שיחות עבודת לוי פ״גSichot Avodat Levi 83
א׳מאמר פ"ג –חשיבות של מעשה קטן
1
ב׳א) בשבילנו העבודה של חודש אלול היא להכיר שיום הדין ממשמש ובא
2
ג׳העבודה של חודש אלול היא בעיקר להכין בשביל יום הדין שממשמש ובא. הכנה זו כוללת שני דברים. הראשון הוא להתחזק בעבודת ה', ולכן מרבים במעשים טובים ולימוד התורה ומתחזקים בתפילה. השני הוא לחזק ההכרה שיש יום הדין ושהקב"ה יעמיד אותנו במשפט.
3
ד׳בדורות שעברו הכירו היטב שיש יום הדין והרגישו שבחודש אלול מתקרבים למשפטו של ראש השנה ויום הכפורים, ולכן לא עסקו כל כך בהתחזקות הכרה זו, אלא עסקו בעיקר בריבוי מעשים טובים ולימוד התורה וזו היתה עיקר עבודתם בחודש אלול. אבל בשבילנו הסדר צריך להיות להיפך, שהרי ההכרה שיש באמת יום הדין היא חלושה בשבילנו, ולכן עיקר עבודתנו בחודש אלול היא להגיע ככל מה שאפשר להכרה זו שיש באמת יום הדין.
4
ה׳ב) אין אנו מבינים כראוי שכל מעשה של האדם פועל הרבה בעולם
5
ו׳צריכים אנו להבין, למה באמת הוא כל כך קשה לנו להכיר שהקב"ה יעמיד אותנו במשפט? ונראה שהסיבה לזה היא שקשה לנו להכיר שכל מעשה קטן חשוב לפני הקב"ה, שהרי בדינו של הקב"ה אנו נשפטים על כל מעשינו ואפילו על מה שנראה לנו כדבר קטן מאד. והטעם שאין אנו מעריכים את פעולות האדם הוא משום שאין אנו מבינים את גדלות האדם, אבל אם היינו מבינים כראוי את גדלות האדם מיד היינו מבינים גם כן שיש חשיבות לכל מעשי האדם ואפילו המעשים הקטנים, ושכל פעולה של האדם פועל הרבה בעולם בין לטוב ובין למוטב.
6
ז׳ונראה שיסוד זה יוצא מדברי הגמ' בבבא בתרא (ע"ח ב'), "מאי דכתיב (חקת כ"א, כ"ז) 'על כן יאמרו המושלים וגו'', 'המושלים' אלו המושלים ביצרם, 'בואו חשבון' בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, 'תבנה ותכונן' אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא". והנה בגמ' זו חז"ל מלמדים אותנו איך שהאדם צריך לעשות "חשבון", ובזה כוונו לומר שהאדם צריך לדעת שכל מעשה קטן חשוב עד מאד, שהרי כל "חשבון" הוא לעולם בדקדוק של כל פרט קטן. ויש להוסיף בזה, שהרי פשוטו של אותו מקרא מדבר אודות מלחמה, ובמלחמה כל פרט חשוב מאד, כיון שכל טעות קטנה עלולה לגרום להריגת הרבה אנשים.
7
ח׳ג) על כל פסיעה ופסיעה
8
ט׳והנה בהרבה מקומות גילו לנו חז"ל שאפילו המעשה הקטן ביותר פועל הרבה, וכדאיתא בירושלמי בנזיר (פרק ז' הל' א', ומובא ג"כ במס' דרך ארץ פ"ז ה"י), "אמר ר' עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעת מילין עד שהבאתיו למקום קברות וקברתיו, וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' אליעזר ור' יהושע, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלה עליך כאילו שפכת דם נקי". [ועי' בתוס' בכתובות (י"ז א' ד"ה מבטלין) שדנו אם הוא משום עון ביטול תורה או משום שעבר על הדין שמת מצוה קנה מקומו.] ומבואר שכל מעשה קטן יש לו חשיבות, ולכן אם האדם הולך בעבירה, הוא נענש על כל פסיעה ופסיעה.
9
י׳ואם כך היא המדה במדת הדין, קל וחומר שכך היא המדה במדה טובה, וכן מבואר מדברי הגמ' בסנהדרין (צ"ו א') שכשנבוכדנצר היה צעיר הוא היה הסופר של בלאדן, ובלאדן שלח מכתב לחזקיהו המלך ולא נתן כבוד כראוי להקב"ה באותו מכתב, ורץ נבוכדנצר להשיב את השליח כדי לתקן את המכתב, והגמ' סיפרה שאחר שנבוכדנצר רץ ארבע פסיעות בא גבריאל המלאך והעמידו, ובזכות אותן ארבע פסיעות שרץ לכבודו של הקב"ה זכה למלכות. ואיתא בגמ', "אמר רבי יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל", ופירש רש"י "שהיה שכרו מרובה והיה לו רשות לאבד שאריתנו". ומבואר מזה שיש שכר גדול בכל פסיעה ופסיעה של הליכה לדבר מצוה, עד שנבוכנדצר זכה להיות מלך בזכות ארבע פסיעות.
10
י״אוהחשיבות של כל מעשה קטן מבוארת גם כן מדברי המדרש ברות רבה (פרשה ה' אות ו'), "בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (וישב ל"ז, כ"א) 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו, ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד', י"ד) 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב', י"ד) 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות היה מאכילה". ונראה שחז"ל מלמדים אותנו שממה שהתורה סיפרה לנו את המעשים הקטנים של ראובן ואהרן ובועז מוכח שכל מעשה קטן יש לו חשיבות, ואילו היו צדיקים אלו יודעים מראש עד היכן הדברים מגיעים היו משתדלים לעשות יותר ממה שעשו.
11
י״בויש להוסיף בזה שגדלות אמיתית ניכרת רק על ידי מעשים קטנים, שהרי כל אדם מכיר את החשיבות של מעשים גדולים, ולכן במדה מסויימת נקל הוא למסור נפשו על קידוש השם מלדקדק במעשים הנראים לו כקטנים וחסרי ערך. אבל אדם גדול מכיר את החשיבות של כל מעשה קטן, ולכן אנשים גדולים מצטיינים בזהירותם ובדקדוקם בכל דבר, בין שהוא דבר גדול ובין שהוא דבר קטן.
12
י״גד) כח הדיבור
13
י״דאנו צריכים לדעת גם כן שכל דיבור של האדם עושה רושם גדול. וכן מבואר מדברי הגמ' בחגיגה (ט"ו ב'), "אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא, אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, אמר ליה אמאי, משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר, אמר ליה אמאי רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו'". ומבואר מהגמ' שהיה קטרוג בשמים על רבי מאיר על שהיה לומר תורה אצל אלישע בן אבויה (שנקרא "אחר"), ולכן הקב"ה לא רצה לומר שמעתא בשמו של רבי מאיר. אבל לאחר שרבה בר שילא לימד זכות על רבי מאיר מיד שינה הקב"ה את דרכו ואמר שמעתא בשמו של רבי מאיר.
14
ט״ווהנה רבה בר שילא היה הרבה דורות אחר רבי מאיר, ונמצא שכבר היה הרבה שנים שהקב"ה לא אמר שמעתא בשם רבי מאיר, ואעפ"כ מיד חזר בו הקב"ה לאחר שרבה בר שילא דיבר בזכותו של רבי מאיר. ומזה מבואר כמה גדול כח הדיבור של האדם, שבכחו לשנות את דרך הקב"ה.
15
ט״זה) האדם יכול להטות את עצמו לשני הצדדים
16
י״זאיתא בקידושין (מ' ב'), "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה וכו', ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה וכו'". ולמדנו מדברי הגמ' שמעשה אחד של האדם יכול להביא טובה גדולה לכל העולם ויכול להביא גם כן חורבן נורא על כל העולם.
17
י״חונראה להוסיף בביאור דבר זה, שהנה כתוב בפרשת בראשית (ב', ז'), "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". ולמדנו מדברי התורה שיש באדם שני חלקים, עפר מן האדמה, ונשמת חיים מפיו של הקב"ה. ולפי זה, יש בכח האדם להטות את עצמו לצד עפר או לצד נשמת חיים. אם הוא מטה את עצמו לצד הרע אז הוא יורד עד למטה ונחשב כמו עפר מן האדמה, אבל אם הוא מטה את עצמו לצד הטוב אז הוא עולה למדרגה של נשמת חיים מפיו של הקב"ה ובזה הוא יכול להיות גדול יותר ממלאך! וכיון שהוא עומד באמצע, אז כל מעשה קטן יכול להכריע את עצמו לצד אחד.
18
י״טמכל זה יש לנו להתעורר להזהר במעשינו ובדיבורינו, ובפרט בחודש אלול שאנו מכינים את עצמנו לימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים.
19