ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק טSifra, Metzora Parashat Zavim, Chapter 9

א׳[א] "ואם טהרה מזובה" – כשתפסק מזובה, ולא מזובה ומנגעה. "וספרה לה" – לעצמה "שבעת ימים" – יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "ואחר תטהר" – אחר לכולם.

ב׳[ב] ר' שמעון אומר, "אחר תטהר" – אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבוא לידי ספק.

ג׳[ג] "בשמיני" – יכול בין ביום ובין בלילה? ת"ל "ביום" – ולא בלילה. "תקח לה" – לעצמה, שאם הפרישתן לזיבתה הראשונה לא תביאם לזיבתה שנייה. "שתי תורים או שני בני יונה" – חלופי תורים, בני יונה. חלופי בני יונה, תורים. ואין חילופיהם עשירית האיפה.

ד׳[ד] מנין שהיא טובלת מבעוד יום? ת"ל "והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד" – כיצד היא מביאה אותם אל פתח אהל מועד אלא אם כן תהיה מעורבת שמש?! מלמד שהיא טובלת מבעוד יום.

ה׳[ה] "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה" – שיפרישם הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת. ומנין שאם הפרישתן היא יהיה הפרשתה הפרש? ת"ל "אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן"

ו׳[ו] "והזרתם את בני ישראל" – אין נזירה אלא הפרשה, וכן הוא אומר "וינזרו מאחרי ויעל גלוליו על לבו" (יחזקאל יד), ואומר "נזורו אחור" (ישעיהו א).

ז׳[ז] "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" – הרי זו אזהרה. "ולא ימותו בטומאתם" – זו עונש. "בטמאם את משכני אשר בתוכם" – אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם.

ח׳[ח] "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" – זה שראה ראיה אחת שהוא כבעל קרי וטובל ואוכל את פסחו לערב.

ט׳[ט] "והדוה בנדתה והזב" – זה שראה שתי ראיות שהוא כנדה, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן. "תורת הזב… והזב את זובו" – זה שראה שלש ראיות שהוא זב גמור, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן.

י׳[י] "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" – מה הזוב סותרת בזב אף שכבת זרע סותרת בזב. אי מה הזוב סותר הכל אף שכבת זרע תסתר הכל… ת"ל "לטמאה בה" – אין לה אלא יום אחד.

י״א[יא] יכול אף מימי רגלים יהיו סותרים בזב? ת"ל "זאת".

י״ב[יב] "והדוה בנדתה" – זקנים הראשונים היו אומרים "תהיה בנדתה" – לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים. עד שבא רבי עקיבא ולמד: נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה. הא מה אני מקיים "והדוה בנדתה" – תהא בנדתה עד שתבא במים.

י״ג[יג] "והזב את זובו" – אחרים אומרים, מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא. "לזכר" – לרבות את המצורע. "ולנקבה" – לרבות את היולדת. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר" – כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "ולנקבה" – כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה. "ולאיש אשר ישכב עם טמאה" – להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום.