שואל ומשיב מהדורא שתיתאה נ״חShoel uMeshiv Mahadura VI 58
א׳להרב המאה"ג מוה' ארי' ליבש נ"י אבד"ק ליטעוויטץ בענין נדרים מן התירוש.
1
ב׳אשר שאל בהא דכתב הר"ן בנדרים דף נ"ה ע"ב בשם התוספתא דהנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין וכ"כ הרשב"א והרא"ש וכן העתיקו בב"י והש"ע ולא הביאו כולם שתוספתא זו מפורש בש"ס דילן ביומא דף ע"ד ע"ב ומדוע לא זכרו דברי ש"ס דילן ובאמת שהיא תימא גדולה. ולפע"ד נראה דהנה בש"ס דילן מסיק דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם כן אין ראי' דפשיטא דכל דבלשון בני אדם אינו בכלל תירוש פשיטא דמותר אבל הר"ן מביא דברי הירושלמי כמ"ד הלכו אחר לשון בני אדם אבל כמ"ד לא הלכו אחר לשון ב"א אסור ולכך לא הביא הש"ס דילן וזה נכון ודו"ק. ועיין ר"ה דף י"ב המודר הנאה מחברו לשנה מונה יב"ח מיום ליום והקשה בטורי אבן שם דהא בערכין דף ט' ע"ב אמרו הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה כימות הלבנה מונה נזירות שנ"ד יום ואם איתא זמנין דמשכחת לה ששה בנדרים הלך אחר לשון ב"א ורוב שנים ואם כן גם כאן למה ימנה יב"ח מיום ליום ולא נימא דניזל בתר רוב שנים בין להקל בין להחמיר וא"ל דשאני בהך דר"ה דאמר לשנה דמשמע שנה זו שעומד בה דאם כן גם שם נימא דכוון לשנה זו שעמד בה ולפע"ד ל"ק דבאמת בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ודרך ב"א כשאומר לשנה נתכוין לשנה שעמד בה אבל כל שלא אמר לשנה אף הוא אינו מכוין כ"א לשנות העולם ולרוב השנים ותדע דהרי אמרו בערכין דף ל"א דשנה תמימה נחלקו רבי ורבנן דרבי סבירא לי' דמונה למנין ימות החמה ורבנן סבירא לי' דמונה מיום ליום וכאן לא נחלקו כלל משום דבנדרים הלכו אחר לשון בני אדם ואם כן גם בזה אזלינן בתר לשון בני אדם דמסתמא נתכוין לשנה זו שעומד בה. אך בגוף הדבר שכתב בטורי אבן דבר"ה לא גרסינן כמנין שס"ה ימים רק כמנין שס"ה והיינו נזירות משלשים יום כמנין שס"ה נזירות תמהני דלמה צריך לכל אריכות דהא הך בריתא מובא גם בנזיר דף ח' ע"ב ושם אמר הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה כימי הלבנה מונה כימי הלבנה וכן הוא בתוספתא ואם כן מבואר דקאי על מנין נזירות ולא על מנין הימים וז"פ ועיין משנה למלך פ"ג מנזיר הלכה י"ח שהעתיק גם לשון הברייתא בערכין גם כן כמנין שס"ה ולא תיבת ימים וע"ש מ"ש על הכ"מ ודבריו נכונים וברורים ע"ש. והנה בירושלמי פ' הנודר מן המבושל מקור הדין כר' יוסי הלך בנדרים בתר לשון תורה אר"י הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם ר"ל אכל מילי מזון אמר לא טעמתי מזונא והא תנינן בנדר מן המזון מותר במים ומלח פתר לה כר"י דהלך אחר לשון תורה ומנין דכל דבר נקרא מזון שנאמר בר ולחם ומזון עכ"ל. והנה למדנו מדברי הירושלמי דלשון תורה כל מילי מקרי מזון חוץ ממים ומלח דמ"מ זיין קצת ולכאורה צ"ב הא דקאמרו בעירובין דף ל' הנודר מן המזון מותר במים ומלח ופריך מרב ושמואל דאמרו דאין מברכין במ"מ על חמשת המינים והדבר צ"ב דלמא שאני נדר דאזלינן בתר לשון תורה ובלשון תורה הכל נקרא מזונות וברכה שאני דתקנו חז"ל ברכה מבוררת והרי ר' יהודא סבירא לי' דמברך על כל מין מעין ברכתו ואף לרבנן דחולקין ע"ז מ"מ פשיטא דעל כל פנים יותר יש לברך ברכה מבוררת על שאר דברים דלא זיין כ"כ וצ"ל דש"ס דילן לשטתו דס"ל דבנדרים אף לקולא אזלינן בתר לשון בני אדם ובלשון בני אדם אין בכלל מזונות רק חמשת המינים ושפיר פריך על הא דאמר הנודר מן המזון מותר במים ומלח הא שאר דבר אסור והרי אנן בתר לשון בני אדם אזלינן וכל דאינו מברך במ"מ משום דבאמת אינו זיין כ"כ אם כן ל"ש לאסור בנדר וע"ז משני באומר כל הזן. ובזה יש לישב קושית התוס' בעירובין שם דהקשו גם למאן דפליג על רב ושמואל דגם מאן דחולק לא חולק רק באורז ודוחן בלבד וגם תקשי להו דהא תקנו רבנן ברכת שהכל ובפה"א ולפמ"ש י"ל דבאמת הם סבירא לי' דבנדרים הולכין אחר לשון תורה גם כן לחומרא ואם כן לק"מ מברכות דבברכות בעי לשון מבורר ולשון מבורר ודאי שאר דברים אינו בכלל מזון ולכך לא פריך רק על רב ושמואל דאמרו דאינו מברך במ"מ רק על חמשת מינים וממעטי גם אורז ודוחן אף דזייני וע"כ דהם סבירא לי' דלא אזלינן בתר לשון תורה כלל דאם לא כן כיון דזייני באמת דל"ש שיחלקו במציאות כ"כ שהרי למאן דחולק סבירא לי' דאורז ודוחן בכלל חמשת מינים הם ואם כן גם לרב ושמואל כיון דבלשון תורה הוא בכלל מזון והם זייני באמת למה לא יברך עליהם וע"כ דסבירא לי' דלא אזלינן כלל בתר לשון תורה א"ו דס"ל דגם בלשון תורה אינו בכלל מזון ומה דכתיב בר ולחם ומזון היינו חמשת המינים בכללן ואם כן שוב שפיר מקשה ודו"ק. ובזה מיושב מה שכתב הכ"מ בפ"ז מברכות הלכה ו' דאם בירך על תבשיל ופירות במ"מ יצא והיא תימא דהא מסקינן דכל הזן הוא דשאר מילי בכלל הא לא"ה לא הוה בכלל מזון וכבר נתקשו בזה האחרונים ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת לענין נדרים שאני דלא אזלינן בתר לשון תורה כלל רק בתר לשון בני אדם אבל בברכה ניהו דלכתחלה בעי ברכה מבוררת אבל מ"מ אם בירך בדיעבד במ"מ כיון דבלשון תורה היא בכלל מזון והוה כמו דאמר על בפה"ע בפה"א דיצא בדיעבד וז"ב ופשוט. שוב מצאתי בספר נשמת אדם שנדפס מחדש שהאריך גם כן לישב קושיא זו וע"ש שדרך גם כן בדרך הזה והמעיין יראה הדברים שבינו לביני ודו"ק. ומידי עיוני ראה ראיתי מה שהקשה על דברת הכ"מ שם דאם בירך על פת חיטים בפה"ע למ"ד דעץ שאכל אדה"ר חטה היא יצא ותמה ע"ז דנעלם ממנו ש"ס ערוך בברכות דף מ' דאמר דלא נצרכא אלא לר' יהודא דאמר עץ שאכל אדה"ר חטה הי' ס"ד נברך עליו בפה"ע קמ"ל היכא מברכין בפה"ע היכא דכי שקיל לפירי וכו' הרי בהדיא דלא מברכין בפה"ע על חטים אף לר"י ע"ש ובאמת שזה תימה רבה על מרן דכלא תלמודא הכ"מ שיהי' בהעלם עין ממנו דברי ש"ס ערוך ולפע"ד נראה בזה דהנה באמת צ"ב הא דס"ד דלר"י נברך בפה"ע דניהו שעץ שאכל אדה"ר חטה הי' אבל מ"מ פשיטא דיותר שייך בזה לברך על חטים המוציא דזה ודאי ברכה מבוררת ומה"ת שיברך בפה"ע דעל כל פנים מבורר בודאי אינו והרי בעץ שאכל אדה"ר גם כן נחלקו מה הי' ועל כל פנים ברכה מבוררת בודאי לא הוה. אך נראה דהנה ר' יהודא סבירא לי' דמברך בורא מיני דשאים ומטעם דסבירא לי' דעל כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו והרי לדידי' חזינן דיותר טוב בעיניו לברך על כל מין ומין מעין ברכותיו אם כן כיון דלר' יהודא עץ שאכל אדם הראשון הי' חטה אם כן שפיר אמר דלדידי' ה"א דמברך בפה"ע דניהו דעל חמש מינים מברך המוציא כל שהוא לחם מכל מקום כיון דמין חטה נשתנה והי' עץ אם כן הוה מין בפ"ע וה"א דצריך לברך בפה"ע כדי לתת לו מעין ברכותיו וע"ז קאמר כיון דכי שקלת לי' לפרי לא הדר אתי אם כן ל"ש לברך בפה"ע ומעתה זה דוקא לענין שיתקנו לו ברכת בפה"ע זה ל"ש אבל כל שטעה ובירך בפה"ע פשיטא דיצא לר"י דהרי באמת הי' עץ וז"ב לפע"ד ודוק כנלפע"ד לחומר הנושא. והנה בטור ביו"ד סי' רי"ז כתב בריש הסי' הנודר מן המבושל וכו' אם הוא במקום שקורין לצלי ושלוק מבושל אסור בו ושלוק כן הוא הגרסא לפנינו בטור ואח"כ כתב ובירושלמי מבעיא אם הוא אסור במעושן שנאכל בלא בשול ובמטוגן ומבושל וכו' והרמב"ם כתב שהולכין אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן והחסיר ביצה המגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אסר אותה בהדיא וכתב הב"י דקושית הטור על הרמב"ם דלמה לי' לתלות בלשון בני אדם הא כיון דהוה ספק הו"ל לפסוק לחומרא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת הירושלמי לשטתי' דאזל גם בנדרים אחר לשון תורה אם כן שפיר נסתפק אי עישון וטיגון וכדומה אי הוה בכלל בישול דוקא אבל בלשון בני אדם י"ל דודאי ליתי' ולכך הרמב"ם דפסק בזה דלא כירושלמי רק כמסקנת הש"ס דילן דבנדרים עיקר תלוי בלשון בני אדם לכך תלה בלשון בני אדם וז"ב. וראיתי בט"ז סק"א שהי' לפניו הגרסא בטור אם דרך אותו מקום וכו' שקוראין מבושל אף לצלי ולא העתיק תיבת ולשלוק וע"ז תמה דאם כן האיך סיים הטור ואסור בצלי ושלוק דלמה יאסר בשלוק והביא בשם פרישה שכתב דשלוק דכאן דהוא בשיל ולא בשיל הוא בכלל בישול כל שקורין לצלי גם כן מבושל ע"ש שהוא הסמיך הדברים ומאד תמוהין דבריו דבאמת לפנינו כתוב בהדיא שקורין מבושל אף לצלי ושלוק וגם הדבר יפלא דע"כ הוא כן דמ"ש הט"ז דשלוק דהכא היינו בשל ולא בשל אמת שכ"כ הר"ן אבל הרא"ש בפירושיו כתב דשלוק דהכא הוא גם כן מבושל יותר מדאי וזה כתב הר"ן דאינו בלשון בני אדם ואם כן ע"כ צריך להיות דוקא אם קוראין בלשון בני אדם שלוק גם כן מבושל ומ"ש הט"ז ראי' דאם לא כן למה מביא ר"י ראי' לצלי ולא הביא ראי' לשלוק לפע"ד אדרבא לשטת הרא"ש דשלוק דהכא הוה מבושל יותר מדאי אם כן אם צלי נקרא בישול אף שלא נתבשל כלל מכ"ש בישול יותר מדאי דנקרא בישול דהא בכלל מאתים מנה וזה נתבשל יותר מדאי ואדרבא בבשיל ולא בשיל הי' מקום לומר דאינו נקרא בישול דהא אינו בגדר בישול דבשיל ולא בשיל מה שאין כן צלי כל דראוי לאכילה עי"ז נקרא בישול ובנודר אזלינן אחר תכלית הנדר וכמבואר סי' רי"ח ואם כן בדברי הרא"ש א"ש דעיקר הרבותא היא לענין צלי דיהי' נקרא בכלל בישול אבל מבושל יותר מדאי בודאי נקרא בישול וע"כ דברי הט"ז תמוהין ועיין בדברי זקני הגאון בעל שער אפרים סי' פ"ח בסופו ועיין ברמב"ן הלכות נדרים בריטב"א שם שכתב בשם מורו דכגון אנן שאנו מספרין בלשון גוים מי שנדר מן המבושל אסור בצלי בלשון תורה וכן כל כיוצא בזה וכן בתקנת הקהל בלשון הכתוב יש לדון כנדרים והוא בדברי הרר"י שהביא הבדק הבית והש"ך סק"א. שוב ראיתי ברשב"א בחידושיו שכתב בהדיא דבישול יותר מדאי בודאי הוא בכלל בישול רק שלוק דבשיל ולא בשיל אינו בכלל וכמ"ש וז"ב ופשוט ודברי הט"ז תמוהין ועיין בפר"ח סי' פ"ז ס"ק ב' שהאריך בענין זה ע"ש. ודרך אגב ראיתי שם דבר תימא בפר"ח במ"ש שם וז"ל ועדיין נשאר לברר אי בישול בחמי טבריא ומעושן אסור מן התורה או לאו בירושלמי בנדרים פ' הנודר מן המבושל גרסינן רבנן דקסרי שאלו מעושן מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בב"ח ולא פשיט התם מידי והרמב"ם כתב בפ"ט המעושן והמבושל בחמי טבריא אין לוקין וכתב המ"מ דמעושן הוה בעיא דלא אפשיטא וידוע דספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו ול"נ דאף על גב דלא אפשטא הכא אפשטא בירושלמי גופא בשבת פ' כלל גדול דגרסינן התם הצולה והמטגן והשולק והמעשן כלהו משום מבשל וכי היכא דמחייב במעשן משום מבשל בשבת ה"ה לענין בישול בב"ח אבל במבושל בחמי טבריא מייתי פלוגתא דאמוראי ובש"ס דילן בפ' כירה אסיקנא דהמבשל בחמי טבריא בשבת לא מחייב משום מבשל וה"ה לענין בישול בב"ח דלא אסור מן התורה עכ"ל ודבריו תמוהין לפע"ד ובאמת שגם הק"ע בירושלמי בשבת פ' כלל גדול ה"ב הקשה כן על הה"מ ובשלום ירושלים נדחק בזה וגם הכו"פ סי' פ"ז נדחק לישב קושית הפר"ח אבל לפע"ד לכאורה דברי הירושלמי סותרין עצמן דבשבת אמרו דהוא בכלל בישול ובנדרים לא אפשטא. אך לפע"ד אין כוונת הירושלמי בשבת כן ורוח אחרת אתו דהנה באמת המעיין ברבינו הרמב"ם פ"ט משבת ה"ו ימצא דרבינו כללא כייל דכל שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הר"ז חייב משום מבשל ובפי"ב שם ה"א כתב המחמם את הברזל הר"ז תולדות מבעיר וכתב הראב"ד למה לא חייב משום מבשל וכתב ה"ה שלא נראה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר ע"ש ולפ"ז באמת הבעיא בנדרים היא כפשוטו אי הוה בכלל בישול בעישון או לא ושפיר פסקה רבינו בפ"ט ממ"א אבל בירושלמי בשבת שם התחילה המתך אבר חייב משום מבשל והוא הך דינא דמתחיל בפ"ט משבת הלכה ו' שם ואם כן ע"ז בא הירושלמי לומר דצולה ומטגן ושולק ומעשן כלהו משום מבשל היינו דאינו בכלל מבעיר רק משום מבשל ובאמת עיקר כוונתו אינו רק לשלול דאינו מקרי מבעיר אבל אי הוה בכלל בישול שבת או לא זה ספק ועל כל פנים רצה לומר דבכלל מבעיר אין לספק בזה. ובזה ניחא מה שנסתפק שם בירושלמי בבישול בחמי טבריא מהו ולהפר"ח מ"ש בחמי טבריא ממעושן וצולה דכלהו חשוב בישול ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בפסחים דף מ"א אמרו המבשל בחמי טבריא בשבת פטור פסח שבישל בחמי טבריא חייב שעבר משום צלי אש ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ט משבת ובפ"ח מק"פ הלכה י' ע"ש ואם כן הדבר מבואר דלאחר שכלל כלהו משום בישול ולא משום הבערה ולכך נסתפק בבישול משום חמי טבריא דכיון דבישול לא קרי דלאו תולדות אש היא או אסור על כל פנים משום בישול מדרבנן או לאו לזה אמר דתלוי במה דפליגי אליבא דחזקיא במבשל בחמי טבריא פסח אי אסור דמר דאמר מותר כי אם צלי אש ואם כן לא קרי בישול כלל ולמר דאסור משום בישול בזה נמי אסור וז"ב מאד. ועל כל פנים יהי' איך שיהי' לענין מעושן הוא בכלל הספק אי נקרא בישול לחייב בכל הני וכמ"ש והדברים נכונים להלכה וכן הוקבע בש"ע בבב"ח סי' ע"ז ובנדרים סי' רי"ז ובכמה דוכתי. וראיתי בפרי תואר שם רצה לדחות דברי הפר"ח דבירושלמי לא חשיב רק תולדות דבישול שהיא אב מלאכה וגם דבשבת שאני דעל כל פנים עשה מלאכה מה שאין כן לענין בב"ח דלא שייך תולדות וכעין זה מצאתי בספר שמלת בנימין סי' רמ"ז בנדרים שכתב כעין חילוק בתרא דהפר"ת אבל באמת עיקר קושית הפר"ח היא דהרי בשבת שם אפשט על כל פנים לענין שבת דחייב ואם כן ה"ה לענין בב"ח ואינך ואם כן לא ישבו כלום קושיתו דכל דשם בנדרים לא איפשיטא בחד דוכתא לענין חד מלתא מה"ת לחלק ביניהם אבל מ"ש הוא העיקר ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונעים ת"ל.
2
ג׳ודרך אגב אזכיר מה שחדשתי ביום ה' שמיני י"ג ניסן תרכ"ו במה שנשאלתי מכבוד הרב המופלג מוה' שלמה מעהר מ"ץ דק' זאבלטוב נ"י בהא דאמרו בפסחים קי"ד דשמע מינה מרב הונא לית מאן דחש לדריב"נ אמר דאורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ופירש"י ורשב"ם מדמכשר אורז לבשל ולא חייש לדלמא תחמיץ ולכאורה קשה מה (וכן) מוכח דלמא כריב"נ ורק דמיירי לאחר שאפו אותו דלריב"נ אדם יוצא בה ידי חובתו וע"כ בשאפו אותו ושמרוהו מחימוץ כמשפט חמשת המינים ואם כן לאחר כך שכבר נאפה מותר לבשלו ולעשות ממנו תבשיל וכמו שאנו עושים במצה מחמשת המינים מבשלים אותו ועושין ממנו תבשיל כמו כן מאורז ומה (וכן) מוכח דלא כריב"נ אמנם נראה דהרי רב הונא מפרש דברי ר' יוסי שאמר דמצוה להביא שני תבשילין היינו סילקא וארוזא ואי ס"ד דלאחר אפי' הרי ר' יוסי ס"ל בפסחים דף מ"א דאינו יוצא ברקיק המבושל אף שלא נמוח ואפילו נאפה כבר יצא מתורת לחם ואם כן לריב"נ דאמר דיוצאין בו י"ח בפסח אדרבא לא שרי לבשלו דאולי נטעה ויוצא בזה י"ח מצה וזה אסור לריב"נ וע"כ דלית דחש לדריב"נ ואם כן אין שום חשש וז"ב ודוק. ובזה מיושבין היטב דברי הראב"ד דהוא ס"ל דמיני קטניות בכלל וגם אורז הוה על כל פנים נוקשה ותמה בחק יעקב סי' תכ"ג דהוא נגד הש"ס דרב הונא מפרש סילקא וארוזא והרי דמותר לגמרי ולפי מה שכתבתי אתי שפיר די"ל דסלקא וארוזא לקח לאחר שאפו אותו מקודם פשיטא דמותר לבשלו אחר כך ואין שום חשש כיון דלא קי"ל כריב"נ בודאי מותר ולפע"ד מה דהקפיד רב הונא הוא ע"ד שאמרו דת"ח צריך להראות חידוש בברכותיו ולכך רב הונא רצה לקחת אורז להראות דלית מאן דחש להך דריב"נ וכמ"ש ודו"ק. והנה בהא דאמרו בדף ל"ה ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ והוא תמוה דאם לא שמרו מחימוץ מה עדיף מחמשת מיני חיטין ואם שמרו מחימוץ למה יהי' אסור ולכאורה יש לומר כמו דקי"ל במ"פ עם מים דממהר להחמיץ ה"ה באורז דקדים ומחמיץ הוה כמו מ"פ עם מים דצריך לאפות מיד וא"א להמתין כלל ולכך אוסר ריב"נ. אמנם זה אם נימא דקדים ומחמיץ אבל אם נימא דקרוב להחמיץ ולא הוה חמץ גמור יקשה מה אולמא האי מחמשת המינים וצ"ל דאוסר באורז ודוחן שמא יקילו בזה כיון דלא הוה חמץ גמור לכך אוסר לבשל אורז ודוחן. והנה לכאורה קשה על הראב"ד דסובר דאף לדידן דלא קי"ל כריב"נ מ"מ נוקשה הוה אם כן יקשה בהך דאבעיא שם אי קדים ומחמיץ או קרוב להחמיץ דע"כ קדים ומחמיץ דאי לריב"נ רק קרוב להחמיץ אם כן מה חידש ריב"נ הא גם לרבנן נוקשה מיהת הוה וע"כ דקדים ומחמיץ דלרבנן לא הוה חמץ גמור רק נוקשה והיא לכאורה קושיא גדולה על הראב"ד. אמנם נראה דע"כ לא כתב הראב"ד רק לפי המסקנא דריב"נ מחייב כרת בזה חידש הראב"ד דלרבנן על כל פנים נוקשה הוה אבל אם נימא דקרוב להחמיץ באמת לרבנן דריב"נ מותר לגמרי. ובזה ניחא מה שהקשו כלם למה נ"מ בהך אבעיא הא אנן לא קי"ל כריב"נ ולפמ"ש י"ל דזה הנ"מ דאם נימא דקרוב להחמיץ לרבנן שרי ולריב"נ הוה נוקשה גרידא ואם קדים ומחמיץ לרבנן יכול להיות נוקשה. שוב הוגד לי דבספר מחוקק יהודא הרגיש בזה ואינו תחת ידי ודוק היטב:
3