סוד ישרים, שמחת תורהSod Yesharim, Simchat Torah
א׳וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. איתא במדרש רבה (פ' נצבים ח') כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ומנין שטעונה ברכה לפניו שכתוב ברוך אתה ה' ואח"כ למדני חקיך. הרי ברכה לפניה ומנין שטעונה ברכה לאחרי' אמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה וזאת הברכה מששנה להם את התורה ואח"כ ברך הרי ברכה לאחריה וכו':
1
ב׳ביאור הענין כי כל מקום שיש סדר מהתכללות הדרגין ע"ד הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין שאחד משפיע לזולתו זה הסדר מגיע עד אין סוף וכדאיתא בזוה"ק (פקודי רסט) וברזא דקרבנא כד סליק כלא אתקשרי דא בדא ונהיר דא בדא כדין קיימו כלהו בסליקו ומחשבה אתעטר באין סוף וכו' היינו שזה השור מעוה"ז שעומד בלי דעת ע"י שמקריבין אותו הוא נכלל בהשור של המרכבה העליונה, ועל זה הענין מצינו נמי בגמרא (שלהי מנחות) עכשיו שאין קרבן שלחנו של אדם מכפר עליו והוא כי שלחנו של אדם הוא נמי ענין קרבן שהמאכל נכלל בצורת אדם וכשעובד האדם בכח זה המאכל להשי"ת עי"ז יש עלי' להמאכל וזהו ענין ברכה שמברכין בתחלת כל מאכל וגם אחר האכילה. בתחלה מברכין המוציא לחם מן הארץ וכמאמרם ז"ל בגמרא (ברכות ל"ח) המוציא דאפיק משמע. וגם ברכה הוא לישנא דאמשכותא שממשיך אליו את המוצא פי ה' המתלבש בהמאכל כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' היינו שהרצון יתברך מבריאת עולם שמהוה ומחיה כל הדברים שבעולם זה הרצון נתלבש בהלחם ומחיה את האדם וע"י הברכה בוקע אדם את הלבושים ומוצא ומפיק אליו את הרצון יתברך המחיה את האדם וקודם האכילה בשעת הברכה אז האדם משפיע להמאכל כי ע"י הברכה נתעלה המאכל. אבל בשעת האכילה אז נקרא המאכל משפיע כי האדם ניזון מהמאכל ולאחר האכילה האדם הוא גבר על המאכל כי אז הוא הבחירה ביד אדם כפי אשר יעבוד לה' בכח האכילה ההיא כך יהיה עליה לזה המאכל ולאחר המזון צריכין לברך ברכת הזן שתיקן יהושע שיאמר הזן את העולם כלו בטובו היינו שכל הקיום מאלו הלבושים של המזון הוא רק מטובו מהרצון הקדום יתברך שהיה בבריאת עולם מזכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה וכל הכח והקיום שמקבל האדם מאכילתו הוא רק מזה החסד והרצון שנתלבש בהמאכל וע"י הברכה מתעורר זה החסד בכל האכילות:
2
ג׳וככה הוא בדברי תורה ג"כ שמקודם מברכין נותן התורה היינו הגם שהלביש השי"ת את אורו בלבושים ובמצות מעשיות עכ"ז הוא פותח אותם תמיד ואורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא ובכל פעם הוא נותן יותר חדשות וזה הוא נותן התורה שעדיין לא פסק מליתן רק שנותן תמיד התחדשות להאדם המיגע א"ע בדברי תורה. וברכה לאחריה הוא שמברכין וחיי עולם נטע בתוכנו היינו שהד"ת יהיו נטועים בתוך הגוף שילכו תמיד עם האדם אפילו שלא מדעתו כענין הכתוב בלותי בשמן רענן שהד"ת נבלל ונלוש בתוך הגוף, וזהו דאיתא שם במדרש מנין שטעונה ברכה לאחריה אמר ר"ש ב"נ בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה וזאת הברכה מששנה להם את התורה ואח"כ ברך וכו' היינו אחר שגמר משה רבינו את השירה והיה נותן לישראל כל הסדר מדברי תורה והיה לומד עמהם כל הד"ת היה מברך לאחריה כדכתיב וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' היינו שמ"ר היה נוטע הד"ת בלבבם של ישראל שיהיה נקבע בהם אפילו שלא מדעת. וזהו ויאמר ה' מסיני בא היינו כמו האור שהראה השי"ת בסיני שהיה אור בהיר בלי שום לבוש אנכי ה' אלהיך ואף שנעלם אח"כ זאת הבהירות העצום בעת שנאמר להם שובו לכם לאהליכם והשי"ת היה אומר היטיבו אשר דברו בכל זאת היה מתפלל מ"ר ואמר ה' מסיני בא היינו שזה האור שנתגלה בסיני ישכון תמיד בקרב ישראל וזהו אשר ברך משה וגו' שהיה מושך זה האור וקבעו בלב ישראל כיתד שלא תמוט לעולם ועד:
3
ד׳וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. איתא במדרש רבה (פ' נצבים) כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה וכו' מששנה להם את התורה אח"כ בירך וכו'. ענין ברכה מבואר בזוה"ק (בלק קצ:) מאי ברכו משיכו ברכאן מאתר דכל ברכאן נפקין. ובזוה"ק (עקב רעא) ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא וכו' ולזה מברכין לפניה ובזה ממשיך אדם אצלו את האור ממקורא עלאה להשלים החסרון מהכלי שלו ע"י הקריאה בתורה. וענין ברכה לאחריה הוא שיהיה נשאר אצלו זה האור בקביעות גמור גם אח"כ היינו שיהיה מכיר תמיד החיבור שיש להשי"ת עם ישראל לזה אומרים בברכה לאחריה וחיי עולם נטע בתוכנו היינו שיהיה נוטע בלבנו בקביעות כיתד שלא תמוט לעולם החיבור מזה האור וכדאיתא בזוה"ק (בהעלתך) תפח רוחיי וכו' דאיהו כניש כל מלין דעשו מלין דהגר מלין דלבן וכו' ועביד מינייהו אורייתא אי הכא אמאי אקרי תורת ה' תמימה וכו' אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה הוא וכו' היינו שיש בכל אות ואות שבתורה חיי עולם וחיבור עם השי"ת לזה מברכין לאחריה למען שיהיה נוטע בתוכנו זה החיבור בהבנת תפיסתנו ג"כ. וזהו נמי הענין שבירך משה לאחריה כמבואר שם במדרש מששנה להם את התורה אח"כ ברך ואמר זאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים ואלהים הוא נרתק לשם הויה וכן היה משה רבינו לבוש ונרתיק לשם הויה ולזה נקרא איש אלהים ומ"ר הוא הדעת של כל ישראל לכן לאחר ששנה להם את התורה בירך לאחריה כדי להמשיך את אורו ית' ולנטוע ולהשריש אותו בלבבם של ישראל שיהיה אצלם בקביעות גמור כנטיעה חזקה שלא ימוט לעולם ואמר לפני מותו להורות על גודל טובת עינו של מ"ר שמסר לישראל כל שלימותו כי אז בעת שהיה בשלימות הגמור נטע וקבע בלב ישראל את כל אור שלימותו ואמר להם ה' מסיני בא וכדאיתא בגמרא (שבת פט) למה נקרא הר סיני שמשם ירדה שנאה לאוה"ע היינו שאמר לישראל כשיהיו מסלקין ומסירים מעצמם כל הנגיעות מצדם אזי יהיו רואים מפורש את אורו יתברך בתוך כל ההסתרות:
4
ה׳וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. הנה לא כתיב זאת הברכה אלא וזאת הברכה וגו' להורות דקאי על מה שנאמר למעלה ומוסיף על ענין ראשון שנאמר שם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' ואח"כ נאמר על זה יערוף כמטר לקחי ויערוף הוא לשון עורף היינו שדברי תורה אוחזים את ישראל בערפם בחזקה לבלתי יטו מהם ימין ושמאל כחוט השערה כי הד"ת שנתן השי"ת לישראל נחקקו בלוח לבבם בקביעות גמור ולאחר שנקבעו כל הד"ת בקרב ישראל נאמר וזאת הברכה וכמבואר במדרש רבה (נצבים ח) מניין שטעונה ברכה לאחריה אמר ר' שמואל ב"נ בשם ר' יונתן שכתב אחר השירה וזאת הברכה מששנה להן את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחרי' וכו' כי ברכה לפניה זהו ההכנה שמכין אדם א"ע להיות כלי קיבול לאורו יתברך ולהכיר שהשי"ת נותן תמיד תורה בלי הפסק לזה מברכין נותן התורה ואחר שיש הכרה כזו אזי צריכין ברכה לאחריה היינו שאל ידמה אדם בנפשו מאחר שהשי"ת נותן תמיד א"כ צריך השי"ת לקבלת אדם ח"ו שיעמוד האדם כל קיבול לכן מברכין לאחריו אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו להורות שהכלי קיבול בעצמו שמעמיד האדם הוא נמי מהשי"ת וזה הכלי קיבול נקרא חיי העולם וזהו וחיי עולם נטע בתוכנו היינו שהשי"ת נטע בתוכנו אותו הכלי קיבול שהוא חיי עולם. כי הנה רצונו יתברך הלביש יקרות העומק מד"ת בלבושים ובגוונים כמו בשנים אוחזין בטלית וכדומה ואלו הלבושים נקראים תורת אמת וחיי עולם לרמז שאלו הלבושים לא יתבטלו לעולם אף לאחר שיתגלה עומק היקר מאלו הלבושים שלא יהיה אז שום צורך בהם כי לעתיד לא יהיה שום מקום כלל ללבושים גשמים בכל זאת אלו הלבושים של ד"ת שאינו מיגעים בהם בזה העולם כגון שנים אוחזין בטלית וכדומה לא יתבטלו לעולמי עד ע"ד מאמרם ז"ל (סנהדרין) כל העוסק בתורה טל תורה מחיהו. וכד' שם כשיעמדו במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה היינו כי בזה המקום שסבל האדם פעם אחת שוב לא ישכח ממנו לעולם ככה לא יתבטל שום לבוש מד"ת מאותן הלבושים שישראל היו מיגעים בהם בעוה"ז ולזה נקרא אלו הלבושים חיי עולם וזה דאיתא שם במדרש מששנה להם את התורה היינו אחר שנטע אותם בקרב ישראל וכתבם על לוח לבם עד שאוחזים אותם מאחורי ערפם שלא וכלו לזוז מהם גם שלא מדעתם אזי נאמר וזאת הברכה להורות שאחר שנקבעו הדברי תורה בלב ישראל חזר משה רבינו והעמיד את כל הד"ת לפני ישראל פנים בפנים מהתחלת המשכתן מהמקור עליון יתברך עד גמר תפיסה האחרונה של ישראל וזה נקרא וזאת הברכה כי וזאת רומז על התפיסה האחרונה. וברכה הוא כמבואר בזוה"ק (מובא לעיל) רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא וכו' וזהו אשר ברך משה איש האלהים לפני מותו היינו שמ"ר המשיך את כל שלימותו ממקור עלאה ומסרה בטובת עינו לישראל וזהו לפני מותו כי אז נגמר גבי מ"ר כל תכלית שלימותו וגם אז יש התגברות ביותר לפעול בשלימות לזולתו ויכולין להוכיח זאת מההיפך שכל עוד שכח ההיפך מעורב ביחד עם זולתו אינו פועל שם כ"כ בחוזק רק בעת שנפרד כח ההיפך מזולתו אז פועל לגמרי גבי זולתו כדאיתא בגמרא (חולין נג.) מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהריה קמ"ל בהדי דשליף שדי זיהריה ומכש"כ במדה טובה שהיא מרובה שעיקר היקרות של מ"ר פעל מ"ר גבי ישראל בטובת עינו בעת הסתלקותו שאז קבע אצלם כל שלימות קדושתו:
5
ו׳וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. במדרש (פ' ויחי) ויעקב במה שפסק אביו משם התחיל שנאמר ויקרא יעקב אל בניו וחתם וזאת אשר דבר להם אביהם וגו' ומשה כשברך את השבטים פתח ממקום שפסק יעקב אבינו שנאמר וזאת הברכה וחתם באשריך ישראל וגו'. הענין הוא כי מלת זאת מרמז על מלכות שמים כמבואר בתקונים ובזוה"ק (בכמה דוכתי) וזהו שחתם יעקב אבינו בזאת וזאת אשר דבר להם אביהם איש אשר כברכתו ברך אותם היינו שיעקב אבינו ברך כל פרט נפש מהשנים עשר גבולי אלכסון של שבטי ישראל בכל מיני התפשטות טובה כדכתיב ופרצת ימה וקדמה וגו' לכך חתם בזאת להורות שכל ההתפשטות טובה שלהם יהיה רק עד מקום שניכר עדיין מלכות שמים אבל לא שיתפשטו כ"כ מרחוק עד שלא יהיה ניכר עוד שם המלכות שמים וזהו שחתם את ההתפשטות מהברכות שלו בזאת שרומז על מלכות שמים והנה יעקב מלבר ומשה מלגאו (תקוני זוה"ק תיקון ו) לכך פתח משה את הברכות שלו בזאת להורות שמשה רבינו מעיד על עומק לבבם של ישראל שהוא מלא מלגאו במלכות שמים ואי אפשר כלל לנפש הישראלי להתפשט חוץ ממלכות שמים ח"ו כי מלגאו בעומק לבבם הוא המלכות שמים בקביעות אצלם וזהו וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' וברך הוא כמבואר בזוה"ק (עקב רעא) ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא וכו' היינו שמ"ר המשיך אל עומק לבב ישראל את האור ממקורא עלאה שיהיה אצלם בקביעות גמור. ואורו של משה רבינו הוא כמו שנאמר עליו כי מן המים משיתיהו היינו שלא היה נמצא אצלו שום נטיה לגרמיה כלל כדכתיב ואנחנו מה היינו שלא היה במציאות אצלו אפילו נקודא חדא לכבוד עצמו וביום הסתלקותו שנגמר אז אצלו כל תכלית שלימותו מסר בטובת עינו זאת השלימות לישראל ונקבע אז בקרב כלל ישראל כל אור קדושתו לעולמי עד וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצל"ה שיכולין להוכיח זאת הקביעות בקל וחומר מההיפך שאמרו ז"ל (חולין נג) בהדי דשליף שדי זיהריה הרי שעיקר פעולת ההיפך הוא דוקא בגמר תכליתה ומכש"כ במדה טובה שהיא מרובה שפועלת בגמר תכליתה לעולמי עד לזה מסר מ"ר בשעת הסתלקותו לפני מותו כל אורו שיהיה בקביעות בלבב ישראל ועל זה נאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו וגו' וכמבואר בזוה"ק (וילך רפג) שכל זמן שהיה משה רבינו ע"ה קיים היה הוא המכניס את האור לתוך לבות ישראל שאחר שקיבל האור התורה מפי הקב"ה אזי היה הוא המרחיב את קדושת האור בגודל התפשטות עד שהכניסו ללבות ישראל כפי מדתו אכן אחר הסתלקותו נשלם קדושתו ונקבעו זרועותיו בשורש נפשות ישראל וזהו מוליך לימין משה זרוע תפארתו כמבואר במקומו (בכתבים פ' וילך) שכל ישראל נעשה זרועין לאורו של מרע"ה:
6
ז׳וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. איתא במדרש רבה (מובא לעיל) במאי דסיים יעקב אבינו פתח משה רבינו. יעקב אבינו סיים וזאת אשר דבר להם אביהם וגו' פתח משה וזאת הברכה וגו'. מאי דסיים יעקב היינו אחר שהביא יעקב אבינו את כל הברכות בהתגלות מפורש גם על הלבוש האחרון אז אמר וזאת. היינו שלא יקטינו ישראל את דעתם להספיק את עצמם רק בגוון הלבוש הנמוך של הברכה אלא שיבקשו תמיד בכל ברכה להכיר את המקור עליון הכמוס בתוכה כלומר שילך תמיד עם הברכה מקור השורש ועל זה רומז הוא"ו של וזאת כי וא"ו נקרא אות אמת (בזוה"ק ויקרא ב) ונקרא נמי סמא דחיי (שם חקת קעט) ומה דסיים יעקב פתח משה היינו שמ"ר הראה מיד בההתחלה שישראל אינם מסתפקין עצמם בגוון הלבוש הגם מהטובה רק שמקבלים תמיד עומק המקור של הטובה ומבררים כל הגוונים והלבושים עד שמגיעים לעומק השורש הכמוס בתוכם, ועל זה הענין אמרו ז"ל בגמרא (נדרים לח) שמסר משה בטובת עינו לישראל פלפולי דאורייתא ופלפולי דאורייתא הוא כענין שמצינו בגמרא (ב"מ פד) גבי ר' יוחנן בר לקושא רמי לי כ"ד קושיות וכ"ד פרוקי וממילא רווחא שמעתתא היינו שע"י הפלפול מקושיות ופרוקים נתבררו כל המסכים המסתירים עד שהגיע לעומק השמעתתא וכן הוא הפלפול בכל עניני עוה"ז שישראל אינם בנייחא משום לבוש נמוך מהטובה עד שמגיעין ע"י כמה ברורין לעומק השורש מהטובה וזהו מה דסיים יעקב פתח משה שהראה מ"ר שישראל אינם מתחילין לקבל שום טובה בלעדי עומק הרצון יתברך הנמצא בה:
7
ח׳וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וגו'. במדרש רבה (מובא לעיל) מנין שמברכין בתורה לפניה שנאמר ברוך אתה ה' למדני חקיך ומניין שמברכין לאחריה וכו' מששנה להם את התורה אמר וזאת הברכה וגו'. הטנין ברכה הוא אמשכותא כמבואר בזוה"ק (עקב רעא) היינו שימשיך אדם את האור מהמקור יתברך שיהיה ממש בהבנת תפיסתו, וצריכין ברכה לפניה היינו שיראה תיכף בההתחלה להמשיך את האור ביחד עם אהבת הנותן כדי שלא יופסק ממנו זה האור לעולם כי זאת אי אפשר לשום נברא לקבל את האור שיהיה ממש זך ונקי כמו שהוא בהמקור בלתי שום התלבשות כי אחר ירידת אור השפע ית' לתפיסת אדם מוכרח השפע לבוא בלבוש גשמי ומפאת הסתרת לבוש הגשמי אינו ניכר שוב בהירות האור שיהיה זך ונקי כמו שהיה מלפנים בהמקור עליון יתברך ומסבת זה נראה לפעמים שנפסק מן האדם. אכן כשאדם מקבל השפע יתברך ביחד עם אהבת הנותן אזי עד מהרה ירוץ דברו וגם לא יהיה בזה שום הפסקה כי אהבת הנותן ההולך עם אור השפע בוקע כל הלבושים המסתירים והמסכים המבדילים עד שניכר גם בהלבוש האחרון מהשפע את עצמית האור משורש המקור ית' כענין שמצינו גבי תכלת (מנחות) שדומה לעשבים ועשבים לרקיע ורקיע לים וים דומה לכסא הכבוד הרי שיש כמה וכמה מסכים עד אורו של כסא הכבוד מ"מ יכולין להכיר גם בהלבוש האחרון הנקרא תכלת כל אור הכסא הכבוד כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' היינו שיכולין להכיר בזה הלבוש האחרון כל אור רצונו יתברך כך ע"י אהבת הנותן ההולך עם השפעתו יתברך יכולין להכיר גם בהלבוש האחרון של השפע את אור רצונו יתברך ועל אלו שניהם ביחד נאמר ברוך אתה ה' למדני חקיך כי מצד התפיסה הנמוכה של אדם המה כל הדברי תורה באמת רק חקיך כי אף אחר כל הטעמים הכונות היקרים שנתגלה בהמצות בכל זאת המה עדיין חוקים כי אם היה בהתגלות טעמי המצות בתכלית השלימות בכל כוונותיה אזי היה די לכוון את הארת המצוה בהכוונה שיש בה לבד בלתי הפעולה ומזה שמחויבים לעשות את המצות בפועל ממש ואינו די בהכוונה מוכח שלא נתגלה עדיין עיקר הכוונה מטעמי המצות בזה העולם בשלימות הגמור הרי שבזה העולם הוא הכל בבחינת חוקים רק מצד השי"ת הוא באמת אפילו החוקים ג"כ בבחינת משפט כדכתיב והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה היינו בסוף אחר שיהיו נגמרים כל הברורין אזי יגלה השי"ת גם בזה העולם הכוונה מטעמי המצות בשלימות גמור ואז יהיה הכל בבחינת משפטים אבל עכשיו צריכין לומר ברוך אתה ה' למדני חקיך. ומניין שמברכין לאחריה מששנה להם את התורה אמר וזאת הברכה וגו'. וענין ברכה לאחריה היינו אחר שממשיך האדם את אור השפעתו יתברך אל תפיסתו אזי יכולה מצד האדם להתיישן לכך צריכין ברכה לאחריה כדי שלא תתיישן וזהו כענין שמצינו בזוה"ק (ואתחנן רסא) לך אמור להם וגו' כל חד יהך לנוקביה ויתיחד בה ועם כל דא כיון דישראל לא עבדי וכו' היינו אף אחר שמקבל אדם את הטובה אצלו מ"מ אם לבו הוא לשמים שוב אינו כ"כ בהסתר וזהו דאיתא שם מניין שמברכין לאחריה היינו מניין שצריך האדם לראות אף אחר שמקבל השפע יתברך לתפיסתו שלא יתיישן אצלו זאת השפע מסבת ההסתר על זה אמר מששנה להם את התורה אמר וזאת הברכה וגו' מששנה להם את התורה היינו אחר שקבע את התורה בלבבם של ישראל כיתד שלא ימוט לעולם כדכתיב והיתה השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו וגו' אמר וזאת הברכה היינו שיעוררו תמיד בלבם את הד"ת לבלתי יתיישן אצלם כי זה היה כל עניני ברכות של מ"ר לקבוע עצות בלב ישראל לבלתי יתיישנו אצלם הדבר תורה וזה נקרא ברכה לאחריה אף שפרשת זאת הברכה מדבר רק ממה שברך מ"ר לישראל וא"כ מהיכן יליף המדרש מזה הפסוק של וזאת הברכה ברכה לאחריה שהוא ברכה להקב"ה אמנם זאת בעצמו שקבע מ"ר באלו הברכות את הד"ת בלב ישראל הוא באמת עיקר הברכה להקב"ה ושפיר יליף המדרש מהפסוק וזאת הברכה ברכת התורה לאחריה כי באלו הברכות הנאמרים בזאת הפרשה למד מ"ר עצות לישראל איך שיקבעו בלבם הדברי תורה ולא יתיישנו אצלם וזאת הקביעות הוא הברכה להשי"ת:
8
ט׳וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. במדרש (מובא לעיל) ומניין שטעונה ברכה לאחריה וכו' מששנה להם את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחריה וכו'. הענין ברכה לאחריה היינו מה שנשאר בקביעות בלב האדם אחר עסקו בתורה כי ברכה לפניה הוא מה שממשיך האדם דברי תורה אל לבו. אכן מה שנשאר גבי האדם מאותן הד"ת שהמשיך אצלו העולה מאלו הד"ת הוא שיהיו נשארים בלבו בקביעות כיתד שלא תמוט לעולם וזאת הקביעות נקרא ברכה לאחריה וזהו דאיתא שם מששנה להם את התורה ואח"כ ברך וכו' היינו שקבע בלב ישראל את הד"ת כיתד שלא ימוט לעולם לכן גם אותן השבטים שלא נשלמה ברכתן עדיין גבי יעקב אביני כדאיתא במדרש רבה (ויחי צח) שאמר יעקב אבינו לא מרחקך ולא מקרבך אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבוא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים מה שדעתו רואה לעשות בך עושה וכו' וכאן ע"י משה רבינו נשלמו כי מ"ר הוא בעליהם של הברכות שנקרא איש האלהים בעלא דמטרוניתא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רל"ז) יעי"ש וזאת שקבע מ"ר בישראל את הד"ת זאת הקביעות פועל בלבם תמיד כמו שנאמר כפטיש יפוצץ סלע וכמו שביאר בזה אזמו"ר הג' הק' זצלה"ה אשר דברי תורה נמשלו לפטיש שמכין בו על הסלע ובאלו המקומות שבולטין על פני הסלע ביותר שם פועל ההכאה של הפטיש נמי ביותר כי בשעת ההכאה נוגע הפטיש מיד באלו הבליטות כך מי שיש בו ביותר תשוקה לדברי תורה פועל בלבו הקביעות של ד"ת נמי ביותר:
9
י׳וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. מלת וזאת רומז על מדת מלכות שמים כדאיתא כמה פעמים בזוה"ק (פרשת אחרי ובתקונים) והתגלות זה המדה הוא דוקא מפאת ההעלם כי אם היה מדת מלכות שמים בהתגלות בלי שום העלם אזי היו רואים מפורש שכל חיי האדם תלוי בקבלת עומ"ש שאם אינו מקבל עליו עול מלכות שמים הוא באמת משולל חיים והי' נמצא שהקבלת עומ"ש אינו כלל בבחירת אדם רק מפאת ההכרח ושוב לא היה נופל על זה לשון מלכות רק מושל כי עיקר הלשון מלוכה שייך דוקא כאשר יש בחירה להאדם להכחיש ולומר מה שדי כי נעבדנו ובכל זאת הוא בורר ברצונו הטוב להמליך עליו השי"ת זאת נקרא מלכות ועל זה נאמר מלכותו ברצון קבלו עליהם ולזה בתפלת ערבית אנו אומרים המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם וגו' ומלכותו ברצון קבלו עליהם וגו' היינו אחר שקבלו ישראל עליהם עול מלכותו יתברך אף בגודל ההעלם הנקרא מצרים מזה מוכח שמלכותו ברצון קבלו עליהם וזהו דאיתא במדרש רבה (פרשת ויחי) במה שסיים יעקב פתח משה יעקב אבינו סיים בזאת וכו' ומ"ר פתח בזאת וכו' והוא כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון ו') יעקב מלבר ומשה מלגאו היינו כי כל עסקו של יעקב אבינו היה להראות העולה מכל השנים עשר גבולי אלכסון של שבטי ישראל אחר כל עבודתם הוא שמע ישראל וגו' ה' אחד, ומשה מלגאו היינו כי משה רבינו מראה אשר יחוד כזאת הוא בעומק לבם של ישראל בקביעות גמור גם טרם עבודתם אף בעת השינה בלא דעתם כלל וזהו מה שסיים יעקב אבינו כלומר מה שיעקב אבינו היה מראה אחר כל עבודת ישראל פתח משה היינו כי משה רבינו הי' מראה גבי ישראל זה היחוד בעצמו תו"מ עוד בההתחלת עבודתם:
10
י״אוזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. אמר אזמו"ר הג' הק' זצלה"ה אשר מתנת חלקו של מ"ר היה להראות בזה העולם שאין עוד מלבדו וזהו דאיתא במ"ר (ואתחנן פ' ב') משה שמו אף בחללו של עולם שנאמר כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מהו אין עוד אפילו בחללו של עולם וכו' ולזה מסיק שם במדרש אז יבדיל משה ראה משה ליתן נפשו על ערי מקלט וכו' כי מצות הפרשת ערי מקלט מיוחס למשה רבינו כדאיתא בגמרא (מכות י') אמר לו הקב"ה למשה הזרחת שמש לרוצחים היינו כי כל התיקון והגנה של ערי מקלט נמשך מצד הזרחת אורו של מ"ר כי מאחר שהוא הראה כ"כ מפורש אין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם היינו שאין שום כח הפועל זולתו ית' ואם כן איך היה פועל הברזל לבקוע את האויר מחללו של עולם ולהרוג את זה מבלעדי רצונו יתברך, ומצד הכרת אור כזה נמשך ממילא תיקון והגנה לההורג בשגגה, אכן לפי סדר הבריאה נסתר הבהירות מזה האור מחמת המסך שהציב השם יתברך בין עולם לעולם ונסתר כ"כ זה האור עד שנדמה שעולם הזה השפל הוא לגמרי נפרדת מעולם העליון ואין שום מדרגה הנמוכה מרגיש הגנתה מהדרגא עליונה הימנה ונגד זה יש בעולם הגנה הנקרא בית שמכסה כ"כ את האדם עד שאינו מרגיש כלום הגנת הבית מהזרם ומטר שבאויר מבחוץ אכן יש נמי בעולם הגנה הנקרא סוכה אשר הגם שמכסה ג"כ על האדם עכ"ז מרגיש היטב שהסוכה מגינה עליו מזרם ומטר כי כוכבים נראין בתוכה והגנה כזאת יהיה לעתיד כדכתיב על כל כבוד חופה היינו שיהי' זורח אז אור קלוש דרך נקבי המסך עד שיהי' ניכר מפורש בזה העולם האחדות והחיבור שיש לה עם עולם העליון שאין שום פירוד ח"ו וזריחת אור כזה הוא מתנת חלקו של משה רבינו לבקוע כל הסתרות המסכים ולהמשיך בתוכם את האור וזהו וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' שהמשיך את האור לבקוע כל הסתרות ועל זה האור של מ"ר איתא בזוהר אידרא זוטא רפט:) אגלוף ההוא חכמתא ואתמשך ועייל ברישא דזעיר אנפין ומתמן אתמשך ועייל לגו גופא ומליין כל אינון אודרן ואכסדרין וכו' היינו שזה האור הוא ממלא גם במקום שהוא משולל מתפיסת שכל אדם במקומות הנראים רחוקים מאד מאורו ית' גם שם היה מ"ר בוקע כל המסכים והמשיך בהם את האור והיה זורח מפורש אין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם:
11
י״בוזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. במדרש רבה (ויחי) ויקרא יעקב לברך את בניו במה חתם בזאת שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת מנין ממה שקרינו בענין וזאת הברכה וגו'. היינו כי יעקב אבינו הגיע לזה החיבור והתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל אחר הגמר מכל הברורין שלהם וזה מורה מה שחתם בזאת להורות שראה זה ההתקשרות שיהי' בהגמר ומשה רבינו ראה החיבור והתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל גם טרם כל הברורין וזה הוא שמ"ר פתח את הברכות בזאת:
12
י״גוזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. במדרש רבה (נצבים ) מנין שמברכין לאחריה שנאמר וזאת הברכה וגו' מששנה להם את התורה אומר וזאת הברכה וגו'. היינו כי בזה העולם הציב השי"ת ברכת הנהנין וברכת המצות וברכת התורה וענין ברכה מבואר בזוה"ק (עקב רע"א) אמשכותא וברכת הנהנין הוא מה שממשיך אדם את האור מעילא לתתא וברכת המצות הוא המשכת אור מתתא לעילא. וברכת התורה כולל מעילא לתתא ומתתא לעילא עד היכן אפי' מה שנראה בדברי תורה כמו גוזמא אינו ג"כ דבר בטל וכמאמרם ז"ל כל פטפוטיא בישין בר מפטפוטיא דאורייתא הס טבין וזהו הענין מברכת התורה לאחרי' דילפינן ממשה רבינו והוא כדאיתא בגמ' (נדרים ל"ח) לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו ובטובת עינו מסר אותה לישראל ומסיק שם אלא פלפולא בעלמא ופלפול הוא פירושו נצוח כענין שמצינו זה הלשון במדרש כגבור המפולפל בזינו ומראה אינם לכל צד וכן אכילת אדם בשביל שמכניס עצמו לנצוח לזה נקרא הסעודה על שם לחם מלשון מלחמה וכדאיתא בזוה"ק (בלק) שעתא דאכילה שעתא דקרבא כי אם יעבוד אדם בכח אכילתו את השי"ת נמצא שמנצח אדם את המאכל ואם ח"ו להיפך אזי הוא מנוצח מהמאכל. ופלפולא דאורייתא הוא נמי ענין נצוח כי באורייתא ברא קב"ה עלמא אלא שנעלמו הד"ת בכל מיני התלבשות. וברכה לאחריה היינו פלפולא דאורייתא שיכולין לנצח כל הלבושיס מזה העולם ולגלות הדברי תורה הנעלמים בהם ולכך ילפינן ברכה לאחריה ממשה רבינו משום שהוא בטובת עינו מסר זה הפלפול לישראל. לפני מותו היינו באותו הזמן שעמד מ"ר בבהירות המבורר ביותר אז הופיע השי"ת למ"ר שילכו על ידו כל הברכות לישראל:
13
י״דוזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו וגו'. איתא במדרש (שם) במה דסיים יעקב פתח משה יעקב בזאת סיים אשר דבר להם אביהם ומשה פתח וזאת הברכה וגו'. וזהו כענין שמצינו בתקוני זוה"ק (תיקון י"ג) יעקב מלבר ומשה מלגאו. היינו כי יעקב אבינו הראה לישראל איך שיש בכחם להמשיך את אורו יתברך בכל הפעולות שלהם אכן סיים בזאת שרומז על מלכות שמים כדאיתא (שם תיקון שתיתאה) בזאת יבוא אהרן אל הקודש ומשה בגינה אתקיים בעלמא הה"ד וזאת הברכה וגו' ויעקב בגין דידע דכל רעותא דמלכא בה מנו לבנוי עלה דלא עלון קדם מלכא אלא בה וכו' הה"ד וזאת אשר דבר להם אביהם וגו' היינו שיעקב אבינו הבטיח לישראל אשר בכל פעולה שיקבלו עליו עומ"ש יהי' שוכן בה אורו יתברך וזהו יעקב מלבר, ומשה מלגאו היינו שמ"ר הביט לעומק הלב של ישראל וראה בעומק לבם שאינו נמצא כלל אצלם פעולה כזו שיהי' משוללת ח"ו ממלכות שמים וזהו שפתח בזאת היינו שכל עסקו של מ"ר היה להמשיך מעומק לבבם הנקודה של מלכות שמים שיהי' נכרת מפורש בהתגלות נגד עיני כל שלא יהי' גנוז בעומק לבם בלבד אלא שיכירו אותה גם בתפיסתם וזהו משה מלגאו ועל זה נאמר וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' וברכה היינו המשכה כלומר שהמשיך את האור הכמוס בעומק הנקודה הישראלית שינהיר מפורש נגד עיניהם גם בהבנת תפיסתם:
14
ט״ואיש האלהים וגו' מבואר בזוה"ק (ויחי רלו:) איש האלהים מאריה דביתא מאריה דמטרוניתא כמה דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו וכו' וזהו כדכתיב שמש ומגן ה' אלהים היינו כי אורו ית' הזורח להבריאה הוא כמו השמש שאי אפשר להסתכל בה רק ע"י מגן ונרתק. וזה המגן והנרתק הוא הכח הבחירה שהציב השי"ת להבריאה אכן נסתעפו מזה הנרתק והבחירה כל הכחות שבעולם הרחוקים מאוד וכדאיתא בזוה"ק (בחקותי קיג) אפילו ע"ז נמי אלהים אקרי ואלהים הוא לשון רבים ואיש מבואר בזוה"ק (תזריע מח) קיבוץ הנפרדים נקרא איש ולזה נאמר כאן על מ"ר איש אלהים להורות שמ"ר הוא המקבץ כל הנפרדים והלבושים הרחוקים הנמצאים בישראל ומחבר אותם בחזרה ומקרב אותם להשי"ת ומראה בהם מפורש ה' הוא האלהים היינו שכל הלבושים של ישראל המה מגן ונרתה לשם הויה ית':
15
ט״זאיש האלהים וגו' בזוה"ק (ויחי שם) משה ודאי איש האלהים היה ורעותיה עביד בביתיה כד"א אישה יקימנו הה"ד ויאמר משה קומה ה' ואישה יפרנו הה"ד ובנחה יאמר שובה ה' וכו' כבר נש דגזר על אנתתיה ועבדא רעותיה וכו'. והוא כמו שנאמר על משה בכל ביתי נאמן הוא ולזה כתיב יודיע דרכיו למשה שלא העלים ממנו השי"ת מהנהגתו שום דבר וזהו אשר ברך משה איש האלהים היינו שהמשיך כל כח קדושתו לישראל וכח קדושתו נקרא פלפולא דאורייתא ועל זה אמרו ז"ל (נדרים לח) שלא מסר הקב"ה אלא למשה ולזרעו והוא בטובת עינו מסר לישראל היינו כי כל המצות נקראו במדרש מצות גלמיות כי היקרות הגנוז בהם נעלם מתפיסת אדם ולכך אין הקנין של אדם במעשה המצות כ"כ חזק הגם שהנחיל השי"ת לישראל קנין גמור בכל מעשי המצות אכן זה הקנין הוא רק מצד השי"ת כי קנין מצד האדם אינו רק כפי מה שמכיר הדבר בהבנת תפיסתו אזי כפי ידיעתו בהיקרות של הדבר כך מגיע לו מצד המשפט נמי קנין אבל ביקרות כזה שאין האדם יודע בו כלל אין לו בו שום קנין מצד המשפע והא ראיה כשמוכר אדם איזה חפץ בחזקת שויא פחותה ואח"כ נתוודע שהיה נטמן בהחפץ יקרות שלא היה יודע המוכר בזה מתחילה כשמכר ופסק הגהות אשר"י ז"ל (ב"מ פב) באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל ופטרו הר"א ממיץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף והודה לו ר"ת עכ"ל הרי שהקנין של זה המוכר אי אפשר שיהיה יותר מכפי ההבנה והידיעה שהיה לו באותו החפץ. אמנם אם יודע האדם שנטמן בזה החפץ יקרות גדול אשר הוא למעלה מהבנת תפיסתו אף שאינו יודע עד כמה עולה הסכום מהשויא של היקרות הנטמן בזה החפץ מסבת קטנת תפיסתו מ"מ שפיר יש לו קנין בכל היקרות הנטמן בזה החפץ אף שאינו יודע הסכום של היקרות וזה הוא הענין מפלפולא דאורייתא שמסר משה רבינו בטובת עינו לישראל היינו שלמד את ישראל שידעו היטב אשר כל אדם כפי המצב שעומד בעת שנכנס לדברי תורה אין לו עדיין שום קנין בהם כי הכל הוא נגדו מצוה גלמית רק עיקר הקנין יכולין להשיג מפאת היגיעה של ד"ת כי ע"י היגיעה ישיג בכל פעם יותר הכרה איך שהד"ת הם למעלה מתפיסתו וע"י זה מיגע עצמו ביותר ע"י כ"ד קשוית וכ"ד פרוקי להגיע לעומק היקרות הנמצא בהם עד שממילא רווחא שמעתתא וזאת היגיעה נקרא פלפולא דאורייתא כמו שמצינו במדרש כגבור שמפלפל בזינו בכל צד היינו שסותר ומפרק עד שמחבר ומאחד כל צדדי ההופכים הנראים כנגדיים וסותרים אהדדי והוא בפלפולו משוה אותם בכל צד וע"י זה הפלפול מכיר בכל פעם יותר איך שאי אפשר להגיע בתפיסתו אל סוף תכליתם ומפאת זה שמכיר גודל היקרות הנמצא בד"ת שהוא בלי גבול ואין סוף משיג נמי קנין חזק בכל הד"ת שיהיה נחשב קנין יגיע כפו וזאת ההכרה מסר מ"ר בטובת עינו לישראל:
16
י״זאיש האלהים וגו' וביארו ז"ל במדרש רבה (דברים פ' יא) מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים וכו' היינו שהיה בכח מ"ר להראות מפורש גם בתפיסת אדם שאין באמת אף בעולם הזה שום הופכיים מה שאין זאת בכח שום נביא כי אם משה רבינו וזהו מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים וגם בישעיה הנביא מצינו כח כזה לזה מצינו גבי מ"ר וגם גבי ישעיה הנביא שלא נתבטל תפיסתם בעת שקבלו רוח נבואתם מה שלא מצינו כן בשום נביא שבעולם שכולם נתבטל תפיסתם בעת קבלת רוח נבואתם עד שלא הכירו את עצמם בשעת הטפת נבואתם מי הוא המדבר הרי מי לנו גדול משמואל הנביא מ"מ מצינו אצלו שאמר וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת שמואל ומדוע לא אמר ואותי אלא ששכח בעצמו ולא היה יודע בשעת הטפת נבואתו מי הוא המדבר משא"כ גבי מ"ר מצינו פה אל פה אדבר בו וגו' שלא נתבטל תפיסתו והכיר את עצמו גם בשעת הטפת נביאתו וגם אצל ישעיה הנביא מצינו שלא נתבטל תפיסתו בשעת הטפת נבואתו שאמר הילדים אשר חנן לי ה' הרי שהיה מכיר בשעת הטפת נבואתו מי הוא המדבר והוא כי למשה רבינו וישעיה הנביא היה להם הכרה מפורשת שאין שום הופכים גם בתפיסת עוה"ז וכן מצינו בהמופתים שהיו הם פועלים שלא היו צריכין להעלות שום דבר ולהגביה אותו למעלה מן הטבע ולפעול את המופת אלא בעצמית הטבע של זה העולם היו פועלים כל המופתים מה שלא מצינו כן גבי שום נביא כי כל הנביאים היו צריכין להגביה את הדבר שהיו רוצים לפעול בה את המופת ולהעלות אותה למעלה מן הטבע של זה העולם ואח"כ היה פועלים את המופת כמו שמצינו גבי אלישע הנביא (מלכים ב ד׳:ל״ט) וליקט ממנו פקעות שדה ויבוא ויפלח אל סיר הנזיד וגו' ויאמר מות בסיר וגו' ויאמר קחו קמח וישלך אל הסיר וגו' הרי שהיה צריך להגביה את הדבר ולקשר אותה למעלה מן הטבע ויאמר קחו קמח וגו' היינו מי שהציב הטבע בעולם שהקמח יהיה מאכל יאמר נמי לפקעת שדה שיהיה מאכל (ושם ו) ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדני והוא שאול ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל וגו' היינו מי שאמר לעץ ויצף יאמר לברזל ויצף הרי שהיו מוכרחין מקודם לעלות למעלה מן הטבע כדי שיפעלו את המופת אבל להראות המופת בתפיסת הטבע של זה העולם בלתי עליה למעלה מהטבע לא היה יתכן כי המופת הוא ממש להיפך מהטבע של עוה"ז. ואיך יתאחדו בהתפיסה מהטבע של זה העולם שני הפכים בנושא אחד. משא"כ גבי משה רבינו וישעיה הנביא היה הכרה מפורשת בתפיסתם שנתאחדו גם בזה העולם שני הפכיים בנושא אחד עד שמצד הכרת תפיסתם לא היה כלל גם בזה העולם שום הפכייס לזה היה בכחם לאחד כל ההופכים ולפעול כל המופתים גם בהטבע עצמה של זה העולם כמו שמצינו אצל מ"ר שהמתיק מר במר היינו שהראה בטבע המרירות בעצמו איך שיש בו נמי באמת כל המתיקות וכן מצינו גבי ישעיה הנביא (שם כ) קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על השחין ויחי וגו' וביארו ז"ל נס בתוך נס היה וכו' והוא יען שלא היה מצדם שום הפכיים כלל לכך היה בכחם להראות כל המופתים בתוך הטבע ממש גם בלתי שינוי הטבע וזהו מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים היינו שהטבע עם למעלה מהטבע היה מצד בהירת הכרתו לאחדים ממש:
17
י״חאיש האלהים וגו' במדרש רבה (דברים ח) אמר ר' אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלהים וכו' היינו שמ"ר ראה מפורש התערבות אור רצונו ית' עם הלבושים של ישראל והוא כי משה רבינו היה תמיד הממוצע בין השי"ת לישראל כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' שאי אפשר כלל לשום נברא אפילו מצבא מעלה להיות כ"כ ממוצע כמוהו הגם שמצינו על חנוך נמי שהוא ממוצע בין עליונים לתחתונים והוא המלאך מט"ט שר הפנים דאיתא עליו בתקוני זוה"ק (תיקון נז צא:) האי מלאך אתקרי בששים רבוא שמהן דמלאכיא היינו כי ענין שמות המלאכים הוא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רט"ו) כל שם דכל ספירה ומלאך אית לכל חד שם ידוע לאשתמודע וכו' פירוש כפי הכרת המלאך באורו ית' ויודע שמצדו אין לו שום כח בלעדי השי"ת. כך הוא השם שלו אכן המלאך מט"ט כולל כל מיני הכרות לזה אתקרי בששים רבוא שמהן דמלאכיא. ובכל זאת אינו כ"כ ממוצע כמו מ"ר כי המלאך מט"ט הוא עם כל עוצם הבהירות שלו בעולם עליון כי נסתלק לעילא ואינו נמצא כלל בזה העולם. אבל משה רבינו נמצא עם כל עוצם הבהירות שלו בזה העולם לזה נחשב הוא עיקר הממוצע בין השי"ת לישראל ולכן נקרא איש האלהים נאמר מקודם איש ואח"כ האלהים להורות בזה אשר גם בלבוש הנמוך שלו הנקרא איש היה נמי יכול להופיע בעולם אור אלהים ולהראות התערבות אורו ית' עם לבושי ישראל וזאת השלימות קבע בקרב ישראל לפני מותו שאז ביום שנסתלק נשלם לגמרי כמאמרם ז"ל על הפסוק בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי רמזו בזה שנגמר אז תכלית שלימתו הגם שמצינו בזוה"ק (בלק קפז) משה מיד אקשר בדרגא דיליה ובג"כ משה משה ולא אפסיק טעמא וכו' אמנם מצדו היה נשלם גם מיד ביום הולדו רק מפאת העסק שהיה לו עם ישראל שכל עסקו עמהם היה להוסיף להם אור בכל יום ויום וזה העסק לא היה יתכן כלל לגמור בשלימות טרם שנסתלק אכן בעת ההסתלקות אז נכלל לגמרי בקרב ישראל כד' בתקוני זוה"ק (תיקון סז) ואתפשטותא הוא בכל דרא ודרא בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא לאשלמא כלהו מפגימו דלהון וכו' ושלימות כזאת א"א כי אם בעת הסתלקות מן העולם וביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצל"ה שיכולין להוכיח גודל השלימות שהניח בישראל בעת ההסתלקות מההיפך שאמרו ז"ל (חולין נ"ג) בהדי דשליף שדי זהורא הרי שמניח כל הכח בעת שנסתלק ומכש"כ במדה טובה מרובה מניח בודאי כל הכח בעת ההסתלקות לכן בעת שעמד משה רבינו בתכלית שלימותו שהוא לפני מותו אז פעל לקבוע בקרב ישראל כל אורו ועד היכן שכל אותן השבטים שנשארו גבי יעקב אבינו משוללי ברכה נשלמו כאן ע"י מ"ר נגד שאמר יעקב פחז כמים אל תותר וזה מורה על הפסק תיקון מ"ר באמרו יחי ראובן ואל ימות להורות שלא יופסק לעולם ויהי מתיו מספר וביארו ז"ל שיהיה דבר שבמנין וזאת אמר מ"ר נגד מה שקראו יעקב אבינו ראובן כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנד) ראובן סתם בגין דאתכליל וכו' היינו שלא היה מכירו בראשית מחשבתו ותיקן מ"ר באמרו ויהי מתיו מספר שיהיה דבר שבמנין כי גם המחשבה היה ביד משה רבינו להחזירה במקום הראוי לה:
18
י״טאשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו וגו' היינו מחמת עוצם אהבה וגודל טובת עין שהיה אצל מ"ר אל ישראל לזה היה מברך אותם לפני מותו בעת שנגמר בתכלית השלימות אז היה נותן לישראל כל כח היקר שהיה אצלו היינו שהיה נותן ההגנה לישראל כי חלקו של משה רבינו הוא ערי מקלט כדאיתא בזוה"ק (משפטים קי"ד:) וקב"ה יהיב לך ערי קלט לאשתזבא מנהון וכו' וביאור אזמו"ר הג' הק' זצל"ה כוונת הזוה"ק שמדייק וכתב וקב"ה יהיב לך ערי ממקלט וכו' לך דייקא כלומר משום שזאת ההגנה הוא רק מצד הבהירות של מ"ר שהיה מנהיר אצלו מפורש כדכתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו וכמו שביארו ז"ל במדרש משה המליך את הקב"ה אפילו בחללא דעלמא ומזה נצמח הגנה לההורג בשוגג כי איך היה יכול הגרזן לבקוע את האויר ולהרוג את זה כיון שבאמת אינו נפעל אפילו באויר ובחללא דעלמא שום דבר במקרה ח"ו רק הכל הוא בהשגחה פרטיית וזהו שאמר מ"ר אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד לזה מדייק שם הזוה"ק וקב"ה יהיב לך ערי מקלט שזאת ההגנה הוא רק מצד הבהירות של מ"ר נמצא שמצד מ"ר יש תיקון והגנה לכל נפשות ישראל אפילו להנפש הגרוע ביותר:
19
כ׳לפני מותו וגו' ביאר בזה כבוד אזמו"ר הג' הק' זצל"ה כי ביום מותו בעת הסתלקותו אז נשלם משה רבינו לגמרי ולהבין זאת הלא איתא בזוה"ק (בלק קפז:) משה מיד אתקשר בדרגא דיליה ובג"כ משה משה ולא אפסיק טעמא וכו' הרי שהיה נשלם מיד מיום. הולדו אכן הענין הוא כי מצינו שהכתוב משבח מאוד את יום מותו כדכתיב ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה היינו שמ"ר היה כדכתיב כבד פה וכבד לשון ובאמת וכי שייך לומר על מ"ר כבד פה וכבד לשון הלא מצינו שבאר משה את התורה על שבעים לשון אלא הפירוש של כבד פה הוא כמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצלה"ה שהוא כענין מאמרם ז"ל בגמ' (נדה ל') כשיצא לאויר העולם מיד בא מלאך וסטרו על פיו היינו מיד כשיצא לאויר העולם לכנוס להגוף אזי שוכח בעולם עליון וזאת השכחה הוא עיקר הגמר של הגוף לזה נקרא זאת השכחה פה גומר אבל גבי מ"ר לא היה פה גומר כי מעולם לא סטרו מלאך על פיו וממילא לא היה אצלו שום שכחה. ומדרגה העליונה כזו נקרא בד"ת כבד פה וכבד לשון היינו שהגוף של מ"ר היה משולל גמר אף שמצד הנפש היו בו מיד כל השלימות עוד מיום הולדו אכן מה שנקרא שלימות מצד הגוף זאת לא היה יתכן שיגמר אצלו רק ביום מותו לכן משבח כ"כ הכתוב את יום מותו כי גמר השלימות מצד הגוף של מ"ר הוא כדכתיב הנך שוכב עם אבותיך וקם וכמבואר בזוה"ק (חקת קפב:) אע"ג דתתכנש הנך קיים לאנהרא לסיהרא וכו' היינו שיתכלל אורו של מ"ר בששים רבוא נפשות ישראל וממילא כאשר קם לאנהרא לסיהרא להיות נכלל אפילו בהנפש הנמוך שבישראל אזי נגמר אצלו השלימות גם מצד הגוף ושלימות כזאת אי אפשר רק בעת הסתלקותו לזה משבח כ"כ הכתוב את יום מותו:
20
כ״אויאמר ה' מסיני בא וגו' והוא כמו שביארו ז"ל בגמ' (שבת פט) שירדה שנאה לאוה"ע עליה היינו כי מזה האור הבהיר שהראה הש"י בסיני נמשך להעכו"ם כל ההתבטלות הגם שלא ברא הקב"ה דבר לבטלה ואפילו מהלבושים הרחוקים ביותר נתפשט ג"כ כבוד שמים אכן המה בתפיסתם יתבטלו כמו פרעה בשעתו והמן בשעתו שהם בתפיסתם נתבטלו והכ"ש שנתגדל על ידם נשאר בקרב ישראל וזהו שהתפלל מ"ר ואמר ה' מסיני בא היינו הטוב שיש באלו הלבושים שנתבטלו יבוא ויכנס בקרב ישראל ואמר עוד וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. שעיר הוא קליפת כעס ופארן הוא קליפת תאוה. היינו הטוב שנמצא באלו שתי הקליפות יכנס בין ישראל להקדושה וביאר אזמו"ר הג' הק' זצל"ה שהופעה היא הארה יותר קטנה מזריחה והיה מקבל משעיר בבחינת זריחה ומפארן בבחינת הופעה ולפי הנראה היה צריך להיות בהיפך כי קליפות כעס הוא יותר גרוע מתאוה שכל הכועס כאלו עובד ע"ז וגם כעס הוא השורש מכל החטאים כמו שמצינו בגמ' (ע"ז יז.) כיון דאביק ביה טובא כמינות דמיא. אכן הענין הוא כי זה הזריחה שקיבל משעיר היה כדי שיהיה רוגזא דרבנן ורוגזא דרבנן הוא באמת ההיפך מכעס כי שורש הכעס הוא השחתה ורוגזא דרבנן הוא כמאמרם ז"ל טב הוא בכל סטרין שרוגזא דרבנן הוא שמצמצם את הדבר לבל יהיה נוטה לשום קצה כי אם כפי דעתם הטהורה. וצמצום כזה הוא כלי לכל השפעות טובות. ומה גם בזה שהסנהדרין היו דנין והורגין היה בזה הרחמנות הגדול ביותר. כי מאחר שהיה השי"ת מפרסם את החטא של זה הנפש החוטא עד שראו שני עדים את החטא והעידו בב"ד זה הוא בודאי משום דאתמנע תשובה מניה כי אם היה עוד איזה תקוה לזה הנפש שיעשה תשובה בטח לא היה מסבב השי"ת שיהיה חטאו מפורסם כ"כ וגם לא היה יצא מב"ד חייב וכיון שיצא מב"ד חייב מזה מוכח שכבר אתמנע תשובה מניה לכן היה בזה שב"ד היו הורגין אותו רחמים הגדול ביותר כי מאחר שהוא נשתרש כ"כ בהחטא עד דאתמנע תשובה מניה נקרא זה האיש משחית לכך הוא טובה גדולה לכל העולם לבטל המשחית מן העולם ואם לא יהרגו אותו זה נקרא רחמי במקום אכזרי וגם לזה האיש בעצמו שב"ד הורגין אותו הוא טובה גדולה מאוד כי הרוגי ב"ד יש להם חלק לעוה"ב. וזהו דאיתא בזוה"ק (שופטים ערד:) לדון בסייף למאן לס"ם הה"ד כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וגו' היינו כי זה שאמתנע תשובה מניה נקרא שר של אדום וזהו רוגזי דרבנן טב לכל סטרין. אבל מישמעאל היו נוטלין רק בבחינת הופעה שהיא הארה היותר קטנה כיון שיש בזה על הגוון הנאת הגוף ובמקום שיש הנאת הגוף צריכין שיהיה קדש עצמך במותר לך ומי יאמר בזה זכיתי לבי לכך לא קבלו מפארן רק בהארה קטנה בבחינת הופיע כך גודל טובת עין היה למ"ר שהכניס הטובות מכל הלבושים שבעוה"ז לדברי תורה כדי שיהיה לישראל כל מיני עצות נגד כל הדברים שבעולם הזה וכדאיתא בגמ' (נדרים) לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו והוא בטובת עינו מסרה לישראל ומסיק בגמ' שם פלפולא דאורייתא מסר להם וענין פלפולא הוא כמו שמצינו זה הלשון במדרש נמי משל לגבור שפלפל עם זינו לכל צד היינו שיכול לנצח בכל הצדדים כך היה משה רבינו קובע כל מיני עצות בד"ת למען שיהיה בכח ישראל לנצח כל המנגדים לצורת אדם וזהו ואתה מרבבות קודש וכמ"ש בזה אזמו"ר הג' הק' זצל"ה לזה נאמר כאן ואתה בלשון תרגום שמורה על לבושים לרורות שהכניס כל הלבושים שיהיו מסייעים לישראל כי בסיני האיר השי"ת אור שהוא חד ולא בחושבן היינו אור בהיר בלי שום לבוש ואח"כ הלביש השי"ת את האור בלבושים לזה נאמר כאן בלשון תרגום ואתא להורות על לבושים וזהו כמאמרם ז"ל בגמ' (סנהדרין מד) לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מסייעים לו ולא יהיה לו צרים מלמעלה היינו שכל הלבושים יהיו מסייעים לישראל:
21
כ״בויאמר ה' מסיני בא וגו' והוא כדאיתא בגמרא (שבת פט) למה נקרא סיני שמשם ירדה שנאה לעכו"ם וכו' היינו שמשם השניא השי"ת את כל כחות הגדולים והתקיפין ובחר בכחות הקטנים של ישראל שהם מקטינים א"ע בכל הצמצומים לבלתי יתפשטו א"ע למען שיכירו באור רצונו ית' כמו שמצינו גבי אאע"ה שאמר אם לא אמול את עצמי מהיכן נגלה עלי הקב"ה (מ"ר ריש וירא) היינו אם לא אצמצם א"ע בזה המקום מהיכן יהיה לי הכרה באור רצונו ית' וכדכתיב מבשרי אחזה אלוה היינו ע"י שמצמצם אדם א"ע יכול להשיג הכרה באורו ית' ובאלו הכחות הקטנים המצמצמים א"ע בחר בהם השי"ת ושוכן בהם כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכז) מנא ידעינן דקב"ה שוי מדורא ביה כד חזינן דאיהו רדיף אבתריה בכל נפשא וכו'. וזה הרצון התחיל השי"ת להאיר בסיני ומשם השניא השי"ת כל הכחות הגדולים והתקיפים המגדילים א"ע וחפצם בגודל התפשטות ושווי מדוריה רק בישראל המקטינים א"ע בכל הצמצומים:
22
כ״גה' מסיני בא וגו' מלת בא מורה שהשי"ת נכנס ובא בלבושים וזה הוא ההיפך מיוצא כי גבי עכו"ם נאמר (מיכה א׳:ג׳) ד' יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ וגו' היינו שהשי"ת מפשיט את אורו מאלו הלבושים. אבל אצל ישראל נאמר ה' מסיני בא להורות שאורו ית' בא ונכנס לכל לבושי ישראל. והנה כאן מסדר משה רבינו כל מה שהקנה השי"ת לישראל. ומתחילה הקנה השי"ת לישראל שהם יהיה עיקר הכלי פעולה מהנהגתו ית' שכל הנהגתו ית' בעולם יהיה רק כפי המדה והכלי שיעמדו ישראל כך יהיה מנהיג את העולם וזה הוא ה' מסיני בא וכמבואר בגמ' (שם) למה נקרא שמה סיני שמשם ירדה שנאה לעכו"ם היינו ששם נדחו מישראל כל הכחות הזרים והרחוקים של עכו"ם כי כל חפץ כחות העכו"ם הוא רק שיהיה להם טובה לפי שעה ואינם חוששים כלל מה יהיה לאחריתם ואף החכם היותר גדול שבהם שיש לו ישוב הדעת ביותר שהוא משתדל שיהיה לו טובה על זמן מרובה מאוד מ"מ עיקר מגמת השתדלותו עכ"פ הוא רק על כל ימי חייו ולא יותר אבל לא כן חלק יעקב שאינם בנייחא משום טובה אפילו המרובה ביותר אם הוא רק על ימי חייו ולא יותר ואפילו מטובה שהוא על איזה אלפים שנה אם יתכן שיהיה לה העדר באחריתה אזי לפי שעה נחשבת לישראל ושוב אינם בנייחא ממנה כי כל עיקר מגמת חפצם של ישראל הוא רק מטובה שהוא לעולמי עד בלי קץ וגבול וזהו שמשם ירדה שנאה לעכו"ם היינו שמסיני עבר מישראל כל כח החיצונות של עכו"ם לבל יסתפקו עצמם בחיי שעה בלבד וזהו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן היינו מאחר שהכלל מכל הטובות נמצא רק בישראל כי כמו שהעומק ראשית והעומק אחרית מכל הטובות הוא גבי ישראל בלי גבול כך הוא אצלם העומק רום והעומק תחת ג"כ בלי גבול לכך וזרח משעיר למו היינו שנכנס אצלם כל הטוב הנמצא בכעס. הופיע מהר פארן שיכנוס אצלם כל הטוב הנמצא בתאוה. מימינו אש דת למו היינו מחמת גודל אהבת השי"ת לישראל לכך הזהיר להם בכ"כ יראות הרבה. ואתה מרבבות קודש היינו שכל הסייעתות טובות נתן לישראל כדכתיב ובא ה' אלהי כל קדושים עמך ולכך נאמר בלשון תרגום ואתה מרבבות קודש להורות שנותן השי"ת לישראל כל הסייעתות מאוד בהסתר כדי שלא יתעורר עליהם קטרוג ח"ו. אף חובב עמים היינו אף שנותן השי"ת על הגוון כח בעכו"ם למשול על ישראל מ"מ כל קדושיו בידך היינו הנקודה מד"ת שיש בישראל שומר השי"ת ואוחז אותה בידו לבל ישלוט עליו שום אומה ולשון:
23
כ״דה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' הנה בזה הפסוק מתחילין הברכות כי סיני הוא כמאמרם ז"ל (שבת פ"ט) שירדה משם שנאה לאוה"ע והוא כמו דאיתא בזוה"ק (בלק קצב) וזרח משעיר למו לאסיא דהוי ליה חד מאנא מלא סמא דחיי ונטיר ליה לבריה וכו' מה עביד נטל זעיר מסמא דמותא ושוי אפתחא דמאנא קרא לעבדוי אמר לון וכו' אמרו קמיה מרנא לא אתחזי אלא לברך והא אגרא וכו' היינו שהלביש השי"ת את הד"ת סביב סביב בלבוש הנראה סמא דמותא כי אם היה נראה החיים של ד"ת בהתגלות מפורש לעיני כל אזי מי לא היה חפץ בחיים לכך שייף השי"ת את החיים של ד"ת בלבוש הנראה להיפך ואי אפשר להגיע לחיים של ד"ת בלתי יגיעה כדכתיב אם תדרשנו ימצא לך וישראל מקבלים עליהם הצמצומים והסבלנות הבא להם ע"י ד"ת הגם שבאמת אין שום סבלנות כלל כי גם הצמצומים והיגיעות של ד"ת המה בעצמם ג"כ מלא חיים אכן על הגוון נראה בהם סבלנות ובכל זאת כדאי לישראל לסבול וליגע עצמם עד שבוקעים כל המסכים המסתירים כדי להגיע להד"ת יען שיש להם בשרשם חיבור עם החיים של ד"ת משא"כ העכו"ם שהם נפרדים בשרשם מד"ת לכן אחר שראה הלבוש מהסבלנות המקיף סביב הד"ת אזי ברחו ממנה כי מאחר שבשורשם אין להם באמת שום חיבור עם החיים של ד"ת על כן הוא באמת להם סם המות זה הלבוש מהסבלנות המקיף את הד"ת וזהו ה' מסיני בא וכמו שביארו ז"ל שירדה משם שונאה לעכו"ם כלומר מזה בעצמו שהאומות היו משניאים את הד"ת ולא אבה לקבלה וישראל מסרו נפשם עליה בא בהתגלות מפורש הפירוד של העכו"ם והחיבור שיש לישראל עם השי"ת. ואיתא במ"ר (דברים פ ח) מניין שמברכין בתורה לאחריה וכו' מששנה להם התורה אמר וזאת הברכה וגו' היינו כי ד"ת הוא אחד משלש מתנות טובות שבאים רק ע"י יסורים כדאיתא בגמ' (ברכות ה) לזה פעל מ"ר בתפלתו שעכ"פ יכיר נפש הישראלי תו"מ הדברי תורה שהרויח מפאת היסורים שסבל וזהו שאמר וזאת הברכה אחר ששנה להם את התורה כלומר שיתגלה לישראל מיד הטובה והברכה שהגיע לו ע"י הסבלנות מיגיעתו:
24
כ״הויאמר ה' מסיני בא וגו'. וביארו ז"ל בגמרא (שבת פט) סיני שמשם ירדה שנאה לעכו"ם וכו' היינו כי זה הפסוק ה' מסיני בא הוא נמי מהברכות של משה רבינו והוא כענין מאמרם ז"ל במדרש (בראשית רבה פ"ט) מלמד שברא הקב"ה עולמות והחריבן ואמר יתהון לא הניא לי דין הניא לי וכו' ובזוהר חדש (פ' בראשית דף ב:) איתא וברא קודם אלף עולמות וכו' היינו כי התפיסה האחרונה של הבריאה נקרא אלף כי ברכתא דקב"ה הוא אלף הגם שמצד השי"ת נכלל הכל באחד אכן אחר שיורד ונשתלשל לתפיסת הבריאה כדכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה אח"כ ויאמר לאדם אזי נתפשט גבי אדם מאחד לעשרה ולמאה עד אלף וזהו ברכותיו דקב"ה אלף היינו שנתפשט גבי האדם לאלף וזהו דאיתא שם שברא הקב"ה קודם אלף עולמות והחריבן היינו שהתפיסה האחרונה מהתפשטות עלמין דאתחרבין נתבטלו ונשאר מהם צעקה כדאיתא בזוה"ק (בראשית כו.) ואד יעלה מן הארץ א"ד מן אדני וכו' והוא כמבואר במדרש רבה (בראשית פ' י"ב) אמר ר' ברכיה עלה שבר מן הארץ וכו' היינו שהצעקה מן עלמין דאתחרבין עלה מן הארץ ומזאת הצעקה נבנה עולם התיקון כי הכחות מעלמין דאתחרבין היו באמת גדולים מאוד ומהצעקה הנשאר מהם נבנה עולם התיקון ולזה נקראים תלמידי חכמים בונים כמאמרם ז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך כלומר שהם בונים בעלמין דאתחרבין לעשות מהם ישוב כי אלו הכחות מעלמין דאתחרבין המה נמי בכל פרט נפש כי אותם הכחות השמימים הנמצאים גבי האדם שחפצים להחטיאו הם מעלמין דאתחרבין וכפי מה שמכניע אדם אצלו אלו הכחות ומזכך אותם כך נבנה מהם דברי תורה ונעשה מחורבן יושב וממילא משיג האדם בהם קנין ע"י יגיע כפו כי הוא ביגיעת עבודתו בנה אותם נמצא שכל אלו הכחות שהיו אצלו מלפנים חורבן ושמם היה כעין סלקא דעתך נגד הקמ"ל שאי אפשר שיהיה מסקנת הקמ"ל כ"כ מבורר אם לא היה מלפנים סלקא דעתך כזאת וכן לא היה יתכן שיהיה כ"כ בשלימות עולם התיקון אם לא היה מקודם כ"כ חורבן וכמו שמצינו גבי אאע"ה שאפי' הספינות העולות מעכו לאספמיא נתברכו בשבילו וחלא של יין נסך היה אתמהא אלא חלא מוזיל חמרא וכו' (מ"ר פ' לך) היינו שהיה כדאי שיתברך היין נסך למען שיהיה שכיח לאאע"ה יין כשר בזול נמצא שכל אלו היו נחשבים נגד אאע"ה כעין ס"ד נגד המסקנא שלא היה יתכן שיהיה המסקנא כ"כ בריוח אם לא היה מקודם ס"ד כזה שיתברך אפילו היין נסך וכך הם הכחות מעלמין דאתחרבין שלא היה יתכן שיהיה מסקנת הקמ"ל מעולם התיקון כ"כ בהרחבה אם לא היה הסלקא דעתך הקשה מעלמין דאתחרבין בקדמיתא וזהו נמי ה' מסיני בא שירדה משם שנאה לעכו"ם היינו שמכל התפשטות הכחות של עכו"ם מגיע לישראל כל הטובות וזהו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכמבואר בזוה"ק (בלק קצב) שמסרו כל הטוב מהכחות שלהם לישראל ואתה מרבבות קודש היינו שמגיע על ידם לישראל. בהמסקנא כל מיני סייעתות:
25
כ״וה' מסיני בא וגו'. הנה בזה הפוק מתחילין הברכות כי סיני הוא כמאמרם ז"ל (שבת שם) סיני שירדה משם שנאה לעכו"ם והוא כמבואר בזוה"ק (פנחס רטז:) ת"ח כל בריין דעלמא קודם דאתיהבית אורייתא לישראל הוו תליין במזלא ואפילו בני חיי ומזוני. אבל בתר דאתיהבית אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דכוכביא ומזלי וכו' היינו כי כל האומות המה תחת הטבע של הסדר ממערכת הבריאה כי המה אומרים עולם כמנהגו נוהג וממילא מנהיג השי"ת נמי עמהם בזה הסדר ועליהם נאמר ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה היינו כפי מה שמתפשטים עצמם ביום טוב כך הם סובלים אח"כ ביום רעה עד שהיום רע משכח את יום טוב משא"כ ישראל שעמדו בהר סיני לקבל את התורה יצאו מזה הסדר שלא יהיה נמצא בהם זאת הדעה ח"ו שעולם כמנהגו נוהג כי מכירין שפיר שכל הסדר מהנהגת עולם הוא הכל רק בידו ית' ואין שום הכרח ח"ו בהנהגתו ית' כי אם רצון הפשוט וזהו שאמרו ז"ל סיני שמשם ירדה שנאה לאוה"ע היינו כי על ישראל נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר וכמו שביארו ז"ל (בגמ' שם) כולם כאיש אחד ובלב אחד ויען שהתיצבו ישראל שם כ"כ בקומה שלימה לכן היה אפילו הנפש הנמוך מישראל ג"כ בכחו להכיר במקור שורש העליון ית' איך שהוא ית' מנהיג תמיד ברצונו הפשוט ועל זאת ההכרה כתיב ה' מסיני בא כלומר שזאת ההכרה בא לישראל מפאת זה שעמדו בסיני וזהו שאמרו ז"ל אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו ולפי הנראה איזה מעלה הגיע לנו מקריבות הר סיני בלתי נתינת התורה אכן שפיר יש לנו מעלה מזה שקרבנו לפני הר סיני אף בלתי נתינת התורה כי מזה שקרבנו להר סיני יצאנו מתחת הסדר והטבע של כוכבים ומזלות ע"י שנקבע בנו הכרה שלא עזב השי"ת שום דבר מידו ומנהיג הכל ברצונו הפשוט אבל האומות נשארו בזה ההסתר של חובות כוכבים ומזלות כי לא עמדו בהר סיני ומפאת זה ירדה להם שנאה שיהיו נכנעים תחת סדר הטבע:
26
כ״זה' מסיני בא וגו'. הנה בזה הפסוק מתחילין הברכות לזה אמרו ז"ל אשר הקריבה לסיני בעצמה הוא טובה כי ענין סיני הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (שם) למה נקרא סיני שמשם ירדה שנאה לאוה"ע היינו כי מפאת השורש ית' שופע באמת לישראל תמיד כל מיני טובות רק כל המניעה מלקבלם הוא מצד העכו"ם שמסתירין בעד ישראל לבלתי יכירו את השורש לזה הוא התחלת הברכות ה' מסיני בא וכמאמרם ז"ל שירדה משם שנאה לאוה"ע שלא יהיה עוד בכחם לפעול שום הסתר גבי ישראל וממילא יהיה בכח ישראל לקבל כל השפעות טובות בלי שום מניעה כי יכירו שפיר תמיד את השורש. וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכמבואר בזוה"ק (בלק קצב) אשר כמה סיבות היה מסבב השי"ת למען שלא יחפצו העכו"ם לקבל את התורה ומסבה הזאת בעצמה הגיע לישראל כל מיני תקיפות:
27
כ״חה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. הנה כאן הכניס מ"ר כל הכחות תחת ישראל וכענין דאיתא בירושלמי (תענית פ' א') היכן אלהיך בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קורא משעיר וכו' היינו כי התגלות אלהות שהיה לישראל בסיני היה מחמת שהיו מסלקים ומסירים מעצמם כל ההסתרות והנגיעות עד שנתאחדו כל ישראל ביחד כאיש אחד ובלב אחד כדאיתא בגמ' (שבת כט) ויחן שם ישראל נגד ההר כולם כאיש אחד ובלב אחד ולזה נגלה להם הקב"ה והשיגו הכרה מפורשת אנכי ה' אלהיך וגו'. אכן זאת ההכרה הוא רק כענין הכתוב מבשרי אחזה אלוה היינו מסבת החסרון של אדם שיודע שהוא מחוסר הוא מכיר שיש אחד שיכול להשלימו ולמלאות פגימות חסרונו ומשום זה משתדל האדם לעזוב ולסלק מעצמו כל הנגיעות שהם מצד חסרונו כדי שיהיה מנהיר השי"ת בהכלי שלו שלימות למלאות פגימות חסרונו. נמצא שכל הכרת אדם והשגתו בשלימותו ית' הוא רק בזה האור המשלים פגימות חסרונו אבל בזה האור שהוא יותר הרבה מהכלי שלו אין בו להאדם שום תפיסה והכרה כלל וא"כ במה נחשב הכרה כזאת הלא מצער הוא מאוד מאחר שהוא רק מפאת פגימות החסרון. אמנם בכל זאת הגם שזאת ההכרה הוא מצער מאוד מ"מ הוא דרך והשער לה' צדיקים יבואו בו לבוא לקדש פנימה ולהגיע ע"י זה הדרך להשגת אורו ית' בשלימות הגמור ובלתי זה השער אין שום דרך ומבוא כלל לעלות לקודש פנימה ולהשיג את אורו ית' וזה הוא דאיתא בירושלמי שם היכן אלהיך בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קורא משעיר היינו מחמת העבודה שיש להאדם מסבת חסרונו שמצמצם עצמו לסלק ולהסיר מצדו כל נגיעותיו עי"ז נתגלה לו אורו ית' בשלימות וזהו וזרח משעיר למו:
28
כ״טה' מסיני בא וגו'. הנה התחלת הברכות הוא מזה הפסוק ה' מסיני בא לכך לא נאמר כאן לשון עבר ה' מסיני יצא אלא ה' מסיני בא לשון הוה להורות שביאתו ית' מסיני לא יופסק לעולם וזהו מסיני בא כלומר שבא תמיד כי ענין סיני הוא כמבואר בגמרא (שם) מאי הר סיני הר שירדה עליו שנאה לעכו"ם היינו ששם נתברר היטב מדוע לא עלה במחשבה אומה אחרת ג"כ כמו ישראל. אמנם בסיני נתגלה מפורש אשר זה שעלה דוקא ישראל במחשבה הוא במשפט ובשורת הדין כי בסיני נתברר שכל חפץ תשוקת ישראל הוא רק לאורו ית' וכל מה שבא בהם יותר בקביעות אורו ית' אזי נתוסף אצלם התשוקה ג"כ ביותר ובכל פעם נתחדש בהם הרצון והחשק ביותר עד אין סוף וזאת התשוקה שהם משתוקקים כ"כ נחשב באמת ליגיע כפם נמצא שמה שישראל עלה במחשבה הוא באמת ע"י יגיע כפם וזהו הר שירדה עליו שנאה לאוה"ע היינו שנסתלק שם כל הטענות מישראל מדוע עלו הם במחשבה ולא אומה זולתה כי נתוודע בסיני טעם נכון כי דוקא ישראל מחמת גודל יגיע כפם מפאת עוצם תשוקתם שאינו נפסק מהם בשום פעם לכך עלה במחשבה ולכן נמי ה' מסיני בא שבא תמיד ואינו נפסק ביאתו ית' בשום פעם כי אם שבא תמיד לישראל כי כל מה שמשיגים ישראל ביותר אצלם שכינת אורו ית' נתוסף בהם התשוקה ג"כ ביותר וכענין מאמרם ז"ל בגמ' (מגילה כו) ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי והיה בנימין הצדיק מצטער עליו בכל יום לבולעה שנאמר חופף עליו כל היום לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לשכינה וכו' היינו משום שיודע השי"ת שכל מה שישכון אצל בנימין יותר אור יתוסף אצלו התשוקה ג"כ ביותר לפיכך בחר בו השי"ת לשכון אצלו ונעשה אושפיזכן לשכינה ככה מתעורר ע"י גודל תשוקתם של ישראל שיהיה תמיד אצלם ה' מסיני בא בלי הפסק כלל:
29
ל׳ה' מסיני בא וגו'. היינו שנתברר מסיני מי שהוא לחלק השי"ת כי קודם סיני לא היה מבורר כלל שגם העכו"ם היו יכולין לומר שהמה עיקר המכוון מהשי"ת אך מזה שהיו רואים בסיני שהם לא חפצו לקבל אור התורה וישראל קבלו את התורה בכל נפשם נתברר מפורש שישראל המה עיקר המכוון מבריאת עולם ושייכים לחלקו ית' לכך רצו לקבל את התורה כי מלתא אלבישייהו יקירא (שבת):
30
ל״אויאמר ה' מסיני בא וגו'. מבואר בגמ' (שבת שם) למה נקרא שמו הר סיני שירדה משם שנאה לאוה"ע וכו' היינו כי מחמת גודל החיבור שהראה השי"ת לישראל ואמר למשה רבינו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה מפאת זה התעורר מן האומות גודל קיטרוג מה זאת שבחר השי"ת דוקא בישראל מאחר שעכשיו הם ישראל נמי משוללי תורה ומצות כמו כל האומות אלא שהשי"ת מאמין להם על להבא כאשר יצאו ממצרים אז יבררו עצמם גם למפרע א"כ יכול השי"ת לבחור גם באומה אחרת ולהאמין אותם כאשר יושיעם יבררו את עצמם למפרע. אכן כאשר התקרבו ישראל א"ע תחת ההר כולם כאיש אחד ובלב אחד נתבררו ישראל נגד כל האומות שכל העכו"ם המה רק כדכתיב אשר חלק ה' אותם לכל העמים וגו' היינו שהמה משוקעים בהלבוש המסתעף מאותה המדה שכל אחיזתם הוא בה ואי אפשר להם להנתק מאותו הלבוש ולעזוב אותו משא"כ ישראל אינם משוקעים תחת שום לבוש ויש בכחם לעזוב כל לבושי עוה"ז בעד אהבתו ית' כענין שמצינו גבי אאע"ה שהתחיל להתקרב עצמו להשי"ת מתחלה מתוך הלבוש הנמוך ביותר כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה מדוע אינו נחשב בתורה לנסיון הראשון זה שמסר אאע"ה א"ע להפילו תוך כבשן אש. אמנם זאת לא היה נחשב גבי אאע"ה שום נסיון כלל כי גם בהדעה הנמוכה מהישוב הדעת של עוה"ז הבין שפיר לפעול זאת כי התישב בדעתו ממ"נ אם האמת הוא שיש חיי עולם הרי בודאי טוב ונכון ליפול בכבשן אש לבל יאבד חיי עולם בשביל חיי שעה ואם ח"ו אין כלל חיי עולם רק חיי שעה בלבד א"כ למה לי חיים כזה שהוא רק לפי שעה ואפילו אם יש רק ספק אחד מיני אלף שמא יש נמי חיי עולם ג"כ אינו כדאי כל ימי שנותינו בהם שבעים שנה בעד זה הספק הרי שאף הדעה הנמוכה והשכל קטן מתפיסת זה העולם היה מחייב אותו לעזוב כל חיי עולם הזה בעד זה הספק ופעולה כזו שהשכל מזה העולם מחייב כך אינו נחשב לנסיון כלל וכמו כן התקרבו ישראל א"ע להר סיני כולם כאיש אחד ובלב אחד לעזוב כל הלבושים של עוה"ז ומזה ההתקרבות היו רואים מפורש ההבדל בין ישראל לעמים כי מדוע לא בקשה שום אומה ולשון להתקרב עצמה תחת הר סיני מחמת אותו הספק שמא יש נמי חיי עולם אלא מזה נתברר שאינו כדאי לעכו"ם כל חיי עולם הבא לעזוב בשבילה אפילו לבוש קטן מעוה"ז הגם שכפו על ישראל ההר כגיגית אכן באמת היה זאת הכפיה בעצמה נמי מדעת ישראל ומבחירת רצונם הטוב שישראל בעצמם כולם כאיש אחד ובלב אחד הסכימו שיכפפו קומתם תחת ההר למען שיכופו עליהם ההר כגיגית וממילא נתברר מזה ההתקשרות של ישראל בהשורש אשר רק המה ראוים להאמין אותם אבל לא שום אומה זולתם כי הם העכו"ם עם לא אמון בם וזהו דאיתא שם למה נקרא הר סיני הר שממנו ירדה שנאה לעכו"ם היינו שנתברר משם מפורש החילוק וההבדל בין ישראל לעמים עד שנשתתקו פיהם מלקטרג עוד על ישראל וזהו נמי שאמרו ז"ל אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו ולפי הנראה איזה טובה יש בזאת הקריבה בלתי נתינת התורה. אמנם בזאת הקריבה להר סיני בעצמה גם טרם קבלת התורה הרויחו נמי ישראל הרבה כי ע"י זאת הקריבה יצאו מכלל בני נח שיהיו נקראים בשם ישראל כדאיתא בגמ' (סנהדרין סז.) ר"ע אומר נאמר כאן מכשפה לא תחיה ונאמר להלן בסיני אם בהמה אם איש לא יחיה מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה וכו' ומסיק שם אני דן ישראל מישראל וכו' יעו"ש הרי שיצאו מכלל בני נח וזכו לקרות בשם ישראל תיכף משעת קריבתם להר סיני גם טרם קבלת התורה ולזה יליף ר"ע שפיר שם ישראל מישראל כי משעת קרבתם להר סיני יצאו מכלל בני נח ונקראים בשם ישראל ולזה וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכמבואר בזוה"ק (בלק קצב) יהבי ליה מתנן ונבזבזן וכו' היינו כי מאחר שישראל יכולין כ"כ לעזוב כל הלבושים של עוה"ז כדי להתקרב להשי"ת לכן אומר השי"ת למי אתן את כל השפעות טובות שלי אם לא לישראל:
31
ל״בוזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. איתא בזוה"ק (בלק קצב:) וזרח משעיר למו וגו' קרא לס"מ ואתא קמיה ואמר ליה תבעי אורייתא דילי אמר מה כתיב בה אמר ליה לא תרצח דליג קב"ה לאתר דאיצטריך אמר ח"ו אורייתא דא דילך הוא ודילך יהא לא בעינא אורייתא דא, אתיב ואתחנן קמיה אמר מאריה דעלמא אי את יהבה לי כל שלטנא דילי אתעבר דהאי שולטנא דילי על קטולא איהו וכו' קרא לרהב אמר ליה תבעי את אורייתא דילי אמר מה כתיב בה דליג ליה ואמר לא תנאף אמר ווי אי ירותא דא יחסין לי קב"ה ירותא בישא דיתעבר בה כל שלטני דהא ברכתא דמיא נטילנא ברכתא דנוני ימא דכתיב פרו ורבו וכו'. להבין מדוע אצל ס"מ כתב הזוה"ק שאמר לו הקב"ה מקודם המאמר לא תרצח ואח"כ דליג קב"ה לאתר דאיצטריך וגבי רהב איתא שם מקודם דליג קב"ה וכו' ואח"כ אמר לו המאמר לא תנאף. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה כי בכעס יש הכרה מפורשת שכל תכלית הויתה הוא רק השחתה ואין בו שום צד טוב אלא שכל אחיזת הקליפה מכעס הוא רק משום שסברה שבזה הכעס נקשר כל קיום הויתה ונדמה לה אשר בלתי זה הכעס יתבטלה לגמרי. ולכן לא היה צריך הקב"ה להיות דליג וכו' קודם המאמר לא תרצח כי אף שלא דליג מקודם וכו' היינו אף שהיה שוכן עדיין אורו ית' בזה המאמר לא תרצח בכל זאת לא יהיה בכח קליפת כעס להסכים על קבלת המאמר לא תרצח מאחר שסברה בדעתה שע"י קבלת המאמר לא תרצח תתבטל כל קיום הוייתה אכן זה שדליג אח"כ קב"ה לאתר דאצטריך זאת היה למען שלא יגיע לקליפת הכעס מסבת מאמרו ית' התבטלות לגמרי. ובאמת לא הגיע עדיין הזמן שיתבטלה לגמרי לזה דליג קב"ה לאתר דאצטריך אחר המאמר לא תרצח. אמנם אצל רהב שהוא הקליפה של תאוה ובתאוה נמצא באמת צד טוב ג"כ כי כל החסרון ממנה הוא רק כשאינו במקום הראוי אבל במקום הראוי להויית עולם שם הוא באמת רצונו ית' ג"כ כי השי"ת חפץ בהוית עולם לכן אם היה אומר הקב"ה לרהב המאמר לא תנאף ולא היה דליג מקודם וכו' אזי היה בחפצו של רה"ב נמי לקבל את התורה רק מחמת שדליג קב"ה קודם שאמר לרה"ב המאמר לא תנאף. ומפאת בחינת הדילוג מכביכול ית' קודם אותו המאמר נמשך מאותו המאמר כל הטעם ולא נשאר בזה המאמר כי אם הצמצום גרידא לבד ולכך היה מתירא רה"ב לקבל את התורה שכתוב בה לא תנאף כי היה מתירא פן יתבטל מסבת זה הצמצום כל קיום הוייתו אף מה שנצרך להויית עולם. כך חושב השי"ת מחשבות ומסבב סיבות לבל יגע זר ונכר בנחלת ה' ובתורתו כי אם עמו ישראל שיש להם שייכות במקור שורשם לדברי תורה לכן תיכף כששמעו ישראל שהרצון ית' הוא ליתן להם ד"ת קבלו עליהם מאמרו ית' והתבטלו א"ע לגמרי לד"ת ולא נשאר בהם שום שייכות לצרכי עוה"ז עד שאמר השי"ת שובו לכם לאהליכם וגו' והאיר להם השי"ת בזה המאמר שובו לכם וגו' אשר רצונו הוא שיחזרו להויית עולם הזה וממילא נתברר מזה שכל התשוקה הנמצא גבי ישראל מצרכי הגוף והויות עולם הזה נמשך רק מאותו הרצון ית' שאמר לישראל שובו לכם לאהליכם ובלעדי זה הרצון ית' לא היה יתכן כלל גבי ישראל אחר גודל בהירות ממעמד הר סיני שיהיה נמצא אצלם שום תשוקה ורצון לצרכי הויות עוה"ז. וכתב עוד שם הזוה"ק מאי שנא בס"ם כתיב וזרח וברה"ב כתיב הופיע. אלא נטיל בההוא נהירו דאפשיט מניה ס"ם חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות הה"ד ואשר חרב גאותך. ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מניה רה"ב זעיר כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה בגין כך הופיע מהר פארן ולא כתיב וזרח וכו'. היינו כי מלת זרח מורה על הארה יותר גדולה ממלת הופיע לזה מדייק הזוה"ק מאי שנא משעיר שהוא קליפה הגרוע ביותר היו מקבלים ממנה בהארה היותר גדולה בבחינת זריחה ומקליפת רה"ב שאינו גרוע כ"כ כמו קליפת כעס לא היו מקבלים ממנה רק בבחינת הופיע, ועל זה מבאר הזוה"ק וכתב אלא נטיל בההוא נהירו דאפשיט מניה ס"ם חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות הה"ד ואשר חרב גאותך היינו כי בקליפת כעס אין באמת שום צד טוב כמאמרם ז"ל בגמ' (סוכה נב.) הקב"ה קראו רע וכו' וכל המכוון מהרצון ית' שמהוה זאת הקליפה מכעס שהוא על חרבך תחיה זה הוא רק למען שישראל יהיו מקבלים ממנה כמו שכתוב ואשר חרב גאותך והוא כענין שנאמר כי גאה גאה ומתרגמינן כי גאה על גאוותנות וזהו אשר חרב גאותך כלומר כל זמן שיש עדיין גיאות בעולם שחפץ למנוע השפעת חסדו ית' ואומר שיש לו חיים מחרבו מוכרח נמי שיהיה לעומת זה בהקדושה חרב גאותך וזאת החרב הוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) מאן זיין דא (ישעיה לד) חרב לה' מלאה דם וגו'. וזאת החרב לה' מלאה דם מסר השי"ת רק לישראל שיהיה להם כח ויכולת לקרב לכל מי שיישר בעיניהם לקרבו וכן לרחק לכל מי שנכון לפניהם לרחקו נמצא שתכלית הויית הקליפה מכעס שהוא על חרבך תחיה רק למען שיקבלו ישראל ממנה זה הכח הנקרא אשר חרב גאותך. ואחר שישראל מושכין ממנה זה הכח ומבטלים בזה החרב גאותך את כל המונעים שפע חסדו ית' אזי נתרוקן הקליפה מכעס לגמרי ונתבטלו ממילא כל אותן שהם על חרבך תחיה כי שוב אין צורך בהם עוד ולכן היו מקבלים מקליפת כעס שהוא ס"ם בבחינת זריחה כי ע"י שיקבלו הימנה בהארה היותר גדולה יהיה נשארה זאת הקליפה מכעס ריקן לגמרי. אמנם מקליפת רה"ב שהוא תאוה לא היו מקבלים רק בבחינת הופיע והוא כי בעצמות זאת הקליפה יש בה מעט צד טוב ג"כ אלא כל החסרון ממנה הוא רק כשאיננו במקום הצורך אבל במקום הצורך להויית עולם שם הוא באמת רצונו ית' לכן היו מקבלים ישראל מזאת הקליפה רק בהארה קטנה בבחינת הופיע וכמבואר בזוה"ק שם כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה וכו' אבל לא נתרוקנה לגמרי כי לא היו צריכין ליטול ממנה כל כחה כי אם מה שנצרך למקום הראוי ששם הוא רצונו ית' שיהיה הויית עולם אולם עצם הכח שלה נשאר לקיום המין שנצרך להויית עולם לזה לא נאמר בה וזרח רק הופיע מהר פארן:
32
ל״גוזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. היינו שיצאו מהם כל הטובות אל ישראל וכדאיתא בזוה"ק (מובא לעיל) שסיבב הקב"ה כמה גלגולין עקומין למען שהם בעצמם יסכימו שיעזבו מהם כל הטובות ולמסור אותם לישראל. ואתה מרבבות קדש היינו שהגיע מהם לישראל כל מיני סייעתות. ולהיות שחלקו של משה רבינו הוא ואין עוד אפילו בחללא דעלמא כדאיתא במ"ר (דברים) לזה אחר כל היגיעות של האבות הקדושים וגם אחר גודל הסבלנות מגלות מצרים הראה מ"ר ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו וכמבואר בגמרא (חגיגה) מאי אין עוד מלבדו אפילו כשפים וכו' ובאמת כפי מה שקובע האדם יותר דברי תורה בעצמו כך יכול נמי להכיר ביותר איך שאין עוד שום כח זולת השי"ת אפילו מה שנראה על הגוון שיש לעכו"ם כח הבחירה להוסיף מצדם רע כענין שנאמר אני קצפתי מעט והמה עוזרו לרעה וגו' אמנם זה הגוון בעצמו שנראה שהם מוסיפים מצדם רעה בבחירת דעתם וחפצם הוא באמת ג"כ מהשי"ת ועל זה אמר מ"ר וזרח משעיר למו וגו' היינו שבלבד מה שיחזיר השי"ת לישראל בעד הסבלנות שלהם אלא גם מה שסבלו מהעכו"ם מפאת זה הגוון שהמה עזרו לרעה מדעתם בעד זה יחזיר נמי השי"ת לישראל כל מיני נייחא:
33
ל״דוזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. זריחה הוא הארה יותר גדולה מהופעה כמבואר בזוה"ק (מובא לעיל) והאיר לישראל משעיר בזריחה והוא כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה בספר מי השלוח הק' (פ' נח) אשר כל עוד שנמצא בעולם הקליפה מתאוה צריכין כנגדה בעולם המדה של כעס אף שאין באמת להמדה של כעס שום מקום כלל אכן כל זמן שנמצא עדיין בעולם הקליפה מתאוה צריכין לרוגזא דרבנן וזהו כענין שנאמר ואל זועם בכל יום ואל מבואר בזוה"ק (צו לא) נהורא דחכמתא היינו אור בהיר בלי שום התלבשות וא"כ מה זה שנאמר ואל זועם וגו' שמורה על התלבשות האור אכן כל זמן שנמצא ההיפך צריכין להתלבשות אל זועם בכל יום. ואתה מרבבות קודש בזה מרמז משה רבינו איך שכל לבושי ישראל יש להם מקום בשורש המקור ית' לזה אמר ואתא בלשון תרגום להורות על לבושים לרמז שכל לבושי ישראל שורשם הוא במקום עליון הנקרא חד ולא בחושבן:
34
ל״הוזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. היינו שהיה זורח השי"ת כל מיני עצות לישראל איך שיכניסו אצלם להקדושה כל מיני כחות וכדאיתא בזוה"ק (מובא לעיל) קרא לס"ם שר של עשו ואמר לו תבעי אורייתא דילי אמר מה כתיב בה. א"ל לא תרצח וכו' אמר ח"ו אורייתא דא דילך היא וכו' ואי את יהבה לי כל שלטנו דילי אתעבר דהא שולטנא דילי על קטולא איהו וכו' היינו שאם יקבל את התורה שכתוב בה לא תרצח יתבטל כל קיום הוויתו מן העולם כי כל הקיום שלו הוא על תרבך תחיה א"ל קב"ה הב לי עיטא איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר א"ל מאריה דעלמא אצטריך לשחדא לון וכו' והא דילי יהא בקדמיתא אפשוט מיניה נהורא דחפיא עליה ויהב ליה למיהב לון לישראל הה"ד וזרח משעיר למו וכו' היינו שישראל הכניסו אצלם להקדושה מכח השר של עשו שיהיה יתכן אצלם רוגזא דרבנן כי מצד לבבם של ישראל אין יתכן אצלם כלל אפילו רוגזא דרבנן כי לבבם הוא משולל לגמרי מכעס רק ע"י שישראל מקבלים אצלם מעט מהכעס של השר של עשו מזה יתכן שיהיה אצלם רוגזא דרבנן. והשר של עשו סבר שאינו מפסיד כלום בזה שהפריש מכחו לישראל הרוגזא דרבנן מאחר שאין לו שום שייכות לזאת הרוגזא כי הרוגזא דרבנן הוא במשפט לזה היה נדמה לו שזאת הרוגזא הוא ההיפך ממש מעצם הוייתו שהוא רק על חרבך תחיה בלי משפט כלל אבל באמת הטעה א"ע מאוד כי כל קיום הוייתו אינו באמת רק כל זמן שהיה כמוס עדיין בהכעס שלו אותה הנקודה הטובה וכיון דאפשיט מניה זאת הנקודה הטובה ונשאר הכעס שלו משולל ממנה כי מסר אותה לישראל להיות מכונה בשם רוגזא דרבנן אזי לא נשאר בהכעס שלו שום צד טוב רק רציחה בעלמא שעליו נאמר רק רע כל היום אזי נתבטל ממילא כל קיום הוייתו לזה נאמר אצלו וזרח משעיר למו להורות שנטלו ממנו בבחינת זריחה שהוא הארה יותר גדולה מבחינת הופיע כדי שיתבטל כל קיום הוייתו אבל מישמעאל שהוא קליפת תאוה לא קבלו ישראל רק בבחינת הופיע כמו שביארנו לעיל (אות ל) שלא בטלו אותה לגמרי אלא שצריכה לברורין ואחר שיבררו אותה בשלימות אזי יכניסו אותה להקדושה משא"כ מקליפת שעיר אחר שקבלו ממנה ישראל הנקודה שנקראת רוגזא דרבנן שוב לא נשאר בה שום הויה כי הכעס בעצם בלעדי הרוגזא דרבנן הוא רק כדאיתא (סוכה נב) הקב"ה קראו רע וכל היותה הוא רק כל עוד שלא נתברר התאוה וצריכין עדיין לרוגזא דרבנן אבל אחר שיתברר התאוה בעולם אזי לא יהיו צריכין נגדה אפילו רוגזא דרבנן אז יתבטל זאת הקליפה לגמרי כי אין לזאת המדה שהוא על חרבך תחיה שום שייכות עם עומק הלב של ישראל ואין בה אפילו נקודה קטנה שיהיה ראוי להכניס אותה להקדושה. ואתה מרבבות קודש היינו שהופיע השי"ת לישראל כל מיני סייעתות כדי שיהיה בכחם לקבל הכל תחת הקדושה:
35
ל״ווזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. היינו שהיה מסבב השי"ת לישראל כל מיני סייעתות כמבואר בזוה"ק (בלק מובא לעיל) והנה אם הם היו מקבלים את התורה אזי היה מוכרח שיתגלה בתפיסתם ג"כ הכבוד שמים הנמצא באלו שתי המדות לא תרצח ולא תנאף כי מדוע ברא אותם השי"ת אם לא היה נמצא בהם איזה כבוד שמים כי לא ברא הקב"ה שום דבר לבטלה שלא יהיה מזה איזה כבוד שמים ולכן נמי איתא בזוה"ק (יתרו צג:) לא תרצח ולא תנאף וכו' אי לאו דפסקה טעמא לא הוה תקונא לעלמין וכו' אבל במה דפסקה טעמא אסיר ושרי וכו' הרי שיש בזה ג"כ נקודה מכ"ש ואם הם היו מקבלים את התורה היה להם קנין גם בזה הכ"ש אכן כשהם לא רצו לקבל את התורה וביקשו מהשי"ת שיתן אותה לישראל דוקא וממילא הוא השורת הדין שיקבלו ישראל מהם ג"כ הכ"ש הנמצא באלו שתי המדות שרק אצל ישראל פסקה טעמא ויש להם בזה ג"כ כ"ש אבל המה בעצמם נשארו משולל מזה הכבוד שמים הנמצא בהם כי כל הסייעתות שלהם נקבעו בקרב ישראל. והנה משעיר נטלו ישראל בבחינת זריחה שהוא הארה היותר גדולה מהופעה אף שכעם אין לו שום חלק כלל בישראל כדאיתא בגמרא (מגילה) והסרותי שקוציו מפיו זה בית במי' שלהם שאין בזאת שום חלק בהקדושה אכן כאשר נכלל זה הכח בישראל נתחלף ממנו הלבוש לגמרי ונעשה גבי ישראל מזאת המדה רחמנות עצים בגודל חמימות לזה קבלו מהם ישראל זאת המדה בבחינת זריחה משא"כ הלבוש מתאוה שהוא מהר פארן אינו מתחלף ממנו זה הלבוש כלל גם כשנכנס להקדושה רק החילוק הוא שישראל אינם משתמשין באותו הלבוש כי אם במקום שהוא רצון השי"ת לזה היה די שיקבלו רק בהארה קטנה בבחינת הופיע לפי הצורך ואתה מרבבות קודש היינו שהאיר להם השי"ת כל מיני סייעתות:
36
ל״זמימינו אש דת למו וגו'. היינו מחמת עוצם אהבת השי"ת לישראל לכן הגדיר כל התורה סביב באש דת כלומר בגודל יראה וזהו שמצינו כמה פעמים בזוה"ק אורייתא מגבורה נפקי ולפעמים איתא שם מחסד נפקי כי נקראת תורת חסד. אמנם שתיהן אמת כי זאת הגבורה נקרא גבורה שבחסד כי בעצמות אור החסד הנמשך מהמקור עליון ית' בלעדי ההתחלקות ממדת הגבורה אין יתכן בו שום תפיסה כי כל תפיסת הבריאה הוא מסבת התחלקות אור החסד בגבולים ומחמת גודל אהבת השי"ת לישראל חפץ להטעימם מעצמות אור החסד באותו הבהירות עצום ממש כמו שהוא בהמקור עליון יתב' למעלה מהתחלקות הגבולים לזה גדר השי"ת כל התורה באש דת היינו בגודל היראה כי ע"י היראה יתכן שפיר להגיע לעצמות אור החסד שהוא למעלה מהתחלקות הגבולים הרי שעיקר עוצם אהבה נמצא באש דת וזהו מימינו וימין רומז על גודל אהבה אש דת למו:
37
ל״חמימינו אש דת למו. היינו הלא אצל השי"ת הוא הכל רחמים פשוטים ומנין נמשך אלו אזהרות קשים הנקראים אש דת. על זה אמר מ"ר מימינו אש דת למו. וימינו מורה על חסד ורחמים היינו מחמת גודל אהבת השי"ת לישראל לזה הוסיף השי"ת חסד ורחמים להיות נקרא רב חסד כדי שיהיה הכרה בחסדו יתברך ומזה הרצון יתברך הנקרא רב חסד נמשכים כל אלו האזהרות הנקראים אש דת.
38
ל״טמימינו אש דת למו אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגלך וגו'. היינו מחמת גודל אהבה וחביבות עצום שיש להשי"ת עם ישראל לכך מסר להם הדברי תורה בגודל האזהרות וכד' בזוה"ק אורייתא מסטרא דגבורה נפקית היינו שהוטל עליהם כ"כ אזהרת למען שיקבעו יותר את הד"ת בתפיסתם ועל זה אמר נמי כל קדושיו בידך ולהבין זאת וכי מי אינו בידו יתברך ח"ו אלא חילוק יש הגם שכל הנבראים המה בידו יתברך אכן אינם מרגישים כלל זאת בתפיסתם אבל הקדושים מרגישים היטב בהבנת תפיסתם איך שהם בידו יתברך ולכך הם תכו לרגלך וכדמתרגם יונתן הם מתמצאין תחות רגלוי היינו שמקבלים עליהם עול מלכות שמים ברצון לבם וברצון דעתם המה דוחקים עצמם תחת כל עבודת השי"ת ומפאת זה מגיע להם בשורת הדין כל מיני חירות:
39
מ׳תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב וגו'. ומבואר במדרש (תרומה) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. מאורסה הוא ענין זווג היינו כי השי"ת שופע דברי תורה לכל פרט נפש מישראל כפי הנצרך לו לשורש החיים. והאדם המבקש ה' ורודף אחר ד"ת לא כמי שמיגע עצמו להשיג מעלה מאיזה חכמה שבלתי זאת המעלה הוא רק מחוסר השלמה אלא שיודע היטב אשר ד"ת הם כל החיים ובלעדם הוא ממש מחוסר חיים ומי שמחפש כך אחר ד"ת אזי לנפש כזה המה הד"ת אצלו כזווג שהשי"ת מזווג לו ד"ת בכל עת וזמן כפי שנצרך לו לשורש חיותו כך מאירים לו הד"ת וכמו שמצינו בתד"א (זוטא פ' יד) פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד שלא היה בו מקרא ולא משנה וכו' ואמר לי בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה ואמרתי לו בני מה מלאכתך ואמר לי ציד אני ואמרתי לו בני מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים וא"ל רבי בזה נתנו לי בינה ודעה מן השמים ואמרתי לו ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעה מן השמים לדברי תורה שכתוב בה כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים וכו' ואמר אזמו"ר הג' הק' זצלה"ה שבודאי היה זה האדם מיגע את עצמו הרבה בדברי תורה כי אם לאו לא היה זוכה לגילוי אליהו אך כל יגיעתו בד"ת היה כמו מי שמייגע עצמו באיזה חכמה כי מבין שמבלעדה הוא מחוסר השלמה אבל שיכיר אשר ד"ת אינו כדבר חכמה בעלמא שהוא רק למלאות חסרון השלימות אלא שד"ת צריכין לעיקר החיים אשר בלעדה נחשב האדם כמת ממש הכרה כזאת לא היה גבי זה האדם לזה אמר לו אליהו מי נתן לך בינה ודעה שתביא פשתן ותארגהו מצודות וכו' זה הוא שאתה מכיר היטב שחסר לך זאת המלאכה לשורש החיים כי בלעדי זאת המלאכה אתה חסר לחם ותמות ברעב כמו כן אם היית מיגע א"ע בד"ת על זה האופן שתדע ברור שחסרין לך ד"ת לשורש החיים ובלעדם אתה נחשב מת ואם היית מחפש כך אחר ד"ת בודאי היה מצאת דעה ובינה לד"ת ג"כ וזה הוא דאיתא במדרש שם תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרא מורשה אלא מאורסה כלומר שד"ת המה להאדם בבחינת זווג להיות לו לעזר בכל הענינים הנצרכים לו אם נצרך לשורש החיים שלו יראת ה' משיג ע"י ד"ת יראה ואם נצרך לו בטוחות מזוגין לו הד"ת השגת בטוחות הכל לפי העת שנצרך אליו וגם יש לד"ת המעלה שנקראים מורשה ג"כ היינו כמו ירושה כמו שמצינו במ"ר (צו פ' ט) באדם שלא היה יודע לברך אפילו ברכת המזון והיה אומר קהלת ינאי לא נאמר אלא קהלת יעקב דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב היינו שהוא לנו ירושה שאפילו הנפש היותר קטן מישראל יש לו חלק ירושה בהתורה:
40
מ״אתורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. היינו שחילק השי"ת את היקרות של דברי תורה והורישו לכל פרט נפש מישראל עד שנמצא בכל נפש מישראל נקודה יקרה כזו שאיננו בזולתו ובזה הנקודה הנמצא גבי כל אחד ואחד הוא מדוגל ומנושא בה יותר מכל ישראל וזהו דאיתא במ"ר (צו פ' ט) מעשה בר' ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד וכו' הכניסו לביתו האכילו והשקהו בדקו במקרא ולא מצאו במשנה באגדה בתלמוד וכו' ולא מצאו א"ל סב בריך וכו' אמור אכיל כלבא פיסתיה דינאי קם תפסיה א"ל ירותתי גבך וכו' א"ל ומה ירותתך גבי א"ל חד זמן הוינא עבר קמי בית ספריא ושמעית קלהון דמניקיא אמרין תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב א"ל למה זכית למיכל על פתוריא א"ל מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה ולא חמית דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון א"ל כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא וכו':
41
מ״בולהבין זאת מה זה שאותו עם הארץ היה טוען לר' ינאי ירותתי גבך מכח הפסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כיון שבדקו ולא מצא בו באמת כלום לא במקרא ולא במשנה וכו' ואפילו ברכת המזון לא ידע אלא איזה דברי דרך ארץ שהיה בו וא"כ מדוע נתפעל כ"כ ר' ינאי מלפניו הלא דרך ארץ הוא רק קדמה לתורה וגם מה זאת שהתחרט כ"כ ר' ינאי וחזר בו מיד כשראה בו דרך ארץ ואמר כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא וכו' הלא אצל העו"ג יש ג"כ דרך ארץ כמו שמצינו כמה פעמים בש"ס בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים וכו' וכדומה מצינו בגמ' כמה דרך ארץ שנמצא אצלם ובמה זאת התעורר לר' ינאי זה העם הארץ בדבריו. אמנם זה העמא דארעא פתח לו לר' ינאי מה שהיה מלפנים נעלם ממנו כי בזה שאמר לו קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב רמז לו שהדרך ארץ הנמצא גבי ישראל אינו כמו הד"א הנמצא גבי עכו"ם וכמו שרמזו זאת באמת בגמ' בשלשה דברים אוהב אני את הפרסים וכן מחשב שם הדברים שאוהב את המדיים וכו' וכדומה זה הכל להורות שיותר מאלו הדברים שמחשבים שם בגמ' אזי הוא כל מה שאצלם רק הוללות וסכלות ולא נמצא בהם יותר שום דבר טוב כי רחוקים המה מד"ת והדרך ארץ שלהם אינו כלל קדמה לתורה כי כל הד"א שבהם הוא רק על הגוון והלבוש אבל בעומקו הוא פנוי וריק משא"כ הדרך ארץ הנמצא גבי ישראל הוא באמת תמיד קדמה לתורה היינו שאותו גוון הלבוש מדרך ארץ הוא בעמקו מלא מדברי תורה אף שזה הבעל דרך ארץ הוא עם הארץ שאינו מכיר בעצמו את היקרות מהנקודה של ד"ת הנמצא בעומק לבבו וכמו שהיה כאן בדקו במקרא במשנה ובאגדה ובתלמוד ואף בברכת המזון ולא מצאו בכל זאת כיון שנתחלק הד"ת לכל קהלת יעקב אפילו להנפש הנמוך ביותר לכן מי שהוא באמת ת"ח צריך שפיר להכיר מגוון הלבוש של הדרך ארץ שרואה אצל עם הארץ את עומק היקרות מהנקודה של ד"ת הנמצא בו וזה הוא שתפסיה ואמר לו ירותתי גבך וכו' קהלת ינאי לא כתיב כאן אלא קהלת יעקב וכו' היינו שחילק השי"ת את הד"ת לכל נפשות ישראל עד שאינו בנמצא כלל אפילו בהנפש היותר נמוך מישראל שיהיה משולל לגמרי ח"ו מדברי תורה ובזאת הנקודה מד"ת הנמצא גבי כל אחד ואחד הוא באמת מדוגל ומנושא בה יותר מכל ישראל לזה תפסיה לר' ינאי ואמר לו ירותתי גבך כלומר אף שאני בעצמי אינו מכיר הדברי תורה הנמצא בעומק לבי מפני שאני עם הארץ. אבל אתה ר' ינאי הלא תלמיד חכם אתה היה לך להבחין ולהוכיח מהדרך ארץ שיש בי את היקרות מהנקודה של ד"ת הנמצא בי שממנה נסתעף אצלי כל אותו הדרך ארץ ומאלו הדברים האמיתיים נתעורר ר' ינאי והודה מיד לדבריו והתחרט ואמר כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא וכו':
42
מ״גתורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. איתא במדרש תנחומא (פ' תשא) וכי תורת משה הוא הלא תורת ה' הוא אלא לפי שהקטין א"ע לפיכך נקראת על שמו היינו כי מחמת גודל טובת עין שהיה במשה רבינו לישראל הקטין א"ע כ"כ במסירתו את התורה להם כאלו לא היה כלל הוא שליח ואמצעי ביניהם כדי שיהיה נחשב קבלתם את התורה שקבלו אותה מיד השי"ת בעצמו בלי שום אמצעי כלל וזהו דאיתא בגמרא (נדרים לח) לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו' ומשה נהג בהם טובת עין ונתנה לישראל ומסיק שם אלא פלפולא בעלמא הוא דניתן למשה ונהג בו טובת עין ונתנה לישראל. וענין פלפולא דאורייתא הוא כמו שמציני בגמרא (ב"מ פ"ד) כי הוה אמינא מלתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתתא היינו כי ע"י שמגיע לאור ע"י בקיעות מסכים המסתירים יכול להשיג את האור בעוצם הבהירות ממש כמו שהוא בהמקור וזה הבקיעות מסך ההסתר נקרא פלפולא דאורייתא ומבלעדי פלפולא דאורייתא אין יתכן כלל לקבל את האור בבהירות עצום כ"כ כמו שהוא בהמקור מאחר שכל השגתו בזה האור הוא כמו שמקבל ע"י אמצעי ולזה נתן מ"ר עצה לישראל בטובת עינו שיקבלו את האור רק ע"י פלפולא דאורייתא מתוך יגיעות כמה קושיות ופרוקין עד שיהיו בוקעין את כל ההסתרות כדי שיגיע לעצמית האור בלי אמצעי כלל רק באותו הבהירות ממש כמו שהוא בהמקור קהלת יעקב, היינו שכל הד"ת נתחלקו בכלל ישראל עד שאין שום אחד בישראל שלא יהיה לו חלק בד"ת כדאיתא במדרש רבה (מובא לעיל) בהאי עמא דארעא שלא היה יודע אפילו ברכת המזון ואמר לר' ינאי ירותתי גבך וכו' קהלת ינאי אין כתוב כאן אלא קהלת יעקב וכו' ונתקבלו דבריו אצל ר' ינאי כי רמז לו בזה אף שהוא עם הארץ ואינו מבין שיכיר היקרות מד"ת הנמצא בו מ"מ בעומק לבו יש ד"ת היקרים מאוד רק שהם נעלמים ממנו משום שהוא עם הארץ אבל כאשר יסתכל ר' ינאי בהם ימצא היקרות הנמצא אצלו בעומק כי גם בנפש הנמוך מישראל יש ד"ת יקרים מאוד:
43
מ״דתורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. איתא בגמרא (נדרים לח.) אמר ר"י בר חנינא לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך וגו' ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו נאמר טוב עין הוא יבורך וגו' מתיב רב חסדא וכו' ומסיק שם אלא פלפולא בעלמא וכו' וענין פלפולא היינו הרווחא דשמעתתא המתפשט אחר כל הדחוקים והיגיעות מכמה קושיות וסתירות כמו שביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זצלה"ה שהשכל מזה העולם אינו מסכים להשכל של דברי תורה יען שעלמא דין הוא היפוכו מעלמא דאתי והשכל מזה העולם הוא לגמרי ההיפך מד"ת אלא שהכח החזק מד"ת בוקע ההסתר מזה העולם עד שאפילו השכל מזה העולם מוכרח ג"כ להסכים וממילא מירווח השמעתתא בלי שום התנגדות כענין שמצינו בגמרא (ב"מ פד.) גבי ר' יוחנן שאמר לר"א את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מלתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה כ"ד פרוקי וממילא רווחא שמעתתא וכו' וזה הרווחא שמעתתא היוצא אחר כמה קושיות וסתירות ונקרא פלפולא דאורייתא שמשה רבינו נהג בה טובת עין ונתנה לישראל היינו שמאוד בהצנע קבע מ"ר בעומק הלב של כל פרט נפש מישראל כל הד"ת וכל פרט נפש יכול שפיר למצוא אחר פלפול יגיעתו החלק שיש לו בהדברי תורה בשורשו וכדאיתא במדרש (צו פ' ט) המובא לעיל (אות מ') שאמר העם הארץ לר' ינאי ירותתי גבך וכו' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא מורשה קהלת יעקב להורות שהד"ת שנתן מ"ר לישראל יש בה חלק לכל פרט נפש אפי' הקטן ביותר לזה נאמר בה מורשה לשון ירושה וכמבואר בגמרא (ב"ב) מה ירושה אין לה הפסק כך אין לד"ת שמסר מ"ר לישראל שום הפסק וכמאמרם ז"ל בגמ' (סנהדרין צו) הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה ובגמרא (נדרים פא) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה ובד"ת לא מיירי מעני שאין לו כסף וזהב אלא מה שנקרא בגמרא עני הוא אין עני אלא מדעת ובכל זאת אמרו הזהרו בבני ענים שמהם תצא תורה הרי שאין שום הפסק לד"ת כי אם היה נפסק ח"ו הד"ת אצל זה העני מדעת פעם אחת שוב לא היה אצלו חיבור ואיך היה יתכן שיצאו ממנו בנים שמהם תצא תורה אלא ע"כ שמעומק הלב של ישראל אינו נפסק מעולם הד"ת בשום פעם וכמאמרם ז"ל והא חזינן דפסק, הדר אתי היינו שכל מה דחזינן דפסק הוא רק שנתיישן אצלו הד"ת ומסבת זה נראה על הגוון דפסק ח"ו אבל באמת לא נעדר מעומק הלב הד"ת אלא צריכין לעוררם מחדש אבל כשמעוררין אותו אזי הדר אתי ואז יכולין להכיר בו גם למפרע הד"ת שהיה נמצא בו שלא מדעת וזהו הענין מפלפולא דאורייתא שנהג בה מ"ר טובת עין ונתנה לישראל שיצא הד"ת אצלם לאור אפי' אחר כמה קושיות והסתרות ואדרבה מסבת הקשיות והסתרות ירווח ביותר השמעתתא מאחר שבאמת יש לכל פרט נפש מישראל חלק ואחיזה בדברי תורה כמו שמצינו בזה המדרש שזה העם הארץ האיר את עיני ר' ינאי בזה הפסוק מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא מורשה קהלת יעקב הרי שנכתב בתורה זה הדיוק במכוון כדי לזכות אותו העם הארץ כן יש לכל פרט נפש מישראל חלק בד"ת ועל זה רומז קהלת יעקב כי יעקב הוא ברזא דעץ חיים ועץ חיים הוא אילנא דכלא ביה כדאי' בזוה"ק (מקץ קנג.) אילנא דחייא איהו בכמה דרגין מתפרשין דא מן דא וכלהו חד וכו' וכל בני מהמניתא כלהו מתתקפין באילנא דחייא כלהו אחידין באילנא ממש מנהון אחודין באנפין מנהון בעלין מנהון בשרשין אשתכחו דכלא אחידן באילנא דחיי וכו' פירוש שכל מי שנוגע אף בלבוש קטן של דברי תורה אזי הוא נוגע בכל הד"ת וזהו קהלת יעקב:
44
מ״הויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי העם יחד שבטי ישראל ענין ישרון היינו אור ישר כלומר שיש אור ישר מהשי"ת עד הנפש הנמוך ביותר מישראל בלי שום מסך המבדיל וסדר של אור ישר הוא כשיש מדרגות בישראל וכמו שביאר האר"י הק' ז"ל מלת ישרון שאין שורה פרות משלשה וזהו תרי וחד שרומז על סדר מדרגות וזהו בהתאסף ראשי העם יחד שבטי ישראל היינו שזה האור ישר כולל כל נפשות ישראל שאין שום נפש אפילו הקטן ביותר שלא יהיה נכלל בזה האור ישר:
45
מ״וויהי בישורון מלך וגו'. להיות שענין מלוכה בזה העולם הוא רק מסבת התחלקות הדעות שכל אחד נוטה לנגיעתו כי בזה העולם הוא עיקר ענין מלכות כאשר הברואים המה נפרדים וכדאיתא (אבות) הוי מתפלל בשלומה של מלכות כי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו וכו' צריכין למלך שיהיו כולס סרים למשמעתו כדי שיהיה מאחד את כל הדעות אבל אם היו במציאות שיהיו עומדים כל העם בקו המשקל השוה שלא יהיה נוגע שום אדם לעצמו יותר מלזולתו אזי לא היו צריכין למלך אבל המלוכה של השי"ת יתכן גם בעת שכל עולם עומדין בקו היושר ובמשקל השוה לבלתי ימשוך כל אחד רק לעצמו ובכל זאת צריכין למדת מלכותו יתברך וזהו ויהי בישורון מלך כלומר אף כשעומדין בקו היושר צריכין למלכותו יתברך והוא כי כל מדה מקבלת מלמעלה הימנה ומשפעת למטה הימנה כדאיתא בזוה"ק (שמות ד) אע"ג דאיהו מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודא לגבי נקודא עלאה סתימא דכלא. ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא וכו' ובכל מיני השפעות מוכרח להיות בגמר תכליתם מדת המלכות ומבלעדה אין שום כח בשום דרגא להשפיע לזולתה כי כל הכח להשפיע הוא רק מפאת זאת ההכרה דלית ליה מגרמיה כלום כמבואר בזוה"ק (פנחס רנז:) שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והויה ודרגא כ"ש לשאר בריין פחות מניה הה"ד כלא חשיבין וכו' והוא שע"י שמכיר שכל הכחות כלא חשיבין ורק השי"ת לבדו הוא הפועל לכן נעשה זאת הדרגא כלי פעולה לרצונו יתברך ומופיע בה כח להשפיע לזולתה כל החסדים כי לא בהיפך אתיין אל וכו' וכי מנהיג השי"ת עם האדם שכל כמה שיש בו הכרה דלית ליה מגרמיה כלום כך נעשה כלי לקבל השפעתו יתברך כי השי"ת אינו נותן שום כח רק למי שמכיר היטב שלא עזב השי"ת עדיין מידו שום דבר כי כמו שהוא בעולמות העליונים כך מנהיג השי"ת גם בזה העולם נמצא שאינה נגמרת שום השפעה רק דרך מדת המלכות כי מדת המלכות רומזת על זאת ההכרה דלית לה מגרמיה כלום בלעדי כחו יתברך הרי שמדת המלכות יש לה מקום אפילו למעלה במקום העליון ששם עומדין כל צבא מעלה בקו היושר ובמשקל השוה וזהו ויהי בישרון מלך וכן יתכן מלכותו יתברך אף בעוה"ז גם אם היה אחדות והתכללות בהבריאה כמאמר אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא:
46
מ״זויהי בישרון מלך וגו'. היינו כי ממשה רבינו התחיל אור ישר ועל זה רומז מלת ישרון כי טרם שהיה ד"ת היה הכל באורח יובם וע"י דברי תורה יכולין להסתכל להשי"ת באור ישר. ויען שמשה רבינו היה בישרון מלך לכך היה בכחו לישר ולתקן מה שלא נשלם ע"י יעקב אבינו לזה אמר יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר והיה מתקן בזה מה שאמר יעקב אבינו על ראובן פחז כמים אל תותר היינו כי ע"י הפחיזות והמהירות של ראובן היה שנעדר ממנו הכלי קיבול ח"ו ולא נותר בו כלום לזה אמר מ"ר יחי ראובן ואל ימות היינו שיהיה אצלו כלי קיבול לאורו יתברך ויהי מתיו מספר היינו כי מקודם היה נראה שנשפך ממנו הכל כמים אל תותר היינו שאין אצלו שום דבר שבמנין כי אם מה שנחשב למותרות בעלמא ומשום זה נשפך ונאבד ממנו הכל לכן אמר מ"ר ויהי מתיו מספר היינו שיהיה הכל אצלו דבר שבמנין ולא יהיה שום דבר גבי ראובן שיהיה נחשב למותרות ע"ד הכתוב ולציון יאמר איש ואיש יולד בה היינו שכל פרט נפש יחשב לדבר שבמספר: וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה וגו' היינו שזאת בעצמו נצרך גם ליהודה כי יען שבעומק הלב של יהודה נמצא כח עצום וחזק מאוד עד שנאמר עליו כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו לכך יש בכחו להסתיר ולהעלים א"ע נגד עיני אדם שיהיה נראה על הגוון שהוא ח"ו ההיפך לגמרי מאור לזה אמר משה רבינו שמע ה' קול יהודה קול היינו קול פנימאה כמבואר בזוה"ק היינו שהתפלל מ"ר שיתגלה על הגוון נמי עומק היקר מהפנימיות הנמצא ביהודה. ועל זאת ההתגלות מהפנימיות רומז שם הכתוב מי יקימנה. ועל זה הענין רמזו ז"ל בגמרא (סוטה ז:) מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים אמר לפניו רבש"ע מי גרם לראובן שהודה יהודה וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה על איבריה לשפא. לא הוו קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא ואל עמו תביאנו. ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתתא בהדי רבנן ידיו רב לו. לא הוה קא סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא ועזר מצריו תהיה וכו' לא הוה קא מעלין לי' למתיבתא דרקיע היינו שלא היה לו שום מקום כי עיקר מקומו של אדם הוא לידע מה הוא אצל בוראו וזאת היה נעלם ממנו לזה אמר מ"ר ואל עמו תביאנו רמז בזה שיהיה לו מקום כדכתיב ושמתי מקום לעמי וגו'. לא הוה ידע משקל ומטרח בשמעתתא וכו' ענין משקל ומטרח בשמעתתא הוא כמו שמצינו גבי ר' יוחנן שאמר לר"א (ב"מ פד) את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מלתא הוה מקשי ליה עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבע פרוקי וממילא רווחא שמעתתא, היינו כי ע"י הסתרות הקושיות נתרוח השמעתתא ביותר בהירות ועל זה אמר משה רבינו וידיו רב לו היינו כי פעולת הידים אף שהם בלי דעת מ"מ כאשר הם נקיים מנגיעה יכולין להגבי' אותם למעלה מהדעת שבראש וזה מורה שהאור הבא אחר ההסתר זורח בזה עוצם בהירות ביותר. לא הוה סליק שמעתתא אליבא דהלכתא היינו שיכוין תמיד ההלכה אף שלא מדעתו כמו שמצינו בגמרא גבי רבא לבסוף איגלאי מילתא דפשיעה בבעלים הוה וכו' נמצא אף שלפי דעתו טעה בכל זאת היה מכוון להלכה שלא מדעתו וזהו עזר מצריו תהיה וכמו שביאר בזה אזמו"ר הג' הק' זצלה"ה מאמרם ז"ל (סנהדרין קד) בקשו למנות שלמה המלך עמהם יצתה בת קול המעמך ישלמנה כי אתה תבחר ולא אני היינו שהראה להם שהעסק והמשא ומתן שיש להשי"ת עם שלמה המלך הוא למעלה הרבה מתפיסת דעתם ואין להם שום דעה נגדו אף שהם היו גדולי ערך ובטח לא היו נוטים ממשפט הצדק אפילו כחוט השערה אכן נגד שלמה המלך אין להם בכח המשפט שהוא לפי הבנת תפיסתם שום דעה כי שלמה המלך מכוין תמיד לעומק רצונו יתברך שהוא למעלה הרבה מתפיסתם אף שנראה בעוה"ז שטעה לפי המשפט מהתהלוכות של עוה"ז ועל זה אמרו ז"ל (ב"ב י) שאלו את שלמה איזהו בן עוה"ב אמר להם כל שכנגד זקנו כבוד היינו שאין להזקנים בהמשפט שום דעה עליו כי יש לו עסק עם השי"ת למעלה הרבה מתפיסת דעתם וזהו ועזר מצריו תהיה וסליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא גם שלא מדעתו:
47
מ״חיחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר וגו'. הנה כל מה שנשאר אצל יעקב אבינו משולל תיקון נגמר התיקון בשלימות ע"י משה רבינו כי נגד מה שיעקב אבינו אמר חללת יצועי עלה היינו שהיה נראה שעשה ח"ו חלל כענין שמצינו בזוה"ק (בראשית הקדמה ו.) מחלליה מות יומת מאן מחלליה מאן דעאל לגו חלל וכו' אמר משה רבינו יחי ראובן ואל ימות היינו שאין אצלו שום חלל ח"ו כי חיים מורה על חבור גמור לאורו יתברך ויהי מתיו מספר היינו שלא יהיה נחשב שום נפש מראובן לאגב וטפל ח"ו רק שיהיה דבר שבמספר. וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה וביארו ז"ל שנכלל בברכת יהודה גם ברכת שמעון היינו כי ברכה זו הוא נגד מה שאמר יעקב בסודם אל תבוא נפשי. ושמעון הוא נגד חוש השמיעה שהוא יותר בעומק מהראיה כי ראיה הוא רק על גוון השטחיות מהדבר אבל שמועה יכולין לשמוע מעומק הדבר אכן יען ששמעון היה שומע כ"כ מעומק הרחוק מאוד לזה אמר יעקב אבינו בסודם אל תבוא נפשי היינו הגם שבעומק הסוד מכוון באמת שמעון לעומק רצונו יתברך אכן על הגוון היה נראה להיפך מהרצון יתברך כי שמעון היה שומע תמיד מעומק הסוד ועל שמיעה סוד עמוק כזה לא הסכים יעקב אבינו כי הוא מבקש תמיד שיהיה תפארת גם לעיני אדם לזה אמר בסודם אל תבוא נפשי ונגד זה כדי לתקן השמיעה העמוקה והרחוקה של שמעון אמר מ"ר שמע ה' קול יהודה וכלל ברכת שמעון ביהודה וממילא כאשר יהיה שמעון נכלל ביהודה אז יהיה ניכר מפורש גם על הגוון והלבוש של שמעון כל העומק מהרצון יתברך:
48
מ״טיחי ראובן ואל ימות ויהי מתי' מספר וגו'. כי מ"ר תיקן כל אותן שהיו משוללי תיקון בזמן יעקב אבינו ולכך נגד שאמר יעקב אבינו פחז כמים אל תותר היינו שקבל לעצמו בכח יותר ממדרגתו עד שנראה שלא השאיר בשורשו ח"ו כלום וכדכתיב אז חללת יצועי וגו' אמר מ"ר יחי ראובן ואל ימות היינו שלא יפסק מעולם מהשורש ויהי מתיו מספר היינו שלא יתבטל ממנו שום לבוש. וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה זה הוא נמי כנגד שאמר יעקב אבינו כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו היינו שצריך שהשם מ"י יקימנו אמר מ"ר שמע ה' קול יהודה היינו שאינו רבץ כלום אף בעת שנראה על הגוון שרבץ וזהו שמע ה' קול יהודה וקול רומז על קול פנימאה שהוא דבק תמיד בקול פנימאה גם בשעת ההסתר:
49
נ׳שמע ה' קול יהודה וגו'. ומפרש רש"י ז"ל כאן רמז ברכה לשמעון וכו'. היינו כי שמיעה הוא רק מפאת ההשתנות ורומז על אורח יובם לזה כלל ברכת שמעון ביהודה כי כאשר יתכלל ביהודה אזי יהיו מכירין שהוא באורח ישר ולא באורח יובם:
50
נ״אאין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים וגו'. איתא במדרש רבה (וישלח פ' עז) ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר' סימון אמר אין כאל ומי כאל ישרון הנאים והמשובחין שבכם וכו' היינו כי שם אל מורה על חסד ולזה מבאר המדרש ומי כאל ישורין כלומר שכל השפעות חסדו יתברך הולך באור ישר רק לישראל שכל שפע החסד הוא בידם וזהו ומי כאל ישרון הנאים והמשובחין שבכם וכו היינו שכל שפע החסד הוא ביד ישראל וכל ענין התפלות שישראל מתפללין על שפע חסדו יתברך הוא רק כדי להסיר המסך המבדיל שנעשה מצד אדם להסתיר את החסד אבל הנאים והמשובחין שבכם וכו' היינו אותן שמסירין את זה המסך המבדיל אזי מכירין המה שפיר איך שמצד השי"ת שופע תמיד חסד לישראל כדכתיב חסד אל כל היום כי באמת הוא כל התחלקות המדות רק למען שיהיה כלי קיבול לקבל אור החסד כי בלתי כלי קיבול אי אפשר להשיג אור החסד אבל עצמית אור החסד הוא למעלה מכל התחלקות המדות ונקרא חסד דבי חכמה כי השם אל הוא כמבואר בזוה"ק (צו לא) אל בכל אתר נהורא דחכמתא עלאה הוא וקיימא בקיומא בכל יומא דכתיב חסד אל כל היום ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא לא יכול עלמא למיקם אפילו שעתא חדא מקמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא וכו' הה"ד ואל זועם בכל יום נזעים או זעים בכל יום לא כתיב אלא זועם בכל יומא ויומא דדינא אשתכח דחיא לון לבר וקיימא הוא ומבסם עלמא וכו' פירוש שזה בעצמו הוא חסד אל לעשות נקמה בעברו רצונו. רוכב שמים בעזרך היינו כי שמים רומזין על גודל בהירות עכ"ז נאמר הן שמים לא זכו בעיניו וכמבואר בזוה"ק (ויגש רז) וכי ס"ד דגריעותא איהו משמים אלא חשיבו משמים איהו בגין חביבו ורעו סגיא דקב"ה רעי בהו וחביבותי' לגבי דהא אע"ג דאיהו מתקן לון תדיר כל יומא ויומא לא דמו בעינוי דאינון מתתקנן כדקא יאות וכו' לא זכו בלחודוי לא כתיב אלא לא זכו בעיניו וכו' אבל עם ישראל מנהיג השי"ת ממקום העליון שהוא גבוה הרבה מהבהירות של שמים הנקרא רוכב שמים אשר שם הם ישראל זכים בעינו יתברך מאוד וזהו רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים היינו כי אצל האומות כשמראה להם השי"ת מגאותו אזי מגיע להם כל ההתבטלות כדכתיב כי גאה גאה ומתרגמינן כי גאה על גאותניה כי כשמראה להם השי"ת שכל הגיאות הוא שלו ממילא נתבטלו הם אבל ישראל משום שנותנים מקום לכבוד שמים אפילו בהסתרות עוה"ז לכן כשיהיה מראה להם השי"ת מגאותו אזי יהיה לישראל מזה הגיאות כל השפעות טובות וכל הישועות כי שחקים הוא שבו טוחנים מן לצדיקים כי שחקים הוא ההופכיים המתאחדים ומזה שמתאחדים כל ההופכיים מתמן נסין מתעבדין כי מפאת זה נתגלה מפורש מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק וכד' בזוה"ק (פנחס רלו.) יעו"ש וזהו בגאותו שחקים:
51
נ״באין כאל ישרון וגו' ומבואר במדרש רבה (מובא לעיל) אין כאל ומי כאל ישרון וכו' וזה הוא ע"ד דאיתא בזוה"ק (צו לא) אל בכל אתר נהורא דחכמתא וכו' והוא כדאיתא כמה פעמים בזוה"ק על הפסוק ד' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא היינו שאור החכמה בוקע עד הלבוש האחרון להאיר גם בארץ וזהו נמי מי כאל ישרון כלומר שישראל יש להם קו ישר מהלבוש אחרון שלהם עד אור עליון ית' שיכולין בעבודתם להמשיך אור העליון ית' שינהיר גם בהלבוש אחרון שלהם:
52
נ״גאתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו בזוה"ק (ואתחנן רס:) אתה החלות להראות את עבדך מאי שירותא הכא אלא ודאי משה שירותא הוה בעלמא למהוי שלום בכלא וכו'. היינו שמשה רבינו היה הראשון שהתחיל להופיע הכרה הזאת בזה העולם שאין עוד מלבדו וכמו שביארו ז"ל במדרש רבה (ואתחנן) אפילו בחללא דעלמא היינו אפילו במקום כזה הנראה לחלל בין תפיסת אדם לאורו ית' שנדמה שם שהאדם מנהיג מעצמו בכח בחירתו האיר משה רבינו שגם שם בזאת הבחירה של אותו חלל מנהיג רק השי"ת לבדו כי אין שום מקום בעולם שלא יהיה מנהיג שם השי"ת וזהו אין עוד מלבדו אפילו בחללא דעלמא ועל הכרה עצומה כזאת אמר מ"ר אתה הראת לדעת וגו' כי זאת הידיעה בעצמה כולל כל הדברי תורה כי מאי תורה (זוה"ק מצורע נד) דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא ולא אתיידע וכו' היינו כי באמת אין שום מקום בעולם שיהיה משולל דברי תורה כי מאחר דבאורייתא ברא קב"ה עלמא א"כ איך יתכן שיהיה בעולם מקום המשולל מד"ת אלא שהדברי תורה נעלמו בכל כך התלבשות עד שאינם ניכרים כלל כמו ההעלם שהיה גבי כ"ו דורות טרם מתן תורה שהיו נזונים רק מחסדו ית' בלתי שום הכרה בתפיסתם כלל באור רצונו ית' אלא שאח"כ במתן תורה אורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא ולא אתיידע ונתגלה הד"ת הנעלמים בתוך כל הלבושים והכירו דבאורייתא ברא קב"ה עלמא והאיר הכבוד שמים הנמצא בכל המקומות והכירו שאין עוד מלבדו אפילו בחללא דעלמא וזאת ההכרה בעצמה דבאורייתא ברא קב"ה עלמא ואין עוד מלבדו אפילו בחללא דעלמא נקרא תורה:
53
נ״דאתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו ביאר בזה כבוד אזמו"ר הג' הק' זצל"ה שחלקו של משה רבינו היה לברר ולקבוע בלב ישראל הכרה כי ה' הוא אלהים וענין הוא כי כל הכחות אף הרחוקים מאוד נקראים בשם אלהים כדאיתא בזוה"ק (בחקותי קיג) שמא דא אשתתף בכולא ואפילו ע"ז נמי אלהים איקרי אלהים אחרים וכו' ובזה השם יש להאומות ג"כ אחיזה כמו שמצינו אצל פרעה שהיה אומר מי ה' ולא אמר מי אלהים כי היה לו אחיזה בשם אלהים כמבואר בזוה"ק (מקץ קצה) ובגין דמשה לא אתא לגביה אלא בשמא דד' ולא בשמא דאלהים ודא הוה קשיא קמיה מכלא דאיהי הוה ידע דהא שמא דא איהו שליט בארעא ובשמא ה' לא הוה ידע וכו' והוא כדאיתא בגמ' (מגילה ט:) אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים ואף ששינו לתלמי המלך לכתוב להאיר אבל דבריהם הם אמת שחלק ה' אותם להאיר לכל העמים היינו שיהיה להם קיום הויה והם לקחו זה הכח לידם לעשות ההיפוך מרצונו ית':
54
נ״הוענין שם הויה הוא כמאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא עולם היינו כמו שהיה הוא ושמו לבדו טרם שנברא העולם כך אחר שנברא עולם הוא נמי הוא ושמו לבדו כי באמת הוא כדכתיב ה' הוא אלהים אין עוד מלבדו אלא שנעלם בזה העולם ונסתר זה האור לזה היה כל עסקו של מ"ר לברר זאת ולהראות מפורש אפילו בזה העולם שאין שום כח בלעדו ית' ואין עוד מלבדו וזה הוא ה' הוא האלהים היינו שבכל הלבושים שבזה העולם מלא כבודו ית'. ולכן אומרים זה הפסוק בעת שמקיפים עם התורה כי ענין תורה ומצות הוא ג"כ ההתלבשות אורו ית' בלבושים ולזה איתא בגמ' (קדושין לג) גדולה מצוה בשעתה אשר מפניהם עומדים ומפני תלמידי חכמים אין עומדים וכו' וזה הוא משום שהתורה הוא עצמית הרצון ית' בלי שום לבוש כלל וכאשר מתלבש אור הרצון ית' בפעולה גשמי נקרא זה הלבוש מצוה. אמנם כאשר המצוה הוא בשעתה אז מנהיר מפורש בהלבוש הגשמי של המצוה ג"כ כל הבהירות וזורח האור בהלבוש כמו בהפנימיות לזה הוא גדולה בשעתה יותר מתורה. והנה מהד"ת המאירים להאדם בהבנת תפיסת דעתו מהם נעשה גבי האדם אור פנימי היינו שהאדם נעשה לבוש וכלי פעולה לזה הרצון עד היכן שיש בכח האדם לנטות זה הרצון בכח תפלתו כפי חפצו כי כן הוא באמת רצונו ית' שהאדם בכח תפלתו יהפוך מדת הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות כדאיתא בגמ' (סוכה יג) למה נמשלו תפלתן של צדיקים לעתר וכו'. אולם מהד"ת שהם למעלה מתפיסת אדם נתהוה מהם אור המקיף שמקיף את האדם למעלה מדעתו והוא נגד כח הבחירה שהציב השי"ת בעולם כי מזה הכח הבחירה יכול האדם לטעות שידמה בדעתו שיש בכחו לנטות מרצונו ית' לעומת זאת הציב השי"ת שיהיה אור המקיף את האדם למעלה מדעתו שאוחז אותו למעלה מדעתו לבלתי יתפשט א"ע חוץ מרצונו ית' אפילו כחוט השערה אכן מזה האור המקיף נמשך להאומות ג"כ תקיפות כי אורו ית' הוא מקיף באמת וסובב את כל עלמין אפילו האומות ג"כ לזה כתב האר"י הק' ז"ל שיש שני עניני מקיפין יש מקיף מבחוץ ומקיף מבסמוך וזהו כל החילוק וההבדל בין ישראל לעכו"ם כי אצל האומות נקרא אור המקיף מבחוץ היינו שמקיף אותם השי"ת שלא מדעתם ובלתי רצונם וכדאיתא בגמ' (ע"ז דף י':) דההוא קסרא דהוי סני ליהודאי אמר להו לחשובא דמלכותא מי שעלה לו נימא ברגליו יקטענה ויחיה אמר להו קטיעה בר שלום כתיב כי בד' רוחות השמים פרשתי אתכם ואם נהרוג אותם שבדרום מה יעשו אותם שבצפון וכו' ואם נהרוג אותן שבמדינה לבד קרי לך מלכותא קטיעה והשיב לו גפא דרומא בהא נחתינן ובהא סלקינן וכו' הרי שבאותו הזדון בעצמו שיש להם לעבור רצון השי"ת ולעקור את האומה הישראלית ח"ו בזה הזדון בעצמו הקב"ה מצילנו מידם שעי"ז אינם יכולין לעשות עמנו רעה כלל ואף במקצת מה שבידם יש להשי"ת מכוון אחר שעושים בזה ממש רצונו ית' שלא ברצונם ולמעלה מדעתם וכן בכל הדברים מנהיג עמהם השי"ת בהיקף שהוא למעלה מתפיסת דעתם ועל זה נאמר זממו אל תפק ירומו סלה שמנהיג עמהם הקב"ה במדרגה רם וגבוה מתפיסת שכלם ונוטל מהם כל הבחירה. אבל אצל ישראל הוא אור המקיף בסמוך היינו שהם מרגישים בזה האור המקיף אותם אף שהוא למעלה מדעתם בכל זאת ע"י עבודה שבכח בחירתם ממשיכים המה ברצונם זה האור המקיף שיהיה בכח תפיסת דעתם וזהו הענין מההקפות ישראל שמקיפין עם התורה שיהיה אורו ית' מקיף אותם מדעתם ומרצונם:
55
נ״ויהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם בזוה"ק (תצוה קפג) כתיב יהי שם ה' מבורך וגו' מאי מבורך אבל רזא חדא ידע חד מחברנא במדברא ור' יצחק כפתורא שמיה מאי מבורך שירותא קשה וסופו רך מ"ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך כגוונא דא יומא דר"ה מ"ב דהא במ"ב אתוון אתברי עלמא ועל דא אתברי בדינא לבתר רך וע"ד תנינן כל שירותין קשין וסופא דלהון רכין ביומא דר"ה מ"ב קשה וסופו ביומא דעצרת רך בחדוה וכו':
56
נ״זביאור הענין כי איתא בזוה"ק (הקדמה א') כך אזדרע שמא גליפא מפרש במ"ב אתוון דעובדא דבראשית וכו' היינו שזרע השי"ת את השם מ"ב בהבריאה בהתחלת ימי בראשית והוא שלא יהיה ניכר השלימות כי אם ע"י הדרגא אחרונה היינו במדת המלכות כי כשעלה ברצונו הפשוט ית' לברוא את העולם ולהתלבש בלבוש מלכות זה הרצון אינו נגמר בתכלית השלימות עד גמר וסוף כל המדרגות כי בכל המדרגות הקודמים שהם כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וגו' אינו נגמר עדיין הרצון בשלימות עד לך ה' הממלכה שהוא דרגא האחרונה אזי נגמר זה הרצון ית' בתכלית השלימות. ועל זה מרמז הזריעה משם מ"ב כי זה השם הוא שבעה שמות כל שם בן ששה תיבות ותיבה השביעי חסר שמרמז על מדה השביעי הנקראת מלכות וזהו להורות שרצונו ית' הציב לבוש כזה שאין שום שלימות לרצונו ית' בלתי קבלת מלכות שמים של הבריאה ודווקא ע"י הדרגא אחרונה שהוא עבודת אדם בתפיסתו הקטנה יהיה נגמר תכלית הרצון ית' שלא יהיה חסר עוד מדה השביעית ומלכות שמים יהיה בשלימות הגמור. וזהו דאיתא בזוה"ק (יתרו צא:) בגין דקב"ה כד שתיל עלמא אטבע גו תהומא צרור חדא חקיקא בשמא קדישא ואטבע לה לגו תהומא וכד מייא בעא לסלקא חמאן רזא דשמא קדישא חקיק על ההוא צרורא ותייבין ומשתקעין והדרין לאחורא ושמא דא קיימא עד יומא דא גו תהומא וכו' ובזוה"ק (תרומה קלב) שמא דע"ב סליק ונחית וסימנך א"ת ב"ש ושמא דמ"ב סליק ולא נחית וסימנך א"ל ב"ם וכו' היינו כי בתהום הסתיר השי"ת נקודה יקרה מאוד וזהו השם ע"ב דסליק ונחית כגוונא דהנשמה עולה ויורדת בהגוף שאיתא במדרש (ש"ט) כי הנשמה משתוקקת תמיד לעלות להבהירות מקור שורשה ומראה לה השי"ת שמלא כל הארץ כבודו אזי נשארת בנייחא בהגוף וכן חפץ התהום תמיד לעלות להמקור וכדאיתא במדרש (בראשית רבה) המים התחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא לזה חתים הקב"ה את התהום בצרור שחקוק עליו שם מ"ב וזה השם מ"ב הוא העמוד החוזר המובא בזוה"ק (ויחי ריט.) שיש עמוד מגן עדן התחתון לגן עדן העליון שבו עולים הנשמות היינו שעל ידו יכולין לעלות להמקור כי הוא מורה על עבודה ומזה השם מ"ב זורח אור להתהום אשר ע"י עבודה יכולין להוציא יקר מזולל ולראות שמלא כל הארץ כבודו וכאשר התהום רואה שיש בזה העולם הספק והחושך נמי דרך להעלות לבהירות המקור ועוד זאת שיכולין כאן להרויח יותר להוציא יקר מזולל מה שאי אפשר זאת למעלה בהמקור אזי נשאר התהום בנייחא למטה כדי שיהיה עבודת אדם להוציא יקר מזולל. לכן בר"ה יען שנתעורר אז התחלת הרצון מהתלבשות בהבריאה אזי הוא כמו דאיתא שם מ"ב קשה בדינא כי כאשר בא הרצון בהתלבשות כדי שיהיה בריאה מוכרח נמי להיות גוון מפירוד כדאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) קמו כלהו חבריא ואמרו רבי וכי אית פרודא בין אבא ואמא דמסטרא דאבא איהו אצילות ומסטרי דאמא בבריאה אמר לון חבריה לאו הכי וכו' ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור יהי אור מסטרא דאבא ויהי אור מסטרא דאמא וכו' היינו כי כאשר מתחיל ההתלבשות מוכרח מצד הבריאה להתהוות גוון מפירוד ואז הבריאה אינו בנייחא והתהום רוצה להעלות להמקור ולשטוף עלמא והמים התחתונים בוכים כי אינם מכירין עדיין את היקרות שיכולין להרויח בזה העולם הספק ולכך הוא בר"ה שירותא קשה. אכן אחר כל העבודות שבזה החודש הנקרא ירח האתנים דתקיפו במצות ולאחר נסוך המים בחג להתהום כדי למסקי תהומא עד שהתהום מכיר מפורש שעל ידי עבודת ישראל נתהוה ממים התחתונים מים עליונים ממש עד שאין באמת שום הבדל וחילוק ביניהם ועוד זאת שהמים התחתונים מרויחין הרבה יותר בזה שיכולין להוציא יקר מזולל משא"כ המים העליונים אזי נשארים בנייחא ובשמחה וזה הוא מ"ב ר"ך בר"ה מ"ב קשה בדינא וסופו ביומא דעצרת רך וחדוה ולזה איתא בהאר"י הק' ז"ל אשר בשמיני עצרת הוא הזווג הגמור כי אז הוא רך וחדוה:
57
נ״חאתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. הנה בחג הכסה שהוא ראש השנה נתעורר בו ע"י הקול פשוט של השופר עומק הנקודה כדאיתא בזוה"ק (אמור צט.) האי שופר איתער שופר אחרא שהוא קלא פנימאה וענין קול פנימאה הוא כמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון סט) ולקבלייהו אמר דוד שבעקלין דהבי לה' בני אלים ועל אלין שבע אתמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכו' היינו שהקול פנימאה הוא המוצא פי ה' המחיה כל הדברים שבעולם לזה אין אז להאדם להסתכל על שום לבוש מזה העולם כי אם להקול פנימאה שהוא המוציא פי ה' המחיה כל הלבושים שבעולם ואח"כ הם העשרה ימים שמתחיל בהם האור לבוא בהתלבשות עד שעתא דמנהיר מיובלא לסיהרא שהוא יוה"כ ואז הוא הגמר מהנסירה ומתחיל בו העבודה במלולא עד ההתחלה של זה החג שמתחיל בו העבודה בעובדא עד שמיני עצרת שבו נגמר הזווג בשלימות הגמור. והנה כל מה שהאור נכנס יותר בהתלבשות נתרחק לפי הנראה האור יותר משורש המקור ית' וא"כ מדוע הוא עיקר שלימות הזווג דוקא אחר שבא האור במלולא ובעובדא. אכן הענין הוא כמו שמצינו (בהתחלת הבריאה שנברא האדם לבדו כליל דכר ונוקבא ונוקבא אחידת בסטרוי כד' בזוה"ק (במדבר) ובהאר"י הק' ז"ל נקרא זאת כותל אחד לשניהם היינו שהיה כליל לגמרי בעצמותו ית' ולא היה עדיין שום מקום אצלו לבחירה עד אחר הנסירה כדכתיב ויישן ויקח אחת מצלעותיו וגו' ויבאה אל האדם וגו' כמבואר בזוה"ק למהוי אפין באפין היינו שיוגמר אצלו הבחירה ובזאת הבחירה נגמר המכוון מבריאת העולם בתכלית השלימות כי בזה האחדות שהיה להבריאה מלפנים בשורשה אינו נגמר עדיין עיקר המכוון כי עיקר המכוון הוא כמו דאיתא בזוה"ק (לך פה:) כד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבתר כיון דנחתי מתפרשין דא לסטרא דא ודא לסטרא דא וקב"ה מזווג לון לבתר וכו' (ושם צא.) ואי תימא הא תנינן לית זווגא אלא לפום עובדוי וארחוי דבר נש היינו מאחר שכל הזווג הוא רק לפום עובדוי דבר נש א"כ איזה שלימות יתכן להיות בזווג כזה הבא רק מפאת הפעולות של אדם הלא מצער הוא על זה מבאר שם אשר בכל זאת נגמר בזאת הפעולה הקטנה שהוא בתפיסה הנמוכה כל השלימות מהזווג כמו שהוא ממש בשורש העליון כי דוקא ע"י זאת הפעולה הקטנה מגיע האדם להכרה האמיתי שהיה לאחדים בהשורש הרי שעיקר השלימות יתכן להיות דוקא אחר שנתפרדו ונתרחקו כשמחפש האדם אח"כ בפעולותיו להכיר את האחדות שהיה אצלו מלפנים טרם שנתפרדו אזי נמצא שקנה זה האחדות ביגיע כפו ומפאת זה נגמר שלימות הזווג, וככה הוא הענין של שמיני עצרת דאיתא בהאר"י הק' ז"ל שנגמר בו הזווג בשלימות היינו כי אחר שבא הנקודה הנקרא בכסה שהוא קלא פנימאה בהתלבשות העבודות דמלולא ועובדא ובשמיני עצרת חוזר ונתגלה אותה הנקודה פנימאה מתוך כל הלבושים של ישראל ובהכרה כזו נגמר הזווג בתכלית השלימות ולכן היו נמי כל ימי החג שבעים פרים נגד שבעים אומות כי טרם גמר הזווג אינו מבורר עדיין שום לבוש וכמו שהטוב אינו מבורר שהוא לגמרי טוב כך אינו מבורר הרע שהוא לגמרי רע וממילא כל עוד שהפרי אינה נגמרת כל צרכה צריכה עדיין להקליפה שיהיה שומר לפרי ולזה היו צריכין להקריב נגד האומות כי כל זמן שלא נגמר הבירור מההיקף שבעה ויכולין עדיין ללקט מעט טוב מהם צריכין ישראל לכל אלו הלבושים ואי אפשר לבטלם משא"כ שמיני עצרת שרומז על ההיקף שמיני שאז יהיה הזווג בשלימות שכבר נתברר ונתלקט מכל הלבושים בהזמן של היקף שבעה כל הטוב שהיה נמצא בהם אזי זורקין להקליפה ומבטלים כל הלבושים זרים ואין מקריבין נגדם עוד רק כמו שאמרו ז"ל עשו לי סעודה קטנה וכו' פר אחד נגד ישראל לבד וענין שנקרא זאת הסעודה של שמיני עצרת סעודה קטנה הוא כי הנקודה האמצעית מההיקף שבעה הוא כדכתיב ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות היינו שהתכלית מששת ימי המעשה הוא לשבות ולבטל כל הפעולות להשי"ת וע"י שישראל מוסרין כל כח הפעולות שלהם להשי"ת מחזיר להם נמי השי"ת ההיקף שמיני והנקודה האמצעית מההיקף שמיני הוא שנותן להם השי"ת בחזרה כל מה שישראל מסרו להשי"ת בההיקף הקודם היינו שמאיר בתפיסת ישראל איך שיש לכל הפעולות שלהם מקום בשורש רצונו ית' ועל אותה הארה רומזת שמיני עצרת ולזה נקרא בלשון חכמינו ז"ל הקרבן של שמיני עצרת סעודה קטנה כי יש חילוק בין סעודה קטנה לגדולה כמו שמצינו בגמ' (שבת ט) לא יסב אדם לאכול סמוך למנחה וכו' ומסיק בגמ' שם דמיירי דוקא בסעודה גדולה וכו' היינו כי בסעודה קטנה שרי דלא אתי לאמשוכי אבתריה אבל סעודה גדולה אסור שמא אתי לאמשוכי אבתריה היינו שמא ישכח בתפיסת עצמו כי אחר רוב טובה יכול האדם להיות נמשך אחריו ולשכוח בעצמו משא"כ סעודה קטנה אינה משכחת דעת אדם להיות כ"כ נמשך אחריה עד שישכח בעצמו וזה רמזו ז"ל שם באמרם משל למלך שאמר לב"ב עשו לי סעודה קטנה וכו' לרמז בזה הארת שמיני עצרת שרומז שעתיד השי"ת להאיר בההיקף שמיני שיהיה בב"א אשר אין מהצורך עוד להאדם לשכח בעצמו ולבטל תפיסתו ולמסור כל כח פעולותיו להשי"ת בחזרה כמו שהיה בההיקף שביעי אלא שיהיה יכול שפיר לזכור בעצמו ובכל זאת יכיר היטב איך שכל פעולותיו נקשרים בשורש רצונו ית' ועל שלימות כזאת רומז הזווג של שמיני עצרת:
58
נ״טאתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. להיות שחלקו של משה רבינו הוא כמבואר במדרש רבה (פ' ואתחנן) מרע"ה המליך את הקב"ה אף בחללא דעלמא כי אמר אין עוד מלבדו אף בחללה דעלמא וכו' וכמו שאמרו ז"ל על מרע"ה בגמ' (מנחות נג:) יבא טוב. ויקבל טוב. מטוב. לטובים היינו כי כל הד"ת שמסר השי"ת לישראל ע"י משה רבינו המה באמת רק למען שיהיה הכרה בתפיסת ישראל גם בזה העולם איך שהשי"ת הוא הטוב וחפץ חסד כדכתיב כי לעולם חסדו לכן צריך הגבול מכל ההתחלפות לעבור דרך אורו של מרע"ה היינו כי מתחלה היו כל עבודות ישראל במלולא ובעובדא עד שמיני עצרת שמתחיל בו תורה ומתחלף בו מתפלה לתורה. ותפלה נקרא בגמ' (שבת יוד) חיי שעה נגד תורה כי תפלה הוא מה שמבקש האדם מסיבת החסרון שהוא מחוסר שימלא לו השי"ת מה שחסר לו ותורה הוא התגלות אורו ית' בתכלית השלימות אכן כאשר מתחלף לתורה צריך האדם שימצא א"ע ג"כ בתורה היינו שיכיר איך שהוא וכל תפיסתו נכלל בד"ת. ולהכרה כזאת צריכין מקודם לעבור דרך אורו של מרע"ה היינו לקבוע היטב בלבו זאת האמונה שאין עוד מלבדו אפילו בחללא דעלמא כי באמת כבר קבע מרע"ה זאת האמונה בעומק לבם של ישראל שאין עוד מלבדו ולזה מצינו בגמ' (נדה מה) בן י"ג שנים ויום אחד נדריו קיימין אף שאינו יודע לשם מי נדר והוא משום שכבר נקבע בכל פרט נפש ישראל בעומק לבו גם שלא מדעת זאת האמונה שאין עוד מלבדו. ולזה מצינו בגמ' (סנהדרין צ"ב.) יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאלמלא לא בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים וכו' היינו כי הקב"ה דן את הלבבות לכן כיון שברצונו ובתפיסת דעתו עומד נבוכדנצר לגמרי ההיפך מהרצון ית' לכך אף השירות ותשבחות שאמר שלא מדעתו המה נמי בפירוד גמור ובא מלאך וסטרו על פיו אבל ישראל המה שלא מדעתם נמי בחיבור גמור מפאת האמונה שנקבע בעומק לבם מאורו של מרע"ה לכך חותם השי"ת על השירות ותשבחות שאומרים מדעתם נמי שהכל הם ד"ת ולכך מצינו בגמ' (ב"ב ח.) רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה וכו' אבל עמי הארץ אל יכנסו דחק ר' יונתן בן עמרם ונכנס א"ל רבי פרנסני ככלב וכעורב היינו שאמר לו מאחר שרחמנותו ית' הוא גם על בריות שפלים כאלו כמאמרם ז"ל (שבת קנה:) על הפסוק יודע צדיק דין דלים יודע הקב"ה מזונותיו של כלב לפיכך וכו'. וכן על עורב שהוא אכזרי על בניו מזמין להו הקב"ה מזונות כדאיתא במדרש ולכך מחויב נמי האדם להדבק במדותיו ית' ולרחם על בריה שפלה ג"כ. פרנסיה בתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ היינו כי רבי נתחרט אח"כ הגם שזאת הוא אמת שצריכין להדבק במדותיו ית'. אכן מסר השי"ת ג"כ להאדם שיעשה הכל בדעת לפי הבנת תפיסתו ולא שיפעל אדם בלי דעת כלל נגד הבנת תפיסתו ובזה שנתן מזונות לעם הארץ היה נראה לרבי בהבנת תפיסתו שהיה מרחם במקום אכזרי ח"ו לכך אמר רבי אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו ר"ש בר רבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה להנות מכבוד התורה מימיו בדקו ואשכח. אמר רבי יכנסו הכל וכו' היינו כי כאשר נתוודע לו אח"כ שאותו עם הארץ היה יונתן בן עמרם תלמידו שהסתיר א"ע שלא יכירו אותו כדי שלא יהנה מכבוד תורתו היה פותח אח"כ אוצרותיו לכל ישראל ואמר יכנסו הכל, ולפי הנראה מה זאת היה מכריחו אח"כ לפתוח את אוצרותיו ולומר יכנסו הכל יותר מקודם הלא אדרבה מאחר שהיה רואה שלא יאונה לו כל עון בזה שהיה נועל מקודם את האוצרות כי הרי כאשר נזדמן לו ת"ח שהיה מסתיר א"ע כיונתן בן עמרם היה נותן לו ג"כ אף שלא היה מכירו כלל שהוא ת"ח כי אם ע"י בקשתו פרנסני ככלב וכו' היה עלה חנו בעיניו ונתן לו מזונות א"כ מה היה לו עוד לחוש שעי"ז היה פותח אוצרותיו ולומר יכנסו הכל. אמנם רבינו הקדוש לא היה חפץ לסמוך ולבטוח על זה התקיפות שבטח לא יזמין לו השי"ת שום מכשול יען שראה רבינו הקדוש שיתכן כ"כ אצל ת"ח הצנע לכת כיונתן בן עמרם לכך היה מתירא פן יזדמן אצלו עוד איזה ת"ח שאינו מכירו ודברי בקשתו לא יעלה חינו בעינו ולא ירחם עליו ח"ו לכך פתח אוצרותיו ואמר יכנסו הכל ואי משום זה המיחוש שהיה אצלו מקודם וכדאיתא בגמ' שם רבי לטעמו דא"ר אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ ולכך אמר מקודם אוי לי שנתתי פתי לעמי הארץ כי יהיה נקרא ח"ו רחמני במקום אכזרי על זה האיר השי"ת את עיניו שיכול שפיר לסמוך שלא יהיה בטח מרחם במקום אכזרי כי באמת יש בעומק הלב של כל נפשות ישראל דברי תורה גם שלא מדעתם כי כבר בימי רבינו הקדוש התחילו שני אלפים ימות המשיח שהם אחר שני אלפים תורה. ושני אלפים ימות המשיח מורה שכבר נקבע דברי תורה בעומק הלב של ישראל גם שלא מדעתם. וזה כענין מאמרם ז"ל (ב"מ פ"ה) על הפסוק ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם שהתורה חוזרת על אכסניא שלה וכו' היינו אף דחזינן לפעמים דפסיק מ"מ הדר קא אתי שההפסק אינו לגמרי ח"ו רק שצריכין לעורר את הד"ת אצלו ומאחר שיכולין שוב לעורר את הד"ת א"כ אין זה נקרא הפסק ולזה אמרו ז"ל (סנהדרין צו) הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה ואם היה נפסק מהם ח"ו לגמרי לא היה יצא מבניהם תורה אלא שבהם לא נפסק מהם רק שצריכין לעורר את הד"ת שיהיה אצלם מדעת אבל שלא מדעת יש בכל נפשות ישראל ד"ת בעומק לבם ואינו נפסק מהם בשום פעם לזה פתח רבי אוצרותיו ואמר יכנסו הכל בלי שום מיחוש שמא יהיה בזה מרחם במקום אכזרי ח"ו כי אין זאת בישראל כלל ועל זאת הקביעות מרמז החג של שמחת תורה שמקיפין בתורה ומבואר בירושלמי שצריכין להקיף שבע פעמים כמו שהיו מקיפין עם הארון את חומות יריחו שבע פעמים ובכל פעם שהיה מקיפין את יריחו נפל חומה אחת מהשבע חומות שהי' סביב יריחו ובהקפה השביעית נפלה החומה השביעית תחתיו כך באלו שבע הקפות שמקיפין בתורה נקבע הד"ת בלב ישראל להגין בעדם מכל המסכים המבדילים והמקטריגים:
59
ס׳ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. איתא בזוה"ק פנחס רנו:) וביום השמיני עצרת פר אחד איל אחד הא אוקמוה מארי מתניתין למלכא דזמין אושפיזין לבתר דשלח לון אמר לאלין בני ביתא דיליה אנא ואתון נעביד סעודה קטנה ומאי עצרת כמד"א (שמואל א ט׳:י״ז) זה יעצור בעמי ולית עצור אלא מלכות וכו'. הזוה"ק מבאר בזה כל הענין של עצרת שבהארת עצרת מנהיר השי"ת למה באמת בחר בישראל יותר מבכל האומות על זה אמר ומאי עצרת כמד"א זה יעצור בעמי ולית עצור אלא מלכות וכו' היינו משום שבעומק הלב של ישראל נמצא יקרות גדול ועצום מאוד מה שאין נמצא כזאת בשום אומה ולשון וזאת היקרות ניכר מהכח המעצר שיש בהם לעצור ולצמצם לבל יחטפו לקבל שום דבר בחפזי מה שאין כח המעצר כזה גבי שום אומה ומזה בעצמו מוכח שיש בהם בקביעות כל מיני יקרות כי מי שיש לו הון רב ורכוש גדול אינו ממהר כ"כ לחטוף שום דבר בחפזון כי בטוח היטב ברכושו שיהיה בידו להשיג כל מגמת חפצו ומבוקשו בכל עת שיחפוץ כי רק האביון שמחוסר כל כאשר נזדמן לו דבר שחשקה נפשו אינו יכול לצמצם ולעצור א"ע מלחטוף אותה אצלו בחפזו כי מתירא אולי לא יהיה אח"כ לאל ידו להשיגה אבל מי שבטוח ברוב הינו ורכושו יכול שפיר לעצור עצמו ולהמתין בכל הטובות כדי שישיג אותם אח"כ ביתר שאת. ומביא הזוה"ק ראיה על זה הפירוש של מלת עצרת מהפסוק זה יעצור בעמי ולית עצור אלא מלכות וכו' כלומר מחמת עוצם בטוחות של המלך כי מי יש לו כ"כ בטוחות חזק ותקיפות כמו המלך שפורץ גדר לעשות לו דרך ואין מי שימחה בידו לזה יש נמי להמלך כח המעצור ביותר וגודל מתינות יותר מכל העם ולזה הוא באמת מלך על כל העם. וזהו זה יעצור בעמי ולית עצור אלא מלכות וכו':
60
ס״אוכתב עוד הזוה"ק (שם) אמר ר' אלעזר אבא אמאי מסטרא דאמא עלאה זמין לכל ממנן דכל אומין ומסטרא דשכינתא תתאה לא זמין אלא לאומה יחידא לקבל פר יחידא אמר ליה ברי שפיר שאילת בגין דמלכות איהי רמיזא לברתא דאיהו צנועה בבית אביה ואמה ואיהי ארוסה ולא נשואה לאו אורח ארעא למיכל עם אושפיזין. אבל אימא דהיא נשואה אורח ארעא איהו למיכל עם ארחי. היינו כי כל זמן שאורו ית' מתפשט על לבושין כמו שהיה בשבעת ימי החג הגם שהם אושפיזין קדישין מ"מ כאשר מתפשט הקדושה בלבושין נמשך ממילא מזאת ההתפשטות אחיזה אל כל הלבושים אף לאותן שהם חוץ מהקדושה כענין שמצינו בגמרא (סנהדרין צב:) אלמלא לא בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים הגם שנבוכדנצר היה בעומק לבו שונא ה' ומחרף ומגדף בלבבו בכל זאת יען שעל הלבוש לא היה ניכר שנאתו ואדרבה על גוון הלבוש היה מיפה עצמו והיה נראה שאומר שירות ותשבחות לכן היה לו על גוון הלבוש אחיזה בכל מיני השפעות טובות ככה בשבעת ימי החג שאורו ית' הוא אז בהתלבשות יש נמי אחיזה ללבושים הרחוקים ג"כ עד היכן שמקריבין ע' פרים נגד ע' אומות מה שאין כן ביום שמיני עצרת שמרמז על גמר הברורין שאז יהיה הזווג בבהירות עצום בלי שום התלבשות היינו שלא יסתכל עוד השי"ת על שום לבוש כי אם למרכז הנקודה בעומק הלב ובהנקודה מעומק הלב אינו נמצא בשום אומה ולשון אהבתו ית' רק גבי ישראל נמצא בעומק לבם זאת הנקידה שיש בה אהבה עצומה להשי"ת ולזה אין מקריבין בשמיני עצרת אלא פר יחידאה נגד אומה יחידאה וזהו דאיתא שם בזוה"ק ואיהי ארוסה ולא נשואה ולאו אורח ארעא למיכל עם אושפיזין והוא כמאמרם ז"ל במדרש רבה (תרומה) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב אל תקרי מורשה אלא מאורסה וכו' כלומר כמו ארוסה שאין לאחר שום חלק בה כך אין לשום אומה ולשון שום חלק בה:
61
ס״בוזהו נמי דאיתא במדרש רבה (צו פ' ט) מעשה בר' ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד והכניסו לביתו האכילו והשקהו בדקו במקרא ובמשנה באגדה ותלמוד ולא מצאו א"ל סב בריך וכו' א"ל אמור אכול כלבא פיסתיה דינאי קם ותפסי' א"ל ירותתי גבך וכו' חד זמן הוינא עבר קמיה בית ספרא ושמעית קלהון דמניקיא אמרין תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב מורשה קהלת ינאי לא כתיב כאן אלא קהלת יעקב וכו'. קבעו חכמינו ז"ל במכוון זה הדרש בדברי תורה בשם עם הארץ שלא היה בו לא מקרא ולא משנה וכו' לרמז בזה גודל הארת חג העצרת שהוא בחינת ארוסה כמבואר בזוה"ק (שם) כי בעצרת נגמר כל העסק מברורי הלבושים וכל עסקו יתברך יהיה רק עם הנקודה מעומק הלב של ישראל וזאת הנקודה היקרה מעומק הלב הוא אפילו בהנפש היותר נמוך מישראל שהוא עם הארץ שאינו לא במקרא ולא במשנה וכו' הוא נמי מלא ד"ת אף שאין שום הכרה על גוון הלבוש שלו לא במקרא ולא במשנה וכו' מ"מ בעומק לבו בלא דעתו הוא מלא דברי תורה וכמבואר במדרש (שם) קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב לרמז שאפילו המדרגה הנמוכה מישראל הוא נמי מלא ד"ת והארת זאת הנקודה בלי שום התלבשות הוא בחינת ארוסה המנהיר בשמיני עצרת וזהו שהשיב לו ר"ש בגין דמלכות איהי רמיזא לברתא דאיהי צנועה בבית אביה ואיהו ארוסה ולא נשואה וכו':
62
ס״גאיתא (בפסיקתא עתיקתא לסוכות) ביום השמיני עצרת תהיה לכם למה עכבו אותם עוד יום אחד משל למלך שזימן כל עבדיו לסעודה רמזו להם מטרונא שעכשיו הוא עת רצון לבקש מהמלך כל מה שרוצים ולא הבינו כיון שלא הבינו מה שרמזה להם עיכבה להם המטרונא עוד יום אחד עד שיבינו כך בכל שבעת ימי החג רמזו התורה לישראל בשני ובששי ובשבעה ימים ולא הבינו עיכבו להם עוד יום אחד ואח"כ הבינו הה"ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' והענין הוא כי כל מיני השפעות נכללו בהשפעת הגשם אכן בהשפעת הגשם אין שום הכרה בה מי הוא עיקר המכוון בירידת הגשם כמו שמצינו בגמרא (תענית ז) גדול יום הגשמים מתחיית המתים כי גשמים לכל בין לצדיקים ובין לרשעים וכו' וזהו דאיתא שם בכל שבעת ימי החג רמזו התורה לישראל בשני ובששה ובשבעה ימים ולא הבינו היינו כי בחג הם הארבע מינים שבאים לרצות על המים ובמים אין שום הכרה מי הוא עיקר המכוון אצל השי"ת בזאת השפע כי למראית עין נראה שהכל מקבלים השפעתו יתברך בשוה העכו"ם כמו ישראל ועל זה איתא בזוה"ק (בשלח נח.) אילנא חד רברבא עלאה תקיפא ביה אתזנא עלאין ותתאין וכו' שבעין ענפין סלקין בגויה ואתזני מניה וכו' כד מטי עדן שולטניה דכל ענפא וענפא כלהו בעאן לשיצאה כלא גופא דאילנא דאיהו עקרא דכלהו ענפין וכו' היינו שאין משגיחין כלל על זה שמפסידין גם לעצמם כאשר יתקלקלו לגופא דאילנא אבל ישראל כד מטא עלייהו שלטנותא דההוא גופא דאילנא חולקא דישראל בעי לנטרא לון ולמיהב שלמא בכלהו ועל דא שבעים פרי החג למיהב שלמא לשבעין ענפא דבגו אילנא וכו' וזה הוא משום שישראל מכירין שפיר שיש להשי"ת כבוד שמים אף מהעכו"ם כדכתיב כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה היינו כי השי"ת מצדו לא ברא שום דבר לבטלה רק הכל ברא לכבודו וישראל עומדים תמיד באותו הצד של השי"ת שברא הכל לכבודו לזה מכירין המה שפיר גם בהעכו"ם הכבוד שמים שיש להשי"ת בהם לכך מקריבין ישראל עליהם שבעים פרים בימי החג למיהב שלמא לשבעין ענפי כדי לשוחדם לבל יקטרגו על ישראל אולם כיון שיש כ"כ לבושים זרים אינו ניכר מי הוא עיקר המכוון גבי השי"ת וזהו שרמזו התורה מים ולא הבינו עיכבו להם עוד יום אחד ואח"כ הבינו וזה היום אחד רומז על הארת שמיני עצרת שהוא כדכתיב והיה ביום ההוא יהיה יום אחד הוא יודע לה' וכמבואר בזוה"ק (נשא רלד:) הוא בלחודוי יתיר מכלא וכו' היינו שאז יתבטלו כל הלבושים הזרים והרחוקים ולא יהיה נשאר רק ישראל לבדם אזי יבינו אז היטב ויכירו וידעו כל באי העולם שעיקר תכלית המכוון מהשי"ת בכל מיני השפעות טובות היה רק בשביל ישראל אף שהיה נראה שגשמים לכל בין לצדיקים ובין לרשעים מ"מ אז יהיה ניכר למפרע החילוק וההבדל שהיה בקבלתם אשר מעולם לא קיבל הרשע את השפע ית' כמו שקיבל הצדיק כי המכוון מהשפעתו יתברך היה באמת רק לצדיקים ולא לרשעים וזהו דאיתא שם ואח"כ הבינו הה"ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' ובהלשון עיכבו להם עוד יום אחד רמזו ז"ל זה הענין שביאר אאמו"ר הג' הק' זצלה"ה הפסוק למען יאריכון ימיך שנאמר בתורה כמה פעמים שכר על קיום המצות אכן מה יהיה כשיאריך אדם ימיו ויגיע לזה הזמן שבסוף איזה טובה ישיג אדם אזי זאת לא נאמר כלל בתורה:
63
ס״דאמנם זאת אין כלל מהצורך לכתוב בתורה כי מי לא יודע אשר אז יהיה תענוג תמידי בלי קץ וגבול בתכלית השלימות רק כל ענין שכר המצות שהתורה יעודה לנו הוא למען יאריכון ימיך היינו שעל ידי קיום המצות יהיה בכחנו לסבול אריכות הזמן ולעכב עצמנו עד שיגיע אותו הזמן של התענוג תמידי מבלי להתבטל בינתים והמשיל זאת לעשיר מופלג שיש לו בביתו כל מיני טובות שבעולם אך שהוא בדרך רחוק מאוד מביתו אזי אם יש לו על הוצאות הדרך אזי נחשב שפיר שיש לו כל הטובות אף שהוא כעת בדרך רחוק מביתו מ"מ הרי יכול להגיע לביתו וליהנות מכל הטובות שלו כיון שיש לו על הוצאות הדרך משא"כ אם אין לו כלום על הוצאות אזי מה בצע מגיע לו מגודל עשרו ומכל הטובות שיש לו בביתו מאחר שאי אפשר לו להגיע להם וליהנות מהם כי הוא רחוק מאוד מביתו ואין לו על הוצאות הדרך במה שיבוא לביתו ובין כך טרם שיבא להטובות שיש לו בביתו יכול למות ברעב. וזהו נמי כל הענין שהתורה יעודה לנו למען יאריכון ימיך היינו שהתורה מבטיח אותנו שנוכל להמתין ולעכב עצמנו עד שנגיע ליום שכלו ארוך בשכר המצות כי המצות בעצמם המה הוצאת הדרך שעל ידם יאריכון ימיך ולא נתבטל בדרך כי יהיה לנו על הוצאות עד שיגיע לזה היום שכלו ארוך וכיון דמטאן התם הא כלהו לעולם ועד ועל זה רמזו ז"ל בלשונם הקודש עיכבו להם עוד יום אחד ואח"כ הבינו כי כל הענין שהציב הרצון ית' שיהיה נצרך לעיכוב כזה הנאמר עליו למען יאריכון ימיך נמשך נמי מפאת גודל החסד של אריכות אפים וכענין מאמרם ז"ל בגמ' (סנהדרין יא) מה ראה ארך אפים ראה וכו' והוא כדאיתא במדרש (ש"ט ז) משל על זה למלך שגזר לזרוק על בנו אבן גדול מה עשה נתץ את האבן על אבנים קטנים וזרק אותם על הבן מעט מעט נמצא שגזירת המלך נתקיים והבן אינו ניזק כך כיון שראה ארך אפים אזי הבין שגזירת המלך הוא מלאה רצון על ישראל כי על ידי זה העיכוב שישראל מעכבין עצמם עוד יום אחד וצריכין להכין עצמם על הוצאות הדרך להגיע לזה היום יהיה להם חלק וקנין ע"י יגיע כפם בזה היום אחד כשיגיע לו וכדאיתא בזוה"ק (ואתחנן סד) על הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד לא כתיב ה' ושמו אחד כי קודם בריאת עולם היה נמי ה' ושמו אחד וא"כ איזה יתרון יש מבריאת עולם שבינתים אכן היתרון יהיה כי קודם שנברא עולם היה ה' ושמו אחד ולאחר שנברא עולם אזי יהיה לעתיד ה' אחד ושמו אחד היינו שכל היתרון מבריאת שבינתים הוא רק מצד הבריאה שיהיה הכרה גם בתפיסת הבריאה בה' אחד שמו אחד כי זאת ההכרה נקרא ושמו אחד, ועל זה הענין רמזו ז"ל בלשונם הקדוש והטהור עכבו להם עוד יום אחד כלומר שיתעכבו ישראל עצמם זמן של היקף שבעה עד שיגיע יום אחד שעליו נאמר והיה ביום ההוא יהיה יום אחד הוא יודע לה' וגו' ועל זה היום אחד רומז שמיני עצרת ועל ידי זה העיכוב יקנו ביגיע כפם הכרה בה' אחד ואזי יהיה כדכתיב והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד: ועיין מענין זה לעיל בסוד ישרים שמיני עצרת (אות כה)
64
ס״הכתיב התמלא בשכות עורו ובצלצל דגים ראשי (איוב מ׳:ל״א) היינו כי העכו"ם אין בכחם לקיים מצות סוכה ולעכוב את עצמם ולישב בדירת ארעי כי משוקעים המה בכל הדברים של עוה"ז עד שנדמה להם שכל קיום הוייתם תלוי בהטובות של זה העולם כדאיתא במדרש תנחומא (פ' משפטים) מעשה בגוי אחד שעשה סעודה לכל בני עירו ולא היה שלחנו חסר מכל מטעמים שבעולם אלא אגוזי פרך בלבד מה עשה נטל את הטבלא שהיתה יפה יותר מששה ככרי כסף ושברה ואמרתי לו מפני מה עשית כך אמר לי אתם אומרים שהעוה"ז שלנו והעוה"ב שלכם אם אין אני אוכלין עכשיו אימתי אנו אוכלין וכו' כי מאחר שאין להם באמת יותר חיים רק בעוה"ז א"כ כשחסר להם אפילו דבר קטן למה להם חיים משא"כ ישראל שעיקר תקותם הוא עוה"ב לזה בוטחים המה בהשי"ת בכל עת ויכולין שפיר לעכוב ולעצור ולצמצם א"ע כי כל הטובות שבעוה"ז אינו עיקר אצלם כלל וזהו שנאמר התמלא בשוכות עורו ובצלצל דגים ראשו כי על לויתן נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגו' וזה רומז על הלבוש האחרון של חיי עוה"ז ומזה שישראל מצמצמים א"ע בחיי עוה"ז לקדש את עצמם במותר להם מפאת זה נבנה בעדם הגנה על לעתיד וזאת ההגנה נקרא סוכת עורו של לויתן ועל זה נאמר התמלא בשוכות עורו וגו':
65
ס״ווהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' הנה בזה החג נותן השי"ת לישראל האור עם הכלי לקבל את האור כענין שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר כי כל מועדים נקראים מקראי קודש שאורו ית' מתאחד אז עם הפעולות של ישראל כפי שישראל מעמידין בפעולת עבודתם כלי קיבול כך מנהיר להם השי"ת את האור אבל בזה החג משפיע השי"ת לכל נפש ישראל הדברי תורה השייך להחיים מפרט שורשו וזהו כאשר רצית ואמרת לברכנו היינו שאנו מתפללין שאנו ג"כ יהי' מכוונים לעומק רצונו ית'. ותן חלקנו בתורתך היינו הגם שבאמת מושרש אור התורה בלב כל נפש מישראל כדכתיב כי חלק ה' עמו אכן עכ"ז צריכין לעבודה טרם שמגיעים לחלק האור המושרש בעומק הלב משל למי שיש לו בביתו כל מעדני מלך בכל זאת כשהולך במדבר לא יהיה שבע מזה שיש לו בביתו כל טוב ויכול למות ברעב טרם שיגיע לביתו אם לא יקח אתו מזונות על הדרך כך אף שיש לכל נפש מישראל בטוחות עצום שחלק ה' עמו מ"מ מחויב האדם לברר א"ע מקודם טרם שיגיע לזאת התקיפות שלא יתבטל בינתים. ועל זה אנו מתפללים ותן חלקנו בתורתך כלומר שכל נפש יגיע לחלק התקיפות שלו ע"י תורתך. וטהר לבנו לעבדך באמת היינו שיהיה להגוף חשק לעבודה כלומר שגם הגוף ירגיש טעם המתיקות שיש בעבודת ה' כי הגם שישראל עובדים תמיד עכ"ז הוא כמאמרם ז"ל (ברכות יז) אלופינו מסובלים מסובלים במצות והוא יען שהגוף אינו מרגיש טעם מתיקות בעבודה אבל כשיהיה הגוף נמי מרגיש טעם מתוק בעבודה זאת נקרא עבודה שהוא באמת וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קפו) מנא ידעינן דקב"ה אתרעי ביה בבר נש ושויא מדוריה ביה כד חזינן דב"נ רדיף אבתריה בכל לביה ובכל נפשיה וכו' וזה הוא החילוק בין בן לעבד כי העבד אינו מרגיש טעם מתוק בעבודתו לזה אינו בנייחא מהם וכל חפצו לשמוט עצמו מהם אבל הבן לא נחשב אצלו שום עבודה לדבר קשה כי מרגיש בזה שעושה רצון האב כל המתיקות וזהו לעבדך באמת:
66
ס״זוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' ענין ברכת המועדים הוא הארת פנים ית' כי המועדים נקראים פני ה' כדכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' וזהו שאנו מתפללים והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך היינו שיטעון אותנו השי"ת בהכלל מכל הטובות כי הפעם מורה על הכלל כדאיתא בזוה"ק (אדרא נשא) בפרצופא אשתמודע וכו' היינו כי מבאר שם כל אברי דשכינתא כביכול ית' שכל אבר מרמז על אור מיוחד ובפרצופא נכללים ביחד כל האורות וזהו שאנו מתפללים שיתן לנו השי"ת הכלל מכל הטובות וממילא יצאו אח"כ כל הפרטים מאותו הכלל כל פרט ופרט בזמנו ולכל אחד ואחד כפי מה שנצרך אליו לזה נצרך הגנה לזה רפואה ולזה פרנסה בכל עת וזמן שיהיה נצרך לישראל. קדשנו במצותיך היינו שיחקוק בלבבנו האור מן המצות וזאת נמשך ג"כ מהארת פנים ית' כי בלתי הארת פנים נדמה שסובלים מהמצות כד' בגמ' (ברכות יז) אלופינו בתורה ומסובלים במצות אבל כאשר יש הארת פנים אזי מכירים האור מהמצות וזה האור נקרא תורה וזהו ותן חלקנו בתורתך כי המצוה לאחר שנחקק אורה בהלב נקרא מצוה בשעתא שבפניה עומדים ומת"ח אין עומדים הרי שנעשה מהמצוה תורה שמגינא ומצלי בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה. שבענו מטובך זאת נמשך ג"כ מהארת פנים ית' כי כאשר מקבלים בלתי הארת פנים אזי הוא כמטולא ומאחורי כתפי' כד' בזוה"ק ועל זה נאמר ולא ידעו שבעה וכד' בגמ' (שבת קנה:) על הפסוק יודע צדיק דין דלים וכו' ודל הוא מי שעני בדעת ואינו מכיר הארת פניו ית' לכך כל מה שמקבל אין בו שביעה ונדמה לו שצריך יותר אבל כשמקבלים בהארת פנים יש שביעה. ושמח נפשנו בישעתך היינו שיראה לנו השי"ת שמעולם לא סבלנו כלום וזה הוא עיקר השמחה:
67
ס״חוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' זה הוא על דרך הכתוב ישא מדברותיך וגו' היינו שיתנשא אותנו וזהו נמי והשיאנו וגו' את ברכת מועדיך כי ברכת המועדים נקראים פני ה' לזה אנו מתפללים והשיאנו וגו' כלומר שיתנשא אותנו לברכת המועד כדי שלא נצטרך לקבלם מאחורי כתפי אלא בנחת ורצון. כאשר רצית ואמרת לברכנו וגו' כי כאשר מקבלים ברצון את הברכות אין להם הפסק לעולם אבל כשמקבלים אותם ח"ו כמו מאחורי כתפי יש להם הפסק לזה מתפללים כאשר רצית וגו' וכמבואר בזוה"ק (אדרא נשא) אימתי רעוא אשתכח בשעתא דמצחא אתגליא ומצחא רומז על רצון. קדשנו במצותיך היינו שלא יהיה לנו התרשלות בפעולת המצות לבלתי יפעלו אותם בקרירות וברפיון ידים אלא בחמימות ובזריזות. ותן חלקנו בתורתך היינו שיהיה לנו הרגשה בהמתיקות של פעולת המצוה אזי יעשה מהמצוה תורה כי כאשר פועל אדם את המצוה רק כמצות אנשים מלומדה ואינו מרגיש בה שום טעם על זה אמרו ז"ל (ברכות יז) מסובלים במצות היינו שנדמה להאדם שהמצוה הוא ענין סבלנות שסובל ממנה ומונחת עליו כמשא משא"כ כשמרגיש אדם הטעם מתוך שיש בהמצוה על פעולת מצוה כזו אמרו ז"ל בגמ' (קדושין לג) גדולה מצוה בשעתה שמפני ת"ח אין עומדים ומפניה עומדים כי האדם מכיר בה מפורש שלא זו שהוא אינו סובל מהמצוה אלא אדרבה שהמצוה סובלת אותו כמו שמצינו הארון נושא את נושאיו. שבענו מטובך היינו כי כל טובות עוה"ז מטרידין באמת דעת האדם לזה אנו מתפללים שבענו מטובך כלומר שכל השביעה שלנו יהיה רק מטובך הגנוז והכמוס בהטובה ומהכרה כזאת נתיישב דעתו של אדם וממילא יהיה ושמח נפשנו בישועתך וגו':
68
ס״טוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' היינו כי אחר שקובע השי"ת ברכת החג בישראל כדכתיב בנכסים רבים שובו אל אהליכם בכסף ובזהב וגו' אנו מתפללים שיסדר אצלנו הברכות בסדר יפה למען שיתגלה כל ברכה להמצטרך אליה בעתה ובזמנה והוא כאדם המבקש מחבירו שיסדר אצלו הכלים הנצרכים אליו בסדר נכון ומסודר יפה למען שישיג בנקל כל כלי בעת שנצרך לה כי אם יניחם אצלו בלתי סדר מסודר אזי יתעלמו ממנו בעת הצורך ויהיה מוכרח ליגע עצמו ולחפש עד שימצא זאת הכלי הנצרך אליו. וזהו נמי כאשר רצית וגו' כי אם ילכו הברכות אצלנו ברצון אז יהיו מסודרים היטב בסדר נכון ויזדמן להאדם כל ברכה בעת צרכו משא"כ כשילכו ח"ו בלי רצון רק מאחורי כתפיה אזי הם בלי סדר וקשה מאוד לחפש אחריה ולהשיג אותה בעת הצורך. וכן הוא בעסק דברי תורה נמי כאשר לומד אדם ד"ת בחשק וברצון אזי יתעוררו נגדו אותן הד"ת בכל עת המצטרך אליו לזוכרם אפילו אחר זמן רב אף שכבר נתעלמו ממנו מ"מ בעת הצורך מתעוררים נגדו אותן הד"ת וזוכר אותם כמו שלמדם אתמול משא"כ כשלומד אדם הד"ת בלי רצון וחשק אז בנקל לשכוח אותם ובעת הצורך נעלמים ממנו לגמרי לזה אנו מתפללין והשיאנו וגו' כאשר רצית ואמרת לברכנו וגו' היינו שהבטיח אותנו השי"ת לסייע לנו שנקבלם ברצון וממילא יתעורר נגד עינינו כל ברכה בעתה ובזמנה. קדשנו במצותך ותן חלקינו בתורתך והיינו שנהיה עוסקים בתורה ובמצות כמו מי שעוסק בתוך שלו ולא כמו מי שעוסק בעסק של זולתו אלא כמו בעל הבית העוסק בצרכי ביתו כך יהיה עסקנו בתורה ובמצות:
69
ע׳והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' להיות שכל הברכות טרם יוצאים מהעלם הכללי אל התגלות הפרטי אזי המה משוללי הבנה בתפיסת אדם ומפאת זה אין לו בהם עדיין שום קנין ונחשבים עליו כמשא כי אף אם יש לו להאדם טובה הגדולה ביותר כל עוד שאין לו בה קנין בתפיסת דעתו נחשבת עליו כמשוי כמו שמצינו בגמ' (ברכות ט:) וישאילום אמר ר' אמי מלמד שהשאילם בעל כרחם וכו' ומסיק שם בעל כרחם דישראל משום משוי וכו' היינו יען שהיה בא להם דרך שאלה ולא בדרך קנין לזה היה נחשב אצלם זאת הטובה כמשוי וכמו שמצינו נמי גבי מצות הגם שהכל יודעין שגנוז בהם חיי עולם מ"מ מחמת שזה החיי עולם כמום וגנוז בתוכם ונעלם מהבנת התפיסה לזה נאמר עליהם אלופינו מסובלים וביארו ז"ל (ברכות יז) מסובלים במצות לכך אנו מתפללים והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך לחיים טובים וגו' היינו שיטעון אותנו השי"ת את ברכת המועדים באופן שיהיה בתפיסתנו הבנה בעומק הטוב הנמצא בהם וזהו לחיים טובים ולשלום היינו שיצאו כל ברכה על הפרט בהתגלות מפורש לכל אחד בעתו ובזמנו הנצרך אליו. כאשר רצית ואמרת לברכנו וגו' היינו כדכתיב אתה גלית את אוזן עבדך וגו' ע"כ מצא עבדך את לבו להתפלל לפניך וגו'. קדשנו במצותיך ענין קדושה הוא מלשון הרי את מקודשת לי היינו מוכן ומופרש והנה כל הרצון ית' הלביש השי"ת בהמצות וכל פרט נפש יש לו בשורשו מצוה המיוחדת לו בפרט שורש החיים שלו לזה אנו מתפללין קדשנו במצותיך כלומר שיתגלה לכל נפש איזה פרט מצוה הוא מוכן בשורש החיים שלו שיהיה הוא לבוש לזאת המצוה. ותן חלקנו בתורתך היינו לא שנהיה עוסקים בתורה כמו מי שעומד בחוץ ומביט דרך החלון לפנים אלא כמו מי שעומד בפנים כלומר שהדעה של ישראל יהיה מסכים לדברי תורה תמיד אף טרם הבנת תפיסתו בהם גם בעת שאין לו עדיין בתפיסתו הנמוכה שום לבוש להם עכ"ז יסכים דעתו להם וממילא לא יחסר לו נמי אח"כ כמה לבושים להלביש אותן הד"ת. שבענו מטובך היינו שעיקר השביעה שלנו יהיה מטובו דגניז בגויה כלומר מהארת פנים ית' הנמצא בהטובה. ושמח נפשנו בישועתך היינו שיהיה ניכר מפורש איך שהשי"ת פונה אצלנו במיוחד כי ישועה הוא מלשון שעה פירוש פונה ומי שפונה אליו השי"ת בהארת פנים זהו עיקר הישועה. וטהר לבנו לעבדך באמת היינו שיהיה בליטה מפורשת שאנו עושים רצונו ית' כי על אמת איתא בזוה"ק (אדרא נשא) תרין תפוחין קדישין:
70
ע״אוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' הנה בכל מועד יש טובה מיוחדת מה שאין בזולתו הגם שנוסח התפלה הוא שוה בכל המועדים מ"מ כל מועד הוא מדוגל בהטובה המיוחד בהזמן שהוא בו ובסכות שהוא זמן האסיף הוא עיקר ברכתו שיתן השי"ת כלי קיבול להחזיק כל השפעות טובות וזהו והשיאנו ה' אלהינו וכמו שהמשיל בזה אזמו"ר הג' הק' זצלה"ה לאחד שהלך בדרך עם בנו קטן וימצאו שם בהדרך אבנים טובות ומרגליות הרבה מאוד ומחמת קטנות הדעת של בנו הקטן לא הבין כלל את יקר ערכם מאותן אבנים טובות וחפץ לעזבם אמר לו האב בני קח וטעון עליך כפי מה שרק באפשרי לשאת אתך וכשתגיע עמהם לביתך שם יתוודע לך גודל יקרותם ככה הם ברכת המועדים שתפיסת אדם משולל בהם דעת להכיר יקר ערכם לזה מתפללים והשיאנו ה' אלהינו וגו' כלומר שאתה בעצמך תטעון אותנו משוי הברכות אף שאנו אין אנו יודעים יקר ערכם אכן השי"ת יודע יקר ערכם לזה אנו מבקשים שהשי"ת בעצמו יטעון אותנו בברכת המועדים ואח"כ כשיתגלה כל ברכה בזמן הנצרך לה אז יהיה אנו נמי מכירים יקר ערכם וזהו כאשר רצית כי זאת הוא תמיד רצונו ית' להשפיע לישראל כל הטובות. קדשנו במצותיך היינו שירגיש האדם בפעולת המצוה כל פעם התחדשות וחמימות. ותן חלקנו בתורתך היינו שלא נהיה עומדים מבחוץ ומסתכלים אל ד"ת אלא שיהיה חלקנו בתורתך כלומר שנהיה עומדים ממש בד"ת לגמרי כי זה שעומד בחוץ הגם שמסתכל לתוך הד"ת אכן כשבא לפעמים לידי העלם בנקל לו לבוא לידי טעות אבל מי שעומד תמיד בתוך הד"ת אי אפשר לו לעולם לבוא לידי טעות מאחר שכל פנה שהוא פונה הוא רק ד"ת. שבענו מטובך הנה שביעה יתכן אף בעצם הרצון הבהיר בלי שום לבוש וזהו שבענו מטובך וטובך מבואר בזוה"ק (בהקדמה) טובו צפון וגנוז וסתים בגוויה היינו שאינו ניכר זאת הטובה על שום לבוש וכענין שמצינו בגמ' (מגילה) שהן מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה היינו שהם שבעין רק מרצון ית' ומברכין להשי"ת גם על כזית או כביצה. אכן שמחה אין יתכן רק כאשר מתלבש הטובה גם על הלבוש ולזה מתפללין ושמח נפשנו בישועתך היינו שיהיה ניכר זה הרצון הבהיר מטובך גם על הלבוש כדי שיהיה הכרה מפורשת שהשי"ת פונה עצמו כביכול להיטיב אותנו וזהו בישועתך כי ישועה הוא מלשון שעה כלומר פונה ושיהיה ניכר מפורש שהשי"ת פונה אצלנו הוא רק כאשר נתלבש הרצון על הלבוש מטובה של עולם הזה:
71
ע״בוידבר ה' וגו' דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו'. מבואר בגמרא (סוטה לח) כה בעמידה כה בלשון הקודש וכו' היינו כה בעמידה רומז שירד השפע מהשי"ת באור ישר לתפיסת אדם בלי שום עיכוב ומניעה כלל כה בלשון הקודש היינו שקבלו ישראל הפנימיות מכל הלבושים כי כל הלשונות נגד לשון קודש המה רק כמו לבושים כמו שמצינו כמה פעמים שחכמינו ז"ל מביאין ראיה מלשונות אחרים על לשון קודש כגון אחת קורין בלשון יוני הן הרי שכל הלשונות המה רק ראיה ולבוש. ולשון קודש הוא הפנימיות ועל זה אמר כה בלשון הקודש שלא יהיה שום לבוש המסתיר את הפנימיות מאור השפעתו יתברך. יברכך ה' היינו שישראל יהיה בריכה וכלי שלימה להמשיך אצלם כל הטובות כי ברכה הוא לשון המשכה וזהו יברכך שיתמשך אצלך כל הטובות בשלימות ובהכרה מפורשת כי גבי הארץ מצינו בעת שמקבלת טובת הגשם אז אינו ניכר עדיין הצמיחה כדכתיב כאשר ירד הגשם על הארץ וגו' והולידה והצמיחה וגו' ובשעת ירידת הגשם הוא הצמיחה עדיין בהעלם ואינה נכרת עד אח"כ לזה אמר יברכך ה' כלומר שיהיה נתגלה בתפיסך הכרה מפורשת בהטובה בלי שום העלם כי מצד שם הויה אין שום העלם והסתר כלל אכן כשיש שלימות גבי אדם אזי צריך לשמירה כד' בזוה"ק (יתרו עח) באתר דשלימותא אשתכח תמן דחלא אשתכח וכענין מאמרם ז"ל (חגיגה ה) שביק הנך דמטין ושקל הנך דלא מטין וכו' לאורחא קא בעינא וכו' ובזה שנגמר השלימות קרובה יותר להפסד לזה שקיל הנך דלא מטין לכן אמר וישמרך וכמבואר בזוה"ק שמור לנוקבא היינו כי כאשר משיג האדם כלי קיבול צריך לשמירה שלא יקבל נמי מגבול שאינו שלו וגם שלא ילך השפע לחוץ כי כאשר מעמיד האדם כלי קיבול משפיע שם השי"ת תמיד אמנם שצריכין לצמצם את הכלי קיבול ולהעמודה בקו המשקל בשוה נגד המקור והצינור לבל יזוב ח"ו השפע חוץ מהכלי. והנה בהשפעת טובה יש אופנים שונים כי לפעמים יש טובה שהיא יקרה מאוד אך בדרך סגולה היינו בלי התפשטות אכן די בזה שמירה מעט ולפעמים יש טובה שהוא בגודל התפשטות והגם שבעצם התפשטות יש ג"כ טובה אכן צריכין בזה שמירה הרבה לזה אמר וישמרך ה' כלומר שיתן השי"ת שמירה כפי שיהיה נצרך להטובה. יאר ה' פניו אליך היינו שיכירו ישראל מפורש איך שהשי"ת עומד נגדם עם הארת פנים ובזה נכלל כל הטובות כי פנים הוא אהבה הנכרת מפורש כמו שמצינו בגמרא (מנחות צו) לחם הפנים שיהיה לו קרנות היינו שיהיה ניכר מפורש הפנים של הלחם. ויחנך היינו כי לאותן אנשים שאינו מנהיר להם השי"ת הארת פנים מתעורר בלבבם כל קשיות על אותו האדם שהשי"ת מאיר לו הארת פנים לזה אמר ויחנך היינו שיהיה כדכתיב כי מצאת חן בעיני וכאשר כל המעשים של ישראל יעלו חן ממילא לא יהיה עליהם שום מתנגד כי יהיו מוכרחים להסכים לישראל בעל כרחם שלא ברצונם כי ענין חנינה הוא שמירה נגד המקטריגים שמוכרחים להסכים כדאיתא בגמרא (פסחים ק.) אדחנוני וחננכי וכו'. ישא ה' פניו אליך היינו שיכירו כל העולם התנשאות של ישראל איך שיש להשי"ת עסק עמהם למעלה הרבה מתפיסת זה העולם כענין דאיתא בזוה"ק (ויגש רח) על הארת זה החג ולא עמד איש אתו בוזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל בהתוודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה הוה מתחבר בהו בישראל וכו' בג"כ ביום השמיני עצרת תהיה לכם ולא לשאר עמין וכו' היינו שאין לשום אומה ולשון חלק בזה היקרות ולזה איתא בגמרא (מגילה כה) ישא ה' פניו אליך נקרא ולא מתרגם היינו כדי שלא יתעורר קטרוג על אותו התנשאות אכן בין ישראל בעצמם נתעורר מזה קטרוג מאחד על חבירו לכך נאמר וישם לך שלום היינו שיתן השי"ת בלבבך שלום וממילא יסתום פיות המקטריגים וכל מי שיקטרג על ישראל יהיה לו התבטלות כמאמר והא אזמין עתיק יומין למצחא ומי שאינו מסכים לזה הרצון עדי יהון חלפין:
72
ע״גדבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו'. איתא בגמרא (שם) כה בעמידה כה בלשון הקודש וכו' היינו כי אהרן ובניו מרמזים על התלבשות אורו יתברך במדת החסד ועל זה איתא שם כה בעמידה להורות שהכהנים צריכים להמשיך לישראל את הברכות מהמקור יתברך על אופן כזה שיהיה בכחם להעמיד בחזרה את כל ההשפעות נוכח השי"ת פב"פ אף שיורדים דרך כמה לבושים. וזהו כה בעמידה וכה בלשון הקודש היינו שכל השפעות יהיה בלי שום הסתרה כלל כי לשון קודש מורה על האספקלריא המאירה ולשון תרגום מורה על אספקלרי' שאינה מאירה. יאר ה' פניו אליך ויחנך זהו כמאמרם ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים היינו כי כאשר השפע הוא בלתי הארת פנים על זה נאמר איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים ולא ישליטנו לאכול ממנו יוגו' והוא כי מפחד תמיד פן למחר יחסר לחמו אבל למי שמראה השי"ת הארת פנים יש בו רוח נדיבה כי לבו בטוח ואינו מפחד מאומה. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום היינו כמבואר בגמרא (חגיגה יד.) איזהו נשיאות פנים כל שנושאין פנים לדורו בזכותו אכן על נשיאת פנים מתעורר תמיד קטרוג לזה נאמר וישם לך שלום היינו שיתן לך השי"ת שתמצא בעצמך כל השלימות אזי לא תתירא משום קטרוג:
73
ע״דיברכך ה' היינו שישראל יהיה כמו בריכה כדכתיב ונברכו בך וגו' כלומר שיטע בנו השי"ת כל מיני טובות. וישמרך לבל יתפשטו הטובות למקומות זרים. ישא ה' פניו אליך היינו כדאיתא (ברכות כ) וכי לא אשא להם פנים לישראל שכתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת וגו' והם מדקדקים עצמם עד כזית עד כביצה היינו שזאת הנשיאות פנים מגיע להם בשורת הדין מדה במדה יען שהם נושאים לו ג"כ פנים בזה שמראים עצמם שבעים אף שאין אוכלים רק כזית ומברכין להשי"ת על מעט טובה כמו שקבלו כל הטובה בשלימות כי הם שבעים רק מרצון לכך נותן השורת הדין לומר על עבודתם אף שמצער הוא מ"מ הוא המשפט שיאמר השי"ת על זה המעט שכבר עבדו ישראל הרבה יותר מכפי כחם אכן איתא בגמ' (מגילה כה) על זה הפסוק שנקרא ולא מתרגם כי אצל מי שנתגלה זה הנשיאת פנים יכול להתעורר נגדו קטרוג מישראל בעצמם כי זאת השביעה מרצון הוא רק מדברים שבלב ומאן מפיס שלבו של זה האדם הוא כ"כ בנייחא ושבע רק מהרצון יתברך ועל זה נאמר להדוף את כל איביך מפניך כלומר לא שיתבטלו ח"ו אלא שידחוף אותם מפניך לבל יהיה בכחם לפעול כלל בקטרוגם כי אצלך יהיה שלום וזהו וישם לך שלום היינו מצדך יהיה שלום:
74
ע״היברכך ה' וגו'. יברכך הוא מלשון בריכה וכלי קיבול היינו שישראל יהיה כלי קיבול לאורו יתברך כי כל הבריאה הציב השי"ת בבחינת דכר ונוקבא לקבל מלמעלה ולהשפיע למטה הימנה וכן הוא אפילו בדרגין עלאין כדאיתא בזוה"ק (שמות ד) מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכלא ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא וכו' הרי שבכל דרגא יש בה בחינת מקבל ומשפיע והדרגא האחרונה מהבריאה הוא האדם דלתתא שהוא המקבל האחרון ואין עוד דרגא נמוכה ממנו שהוא ישפיע שם וכל ענינו הוא הכל באור חוזר היינו שיתיצב בחזרה כל מה שמקבל מלמעלה נוכח השי"ת פב"פ וזה הוא כמאמרם ז"ל ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים ועל כלי קיבול כזה רומז יברכך ה' כלומר שהכלי קיבול של ישראל לפרנס אביהם שבשמים יהיה בתכלית השלימות בלי שום חסרון ח"ו אכן איתא בזוה"ק (יתרו עט) לית דחילו אלא באתר דהוי שלימות שכיח וכו' היינו שבמקום השלימות צריכין לגודל שמירה לזה נאמר וישמרך. יאר ה' פניו אליך היינו שלא יקבלו ישראל מאחורי כתפי' אלא בהארת פנים כי כאשר מראה השי"ת הארת פנים נכלל בזה ממילא כל הטובות כד' בזוה"ק (אדרא רבה וזוטא) האי מצחא אקרי רצון וכד רצון דא אתגליא רעוא דרעוין אשתכח בכלהו עלמין וכמבואר שם בפרצופא אשתמודע אפין היינו שכל האורות נכללים בהארת פנים. ויחנך כי בהתגלות הרצון ית' מוכרחי' להסכים על ישראל כל המתנגדים עליהם כמאמר והא אזמין עתיק יומין למצחא עדי יהון חלפון. ישא ה' פניו אליך וגו' היינו שיתנשא השי"ת לבם של ישראל לבל יקטינו עצמם בתענוגי דברים נמוכים ושפלים אלא שיתענג השי"ת את לבבם בדברים גדולים ויקרים וכמו אב המנהל את בניו בעודם קטנים מנהל אותם בתענוגי דברים קטנים אבל אחר שיגדלו מענג אותם בדברים גדולים ויקרים ועל זה אמרו ז"ל (ברכות כ) איך לא אשא להם פנים לישראל שהם מדקדקין על עצמם לברך עד כזית ועד כביצה היינו שמגיע לישראל מצד המשפט לנשא אותם לדברים גדולים ויקרים ולא להקטין את דעתם בדברים נמוכים מאחר שהם מסתפקין עצמם במעט טובה ומחזיקים לי טובה על דבר קטן כמו על דבר גדול א"כ מגיע להם במשפט מדה במדה כל מיני גדלות אכן יען שזאת ההסתפקות של ישראל הוא רק דבר המסור ללב ויכול להתעורר על זה הנשיאת פנים קטרוג לכך נאמר וישם לך שלום:
75