שיחות עבודת לוי ס״טSichot Avodat Levi 69
א׳פרשת מטות
1
ב׳מאמר ס"ט – זה לעומת זה עשה האלקים
2
ג׳א) השייכות בין מיתת בלעם הרשע ומיתת משה רבינו
3
ד׳וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך (מטות ל"א, א'-ב'). מפסוקים אלו מבואר שמשה רבינו ימות אחר מלחמת מדין, וכמו שכתב רש"י (בפסוק ג'), "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר".
4
ה׳ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר; ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו', ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (פסוקים ז'-ח'). מפסוקים אלו מבואר שחלק ממלחמת מדין היה ההריגה של בלעם הרשע.
5
ו׳מכל זה נראה להסיק שמיתת משה רבינו היתה תלויה במיתת בלעם הרשע, שהרי הקב"ה גילה שמיתת משה תלויה במלחמת מדין, וחלק ממלחמה זו היה הריגת בלעם הרשע. וצריך ביאור בטעמו של דבר.
6
ז׳ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה
7
ח׳ונראה לבאר דבר זה בהקדם מה שאמרו חז"ל על הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (וזאת הברכה ל"ד, י'), דאיתא בספרי (פ' וזאת הברכה פיסקא שנ"ז אות י'), "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה זה בלעם בן בעור".
8
ט׳ונראה שדבר זה מיוסד על מה שכתוב, "גם את זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז', י"ד), ואיתא במס' חגיגה (ט"ו א'), "מאי דכתיב 'גם את זה לעומת זה עשה האלקים', אמר לו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא ברא כנגדו וכו', ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם וכו'". ומבואר מזה שכל מה שיש בעולם צריך להימצא בשני צדדים, בצד הקדושה ובצד הטומאה. ונמצא שהיחס בין משה רבינו ובלעם הרשע היה בגדר "זה לעומת זה", שבאותה מדריגה של נבואה היה משה רבינו בצד הקדושה ובלעם הרשע היה בצד הטומאה.
9
י׳ולפ"ז לא שייך למשה רבינו להיות נעדר מן העולם רק אם גם בלעם הרשע יעדר מן העולם, ומטעם זה היתה מיתת משה רבינו תלויה במיתת בלעם הרשע, וכדי שמשה רבינו ימות צריך מתחילה שבלעם הרשע ימות.
10
י״אג) נבואה וביטול יצר הרע של עבודה זרה
11
י״ביסוד זה יש ללמוד גם מדברי הגר"א, דאיתא בסדר עולם (פרק ל'), "'ועמד מלך גבור וגו', וכעמדו תשבר וגו'' (דניאל י"א, ג'-ד'), הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש", וכתב שם הגר"א בביאורו לסדר עולם, "עד כאן היו הנביאים, פי' משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה".
12
י״גוכוונת הגר"א היא להא דאיתא ביומא (ס"ט ב') ובסנהדרין (ס"ד א'), "'ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול' (נחמיה ט', ד'), מאי אמור, אמר רב ואיתימא רבי יוחנן, בייא בייא (לשון זעקה וקובלנא, רש"י), היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן (מבקשין רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודה זרה, רש"י), נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת (כלומר, מסכים אני עמכם, רש"י), וכו', מסרוהו ניהליהו, נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים, אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה וכו'". ומבואר מדברי הגמ' שבזמן תחילת בית שני ביקשו רחמים שיתבטל היצר הרע של עבודה זרה, ומן השמים הסכימו להם.
13
י״דועל זה העיר הגר"א שגם ביטול הנבואה היה באותו זמן, והגר"א הוסיף עוד לומר שביטול היצר הרע של עבודה זרה היה הסיבה לביטול נבואה. והיינו כמו שנתבאר שהעולם מיוסד באופן של "זה לעומת זה", ועבודה זרה ונבואה הם גם כן ביחס של "זה לעומת זה", ולכן ביטול היצר הרע של ע"ז גרם לביטול הנבואה.
14
ט״ואך דבר זה צריך ביאור, מה השייכות בין היצר הרע שמפתה את האדם להשתחוות לעצים ואבנים שהוא לכאורה שטות והבל ובין נבואה שהיא הגילוי של הקב"ה לבני אדם?
15
ט״זד) עבודה זרה היתה פועלת
16
י״זאבל התשובה לזה היא, שבאמת עבודה זרה לא היתה שטות והבל, ובאמת אותם שהיו עובדים לעבודה זרה קיבלו השפעות טובות מחמת עבודתם. דבר זה הוא כמעט מפורש בספר ירמיה (מ"ז, ט"ו-י"ח), "ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העמדות קהל גדול וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמר; הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך; כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו; ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו". מפסוקים אלו מבואר להדיא שהם קיבלו השפעה של לחם וטובה רק בזמן שהקריבו קרבנות לעבודה זרה, ובזמן שהיו חדלים מלהקריב את הקרבנות לא קיבלו השפעות אלו.
17
י״חוכן מהגמ' בסנהדרין מוכח שעבודה זרה לא היתה שטות והבל, דאיתא שם (ק"ב ב'), "רב אשי אוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין (נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותנו ואין להם חלק לעתיד, רש"י), אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן (כלומר וכי סבור אתה שנהיה חבירך וחבירי דאבוך, רש"י), מהיכא בעית למישרא המוציא (אינך יודע מאיזה מקום בפת אתה צריך לבצוע המוציא, רש"י) וכו', אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים, אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי (היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט, רש"י), למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא (נתחיל לדרוש ברבותינו, ולא אמר בחבירינו, רש"י)". ולמדנו מדברי הגמ' שמתחילה חשב רב אשי שכיון שמנשה המלך עבד לעבודה זרה לא היה חכם כל כך, אך מנשה הופיע לרב אשי בחלום והוכיח לו שחכם גדול היה, ואעפ"כ עבד לעבודה זרה, וא"כ מוכרחים אנו לומר שעבודה זרה לא היתה שטות והבל כיון שאפילו חכמים גדולים עבדו לע"ז.
18
י״טובזה מבואר היטב מה שנתבאר לעיל שעבודה זרה ונבואה הם בגדר זה לעומת זה, שעבודה זרה היא הדביקות לכחות הטומאה שיש בעולם, ונבואה היא דביקות לכחות של קדושה וטהרה שישנן בעולם, וממילא המדריגה של היצר הרע של עבודה זרה בעולם צריכה להיות ביחס של "זה לעומת זה" עם נבואה, ולכן כשהרגו את היצר הרע של עבודה זרה נתבטלה הנבואה וכדברי הגר"א.
19