שלחן של ארבע, הקדמהShulchan Shel Arba, Introduction

א׳בן אדם מורכב מארבע. לך נא ולחם לחמי ושבע:

ב׳הסכת ושמע רזים אבע. בם תתבונן אהל תקבע:

ג׳לא יחקור בם רק איש ידע. לשוט לא סכל פן יטבע:

ד׳כשחר אורך יבקע. מספר שלחן של ארבע:

ה׳זה השלחן אשר לפני ה' נוטה כדוק שמים. רוקע הארץ על המים. הוא חלק מדורו לשלשה ראשים. תחתים שנים ושלשים. המדור העליון משרתיו הקרובים אליו. כרוביו שרפיו אופניו ואראליו העומדים עליו. בהיכלו מזיו כבודו נזורים לצבאותיהם. משפע אורו בהלו עליהם. והמדור התיכון אפודת השמים. אגודת אש ומים. גשמים עצומים מקיפים ומוקפים. יומם ולילה אל מניעם עיני שכלם צופים. חשקם מזונם רצונם ימתק להם מנופת צופים, סבת סבובם לסבתם נכספים. עמודיהם תלויים בזרוע חכמתו ומגערתו רופפים. והמדור התחתון היא הנקודה. בעל שעור ומדה. לא מזוננו כמזונם. מזונם בהשגתם בראותם פני קונם. מזוננו לחם צר ומים דמעה. ועל ידי עמל ויגיעה.

ו׳כי כן יסד המלך על אבינו הראשון. בחטאו יום בעל הלשון. השיאו יום נלכד בחרמו. נגזר עליו שיאכל בזעת אפו לחמו. וישח אדם וילך שחוח. נתחלף לו נגע במקום ענג ועמל במקום מנוח. נסרחה חכמתו. נתמעטה קומתו. וגרם לו חולשה תחת כח. ותחת חטה יצא חוח. תחת חיי עולם מות. ותחת אור צלמות. ובכל זה יפה כח העליונים. והורע כח התחתונים. כי העליונים בלא יגיעה נזונים. והתחתונים בהספקת מימיהם מיוסרים ומעונים. נתן במרומים לעליונים. חיים נצחיים לדורי דורים, ולתחתונים חיים קצרים. ימיהם קלו מני רץ. והוא המשל הנמרץ. שהביאו רז"ל בב"ר על והארץ היתה תהו ובהו.

ז׳משל למלך שקנה ב' עבדים שניהם באוני אחד בטימי אחד, על האחד גזר שיהא נזון בטמיון, ועל האחד גזר שיהא יגע ואוכל, ישב לו תוהה ובוהה אמר שנינו באוני אחד שנינו בטימי אחד זה נזון בטמיון ואני אם איני יגע איני אוכל אתמהה, כך הארץ ישבה לה תוהה ובוהה.

ח׳מלת טמיון פי' אוצר, ושני עבדים הם השמים והארץ כענין שנאמר קונה שמים וארץ, ואוני אחד וטימי אחד כלומר בשטר אחד ובסך אחד, והוא משל על חומר אחד, ודעת המדרש הזה כי שניהם נבראו מחומר אחד. וכן דרשו עוד במקום אחר העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים נזונים מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים, ואם כן הרי שאמר במקום טמיון שהוא אוצרו של מלך זיו השכינה. ועוד דרשו העליונים חיים והתחתונים מתים לכך היתה תוהה, ובעבור כי העליונים חלקם בנעימים בהיותם נצחים קיימים, עומדים לפניו כל הימים, והארץ באיכות בריאתה מסתכלת מקוננת, ולרוע חלקה היא מתאוננת, על זה היתה תמהה תוהה ובוהה. כי זאת נחלת המין האנושי. ממאסר עונו לא יצא חפשי, המעט לנו העון ההוא אשר לא הטהרנו ממנו ולא נטהר, עד בא מלאך הברית מצרף ומטהר, האדון אשר אנחנו מבקשים משיח קדש קדשים. גם בני אדם גם בני איש עון כלנו נכתם ונפשנו דוה. אומתנו בו לשאר האומות שוה, כמונו כמוהם תחת פתקה של חוה.

ט׳אמנם נבדלים אנו בדת שעשועים מן העמים הטועים המורדים הקדמונים כי מצאנו צורנו במדבר בארץ נשמות, ושם ערך לפנינו שלחן נגד האומות, וכן אמר דוד ע"ה תערוך לפני שלחן נגד צוררי, שם לרוב חסדים וטובות עלינו גמל, שם הפליא חלקנו בלחם חקנו לחם שמים בלא עמל, שם הראנו באהבה רבה, מעין העולם הבא, ששם נזונים בלא עמל גדודי מלאכיו צורות פלאות, חצובי להבות ואשות נוראות, מטע ה' צבאות. ומה נעים זרע הקדש אשר לבם במדבר נבחן, ועלה כקטורת טוב ריחן, להודות לה' ולברך על השלחן, כענין שכתוב במן ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם, ואף גם זאת בהיותנו בארץ אויבינו בסבלות עלון ומנחת. נפשנו יבשה שפלה וגפנם סורחת פורחת, אין לנו מקדש ומזבח ורוקח מרקחת, תורת ה' אתנו להציל נפשנו מני שחת, מצויינין אנו במילה וציצית ותגלחת, גם במזוננו על שלחננו נכיר ונזכיר את כבוד גדלו, נברך עליו למי שאכלנו משלו. לא כן הרשעים נחלתם אש לא נופח. שלחנם לפניהם לפח. משכימי בבקר אכלו לחם ה' לא קראו. לבם ועיניהם אל מעדניהם וראשם אל על לא נשאו, כה משפט הכותים כי גוי אובד עצות המה עם נבל וסכל, לא כאלה חלק יעקב כי הוא יברך הזבח ואחר כן יאכל. פריו קדש עוד יעשה הלולים לה', ישיב אחור ימינו עד ישיב הברכה אל היכל לפני. והיה זה מדרכי החכמה להישיר לב האדם בנתיב אור נגהיו. שלא לנטות מעבודת אלהיו, כדי שלא ימשיך רבוי התענוגים את טבענו, מהמשך אחריו, ולא ידיחנו יצרנו מעבוד יוצרנו, ומשקוד על דלתות שעריו.

י׳כי עד שהאדם על שלחן במסבו, והוא התענג שם אוכל ושותה בו, הלא זה סבה ליצרו. הן הכח הערום. שיתגאה טבעו ולבבו ירום, כי מתוך שיאכל ישבע. וכאשר ישבע ירשע. וכל מוסר יפרע. מטעמיו יחזיקו ביד חושיו. ימשיכום בחבלי השוא. לא יבדיל בין קדש לחול ובין זולל ליקר. ישתה וישכח מה שהוא עיקר. וכן הנביא בן בארי צווח. בהיותו עם ישראל מתוכח. (הושע י״ג:ו׳) שבעו וירם לבם על כן שכחוני. וכתיב בתורה (דברים ח׳:י״ד) ובקרך וצאנך ירביון וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך:

י״אומן הידוע כי רוב בני האדם, לבם ישן ונרדם, אוכלים על הדם. שופכים דם עצמם, כבקר יאכל תבן אוכלים לחמם, ונפשותיהם בוקות ומבולקות. מלאות מיין התלאות ומיין השכל רקות. סר סבאם בהיותם ברדיפת המוחשות חזקות. ומדרך האמת רחוקות. הן רבים עתה העובדים לחושיהם למלאות רצונם, הבאים לחקור ממסך להנאת גרונם, וכמה המעטים בבני עליה האוכלים לקיום גופם לכבוד קונם, יש כמה שוגה ופתי איש תהפוכות, נהנה ואינו מברך ומתרשל בברכות, יש כמה סכלים טוב העולם לתוך כליהם הורק, אור שלותם ירוצץ כברק, ישכחו העיקר באכלם על שלחנם וכי ישתו במזרק, והיחיד הירא יתענג על ה' בארוחת ירק:

י״בומפני שראיתי כן נשאני לבי אני העלוב נבזה תולעת, אסקופה נדרסת נבער מכל דעת, לכתוב בזה בקצרה ספר, ולכלול אמרי שפר. להיותו מזומן ביד כל אדם על שלחנו, כי יושיבהו לימינו, והיה עמו וקרא בו כל מה שנתחייב במזונו. ואם בעת האוכל יזכה להמשיך את יצרו, ברסן ספרי זה ועל פי דברו, מובטח לו להיות במדרגת החסידים במדותיהם, הלוחמים מלחמות השם ונגדו כל תאותיהם, ובעבור כי עניני השלחן וחיוביו ששתי תבע, קראתי שם הספר הזה שלחן של ארבע. וזה לכמה טעמים:

י״גהאחד כי המזון שבשלחן סבה לקיום הגוף המורכב מד' יסודות, שאם יחסר או יתגבר אחד על חברו מיד יחלה האדם ולא יוכל לאכול ולשתות, ולא יעבוד השם, כי הלב יבהל והמחשבה תבעת בהתהפך מזג השוויים האברים שהם כלי הנפש, ואין לנפש פעולה מבלעדי כליה, וא"כ השלחן הוא קיום של ארבע יסודות, והן המעמידים את הגוף כענין ד' בדים בד' טבעות שהיו מעמידים את השלחן, וזה שאמר הכתוב ונשא בם את השלחן:

י״דוהשני מפני שנצטוינו להתקדש על השלחן בד' קדושות, ודרז"ל והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש זה שמן ערב. אני ה' זו ברכה. וד' קדושות אלו השתים לטהרת הגוף והשתים לטהרת הנפש, כי כשהנפש נהנית מהריח אז תשמח אז תתרחב ותהיה ראויה לברך את הש"י:

ט״ווהשלישי מפני שהספר הזה חלקתיו לד' שערים כנגד ד' ברכות של ברכת המזון, שלש מן התורה ואחת מדברי סופרים:

ט״זוהרביעי מפני שהשלחן השלם אשר לפני ה' והמעלה העליונה אשר הנפש נזונית בה. הן הן ארבע מעלות העליונות, אשר כנגדם ארבע חיות המרכבה בעליונים לד' רוחות העולם, וד' יסודות בתחתונים בעולם השפל, ואותן המעלות היא הסעודה השכלית הנקראת חיי העוה"ב. ורז"ל קראו את שמו פתורא דתלת כרעי כדאיתא במסכת תענית (פ"ג ד' כה), ומה שלא אמרו פתורא דארבע כרעי, כי היתה כונתם אל שלשה האבות, וע"כ אמרו דתלת כרעי הסתירו הרביעית כמו שהסתיר יחזקאל מקום הנשר כמ"ש (יחזקאל א׳:י׳) ופני נשר לארבעתן ולא הזכיר איה מעמדו. וממנו למדו חז"ל להסתירו ממה שאמרו בסתם האבות הן הן המרכבה ואמרו אין קורין אבות אלא ג', וידוע שאין מרכבה פחותה מד'. ומטעם זה היה אומר אחד קדוש מדבר בתפלה אלהי דוד ובונה ירושלים כדי להזכיר בתפלה המרכבה כלה בשלמותה. וע"כ אני קורא ספר זה שלחן של ארבע, ע"ש המעלה ההיא ששם התחברות הנפש והיא נזונית ומתענגת שם במדרגה מיוחדת לפי מעלתה, כי הוא השלחן השלם לצדיק והשלם מרכבה שלמה של ד' ששם גנוזות נפשות האבות, כי כן כנגד המעלה ההיא נקראת גניזת הכלים שלהם קרית ארבע היא חברון. ובהיות האדם אוכל ושותה על שלחנו לשובע נפשו לקיום גופו בד' יסודותיו, ותהי מחשבתו משוטטת למעלה בשלחן הטהור אשר לפני ה', הן ד' מעלות המחופפות על הנפש הזכה הזוכה כל אחת ואחת לפי מעלתה, אין ספק באדם בזה שכל פעולותיו הגופניות נחשבות לשכליות, והוא נחשב מכת בני עליה ונפשו צרורה בצרור החיים גם בחייו. וראוי כל העולם שיברא בשבילו, ודרשו רז"ל כי זה כל האדם כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה:

י״זואלו הן הארבעה שערים שהספר נחלק להם:

י״חהשער הראשון

י״טבבאור דיני האמונה וברכות המחוייבות להאדם לברך על השלחן, וראייתם מהגמ', וטעמם והוראתם על שמונה מיני בשמים שהיו בקטרת הסמים:

כ׳טעם הברכה הראשונה מהח' והוא נט"י, וסבת קריאתה נטילה והרמז בה לעשר ספירות, ואיך באמצעות הברכה הזאת יצוה ה' חסדו בעולם השפל וכתובים רבים מעידים על זה עדות נאמנה:

כ״אטעם היות העונה אמן גדול מן המברך:

כ״בדין נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כלו איך ראוי שיובן:

כ״גטעם נטילה אחרונה. ולמה היה המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. ולמה בא לידי עריות:

כ״דשלשה עשר דברים שיש בין מים ראשונים למים אחרונים, וסימנם. כה"ן ח"ן שע"ה מכפר"ת:

כ״הטעם היות כל הברכות בלשון נכח ונסתר:

כ״וטעם היות ברכת המוציא בנוסח הזה ומספר תיבותיה וכל דיניה:

כ״זטעם היות ברכת בפה"ג בנוסח הזה, ומה שראוי שיתכוין האדם בעת שתיתו:

כ״חטעם ברכת הטוב והמטיב על שנוי היין וכל דיני ברכת היין:

כ״טאגב זה נביא מאמר נכבד על פירוש וגילו ברעדה, ושהשמחה והעצבון אחים ושזה נמצא בעולם בכללו ורמז אליו במשכן ג"כ:

ל׳רמז בברכת המזון ודברי היראה שעל השלחן סוד השביעיות באופן מאד נעלה:

ל״אטעם שבחם ז"ל המאריך על שלחנו והיותו רומז למזבח:

ל״בטעם אמרם מים אחרונים חובה:

ל״גדיני נטילה בין תבשיל של גבינה לבשר אם צריך ביום כבלילה:

ל״דדין עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, ופירוש שלש תכיפות הן:

ל״הטעם נכבד מאד בהצריכם ז"ל שיהיה על השלחן לחם בשעת ברכה וראיה מלחם הפנים.:

ל״וטעם הסירם הסכין וכל כלי ברזל מעל השלחן.:

ל״זטעם למה פורסי' מפה על הפת שבשלחן בשעת הברכ':

ל״חדיני ברכת המזון וראייתם מהגמרא:

ל״טטעם חלוקותיה ומספר תיבותיה. והרמז בה לענינים נפלאים, ובו מימרא דירושלמי שלש מלכיות שלש הטבות שלש גמולות:

מ׳טעם אמרם ז"ל כוס של ברכה שוה מ' זהובים:

מ״אטעם שלש סעודות ומשפטם ולמה היו ג' לא פחות ולא יותר, וטעם אמרם ז"ל שהשבת פנים חדשות:

מ״בדיני הבדלה:

מ״גטעם ארבע ברכותיה:

מ״דטעם עשרה דברים הצריכים בכוס של ברכה:

מ״הטעם למה אין משיחין אחר כוס של ברכה:

מ״ומהו כוס של פורענות:

מ״זטעם איסור הזוגות:

מ״חטעם היות כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו מעל:

מ״טטעם למה תקנו ברכה בהנאת הד' חושים, ר"ל חוש הראות והשמע והטעם והריח, ובהנאת חוש המשוש לא תקנו:

נ׳השער השני

נ״אבבאור מה שראוי שישים האדם כונה ותכלי' באכילתו:

נ״באיך ל' אכילה תצדק על השחתת הדבר השפל והעליון.

נ״גבאור איך להגוף צורך גדול לפרסם מעלת הנפש ושלמותה:

נ״דטעם הקרא הסכין מאכלת:

נ״הבאור הכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו:

נ״וטעם מניעת אכילה ביום הכפורים:

נ״זהיות האדם ניכר בכוסו וההפסד הקורה לפורץ גדר השתיה, וראיות רבות על זה מהכתובים ומאמרי התלמוד:

נ״חבאור תכלית הסעודות הנמצאות לצדיקים ומה היתה הכונה מהם, כמרע"ה עם יתרו, ומטעמי יצחק אע"ה:

נ״טטעם איסור הבשר לאדם הראשון והיתרו לנח:

ס׳באור אמרם עם הארץ אסור לאכול בשר:

ס״אבאור איך בהיות המאכל והמשתה על הכונה הנרצית, יח הגוף חלקו והנפש דשנה רוה:

ס״בהשער השלישי

ס״גבבאור המוסר והדרך ארץ שראוי שיתנהג בו האדם על השלחן:

ס״דשראו לו לאדם לדעת אצל מי מסב:

ס״הטעם אמרם אין מכבדין בידים מזוהמות:

ס״ומי הוא הקודם במסבה:

ס״זזמ הנכון לאכילה:

ס״חצניעותו באכילה:

ס״טמאמרים רבים ונכבדים מעידים על זה:

ע׳הכבוד הראוי לנהוג בפה:

ע״אמה שראוי שיתנהג בו עם המסובין עמו:

ע״בהנהגת האורח עם בעה"ב וראיות מהכתובים ע"ז:

ע״גחיוב הנחת פאה בתבשיל:

ע״דבאור מי הוא הקודם בברכת המזון:

ע״הפירוש נאה על אמרם וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון:

ע״ודברים רבים בפרטי הסעודה מיוסדים על פי התלמוד והלכות דרך ארץ:

ע״זהשער הרביעי

ע״חבבאור הסעודה המתוקנת לצדיקים לעתיד לבא, והיותה גשמית ורוחנית, וחקירות רבות ועמוקות בה. וראיות מהכתובים ומאמרי התלמוד, ודברים חדשים בפשטי הכתובים מתוקים מדבש ונפת צופים. ובו באור ענין תחית המתים באור נכבד למעלה לרומם: