שיחות עבודת לוי ל״הSichot Avodat Levi 35
א׳פרשת בשלח
1
ב׳מאמר ל"ה – נסיון
2
ג׳א) למה לא עשה הקב"ה נס מיד?
3
ד׳מצינו שהקב"ה לא עשה נסים לבני ישראל במדבר עד שנצטערו מתחילה. בקריעת ים סוף רדף פרעה אחריהם ומצא אותם חונים על הים, ובני ישראל פחדו כל כך עד שאמרו אל משה, "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (בשלח י"ד, י"א), ואח"כ קרע להם את הים. וכן כשהגיעו למרה מצאו שהמים מרים הם, והתלוננו על משה, ורק אז עשה הקב"ה להם נס והמתיק את המים. וכן כשהגיעו לאילים ולא היה להם מה לאכול והתלוננו על משה ואמרו לו, "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים" (בשלח ט"ז, ג'). וכן הרבה פעמים במשך הזמן שבני ישראל היו במדבר.
4
ה׳ויש לתמוה, למה לא עשה הקב"ה נס מיד, ולמה הוצרכו בני ישראל להצטער בכל פעם עד שזכו לנס?
5
ו׳ב) תפקיד נסיון הוא להעלות את האדם מטבעו
6
ז׳ונראה לומר שהקב"ה ציער את בני ישראל והעמיד אותם בנסיון כדי לרומם אותם, שרק ע"י נסיונות אפשר לאדם להתעלות. ולכן אחרי יציאת מצרים, בזמן ההתייסדות של כלל ישראל, העמידם בהרבה נסיונות כדי להעלות אותם ממדרגתם הפחותה ולהעמידם במדרגה גבוהה.
7
ח׳ויעוין במה שכתב הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק א'), "ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם וכו', עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים".
8
ט׳ובאמת המהר"ל ביאר שלשון "נסיון" הוא כמו "נס" מאחר שנסיון מעלה את האדם מטבעו כמו שנס הוא למעלה מדרך הטבע, וכמו שכתב המהר"ל בספר דרך חיים (פ"ה מ"ג), "כי כל לשון נסיון מלשון נס, שכשם שהנס הוא בלתי טבעי כך הנסיון הוא בלתי טבעי, כי אם אין המנוסה נוהג שלא בטבע אינו יכול לעמוד בנסיון".
9
י׳וכן מבואר מהא דאיתא בסנהדרין (ק"ז א'), "אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרים אלקי דוד, אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי". הרי מבואר שגדלותם של האבות הקדושים היא שעמדו בנסיון.
10
י״אולפ"ז נסיון הוא חסד לאדם, כדי לעזור לו לעלות ממדרגה למדרגה. ונראה שזו היא כוונת חז"ל בשמות רבה (פ' משפטים פרשה ל"א סי' ג'), "אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה".
11
י״בוכעין זה מבואר במדרש בשמות רבה (שמות פרשה ב' אות ג'), "אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקדוש ברוך הוא בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה, בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל וכו' אמר ליה הקדוש ברוך הוא נמצא אתה נאמן בצאן, בוא ורעה צאני וכו', וכן במשה הוא אומר 'וינהג את הצאן אחר המדבר' (שמות ג', א') להוציאן מן הגזל, ולקחו הקדוש ברוך הוא לרעות ישראל וכו'". הרי מבואר שרק ע"י נסיון היה אפשר לעלות ממדריגה למדריגה.
12
י״גג) מדרגת בני ישראל אצל הים סוף
13
י״דכתוב "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'; ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים; הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר" (בשלח י"ד, י'-י"ב).
14
ט״וופירש רש"י, "ויצעקו, תפשו אומנות אבותם, באברהם הוא אומר (וירא י"ט, כ"ז) 'אל המקום אשר עמד שם', ביצחק (חיי שרה כ"ד, ס"ג) 'לשוח בשדה', ביעקב (ויצא כ"ח, י"א) 'ויפגע במקום'".
15
ט״זומבואר מזה שמתחילה התפללו אל הקב"ה שיצילם, ובזה נהגו כמו האבות שהצטיינו בתפלה. אלא שמיד אחרי כן התחילו להתלונן והטיחו דברים כלפי מעלה ואמרו, "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים".
16
י״זוהדברים תמוהים, איך שייך שברגע אחד נהגו כמו האבות ושמו את בטחונם בהקב"ה והתפללו לו, ומיד לאחר כן נהגו באופן אחר לגמרי והטיחו דברים כלפי מעלה?!
17
י״חובספר הזכרון (על פירוש רש"י עה"ת) כתב ליישב, "ובשם הרב ר' יצחק אבוהב ז"ל שמעתי שכוונת המדרש הזה הוא שלא היתה תפלתם בתום לבב אלא מנהג אבותיהם כמצות אנשים מלומדה שאין דרך המתפלל ומתחנן להטיח דברים ולומר המבלי וגו'". ומבואר שתפלת בני ישראל אצל הים סוף לא היתה מעומק לבם, אלא התפללו מתוך הרגלם כמצות אנשים מלומדה. ובאמת שתפלה מעומק הלב היתה למעלה מטבעם באותה שעה, ולכן מיד לאחר כן התחילו לנהוג כמו שהיה טבעם באמת והתלוננו והטיחו דברים כלפי מעלה.
18
י״טוזהו כמו שכתוב בספר ישעיה (כ"ט י"ג), "ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". והנה כדי שתפלה לא תהיה מתוך ההרגל, צריך האדם להכיר שכל תפלה היא מיוחדת, ואין לו לחשוב שהתפלה שהוא מתפלל עכשיו היא כמו התפלות שכבר התפלל.
19
כ׳והיוצא מכל זה הוא, שתפקיד האדם הוא שלא להשאר במדרגה שהיא טבעית לו, אלא צריך לרומם את עצמו למדרגה שהיא למעלה מטבעו.
20
כ״אד) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים וכו'
21
כ״בונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה (ט' ב'), "אמר ליה בר הי הי להלל, מאי דכתיב (מלאכי ג', י"ח) 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו', היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו (מי הוא צדיק ומי הוא עובד אלקים, הלא אחד הוא, רש"י), אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד".
22
כ״גונראה שכוונת הגמ' היא שמספר מאה הוא מספר מסויים, וטבע בני אדם הוא להגיע עד מקום מסויים ולא להשתדל יותר, ולכן מי ששונה פרקו מאה פעמים אינו משתדל לרומם את עצמו למעלה מטבעו, אבל לימוד במספר מאה פעמים ואחד הוא יציאה מדרך הטבע, ולכן הוא נקרא "עובד אלקים", שהרי הוא רוצה לקרב את עצמו להקב"ה ולא להשאר בטבעו כמצות אנשים מלומדה.
23
כ״דונראה לבאר בזה הא דאיתא בירושלמי בברכות (פ"ט ה"ה), "תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולם". ונראה שכוונת הירושלמי היא שבזמן שבני אדם מתייאשים מן התורה יש נסיון גדול למי שרוצה לקיים את התורה, ולכן אם בכל זאת הוא עומד בנסיון והולך כנגד הטבע ומקיים את התורה אז הוא זוכה לקבל שכר כנגד כולם.
24
כ״הולפ"ז בזמנינו שלדאבוננו רוב היהודים אינם מקיימים את התורה, יש הזדמנות גדולה בשבילנו להלוך כנגד הזרם ולקיים את התורה וליטול שכר כנגד כולם.
25
כ״וה) האומץ של בני ישראל היה מכח שבט לוי שהיו לומדי התורה במצרים
26
כ״זונראה להוסיף בזה, שעצם היציאה ממצרים הוצרכה לאומץ הלב, ופרעה הכיר שעם ישראל קיבלו אומץ זה משבט לוי שלא היו שבורי לב מחמת שהיו לומדים תורה כל זמן היותם במצרים כיון שלא היו בכלל השעבוד, וכמו שכתוב (שמות ה', ד'), "ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלותיכם", ופירש רש"י, "לכו לסבלותיכם, לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות".
27
כ״חונראה שזה מרומז בתחילת הפרשה, ששמעתי מהג"ר משה מרדכי אפשטיין זצ"ל שדייק שבפסוקים הראשונים של הפרשה כתוב "העם" הרבה פעמים, וכמו שכתוב בתחילת פרשת בשלח (י"ג, י"ז-י"ח), "ויהי בשלח פרעה את העם וגו', כי אמר אלקים פן ינחם העם וגו', ויסב אלקים את העם וגו'". הרי שבשני פסוקים הראשונים נקראו "עם". וכתוב עוד לקמן (י"ד, ה'), "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו". הרי שגם כאן התורה הזכירה את בני ישראל שתי פעמים בלשון "עם", ואילו בסוף פסוק זה כתוב, "ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", הרי שכאן נקראו "ישראל". ויש להקשות, למה נקראו מתחילה בלשון "עם", ולמה כאן נקראו "ישראל"?
28
כ״טונראה לומר בזה, שהנה ידוע הוא שלשון "ישראל" לעומת לשון "עם" הוא לשון חשיבות. ולכן יש לומר ש"ישראל" בפסוק זה מורה על שבט לוי שהיו חשובי העם כיון שהיו לומדי התורה, והיו המצריים מתלוננים ואומרים מה זאת עשינו שפטרנו שבט לוי מן השעבוד, שהרי עכשיו כל העם יוצאים ממצרים כיון ששבט לוי שהם לומדי התורה בראשם שמעודדם לצאת ונותנים לשאר העם את האומץ ללכת בארץ לא זרועה כדי להשתחרר משעבוד מצרים.
29