שיחות עבודת לוי נ״טSichot Avodat Levi 59

א׳פרשת שלח

ב׳מאמר נ"ט – חטא המרגלים

ג׳א) המרגלים היו כשרים וא"כ איך חטאו

ד׳וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה (שלח י"ג, ג'). ופירש רש"י, "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו" (ומקורו של רש"י מבמדבר רבה פ' שלח פרשה ט"ז סי' ה'). והדברים תמוהים, שאם באמת היו כשרים, איך נהפכו בזמן קצר לרשעים?

ה׳אולם, מצינו באלישע בן אבויה שהיה אחד מן התנאים והיה אדם גדול, ולבסוף יצא לתרבות רעה עד שנקרא "אחר". אלא שיש לחלק בין אחר והמרגלים, שאחר היה לו חסרון בחינוכו וכמו שהתוס' בחגיגה (ט"ו א' ד"ה שובו בנים) הביאו בשם הירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א), "אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר"א ולר' יהושע במקום אחר, מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן, ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי, אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו, אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו". ומבואר שמאחר שתחילת חינוכו לא היה לשם שמים והכנתו לתורה היתה פגומה לכן בסוף יצא לתרבות רעה. עוד אמרו חז"ל במס' חגיגה (ט"ו ב'), "אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו", ע"ש. ונמצא שאלישע בן אבויה לא יצא לתרבות רעה באופן פתאומי, אלא שהשפעות רעות הצטברו בו עד שלסוף יצא לתרבות רעה.

ו׳אבל אצל המרגלים לא מצינו בחז"ל שהיה להם חסרון מתחילה שגרם להם לחטוא, וא"כ עדיין קשה להבין איך שייך שאנשים גדולים ירדו ממדרגתם בתוך זמן קצר של ארבעים יום?

ז׳ב) המרגלים היו יראים שהבטחת הקב"ה שיירשו את שלל הכנענים לא תתקיים אם לא ירגלו את הארץ

ח׳אלא שאם נעיין היטב בפרשת מרגלים, נמצא פגמים קלים מאד שגרמו להם לחטוא.

ט׳איתא בילקוט שמעוני (פרשת שלח רמז תשמ"ב), "אמרו ישראל למשה רבינו נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם למה, אמרו לו שכבר הבטיחנו הקדוש ברוך הוא ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשין כל טוב וכו', והרי שמעו שאנו נכנסים והם עושין בהן בתי מטמוניות, אם מטמינים הן את ממונם ואנו נכנסין ולא נמצא כלום נמצא דברו של הקדוש ברוך הוא בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו וכו'".

י׳ומבואר ממדרש זה שכוונת המרגלים היתה לטובה, שלא רצו שיתחלל שמו של הקב"ה אם יגיעו לארץ ישראל ולא ימצאו כל הרכוש שהובטח להם שהרי הכנענים יטמינו את כל רכושם. אלא שאע"פ שכוונתם היתה לשם שמים, מכל מקום יש בזה קצת חסרון, שהרי היו להם ללכת אחרי דברי הקב"ה בלי שום חשבונות, ואם הקב"ה מצווה להם להכנס לארץ ישראל יש להם ללכת אחרי דבריו בתמימות.

י״אויש להוסיף על זה, שחז"ל אמרו במס' סוכה (בדף נ"ב ב'), "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו וכו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו". ולמדנו מדברי חז"ל שכדי להתגבר על יצר הרע אנו צריכים לסייעתא דשמיא, ולכאורה רק מי שהולך אחרי דברי הקב"ה ומציית למצוותיו זוכה לסייעתא דשמיא. והנה אמרו חז"ל (במדבר רבה פ' שלח פ' ט"ז אות ז'), "אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא שלח לך לא היה מן הקדוש ברוך הוא שילכו, למה, שכבר אמר להן הקדוש ברוך הוא שבחה של א"י וכו', ומהו שלח לך אנשים, אלא ישראל הן בקשו הדברים הללו וכו', באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה שנאמר 'ותקרבון אלי כלכם וכו'' (דברים א', כ"ב), אלא אמרו (שם) 'נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו', אלא שלא האמינו וכו'".

י״בומבואר מדברי חז"ל שכלל ישראל רצו לרגל את ארץ ישראל, ובקשו מאת משה רבינו שישיג "הסכמה" מהקב"ה על בקשתם, וא"כ אע"פ שאמר הקב"ה "שלח לך אנשים", מכל מקום לא נחשב צווי של הקב"ה, וכמו שפירש רש"י, "שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח". ומאחר שלא היו הולכים ע"פ הדרכת הקב"ה ממילא לא זכו לסייעתא דשמיא, ומיד התגבר יצר הרע עליהם, וכמו שהתבאר לעיל שבלי סייעתא דשמיא האדם עלול ליפול מיד בעצת יצר הרע, ולכן מיד נפלו המרגלים ממדרגתם עד שחטאו.

י״גג) מקור חטא המרגלים הוא הנגיעות שעיוורה את עיניהם

י״דוהנה השל"ה הק' (פרשת שלח, תורה אור, אות י"א) ביאר את טעות המרגלים באופן אחר, דהנה המרגלים אמרו, "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות", והשל"ה ביאר שהכוונה היא שהיו בעלי מדות טובות, ומטעם זה אמרו המרגלים שאי אפשר להם לכבוש את ארץ ישראל, שהרי הקב"ה אמר לאברהם אבינו שבזמנו לא היה אפשר לו לרשת את ארץ ישראל שהרי "לא שלם עון האמורי עד הנה" (לך לך ט"ו, ט"ז), ופירש רש"י (שם, וכן איתא בזוה"ק פ' וירא ח"א קי"ג ב'), "שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה", דהיינו שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שהרשיעו כל כך עד שראויים להענש, וכיון שאנשי ארץ כנען היו בעלי מדות טובות [לפי ראות עיניהם של המרגלים], וגם בני ישראל אינם נקיים לגמרי שהרי חטאו הרבה פעמים במדבר, לכן בודאי לא הגיע זמנם להענש ואי אפשר לכבוש אותם.

ט״ואלא שלפי זה יש להקשות, איך זה נחשב לחטא מחמת שהיתה להם טעות בהשקפה, שהם באמת חשבו שאי אפשר להם להכנס לארץ ישראל מחמת שהיו חושבים [בטעות] שהכנענים לא היו חוטאים כל כך ולא הגיע הזמן להכנס לארץ ישראל.

ט״זונראה לומר בזה שאע"פ שכוונתם החיצונה היתה לטובה מכל מקום כוונתם הפנימית היתה להיפך לגמרי, שהרי איתא בזוהר הקדוש (פ' שלח ח"ג דף קנ"ח א'), "כולהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא, אמאי נטלי עיטא דא, אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי, ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו מיתו אינון וכל אינון דנטלן מלייהו". (תרגום – כולם היו צדיקים וראשי ישראל, אלא שלקחו עצה רעה לעצמם, למה לקחו עצה זו, אלא אמרו אם יכנסו ישראל לארץ ישראל יעברו אותנו מלהיות ראשים ומשה ימנה ראשים אחרים, שהרי זכינו במדבר להיות ראשים, אבל בארץ ישראל לא נזכה, ועל שלקחו עצה רעה לעצמם מתו, הם וכל שקבלו את דבריהם.) ומבואר מדברי הזוהר הק' שהמרגלים לא רצו להפסיד את מעמדם בתוך הציבור וידעו שכשיכנסו לארץ ישראל לא יוכלו להשאר במעמדם, ולכן הלשינו על ארץ ישראל כדי שישארו במדבר.

י״זוהנה בהשקפה ראשונה נראה כאילו המרגלים הם רשעים גמורים שרוצים להזיק לכל האומה באופן נורא מאד רק כדי שלא יפסידו מעמדם. אולם, נראה שכוונת הזוה"ק היא שהמרגלים היו נוגעים בדבר, והנגיעות עיוורה את עיניהם, ולכן חשבו שאינם יכולים לכבוש את ארץ ישראל מחמת המדות טובות של הכנענים. ולפ"ז נראה לבאר שעיקר חטא המרגלים היה במה שלא התבוננו במחשבותם, שאילו היו מתבוננים בעצמם היו מכירים מיד שכל מה שאומרים הוא מחמת הנגיעות.

י״חוהנה מזה יש ללמוד שאנו צריכים להתבונן היטב להבין מה הוא המקור של מחשבתינו, שלפעמים אנו מחזיקים בשיטות שאינן נכונות מחמת איזו נגיעה שנמצאת בלבנו.

י״טד) חומר החטא נמדד לפי תוצאותיו

כ׳יש נקודה נוספת בחטא המרגלים, והיא שאף אם האדם עבר על חטא קל, מכל מקום אם תוצאת החטא היא רעה עד מאד ממילא גם החטא נחשב לעבירה חמורה עד מאד. וכאן הרי המרגלים גרמו לישראל להתייאש מלהכנס לארץ ישראל ובכו בכייה של חנם והוצרכו להשאר במדבר ארבעים שנה, ונמצא שהתוצאה של חטא המרגלים היתה נוראה וגדולה עד מאד.

כ״אונראה שזה נכלל בדברי הרמב"ם שכתב בהל' תשובה (פ"ג ה"ב), "אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו וכו', וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת וכו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין וכו', ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות וכו', ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו'". ומבואר מדבריו שאפשר לחטא קל להיות כנגד הרבה עבירות, ונראה שאחת מהסיבות לזה הוא שחומר החטא נמדד לפי תוצאותיו וכמו שנתבאר.

כ״בה) הצורך בהתבוננות

כ״גוהעצה היעוצה לזה הוא שהאדם צריך להתבונן בכל דרכיו, ולהתעמק בכל מעשיו, ולראות אם יש במעשיו ודרכיו מה שנראה לו שאינו חמור כל כך ובאמת אינו כן.

כ״דונראה לבאר בזה את הסמיכות של פרשת מקושש ופרשת ציצית בסוף הפרשה, שהנה כתוב בפרשת ציצית, "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם" (שלח ט"ו, ל"ט). ומבואר מזה שיסוד מצות ציצית הוא התבוננות במצוות כדי שיקיים אותן כראוי. והנה המקושש חילל את השבת מפני שלא התבונן בקדושת השבת ולא היתה שבת חמורה בעיניו כראוי, ולכן מצות ציצית שהיא כנגד חשיבות ההתבוננות במצוות היא תיקון לחילול שבת של המקושש, ולכן שתי פרשיות אלו סמוכות זו לזו.

כ״האפשר ללמוד את החשיבות של הבנת עצמנו מסיפור הבא. מעשה והגיע משולח לוואלאזין לאסוף כסף לצדקה. חזותו החיצונית שיכנעה את בני העיר שהמשולח הוא אדם נכבד שראוי לתת לו צדקה בנדיבות הלב. כשהגיע המשולח לביתו של רבי חיים מוואלאזין, החליט רבי חיים שלא לתת לו מאומה. לאחר זמן, גילו שאותו המשולח היה מגבאי המסיון [missionary]. בני העיר תמהו על זה איך ידע רבי חיים שהאיש הזה הוא נוכל ורמאי?! ענה להם רבי חיים שכשהגיע המשולח לביתו הרגיש בעצמו רצון עז לתת לו צדקה. אז הבין שאין זו עצת יצר הטוב, שהרי יצר הרע משתדל בכל כחו להטיל עליו עצלות בקיום המצוות ובמשולח הזה הרגיש התלהבות חזקה לתת לו צדקה, ולכן בודאי זו היא עצת יצר הרע שרוצה שיתן צדקה לאיש זה.

כ״ומסיפור זה מוכח שאם האדם אינו מכיר את עצמו אפשר לו לבוא לידי טעויות חמורות, וכמו שאירע למרגלים. אנו צריכים להכיר שרק ע"י התבוננות אפשר להכיר את עצמנו ולא להכשל בטעויות.