ספרי זוטא ט״וSifrei Zuta 15

א׳וידבר דבר אל בני ישראל משל צבור הנסכים באין אינן באין משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים מניין לרבות יחידים וגרים נשים ועבדים שישקלו או שישתתפו אמרת וידבר ה' אל משה לאמר לרבות יחידים. דבר אל בני ישראל, לרבות גרים. ואמרת אליהם, לרבות נשים ועבדים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר את הגדולים על ידי הקטנים להנהיגן במצות. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות גוים לעולות התושבים לעולות הנמצאות ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לשלמי גוים ולשלמי תושבים ולשלמים הנמצאים ועל ידי מי שהניח שלמיו וברח. דבר אל בני ישראל שיהיו שוקלין שקלים ולוקחים מלח שיהו הכהנים מולחים בו חטאותיהם ומנחותיהם ומולחין בו את העורות. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחים עצים שיהו הכהנים מבשלין בו את חטאתיהן ומנחותיהן ועושין בו מדורות בית המוקד להתחמם כנגדן. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין פרת חטאת ושעיר משתלח ועל ידי כהן המאבד ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה חובה כנדבה ונדבה כחובה ולבושי כהן גדול ביום ועשירית האיפה של כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו:

ב׳כי תבאו אל הארץ, קבל עליך עד שלא תבא לארץ [משתבא לארץ להקריב נסכים שבזכות שתקבל עליך תבא לארץ] יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להקריב נסכים שבחוצה לארץ אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם כאשר אני נותן לכם אתם חייבין להקריב נסכים ולא בחוצה לארץ או אשר אני נותן לכם אין לי אלא בית הבחירה מניין לרבות במה ת״ל בכל מושבותיכם לרבות במה אלו דברי ר' ישמעאל. ר״ע אומר יכול יעשו במה בחוצה לארץ ויקריבו עליה נסכים אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה ולא בחוצה לארץ:

ג׳ועשיתם אשה לה' עולה או זבח, אחר שיזבחו האישים יקרבו הנסכים ולא בזמן שקדמו נסכים לאישים. יכול אם קדמו נסכים לאישים יהו כשרים ת״ל לעשות ריח ניחוח לה' אם עשית ריח ניחוח הנסכים באין ולא בזמן שיקדמו לאישים. יכול כל הקרבנות כולן יטעון נסכים אמרת זבח פרט לעופות או זבח פרט למנחות:

ד׳לפלא נדר או בנדבה, את שהוא בא לפלא טעון נסכים את שאינו בא לפלא אינו טעון נסכים. שנדר פרט לפסח נדר פרט למעשר ומניין אתה אומר שלמים פרט לחטאת שלמים פרט לאשם הואיל ואין התמידין באין לפלא יכול לא יטענו נסכים תלמוד לומר מועדיכם ריבה כל תמיד ותמיד:

ה׳מן הבקר, פרט לכלאים ובצד השני אתה אומר מן הבקר פרט לשור שנגח והמית ויש לו עדים:

ו׳מן הצאן, פרט לרובע ולנרבע ובצד השני אתה אומר מן הצאן פרט למוקצה לעבודה זרה ולנעבד:

ז׳מן העזים, לחלוק את הגנוב ואת הגזול שידעו בו הרבים והשעיר שנתן ריח והחולה. מן העזים, ומן העזים לרבות שאר כל הפסולין:

ח׳והקריב המקריב קרבנו לה', הרי מי שאמר הרי מנחה ולא פירש מניין שיביאנה בלולה אמרת ונפש כי תקריב קרבן מנחה לי״י סלת יהיה קרבנו (ויקרא ב א). פפייס איש אונן היה מקיימה מכאן והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול:

ט׳ויין תקריב לנסך רביעית ההין, כמדות היין מדות השמן שלשת לוגין של עשרון:

י׳תעשה על העולה, לפי שאמרת לפלא את שהוא בא לפלא טעון נסכים ת״ל תעשה על העולה לרבות עולת יולדת ועולת מצורע:

י״אאו לזבח זבח, פרט לפסח זבח פרט לבכור ולמעשר:

י״בלכבש, לרבות פסח שעבר זמנו:

י״גהאחד, לרבות אחד עשר במעשר:

י״דאו לאיל תעשה, לרבות את שהוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי איל [אימתי הוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי איל] מבן שנים עשר חדש ויום אחד עד בן שלשה עשר חדש. ר' טרפון קורהו פלגס, בן עזאי קורהו נוקד, ר' ישמעאל קורהו פרוגדוס:

ט״וויין תקריב לנסך שלישית ההין, במדת היין מדת השמן שלשת לוגין:

ט״זוכי תעשה בן בקר, נסכי הפר או העגל בין זכר בין נקבה שוה:

י״זוהקריב על בן הבקר מנחה, שומע אני שאם לא הביא עמו יביא אחריו ומניין אתה אומר שאם לא הביא היום יביא למחר ת״ל תעשה. מניין אתה אומר שאם לא הביא בשבת יביא בשאר כל ימות השבת ת״ל תקריב ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש החדש יביא בשאר כל ימות החדש ת״ל תעשה ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש השנה יביא בשאר כל ימות השנה ת״ל תקריב ומניין אתה אומר שאם לא הביא עד שלא בשלו ענבים בגפן יביא משבשלו ענבים בגפן ת״ל תעשה תקריב תעשה תקריב:

י״חלפי שנאמר נסך אשה יכול על גבי האישים יהו כשרים ת״ל נסך יהא לעצמו. נסך, אל יהא שותת. נסך, אל יהא מטיף. נסך, אל יהא מערב קימאה:

י״טככה יעשה לשור האחד, כנסכי בן הבקר לשור:

כ׳או לשה בכבשים או בעזים, כנסכי כבש כן נסכי העזים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות. פסוק יב

כ״אכמספר אשר תעשו, מביא את נסכיהם ומערב יכול שלא בא לומר שאת מערב נסכים בנסכים אלא נסכי אילים בנסכי אילים ונסכי כבשים בנסכי כבשים ת״ל כמספרם מערב את נסכים בנסכים נסכי פרים בנסכי אילים בנסכי כבשים אבל לא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים:

כ״בככה תעשו לאחד, הרי שהקריב עשר עולות או עשרה זבחים יכול יביא מנחה אחת לכולן ת״ל ככה תעשו לאחד כמספרם כשיעור הזה לכל אחד ואחד:

כ״גכל האזרח יעשה ככה, את אלה עשרונות שלמים אף הוא לא יביא אלא עשרונות שלמים או מה אלה ששים עשרון אף הוא לא יביא אלא ששים עשרון ת״ל להקריב את שהוא רוצה להקריב יקריב. יכול שהוא מביא כצבור ת״ל את אלה אי אפשר לומר את אלה שכבר נאמר להקריב ואי אפשר לומר להקריב שכבר נאמר את אלה [הא מה הדבר מביא הוא כצבור חסר עשרון אחד] הא כיצד רבי אליעזר בן יעקב אומר הצבור מביא ששים ואחד והיחיד מביא ששים:

כ״דוכי יגור גר, יכול זה גר שנתגייר אצל גוים במדינת הים אמרת לא אמרתי אלא אתכם. אין לי אלא שעלה עמכם ממצרים מניין אפילו עמכם באותה השעה אמרת או אשר בתוככם לדורותיכם:

כ״הועשה אשה ריח ניחוח לה', מלמד שאינו רשאי לאכול בזבחים עד שיביא לאישים קרבן. יכול אף מנחות ת״ל כאשר תעשו בבהמה מניין אף בעופות ת״ל כן יעשה הא מה הדבר דמים לא מנחות:

כ״והקהל חוקה אחת לכם, לרבות שני כבשי עצרת לנסכים:

כ״זולגר הגר, מכאן היה ר' אליעזר אומר גר שנתגייר צריך רבעת הקן ר' יהושע אומר אינו צריך שהיא תקלה לו. גר אלו הגרים, הגר לרבות נשי הגרים:

כ״חחקה אחת לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני י״י, לרבות גר כאזרח לרצייה:

כ״טוידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, בני ישראל חייבין בחלה [אין הגוים חייבין בחלה] או בני ישראל לרבות את הגרים:

ל׳ואמרת אליהם, ריבה נשים ועבדים ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים ע״י הקטנים להנהיגם במצות:

ל״אבבאכם אל הארץ, קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ כשתבוא אל הארץ להפריש חלה בזכות שתקבל עליך אתה בא אל הארץ. יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להפריש חלה שבחוצה לארץ אמרת לא אמרתי אלא אשר אני מביא אתכם שמה אתם חייבין להפריש חלה ולא בחוצה לארץ:

ל״בולקחתם לכם מלחם הארץ, את שהוא לחם חייב שאינו לחם אינו חייב איזהו לחם החטה והשעורה וכו' קמחים בצקות ותבואה אסורין בחדש מלפני הפסח מלקצור לפני העומר ואוכל מהן כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו כזית חמץ בהיכרת וכל שנתערב בו אחד מחמשתן הרי זה עובר בפסח ובלבד שיהא בו מראה פת וטעם פת ת״ל לחם מלחם הארץ ולא כל לחם פרט לעיסה קטנה איזו היא גדולה שבעת רבעים של מדבריים וקב וחצי ירושלמיים שהן חמשת רבעים משלנו. ר' יוסי אומר חמשת רבעים מתוקין לפטור. מלחם ולא כל לחם פרט למבושל והסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המסרית והמדומע [שפטורים מן החלה] והקנוקנות חייבים ובצד השני אתה אומר והיה לרבות שאור שנשבו בסרידה מכאן אמרו שתי נשים שעשו שני קבין ונשכו זה בזה פטורין מן החלה אין צריך לומר האשה שעשת שני קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע אין מצטרפין שכבר נתחייב בחלה. קב ישן וקב חדש שנשכן זה בזה ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרין:

ל״גראשית עריסותיכם, יכול אף חטים וקמח ת״ל חלה אי חלה יכול אף חלה אפויה ת״ל ראשית הא כיצד יעמיד עריסה ויפריש מן המובחר. ראשית עריסותיכם שלכם חייבת אלא של גוים אינה חייבת מכאן אמרו נכרי שנתן לו עיסה פטורה מן החלה נתנה לו במתנה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור. העושה עיסה עם הגוים אם אין בשל ישראל כשעור פטורה מן החלה:

ל״דמראשית עריסותיכם, אם ללמד שלכם חייבת בשל גוים אינה חייבת כבר לימד הא מה אני מקיים ראשית עריסותיכם שלכם חייבת של חיה אינה חייבת מכאן אמרו עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמנין עליה ונאפית ביום טוב ויוצא בה משום מצה וחייב עליה משום חמץ ונקחת בכסף מעשר ומטמא טומאת אוכלין ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינם חייבים בחלה וכו':

ל״התתנו, יכול יוצאי מצרים מניין אף לדורות אמרת תתנו לה' תרומה לדורותיכם:

ל״ותשגו, וכי תשגו לומר אם שגגתם באחת מכל המצות סופכם להזיד בהם אם שגגתם בכל המצות סופכם להזיד בהם אם הזדתם בכל המצות סופכם לשגות בע״ז וכי תשגו בע״ז סופכם להזיד בה. תשגו ולא תעשו יכול שהוא מדבר בכל המצות אמרת אם מעיני העדה נעשתה בשגגה באחת מכל המצות דבר ולא דבר בכל המצות אי אפשר לומר בכל המצות שכבר נאמר באחת ואי אפשר לומר באחת שכבר נאמר בכל המצות הא מה מצוה שכל המצות תלויין בה זו עבודה זרה שנאמ' השמר לך פן תשכח את ברית ה' וגו' (דברים ד ט):

ל״זצוה י״י, ביד משה איזוהי שנצטוו עליה אבות הראשונים ובא משה ואמרה זו מילה:

ל״חאליכם ביד משה, סופכם לשלוח יד במשה:

ל״טמן היום אשר צוה ה', סופכם לשלוח יד בנביאים:

מ׳והלאה לדורותיכם, סופכם לשלוח יד בבית הבחירה:

מ״אוהיה אם מעיני העדה, נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני הקהל (ויקרא ד יג) מה עיני האמור כאן מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה אף מעיני הקהל האמור להלן מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה:

מ״בנעשתה, פרט לשלא נעשית:

מ״גבשגגה, פרט למזיד:

מ״דועשו כל העדה פר, מצוה להביא פר לא כשבה ולא שעירה:

מ״הבן בקר, לא חלוף והלא דין הוא הואיל והמשיח מביא פר והצבור מביאין פר אם אין משיח מביא חלוף פרו אף הצבור לא יביאו חלוף פרו וקל וחומר ומה אם משיח שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצות אינו מביא חלוף פרו לא אם אמרת במשיח שאינו מביא חלוף פרו שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצות וקרב ביום הכפורים תאמר בצבור שיביא חלוף פרו מפני מה ששוה קרבנו לאחת מכל המצות לקרבן במצות יחידית ת״ל ועשו כל העדה פר מצוה להביא פר לא כשבה ולא שעירה בן בקר ולא חלוף:

מ״ולריח ניחוח לה', לפה שאמרת לפלא נדר (במדבר טו ג) את שהוא בא לפלא נדר טעון נסכים ואת שאינו בא לפלא נדר אינו טעון נסכים הואיל ואין הפר הזה בא לפלא יכול לא יהא טעון נסכים אמרת לריח ניחוח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט:

מ״זושעיר עזים אחד לחטאת, שיהא קרבנו לשם חטאת. לחטת חסר אל״ף ללמדך שקרבן זה על שגגת עבודה זרה הוא מה אל׳׳ף ראשון לכל האותיות כך זה כפר ביחידו של עולם שהוא ראשון לכל בריותיו:

מ״חוכפר הכהן, הואיל והמשיח בכלל עם יצא מכלל עם לידון בפר והנשיא בכלל עם יצא מכלל עם לידון בשעיר יכול שיהיו נידונין על עבודה זרה בפני עצמן ת״ל וכפר הכהן על עדת בני ישראל אין לי אלא עדת ישראל ומניין לרבות עדת גרים נשים ועבדים ת״ל על כל עדת בני ישראל:

מ״טונסלח להם כי שגגה היא, על ששגגו וחטאו לשם:

נ׳והם הביאו את קרבנם אשה לה', מביאים הם:

נ״אוחטאתם לפני ה' על שגגתם, הרי חטאתם כשגגתם לומר מה שגגתם טעונה וידוי ותנופה וכפרתה מבפנים ושרפתה אבית הדשן אף חטאתם כך:

נ״בונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, זה גר שנתגייר עם השבט שיתכפר לו עמו שנא' והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו (יחזקאל מז כג) וכי יש לגרים נחלה בארץ ישראל ואיזו היא נחלתו זו כפרתו. גר, אלו הגרים. הגר, לרבות נשי גרים:

נ״גכי לכל העם, ריבה נשים ועבדים:

נ״דבשגגה, פרט למזיד:

נ״הואם נפש אחת תחטא בשגגה, לפה שנאמר ועשו כל העדה פר בזמן שהורו בית דין ועשו צבור בית דין מביאין פר על ידיהן [יכול יביאו בית דין פר על ידיהן] ויחזרו יחידים ויביאו שעירה לכל אחד ואחד ת״ל ואם נפש אחת תחטא בשגגה החוטא בפני עצמה מביאה לא החוטא עם הצבור יכול שאין לי אלא בזמן שהורו בית דין ועשו [צבור בזמן שהורו בית דין ועשו] מרובין בית דין מביאין פר על ידיהן יכול יביאו בית דין פר על ידיהן ויחזרו יחידים ויביאו שעירה לכל אחד ואחד ת״ל ואם נפש אחת תחטא החוטא בפני עצמה מביאה לא החוטא עם המרובין. הורו בית דין וטעו וידעו שטעו וחזרו בהן והיה אחד נוהג בהוראתן יכול שהוא מביא כצבור ת״ל ואם נפש אחת תחטא החוטא בפני עצמה מביאה לא על הוראת בית דין. ממעט אני את אלו שהן תלויין בהוראת ב״ד ולא אמעט את אחד שהורה מפי עצמו כהוראת בית דין שהוא מביא כצבור ת״ל ואם נפש אחת תחטא נפש אחת תחטא בפני עצמה היא מביאה לא על הוראת בית דין. בשגגה, פרט למזיד. בשגגה, פרט לאנוס. בשגגה, שתהא שגגה מתחלה ועד סוף לא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד תחלתו שוגג וסופו אנוס תחלתו מזיד וסופו שוגג תחלתו מזיד וסופו אנוס תחלתו אנוס וסופו שוגג תחלתו אנוס וסופו מזיד בית שמאי אומר נידון על השגגה ואחר כך נידון על הזדון ועל האונס ובית הלל אומר אם אין שגגה מתחלה עד סוף הרי זה פטור:

נ״ווהקריבה עז, יצאה חטאת עבודה זרה מכלל כל החטאות ונקבעה בשעירה:

נ״זבת שנתה, בת שנתה לעצמה לא בת שנתה לשנים:

נ״חלחטאת, שיהא הקדשה לשם חטאת:

נ״טוכפר הכהן, לרבות יחידים שהיו בתוכם שלא חטאו עמהן שהן צריכין כפרה יכול אם הביאו לא יתכפר להן ת״ל וכפר הכהן על הנפש השוגגת:

ס׳בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו, על ששגג וחטא לשם:

ס״אהאזרח בבני ישראל, האזרח מביא חטאת אין הגויים מביאין חטאת או האזרח פרט לגרים אמרת גר אלו הגרים הגר לרבות נשי גרים:

ס״בוהנפש, זה האומר אין רשות בשמים. נפש ונפש, זה האומר שתי רשויות בשמים:

ס״גאשר תעשה ביד רמה, לרבות את המזיד:

ס״דאת ה' הוא מגדף, למה עובדי עבודה זרה דומין לאחד שנטל קערה וגדפה ולא שייר הימינה כלום:

ס״ה- ונכרתה הנפש, לא הצבור. ההיא, כשהיא יחידה. ההיא, לא אנוסה ולא מוכרעת:

ס״וכי דבר י״י בזה, זה האומר למה נכתב זה:

ס״זואת מצותו הפר, זה האומר כל התורה מן השמים חוץ מן הפסוק הזה:

ס״ח- הכרת תכרת, הכרת עבודה זרה קודם לכל הכריתות שבתורה:

ס״טוהנפש ההיא, לרבות בעל אוב או ידעוני:

ע׳עונה בה, אף לאחר מיתה:

ע״אויהיו בני ישראל במדבר, לפה שאמר שבו איש תחתיו (שמות טז כט) יכול אם היה מוטל צפון דרום אל יפול לו מזרח מערב מזרח מערב אל יפול לו צפון דרום תלמוד לומר אל יצא איש ממקומו יהא לו מקום וכמה אמרו ארבע אמות וכן מי שיצא שכור וכן מי שהוציאתו רוח רעה וכן מי שהוציאוהו גוים או ליסטים אין לו אלא ארבע אמות יכול אף למהלכי שבתות לא יהא להם אלא ארבע אמות ת״ל ויהיו בני ישראל במדבר מלמד שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת אבל אין אתה יודע כמה נתן להם משה וכמה לא נתן להם אמרת ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה והעיר בתוך (במדבר לה ה) כשאמר זה אף למהלכי שבתות יש להם אלפים אמה לכל רוח. ויהיו בני ישראל במדבר, אמר ר' אליעזר בן יעקב נאמר כאן ויהיו בני ישראל במדבר ונאמר להלן אבינו מת במדבר (במדבר כז ג) מה מדבר שנא' להלן צלפחד אף מדבר האמור כאן צלפחד. - אמר לו ר' שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה בעשרים ואחד לחדש השני וכי אפשר שיהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן היתה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת וכי באיזו שעה מת צלפחד בשעה שנ' וישמע הכנעני מלך ערד (במדבר לג מ) באותה שעה מת צלפחד:

ע״בוימצאו איש, איש אחד היה:

ע״גויקריבו אותו, אלו שנצטוו לצאת אלו שהתרו בו:

ע״דאותו, לא אחז אדם בידו, ר' יהודה אומר אותו לא הביאו חבילתו עמו:

ע״ההמוצאים אותו מקושש עצים ביום השבת, והלא כבר נאמר להלן מקושש עצים [מה אני מקיים כאן מקושש עצים] אלא מאחר שאמרו לו שבת בראשית היא חזר להיות מקושש:

ע״וויניחו אותו, לא הניחוהו אצל מקלל:

ע״זבמשמר בית האסורים כי לא פורש מה יעשה לו, מלמד שהיה משה יודע שהוא חייב מיתה אבל לא היה יודע במה מיתתו. ר' אליעזר ביר' שמעון אומר לא היה משה יודע שהוא חייב מיתה ולא היה יודע במה היא מיתתו שמתשובת הדבר אתה למד ויאמר י״י אל משה מות יומת האיש חייב הוא מיתה במה היא מיתתו אמ' בסקילה:

ע״חרגם ירגמו אותו באבנים כל העדה, במעמד כל העדה:

ע״טויוציאו אותו, לא הוציאו אותו אצל המקלל:

פ׳אל מחוץ למחנה, חוץ לשלש מחנות חוץ למחנה שכינה ולמחנה לויה ולמחנה ישראל:

פ״אוירגמו אותו לא כסותו באבנים, אם לא מת באבן אחת ממיתין אותו באבנים הרבה:

פ״בובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה, עשו כמה שנצטווה. למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך מת חייב בציצית:

פ״גדבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, בני ישראל חייבים בציצית אין הגוים חייבים בציצית או בני ישראל פרט לגרים אמרת ויאמר י״י אל משה לאמר לרבות יחידים. דבר אל בני ישראל לרבות את הגרים ואמרת אליהם ריבה עבדים משוחררים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר את הגדולים על ידי הקטנים להנהיגן במצות ציצית מכאן אמרו כל תינוק שיודע להתעטף חייב בציצית וכל שהוא יודע לנענע חייב בלולב וכל שהוא יודע לשמור תפילין חייב בתפילין וכל שהוא יודע לדבר אביו מלמדו תורה וקרית שמע ולשון הקודש [ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם] כל שהוא יודע להכיר לאביו שוחטין עליו את הפסח וכל שהוא אוכל כזית דגן פורשין מצואתו ומימי רגליו ארבע אמות וכל שהוא יודע לפתוח חיקו הכהנים חולקים לו תרומה בבית הגרנות:

פ״דועשו להם ציצית ולא מן העשוי ועשו להם משלהם, פרט לשאול לגנוב ולגזול מיכן אמרו טלית שאולה פטורה מן הציצית שלשים יום מיכן ואילך חייבת. ועשו להם לדורותם אין לי אלא לדורות ומניין אף ליוצאי מצרים ת״ל להם. ציצית, אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ה ג):

פ״העל כנפי בגדיהם, יכול באמצע הטלית ת״ל על כנפי. שומע אני חוט אחד בפני עצמו ת״ל גדילים תעשה לך (דברים כב יב):

פ״ווהיה לכם לציצית, יכול שהן שתי מצוות מצות תכלת ומצות לבן ת״ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות:

פ״ז- ולא תתורו אחרי לבבכם, אל יהי לבך ילילך וכן הוא אומר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ (במדבר יד ו) [אינו אומר תרים אלא ילילים אף שנ' כאן ולא תתורו אחרי לבבכם אל יהי לבך ילילך] להגיד לך כמה אזהרות הנואף עובר משום ארבעה עשר לאוין משום ואהבת, לא תשא, ולא תחמוד, לא תתאוה, לא תגנוב, לא תגזול, לא תקום ולא תטור, לא תזרע כרמך כלאים, לא תחרוש, לא תחסום, לא תתורו, לא תקרב לא תגלה, לא תנאף:

פ״חלמען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, מגיד שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות וכל הרגיל בה כאלו קיים כל המצות כולן:

פ״טוהייתם קדושים לאלהיכם, לא היה צריך לומר אלא והייתם קדושים כאלהיכם כשם שאי אפשר לכל ברוי ליגע בשכינתי כך כשתהוא קדושים אי אפשר לכל ברוי ליגע בכם:

צ׳אני י״י, אני דיין אני נאמן לשלם שכר:

צ״אאלהיכם, מוראכם ודיינכם:

צ״באשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו מצות ציצית עליכם שכל המודה במצות ציצית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות ציצית כופר ביציאת מצרים:

צ״גלהיות לכם לאלהים, על כרחכם יכול אם רציתם הריני אלוה לכם ואם לא רציתם איני אלוה לכם אני י״י אלהיכם על כורחכם וכן הוא אומר חי אני נאם י״י אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל י כ לג) על כרחכם ושלא בטובתכם:

צ״דדבר אחר נאמר במצות ציצית אני י״י אלהיכם שני פעמים אני י״י אלהיכם ליפרע ממי שבטלה וכופר בה אני י״י אלהיכם ליתן שכר למי שמקיימה ומודה בה: