שיחות עבודת לוי ע״טSichot Avodat Levi 79

א׳מאמר ע"ט – הכרת החטא

ב׳א) כי כשלת בעונך

ג׳כתוב בספר הושע (י"ד, ב'), "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך". וצריך ביאור, מה כוונת הנביא כשאמר "כי כשלת בעונך", שפשוט הוא שהאדם צריך לשוב בתשובה מפני שנכשל בעון.

ד׳ונראה לומר שכוונת הנביא היא שאי אפשר לשוב בתשובה אא"כ יכיר תחילה שחטא הוא כשלון לאדם, וכל זמן שאינו מכיר את חומר העבירה לא שייך תשובה כלל, ולכן הנביא אמר לבני ישראל שיש להם להכיר שעוונותיהם היא כשלון להם, ולכן יש להם לשוב בתשובה.

ה׳ב) פתחת בתשובה תחילה

ו׳ולפ"ז יש לבאר את דברי המדרש (בראשית רבה פרשה פ"ד סי' י"ט), "'וישב ראובן אל הבור' (וישב ל"ז, כ"ט), והיכן היה וכו', רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'". והקושיא מפורסמת, איך אמר המדרש שראובן היה הראשון שעשה תשובה, והלא אדם וקין כבר עשו תשובה על חטאם.

ז׳ונראה לומר, שהמדרש אמר אודות ראובן ש"פתחת בתשובה תחילה", ויש לומר שהכוונה בזה היא שראובן הגיע לתשובה מעצמו, ולכן הוא עשה פתח לתשובה. ולפ"ז מובן היטב שאדם הראשון וקין לא פתחו בתשובה, דהיינו שלא הגיעו לעשות תשובה מעצמם, שהרי הקב"ה אמר להם שחטאו, ובודאי הכירו שחטאו. אבל חטאו של ראובן היה דק מאד, שראובן לא חשב שעשה עבירה, וכן חז"ל אמרו (במס' שבת דף נ"ה ב') ש"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". ולכן, ראובן הוצרך להכיר מעצמו את חטאו, ולכן אמר המדרש שראובן היה הראשון שהגיע לאותה הכרה מעצמו.

ח׳יסוד זה מרומז בסדר הברכות בתפילת שמונה עשרה, שבתחילה אנו אומרים ברכת "אתה חונן", ומיד לאחריה אנו אומרים ברכת "השיבנו אבינו לתורתך", והיינו משום שבתחילה האדם צריך דעת כדי להכיר את החטא, ורק אח"כ יש לו אפשרות לשוב בתשובה. גם בתפילת "אבינו מלכנו" יש רמז לזה, שאנו אומרים, "כלה דבר וחרב ורעב ושבי ועון ושמד מבני בריתך", שאנו מזכירים "עון" אצל "דבר וחרב ורעב וכו'", להראות שעון הוא כשלון ואסון לאדם כמו חרב ורעב.

ט׳ורבינו יונה (על הרי"ף בברכות דף א' ב' מדפי הרי"ף) ביאר לפי זה למה החמירה התורה באשם תלוי שצריך להביא בהמה שהיא שוה ב' סלעים, ואילו לענין חטאת יכול להביא בהמה שאינה שוה כל כך, והיינו משום שקרבן חטאת הוא על הודאי והאדם יש לו הכרת החטא ולכן משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל באשם תלוי שהוא על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת ולא ישית אל לבו לשוב ולזה החמירו בו יותר.

י׳וכן מצינו בתנאים ואמוראים שהכירו בעומק החטא ולכן דקדקו מאד בשמירת המצוות כהלכה, וכמו שמצינו ברב הונא (מועד קטן כ"ה א'), "יומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא", דהיינו שיום אחד כשלבש תפילין הכיר שאחת מהרצועות נהפכו, ואע"פ שזו היא עבירה קלה עד מאד מכל מקום התענה בשביל זה ארבעים יום מפני שהכיר בחומר החטא.

י״אוכן מצינו במס' תענית (כ"א א'), שמסופר שם שנחום איש גם זו היה סומא משתי עיניו וגידם בשתי ידיו וקיטע משתי רגליו וכל גופו היה מלא שחין, ודבר זה אירע לו מפני שפעם אחת בא אליו עני וביקש ממנו לפרנסו, ונחום איש גם זו אמר לו להמתין עד שיפרוק מן החמור, ומתוך כך מת העני, ולכן לכפר על חטא זה קיבל עליו נחום איש גם זו כל העונשים הנזכרים לעיל. והנה חטא זה היה דק מאד, שהרי נחום איש גם זו רצה ליתן לו צדקה אלא שביקש ממנו להמתין מעט ולא ידע כלל שימות העני מחמת זה, ואעפ"כ קיבל עליו עונשים אלו לכפרה, והיינו משום שנחום איש גם זו ידע היטב את חומר העבירה, ולכן אפילו חטא קל כזה צריך כפרה.

י״בג) "אתה יודע רזי עולם"

י״גונראה שזהו הביאור בנוסח הוידוי בתפילות יום הכפורים, שאנו מתפללים "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי", שיש להעיר על כפילות הלשון, שמה ההבדל בין ידיעת "רזי עולם" ובין ידיעת "תעלומות סתרי כל חי".

י״דאולם לפי מה שנתבאר יש לומר שידיעת רזי עולם היינו הידיעה בחומר העבירה, שאי אפשר לבני אדם להבין את עומק הקלקול של חטא, ורק הקב"ה יודע זה לאמיתו. ויש בחינה נוספת, שאי אפשר לאדם לדעת היטב אם האדם מתחרט מן העבירה כל כך עד שלא ישוב לחטא זה, וזו היא ידיעת תעלומות סתרי כל חי, שחרטה היא דבר שנעשית בעומק לבו של האדם והוא נעלם ונסתר בתוכו, ורק הקב"ה יודע זה לאמיתו. וענין זה מתבאר מתוך דברי הרמב"ם בהל' תשובה (פרק ב' הל' ב') שכתב, "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

ט״וד) הרחק משכן רע

ט״זונראה לבאר בזה את דברי המשנה במס' אבות (פ"א מ"ז), "נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", שלכאורה דברי המשנה תמוהים הם, שבודאי רשע הוא גרוע משכן רע, וא"כ למה אמרה המשנה שברשע צריך רק שלא להתחבר עמו, ואילו בשכן רע אמרה המשנה שלא די שאין לו להתחבר עמו, אלא שצריך להרחיק את עצמו ממנו?

י״זונראה ליישב את דברי המשנה בהקדם דברי הגמ' בברכות (ח' א'), "אמר ריש לקיש, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע", הרי שחז"ל ביארו ש"שכן רע" היינו מי שאינו מצטרף עם חביריו בבית הכנסת בשעת התפילה, והנה עבירה זו חמורה היא מאד, וכמו שמובא שם בהמשך הגמ', "ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו", אלא שבני אדם אינם מכירים את חומר החטא.

י״חובזה מבוארים דברי המשנה באבות, שלאור דברי הגמ' בברכות מה שאמרה המשנה באבות שצריך להתרחק מ"שכן רע" היינו שצריך להתרחק ממי שאינו מגיע לבית הכנסת בשעת התפילה, וממילא יש לפרש כוונת המשנה שבודאי הכל מכירים שמעשי הרשע רעים הם מאד, וא"כ אם רק לא יתחברו עמו לא יושפעו ממעשיו הרעים, שהרי הכל מכירים שמעשיו הם רעים, וא"כ שפיר אמרה המשנה ש"אל תתחבר לרשע", אבל בשכן רע [דהיינו מי שאינו הולך לבית הכנסת] אינו מספיק רק שלא להתחבר עמו, שכיון שבני אדם אינם חושבים שמעשיו הם רעים כל כך, בקל יושפעו ממנו, ולכן אמרה המשנה "הרחק משכן רע". וזהו כעין דברי רבינו יונה שביאר שהתורה החמירה באשם תלוי כיון שבני אדם אינם מכירים את החומר של ספק עבירה.

י״טה) עבירה היא גם מציאות של טומאה ואעפ"כ תשובה מועלת

כ׳יש נקודה נוספת בחומר החטא, והיינו שיש שני חלקים בעבירה, האחד שהאדם עבר על מצות קונו, והשני שיש מציאות של טומאה שנוצרת בתוך האדם מחמת העבירה שעשה.

כ״אולפ"ז גם לענין עונש יש שני חלקים, שהאדם ראוי להענש מחמת שעבר על מצות קונו, והאדם צריך להענש גם לנקות את הטומאה שנוצרה בקרבו מחמת טומאת העבירה. ונמצא שכשאדם עושה תשובה, תיקון התשובה הוא ג"כ בשני ענינים אלו; שהאדם נפטר מהעונש שראוי לו מחמת שעבר על מצות קונו, והאדם זוכה ג"כ להטהר מטומאת העבירה ושוב אין צריך להענש לנקות את זוהמת העבירה.

כ״בונראה ליישב בזה את קושיית רבי איצלה פרטברגר (בכוכבי אור מאמר ג'), שהנה כתוב בספר יחזקאל (ל"ג, י'-י"א), "ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמור אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל". ופירש רש"י, "כן אמרתם, לפיכך אין אתם חפצים לשוב כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה". ומבואר מזה שדורו של יחזקאל היו סבורים שאי אפשר להם לעשות תשובה, ולכן הוצרך הנביא לומר להם שבאמת אינו כן, שהרי אין הקב"ה רוצה במיתת הרשע.

כ״גותמה על זה רבי איצלה, איך שייך להיות שאותו דור היו במדריגה גבוהה עד כדי שרצו לעשות תשובה, והדבר היחידי שהיה מעכב להם היתה האמונה שאין תשובה מועלת, והלא המציאות של תשובה כתובה בתורה ואיך שייך לומר שלא האמינו בזה?

כ״דונראה שעל פי דברינו יש ליישב קושיא זו, שבודאי האמינו שתשובה מועלת, אבל הם חשבו שתשובה מועלת רק לגבי מה שעבר האדם על מצות קונו, שאם האדם מתחרט על מה שעשה שוב לא יענש על שלא קיים דברי ה', אבל טומאת העבירה היא מציאות שנמצאת בתוך האדם ואיך שייך לומר שתשובה מועלת לזה, ולכן נתייאשו מלשוב בתשובה עד שהנביא הבטיח להם שתשובה מועלת לגמרי ואפילו לגבי טומאת העבירה.

כ״הומכל זה למדנו עד היכן מגיע חומר החטא שהיא מציאות של טומאה בתוך האדם, אבל למדנו מזה ג"כ עד היכן מגיע כחה של תשובה שהיא יכולה לנקות את האדם מזוהמת החטא אע"פ שאותה זוהמא היא מציאות בתוך האדם.

כ״וו) שכחת ההתעוררות

כ״זוהנה יש שני סוגים של תשובה, שיש תשובה הבאה מכח השכל, ויש תשובה הבאה מתוך התפעלות והתעוררות הלב. בדרך כלל תשובה הבאה מכח השכל מתקיימת גם לאחר זמן, אבל אם האדם מגיע להכרת החטא מחמת איזה התעוררות יש סכנה בדבר שאפשר שלאחר זמן ישכח את ההתעוררות ולא תתקיים התשובה.

כ״חונראה שזו היא כוונת הפסוק בפרשת וילך (ל"א, י"ז-י"ח), "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים". וצריך ביאור, שאם בני ישראל יכירו את חטאם ויאמרו "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", א"כ למה יוסיף הקב"ה להסתיר את פניו מהם, והלא התוודו על חטאם.

כ״טאבל לפי מה שנתבאר יש לומר, שהתורה הדגישה שבני ישראל יאמרו כן "ביום ההוא", ור"ל שיתעוררו להתוודות על חטאם רק לפי שעה, אבל לאחר מכן ישכחו את ההתעוררות לתשובה, ולכן הקב"ה יוסיף להסתיר את פניו מהם, שאין זה נחשב תשובה על חטאם.

ל׳ז) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין

ל״אוהעצה היעוצה לזה הוא שהאדם יעשה קבלה על עצמו בשעת ההתעוררות כדי שיזכור את ההתעוררות. ונראה שזו היא כוונת הגמ' בסוטה (ב' א'), "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", שכל הרואה את הסוטה בקלקולה יתעורר להזהר בעניני עריות, אלא שהאדם עלול לשכוח את ההתעוררות, אבל אם יקבל נזירות על עצמו מחמת ההתעוררות אז יש רושם לההתעוררות וזה מועיל שלא ישכח.

ל״בח) זהירות שלא ישפיע לרעה על חבירו

ל״גוהנה אם האדם צריך להזהר להתעורר ולהתעלות בימים אלו, כל שכן שצריך להזהר שלא יזלזל בשום מצוה, שבזה הוא משפיע על אחרים הרואים אותו שגם הם יזלזלו במצוות. ויעוין בראש השנה (י"ז א') ש"פושעי ישראל בגופן" היינו קרקפתא דלא מנח תפילין. וכתבו התוס' (שם בד"ה קרקפתא) בשם רבינו תם שהגמ' מיירי באופן שמצות תפילין בזויה עליו שמגונות עליו רצועות של תפלין שבראשו. וכתב הקרבן נתנאל על הרא"ש (פ"ק דראש השנה סי' ה' אות י') בשם העשרה מאמרות דלאו דוקא נקט תפילין, שהוא הדין מי שמבזה אחת משאר המצוות נקרא פושעי ישראל בגופן. ולמדנו עד כמה אנו צריכים להזהר שלא נבזה אחת מהמצוות, שהרי אם אחד מזלזל במצוה, לא זו בלבד שהוא חוטא בזה, אלא שהוא גורם לאחרים שגם הם יזלזלו במצוות. ודוגמא לזה הוא המשל המפורסם של האמבטי הרותחת (ומובא ברש"י עה"ת כי תצא כ"ה, י"ח) שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, שאף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים. הרי למדנו כמה נקל הוא להשפיע על אחרים לזלזל במצוות, ולכן בימים הנוראים אנו צריכים להתחזק בזה מאד שלא נהיה בנו שום שמץ של פושעי ישראל בגופן.