שיחות עבודת לוי פ״אSichot Avodat Levi 81
א׳מאמר פ"א – סייגים
1
ב׳א) ראש השנה הוא יום של פחד והתפעלות
2
ג׳בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף בראש השנה ויום הכפורים אנו אומרים, "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין!" הרי שראש השנה הוא יום של פחד ואימה. וכן מבואר מתוך הפסוקים בספר נחמיה (ח' ,ט'), ששם מבואר שהיו קוראים מתוך ספר התורה בראש השנה, וכתוב, "ויאמר נחמיה וגו' ועזרא הכהן הסופר וגו' לכל העם היום קדוש הוא לה' אלוקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה". ונראה פשוט, שכיון שהיה בראש השנה והיו שרויים בפחד מאימת הדין לכן התחילו לבכות כששמעו את קריאת התורה.
3
ד׳ויעוין במנהגי מהרי"ל (בהל' תשעה באב ומובא ברמ"א באו"ח סי' תכ"ו סעיף ב') שכתב, "בחודש תשרי לא היה מקדש אותה עד מוצאי יום כיפורים דמקודם לכן מאויימים מיום הדין וליכא שמחה". ומוכח שהפחד הוא גדול כל כך עד שאין ראוי [לדעת המהרי"ל] לקדש את הלבנה. וכן מצינו שימים אלו נקראו "יום דינא רבא", שהרי כתוב בספר איוב (ב', א'), "ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתיצב על ה'", וכתב התרגום "והוה יום דינא רבא יום שבוק סרחניא ואתו כתי מלאכיא למיקם בדינא קדם ה'". הרי שימים אלו שהם ימי סליחה וכפרה ["יום שבוק סרחניא"] נקראו גם כן "יום דינא רבא".
4
ה׳אבל בודאי ימים אלו הם ימי תשובה, והביאור בזה הוא שההתפעלות שלנו מהפחד של אימת דין מעוררת אותנו לשוב בתשובה שלימה, וממילא עבודת התשובה ואימת הדין משלימים זה את זה.
5
ו׳ב) התפעלות אינה מספקת בלי סייגים
6
ז׳אבל האדם צריך להזהר שלא לחשוב שההתפעלות לעצמה מספקת, שהרי בלי סייגים אי אפשר להזהר מן החטא כיון שהאדם עלול לחטא ואין כח באדם למנוע עצמו מלחטוא. ממילא עבודת התשובה צריכה לכלול גם ההחלטה של האדם לעשות סייגים כדי להרחיק את עצמו מן החטא.
7
ח׳ונראה שיסוד זה מבואר מדברי הגמ' בסוטה (ב' א'), "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ומבואר מכאן שאע"פ שראיית קלקולה של הסוטה מעוררת את האדם שלא לחטוא בזנות ופריצות כמו הסוטה מכל מקום אין זה מספיק אלא שצריך לעשות סייגים כדי להרחיק את עצמו מן החטא, ולכן יחליט שלא לשתות יין, כיון שיין הוא דבר המרגיל את האדם לחטוא בזנות.
8
ט׳ג) חנוך מת לפי שלא עשה סייגים
9
י׳איתא בבראשית רבה (פ' בראשית כ"ה, א'), "אמר ר' איבו, חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו". והנה דברי המדרש תמוהים ביותר, שמבואר מהמדרש שחנוך היה צדיק רק לפעמים, ולכן הקב"ה הוצרך לסלקו מן העולם בשעה שהיה צדיק. אבל מדברי חז"ל במקום אחר מבואר שחנוך היה קדוש כל כך עד שהמלאך שנקרא "שר העולם" הוא חנוך (כדאיתא בילקוט שמעוני ישעיה סוף רמז תנ"ב).
10
י״אובספר "לבית יעקב" (בדרוש י') ביאר שבאמת חנוך היה קדוש וטהור ולא היה רשע כלל, אבל חנוך לא רצה לעשות לו סייגים, שרצונו היה להתגבר על יצרו בלי העזר של סייגים, ומה שאמרו במדרש ש"פעמים רשע" אין כוונתם לומר שחטא, אלא שהיה קרוב לעבירה כמו שהרשעים קרובים לעבירה, אבל הוא תמיד התגבר על יצרו. אבל דרכו לא היה מרוצה בעיני הקב"ה, שכל אדם צריך לעשות לו סייגים כדי שיהיה בטוח שלא יחטא כלל, ולכן הקב"ה המיתו.
11
י״במכל זה יש ללמוד שאם חנוך שהיה קדוש וטהור היה צריך לעשות לו סייגים כדי שלא יחטא, כל שכן שאנו צריכים לעשות סייגים כדי להתרחק מן העבירה עד כמה שאפשר.
12
י״גד) התחברות עם ציבור של יראי שמים היא סייג מפני עבירה
13
י״דכתוב באיכה (ג', ל"ט-מ'), "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". והנה בתחילה כתוב בלשון יחיד ("אדם חי"), ובסוף כתוב בלשון רבים ("נחפשה דרכינו"). וקשה, למה שינה הכתוב מיחיד לרבים?
14
ט״וויעוין באלשיך (שם) שביאר שאם האדם מתחבר עם אנשים יראי שמים זה עוזר לו שלא יחטא, שהרי חבריו ורעיו יוכיחוהו ויעמידוהו על דרך הישר. ופסוק זה מרמז לנו יסוד זה, שהטעם שהפסוק שינה ללשון רבים הוא ללמדנו שאם האדם חוטא ("גבר על חטאיו"), והוא רוצה להתרחק מן העבירה, יש לו להתחבר עם הרבים ובזה יעזוב את החטא.
15
ט״זמכל מזה יש ללמוד שאפילו אם האדם עולה ממדריגה למדריגה ביראת שמים, אל יבטח בעצמו לומר שהוא שמור מן העבירה, שהרי כל אדם – אפילו הגדול שבגדולים – צריך לעשות סייגים מפני עבירה כדי להתרחק מן החטא עד כמה שאפשר.
16