סוד ישרים, פוריםSod Yesharim, Purim
א׳פורים בוקר
1
ב׳איתא בגמ' (מגילה טז:) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אורה זו תורה וכה"א כי נר מצוה ותורה אור שמחה זה יו"ט וכה"א ושמחת בחגך ששון זו מילה וכה"א שש אנכי על אמרתך ויקר אלו תפילין וכו':
2
ג׳הנה בזה היום האיר השי"ת בהתגלות מפורש לישראל האור מכל אלו הדברים שעמלק מכחיש אותם לזה נאמר ליהודים היתה אורה וכמבואר בגמ' שם אורה זו תורה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור כי ענין תורה הוא כמבואר בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע וכו' היינו כי כל בריאת עולם הוא שהלביש השי"ת את האור והסתיר אותו בכל הלבושים של עוה"ז. וע"י ד"ת יכולין לבוא למקור האור שהוא סתים בכל הלבושים. ועמלק מכחיש זאת ואמר מאחר שהשי"ת העלים והסתיר את האור בלבושים אי אפשר בעוה"ז לגלות את האור כי אם הי' רצונו ית' בהתגלות אור לא הסתירו בלבושי עוה"ז וכיון שברא השי"ת עוה"ז מוכח שרצונו ית' הוא בהסתרת האור כי התגלות האור יש להשי"ת בעולמות עליונים אשר שם אין שום הסתר כלל רק עוצם בהירות. שמחה זה יו"ט שנאמר ושמתת בחגך. היינו כי המועדים נקראים פני ד' כלומר כמו פרצוף פנים שמוכיח על כל אברי הגוף כך יכולין להוכיח ולהכיר בזמן המועד את כל המבוקש שיש להשי"ת עם האדם כי יש שביל ישר באלו הימים לכל פרט נפש שהוא מבקש ד' לבוא על אותו המבוקש. ועמלק מכחיש זאת ואמר שאי אפשר כלל שיהי' בעולם הזה שביל ישר להכיר אור רצונו ית'. וששון זו מילה שנאמר שש אנכי על אמרתך וגו'. היינו כי מילה מבואר בזוה"ק (בא לו.) איזהו פתח הגוף הוי אומר זו מילה וכו' היינו שאם יצמצם אדם א"ע בזה המקום מלהשפיע רק כפי רצונו ית' ממילא יהי' כל הקבלות שלו ג"כ מבוררים שלא יקבל רק מה שהוא רצונו ית' כי כאשר מבורר גבי האדם כלי ההשפעה אז הוא מבורר גם בכלי הקבלה שלו. ועמלק מכחיש זאת כדאיתא במדרש שהוא שונא את המילה ואומר טול מה שבחרת. היינו שאמר מאחר שא"א לאדם לברר א"ע מכל וכל כי אם אחר שיברר האדם ויצמצם א"ע בהפרט של פתח הגוף אזי יבררו השי"ת אח"כ בכל הפרטים וכיון שיהי' צריכין עכ"פ לבוא בשאר הפרטים שהשי"ת יברר אותם א"כ מה לי לצמצם בפתח הגוף הלא כן הוא השי"ת כל יכול לברר גם בהפרט של פתח הגוף אף בלעדי הצמצום של האדם. ויקר אלו תפילין וכו'. כי בתפילין דמארי עלמא מה כתיב כי מי גוי גדול ומי גוי גדול כדאיתא בגמ' (ברכות ו.) היינו כי תפילין הוא לבוש לאורו ית' שאור רצונו ית' נתלבש בזאת המצוה וכשאדם מניח אותם עי"ז יכול להשיג את אורו ית' המלובש בהם ומרמזין על כל פעולות המצות שיכול האדם לחפור בהם ולגלות את האור השוכן בהם. ועמלק מכחיש זאת ואמר שכל אלו הדברים הוא מה שכיסה עתיק יומין כדי שיהי' הסתרה ואין רצונו ית' לגלות בזה העולם את ההסתר ולכן לחם עם ישראל ברפידים כי עמלק מריח תמיד החסרון של ישראל כדי לקטרג עליהם וברפידים הי' החסרון שרפו ידיהם מתורה ומצות וכמבואר בזוה"ק (בשלח סד:) מאי דכתיב היש ד' בקרבנו אם אין גוברין דחמו זיו יקרא דמלכיהון על ימא וכו' אינון אשתכחו טפשין ואמרו היש ד' וגו' אלא הכי קאמר ר"ש בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי ד' וכו' אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ד' אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא וע"ד מיד ויבא עמלק היינו כי בים היו ישראל רואים מפורש בהתגלות הנהגת עתיקא ואח"כ נעלם מהם הבהירות מזה האור לזה היו מבקשים לידע היש ד' בקרבנו זעיר אפין דאקרי ד' הוא בקרבנו דייקא כלומר שההעלם וההסתר הוא מצדם דייקא אבל השי"ת מצדו מנהיג עמהם תמיד בהנהגת עתיקא ומאחר שכל הנהגת זעיר אפין הוא רק מצדם לכך צריכין לעבודה כדי לדחות את ההסתר למען שיכירו הנהגת עתיקא. אם אין דאקרי עתיקא הוא בקרבנו היינו שגם ההסתר שהוא בקרבנו הוא נמי מעתיקא שהשי"ת הציב שיהי' הסתרה בקרבנו וממילא אין מקום ח"ו לעבודה לדחות את ההסתר מאחר שההסתר בעצמו הוא מעתיקא וזהו שאיתא שם אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא וע"ד מיד ויבא עמלק היינו כי באמת הוא כמבואר (שם האזינו רצ) אמר ר"ש כל מה דאמינא דעתיקא קדישא וכל מה דאמינא דזעיר אנפין כלא חד כלא הוא חד מלה לא תלייא בי' פירודא כי בשעתא דזווגא אשתכח עתיקא וז"ע הוא כלא חד אכן להגיע לאותו הזיווג א"א כי אם ע"י עבודה בזעיר אנפין כי בלתי זאת עבודה בזעיר אנפין הרי הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (שבת לא:) ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל רק אחר שעובד אדם כפי כוחו בההסתר אזי מנהיר לו השי"ת מאור עתיקא וממילא רואה האדם שז"א ועתיקא כולא חד כי מכיר היטב איך שהי' שוכן אצלו השי"ת גם מלפנים בתוך ההסתר ובהישועה של פורים הראה זאת השי"ת מפורש וכמבואר בגמ' (מגילה יג:) הפיל פור הוא הגורל תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה היינו שעיקר שמחתו הי' כשראה שנפל פור בזה החדש שנתעלם האור של מ"ר ואותו אור א"א עוד שיתגלה בזה העולם כמו שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' וזה הי' שמחת המן ולא הי' יודע שבז' באדר נולד משה רבינו וכמבואר בזוה"ק (חוקת קפא:) הנך שוכב עם אבותיך וקם אע"ג דתתכנש הנך קיים לאנהרא לסיהרא וכו' היינו שעל ידי עבודה יכולים להגיע לאורו של משה רבינו:
3
ד׳איתא בגמ' (מגילה דף ו:) אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שכל שלשה עשר אין בין שמחשב כאן הגמ' הם נגד השלשה עשר חלוקים שנמצאו בין עתיקא לזעיר אנפין כי באמת אלו שני הנהגות עתיקא וזעיר אנפין הם אחד ואין שום השתלשלות מדרגות ביניהם כלל וכמבואר בזוה"ק (נשא קמא.) עתיקא דעתיקין וזעיר אנפין כלא חד וכו' ושם (האזינו רצ.) אמר ר' שמעון כל מה דאמינא דעתיקא קדישא וכל מה דאמינא דזעיר אנפין כלא חד כלא הוא חד מלה לא תלייא בי' פירודא וכו' וכדאיתא בזוה"ק (צו לא.) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת בי' בכללא חדא אתקרי נוקבא בשמא דדכורא וכו' היינו בשעתא דזווגא אשתכח עתיקא וזעיר אנפין הא כלהו עתיקא אכן קודם שמגיע האדם לזה הזיווג שיכיר מפורש דעתיקא וזעיר אנפין כלהו חד יש אלו החלוקים שמחשב הגמ' כאן באלו הי"ג אין בין וזהו אין בין אדר הראשון לאדר שני היינו שכל החילוק בין עתיקא לזעיר אנפין הוא רק טרם שמגיע אדם בעבודתו לזיווג האמיתי כי אלו השני חדשים אדר ראשון ואדר השני המה באמת אחד והצירוף מאלו שני חדשים הוא ו"ה קודם לי"ה וזה רומז שהשי"ת מראה מפורש באלו השני חדשים החיבור מעתיקא וזעיר אנפין שאין באמת שום הפרש והבדל כלל ביניהם כי הכל הוא עתיקא ולזה הוא הצירוף בראשון כמו בשני כי אדר הראשון מורה על זעיר אנפין ואדר שני מורה על עתיקא ובשניהם הוא הצירוף ו"ה קודם לי"ה להורות שעבודת אדם בזעיר אנפין יש לה מקום בשורש רצון העליון ית' הנקרא עתיקח שהוא למעלה הרבה מעבודה עד שאין שייך כלל לומר איזה הוא קודם במעלה אם בהירות אור עתיקא הוא קודם או הסתרת אור מבחינת זעיר אנפין הוא קודם מאחר שהכל הוא רצון אחד ואין שום הבדל והפרש ביניהם כלל וכלא חד. אלא כל החלוקים מאלו שני החדשים הוא רק טרם שמגיעים לשעתא דזווגא ואז אינם מאירים גבי האדם עדיין הפעולות שלו רק כפי האור שהמשיך בהם ע"י עבודתו אבל אותן הפעולות שלא הי' בכח עבודתו להאיר בהם נשארו מצדו בחושך וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה מאמרם ז"ל (גיטין ס) אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה שנאמר אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי רשב"ל אומר תורה חתומה ניתנה וכו' וביאר הוא ז"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ר"ש בן לקיש מיירי מהנהגת זעיר אנפין לזה אמר תורה חתומה ניתנה כלומר כפי מה שמייגע אדם עצמו בעבודתו להמשיך אור כך נחתם ועליו אין להוסיף השגת אור יותר וזה הוא בחינת זעיר אנפין שאינו מאיר מרחוק רק לפום צערא אגרא ועל זה רומז אדר הראשון ור' יוחנן מיירי מהארת הנהגת עתיקא לזה אמר תורה מגילה מגילה ניתנה כלומר שמגלה השי"ת את האור כל פעם ביותר וכל מה שהי' נדמה להאדם מלפנים חושך בזה בעצמו מגלה לו השי"ת אח"כ את האור וזהו מגילה מגילה ניתנה שנתגלה האור בכל פעם עוד יותר עד אין סוף כענין שאיתא בזוה"ק על רזא דקרבנא שעולה עד אין סוף (צו כו:) היינו שהלבוש הגס בעצמו שהי' מקודם בחושך מאיר עד אין סוף וזה האור נקרא עתיקא ואריך אנפין שמאיר מרחוק ג"כ ועל אור עצום כזה רומז אדר השני וזהו אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה וכו' היינו שאין האור כ"כ בהתגלות באדר הראשון כמו באדר השני אלא מקרא מגילה היינו לאחר שקורין המגילה באדר השני כלומר אחר שנתגלה אור עתיקא באדר השני וזאת ההתגלות נקרא שעתא דזווגא אז מכירים שפיר ששני החדשים המה לאחדים בלי שום חילוק ביניהם כי עתיקא וזעיר אנפין כלא חד:
4
ה׳ומתנות לאביונים. היינו כי טרם שנתגלה אור עתיקא אין בעולם מי שלא יהי' נקרא אביון נגד אור בהיר כזה כענין שאיתא במדרש רבה (ויקרא פ' ד) על הפסוק וגם הנפש לא תמלא משל לעירוני שהיה נשוי בת מלכים אע"פ שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא בת מלכים כך הנפש וכו' היינו שהנפש אינה בנייחא ומתאוה תמיד לשאוף אור ביותר וזהו הנפש לא תמלא עד שמנהיר לה השי"ת אור עתיקא שמאיר עד א"ס אז נשארת בנייחא וזה האור מנהיר באדר השני כי אדר הראשון נקרא בזוה"ק (אדרא נשא קלז:) חוטמא דזעיר אנפין שהוא כדכתיב ותהלתי אחטם לך היינו שאינו מנהיר רק כפי עבודת אדם ואדר השני נקרא פה ופה גומר היינו שנגמר בו הארת זעיר אנפין ומתחיל להאיר מעתיקא שהוא אור אין סוף ועל זה כתיב ישקני מנשיקות פיהו כי אדר הראשון שהוא בבחינת חוטמא אינו מאיר רק כפי עבודת אדם ואדר שני שהוא בבחינת פה שמאיר בו האור כמו שהוא מצד השי"ת ועל זה איתא בזוה"ק (נח ע.) ישקני מנשיקות פיהו דא הוא תאובתא עלאה דיפוק רעותא מפומא ולא נפיק מחוטמא וכו':
5
ו׳הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין. היינו לענין קביעות מדברי תורה זה וזה שוין. ולהספד ותענית ג"כ זה וזה שוין היינו כי באדר הראשון יש ג"כ שמחה כי מאיר בו להאדם מהשם אהי' דאנא זמין לאולדא ומפאת זה הקיווי והציפוי שיש לו להאדם מגיע לו נמי שמחה. אמנם גמר הישועה הוא באדר השני שאז זורח מאור עתיקא תיקון לכל הפעולות והלבושים אפילו להרחוקים ביותר לזה קבעו חכמז"ל לומר בחודש העיבור לכפרת פשע ופשעים ביארו ז"ל בגמ' (יומא לו:) פשעים אלו המרדים שהוא במזיד להכעיס ח"ו עכ"ז מנהיר גם שם תיקון מצד אור עתיקא ולזה הוא אז התיקון מי אל כמוך וגו' וזה התיקון הוא נגד אין בין אדר הראשון לאדר השני וכו' כי התיקון מי אל כמוך הוא מימי קדם שהוא מצד אור עתיקא כמבואר (שם אדרא קדישא נשא קלא:) תליסר מכילן דרחמי מעתיקא קדישא מי אל כמוך חד נושא עון תרי ועובר על פשע תלת מימי קדם תליסר וכו' כי באדר הראשון כאשר מנהיר התיקון רק מזעיר אנפין בבחינת ימי עולם אז הוא התיקון אני ד' וכמו שביארו ז"ל בגמ' (ר"ה יז:) ד' ד' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה וכו' וכיון שהוא רק מצד זעיר אנפין אי אפשר שלא יהי' נשאר שום רושם מהחטא. אבל כאשר מתחיל להנהיר התיקון מימי קדם שהוא אור עתיקא אזי לא נשאר אפילו רושם מהחטא וזהו התיקון מימי קדם מי אל כמוך כלומר מי הוא תקיף כ"כ להנהיר תיקון כ"כ מרחוק שלא יהי' נשאר אפילו רושם מהחטא ועל זה איתא (שם בזוה"ק קמ.) תקונא קדמאה מתתקן שערא מעילא ונפיק מקמי פתחא דאודנין מתחות קוצי דתליין על אודנין ונחתין שערי נימין על נימין עד רישא דפומא וכו' מבאר בזה הזוה"ק החיבור שיש מחוטמא דזעיר אנפין עד רישא דפומא כי בשעתא דזווגא מכירים מפורש החיבור מאלו שני חדשים דעתיקא וזעיר אנפין כולא חד:
6
ז׳והנה נגד אלו שני הנהגות שיש להשי"ת עתיקא וזעיר אנפין הציב השי"ת בזה העולם שני המאורות מאור הגדול ומאור הקטן שהם חמה ולבנה והם מרמזין על אלו שני הנהגות והוא כי אור החמה זורח אורה לכל המקומות הרחוקים בלי מסך המסתיר. ואור הלבנה מצינו לפעמים דאתכסי' סיהרא ולפעמים יש מסך המסתיר את אור הלבנה כי הירח רומז על אור כזה שמאיר גבי האדם ע"י פעולת עבודתו וזה האור מצער הוא כי כמה יש בכח האדם להאיר רק עד מקום שיד עבודתו מגעת אבל זה המקום שאין עוד בכח עבודתו להאיר שם נשאר מצדו בחושך. משא"כ אור החמה מורה על אור עתיקא שמנהיר מצד השי"ת ומצד אור כזה לא נשאר שום דבר בחושך כי בכל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מאורו ית' ועל זה רומזין האחד עשר יום שימות החמה המה יתירים על ימות הלבנה כי אין בכח אור הלבנה להאיר לאותן אחד עשר יום כי אחד עשר מורה תמיד על אותן הפעולות שהם בחושך ואין בכח עבודת אדם להאיר אותם ולזה הם אחד עשר כי בהקדושה איתא בספר יצירה עשר ולא אחד עשר ובהקליפה הוא אחד עשר כדאיתא בזוה"ק (תרומה קסד:) לסטרא אחרא יהבי חושבנא יתיר ואיהי במניינא בגריעו כגון עשתי וכו' היינו כי זה לעומת זה עשה אלהים נגד עשר שבהקדושה יש עשר בהקליפה למען שיהי' הבחירה בשלימות אכן מוכרח שיהי' בהקליפה אחד יותר וזה האחד הוא מצד הקדושה כי בלתי זה האחד שיש בהם מהקדושה לא הי' להס"א שום קיום הוי' לכן הוא בהקליפה אחד עשר אולם מפאת זריחת אור החמה היינו מצד אור עתיקא אז מאירין גם אותן אחד עשר יום נמי וזהו הוא שימות החמה יתירים על ימות הלבנה אחד עשר יום לרמז שגם אותן הפעולות שלא הי' בכח עבודת אדם להאיר בהם יש נמי בכח החמה להאיר אותם וזהו שאיתא בגמ' (שם) נתעברה השנה קוראין אותה באדר השני ועיבור השנה הוא מאותן אחד עשר יום שימות החמה יתירים על ימות הלבנה שאין בכח עבודת אדם לבררם ולזה אמרו ז"ל בגמ' (סנהדרין) שהיו מוסרין את סוד העיבור רק לחכמים והוא יען שחכמים יודעים היטב להמתין ואינם ממהרים לחטוף את הקץ בחפזי קדם זימנא כי באמת הי' ביד החכמים כח להרעיש ולהפציר בתפלתן כדי למהר את הקץ אולם אם היו ממהרים בתפלתם את הקץ אזי הי' כל הישועה רק כפי הבנת דעתם ועבודה שבתפיסתם והי' נשאר מפאת זה כמה לבושים בחושך בלי תיקון ח"ו לכן אין ברצון החכמים למהר את הקץ וממתינים עד שיזריח אור החמה ואז יאירו כל הלבושים אף הפחותים והשפילים מאוד שהם היום בחושך ולא יהי' נשאר שום לבוש אפילו הרחוק ביותר ח"ו משולל תיקון וזהו מאמרם ז"ל במדרש שלש שבועות נשבעו ישראל שלא ידחקו את הקץ ולא ימרדו במלכות ושלא יגלו את הסוד עיבור וזהו כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה את הפסוק כרע שכב כארי וגו' ומאחר ששכב איזה גבורה ניכר בו ואיזה שבח יש לארי כאשר שכב הלא שייך לשבח גבורת ארי רק כשקם אבל לא כששכב וביאר הוא ז"ל שזה הוא ע"ד מאמרם ז"ל בגמ' (יומא סט:) שאכה"ג החזירו עטרה ליושנה ואמרו הן הן גבורותיו וכו' היינו כי מי שאינו גבור תקיף אינו יכול לעצור עצמו לבל ינקום מיד משונאיו אבל מי שהוא באמת גבור תקיף ובטוח בכחו שיוכל תמיד לנקום משונאיו אינו ממהר לנקום מיד ויכול לעצור עצמו עד שיתמלא סאתם ואז ישלם להם כפעלם וזהו שאמרו הן הן גבורותיו כי מזה שכרע ושכב וממתין מלנקום מזה בעצמו ניכר עוצם גבורתו וזהו נמי כוונת מאמרם ז"ל אין מוסרים סוד העיבור אלא לחכמים היינו כי חכמים יודעים לעבר השנה ולעשות מאלו אחד עשר יום אדר שני וזהו נתעברה השנה היינו לאותן הלבושים שאין בכח עבודת אדם להאיר בהם תיקון אזי החכמים מענרים עצמם וממתינים וקורין את המגילה באדר השני למען שיהיו מאירים גם אותן הלבושים הרחוקים לבלתי יהי' נשאר גבי ישראל שום לבוש בלי תיקון ח"ו ועל זה נאמר מי אל כמוך וגו':
7
ח׳אין בין השני הוא נגד נושא עון וכמבואר בזוה"ק (שם) נושא עון הא תרי וזהו אין בין שבת ליו"ט אלא אוכל נפש בלבד היינו כי אוכל נפש רומז על זה שמחזק אדם אצלו את הכלי קיבול למען שיהי' בכוחו לקבל אור מהשי"ת לכן ביו"ט מותר שפיר להכין לעצמו כלי קיבול רק מכשירי אוכל נפש היינו לקבל במקום הרחוק ביותר זה אסור ביו"ט כי רק בחול מותר להכניס מבחוץ וממקים הרחוק ולהכין מהם כלים לקבלה משא"כ ביו"ט אינו רשאי כי אם להכין במקומו כלים לקבלה ולחזק אותם כי יו"ט הוא דישראל מקדשי לי' בפעולת עבודתם אבל לא להכניס כלים מבחוץ ומברחוק. אמנם בשבת אסור נמי אפילו להכין כלי קיבול במקומו כי שבת הוא קדושה דקביע וקיימא מצדו ית' בלי שום פעולת אדם כלל היינו שאפילו ההכנה מהכלי קיבול הוא ג"כ מהשי"ת לכך אסור בו אפילו ההכנה לאוכל נפש ואותו החילוק בעצמו שבין שבת ליו"ט הוא נמי בין זעיר אנפין לעתיקא קדישא היינו בין אדר הראשון לאדר השני וזה התיקון הוא נגד נושא עון וכמבואר שם מי אל כמוך הא חד נושא עון הא תרי וכו' ובזעיר אנפין יש ג"כ תיקון הנקרא נושא עון אלא שם בז"א נאמר נושא עון אחר התיקון של ואמת להורות אשר כפי מה שיברר אדם א"ע כך נושא עון אבל בעתיקא נאמר נושא עון מיד אחר מי אל כמוך להורות שנושא השי"ת כ"כ את העון למעלה עד שמנהיר ממש כמו שהוא מצדו ית' שמעולם לא הי' בו שום הסתר ע"ד שנאמר והי' כאשר לא זנחתם ועל זה איתא בזוה"ק (שם קמ:) תקונא תניינא נפיק שערא וסליק מרישא דפומא עד רישא אחרא דפתחא דפומא ונחית מתחות פומא עד רישא אחרא נימין על נימין בתקוני שפיר וכו' וזה הוא כמו שמבאר הזוה"ק (שם קלב.) בסוף המאמר כתיב קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכתיב ושער רישי' כעמר נקי לא קשיא הא בדיקנא עלאה והא בדיקנא תתאה היינו כי שערות רומזין על זה האור שאין בכח האדם להשיגו ונראה בעיניו כמותרות וזהו שחורות כעורב ולזה בכל כלי השפעה יש סביב שערות לרמז על השפע הנשאר בהמקור שאין בכח המקבל להשיג אותה וזהו מצד זעיר אנפין שנקרא דיקנא תתאה. אבל מצד עתיקא קדישא שנקרא דיקנא עלאה אין שום מותרות כלל ושם הוא שער רישי' כעמר נקי וזהו שאיתא שם נפיק שערא וסליק מרישא דפומא עד רישא אחרא דפתחא דפומא ונחית מתחות פומא עד וכו' היינו כי בההיפך מצינו ועל שפם יעטה היינו שהפה שהוא הכלי המשפיע הוא מכוסה. אבל בהתגלות זה התיקון המנהיר בכל הלבושים אז רואים מפורש שלא הי' שום מותרות כלל וזה הוא כוונתו שכתב ונחית מתחות פומא עד רישא אחרא נימין על נימין בתקוני שפירא וכו' כי הוא כעמר נקי:
8
ט׳ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו':
9
י׳בזוה"ק (בשלח סד:) וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעי מלה דא והא חמו שכינתא קמייהו וכו' ואינון אמרין היש ד' בקרבנו אם אין אלא הכי קאמר ר"ש בעו למינדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכו' א"ה אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ד' לאמר וכו':
10
י״אביאור הענין כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה מאמרם ז"ל במדרש וילחם עם ישראל ברפידים שרפו ידיהם מן המצות כי בכל מקום שנוסעים ישראל לקנות קנין חדש טרם שנתבררו בשלימות שיהי' להם כלי לקבל זה הקנין חדש אז מתיצב נגדם תמיד עמלק לקטרג אכן הגבולים מתרי"ג מצות המה נותנים בטוחות חזק ותקיפות עצום להאוחז בהם. אולם כל עוד שישראל לא נתבררו באלו הגבולים ואז הוא עדיין כל הויות ישראל רק מפאת אהבה שמצדו ית' שמעיד עליהם שהם עלו במחשבה תחילה גם טרם כל העבודות כענין הכתוב מלך אסור ברהטים היינו שהתקשר השם יתברך עם ישראל בלי שום טעם כלל אכן זאת האהבה היא מוסתרת מאוד בלי שום הרגשה בלב הגם שעצם זאת האהבה היא מאוד נעלה כי היא בלי גבול ואין סוף כלל אמנם אין ממנה שום תקיפות כלל כיון שאינה מצד עבודת אדם רק מצד עתיקא וזהו שאיתא שם א"ה אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא וכו' היינו שזה היו יודעים שפיר שמתנהג עמהם השי"ת גם בהנהגת עתיקא וכל החטא הי' על נסותם את ד' וגו' היינו שהיו מבקשים להרגיש בלבם התקיפות מהנהגת עתיקא למען שיהי' להם תקיפות גם בההוה שהם עלו במחשבה גם בלא עבודה. וזאת התקיפות אין ברצונו ית' להראות בזה העולם ומי לנו גדול ממשה רבינו שהראה לו השי"ת דור דור ודורשיו ולא הי' מעלים ממנו שום דבר עכ"ז אמר לו השי"ת וראית את אחורי ופני לא יראו ומתרגמינן ותחזי ית דבתרי היינו שרק לאחר המעשה תראה שפיר איך שהי' מקושר המעשה עם רצונו ית' גם מלפנים אבל בההוה היינו בשעת מעשה לא תוכל לראות זאת כי באם הי' זאת התקיפות בהתגלות מפורש לא הי' שום מקום לעבודה וע"ד ויבוא עמלק וכמבואר בזוה"ק (שם) אמר הקב"ה אתון אמרתון היש ד' בקרבנו אם אין הרי אני מוסר אתכם לכלב וכו' וקליפת עמלק נקרא כלב כמבואר בזוה"ק (שם) שור וחמור כד מזדווגין כחדא וכו' נפיק מתקיפותא דלהון ההוא דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו וכו' היינו כי זה לעומת זה עשה אלהים לעומת חסד שבקדושה של אברהם אבינו שהי' מבטל עצמו מכל וכל לרצונו ית' וזה נקרא חמור שבקדושה לעומת זה יש קליפת ישמעאל שהוא מתפשט עצמו בכל תאות לבו עד שמשחית את נפשו ואומר אף שהשי"ת רואה את כל מעשיו בכל זאת בטח לא ברא השי"ת שום דבר שיהי' נגד רצונו וזה הוא חמור שבקליפה ולעומת מדת הגבורה שבקדושה של יצחק אבינו שהאיר בעולם דאית דין ואית דיין המשגיח בכל פרט יש קליפת עשו שאומר שהוא רואה השי"ת בכל מעשיו אבל השי"ת אינו רואה אותו וכדאיתא בגמ' (מנחות קי) דקורין לי' אלהא דאלהא היינו שאומרים עזב ד' את הארץ וכל הנהגתו הוא רק למעלה הרבה מהתפיסה מאוד בהעלם אבל בהשכל שהוא בהבנת תפיסת אדם יכולין ח"ו לפעול גם דברים כאלו שהם נגד רצונו ית' וזה נקרא שור שבקליפה ועל זה איתא בזוה"ק (שם) כד מזדווגין שור וחמור כחדא מבין סטרא דלהון נפיק מתקיפיתא דלהון דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו וכו' היינו עמלק שהוא רק בחוצפה כלפי שמיא היינו שאומר השי"ת רואה אותו בכל מעשיו והוא רואה רצונו ית' בכל התפשטות לבו כי הוא נקי אגב אמו. ולפי הנראה הוא ההבדל דק מאוד בין זאת הקליפה להקדושה כי גם ישראל בוטחים בכל מעשיהם שהם רצונו ית' אמנם הוא להיפך לגמרי באמת מהקדושה כי גבי ישראל הוא זאת התקיפות רק לאחר המעשה אבל בההוה היינו בשעת מעשה המה מלאים חרטה ופחד אולי ח"ו לא יכוונו למטרת רצונו ית' כי יודעים היטב שהרצון ית' הציב בעולם טוב ורע ותכלית המכיוון מהרע הוא כדי שיתברר ממנו הטוב הכמוס בו ועצם הרע יתבטל לגמרי לכן בוחר כל נפש מישראל בהיקף תפיסתו רק בטוב ומואס ברע. משא"כ עמלק אומר שגם בההוה אין שום רע וכל מה שלבו חפץ הוא בטח רצונו ית'. ולכך כאשר ישראל היו מבקשים לקבל תקיפות מהנהגת עתיקא גם בההוה מיד בא הכלב ונשכן היינו שהראה להם השי"ת קליפת עמלק שהוא תמיד בחוצפה כלפי שמיא לומר שאינו צריך שום צימצום גם בההוה וכן תמיד בעת שישראל נוסעים מגבולם לקנות קנין חדש ובאותו הזמן שהם עדיין על הדרך טרם שנשלם אצלם הקנין בשלימות אז מתיצב נגדם הקיטרוג מעמלק כמו שמצינו גם בימי אחשורוש שאז היו צריכין ישראל לקנות קנין חדש תושבע"פ כי אז הי' בין בית ראשון לבית שני וענין בית ראשון הי' אור בהיר בהתגלות מפורש ובזמן שהאור הוא מפורש זאת נקרא תורה שבכתב ע"ד הכתוב הכל בכתב מיד ד' אלי וגו' אכן כאשר נעלם האור נקרא תורה שבעל פה היינו שתורה שבכתב נתעלם ונתלבש בתורה שבע"פ כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה קסא:) אנן מותבינין מזכור שמור מתושב"כ תושבע"פ ובית שני נקרא תורה שבע"פ כי אחר חורבן בית ראשון נתעלם הבהירות מתורה שבכתב ונתלבש בתורה שבע"פ שהוא הבית שני וטרם שנגמר בשלימות הבנין של בית שני הי' אז כל הויות ישראל רק מפאת האהבה רבה המוסתרת השוכן בתוכם ובאותו הדרך התיצב נגדם קליפת עמלק:
11
י״באיתא בגמ' (חולין קל"ט) המן מן התורה מנין שנאמר המן עץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת וכו'. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה כי רצונו ית' הי' אשר יהי' בעולם יראה בקביעות שלא יבטח שום אדם במעשיו שבוודאי רצוים המה לד' רק שיהי' מפחד תמיד אולי לא כוון למטרת הרצון ית' לזה גער בו השי"ת המן עץ אשר צויתיך וגו' ומזה נקבע בהבריאה שילך האדם תמיד ביראה ופחד אולי שינה ח"ו מרצונו ית' ומזאת הגערה נסתעף בעולם כ"כ פחד עד שאח"כ בימי המן הי' נדמה לישראל שנפסק ונתבטל כל קיום הויותם ח"ו:
12
י״גאולם מצד הטוב שהי' בזאת הגערה המן עץ וגו' זכו ישראל לאכילת מן במדבר היינו שנקבע אמונה יתירה בלבבם של ישראל שיהי' אצלם תמיד אמונה בלי טעם ודעת כלל רק כמאמרם ז"ל (תמיד כ"ח) איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כו' וי"א יחזיק באמונה יתירה ועל אמונה כזאת מורה אכילת מן כי המן כ"ד בזוה"ק כעין הבדולח כאבני דבדולחא דלית בי' שום גוון כלל היינו שלא הי' בו שום תפיסה רק אמונה יתירה כי לא הי' בו שום בטוחות על יום מחר כמאמרם ז"ל (יומא ע"ה:) דבר שנימוח על פיסת היד היינו שלא הי' באכילתו שום תפיסת אדם כלל וכמו כן ע"י הפחד וההסתר שהיו סובלים ישראל בימי המן שיהי' תמיד אצלם כדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וגו' היינו שיהי' מתעורר תמיד בכל דור ודור ובכל שנה באלו ימי הפורים הארה בלבות שהוא למעלה הרבה מגבול תפיסתם:
13
י״דואיתא בגמ' (חולין שם) עוד אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו' ומבואר בהאר"י הק' ז"ל שההסתר שהי' בימי המן הי' ענין תרדמה כדכתיב ויפל ד' אלהים תרדמה וגו' ויבן ד' אלהים את הצלע וגו' לאשה ויביאה אל האדם וגו'. והענין הוא כי בבריאת דכר ונוקבא נגמר בשלימות בנין הבריאה כי דכר ונוקבא רומז על סדר השתלשלות שהציב השי"ת בהבריאה להשפיע בה דרך זה הסדר את אורו ית' לזה אחר שנגמר הבנין בשלימות אז נאמר ויביאה אל האדם כי טרם שנגמר הבנין היינו בשעת התרדמה אז הי' החיים של הבריאה באור עצום שהי' מנהיר דרך כל הלבושים הכרה בבליטה מפורשת שהחיים הוא רק מכח השי"ת בלבד בלי שום אתערותא דלתתא רק כשנגמר הבנין בשלימות אז התחיל להאיר החיים בהבריאה רק כפי מדת הכלי גבול שלה ועוצם אור הראשון חלף והלך לו כי כן מנהיג השי"ת שעיקר הויות הבריאה יהי' מפאת אור השני הבא ע"י אתערותא דלתתא לכן הי' מוכרח להיות מקודם תרדמה ואז הוא מצד הבריאה ההסתר חזק מאוד כי זה האור עצום המנהיר אז אינו כלל בתפיסת הבריאה ואז בשעת ההסתר הוא באמת עיקר בנין הכלי כי זה האור השוכן בה אז הוא ממקום עליון מאוד בלי קץ וגבול כלל ואחר שנגמר הבנין בשלימות אזי אין בה עוד אור הגדול כ"כ כי הבנין מהכלי אינה יכולה לקבל אור כי אם כפי מדת גבולה ועל זה רומז הכתוב אח"כ וידעו כי עירומים הם היינו שנעלם מהם גודל האור שהי' אצלם מלפנים והיו צריכין לכתנות עור היינו לאור שני:
14
ט״ווכן בעת קבלת התורה בסיני כתב האר"י הק' זצל"ה נמי שהי' ענין תרדמה כמו שאיתא במדרש שינת עצרת עריבה והקב"ה הי' מעוררם ואמר אנכי ד' וגו' היינו אחר בחינת תרדמה שהי' אצלם מקודם הי' יכול להתגלות להם אנכי ושיקדימו נעשה לנשמע מחמת אהבה הראשונה שהי' טמונה אצלם מזמן התרדמה. וכן הי' בחינת תרדמה בזמן המן כ"ד בגמ' (מגילה יג:) ישנו מן המצות והי' אז כ"כ התגברות ההסתר עד שכל הויות ישראל הי' רק מאהבה המוסתרת שישראל עלו במחשבה אבל למראית עין לא הי' שום תקיפות כלל ואפילו מרדכי שנאמר בו ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה זה הי' אצלו בלתי טעם כלל רק שהי' רחש בלבו אהבת השי"ת אבל זאת לא הי' בכוחו לברר לעיני כל. זה אהבה מפורש עד שידעו הכל ויבינו מפני מה לא יכרע ולא ישתחוה וזה הי' מחמת התרדמה שהי' אז כי נתעורר אז אותו ההסתר שהי' לאדם הראשון אחר הסתת הנחש כי נחש וקליפת עמלק הוא ענין אחד כי נחש כלב וחזיר הוא הכל קליפת עמלק ולזה כמו אחר הסתת הנחש שנאמר וידעו כי עירומים הם היינו שנשארו מלא בושה כך הי' בימי המן דכתיב ויקרע מרדכי את בגדיו היינו שנשאר ערום וגם אצל אסתר נאמר לבסוף ותלבש אסתר מלכות אבל מקודם לא היתה מתלבשת מלכות וזה הכל רומז על גודל ההסתר ותרדמה שהי' אז ואח"כ כאשר נגמר הבנין בשלימות זכו מהסבלנות שהי' להם בעת ההסתר כדכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם היינו שאפילו אחר גמר הבנין שאז מאיר אהבה רק כפי מדת הכלי בכל זאת אהבה הראשונה שהי' בעת התרדמה שהי' בלי גבול ואין סוף יהי' מתעורר תמיד כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל על הפסוק ויעבור מרדכי שיסוד אבא עובר היינו שיהי' מנהיר תמיד בלבות ישראל אהבה הראשונה שהי' מצד עתיקא בלי קץ וגבול:
15
ט״זאיתא בגמ' (ר"ה כט.) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים וכו':
16
י״זהיינו כי ישראל כאשר מסתכלים להנקודה שהוא למעלה מתפיסתם המה מבטלים כל דעתם לזאת הנקודה אבל האומות כאשר מסתכלין לזאת הנקודה שהוא למעלה מתפיסתם אז אומרים שהם מחויב המציאות משא"כ ישראל מבינים היטב שאין שום מחויב המציאות ח"ו ויודעים שהכל הוא רק רצון הפשוט. ונאמר שם בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק היינו כי לבטל את עמלק צריכין לקבץ כל הפעולות קטנות של ישראל כי מהפעולות קטנות של ישראל שפועלים עבור כבוד שמים נתברר מהם שכל חפצם ומגמתם הוא רק רצונו ית' וכל הפעולות הנמצאים בהם נצמח עוד מאותה אהבה שהי' אצלם בעת שהיו אומרים נעשה קודם לנשמע וזהו בחר לנו אנשים היינו שצוה לקבץ כל הפעולות הקטנות שנמצאים גבי ישראל הגם שנראה לפעולות קטנות עכ"ז בהתקבצם ביחד נעשה מהם חשבון גדול ועל ידי זה יהי' נתבטל הקטרוג של עמלק:
17
י״חוזהו הענין שאיתא (בפסיקתא עתיקתא) בד' לשונות היו נלחמים עם עמלק בחולש וגורל חבל ופור. וענין גורל הוא רק לעיני אדם אבל מצד השי"ת לא שייך גורל כי מאתו הוא הכל במשפט. ולזה אז בימי משה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק כי אז הי' עדיין קודם מתן תורה ולא הי' להם תקיפות כ"כ לבטל את עמלק לגמרי ולא הי' להם אז עדיין זאת הטענה מה תעשה לשמך הגדול ע"כ נאמר שם לשון ויחלוש יהושע כי חולש הוא לשון חולשות וגם חולש הוא לשון גורל כדכתיב וחולש על גוים כי הי' נראה אז כמו כף מאזנים שנוטה לכאן וגם נוטה לכאן והי' נראה כמו שנזדמן במקרה כך. אבל אצל דוד נאמר לשון חבל כדכתיב וימדדם בחבל וגו' היינו כי אז הי' להם גודל תקיפות שכבר הי' אחר מתן תורה והי' מראה דהע"ה שיש קו ישר מישראל להשי"ת כדכתיב יעקב חבל נחלתו היינו שיש חיבור והתקשרות יחד בין ישראל לאביהם שבשמים וכאן בימי המן נאמר גורל ופור גורל הוא לשון השלכה כמו מי שמשליך מלמעלה למטה וזה הי' נמי ענין הגורל משעיר עזאזל כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפה.) כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטיל עמי' גורל וזמין לי' ולא ידע דנור דליק אטיל על רישי' ועל עמא דילי' כד"א כי גחלים אתה חותה על ראשו וסימניך אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וכתיב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב בההוא חולקא דנטיל וכו' כי אין הצר שוה בנזק המלך מאי בנזק המלך כד"א והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול וכו' וכדין והמן נבעת מלפני המלך והמלכה וכו' היינו שהם אומרים כיון שהשי"ת חפץ בלבוש מלכות ואין מלך בלא עם א"כ המה מחויב המציאות וזה הוא ענין גורל שהשליך השי"ת מלמעלה למטה מלשון (משלי יט) גרל חמה. הסתר כזה כדי שישראל יבררו את עצמם בזה ההסתר ומפאת זה יתגדל ביותר הכבוד שמים והעכו"ם מקבלים בדעתם מזה ההסתר מחויב המציאות וזהו נמי כדאיתא בזוה"ק (אמור קא:) עבדי' דשדי עדבין במארי' וכו' וע"י זה הגורל בעצמו מגיע להם כל ההתבטלות וכדמסיק שם בזוה"ק כי גחלים אתה חותה על ראשו כי אין הצר שוה בנזק המלך מאי בנזק המלך מאי תעשה לשמך הגדול היינו שאינו כדאי עוד הכ"ש שיכולין עוד לברר מהעכו"ם נגד הסבלנות הנמשך מזה ההסתר הנמצא עכשיו. ופור הוא מלשון פרורים היינו שהשי"ת מקבץ כל הפעולות הדקים והקטנים מכל ישראל ומעלה אותם אצלו ומראה איך שהם הכל כבוד שמים וזה הוא שנאמר כאן לך כנוס את כל היהודים הנמצאים וגו' היינו שיקבץ כל אלו הפעולות הקטנים ומכל אלו הפעולות נעשה חשבון גדול עד שאומר השי"ת שכבר ביררו ישראל את עצמם כל צרכם די והותר והגיע העת להאיר להם אהבה רבה כמו שהוא באמת מצדו ית' וממילא נתבטל מזה קליפת עמלק. ולזה נקרא יום כיפור ג"כ מלשון פור כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון כא ?כו) פורים אתקריאת על שם יום הכפורים וכו' היינו שהשי"ת מקבץ ביוה"כ כל פעולות ישראל אשר נראין לקטנים ונעשה מהם חשבון גדול מאוד עד שמאיר בהם השי"ת אהבה רבה מצדו ג"כ. ופור הוא נגד גורל כי גורל הוא שמשליך מלמעלה למטה ופור הוא שמגביה מלמטה את כל הפעולות הקטנות ומעלה אותם למעלה למקום העליון:
18
י״טליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר וגו'. (מגילה יא.) ר"נ בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם אדם ולא מלך וכו'. בזאת הפתיחה מבאר לנו רנב"י גודל התגברות ההסתר שהי' אז כי אם הי' סיבת ההסתר ע"י מלך לא הי' ההסתרה כ"כ חזק בלי שום הדרגה כי מלכא לא אקרי מזיק כדאיתא בגמ' (פסחים קי.) ובזוה"ק (מקץ קצד:) איתא דמלכא דרגא עלאה וכו' והי' ניכר עדיין השורש אבל ההסתר הבא ע"י אדם ולא מלך מורה שנסתר בלי שום הדרגה שנעלם ח"ו השורש לגמרי מהבנת התפיסה כענין הכתוב ואנכי הסתר אסתיר היינו הסתר בתוך הסתר. ולעומת גודל ההסתר שהי' אז האיר השי"ת אח"כ גודל הישועה כדכתיב ליהודים היתה אורה וגו' וכמבואר בגמ' (שם) אמר ר' יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור והוא כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג:) אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע וכו' היינו כי באורייתא ברא קב"ה עלמא אלא שנתלבש אור התורה בכל לבושי הבריאה ומסבת ההתלבשות נדמה בזה העולם שנתיישן האור אמנם בשעת מתן תורה חזר ונתגלה מכל לבושי הבריאה זה האור והי' ניכר התחדשות כי תורה מורה על התחדשות שמחדש השי"ת תמיד כמאמר המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וזהו דאורי וגלי במה דהוה סתים וכו' כי בעת שהי' סתום הי' נראה שנתיישן האור ח"ו וכן הי' קודם זאת הישועה שהיו עכו"ם אומרים ישנו מן המצות כ"ד בגמ' (שם) וע"י זאת הישועה אורי וגלי במה דהוה סתים בקדמיתא כי היו רואים מפורש הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל:
19
כ׳ושמחה זו יו"ט וכה"א ושמחת בחגך. היינו כי קדושת החגים נקראו מקראי קודש כמבואר בזוה"ק (אמור צג:) מקראי קודש זמינון אינון לההוא אתר דאיקרי קודש היינו דישראל מקדשי להו משא"כ קדושת שבת קביע וקיימא בלי שום פעולת אדם כלל ויען שחפץ השי"ת להנחיל לישראל חלק וקנין בקדושת שבת ג"כ לכך נתן להם קדושת מעלי שבתא שיהיו מכינים א"ע בהכנת שבת בערב שבת עוד מבעוד יום ומפאת אותה הכנה מגיע לישראל בשורת הדין חלק וקנין בעצמות הקדושת שבת אף דקביע וקיימא מצדו ית' כי השורת הדין נותן אף הכי חסר כלום מבית המלך מ"מ השורת הדין הוא שהמלך דוקא ישכון במקום שמכינים עליו נמצא שהכנת שבת שאדם מכין נוגע בהקדושה דקביע וקיימא מצדו ית' וזה האור נתגלה בזה היום ועל זה אמר ושמחה זו יו"ט אבל בזמן ההסתר הי' המן מכחיש ואמר שאין יתכן כלל שהאדם בפעולת הכנתו יהי' נוגע ברצון העליון ית':
20
כ״אששון זו מילה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך וגו'. וזהו כדאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה ב:) אות ברית דכורא ורזא דמלה מ"י יעל"ה לנ"ו השמימ"ה בר"ת מילה ובסופי תיבין שם הויה כי ענין שמים מורה על בהירות עצום מאוד כ"ד בזוה"ק (ויקהל קצז.) שמים לא יכלין למסבל אפילו גרעינא כחרדל מגופא דהאי עלמא וכו' ובכל זאת ע"י הצמצום של ישראל נתעלה ישראל למעלה מבהירות השמים שיהי' להם מקום ברצון העליון ית' כדאיתא בתד"א ישראל עלה במחשבה ומחשבה רומז לשמים ועלה במחשבה מורה שעולין למעלה ממקום המחשבה היינו למעלה משמים וזהו מ"י יעל"ה לנ"ו השמימ"ה ראשי תיבות מילה וסופי תיבות שם הוי' היינו על ידי שמצמצמין א"ע בזה המקום עולין המה לרצון העליון ית'. והאומות מואסים במצות מילה כדאיתא במדרש עמלק חתך את המילות וזרק אותן כלפי מעלה וכו' מזה נתברר שאין להם חלק כלל ברצון עליון ית' וזה הבירור הוא כמו שמצינו בזוה"ק (לך פח:) אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו ובזוה"ק (נשא קלב:) איתא אני לדודי ועלי תשוקתו מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו אכן שני המאמרים הק' המה באמת לאחדים כי אני לדודי היינו למה אני חפץ כ"כ בעבודה בגין דעלי תשוקתו היינו משום שבחר בנו ושוכן אצלנו ומשום שאני לדודי הדר עלי תשוקתו כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי בי' ושוי בי' מדורי' כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בלבי' ובנפשיה וברעותי' ודאי תמן ידעינון דשרי' בי' שכינתא וכו' והמן הי' חפץ להכחיש ולהסתיר את אני לדודי וגו' ובזה היום נתגלה מפורש אני לדודי ועלי תשוקתו:
21
כ״בויקר אלו תפילין וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש וכו'. היינו כי ענין תפילין מבואר בזוה"ק (הקדמה יד.) ותפלין אתוון דשמא קדישא אינון ממש וכו' מלך אסור ברהטים קשיר איהו ואחיד באינון בתי וכו' היינו שתפילין מרמזין על התקשרותו ית' עם ישראל כי באלו הבתים הניח השי"ת כל הד"ת כדאיתא במדרש (שוחר טוב) המניח תפילין מקיים והגית בו יומם ולילה הרי שהניח שם השי"ת כל הד"ת ומתקשר השי"ת עם ישראל כאשר יניחו עליהם הבתים בכוונה הרצוי' הפנימיות שיש בהם למען תהי' תורת ד' בפיך אזי יהי בוקע האור מאלו הבתים לתפיסתם ממש כדאיתא בזוה"ק (אדרא נשא קמ.) וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך שם ד' שם ד' ממש דאינון ארבע רהיטי בתי דתפילין וכו' וזה האור נתגלה בזה היום וכמאמרם ז"ל בגמ' (שם) אימתי ראו כל אפסי הארץ וגו' בימי מרדכי ואסתר כי כמו שמקודם הי' ההתגברות ההסתר כ"כ בחזקה בלי הדרגה כלל כפתיחת ר' נחמן בר יצחק בקום עלינו אדם ולא מלך היינו בלי שום סדר הדרגה כי מלך מורה על הנהגה ההולכת בסדר הדרגה בדרך עילה ועלול וממילא ניכר עדיין השורש וא"א שהתגברות ההסתר יהי' כ"כ בחזקה אבל בקום עלינו אדם ולא מלך זהו כדכתיב ושפחה כי תירש גבירתה וגו' ותחת שלש רגזה הארץ שפחה כי תירש וגו' שזה מורה שההסתר הי' בלי שום סדר הדרגה עד שנתעלם עיקר השורש מאותו ההסתר ע"ד הכתוב ואנכי הסתר אסתיר וגו' כלומר שנסתר מהבריאה גם זאת שאנכי הציב זה ההסתר. ולעומת הסתרה חזקה כזו פתח השי"ת הישועה ג"כ בגודל התגברות בלי שום הדרגה ולזה לא היה הישועה ע"י מלך ישראל כי אם ע"י מרדכי שלא הי' מלך רק משנה למלך כדכתיב כי מרדכי היהודי משנה למלך וגו' כי מדרגת מלך לחוד ומדרגת משנה למלך לחוד כמבואר בתקוני זוה"ק (הקדמה טו:) כי מרדכי היהודי משנה למלך כגוונא דא משנה משנה למלך וכו' והישועה ההולכת ע"י משנה למלך ולא ע"י מלך מורה על שאין כאן שום סדר והדרגה מעילה לעלול כי אם אור עצמותו ית' הי' בוקע כל המסכים המבדילים והאיר לכל פרט ופרט שלא בסדר עילה ועלול כלל הגם שא"א לקבל השפעת אורו ית' בלתי התלבשות כי אין שום חוש לתפיסת הבריאה לקבל אור המשולל לבוש מ"מ בהתלבשות גופא יש חילוק כענין שמצינו בזוה"ק (משפטים קכה.) באתר דא לא אמר משה מדי ולא אתיב מלה לקבלי' מאי טעמא משום דהכא לא אשתכח פרישותא מני' וכו' אימתי אתיב משה בזמנא דאמר ושלחתי לפניך מלאך וכו' היינו כי מהתלבשות אורו ית' בהמלאך קודם החטא הי' מ"ר בנייחא מאוד כי לא הי' נחשב אליו התלבשות רק עצמות אורו ית' כי לא הי' מעלים ממנו את האור כלל אבל מהתלבשות שהי' אחר החטא שנאמר שם ושלחתי לפניך מלאך לא הי' מ"ר בנייחא ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה וכמבואר במקומו הרי שבהתלבשות גופו יש חילוק ואינו דומה התלבשות להתלבשות וזאת התלבשות שמ"ר הי' ממנו בנייחא נקרא בזוה"ק (שם) מלאך הברית דאחיד בשמיא ובארעא וזה המלאך נקרא שני למלך כמבואר בתקוני זוה"ק (שם בהקדמה) ולכך הי' אז הישועה ג"כ ע"י מרדכי משנה למלך להורות על בקיעת האור הישועה שלא בהדרגה אף להנפש היותר קטן מישראל שלא בסדר עילה ועלול כלל לכן איתא בגמ' (שם) שבני הכפרים מקדימין הגם שהם מדרגה קטנה כי גם על בתי החצרים איתא בזוה"ק (בהר קט.) דלאו אינון מארי תורה אתקריאו בתי החצרים וכו' ומכש"כ בני הכפרים שהם רק מספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכים עכ"ז כאשר בוקע האור שלא בסדר עילה ועלול יכולין הם להקדים קריאתן יותר מבני הכרכים ונקרא זה האור יסוד אבא אריך כמבואר בהאר"י הק' ז"ל כי כמו שההסתר הי' כ"כ בחזקה עד שהיו מיאשים א"ע ח"ו כי נדמה להם שאבד סברם בלי שום תיקון ח"ו כי הי' בהם עובדי ע"ז והיו נושאים נשים נכריות ורומז בזה בגמ' שהיו נהנים מסעודתו של אותו רשע ומה שאיתא שם הם לא עשו אלא לפנים זאת לא נתגלה להם רק אחר שהאיר להם השי"ת הישועה אז באותו היום נתברר שהם לא עשו אלא לפנים אבל טרם הישועה היו האומות מטרידים כ"כ את דעתם כדכתיב ישתו יין נסיכם עד שהיו סוברים שאבד תקוה ח"ו לגמרי ולעומת טירדת הסתרה של ישתו יין נסיכם אמרו ז"ל חייב אינש לבסומי בפורי' להורות על ישועה שלא בהדרגת תפיסתם הנקרא יסוד אבא אריך שמאיר בכל הלבושים כ"ד בזוה"ק (האזינו רפט:) תו אתגליף האי חכמתא כו' ומלייא כל אינון אדרין ואכסדרין וכו' עד שכל נפש מישראל יכול להשיג הארה בזה היום מזה האור:
22
כ״גויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד וגו' ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה ראשית גוים עמלק היינו שהקטרוג מעמלק מתיצב נגד האדם תכף בההתחלה כל עוד שאין עדיין על האדם אלא תרעומת ורמזו זאת בגמ' (חולין נג) נקטינן אין דרוסה לכלב היינו שאין כוחו חזק כמו שאר האומות כי קטרוגם של שאר האומות הוא רק במקום שבאים בטענה חזקה לאחר שיצא החטא ח"ו לפועל אבל עמלק הוא מעורר ראשית הסתה לחטא בלב האדם ובעוד שלא הוציא אותו האדם מכח אל הפועל שאין עדיין על האדם טענה מפורשת רק תרעומת שלבו אינו זך ונקי אז מתחיל קליפת עמלק שנקרא כלב לנבוח בקטרוגו:
23
כ״דוביאור הענין כי בכל חטא יש ג' הסתות ונקראים דכר ונוקבא ודכר היינו כי ראשית הסתה הוא כדאיתא בגמ' (ב"ב טז) יורד ומתעה ועולה ומרגיז וכו' ואז הוא החטא בבחינת דכר כי הסתה הזאת הוא בעומק הלב מאוד בהסתר ואין האדם מרגיש בה עדיין ואז אין על האדם עדיין שום טענה כי אם תרעומת שלבו אינו נקי ועל זה מתיצב הקטרוג של עמלק הנקרא דכר שבקליפה לקטרג וזהו ראשית גוים עמלק. והסתה שני' הוא כשמתחיל החטא לצאת מכח אל הפועל ח"ו והאדם מרגיש טעם בהחטא כדכתיב וחלק משמן חיכה וזה הוא בחינת נוקבא אזי מתעורר עליו הקיטרוג מכל האומות כי כבר יש עליו טענה חזקה. והסתה השלישית שהוא עוד הפעם בבחינת דכר הוא בהגמר כאשר נמשך ונפסק מהחטא כל הטעם ואז עומד החטא בעצמו לקבלו כגבור תקיף לעונשו כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמח.) והיא אעדיאת תקונהא מינה ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבלי' לביש לבושא דנורא מלהטא בדחילו תקיף מרתתא גרמא וכו' וארמי ליה לגו גיהנם וכו' היינו מה שהאדם מייאש א"ע ונדמה לו שאתמנע תשובה מני' זה מזיק לאדם ביותר ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (ב"מ קז:) הכל ברוח כו' אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי וזה הגמר נקרא ג"כ דכר ואז מתיצב ג"כ עמלק לקטרג וזהו ראשית גוים עמלק היינו שההתחלה נמשך ממנו. ואחריתו עדי אובד היינו שבהגמר מתיצב נמי עמלק להכניס התרשלות ומיחושים בלב אדם שאתמנע תשובה ממנו ח"ו:
24
כ״הוהנה ראשית הסתה של עמלק הוא שמכניס בלב האדם תקיפות של שקר שאין מהצורך לעבודה וצימצום כי בטח יברר השי"ת כל מעשה אדם לטוב כי עמלק אומר שהוא נקי אגב אמו כדכתיב עליו שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ וזהו שרמזו ז"ל במדרש וילחם עם ישראל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות ואז בעת שרפו ידיהם מתורה ומצות אף שאין עדיין עליהם טענה גמורה כי אם תרעומת מ"מ מתחיל מיד עמלק לנבוח ולקטרג על ישראל לזה מצינו תמיד מלחמת עמלק כשישראל הם בדרך כדכתיב אשר קרך בדרך ודרך מורה על עת שישראל נוסעים לקנות איזה שלימות טרם שמגיעים לאותו השלימות בעודם בדרך אז מתיצב הקטרוג של עמלק נגדם ולזה מכנה אותו המדרש והזוה"ק בשם כלב שאין בו כח לדרוס כיון שכל קטרוגו הוא רק במקום שאין על ישראל אלא תרעומת כל עוד שישראל המה משוללי שלימות אז מנבח עמלק עד שהכתוב מתפאר בזה כדכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו היינו אף שבצאתם ממצרים היו נמי משוללי שלימות בכל זאת לא הי' יכול אז הכלב לנבוח יען שאז הי' מנהיר הקב"ה אור עתיקא אכן אח"כ כאשר נעלם הבהירות מעתיקא והצריכו ישראל לבירורים ובעוד שהיו בדרך טרם שנתבררו בשלימות שם התיצב עמלק בתרעומת על ישראל וענין קטרוג התרעומת מעמלק מרמז הזוה"ק (בפתיתתו בפ' בשלח) תפלה לחבקוק הנביא וגו' ומסיק שם מתלא אמרי מאן דנשיך מכלבא מקלי' אזדעזע וכו' רמזו בזה שטענה גמורה לא הי' לעמלק על ישראל בצאתם ממצרים רק כל הטענה הי' למה יאבדו אלו מפני אלו אבל עכ"פ לא הי' הצדק למצרים ג"כ מדוע השתעבדו כ"כ בחזקה עם ישראל נמצא שכל טענת עמלק על ישראל הי' אז רק כענין תרעומת שאיתא בגמ' (ב"מ דף עז:) האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזא זוזא פירעון הוי אלא דאית ליה תרעומת גביה היינו שהוא מתרעם למה האמין להלוה ליתן לו מאה זוזי ביחד כי מסבת קטנות הפרעון אינו נחשב לו לפרעון כלל ומ"מ טענה גמורה אין לו עליו כי עכ"פ פרע לו מעט מעט רק שיש לו עליו תרעומת ככה הוא הקטרוג מהתרעומת של עמלק אחר יציאת מצרים כשנעלם אור עתיקא והצריכו לבירורים כי כאשר אמר מ"ר להשי"ת וכי אוציא וגו' היינו באיזה תקיפות אוציא את ישראל ממצרים והשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו שהאמין השי"ת את ישראל שיבררו עצמם אח"כ אשר בשורת הדין מגיע להם זאת הישועה לכן כל עוד שלא נתבררו בשלימות מתרעם עמלק בקטרוגו ואומר מאחר שעכשיו אינם מבוררים עדיין אלא שהשי"ת מאמין להם שיבררו א"ע מעט מעט עד שיתבררו בשלימות א"כ מדוע אינו מאמין השי"ת לאומה אחרת ג"כ וזהו שטרם שנתבררו ישראל בשלימות קודם קבלת התורה ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וזהו אשר קרך בדרך היינו טרם השלימות ועל זה כתיב ראשית גוים עמלק היינו בההתחלה וגם בהגמר טרם כיבוש הארץ שמורה על חפצו ית' לחקוק בלבבם של ישראל את הד"ת בשלימות אז מתיצב ג"כ עמלק לזה בהסדרא מ"ט נאמר מלחמת עמלק כי אז הוא טענתו מאחר שאין יתכן כלל בזה העולם שיגמור אדם הבירורין בתכלית השלימות אלא שהשי"ת מעיד על ישראל שיש בהם כל השלימות א"כ למה מעיד השי"ת רק על ישראל הלא השי"ת הוא כל יכול להעיד גם על אומה אחרת שיש בה כל השלימות ועל זה הקטרוג שהוא בהגמר נאמר ואחריתו עדי אובד היינו בהגמר ובמדרש רמזו זאת במאמרם ז"ל שם על עמלק שהוא שונא דם מילה ושונא דם קרבנות. דם מילות מורה על ההתחלה בעת שמתחילין ישראל לצמצם א"ע בהבירורין אז מקטרג עמלק ודם קרבנות מורה על הגמר היינו כאשר מגיעים לתכלית השלימות כי קרבן מורה על זה שמקרב אדם א"ע להשי"ת וזאת הוא תכלית השלימות אז מתיצב נמי עמלק נגדו לקטרג ונגד אלו שני הקטרוגים של עמלק אמרו ז"ל בגמ' (שם) כשהוא אומר אל תשכח הרי בלב אמור וכשהוא אומר זכור בפה היינו כי אל תשכח הרי בלב אמור זה מורה שמחויב האדם להתיצב מיד בההתחלה נגד עמלק לבלתי יהי' ביכלתו כלל להכניס בלבו התקיפות של שקר. וכשהוא אומר זכור בפה היינו בהגמר מחויב ג"כ הישראל להתיצב נגד עמלק ולמחות את שמו מכל הלבושים כי פה מורה על גמר כדאיתא בגמ' (ברכות סא) פה גומר ועל זה מסיים שם במדרש (פ' תצא) אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אין אנו יכולין בו והשיב הקב"ה זכור את מלמטה ואני אמחוק מלמעלה:
25
כ״וזכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. איתא במדרש תנחומא (פ' תצא) כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוין וכו' מלה"ד למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים נכנס הקערה לפניו מלא כל טוב אמר זכור פלוני אוהבי משקנח את הקערה אמר זכור פלוני שונאי אמרו לו אוהביו זה הזכרת וזה הזכרת אמר לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב ולזה הזכרתי על קערה ריקם כך השבת כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו ולכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובעמלק כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' על שלחן ריקה שנאמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים:
26
כ״זהענין הוא כמו שביארו ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו כדאיתא בגמ' (ביצה טו:) יו"ט שחל להיות ערב שבת וכו' ב"ש אומרים שני תבשילין וכו' מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו מ"ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט וכו' היינו כי בקדושת שבת שם אינו נוגע כלל שום פעולת אדם כי קדושתה היא קביע וקיימא מצד השי"ת. אולם השי"ת נקרא ורב חסד וחפץ להנחיל חלק לישראל גם בקדושת שבת היינו שיהי' להם בקדושת שבת ג"כ קנין ביגיע כפם לזה נתן לישראל מצות הכנת שבת וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת לשבת ענג מאי וקראת דיזמין לי' כד"א מקראי קדש כלומר זמינין כמה דמזמין אושפיזא לביתי' וכו' וקראת לשבת מבעוד יום וכו' וכדאיתא בגמ' (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיעם היינו שיקבלו אותה מדעתם כענין מאמרם ז"ל (אבות פ"ג) חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. אבל עצמות הקדושה משבת הוא קביע וקיימא מצדו ית' בלי שום אתערותא דלתתא אמנם קדושת יו"ט נקרא מקראי קודש כדאיתא בזוה"ק (אמור צג:) מקראי קודש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש וכו' היינו שזאת הקדושה בא ע"י אתערותא דלתתא שישראל מקדשי לי' ולכן כשחל יו"ט בערב שבת אז קרוב הדבר שישתכח היקרות מקדושת שבת היינו שיכול לדמות להאדם שע"י עבודתו בא הקדושת שבת כלומר שנתעורר מסיבת אתערותא דלתתא דקדושת יו"ט גם הקדושה דקביע וקיימא של שבת ולזה מזהיר הכתוב זכור את וגו' וכמו שביארו ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכמו שמסיק רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט. מנה יפה לשבת היינו שיזכור היטב שבעצמות קדושת שבת אינו נוגע שום פעולת אדם כי זה הקדושה הוא קביע וקיימא רק מצדו ית' שקדושתו הוא למעלה מקדושתכם אשר שם הוא אם צדקת מה תפעל לו וכמאמר אתה הוא עד שלא נברא עולם ואתה הוא משנברא עולם. ומנה יפה ליו"ט היינו שיכיר אדם היטב אשר מצדו צריך תמיד להזמין א"ע ולהכין כלי לזאת הקדושה דקביע וקיימא. ומסיק שם הגמ' מאי לאין נכון לו אמר רב חסדא למי שלא הניח ערובי תבשילין היינו מי שאין לו כלי לאותה הכרה וזה נקרא אין נכון לו שלא הניח ערובי תבשילין אזי יש לו עצה לשלוח מנות לאין נכון לו היינו שיכלול עצמו בהכלל ישראל כי כשם שאין פרצופיהם דומין זה לזה כך אין דעתיהם דומין זה לזה אכן מפאת זה ששולח מנות איש לרעהו מאחד עצמו כל אחד עם חבירו וע"י זה משיג כל אחד הכרה שיש אחד שהוא למעלה מכל המדות המאחד מדה והפוכה ולהיות נגד זה האור המתעורר בפורים הנקרא יסוד אבא אריך אין מי שיהי' נקרא נכון לו כי מאיר שלא בסדר הדרגה וכל ישראל נחשבים לגבי זה האור הבהירות שהוא יסוד אבא אריך אין נכון לו לזה מלמד לנו ד"ת עצה מצות משלוח מנות איש לרעהו ועי"ז יהי' בניקל לכל פרט נפש מישראל להשיג הכרה ולהרגיש הארה מזה האור גם בהבנת תפיסתו:
27
כ״חויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. ומבואר בזוה"ק (בשלח סד:) ברפידים דרפו ידיהון מן אורייתא וכו' היש ד' בקרבנו אם אין בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכו' אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא וכו' אמר קב"ה אתון אמרתון היש ד' בקרבנו אם אין הרי אני מוסר אתכם לכלב מיד ויבא עמלק וכו':
28
כ״טביאר בזה אאמו"ר הרהגה"ק זצל"ה שזה הרצון שהציב השי"ת שיהי' הכרה בתפיסת הבריאה ע"ד הכתוב אם תדרשנו ימצא לך היינו כמו שהאדם יהי' מייגע ומבקש כך יהי' מוצא בלבו אורו ית' וכ"ד לפום צערא אגרא היינו כפי עבודת אדם כך נמצא אצלו השי"ת זה הרצון נקרא זעיר אנפין וזה הרצון העליון שהוא למעלה מתפיסת אדם אשר בחר שם בישראל גם טרם עבודתם אלא שעלה כך במחשבה זה האור נקרא עתיקא שהוא למעלה הרבה מתפיסת הבריאה אכן הסתיר השי"ת זה האור בזה העולם ועל זה האור רמזו ז"ל בגמ' (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' מאי עביד לי' אמר אביי שאיף לי' משחא ומלי לי' כוחלא והאידנא דחיישינן לכשפים מאי אמר רב פפא שאיף לי' מאותו המין וכו' היינו כי מקודם היו מכירים גם בזה העולם בזה האור שעתיד השי"ת להנחיל כי הי' מונח עלי' חן טוב וגוון יפה והאידנא דחיישינן לכשפים וכשפים הוא שמכחישין פמליא של מעלה היינו שחפצים לקבל בהכרח גם מה שמוכן לחבירו אמר רב פפא שאיף לי' מאותו המין היינו שמכסה השי"ת זה האור על הגוון בגודל הצימצום עד שנראה בזה העולם ממש ההיפך ממנו כמבואר ועל זה מסיק שם בגמ' מילתא אלבישייהו יקירא היינו כי מאחר שהאור מצומצם כ"כ בגוון הנראה ממש להיפך ממנו א"כ יכול להיות שיהי' נעדר האור גם ממי שמוכן לחלקו לזה אמרו שם מילתא אלבישייהו יקירא כלומר שזה הנפש שהאור שייך לו בשורשו יהי' בוקע כל הצימצומים להשיג את האור שהוא לחלקו. והנה ביציאת מצרים אז האיר השי"ת לישראל זה האור עתיקא מפורש שישראל עלה במחשבה כדאיתא בזוה"ק (בשלח) מה תצעק אלי בעתיקא תלי' מילתא שכינתא באבהתא נטלא ואח"כ הסתיר השי"ת זה האור כדי שישיגו ישראל את אור עתיקא ע"י עבודה שבתפיסתם שיהי' נקרא יגיע כפיך וספרו שבע שבועות שהם מ"ט בירורים כי מעתיקא ועד זעיר אנפין הוא שבע שבועות וכשעמדו ישראל בזה הגבול טרם שנגמרו אצלם הבירורין משבע שבועות אז רפו ידיהן מאורייתא ואמרו היש ד' בקרבנו אם אין וכמבואר בזוה"ק (שם) דבעו למנדע בין עתיקא דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שרצו בהתנשאות היינו כי מצד התגלות עתיקא שהוא אור היקפו ית' רואים מפורש איך שאין אפילו תנועה קלה אצל האדם בלעדי השי"ת רק מצד אור הפנימי שנקרא בקרבנו וכמבואר בספרי היש ד' בקרבנו כד"א והקרב והכרעים ירחץ במים וזה מורה על אור פנימי הבא ע"י עבודת אדם בזעיר אנפין מצד זה האור נמשך כל התנשאות להאדם כי מי שבוקע יותר בכח עבודתו את ההסתר מגיע להתנשאות ביותר ע"ד מאמרם ז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו היינו ע"י שצריך לצמצם עצמו ביותר מגיע למעלה ביותר ונעשה גדול מחבירו וזהו דבעו למנדע בין עתיקא דאקרי אין ובין ז"א דאקרי ד' היינו שהיו מבקשים לידע שורש ההתנשאות שלהם הבא מתפיסת עבודתם אם הוא רק כפי העבודה שבתפיסתם אבל למעלה מהעבודה שבתפיסתם שהוא אור עתיקא אין לאותו התנשאות שום מקום כלל או דלמא שזה התנשאות הבא מפאת עבודה שבתפיסתם הנמוכה יש לו מקום גם באור עתיקא. וזה הנסיון נסתבב אצלם בעת שהלכו שלשת ימים וגו' ולא מצאו מים וגו' וכמו שביארו ז"ל שהלכו בלא תורה היינו כי מים הוא אחד משלש יסודות שלא נאמר בתורה אצלם בריאה מפורש והמה מים ואויר ועפר ובריאתן נכללו בזה המאמר של בראשית נמי מאמר הוא כמבואר וזה מורה שהוא למעלה מתפיסת הבריאה וכדכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים ואז הי' כל הבריאה מים במים ואח"כ נאמר ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין מים למים וגו' ונתחלקו למים עליונים ולמים תחתונים ומפאת זה ההתחלקות נתהוה מקום לתפיסת הבריאה ובכל זאת איתא בזוה"ק כמה פעמים אל תאמרו מים למים היינו שאין כלל תרי מים כי כאשר עובד האדם ומברר א"ע אזי מכיר בתפיסתו ג"כ שהכל מים עליונים ומה שאין עוד בהכרת תפיסת אדם זאת הוא בוודאי מים עליונים. ועיקר ענין המים הוא לבוש בזה העולם על ההתחדשות הנובע תמיד מהמקור בלי הפסק אמנם בעת שהלכו ישראל במדבר והיו מוקפים בענני כבוד ואכלו לחם אבירים ממה שמלאכי השרת אוכלים והמרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר וזה הכל רומז על גודל האור שהי' מאיר אצלם כמו שמאיר בעוה"ב שאין בו לא זכות ולא חובה וזהו שלא מצאו מים היינו שלא הי' יתכן אצלם שום התחדשות כיון שהיו נכללים ממש באור עתיקא וממילא לא הי' שייך אצלם ג"כ שום התנשאות ולהיות שעיקר הנייחא של האדם הוא דווקא כדכתיב מים קרים על נפש עיפה היינו שיהי' צמא למים והשי"ת ימלא חסרונו. אבל כשהאדם אינו מחוסר כלום אזי אינו מרגיש כלל בהנאתו וזהו ולא מצאו מים היינו שהיו נכללים ומוקפים כל כך באור עד שלא היו מרגישים כלל שום התחדשות הגם שמצדו ית' יש בזה האור הנעלה ג"כ התחדשות ובאמת לאחר עבודת אדם בזעיר אנפין ומגיע לעתיקא אזי מנחיל לו השי"ת את האור כמו שהוא ממש מצדו ית' וכמאמרם ז"ל במדרש מלך בו"ד אין לובשין לבושו ואין משתמשין בשרביטו וכו' והקב"ה עתיד להנחיל את כתרו למלך המשיח ומלביש אותו בלבושו וכו' אכן כל זה הוא רק אחר כל הבירורין שהם בתפיסת אדם אבל הם היו מבקשים להרגיש ההתחדשות ולקבל התענוג מהתנשאות בעודם מוקפים באור עתיקא גם טרם שנגמרו אצלם הבירורים משבע שבועות שבתפיסתם על זה נאמר ועל נסותם את ד' היש ד' בקרבנו אם אין וזהו שאיתא שם אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא וכו' היינו שאם היו ממתינים עד אחר גמר הבירורים של השבע שבועות היו משיגים באמת זה התענוג ברצון גמור אבל יען שהיו רוצים לקבל זאת בהכרח גם טרם שנשלמו הבירורין וזה נקרא דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא ומיד ויבא עמלק וכדאיתא במדרש בא הכלב ונשכן וכמבואר בזוה"ק (שם) כד אזדווג שור וחמור נפק מנייהו כלב וכו' היינו כי ענין שור מורה על בליטה מפורשת שהציב השי"ת בעולם שיהי' כלי שעל ידה יהיו מכירין חסדו ית' כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה.) גדול ד' וגו' ובמה הוא גדול הדר ואמר בעיר אלהינו היינו שעל ידי זאת הכלי יכולין להכיר היטב חסדו ית' ולעומת השור שבקדושה יש ג"כ שור שנקרא שור המועד שאומר שמוכרח ח"ו השי"ת לזאת הבליטה ומזה השור המועד נסתעף קליפת כלב שהוא עמלק ועליו רמזו ז"ל (חולין נג) נקטינן אין דרוסה לכלב וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שעמלק בעצמו אינו יכול להזיק כי הוא רק כח המעורר לב האדם לחטא אלא שבסבת כח המעורר של עמלק יכול ח"ו לצאת החטא מכח אל הפועל ואז יש אח"כ בכח האומות להזיק אבל בלעדי כח המעורר של עמלק לא הי' מסתעף גבי האדם שום חטא וממילא לא הי' בכח האומות להזיק כלל ולזה נאמר ראשית גוים עמלק להורות שהוא הראשית וההתחלה של כל החטאים ושם בזה הראשית הוא כל מקומו בעת שאין עדיין על האדם טענה חזקה כי לא יצא עדיין שום חטא בפועל ממש אלא שמתחיל לעורר בלב האדם חשק רע ואין עדיין על האדם כי אם תרעומת שאין לבו נקי והכלי שלו אינו בשלימות וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה הענין שאיתא בש"ס אין לו עליו אלא תרעומת מורה שכל הטענה הוא על שבירת הכלי כדאיתא בגמ' (ב"מ עז:) האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזא זוזא פירעון הוי אלא דאית ליה תרעומת גביה היינו הגם שאין לו באמת שום טענה חזקה שהרי פרע לו כל מה שמגיע ממנו אלא תרעומת יש לו עליו יען ששיבר לו את הכלי כי אם הי' פרע לו המאה זוזי ביחד הי' יכול להרויח עמהם במשא ומתן ומסיבת זה שפרעו רק פרוטה פרוטה שיבר לו זאת הכלי להרויח כי במשך הזמן אכל את המעות ולא נשאר בידו במה לישא וליתן הרי שעיקר לשון תרעומת נופל על העדר הכלי וזהו ג"כ הענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שעיקר המצב מקטרוג עמלק שנקרא קליפת כלב הוא בזה המקום שאין על ישראל אלא תרעומת ואין עדיין לשום אומה ולשון שליטה עליהם ושם עומד נגדם עמלק בקטרוגו כמו שהי' ביציאת מצרים דכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו אף שהיו אז עדיין משוללי כלים בכל זאת האמין להם השי"ת שיבררו א"ע אח"כ עד שיגמר אצלם הכלי לכך הי' מתיצב נגדם עמלק מאחר שעכשיו המה משוללי כלי אלא שמאמין אותם השי"ת על אח"כ א"כ למה אינו מאמין גם לאומה אחרת שיגמר אצלם הכלי אח"כ ואם משום שישראל המה נקיים אגב אימם משורשם על זה מקטרג עמלק ואומר שהוא ג"כ נקי מהשורש כדכתיב שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ היינו שהוא אומר כיון שהוא נולד מיצחק ומרבקה בטח הוא נקי מהשורש ועל זה התקיפות שלו רמזו ז"ל במדרש (תצא) שזורק מילות כלפי מעלה היינו שאומר מאחר שנולד מיצחק שנימול לשמונה וצימצם א"ע בכל מיני צימצומים שוב אין מהצורך אצלו לשום צימצום ולזה כיון שישראל עמדו בדרך באמצע הגבול טרם שנגמרו השבע שבועות והיו עדיין משוללי כלים והיו רוצים בהתנשאות בלתי הבירורים שלהם רק מצד שורשם כמבואר מיד בא הכלב ונשכן ואמר שהוא ג"כ נקי אגב אמו אף בלתי הבירורין וזהו שנאמר אח"כ כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע וכמבואר במדרש משל על זה למי שגנב פירות מכרם חבירו ושיסה בו בעל הכרם את הכלב וכשבא לגנוב עוד הפעם הי' מזהיר להגנב זכור ששיסיתי בך את הכלב הה"ד זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' היינו שצריך שיהי' תמיד לנגד עיני ישראל זאת שלא יקבלו ח"ו שום תקיפות מהשורש בלתי עבודתם כי נגד זה החסרון נתעורר תו"מ הקטרוג של עמלק. והנה בזה היום של פורים נאמר קיימו וקבלו וגו' ומבואר בירושלמי קיימו בלבבם מה שקבלו בפיהם היינו שעל ידי הישועה של פורים נקבע בלב ישראל שלא יחפצו עוד לקבל שום דבר בהכרח אלא ברצון ד' וזהו שמרמז המדרש רבה (מגילת אסתר) שעשה פתיחה למגילת אסתר בהפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד ר' ברכי' אמר זה שהוא לוקח לו חטים לשלש שנים וכו' והלוקח מן הפלטר מהו א"ל לא דברה תורה במתים. ולהבין זאת הלא איתא בגמ' כל שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה, אלא הענין כמאמרם ז"ל בגמ' מי שמצדיק עליו הדין מלמטה מצדיקין עליו את הדין מלמעלה היינו מי שמצדיק עליו ובא בטענה חזקה שיתן לו השי"ת כל משאלות לבו משום שכבר עבד הוא כל צרכו מצדיקין עליו את הדין מלמעלה היינו כיון שבא האדם כ"כ בטענה אומר השי"ת תאמין לי על יום מחר ג"כ שאתן לך לאכול ואם מתפלל שיתן לו היום על יום מחר ג"כ הרי זה מקטני אמנה כי כיון שיש לו לאכול היום א"כ נחשב מה שחפץ על יום מחר למותרות ואין האדם רשאי לחפוץ במותרות אבל בזה היום של פורים כאשר נקבע בלב ישראל כדכתיב קיימו וקבלו קיימו בלבבם מה שקבלו בפיהם היינו שנקבע בלבם שכל רצונם לא יהי' רק רצון ד' ממילא כל מה שישראל מבקשים הוא רק רצון ד' ואינו נחשב למותרות כלל כי מאחר שישראל מאמינים כך בהשי"ת מאמין להם השי"ת ג"כ ונותן להם כל הטובות כי הגם שהם ביד ישראל המה ג"כ עדיין ברשותו ית' כדכתיב לי הכסף ולי הזהב ומאחר אף שהם ביד ישראל המה ג"כ ברשותו ית' לכך אף שהם ביד ישראל שייך נמי לומר עדיין לי הכסף ולי הזהב כי אצל מי יש מקום מטמון יותר מבישראל לכך פתח המדרש של מגילת אסתר בזו הפתיחה לרמז שבזה היום יתן השי"ת כל הטובות לישראל ולא יהי' נחשבים כלל למותרות:
29
ל׳ויהי בימי אחשורוש וגו'. הנה בכל מקום שנאמר ויהי בימי מורה על התפיסה של האדם וזהו הענין שאיתא בגמ' (מגילה יט) מהיכן קורא אדם את המגילה וכו' וכולן מקרא אחד דרשו ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף מאן דאמר כולה תוקפו של אחשורוש ומ"ד מאיש יהודי תוקפו של מרדכי ומ"ד מאחר הדברים האלה תוקפו של המן ומאן דאמר מבלילה ההוא תוקפו של נס. היינו כי תוקפו של אחשורוש הוא כמבואר בזוה"ק (מקץ קצד:) שאני למלכים דאחזיין לין מלין עלאין ומשניין מבני נשא אחרנין כמה דמלכא דרגיה עלאה על כל שאר אחרנין הכי נמי אחזיאו לי' בדרגא עלאה על כל שאר אחרנין וכו' ובאחשורוש הי' כח חזק ביותר תוקף עוז כמו שמצינו אצלו בתחילת מלכותו הי' כותב שטנה לבטל בנין הבית כדכתיב (עזרא ד׳:ו׳) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה וגו' ואח"כ הי' כובש תחתיו הנקודה היותר יקרה שהי' גבי ישראל עד היכן שנקרא אחיו של ראש כמאמרם ז"ל בגמ' (שם י"א) שישראל נעשין רשין בימיו וזה מורה שהי' לוקח בחוצפה וביד חזקה כל השפע של ישראל לעצמו. ובאמת אחר שהאיר השי"ת את הישועה היו רואים מפורש שכל אותו כח חזק שנתן לו השי"ת הי' רק בשביל טובת ישראל כדי שיתפשט עי"ז ביותר לישראל והי' לד' לשם לאות עולם לא יכרת אבל עם אחשורוש בעצמו הי' מתנהג השי"ת למעלה מתפיסת דעתו וזהו ויהי בימי אחשורוש היינו שבאותו התפיסה בעצמה שהי' הכל לטובת ישראל וזהו שאיתא שם מאן דאמר כולה תוקפו של אחשורוש כלומר שהיו מכירין אח"כ תוקפו של אחשורוש שכל תוקפו הי' רק בשביל טובת ישראל כענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה כוונת אונקלוס שמתרגם הפסוק ויורהו ד' עץ וגו' ואלפי' ד' אעא ולא מתרגם ואחוי ד' אעא אלא ואלפי' וגו' להורות שישועתו ית' אינו צריך להיות דווקא ממקום אחר אלא באותו המקום בעצמו שנדמה בתפיסת אדם שהוא רע שם יכול השי"ת להראות לו כל הטובות ע"ד הכתוב אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ד' וגו' היינו כיון שבא האדם על זה שעזרו מעם ד' אזי מוצא בלבו כל העזר שהוא אצלו ממש וזהו בימי אחשורוש וגו' היינו שבאותו התפיסה בעצמו שהיו רואים מלפנים תוקפו של אחשורוש הראה השי"ת אח"כ שכל זה התוקף הי' רק לטובת ישראל:
30
ל״אומאן דאמר תוקפו של מרדכי. היינו כי על מרדכי נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה וביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה הגם שבאמת לא הי' מחויב למסור נפשו כי אם בשלשה דברים כ"ד בגמ' אמנם משום שהי' נוגע זאת ההשתחוי' לעיקר נקודת שורשו לכך הי' מוסר נפשו לבלתי ישתחוה להמן. ולפי הנראה הי' מסתכן בזה כל ישראל לזה איתא שם מאן דאמר מאיש יהודי תוקפו של מרדכי היינו להראות תוקפו של מרדכי שאדרבה ע"י תוקף העקשות שלא הי' רוצה להשתחות להמן נבנה מזה כל הישועה לישראל:
31
ל״בומאן דאמר מאחר הדברים האלה תוקפו של המן. היינו כי תוקפו של המן הוא קליפת עמלק שעליו נאמר שוכני בחגוי סלע וגו' ועליו כתיב זכור וגו' להורות שיש בו כח הדכר היינו כי בכל האומות יש כח הנוקבא וזה מורה שיש בכח ישראל להכניע אותם כאשר יכבשו אותם תחת הקדושה. אבל כח הדכר הנמצא באומות אי אפשר כלל לכבשו תחת הקדושה ואדרבה אותו הכח דכר מחטיא תמיד את ישראל ואותו כח הדכר הוא עמלק ולכך אמר המן להיות כל איש שורר בביתו כי כל חפצו הי' תמיד שזה הכח דכר יהי' שולט כדי שיתבטל ח"ו כל העבודות וכמו שאז בעת שעמדו ישראל על הגבול בין עתיקא לזעיר אנפין נלחם עמהם עמלק כך עמד המן עליהם ג"כ בעת שהיו עומדים באמצע הדרך בין בנין בית ראשון לשני שהוא בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ כי הוא אומר שוכני בחגוי סלע מי יורידני ארץ היינו שנולד משני צדיקים יצחק ורבקה ואין מהצורך אליו עוד לשום עבודה כי הוא מנושא למעלה מכל עבודות אדם שהם בתפיסת זה העולם. ולכן נתלה על עץ גבוה חמשים אמה כי הראה לו השי"ת בזה שלמעלה מתפיסת זה העולם אין לו שום חיים וכל התקיפות שלו נתבטל שם כי הרי אחר שהגיע למעלה מתפיסת העולם שעל זה רומז העץ גבוה חמשים נתבטל תו"מ ממנו כל קיום הויותו:
32
ל״גומאן דאמר מבלילה ההוא תוקפו של נס. היינו כי ענין נס הוא שינוי הטבע ובאמת נסים כאלו משינוי הטבע הי' הרבה כמו הנס של קי"ס וכדומה אכן על נסים כתיב אל תבטחו באלוף וגו' כי אין רשאי האדם לסמוך ולבטוח על נס כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה הטעם שקרבן תודה אינו נאכל רק ליום ולילה משום שתודה בא על נס ואינו רשאי האדם לבטוח שיעשה לו השי"ת נס גם ביום מחרתו וזה רומז שאינו נאכל רק יום אחד אבל כאן הי' תוקפו של נס כי הנס בעצמו הי' נסתר ועל דרך שאיתא בירושלמי (ברכות) ישועתן של ישראל הולכת קימעה קימעה וכו' כאילת השחר וכן איתא בזוה"ק וישלח קע.) ועל הגוון היו רואים שנעשה הכל רק בדרך הטבע בתחלה ותלקח אסתר וגו' ומרדכי יושב בשער המלך וגו' בלילה ההוא וגו' הרי שכל פרט מעשה בפני עצמו הי' הכל בדרך הטבע אך מסך הכולל כל הפרטים ביחד היו מכירים למפרע אשר מי זימן כ"כ שיזדמן אלו המעשים שהם בדרך הטבע להיות ביחד מפאת זה התחילו להבין שנסי נסים נעשה בזה וזה נקרא בהאר"י הק' ז"ל בקיעות יסוד אבא כי הרי לא הי' שם שום שינוי הטבע ואף הכתבים שנחתם מקודם להרוג ולאבד ג"כ לא היו חוזרים בחזרה כי כתב אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב וגם לא גזר כלל המלך על הגוים לבל יהרגו את היהודים אלא שהרשה לישראל להקהל ולעמוד על נפשם וממילא כאשר ישראל נקהלו ביחד בלב אחד אין עוד בכח שום אומה ולשון לשלוט בהם וזה נקרא תוקפו של נס אשר על נס כזה נאמר והדברים האלה נזכרים ונעשים וימי הפורים האלה לא יעברו מזרעם היינו שיהי' בכח ישראל תמיד להתפלל על זה שיראה לנו השי"ת איך שכל הנהגת הדרך הטבע שמנהג השי"ת הוא רק בשביל טובת ישראל:
33
ל״דויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. וביארו ז"ל במדרש שרפו ידיהם מתורה ומצות וביאר בזה אזמו"ר הג' הק' זצל"ה שביקשו לדעת מה הם אצל בוראם הגם שאמרו ז"ל (ברכות סא: ובתד"א) אמר רבא לידע אינש בנפשי' וכו' וגם להבין עיקר החטא שנאמר עליהם על נסותם את ד' לאמר היש ד' בקרבנו אם אין ולפי הנראה איזה חטא הוא זאת שהיו מבקשים לידע אם השי"ת שוכן בקרבם הלא כתיב לדעת כי אני ד' מקדשכם, אמנם זה שביקשו לידע מה הם אצל בוראם היינו שביקשו לידע איך השי"ת מקיף אותם גם בלתי עבודתם. כי ביציאת מצרים הראה השי"ת שמקיף אותם באמת אף בלתי עבודתם כדאיתא בזוה"ק (בשלח נב:) מה תצעק אלי בעתיקא תלי' מלתא וכו' שכינתא באבהתא נטלא ואח"כ העלים מהם השי"ת זה האור כדכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים וגו' ולזה בקשו ישראל שיתגלה מפורש היש ד' בקרבנו וגו' וכמבואר בספרי כמד"א הקרב והכרעים ירחץ במים היינו שהיו חפצים לראות איך ששוכן השי"ת בקרבם גם בלי שום עבודה ועל זה איתא שם בזוה"ק אמאי אתענשו על דעבידו בנסיונא היינו כי ענין נסיון הוא עליית אדם למעלה ממצב מדרגתו כדכתיב נתת ליראיך נס להתנוסס וגו' כי למי שמנסה השי"ת נתעלה ממילא זה האדם למקום העליון מאוד כך בקשו ישראל אז לעלות לשורש העליון אשר שם נתקשרו ישראל באמת גם בלתי פעולת עבודתם. אכן להגיע לזה השורש העליון אי אפשר כלל בלתי עבודה וזהו שאיתא שם דעבידו בנסיונא כי היו רוצים להגביה א"ע אל מקום העליון ביותר מה שאין יתכן כלל בזה העולם כל זמן שעמלק בעולם שיתגלה אור עליון כזאת כי עמלק מקטרג ואומר שיש לו נמי חלק בשורש העליון וד' בקרבו בלי שום עבודה כי נולד משני צדיקים יצחק ורבקה ועליו כתיב שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר מי יורידני ארץ ולזה צריכין ישראל נגדו לילך תמיד בכל מיני עבודות ולהראות שרק ע"י עבודה יש ד' בקרבנו וכפי מה שקובעין ישראל בלבבם זאת הדעה שאי אפשר להיות ד' בקרבנו כי אם על ידי עבודה כך נתבטל נגדם הויות עמלק ג"כ כמו שנאמר והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל:
34
ל״הועל זה איתא בגמ' (מגילה ז.) כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה וכו'. כתוב זאת מה שכתוב כאן היינו כי כל הדברים צריכין שיהי' בעובדא ובמלולא וזה הוא מה שכתוב כאן היינו שצריכין לבטלו במעשה. ובמשנה תורה זהו במלולא כי שם נאמר זכור את אשר עשה לך עמלק וענין זכור מבואר בגמ' (שם יח.) זכור בפה היינו הגמר כדאיתא בגמ' (ברכות סא.) פה גומר כי עיקר הגמר הוא רק כאשר בא בדיבור ובמלולא שאפילו מה שיצא לפועל במעשה כל זמן שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אין בזה שום גמר כי יכולין עדיין לפרש בה פירושים שונים משא"כ אחר שבא במלולא אזי נגמר הדבר ושוב אין לשנות בה שום פירוש רק כפי משמעות הדיבור וזהו זכור בפה היינו שיהי' נקבע בכל הלבושים של ישראל לבטל זאת הדעה של עמלק בעובדא ובמלולא וכל מה שקובע האדם בלבו לבטל זאת הדעה שיתכן שיהי' ד' בקרבנו אף בלתי עבודה כך נתבטל נגדו קליפת עמלק מעולם:
35
ל״וזכרון מה שכתוב בנביאים. ענין נביאים מבואר בתקוני זוה"ק (הקדמה ב.) נביאים מסטרא דנצח והוד וכו' ושם (תיקין תליסר לא:) תרין ירכין וכו' אינון נצח והוד וכו' וכמבואר בזוה"ק (בראשית כא:) והוא צולע על ירכו דא איהו נצח וכו' בגין דירכא איהו לבר מגופא וכו' וזה מורה על התרחקות האור וזהו כוונתם ז"ל זכרון מה שכתוב בנביאים היינו אף אחר שנתרחק האור לבוא בהתלבשות כלי הפעולה אשר שם נתעלם הדעת לגמרי בכל זאת גם שם מחויב האדם לקבוע בלבו שיבטל ממנו תמיד זאת הדעה של עמלק:
36
ל״זבספר מה שכתב במגילה. היינו כי מגילה רומז על הסתר חזק שהי' אז שעל זה ההסתר אמרו ז"ל (חולין קלט:) אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר מ"מ גם בעת קשה כזה יעמוק האדם לבטל זאת הדעה של עמלק ועל זה ההסתר של מגילה רמזו (שם מגילה יד.) מ"ח נביאים ושבע נביאות נתנבא להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' משמע מזה שמקרא מגילה נקרא הוספה על דברי תורה וביומא (דף כט.) פריך הגמ' והא איכא חנוכה. ניתנה לכתוב קא אמרינן ובאמת היו יכולין למצוא בתורה דרש כזה על חנוכה נמי אלא שעיקר המכוון ממאמרם ז"ל לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה הוא לרמז בזה גודל ההסתר כי במה שיש דרש מפורש בתורה בלי שום חולק אין זה הסתר כלל כי זה מורה שאנו יודעים השורש שהציב זה ההסתר וכן הם כל מילי דנביאי שלא פחתו ולא הותירו על מה שכתב בתורה דליכא מידי בנביאי דלא רמיזו באורייתא כדאיתא במדרש רבה (פ' יתרו) כל הנביאים קבלו נביאתן מסיני שנאמר מעת היותי שם אני וגם דרשו ז"ל על הפסוק היתה עלי יד ד' שהיתה כבר בסיני. אכן מגילת אסתר שנקראת הוספה על ד"ת וכמו שמצינו בזה באמת חולק שאמר שלא נתנו לכתוב ואינו מטמא את הידים וזה הכל רומז על העלמות השורש ע"ד הכתוב ואנכי הסתר אסתיר שאינו ניכר עוד מי שהציב זה ההסתר ועל זה אמרו ז"ל במדרש אין לך שעה קשה כאותה שעה שאמר הקב"ה אנכי הסתר אסתיר אעפ"כ וחכיתי לד' המסתיר פניו מבית יעקב היינו אף בשעה קשה כזאת כאשר יעמיק האדם להסתכל היטב בעומק ההסתר יתגלה אליו השורש מההסתר שאנכי עשיתי זה ההסתר. והי' אז כ"כ גודל ההסתר כמאמרם ז"ל בגמ' (שם) גבר מלכא עלאה ממלכא תתאה היינו שהי' נדמה לישראל שמגיע לו לאחשורוש זאת המלוכה בשורת הדין כי זכה אותה ע"י גודל הדרך ארץ הנמצא בו וזהו כענין שמצאנו בגמ' (נדרים סה) בנבוכדנצר שצדקי' איתשיל אשבועתא שנשבע לו לבלתי יגלה שאכל ארנבת חיי' ואמר אזמו"ר הג' הק' זצל"ה שצדקי' הי' מוכרח אז להתיר את שבועתו כי הי' נוגע אצלו ממש בסכנת נפשות כי ראה בישראל שיש להם התרשלות מאוד וגודל חולשת הדעת מזה שחלק השי"ת לנבוכדנצר כ"כ חוזק ממשלה על כל העולם כי הי' נדמה להם שח"ו הקב"ה מסכים נמי עמו ומרצונו הפשוט בחר בו ליתן לו כ"כ ממשלה לכן הי' מוכרח צדקי' להתיר את שבועתו ולגלות להם שאכל ארנבת חיי' וזה מורה שלקח זאת הממשלה בחוצפה כלפי שמיא כי הארנבת מורה על עזות פנים וגודל חוצפה וכיון שכל הממשלה אינו ברצון ח"ו כי אם בחוצפה כלפי שמיא אזי יהי' מוכרח בטח שתתבטל ולזה הפרסיים משום שהם מדוגלים בדרך ארץ כדאיתא בגמ' (ברכות ח:) בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים וכו' לכך הי' בכוחם להתגבר ונצחו את בבל וקבלו מבבל את הממשלה כי יש בהם דרך ארץ יותר ממה שהי' מבבל כמו שמצאנו כאן גבי אחשורוש והשתי' כדת אין אונס ואמרו ז"ל כדת של תורה וגם איתא עליו בגמ' (שם) מגנותו של אותו רשע אתה לומד שבחו וכו' הרי שהי' מדוגל מאוד בדרך ארץ ולזה הי' נדמה לישראל שמגיע לו זאת הממשלה בשורת הדין מפאת גודל דרך ארץ הנמצא אצלו וזהו כוונת מאמרם ז"ל גבר מלכא עלאה וכו' אמנם אח"כ הראה להם השי"ת שכל הדרך ארץ הנמצא בעכו"ם הוא רק על הגוון אבל בעומק אין בהם שום דבר טוב רק רע כמו שרמזו ז"ל (שם ברכות ח:) בזה שסמכו ביחד אלו שתי המימרות תניא אמר רבן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים וכו' אני צויתי למקידשי (ישעיהו י״ג:ג׳) תני רב יוסף אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם וכו' ומה ענין זאת המימרא למימרא הקודם אלא שרמזו בזה הסמוכות שמה שנמצא בעכו"ם איזה דבר טוב כגון דרך ארץ אכן זה הטוב הוא רק על הגוון אבל בעומק המה רק רע כל היום משא"כ בנפש ישראל כשרואים בו איזה מדה טובה ידעו ברור שזה הטוב הוא אצלו בעומק מהשורש כמו שמצאנו בכתוב (מלכים א י״ד:י״ג) יען נמצא בו דבר טוב אל ד' אלהי ישראל בבית ירבעם וגו' נאמר שם לד' אלהי ישראל להורות שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא היינו שהטוב הנמצא בו הוא מן השורש בעומק אבל גבי עכו"ם הוא הכל רק על הגוון וכל הענין שישראל צריכין לסבול גלות אצלם הוא רק למען שישראל יכניסו גם זה הגוון הטוב שיש בהם אל הקדושה כענין מאמרם ז"ל (עירובין ק:) אלמלא לא נתנה תורה היינו למידין צנועות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול כך הוא כל הענין מהגלות שיכניסו ישראל אצלם הטוב הנמצא לפעמים בהם שהוא אצלם רק על הגוון וישראל יעשה מזה טוב לגמרי שישיגו בו קנין גמור גם מן השורש וזאת יהי' ע"י מחיית עמלק. ולזה נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להכרית זרעו של עמלק כדאיתא בגמ' (פסחים) כי כניסתן לארץ מורה על קנין גמור מהשורש וקטן כזה אי אפשר להשיג רק כפי הידיעה שיש לו להאדם וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצ"ל מהפסק של הגהות אשר"י (ב"מ פ' אלו מציאות בשם הר' אלעזר ממיץ יעו"ש) וכל זמן שעמלק בעולם הכנף מכסה את הפנים וא"א להשיג ידיעה מבוררת בשלימות ולזה נצטוו בכניסתן לארץ להכרית זרעו של עמלק וממילא ישיגו ידיעה מבוררת ואז ישיגו קנין בשלימות מהשורש כפי בהירות הידיעה שיהי' לישראל:
37
ל״חליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר וגו'. בגמ' (מגילה טז:) אמר ר' יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור היינו כמו שהי' בהתחלת הבריאה מתחילה ויפל אלהים תרדמה וגו' ואח"כ ויקח אחת מצלעותיו וגו' ויבאה אל האדם וגו' הרי שאחר שינת התרדמה נתגלה אותו הרצון בעצמו שהי' מקודם בעת התחלת בריאות עולם שעליו נאמר ויברא אלהים את האדם וגו' זכר ונקבה ברא אותם וגו' אלא בלתי שינת התרדמה לא הי' יתכן כלל שיתגלה זה הרצון הקדום כי טרם שינת התרדמה בעת שהי' מאיר עדיין להבריאה סדר השתלשלותה שאין לה שום כלי קיבול בפני עצמה אזי לא הי' באפשרי שיתגלה בהבריאה הויות הנוקבא אך מסבת שינת התרדמה שנעלם אז מהבריאה כל סדר השתלשלותה כי בשעת שינה מקבלת הדרגא האחרונה בשוה עם הדרגא העליונה ונדמה לה שיש אתה כלי קיבול אזי הי' יתכן לצאת הויות הנוקבא בהתגלות מפורש וזה הרצון הקדום המתגלה מפורש בתפיסת הבריאה אחר התרדמה נקרא בזוה"ק (בכמה דוכתי) ד' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא. וזה הענין הי' נמי כאן כי באותו הזמן התחיל השי"ת לבנות התגלות תורה שבע"פ ע"י אנשי כה"ג ולהתגלות אור יקר כזה הנקרא תורה שבע"פ לא הי' באפשרי לצאת מפורש כי אם ע"י הסתר שהוא בחינת תרדמה שהי' אז בימי אחשורוש אכן אחר שינת התרדמה נתגלה מפורש ליהודים היתה אורה זו תורה שנתגלה תורה שבע"פ ע"י אכה"ג שהי' נכלל וכמוס מקודם בתורה שבכתב וכמו שרמזו ז"ל (שבת פח.) קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר היינו בסיני אלא שאז הי' עדיין נכלל וכמוס ואחר התרדמה יצאו בהתגלות ע"י אכה"ג שיהי' מפורש בתפיסת ישראל:
38
ל״טשמחה זו יו"ט וכן הוא אומר ושמחת בחגך. יו"ט הוא ג"כ ענין כזאת כי קדושת יו"ט הוא שישראל מקדשי להו בפעולות עבודתם ובאמת אחר שישראל מקדשי להו בעבודתם אזי רואים מפורש שזאת הקדושה בעצמה הוא באמת קבוע וקיימא מצד השי"ת אף בלתי עבודתם כד' בירושלמי על הפסוק אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד בתוליה נאבדין עברו ב"ד את השנה בתוליה חוזרין הרי שזאת הקדושה בעצמה שישראל מקדשי לה הוא בעצמה קבוע וקיימא מצדו ית' אלא שא"א להכיר זאת הקדושה כי אם ע"י ההעלם שמקודם שיהי' נדמה להאדם שהוא מקדש לה בעבודתו ואח"כ יכול להכיר בה איך שהוא באמת קבוע וקיימא מצד השי"ת:
39
מ׳ששון זו מילה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך וגו'. זאת הוא נמי ענין כזה כי מילה נדמה להאדם שהוא מתקן את החסרון שברא השי"ת בהאדם אמנם וכי ברא השי"ת ח"ו חסרון אלא שבאמת הוא קדושת ברית מילה בקביעות גמור גבי כל נפש מישראל אף אם לא מל א"ע כדאיתא בגמ' (נדרים לא:) קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם שאין הערלה קרויה אלא לשמם שנאמר כי כל הגוים ערלים וגו' הרי שהעכו"ם אף שנמולים נקראים ערלים וישראל אף שהוא ערל נקרא מל מזה מוכח שקדושת הברית מילה הוא קבוע וקיימא בישראל אף בלי פעולת עבודתם אלא שאין יתכן כלל להאדם שיכיר קדושת הברית מילה הנמצא בו בקביעות כי אם ע"י שמל עצמו מקודם הרי שמוכרח להיות מקודם אצל כל אדם העלם והסתר שיהי' נדמה לו שהשי"ת ברא בו חסרון והוא בפעולת עבודתו מתקן את החסרון וע"י זה ההעלם מוכרח כל נפש למול א"ע ואחר שנימול נתגלה למפרע שיש בו קדושת ברית מילה בקביעות:
40
מ״אויקר אלו תפילין. וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש וכו'. היינו כי תפילין הוא שמכסים פרשה של תורה ומתלבשות בלבוש של עור והאור תורה מזאת הפרשה מוכרח לבקוע את מסך הלבוש ולבוא בהתגלות מפורש עד שראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך וזה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על כל מעשה המצות של ישראל אף שנראה לפעולת גלמית וכן כל מה שישראל פועלים אף שנראה לדבר רשות כגון אכילה ושתי' מרמזין תפילין שגבי ישראל הוא הכל מלא אור דברי תורה:
41
מ״באיתא בגמ' (שם יט.) מהיכן קורא אדם את המגילה וכו' א"ר יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף מאן דאמר כולה תוקפו של אחשורוש ומ"ד מאיש יהודי תוקפו של מרדכי ומאן דאמר מאחר הדברים האלה תוקפו של המן וכו'. ענין תוקפו של אחשורוש הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (שם) שהי' מולך מעצמו וזה מורה על גודל התקיפות שהי' אצלו כמו התקיפות שהי' בפרעה שאיתא עליו בזוה"ק (בא לד.) ומשה דחיל מני' ולא קריב אלא לגבי אינון יאורין ואינון דרגין דילי'. אבל לגביה דחיל ולא קריב בגין דחמא לי' משתרש בשרשין עלאין וכו' כך הי' תוקפו של אחשורוש ג"כ היינו שהי' נדמה שמגיע לו המלוכה בשירת הדין ע"י גודל הישוב הדעת שלו והראה השי"ת שכל זה ההתקיפות שנתן לאחשורוש הוא רק למען שיהי' נשאר ממנו כבוד שמים אצל ישראל אבל אחשורוש מצד עצמו יתבטל לגמרי:
42
מ״גומאן דאמר מאיש יהודי תוקפו של מרדכי. והענין מתוקפו של מרדכי הי' שהוא הי' הפותח מהאור של אבא יסד ברתא שיתגלה מפורש בהבנת התפיסה של אדם ולזה הי' נקרא פתחי' כדאיתא בירושלמי (שקלים פ"ה ה"א) פתחי' זה מרדכי בא וראה כמה גדול כוחו של אותו האיש שפותח בדברים ודורשן וכו' היינו שהי' יכול לפתות האור הנעלה ביותר שיהי' בהתגלות תפיסת אדם כי הוא הי' מן החרש והמסגר שהלכו מתחילה לגולה למען להראות שלא יאבד בכל גודל הסתר הגלות שום דבר מישראל ועליו רמזו ז"ל (מנחות צח) שתי אמות היו בשושן הבירה וכו' ומסיק שם בגמ' ועלהו לתרופה (יחזקאל מז) רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר להתיר פה שלמעלה וחד אמר להתיר פה שלמטה אתמר חזקי' אמר להתיר פה אלמים בר קפרא אמר להתיר פה עקרות וזהו שאיתא שם כמה גדול כחו של אותו האיש שפותח בדברים ודורשן ויודע בשבעים לשון ומביא (שם ובמנחות ס"ד:) מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר ובירושלמי שם מסיק והוה תמן חד אילם דהוה יהיב חד ידי' על גגות וחד ידי' על צריפים אייתוניה קמי' דפתחי' א"ל אית אתר דמיתקריא גגות צריפין וכו' והוה תמן חד אילם דהוה יהיב חד ידי' על עינה וידי' על סוכרא וכו' אמר להו פתחי' אית אתר דמתקריא עין סוכר וכו' היינו כי אלו שתי עבודות עומר ושתי הלחם היו צריכין תנופה ועבודת התנופה מבואר בזוה"ק (בלק קפח:) קרא דא על עומר התנופה אתמר מאי תנופה וכו' תנופה דקאמרינן היינו תנו פה ורזא דילי' תנו כבוד לד' אלהיכם דהא פה עלאה היינו כבוד דבעינן למיהב לי' לקב"ה וכו' וזאת רמזו ז"ל בגמ' נמי בהמעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר שנתגלה להם אלו המקומות ע"י פתחי' זה מרדכי שעליו רומז הכתוב ועלהו לתרופה וכו' חד אמר להתיר פה שלמעלה וחד אמר להתיר פה שלמטה וחד אמר להתיר פה אלמים וחד אמר פה עקרות ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל כי הכל אמת כי כל אלו המעלות היו נכללים בפתחי' זה מרדכי היינו שמרדכי פעל בתפלתו אשר בכל מקום שיפתח נפש מישראל מעט כבוד שמים אף שלא יצא עדיין בפועל ממש ועל זה רומז פה אלמים פה עקרות שלא יהי' עדיין מפורש רק ברמז אזי יפתח לו השי"ת כנגדו אור פה של מעלה וזאת היקרות נקרא בד"ת חריף היינו כשיעורר הישראל מעט בפה של מטה אזי מוכרח להתעורר כנגדו פה עלאה עם כל אורות היקרים ועד היכן הי' תוקפו של מרדכי לפתוח ולהתיר פה של מטה ושל מעלה כמו שאיתא שם שלש נשים הביאו שלש קינין אחת אומרת לעינתי ואחת אומרת לימתי ואחת אומרת לזיבתי זו שאומרת לימתי סברין מימר שופעת כיס וכו' שופעת כמעין אמר להון בימא אסתכנת וכו' זו שאמרה לזיבתי סברין למימר זבה ממש אמר להון זאב בא ליטול את בנה וכו' וכן איתא בגמ' (מנחות ס"ד) אמר להו מרדכי שמא בזוב סיכנה שמא בים סיכנה וכו' דכולהו עולות נינהו בדוק ואשכח וכו' היינו כי ענין זיבה מורה על גודל הפירוד ורומז על פגימותא דסהרא כי בעת שהסהרא הוא באשלומותא אז הוא החיבור האמיתי רק בפגימותא דסהרא על זה נאמר אשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה זה מורה על פירוד הגמור ובכל זאת גם בעת כזאת הי' בכח מרדכי להאיר מפה של מעלה ולהראות גם שם גודל החיבור ואמר להם שמא לזאב סיכנה וניצלת היינו אף שנראה לפירוד היותר גדול מ"מ לא נפסק ח"ו בעומק החיבור שגם שם בזה הפירוד בונה השי"ת כל החיבור וכמו שמרמז נמי הזוה"ק (מצורע נד.) בהפסוק ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו' פתח שם הזוה"ק הנה יום בא לד' וחלק שללך בקרבך וגו' להורות בזה הפתיחה אשר דווקא על ידי זה הפירוד בעצמו יתפרד מן העולם כל הרע ויהי' נבנה מזה גבי ישראל כל החיבור וזהו נמי שמא בים סיכנה וניצלת שמא בעינה אסתכנת היינו שאף בכל ההסתרות והתרחקות לא יאבד מישראל שום דבר כל כך הי' בכחו של פתחי' שהוא תוקפו של מרדכי לפתוח ולהראות לישראל:
43
מ״דומאן דאמר מאחר הדברים האלה תוקפו של המן. ענין תוקפו של המן מורה על עשרו של המן המובא במדרש והנה כל מיני עשירות הנמצא בעולם מסתעפין מעושרו של יוסף כדאיתא בגמ' (פסחים קיט) כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו וכו' והעשירות הנאמר בדברי תורה רומז על שמירת הברית וזה הי' עושרו של יוסף הנזכר בכל מקום בד"ת כי יוסף הצדיק הוא מדוגל מאוד בשמירת הברית וזה לעומת זה עשה אלהים לעומת עושרו של יוסף הצדיק בהקדושה יש עושרו של המן הרשע בהקליפה שהי' מאותו עשירות כל התקיפות כי מפאת זה הי' עליו שקר החן וגם הי' עליו זה השקר החן עוד ירושה מאגג שנאמר עליו וילך אגג מעדנות היינו שהי' על הגוון מיופה מאוד בשקר החן עד שעלה חינו בעיני שאול המלך בחיר ד' בזה שאמר לו לשאול או לי שמא יאבד זרעי מן העולם ולא יהי' ממני שום השארה בעולם כד' (בתנא דבי אליהו רבא פ' כד) שכרו של אגג כשהי' חבוש בבית האסורין הי' בוכה ומתאנח ואומר או לי שמא יאבד זרעי מן העולם יצא ממנו המן לעולם וכו' ואיתא במדרש אשר מאותה הלילה שהשאיר לו שאול בחיים וחמל עליו אז נולד ממנו המן והי' מונח עליו כל שקר החן של אגג עד שהי' נדמה שהוא ג"כ מצמצם א"ע בשמירת הברית לבלתי יחללו וזאת הי' עושרו ותוקפו של המן ועל זה איתא בתקוני זוה"ק (תקוני כ"א ס"ד) המן אל אחר אקרי ועשר בניו עשר זיני דמסאבתא וכו' והראה אז השי"ת אשר לא די שהמן הרשע הוא באמת מחלל ברית אלא גם בזה המקום שהוא מצמצם א"ע לבלתי יחללו שם הוא רוצח גמור:
44
מ״הומסיק שם בגמ' הלכה כדברי האומר כולה ואפילו וכו' צריכה שתהי' כתובה כולה. היינו כי כל אלו התוקפות בכלל הם תוקפו של נס כי בכולל היו מכירים תוקפו של נס איך שמשגיח השי"ת בכל פרט בפני עצמו אשר מקודם הי' נראה בכל דבר פרטי שהוא בדרך הטבע רק כשנתקבץ סך הכולל מכל הפרטים אז הבינו למפרע שכל החיבור והסדר מאלו הפרטים הי' בהשגחה פרטיות ובנס גמור:
45
מ״וכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים. וזכרם לא יסוף מזרעם וזה הוא כמאמרם ז"ל ( ) כל המועדים בטלין חוץ ממקרא מגילה וכן איתא בירושלמי (מגילה פ"א) כל הנביאים בטלין חוץ מאסתר וכו' והוא כדאיתא בגמ' (נדרים כב:) אילמלא חטאו ישראל לא נתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד וכו' וזהו נמי שאיתא שם בירושלמי כל הנביאים בטילין כי לעתיד כאשר יתבטלו כל החטאים ויהי' אז כדכתיב והי' כאשר לא זנחתם אזי יהי' אז נשתנה הפירוש מהנביאים ממה שהוא עכשיו כי יפתח בהם השי"ת פירש חדש וזהו שיתבטלו כל הנביאים ולא יהי' נשאר חוץ ממגילת אסתר היינו זה ההסתר שהציב השי"ת שיהי' נוגה לו סביב למען להגדיל תורה ויאדיר ע"י שינצחו ישראל בעבודתם את ההסתר ויגיע ע"י עבודתם לאור זאת יהי' נשאר בזכרון ישראל לעולם איך שהתגברו ונצחו ביגיעת עבודתם על זה ההסתר וזאת העבודה יהי' נשאר לעולם וזהו שאמרו ז"ל (ב"ב עה.) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן היינו שזה הלבוש מהשמחה שהיו מנצחים בעבודתם את חוזק ההסתר יהי' נשאר לעולמי עד:
46
מ״זויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. איתא בזוה"ק (אדרא נשא קכט.) ועל האי תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון דכתיב היש ד' בקרבנו אם אין בין זעיר אנפין דאיקרי ד' ובין אריך אנפין דאקרי אין אמאי אתענשו משום דלא עבדו בחביבותא אלא בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ד' לאמר היש ד' בקרבנו אם אין וכו' הענין הוא כי אחר גודל התגלות אור שהי' לישראל מקודם כמו שאמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ואח"כ כשנעלם מהם זאת הבהירות נתעורר בלבבם קושיא וספק בעצם ההתקשרות שלהם כי אמרו ממ"נ אם אנו מקושרים באמת למעלה בהשורש א"כ מדוע נסתר מאתנו זה האור כי מלפנים בעת עמדם על הים האיר להם השי"ת דרגא העליונה מאוד למעלה מתפלה ועבודה כדאיתא בזוה"ק (בשלח מז:) ואתם תחרישון תחרישון ודאי ולא תתערין מלה דלא אצטריך לכו וכו' היינו שיש לישראל ההתקשרות למעלה מתפלה ועבודה ואח"כ וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ומסבת זה נפל לבם מאוד שמא גם הארה העליונה שהי' מנהיר אצלם מקודם אינו ג"כ ח"ו מהשורש ואף שרשאי האדם לחקור בזה כדאיתא (תד"א) לידע אינש בנפשי' מה הוא אצל בוראו אכן הי' כל חטאם כמבואר שם בזוה"ק אמאי אתענשו משום דלא עבדו בחביבותא אלא בנסיונא וכו' היינו על שהעלה זאת החקירה על בחינה ומעשה וכדאיתא במדרש רבה שם אם מהרהרים אנו בלבבנו והוא יודע מה שאנו מהרהרים נעבדנו ואם לאו נמרוד בו וכו' כלומר אם יודע השי"ת מהחסרון שלנו מדוע אינו ממלא אותנו את החסרון וזה הי' כל החטא שהי' צריכין לתלות החסרון בעצמם כמו שהוא באמת שהשי"ת יודע היטב מה בלבם היינו מה שחסר להם כי ורחמיו על כל מעשיו אלא שכל המניעה הוא רק מצדם אבל מצד השי"ת יתכן שפיר שני הופכים בנושא אחד היינו שבאמת המה מקושרים בשורש העליון ומ"מ מצדם צריכין המה לעמוד תמיד בתפלה ובעבודה לבלתי יהי' מצדם שום מניעה ועל דעבדי בנסיונא מיד בא הכלב ונשכן וכו' היינו כי עמלק מריח תמיד בהחסרון של ישראל ובכל מקום שישראל נתרשלו מעט בהאמונה מתייצב מיד עמלק נגדם בקטריגו כמו שמצינו בימי השופטים וכן בימי דוד כתיב ועמלקי פשטו על נגב ועל צקלג ויכו את צקלג וגו' וישבו את הנשים אשר בה וגו' וכן כאן בימי אחשורוש שנתרשלו ישראל שהי' נדמה להם שנעתקו ח"ו לגמרי מהשי"ת כי זה הבירור שמעיד עליהם השי"ת הם לא עשו אלא לפנים לא נתגלה להם עד אח"כ ובזמן ההתרשלות הוא כל העצה נגד עמלק רק כדכתיב כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ולבל יבטחו על שום תקיפות מהשורש אלא להתייצב נגדו בכל העבודות וכמו שרמזו ז"ל (מגילה יא) ר"נ ב"י פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא שיר המעלות לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל וגו' ומבואר במדרש ישראל סבא רמזו בזה שמלחמת עמלק עם ישראל הוא כענין המלחמה של עשו עם יעקב ולעומת תולדות יעקב שהוא יוסף שנחשבים לגוף אחד כדאיתא בתקוני זוה"ק כמה פעמים גוף וברית כחדא חשבינן כך הוא בהקליפה תולדות עשו עמלק ולכך אם יסמכו ישראל על התקיפות שיש להם בהשורש מיד מתייצב נגדם עמלק ואומר שיש לו ג"כ תקיפות מהשורש שנולד מיצחק ורבקה ולזה אמרו ז"ל (ב"ב קכג) שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וכו' היינו כי זרעו של יוסף אינם סומכין על שום תקיפות רק מבררים כל היכא דאיכא לברורי ובמקום שאין כח עבודתם מגעת שם יברר השי"ת לטוב אבל כל מקום שיד עבודתם מגעת אינם סומכין על שום תקיפות. ומסיים שם ר"נ ב"י בזו הפתיחה לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם אדם ולא מלך להורות בזה גודל ההסתר שהי' אז כי מלך רומז על הנהגה שהוא בנימוס ובסדר נכון שניכר בכל חוזק ההסתר התחלת השורש ממנו כדכתיב לב מלכים ביד ד' שיודעים שהרצון ית' הציב זה ההסתר משא"כ הסתר הבא ע"י אדם ולא מלך זה מורה על שלולת סדר שיש הסתר בתוך הסתר שכבר נשכח השורש שהציב זה ההסתר וזהו שפתח לה פתחא להאי פרשתא שיר המעלות וכדמתרגם יונתן שיר המעלות למסקי תהומא היינו כי לפתוח הסתר כזה צריכין למסקא תהומא כי זה ההסתר הי' בקום עלינו אדם ולא מלך. והגם שישראל נקראו ג"כ אדם כמאמרם ז"ל בגמ' (יבמות סא.) אדם אתם אתם קרוין אדם אכן נקרא זה ההסתר בקום עלינו אדם שמורה על צורת אדם להורות נמי בזה על שקר של צורת אדם שהי' מונח על עמלק שהי' מיופה מאוד על הגוון עד שטעה בו מלפנים גדולי נפשות מישראל אמנם בזה שר' נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא שיר המעלות לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם רמו בזה הפתוחה שבאותה הישועה נתתקן כל הטעותים שטעו ישראל מלפנים בסבת שקר החן של עמלק:
47
מ״חואיתא שם עוד בגמ' ליהודים היתה אורה וכו' אורה זו תורה וכו' וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה אשר בזה היום האיר השי"ת הכבוד שמים שהי' נמצא בכל הפעולות של ישראל שהי' אצלם מקודם שלא מדעת עד שמסיבתם הי' נדמה לישראל שנעתקו ח"ו לגמרי מהרצון ית' ובזה היום האיר השי"ת הם לא עשו אלא לפנים אבל בעומק לבבם הי' כוונתם רק כבוד שמים וממילא נתגלה להם שלא נעתקו מעולם ח"ו מהרצון ית' וזהו אורה זו תורה וכו' וכמבואר בזוה"ק (מצורע נג:) אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במאי דהוי סתים דלא אתידע וכו':
48
מ״טשמחה זו יו"ט וכה"א ושמחת בחגך. היינו כי חגים נקראים פני ד' יען שניכר על ידם כל המכוון מהשי"ת אכן בגולה נסתר זה האור ובזה היום בקע האור את כל המסכים עד שהי' ניכר מפורש המכוון מהשי"ת לעיני אדם:
49
נ׳ששון זו מילה וכו'. היינו כי מילה מורה שהניח השי"ת מקום להאדם שיתגדר בו בזה שהאדם בעצמו מתקן החסרון מערלה הנברא בו ומסיר אותה ממנו. ועמלק אינו יכול להסכים על זאת שהשי"ת יניח מקום להבריאה שהאדם בעצמו יתקן חסרונות:
50
נ״אויקר אלו תפילין. היינו כי תפילין איתא בזוה"ק (מדרש הנעלם פ' חיי' קכט.) שהם ברזא דמשכנא כי המניח אותם כאלו נושא עליו כל התורה וזה מורה שכל פעולות ישראל המה הכל דברי תורה:
51
נ״בויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וגו'. בזוה"ק (בשלח סה) ויאמר משה אל יהושע אמאי ליהושע ולא לאחרא והא בההוא זמנא רביא הוה דכתיב ויהושע בן נון נער וכמה הוו בישראל תקיפין מני'. אלא משה בחכמתא אסתכל וידע וכו' אמר משה ודאי קרבא הכא תקיפא אתחזי. יהושע בההוא זמנא בדרגא עלאה יתיר אשתכח אי תימא דבשכינתא אשתכח בההוא זמנא. לאו הכי דהא במשה אתנסיבת ואתאחדת. אשתכח יהושע דאתאחד לתתא מינה. ובמה אמר ר' שמעון בההוא אתר דאתקרי נער וכו' ודא הוא רזא דכתיב ויהושע בן נון נער נער וודאי וכו' כמה דההוא נער דלעילא לא ימוש מתוך האוהל ויניק מני' תדירא. כך הוא נער דלתתא לא ימיש מתוך האהל ויניק מני' תדירה וכו' אמר משה ודאי האי נער יקום לקבלי' וישלוט עלי' לנצחא וכו' בשעתא דנפיק יהושע נער איתער נער דלעילא וכו' לנקמא נוקמא דברית וכו' ומשה אתתקן לקרבא דלעילא וכו':
52
נ״גביאור הענין כי בזה המלחמה הי' צריכין ישראל להיות מזוככים ומבוררים לגמרי בזאת ההכרה אשר מצד השי"ת אין באמת שום יתרון בכל חוזק עבודתם כי אם הי' נמצא בהם אפילו שמץ קטן מגיאות שפועלים איזה יתרון ומעט צורך לכבודו ית' בעבודתם אזי לא הי' באפשרי כלל שינצחו את עמלק כי זאת הגיאות הוא עיקר הקיום מהויותו של עמלק כי כל קיום הויות עמלק נמשך רק מפאת הטעותים שהשליך השי"ת באותן הנפשות היקרים ביותר היינו מזה שאמר אאע"ה לו ישמעאל יחי' לפניך וכן מסבת הרצון שהי' גבי יצחק אבינו לברך את עשו ועל ישמעאל ועשו איתא (שם סד:) אינון תרין כתרי שמאלא דאחידן בהו עמין עכו"ם דאקרון שור וחמור וכו' כד מזדווגי כחדא לא יכלין בני עלמא למיקם בהו וכו' מתקיפותא דלהון נפיק ההוא דאקרי כלב וכו' וענין שור כמבואר בזוה"ק (תשא קצא.) קדמאה דקא נקיט תבנית שור דיוקנא דשור וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע שור איהו וכו' ושם בפ' חקת (דף קפ:) ומאן הוא לשמאלא שור כד"א ופנו שור מהשמאל וכו' ושמאל רומז על מדת הגבורה היינו ההסתרה שהציב השי"ת בעולם שיהי' נדמה להאדם שהבחירה הוא חפשית בידו ומפאת זה השמאל יש לו להאדם כלי להכיר בחסדו ית' כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה) גדול ד' ומהולל מאוד אימתי אקרי קב"ה גדול הדר ואמר בעיר אלהינו הר קדשו הוא גדול היינו כשיש כלי להכיר גדלו אז ניכר שהוא גדול וע"ד תושבחתא דא בשני היינו כי דווקא בשני שרומז על מדת הגבורה יכולין לומר גדול ד' שרומז על חסדו ית' אבל בלתי כלי גבורה אין שום אופן להכיר בחסדו ית' וזאת הכלי גבורה נקרא פני שור מהשמאל. אמנם ישראל מכירין שפיר בהירות המכוון מהרצון ית' שהציב כלי כזו הנקרא פני השור משמאל. למען שיהי' בעולם כלי לעבודה כי בלתי זאת ההסתרה מפני השור מהשמאל לא הי' שום מקום לעבודת אדם. משא"כ האומות מקבלים מזאת ההסתרה של פני השור מהשמאל דעות זרות כאלו שהם לגמרי ההיפך מהרצון ית' כי הם אומרים מאחר שחפץ השי"ת שיהי' הכרה בגדולתו ית' גם בזה העולם א"כ מוכרח ח"ו השי"ת לזאת הכלי של פני השור מהשמאל כדי שיהי' גבי האדם בחירה חפשית כי בלתי הסתרה הי' הבריאה משוללת בחירה ואיזה כבוד יתכן לקבל ממשוללי בחירה לכן כאשר חפץ השי"ת כבוד מהבריאה המה מחויבים מציאות ח"ו וזאת הדעה הוא השורש מכל מיני עבודות זרות שבעולם ודעה זרה וחשוכה כזו תסתעף מפני השור מהשמאל נקרא שור שבקליפה קדמאה לארבע אבות נזיקין וכן מגודל ההתבטלות של אאע"ה להרצון ית' נסתעף בהרגלים שלו להלן ממנו סוסיפותא דדהבא היינו אותן שאומרים מאחר שחפץ השי"ת שיהי' בעולם התרבות וזאת אי אפשר בלתי הסתר ושכחה על כן כל מי שמכניס עצמו בהסתר ושכחה ביותר התפשטות מקיים בזה את רצונו ית' ביותר וזאת הדעה הזרה נקרא חמור שבקליפה וכד מזדווגי שור וחמור כחדא לית עלמא יכול למיקם בהו וכו' ומתקיפותא דלהון נפיק ההוא דאקרי כלב ידא חציפא מכלהו היינו עמלק שאומר מאחר שחפץ השי"ת בהויות עולם ולהויות עולם מוכרח שיהי' הסתרה בעולם על כן הוא כל התפשטתו רצון השי"ת לכן צריכין ישראל ללחום נגדו דווקא בבחינת נער היינו לבלתי יתגאו כלל בעבודתם שיכירו היטב שכל עבודתם הוא רק כוחו ית'. ואין מהצורך כלל להשי"ת בכל עבודתם כיון שהכל הוא רק כוחו ית'. א"כ איזה יתרון עושים הם מצדם ובזאת העבודה הנשארת גבי האדם אחר שמוסר כל כח עבודתו להשי"ת זה הוא לגמרי רצונו ית'. והארת עבודה כזו נקרא נער ועל זה איתא בזוה"ק (שם) אשתכח יהושע דאתאחד לתתא מינה וכו' בההוא אתר דאתקרי נער וכו' בשעתא דנפיק יהושע נער אתער נער דלעילא וכו' היינו כי כל הכח גם מצבא מעלה הוא רק מזה שמכירין בעוצם בהירות דלית להו מגרמי' כלום כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) שם א"ל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והויה ודרגא כ"ש לשאר בריין פחות מני' הה"ד (דניאל ד) כלא חשיבין וכו' והוא שעל ידי שמכיר שכל הכחות כלא חשיבין ורק השי"ת לבדו הוא הפועל לכן בשם הזה יש כח ותקיפות כי אל לישנא דתקיפי הוא כדאיתא (יבמות כא) אכן יש בזאת ההכרה כמה וכמה חלוקי דרגין הכרת של זו הדרגא אינו דומה להכרת דרגא זולתה כי כל דרגא ודרגא אחיד בשמא. אכן השר מט"ט הנקרא בזוה"ק מלאך הברית דאחיד בשמיא ובארעא שהוא מכיר בכל הסתעפות ששה קצוות שאין שום כח רק לאין סוף ברוך הוא ולית לי' מגרמי' כלום לכן איהו כליל כל שמהן וכל כנוין כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון נז ליום כט) היינו שאין אצלו שום מקום שלא יהי' מנהיר הכרתו בבהירות עצום דלית לי' מגרמי' כלום בלעדי כוחו ית' לזה היא לבוש הראשון לאותו רצון העליון ית' המתחיל לצאת מן ההעלם אל הגלוי ולהתפשט לירד בסדר השתלשלות המדות עד שאין שום מדה לפניו שלא יהי' מכיר בה בעוצם בהירות דלית לי' מגרמי' כלום ויען שעמלק עומד תמיד בקטרוגו לעומת זה הרצון המתחיל לצאת מן ההעלם אל הגלוי ומן הכח אל הפועל כדכתיב ראשית גוים עמלק וגו' לכן צריכין ישראל ג"כ לעמוד נגדו שם בבחינת נער להכיר בכל יגיעת עבודתם דלית להו מגרמי' כלום ואינם עושים שום יתרון בעבודתם כי הכל הוא כוחו ית' לבד. ואחר שמאיר בעבודתם בחינת נער אזי הוא כל עבודתם הנשאר אצלם רצון גמור ומפאת זה נתבטל עמלק לגמרי וזה שכתב הזוה"ק (שם) וכי מה חמא משה דסליק גרמי' מהאי קרבא קדמאה דקב"ה פקיד אלא משה זכאה חולקי' דאסתכל וידע עקרא דמלה אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא וכו' היינו כי משה רבינו הי' בדרגא עלאה יתור כמבואר שם אי תימא דבשכינתא אשתכח בההוא זמנא לאו הכי דהא במשה אתנסיבת ואתאחדת אשתכח יהושע דאתאחד לתתא מינה וכו' בההוא אתר דאתקרי נע"ר וכו' היינו שאורו של מ"ר הוא יותר עליון ולמעלה הרבה מהסדר של זה העולם כי הארת הסדר שהציב השי"ת בזה העולם נקרא נער להורות שידע אדם ברור שלא עשה בכל עבודתו להשי"ת שום יתרון. אכן משה רבינו הי' למעלה הרבה מזה הסדר הנקרא נער. ועל זה מבאר שם דהא במשה אתנסיבת ואתאחדת וכו' היינו דאתאחד בשכינתא וזה מורה שנתאחד מ"ר ברצון עליון כזה שהוא למעלה הרבה מזה הסדר שיהושע הנקרא נער אתאחד בי' וכדמסיק שם אשתכח יהושע דאתאחד לתתא מינה כי הדרגא דאתאחיד בי' משה רבינו נקרא שכינתא. והוא כי מאחר שהציב השי"ת בזה העולם שכבודו ית' לא יהי' כביכול בשלימות בלתי עבודת ישראל והגם שכל נפש אדם מצדו מחויב לידע ברור שאינו פועל בכל עוצם בהירות חוזק עבודתו שום יתרון לכבודו ית' בכל זאת מזה בעצמו שחפץ השי"ת בעבודת אדם מוכח מפורש שיש גבי השי"ת רצון העליון מאוד נעלה שיכול כ"כ לצמצם את גודל אורו עד שלא איכפת לי' כלל לצמצם את האור אפילו בלבוש נמוך כזה שיהי' נראה שחסר כביכול כבוד שמים ודוקא ע"י עבודת אדם יהי' בשלימות הכבוד שמים ובלעדי עבודת אדם לא יהי' בשלימות הרצון מכביכול ית' הרי שזה הרצון ית' שחפץ בעבודת אדם הוא למעלה הרבה מאותו סדר הנעלה הנקרא נער וזהו כענין מאמרם ז"ל במדרש (פ' תבוא. ובתוספתא ב"ק פ' ז) מי גדול גנב או הנגנב הוי אומר נגנב גדול שיודע שנגנב ושותק וכו' ובזה הרצון העליון ית' שחפץ שבלתי עבודת ישראל לא יהי' כביכול השם שלם והכסא שלם שם הוא מקום מדרגות משה רבינו וזהו כוונת הזוה"ק (שם) שכתב דהא במשה אתנסיבת ואתאחדת אשתכח יהושע דאתאחד לתתא מינה וכו' ולכן נאמר כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל היינו כי ידים הם כלי פעולה של אדם ועבודת ישראל הוא הכלי פעולה של מ"ר לזה הגבי' את הידים והרים אותם משה רבינו למעלה מראשו לרמז בזה שהרים את עבודת ישראל כ"כ למעלה למעלה עד הרצון העליון ביותר שהוא עדיין רק בהארה העליונה טרם שיוצאת מהעלם אל הגלוי ובזאת ההרמה קבע בלבבם של ישראל הכרה לעולמי עד שידעו ברור שהרצון ית' הציב שלא יהי' בעולם שום שלימות רק ע"י עבודת אדם ובכל זאת נמשך כל פעולת עבודת אדם רק מכוחו ית' כי רק השי"ת לבדו הוא הפועל הכל ומשגיח ומנהיג ברצונו הפשוט גם בהסדר של זה העולם בלי שום הכרח ח"ו ובהישועה של פורים נתגלה זאת מפורש כי מפרטי המאורעות שהי' מקודם הי' נראה שעולם כמנהגו נוהג והי' כך בדרך הטבע. אכן אחר כל המאורעות בכלל היו רואים מפורש אשר בכל פרט מעשה מלפנים הי' ג"כ כל המנהיג השי"ת לבדו בהשגחה פרטיות כי מי חיבור את כל אלו המאורעות ביחד שמתחילה יהרוג את ושתי ואח"כ תלקח אסתר אל בית המלכות ואח"כ יקצפו שני המשרתים הרי שמהכלל ניכר איך שהי' מנהיג השי"ת מלפנים בכל פרט ופרט וזהו שאמרו ז"ל בגמ' (שם) אימתי ראו כל אפסי הארץ את ישועת אלהינו בימי מרדכי ואסתר כי אז נתגלה מפורש שמנהיג השי"ת גם את דרך הטבע לטובות ישראל בהשגחה פרטיות כי רק בשעת מעשה הי' נראה שהעולם כמנהגו נוהג אבל אח"כ ניכר מפורש שגם מקודם הי' מנהיג השי"ת ע"ד הכתוב וראית את אחורי ופני לא יראו היינו אף שבההוה אינו ניכר השגחתו ית' אבל אח"כ יכולין שפיר להכיר שגם מקודם בההוה הנהיג השי"ת ולזה מצינו בגמ' על זאת הישועה שהכפרים מקדימין וכו' מה שלא מצינו כזאת בשום מצוה והוא כמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצ"ל שבני הכפרים מריחים מקודם ישועה כזאת אף שמוקפין מורה על תלמידי חכמים כד' בזוה"ק (בהר קח:) ומסתמא מרגיש התלמיד חכם ביותר ישועות השי"ת מהבן כפר מ"מ בהישועה של פורים שראו כל אפסי ארץ וגו' שאז הראה השי"ת הישועה בלבושים הנמוכים הנראה להנהגת דרך הטבע ובזאת מרגיש הבן כפר יותר מן המוקף כי זאת ההכרה הוא כענין שנאמר מבשרי אחזה אלהי היינו מדברים הנמוכים הנראים לדרך הטבע ניכר גודל השגחתו ית' ובהכרה כזו מכיר יותר מי שהולך בשוק ממי שיושב תמיד בבית המדרש ומזאת הישועה נתעורר הכרה לעולמי עד כדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וכו' וזכרם לא יסוף מזרעם וגו' היינו שיהי' מכיר תמיד כל נפש מישראל אף אחר כל הסתרות והמאורעות העוברים עליו איך שגם מלפנים בשעת ההסתרה הי' נמי השי"ת מנהיג עמו בכל המאורעות בהשגחה פרטיות ובעיני פקיחא לטובתו ועל זאת ההכרה המנהיר בפורים רמזו ז"ל (במדרש מגילת אסתר) בזה שפתחו שם והי' חייך תלוים לך מנגד זה הקונה מן הפלטר וחד אמר זה שאין נו מזונות על שלש שנים וכו' ובאמת מצינו בגמ' מי שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה אמנם הענין הוא כמו שמצינו גבי דור המדבר שהיו נזונים רק ממן שהי' לחם מן השמים שהי' בו גודל בהירות בלתי שום בטוחות על יום מחר כלל ואחר שבאו לארץ והשיגו קנין בקביעות אזי היו נזונים מלחם מן הארץ שהי' בו בטוחות חזק גם על יום מחרתו ומבטוחות כזאת יש נייחא גם להגוף כי מאחר שנקבע בהם הכרה בקביעות שוב הי' שפיר בכוחם לקבל לחם מן הארץ שגם הגוף יהי' בנייחא כי יהי' לו חוזק בטוחות גם על יום מחר כי כן מנהיג השי"ת עם האדם כל עוד שהוא משולל כלי מונע ממנו בטוחות חזק כי אם יתן לו גם אז בטוחות חזק אזי יכול זאת הבטוחות בעצמו להסתיר בעדו שיהי' נדמה לו כוחו ועוצם ידו וגו' ולזה איתא שם אם יש לו להאדם לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה כי צריך לידע אשר אם הי' טוב ונכון בעבורו פרנסה בבטוחות גם על יום מחר בטח לא הי' השי"ת מונע ממנו. משא"כ אחר שכבר נקבע גבי האדם הכרה בשלימות איך שהוא מקבל תמיד רק מידו ית' אזי שוב לא יסתיר בעדו שום בטוחות ושפיר יכול לבקש מזונות בבטוחות חזק גם על שלש שנים ואינו נקרא בזה כלל קטני אמנה כי מדוע יהי' נמנע מן הגוף הנייחא שלו ולכן בפורים כיון שנקבע בו כלי לישראל להכיר השגחתו ית' בכל הפרטים א"כ מדוע באמת לא יהי' עוד לישראל בטוחות חזק שהגוף הגשמי יהי' ג"כ בנייחא מאחר שלא יסתיר עוד כלל בעדם ושפיר יכולין לבקש בו מהשי"ת מזונות בבטוחות חזק גם על שלש שנים למען שיהי' נייחא גם להגוף כי הגוף הגשמי אינו בנייחא מבהירות פשוט בלתי לבוש גשמי וזהו כוונתם ז"ל בזאת הפתיחה:
53
נ״דבגמ' (מגילה י"ב:) איש יהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני מאי קאמר אי ליחוסא קאתי ליחסי' עד בנימין וכו' תנא כולן על שמו נקראו בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו בן שמעי בן ששמע אל תפילתו וכו'. להיות שגבי ישראל נתוסף הקדושה בכל פעם שנולד בישראל איזה נפש ובכל דור ודור נתרבה הקדושה ביותר לזה מדייק הש"ס אי ליחוסא קאתי ליחסי' עד בנימין כי ע"י דור יותר נתרבה הקדושה ג"כ ביותר אלא מאי שנא הני. תנא כולן על שמו נקראו וכו' היינו אף שבאמת נתעורר על ידו הקדושה עד בנימין אולם הכתוב אינו מחשב אלא אלו השמות מהקדושה שנתעורר על ידו בהארת הישועה להכלל ישראל ועל זה הענין איתא שם נמי קרי לי' יהודי אלמא מיהודה קא אתי וקרי לי' ימיני אלמא מבנימין קאתי וכו' אמר ר' יהושע בן לוי אביו מבנימין ואמו מיהודה וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעה.) ותקרא שמו בן אוני דקשיו דדינא דאתגזר עלה ויעקב אהדר לי' וקשור לי' לימינא וכו' היינו כי איתא שם מקודם (דף קעד.) כד בעא לאשתמודעא מלכותא בארעא שריא בדינא ולא אתישבת מלכותא בדוכתא כדקא יאות עד דאתער דינא בשאול לפום עובדוי ולבתר אתישבת מלכותא ואתתקנת וכו' נמצא לפי זה שכל המלכות מזרעה של רחל הוא רק לפי שעה ולזה קראתו בן אוני ויעקב אהדר לי' וקשיר לי' לימינא היינו שהופיע בו הארה העליונה כמו שמאיר מצד השי"ת שאין באמת מצדו ית' שום דבר שיהי' רק לפי שעה וזהו דקשיר לי' לימינא היינו שיש לו באמת קיום לעולמי עד:
54
נ״הכולן על שמו נקראו בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו. והוא כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון כו דף עט) על הפסוק כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק וכו' דלא צריך לאתחזי' קדם שכינתא בקליפה וכו' היינו שאינו יכול להתפלל. ומרדכי האיר עיניהם של ישראל שאין אצלם לבוש כלל וכל מה שעשו מלפנים לא הי' רק על הגוון כי יען שמרדכי מסר נפשו שלא יכרע ולא ישתחוה אף שלא הי' מחויב כלל למסור נפשו ע"כ בירר בזה המסירות נפש את כל ישראל שהם לא עשו אלא לפנים כי הוא הי' מבורר מאוד אף משמץ גיאות שנקרא ע"ז עד שהי' מוסר נפשו אפילו על בזריי' דעבודה זרה וממילא לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל ישראל שגם הם לא עשו אלא לפנים:
55
נ״ובן שמעי בן ששמע אל תפילתו. היינו אף שהי' זאת הישועה בלא זמנא כי אכתי עבדי אחשורוש אנן וגם הבית המקדש לא הי' נבנה עדיין מ"מ ע"י מרדכי נתעורר מהעומק כמו שהוא מצדו ית' כמו שמצינו גבי שמעי בן גרא אף שכל קיום הויותו הי' רק לפי שעה כי כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה בכל זאת אחר שהכניע א"ע נגד דוד המלך כדכתיב ואני ראשון לבית יוסף וגו' נשאר בו חיים לפי שעה אכן בעומק אין מצד השי"ת לפי שעה כלל כי הרי בין כך נולד ממנו יאיר שיצא ממנו מרדכי שהגיע דוקא על ידו כל הישועה לכלל ישראל והוא כענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה מאמרם ז"ל מה ראה ארך אפים ראה היינו מאחר שהקב"ה מאריך אף לבל יעניש להאדם מיד אזי בין כך נשאר אדם בחיים והחטא שהוא רק לפי שעה יתרוקן מן האדם מעט מעט והחיים הוא מעומק נמצא שע"י אריכות אפים ישאר האדם בחיים לעולמי עד:
56
נ״זבן קיש בן שהקיש על שערי רחמים וכו'. היינו שהקיש לעורר את הקול מעומק הפנימי כמו שהוא מצד השי"ת והוא כדאיתא בזוה"ק (שלח קסח:) קלא דהדרא בעינא למנדע ומבאר שם הזוה"ק כל הקולות דלא סלקין ולא נחתין והקול הנראה ביותר דלא סליק הוא קלא דנחש שנראה שסתום לגמרי ומרדכי עורר לפתוח גם קול כזה ולעורר כ"כ מרחוק ולפתוח גם שם מהעומק זאת הוא מהארת דוד המלך שעליו נאמר ודוד מנגן ביד היינו שפתח את העומק להנהיר משם לכל פעולת הרחוקים וזה הוא כוונתם ז"ל באמרם שם וכולן על שמו נקראו היינו שכל אלו השמות שמחשב שם הכתוב המה רק על שם הישועה שנפתח ע"י מרדכי להכלל ישראל:
57
נ״חויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. וביארו ז"ל שרפו ידיהם מתורה ומצות וכו'. היינו כי אחר גודל הבהירות שהאיר אצלם מלפנים כמאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. מפאת זה נקטן בדעתם לבושי המצות כי סברו ממ"נ אם שוכן השי"ת בהפעולה של אדם אזי יכול להיות זאת הפעולה אפילו בהלבוש של דבר רשות ומ"מ למצוה יחשב. ובפעולה כזו שאינו שוכן בה הרצון ית' אף שיש לזאת הפעולה לבוש של מצוה לאו כלום הוא וא"כ מאן מפיס זה ההבדל ממצוה לרשות וזהו שרפו ידיהם מתורה ומצות מיד בא הכלב ונשכן ועל זה נאמר זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' אשר קרך בדרך וגו' היינו טרם שהגיעו להשלימות כי אחר שמגיעים ישראל לשלימות שוב אין מקום לשום קטרוג רק כל עוד שהם בדרך שנוסעים לקנות ועדיין לא חתם השי"ת עליהם אז באותו הדרך מתייצב עמלק נגדם וזהו ויבא עמלק וילחם עם ישראל וגו' היינו כי השי"ת הראה להם בזה הגם שזאת הוא אמת שישראל עלו במחשבה למעלה מתורה ומצות. בכל זאת בלתי הלבוש של תורה ומצות אין שום חיבור כלל מהסתרת הגוף לבהירות של הראש אף שישראל קודמין כדאיתא בתד"א (פ' י"ד ח"א) שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל וכו' דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה אבל אני אומר ישראל קדמו וכו' מ"מ כל החיבור מהגוף של ישראל לאותה המחשבה קדומה הוא רק ע"י לבושי תורה ומצות כי דווקא על ידם נתלמד הגוף ג"כ להתמשך אחר הדעת של הראש ובלעדי הלבוש מתורה ומצות נשאר הגוף נפרד מהראש כי הגוף בטבע חפץ בחושך רק ע"י הלבוש מתורה ומצות נתלמד הגוף ג"כ להסכים להדעת שבראש עד שנתאחד בחיבור גמור הגוף עם הראש ועיקר הלימוד שהגוף נתלמד בה הוא מצות מילה כי זאת הפעולה עושה רשומה מפורשת בהגוף ומפאת זה נעשה הגוף כלי קיבול לכל מיני אורות ולזה נקרא זאת המצוה ששון כדאיתא בגמ' (מגילה שם) ששון זו מילה כי מלת ששון רומז על כלי קיבול כמו שמצינו בגמ' (סוכה מח:) א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלי בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון וכו' והגמ' אינה מדברת בדרך הלצה ח"ו אלא הפירוש מששון הוא כך כי הפירוש משמחה הוא מה שנתעורר בלב וששון רומז על כלי קיבול שע"י מצות מילה נעשה הגוף כלי קיבול כענין שמצינו גם בדרגין עלאין אשר דווקא בזה המקום שמכירה דלית לה מגרמה כלום שם נעשית זאת הדרגא כלי קיבול לאורו ית' כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) שם א"ל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והוי' ודרגא כל שכן לשאר בריין פחות מני' הדא הוא דכתיב (דניאל ד׳:ל״ב) כלא חשיבין וכמצביי' עביד וכו' היינו יען שאותו דרגא מכיר היטב דכל דיירי ארעא כלא חשיבין לזה נעשית בהיפך אתוון אל להיות כלי קיבול לחסד אל כל היום כך מפאת ההכרה של מצות מילה שעל ידה מכיר האדם היטב איך שהוא מצדו מחוסר רק השי"ת יכול להשלימו וע"י זאת הרשומה שפעולת הכרה בהגוף נעשה הגוף כלי קיבול לכל מיני אורות וזהו ליהודים היתה אורה ואורה זו תורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור וכמבואר בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוו סתים דלא אתידע וכו' כי בקדמיתא הי' כ"ו דורות טרם מתן תורה שהי' נזונים רק מחסדו ית' כדאיתא בגמ' (פסחים קיח) היינו שהי' סתום מהם ולא אתידע שהשי"ת הציב בזה העולם יגיע כפיך והי' נדמה להם שא"א ליזון רק מחסד חנם כי הי' משוללי יגיע כפיך ובמתן תורה אורי וגלי שיכול האדם להגיע לאור ע"י יגיע כפו. ועמלק מקטרג על זאת ואומר שהשי"ת אינו חפץ בהתגלות אור כי אי אפשר שיהי' מקום בזה העולם להאדם שיגיע לאור ע"י יגיע כפו מאחר שאין האור יכול לסבול אפילו כגרעיני דחרדל מעוה"ז כד' בזוה"ק (ויקהל קצז) כי זה העולם הוא לגמרי ההיפך מאור כמו שמצינו בגמ' (מגילה יט:) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה וכו' וא"כ איך יתכן שיהי' מקום להאדם שיגיע ע"י יגיע כפו לאור. אכן בזאת הישועה הראה השי"ת ליהודים היתה אורה ואורה זו תורה דאורי וגלי שיש שפיר מקום להאדם שיגיע לאור ע"י יגיע כפו:
58
נ״טשמחה זו יו"ט וכה"א ושמחת בחגך. היינו כי כל החגים נקראים פני ד' כי באלו הזמנים יכולין שפיר להכיר עומק המכוון מהשי"ת. וכן יש הכרה מיוחדת בכל התחלפות הזמנים ועמלק מכחיש זאת אכן בפורים נתגלה זאת אף על הלבוש האחרון כמבואר בזוה"ק (פנחס רנו.) ימים טובים וכו' שנים שנים תרין יומין דר"ה ותרין יומין דשבועות ובגין דאינון תרין מנייהו בספק הא אית שני ימי הפורים באתרייהו וכו' היינו כי ר"ה ופורים נחשבים לחג אחד והוא כי מה שעוסק השי"ת בר"ה בכסה ובהצנע מאוד כי אז הוא עיקר הנהגתו ית' בהנקודה של שורש החיים אותה הנהגה בא אח"כ בפורים בהתגלות מפורש עד שניכר אף על הלבוש אחרון והשפל וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה אשר בהנס של פורים נתגלה מפורש שכל מה שבדעת עכו"ם בארמנותם ליפעל ההיפך מהרצון ית' באותו הזדון בעצמו מוכרחים המה דווקא ליפעל את הרצון ית' שלא בטובתם כי השי"ת מנהיג עמהם למעלה מדעתם:
59
ס׳ויקר אלו תפילין וכו'. היינו כי תפילין רומזין על עוצם החיבור והתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל כמאמרם ז"ל (ברכות ו.) תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו וכו' כי מי גוי גדול וכו' וכדאיתא במדרש (שוחר טוב) אמרו כנסת ישראל רבש"ע רצוננו להגות בתורה יומם ולילה רק שאין אנו יכולין והשיב הקב"ה תקיימו מצות תפילין ואני מעלה עליכם כאלו הגיתם בתורה ביום ובלילה וכו'. היינו כי מצות תפילין רומזין על גודל היקרות הצפון וגנוז בתוך כל הלבושים של ישראל כי בזה שמכסים את הפרשה של תורה בעור הבתים של התפילין זה מרמז על כל הלבושים של ישראל שניגנוז בהם בעומק דברי תורה וכן הם מלמדים על כל הנאות ואכילות של ישראל שהם רק דברי תורה כענין שמצינו בכתוב (יחזקאל ג׳:ג׳) אכול את המגילה הזאת וגו' ואכלה ותהי' בפי כדבש למתוק וגו'. אכן על הגוון אינו ניכר זאת כלל כי כל זמן שעמלק בעולם הכנף מכסה את הפנים ואין ניכר הרצון ית' הנמצא בלבושי ישראל עד היכן שאפילו הלבוש מהמצוה נדמה נמי להאדם שהוא נושא אותה וסובל ממנה כמאמרם ז"ל (ברכות יז) מסובלים במצות ובאמת לוה תורה מן המצות ומצות מן התורה כי כאשר נפתח האור מן המצוה אזי רואים מפורש שהתפילין נושאים את האדם ולא האדם את התפילין כמאמרם ז"ל הארון נושא את נושאיו וכן כל המצות נושאים באמת את האדם אך כל זמן שעמלק בעולם נדמה להיפך שהאדם סובל המצות ונושא אותם ולזה איתא שם יקר אלו תפילין כי מלת יקר רומז על מה שאינו כלל ביד האדם להשיגו בלתי עזרתו ית' כדאיתא במדרש עשרה דברים יקרים בעולם ונקראו כל הדברים שמחשב שם יקרים משום שאין בכח אדם להגיע עליהם בלעדי עזר מהשי"ת ועל זה הענין נקראו נמי תפילין יקר כי רק כאשר פותח השי"ת את עיני אדם אז מכיר שפיר שהעולם הוא מלא ד"ת. אולם ברגע אח"כ כשנעלם זאת הבהירות שוב אינו יכול להכיר וסתום ממנו כבקדמיתא ואין יכולין לסמוך על זה אפילו מרגע אחת על רגע שאחרי' לזה נקראו תפילין יקר אכן בזמן ההסתר שבימי מרדכי שדברי תורה היו עומדים אז במצב השפל ביותר אז פתח השי"ת לישראל זה החיבור מיקר אלו תפילין עד שהי' ניכר מפורש לעיני כל החיבור מישראל להשורש ית' כדאיתא בגמ' (סנהדרין כא:) בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי מאן הדיוטות אמר ר' חסדא כותאי מאי כתב עברית אמר ר' חסדא כתב ליבונאה וכו'. וליבונאה מורה על אור פשוט כי בלבן אין שייך בו שום גוון וזהו בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי שהוא ליבונאה ולשון קודש וזה מורה על מעט התלבשות של השורש בהתפיסה של אדם כי לשון קודש רומז על השורש ואז הי' רק אור פשוט בלי שום גוון ואור פשוט כזה הוא רחוק מאוד מתפיסת אדם חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ואשורית רומז שהכתב הוא מיושר בתפיסת אדם וכמבואר בגמ' (שם כב.) למה נקרא שמה אשורית שמאושרת בכתב היינו שהאור בא בהתלבשות ויש בזה גוון של צורת אותיות ויתכן בו תפיסה לאדם אכן הי' לשון ארמי היינו שהאור הי' מוסתר מאוד בהרבה לבושים כי לשון ארמי מורה על גודל הסתרה כי זה המקום הנקרא ארמי גורם שיהי' נסתר ומכוסה שם הדברי תורה כדאיתא בזוה"ק (ויחי רכד:) אמר ר' שמעון כד אנא בין אינון חברייא דבבל מתכנשי גבאי ואולפי מלי באתגלייא ואינון עיילי לון בגושפנקא דפרזלא תקיפא סתימא מכל סטרין וכו'. וכלהו מסתפי למימר מלין אלין אלא לעאן בגמגומא בגינו כך פסילוסין אקרון וכו' הואיל ומסתפי דהא אוירא קדישא ורוחא קדישא אתעדי מנייהו וינקי מאוירא ורוחא דרשותא אחרא וכו'. ואח"כ ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש היינו שיהי' יכולין שפיר להכיר את החיבור והתקשרות שיש להם בהשורש דרך כל הלבושים וזה הי' בהנס של פורים לזה נאמר ליהודים היתה אורה וגו':
60
ס״אויבן משה מזבח ויקרא שמו ד' נסי וגו'. הנה נגד עמלק היו צריכין כ"כ למלחמות חזקות כמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה כי אם יסמכו ישראל על זאת התקיפות שיש להם בהשורש כמו שהאיר להם השי"ת בהים מה תצעק אלי בעתיקא תלי' מלתא כדאיתא שם בזוה"ק אזי יכול להתעורר מיד נגד זה הקטרוג של עמלק שאומר שהוא ג"כ יש לו תקיפות מהשורש כמו שנאמר אליו שוכני בחגוי סלע וגו' מי יורידנו ארץ כי נולד מיצחק ורבקה לזה כל העצה נגדו הוא רק ללחום בחזקה ולהראות אשר אינו נמצא גבי ישראל אפילו רגע אחת בלי עבודה והי' משה רבינו לוחם נגדו כ"כ בחזקה עד שהראה שישראל אפילו בשעת שינה גם שלא מדעתם המה מלאים עבודה אולם נגד זה התעורר ג"כ עמלק ואמר אשר שלא מדעת נמצא גם אצלו עבודה אכן הראה משה רבינו שיש חילוק ביניהם אפילו שלא מדעת ג"כ כי דווקא ישראל יען שביום המה הולכים תמיד בדעת לעבוד את השי"ת כפי מה שכוחם מגיע לכן גם בלילה בשעת שינה שאין עוד בכח דעתם לברר שם מברר אותם השי"ת כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלה:) וכיון דמטאן התם כלהו לעולם ועד. אבל העכו"ם שהולכים ביום ג"כ בחושך ומואסים בדעתם בעבודה ממילא בלילה בשעת שינה שהוא שלא מדעתם נשארו ג"כ בחושך. אכן נגד זה מקטרג ג"כ עמלק ואומר מאחר שעכ"פ המה ישראל בגוף גשמי והאיך אפשר למי שהוא בגוף גשמי שלא יהי' נמצא אצלו רגע שהיא משולל עבודה כי אפילו משה רבינו מצינו אצלו נמי וכאשר יניח ידו וגו' כי מי שהוא בהגוף א"א שיהי' תמיד בעבודה בלי הפסק כלל וכדכתיב וידי משה כבדים וגו' הרי שהי' לפעמים גבי מ"ר נמי הפסק. אמנם נגד זה הקטרוג נאמר מיד ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד וילפי מזה טור בשם פרקי דר"א (פ' מד) ששליח ציבור צריך להיות אחד בימינו ואחד בשמאלו היינו שהציבור של ישראל הוא שאחד מברר את השני ובשעה שיניח ידו של אחד מעבודה כי אי אפשר להאדם לעמוד תמיד בעבודה בלי הפסק כלל בכל זאת שפיר נחשב על ישראל שאינו נמצא בהם שום רגע בלתי עבודה כי באותה הרגע שיניח ידו של אחד וישן מעבודה אז בזאת הרגע עומד חבירו בבהירות עבודה וזה הזיוג שאחד מברר את חבירו נקרא ציבור והוא דווקא גבי ישראל ועל זה הזיוג נאמר וידי משה כבדים וגו' ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד משא"כ גבי האומות המה נפרדים ולא שייך בהם ציבור ואין בהם זיוג כדאיתא בזוה"ק (משפטים קג.) אל אחר אסתרס ולית לי' תיאובתא לעלמין ולא אפיש ולא עביד פירין דאלמלי עבד פירין יטשטש לכל עלמא וכו':
61
ס״בויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. איתא בגמ' (מגילה יא.) ר' נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא שיר המעלות וגו' לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם. אדם ולא מלך וכו'. היינו כי מלכא לא איקרי מזיק (פסחים ק"י.) כי המלך פועל הכל בסדר הדרגה ואינו מנימוס המלכות ליפעל בלתי סדר הדרגה כלל ומה גם שעל המלך כתיב פלגי מים לב מלך ביד ה' משא"כ כשנפעל רע ע"י אדם ולא מלך זאת הוא לגמרי בלי סדר ובלתי הדרגה כלל כמו שמצינו גבי המן שהוא מזרע עמלק שעליו נאמר קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד ונאמר עליו ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד היינו שאף הקושי השעבוד הנפעל משאר האומות עד שמסיבתו נדמה ח"ו שאבד תקוה זה הכל נפעל ע"י ההסתה הראשונה של עמלק כדאיתא עליו במדרש תנחומא (פ' תצא) מלה"ד לאמבטי רותחת שלא היתה ברי' יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה אע"פ שנכוה הקירה לפני אחרים וכו'. ואיתא שם עוד למה הי' עמלק דומה לזבוב שהי' לוהט אחר המכה כך הי' לוהט עמלק אחר ישראל ככלב וכו'. היינו כמו זבוב שכל שליטתו הוא רק במקום שיש שם חסרון כי במקום שלם אינו יכול לשלוט רק במקום שיש מכה כך מרגיש עמלק תמיד בזה המקום שיש חסרון גבי ישראל שהם משוללי שלימות שם הוא בא מיד להציר אותם בקטרוגו וזהו אשר קרך בדרך כלומר כשמתחילין ישראל לילך לקנות איזה שלימות ובעודם בדרך טרם שמגיעים למחוז חפצם שיגמור אצלם השלימות וזה העת שהם עדיין באמצע הדרך נקרא בזוה"ק (וישלח קע.) קדרותא דצפרא כי כך הציב הרצון ית' שכל האור לא יהי' ניכר אלא מתוך החושך כדאיתא שם (תצוה קפד.) לית נהורא אלא ההוא דנפק מגו חשוכא לכך הוא תמיד טרם השלימות קדרותא דצפרא ומזה החושך מצמיח הישועה ונגמר השלימות כענין שהי' קושי השעבוד טרם יציאת מצרים וכל עוד שישראל הם בדרך שהוא קדרותא דצפרא שם בא עמלק להקיר אותם בקטרוגו עד היכן שזאת השלימות בעצמו מה שבונה השי"ת להקנות לישראל אזי בקדרותא דצפרא מחשיך שם עמלק כ"כ עד שנראה ממש ההיפך לגמרי ח"ו וכמו שמצינו בעת שבנה השי"ת ליתן תורה לישראל וטרם שקבלו אותה היו צריכין לברר עצמם מקודם במ"ט ברירין אזי ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים שרפו ידיהם מתורה ומצות והכניס אז כ"כ התרשלות בלב ישראל עד ששאלו היש ד' בקרבנו אם אין וגו' וכמבואר בזוה"ק (בשלח סד) דבעי למנדע בין עתיקא סתימאה דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכו' היינו דבעי למנדע באיזה הנהגה מנהיג עמהם השי"ת אם מנהינ עמהם בהנהגת עתיקא או בהנהגת זעיר אנפין שהוא לפום צערא אגרא הגם שעל הים ראו מפורש הנהגת עתיקא כדאיתא בזוה"ק (שם) מה תצעק אלי בעתיקא תלי' מלתא אכן אח"כ נתעלם מהם זה האור. ובאמת הציב השי"ת בזה העולם אלו שני הנהגות ביחד כענין המאמר טובים מאורות שברא אלהינו וגו' כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. אכן היתכן לומר כזאת שעזב השי"ת כח הממשלה מידו ח"ו ונתן אותה להמאורות הלא לא עזב השי"ת שום דבר מידו וכבודו ית' בעצמו מנהיג באמת הכל אלא שאם הי' זאת הנהגה בהתגלות מפורש איך שכבודו ית' מנהיג באמת הכל אזי לא הי' מקום לבחירה וממילא לא הי' שכר ועונש כמו הצבא מעלה שאיתא בזוה"ק דלית בהו אגרא ועונשא כי הם משוללי בחירה וכל עבודתם הוא ע"ד מאמרם ז"ל במדרש בכל עושה הקב"ה שליחותו אפילו בהדומם וכו' ומ"מ הגם שהדומם פועל נמי שליחותו ית' וכי שייך לומר שמקבל שכר ועונש על זאת השליחות זאת השליחות נפעל ע"י הדומם בלי דעתו כלל לזה הציב נמי השי"ת הנהגת זעיר אנפין ועל זאת הנהגה נאמר טובים מאורות וגו' כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל היינו שנתן בהבריאה כח וגבורה לקנות שכר ועונש ביגיע כפם ע"ד מאמרם ז"ל לפום צערא אגרא. אולם אחר גודל הסבלנות שסבלו ישראל מהכשלון של רפידים האיר להם השי"ת כל השלימות בזה שנתן להם את התורה ומאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים דלא אתידע (זוה"ק מצורע נג:) היינו שנתגלה להם ע"י התורה אשר אלו שני הנהגות המה באמת כלא חד כדאיתא בזוה"ק (אדרא רבא וזוטא) עתיקא וזעיר אנפין כלא חד אלא כפי מה שעובד האדם בהנהגת זעיר אנפין היינו בכח הבחירה שבידו כך מוצא את עצמו בעתיקא שהוא למעלה מהבחירה שבתפיסתו אכן טרם שהגיעו לאותו השלימות של תורה בעוד שהיו בדרך אז התיצב נגדם מלחמת עמלק וכן בכל זמני התחלפות כאשר צריך להתחלף גבי ישראל משלימות לשלימות היותר נעלה אזי מתיצב בנתים עמלק כמו שמצינו בעת שהתחלף המלכות מבנימין למלכות בית דוד טרם שנגמר בשלימות המלכות בית דוד התיצב נגדם מלחמת עמלק והי' צריך אז ללחום נגדו זרעו של רחל ולכן טרם שנגמר בשלימות המלכות בית דוד הי' מולך מקודם מזרעה של רחל כי אז טרם השלימות אין שום עצה נגד עמלק רק גודל עבודה כדכתיב והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וזרעה של רחל רומז על גודל עבודה. וכן מצינו בהנס של פורים כי באותו הזמן התחיל להתחלף מבית ראשון לבית שני ותורה שבכתב התחיל לבוא בהתלבשות תורה שבע"פ וטרם שנגמר השלימות מזה החיבור בעת ההתחלפות שם התיצב עמלק בנתים כדי להפריד ח"ו זה החיבור כי כמו שיש בהקדושה חסד וגבורה וחוק המכריע בנתים כדאיתא (בספר יצירה) ימין ושמאל ואויר בנתים כך יש לעומת זה בסטרא אחרא נמי ימין ושמאל ואויר בנתים ועל זה האויר בנתים שבסטרא אחרא רמזו ז"ל בגמ' (ב"מ קז:) אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי וזה האויר שבנתים הנקרא זיקא הוא עמלק שמתיצב תמיד בנתים בכל ההתחלפות להפריד ח"ו החיבור ועל זה הענין איתא שם בגמ' (מגילה יא) ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל ארי נוהם זה נבוכדנצר הרשע דכתיב בי' עלה ארי' מסובכו וגו' היינו שהי' מיפה עצמו בגוון יפה של דרך ארץ כדאיתא עליו בגמ' (סנהדרין צב:) אילמלא בא מלאך וסטרו על פיו בקש לגנות כל שירות ותשבחות וכו' ועד היכן הי' בכוחו ליפות עצמו עד שנאמר עליו נבוכדנצר עבדי. דוב שוקק זה אחשורוש דכתיב בי' וארי חיוה תנינא דמיה לדוב ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב היינו אף שיש בהם גם כן גוון של דרך ארץ כדאיתא בגמ' (ברכות ח) בג' דברים אוהב אני את הפרסיים וכו' מ"מ עיקר כוחם הוא רק לכלות הכל כי דוב מורה על שיכול וכליון ע"ד הכתוב ותפגשנה כדוב שכול וגו' לזה נמי הוא הע"ז של פרסיים אש המכלה ומפריד הכל. מושל רשע על עם דל. מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות וכו' וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה אשר באותו הדור הי' מתגבר מאוד הקליפה של צרת עין וכמו שרמזו ז"ל על עילם שזכתה ללמוד ולא ללמד וזה הצרת עין הכניס בהם המן מפני שהיו נהנים מאותו הסעודה שהמן הי' ממונה עלי' כדאיתא בגמ' (שם) לעשות כרצון איש ואיש זה המן וכו' ובזמן שמתגבר ח"ו הקליפה של צרת עין אזי מושל רשע על עם דל ועל זה איתא בגמ' שם גבר מלכא עלאה וכו' גבר המן וכו' והתגבר כ"כ להתרשל את ישראל עד שהי' נדמה להם שאפס תקוה ח"ו וכדאיתא שם ישנו מן המצות וכו' אלהיהם ישן הוא וכו' כי רק אחר הישועה נתוודע להם שהם לא עשו אלא לפנים אבל בשעת מעשה הי' נדמה להם שאבד תקוה ח"ו כי היו נושאים נשים נכריות והיו מדברים בלשון אשדודית ולעורר משינה ותרדימה קשה כזו לא הי' באפשרי כי אם ע"י מרדכי היהודי הנקרא מר דרור שהוא ראש לכל הבשמים כדכתיב גבי קטורת קח לך בשמים ראש מר דרור וגו' ורומז על ריח טוב הנמצא בעומק הלבושים של ישראל אפילו באותן שנתרחקו מאוד כדאיתא בגמ' (עירובין כא:) שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח:
62
ס״גואיתא שם ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אורה זו תורה וכה"א נר מצוה ותורה אור וכו'. היינו כי תורה הוא כמבואר בזוה"ק (מצורע נג) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים דלא אתידע וכו' היינו כי קודם מתן תורה היו כ"ו דורות שזן אותם בחסדו כד' בגמ' (פסחים קיח.) היינו שהי' נדמה להם שחסדו ית' יורד להם בדרך ויתור בלתי יגיע כפם אכן בנתינת התורה נתגלה להם שעיקר הרצון מחסדו ית' הוא שיהי' ע"י יגיע כפיך כדכתיב לדעח כי אנו ד' מקדשכם וכל עסקו של עמלק הוא להסתיר זה הרצון של יגיע כפיך כי אינו חפץ שיהי' לדעת כי אני ה' מקדשכם ובהנס של פורים נתגלה זה הרצון מפורש:
63
ס״דשמחה זו יו"ט וכה"א ושמחת בחגך. כי ענין חג הוא כדכתיב ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש. היינו כי ביום הראשון מקרא קודש רומז על הארה ראשונה מהקדושה הבא מצד השי"ת ואחר שעובד האדם באותה הארה הראשונה וקובע אותה בלבו שבעת ימים אזי ביום השביעי מקרא קודש היינו שאז נקבע זאת הקדושה גבי האדם ע"י יגיע כפו שיהי' לו בה קנין גמור ולזה איתא בזוה"ק (פנחס רנו) אשר בכל החגים יש שני ימים יום אחד הוא מצד השי"ת ויום השני הוא מצד הקנין של אדם לבד מר"ה וזמן מתן תורה שלא מצינו בהם רק יום אחד והוא כי החג של ר"ה נקרא בכסה ואין שייך בזה קנין להאדם וזמן מתן תורה הוא נמי רק יום אחד כי מי יכול לומר שיש לו קנין קביעות בהיקרות של תורה הלא נאמר התעיף עינך בו ואיננו ומסיק שם הזוה"ק אשר נגד אלו שני הימים של ר"ה ומתן תורה ניתן לנו שני ימי פורים כי בפורים נקבע הד"ת בלבבם של ישראל בקנין גמור והוא כדאיתא במדרש (שיר ז') בשני מקומות פעלו ישראל עם הקב"ה בסיני פעלו בפיהם ולא בלבם בבבל בלבם ולא בפיהם הביא עליהם איש שנאמר איש צר ואויב המן וגו' הרי שבפורים נקבע הד"ת בלבב ישראל בקביעות גמור ועל זה הקנין נאמר כאן שמחה זו יו"ט:
64
ס״הששון זו מילה וכה"א שש אנכי וגו'. היינו כי מילה מורה על הרשימה שנקבע בהגוף כלומר שהגוף מוקף בהקדושה ואי אפשר לו לצאת ממנה כענין מאמרם ז"ל במדרש (ש"ט ו') כשנכנס בבית המרחץ הי' מביט בעצמו ואמר הריני ערום מן המצות וכשהי' מסתכל במילה שהוא שקולה נגד כל המצות דעתו מתקררת כיון שראה דוד כך אמר מזמור עליו וכו' ועמלק מתנגד על זאת המצוה:
65
ס״וויקר אלו תפילין וכו'. היינו כי עיקר החיבור שיש לישראל בדברי תורה נרמז בהתפילין כי ענין תפילין הוא שכותבין פרשה של ד"ת וטומנין אותה בלבוש בתי התפילין והאדם הנושא אותם נחשב כאלו קיים כל התורה במצות עשה של והגית בו יומם ולילה כדאיתא במדרש (ש"ט א) אמר ישראל רבש"ע רוצין אנו ליגע בתורה יום ולילה וכו' והשיב הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים בתורה יומם ולילה וכו'. היינו שמוכרח האדם לעסוק לפעמים גם בצרכי הגוף אכן רומזין התפילין כמו שגנוז וטמן בעומק הלבוש שלהם פרשה של דברי תורה כך נמצא ד"ת בעומק כל הלבושים של ישראל שנכנסים בהם כי ללבושים כאלו שהמה משוללים לגמרי מד"ת שם אינו נכנס שום נפש מישראל ולזה מצינו בגמ' (ברכות ל:) חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וכו' והשיב לו אנא תפילין מנחנא וכו'. היינו מאחר שאני מניח תפילין תוכל להוכיח מזה שאני מכיר היטב בכל ההתפשטות שאתה רואה בי הד"ת הטמונים שם ועל גודל חיבור כזה רומזין תפילין שאין שום לבוש גבי ישראל שיהי' משולל חיבור לאורו ית' וזהו ויקר אלו תפילין ועל זה הענין רמזו שם בגמ' חד אמר שמלך מעצמו דלא הוי איניש דחזי למלכא כוותי' וחד אמר וכו' אבל זאת מודים הכל שמלך מעצמו ומלך מעצמו רומז על שלולות החיבור ההיפך לגמרי מהארת תפילין כי מולך מעצמו מורה על מלוכה כזו שהוא נפרדת לגמרי מהמלוכה שלפני' ההיפך מהמלכות שבקדושה שיש לה תמיד חיבור כענין מאמרם ז"ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכינו עליכם היינו שיקבלו ישראל עול מלכות שמים בתפיסת דעתם ובבחירת רצונם הטוב כלומר שיהי' תמיד חיבור לתפיסת דעתם עם כבוד מלכותו ית' אבל מולך מעצמו מורה על פירוד גמור ועל זה הפירוד רומז הע"ז הנקרא מולך שאמרו ז"ל בגמ' (סנהדרין סד.) מפני מה תפסה תורה לשון מולך כל שהמליכוהו עליהם אפילו צרור ואפילו קיסום וכו'. היינו בלא דעת כלל כי מישראל הוא עיקר הרצון ית' שימלכוהו מדעתם ובתפיסתם ולזה נמי מצינו גבי ישראל תפלה מה שלא מצינו כן בצבא מעלה שלא מצינו אצלם רק שירה וזמרה כי ענין תפלה הוא שאומר האדם דעה בהנהגתו ית' כענין מאמרם ז"ל בגמ' (סוכה יד) שמהפך מידתו של הקב"ה. מה שאין כן בצבא מעלה שהם מכירין מאוד בגודל בהירות עצום את שבחו ית' אבל לא שיאמרו דעה בהנהגתו ית' משא"כ לישראל נתן השי"ת כח התפלה לומר דעה כי חפץ בתפיסת דעת אדם וכדכתיב לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשינו אבל הע"ז מולך הוא לגמרי ההיפך שמבטלת כל התפיסה והדעה לזה הוא עבודתה באש שמפרד ומכלה הכל שלא יהי' שום חיבור לכן איתא שם בגמ' גבי עבודת ע"ז מולך היכי דמי וכו' כמשוורתא דפוריא וכו' ופירש רש"י ז"ל כדרך שהתינוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והיה קופץ משפה לשפה וכו' רמזו ז"ל בזה אשר בפורים יש חיבור גמור גבי ישראל אף במקום הנראה שהוא באורח דילוג וזהו ויקר אלו תפילין כי בהישועה של פורים נתגלה זה החיבור מפורש:
66
ס״זליל פורים
67
ס״חאיתא בגמ' (מגילה ב.) לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנים הרבה תיקנו להם וכו'. הענין הוא כי בכל זמן שנעלם האור וה' תתאה שהוא מלכות שמים הוא לעיני אדם בהסתר עד שמפחד האדם ונעלם ממנו מאין יבוא עזרי כמו שהי' בכאן שעל זה הזמן איתא בגמרא (חולין קלט:) אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר פני. אז בעת שהשי"ת מושיע ומחזיר את האור מחזיר כפלים לתושיע כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה שע"י זה שנעלם יוסף הצדיק החזיר לו השי"ת ליעקב אבינו כפלים לתושיע יוסף הצדיק עם שני שבטים אפרים ומנשה. וזהו כי כאשר השי"ת מושיע אז מראה והי' כאשר לא זנחתם ומנהיר גם את ההסתר שהי' מקודם שבשעת זמן ההעלם וההסתר שמלפנים הי' ג"כ אור:
68
ס״טוהנה מצינו שלשה חלוקי זמנים בקריאת המגילה. כפרים. פרזים וחצירות. ומוקפין חומה. וביאר הענין כי איתא בהאר"י הק' ז"ל שהישועה של פורים הי' מסטרא דנוקבא לזה הי' כאן אמו מיהודה. ואביו מבנימין. כדאיתא בגמ' (שם) אבל הישועה האמיתיות שיהי' ע"י מלך המשיח יהי' מסטרא דדכורא ואז יהי' אביו ג"כ מיהודה ולזה מצאנו כאן שכתוב ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה וגבי דוד המלך כשמשח אותו שמואל כתיב לרעיך הטוב ממך כי אצלו הישועה מסטרא דדכורא ולא מסטרא דנוקבא. ולכן המוקפין קורין את המגילה בחמשה עשר בו. והכפרים מקדימין. כי ענין חמשה עשר מבואר בזוה"ק (אמור קב:) ובחמשה עשר יום וגו' ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא חמשה עלייהו דמלכא הוא וכו' היינו בזמן שהישועה הוא מסטרא דנוקבא נקרא בעשור דמטרוניתא כי בכל מקום שהישועה הולכת דרך פעולת אדם ישועה כזאת הוא מסטרא דנוקבא ונקרא בזוה"ק בעשור דמטרוניתא וכמו שהי' בהישועה של פורים שנאמר בה בלילה ההוא נדדה שנת המלך וגו' והי' נדמה לעיני אדם שהדרך הטבע הוא כך כי כן הם כל הישועות של ישראל בהתחלתן מסטרא דנוקבא כדאיתא בירושלמי על הפסוק למנצח על אילת השחר וגו' שהישועה של ישראל נמשל כאילת שהיא נקיבה וגם נמשל לאור השחר שמתחיל להאיר קמעה קמעה כך הישועה של ישראל בתחילה נראה שדרך הטבע הוא כך שנדדה שנת המלך ואח"כ הראה השי"ת שנדדה שנת מלכו של עולם והכירו ישראל למפרע אשר אף בזמן הקודם בעת שהי' נדמה להאומות בנפשם שיושבים בטח בארמנותיהם ובכוחם להתפשט כחפצם בכל תאות לבבם גם אז הי' כל רסן עדיים רק בידו ית' והנהיג עמהם למעלה מחפץ דעתם כמו שחפץ הרצון ית' ולא הי' להם מעולם מצדם שום כח ליפעל כלום בלעדי רצונו ית'. אולם כל עוד שהישועה הוא עדיין רק מסטרא דנוקבא מצד פעולת אדם אז הם עדיין כמה דברים בהעלם ובהסתר כי עד היכן הוא בכח האדם להאיר בפעולותיו הלא מצער הוא וזה נקרא בזוה"ק בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא חמשה עלייהו דמלכא הוא. היינו אחר שמראה השי"ת שהדרך הטבע בעצמו מנהיג ג"כ השי"ת אז הוא הישועה מסטרא דדכורא ונקרא בזוה"ק חמשה עלייהו דמלכא כי אז מנהיר הישועה מצד השי"ת ולא על דרך פעולת אדם ומפאת גודל הארה כזאת לא נשאר עוד ממילא שום לבוש בהסתר שלא יזריח בו אורו ית' וזה הוא כוונת האר"י הק' ז"ל (מובא לעיל) שכתב על הישועה של פורים יען שהיתה מסטרא דנוקבא לכך הי' אמו מיהודה ואביו מבנימין אבל הישועה האמיתיות שיהי' אי"ה במהרה ע"י מלך המשיח יהי' מסטרא דדכורא ואז יהי' אביו ג"כ מיהודה וכו' כי אצלו יהי' הישועה מסטרא דדכורא ולא מסטרא דנוקבא. ולזה נמי מצינו ג' חלוקי זמנים בקריאת המגילה. כפרים. פרזים וחצירות. ומוקפין חומה. בני כפרים רומזין על תמכין דאורייתא כמאמרם ז"ל בגמ' שמספקין מים ומזון וכו'. ופרזים וחצירות מבואר בזוה"ק (אמור קט) אם אינון מארי תורה אתקריאו בתי ערי חומה וכו' לאחרים דלאו אינון מארי תורה אתקריאו בתי החצרים וכו'. וזה מורה על תפלה שאינו מגני ומצלי רק בעידנא דעסיק בה וזה נקרא פרזים וחצירות. אבל מוקפין חומה מבואר שם בזוה"ק שרומז על מארי תורה היינו כשמייגע האדם עצמו בדברי תורה עד שנעשה מוקף ומוגדר בכל הצדדים בד"ת זה ההיקף נעשה לו כחומה שמגין ומצלי עליו תמיד גם בעידנא דלא עסיק בה. ולכך המוקפין חומה שהם בעלי תורה קורין את המגילה בחמשה עשר בו ואינם רוצים להקדים כמו בני הכפרים כי בעלי תורה הם במדת תפארת לזה אינם ממהרים לחפוז את הקץ וחפצים להתמהמה עוד מעט ולהמתין בקריאת המגילה כי מבינים היטב שכדאי הוא לסבול עוד מעט עד שינהיר השי"ת את הישועה מסטרא דדכורא למען שלא יהי' נשאר שום לבוש מישראל בחושך ובהסתר ועל זה רומז זמן קריאתם שהוא בחמשה עשר כי חמשה עלייהו דמלכא ואינם רוצים להקדים קץ הישועה כמו בני כפרים ופרזים וחצירות שאינם בעלי תורה לזה אין בכוחם לסבול ולהמתין וממהרים את הקץ מהישועה כי בני הכפרים המה רק בבחינת תמכי דאורייתא וזה נקרא בזוה"ק (בראשית כא:) ירכין לבר מגופא וכמבואר בתקוני זוה"ק (תיקן יג לא:) תרין ירכין וכו' אינון נצח והוד וכו' שהם למטה ממארי תורה שהם ברזא דתפארת אבל תמכי דאורייתא הוא ברזא דנצח והוד שנקראו ירכין ועל בחינת ירכין שהוא לבר מגופא נאמר ויגע בכף ירכו וגו' כמבואר בזוה"ק (שם) והוד שהוא ירך שמאל דרגא דדוד המלך לא יתוקן עד שעתי דמאטו רגלין ברגלין כמבואר בזוה"ק (פקודי רנח.) אכן הירך ימין הנקרא נצח כבר נתקן עוד מהתחלת המשיחה של דוד המלך כדאיתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל על הפסוק וגם נצח ישראל לא ישקר ועל זה התיקן רומז המשיחה של דוד המלך שנמשח בשמן המשחה שהי' בו (כל אחד עשר) סממני הקטורת. שרומז על קשורא דכולא ששוכן בכל המקומות השי"ת אף בהרחוקים מצורת אדם כי בסממני הקטורת הי' ממה שגדלים בים ובמדבר וגם מה שנקח מחיות טמאות ואינו מאכל אדם וגם המנין של אחד עשר רומז על התרחקות מהקדושה כי בהקדושה הוא תמיד עשר ולא אחד עשר ובהקליפה הוא אחד עשר כדאיתא בזוה"ק (תרומה קסד:) לסטרא אחרא יהבי חושבנא יתיר וחיהי במניינא בגריעו כגון עשתי וכו' ובסטרא דקדושה גרע את ואיהו תוספת וכו'. ובכל זאת נעשה מזה שמן המשחה שקיים לעד בלי שום הפסד כדאיתא בגמ' (כריתות ה:) וזה רומז על גודל ההתקשרות ועוצם החיבור שיש להשי"ת עם ישראל כי העיקר מאלו סממני הקטורת הוא הריח והריח אין לו שום תפיסת מקום בעוה"ז ואין לו שייכות להגוף כמאמרם ז"ל איזה דבר שהנשמה נהנית בו ולא הגוף הוי אומר זה הריח והמשיחה משמן המשחה מרמז שאלו ואלו עתידין ליתן ריח שלא יאבד לנצח ח"ו שום לבוש מישראל וזה הי' מרמז שמואל הנביא באמרו לשאול המלך וגם נצח ישראל לא ישקר היינו אפילו פעולה כזו שנדמה שהוא רק לפי שעה גם זה יהי' לנצח וזהו שכתב האר"י הק' ז"ל שהירך ימין הנקרא נצח כבר נתקן ע"י שמואל הנביא בעת שמשח לדוד המלך כי זאת המשיחה רומז גם על נצח ישראל לא ישקר וכמבואר נמי בזוה"ק (בראשית כא:) והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל וכו' דלא אתנבי ב"נ מתמן עד דאתא שמואל ועליה כתיב וגם נצח ישראל לא ישקר כדין אתקן דהוה חלשא מכד אסתכן יעקב אבינו בממנא דעשו ויגע בכף ירכו וכו' ואתעכב עד שמואל וכו' ואף שמשח לשאול המלך נמי ולפי הנראה הי' זאת המשיחה רק לפי שעה אמנם המשיחה של שאול המלך הוא ג"כ באמת לעולמי עד כי הרי הישועה של פורים שהוא נצחיות לעולמי עד נצמח מזרעו של שאול המלך:
69
ע׳איתא בגמ' (מגילה ה:) חזקי' קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר מספקא לי' וכו' לחזקי' מספקא לי' לרבי פשיטא לי' וכו' סביב פרט לטבריא שימה חומתה. לענין בתי ערי חומה לא מספקא לי' כי קא מספקא לי' לענין מקרא מגילה מאי פרזים ומאי מוקפין וכו' משום דהני מיגלו והני לא מיגלו והא נמי מיגלייא או דילמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו והא נמי מיגנייא וכו':
70
ע״אהענין הוא כי זאת הקדושה שקונה האדם על ידי יגיעתו בדברי תורה מטמין אותה השי"ת ומכסה ומסתירה מעיני אדם כדאיתא בזוה"ק (צו לה.) בר נש דאשתדל במילי דאורייתא ושפוותי' מרחשן אורייתא קב"ה חפי' עלי' ושכינתא פרשא עלי' גדפהא הה"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וכו' והוא כדי שלא יתגלה ולא יוודע לשום ברי' את המשא ומתן שיש להשי"ת עם זה האדם ועל ידי זה לא יוכל להתעורר נגד זה הקדושה שום קטרוג ח"ו וזה האדם נקרא מוקף חומה:
71
ע״באכן הקדושת אבות שיש בכל נפש ישראל בקביעות ירושה מאבות הקדושים זאת הקדושה אינה מתיירא משום קטרוג כי אין בזאת הקדושה שום מעשה ידי אדם ואין מהצורך להסתירה ולכסות אותה וזה נקרא שימה חומתה דמיגליא. לכן לענין בתי ערי חומה ששם נוגע בין אדם לחבירו אינו מספיק הקדושת אבות כי בין אדם לחבירו צריך האדם לברר א"ע בברירים שלו דווקא כי בקדושת אבות יש לחבירו ג"כ חלק לזה לענין בתי ערי חומה פשיטא לי' שאינו נקרא חומה וזהו פרט לטבריא שימה חומתה רק לענין מקרא מגילה מספקא לי' לחזקי' ולרבי פשיטא לי' היינו כי מקרא מגילה רומז על התגלות אור שיפתח השי"ת את ההסתר ויגלה מפורש את אורו ית' ואז כשיתגלה האור מפורש יהי' עיקר הקדושת אבות שקבע השי"ת בלבות ישראל וכל הקדושות שקנה האדם ע"י יגיעות עבודתו יהיו נחשבים נגד הקדושה שיש בלב ישראל בקביעות כמו נר בפני אבוקה לזה טבריא אף שימה חומתה ואינו נקרא מוקף לענין בתי ערי חומה מ"מ לענין מקרא מגילה הגם שימה חומתה עכ"ז נקרא מוקף חומה:
72
ע״גאיתא בגמרא (שם) שושן דעבדה כמאן לא כפרזים ולא כמוקפין אמר רבא ואמרי לה כדי שאני שושן הואיל ונעשה בה נס וכי'. הענין הוא כי נס לא שייך רק כל זמן שנעלם ונסתר מעיני אדם בעוה"ז הנהגת השי"ת ונדמה לו שיש הנהגת דרך הטבע לזה כשרואה לפעמים שינוי הטבע זאת השינוי לנס יחשב אבל לעתיד כשיגלה השי"ת לעיני אדם ג"כ שלא הי' מעולם שום דרך הטבע רק השי"ת לבדו הי' מנהיג תמיד גם את הדרך הטבע אז לא יהי' שייך לומר שהשי"ת עשה נס כיון שיהי' מכירים ברור שהשי"ת מנהיג בכל רגע ורגע. ובכל רגע ורגע יש לעיני כל נסים נגלים אכן כעת כשנעלם זה האור נקראים הנסים נסים נסתרים ועל זה אמרו ז"ל (במדרש ש"ט קלו) אפילו בעל הנס אין מכיר בנסו שנאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו וכו' וכמו שנאמר וראית את אחורי ומתרגמינן וחזת ית דבתרי היינו ביום שאח"כ אז מכיר בעל הנס בעצמו שמה שהי' נדמה לו מקודם ביום אתמול שהוא דרך הטבע באמת הי' נס כמו בזו הישועה שהי' נדמה מקודם שהוא דרך הטבע שנדדה שנת המלך ואח"כ נתוודע להם שזה הי' נס זהו הענין שאין בעל הנס מכיר בנסו רק אח"כ נתוודע לו מהנס. אמנם מי שאינו בעל הנס ועומד מרחוק יכול יותר להכיר תומ"י שזה הוא נס לזה איתא בגמ' שם שאני שושן משום שנעשה בה נס לכן עיקר ההכרה שהי' להם בהנס הי' ביום מחרתו לזה עשה ביום שהכירו בו את הנס יום משתה ושמחה:
73
ע״דאיתא בגמ' (מגילה יג:) ישנו מן המצות וכו' ובמדרש אמר אלהיהם ישן הוא וכו'. וכתב האר"י הק' ז"ל שזה הענין הי' ג"כ בהתחלת הבריאה דכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה וגו'. הענין הוא כי כשמבטל האדם א"ע מכל וכל ומוסר כל כח הישות שלו להשי"ת אז מחזיר לו השי"ת צמיחת ישועה ביתר שאת וכן טרם כל צמיחות ישועות צריך להיות מקודם ביטול כמו שמצינו בהתחלת הבריאה שהי' חפץ השי"ת להנחיל להבריאה כלי קיבול בקביעות הי' צריך להיות מקודם ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן וגו' היינו שהאדם הי' מבטל עצמו ומסר כל כוחו להשי"ת עד שהי' נראה כישן ואח"כ ויקח אחת מצלעותיו וגו' והשיג את הנוקבא שיהי' אצלו כלי קיבול בקביעות וכענין שאיתא בזוה"ק כשאומר אדם בידך אפקיד רוחי מחזיר לו השי"ת יותר אור וכן הוא בכל צבא מעלה כי זאת התרדמה פעל אף בעולמות עליונים שהם השיגו על ידה שיהי' אצלם בחינת משפיע ומקבל כדאיתא בזוה"ק (שמות ד.) אע"ג דאיהו מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכולא. ואע"ג דאיהו נוקבא וכו' וזה הענין הוא מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין וזה הענין תרדמה הי' נמי כאן כי ענין חורבן ירושלים וגלות ישראל הי' רק משום שבעת שהיו ישראל על אדמתם הי' להם כח גדול ועצום במצות מעשיות כי רוב מצות מעשיות תלוים בארץ ומפאת זה הי' נמשך להם גודל תקיפות מאוד כי ראו כל עמי הארץ מפורש שכל הכבוד שמים נתגדל רק ע"י ישראל ולא ע"י שום אומה ולשון ומזה הי' נמשך להם תקיפות יתירה וזה הי' עיקר חטאם שעל ידו גלו מעל אדמתם וזהו קוטב הכוונה מכל החטאים שמחשב בגמ' שנחרב הבית וגלו מעל אדמתם כי זה הגלות והחורבן הוא ענין ביטול שהיו מבטלים א"ע מכל וכל והיו מוסרים בחזרה להשי"ת כל כח התקיפות שהי' להם ממעשה המצות עד שהיו נראים כישנים מן המצות וזהו ענין תרדמה ולזה ירמי' ודניאל לא היו אומרים הגבור והנורא וכו' וכמבואר בגמ' (יומא סט) מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו כי איה גבורותיו ואיזה כבוד שמים יכול להיות בלתי ישראל עד שהאיר השי"ת את עיניהם של אכה"ג ואמרו הן הן גבורותיו וכו' היינו שלא חסר כלום ח"ו מכבוד שמים ומלכות שמים לא נפגם מעולם אף בלתי ישראל והבית לא נחרב מעולם ח"ו רק לעיני בשר רק שנתעלה למעלה כדכתיב והבית הזה יהי' עליון וכדאיתא בגמ' (חגיגה יב) שעדיין מיכאל עומד ומקריב קרבן וכדאיתא בזוה"ק (פקודי רמ:) ת"ח אינון אבנין דיסודי ציון וירושלים ח"ו דשליטו עלייהו שאר עמין ולא אוקדו לון ולא אתוקדון אלא כלהו אתגניזו וגניז לון קב"ה וכל אינון יסודא ביתא קדישא כלהו אתגניזו ולא אתאבידו מנייהו אפילו חד וכד יהדר קב"ה ויוקים לה לירושלים על אתרי' אינון יסודי אבנין קדמאין יהדרון לאתרייהו ולא ישלוט בהו עיני בישא בר בזמנא דיכחול ב"נ עיניו בההוא פיכו וימלי עיניו מני' וכדין יחמון כל אבנין וכל יסודי ירושלים מתקנן על אתרייהו דלא שליטא בהו שאר עמין וכו' וזה האיר השי"ת לאכה"ג שלא נפגם מעולם ח"ו הכבוד שמים ולזה אמרו הן הן גבורותיו וכו' ומסרו להשי"ת כל התקיפות שהי' להם מהמצות התלוית בארץ וגמר התיקן הי' ג"כ ע"י אכה"ג לזה איתא בגמ' (שם) שהם ביטלו יצרא דע"ז היינו שעזבו כל חילם עם כל התקיפות שלהם כי כח התקיפות יתירה הנמצא גבי האדם זאת נקרא יצרא דע"ז והם בטלו יצרא דע"ז ובאמת מזה שהתבטלו א"ע כ"כ עד שהי' נראים כישנים מזה הצמיח בנין בית שני לכן בזה העת שהתבטלו א"ע והי' נראים כישנים הי' אומר המן אלהיהם ישן הוא שישנו מן המצות והי' רוצה אז לקטרג על ישראל והראה לו השי"ת הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל:
74
ע״הר' נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא שיר המעלות לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם אדם ולא מלך וכו'. פתח לה פתחא היינו שהוא הראה לנו פתח להבין תוקפא של הנס כי הנה מצד עתיקא אין שום פלא כלל בנס כי שם בהשורש הוא בהיר מאוד מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק וכל ענין נס הוא רק מצד זעיר אנפין היינו מצד תפיסת אדם שנדמה לו שנטבע כך בהטבע וכאשר רואה שינוי טבע הוא לפלא בעיניו ובאמת כשמעמידין את האדם בהשורש אז מכיר היטב שאין באמת שום פלא כי מי שאמר לשמן וידליק הוא אמר לחומץ וידליק ומזה השורש נסתעפו כל הנסים לישראל. אמנם בחנם אין מעמיד השי"ת את האדם בהשורש כי אם בתחילה מביא את האדם לידי נסיון הגם שהשי"ת יודע מקודם שהאדם יעמוד בנסיון אכן מצד האדם כדי שיהי' נקרא יגיע כפו מביא את האדם לידי נסיון כמבואר במדרש רבה (פ' וירא) והאלהים נסה את אברהם וגו' נתת ליראך נס להתנוסס וגו' ומבאר שם שחפץ השי"ת לנסותן ולגדלם בעולם היינו כשחפץ השי"ת לנשאות את האדם ולהגביה אותו להשורש אזי מנסה אותו בנסיון ובזה שמגביר עצמו על הנסיון נתעלה האדם להשורש כי כל ענין נס הוא רק מצד אדם ומבאר לנו ר"נ ב"י תוקפו של נס ואמר לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם אדם ולא מלך היינו שהי' הסתר בתוך הסתר כענין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר כי אם קם עלינו מלך לא הי' כ"כ חוזק ההסתר כי מלכא לא אקרא מזיק אבל כאשר קם עלינו אדם ולא מלך זה נקרא הסתר אסתיר כמו מלך שצוה להכות את בנו בפניו אין ההסתר כ"כ חזק כי הבן יודע שהוא לעיני אביו אבל כאשר מכה את בן המלך שלא בפני אביו נתרשל הבן מאוד כי מכה אותו בגודל אכזריות כיון שהוא שלא בפני אביו ועל זה כתיב ואנכי הסתר אסתיר וכן הוא החילוק כשההסתר הוא ע"י מלך ובמלך כתיב לב מלכים ושרים ביד ד' וממילא אינו יכול להיות כ"כ באכזריות אבל כאשר ההסתר בא ע"י המן שנקרא הדיוט זה הוא הסתר בתוך הסתר וממילא נתוודע מזה תוקפו של נס איך שבהסתרה כזאת האיר ד' לישראל הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ואמר עוד בזו הפתיחה שיר המעלות לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל וזה מרמז על יעקב אבינו כדאיתא במדרש (ויצא) יאמר נא ישראל ישראל סבא כי יעקב אבינו הי' המתחיל לאסקא תהומא בעת שהי' בבית לבן שם הי' נתרחק בהסתר חזק מאוד כדאיתא במ"ר (ויצא פ' עד) שכל הימים שהי' בבית לבן הי' אומר ט"ו שיר המעלות שבתהלים ודייק מהכא יאמר נא ישראל ישראל סבא. כי לבן הי' נלחם כנגדו בנחש ובקסם ושם בזה ההסתר הי' עוסק לאסקא תהומא להאיר לו מתוך עומק החושך וההסתר את הנקודה היקרה דמטי תדיר באורח גניזא וזאת הנקודה שעורר יעקב אבינו מתוך ההסתר של לבן נתפשט אח"כ בכל ישראל שיהי' מאיר להם תמיד מתוך כל הסתרות הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל וזהו שאמרו ז"ל (במדרש שיר ז') אשר בבבל פעלו בלבם היינו שנקבע בלבם של ישראל זאת הנקודה דמטי תדיר:
75
ע״וואיתא בגמ' (מגילה יט.) מהיכן קורא אדם את המגילה וכו' מאן דאמר כולה תוקפו של אחשורוש ומ"ד מאיש יהודה תוקפו של מרדכי ומ"ד מאחר הדברים האלה תוקפו של המן ומ"ד מבלילה ההוא תוקפו של נס. הנה באמת הוא הכל תוקפו של נס כי מאן דאמר תוקפו של אחשורוש הוא לבאר לנו ההסתר חזק שהי' אז שהנהגת המלוכה הי' בלא סדר כי אחשורוש איתא בגמ' (שם) אחיו של ראש שהכל נעשין רשין בימיו רמזו בזה שהי' כ"כ חוזק ההסתר עד שהורגלו בזה הגלות כדכתיב (ישעי' כד) ימי מלך אחד שבעים שנה כי בהגלות של יחזקאל היו זוכרים עדיין איך שהיו בתפנוקי מלכא כדאיתא בזוה"ק (שמות ב) ולכך הי' מגלה להם יחזקאל מעשה מרכבה לנחמם כמו שאיתא בזוה"ק (שם) אבל כאן נראה שהי' שוכחים כל היוחס עד שהורגלו לסבול דוחק ולחץ ר"ל וזהו שרמזו בגמ' ג"כ מלך טפש הי' להודיע גודל ההסתר שהי' אז ההנהגה בלא סדר כלל. ומ"ד מאיש יהודי תוקפו של מרדכי והוא כדאיתא בגמ' (שם י:) בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכי היינו שהי' מנהיר אצלו מהתחלת הרצון עד הגמר האחרון בלי הפסק והיוחס לא נפסק מעולם אצלו וכמבואר בגמ' (שם יב:) קרי לי' יהודי אלמא מיהודה קאתי וקרי לי' ימיני אלמא מבנימין קאתי וכו' אמר ריב"ל אביו מבנימין ואמו מיהודה וכו' ונראה מזה לכאורה שהיוחס מיהודה נפסק ממנו לזה נקרא בשמים ראש לרמז שלא נפסק ממנו היוחס ונקרא תמיד איש יהודי. ומ"ד מאחר הדברים תוקפו של המן היינו כדי לבאר איך שהי' אז הסתר בתוך הסתר וכמו שפתח רנב"י בקום עלינו אדם ולא מלך כי כל זמן שהמלך מנהיג את המדינה מוכרח להיות סדר בההנהגה אבל כשהמלך מוסר את ההנהגה להדיוט לעשות מה שלבו חפץ אז אין שום סדר בההנהגה ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (שם) גדולה הסרת טבעת וכו' כי טבעת מורה על אור המקיף את האדם בלא דעתו וכל זמן שהטבעת הוא ביד המלך מוכרח להיות מעט דעת בהנהגת המדינה אבל כשהסיר הטבעת להדיוט זה מורה שאין עוד בזאת ההנהגה שום דעת כלל והוא ע"ד שנאמר ירומו סלה עד שזה ההדיוט יכול לעשות אכזריות בזדון נגד רצונו ית' ובכל זאת יהי' נדמה לעין שהוא עושה זאת בגודל ישוב הדעת ולכן נתרשלו אז ישראל מאוד הגם שהיו יודעים מהבטחות שיש להם מהשי"ת עכ"ז פחדו מאוד אולי ח"ו אין להם שום חלק באלו הבטחות נמצא שהכלל מאלו התוקפות הוא תוקפו של נס:
76
ע״זואיתא (שם) עוד ר"ש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו ע"ז דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים וכו' תחת הסרפד תחת ושתי הרשעה ב"ב של נבוכדנצר ששרף רפידת בית אלהינו יעלה הדס זו אסתר הצדקת וכו'. תחת המן שעשה עצמו ע"ז היינו בזה הטבעת שמסר לו אחשורוש עשה עצמו ע"ז כי ענין טבעת מבואר בגמ' (ע"ז מא.) טבעת שחותם א"ע תחת כל העולם כולו למיתה וברש"י ז"ל שם שלשון גנאי נקט היינו שהטבעת של ע"ז מראה שכל החיים והויות עולם הוא רק מהסתרת אור וזהו שחותם את עצמו תחת כל העולם למיתה שאומר שכל הויות עולם הוא רק מזה שהוא מסתיר שלא יתראה אור השי"ת בהתגלות מפורש וכאן הראה לו השי"ת שהאמת הוא שכל הויות העולם תלוי במיתתו כי כאשר מת המן נתהוה חיים לכל העולם וזהו שאיתא שם תחת הנעצוץ יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים היינו שמראה האור מתחלת הרצון שהי' טרם בואו בהתלבשות. תחת הסרפד וכו' היינו תחת האומות שהם ממאסים בעבודה ששרפו בית אלהינו יעלה הדס והדס הוא עץ עבות שהוא תרי וחד שמרמז על עבודה כי תרי וחד מרמז שיש טוב ויש רע וצריכין לבחור בטוב ולמאוס ברע כי תכלית הרע הוא להתברר ממנו הטוב והרע מצד עצמו יאבד לגמרי:
77
ע״חאיתא בגמ' (מגילה טז:) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אמר ר' יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור. הענין הוא כי השי"ת הציב תורה ומצות תורה הוא אור שאינו נעדר לעולם כמבואר בזוה"ק (מצורע נג:) תורה אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתיידע. ומצוה הוא התלבשות האור בפעולה גלמות. ולפי הנראה נדמה לפעמים שנדחת פעולת המצוה מפני פעולה אחרת כדאיתא בגמרא (סוטה כא.) עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו' אך באמת אינו נדחת אלא הלבוש הגשמי של המצוה אבל האור המתלבש בתוכה אינו נדחה לעולם כדכתיב מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע כי באמת האור של עצמית המצוה הוא אור תורה כי כאשר מאיר השי"ת האור מהמצוה נקרא זאת המצוה מצוה בשעתה שלפני לומדי' אין עומדין ולפני עושי' עומדין כדאיתא בגמ' (חולין נד:) אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח וכו' והתנן כל בעלי אומנות עומדים מפניהם וכו' אמר ר' יוחנן מפניהם עומדין מפני ת"ח אין עומדין וכו' אמר ר' יוסי בר אבין בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה הרי שבעצמית המצוה גנוז אור תורה והם אחדים זה לזה כמאמרם ז"ל במדרש התורה לוה מן המצות והמצות מן התורה וכמו שאור התורה אינו נעדר לעולם כך אין העדר לאור המצוה נמי לעולם ובזה היום האיר השי"ת לישראל ליהודים היתה אורה זו תורה דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתיידע היינו כי מקודם הי' סתים האור והאומות היו אומרים אלהיהם ישן הוא ישנו מן המצות ועכשיו אורי וגלי במה דהוה סתים והכירו הכל הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והכירו למפרע שמעולם לא נתיישנו ח"ו מן המצות ועל אותה הכרה נאמר בני יששכר יודעי בינה לעתים וביארו ז"ל שיודעים לרפאות את הקודם:
78
ע״טשמחה זה יו"ט וכה"א ושמחת בחגך. היינו כי שמחה הוא בשעה שהבריות נוחין זה לזה וחגים נקראים פני ה' כי אז בשעה שהבריות נוחין זה לזה מסתכל כל אחד בחבירו בלב שלום ובפנים צהובות אבל בימי החול שאין הבריות נוחין זה לזה אז אין שמח אחד בחבירו בכל לב ובזאת הישועה האיר להם השי"ת השמחה בשלימות שיהי' הבריות נוחין זה לזה ממש כמו ביו"ט:
79
פ׳ששון זו מילה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך היינו כי כל התפשטות שהציב השי"ת בזה העולם נכללים ברזא דתלת קוין ואות ש' רומז על רזא דתלת קוין כמבואר בזוה"ק (ויקהל רד.) ש' הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכו'. וזה הש' הוא מצדו ית' וכן יש ש' מצד ישראל ג"כ היינו שמצדם אינם נוטים ג"כ מהמשקל של רזא דתלת קוין כי הם אחוזים בתלת אבהן שהם רזא דתלת קוין ובזה נזדווגו ביחד הש' מצד השי"ת עם הש' שהוא מצד ישראל ועיקר הזדווגת זה היחוד הוא במצות מילה כדאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה ב:) אות ברית דכורא ורזא דמלה "מי "יעלה "לנו "השמימה בר"ת מיל"ה ובסופו תיבין י"ה ו"ה וכו' הרי שבזה המצוה הוא עיקר היחוד דקב"ה ושכינתא ועל זה נמי איתא במדרש (ש"ט ו) שהרי אדם נכנס לבית הכנסת מתעטף בציצית ולובש תפילין בראשו ובזרועו וד' ציציות מקיפות אותו מד' רוחותיו וכשהוא נכנס בבית המרחץ הוא מביט בעצמו ואומר הריני ערום מן המצות וכשהוא מסתכל במילה שהיא שקולה כנגד כל המצות דעתו מתקררת כיון שראה דוד כך אמר מזמור עלי' למנצח על השמינית על המילה שניתנה בשמיני וגם נאמר על מצות מילה דבר צוה לאלף דור וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שבהמשך הזמן של אלף דור הי' יתכן להרגיל את הגוף בהקדושה של מצות מילה והשי"ת ברוב חסדו הלביש זאת הקדושה בפעולת המצוה של מילה והקדים ונתן אותה לישראל לכ"ו דור והכל הציב השי"ת ברזא דחמש חמש כד' בגמ' מארץ עד לרקיע חמש מאת שנה ומרקיע הראשון לשני חמש מאות שנה וכו' וכל מה שהאדם מצמצם א"ע בהחמש מאות שנה של והארץ נתן לבני אדם כך יהי' להאדם הגנה בהשמים שמים לה' היינו באותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו כדאיתא בגמרא (סנהדרין) וצדיקים מה יהי' עושין יעשה להם כנפים כנשרים ואלו הכנפים המה המצות שעשה האדם בעוה"ז שמגינים עליו ככנפים ולכך אמרו ז"ל נמי בגמרא (ברכות מג:) המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי שכינה כי ההולך בקומה זקופה היינו שאינו מצמצם עצמו בהחמש מאות שנה של והארץ נתן לבני אדם עי"ז לא יהי' לו מקום בהשמים שמים לה' היינו באותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש עולמו ועל זה הכל מרמז המצוה של מילה ובזה היום האיר השי"ת לישראל ששון זו מילה היינו שיש לו ית' זיוג אמיתי עם ישראל כי עיקר המכיון מהרצון שאמר והי' העולם המה ישראל ויען שכל עסקו של המן הי' לבטל ח"ו בקטרוגו את עבודת האבות לגמרי באלו הדברים קטנים שהיו נהנים מסעודתו של אותו רשע והשתי' כדת אין אונס ועל זה הוא מקטרג שיש אצלם החטא של אדם הראשון עדיין בקביעות כי על חטאו של אדם הראשון איתא בזוה"ק (בראשית לו) סחטה ענבים ויהבת לי' וכו' וקטרג עמלק שלא נתקן עדיין כלל החטא של א"ה וממילא נתבטל ח"ו כל עבודת האבות כי כל העבודת אבות הקדושים הי' רק לתקן חטאו של א"ה וכפי מה שתקנו חטאו של א"ה כך נתבררו שהם עיקר נקודת המכיון מאדם הראשון שעל זאת הנקודה מסובב כל בריאת עולם כי כאשר האיר אאע"ה בעבודתו להתפשט הכרה בעולם איך שהשי"ת הוא רב חסד השפיע לו השי"ת כ"כ חסד כדאיתא במדרש (פרשת לך) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול ניצולות בזכותו של א"א ולא של יין נסך היו אלא חלא מזיל חמרא וכו' הרי שנתברר שכל העולם נחשב לגבי אאע"ה כחלא נגד חמרא שכל עולם לא נברא אלא שיהי' לאברהם אבינו טובת הנאה מהם אבל עיקר קוטב המכיון מבריאת עולם הוא רק א"א וכל עולם לא נברא אלא משום שחלא מוזיל חמרא וכן כשהופיע מדת יצחק בעולם שאית דין ואית דיין נתברר ג"כ שהוא עיקר המכיון של אדם הראשון וכן נתברר אצל יעקב אבינו ג"כ ובזה השתי' כדת אין אונס הי' רוצה עמלק בקטרוגו ח"ו לבטל כל עבודת האבות. עד היכן התגבר אז החושך אמר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שהי' כדכתיב ונר אלהים טרם יכבה היינו כמו נר שמתחיל בסופו לכבות כך הי' אז אורם של ישראל בתכלית החולשות בזה השתי' כדת וגם בזה שהשתחוו לצלם כי עי"ז הי' הקטרוג של עמלק שלא נתקן עדיין כלום חטאו של א"ה כי זה בעצמו הי' נמי חטאו של א"ה כדאיתא בזוה"ק (אמור קז:) בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו לי' בריין כלהו ודחלו מקמי' וכו' כיון דחמו דאדם סגיד להאי אתר ואתדבק בי' כלהו אתמשכו אבתרי' וגרים מותא לי' ולכל עלמא וכו' לכן בזה שהשתחוו לצלם נתעורר קטרוג שהחטא של א"ה הוא עדיין בקביעות אצלם וזה נמי הי' כל המכיון של המן שכל מגמת חפצו של המן הי' שגם מרדכי ישתחוה לו ואם הי' ח"ו גם מרדכי משתחוה לו אז הי' מכבה ח"ו כל נר ישראל וזה הי' טעמו של מרדכי שמסר כל נפשו על זה לבלתי ישתחוה לו. לכן כאשר האיר השי"ת בזה היום שהם לא עשו אלא לפנים ולא השתחוה באמת מעולם אלא לפנים נתברר ממילא אשר האבות הקדושים תקנו באמת החטא של א"ה לגמרי וישראל המה עיקר המכיון מבריאות אדם הראשון ומאי משמע כדכתיב ה' אמר אלי בני אתה היינו שישראל המה עיקר המכיון מהשורש ית' וזה האור נקרא בגמ' ספר היוחסין היינו שנתגלה לישראל היוחס שלהם איך שהם דביקים בהשורש ועל זה אמרו ז"ל ששון זו מילה:
80
פ״אויקר אלו תפילין וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש וכו'. היינו כי ענין תפילין מבואר במדרש (ש"ט א) כל המקיים מצות תפילין כאילו מקיים והגית בו יומם ולילה וכו'. והוא כי תפילין הוא שכותבין פרשה של תורה וטומנים אותה בהבתים והישראל המניח אותם מראה בזה שהטרדות שלו מכל היום הפנימיות מהם הוא רק רצון השי"ת כמו שהפנימיות מאלו הבתים הוא הדברי תורה הטמון בהם ולזה איתא בירושלמי שפגע קסדור בחסיד אחד ובקש להזיק את החסיד שהי' מניח תפילין ויצאו שני נצוצות אש מהתפילין והרגו את הקסדור היינו משום שנתעורר גבי אותו החסיד הפנימיות של התפילין ושוב לא הי' בכח שום אחד להזיק אותו ככה התעורר השי"ת בזה היום ג"כ הפנימיות של ישראל שהוא רק דברי תורה עד שראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך:
81
פ״באיתא בגמ' (שם טז:) לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן חמש חליפות. אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף וכו' אמר רבי בנימין בר יפת רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות וכו'. ולהבין זאת הלא בטח לא נתקנאו בני יעקב בהגוון הפשוט של משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף אלא שנתקנאו בהרמז שרמז בזה יעקב ליוסף מחי' עולם וא"כ מאי מתרץ ר' בנימין בר יפת רמז רמז לו וכו':
82
פ״גאמנם הענין הוא שר' בנימין בר יפת מתרץ בזה שרמז לו מהעתיד שאז יהי' כדכתיב אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים וגו'. כי כל עיקר הקנאה שיש בעולם הוא רק מסבת ההעלם שנדמה להאדם שהוא יכול ג"כ להגיע בנקל לחלק חבירו לכך מקנא אדם בחלק שיש לחבירו אבל אם הי' נתגלה להאדם כמה יגיעות וגודל סבלנות שסבל חבירו עד שהגיע לחלקו כענין מאמרם ז"ל בגמ' (שבת י:) שאיף לי' מאותו המין אזי לא הי' האדם מתקנא כלום בחלק חבירו כי לא הי' חפץ בהסבלנות של הטובה והי' מוחל את זה הסבלנות עם הטובה כי רק זה האדם ששייך לחלקו זאת הטובה בשורשו אצלו הוא כדאי שפיר לסבול כל הסבלנות ולבקוע כל המסכים עד שיגיע לחלקו וכמאמרם ז"ל בגמ' (שם) מילתא אלבושייהו יקירא אבל מי שאינו שייך לו הטובה בשורשו מה לו לזאת הטובה בטח אינו חפץ בה כלום מסבת הסבלנות המקיף אותה כמו שמצינו גבי מרדכי כמה סבלנות ומסירת נפש הי' לו עד שהגיע להחמשה לבושי מלכות. כי בזה שלא כרע ולא השתחוה להמן הי' נדמה בדעתו שעל ידו המה כל ישראל בסכנות נפשות ואין לשער גודל הצער וכמה סבלנות שהי' לו מזה ואחר כל הסבלנות שלו זכה והגיע לחמשה לבושי מלכות. ואז רמז להם יוסף מהעתיד שלא יהי' אז שום קנאה מסבת התגלות הסבלנות המקיף את הטובות של כל אחד ואחד ואז יהי' כל אחד מכיר בחלקו היינו שיהי' מכיר מפורש מה שהוא לחלקו מהשורש ויהיה בוסר בחלק חבירו וממילא הי' יכול שפיר ליתן לבנימין חמש חליפות ולא יהי' שום מכשול בזה וזהו שמתרץ ר' בנימין בר יפת רמז רמז לו וכו':
83
פ״דויבן משה מזבח ויקרא שמו ד' נסי ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור. הנה בזאת המלחמה הי' משה רבינו מייגע עצמו מאד כי שם ביציאת מצרים מצינו ואתם תחרישון וכמבואר בזוה"ק (בשלח מז:) ולא בעא קב"ה דישראל יתערון לתתא כלל הה"ד ד' ילחם לכם ואתם תחרישון וכו' וכאן במלחמת עמלק מצינו להיפך והי' כאשר ירים משה ידו וגו' והענין הוא כי תכלית המכיון מכל העבודות שהציב השי"ת בזה העולם הוא רק למען שיהי' להאדם סדר הדרגא להגיע לאור רצונו ית' כדאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה א') לבושין תקינת לון דמניהו פרחין נשמתין לבני נשא היינו כי כל פרט נפש הוא לבוש לאיזה מדה עד היכן שיש שבעים שרי מעלה שהמה ג"כ לבושין לאורו ית' ומזה נמשך שפעם מצליח זו האומה ולפעמים אומה אחרת כי באיזה לבוש ששוכן אז השי"ת אזי מצליח זאת האומה שאחוזתה הוא באותו הלבוש ששוכן בו אור רצונו ית' וכשמפשיט השי"ת את אור רצונו מזה הלבוש נתבטל ממילא האומה שכל אחוזת יניקתה הי' מזה הלבוש כי אחוזת העכו"ם הוא רק בשם מהשמות הקדושים שהמה רק לבושים לאורו ית' אבל בעצמית שם המיוחד ית' אין להם שום אחוזה ועל זאת ההתלבשות איתא בזוה"ק (ויקרא ב:) דכל אינון משריין עלאין כד נחתין לתתא משניין שמא דלהון בשמהן אחרנין. וכשישראל צריכין לבטל איזה אומה אזי צריכין המה לקבל אור מעצמית שם המיוחד ית' כי שורש אחוזת ישראל הוא בשם הוי' ית' ולזה שם ביציאת מצרים שנתגלה אור עתיקא אמרו ישראל עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה היינו כי י"ה רומז על עלמא עלאה ו"ה רומז לעלמא תתאה וזהו עזי היינו העוז שלנו כלומר כל התקיפות שלנו נמשך מזה הרצון שהציב השי"ת לבלתי יהי' גמר לשום שלימות בלעדי עבודת ישראל לכן נאמר שם ואתם תחרישון ואתון לא תתערון מידי כי בהתגלות עתיקא נתגלה ממילא גם השורש מעומק לבבם של ישראל שהוא מלא תשוקה בטבע כמו שיש טבע בהגוף שחפץ לאכול בעת שהוא רעב כך משתוקק תמיד לבבם של ישראל בטבע לאורו ית' אף שאין בהבנת תפיסתם עדיין שום טעם ודעת כלל ועל זאת התשוקה רומז השם י"ה שהלב של ישראל הוא מלא תשוקה גם טרם שנתעורר אצלו הדעת ועל זאת התשוקה מעיד הכתוב ויאמינו בד' וגו' ולכך אתם לא תתערון מידי כי מהארת זאת האמונה והתשוקה של ישראל נתבטלו ממילא המצרים מצד הארת עומק לבבם של ישראל אף שעל גוון הלבושים הי' עדיין טענות על ישראל כדאיתא במדרש הללו וכו' והללו וכו' משא"כ במלחמת עמלק נאמר והי' כאשר ירים משה ידו וגו' כי נגד עמלק צריכין ללחום בכל עבודות החזקות עד שלא יהי' נשאר בישראל שום טענה וקושיא אפילו על גוון הלבוש כי אם נשאר עדיין על גוון הלבוש איזה קושיא ח"ו שלא נתבררה עדיין אזי מתעורר מיד נגד זה הקטרוג של עמלק שאומר שהוא בא ג"כ משני צדיקים יצחק ורבקה כדכתיב שוכני בחגוי סלע וגו' מי יורידני ארץ ומאי נפקא מיני' אם יש עליו קושיא חזקה ביותר מאחר שעל ישראל יש ג"כ קושיא לכן צריכין לעמוד נגדו בגודל ברורין לבל ישאר עוד שום קושיא אפילו על הלבוש אחרון של ישראל ולזה נאמר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ד' נסי ונסי הוא מלשון נסיון על דרך הכתוב נתת ליראך נס להתנוסס וגו' היינו כי ענין נסיון הוא שמגביה השי"ת את האדם ומעלהו למעלה ומעמידו במקום עליון כזה שאין בכח האדם להגיע שמה בלתי הנסיון כן העלה אז השי"ת כל לבוש ישראל שלא יהי' נשאר עליהם שום טענה אפילו על הגוון וממילא נתבטל מזה עמלק. והנה הגם שנאמר מלחמה לד' בעמלק מדור דור ומזה משמע שזאת המלחמה הי' קודם זמנה שלא הגיע עדיין הזמן לבטל לגמרי ועל קודם זמני' מצינו בזוה"ק (נח סא:) אי איתעביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו ועד דלא אשתלים חובייהו כד"א כי לא שלם עון האמורי עד הנה כדין לית חדוה קמי' ובאיש קמי' על דאתאבידו וכו'. אמנם שאני עמלק שעליו כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' וענין זכור מורה אשר בכל יומא ובכל רגע זימנא ועל זה כתיב כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור וכמו שביארו ז"ל (ברכות נח) אין השם שלם ואין הכסא שלם וכו' היינו כי באמת מצד השי"ת הוא תמיד השם שלם והכסא שלם רק מצד תפיסת הבריאה הוא כל החסרון כענין שאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה ב.) דמאן דלית לי' תפילין בשעת ק"ש מסטרא דילי' שליט עבד ושפחה על עלמא וכו' היינו שכל החסרון הוא רק מצד הבריאה אבל מצד השי"ת יש תמיד כל השלימות וכענין שאיתא בזוה"ק (ויצא קנ.) על יעקב אבינו שאני יעקב דאשתלים לעילא ותתא אבל לא באיתגליא וכו' היינו שבאמת נמצא גבי ישראל בעימק לבבם כל מיני שלימות אולם נגד עמלק צריכין ישראל להראות זאת השלימות בהתגלי גם על הגוון שלא יהי' אצלם שום לבוש שיהי' טענה עליו ולזה נאמר והי' כאשר ירים משה ידו וגו' ואף שבכל מקום אינו משובח הרמת יד כדאיתא בזוה"ק (יתרו סז.) דכל מאן דארים ידוי לעילא ולאו אינון בצלותין ובעותין וכו' כי ענין הרמת יד מורה על גודל התפשטות כענין מאמרם ז"ל המרים יד על חבירו וכו' כי מי שמרים ידו מורה שחפץ להתפשט עצמו חוץ מהעיגול וההיקף שהשי"ת מקיף אותו ולקבל כח לעצמו אכן נגד עמלק הוא המצוה דווקא בהרמת יד כדכתיב והי' כאשר ירים משה ידו וגו' להורות שצריכין להרים ידו נגדו ולהתפשט עצמו בכל מה דאפשר כדכתיב ופרצת ימה וגו' ונגבה וגו':
84
פ״הבגמ' (שם) רנב"י פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא שיר המעלות לדוד לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם וגו':
85
פ״ושיר המעלות מתרגם יונתן למסקי תהומא. יאמר נא ישראל מבואר במדרש רבה (פ' ויצא) ישראל סבא. מרמז לנו ר' נחמן בר יצחק בזאת הפתיחה אשר נתעורר אז מההתחלה מהארת יעקב אבינו שעליו נאמר וידו אוחזת בעקב עשו וגו' לרמז בזה אשר בסוף אחר שיגמורו כל הברורין יהי' מראה יעקב אבינו שעוד מההתחלה הוא ורב יעבוד צעיר וכל מה שהי' נראה על הגוון טרם שנגמרו הברורין שהוא להיפך הוא באמת כמו שמבואר בזוה"ק (במדבר קיט:) בכה ר' אלעזר פתח ואמר קולה כנחש ילך וגו' השתא דישראל בגלותא איהו ודאי אזלא כנחש. חויא כד איהו כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחו קמי'. אוף הכי השתא בגלותא כהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט מאן עביד לזנבא דיסתליק לעילא ושליט ומחי. רישא דאתכפי' לתתא. ועם כל דא מאן מדבר לי' לזנבא ומאן נטיל לי' למטלנוי. האי רישא וכו'. היינו שכל ממשלתו הוא רק כל עוד שלא נשתלם סאתו אבל כשיתמלא סאתו ואז יהי' נדמה בדעתו שכבר השיג כל השלימות אזי יהי' נאבד ממנו כל הבחירה וממילא יתבטל לגמרי ואז בזה הגמר יהי' מראה יעקב אבינו אשר גם מההתחלה הי' ורב יעבוד צעיר ואף בגלותא הי' באמת רישא מדברא לזנבא וזהו לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל. ישראל סבא:
86
פ״זלולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם. אדם ולא מלך. היינו כי בכל גודל ההסתר שהי' אז עד שכל הישועה הי' הולכת בדרך מרוחק מאוד שאסתר היתה צריכה להיות נבעלת לעכו"ם שעל זה אמרו ז"ל קשורה בו וכו' וגם בקום עלינו אדם ולא מלך כי זה ההסתר הבא ע"י מלך אינו יכול להיות כ"כ בההגברות כי הולך עכ"פ בסדר הדרגה וכמו שמצינו בזוה"ק (מקץ קצד:) שאני למלכים וכו' משא"כ ההסתר שבא ע"י אדם ולא מלך זה נקרא הסתר בתוך הסתר כי הוא בלי סדר הדרגה כלל ועל זה אמר לולי ד' שהי' לנו בקים עלינו אדם ולא מלך ובכל זאת האיר השי"ת לנו הארת שם הוי' עד שנתברר אפילו הלבוש אחרון של ישראל ועל זה הבירור רומז הארת שם הוי' שאף הגוף הגשמי של ישראל הוא מלא דברי תורה גם בלא דעתם וכמאמרם ז"ל ליהודים היתה אורה ושמחה וששון וכו' ששון זו מילה ומילה רומז שנחקק בהגוף הגשמי דברי תורה ע"ד שנאמר לא כברית אשר וגו' ואתם הפרתם את בריתי אלא ועל לבם אכתבנו וגו' היינו כי זאת המצוה מקיף את האדם גם בשעת שינה ואף בבית המרחץ כדאיתא (מנחות מג: ובמדרש ש"ט ו) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וכו' וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו וכו':
87
פ״חויקר אלו תפילין. ומצות תפילין רומזים כמו שאיתא במדרש (שם א) המניח תפילין מקיים והגית בו יומם ולילה. וכמבואר (במכילתא שמות פ' יז) וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין וכו'. הרי כשאמרו ז"ל המניח תפילין מקיים בזה והגית בו יומם ולילה היינו שמעיד השי"ת על זה האדם שמניח תפילין שמקיים זאת המצוה כל היום אף שאי אפשר לילך כל היום בתפילין מ"מ מעלה עליו השי"ת כאלו קיים אותם כל היום ומקיים בזה והגית בו יומם ולילה הרי שתפילין רומזין על הגוף של ישראל שהוא מלא דברי תורה ועל זה אמר לולי ה' שהי' לנו וגו' היינו שע"י שהאיר אותנו השי"ת מעצמית שם הוי' לפיכך פעל כ"כ אור בהגוף הגשמי של ישראל. ולזה כתב האר"י הק' ז"ל שהארת פורים הוא יותר גדול מהארת כל המועדים יען שבו מנהיר מאור אבא אריך כמבואר שזה האור הנקרא אור אבא מאיר גם בהלבוש היותר נמוך של ישראל ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (שם) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' להורות שגם הגוף של ישראל בלא דעת הוא נמי מלא דברי תורה. ומסיים הכתוב בזה השיר המעלות הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ היינו כי ענין מלחמה מעט למעלה מזה העולם הוא כמו שמצינו בגמ' (גיטין סח.) גבי שלמה המלך עם אשמדאי מלכא דשידי בלעיה אותבי' לחד גפא ברקיעא ולחד גפא בארעא וכו' ויעקב אבינו כשלחם עם המלאך ונצח אורו הי' גם כן בזה האופן שהראה לו להמלאך שכל הווית המלאך נכלל רק בהכבוד שמים הנמצא בו בהמלאך ואותו הכבוד שמים הנמצא בו ושיתכן להתפשט ממנו הכל נכלל בקרב יעקב אבינו ובזה נצח את המלאך כי הראה לו שהוא נכלל בקרבו ועל זה הענין נאמר כאן הפח נשבר היינו כי פח מורה על הכלי קיבול ועל זה אמר הפח נשבר כלומר שאין כלל בעולם שום כלי קיבול שיהי' בכוחה לכלול אותנו כי ישראל המה כוללים בקרבם כל העולם וממילא ואנחנו נמלטנו היינו שנתבטלו ממילא מישראל כל מיני מקטרוגים וזהו עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ. היינו כי באמת כמו שאורו ית' הוא בלי גבול כך הוא רצונו ית' בלי תכלית ואין סוף אכן כשבא זה הרצון ית' בהתלבשות אזי נתלבש בגבולים כי זה העולם הוא מלא גבולים וזה הרצון ית' המתלבש באלו הגבולים נקרא שם ה' נמצא שישראל שנמשכין תמיד אחר זה הרצון ית' ומבטלים א"ע לכלול בו נקראו הם העיקר שם ה' ועל זה אמר עזרנו בשם ה'. עושה שמים וארץ היינו כי הרצון ית' שהאציל אלו הגבולים נקרא תפארת מדת יעקב אבינו כי השם יעקב רומז על זה הרצון שחפץ בלבושים הקטנים של זה העולם וכל עבודת ישראל מסובבים על זה הרצון שאמר והי' העולם כדאיתא בגמ' (זבחים מו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח וכו' לשם מי שאמר והי' העולם וכו' וזהו עושה שמים וארץ כלומר שחפץ באלו הגבולים ואמר והי' העולם ומאחר שעיקר שם ה' המה רק ישראל נמצא שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה היינו שכל המכוון מהרצון ית' שאמר והי' העולם לא הי' אלא בשביל ישראל וזהו עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ הוינו כי הבירור על עומק הלב של ישראל נמשך משם הוי' ועל זה הבירור נאמר לולי ה' שהי' לנו וגו' היינו השם הוי' ועל הבירור מהלבושים של ישראל נאמר עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ כי כל לבושי ישראל נקראו שם ה':
88
פ״טויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'. הנה אחר שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק נשאר מחיית עמלק נחקק בלב ישראל וזה נקרא זכרון בספר כי כל הענין מקליפת עמלק הוא הכעס שיוצרו קראו רע כי הוא השורש מכל החטאים כמו שמצינו בגמ' (ע"ז יז.) התם נמי כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא ושם מיירי מתאוה אלא דאביק בה היינו כשאינו יכול להשיג חמדת תאוותו יכעוס אזי כע"ז דמי' כי כל חמדה ותאוה נמשך להאדם רק מזה שנדמה לו שיש בכוחו להשיג חפץ לבו כי אם הי' ברור להאדם כמו שהוא באמת שכל האזהרות שבתורה שהם בלאו אינם כלל בגדר כח אדם אזי לא הי' לו שום תאוה וחמדה כלל אך מחמת שנדמה להאדם שיש לו כח בהם לקבלם ע"י זה חומד אותם וזה הכח הנדמה להאדם שיש לו הוא ע"ז ממש ונקרא עמלק אכן אחר מחיית עמלק בונה באמת השי"ת לנטוע בהחמדות של ישראל כל הטובות בקדושה כדאיתא בגמ' (שם) תראטריות וקרקסיות עתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים הרי שכל מה שיש בהאומות גוון משמחה יהי' נכלל בישראל אך כל עוד שיש קליפות עמלק בעולם יש מסך המכסה כל הדברים שבעולם כי קליפות עמלק מכסה תמיד את הפנים לזה צריכין ישראל לילך בגודל ברורין ולצמצם א"ע בכל הדברים שבעולם ועל זה כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק היינו שצריכין תמיד לזכור איך שעמלק הוא ראשית גוים המסתיר בעדם וכדאיתא במדרש (תצא) משל לאמבטי רותחת וכו' וקפץ לתוכה בן בליעל אף שנכוה הקירה לפני אחרים וכו' היינו כי זה הי' יודע עמלק היטב שכל הנוגע בישראל כאלו נוגע בבבת עינו אכן הי' יודע ג"כ שהעלים השי"ת זאת בזה העולם כי אם הי' מנהיג השי"ת מפורש באותה אהבה המוסתרת שיש לו לישראל שיהי' בהתגלות מפורש כדכתיב כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם אזי הי' נתגיירו כל האומות ולא הי' עוד שום מקום לעבודה לכך העלים השי"ת זאת האהבה שיהי' מוסתרת מעיני אדם ולכן חישב עמלק בדעתו אף שיכוה בכל זאת הוא כדאי אצלו שיכוה פעמים ושלש אך אולי יקרר מעט ח"ו החמימות מאהבת השי"ת לישראל לזה צריכין תמיד לזכור להתחזק נגדו ולילך בכל העבודות ולבל יסמוכו כלל על אהבה המוסתרת מהשורש שבהארתה כתיב ואתם תחרישון:
89
צ׳איתא במדרש רבה (שיר ז') בשני מקומות פעלו ישראל עם הקב"ה בסיני פעלו בפיהם ולא בלבם וכו'. בבבל פעלו בלבם וכו'. ולהבין זאת הלוא על מעמד הר סיני נאמר מי יתן והי' לבבם זה וגו' כל הימים הרי שקבלו עליהם אז עומ"ש בכל לבבם ועוד זאת הלא מצינו שלבבם של ישראל הוא באמת מבורר תמיד כדאיתא בגמ' (ר"ה ד) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור והוא יען שעיקר כוונת ישראל גם בזה שחפץ שיחי' בנו הוא נמי רק כבוד שמים כי באמת הם כל העבודות והברורין של ישראל רק להסיר גוון הדמיון מהלבוש המכסה את הלב אבל עומק הנקודה מהלב בעצמו הוא נקי ומבורר מאוד שכל תשוקתה הוא רק כבוד שמים וא"כ מה הוא הענין שבסיני לא הי' בלבבם:
90
צ״אאמנם ענין בלבבם שאמרו ז"ל הוא הפירוש ההתגלות מעומק הלב מפורש לעיני כל וזה הבירור מעומק לבבם של ישראל לא הי' נתגלה עדיין בסיני מפורש עד בימי אחשורוש שאז נתגלה מפורש לעיני כל שכל חפץ לבבם של ישראל הוא רק כבוד שמים והוא כי אז מסר השי"ת ליד אנשי כנסת הגדולה כל ההנהגה עד עת קץ וכמו שמצינו בגמ' (יומא סט:) שנמסר לידם יצרא דע"ז ועריות. ואם היו רוצים היו לאל ידם לכבוש כל הכוחות שבעולם תחתם ולהכניסם להקדושה אכן עצרו עצמם לבלתי יקבלו שום טובה טרם הזמן שעלה ברצונו הפשוט ית' לחונן אותם וחכז"ל רמזו זאת בזה שאמרו בגמ' (מגילה ז.) אסתר ברוה"ק נאמרה להורות על התגלות הסוד מעומק לבם של ישראל ועל זה הצימצום מסובבים שם כל הטעמים הנאמרים שם ובבזה לא שלחו את ידם ועוד טעמים הכל לרמז על זה שאז נתגלה זה הבירור מעומק לבם של ישראל שכל חפץ לבם הוא רק כבוד שמים וזהו שפתחו שם בגמ' על ויהי בימי אחשורוש דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמצי' אחים היו מאי קמ"ל כי הא דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר"י כל כלה שהוא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים וכו'. היינו כי כלה בבית חמיה מרמז על בטוחות חזק שיש כבר להאדם מכח טענה חזקה שיש לו על מה לסמוך הבטוחות שלו. וכלה בבית אביה מורה על שלולית בטוחות כי אפס טענה כענין שמצינו גבי דור המדבר שאם היו טוענים איזה דיבור קל נגד הנהגתו ית' מיד לחטא יחשב להם כי אז היו ישראל בבחינת כלה בבית אביה כלומר שלא הי' להם אז עדיין טענה חזקה על מה לסמוך לזה אמרו ז"ל בגמ' (סנהדרין מד) תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע וכו' שאמר ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן וגו'. והוא כי בדורו של באי ארץ כבר הראה השי"ת גודל התקשרות עמהם שהכבוד של ישראל הוא בעצמו כבוד שמים ולכך הי' להם שפיר טענה חזקה מה תעשה לשמך הגדול ובטוחות כזאת נקרא כלה בבית חמיה:
91
צ״בוענין מלכים ונביאים הוא בזה העולם שני הופכים כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנד.) דהא תרין אלין לא אתמסרו כחדא בבר נש בעלמא בר ממשה מהימנא עלאה וכו'. והוא כי מלך הוא כדכתיב וקסם על שפתי מלך היינו שהוא מכוין תמיד אף בלי דעתו לעומק רצונו ית' כענין שמצינו בגמ' (סנהדרין טז.) אדונינו המלך עמך ישראל צריכין לפרנסה וכו' אמר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים וכו'. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שמוכח מזה אשר כל עצת אחיתופל וחכמת הסנהדרין והארת אורים ותומים לא הי' פועל רק אחר שאמר להם המלך מתחילה לכו ופשטו ידיכם בגדוד. אבל טרם ששמעו זאת מהמלך לא הי' כלל בכח אחיתופל ליעץ והסנהדרין לא היו יודעין להורות והאורים ותומים לא האיר להם כלום רק אחר שנתגלה להם מפורש ע"י שפתי מלך עומק הרצון ית' אז התחיל להופיע ולזרוח בכל המדריגות האור וזהו קסם על שפתי מלך כלומר אף בלא דעת כי עיקר העצה לדעת איך לפשוט בגדוד נתוודע להם אח"כ ע"י עצת אחיתופל וסנהדרין ואורים ותומים:
92
צ״גוענין נביאים הוא ממש להיפך כי נבואה הי' נצרך לגודל ברורים כמו שמצינו גבי ירמי' הנביא שהי' לו נבואה שיקנה את השדה מחנמאל בן שלם דודו ואח"כ כאשר בא אצלו חנמאל בן שלם דודו ואמר לו שיקנה מאתו את השדה אז אמר ירמי' הנביא ואדע כי דבר ה' הוא (ירמי' לב) משמע מזה שמקודם הי' מסופק בהדבר אם דבר ה' הוא כי הי' מתירא פן הוא מצד נגיעתו שחפץ לקנות השדה וכן מצינו כמה פעמים שהרוח נבואה הי' צריך בירור וכענין שמצינו בגמ' (סנהדרין פט.) גבי צדקיה בן כנענה דכתיב ויעש לו וגו' קרני ברזל מאי הוה לי' למעבד רוח נבות אטעיתיה דכתיב ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויצא הרוח ויעמוד לפני ה' וגו' מאי רוח אמר ר' יוחנן רוחו של נבות היזרעאלי ומשני שם בגמ' הוה לי' למידק וכו' הרי שהנביא הי' מחויב לדייק היטב בהרוח נבואה אם היא מבוררת אם לאו. נמצא שמלכות ונבואה המה שני הפכים בנושא אחד שאין יתכן שיהי' שניהם ביחד גבי אדם אחד בלתי במלך המשיח שעליו נאמר הוד והדר תשוה עליו והוד והדר רומז על מלכות ונבואה ביחד. והישועה שהי' בפורים הוא הארה מלעתיד מימות המשיח לזה עשה הגמ' פתיחה לויהי בימי אחשורוש וגו' אמוץ ואמציה אחים היו מאי קמ"ל כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצא ממנה מלכים ונביאים רמזו ז"ל בזה שגם כאן הלכו ישראל בהצנע לכת מאוד ולא סמכו עצמם כלל על התקיפות שיש להם בהשורש והי' נראה אז שנפלו כ"כ בדעתם עד שנדמה להם שנעתקו ח"ו לגמרי מן השורש. עד שהאיר להם השי"ת התקיפות מהשורש מפורש שהם לא עשו אלא לפנים כל כך הי' בכח ישראל לעצור ולצמצם את התקיפות שלהם וזה הצמצום נקרא כלה שהוא צנועה בבית חמיה כדילפינן שם בגמ' מתמר משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא הוה ידע לה זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים וכו' וגבי אסתר נאמר ג"כ אין אסתר מגדת מולדתה וכדאמרינן שם בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהי' בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר וכו' ומה צניעות היתה בשאול דכתיב ואת דבר המלוכה לא הגיד לו וכו'. וכן מצינו גבי מרדכי אף שהוא הי' בדורו הצדיק יסוד עולם היינו שכל הנהגתו ית' הי' מוסר אז השי"ת בידו של מרדכי ואם הי' מרדכי חפץ לילך בתקיפות הי' לו כמה טענות חזקות נגד הנהגתו ית' ובכל זאת לא רצה לסמוך על שום תקיפות שלו ולא בא בשום טענה נגד השי"ת אלא כדכתיב וילבש שק ואפר וגו' שק מורה כדאיתא בגמ' (תענית טז.) למה מתכסים בשקים אמר ר' חייא בר אבא לומר הרי אנו חשובים כבהמה היינו שאין לנו מצדנו שום טענה נגד הנהגתו ית' ואפר איתא בזוה"ק (וישלח קע.) דא אבק דאשתאר מן נורא ולא עבד איבין לעלמין וזה רומז נמי שאינו בא בשום טענה נגד השי"ת ומי שהוא בכח לעצור ולצמצם כ"כ את התקיפות שלו זוכה להארת הישועה ממלכים ונביאים ביחד:
93
צ״דאיתא בגמ' (שם טז:) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אר"י אורה זו תורה וכה"א כי נר מצוה ותורה אור וכו'. ענין אורה הוא כדאיתא בזוה"ק כמה פעמים אור קדמאי אתגניז. אולם ע"י נר מצוה יכולין שפיר להגיע לזה האור דאתגניז. אכן לעומת זה עומד תמיד עמלק באמצע הדרך להפסיק את החיבור מנר מצוה עם האור קדמאי דאתגניז ומסתיר בפני האדם את המקור לבל יכיר את החיבור לאור קדמאי ועל זה הענין אמרו ז"ל (שם יג:) גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו' היינו כי מהשקלים של ישראל היו אדנים למשכן וגם היו שקלים לעבודת הקרבנות ובאלו שני השקלים הי' שוים כל ישראל כי אדנים למשכן מורה על הקדושה בקביעות שיש בישראל ירושה מאבות הקדושים ובזה יד כולם שוים ובעבודת הקרבנות נמי שוים כל ישראל. אכן יש עוד ענין שקלים שהוא כפי נדבת לבם של ישראל ובאלו השקלים יש חלוקי מדרגות כי כל נפש כפי מה שמוסיף יותר נדבת הלב כך מקשר עצמו להשורש ביותר חיבור. ולעומת אלו השקלים עומד המן לקטרג בשקליו וחפץ להפריד ח"ו החיבור ובזאת הישועה של פורים הראה השי"ת אשר מעולם לא נפסק החיבור ונהפוך הוא שזה החיבור מטי תדיר וזהו ליהודים היתה אורה וכו':
94
צ״השמחה זה יום טוב וכה"א ושמחת בחגך וכו'. היינו כי שמחת החגים נקראו פני ה' יען שעל ידי החגים שישראל מקדשי להו יכולין להכיר כל הקדושה דקביע וקיימא מצדו ית' הנקרא שבת לזה בכל המקומות שהתורה מחשב אלה מועדי ה' וגו' נאמר שם מקודם מצות שבת כי קדושת המועדים נמשך מקדושת שבת ועמלק חפץ תמיד להסתיר זה החיבור מהקדושה דישראל מקדשי לי' להקדושה דקביע וקיימא מצדו ית' ובזאת הישועה נתגלה מפורש זה החיבור:
95
צ״וששון זו מילה וכה"א שש אנכי על אמרתך וגו'. היינו כי מצות מילה רומז כמאמרם ז"ל (במדרש) איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בו"ד וכו' והשיב לו של בשר ודם נאים וכו' כי כך הציב הרצון ית' שהאדם בעבודתו ישלים את החסרון ועמלק מכחיש ואינו מסכים על זאת שיניח השי"ת מקום להאדם שיתגדר בו להשלים ולתקן את החסרון הנמצא בו:
96
צ״זויקר אלו תפילין וכו'. היינו כי בתפילין של ישראל נאמר בהם למען תהי' תורת ה' בפיך וגו' והם ארבע בתים וכנגדן הם תפילין דמארי עלמא נמי ארבע בתים וזה הכל רומז שמכניס דברי תורה באלו הבתים ומניח אותם על ראשו ונגד לבו ובזה הוא נושא כל התורה כולו ולא ללמד על זה בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כלומר שמלמד על כל הפעולת של אותו אדם המניחן כגון אכילתו ושתיתו שהם הכל תורת ה' בפיך כי אחר שמברך האדם על אכילתו ושתיתו נמצא שאכל ושתה באמת רק דברי תורה וכן נתבררו כל דבר רשות גבי זה האדם המניח תפילין ועמלק מכחיש זאת ומפחד לב האדם ומקרר אותו שיהי' נדמה לו ח"ו שנפרד מן השורש ועל זה נאמר ראשית גוים עמלק היינו אף שאין לו באמת כח להזיק (עיין לעיל אות ח') רק הוא תמיד המתחיל לנבח ומקרר לבבם של ישראל בגודל התרשלות ובזה הוא מגרה על ישראל את האומות וזהו ואחריתו עדי אובד וכמבואר בגמ' (ב"מ קז:) הכל ברוח והא איכא הרוגי מלכות הנך נמי אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי וכו'. היינו כי הכל ברוח זה הוא הקרירות שעמלק מקרר ומתרשל לב האדם ומזה נמשך להאדם כל השכחה ועל זה אמר אי לאו זיקא וכו' היינו אי לאו הקרירות וההתרשלות שמביא עמלק בלב האדם שיהי' נדמה לו שאי אפשר לו עוד לחזור להשורש עבדי להו סמא וחיי היינו שהי' מכיר כל נפש ישראל מפורש החיבור שיש לו לאור השורש ית' ובזה היום נתגלה מפורש זה הנקודה דמטי תדיר באורח גנוזה והי' ניכר שלא נפסק מישראל החיבור מעולם:
97
צ״חאיתא בגמ' (שם יוד:) ר' יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא והי' כאשר שש ד' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש וגו' ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים הא כתיב וכו' אמר ר' אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש וכו':
98
צ״טרמזו ז"ל בזה כענין הכתוב והרבה עמו פדות והוא כי מבואר בזוה"ק (נח סא:) לית חדוה קמי קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא ואינון דארגיזו קמי' הה"ד ובאבוד רשעים רנה וכו'. ואי תימא הא תנינן דלית חדוה קמי' קב"ה כד איהו עביד דינא בחייביא אלא ת"ח בשעתא דאתעביד דינא בחייביא וכו' עד לא מטא זמנייהו דלא אשתלים חובייהו כד"א כי לא שלם עון האמורי וכו' ואי תימא וכו' אלא בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון ובג"כ עבד בהו דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא וכו'. היינו כי השי"ת מנהיג במשפט ולזה אינו ממהר כ"כ הישועה לישראל עד שיתמלא סאתם של העכו"ם כי בוטח מאוד שלא יפסידו ישראל ח"ו כלום מסבת אריכות הגלות אכן כאשר מעיקים האומות את ישראל ביותר כדכתיב אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה אז משיש השי"ת את האומות ביותר התפשטות אבל זאת השמחה שלהם הוא באמת רק לפי שעה כי כל המכיון מהשי"ת שמשיש אותם על לפי שעה הוא רק למען להראות אותם תכף ומיד שנהפוך הוא היינו כדי שיתעורר ע"י זה הישועה קודם זמנא ג"כ כי ע"י שמעיקים כ"כ לישראל עביד בהם דינא ואוביד לון מעלמא גם בלא זמנא טרם שנתמלא סאתם כדאיתא במדרש רבה (וישלח פ' עה) אמר לו הקב"ה דוד בני אפילו אתה מקימני כמה פעמים איני קם ואימתי אני קם לכשתראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים הה"ד משוד עניים מאנקת אביונים. וזה הוא הוא אינו שש אבל אחרים משיש למען למהר עי"ז גם במדת המשפט את הישועה לישראל:
99
ק׳איתא בגמ' (שם יוד:) ויהי בימי אחשורוש אמר ר' לוי ואי תימא ר' יונתן דבר זה מסורת ידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. ויהי בימי אחשורוש הוה המן וכו':
100
ק״אהענין הוא כי ויהי הוא לשון עבר וזה מורה שכבר זאת ההנהגה בא בתפיסת הבריאה ומה שכבר בא בגבול התפיסה אזי הוא בצמצום הגבול לזה ויהי בימי אינו אלא לשון צער אבל והי' הוא לשון שמחה כי והי' מורה על לשון להבא ועכשיו לא בא עדיין זאת בגבול התפיסה זה היא בלי צמצום הגבול אבל מה שכבר נתצמצם בגבול תפיסת אדם אפילו שאותו הדבר הוא יקר ביותר מ"מ מה נחשב זאת נגד מה שהוא עדיין ברצון אלא שעתיד השי"ת ליתן אותה כי בזה נתאחד ביחד הרצון והתשוקה של אדם עם הרצון שהוא בלי גבול ואין סוף לזה אין והי' אלא לשון שמחה אבל מה שכבר בא בגבול התפיסה על זה נאמר ויהי בימי לשון צער כי ימי רומז על לבושים כדאיתא בזוה"ק (ויחי רכד) בא בימים וכו' באינון יומין ממש דילי' עאל ואתלבש בהו ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום דכתיב בא בימים וכו' הרי שימים מורה על לבושים ולכך ויהי בימי היא לשון צער כי מאחר שהנהגתו ית' הולך בהתלבשות דרך איזה פרטי וכל פרט חפץ מצדו למשוך הכל אצלו ואינו משגיח כלום לטובת הכלל כי מפאת התחלקות שחילק השי"ת את מעשיו לכמה פרטים מושך כל פרט לעצמו אף שמסבת זה שאינו משגיח הפרט לטובת הכלל מפסיד באמת גם לעצמו מ"מ הוא בטבע כל פרט לבל ישגיח על הכלל רק לעצמו כדאיתא בזוה"ק (בשלח נח:) אילנא חד רברבא עלאה תקיפא וכו' שבעין ענפין סלקין בגויה וכו' כד מטי עדן שלטנא דכל ענפא וענפא כלהו בעאן לשיצאה כלא גופא דאילנא דאיהו עקרא דכלהו ענפין וכו' הגם שהנהגת גופא דאילנא הולך ג"כ דדך התחלקות שאין רגע דומה לחברתה מ"מ מנהיר עדיין בגופא דאילנא איך שאורו ית' שוכן גם בפרט זולתו כי ניכר עדיין שורש אחדותם משא"כ כשנסתר הנהגת האילן וכל הנהגה הולך רק ע"י לבוש מאיזה פרט על זה נאמר ויהי בימי לשון צער כי הי' כ"כ אז התגברות ההסתר עד שהי' נדמה לישראל בדעתם שנעתקו ח"ו לגמרי מהשורש כדכתיב (נחמי' יג) ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדדיות עמניות מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וגו' ועד היכן שהנפש היקרה ביותר מכל ישראל היתה מיאשה עצמה כ"כ עד שאמרה כאשר אבדתי אבדתי. אמנם מגודל הסתר חזק כזה כשהתחיל השי"ת לבקוע את ההסתר ולהנהיר את האור אזי נשאר זה האור קיים לעד ולעולמי עולמים כמאמרם ז"ל (מובא בס' החיים) כל המועדים בטלין חוץ מחנוכה ופורים והוא כדאיתא בגמ' (נדרים כב:) אילמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד וכו' היינו כי לעתיד אחר שיתבטל כל החטאים והזדונות יהי' אז כזכיות ולא יצטרך עוד לכל אלו הברורין של עכשיו כי לא יהיה נשאר מן החטא רק עומק הרצון ית' שהי' נמצא בו שממנו יצאו הדברים כבושים וכל אותו הלבוש של ההסתר שהי' בהחטא מלפנים הי' כל עיקר הויותו רק למען שיצא אח"כ האור מתוך החושך וההסתר והא ראי' מהיכן הי' נמשך חיים להאדם בשעת החטא אם לא מהרצון ית' שהי' גנוז ונעלם בתוכו למען להוציא את האור מתוך החושך כי עיקר השמחה שיהי' לעתיד נמשך רק מזה האור היוצא מתוך החושך ועל זה רמזו ז"ל עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מעורו של לויתן ולויתן רומז על הזיוג שיש להשי"ת עם ישראל גנוז וטמור ואינו ניכר בזה העולם ועל זה אמרו ז"ל (ב"ב עד:) דגים פריצי ולא מהניא בהו צינון היינו כי דגים רומזים על התחלת החיים שהי' בעולם טרם צורת אדם ולזה אינו ניכר בזה בעוה"ז שום אור כלל רק כמו דכתיב ונוגה לו סביב ומזה שיצאו ישראל מזה ההסתר של ונוגה לו סביב יהי' לעתיד כל הסעודה לצדיקים וזהו שאמרו ז"ל שכל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים כי זה האור המנהיר מתוך ההסתר יהי' נשאר קיים לעד ולעולמי עולמים:
101
ק״באיתא בגמ' (שם טז.) אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי וכו'. והוא כמאמרם ז"ל במדרש (פ' אמור) בזכות מצות העומר זכו ישראל לירש את הארץ וכו' היינו כי עומר שעורים שהוא מאכל בהמה רומז על התחלת עבודה שמתחיל האדם לעבוד שהוא עדיין בלי דעת אלא שמבטל כל הרצונות מהגוף שלו להשי"ת בלי טעם ודעת כלל רק כמו שנאמר בהמות הייתי עמך. ועשרת אלפים ככרי כסף רומזין על גוון נאה ומיופה מאוד כי בעשרת אלפים נכללים כל מיני מספרים וזהו אתא מלי קומצי דידכו היינו שאפילו פעולה קטנה דידכו אם נמצא בה מכוון לשם שמים יש בה כח הרבה יותר מהפעולה של עכו"ם אף שהוא על הגוון נאה ומיופה ביותר ועל זה הענין מביא הגמ' בזו המסכתא (טו:) כמאן עבדה אסתר שזימנה את המן לסעודה ככולהו תנאי וככולהו אמוראי רמזו חכמז"ל בזה אשר אפילו בפעולה הקטנה ביותר אם יש בה מכוון אחד לשם שמים אזי יכולין באמת ללמוד בה זכות מכל מיני פרושים וטעמים מכל התנאים והאמוראים כי כל הטעמים האמיתיים נכללים בפעולה כזו:
102
ק״גויבן משה מזבח ויקרא שמו ד' נסי וגו'. הנה לא קרא שם המזבח על הקרבת קרבן אלא ד' נסי וכתרגומו ופלח עלוהי קדם ד' דעבד לי' נסין להורות שהי' למשה רבינו בזאת המלחמה גודל יגיעה וכדאיתא בזוה"ק (בשלח סה:) מן יומא דאתברי עלמא עד ההוא זמנא ומההוא זמנא עד דייתי מלכא משיחא ואפילו ביומוי דגוג ומגוג לא ישתכח כוותיה וכו' כי התקיפות של עמלק הוא כדאיתא בזוה"ק (שם סד:) אינון תרין כתרי שמאלא דאחידן בהו עמין עכו"ם דאקרון שור וחמור וכו' וכד מזדווגי כחדא מתקיפותא דלהון נפיק ההוא דאקרי כלב וכו' היינו עמלק שהולך תמיד בתקיפות כמו שנאמר עליו השוכן בחגוי סלע אומר מי יורדינו ארץ כי אומר כיון שנולד מיצחק ורבקה בטח הוא כל התפשטותן רצונו ית' ועל זאת ההתפשטות שלו מרמז הכתוב וילך עשו אל ישמעאל היינו שהתפשט עצמו בכל הצדדין ולעמוד נגדו עם ברורין היו ישראל אז כדאיתא שם מהל' ולא פרעו היינו כי אין צדיק בארץ שלא יחטא ומוכרח אחר כל הברורין שלו לבוא אל השי"ת שיבחר אותו לזה אומר עמלק שהוא כ"כ סמוך למקור הקדושה שאין מהצורך אליו לשום ברורין כי כל התפשטות שלו המה מלאים רצון ובזה התקיפות הוא חפץ לבטל ח"ו כל הנקודה מעבודת ישראל לזה הוא כל העצה נגדו כדכתיב ויאמר משה אל יהושע וגו' וכמבואר בזוה"ק (שם סה:) אמאי ליהושע וכו' אמר משה ודאי קרבא הכא תקיפא אתחזי יהושע בההוא זמנא בדרגא עלאה יתיר אשתכח וכו' ובמה אמר ר' שמעון בההוא אתר דאתקרי נע"ר וכו' אמר משה ודאי האי נער יקום לקבלי' וישלוט עלי' לנצחא לי' וכו' בשעתא דנפיק יהושע נער איתער נער דלעילא ואתתקן בכמה תיקונין בכמה זיינין דאתקינת לי' אמיא לקרבא דא לנקמא נוקמא דברית וכו' ועל זה הענין נאמר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ד' נסי וכמבואר בזוה"ק (שם סו.) מאי ד' נסי בגין דאנקים נקמתא דההוא רשימא קדישא דישראל ומההוא זימנא אתקרי חרב נוקמת נקם ברית וכו' כגוונא דא יעקב בנה מדבחא דכתיב ויצב שם מזבח וגו' ומאן שמי' אל אלהי ישראל וכו' היינו כי כך הציב השי"ת לך ד' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ויעקב אבינו מדת תפארת כלול משניהם היינו שהוא מכיר שמנושא השי"ת מכל המדות כדאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה יח) ואנת אשתמודע וכו' לית לך אתר ידיעא וכו' ולאו מכל אלין מדות כלל וכדאיתא שם (תיקון יח) בחסד וגבורה ענפין מתפרדין לימינא ושמאלא. בעמודא דאמצעיתא אינון תרוייהו ביחודא חדא והכא אינון ענפין מתפרדין בנצח והוד בצדיק מתייחדים וכו' בתרין דרועין מתפרדין וכו' בצדיק אינון ביחודא חדא וכו' היינו כי אחר שעובד האדם באלו המדות אז מכיר בשורש אחדותן דלית שם מכל אינון מדות כלל ועל הנס של חנוכה ופורים איתא בהאר"י הק' ז"ל שהי' בנצח והוד שנראה לתרי פלגא דגופא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רלו.) ונקראו בתקוני זוה"ק (תיקן יג לא:) תרין ירכין וכו' שהם לבר מגופא (זוה"ק בראשית כא:) היינו אחר שיוצא על הפעולה ובכל זאת ניכר גם שם האחדות כשהולך דרך יעקב אבינו שהוא מכיר איך שהשי"ת הוא מנושא ומשולל מכל המדות וזהו ויקרא שמו ד' נסי כלומר שהמקום של ישראל הוא למעלה מכל המדות ועל זה המקום עליון רומז מלת נער דלעילא שאיתא שם בשעתא דנפיק יהושע נער איתער נער דלעילא וכו' היינו כי נער דלעילא הוא הנקרא מלאך הברית דאחיד בשמיא ובארעא כי הוא יש לו ביותר הכרה בבהירות עצום דלית לי' מגרמי' כלום כי עיקר הכח מכל הדרגין הוא רק במקום שמכירין בגודל בהירות דלית להו מגרמי' שום כח וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) שם א"ל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והוי' ודרגא כ"ש לשאר בריין פחות מני' הה"ד (דניאל ד') כלא חשיבין וכו' והוא שעל ידי שמכיר שכל הכחות כלא חשיבין ורק השי"ת לבדו הוא הפועל לכן בשם הזה יש כח ותקיפות כי אל לישנא דתקיפי הוא כדאיתא (יבמות כא) וכן שם אדני מבואר בזוה"ק (שם) בהיפך אתוון דינא ולכן המלאך מט"ט שנקרא נער דלעילא הוא מכיר בכל הסתעפות ששה קצוות שאין שום כח רק לא"ם ברוך הוא לכן איתא בתקוני זוה"ק (תקון נז צא) על מלאך מט"ט מלאך הברית. האי מלאך אתקרי בששים רבוא שמהן דמלאכיא וזה רומז שיש לו הכרה כוללת מכל שמהן שמכיר ומכירין בו שבכל מקום הוא רק השי"ת לבדו הפועל ולזה מצינו שמשה רבינו הי' בנייחה ממנו בעת שאמר לו השי"ת הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' כי זה המלאך הי' מלאך הברית שאינו מסתיר כלל מצדו את האור כי מנהיר בגודל בהירות עד שמכירין בו שאין כלל מצדו שום התחלקות אור רק בעת שמשמש השי"ת במדת החסד נקרא מיכאל וכאשר משמש במדת הגבורה נקרא אותו אור בעצמו גבריאל כענין המלאך הנאמר עליו (דניאל י) מיכאל שרכם ובאמת ישראל אינם תחת שום שר רק הפירש הוא ממיכאל שרכם שהוא מאיר לישראל הכרה היטב אשר מי כאל כמו שאיתא עליו במדרש כל מקום שמיכאל נראה שם השכינה נראה כל מקום שר' יוסי נראה שם רבינו הקדוש נראה הרי שאינו מסתיר כלל אלא אדרבה שמאיר בגודל בהירות הכרה לישראל באורו ית' ועל בהירות עצום כזאת רומז מלת נער הנאמר גבי יהושע שיונק תמיד מתוך האוהל להורות שמכיר היטב דלית לי' מגרמי' כלום. וזהו ויקרא שמו ד' נסי היינו שהרים את ישראל לזאת המדריגה הנקרא נער לזה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגו' היינו כי באמת אין לישראל מצדם רק מה שמופיע בהם השי"ת אכן מצד הבריאה מוכרח להיות כדכתיב והחיות רצו ושוב למען שיהי' הכרה להאדם מה בין לי ולך אולם כאשר החל השי"ת להושיע את ישראל כדכתיב והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל א"כ מדיע הניח משה את ידו אמנם זה שהניח משה את ידו הי' רק מצד ישראל כדאיתא בזוה"ק (בשלח סו) בשעתא דישראל לתתא משתככין בצלותא לא יכלין ידי משה למיקם בזקיפו וגבר עמלק. כי כאשר נתרשלו ישראל מעט מהעבודה אזי נתעורר מיד הקטרוג של עמלק כי כל מקומו של עמלק הוא רק בזה המקום שרפו ישראל ידיהם מעבודה וזה הי' כל היגיעה של משה רבינו להרים את ידיו ולהראות שישראל נמשכין תמיד אחר רצונו ית' אף בעת התרשלותם וכפי מה שהראה זאת כך נמחה זכר עמלק וזאת המלחמה הוא תמיד לדורי דורות עד עת קץ כי כל היצר הוא עמלק כמו שמצינו בגמ' לא עבדו ישראל את העגל אלא כדי להתיר להם עריות ואיתא נמי בגמ' (ע"ז יז) גבי עריות כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא הרי שהשורש מכל החטאים הוא רק עמלק וכפי מה שישראל מבררין א"ע בעבודה כך נמחה זכר עמלק:
103
ק״דויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע וגו'. ואיתא בגמ' (שם ז) כתוב זאת מה שכתב כאן וכו'. היינו כי לית לך מידי דכתיבי בנביאי דלא רמוזי באורייתא לזה הי' צריכין למצוא מפורש בתורה כדאיתא שם הלא כתבתי לך שלישים ולא רבעים עד שמצאו מקרא מפורש היינו שהיו מוצאין מפורש שרשאין להוסיף במלחמת עמלק על דברי תורה ויהי' נחשב זאת הוספה כדכתיב ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך וזהו כענין שאיתא בזוה"ק (ויקהל רטז:) שאנו אומרים ארבע פעמים אמת בגאולה להורות שכבר נגאלו בגאולת מצרים מכל ארבע גליות רק שאינו ניכר זאת הגאולה עדיין על הגוון כי אם בעומק הלב של ישראל וכל התפלה שאנו מתפללין על הגאולה הוא שיהי' ניכר נמי על הגוון ועל זה הענין נאמר כאן כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע היינו כי אזני מורה על חוש השמועה שהוא בעומק להורות אשר בעומק לוחם תמיד השי"ת בעמלק וזהו שנאמר ושים באזני יהושע כלומר שלא יסתכל בחוש הראי' שהוא רק על הגוון כי ראי' נופל רק על שטח הגוון מהדבר אבל בחוש השמועה יכולין לשמוע מעומק הפנימי שעוסק תמיד השי"ת למחות זכר עמלק ולזה נאמר כתוב זאת ומלת זאת רומז על מלכות שמים למחות זכר עמלק ונאמר זכרון בספר כי זכרון מורה על נביאים שאותה הארה אינו ניכר עדיין כ"כ בהתגלות מפורש ובספר מורה על גבולים מלשון הספר והגבול היינו כפי מה שיהי' אדם קובע זאת ההכרה בהגבולים שלו כך יכיר באלו הגבולים בעצמם איך שהם נקשרים למעלה מהגבול:
104
ק״הבגמ' (מגילה יא.) ר' יוחנן פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו בימי מרדכי ואסתר וכו'. היינו שראו אז מפורש שכל ההסתר שעבר עליהם מלפנים וגם הישועה אח"כ הכל הוא מסודר בהתורה ולא נתוסף כלל שום התחדשות על זה הסדר של התורה וכמו שרמזו ז"ל (שם יד:) מ"ח נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. היינו כשפתח להם השי"ת ההסתרה ונתגלה מפורש הארת מקרא מגילה אזי הי' מנהיר מפורש שלא פחתו ולא הותירו על הסדר ולא נתוסף שום דבר חדש על מה שכתוב בתורה כי מקודם הי' נראה שנתוסף דבר חדש ואחר שפתח השי"ת הישועה הכירו שהי' למפרע מסודר כך בדברי תורה אלא שמלפנים הי' נעלם מהם מסבת ההסתר של עמלק שכל זמן שעמלק בעולם כאלו הכנף מכסה את הפנים כי עמלק הוא הדכר שבקליפה ומטעה תמיד לישראל עד היכן שהי' יכול להטעות את המלך ישראל כדכתיב ויחמול שאול וגו' והוא כי עמלק יכול ליפות א"ע מאוד כדכתיב וילך אגג מעדנות. ומלת מעדנות הוא הפירוש גוון נאה מישוב הדעת וע"י זה הטעה למלך ישראל וכן הטעה לרבו של יואב שילמוד עם יואב להכרית כל זכר באדום ולזה נאסר גם השלל מעמלק כי כל מה שנמצא ממנו מסתיר את האור עד היכן שהי' נדמה אז לישראל שנפרדו ח"ו לגמרי מאורו ית' כי מה שנתברר שהם לא עשו אלא לפנים זה הבירור נתוודע להם אחר שפתח השי"ת את הישועה אבל טרם הישועה הי' נדמה להם שנתרחקו ח"ו לגמרי כי בירור כזה א"א כי אם אחר הישועה כענין שביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה מאמרם ז"ל (שם יב:) בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו בן שמעי בן ששמע אל תפילתו בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו וכו' ולפי הנראה הי' צריך לכתוב בן קיש בן שמעי בן יאיר כי מקודם מקישין על שערי רחמים ואח"כ כששמע אל תפילתו אזי מאירין עיניהם של ישראל. אכן באמת אי אפשר כלל להקיש על שערי רחמים אם לא שמאיר הקב"ה מקודם את העינים ורוצה לשמוע בתפילת אדם אזי יכול האדם להקיש על שערי רתמים וכך הם כל הישועות אחר שפותח השי"ת את ההסתר אזי מכירין את הישועה גם למפרע וזהו זכר חסדו וכמבואר בזוה"ק חסדו חס ד' ודלי"ת רומז על זאת המדה שהציב השי"ת שיהי' הסתרה בעולם דלית לה עיינין למען שיהי' מקום לעבודה וחס ד' היינו כשחס השי"ת על זאת המדה ופותח את ההסתרה. ואמונתו מבואר (בתקוני זוה"ק כא) ויהי אומן את הדסה היא אומן דילי' ואיהו אמונה דילה אמונה מורה על נוקבא היינו שישראל נמשכין אחר השי"ת בתוך ההסתר והחושך אף שלא ניכר עדיין האור ואח"כ כשפותח השי"ת ומראה איך שישראל הי' נמשכין תמיד אחר רצונו בכל הפרטים הארה כזו נקרא אומן דכר וזהו זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל אימתי ראו כל אפסי ארץ וכו' שאז הי' מכירין שהי' נמשכים באמת אחריו ית' אף בעת ההסתר בכל הפרטים וכן נמצא בעת ההסתר כמה תפילות ועבודות שאינו ניכר בהם שום אור ונדמה שהם למגן ח"ו ולא הועילו כלום אבל כשפותח השי"ת אזי מכירין למפרע שהכל הי' לטובת ישראל:
105
ק״ואיתא בגמ' (מגילה ז) גבי אסתר ברוה"ק נאמרה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו שנאמר קימו וקבלו קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. ובזוה"ק (תשא קצא:) וקבל היהודים וקבלו היהודים מבעי לי' מאי וקבל אלא דא משה דאיהו היהודים כללא דיהודאי וכו'. היינו כי על משה רבינו נאמר ומטה האלהים בידי וענין מטה האלהים הוא כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה מ"ח) שנברא בין השמשות והוא כמבואר בזוה"ק (וירא קכ) דכל אינון מלין דהוו בין השמשות אתמנא חילא לאזדמנא ההוא מלה לההוא זמנא בשעתא דאצטריך לי'. היינו שבריות בין השמשות מורה על כל הספיקות שהם משוללי הכרע לזה גבי מלחמות עמלק נאמר ומטה האלהים בידי כי השורש מכל הספיקות נסתעפו מההסתר של עמלק כי כל זמן שעמלק בעולם כאלו הכנף מכסה את הפנים לזה צריכין ללחום נגדו במטה האלהים היינו לברר כל הספיקות כי מזה המטה האלהים נמשכים נמי החמש מקראות שאין להם הכרע וכדאיתא בגמ' (יומא נב.) צא והלחם בעמלק מחר או מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. ומזה הספק הי' ידי משה כבדים כדמתרגם יונתן וידוי דמשה הוו יקרין מן בגלל דעכב קרבא למחר וכו' היינו שהיו ידיו כבדים מסבת הספק של מחר שאין לו הכרע ולכך נאמר שם והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. והוא כי באמת אין כל התגברות של עמלק להסתיר את האור מן האדם ולהכניסו בספיקות ובמיחושים רק בזמן הטרדה אבל כשמרים אדם את דעתו לעמוד בדעה מיושבת אז אין בכח עמלק כלל לפעל בו שום הסתר לכן כאשר ירים משה ידו וכמו שביארו ז"ל (ר"ה כט.) כל זמן שהיו ישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים וכו' כי נגד עמלק צריכין לילך תמיד עם גודל ברורין ולזה כאשר בקשו ישראל לסמוך מעט על התקיפות משורשם הרמתה באומרם היש ה' בקרבנו אם אין מיד ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וכמו שביארו ז"ל שרפו ידיהם מן המצות ומתרגם יונתן ואתא עמלק ושוור בלילה ההוא אלף ושית מאה מילין וכו' היינו כי הוא הדבר שבקליפה וחפץ תמיד להסתיר את האור מן ה' עלאה וה' תתאה שבשם הוי', וה' תתאה רומז על הכלי קיבל של אדם היינו הצמצום שעל ידם נעשה האדם כלי לקבל אורו ית'. ה' עלאה מורה על הופעת אורו ית' בהדרגה ע"י צמצום והתחלקות כדי שיהי' בכח האדם לקבלו. ועמלק מכחיש כל זאת ואומר שהוא מקבל מעצמית המקור בלתי שום צמצום כי מה יועיל ברירו אדם וצמצומם ואף אחר כל העבודות והצמצומים מי יאמר זכיתי לבי לברר עצמי בשלימות הגמור. ואם חפץ השי"ת בפעולת אדם אזי אף אם יפעל כל מה שלבו חפץ ג"כ לעבודה יחשב. אמנם השי"ת בונה זאת באמת להנחיל לישראל קדושה כזאת שכל מה שיפעלו יתחשב לעבודה תמה ולבל יצטרכו לשום צמצום אכן כל עוד שעמלק בעולם הוא כל הרצון ית' שיקבלו ישראל הכל במשפט ובשורת הדין ע"י עבודתם ולזה מצינו נגד מצרים על הים כשהאיר להם השי"ת מעתיקא נאמר ואתם תחרישון משא"כ במלחמות עמלק אף שגם אז האיר להם מעתיקא מ"מ נאמר והי' כאשר ירים משה ידו וגו' והוא כי נגד עמלק אם יתרשלו ישראל מעט מעבודה אזי נתעורר מיד קטרוגו של עמלק שהוא מקבל ג"כ מהשורש בלי עבודה:
106
ק״זאיתא בגמ' (חולין קלט) אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר וגו'. והנה הגם שנאמר ויסתיר פניו ומי ישורנו וגו' אכן כאן נאמר ואנכי הסתר וגו' היינו שבכל גודל ההסתר יהי' ניכר השורש שאנכי הוא המסתיר וממילא שוב אינן ההסתר כ"כ חזק וכן נבנה באמת אח"כ מאותו ההסתר תורה שבעל פה והבית שני ע"י אכה"ג שמסר השי"ת בידם כל הנהגה עדי עד והכירו בכל פרטי הסתרות שיהי' עדי עד שהמה הכל רק לטובתן של ישראל:
107
ק״חאיתא בגמ' (מגילה יא.) ר' נחמן בר יצחק פתח לה פיתחא להא פרשתא מהכא שיר המעלות לולי ה' שהי' לנו יאמר נא ישראל. לולי ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם אדם ולא מלך וגו'. איתא בגמ' (יומא כט) למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קא אמרינן הניחא למאן דאמר אסתר ניתנה ליכתב אלא למ"ד אסתר לא ניתנה ליכתב מאי איכא למימר וכו'. משמע מזה שלא הי' מבורר לחכז"ל אם לקבוע מגילת אסתר בתורה שבכתב או שמא הוא מדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם וכן משמע בגמ' (מגילה ז) שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות וכו' כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה וכו' הרי שהי' ספק לחכמים אם לקבוע אותה בתורה שבכתב כי אולי הוא מהדברים הנאמר עליהם על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית מה שבכתב בכתב ומה שבעל פה בעל פה:
108
ק״טועל זה הענין איתא כאן רנב"י פתח לה פיתחא וכו' שיר המעלות היינו כמתרגם יונתן למסקא תהומא לולי ה' שהי' לנו יאמר נא ישראל וכמו שמבואר במדרש רבה (פ' ויצא) ישראל סבא. היינו למסקי תהומא ולעורר הבירור שהי' כבר ליעקב אבינו שממנו התחיל התגלות הבנין מתורה שבכתב כי מעשה אבות סימן לבנים היינו כי כל הנהגות והברירים והמוארעות שעברו על האבות נעשה מזה אח"כ דברי תורה לבנים. ועל זה אמר לולי ה' שהי' לנו יאמר נא ישראל וגו' היינו כי על יעקב אבינו איתא בזוה"ק (ויצא קנ.) יעקב אשתלים לעילא ותתא אבל לא באתגליא ולכן טרם שבא השלימות של יעקב אבינו באתגליא עברו עליו כל הברורין והתיצב אז נגדו חוזק ההסתר עד היכן כמו שנאמר ארמי אובד אבי היינו שחפץ להפרידו ח"ו מהשורש כי אבי היינו השורש ועל זה אמר לולי אלהי אבי הי' בעזרי וגו' והי' אז ההסתר כ"כ בחוזק ההתגברות עד שהצריך השי"ת להשפיל את כבודו ולדבר עם ערל טמא לבל ירע ח"ו ליעקב אבינו כמו שנאמר ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. אכן אחר שנבנה מכל אלו הברורים תורה שבכתב ונתגלה השלימות של יעקב אבינו באתגלי' אזי הכירו למפרע איך שהשי"ת הי' שומר את יעקב אבינו עם כל הפרטים שלו אף בעת ההסתר כי כל פרטי נפשות ישראל הי' נכללים ביעקב אבינו וזהו לולי ה' שהי' לנו יאמר נא ישראל ישראל סבא. וככה טרם שבא באתגליא הבנין מתורה שבע"פ הי' נמי ברורים כאלו ולכך נאמר שני פעמים לולי ה' שהי' לנו וגו' לולי ה' שהי' לנו וגו' ונאמר ה' להורות על שם הוי' מפורש כי לשבר ולבקוע חוזק הסתרה כזו אי אפשר בלתי עצמית שם הוי' מפורש ורמזו ז"ל גודל ההסתר שהי' אז בזה שאמרו בקום עלינו אדם אדם ולא מלך וכו' כי ההסתרה הבא ע"י מלך אינו יכול להיות כ"כ בהתגברות כי על מלך איתא בזוה"ק (מקץ קצד:) שאני למלכים דאחזיין לון מלין עלאין ומשניין מבני נשא אחרנין וכו' היינו כי בישראל הוא מלך כדכתיב קסם על שפתי מלך היינו שמסתכל באור ישר להשי"ת כי מאחר שכל מגמת חפצו הוא להכיר איך שמקבל מהשי"ת לכך מנהיר לו השי"ת באור ישר כדי שיהי' לו הכרה מפורשת והמלך מעכו"ם אף שאינו מאיר לו השי"ת באור ישר כי אינו חפץ בהכרה כזאת אכן נאמר פלגי מים לב מלך ביד ה' היינו אף שהשי"ת מנהיג עמהם למעלה מדעתם מ"מ ניכר עכ"פ השורש מזאת ההנהגה שהוא רק כוחו ית' ושוב אין ההסתר כ"כ בהתגברות כיון שמכירין עדיין כח השורש אבל בקום עלינו אדם ולא מלך היינו מי שנדמה לו שכל כח הבחירה הוא בידו כי נסתר ונעלם לגמרי גם כח השורש ועל זה ההסתר אמרו ז"ל בגמ' (שם) על המן שהי' מתגאה בעשרו שהי' אומר שיכול לשלם שקלים נגד כל ישראל היינו כי ענין שקלי ישראל הוא כמבואר בזוה"ק (תשא קפז:) אבני למשקל בה היינו שישראל יש להם משקל בעבודתם שמכירין היטב אף שמוכרחין לעבוד השי"ת ומ"מ אין בעבודתם שום כח ליפעל כלום נגד הרצון ית' כי יודעים היטב שכל כח עבודתם הוא נמי רק כוחו ית'. ושקלי המן הם ההיפך שאמר שאינו נוצרך לעבודה ונדמה לו בדעתו שיש בו כח ליפעל הכל גם נגד רצונו ית' ח"ו. כי טרם התגלות הקדושה מתורה שבע"פ שמורה על החיבור שיש להשי"ת עם ישראל בכל הפרטים שלהם הי' צריך להיות מקודם גודל התגברות מהסתר חזק כזה כדכתיב אם אכתב להם רובי תורתי היינו אם מבקש השי"ת לגלות מפורש ולבאר לישראל החיבור שלו עם כל הפרטים כמו זר נחשבו היינו צריך להיות מקודם הסתר וזרות אזי יתכן אח"כ להכיר זה החיבור:
109
ק״יליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ודרשו רז"ל (מגילה טז:) אורה זו תורה וכה"א כי נר מצוה ותורה אור. וענין אור מרמז על אור קדמאה שאיתא בזוה"ק (בראשית מז) דגניז לי' קב"ה באורייתא לצדיקייא דלעין בה והאומות ממאסים בזה האור ועושים במחשוך מעשיהם היינו שהם אומרים שנמשכין אחר החושך שהוא קודם להאור ורוצים להפסיק את האור במה שאומרים שכל הנהגת השי"ת עם הבריאה הוא רק בחושך למעלה מהדעה ולא באור. אבל ישראל שהולכים תמיד באור מראה להם השי"ת באמת החיבור מזה האור שאין לו הפסק לעולם ועל זה נאמר מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום וכמבואר בזוה"ק (צו ל:) אל בכל אתר נהירו דחכמה עלאה וזה האור כל היום היינו שאין לו שום הפסק ולמי מאיר כן השי"ת רק למי שדבק בזה האור ומכיר שכל דיירי ארעא כלא חשיבין כמבואר בזוה"ק (פנחס רנז:) שם א"ל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והוי' ודרגא כ"ש לשאר בריין פחות מני' הדא הוא דכתיב (דניאל ד') כלא חשיבין וכו' ול"א בהיפך אתוון א"ל וזה שאיתא בגמ' (שם יח) קראו הקב"ה ליעקב אל וכו' להורות על נהורא דחכמתא שאינו נפסק לעולם ותורה מרמז נמי על זאת כד' בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה דאורי וגלי במה דהוי סתים דלא אתידע וזהו שאיתא (בלקוטי תורה להאר"י הק' ז"ל) תורה דא יעקב ולזה מי שהוא דבק בזה החסד אל כל היום נקרא בונה כדאיתא בגמ' (שלהי ברכות) אל תקרי בניך אלא בוניך ובגמ' (שבת קיד.) מאי בנאין אלו ת"ח וכו' היינו שבונין ועושין פירות כמאמרם ז"ל הזכות יש לה קרן ויש לה פירות משא"כ העכו"ם שעושין במחשוך מעשיהם נקראים אל אחר כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן כא נח) אתלבשו עשרה כתרין תתאין בעשרה בנין דהמן דתמן אל אחר וכו' ולזה נקראו אל אחר משום שכל חפצם להרוס הבנין מעבודת ד' ועל זה איתא בזוה"ק (משפטים קג.) ואל אחר אסתרס ולית לי' תיאובתא לעלמין ולא אפיש ולא עביד פירין דאלמלי עביד פירין יטשטש לכל עלמא:
110
קי״אשמחה זה יו"ט וכן הוא אומר ושמחת בחגך. היינו כי קדושת שבת הוא קבוע וקיימא וקדושת יו"ט הוא שישראל מקדשי לי' ועיקר הכרה בהקדושה הוא כשחל יו"ט ושבת בהדי הדדי כדמשמע בגמ' (ביצה יז.) כי קדושת יו"ט הוא מה שמכיר האדם שהוא מחוסר וצריך לחפש אחר אור למלאות חשכת חסרונו והנה אחר כל החיפוש מה מוצא האדם. זאת הקדושה דקבוע וקיימא ולזה נאמר ושמחת בחגך כי לשון שמחה מורה על זה שמוצא האדם מה שהי' נדמה לו מלפנים שחסר לו כענין שאיתא (בירושלמי שקלים) מדוע צהבו פניך א"ל תוספתא עתיקתא מצאתי היינו ע"י שהי' נשכח ממנו ואח"כ זכר בה ע"י זאת השמחה שמצא אותה בזכרונו צהבו פניו וכדמסיק שם בירושלמי שקרא עליו מקרא זה חכמת אדם תאיר פניו ולזה נקראו החגים פני ד' כי אז מנהיר השי"ת הארת פניו לישראל והעכו"ם מכחישים זאת ואומרים וכי יש שינוי לפניו ית' ח"ו מזמן החג לימי החול. אמנם ישראל מפני שמצמצמין עצמם בעד כבוד שמים לזה מראה להם השי"ת ימי החג הנקראים פני ד':
111
קי״בששון זו מילה. היינו כי בזה העולם נראה שמי שיש לו יותר כח והתגברות זה יש לו עיקר קיום אכן בד"ת הוא ההיפך מזה שכל מה שיכול האדם יותר למאיך גרמי' ולמשרי עלי' גאותא דקב"ה זה הוא באמת עיקר הקיום של האדם וכל מי שפועל בלבו יותר מחיית עמלק נעשה יותר כלי לקבל אור כי עיקר מחיית עמלק הוא למחות את הרע הנמצא בלבו של אדם כדאיתא בגמ' (שבת קה:) איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם הוי אומר זה יצה"ר והוא קליפת כעס כמבואר בזוה"ק (תצוה קפב יעו"ש) וכל מה שמוחה אדם את זה הרע מלבו כך נעשה כלי ביותר וזהו הענין שמצינו בגמ' (סוכה מח:) שהשיב להאי מינא דשמיה ששון על מה דכתיב ושאבתם מים בששון משכיה דההוא גברא מלינן ביה מיא היינו שאמר לו שכל הכלי שלנו יהי' רק מה שאשבר אותך היינו להרע הנמצא בי ובזאת השבירה בעצמה נעשה כלי לאדם לקבל ביותר:
112
קי״גויקר אלו תפילין. איתא בגמ' (ברכות ו':) וכלהו כתיבי באדרעיה וא"כ משמע שתפילין ש"י גדול יותר אכן באמת התש"ר גדול יותר מתש"י כדאיתא בזוה"ק וכן דרשו ז"ל בגמ' (שם) וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש. אמנם בתש"י אין כ"כ רבותא בזה החיבור כי הוא עדיין בנקודא חדא באורח כלל והעיקר היקרות הוא בתש"ר שנתחלק לארבע בתים ומ"מ ניכר בהם האחדות והחיבור זהו נקרא יקר וכענין דאיתא (ברכות נח.) הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים היינו אחר שכבר יש התחלקות כי כשם שאין פרצופיהן דומים זה לזה כך אין דעתם דומה זה לזה ובכל זאת ניכר בהם האחדות והחיבור שלהם בהשורש זהו יקר ביותר:
113