סידור רש"י רכ״בSiddur Rashi 222
א׳ערבית של מוצאי יום טוב, [מתפללים] אתה חוננתנו, כדרך שמתפללין במוצאי שבת, ומבדילין על הכוס במוצאי יום טוב, אבל לא מברכין על המאור ועל הבשמים, ואמר ר' זירא יום [טוב] שחל להיות באמצע שבת אומר המבדיל בין קודש לחול, מאי טעמא סדר הבדלות הוא מונה. לשבת וסוכה גומרין את ההלל, יתגדל תתקבל, וקורין כל הציבור ספר קהלת בישיבה, ליתן חלק לשבעה וגם לשמונה, קדיש, ומוציאין ב' תורות, וקורין ראה אתה אומר (שמות ל"ג י"ב), בשבת שבחול המועד, בין בפסח בין בחג, מתוך שלמדנו מתוכה [הלכות] המועד, שכן שנינו במסכת חגיגה, את חג המצות תשמור (שמות כ"ג ט"ו), לימד כאן על חולו של מועד, [ומפטיר, יום ראשון דחוה"מ] הוא קורא ביום השיני וביום השלישי שבכל מקום המפטיר עולה לחובת היום, הילכך ליקרי כאן בספיקא דיומא, והרי ספק שלישי הוא, וכן כל יום ויום של חולו של מועד האחרון קורא ספיקא של יום, שכן שנינו במסכת מגילה, ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת קרבנות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות של חג, והאי קורין דקתני אאחרון קאי, (הכא) [אאחרון הבא] בכל מקום קורא חובת היום, דאי אכולהו ארבעה גברי קאי, אם כן יומא קמא דחול המועד קרי ארבעה גברי. ביום השיני, וביום השלישי, וביום הרביעי, וביום החמישי, יומא תניינא, ביום השישי, וביום השביעי, ביום השמיני, אם כן בתרי יומי הוו מסקי לכולהו קרבנות החג, אלא על כרחך באחרון מיירי, המחוייב לקרוא מוספי של יום בכל מקום. ואותו האחרון קורא ביום טוב ראשון של חג בפ' קרבנות שבתורת כהנים, ובחמשה עשר יום לחדש השביעי בפנחס, ומפטיר הנה יום בא לה' (זכרי' י"ד) והשאר כבר קראו בתחילה קודם לזה בפרשה הקבועה ליום שור או כשב, ושאר כל ימות החג הם חולו של מועד יהא קורא האחרון בזה בקרבנות החג בפרי החג המתמעטין והולכין, שעל זה מותר לספר מעשה מוסף היום העשוי באותו היום שהוא עומד בו:
1
ב׳ותוספתא דמגילה מוכח הכי, דתניא בראשון קורין ובחמשה עשר יום, בשני ביום השיני, בשלישי ביום השלישי, ברביעי ביום הרביעי, בחמישי ביום החמישי, בשישי ביום השישי, בשביעי ביום השביעי, בשמיני ביום השמיני עצרת, אלמא לא פסיק ותני אלא בקרבן המיוחד לשמו של יום, ובסידרא דברייתא הכי איתא, ופירושא דמתניתא מיתוקם כוותיה, בזמן שהשנים כתיקונן וישראל שרויין על אדמתם שאין יום טוב אלא יום אחד, התם איפשר להיותם נקראים כל קרבנות החג כסידרן דבר יום ביומו, ואנן דאית לן תרי יומי ובעינן למקרי ובחמשה עשר יום בתרי יומי קמאי מתוך הספק, ושני אי אפשר להזכיר ביום [השני], שכבר קרא חמשה עשר יום ומקרא קדש, והאיך תעשהו חול לקרותו שיני, אנן היכי עבדינן שיהיו כל הפרשיות נקראות בחג, הואיל וקרינן חדא פרשתא תרי יומי ושני לא נזכר בהו, אמרינן במסכת סוכה, אביי אמר שני ידחה, שנדח' ביום השני של סוכות ידחה לגמרי, ולא יאמר עוד אלא בראשון בחולו של מועד אומר גם על המוסף ביום השלישי, דהא שלישי מתוך שלישי, ובשני יאמר ביום הרביעי וכן כולם, רבא אמר שביעי ידחה שלא יהא מפסיק ומדלג הקרבנות מכסידרן, הרי קורא ובחמשה עשר יום בשני ימים טובים הראשונים, ובראשון דחולו של מועד יקרא וביום השני, דראוי נמי למקרי שני מספק, ולמחר ביום השלישי, וכן כולם כסדר, נמצא שביום ערבה יארע לו ביום השישי, ושוב אינו מקום לביום השביעי, והרי כולם ימות החג, עבר זמנו ובטל קרבנו, וידחה מכל וכל, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי, דולג הקורא וחוזר על עקיבו אחור, לקרות היום מה שקראו אתמול, ולמחר מה שקרא היום, עכשיו לא שני ידחה ולא שביעי ידחה:
2
ג׳ראשונה דחול המועד קורא בעל מוסף ביום השיני, ביום השלישי, דשיני ספק שלישי הוא, בשיני יאמר ביום השלישי ביום הרביעי וביום החמישי, שלישי רביעי ספק, בשלישי יאמר ביום הרביעי ביום החמישי ביום הששי [ברביעי יאמר ביום החמישי, וביום הששי, וביום השביעי], בחמישי הוא יום ערבה, ביום השישי וביום השביעי, הרי שביעי נקרא ביומו ביום הערבה, ולגבי שני נמי קרי דילוג, שהראוי ליאמר ביום טוב שני הוא וחוזר ואומר למחר בשלישי, ובשמיני לא יתכן לקרות ביום השביעי, מחמת ספיקו של יום, לפי שאין מקדשו וקוראו שמיני עצרת, ואל יתבהל על פיך לחללו ולזלזלו בשם שביעי. ובסדר הזה רבינו נ"ע הנהיג את דורו, שהעמיק ממכתב ידי רבו מובהק ר' יעקב בר יקר, שפירשה במסכת מגילה, לפני המאור הגדול מתקן לכולה גולה רבינו גרשם ז"ל, וכן פירש, בראשון דחול המועד, כהן קורא ביום השני, ולוי ביום השלישי, ישראל ביום הרביעי, והאחרון דולג וחוזר אחור, וקורא ביום השני וביום השלישי, ולא זה קא מיירי דילוג, דהא לא איירי בקריאת קמאי כלל(י) אלא מיום ליום, [בשני של חול המועד כהן קורא ביום השלישי, לוי וביום הרביעי] וישראל קורא וביום החמישי, אחרון חוזר על עקיבו וביום השלישי וביום הרביעי:
3
ד׳[בשלישי של חול המועד כהן קורא וביום הרביעי] ולוי ביום החמישי, ישראל ביום הששי, אחרון ביום הרביעי וביום החמישי:
4
ה׳ברביעי [של חול המועד] כהן קורא ביום החמישי, ולוי ביום השישי, וישראל ביום השביעי, אחרון ביום החמישי וביום הששי, [בחמישי של חול המועד, הוא יום הושענא רבה, כהן מתחיל מלמעלה ביום החמישי, לוי ביום הששי, ישראל ביום השביעי, האחרון ביום הששי] וביום השביעי, הוי דע בעינין שיקרא כהן ביום השישי, ולוי ביום השביעי, וישראל ביום השמיני עצרת, דשמיני יום טוב ורגל בפני עצמו הוא, ואיך אתה בא לקרותו בחול, לכך מקדים הוא לכהן ביום החמישי, כדי שלא יעבור מהם משביעי ואילך, שקרבנות החג כלין שם, ומיהו מי שרוצה לקרותו (שמיני) [ביום השמיני] בשביעי אין מזחיחין אותו, שהרי אותו ישראל שלישי לא לחובת היום בא, [דהא] בחול גמור אין פוחתין מתלתא גברי, ומאי [שינה] זה מראש חודש שהשלישי קורא בו וביום השבת, ואין אנו מקפידין אלא באחרון לבדו שהוא קורא מוסף דראש חדש ובראשי חדשיכם, ותלתא גברי דקרו בחולו של מועד אין אנו צריכין [להקפיד] במה הן קורין, שהרי שלשתן לא לשם חובת היום מעשה מוסף קורא, אלא לקרות בתורה בעלמא הן באין, וכיון שספר תורה מונח לפניהם ופתח לקרות מוסף היום קורין והולכין אף הן באותן קרבנות החג, כמו [שהיו] קורין בשאר התורה, אבל הרביעי הבא באחרונה הוא מיוחד בכל מקום לספר מעשה היום ולקרות הכי, והרי כן בפסח ימים הראשונים קורין בפרשיות הקבועין לימים, כגון משך תורא קדש בכספא, והאחרון מביא ספר תורה לעצמו לקרוא מוסף, ומתוך שהוא בא לשם היכירא ולהוכיח על קדושת היום שהרי בחול אין קורין אלא שלשה, ובמועד נוסף עליהם הרביעי, משום דאמרינן במסכת מגילה, כל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא, מתוך כך תיקנו הראשונים שתהא חובת היום נקראת על ידו, ואף ביום עצמו המפטיר שבא להוכיח ולגלות על קדושת היום, דהא אילו היה [חול] לא היה מפטיר, הואיל וקצת יומא בדידי' הוא בא לקרות את המוסף, מאחר שהרביעי מוכן בכל מקום לחובת היום, נכון הדבר ומקובל שיהא הוא קורא כאן בסוכות כולה ספיקי דיומא, שיהא כל הספק שיהא לנו חובת היום נקרא על ידו, שהרי לצורך כן האחרון עולה לספק מעשה היום, לפיכך צריך לקרות בכל יום אותן שתי הפרשיות שהן ספיקן של יום, ואנן לא מצינו בכל הסימנים שקבעו רבותינו בתלמוד כגון משך תורא קדש בכספא, וכולהו אינון שיהא שום פרשת מוסף מעויינת כל עיקר, אבל הראשונים הנהיגו כן לקרות בכל יום טוב ויום טוב מוסף שלו, ויחדוהו לאחרון מתוך שהוא בא להיכירא דיומא כדאמרינן כל דטפי מילתא מחבריה טפי חד גברא, ומנהג כשר הוא לאחוז בו ומחזיקין אותו:
5