שיחות עבודת לוי ט׳Sichot Avodat Levi 9
א׳פרשת לך לך
1
ב׳מאמר ט' – כל מעשיך יהיו לשם שמים
2
ג׳א) עיקר נסיונו של אברהם אבינו
3
ד׳ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (לך לך י"ב, א'). ופירש רש"י, "להנאתך ולטובתך". [ובפסוק ב' פירש רש"י שהקב"ה הבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם.] ויש לתמוה, שזהו אחד מהעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, ואיך זה נסיון בשבילו אם הקב"ה אמר לו שיהיה להנאתו ולטובתו ויזכה לבנים וממון ושם?
4
ה׳ונראה לומר שעיקר הנסיון היה אם אברהם אבינו ילך לשם שמים לקיים מצות בוראו או אם ילך כדי להשיג בנים וממון ושם. ובאמת בפסוק עצמו מבואר כן, שכתוב (בפסוק י"ב), "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", ומבואר שהתורה הדגישה שהליכת אברהם היתה רק "כאשר דבר אליו ה'" ולא לטובת עצמו כלל. ונראה שזהו מה שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" (וירא י"ח, כ"ז), ואיתא בחולין (פ"ט א'), "נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני ואנכי עפר ואפר". ור"ל שאין לעצמו שום חשיבות ואינו חושב בשביל עצמו אלא שהוא עושה הכל לשם שמים.
5
ו׳ב) קיום מצוות לשם שמים
6
ז׳ובאמת בכל מצוה שיש בה הנאת הגוף [כגון עונג שבת ושמחת יו"ט] צריך להזהר לקיים את המצוה לשם שמים ולא בשביל הנאת עצמו. ונראה לבאר בזה את דברי הנביא ישעיה שאמר, "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (ישעיה נ"ח, י"ג). והנה ידוע שמה שאמר "וקראת לשבת עונג" היינו מצות עונג שבת, אבל מה כוונתו במה שאמר "לקדוש ה' מכובד"? והגמ' בשבת (קי"ט א') ביארה "זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה". וצ"ב, מה הקשר בין מצות עונג שבת ותענית יום הכפורים, ולמה נכתבו ביחד? אבל לפי האמור יש לומר שכוונת הנביא היא שכשם שבודאי תענית יוה"כ היא לשם שמים שהרי אין בו שום הנאת הגוף כלל, הוא הדין שמצות עונג שבת צריכה להתקיים לשם שמים ולא לשם הנאת עצמו.
7
ח׳אלא שצריך ביאור, איך שייך לומר שמצות עוגנ שבת צריכה להתקיים בלי הנאת עצמו, והלא על כרחך יש בה הנאת הגוף ואי אפשר להיות כמו אכילת יום הכפורים?
8
ט׳ונראה לבאר דבר זה על פי דברי התוספות בביצה, דהנה איתא בשבת (כ"ה א'), "כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת". ובגמ' שם (כ"ד ב') יליף מקראי שאין שורפין קדשים ביו"ט, ומבואר שם בגמ' שכשם שאין שורפין קדשים טמאים ביו"ט הוא הדין שאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט. והקשו התוס' בביצה (כ"ז ב' ד"ה ועל החלה) איך שייך לדמות תרומה לקדשים, והלא בקדשים אסור ליהנות ממנו בשעת שריפה ולכן שפיר אי אפשר לשורפן ביו"ט מאחר שאין בהם צורך הדיוט, אבל בתרומה מותר ליהנות ממנה בשעת שריפה וא"כ יש בה צורך אוכל נפש ויש להתיר את שריפתה ביו"ט. ותירצו התוס', "דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה". וכוונתם לומר שלא נחשב צורך הדיוט כלל מאחר שעיקר תפקיד השריפה הוא בשביל מצות ביעור תרומה שנטמאת, ומה שנהנה ממנו בשעת ביעורו היא דבר צדדי.
9
י׳ולפי זה נראה לומר שכן הוא בכל מצוה שיש בה הנאת הגוף, שאם עיקר כוונתו היא לקיים את מצות הקב"ה אז לא נחשב לצורך הנאת עצמו כלל, אע"פ שבודאי יש כאן הנאת הגוף. ולפי זה מובן מה שמבואר בדברי הנביא שמצות עונג שבת ותענית יום הכפורים ראויות להיות שוות, שאם עיקר כוונתו במצות עונג שבת היא לשם שמים אז נחשב כאילו אין בה הנאת הגוף כלל כמו בתענית יום הכפורים.
10
י״אג) טבעי הוא לישראל לקיים מצוות לשם שמים
11
י״בונראה לומר עוד, שאחר שאברהם אבינו עמד בנסיון והלך לשם שמים ולא הלך לשם הנאת עצמו, בזה השריש מדה זו ביוצאי חלציו, ולכן עשיית מצוות לשם שמים הוא טבעי לבני ישראל.
12
י״גוראיה לזה הוא מהגמ' בבבא בתרא (דף י' ב'), "תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני מהו שאמר הכתוב (משלי י"ד, ל"ד) 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת', נענה רבי אליעזר ואמר 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל וכו', 'וחסד לאומים חטאת' כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו וכו', ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים". ופירש"י (בד"ה כאן בישראל), "ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו"ם אינו נותן אלא ע"מ כן ואם לאו מתחרט". ויש לומר שהביאור בזה הוא שטבעי הוא לישראל להיות דעתם לשמים, והיינו משום שמדה זו הושרשה בנו ע"י אברהם אבינו ע"ה.
13
י״דיסוד זה שטבעי הוא לישראל לקיים מצוות לשם שמים מבואר ג"כ מדברי הרמב"ם בהל' גירושין (פ"ב ה"כ) שכתב, "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו', ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו', שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו וכו'". ומבואר שמאחר שסתם ישראל רוצה לעשות כל המצוות לכן אם אנסוהו לכתוב גט במקום שחייב לעשות כן אנו אומרים שלא עשה כן באונס אלא ברצון.
14
ט״וד) ביאור הענין שמתוך שלא לשמה בא לשמה
15
ט״זוהנה חז"ל אמרו (בפסחים נ' ב'), "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ונראה שהביאור בזה הוא ג"כ שאברהם אבינו השריש בנו מדה זו של עשיית מצוות לשם שמים, ולכן אף אם האדם לא השיג עדיין מדריגה זו בפועל, אבל מכל מקום מדריגה זו נמצאת בתוכו בכח, ובודאי יגיע לאותה מדרגה במשך הזמן. אבל מאחר שמדריגת לשמה היא רק משום כח זה הנמצא בתוכו בירושה מאברהם אבינו, נמצא שאם יעקור כח זה מקרבו על ידי עשיית עבירות הרבה, שוב לא יהיה יכול להגיע למדריגת לשמה ע"י שיעשה מצוות שלא לשמה.
16
י״זונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בפסחים (ח' ב'), "מפני מה אין פירות גינוסר (מתוקין מאד, רש"י) בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו נמצאת עלייה שלא לשמה". ויש להקשות, מה החסרון אם יעלו שלא לשמה, והלא מתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לפי הנ"ל יש לומר שיש בני אדם שלא שייך אצלם כלל זה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מאחר שכבר עקרו מקרבם כח זה שירשו מאברהם אבינו.
17
י״חויש להוסיף בזה, שהרי כלל ישראל מצטיינים גם במה שהם גומלי חסדים [וכדאיתא ביבמות (ע"ט א') "שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים"], וזה הוא ג"כ מכח אברהם אבינו שהשריש בנו מדת החסד. וכל זה נכלל במושג של "מעשה אבות סימן לבנים", שהרמב"ן (בפ' לך לך י"ב, ו') כתב, "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא לך לך ט') כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו". וכמו כן נראה לומר שמה שהאריכה תורה במדת חסדו של אברהם אבינו הוא משום שחסדו של אברהם אבינו השריש גם בנו מדה זו.
18
י״טה) כלום מעשה בא לידך
19
כ׳והנה לעיל ביארנו שעיקר הנסיון של "לך לך" היה לברר אם אברהם הוא במדריגה גדולה כל כך שיכול לקיים את המצוה רק לשם שמים. ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בעבודה זרה (י"ח א') שמבואר שם שרבי חנינא בן תרדיון היה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה ולא היה חושש לגזירת הרומיים, והוא שאל את רבי יוסי בן קיסמא, "מה אני לחיי העולם הבא?", ורבי יוסי בן קיסמא השיב, "כלום מעשה בא לידך?" ודברי הגמ' תמוהים הם, שהרי חז"ל אמרו (במס' סנהדרין צ' א') שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וא"כ למה היה מפחד שלא יזכה לעולם הבא? ועוד, מה הביאור בתשובת רבי יוסי בן קיסמא "כלום מעשה בא לידך", שאיך שייך לדעת על ידי מעשה אחד אם יזכה לעולם הבא?
20
כ״אונראה לומר בזה, דהנה איתא בסנהדרין (ע"ד א'), "כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". ויש להסתפק אם מותר לו להחמיר על עצמו ולמסור את נפשו גם בשביל שאר עבירות. וכתב הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ה ה"ד), "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". הרי שהרמב"ם סובר שאסור לאדם למסור את נפשו בשביל שאר עבירות [ופליג בזה על הרא"ש (ע"ז פרק ב' סי' ט') והר"ן (שבת כ"ב ב' מדפי הרי"ף ד"ה ומקשו)]. ואפשר שלדעת הרמב"ם אם אדם החמיר ומסר את נפשו במקום שלא היה לו לעשות כן נחשב כמאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא (עי' פני יהושע בבבא מציעא דף נ"ט א' ד"ה ואמר מר זוטרא, ועי' בשו"ת תשובה מאהבה חלק יו"ד סי' ת"ח, ואכ"מ).
21
כ״באולם, הכסף משנה (שם) כתב בשם הנימוקי יוסף (בסנהדרין דף י"ח א' מדפי הרי"ף ד"ה והמקדש את השם) שאפילו לפי שיטת הרמב"ם אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם.
22
כ״גוהנה רבי חנינא בן תרדיון מסר את נפשו בשביל מצות תלמוד תורה [שלבסוף הרגוהו הרומיים בשביל שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמד להם תורה], וא"כ חלקו בעולם הבא תלוי באם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים, שאם הוא באמת אדם גדול יכול למסור את נפשו אפילו על שאר מצוות ולא יחשב כמאבד עצמו לדעת, אבל אם אינו אדם גדול אסור לו להחמיר על עצמו ולמסור את נפשו, ואם יעשה כן יחשב מאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא.
23
כ״דונראה שזו היא כוונת רבי חנינא בן תרדיון ששאל את רבי יוסי בן קיסמא, "מה אני לחיי העולם הבא", דהיינו שהוא שואל אם נחשב כאדם גדול שמותר לו למסור את נפשו אפילו בשאר מצוות ולא יפסיד בזה את חלקו בעולם הבא. ורבי יוסי בן קיסמא השיב לו, "כלום מעשה בא לידך", דהיינו שביקש ממנו להוכיח לו על ידי מעשה שעשה שהוא במדריגת חסיד שהוא עושה לפנים משורת הדין. ומבואר שם בגמ' שרבי חנינא בן תרדיון השיב לו, "מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים", דהיינו שהראה לו איך שהוא עושה לפנים משורת הדין אפילו במקום שיש הפסד ממון בשבילו.
24
כ״היש ללמוד מזה את החשיבות של עשיית מצוות לשמן, ובפרט במצות תלמוד תורה, שהגר"א אמר עליה (בשנות אליהו ריש פאה) ש"כל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפני עצמה".
25