שיחות עבודת לוי כ״בSichot Avodat Levi 22
א׳פרשת וישלח
1
ב׳מאמר כ"ב – כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה
2
ג׳א) לשון התורה אינה שוה ללשון בני אדם
3
ד׳ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר (וישלח ל"ה, כ"ב).
4
ה׳ואיתא במס' שבת (נ"ה ב', ומובא כאן ברש"י), "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר ראובן חטא (במעשה בלהה, רש"י) אינו אלא טועה שנאמר 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו', מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה; תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו וכו', אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו', עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה".
5
ו׳והדברים תמוהים, שאם באמת לא חטא ראובן בגילוי עריות, וכל מה שעשה היה רק שבלבל מטתו של יעקב מפני שתבע עלבון אמו, א"כ למה כתבה התורה "וישכב את בלהה"?
6
ז׳והתירוץ לזה הוא, שלשון התורה אינה שוה ללשון בני אדם. בלשון בני אדם רק גילוי עריות ממש נחשב לעבירת "לא תנאף" משום שאינו חמור כל כך בעינינו אם האדם עבר "רק" על אביזרייהו דעריות או שחטא "רק" במחשבה. אבל בעיני התורה אינו כן, שאם האדם נכשל בגילוי עריות באופן דק מאד, עדיין נחשב לעבירת גילוי עריות. לשון התורה נכתבה כפי השקפת התורה, ולכן אע"פ שראובן לא חטא בגילוי עריות ממש, מכל מקום התורה כתבה "וישכב את בלהה" שהרי סוף סוף עבר על גילוי עריות, אע"פ שהיה באופן דק מאד.
7
ח׳אלא שיש להקשות, שמאחר שהתורה כתובה כדי להורות לבני אדם את אשר יעשו, א"כ למה לא כתבה התורה בלשון המובן לנו?
8
ט׳ונראה לומר בזה, שדברי התורה נכתבו בשביל כל הדורות ובשביל כל בני אדם, וכשהקב"ה צוה לנו בהר סיני "לא תנאף" יש בזה אזהרה לכל אחד ואחד מישראל, ואפילו בשביל הדור שעמדו על הר סיני שהיו במדריגה גבוהה ואין צורך לצוותם על "לא תנאף" ממש. ועל כרחך אזהרת "לא תנאף" בשבילם הוא אזהרה על כל האביזרייהו דגילוי עריות ובשביל חטאים במחשבה וכדומה. מכל זה אנו צריכים ללמוד שאין לאדם לזלזל באיסורים "קלים" של עריות כגון הסתכלות באשה וכדומה, שכל אלו נכללים ג"כ בלאו ד"לא תנאף".
9
י׳ב) עבירת לא תרצח בעיני התורה
10
י״אולפי זה, בכל עבירה אנו צריכים לעיין בדברי התורה ובדברי חז"ל ונראה מה הם האופנים הדקים שנחשבים לעבירה בעיני התורה.
11
י״בולדוגמא ניקח "לא תרצח". כפשוטו, רק מי שעושה מעשה רצח ממש עובר על לא תרצח. אולם, כשנעיין בדברי חז"ל נמצא שיש אופנים אחרים שעוברים על "לא תרצח" בעיני התורה, וכדאיתא בבבא מציעא (נ"ח ב'), "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא". הרי שחז"ל ביארו לנו שהמלבין פני חבירו ברבים נחשב בעיני התורה כאילו עבר על עבירת שפיכת דמים!
12
י״גדוגמא נוספת למושג זה יש במס' שמחות (פ"ח), "וכשנאחזו רבן שמעון ורבי ישמעאל וגזרו עליהן שיהרגו, היה רבי ישמעאל בוכה, ואמר לו רבן שמעון ברבי, בשתי פסיעות אתה נתון בחיקן של צדיקים ואתה בוכה, אמר לו וכי בוכה אני על שאנו נהרגין, בוכה אני על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות, אמר לו שמא בסעודה היית יושב או ישן היית, ובאתה אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה, ואמר לה השמש שהיית ישן, והתורה אמרה, (משפטים כ"ב, כ"ב) 'אם ענה תענה אותו', ומה כתיב אחריו (בפסוק כ"ג), 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב'". ומבואר שמה שנחשבת לעבירה קטנה בעינינו נחשבת בעיני התורה כעבירה חמורה.
13
י״דג) יישוב דברי המדרש
14
ט״וונראה שלפי מה שנתבאר יש ליישב את דברי המדרש, שהנה כתוב בפרשת וישלח, "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יֵעָשֶֹה" (ל"ד, ז'). ואיתא בבראשית רבה (וישלח פר' פ' סי' ז'), "וכן לא יעשה, אפילו באומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן העריות" (ומובא ברש"י על הפסוק). ומבואר מהמדרש, שהגוים בזמן האבות היו גדורים מעבירת גילוי עריות.
15
ט״זוהדבר תמוה, שהרי איתא במכילתא (יתרו מסכתא דבחדש פרשה ה'), "ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר אילו נתבענו כבר קיבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, שנאמר 'ויאמר ה' מסיני בא וגו'', נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם מקבלים אתם עליכם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם 'לא תרצח', אמרו לו זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר 'ועל חרבך תחיה', נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם 'לא תנאף', אמרו לו כולנו מניאוף דכתיב 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהם', והיאך נקבלה". ומבואר שלא היו גדורים מגילוי עריות, ולכן לא קיבלו בני עמון ומואב את התורה שהרי לא רצו להזהר ב"לא תנאף".
16
י״זאולם, לפי מה שנתבאר יש לומר שאע"פ שהיו גדורים מניאוף כפשוטו, מכל מקום לא היו נזהרים מכל האופנים האחרים של ניאוף, שבעיני התורה נחשבים ג"כ כניאוף, ולכן אמרו שאינם רוצים לקבל את התורה מפני שאינם רוצים לקבל "לא תנאף" על עצמם.
17
י״חד) דוגמאות מדברי חז"ל
18
י״טובאמת אנו מוצאים מושג זה בהרבה מקומות בדברי חז"ל. איתא במס' חולין (קל"ג א'), "אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה, כיון דשמענא להא 'ונתן' (שופטים י"ח, ג') ולא שיטול מעצמו (ונתן לכהן ולא שיטול הכהן מעצמו, רש"י), מיחטף לא חטיפנא, מימר אמרי הבו לי (הייתי שואלו בפה מלא שהייתי סבור שהוא חיבוב מצוה, רש"י), וכיון דשמענא להא דתניא, 'ויטו אחרי הבצע' (שמואל א' ח', ג'), ר' מאיר אומר בני שמואל חלקם שאלו בפיהם (שלא היה עבירת גזל בידם אלא חלק לויה כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם, רש"י), מימר נמי לא אמינא וכו'". ומבואר שאביי היה רוצה להראות חביבות למצות מתנות כהונה, ולכן היה מבקש מאחרים שיתנו לו מתנותיהם, אבל שוב הכיר שבעיני התורה זה נחשב ל"בצע" דהיינו גזל! הרי כאן דבר נפלא, שאפילו אביי לא היה יודע שיש כאן עבירה כלל, ואדרבה, חשב שיש כאן מצוה גדולה, אבל כשהעמיק בתורה הבין שבעיני התורה יש כאן גזל.
19
כ׳ואיתא במשנה במס' שבת (נ"ד ב'), "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים (שהרצועה נחשבת כמשאוי ועבר על איסור שביתת בהמתו)". ואיתא בגמ' (שם), "תנא, לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו". ולמדים אנו מדברי חז"ל, שאע"פ שרבי אלעזר בן עזריה לא עבר על איסור שביתת בהמתו, מכל מקום בעיני התורה נחשב כאילו עבר מאחר שלא מנע את שכינתו מלעבור על האיסור.
20
כ״אויש להוסיף, שרבי עקיבא איגר (בתוס' רעק"א שבת פ"ה מ"א) הסתפק אם נשים מוזהרות על איסור שביתת בהמתו מאחר שהוא רק מצות עשה ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ובהגהת תלמידו שם תמה עליו מסוגיא זו שהרי לשון "שכינתו" (שהיא לשון נקיבה) משמע שהיתה אשה, ואעפ"כ הגמ' אמרה שראב"ע היה צריך למחות בה, ומבואר שגם נשים מוזהרות באיסור שביתת בהמתו. אך יש לומר שזה עצמו הטעם שראב"ע לא מיחה, שהוא סבר שאשה פטורה משביתת בהמתו, אלא ששאר חכמים חלקו עליו, ולכן אמרה המשנה שלא היה ברצון חכמים, ואעפ"כ נחשב כאילו עבר בעצמו על איסור שביתת בהמתו! הרי שעבירה דקה מאד נחשבת בעיני התורה כגוף האיסור.
21
כ״בואיתא בבבא מציעא (פ"ג א'), "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי (נושאי משאות, רש"י) חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, (משלי ב', כ') 'למען תלך בדרך טובים' (לפנים משורת הדין, רש"י), יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, (משלי שם) 'וארחות צדיקים תשמור'". ומבואר מהגמ' שרב צוה לרבה בר בר חנן לשלם שכר לפועלים אע"פ שנשברו חביותיו מחמת פשיעתם כיון שזו היא "ארחות צדיקים", וכל שכן שלא יקח בגדיהם מהם. וכשנעיין בדברי הגמ' מוכח שרב אמר לו שבשבילו זה הדין [שהרי כששאל לרב "דינא הכי?" השיב לו רב שאכן זהו הדין]. ומבואר שאע"פ שבעינינו אין לו שום סיבה לשלם להם את שכר פעולתם, מכל מקום השקפת התורה אינה שוה להשקפתינו, ובעיני התורה יש לו לעשות כן ונחשב בשבילו שזהו הדין!
22
כ״גוכעין זה מבואר מדברי חז"ל לענין עשו הרשע, דאיתא במס' בבא בתרא (ט"ז ב'), "חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה עכ"ל. וכתבו התוס' (שם בד"ה בא), "ואם תאמר והלא לא נצטוו בני נח על נערה המאורסה כדאמרי' בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ"ז ב') בעולת בעל יש להן נכנסת לחופה ולא נבעלה אין להן, ואומר ר"י דאף על פי שלא נצטוו מכל מקום מכוער הדבר וכו' עכ"ל. הרי שחז"ל החשיבו את מה שעשה עשו לעבירת נערה המאורסה אע"פ שהיה רק בגדר מכוער הדבר. והביאור הוא שאע"פ שעל פי עיקר הדין לא עבר על איסור נערה המאורסה אבל מכל מקום בעיני התורה נחשב כאילו עשה עבירה זו.
23
כ״דמכל מה שנתבאר אנו צריכים ללמוד שכשהתורה מספרת על עבירות שנעשו אינם כפשוטם, שהרי אפילו אם העבירה היתה רק באביזרייהו או שהיתה רק במחשבה נחשבת בעיני התורה כמו העבירה עצמה, ולשון התורה נכתבה כפי השקפה זו.
24