שיחות עבודת לוי י״חSichot Avodat Levi 18

א׳פרשת חיי שרה

ב׳מאמר י"ח – לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – כחות הנפש

ג׳א) מדות האדם טבועות בנפשו

ד׳ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו (חיי שרה כ"ד, ב'-ג').

ה׳וצריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו שיצחק יתחתן עם אשה ממשפחת בית אביו? והלא היו עובדי עבודה זרה!

ו׳ונראה שמבואר מזה, שיש הבדל יסודי בין מדות ומעשים. מדות האדם נובעות מפנימיותו והן טבועות בכחות נפשו, וקשה מאד לשנותן. אבל מעשי האדם הם רק החיצוניות, ושייך לשנותם. אברהם אבינו ידע שמדת החסד שהיתה טבועה בקרבו מקורה ממשפחתו. אברהם אבינו רצה שיצחק יקח אשה שיש לה מדות טובות אלו, לכן צוה לאליעזר עבדו לקחת אשה מבנות משפחתו שידע שמדות טובות אלו טבועות בקרבן.

ז׳ואף בתו של אליעזר עבדו שהיה גדול בתורה לא רצה בשביל יצחק בנו, וכמו שביאר רש"י (כ"ד, ל"ט) ש"בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך", ורוצה לומר שאע"פ שאליעזר התגבר על נטיות נפשו ועלה לגדלות בתורה, מכל מקום התכונות הרעות של הכנענים נשארו דבוקות בו, ולכן בתו אינה ראויה להנשא ליצחק, שהרי המדות הרעות של הכנענים עלולות להמצא בבתו וביוצאי חלציה.

ח׳ב) רצונות האדם ונגיעות

ט׳והנה הרצונות של האדם הן ג"כ מחמת פנימיותו, אלא שאם האדם יש לו נגיעות אינו יכול להכיר מה הסיבה האמיתית של רצונותיו.

י׳יסוד זה מתבאר מתוך דברי רש"י על הפסוק, "ואומר אל אדני, אֻלַי לא תלך האשה אחרי" (כ"ד, ל"ט). וכתב רש"י, "אֵלַי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך".

י״אוהקשו המפרשים (עי' שפתי חכמים), למה כתבה התורה "אלי" חסר ו' רק כשאליעזר סיפר ללבן ובתואל מה שקרה לו, ולא כתבה התורה כן בפעם הראשונה כשאברהם אבינו דיבר לאליעזר [ששם כתוב (כ"ד, ה') "אולי" עם ו'].

י״בונראה לומר שהתורה לא כתבה "אלי" בלא ו' עד שאליעזר בעצמו הכיר שהיה לו נגיעות ושמה שאמר לאברהם "אולי לא תלך האשה" היה מחמת שרצונו היה שבתו תינשא ליצחק, שהנה אדם שיש לו נגיעות אינו מכיר את נגיעותו, אבל לאחר שסרה הנגיעות אפשר לאדם לראות למפרע שהיתה לו נגיעות. [וכמו שנפסק בשו"ע חו"מ (סי' ל"ג סעיף ט"ו) שמי שהיה נוגע בעדות בשעת ראיית העדות ונסתלקה הנגיעות כשר להעיד, עי' רשב"א בב"ב (מ"ג א' ד"ה ואמאי) בשם הראב"ד.] לפי זה, כל זמן שאליעזר חשב שיש אפשרות שבתו תינשא ליצחק לא ידע שיש לו נגיעות, ולכן לא הכיר שמה שאמר לאברהם "אולי לא תלך האשה" היה מחמת נגיעותו. אבל לאחר שכבר היה ברור שרבקה תינשא ליצחק ושוב לא היה שום אפשרות שבתו תינשא ליצחק אז הכיר שמה שאמר לאברהם היה מחמת נגיעותו, ורק אז כתבה התורה "אלי" חסר ו' לרמוז שכוונת אליעזר בפנימיות נפשו היתה שבתו תינשא ליצחק.

י״ג[ובדרך אגב, יש להעיר על גודל צדקתו של אליעזר עבד אברהם, שאע"פ שהיה רצונו שבתו תינשא ליצחק אין אנו רואים ממנו שום רמז של תרעומת כלל כשהוגד לו שדבר זה לא שייך, ולהיפך כל כוונתו היתה להשיג שידוך הגון ליצחק אבינו וכל מעשיו היו לשם שמים ויש לנו להתעורר מזה.]

י״דג) לשון התורה נכתבה כפי עיקר פנימיות האדם

ט״וונראה לומר עוד, שמאחר שהעיקר הוא הרצון שבפנימיות נפש האדם, ממילא לשון התורה נכתבת על פי עיקר רצון האדם ולא כפי מה שנראה לעינינו. יסוד זה יש ללמוד מלשון התורה בויכוח של יעקב ולבן, שכתוב, "ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי" (ויצא ל"א, ל"ו). ואמרו חז"ל על זה בבראשית רבה (ויצא פ' ע"ד אות י'), "קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מנין, 'ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת', דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו, 'כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך' (ויצא ל"א, ל"ז)". וכוונת המדרש היא שלשון התורה משמע שהיה כאן מריבה בין יעקב ולבן, שהרי התורה כתבה שכעס יעקב והיה רב עם לבן, ואילו דברי יעקב אבינו הם דברי פיוסים, שיעקב הסביר ללבן שאין לו סיבה לכעוס עליו, שהרי לא גזל ממנו כלום ועבד אצלו הרבה שנים באמונה וכמבואר בפסוקים. ועל זה אמר המדרש שזו היא מדרגת "קפדנותן של אבות" שאפילו בשעה שהם כועסים אינם מדברים רק דברי פיוסים.

ט״זומכל מקום יש ללמוד מזה שלשון התורה הוא כפי פנימיות האדם, שהרי רק בפנימיות נפשו של יעקב אפשר לומר שכעס יעקב אבינו והיה רב עם לבן, שהרי מה שנראה לעינינו היה רק דברי פיוס, וכמו שנתבאר.

י״זד) אחרונים שלא נתגלה עוונם

י״חוהנה מאחר שרגיל הוא שהאדם אינו מכיר את פנימיותו, לכן יש סכנה שהאדם יעבור עבירה בפנימיות נפשו ולא ידע שיש כאן עבירה כלל.

י״טונראה שבזה יש לבאר את הגמ' ביומא (ט' ב'), "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם וכו', רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עונם (לא היו מכסין פשעיהם, רש"י) נתגלה קצם (לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם, רש"י), אחרונים שלא נתגלה עונם (בני מקדש שני רשעים היו בסתר, רש"י) לא נתגלה קצם". והנה רש"י ביאר שכוונת הגמ' לומר שבמקדש ראשון לא הסתירו את חטאיהם, משא"כ במקדש שני שהסתירו את חטאיהם.

כ׳אבל נראה לבאר את דברי הגמ' באופן אחר, שמאחר שבמקדש ראשון חטאו בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהן עבירות שחומרתן מפורסמת ממילא הם ידעו בעצמם שעשו עבירות חמורות, ולכן הגמ' אמרה ש"נתגלה עונם", שרוצה לומר שעונם נתגלה לעצמם, שהם ידעו בעצמם שחטאו. אבל במקדש שני שחטאו בשנאת חנם שהיא עבירה התלויה בפנימיות האדם, לכן הם לא ידעו בעצמם שחטאו כלל, ולכן הגמ' אמרה ש"לא נתגלה עונם", שרוצה לומר שעונם לא נתגלה לעצמם, שהם בעצמם לא ידעו שחטאו. מטעם זה העבירות של מקדש שני חמורות יותר מהעבירות של מקדש ראשון, שהרי אם האדם יודע שחטא יש תקוה שיעשה תשובה, אבל אם האדם אינו יודע כלל שחטא לא שייך לו לעשות תשובה.

כ״אעל דרך זה העיר גדול אחד על הפסוק בקהלת "אל תהי צדיק הרבה וגו' אל תרשע הרבה" (קהלת ז', ט"ז-י"ז), שצדיק הרבה גרוע מרשע הרבה, שהרי מי שהוא רשע יודע שהוא רשע ויכול לחזור בתשובה, אבל מי שהוא "צדיק הרבה" וחושב בעצמו שאין כמותו בצדקותו ואינו מכיר כלל את חסרונותיו אין תקוה שיעשה תשובה שהרי הוא חושב שהוא צדיק גמור.

כ״בה) סמיכות הפרשיות של פרשת לך לך ופרשת וירא

כ״גוהנה לעיל ביארנו שמדת החסד של אברהם אבינו היתה טבועה בנפשו. נראה שדבר זה יש ללמוד גם כן מסמיכות הפרשיות, שהנה פרשת המילה של אברהם אבינו ובני ביתו בסוף פרשת לך לך סמוכה לפרשת החסד והכנסת האורחים של אברהם אבינו בתחילת פרשת וירא. ויש להעיר, מה רצתה התורה ללמדנו בסמיכות זו?

כ״דונראה לבאר סמיכות זו בהקדם ביאור סמיכות הפרשה של עגלה ערופה, שהנה פרשת עגלה ערופה (סוף פ' שופטים כ"א, א'-ט') כתובה בין שתי פרשיות של מלחמה, שלפניה כתוב (כ', א') "כי תצא למלחמה" [בענין משוח מלחמה], ואחריה (תחילת פ' כי תצא, כ"א, י') כתוב "כי תצא למלחמה" [בענין יפת תואר]. ונראה לומר בזה, שמי שלוחם במלחמה יכול להפסיד את החשיבות ואת הערך של חיי האדם, שהרי במלחמה צריך להרוג הרבה אנשים ורואה הרבה בני אדם הרוגים. לכן, כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה באמצע הפסוקים המדברים אודות מלחמה, שמעגלה ערופה יש ללמוד את הערך של נפש יחידה, שאנו רואים שהעיר הקרובה אל החלל צריכה כפרה על מת שנמצא סמוך לעיר.

כ״הוהנה אברהם אבינו מל את כל אנשי ביתו, וגם זה יכול להוליד אכזריות בנפש האדם אחרי שהוא חבל הרבה אנשים. אבל התורה כתבה מיד פרשת החסד של אברהם אבינו, שממנה אנו רואים שמדת החסד היתה טבועה בנפשו ואי אפשר לו להעשות אכזר ואפילו אם יעשה פעולות שיש בכחן להוליד אכזריות בנפש האדם.

כ״וו) מדות רעות מעוורות את האדם

כ״זוהנה מי שתכונות רעות ומדות רעות טבועות בנפשו, קשה לו להכיר את האמת, ולפעמים יביא על עצמו אסון מפני שמדותיו הרעות מעוורות את עיניו ואינו יכול להכיר את האמת כלל.

כ״חיסוד זה יש ללמוד מדברי הגמ' בסנהדרין (קי"ג א'), "'וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה' (יהושע ו', כ"ו), תניא, לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו דכתיב (מלכים א' ט"ז, ל"ד) 'בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכרו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה וכו'', באבירם בכורו היה לו ללמוד לאותו רשע בשגוב צעירו וכו', אחאב שושביניה הוה (אוהבו של חיאל היה אחאב, רש"י), אתא איהו ואליהו למשאל בשלמא בי טמיא (בית האבל, רש"י), יתיב וקאמר דילמא כי מילט יהושע הכי לט לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו, אמר ליה אליהו אין, אמר ליה השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא דכתיב (עקב י"א, ט"ז) 'וסרתם ועבדתם וגו' וכתיב וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו'', וההוא גברא אוקים ליה עבודה זרה על כל תלם ותלם ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא וכו'".

כ״טומבואר מהגמ' שחיאל בנה את יריחו, וגרם למיתתם של כל בניו, והיה לו ללמוד מהמיתות הראשונות ולא למד, מפני שמדותיו הרעות עוורו אותו ולא היה יכול להכיר את האמת כלל.

ל׳ויתירה מזו אנו רואים באחאב, שהיה לו ללמוד ממיתות בניו של יחיאל לירא מהקב"ה ולפרוש מעבודה זרה ולחזור בתשובה, ולא זו בלבד שלא למד מזה כלום, אלא שהתחזק בדרכיו הרעים מחמת זה, עד שהתפאר לאליהו הנביא שקללתו של משה רבינו אינה מתקיימת.

ל״א[ומה שבאמת לא התקיימה עדיין קללתו של משה רבינו, נראה שדורו של אחאב לא היו ראויים שיבוא עליהם העונש פתאום, שהרי כשהקב"ה מעניש פתאום כמו בדור המדבר הרי זה גילוי פנים של הקב"ה שאנו רואים יד הקב"ה בברירות, אבל כשהקב"ה מאחר את הפורענות הרי זה הסתר פנים של הקב"ה שאינו ניכר כל כך שפורענות זו היא מחמת עבירה מסויימת.]

ל״בומכל זה יש ללמוד שהאדם צריך לעבוד על פנימיותו, וזה שייך רק ע"י לימוד המוסר והתמדה בלימוד התורה.