סידור רש"י תל״גSiddur Rashi 433
א׳פיטום הקטורת כיצד כו', ברייתא היא בכריתות בפרק [קמא] הקטורת הצרי והצפורן וכו', עד שאין מכניסין מי רגלים מפני הכבוד, ועוד ברייתא שנוייה שם תנו רבנן הקטורת היתה נעשה שלש מאות וששים ושמונה מנה, שלש מאות וששים וחמשה כמניין ימות החמה כו', אלא המסדר שתיקן לאומרו בכל ערב פסקו ושנו בעניין זה. פיטום הקטורת כיצד שלש מאות וששים וחמשה מנה כמניין ימות החמה, ושלשה שהיה מוסיף ביום הכפורים, ומחזירין למכתשת ונוטלין הימנו מלא חפניו, כדי לקיים בו דקה מן הדקה. אלו הן הסמנין צרי צפורן לבונה חלבנה משקל שבעים שבעים מנה, מור וכרכום שיבולת נרד וקציעה משקל ששה עשר על ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, וקילופה שלשה, קנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, מלח סדומית רובע הקב, מעלה עשן כל שהוא, ר' נתן אומר אף כיפת הירדן כל שהוא, יין קפריסין מביא יין ישן, בורית כרשינה למה היא באה, ששפין בה את הצפורן, כדי שתהא נאה, ויין קפריסין למה היא באה ששורין בה את הצרי כדי שתהא עזה, והלא מי רגלים יפין לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד:
1
ב׳וכשהוא שוחק אומר היטב הדק היטב לפי שהקול יפה לבשמים, פיטמה לחצאין כשירה לשליש ולרביע לא שמענו, ר' יהודה אומר אם כמדתה כשירה, חסר בה מכל (מקום) סימן וסימן, או שלא נתן לתוכה מעלה עשן כל שהוא, או שחיסר מכל סממניה חייב מיתה, אמר ר' זעירא משום הכנסה יתירה:
2
ג׳תני בר קפרא אחת לששים או אחת לשבעים שנה היתה בה חצאין של שירים:
3
ד׳תני בר קפרא אילו היה נותן בה כיתות של דבש לא היה אדם יכול לעמוד בה לפני ריחו, אלא שאמרה תורה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ויקרא ב' י"א):
4
ה׳פירוש פיטום הקטורת, כתישות סממנין ותיקון הקטורת קרי פיטום, ואינו אלא לשון דישון וראוי, כמו שור של פטם, וכלשון מסיקה בזתים, בצירה בענבים, גדירה בתאנים, כן לשון פיטום הקטורת. שלש מאות [וששים] ושמונה מנים היו עושין ביחד בכל השנה, ולא היו מפטימין למחצה ולשליש כדלקמן פיטמה לחצאין כשירה, לשליש ולרביעי לא שמעתי אם היא כשירה אם לאו, לפיכך היו עושין כולן ביחד:
5
ו׳ומנה של קודש היה כפול, שהיה פי שנים בשלנו, והמנה שלנו היה מנה של צורי והוא מאה זהובים שקורין קונשנטינין, שכל זהב שוקל שני פשיטים ומחצה למשקל הברזל, נמצא שהמנה שוקל עשרים וחמשה דינרים למשקל הברזל, וזהו ליטרא פילפלין שלנו:
6
ז׳כמנין ימות החמה שבכל יום ויום היו מקטירין מנה אחת פרס שחרית ופרס ערבית, נמצא שלש מאות וששים וחמשה מנים כמניין שס"ה ימים, ושלשה מנים יתירין שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים לבד החצי מנה של שחרית וחצי מנה של ערבית כדרך שאר ימים, וביום הכפורים כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש ומלא חפניו קטורת סמים דקה (ויקרא ט"ז י"ב), ואותם ג' מנים של קטורת אע"פ שנכתשו עם שאר ביחד ערב יום הכפורים, היה מחזירה למכתשת שעשה בצלאל וכותש(ה) אותה יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה, דתניא מה ת"ל דקה, והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, ומה ת"ל דקה, שתהא דקה מן הדקה, כלומר שתהא דקה ביותר, שצריך להיות דקה מחברתה, ולאחר כתישה היה כהן גדול נוטל מלא חפניו, מאותן שלשה מנים, ומעלה ומקטיר ומאותן שלשה מנים נשאר לפי שאין לך מלא חפניים מחזיקין אפילו חצי מנה של קודש שהוא מנה שלנו שמנה של קודש כפול היה, ולפי שאין מדה לחפניים אלא כל כהן גדול לפי מה שהוא, יש חפנים גדולים ויש חפנים קטנים, לפיכך הוצרכו להוסיף על שלש מאות וששים וחמשה מנים שלשה מנים, לצורך כן ששיערו חכמים אין לך חופנים גדולים שבעולם מחזיקים יותר משלשה מנים ומה שהיו עושין ממותר שלשה מנים, מפריש ממנה שכר האומנין, ומחללין אותן על מעות האומנין שנוטלין שכרן מתרומת הלישכה, ונותנין אותה למחזיקין בדק הבית בשכרן, ונוטלין אותה מתרומה חדשה הבאה בניסן, דכתיב זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה (במדבר כ"ח י"ד) אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה, במסכת ראש השנה, בכל שנה ושנה בניסן היו מפטמין את הקטורת מתרומה חדשה שלש מאות וששים וחמשה מנין, (ומן) [וכן] מותר המנין שנשאר בכל שנה מן חפינתו של כהן גדול. והאי דנסיב תנא מניין ימות החמה, לפי שכלל בחשבונו ימי חדשי העיבור ואדהכי פסיקא ליה למיתני שלש מאות וששים וחמשה מנין שבכל יום כמניין ימות החמה:
7
ח׳ואילו הן סממנים של פיטום צרי וצפורן וכו', שאחד עשר סמנין נאמרו לו למשה מסיני, מאי קראה, קח לך סמים סמים תרי, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה וסמים אחריני כי הני הרי עשרה, ולבונה זכה הא חד סרי. צרי הוא נטף, וכן תרגם אנקלוס נטופא, ומידי דמינטף, שהצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, ושרף אותה ליחלוחית המטפטפת באילן שקורין גומא בלע"ז:
8
ט׳שחלת מתרגמ' טופרא, והיינו צפורן, שפניו חלקות כציפורן של ידים:
9
י׳לבונה, כמשמעו:
10
י״אחלבנה, יש אומרים זהו שקורין גלמא, ואע"פ שריחה רע מנאה הכתוב עם שאר סמנים שבקטורת וכן אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטורת:
11
י״במור כמשמעו, מרא בלע"ז:
12
י״גכרכום, קרן ועכרן:
13
י״דשבלת נרד סם אחד הן ודומה לבית יד של שיבולת, ובלע"ז קורין זה אשפיק:
14
ט״וקציעה קידה, ודומה לפיגם שקורין מדאה דאמרינן אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבינה מפני שהוא ירק באילן, שדרך הוא, להרכיבו, לפי שדומין זה לזה:
15
ט״זקילופה כן שמו:
16
י״זקינמון תשעה, סך כל המניין שבאחד עשר סממנין הללו, עד כאן עולה חשבון לשלש מאות וששים ושמונה. לא שמעתי מה טעם היה נותן מהללו שבעים, ומהללו ששה עשר, אלא נראה הדבר, שלפי חיזוקו וקשיותו של כל סם וסם הוא מיקל במשקלו, ומן הסם הקל שאינו חזק נותן יותר:
17
י״חבורית כרשינא, עשב ששמו כך, ומלבנין בו בגדים וקורין לו איצאה וגוונא, העשב עצמו הוא בורית כרשינא:
18
י״טמלח סדומית גסה, ועל כל קרבן תקריב מלח, ואין בידי טעם ברובע רביעית הקב:
19
כ׳מעלה עשן, עשב, ועל שמה היא נקראת מעלה עשן ועולה (במשקל) [כמקל] אינו מפצל לכאן ולכאן ומן הפסוק נפיק לן מעלה עשן בסדר יומא, בין יום הכפורים בין שאר ימות השנה:
20
כ״אכיפת הירדן וורד, על שגדל על שפת הירדן נקרא כיפת הירדן, ויש לו ריח טוב:
21
כ״בששפין בו שמשפשפין את הצפורן שהיא שחורה כדי שלא תשחיר שאר סממנין ומלבונה כבורית:
22
כ״גיין קפריסין, מאותו מקום שהוא חזק, ולכך מביאין סאין תלתא וחצי סאה וקבין תלתא, שכך שיעורו לשריית שבעים מנה של צורי. שתהא עזה, שיהא ריחה חזק ל"א גרסינן מפני שהוא [עז], אותו יין הבא מקפרס עז הוא, ונותן ריח בצורי. מי רגלים עזין הן, והן יפין לה לצורי, אלא לפיכך לא הוו שורין אותן בהן, לפי שהיה נעשה בעזרה, ואי אפשר להכניסו בעזרה מפני הכבוד, ואם לא מפני כבוד עזרה היו שורין אותו בהן שהרי חלבנה שריחה רע והיא מנויה בתורה. ויש אומרים מעיין הוא ששמו מי רגלים, ועז הוא וריחו רע, לא מפי ר' היטב הדק הדק היטב. התדקדק יפה לסמנין היה אומר שיתדקדקו יפה, ולפיכך היה אומר כך לפי שהקול יפה לבשמים ולסמנין, ותיבות הללו היטב היטב הדק הדק כשאדם אומרן מוציא את הקול מפיו בא מן הגרגרת וכשם שהקול יפה לבשמים כך רע הוא ליין דאמרינן במנחות יצא הגיד הקיש בקנה, כשהגיזבר הולך ליקח יין לנסכים יצא הגיד הקילוח של השמרים מן החמת הקיש הגיזבר בקנה בידו להראות סימן לסתום פי החבית שלא יצאו השמרים ולא היה רוצה לומר בפה שהקול רע ליין:
23
כ״דפיטמה לחצאין, שלא עשה אלא מאה ושמונים וארבעה מנין ביחד חצאין שלש מאות וששים ושמונה לשליש לא שמענו מרבינו אם אדם רשאי לעשותה לשליש ואם בת הרצאה היא אם כמדתה אם נותן מכל סימן וסימן שליש המשקל שלו המפורש למעלה כשירה להרצאה אפילו לשליש, חיסר בה מכל סימן סימן מאותן אחד עשר סממנים שאמרנו למעלה שלא נתן בה כל אחד משקלו המפורש למעלה, או שלא נתן לתוכה מעלה עשן, אע"פ שאינו מעיקר סממני הקטורת אלא להעלות עשן בעלמא, אחת מכל סממניה, ואפילו יין אפילו בורית חייב מיתה אם הכניסה להיכל דביאה ריקנית היא, שאותה הקטרת אינה כלום, והויא לה הכנסה יתירה וביאה שלא לצורך חייב מיתה דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש (ויקרא ט"ז ב'), זה היכל, מבית לפרוכת (שם) זה לפני ולפנים, ולא ימות (שם) הא אם יבא שלא לצורך ימות:
24
כ״האחת לששים או לשבעים שנה גרסינן היתה באה הקטורת חצאין של שירים חצאין, משמע הרבה חצאין ואסמנין קאי, כלומר חצי כל סימן וסימן נשאר בה לסוף שנה, שרבו מן השיריים של שלשה מנין שמשתייר בכל שנה ושנה מחפינתו של כהן גדול דאפילו ישמעאל בן קמחית שהיה גדול שבכלם לא היה חופן אלא ארבעה קבין כדמפורש ביומא, ורבו אותם שיריים כל כך כשמגיע לסוף ששים או לסוף שבעים שנה לא היו צריכים לפטם אותה שנה, אלא (שמונים שנה וארבעים) מאה ושמונים וארבעה מפני שהן חצאין של שלש מאות וששים ושמונה ולא השוו את המידה לומר אחת לשבעים שנה היתה בו חצאין וכו'. שמידת חפינה אינה שווה שיש (בהן) [כהן] שחפינתו מרובה ויש (בהן) [כהן] שחפינתו מועטת, כדתנן יש שאמרו הכל לפי שהוא, מלא קמצו מנחה, מלא חופניו קטורת, משום הכי קתני אחת לששים או לשבעים, פעמים לששים, פעמים לשבעים, הכל לפי כהנים ששמשו, ואותן שיורים הנותרים מן החפינה בכל שנה לא היו מפטימין אותן עד שיגיע לסוף ששים שיצטרפו כל השיורין של כל שנה ושנה ויעלו לחצאין שהרי בכל שנה ושנה היו מחללין אותה שיור של אותה שנה על מעות האומנין וחוזרין ולוקחין מתרומה חדשה ומערבין אותו המותר עם השלש מאות וששים ושמונה מנים של שנה הבאה, וכן היו עושין בכל שנה עד שמגיע לששים ונמצא שנשתייר מן השלש מאות וששים [ושמונה] מנין של שנת ששים כל חצאין ולא היו צריכין לפטם בשנת ששים ואחת, אלא מאה ושמונים וארבע, והני ששים ושבעים לאו דמתרמי שיהא בה חצי ממש לא פחות ולא יותר, דאי הוה נמי קמייתא ארבעה וחמש מנין יתר על חצאין היו מפטמין כל המחצה של שלש מאות וששים ושמונה בשנה הבאה דבציר מהכי לא מפטמינן כדקתני לעיל לשליש ולרביע לא שמענו אי איפשר על שבעים שנה שלא יהא שם יותר ממאה ושמונים וארבעה, וכל זמן שלא נשתייר מן הישנה עד שמגיע לחצאין היו מפטימין אותה שלימה:
25
כ״וכיתות לשון חתיכה, כלומר מעט, ואל תתמה אי נקיט לשון גבי דבש, דתאינים ורימונים ותמרים כמו שהן קרי להו דבש, וכן כל מיני מתיקה קרי לה דבש:
26
כ״זמפני ריחו שיהא נודף ריח טוב יותר:
27