי' צריך להכריז. אברא דלכאורה קשה הא בככרות של נחתום אינו חייב להכריז ודלמא הן ככרות של נחתום ושוב לא למדנו דהולכין אחר רוב עוברי דרכים. אך נראה דהרי רש"י פירש דלמדנו דהולכין אחר רוב עוברי דרכים מדלא שרינהו לר' אלעאי למכלינהו דאחזקינהו בחזקת פת נכרים והרי מבואר בע"ז ובסי' קי"ב ביו"ד דבפת של נחתום ומכ"ש בשדה בודאי ל"ש לומר פת עכו"ם וע"כ דהי' ניכר שהי' פת של בעלי בתים ושוב מוכח מדלא הכריז דהולכין אחר רוב עוברי דרכים. ובזה עמדתי על דברי התוס' דכתבו בעירובין שם דאם היינו תולין בשל ישראל הי' מותר אעפ"י שאחר פסח הי' בסמוך דיש לתלות דלאחר הפסח נעשה ותמה המהרש"א דמנ"ל לתוס' לדחוקי דלמא באמת אם הי' של ישראל הי' באמת אסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח וע"ש מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דאם נימא דשל ישראל אסור בהנאה שוב לא מוכח כלל דהולכין בתר רוב נכרים דהא באמת ל"צ להכריז כלל דהא הוא אסור בהנאה וא"ל דעדיין מוכח דאל"כ למה לא אמר שיטלו לעצמו דהוה פת נכרי דז"א דאז לא נוכל לתלות דנעשה אחר הפסח דהיה סמוך לאחר הפסח שוב ל"ש כלל פת עכו"ם דהרי במקום שאין פת ישראל מצוי מותר פת עכו"ם כמבואר סי' קי"ב ס"ב ומכ"ש בזה דהוא סמוך לאחר פסח וע"כ דנוכל לתלות דנעשה אחר הפסח וא"כ שוב מותר אף שהיה של ישראל ודברי התוס' מזוקקים.
2
ג׳הן אמת דגוף הדבר תמוה במה דקאמר דחמצו של עכו"ם אחר הפסח מותר בהנאה והא אף אם היה של ישראל היה מותר באמת לר"ל דס"ל דחמץ לאחר פסח מותר ורק דקנסא קנס מפני שעבר על ב"י והא כיון דאבד החמץ א"כ אף שאבדו קודם הפסח בודאי מותר דלא עבר על ב"י דבאמת נתיאש מהחמץ משום דאף אם ימצאנו ישראל לא יקחנו בפסח ולשמא ישאר עד אחר הפסח בודאי לא סמך עצמו שיהיה מונח כל שמנה ימים וא"כ לא יגיע ליד ישראל רק ליד נכרי וא"כ בכה"ג אין לך יאוש גדול מזה ולא היה אפשר לבער בשום אופן וכל כה"ג דא"א לבוא ליד ישראל פשיטא דמקרי יאוש ושוב כל שא"א לבטלו אין לך אנוס גדול מזה ואף דגם באנוס גזרו היינו מפני חשש הערמה וכאן ל"ש כלל הערמה דהא אבדו באמת ופשיטא דמותר עיין בשו"ת תורת השלמים למנחת יעקב שצידד להקל במקום שהיה תפוס בבית האסורים וא"א לבערו ואף להאוסרים בזה מודים דא"א משום פנים לבער והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דאדרבא רבותא קמ"ל דל"מ אם היה של ישראל בודאי מותר כל דל"ש קנסא אבל בחמצו של נכרי דבזה ל"ש קנסא דקניס ר"ש דלא עבר על ב"י ואם כן ה"א דבזה יהיה אסור דכל דאבדו יצא מכלל חמצן של נכרים ולכלל חמץ של ישראל לא בא קמ"ל דסוף סוף הא חמץ לאחר הפסח מותר. עוד נ"ל לישב הדברים דהנה בתשובה אחת הארכתי איך הדין אם מצא חמץ בפסח אם מותר לאחר פסח והנה השואל שם האריך דאם נטלה ע"מ לגזלה קני לה ועבר על ב"י ואם נטלה ע"מ להשיבה לא עבר על ב"י והאריך בדברי הרמב"ן ולפ"ז שוב לא מיאש זה דאם ימצאנו ישראל ויהי' נוטלה ע"מ להשיבה שוב לא יאסר בהנאה וא"כ כיון שכן אם היה של ישראל היה מותר רק דכיון דרוב עוברי דרכים הם עכו"ם שוב בודאי מתיאש וא"כ כיון שכן שוב תלינן בעוברי דרכים עכו"ם ומהם נפל ואם כן ע"כ מוכח דמותר בהנאה דאם היה של ישראל היה אסור דהרי לא בטלו ואף דלא היה ברשותו הרי עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ אין נ"מ אם כשאינו ברשותו הרי עבר ואסור בהנאה אחר הפסח ושוב כשלא היה תולין בשל עכו"ם היה אסור וע"כ דחמצו של עכו"ם מותר בהנאה ואה"נ דאף באכילה מותר ורק בהנאה ודאי מותר אבל באכילה איכא חשש פת עכו"ם ודוק היטב כי הוא חריף.
3
ד׳ובזה נלפע"ד מ"ש המ"א סי' תמ"ט להוכיח מש"ס ותוס' כאן דכל שספק שמא החמץ של נכרי או של ישראל מותר בהנאה דהרי אם לא תלינן ברוב עוברי דרכים והוה מסופקים אם של נכרי או של ישראל יהיה מותר בהנאה ועיין בהגהת דגול מרבבה דביאר כוונת המג"א דאל"כ למה להו להתוס' לומר דאם היה תולין בשל ישראל היה מותר דתלינן דנעשה לאחר הפסח ולמה לא פרשו להיפך דבאמת אחר הפסח מיד היה וא"א לתלות דנעשה אח"פ ורק דתלינן ברוב עוברי דרכים עכו"ם והוא מותר וע"כ דגם אם היה של ישראל היה מותר בהנאה עכ"פ ובאמת שדבריו תמוהים דממ"נפ אם היה אסור בהנאה כשיהיה של ישראל למה אסרינן מספק באכילה ואם נימא דל"ש כאן הקנס גם באכילה מותר וע"כ דבאמת אם לא היה מקום לתלות דנעשה אחה"פ באמת דספק שמא של ישראל אם לא יש רוב עוברי דרכים היה אסור אף בהנאה וכמ"ש ודוק. ואם כן מוכח להיפך ועח"י. הן אמת דהיה מקום לומר דמוקמינן הפת על חזקתו בעת שהיה קמח דהיה מותר אף לישראל וגם הפת עצמה אם לא היה אפשר לומר שנעשה אחה"פ היה מוקמינן הפת אחזקתה דע"כ אם נעשה בפסח הוה של עכו"ם דישראל עובר על ב"י ואם נעשה קודם פסח שוב היה לו חזקת כשרות דגם אם היה של נכרי היה מותר וזהו לענין הנאה לבד אבל באכילה אין לו חזקת כשרות דפת של עכו"ם אסור באכילה לישראל ודוק היטב.
4
ה׳והנה דעת בעל העיטור הובא הטור סי' תמ"ח דחמצו של עכו"ם שעע"פ שמותר בהנאה דוקא ובאכילה אסור והטור תמה עליו דמ"ש ומאין יצא לו זאת וכל האחרונים נמשכו אח"ז ועיין בש"ע ואחרונים ואיתימא דפשטות לשון הש"ס דחמצו של עכו"ם אחר הפסח מותר בהנאה מבואר כדבריו וברור דמזה יצא לו להבעל עיטור סברתו אברא דמדויל ידי' משתלם דברי הבעל עיטור בעצמו ס"ל דחמצו של ישראל שביטלו ולא ביערו אסור באכילה דוקא אבל בהנאה מותר והטור דחאו שם עכ"פ לדידי' כאן שנאבד אף שהי' של ישראל מותר דהרי נתיאש ממנו וא"כ למה תלי דוקא אם הי' של נכרי ולפמ"ש א"ש דהישראל לא מתיאש דאם ימצאנו ישראל שוב יוכל ללקחו ע"מ להשיבו וא"כ שפיר בטלו ומותר בהנאה לאחר הפסח דהא לא נתכוין לקנותו ובאמת מבטלו וע"כ משום דרוב עוברי דרכים נכרים הם מתיאש לגמרי ושוב תלינן ג"כ דמשל נכרים נפל ומותר לאחר הפסח בהנאה ודוק היטב כי אף שיש דברים הרבה בזה שהם ע"ד הפלפול אבל בכ"ז מוסדות הפלפול על אדני יסודות האמת נוסדו וע"ז אמרו דהקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי במדרש רבה פ' בחקותי שמביא בפ' ל"ז סי' ג' המעשה הלז דרב וגרס שם למדנו שחמצו של גוי מותר לאחר הפסח וברור דכן הי' גרסת הרי"ף ורא"ש שם אבל לפנינו הגירסא בעירובין דמותר בהנאה לכך הבין הבעל עיטור שאינו מותר רק בהנאה ולא באכילה וראיתי ביפ"ת שם שהרגיש בחילופי הגרסאות וכתב דמה שאמרו דמותר בהנאה הוא משום דבאכילה אסור בשביל דהוה פת של עכו"ם אבל מ"מ הבעל עיטור לא פירש כן רק כמ"ש ושפיר יצא לו שטתו וכמ"ש ותמהני על היפ"ת שלא הרגיש בדברי העיטור והי' עולה בידו מרגניתא. וראיתי ביפ"ת שם שהקשה על דברת התוס' בעירובין שם במ"ש דאם ס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה הו"ל לאסור מספק דשמא בפסח נעשה וע"ז תמה דהא אף בחמץ של ישראל מותר מה"ת רק מדרבנן משום קנס וא"כ הוה ספיקא דרבנן וא"א לומר דאליבא דר' יהודא הוא דא"כ אף חמצו של נכרי אסור בהנאה ע"ש שזה קושיתו אף שלא ביאר וכפי הנראה נתהפכו שם עליונים למטה ואף תירוצו יש שם שורות שתים השייכים לקושיא ונפל איזה שיבוש כי בהתירוץ אין להם שום ענין ע"ש והגהתי שם על הגליון וע"ז כתב דכיון שנתנו לנכרי ולא היה רק טובת הנאה בלבד לא היה לו להכניס עצמו אף בספיקא דרבנן ודבריו דחוקים ועיין במהרש"א מ"ש בזה ובחק יעקב מ"ש בזה ולפמ"ש יש מקום להאריך והמשכיל יבין: אמנם לבד זה אזכיר מה דראיתי ברי"ף ורא"ש שבפ' הדר השמיטו הך מעשה דר"ג ולא הזכירו רק הך דאין מעבירין על אוכלין ואם נימא דבספק של נכרי או של ישראל מותר בהנאה הי' להם להזכיר כאן דהלכתא רבתא יש להוכיח מזה וע"כ דלא דייקו מזה מידי וא"כ אין נפקותא לדינא דהולכין אחר רוב עוברי דרכים נשמע מכמה מקומות וחמצו של עכו"ם דמותר לאחר הפסח כבר השמיעו כזאת בפ' כ"ש ולכך השמיטו ואדרבא לדידהו אף באכילה מותר ודוק היטב:
5