סוד ישרים, אחרון של פסחSod Yesharim, The Eighth Day of Pesach

א׳עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. (ראה יד) בש"ס (תענית ט'.) אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנא לך א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסוייה להקב"ה והכתיב לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר רב הושעיא חוץ מזו שנאמר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות וכו'. הענין בזה כי עשיר הם אותיות עשר שהשפעת השי"ת יורדת עד עשר מדרגות עד תפיסת אדם ואין הכל שוין בזה כי על משה רבינו ע"ה נאמר (משלי י״ח:כ״ג) תחנונים ידבר רש. ורק יהושע נקרא עשיר שעליו נאמר (שם) ועשיר יענה עזות וכדאיתא וסנהדרין מ"ד.) תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע וכו'. ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן. היינו שלא נחשב לו שום חטא על אמרו זאת ובדור המדבר אם היו אומרים כזאת היה נחשב להם לחטא וכדכתיב (שמות י"ז.) על נסותם את ה'. כי בדור המדבר היה משרע"ה המנהיג שלהם שפני משה כפני חמה (ב"ב ע"ה.) וזה רומז שהשי"ת היה מתנהג עמהם למעלה מתפיסתם ודעתם לכן אם רק אמרו דבר שהוא נגד הנהגה זו נחשב להם לחטא כי בהדי כבשא דרחמנא למה לך. אבל בדור באי הארץ שיהושע הי' המנהיג שפניו כפני לבנה (ב"ב שם) שזה רומז שהשי"ת מסר להם לבושים ופעולות שעל ידם יהיה להם תפיסה בהנהגת השי"ת ולכן כשנהג עמהם השי"ת למעלה מתפיסתם אז אמר יהושע למה העברת העבר את העם הזה את הירדן וגו' ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן (יהושע ז׳:ז׳) היינו אם ההנהגה תהיה גם עתה למעלה מתפיסתינו כמו שהיתה הנהגת המדבר א"כ למה העברת אותנו את הירדן והכנסתנו לארץ. והענין שהיתר בזה לנסות את השי"ת כדכתיב (מלאכי ג׳:י׳) ובחנוני נא בזאת כי ענין נסיון הוא שהשי"ת מעורר את האדם ומעלה ומתפשט הנקודה היקרה הגנוזה בלב הרצוף אהבת השי"ת והנקל לה למסור נפשה על קדושת השי"ת ואף שנמצא באדם עונות שדש בעקביו כמו שאמר דהע"ה (תהילים מ״ט:ו׳) עון עקבי יסובני אכן זה הוא רק מפני שהנקודה הפנימית הוא בבחי' שינה. אבל כשירצה השי"ת לנסות את האדם אזי מעורר ומקיץ באדם נקודה זו ואז האדם מוכן למסור נפשו על קדושת השי"ת וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה בענין שמועדים נקראים מקראי קודש יען שבחג מעורר השי"ת ומקיץ אף את הגוף שירגיש את הקדושה ולכן לענין קרבן לענין בל תאחר יען שאז גם הגוף מסכים להקריב מפני שמלא קדושת ה' מקדושת החג לזה נעשה ממצות עשה לא תעשה וזה נקרא נסיון מצד האדם. ולנסוייה למאריה היינו כענין שאי' כמה פעמים בזה"ק כשסליק ברעותי' כשעלה ברצונו. כי באמת רצון השי"ת להטיב תמיד בכל מיני התפשטות טובה שבכח הבריאה לקבל כיון שהציב השי"ת גוון ולבוש שחפץ להקרא מלך בתחתונים ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שרצונו ית' שכבודו יתפשט בכל הלבושים וכשאדם מצדו מכין א"ע ועושה פעולה לסייע לזה שיהי' מקום שרצונו ית' והשפעתו תתפשט עוד יותר זה נקרא עלי' לרצונו ית' כי רצונו זה כבודו שמתעלה בזה וזה נקרא לנסוייה למארי'. וענין מעשר הוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שעשירי מבורר מאוד כי מכל הטובות אין לאדם רק חלק עשירי שזה תפיסת האדם והוא מדת מלכות. וזה נקרא קב שלו שאמרו (ב"מ ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. ועי"ז שאדם מוסר בחזרה חלק עשירי שהוא קב שלו מקנה לו השי"ת התשעה קבין שלו ית' ומשלחן גבוה קא זכי להו. כי באמת הוא כדכתיב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב אמר ה' אכן אם אדם מכיר זאת ובכחו להחזיר הטובה להשי"ת אז מקנה לו השי"ת כל הטובות כי כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. אכן אם אדם מחזיק הטובה בשתי ידיו ואין בכחו להחזיר הטובה להשי"ת אז מראה השי"ת לי הכסף ולי הזהב ממילא לא נשאר כלום ביד הבריאה וכענין שאי' בתנחומא (פנחס י"ב) וכי יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי. וזה עשר בשביל שתתעשר. לכן קורין פרשת עשר תעשר בשמיני עצרת שאז זמן אסיפה לבית שאדם מקבל אז כל הטובות וכן כשחל שמיני של פסח בשבת קורין עשר תעשר מפני שאז יש גודל שלימות שכל פעולות ישראל מתאחדים בקדושה שקבועה וקיימא. וזה דאיתא (ברכות מ"ט) שאף שאין עושין מצות חבילות חבילות ואין חותמין בשתים לבר ממקדש השבת וישראל והזמנים שחותמין בשתים מפני שחדא היא שמתאחדים קדושת ישראל מקדשי ליה בקדושת שבת שקבועה וקיימא שהשי"ת זורח אז מהשורש שהם באמת קדושה חדא ולכן נחשב לחתימה אחת:

ב׳עשר תעשר את כל תבואת זרעך. אשכחיה רבי יוחנן לינוקי' דריש לקיש א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנא לך הא א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסייה לקב"ה והא כתיב לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר רב הושעיא חוץ מזו שנאמר וכו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות. (תענית ט'.) הענין בזה כי השי"ת הציב עשר מדרגות מאורו ית' עד שבא השפעת האור בהתלבשות תפיסת אדם. והנה על שלשה ראשונות נאמר (דברים כ"ט) הנסתרות לה' אלהינו. ושבע הנגלים הם כדכתיב (דבה"י א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגו' עד לך ה' הממלכה. ובזה"ק (תשא קפ"ז:) העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעותא לא ירבה על י' וזה נקרא עשיר כי מצד ההתחלקות שהשי"ת חלק את מעשיו לכמה מדרגות מזה הוא כל קנין האדם כי מצד זה נמצא מקום לעבודת אדם. ודרגא אחרונה אי' בזה"ק (שם) והדל לא ימעיט דא צדיק לא ימעיט מעשר. כי מדת מלכות לית לה מגרמה כלום ולית לה עיינין אבל היא שלימו דכלהו וכל הספירות כלילן בה כדאי' בתקוני הזהר (תקון יט דף ע"א:) ועיקר המלוכה מצד ישראל הוא שממליכין להשי"ת בבחירת רצונם הטוב כי יש מקום מצד החושך וההסתר שבעוה"ז לומר בכחי ועוצם ידי עשיתי לי חיל וישראל מכירים האור מתוך החושך וממליכים עליהם את השי"ת ברצונם ובחירתם וזה נקרא מדרגה עשירית מדת מלכות ועל זה אמרו (ב"מ ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו כי רצון האדם לפעול ברצונו ובבחירחו מה שנראה שהוא בידו ומזה דעתו נוחה וכענין שאי' (ויק"ר ג') רעותי' דמתקרי פרגמטיוטא (ובקהלת רבה ב') ורעות רוח רעותיה דמתקרי לעי ונגיס שיהיה נדמה שקנה ביגיע כפו וכח בתורתו ולזה הציב השי"ת המדרגה עשירית שיהי' מקום שידמה שהאדם בבחירתו ממליך עליו את השי"ת וזה שאדם ממליך עליו את הש"ת בכח בחירתו מתוך ההסתר זה נקרא יגיע כפו וקב שלו אחר שכבר היה לו זאת בתפיסתו שקנה בקנין גמור ביגיע כפו ומלמד השי"ת לישראל שימסרו הקב עשירי בחזרה להשי"ת ועי"ז יהיה להם קנין אף בהתשעה קבין שיהיה נחשב להם שמשלחן גבוה קא זכי להו. וכדאי' (ברכות ל"ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. היינו שבאמת הוא לה' הארץ ומלואה. אף לאחר שנתן הארץ לבני אדם אכן היכן גונז השי"ת הארץ ומלואה כי בשמים אמרו בזה"ק (ויקהל קצ"ז.) והא כלהו שמים לא יכלין למסבל אפילו גרעיני כחרדל מגופא דהאי עלמא. ורק מי שיש לו הכרה זו למסור להשי"ת אף מה שכבר קנה בתפיסתו מקנה לו השי"ת הארץ ומלואה כענין שאיתא בתנחומא (בהר) אמר הקב"ה שאף אני מכרתי העולם כולו לאברהם ולא הוניתי אותו חזר והקנה אותה לי שנאמר קונה שמים וארץ. לא הוניתי היינו שהשי"ת נתן לו בינה עם קנין הטובה שיבין שאין טוב לפניו מלמסור כל קניניו בחזרה להשי"ת כי איזה מקום בטוח יש בעולם לגנוז שם קניניו שלא יופסדו אם לא אצל השי"ת וזו ההכרה הוא באמת כל קנין האדם. ומצות מעשר רומז שאף הכרה זו שמכיר בכח בחירתו להמליך עליו את השי"ת ימסור ג"כ להשי"ת להכיר שכל ההכרה הוא רק מכחו ית' שהאיר לו להכיר זאת וזה עשר בשביל שתתעשר כי אין זאת נקרא כלל נסוייה לקב"ה כי מי שיש בו הכרה זו להכיר שאף כח הממלכה הוא מהשי"ת אזי מאמין לו השי"ת למסור בידו השפעות כל הטובות יען שאף אחר שנמסרו לידו לא נשתנו מרשות לרשות לזה יוכל להאמר עליהם לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות (חגי ב׳:ח׳) כי כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ומתאחדין כחדא כוונת השי"ת עם כוונת האדם שבאמת לה' הארץ ומלואה ורק שהשי"ת צופן וגונז אוצר הטובות בידי אדם זה שמכיר אף בעת שהטובה בידו שלא נשתנו מרשות לרשות כי אין בעולם שום כח זולת כחו ית'. וזה שמצינו ברבינו הקדוש שאף שהי' לו כל הטובות כדאי' (ע"ז י"א.) מ"מ היה בכחו לומר כדאיתא (כתובות ק"ד.) בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה. אבל מי שאין לו הכרה זו אף אם יהיו בידו כל הטובות מ"מ מצדו אין לו שום קנין בהם והוא כענין שאמר (קהלת ו׳:ב׳) איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד וגו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו והטובה שבידו הוא רק בתורת שמירה כמו אם הי' טמון בקרקע ושישמור את הטובה בשבי אדם שהשי"ת חפץ להנחיל לו הטובה וכענין שאיתא (ע"ז מ':) פעם אחת חש רבי במעיו וכו' בדקו ומצאו עכו"ם אחד שהיו לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע' שנה ושתה ונתרפא אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים. כי להעכו"ם מצדו לא היה שום קנין בהטובה ולא השליטו השי"ת לאכול ממנה. אבל מי שמכיר למסור להשי"ת אף הקב שלו שכבר בא לתפיסתו זה קנינו כי עי"ז מקנה לו השי"ת אף התשעה קבין שלא באו עוד לתפיסתו וזה עשר בשביל שתתעשר וכמו שמביא בגמרא שם ראי' מהכתוב (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די כי טרף רומז כענין דאי' בזה"ק (אמור צ') טרף נתן ליריאיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה וכו' היינו כמו שזה האדם מוסר הקב עשירי שלו שנראה רחוק מאורו ית' כי כל מה שכבר בא בתפיסת אדם נראה רחוק מאור כן לעומת זה מקנה לו השי"ת התשעה קבין שהם מאתר רחיקא גבוהים ורחוקים מתפיסת האדם בקנין שלם וישליטנו לאכול מהם כי משלחן גבוה זכי להו ומכיר מצדו מפורש בהנשאר שאף בעת שהם בידו לא יצאו מרשותו ית'. ולכן קורין פרשה זו במועד כי מועדים נקראים פני ה' שהשי"ת עומד בהארת פנים נכח הבריאה וכפי שקובע בעצמו האדם בתוך לבו לבטל א"ע לרצונו ית' כן מנחיל לו השי"ת אח"כ בכל השנה כל השפעות טובות:

ג׳כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. בגמרא (ערכין כ"ט.) מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש. וביאר בזה כאאמו"ר הגה"ק זלה"ה שזו המצזה שאדם מוסיף בקדושת בכור להקדישו בפה ואף שהוא קדוש מרחם זה רומז על כל הוספות שישראל מוסיפין על ד"ת וכל הגדרים שלהם הכל נכלל בד"ת. וזהו שקורין פרשה זו בשמיני של חג כי שמיני רומז על היקף שמיני שהשי"ת מאיר שכל פעולות ועבודות ישראל יש להם מקום בשורש רצון העליון ית' לא כן שהעבודות שישראל עובדים באילנא דספיקא אם לא היה ספק לא היו צריכין אך אף אם היו ודאי היו ג"כ צריכין וכדאיתא בזה"ק (פנחס רל"א:) לא ידעו הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא דתרוייהו אצטריכו וכו'. כי כן העריך רצונו ית' שיהי' בעוה"ז אילנא דספיקא וישראל מצדם יגדירו עצמם בזה הספק בכל העבודות וזה הספק עצמו עם כל ההוספות והגדרים שישראל מוסיפין מצד הספק יש להם מקום בשורש רצון העליון ית' והיו נצרכים אף אם לא הי' שום ספק בעולם וכל הגוון מספק שהציב הש"י הוא רק בכדי שיהיה נראה שאדם מוסיף בזה מדעתו. כי ע"י ההוספה שאדם מוסיף מצדו מצד הספק מזה ניכר מפורש הטובת עין ונדבת הלב של ישראל וכל שמוסיף יותר טובת עין ונדבת הלב כן ישיג יותר חלק וקנין בקדושת השורש שיהי' נקרא בזה יגיע כפו וכדכתיב בזו הפרשה כפי מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך. וכל כמה שאדם מוסיף יותר טובת עין ואומר הרי אתה קדוש בבכורה ואף שקדושת בכור הוא מרחם בלי קדושת האדם אכן ע"י נדיבת הלב וטובת העין שמראה האדם בזה מצדו ואומר הרי אתה קדוש בבכורה משיג ביותר קנין חזק בשורש קדושת הבכורה. וכן הוא הענין מכל עבודות הספק שאף כי באמת בשורש אין שום ספק א"כ איזה מקום יש שם לכל ההוספות והגדרים שישראל עובדים מצד הספק אכן ע"י העבודה שישראל מוסיפין מרצונם בטובת עין ונדבת הלב עי"ז יש להם חלק בבהירות עצם השורש בקנין חזק שיהיה נקרא בזה יגיע כפיו וכל שמוסיף יותר טובת עין משיג ביותר קנין בעצם השורש מה שבלתי זה לא היה מקום להאדם כלל לקנות בזה חלק וקנין אחר שקבוע וקיימא מצד השי"ת בלתי האדם ורק משבת הספק יתכן לאדם שיקנה בזה מצדו חלק וקנין אף בקדושת קבועה וקיימא מהשורש נמצא שאילנא דספיקא עם כל עבודות הספק יש להם מקום בשורש רצונו ית' כי זה הוא רצונו ית' שהציב שיהיה מקום להנחיל לישראל קנין אף בקדושת השורש ע"י יגיע כפיהם וזה דאי' (חולין ז'.) רפב"י הוה קא אזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא א"ל חלוק לי מימך ואעבור בך א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה ואני ודאי עושה א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה. ולכאורה יפלא הלא הנהר השיב לו דברים של טעם וטענה נצחת שהוא ודאי עושה רצון קונו ורפב"י רק ספק עושה ומה הי' על זה תשובתו. אכן תשובת רפב"י שהשיב לו אם אי אתה חולק גוזרני שלא יעברו בך מים לעולם כי אחר שכל העבודות שלי בהספק הם באמת מהשורש כי כן העריך והציב השי"ת רצון שיהיה ספק והאדם מצדו יעבוד בזה הספק א"כ הוא הספק שלי גדול במעלה מודאי שלך כי אתה שאין לך שום עסק בהספק וכל עבודתך רק בהודאי וממילא אין לך מצדך שום הוספה שעל ידה תשיג קנין אף בהודאי נמצא שאין לך בהודאי שלך שום חלק אבל אני שע"י עבודת הספק שאני מוסיף מצדי טובת עין יש לי חלק וקנין אף בהודאי שיהיה נקרא על שם יגיע כפי. וזה שמצוה לומר בפה הרי אתה קדוש בבכורה ואף שבכור קדוש מרחם בכדי שיהי' לאדם בזה הוספה מצדו כי אם לא היה לאדם בזו הקדושה שום הוספה מצדו רק כמו שהקדושה הוא משורש אזי היה זו הקדושה מצד ההכרח בלתי דעת האדם ובחירתו וכל ענין הארת החירות של יציאת מצרים הוא שיהיה לישראל חלק בכל הקדושות ע"י עבודתם ברצון ובחירה כי קדושה שהוא בהכרח בלתי דעת האדם הוא ענין שעבוד וע"ז רומז מצות קרבן פסח שהי' נצלה ראשו על כרעיו ועל קרבו. וזה רומז ג"כ מה שקורין זו הפרשה ביו"ט שני של גליות שהוא ג"כ רק מטעם ספק להורות בזה שע"י הספק שישראל מוסיפין בטובת עינם ונדבת לבם יש להם חלק אף בקדושת יום ראשון שקדושתו ודאי כגוונא דקדושה שרשית מ"מ משיגים ישראל קנין בה ע"י יגיע כפיהם. וזה דאיתא (שיר רבה א') הרני משמרת שני ימים טובים של גליות בחוצה לארץ סבורה הייתי שאקבל שכר על שתיהן ואיני מקבל שכר רק על אחד. ולהבין הענין וכי הקב"ה מקפח ח"ו שכר ברי' שבעבודתו שני ימים לא ישולם לוי רק בעד יום אחד אכן באמת שכר כל המצות הוא אחד היינו שעל ידם יוכל אדם להשיג חלק וקנין בהשורש ית' שנקרא אחד וכדאיתא בזה"ק (יתרו פ"ב:) דתנן שית מאה ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לב"נ למהוי שלים במאריה. ולהבין לאיזה דבר הם עצות אם ליחוד ה' לאהבת ה' וליראת השם הלא כל אלו נכללים בהתרי"ג מצות ולמה הם העצות אכן באמת הם כל המצות עטין להגיע על ידם לשורש אחדותו ית' ולהכיר מפורש ה' אחד שזה באמת עיקר השכר מכל המצות ומי שעובד ביותר באלו התרי"ג מצות יש לו יותר חלק וקנין בבחי' ה' אחד וזה כוונתם שאני מקבל שכר רק על אחד ולא ח"ו שיקופח שכר העובד רק אחר שבאמת זה עיקר השכר להגיע לשורש האחדות השלימות ואי אפשר להגיע לזה אך אם יעבוד וישמור גם יו"ט שני של גליות שע"י שאדם מוסיף מצדו ומשמר עוד יום אחד ועושה אותו יו"ט מפני הספק משיג יותר קנין וחלק בקדושת יום ראשון שרומז על שורש אחדותו ית' וכל שמוסיף יותר מחמת הספק טובת עין ונדבת הלב משיג יותר חלק וקנין חזק בשלימות בחי' אחד ונחשב על יגיע כפיהם. וזה שבפרשת כל הבכור נאמר שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. ובגמרא (ברכות ט'.) הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא מבערב שנאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה שזה רומז שאין בזה שום קנין מצד האדם כי לא הי' בזה שום פעולת אדם ורק מצד השורש ית' לזה נצטוו שמור את חודש האביב היינו אחר שכל הישועה הוא רק מצד השורש ואין לאדם שום חלק ונקרא בחי' לילה לזה צריכין ישראל לגודל שמירות וצמצומים רבים בכדי שעל ידם יהי' לו קנין אף בזה הישועה שנקרא לילה והוא כענין שאי' (פסחים נ"ו.) אנשי יריחו היו כורכין את שמע שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא למחר על לבבך היינו ע"י שאדם יעבוד בכל התרי"ג מצות בעת שהם רק על לבבך עי"ז יקבעו בלבו עד שישיג בהם קנין חזק בקביעות גמור עד שיהיו בלבבך:

ד׳כל הבכור אשר יולד בבקרך ונו' תקדיש לה' אלהיך. בזו הפרשה מלמד השי"ת לישראל שבגמר החג ימסרו להשי"ת הראשית שלו וממילא מה שנשאר אח"כ משלחן גבוה קא זכי וכדאי' (ערכין כ"ט.) כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש וכו' מקדישו אתה הקדש עילוי. היינו שמצד השי"ת הוא קדוש בלתי קדושת האדם ורק ע"י שהאדם מצדו יקדישו יקנה לו חלק וקנין בזו הקדושה וכענין דאי' בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) א"ר אליעזר מאליהם קבלו המעשרות וכו' מה מקיים ר"א בכורות צאנו מכיון שקבלו עליהם דבר שלא נתחייבו אפילו דברים שהיו חייבים בהם העלה עליהם כאלו מאליהם קבלו עליהם וכו' מכיון שקבלו עליהם בסבר פנים יפות העלה עליהם כאלו מאליהם קבלו היינו שהשי"ת מעלה עליהם כמו שהיו ממליכין את השי"ת מדעתם. וזה מורה כל הראשית שצוה השי"ת למסור לכהן כגון חלה ותרומה וביכורים כי ע"י שאדם מוסר הראשית להשי"ת אזי כל מה שנשאר אח"כ לאדם הוא מבורר לרצונו ית'. וזה שמפטירין בזה היום והחרים ה' את לשון ים מצרים (ישעיהו י״א:ט״ו) היינו זה הגבול מארץ העמים שמסתיר את אור השרשי שמצד זה ההסתר הוא כל ההתחלקות ובאמת מצד השי"ת הוא רק ים אחד כדאי' בזה"ק (בא מ"ב:) המחור דימא הא חד וכו' הכי אתפשט מיא מן ימא לשבעה נחלין. והיינו שרק מצד האדם נמצא התחלקות כדכתיב (שם) והכהו לשבעה נחלים ואחר שהאדם מתברר בכל ההתחלקות מצדו אז מאיר השי"ת שיש מקום לזה ההתחלקות בשורש אחדותו ית' באתר עלאה במקום שישראל עלו במחשבה. וכן רומז זה החג שאחר הצמצום מאכילת מצה בשבעת הימים מאיר השי"ת החיבור של ישראל בשורש אחדותו ית' עד שנקראים גוי אחד וע"ז הענין אי' במדרש (איכה רבה א' על הכתוב כי רחק ממני מנחם) שביום שנחרב בית המקדש נולד הגואל להורות בזה שלא נפסק אורו ית' מישראל בשום זמן מן הזמנים אף בגודל ההסתר ביותר:

ה׳והנה על הפלוגתא דר"א ור"י שר"א סבר בתשרי נברא העולם ור"י סבר בניסן נברא העולם (ר"ה י':) איתא בכתבי האר"י הק' (פע"ח שער ר"ה פ"ד) ששני הדיעות אמת שבתשרי הי' במחשבה ובניסן הי' בפועל. כי בתשרי הם אתוון למפרע שאז מקבלים האור פב"פ מהשי"ת ועומדים בפניהם להמאציל לזה לא ניכר כלל בעוה"ז. ובניסן יצאו כל הישועות בהתגלות לפועל כי בניסן נגאלו (שם י"א.) כי בניסן אתוון כסדרן שהצירוף מזה החודש יוצא מהכתוב "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ ואז נעשה התכללות בהברואים יחד כענין שנאמר (ישעי' ו') וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין שזה עיקר הגאולה וכמו שביאר כאאמו"ר הגה"ק זללה"ה על מאמר אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל (בראשית רבה. ובהשמטות זה"ק חלק א' סימן א') כי כל דבר חפץ לצמוח ולהתכלל בהצורת אדם ורק שמתיירא פן יגיע לה הפסד בזה ובזה החודש מאיר השי"ת תקיפות לכל הבריאה שלא תתיירא מלהוציא צמחה ולהתכלל בהצורת אדם וממילא מצמיח בזה הזמן כל הטובות וזה עיקר הגאולה:

ו׳כל הבכור אשר יולד וגו' תקדיש לה' אלהיך. זו הפרשה הוא הקדמה לכל המועדים כי ענין בכור רומז על ראשית הארת פנים שהשי"ת מתחיל לפתוח להאדם ובזה נכללו כל הטובות הבאים אח"כ ומלמד השי"ת עצה להאדם שאם ירצה שיהי' לו קנין בקביעות בהטובה אזי אין לו מקום בטוח רק למסור הראשית להשי"ת ואז ישאר לו בקביעות קנין בהטובה. וזה הוא הענין מכל הראשית שצריכין להחזיר להשי"ת כגון תרומה ומעשר וחלה ואחר אפוי' לברך ברכת המוציא שנקרא ג"כ ראשית כי צריך לברך מהיכי דקדים בישולא כדאי' (סנהדרין ק"ב) כי צריך אדם לקבוע אצלו מיד בההתחלה בשעת הנתינה זו ההכרה שאז מכיר עוד שהשי"ת הוא הנותן לו כי אם ימתין לאח"ז אזי תתיישן אצלו הארת הנותן והטובה עצמה תסתיר בעדו להיותו משולל הכרה. וזה ג"כ ענין המועדים שנקראים פני ה' ואף כי מה מקום לקרות פני ה' הלא בכל הארץ כבודו ובכל עת ובכל שעה. אכן מצד האדם נקרא זמן המועדים פני ה' יען שאז יש דרך ישר להאדם להכיר באור פני שורשו ית' וכמו שיש לכל אדם בפרט דרך ושער מיוחד להגיע על ידו להארת רצונו ית' כדאי' בזוה"ק (בהשמטות ח"ג סימן ח') וכל חד וחד מאבהן ידע ליה לקב"ה מגו דרגא דיליה וכו' אברהם ידע ליה לקב"ה מגו אספקלריא דיליה וכו' יצחק ידע ליה בדרגא דגבורה וכו' יעקב ידע ליה מגו דרגא דתפארת וכו' יוסף ידע לי' וכו'. היינו אף שכל אחד היה כלול מכולם אכן כל אחד מאבותינו הקדושים היה לו מדה מיוחדת שזה הי' לו הפנים והשער להגיע על ידה לאור רצונו ית'. וזה ג"כ ענין המועדים שבכל מועד הציב השי"ת ענין מיוחד שעי"ז יהיה לאדם דרך מיוחד להגיע להארה השרשית וזה הדרך נקרא מצדו פני ה'. ומצות בכור רומז ג"כ ע"ז ההכרה שלכן הוא המצוה שיאמר אדם הרי אתה קדוש בבכורה ואף שקדושתו מרחם בלתי קדושת האדם כי הקדושה שמצד השי"ת לעולם לא תתבטל מ"מ צריך האדם מצדו לעורר זו הנקודה שקדושה מרחם בזה שיאמר בפיו הרי אתה קדוש בבכורה. וזה באמת כל ההבדל שבין ישראל לעמים שהאומות משקיעין ומשכחין זו הנקודה הקדושה מרחם כדכתיב (מלאכי א׳:ב׳) הלא אח עשו ליעקב ורק שעשו מצדו לא כן שאינו מעורר נקודה זו הקדושה שנמצא בו מצד שנולד מיצחק ורבקה אך עוד מטביע אותה מצדו במעשיו הרעים עד שאינה ניכרת כלל וממילא נשאר זו הנקודה טובה רק בישראל כי מצד שהיתה גם אצל עשו מסתעפים גרים שיוצאים ממנו ונכנסים בישראל ולעשו מצדו אין לו שום חלק בהם כמו שאין לו חלק בהכבוד שמים שנכנס בישראל מצד ביטולו ואבידתו. שאני ישראל מצדם שומרים תמיד זו הנקודה ע"י עבודתם ומעוררים תמיד הארת ראשית יחוסם מהשורש שיכירו איך שהם בנים למקום. וזה דאיתא (פסחים ה') בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון וכו' ולשמו של משיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם. היינו כי מלך המשיח נקרא בכור כדכתיב (תהלים פ"ט) אף אני בכור אתנהו כי על ידו יתעורר ראשית הנקודה שישראל עלו במחשבה ולכן יתעורר בהארתו תקון לכל הלבושים של ישראל ואף לאותן הנראים רחוקים ביותר כדאי' בזה"ק (רע"מ תצא רע"ט.) ובזמנא דנוקבא פתיחא כל מאן דהוה נפיל תמן לא הוה סליק ומשיח בן דוד נפיל תמן וכו' ובגין דא אקרי משיח בר נפלי וכו':

ז׳כל הבכור אשר יולד וגו'. הענין שקורין פרשה זו בשמיני כי שמיני רומז על ימות המשיח כדאי' (ערכין י"ג:) כנור של מקדש של שבעת נימין וכו' ושל ימות המשיח שמונה. ובכור רומז ג"כ ע"ז כדכתיב (תהלים פ"ט) אף אני בכור אתנהו. ואמרו (ערכין כ"ט.) מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ואף שבכור קדוש מרחם אכן השי"ת מסתיר קדושה זו ליתן מקום לעבודת האדם שיהיה לו טובת הנאה שידמה שהוא מקדישו ועי"ז יקרא על שם יגיע כפו ואח"כ מאיר השי"ת להאדם הקדושה מרחם שהיה קדוש אף בלא דבורו. וזה שמפטירין ביום זה וגר זאב עם כבש וגו' (ישעיהו י״א:ו׳) לרמז בזה שכל המזיקים שנמצא בעולם הוא רק בשעת ההסתר מפני שהשי"ת הסתיר את אורו לזה נדמה לאדם שיכול להמצא היזק ופירוד בעולם אבל כשיבא יום ה' שהשי"ת יגלה אורו ולא יהיה עוד שום הסתר אז יראו מפורש שאין שום מזיק בעולם רק שלום ואחדות וכמו שמצינו בימי משרע"ה יען שמצדו היה מבורר שאין עוד מלבדו לזה מצדו לא היה דבר בעולם שלא יהיה לו תקון:

ח׳כל הבכור אשר יולד וגו' תקדיש לה' אלהיך. בש"ס (ערכין כ"ט.) מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש. ביאר בזה כאאמו"ר הגה"ק זללה"ה שזו הפרשה היא הקדמה לכל המועדים שישראל מקדשי להו. כי בכור רומז על ראשית הרצון ששם אין תופס דעת אדם וכן בכור אדם אין בכח אדם לברר שכוונתו בזה היה רק לכ"ש וכל כח האדם בזה הוא רק הטובת עין שלו שצריך להקדישו בפה ומעלה עליו הכתוב כאלו הקדישה הוא מצדו. וכן הוא ענין קדושת המועדים שישראל מקדשי להו שאנו ממשיכין קדושת מועדים מקדושת שבת כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ה.) אנן נסבינן מתורה שבכתב תורה שבע"פ. והיינו ע"י שיש בישראל קדושה קבועה וקיימא מזה יש בכחם לקדש מועדים ומזה שישראל מקדשי להו מוכח שיש בישראל קדושה קבועה וקיימא כי באמת קדושת מועדים הוא מהתפשטות קדושת שבת ומ"מ נקרא על שם ישראל שהם מקדשי להו וכדאיתא בירושלמי (שביעות פ"ו ה"א) שהקשו שם למאן דאמר שהיו מחוייבין במעשרות בימי עזרא למה נאמר שקבלו עליהם ומתרץ שם שמשום שקבלו עליהם בסבר פנים יפות מעלה עליהם כאלו קבלו עליהם מחדש. וזה שאנו אומרים בכל יום אחר שירת אז ישיר הכתוב (עובדי' א') ועלו מושיעים בהר ציון וגו' נושעים לא כתיב אלא מושיעים לרמז בזה שע"י השירה שאמרו ישראל מעלה עליהם הכתוב כאלו הושיעו את עצמם:

ט׳כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. בזו הפרשה מלמד השי"ת עצה לישראל איך שיהי' להם קנין בהשפעת השי"ת שע"י שימסרו הראשית להשי"ת יקנו השאר משלחן גבוה ולכן הציב השי"ת בכל התחלפות משער לשער ומצורה לצורה למסור וליתן מהם ראשית כשנגמרה התבואה ונתמרח חייבת בתרומה וכשרואה פני הבית חייבת במעשר ובגלגול עיסה חייבת בחלה כי בזה הראשית מתחיל להתחלף מאין ליש להמסר בתפיסת האדם ובזה נמצא כח מכלל כל הדבר וזה דאיתא (סנהדרין ק"ב) מהיכא בעית למשרי המוציא וכו' מהיכא דקדים בישולא. היינו שבזה המקום ניכר ביותר הרצון המשפיע ית' וזה לעומת זה מתגבר תשוקת המקבל אז כענין שנאמר (ישעיהו כ״ח:ד׳) כבכורה בטרם קיץ וגו' בעודה בכפו יבלענה וזה ענין בכור כי יש בו גודל התפשטות לזה הוא העצה למסור זה הכח להשי"ת ועי"ז יקנה לו השי"ת הנשאר משלחן גבוה. וזה דאיתא בתקוני הזהר (תקון יד דף ל'.) ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו מאי האי לגבי האי. קם ר"ש על רגלוי וכו' אמר ר"ש אליהו אליהו והא שור איהו מסטרא דדכי' וחמור מסטרא דמסאבא דא איהו כלאים טב וביש אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשרא מסטרא דדכיו. אמר ליה ודאי הכי הוא אבל האי רזא אשתמודע בקרא דא תוצא הארץ נפש חיה למינה דאע"ג דאינון מסטרא דדכיו כלהון אינון דכר ונוקבא ואינון זווגין ומאן דנטיל ממה דלאו איהו מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרוייהו עליה אתמר לא תבשל גדי בחלב אמו. והוא כדאי' (בראשית רבה י' ובהשמטות זה"ק ח"א סימן א') אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל. היינו שכל דבר ודבר הוא לבוש להרצון שנמצא בו בפרט ומזה הלבוש יכולין להכיר שורש הרצון שבו אבל אם ירכיבו שני לבושין יחד אף ששניהם היתר מ"מ הכחות מתערבים וממילא נתעלם שורשם מלהכיר מהם לאיזה פנימיות הם לבושים וזה היה ענין העבודה זרה של האומות שהיו רוצים תמיד להתערב הכחות שלא יהיה ניכר השורש שלהם וע"ז נאמר דור עקש ופתלתול (דברים ל״ב:ה׳) שמעקמים ומתעקשים א"ע שלא יסתכלו בהשורש ולכן נצטוו ישראל לא תבשל גדי בחלב אמו כי עי"ז יתעלם השורש ולכן צוה השי"ת ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך שע"י שימסרו הראשית להשי"ת לא יתעלם מהם לעולם הכרת השורש. וזה שקורין תמיד פרשה זו בשמיני שהוא יו"ט שני של גליות כי שבעת ימי החג רומזים על כנור של שבע נימין שהוא כדכתיב (דבה"י א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגו' ונקודה האמצעית של זה ההיקף הוא לך ה' הממלכה וכמו שאנו אומרים בשבת ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו שזה רומז שהשי"ת משולל מכל אלין מדות. ושמיני רומז על הארת השי"ת שמאיר שיש לישראל מקום בשורש למעלה מכל המדות ועל הארה זו רומז זו הפרשה כי בכור הוא מזה המקום העליון שנאמר עליו (איוב כ״ח:י״ב) והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה שהוא למעלה מהשבע מדות:

י׳כל הבכור אשר יולד וגו' תקדיש לה' אלהיך. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שזו הפרשה היא הקדמה לכל המועדים. כי המועדים נקראים פני ה' שאז מאיר השי"ת פנים מאירות לישראל ובאור פני מלך ה' נכללו כל השפעות טובות ובראשית הנקודה מהארת פנים שבא בתפיסת ישראל בה נכלל כל הטובה מראשית עד אחרית וזה שאי' (קידושין נט) לא מזבנינא לה דארעא קמייתא הוא ולא מסמנא מילתא היינו שבהשפעה ראשונה שבא בתפיסת הכרת האדם שם נכלל הכל לכן קבע בה השי"ת הכרה בראשית זו הנקודה וזה מצות בכור שנקרא ראשית וכמו שהציב השי"ת בכל התחפלות השפעה מצורה לצורה במירוח הכרי נתחייבה בתרומה בראיית פני הבית במעשר בגלגול עיסה בחלה. וכשבאה ההשפעה לגמרי בתפיסת האדם אחר שנאפה בתנור אמרו (סנהדרין ק"ב) מהיכא בעית למשרי המוציא וכו' מהיכי דקדים בישולא כי כל ההכנות עד האפי' נעשית ע"י פעולת אדם שתתקרב יותר לתוך תפיסתו ורק קדימת מקום בישולא זה ניכר שהוא רק מצד השי"ת כי מפני מה קדים בזה המקום דוקא הלא מצד פעולת האדם ניתן כל הלחם בשלימות לתוך התנור בבת אחת מוכח מזה שזה הוא המקום שהשי"ת מתחיל למסור לתפיסת האדם ולכן זה המקום קדים בישולא דרפתא ולזה צריך האדם מצדו להתייצב בזו ההכרה ולברך על זה ברכת המוציא. והנה ביציאת מצרים התחיל השי"ת להבחין ההבדל שבין ישראל לאומות כדאי' (ב"מ ס"א) למה נאמר יציאת מצרים אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור. וזה ההבדל הוא למעלה מהתפיסה לכן צריך האדם להמשיך זה ההבדל לתוך תפיסתו שיהיה לו הכרה בזה כענין שנאמר (שמות ל"א) לדעת כי אני ה' מקדשכם וזו ההכרה הוא רק ע"י פדיון ע"י יגיעה ועבודה וזה רומז מצות פדיון בכור אדם ובכור בהמה. ובזו הפרשה נאמר ג"כ שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. לילה רומז על ישועה שהוא למעלה מהתפיסה ולעומת ישועה כזו צריכין לגודל שמירה שלא יסמוך האדם על גודל תקיפות זה ורק שיוסיף מצדו בזה כל הצמצומים ולזה נאמר אח"ז וזבחת פסח וגו' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני שזה רומז על צמצום. כי בחפזון יצאת מארץ מצרים היינו אחר שהישועה היתה בחפזון למעלה מתפיסת אדם לכן לעומת זה צריכין ישראל לפעולות של מצוה שהוא ג"כ בגודל מהירות כי חמץ מורה על מתינות כדאי' (מכילתא בא פ"ט) כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות. מצוה שבא לידך עשה אותה מיד ומצה רומז על מהירות כדאי' (פסחים קט"ז.) הוא מסיק ואשתו אופה כי כל ענין זו הישועה היתה באורח דילוג שמצד השי"ת כבר היו נגמרים בשורש כל הבירורים של ישראל אכן האדם מצדו אינו רשאי לסמוך על השלימות שיש בו מהשורש למעלה מתפיסתו יען שבעוה"ז אין שום לבוש שיהיה מבורר לכן צריך האדם מצדו לברר תמיד זו הישועה לפי תפיסת דעתו. וע"ז הענין ביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שאלת החכם ששואל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם והיינו שזאת יודע החכם שבלתי אלו החוקים והמשפטים הוא האדם משולל חיים בשורש ורק שאלתו הוא אחר שבאמת הוא כל כח העבודה והבירורים ג"כ רק מכחו ית' כדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך א"כ מדוע בחר השי"ת רק בישראל שהם יהיו הכלי לעבודה הלא כן היה בכחו ית' לעשות אומה אחרת כלי לעבוד ולברר. וע"ז משיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו כיון שיש לך מתיקות בעבודות האלה ועוד זאת שרואה אתה שבאמת יש בישראל מדות טובות ויקרות יותר מהנמצא בכל האומות כי בחר בהם השי"ת א"כ מה לך לחפור ולבקש עוד יותר בעומק ולשאול מדוע בחר השי"ת בשורש רק בישראל מכל העמים דבר שהוא לגמרי למעלה מגדר תפיסתך ואין עליך לחקור בה. וזה רומז מה שנאמר בקרבן פסח (שמות י״ב:מ״ו) ועצם לא תשברו בו היינו שלא לשבור העצם ולחפור בו בעומק לטעום המוח שבתוכו להבין מדוע זה בחר השי"ת רק בישראל כי כל עיקר החיוב הוא רק שישמור לבלתי יפיג טעמו מפיו היינו לברר א"ע מצדו איך שמגיע אליו הישועה אף במשפט בשורת הדין ע"י עבודתו ביגיע כפיו אבל לא לחפור בשורש ההתחלה מדוע הכין השי"ת רק אותו לכלי מוכן לישועה. והנה על מצה נאמר הטעם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים שזה הבירור הוא מצד האדם שרומז על שבכח ישראל להמשך אחר רצונו ית' בחפזון ומהירות לזה צריכין ישראל להראות זאת מפורש בפעולה שנעשית בחפזון. אכן בירור האמתי מזה החפזון נתגלה אח"כ בחג השבועות בזה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מה שאין זאת בכח שום אומה ולשון עד שמפני זה נקראים ישראל אצלם עמא פזיזא כדאיתא (שבת פ"ח.) א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו וכו'. ומזה נתבררו ישראל שבמקום שנוגע לכבוד שמים אין מתיישבים כלל רק עושים במהירות ובחפזון רצונו ית' יותר מכפי כחם:

י״אכל הבבור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שזו הפרשה הוא הקדמה לכל המועדים והענין הוא כדאיתא (ערכין כ"ט.) כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש וכו' מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. כי כל הקדושות מסר השי"ת לישראל שיהיו בתפיסתם שיכירו שהקדושה באה להם ע"י עבודתם ובחירתם אכן בקדושת בכור מכיר הישראל שאין זה כלל מצד עבודתו כי אין לו בזה שום בחירה יען שקדושת בכור הוא למעלה מתפיסת אדם רק מצדו ית' ומצדו ית' הוא בכל מקום מקדש ומקטר לשמי ומנחה טהורה. וזה מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח היינו שבקדושת הגוף מקדושת בכור אין לאדם שום קנין וחלק ורק מקדושת עילוי מצד הטובת הנאה שבו ע"י שיצמצם א"ע בכח בחירתו לברר א"ע כפי תפיסתו כל היכי דאיכא לברורי שעבודה זו נקרא על שם האדם לכן נותן לו השי"ת חלק וקנין אף בעצמית קדושת הגוף של הבכור שיהיה נקרא על שמו. ולכן עיקר מצות בכור הוא רק בישראל יען שמצדם מצמצמים א"ע בכל כחם לזה יש להם יד ושם אף בקדושת בכור. אבל האומות שאין להם מצדם שום צמצום לזה אין להם שום חלק בקדושת בכור. וזה ג"כ ענין קדושת מועדים כי קדושת שבת הוא קבוע וקיימא מצדו ית' ואין לאדם שום חלק בקדושה זו כי הוא כגוונא דקדושת בכור. אכן קדושת מועדים נקרא מקראי קדש דזמינין מקדש כדאי' בזה"ק (אמור צ"ג:) והוא מפני שישראל מקדשי להו בתפיסתם ובחירתם ע"י עבודה ועי"ז נותן להם השי"ת חלק וקנין אף בקדושת שבת שקבועה וקיימא שיהי' נקרא על שם ישראל וכדאי' בזה"ק (בשלח מ"ז.) וקראת לשבת מאי וקראת דיזמין ליה כד"א מקראי קדש וכו' וקראת לשבת מבעוד יום. היינו שמזה שישראל מצמצמים א"ע בתפיסתם כפי כחם נתברר האהבה הרצופה בעומק לבם ושיש להם קנין בשורש וע"ז החביבות רומז יו"ט שני של גליות שישראל עושין רק מספיקא דיומא שאמרו ע"ז במדרש (שיר השירים א׳:ו׳ בפסוק בני אמי נחרו בי) הרני משמרת שני ימים טובים של גליות בחוץ לארץ סבורה הייתי שאקבל שכר על שתיהן ואיני מקבל שכר רק על אחד. ולהבין זאת וכי הקב"ה מקפח ח"ו שכר בריה אכן כמו שבישועה העתידה אמרו (פסחים נ'.) ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קדש לה' מאי מצילות הסוס וכו' כל ביזה שבוזזין ישראל עד שעה שהסוס רץ ומציל יהיה קדש לה'. היינו יען וביען שישראל מבטלים א"ע כסוס שטפלה לרוכב כענין שאיתא בזה"ק (צו כ"ט.) ויהון כסוסיא דרכיב מאריה עלייהו. שמזה הצמצום ניכר האהבה והחביבות שנמצא בעומק לבם. כן הוא הענין מיו"ט שני של גליות שעושים ישראל ושומרים מספק בכל צמצומיו בכוונתם פן ואולי יכוונו בזה למטרת רצון השי"ת שמזה מתברר מפורש שישראל מצמצמים א"ע על מנת שלא לקבל פרס כי לא יקוו בזה לשום שכר כלל מאחר שכל עשייתם הוא רק מפני הספק בזה מתברר היקרות והחביבות שבעומק לב ישראל:

י״בכל הבכר אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. בגמרא (ערכין כ"ט.) כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש וכו' מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח וכו' מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש. הנה זו הפרשה קורין תמיד בשמיני של חג וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שהוא הקדמה לשמיני של חג לכן קורין אותה בשמיני. והענין הוא כי שבעת ימי החג רומזים על היקף שבעה שהם כל העבודות וצמצומי האדם מצדו. ויום שמיני רומז על היקף שמיני שהוא אחר כל העבודות שאז מאיר הקדושה בקביעות שיש בישראל שהוא למעלה מכל העבודות ולכן קורין בו פרשה זו מקדושת בכור שאף כי קדושת בכור הוא מרחם מ"מ מצוה להקדישו שזה רומז שאף שיש בישראל קדושה קבועה מצדו ית' אף בלי שום עבודה מצדם מ"מ צריך הישראל מצדו לצמצם א"ע ולעבוד בההיקף שבעה להסתלק מכל ספק וכגוונא דמצינו באאע"ה שאמר אליו השי"ת אני הנה בריתי אתך (בראשית י״ז:ד׳) שזה רומז שיש להשי"ת התקשרות עמו אף בלי שום עבודה מצדו כי מצד השי"ת הוא מנוקה ומבורר ואינו צריך לשום צמצום. מ"מ נאמר לו אח"ז (שם) ואתה את בריתי תשמור היינו אם תרצה לדעת שאני ה' מקדשך נכון לפניך להתנהג מצדך בצמצום ולהסתלק מכל ספק. וזה שנאמר (זכריה י״ד:כ׳) ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' ואי' ע"ז (פסחים נ'.) מאי מצלות הסוס א"ר יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל וכו' כל ביזה שבוזזין ישראל עד שעה שהסוס רץ ומציל יהיה קדש לה' וכדאיתא בילקוט שמעוני (מלכים ב' רמז רמ"ד) אמר הקב"ה ומה בשכר פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמה כשאני משלם שכר לאברהם ליצחק וליעקב שרצו לפני כסוסים עאכו"כ. וכמו שנאמר (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. היינו עי"ז שהישראל אינו סומך עצמו על התקופות מקדושה הקבועה שבו רק מצמצם א"ע מצדו בעבודה בעוה"ז בההיקף שבעה ומבטל א"ע להשי"ת כסוס שטפלה לרוכב וכדאי' בזה"ק (צו כ"ט:) ויהון כסוסיא דרכיב מאריה עלייהו יזכו ליום ההוא שיהי' על מצלות הסוס קדש לה' שהשי"ת יאיר אז שישראל הם קדש לה' בלא ו' וכענין דאיתא בזה"ק (אמור צ"ג.) ואי הכי אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח אלא רזא הכי הוא ודאי וישראל מקדשי לתתא וכו' וכיון דישראל קא מקדשי סלקא מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק ו' רזא דשמים עלאין לעילא כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי לעילא קדוש. היינו שבאמת הם ישראל קדש אף בלי פעולה ועבודה מצדם שהוא ברזא דו' כי קדושת ישראל הוא עוד קודם כל עבודות וזהו דאי' במדרש (שיר א') הרני משמרת שני ימים טובים של גליות בחוצה לארץ סבורה הייתי שאקבל שכר על שתיהן ואיני מקבל שכר אלא על אחד. ולהבין וכי ח"ו הקב"ה מקפח שכר ברי' אכן השי"ת הציב זה הגוון בעולם שעי"ז יתחזק בירור הגלות שיתברר ביותר איך שבאמת ישראל קשורים בשורש כי יו"ט שני של גליות הוא רק משום ספיקא דיומא כי כלפי שמיא גליא ורק מצד תורת אמך מצד הגדרים וסייגים שגדרו חכז"ל ועשו סייגים לכל המצות הסכימו ישראל לשמור שני ימים משום ספיקא דיומא שכדאי להם לצמצם עצמם בזה הספק ואף שכל עיקר קיום מצוה זו הוא רק ספק וממילא השכר הוא בטח רק ספק ועכ"ז הישראל מסכים מצדו לעבוד שלא על מנת לקבל פרס פן ואולי יכוון למטרת רצון השי"ת ויזדמן להם היום שהוא דאורייתא כי בזה היום שהוא דאורייתא הוא השמירה בטח רצונו ית' ואין רבותא בזה אם ישמרו אותו כי העונש מזה היום הוא ודאי וגם השכר הוא ודאי ועיקר הרבותא הוא מיו"ט שני של גליות שכל עקרו רק ספק ובזה מתברר הישראל במקום שיודע שזה רצונו ית' שם הוא מוכן מצדו ומבטל עצמו להיות כסוס לגבי מאריה לרדוף ולדעת ולעשות רצון קונו וכשיושלם הבירור יהיה ביום ההוא על מצלות הסוס קדש לה' כל מה שהסוס רץ ומציל כי כל ענין הספק הוא רק מצד ההסתר קודם שנגמר הבירור בשלימות. אבל לעתיד אחר שלימות הבירור אז יפתח השי"ת ויאיר שהאילנא דספיקא שנראה בעוה"ז זאת הציב השי"ת ברצונו שכן הוא רצונו הפשוט שיהי' בעוה"ז אילנא דספיקא וישראל יצמצמו א"ע בעבודה באלו הספיקות וממילא יתברר שלא היה שום עבודה ופעולה מישראל בספק ואף שמירת יום זה לא הי' בו שום ספק כי התכוונו בזה לרצון השי"ת אחר שכן הציב השי"ת רצונו בראשית הבריאה וישראל מצדם נמשכו תמיד אחר עומק הרצון ובעת שהי' רצון השי"ת שהעבודה תהי' מתוך ספק כן נמשכו גם בזה אחר רצונו ית' ובזה שבכחם לבטל א"ע כ"כ נתבררו שקדש ישראל לה' בלא וא"ו והם למעלה מכל העבודות. וכענין שאי' בתנד"א (אלי' רבא פרק י"ד) שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבאתה וכו'. היינו שמקום ישראל הוא בעתיקא שהוא למעלה מכל פעולות אדם וזו ההארה יהיה מאיר בההיקף שמיני שאחר היקף שבעה כדכתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון ואיתא ע"ז (פסחים נ'.) מאי יקרות וקפאון א"ר אלעזר זה אור שיקר בעוה"ז וקפוי לעוה"ב רבי יוחנן אמר אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעוה"ז וקפויין הן לעוה"ב. היינו כי נגעים ואהלות כולל כל הסבלנות וצמצומי עוה"ז כי בהיקף שבעה שהוא בעוה"ז אי אפשר להגיע לאור בלתי סבלנות וצמצומים. שאני בעוה"ב שאז יהיה היקף שמיני לא יצרכו עוד לשום צמצומים וסבלנות כי אז יהיה מאיר לישראל אור עתיקא בלי שום לבוש ויתקיים הכתוב (שם) והיה לעת ערב יהיה אור. ונסמך לזה בש"ס (שם) ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' וכו' כל ביזה שבוזזין ישראל עד שעה שהסוס רץ ומציל יהיה קדש לה'. היינו מכח זו הרשימה שנשאר מריצתן של ישראל שרצים כסוסים למרכב מארייהו עלייהו כענין שנאמר (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ה' עד שנטבע ונקבע בגופותיהן של ישראל לבטל א"ע בזה ההיקף שבעה יהיה קדש לה' שיתברר שישראל עלו במחשבה תחלה למעלה מכל העבודות וכמו שנסמך לזה (שם) א"ר נחמן בר יצחק לא כעוה"ז העוה"ב העוה"ז נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת אבל לעוה"ב כלו אחד נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י. היינו שכל התקיפות של ישראל הוא מהשם יו"ד ה"י ורק בעוה"ז יצרכו לנרתק שיתלבש בו תקיפות זה בעבודה וצמצומים לתקן עולם במלכות שד"י כי השם אדנ"י הוא נרתק לשם הוי' ורומז לעבודה וצמצומים. אבל בעוה"ב כלו אחד שכמו שנכתב ביו"ד ה"י כן יהיה נקרא שאז יהיה מאיר אור עתיקא בלי שום לבוש ונרתק וזה מורה זה היום שהוא שמיני לחג אחר שבעת ימי החג:

י״גכל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש וגו'. בש"ס (ערכין כ"ט.) רבי ישמעאל אומר כתיב אחד אומר תקדיש וכתיב אחד אומר לא יקדיש וכו' מקדישו הקדש עלוי וכו' ופירש"י ז"ל להעלותו בדמים ויתן טובת הנאתו לכהן. הענין בזה כי טובת הנאה שיש לו לבעלים נקרא מה שהציב הש"י בזה העולם שהאדם יהי' הצינור והכלי להמליך עליו את הש"י ע"י עבודות ופעולות. וכמו שאיתא בגמ' (ב"ק צ"ב:) חמרא למארי וטיבותא לשקיא. חמרא למארי נקרא מה שכל כח הפעולות הם מהש"י. וטיבותא לשקיא נקרא מה שהציב הש"י שרצונו שדוקא ע"י פעולות אדם יתגדל הכבוד שמים. אכן האדם מצדו צריך להכיר שזו הטובת הנאה שלו הוא ג"כ מהש"י ואל יחזיק טובה לעצמו רק ימליך הש"י גם על זה שיכיר שזאת הוא ג"כ מהש"י וזה נקרא אתה מקדישו הקדש עלוי להקדיש גם הטובת הנאה שלו. ובזה הם כל המדרגות והתנשאות בין ישראל עצמם. כפי אשר יכיר ביותר בלי להחזיק טובה אף מכח עבודתו ולהקדישו להש"י כפי כן זוכה להתנשאות ביותר שיהי' הוא הכלי לכבוד הש"י שיתעלה על ידו וכדאיתא בזוה"ק (שלח קס"ח.) מאן דאיהו זעיר איהו רב. ומאן דאיהו רב איהו זעיר וכו' היינו שהכל תלוי בזאת ההכרה למסור הטובת הנאה שלו ג"כ להש"י. ועל זה רומז הארת שביעי כדאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ד.) אם היא מסטרא דההוא עבד מט"ט דאיהו כליל שית סטרין כתיב ביה שש שנים יעבוד גלגולין דילה לא מתחייבא אלא שית שנין עד דאשלימת שש דרגין מההוא אתר דאתנטילת אבל אם נשמתא היא מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם וכו' ונשמתא דאיהי מתמן אתמר בה ובשביעית יצא לחפשי חנם לית בה שעבודא. היינו כי באמת אף ההארה הנקראת עבד מט"ט ג"כ מכרת שאין לה מגרמי' כלום רק ההבדל בזה שבחינת עבד מט"ט רומז שהאדם הוא הכלי להמליך עליו השי"ת בכל פעולותיו ובכל פרטי עבודתו. נמצא שמכיר שהש"י נתן לו זכות כזה שע"י עבודתו מתגדל הכבוד שמים. וזה הוא ע"י לבושים משית סטרין היינו ששת ימי המעשה שעולם הזה מתנהג על ידם. והארה הנקראת מסטרא דשכינתא נקרא הארה מפורשת שהכל הוא מהש"י ואין לו להאדם מה למסור חזרה וזה מאיר ביום השבת שגם טובת הנאה מעבודתו מקדיש להשי"ת ואין לו שום כח לפעול מאומה וזה נקרא מקדישו הקדש עלוי שאחר כל העבודות מכיר היטב לבלי יחזיק שום טובה לעצמו אף מכח עבודתו. ובחג הפסח מאיר הש"י בכל השבעה ימים. שמאירים בבחינת שביעי כדאיתא בגמ' (פסחים ק"כ.) מה שביעי רשות אף ששה רשות. כי באמת מצד השי"ת אין שום דבר רשות רק מצוה ואיסור כי רשות נקרא דבר הצריך להתברר והוא בספק וקמי' שמיא אין ספק ורק מצד האדם אם יעבוד את השי"ת בדבר הרשות יאיר בזה רצון השי"ת ויתברר שהוא מצוה ואם חלילה להיפך יתברר שהוא איסור ולכן נקרא זאת רשות שנתן הש"י רשות להאדם להכניסו להקדושה. ולכן בחג הפסח שישראל יצאו מההסתר של מצרים ששם נדמה להאדם שכחו ועוצם ידו עשה לו חיל כמו שכתוב (דברים י״א:י׳-י״א) והשקית ברגלך כגן הירק ויצאו ישראל מההסתר הזה והאיר להם הש"י בחג הראשון שהוא פסח דרגא דאברהם שהוא לבוש למדת החסד האיר להם הש"י שחפץ בעבודתם שיבררו עצמם ע"י כח פעולתם ולמסור הכל להש"י וזה נקרא רשות. ובשביעי של פסח נגמר זאת בתכלית השלימות כי בשביעי מאיר מסטרא דשכינתא כד' בזוה"ק (הנזכר לעיל) מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית. אף שהוא הארה עליונה מאד שנקראת קבוע וקיימא שאין שם פעולות אדם כגוונא דשבת. מ"מ נכלל בזה ג"כ בחינת שבת דמעלי שבתא דמזמין לי' מבעוד יום היינו שנכלל בזה הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' גם הקדושה של הרצון ית' שחפץ בפעולות אדם. ולכן שוים הששה ימים לשביעי מה שביעי רשות שבהגמר ניכר שכל עבודתו הכניס להקדושה אף ששה רשות אף שששת ימי המעשה המה בהסתר אבל בחג הפסח מאירים גם הששה ימים שנתן הש"י רשות להאדם לברר ע"י עבודתו ולהכניס להקדושה כל צמצומיו עד ששוים לגמרי לשביעי שיכולים ישראל להקדיש אז אף הקדש עלוי:

י״דשמור את חודש האביב וגו' וזבחת פסח וגו' שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו' כי בחפזון וגו'. איתא בזה"ק (תצוה קפ"ו.) ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון אביב דאיהו אב"ג. היינו שבזה החודש הוא התחלת קדושת המועדים דישראל מקדשי ליה לכן כתיב שמור ושמור הוא לאו והיינו שכאשר יסורו ישראל מצדם את מסכים המבדילים אז ימצאו כל הסדר מפורש מצד הש"י ואח"כ נאמר כי בחפזון שהישועה הזאת היתה באורח דילוג שלא הי' הסדר כלל ביד ישראל רק ביד הש"י. לכן צריכין ישראל לבטל כל כח תפיסתם וע"ז רומז הקרבן פסח שהי' נצלה ראשו על כרעיו ועל קרבו להורות שישראל מבטלים כל תפיסתם להש"י וכן מצה רומזת שכאשר נתגלה רצונו ית' צריכים ישראל להמשך אחר רצונו ית' כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה על מה שאיתא (מכילתא בא) ושמרתם את המצות וכו' מצוה הבא לידך עשה אותה מיד ואל תחמיצנה שאין צריך האדם להתיישב בזה כלל כדאיתא בגמ' (שבת פ"ח.) עמא פזיזא וכו' נעשה קודם לנשמע שהגוף יהי' נמשך תיכף אחר רצונו ית' בלי שום ישוב הדעת כלל ולכן כתיב הטעם על מצה כי בחפזון יצאת מארץ מצרים:

ט״וששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך. איתא בגמ' (פסחים ק"כ.) מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות וכו' הענין בזה כי כמו שהציב הש"י היקף שבעה של ימי השבוע ששת ימים תעבוד וגו' וביום השביעי שבת וגו' כן הציב הש"י היקף שבעה גבי מועדים וכמו שכתוב בסכות תשבו שבעת ימים וגו'. אכן השבת הבא אחר ששת ימי המעשה מורה שהאדם צריך למסור חזרה להש"י כל כח פעולותיו ולהכיר שהוא אין לו מצדו שום כח לעשות איזה הוספה כגון צורך אכילה או בגדים או בנין וכדומה רק הכל הוא כח הש"י אבל ההיקף שבעה של סכות רומז שצריך האדם להכניס תחת היקף הש"י כל השבעה ימים כי סכות הוא זמן האסיף שאוסף האדם לרשותו כל הטובות של כל ימי השנה לכן צריך להכניס עצמו עם כל הטובות תחת אור המקיף של הש"י וזהו בסכות תשבו שבעת ימים. וביום השמיני של סכות הנקרא עצרת שאז מרגיש האדם היטב שהש"י מקיפו תמיד. אכן בפסח מחמת שהוא התחלה מסדר מועדים שבו נעשה האדם כלי קיבול לאור ית' ורומז על אור פנימי לכן כתיב ששת ימים תאכל מצות שצריך האדם לצמצם עצמו להיות כלי מוכן לקבל אור פנימי מהש"י כי בזה הוא הבירור גם על ההשפעה של האדם כמו שביאר אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה כי כאשר אמר משה לישראל קדושת בכור הזהירם מתחלה על אכילת מצה כי אי אפשר להיות נקי בההשפעה רק אם מצמצם עצמו מתחלה בהקבלה וזהו שאיתא (שם) מה שביעי רשות היינו אחר שצמצם האדם עצמו יכול אח"כ להכניס עצמו לדברים הצריכין בירורים כמאמר הכתוב (קהלת ט׳:ז׳) לך אכול בשמחה לחמך וגו' כי כבר רצה אלהים את מעשיך וזהו מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות היינו שנתבררו כל הששת ימים אשר כל הצמצומים שצמצם האדם עצמו בהם. הי' ברצון בחירתו ורצונו הטוב וכמו שמיני עצרת שאחר חג הסכות רומז על היקף שמיני שמה שישראל בטלו עצמם מקודם בהז' ימים מחזיר אותם הש"י בשמיני עצרת לתפיסת האדם. כן בשביעי של פסח רומז על שלימות הצמצומים של ישראל שכל הצמצום הי' ברצונם ובחירתם כי יש שני עניני רשות יש דבר הרשות שצריך בירור אם יעשה בכח הזה מצוה יתברר למפרע שבזה הרשות הי' מצוה וחלילה להיפך יתברר להיפך ויש רשות כמו שמצינו בזה"ק (חיי קל"ג.) על תפלת ערבית רשות איתא שם ומה דאתקין יעקב דאיהו שבחא דאבהן אמאי איהו רשות וכו' אמר ר' שמעון הא אתמר. אבל ת"ח הני תרי זמני דתרי צלותי לאו אינון אלא לחברא ליעקב בעדביה כיון דאתחברו דא בדא אנן לא צריכין יתיר דכיון דאתיהיבת אתתא בין תרין דרועין ואתחברת בגופא לא אצטריך יתיר היינו כי אחר שנתברר בשני הצדדים הנקראים תרין דרועין אז הוא רשות חולקא דיעקב. וכן הוא זה הרשות של יום הז' שנקרא עצרת ומה שביעי רשות אף ששת ימים רשות:

ט״זששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך. (פסחים ק"כ.) מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שעצרת הנאמר בפסח הוא כעין עצרת שנאמר בסכות אכן עצרת דסכות הוא ביום ח' ועצרת דפסח הוא ביום השביעי. והענין בזה כי כל ראשית פתיחה והתגלות אור של חג הפסח הי' רק מצד השי"ת בלי עבודת אדם כלל ולעומת אור כזה צריך אדם להתייצב בגודל צמצום מצדו שלא לקבל שום מותרות כי אם לא יהיו נזהרים בזה בעצמם מלקבל שום מותרות אזי יוכל להתעורר ח"ו קטרוג של האומות מדוע בחר השי"ת רק בישראל ולא בעכו"ם. ואם כי יברר השי"ת מצדו שכל קבלות ישראל היה רק ברצון השי"ת הלא כן בכחו ית' לברר גם אומה אחרת כמו ישראל. אכן חג הסכות שבא בזמן אסיפה בירח האתנים דתקיפי במצות (ר"ה י"א.) שזה רומז על כל עבודות ישראל ואז אחר כל העבודות שלהם יחזיר להם השי"ת כענין שאמרו (קידושין) לאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו בעוה"ז וע"ז רומז שמיני עצרת כי ההארת היקף שמיני הוא אחר כל עבודת אדם שהם בהיקף שבעה אז מאיר השי"ת שבאמת יש מקום לכל עבודות ישראל בשורש רצון העליון ית' שזה נקרא בחי' שמיני:

י״זאכן ההיקף שבעה רומז כענין שנאמר (שמות כ') ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות שנקודה האמצעית מזה ההיקף הוא ביום השביעי תשבות וזה שמקשה בזה"ק (אמור צ"ד:) אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול אמאי חול וכו'. היינו שלפי זה נמצא שימי החול גדולים במעלה מיום השבת כי בימי החול יוכל אדם להשיג ע"י פעולותיו גודל הכרה בזה אשר יעבוד כגון חרישה וזריעה וכדומה שבכל שער ושער הציב השי"ת מצוה להכיר על ידה אורו ית' משא"כ בשבת שאז הוא רק שביתה. ומבאר שם בזה"ק שבאמת כל ההכרה שיכולין להשיג ע"י הפעולות מימי החול הוא רק ע"י השביתה של שבת. אכן בשבעת ימי הפסח שאז פתח השי"ת התגלות אורו רק מצדו בלתי עבודת ישראל לכן אחר שישראל מצמצמים א"ע בכל הששת ימים מצדם שלא לקבל שום מותרות אז מאיר להם השי"ת מצדו יום שביעי רשות ומה שביעי רשות אף ששת ימים רשות:

י״חששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך. (פסחים ק"כ.) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמא הוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו וכו' בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. הענין בזה כדאיתא בזה"ק (משפטים צ"ד.) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד כד נשמתא אתחייבת בגלגולא אם הוא מסטרא דההוא עבד מט"ט דאיהו כליל שית סטרין כתיב ביה שש שנים יעבוד וכו' אבל אם נשמתא הוא מסטרא דשכינתא דאיהו שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם וכו' לית בה שעבודא. היינו כי כן הציב השי"ת רצון שכפי שאדם עובד ומצמצם א"ע מתתא לעילא שהם שית דרגין כן לעומת זה מנהיר לו השי"ת שית דרגין מעילא לתתא עד ובשביעית יצא לחפשי חנם שאין מהצורך לו עוד שום צמצום כי מאחר שצמצם עצמו האדם מצדו בנקודה האחרונה דלית בה עיינין ונראה שעולם כמנהגו נוהג והוא הכניס שם עיינין להכיר גם שם הנהגת מלכות שמים לעומת זה מנהיר השי"ת שזאת הנקודה האחרונה והנמוכה הוא עיקר התכלית וראשית המכוון מרצון השי"ת. וזו ההארה נקראת ובשביעית יצא לחפשי חנם וזה כוונת הגמרא מה שביעי רשות כי על שביעי אין שום מקום לומר חובה רק רשות כי אם היה איזה מקום לומר על שביעי חובה אזי לפי כללי הש"ס הוה למדין איפכא שזה כללי הש"ס שבידינו דכל היכי דאיכא להקיש לקולא ולחומרא מקשינן לחומרא ולא לקולא ומאחר שכאן מקשינן לקולא מוכח מזה שאין שום מקום לומר על שביעי שהוא חובה רק רשות וכדמוכח מזה"ק (שם) לזה שפיר ילפינן מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות שמאחר שמיד בלילה הראשונה התחיל האדם להכניס עצמו בזה הצמצום שהוא חובה לאכול מצות ולהכיר איך שמלכותו ית' בכל משלה שוב הם הששת ימים אח"כ רשות ויכול האדם להתחיל לצפות ולקוות מלילה ראשונה להזמן שיהיו יכולין להביא חמץ למקדש היינו שיראה לו השי"ת איך שכל פעולותיו יש להם מקום אצלו ית':

י״טששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו'. איתא בגמ' (פסחים ק"כ.) מה שביעי רשות אף ששה רשות וכו' בלילה הראשון וכו' הכתוב קבעו חובה ענין מצה הוא להכיר שאין להאדם עדיין שום קנין וחלק באור הש"י כי יש בו מעט פעולת אדם ההיפך מחמץ הנעשה ע"י פעולות אדם לכן בלילה הראשון שהישועה הי' רק מצד הש"י בלי שום חלק מצד האדם לכן קבעו הכתוב חובה לאכול מצה אבל ביום השביעי אחר שעברו ישראל את הים ומדבר מקומות שהי' בהם הסתר גדול ויכול להדמות שאין שם כבודו ית' וישראל הכירו שם כבודו ית' ואמרו שירה והיינו אף שהי' יכולים לומר שע"י עבודתם יש להם חלק בהאור והם החזירו זאת להש"י זה נקרא רשות וכענין שמצינו במדרש תנחומא (בהר ב') על אברהם אבינו חזר והקנה אותו לי אף שכתוב (תהילים קט״ו:ט״ז) והארץ נתן לבני אדם. עכ"ז מסר א"א הכל להש"י וזהו מה שביעי רשות היינו אף שהי' יכולים לומר אז שיש להם חלק מה בהישועה וישראל בחפצם וברצונם המליכו את הש"י על זה הישועה. אף ששת ימים רשות שמזה ניכר שגם בכל הישועה של כל הששת ימים השי"ת מאיר להם הישועה ואומר שגם בהששה ימים הי' להם חלק בהישועה וזה וביום השביעי עצרת וגו' וביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה שהוא מלשון עוצרו בבית הבד וזה נקרא העולה מכל זה. התמצית הנעצר מכל זה הי' כאן קריעת ים סוף שבים יש טרדה והסתרה גדולה כדאיתא בגמ' (תמיד ל"ב.) וכן מצינו שאיתא (בפדר"א פ"י) על הים לא מצינו כבודו ובמקום כזה הכירו ישראל את כבוד הש"י והיינו שישראל אף במקומות רחוקים מהאור גם שם מכירין כבודו ית' וזה הוא התמצית העולה מכל זה וזה נקרא עצרת לה' אלהיך:

כ׳איתא בגמ' (פסחים ה'.) בשכר שלש ראשון זכו לשלשה ראשון וכו' להכרית זרעו של עשו ולבנין בית המקדש ולשמו של משיח וכו' הענין בזה כי ניסן נקרא החודש הראשון כך איתא בזה"ק (תצוה קפ"ו.) ירחא דלכון איהו באתגליא וכו' בסידורא כסדר דאתוון וכו' כי בחודש הזה הוא התחלה שהבריאה עומדת נוכח המאציל פנים בפנים. ומצד זה ממילא נמשך התבטלות לכל מי שמתנגד וחפץ להסתיר מהאדם הארת פניו ית' כמו שסידר האריז"ל והא אזמין עתיק יומין למצחא עדי יהון חלפין. וזהו בשכר שלש ראשון כי ראשון הוא הארת הרצון שחפץ לבוא בהתלבשות הבריאה שיהי' נקרא חד בחושבן כדאיתא בזהר חדש (בראשית ב') דקוב"ה אקרי אחד ואקרי ראשון וכו' אחד הוא חד ולא בחושבן וראשון הוא חד בחושבן. וכדאיתא במדרש (רבה נשא י"ג) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. יום ראשון אינו אומר אלא יום אחד וכשם שאמר יום אחד יאמר יום שנים יום שלשה אלא למה אמר יום אחד שעד שהקב"ה הי' יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים היינו שהרצון ית' הנקרא אחד חד ולא בחושבן חפץ לבוא בהתלבשות שיהי' נקרא ראשון חד בחושבן וזהו שעד שהקב"ה הי' יחידי בעולמו היינו שגם טרם בריאת עולם עלה ברצונו ית' להתלבש בעבודת הברואים שהבריאה תכיר את הרצון בתפיסתה ע"י עבודה וזה ההכרה נקרא ראשון וזהו בשכר שלש ראשון היינו בשכר כל ראשון בפרט שרומז על התלבשות הרצון בעבודת ישראל מצד זה זכו לשלשה ראשון כי בכל ראשון בפרט נכללו כל שלשה ראשון כי זרעו של עשו מתנגד תמיד על זה הרצון שנקרא ראשון שחפץ לדור בתחתונים שיהי' להאדם הכרה באורו ית' ע"י עבודה ועמלק מתנגד על זה ומכחיש עבודה. ולבנין בית המקדש שנקרא ראשון היינו בשכר שישראל עובדים בזה הרצון שנקרא ראשון שממנו מתחיל מקום לעבודה עי"ז יזכו לבנין בית המקדש שמאיר להם הש"י שכל הבריאה הוא באמת לבושים למקום ארון שאינו מן המדה שהוא חד ולא בחושבן. ולשמו של משיח כי על מלך המשיח נאמר (תהלים פ"ט) אף אני בכור אתנהו וגו' כי בכר הוא אותיות השניים לא"ב של אי"ק בכ"ר היינו כי מי שמואס בעבודה והולכים בחושך אומרים שיש להם אחיזה בהחשוכא הקודמת לנהורא היינו בויהי ערב הקודם לויהי בוקר שזה רומז אותיות אי"ק וישראל אוחזים תמיד באותיות בכ"ר שהוא ויהי בוקר וע"ז נאמר בכר אתנהו היינו שישראל עובדים והולכים באור ובעבודה כפי תפיסתם בהארת הרצון שחפץ בעבודת הברואים ולכן שכרם שאף בעת שיתבטלו כל הלבושים כמו שכתיב (ישעי' ב') ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. מ"מ יהי' נשאר מקום להלבושים של ישראל גם אז כדאיתא בזה"ק (ואתחנן רס"ד.) דאי כתיב ה' ושמו הוא אחד הוינא אמרי הכי לא כתיב אלא ה' אחד ושמו אחד וכו' היינו כי ה' ושמו הוא אחד הי' ג"כ קודם בריאת עולם הי' הוא ושמו לבדו וא"כ אין שום יתרון מכל הווית הבריאה לכן נאמר ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד להורות שנותו הש"י מקום ללבושי עבודת ישראל. כי קודם שנברח העולם הי' הוא ושמו אחד ואחר כל הבירורים יהי' ה' אחד ושמו אחד שרומז על הרצון שנקרא ראשון שחפץ בעבודת הברואים וזהו ביום ההוא אף שאז יהי' ונשגב ה' לבדו מכל מקום יהי' ושמו אחד שהש"י יתן מקום לעבודת ישראל שלא יתבטל אפילו כחוט השערה מכל הלבושים של ישראל וזה שכתוב (זכריה י״ג:ח׳) והי' בכל הארץ נאם ה' פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה. היינו כי ישראל נקראים שלישית על דרך שאיתא בגמ' (חגיגה י"ד:) אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית וכמו שכתוב (ישעיהו י״ט:כ״ד-כ״ה) ביום ההוא יהי' ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו ה' צבאות לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל היינו שמצרים רומז על גודל התפשטות ואשור רומז על תקיפות גדול וזהו הכל יתבטל לעתיד אבל ישראל יען שע"י עבודתם יש להם הכרה בהרצון שחפץ בו הש"י בעוד שהי' הקב"ה יחידי בעולמו הי' חפץ בהתלבשות הרצון בבחינת ראשון כי ראשון מחייב שני וזהו יהי' ישראל שלישיה היינו שישראל המה הקו האמצעי שמסתכלים לעומק הרצון המתלבש בכל אלו הלבושים ועל זה מסיים הכתוב ברוך עמי מצרים וכמבואר בתד"א (אלי' זוטא פי י"ב) אלו בני ישראל שיצאו ממצרים ומעשה ידי אשור אנו בני ישראל שגלו לאשור היינו שמכל אלו הלבושים בררו ישראל עצמם לילך בקו האמצעי. לכן אף בעת שיתבטלו כל אלו הלבושים שנקראים מצרים ואשור אבל השלישית יותר בה שישאר מקום והשארה מעבודת ישראל עד שיכירו את עצמם בכל אותן הפסיעות של עבודתם בעוה"ז וזה נקרא תחיית המתים שאיתא (בטא"ח סי' ת"צ) שתחיית המתים יהי' בפסח כי חג הפסח הוא כל הצמצומים של ישראל ובזה המקום שמצמצם האדם א"ע בעוה"ז בעד כבוד שמים בזה המקום עצמו יכיר תמיד א"ע ולא יתבטל ממנו זאת התפיסה והעבודה לעולמי עד. וזהו שאיתא (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב היינו שכל אחד ואחד כפי צמצומו בעוה"ז בעבור כבוד שמים. כן יהי' לו חלק לעוה"ב כי באם חלילה אחר החטא יסמוך האדם שהש"י יתקן אותו שבאמת הש"י חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אבל אם יתוקן החסרון רק מצד חסדי הש"י ולא ע"י עבודה שבתפיסתו לא יהי' לאדם שום חלק בזה ומצדו ישאר זה המקום בעצמו בחושך הגם שיאיר בזה הש"י שגם בזו הפעולה נתגדל הכבוד שמים אכן זה הכבוד שמים יהי' כמו שבאמת אף מהדומם יש כבוד שמים וכענין שכתיב (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל אבל השמים בעצמם אין להם שום חלק בזה כיון שאין בהם שום בחירה וכמו שאיתא (בפדר"א מ"ב) שמי כמוכה באלים ה' אמר פרעה נמצא שנתגלה בו כבוד שמים וכן המן בשעתו שאיתא בגמ' (מגילה י':) והי' לה' לשם זה מקרא מגילה לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים אבל הם מצדם לא הי' להם שום חלק בזה כי הכבוד שמים שנתגדל מהוויתם הי' רק בעת שנאבדו מן העולם. שאני בישראל שעיקר רצונו ית' שיתעלה מהם כבוד שמים בהכרת תפיסתם ויהי' להם חלק בו וזהו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שכל אחד ואחד כפי עבודתו כן יכיר אח"כ א"ע וזה הוא עיקר תחיית המתים שיכיר א"ע בתפיסתו הקודמת ולא יהי' בעיניו כברי' חדשה על דרך מה דלא הוי הוה כי תחיית המתים כזה מודים אף כל הכופרים בתחיית המתים מודים ג"כ שביכולת הש"י לברוא ברי' חדשה יש מאין. ואף כל הפלוסופים שאומרים שהעולם קדמון והמה מחויבי המציאות ג"כ מודים שחידש הש"י את העולם יש מאין. אכן התחיית המתים האמתי שאנחנו בני ישראל מאמינים הוא שיהי' מה דהוי הוה ולא יהי' תפיסה חדשה מה שלא הי' בעוה"ז רק כל אחד ואחד יכיר את תפיסתו הקודמת שהי' לו בעוה"ז לכן יהי' תחיית המתים בפסח כי זה הרצון הנקרא ראשון מתחיל בפסח שבו מתחילין ישראל לצמצם א"ע באכילת מצה והצמצום הזה כולל כל מיני צמצומים של ראיה ושל שמיעה ושל כל החושים וכפי שמצמצם האדם את עצמו בהם שילך עמם בחשבון ובישוב הדעת ובלי חשבון ודעת לא יקבל שום דבר כן נשאר תפיסתו קיימת לעולמי עד וכמו שנאמר (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול וכמו שביאר אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה שמה שמשה רבינו אמר לישראל פרשת אכילת מצה קודם פרשת קדושת בכור יען שקדושת הבכור רומז על כל השפעות של אדם ואי אפשר לאדם שיהי' השפעות שלו מבוררים אם לא בירר עצמו מקודם בכל הקבלות שלו שיהי' מבוררים כרצון הש"י וע"ז רומז אכילת מצה שכל מיני קבלותיו יהי' מבוררים בחשבון גדול וממילא יוכל האדם לברר עצמו שיהי' כל השפעות שלו מבוררים. ומזה שמצמצם עצמו שילך בחשבון בקבלות שלו ובהשפעות שלו ישאר לו הכרה בתפיסתו לעולמי עד:

כ״אאיתא בגמ' (פסחיס ה'.) בשכר שלש ראשון זכו לשלשה ראשון להכרית זרעו של עשו וכו' הנה עשו הוא היפוך ממצה. כי מצה הוא השפעת הש"י בלי פעולת האדם. ועשו הוא שאומר תמיד כחי ועוצם ידי לכן בשכר שמקיים האדם ביום הראשון תשביתו שאור וכו' כי שאור וחמץ מורה על פעולת אדם וישראל משביתים זאת ומכירים שכל הפעולות המה מהש"י לכן יזכו להכרית זרעו של עשו וזה כדאיתא בזה"ק (תצוה קפ"ג:) השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל ואמאי קרבנא דא חמץ דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה. והענין בזה כי ראשון מורה על מה שהש"י מאיר התגלות רצונו ית' מפורש והשפעתו בהתחלת התלבשות. ואז צריך האדם לעזוב כל הפעולות והלבושים המסתירים אורו ית' רק להסתכל להמקור וזה הטעם מאכילת מצה על שם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם היינו כיון שהי' אז התגלות רצונו ית' מפורש לכן נאמר להשבית שאור שחמץ מורה שיש מקום לפעולות אדם וזה אסור אז. אבל אח"כ רצון הש"י הוא שהאדם ע"י פעולותיו ימשיך את אור הש"י לכל הלבושים לכן מיום הראשון ואילך מתחילין לספור להיום שמביאין חמץ לבית המקדש:

כ״בוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. היינו שיתן לנו השי"ת חשק ורצון לקבל ברכת החג כי באמת משפיע השי"ת תמיד כל הטובות אלא שהאדם היא משולל רצון כי כל עוד שהשפעתו ית' היא רחוקה מתפיסתו אזי נראית על האדם כמשא ועל זה הענין אמרו ז"ל (ברכות ט':) וישאלום וינצלו את מצרים אמר ר' אמי מלמד שהשאילום בע"כ איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים וא"ד בע"כ דישראל וכו' מ"ד בעל כרחם דישראל משום משוי אמנם בביזת הים מצינו ויסע משה את ישראל מים סוף וביארו ז"ל (מכילתא) הסיען בעל כרחם וכו' ומדוע לא היה ביזת הים על ישראל למשוי אכן כל זמן שהיו בבחינת נקודות הכסף שלא היו עדיין מפורש בתפיסתם היו נדמה עליהם למשוי מה שאין כן ביזת הים שנקרא תורי זהב וזהב מורה שכבר הכירו בתפיסתם ג"כ השפעתו ית' אזי לא היו עוד עליהם למשוי כלל ולזה בכל המועדים שאז עומד השי"ת עם הארת פנים נוכח ישראל כי כל המועדים נקראים פני ה' לפיכך אנו מתפללים אז והשיאנו וכו' היינו שינהיר בתפיסתנו ג"כ בברכת החג למען שיתעורר בנו חשק לקבל אותם. אף שאז כל הטובות המה עדיין בכלל כמו שנ"ת לעיל (ב' דפסח ענין י"ט) והמה עדיין למשא. אך עכ"ז יתן לנו השי"ת רצון וחשק ואהבה לקבל כל הטובות. כאשר רצית ואמרת לברכנו. היינו כי כל החשק המתעורר בהאדס הוא רק מזה הרצון שיש להשי"ת להשפיע כדכתיב (שמואל ב ז׳:כ״ז) כי אתה וגו' גליתה את אזן עבדך וגו' על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך. קדשנו במצותיך. קדושה היא חשק וחמימות וזהו קדשנו במצותיך שיהיו לנו חשק וחמימות בפעולת המצוה כי בזמן שפעולת המצוה הוא בלי חשק וקרירות אזי היא על האדם כמשא כמו שאמרו ז"ל (ברכות י"ז.) אלופינו בתורה ומסובלים במצות שנראה להאדם שסובל מהם אבל כשפועל האדם המצות בחמימות ובחשק אזי מכיר שהמצוה סובל אותו כמו שאמרו ז"ל ארון נושא את נושאו. שבענו מטובך. היינו כי כאשר פותח השי"ת מטיבו אזי יתאחדו ביחד שביעה ורצון כי כל הטובות מזה העולם לא יתכן שיהיו שניהם ביחד כי כאשר יש שביעה אזי נפסק החשק ובעת שיש חשק עדיין אין שביעה אבל בטיבו ית' יתכן להיות שניהם ביחד. כה תברכו וגו'. מבואר בגמרא (סוטה ל"ח ) כה בעמידה כה בלה"ק. כה בעמידה היינו שימשיכו הברכות בקומה שלימה ובסדר יפה מהראש להכלי פעולה עד הרגלים וכענין שאיתא בזה"ק (תרומה קנ"ג.) לעילא מוחא נטיל ברישא ובתר יהיב ללבא ולבא נטל ויהיב לכבדא ולבתר כבדא יהיב חולקא לכל אינון מקורין דלתתא כל חד וחד כדקא חזי ליה לתתא כבדא נטיל ברישא וכו' וכשהולך ההשפעה בסדר יפה מהשי"ת למוחא ומשם ללבא וכו' אזי מורה שהשי"ת עושה את האדם לכלי קיבול וכשעושה השי"ת כלי קיבול אזי ממלא אותה תיכף וזה נקרא כה בעמידה וכה בלה"ק היינו כי כל הלשונות נקראים עלגי לשון וכמו שאמרו ז"ל (שבת י"ב:) שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי משום שנמאם להם ולשון הקודש מורה שכל מערכת הבריאה מסכים להברכות וזהו כל רצונו ית' להשפיע תמיד בזה האופן שיסכימו כל מערכת הבריאה. יברכך ה'. היינו שיעשה השי"ת את ישראל בריכה וכלי קיבול להמשיך אצלם כל מיני טובות אכן על התחלת בנין הכלי יכול להתעורר קטרוג כי אחר שכבר יש כלי אין מקום עוד לקטרוג והכל מסכימים שבמקום שיש כלי שם צריכין לירד כל השפעות כדכתיב (דניאל ב׳:כ״א) יהיב חכמתא לחכימין אכן על החכמה הראשונה יכול להתעורר קטרוג מדוע אינו נותן השי"ת לאיש אחר זאת החכמה והי' הוא ג"כ כלי על זה כתיב וישמרך היינו שמראה השי"ת שמגיע להם זאת הכלי בשורת הדין כענין הבירור שמראה השי"ת על בנימין הצדיק שאיתא בגמ' (יומא י"ב) שנאמר חופף עליו כל היום לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לגבורה היינו שיודע השי"ת אשר אפילו אם יבחר לשכון אצל שבט אחר בכל זאת לא יתרבה אצל זה השבט כ"כ תשוקה נפלאה כמו התשוקה נפלאה שיהיו אצל שבט בנימין אם יבחר לשכון אצלו ולפיכך בחר בו השי"ת מיד בהתחלה. יאר ה' פניו אליך. היינו כי בהארת פנים נכלל הכל כדאיתא בזה"ק (אדרא זוטא רצ"ד.) כל פרצופא בי אשתמודע. ויחנך. היינו כי למי שחונן השי"ת במדת חנינה אזי מוכרחים כל המתנגדים ג"כ להסכים אליו. ישא ה' פניו אליך. היינו כמבואר בגמרא (ברכות כ':) וכי לא אשא פנים לישראל וכו' הם מדקדקים על עצמם עד כזית וכו' והיא שמברר השי"ת שמגיע לישראל זה הנשיאות פנים בשורת הדין מדה במדה כי הם נושאים לו ית' גם כן פנים במעט אהבת הנותן שמראה להם מסתפקין עצמם כאילו קבלו כל הטובה בשלימות אכן על זה נתעורר לפעמים קטרוג מישראל בעצמם כי זהו דברים שבלב ומי יאמר שהישראל מסתפק בעצמו במעט אהבת הנותן בכל לבו לזה כתיב וישם לך שלום:

כ״גוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. היינו כי בכל חג יש ברכה מיוחדת ובזה החג הוא עיקר הברכה הכלי קיבול שבונה השי"ת בלב ישראל לקבל כל הטובות לזה אנו מתפללים והשיאנו וגו' כלומר שיסדר השי"ת אצלנו זאת הכלי לקבל כל טובה בזמנה בעת שהשי"ת עוסק בה ג"כ להנחילה לנו וכענין הכתוב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזניך היינו שהשי"ת נותן הכלי עם הטובה וזה הוא העיקר בזה החג. כאשר רצית ואמרת לברכנו. היינו יען שבחג עומד השי"ת ברצון מאד להבריאה. קדשנו במצותיך היינו שכל הטובות יהי' רק אצלנו שמחה של מצוה שעל ידם יהיו בנקל לעבוד השי"ת. ותן חלקנו בתורתך היינו שיפתח השי"ת את הפנימיות מהמצוה ואז יהי' מאיר המצוה כמו ד"ת כענין מצוה בשעתה כדאיתא בגמרא (קידושין ל"ג). וטהר לבנו לעבדך באמת היינו שיסור מנקודת הלב כל המסכים. רק לעבדך באמת:

כ״דוהשיאנו ה' אלהינו וגו'. היינו שאנו מתפללים שיעשה אותנו השי"ת כלי קיבול מחיים כלומר שיאיר לנו החיים בהגוף ובהדומם ועיקר החיים הוא המונא פי ה' כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון ס"ט) מסטרא דימינא איהי כליל ז' הבלים וכו' ולקבלייהו אמר דוד שבע קלין וכו' ועל אלין שבע אתמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכו' וכשמכיר האדם המוצא פי ה' המחי' את כל הדברים שהוא הכלל יתפשט אצלו ממילא אח"כ זה הכלל על כל הפרטים וזה החיים נמשך משורש הרצון ית' לזה אמר כאשר רצית וגו' כי ימי החג נקראים פני ה' כי בהם נתגלה מפורש הרצון ית' לזה יכולין כך להתפלל כמו שנאמר אתה וגו' גליתה את אזן עבדך על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך וגו' (שמואל ב ז׳:כ״ז). קדשנו במצותיך. היינו שנעשה את המצות בחביבות ובחמימות כי מי שפועל אותם בקרירות המה עליו לעול ולמשא ומתעצל בעשיותן משא"כ כשפועל אותם בחמימות עושה אותם בזריזות ואין לו בהם שום טרחה ויגיעה כלל. ותן חלקנו בתורתך. היינו שנהי' עוסקים בתורה כמו מי שעוסק בתוך חלק שלו ולא כמו מי שעוסק בשל חלק אחרים וכאשר עוסק אדם בה כמו בתוך שלו יכול למצוא בתוך לבו כל הדברי תורה ומכיר הדברי תורה בכל מה שראו עיניו כי באורייתא ברא קב"ה עלמא ואין שום דבר שיהי' משולל דברי תורה. שבענו מטובך. היינו שעיקר השביעה שלנו יהי' מהטובת עין הניכר בהטובה ושמח נפשנו בישועתך וישועה הוא מלשון שעה היינו שיהי' ניכר איך שפונה השי"ת אצלנו וזאת ההכרה הוא עיקר שמחת הלב כדכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ט) שמחת לבב הולך בחליל וגו' וטהר לבנו לעבדך באמת ואמת מבואר בזה"ק (נשא קל"ג:) תרין תפיחין היינו כי אמת הוא ההיפך לגמרי משקר ולצנות ומי שהולך באמת מנהיר נגדו השי"ת את הארת רצונו בבליטה מפורשת וזאת הבליטה נקרא תרין תפיחין. כה תברכו וגו'. איתא בגמרא (סוטה ל"ט:) כה בעמידה היינו שירדו הברכות לישראל בקומה שלימה כי כאשר יש קומה אזי מנהיג הדעת שבראש את כל האברים. יברכך ה'. ומבואר בזה"ק (עקב רע"א.) ברוך הוא מלשון בריכה ואמשוכיתח ממקור עלאה כלומר שימשכו הברכות לישראל מהמקור עלאה בלי שום אמצעי ע"ד שמצינו בגמ' (סנהדרין ל"ח:) המנותא בידן אפילו פראונקא לא קיבילני' ועל זה אמר וישמרך כי לקבל מהמקור בלי שום לבוש צריכין לגודל שמירה ובלי לבוש היא עיקר הארת פנים ית' וזה יאר ה' פניו אליך וכדכתיב השיבנו האר פניך ונושעה (תהילים פ׳:כ׳):

כ״הויחנך היינו כי מי שמראה לו השי"ת מדת חנינה אזי נתבטלו ממנו כל הטענות. ישא ה' פניו אליך וכמבואר בגמרא (ברכות כ:) וכי לא אשא פנים לישראל וכו' הגם שאמרו ז"ל (מגילה כ"ה.) שברכת כהנים נקרא ולא מתרגם מ"ט שכתיב ישא אכן באמת היא זה הנשיאות פנים ג"כ בשורת הדין ע"ד שאמרו ז"ל בגמ' (שם כ"ו:) אי לאו דהוי לי' הנאה מני' לא הי' יהיב לי' הדר הוי לי' מתנה כזבינו היינו כי מאחר שישראל עובדים כ"כ להשי"ת באהבה פשוטה מגיע להם הנשיאות פנים בשורת הדין ע"ד מאמרם ז"ל (ר"ה י"ז.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכך היא השורת הדין כמאמרם ז"ל כל הנותן לעני מלא עומסו מחזיר לו השי"ת מלא עומסו אכן על זאת בעצמה יכול לפעמים להתעורר קטרוג מישראל בעצמם כי זאת הוא הדבר המסור ללב ומאן מפיס אם זה האדם הוא בלבו מבורר כ"כ שיהי' מגיע לו בשורת הדין נשיאות פנים על זה נאמר וישם לך שלום היינו שלא יוכל שום מקטרג לשלוט עליו:

כ״ווהשיאנו ה' אלהינו וכו'. ביאר בזה כבוד אא"ז הרב הגאון הקדוש זללה"ה משל לאב ובנו שהולכים בדרך במדבר ומצאו אוצר של מרגליות ואבנים טובות אמר האב לבנו קח לך כל מה שתוכל לטעון עליך אף שהבן אינו יודע היקרות שבהם עכ"ז אמר לו האב כל מה שתוכל לטעון טעון ואל תתעצל ואח"כ כשנבא לישוב אז תתודע לך הטובה והיקרות שיש בזה האוצר כמ"כ הוא ברכת החג נכלל בהם כל הטובות ואח"כ בכל השנה נתפשטו כל אחד בזמנו:

כ״זוזהו שאנו מתפללים והשיאנו וכו' היינו שתטען אותנו את ברכת החג:

כ״חה' אלהינו היינו כמ"ש בזוה"ק (ויקהל רי"ג.) אף שנכלל כל האור בשם בן ד' עכ"ז בהט' נקודין אית נקודה אמצעית למשוך את האור לכל הלבושים בפרט ע"כ אנו אומרים ה' אלהינו לחיים טובים וכו' היינו כיון שיש חיבור לישראל עם השי"ת בתוך כל הלבושים זהו עיקר החיים. ולשלום היינו שנהי' כלי שלימה מצדנו ג"כ שלא נצטרך עוד לברורין כי באם האדם מצדו אינו נשלם וצריך עוד לברורין אף שמצד השי"ת היא נשלם זה אינו נקרא שלם רק תמים כמ"ש התהלך לפני והי' תמים היינו שהשי"ת אומר שמצדי אתה תמים אבל מצדך אתה צריך עדיין לברורין אבל שלם הוא כלי שלימה שלא צריך עוד לברורין. כאשר רצית ואמרת לברכנו. כמ"ש (שמואל פ' ז') גליתה את אזן עבדך וגו' ע"כ מצא עבדך וכו'. קדשנו במצותיך. היינו שע"י המצות יזריח לנו השי"ת ממקום שהוא קדש ישראל לה' וכמ"ש בזוה"ק (אמור) וא"ו לעילא ליכא. ותן חלקנו בתורתך כמ"ש כי חלק ה' עמו:

כ״טכה תברכו וכו' הנה הישראל אינו בנייחא משום טובה שאינו מכיר שהטובה נצמח מהזריעה שלו כמ"ש ונתנה הארץ את יבולה מה שאתה מוביל לה. לכן תקנו חז"ל אחר תפלה והודאה ברכת כהנים כמ"ש בגמרא (מגילה י"ח.) וירד מעשות החטאת וכו' ויברך את העם כי כל התפלות הם כמו זריעה שהאדם עומד אז לנוכת פני ה' וגם כל המועדים טובים הם זריעה כי נקראים פני ה'. ומקרא קדש היינו שישראל עומדים אז לנוכח פני ה' ע"כ אומרים אז כה תברכו היינו שזה בעצמו מה שזורעים ישיגו חזרה כמ"ש ונתנה הארץ את יבולה וזהו דוקא ע"י הכהן כמ"ש בזוה"ק (אחרי נ"ח.) וכד בעאן בני עלמא לאתברכא לא יכלין אלא ע"י דכהנא בגין דיתער כתרי' דילי' ויתברכא מטרוניתא וישתכחו ברכאן בכלהו עלמין היינו שהכהן הוא הנקודה ראשונה שעל ידה יכולים להשיג ולהכיר כבוד שמים:

ל׳יברכך ה'. היינו שתהי' בריכה וכלי קיבול לקבל כל הטובות:

ל״אוישמרך. היינו שיהי' לך שמירה שלא תקבל ממקום שאין שייך לך רק שתקבל מהצינור והפתח השייך לך בפרט בשורשך. כי אפילו הנפש היותר קטן מישראל. אם יקבל מהפתח השייך לו בפרט יכול להיות כלי לקבל אגב גררא כל הד"ת וכ"כ יכול לקבל אגב גררא כל הטובות מעוה"ז כמ"ש כמה פעמים בש"ס הכא עיקר והתם אגב גררא נסבא אף שאין לענין ההוא שום שייכות להתם אפ"ה אגב גררא נסבא ומביא התם כמה ענינים יקרים הכל אגב גררא:

ל״ביאר ה' פניו אליך. שיהי' לך הארת פנים מהשי"ת כמ"ש והא אזמין עתיק יומין למצחא כי כל הטובות נכללים בהפנים כמ"ש במדרש (קהלת י״ב:ב׳) עד אשר לא תחשך השמש זה קלסתר פנים והאור זה החוטם והירח זה המצח והכוכבים אלו ראשי לסתות ומהו הארת פנים אצל השי"ת זה שהשי"ת מראה שנותן מעומק רצונו. כי מהשפעת השי"ת יכולים להכיר מדותיו לכן מצינו השפעה שנקרא ידי ה' ויש שנקרא עיני ה' ופרצוף פנים הוא כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל שעיקר התיקון הוא שמנקודה אחת נעשה פרצוף שלם היינו שהשי"ת מאיר מעומק רצונו הגם באמת מצד השי"ת הוא משפיע תמיד מעומק רצונו אך כשהאדם מצדו אינו מכיר זה אינו נקרא הארת פנים אצל השי"ת אך כשהאדם מכיר איך שהוא מעומק רצון השי"ת זה הוא הארת פנים:

ל״גויחנך. שתהי' לך חן שאפילו האומות יסכימו לדעתך ולא יתנגדו עליך כי כל ברכת כהנים הוא גם לנגד האומות:

ל״דישא ה' פניו אליך. הוא כמ"ש בגמרא איך לא אשא פנים לישראל והם מדקדקין עד כזית ועד כביצה היינו שהישראל שבע מרצון ה' לכן אפילו שאינו אוכל רק כזית או כביצה מברך לה' כי הוא שבע מרצון ה' וכמו שהישראל על מעט טובה נחשב לו כאילו קיבל כל הטובה בשלימות כמ"כ השי"ת על מעט סבלנות שהישראל סובל בעד כבוד שמים אומר השי"ת די בזה שסבל יותר מכפי כחו אבל האומות אפילו שאוכלים כל מעדני מלך אינם שבעים. כמ"ש הנה עפלה לא ישרה נפשו בו:

ל״הוישם לך שלום היינו שתהי' כלי שלימה שעיקר השלימות יהי' בישראל:

ל״ווהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. היינו שינשא אותנו הש"י לברכת המועדים והיותר צריכין לזאת התפילה בפסח כי בו מתחיל להאיר שורש רצון העליון מכל הברכות ועל זה איתא בזוה"ק (ח"א רנ"ו:) יהי אור לקבל דרגא דחסד וכו' ולקבליה לתתא אברהם. (ושם ר"ס.) ובט"ו לירחא קדמאה חולקא דאברהם דאיהו קדמאה ואחיד בדרגא דחסד שהוא לבוש הראשון הסמוך להמקור ית' שנקרא חסד אל כל היום ואל בכל אתר נהירו דחכמתא (זוה"ק צו ל"א.) שמחמת גודל חסדו פועל לפעמים מה שנראה להיפך כדכתיב ואל זועם בכל יום והוא למען לבטל אותן המונעים השפעתו ית' לירד למטה וברוב חסדו זועם עליהם ומבטלם. וזה החסד אל נכלל בפסח לכך פסח חולקא דאברהם כי זה החג מורה על גודל הזריזות כמו שמצינו גבי אברהם אבינו ע"ה וישכם אברהם בבוקר זריזי דאברהם קמ"ל (חולין ט"ז.) והוא שהוא לבוש הראשון הקרוב להמקור ית' כי כל מה שנתרחק מהמקור נשלל בו הזריזות כמו שמצינו בגמרא (ברכות ד':) מיכאל באחת גבריאל בשתים וכו' היינו הגם ששכינה בכל מקום מ"מ בסדר השתלשלות הלבושים לירד מעט נמוך אזי אי אפשר אפילו לדרגא העליונה ביותר להגיע להשורש ית' כי אם ע"י פריחה כפי התרחקות הדרגא כך נתרבה אצלה הפריחה לכן מיכאל די לו באחת משום שהוא לבוש הראשון לזה נקרא מיכאל שר של ישראל אף שישראל אינם תחת שום שר כי אם תחת הקב"ה אמנם יען שמיכאל הוא לבוש הראשון לזה אינו נקרא מסך המבדיל והוא כענין שמצינו במדרש רבה (שמות ב') כל מקום שר' יוסי ארוך נראה שם רבינו הקדוש נראה כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה כי מיכאל מראה לישראל מפורש מי כאל ואינו מסתיר כלל:

ל״זכאשר רצית ואמרת לברכנו. היינו כי בפסח מתעורר מחדש אותו הרצון בעצמו שהי' בהתחלת הבריאה בלי שום אתערותא דלתתא כדכתיב (תהלים כ"ה) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה אלא שאח"כ הוא הרצון ית' שהאדם בתפלתו יעורר בכל פעם אותו הרצון הקדום כדכתיב (שמואל ב ז׳:כ״ז) אתה גליתה אזן עבדך וגו' ובזה החג נתעורר מחדש זה הרצון הקדום ית' וזהו כאשר רצית ואמרת לברכנו:

ל״חקדשנו במצותיך. קדושה היינו חביבות וחשק וכל כמה שמוסיף האדם מצדו רצון וחביבות לדברי תורה כך יכול להכיר בהם כל הטובות וממילא ותן חלקנו בתורתך היינו שיהי' רואה מפורש החלק מדברי תורה הנמצא בכל הטובות. שבענו מטובך כי ע"י ראי' יתכן שביעה משא"כ מי שאינו רואה איתא בגמרא (יומא ע"ד:) שהסומא אינו שבע:

ל״טושמח נפשנו בישועתך. ישועה היא מלשון שעה היינו שפונה השי"ת להבריאה ועי"ז יתכן שמחה גם להנפש כי כתיב וגם הנפש לא תמלא ואמרו ז"ל במדרש רבה (ויקרא ד') משל לעירני שנשא בת מלכים אע"פ שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהוא בת מלכים כך כל מה שיפעל אדם עם נפשו וכו' למה שהיא מלמעלה היינו שאינו בנייחא ובשמחה משום דבר אכן כאשר פונה השי"ת את אור פניו להנפש אזי יתמלא גם הנפש בשמחה וזהו ושמח נפשנו בישועתך:

מ׳וטהר לבנו לעבדך באמת. היינו כי חותמו של הקב"ה הוא אמת והוא כדאיתא בזוה"ק (אדרא קל"ג:) אמת תרין תפיחין וזה מורה על בליטה מפורשת שניכר גם על הלבוש האחרון מהפעולה שהוא לרצון ית' וזה שאנו מתפללים לעבדך באמת היינו שיהי' ניכר בבליטה מפורשת החביבות מהרצון ית' בהעבודה שלנו:

מ״אוישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך. היינו כי עיקר השמחה של ישראל הוא רק מזה שמכירין התפשטות כבוד שמים על ידם:

מ״בכה תברכו את בני ישראל וגו' (סוטה ל"ח.) כה בעמידה כה בלה"ק היינו שמדת כה הוא הכלי שנכלל בתוכה כל מיני טובות כדאי' בזוה"ק (נשא קמ"ו.) וחסידיך יברכוכה וכו' יברכו כה. אמור להם. מתרגומינן כד תימרין להון היינו כי אמירה בלחושא וזה מורה על נקרא ולא מתרגם כי תרגום מורה על הלבוש של תפיסה האחרונה ואילו הברכות אי אפשר שיהיו בשוה לכל אחד בתפיסה האחרונה כי על התפיסה האחרונה אינו חסר לזה מה שחסר לחבירו וכן להיפך לזה כתיב אמור להם בלחישו ולא מתרגם היינו שהכהנים ימשכו הברכות לכל נפש מישראל ואחר שיבואו אל תפיסת כל אחד אזי יתלבשו אצלו כפי מה שנצרך אליו:

מ״גיברכך ה' (זוה"ק שס קמ"ז.) יברכך ה' לעילא כי לעילא אין שום מסך המבדיל מלקבל כל הטובו' שם וכמו שהמחשבה יכול לכלול הכל אפילו מה שרחוק מאוד מן האדם כענין שאמרו ז"ל (תנחומא) ישן כאן ורואה חלום באספמיא אכן כל המניעות המה רק אחר שיורדין הברכות לתתא וזהו שאיתא שם וישמרך לתתא:

מ״דיאר ה' פניו אליך. לעילא היינו כי זאת הברכה הוא נגד הלב שכל עיקר הנייחא מהלב הוא מהארת פנים ית' כמאמרם ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים והארת פנים היינו הכרה מפורשת בההבדל שנמצא בהפעולה של האדם אף שאחר פועל ג"כ כמותו מכל מקום ניכר שבזאת הפעולה מאיר רצונו ית' מה שאינו מאיר כך בהפעולה של זולתו. ויחנך לתתא. כי ויחנך הוא בלי טעם כמו שאמרו ז"ל גבי נח שמצא חן לפניו אע"פ שאינו כדאי וכאשר מאיר השי"ת מדת חנינה אזי נתבטלו כל המקטרוגים כי אין מקום לשום טענה. ישא ה' פניו אליך לעילא. זאת הברכה הוא נגד כנפי הריאה המנפחים את הרוח כענין שנאמר סוככים בכנפיהם ורוח מורה על הבחירה של האדם וזהו ישא ה' וגו' לעילא היינו כי מי שמנשא השי"ת אותו אל הטובה אזי עומד בה בגודל הבחירה בלי שום עקשות כלל משא"כ כשמשפיל השי"ת את הטובה לתתא ומקבל אותה האדם כמו עבד אזי עומד בה האדם בגודל העקשות משולל בחירה כי ירא להניחה מידו פן ילקח מאתו אבל מי שמקבל מהשי"ת כמו בן יש לו בהטובה בחירה חפשית ואינו מפחד כלל פן יחסר ממנה מאומה וממילא וישם לך שלום לתתא:

מ״הוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך ביאר כאאזמו"ר זללה"ה שבזמן המועד אין לאדם תפיסה מברכת החג רק בכלל ולא בפרט והיינו קודם שבאים לתפיסת האדם שאז נדמה להאדם כמשא ולזה נאמר והשיאנו ואח"כ בכל השנה יוצאים כל ברכות החג מהכלל להפרט ואזי באים לתפיסת האדם בכל פרט שנצרכים להאדם ולב האדם הוא אז בנייחא מאוד. כאשר רצית ואמרת לברכנו זהו כדכתיב (שמואל ב ז׳:כ״ז) אתה גליתה את אזן עבדך וגו' ע"כ מצא עבדך את לבו וגו' היינו שבהחג מראה השי"ת הארת פנים כי המועדים נקראים פני ה' (זוה"ק אמור צ"ג:) לזה יכולין להתפלל לפניו. קדשנו במצותיך היינו שמצדו יתברך אין שום דבר הרשות והכל הוא מצוה כי בכל הדברים יש כבוד שמים ממילא הוא מצוה לזה אנו מתפללים קדשנו במצותיך היינו שיראה לנו הכ"ש מכל הדברים. ותן חלקנו בתורתך. היינו כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא לזה אנו מתפללים ליתן לנו חלק באילו הד"ת וממילא יכיר המוצא פי ה' הנמצא בכל דבר. שבענו מטובך. היינו שילך עמנו תמיד טובו יתברך ואז ממילא יהי' לנו חיים טובים. ושמח נפשנו בישועתך. היינו כי עיקר השמחה מישראל הוא כדכתיב (ישעי' מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים. היינו בעת שמכיר אשר הישועה מאתו יתברך. כה תברכו את בני ישראל איתא בגמרא (סוטה ל"ח.) כה בעמידה כה בלה"ק. כה בעמידה היינו שיהי' בקומה שלימה שאפילו הקטן והשפל שבישראל יהי' ג"כ מרגיש את הברכות וכה בלה"ק היינו שהרצון מהשי"ת לא יהי' בהרבה לבושים כ"כ כדי שיהי' יכולים להכירו בנקל. יברכך ה'. היא כדאיתא בזוה"ק (עקב רע"א.) מאי ברכה אמשוכיתא היינו שיהי' נמשך כמו בריכה מהתחלת הרצון של השי"ת עד לתפיסת האדם וכאשר נמשך הרצון לכל אדם בפרט אזי יכול להתעורר קטרוג ע"ז נאמר וישמרך. יאר ה' פניו אליך. זה כדאיתא במדרש (שוחר טוב) אנו אין לנו אלא הארת פנים היינו שיהי' לנו טעם מתוק בכל הדברים וזהו רק כאשר מראה השי"ת הארת פנים אזי נמצא טעם מתוק בכל הדברים. ויחנך. היינו שלא יהי' עליך שום התנגדות כי חנינה הוא כדאיתא בגמרא (ברכות מ"ז.) נסי נסים נעשו לו שזה מורה על אחדות הגמור אשר אין שם שום התנגדות והפכים כלל ולזה מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק. ישא ה' פניו אליך. היינו כדאיתא בגמרא איך לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה וכו' והוא שמראה השי"ת שבדין ובמשפט הוא נושא להם פנים מדה במדה כי הם ג"כ נושאים לו פנים אף שהם עדיין רעבים הם אומרים שהם שבעים בכדי שיברך להשי"ת וכן כאשר הישראל מצמצם את עצמו ואפילו מעט מזעיר בעד כ"ש אומר השי"ת שהוא מייגע א"ע יותר מכפי כחו. וישם לך שלום. היינו כי מזה נתעורר לפעמים בישראל בעצמם קטרוג מאחד על חבירו וע"ז אמר וישם לך שלום ושלום הוא שמא דקוב"ה היינו כשהשי"ת יהי' שוכן ביניהם אז לא יהי' שום קטרוג מאחד על חבירו:

מ״ווהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. בזה אנו מתפללין שיניח בנו השי"ת הברכות בסדר יפה שיהי' בנקל להשיגה בעת הצורך להברכה כי ברכת החג בזמן שהם בכלל בלתי סדר הם כמשא לכך אנו מתפללין להשי"ת שיטעון אותנו הברכות בסדר מסודר ואח"כ בכל השנה יזדמן לנו כל פרטי טובה בעתה ובזמנה הנצרך לנו. ואא"ז הגאון הקדוש זללה"ה המשיל ברכת החג לאחד שהולך בדרך עם בנו הקטן ומצא אוצר יקר מאבנים טובות ומרגליות ואמר לבנו קח וטעון עליך כל מה שבכחך לשאת ואח"כ יתוודע לך היקרות מאילו האבנים כך הם ברכות החג בעודן בכלל ואח"כ בכל השנה כשיוצאים בפרט נתוודע יקרותם וזהו והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' כי כל חג יש לו ברכה בפ"ע וברכת החג של פסח הוא גדול מכל החגים כי בו נותן השי"ת חשק ותשוקה וזהו עיקר הכלי לקבל על ידה כל היקרות הגם שחג הסכות הוא זמן אסיפה לבית ובו נגמר בתפיסת האדם כל הטובות מ"מ אם האדם משולל חשק מה הנאה יש לו משום טובה לכך הוא זה החג עיקר הכלי לקבל כל הטובות וזה החג הוא נגד יברכך ה' וישמרך יברכך הוא כד' בזוה"ק (עקב רע"א.) מאי ברכה אמשוכיתא וגם מלשון בריכה היינו שקובע השי"ת כלי בלב האדם וזהו הכלי הוא החשק שחונן השי"ת להאדם וע"ז נתעורר קטרוג למה מעלים הש"י זאת הכלי מאומה אחרת לכך נאמר וישמרך היינו שנותן השי"ת שמירה ג"כ עם זה הכלי כי מראה שישראל יש להם בשורשם זה הכלי והא ראי' שאחר עבודתם נתברר למפרע שנולדו עמה כד' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה הרי שיש להם שייכות לזה הכלי יותר מכל האומות. יאר ה' פניו אליך זהו נגד חג השבועות שאז מראה השי"ת הארת פנים לישראל. ויחנך הוא מלשון מתנת חנם היינו כדאיתא במדרש רבה (תשא מ"ה) וחנותי את אשר אחון מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עישה לו חנם ולהבין זאת והלא איתא בגמרא (ב"ק נ'.) כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו' אלא הפירש הוא מי שיש לו אני נותן לו היינו מה שנותן השי"ת מדה במדה כפי עבודת אדם כדכתיב והי' אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארציכם וגו' ומי שאין לו היינו לזה האדם המכיר אחר כל עבודתו שאין לו כלום אצל בוראו חלף עבודתו כי מה נחשב כל עבודתו הלוא מצער הוא כמו שמצינו אצל משה ואהרן שאמרו ואנחנו מה שלא הרגישו מאומה שמגיע להם מה חלף עבודתם לזה האדם נותן השי"ת מאוצר של מתנת חנם וזה המתנת חנם הוא כענין שאיתא בגמרא (מגילה כ"ו:) מתנה פליגי בה חד אסר וחד שרי מאן דאסר במאי תפקע קדושתה ומאן דשרי אי לאו דהוי לי' הנאה מני' לא הוה יהיב לי' הדר הוי לי' מתנה כזביני וכן הוא הפסק הלכה דמתנה הוה כמכר היינו כי מכר הוא מה שנותן השי"ת להאדם חלף עבודתו ומתנה הוא זה שנותן הש"י להאדם גם למעלה מעבודתו שאין כלל בכח עבודת אדם להגיע לזה אלא כשמכיר האדם אחר כל עבודתו שלא פעל אצלו ית' כלום שיהי' מגיע לו שכר על זה כדכתיב אם צדקת מה תתן לו מחזיר לו השי"ת גם מה שאין בכח עבודת אדם להגיע שם במתנת חנם והדר הוה מתנה כמכר דאי לא הוה ליה הנאה מני' לא הוה יהיב לי' ולא שהקב"ה וותרן אלא שנותן לו בשורת הדין זה המתנת חנם מדה במדה כמו שזה האדם מסר א"ע בכלל להשי"ת לא בעבור שום פרט דבר אלא שאוהב השי"ת בכל נפשו כך מנחיל לו השי"ת ג"כ כל הטובות בכלל לא בעבור שום פרט עבודה וזהו ויחנך וכמו שביאר בזה אא"ז הגאון הקדוש זללה"ה שזה הברכה ויחנך נאמר אחר הברכה יאר ה' פניו אליך שמורה על הארת פניו ית' שמראה לישראל ויכול להתעורר ח"ו קטרוג שישראל ג"כ אינם עובדים כפי הצורך למה מראה להם השי"ת הארת פנים יותר מלכל האומות על זה נאמר ויחנך מלשון חן כלומר שאומר השי"ת אף שחסרו ישראל בעבודתם לפעמים לבלתי יעבוד כל הצורך מ"מ עלה חנם לפני מפני שהם מוכנים תמיד למסור כל נפשם וכל מאודם בעבור כבוד שמים ולא שייך לדקדק אחריהם כ"כ. ישא ה' פניו אליך זהו כדאיתא בגמרא (ברכות כ'.) איך לא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמן עד כזית עד כביצה היינו במעט טובה שישראל מקבלים מראים א"ע שבעים ומחזיקים לו טובה כאלו קבלו כל הטובה בשלימות לזה מגיע להם בשורת הדין לומר על מעט עבודתם ג"כ שכבר עבדו יותר מכפי כחם ומזה הנשיאות פנים יכול ג"כ להתעורר קטרוג על זה מסיים וישם לך שלום היינו מאחר שיש בהם זה הכח למסור כל נפשם בעבור כ"ש אין עוד שום מקום לדקדק אחריהן ועל זה כתיב (תהילים ל״ב:ב׳) אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון. כאשר רצית ואמרת לברכנו זהו כדכתיב (שמואל ב ז׳:כ״ז) כי אתה וגו' גליתה את אזן עבדך על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך כי בקדושת החגים בונה השי"ת כל הטובות לישראל ומזה שעוסק השי"ת בינו לבינו מרגיש הישראל כענין שמצינו בדוד המלך מזה שחפץ השי"ת לעשות לו בית כדכתיב והגיד לך כי בית יעשה לך ה' מזה הי' מתעורר תשוקה בלב דוד לבנות בית לה' עד שאמר לו השי"ת האתה תבנה לי בית ומאי היא הבית שעסק השי"ת לבנות לדוד. זהו כדכתיב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' וגו' היינו שיהי' אצלו קדושה בקביעות. קדשנו במצותיך קדושה הוא חמימות שלא יפעלו את המצות בקרירות. ותן חלקנו בתורתך היינו שיהי' ניכר איך שהוא ית' הוא שותף עמנו בהתורה כענין שמצינו בגמרא (ברכות נ"ח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק וכו' להורות שלא עזב מידו לגמרי אלא שעדיין שותף בהחכמה חלק כחלק עם ישראל וניכר בזה אהבת הנותן אבל הרואה חכמי אוה"ע אומר ברוך שנתן וכו' להורות שאין לו ית' שום חיבור עמהם לזה אנו מתפללין ותן חלקנו בתורתך היינו שיהי' ניכר החלק והשותפות שיש להשי"ת עמנו לבל יתעלם לעולם אהבת הנותן ועי"ז יהי' שבענו מטובך היינו שיהי' לנו שביעה מהטובה וטהר לבנו לעבדך באמת טהרה הוא המקום מישור ומוכן להשראת קדושה כי ענין טהרה הוא שלא יהי' מתעקש בשום מדה כי מי שהוא נוטה בעקשות לאיזה מדה זה אינו יכול להיות מקום מוכן להשראת הקדושה:

מ״זוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך לחיים טובים ולשלום לשמחה ולששון וגו'. הנה בזה התפילה אנו מבקשים מהשי"ת שיתן לנו ברכת החג באופן שלא יתקרר ולא יתיישן בשום רגע השפעתו ית' רק שיהי' ניכר מפורש החמימות וההתחדשות מהשפעתו ית' בכל רגע בבחינת תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף כמו שהי' ביציאת מצרים דכתיב וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וגו' וינצלו את מצרים וגו' כד' בגמ' (ברכות ט':) א"ר אמי מלמד שעשאוה כמצידה שאין בה דגים וכו' ונאמר וישאלו לרמז שהיו בדרך שאלה ושאלה הדרה בעינא להורות בזה שחפצו ית' הי' אז להראות מפורש איך שאותו הדבר הנמאס בעיני השי"ת כאשר הוא אצל מצרים זה בעצמו כאשר הוא בישראל נעשה חביב מאוד בעיני השי"ת כגון הנאות הגוף של מצרים נמאס מאוד בעיני השי"ת ועל הנאות הגוף של ישראל מצינו בירושלמי (קדושין פ"ד הי"ב) עתיד האדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל והוא כי כל מה שהישראל נהנה ביותר יודע ביותר לומר ברוך המקום שבראו ורק על אכילה כזאת שממעט עבודה איתא (בתדב"א רבה פ' כ"ו) ואם לא זכה אדם לבקש רחמים על ד"ת שיכנסו לתוך מעיו מכל מקום יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא יכנסו לתוך מעיו משא"כ אוה"ע בהם כל הנאות הגוף שלהם רק זדון ועל זה רומז ביזת מצרים שהי' בדרך שאלה דהדרה בעינא כלומר שאותו הדבר שהוא בזדון אצל מצרים ואצל ישראל הוא זה בעצמו רצון גמור אכן יען שהי' אצל ישראל רק בבחינת שאלה משולל קנין לזה נקרא רק נקודות הכסף כי מה שהוא אצל האדם רק בדרך שאלה ולא בקנין גמור זה הוא למעלה מתפיסתו הגם שהחשק בזה הוא יותר בהתגברות ממה שכבר בא בהתפיסה כמבואר בגמרא (ע"ז ל"ה.) ערבים עלי דברי דודיך וכו' אכן הקנין הוא משולל מזה להאדם ואינו נקרא רק נקודות הכסף אולם כל בנין השי"ת הוא להנחיל לישראל זה האור של יציאת מצרים שהי' מתחילה רק בדרך שאלה משולל קנין בבחינת נקודות הכסף שיהיו אצל ישראל בקנין גמור בתפיסתם בבחינת תורי זהב ובביזת הים האיר השי"ת זה האור כדכתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף היינו שהשיגו זה האור לתפיסתם ולזה מצינו בהים ויסע משה וגו' ומבואר שם במכילתא שהיו צריך להסיען בע"כ שעטרו מצרים סוסיהם בתכשוטי זהב וכסף ואבנים טובות והי' ישראל מוצאין אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים ולא הי' להם שום טרחה ומשוי מזה ובביזת מצרים אמרו שם בגמרא (ברכות ט':) וישאלום א"ר אמי מלמד שהשאולם בע"כ דישראל משום משוי ובבית הים שהי' גדולה מביזת מצרים לא הי' להם שום משוי אמנם זה הוא משום שבהים האיר להם השי"ת הישועה בתפיסתם ממש בקנין גמור לזה לא הי' להם עוד מזה שום משוי ומרמז זאת שם (במכילתא) בזה שאיתא שם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף וכו' היינו שכל מה שהי' בהתגלות תפיסתם השיגו בקנין אבל ביזת מצרים שהי' רק בדרך שאלה למעלה מתפיסתם ומה שאינו בגלוי רק בנסתרות אי אפשר להשיג בזה קנין וממילא יש לאדם מזה משא וכן כל הכח שיש להאדם בעבודה ובירורין הוא רק במה שיש לו בהשגת תפיסתו אבל בנסתרות מי יאמר זכיתי לבי ועל זה כתיב מנסתרות נקני כי אין זאת ביד האדם לנקות ולבקר עצמו שם ולזה מצינו כל מי שקיבל מהנסתרות כגון מהמטמוניות שהטמין יוסף הצדיק סבל מזה אח"כ הרבה כדאיתא בגמרא (פסחים קי"ט.) עושרו של קרח הי' מהמטמוניות של יוסף הצדיק וכן כל הכח שיש בבירורי ישראל נגד האומות הוא נמי רק על מה שבגלוי כי השבע מדות הנקראות נגלות הם כנגד השבעה אומות והשלשה נסתרות הם נגד קני קניזי וקדמוני שנגדם יהי' הבירור רק לעתיד אבל בעוה"ז אין עדיין נגדם שום בירור כי הם נגד השלשה נסתרות שאין כלל ביד האדם לבררם וכן נמצא מאלו השלשה גם בכל אומה כמו שמצינו בגמ' (עבודה זרה י"ז.) התם נמי כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא היינו שאפילו תאוה אם מורגל בה האדם עד שאם לא ישיג תאותו אזי יכעוס נקרא זאת התאוה ע"ז שהוא בהקליפה נגד שלשה הנסתרות ועל זה הענין נאמר בקרבן פסח ועצם לא תשברו בו כלומר שכל עבודה והבירור שהוא בכח האדם הוא רק על מה שבגלוי בתפיסתו אבל לא שישבור את העצם לברר במה שהוא למעלה מתפיסתו וזהו הענין מזאת התפלה והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' שיתן לנו השי"ת את ברכת החג בתפיסתנו באופן שלא יתיישן ויתקרר החמימות לעולם רק שיתחדש בכל פעם להתעורר החמימות בתפיסתנו בכל רגע כבראשונה בבחינת תורי זהב עם נקודות הכסף וממילא לא יהי' לעולם למשא על האדם וזהו הענין הוא בדברי תורה כשמוצא אדם בהם חדשות אזי מרגיש בכל פעם בהם טעם חדש ואין לו בהם בכל יגיעתו שום משא וטרחה כלל אבל כשמורגל בהם בלי התחדשות אזי נחשב לו ליגיעה ולמשא וזהו שאיתא (בזוה"ק משפטים צ"ט.) אורייתא מלה נפקא מנרתקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרת וכו' היינו שד"ת נגלים ונתכסים נגד אדם עד שנקבעים בלב האדם למען שימצא בהם בכל פעם טעם חדש וזהו והשיאנו וגו' כאשר רצית וגו' כי ברצון נכלל כל הטובות ואינו נתיישן שום דבר:

מ״חשבענו מטובך. הלשון שביעה נופל על הכרה בגוון הטובה כמו שמצינו בגמ' (יומא ע"ד) אמר ר' יוסף מכאן לסימין שאוכלים ואינם שבעין וכו' והוא משום שאין רואה הגוון מהמאכל אינו יכול לשבוע כי עיקר השביעה הוא מהכרה בהגוון של המאכל וענין מטובך מורה על עומק הדבר כמו שמצינו בזה"ק (הקדמה ג'.) ט' טובך גנוז וצפון בגווך וזהו שבענו מטובך היינו שעיקר השביעה שלנו לא יהי' מהגוון רק מטובו הגנוז וצפון בגויה:

מ״טושמח נפשנו בישועתך. שמחה נמשך להאדם מזה שהי' נדמה לו מתחלה שעומד בהסתרת פנים ואח"כ כשמראה לי השי"ת כדכתיב והי' כאשר לא זנחתם מזה הארה נמשך עיקר השמחה וישועה הוא מלשון שעה היינו שפונה השי"ת עצמו להבריאה ולזה לא נאמר מפורש על איזה פרט טובה יהי' הישועה רק ושמח נפשנו בישועתך כי כאשר יש ישועה כלומר שפונה השי"ת עצמו להבריאה אזי נכלל בזה ממילא כל מיני טובות:

נ׳כה תברכו את בני ישראל וגו'. מבואר בגמרא (סוטה נ"ח.) כה בעמידה כה בלשון הקודש היינו כי עמידה הוא לשון עיכוב וזהו כה בעמידה כלומר שהכהן לא יהי' בנייחא עד שיהי' רואה מפורש שברכותיו נקבעים בישראל כה בלה"ק היינו כי התחלת בריאת עולם הי' בלה"ק וכל הלשונות שנסתעפו אח"כ לכל עם ועם כלשונו נקראים עלגי לשון היינו מסיבת החסרון שיש לכל אומה בשורשה בלה"ק מזה החסרון נסתעף לכל עם ועם לשונו כלומר כפי החסרון שלה בהשורש כך הוא גם הלשון שלה ולזה איתא (שבת י"ב:) שמלאכי השרת אינם מכירים בלשון ארמי שנמאס הוא לגבייהו והוא משום שכל הלשונות נסתעפו מהחסרון שיש להם בלה"ק ולזה מצינו בגמרא כמה פעמים שמביאין ראי' מאיזה לשון ללה"ק שכן בלשון ארמי קורין להן אחת והוא משום שיש להן מעט שייכות ללה"ק אלא שנשתבש מסבת החסרון שלהם וזהו כה בלה"ק כלומר שיראה הכהן שלא יהי' באלו הברכות שום חסרון:

נ״איברכך ה' היינו שיהי' ישראל בריכה וכלי קיבול לתוספות ברכה לא ככלי מדה שכל מה שנמדד לתוכה אינו שורה בזה ברכה אלא שיתגדל אצלם בכל פעם הכלי קיבול ביותר לקבל תוספות ברכות אכן מבנין הכלי מחדש נתעורר מזה קטרוג לזה נאמר וישמרך היינו שיהי' כדכתיב ובצל ידי כסיתך:

נ״ביאר ה' פניו אליך ויחנך. היינו שיקבלו ישראל כל הטובות פב"פ ולא מאחורי כתפוי וכמו שאיתא בזוה"ק (חקת קפ"ד.) מאן דלא ידע לסדר צלותא מקבל מאחורי כתפוי וישראל יקבלו ע"י הארת פנים וממילא יקבלו הכל בסדר הדרגה פב"פ:

נ״גישא ה' פניו אליך. היינו הגם שאין מתורגם זאת כדאיתא בגמרא (מגילה) אכן באמת מגיע להם זה הנשיאות פנים בשורת הדין כמו שישראל נושאין פנים להשי"ת ומסתפקין עצמם במעט טובה ומברכים להשי"ת כאלו קבלו כל הטובה בשלימות. כך מגיע להם מדה במדה שיאמר השי"ת על מעט עבודה שלהם שכבר יגעו עצמם יותר מכפי כחם:

נ״דוישם לך שלום. ועיקר השלום הוא גבי ישראל כשמכיר היטב שהוא מצדו מחוסר לגמרי והשי"ת הוא כל יכול להשלימו ועל זה אמרו ז"ל ברכה דקב"ה הוא שלום:

נ״הוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו' הנה ברכת המועד הוא הארת פנים מהשי"ת כי אפילו שיש לאדם כל הטובות אם אין מראה לו השי"ת הארת פנים רק מאחורי כתפיו אין זה נקרא ברכת המועד לזה אנו מתפללים את ברכת מועדיך כי מועדים נקראים פני ה' היינו הארת פנים מהשי"ת כדכתיב האר פניך ונושעה:

נ״וכאשר רצית ואמרת לברכנו. היינו כדכתיב גליתה את אוזן עבדך ע"כ מצא עבדך את לבו להתפלל אליך וזה אנו מתפללים שיראה לנו השי"ת שאין אנו מתפללים על שום טובה טרם שהכין השי"ת לנו את הטובה והוא נתן בלבנו להתפלל על זה הטובה:

נ״זקדשנו במצותיך. היינו כי מזה שאנו מקבלים עלינו את עול המצות הגם שיש מזה סבלנות כמ"ש בגמרא אלופינו מסובלים מסובלים במצות כי מה איכפת לי' לקב"ה לשוחט מן הצואר או מן העורף וכו' עכ"ז אנו רוצים לסבול זה העול מהמצות מזה מוכח שיש לנו אחוזה בזה הקדושה שנקרא קדש בלא וא"ו:

נ״חותן חלקנו בתורתך. זהו כמ"ש במדרש רבה (תשא מ"א) שלמד מ"ר ד"ת ושוכח עד שנתן לו השי"ת את התורה במתנה. כי כל זמן שהדברי תורה אינו בקנין אצל אדם היינו שאינו עוסק בד"ת כמו בקנין ועסק שלו אינו יכול להיות הד"ת בקביעות אצל האדם לזה אנו מתפללים ותן חלקנו בתורתך שיהי' לנו חלק וקנין בד"ת עי"ז יהי' לנו הד"ת בקביעות שלא ימוט לעולם מלבנו הד"ת:

נ״טשבענו מטובך. כי אצל אדם שביעה ורצון הם שני הפכים כי בעת שהאדם שבע מהטובה אין לו שום חשק ורצון להטובה אבל אצל השי"ת יתכן שניהם יחדיו ולא יסתרו זה את זה לזה אנו מתפללין שיתן לנו השי"ת שביעה וגם רצון וחשק וזהו שבענו מטובך:

ס׳יברכך ה'. הנה זה החג היא כנגד אברהם אבינו וזה הברכה יברכך ה' היא ג"כ נגד אברהם אבינו וזה יברכך ה' שיהי' בריכה היינו שימשוך לנו הברכה מהמקור כמ"ש בזה"ק (עקב רע"א.) ברוך דא רזא דמקור עלאה מכלא לארק' ולאמשכא ולאנהר' כל בוצינון ואיהו ברוך תדיר ומתמן שירותיה וכו' היינו שלא יהי' אצלנו הטובה כמו מי שזוכה מן ההפקר וכמו שאיתא בגמרא מטר לכל בין לצדיקים בין לרשעים רק שימשוך לנו הברכה מהמקור בשביל ישר מהשי"ת לתפיסת האדם. אכן כאשר נמשך מהשי"ת להפרט אז צריכין שמירה כי כאשר משגיחין להפרט זה הפרט צריך שמירה כ"ש בהשונמית שאמרה בתוך עמי אנכי יושבת ע"ז כתיב וישמרך:

ס״איאר ה' פניו אליך. היינו שהישראל אינו מבקש מהשי"ת טובה ועי"ז הטובה יהי' מכיר הארת פנים מהשי"ת רק הישראל מתחנן הארת פנים מהשי"ת וממילא כאשר יראה לו השי"ת הארת פנים אז ימצא בידו כל הטובות גנוזים אצלו:

ס״בויחנך היינו כ"ש בגמרא (ברכות נ"ז.) הרואה חנינא חנן יוחנן בחלום נסי נסים נעשו לו כי זה מורה שאין שום הפכים אצלו משום שדבוק בהשורש כ"ש בזה"ק (פקודי רנ"ח.) חמוקי ירכיך ואלין לבר באינון חמוקי ירכין ורומזים לנצח והוד (ובתקונים תקון י"ג) נצח והוד ואינון נסין היינו כי בהשורש הם גוף אחד רק מזה שנגע בכף ירך יעקב נראה לתרין פלגי דגופא ומי שמכיר ודבוק באחדות השורש מתמן נסין כי בהשורש אין שום הפכים כלל ולזה רחב"ד הי' אומר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק כי הוא הי' דבוק בשורש האחדות לזה לא הי' אצלו שום הפכים כלל ושמו מורה על זה חנינא וזה ענין ויחנך שיחונן לנו השי"ת הכרה בשלימות באחדות השורש ולא יהי' נמצא אצלנו שום הפכים:

ס״גישא ה' פניו אליך. כמ"ש בגמרא (ברכות כ'.) איך לא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין עד כזית ועד כביצה. היינו שהשי"ת מברר שאין שום נשיאות פנים לישראל אלא שמגיע לישראל מצד הדין כל הטובות מדה במדה משום שהישראל כאשר מקבל מעט טובה מברך להשי"ת כאילו הי' מקבל כל הטובה בשלימות ככה נותן הדין שיחשוב להם השי"ת מעט צמצום שהישראל מצמצם את עצמו בעד כבוד שמים כאילו הי' מצמצם א"ע בעד כבוד שמים בכל לבו ובכל נפשו ובכל כחו. אכן מזה יכול להתעורר קטרוג שעדיין לא בירר א"ע האדם בכל כחו ובכל לבו בשלימות הגמור ע"ז כתיב וישם לך שלום היינו שע"י שלום ואחדות שנמצא בכלל ישראל כל אחד מברר לחבירו:

ס״דוהשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וכו'. היינו שאנחנו מתפללים שיבנה לנו הש"י כלים לקבל ברכת החג כי בזמן החג כל הברכות המה כמו זריעת הגרעין שנדמה שנתבטל להארץ אכן באמת אם הי' נתבטל כל כחו לא הי' יכול לצמוח רק מוכרח שהכח הצומח שיש בו לא נתבטל מעולם ומזה הכח הנשאר בו מעורר אח"כ כל צמיחות הטובות בעתם ובזמנם וכן ברכת החג בתחילתן אין להאדם בהם שום תפיסה והכרה כלל ואח"כ נצמח מהם כל מיני השפעות בעתם ובזמנם. ואזמו"ר הגה"ק זללה"ה המשיל זאת לאחד שהלך בדרך עם בנו ומצא אוצר של אבנים טובות ומרגליות והבן אינו יודע כלל ערך מחירם ויקרותם. ואמר לו אביו קח בני וטעון עליך כמה שתוכל ובביתי אבינך ערכם ויקרותם. וכן בימי המועד אין לאדם עדיין שום מבינות בברכת החג וזהו התפלה והשיאנו שתעשה לנו כלי קיבול לקבל אותם ואח"כ יצאו לכל אחד מישראל בפרט צורך שלו ובזמן הנצרך להברכה למלאות כל צרכיו ועיקר הברכה היא וטהר לבנו לעבדך באמת שעיקר כלי לקבל קביעות דברי תורה הוא טהרת הלב וכשנקבע ד"ת מתפשטים אח"כ ממילא על כל הלבושים כמאמרם ז"ל ומכש"כ עושר וכבוד:

ס״הכה תברכו. איתא בגמ' (סוטה ל"ח.) כה בעמידה כה בלשון הקודש היינו כי הכהן נקרא איש חסד וצריך להמשיך לישראל את הברכות ממקור החסד כמו שהם בלי מסך המבדיל כלל וזה נקרא בלשון הקודש כי לשון תרגום רומז שיש מסך המבדיל כדאיתא בזה"ק (לך פ"ח:) מראה מחזה חד הוא דא תרגום ודא לשון הקודש וכו' ועל דא הוי לי' רשות לאונקלוס לתרגם בההוא לשנא וכו' ועל דא אתגלי בי' באברהם בארח סתים דלא ישגחון בי' מלאכין קדישין. הרי שתרגום הוא בארח סתים ולשון הקודש הוא באתגליא. וזה שצריך הכהן לברך בלשון הקודש היינו להמשיך הברכות באותו הבהירות ממש שהוא בהמקור ולא בארח סתים היינו בלשון תרגום כדאיתא בהאר"י ז"ל תרגום בגימ' תרדמה היינו שהברכות הם בבחינת שינה ולשון הקודש מורה שהברכות הם בבחינת ער. וכה בעמידה שיאמרו הברכות בקומה שלימה באור ישר לתפיסת אדם בלי שים מסך המבדיל:

ס״ויברכך ה'. היינו שיהי' ישראל בריכה לנטוע בהם כל הטובות וזה הוא נגד חג הפסח שאז ישראל הם בבחינת קטנות כי בצאתם ממצרים לא הי' עדיין מכירים מה הם אצל בוראם ורק השי"ת האיר להם אז למעלה מתפיסתם באורח דילוג וע"ז כתיב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה שלמעלה מהתפיסה נקרא לילה ונגד זה האורח דילוג מקריבים ישראל קרבן פסח כמו שכתוב ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו' להורות על מה שכתוב (שיר השירים א׳:ד׳) משכני אחריך נרוצה שישראל נמשכים ג"כ אחר רצונו ית' ג"כ באורח דילוג ולכן אכילתו הוא בחפזון. ובחג השבועות יתגלה האורח דילוג מכח אל הפועל בזה שהקדימו נעשה לנשמע שנקראים מחמת זה עמא פזיזא (שבת פ"ח.) שהוא ג"כ בלי ישוב הדעת כלל רק באורח דילוג. ומחמת שבימי הפסח הם בבחינת קטנות ומקבלים הברכות ג"כ בבחינת קטנות ולכן כתיב וישמרך שנצרכים לשמירה כדאיתא בגמ' (חולין ק"ה:) כל מילי דצייר וחתים וכייל ומני לית לן רשותא אבל אם עדיין אינו מוגבל בגבולים שאין לו עדיין קנין גמור אז צריך לשמירה:

ס״זיאר ה' פניו אליך. זה הוא נגד חג השבועות שאז נתגלה מפורש הארת פניו ית' לישראל. ויחנך זה הוא מציאת חן וע"ז איתא בגמ' (ברכות נ"ז.) הרואה חנינא בחלום נסי נסים נעשו לו כי כאשר מאיר השי"ת שאהבתו לישראל הוא בדרך חנינה. אז אין עוד עליהם שום קטרוג כלל. ישא ה' פניו אליך זה הוא נגד חג הסכות שאז הוא זמן אסיפה לבית שנעשה הגנה לאדם ויש לישראל אז נשיאות פנים מהש"י כדאיתא בגמ' (ברכות כ':) איך לא אשא פנים לישראל וכו' ומדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה היינו שמגיע להם הנשיאות פנים בשורת הדין מדה במדה מחמת שמסתפקין עצמם בכזית וכביצה יען שעורר חפצם הוא בהמוצא פי ה' לכן נותן השורת הדין שיאמר השי"ת ג"כ על מעט יגיעה של ישראל בעבור כבוד שמים שכבר יגעו את עצמם ככל כחם וממילא יהי' לישראל כל השלימות וזהו וישם לך שלום: