סוד ישרים, שביעי של פסח ט״וSod Yesharim, The Seventh Day of Pesach 15
א׳אז ישיר משה ובני ישראל. בזוה"ק (בשלח נ"ד.) ר"א פתח ואמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקב"ה וכולם פתחו באז וכו' מ"ט אלא הכי תאנא כל נסין וכל גבורן דאתעבידו להו לישראל כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם וכדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא וכו'. היינו כי א' מורה על אור שקודם התחלקות. וז' מורה על התחלקות המדות כענין שאמרו (ר"ה ל"א.) שחלק מעשיו ומלך עליהם. ומזה ההתחלקות נתהוה מקום לפעולת אדם ובזמן שנפרד א' מז' אז הוא מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כענין שנאמר (הושע ו') חלק לבם עתה יאשמו. אבל בזמן שמתחבר נהירו דא' ומטי לז' אז אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכדין עביד נסין וגבוראן ודא הוא שירתא. ישיר היינו כי ענין השירה של כל הברואים הוא פעולתם שפועלים בה רצון השי"ת כגון השמש הוא שירה שלה הליכתה כדאיתא בתנחומא (אחרי) וישראל שיש להם אור ישר לזה כולל השיר שלהם את כל השירות לכן היה כח ביהושע לומר שמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב) ודרשו ע"ז במדרש (שם) דום מלומר שירה ואני אומר שירה תחתיך. וזה אשירה לה' כי גאה גאה ומתרגמינן ארי אתגאה על גיותניא וגיאותא דליה הוא וזה הטעם ששיר של ישראל כולל כל הפעולות מכל הברואים יען שאין שום בריאה מכיר כ"כ שגיאותא דליה ית' כמו שישראל מכירים. וזה שנדרש על הכתוב כי גאה גאה (שמות רבה כ"ג) הה"ד עדה נא גאון וגבה הכל מתגאין זה על זה וכו' והקב"ה מתגאה על הכל הוי כי גאה גאה א"ר אבין ד' מיני גאים נבראו בעולם גאה שבבריות אדם גאה שבעופות נשר וכו' לרמז בזה על ההעלם שנמצא בכל הברואים שאף החיות שנושאים כסא הכבוד שואלים אי' מקום כבודו וכאן בקריעת ים סוף נתגלה לישראל מפורש שגיאותא דליה הוא ומזה ההתגלות נתפעל ממילא שסוס ורוכבו רמה בים. סוס רומז על מהירות ובהלה של האומות כי הם נקראים סוסים מזויינים שכן מצינו שכאשר הנביא היה מוכיח את ישראל היה אומר להם שעושים פעולות שהם מתדמים בהם לסוסים מזויינים שרומז על האומות. והשרים של אומות נקראים רוכבי סוסים שהם מנהיגים את האומה בישוב הדעת שלהם כמו רוכב שמנהיג הסוס וכענין דאי' (בראשית רבה ס"ח) לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס וכאן בים סוף שהאיר השי"ת מפורש שגיאותא דיליה הוא לזה סוס ורוכבו רמה בים. וכדאי' בזוה"ק (פנחס רכ"ו:) סוס ורוכבו רמה בים דא ממנא דמצרים. וכענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קי"ט:) חויא כד איהו כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחו קמיה אוף הכי השתא בגלותא בהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט מאן עביד לזנבא דיסתלק לעילא ושליט ומחי רישא דאתכפיא לתתא וכו'. היינו בעת שרישא אתכפיא לתתא ואין ניכר שרק ה' מלך גיאות לבש אז נראה שהזנב הוא הראש סליק לעילא שליט ומחי. אבל בעת שניכר שגיאותא הוא רק דילי' ית' והראש שהוא ישראל לא יהיו כפופים לעפרא אז יהיה ניכר שאף שנראה שזנבא סליק לעילא מ"מ הוא רק זנב ולא ראש שאף ישוב הדעת שנמצא באומות שתחת ממשלת שרים הוא רק כדי להזיק לזה מתיישבים ביתרון דעת באיזה אופן יוכלו להזיק ביותר א"כ איך נחשוב זאת לישוב הדעת לזה כאשר יתגלה שגיאותא דילי' ית' אז גם אותם עם ישוב הדעת שלהם רמה בים. עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה. עזי היינו המבטח עוז והתקיפות שנתן השי"ת בלב ישראל בקביעות. וזמרת היינו כמו ניגוני הטעמים שמנהיגים האותיות לפעמים הנגינה מגביה בקול את התיבה ולפעמים מנמיך (וכמש"נ בבית יעקב בשלח ענין ס"ו) וכן מנהג השי"ת בתוך הלב את המבטח עוז כפי העת והצורך שבעת שבא באדם התרשלות וחולשת הדעת אזי מגביה בו השי"ת המבטח עוז. ולפעמים מנהיר לו השי"ת המבטח עוז בקול נמוך בכדי שלא יתפשט בתקיפות יתירה וזה וזמרת י"ה כענין שנאמר (ישעי' כ"ו) כי בי"ה ה' צור עולמים היינו אחר שכן הציב השי"ת רצון בעולם שאין שום שלימות בלתי עבודת אדם שהוא בחי' השם ו"ה לכן אין המבטח עוז מאיר בשוה תמיד רק בקו המשקולות לפי העת שצריך לכח עבודת האדם וזה ויהי לי לישועה שמזה עצמו שכל השלימות הוא רק ע"י עבודת ישראל מקבלים ישראל כל הישועות וקודם גמר הישועה הוא כל דרכיהם של ישראל בדרך האמצעי כדאיתא באבות דרבי נתן (פרק כ"ח) לאסטרטיא שהוא עוברת בין שני דרכים אחת של אור ואחת של שלג וכו' ילך בינתים ויזהר בעצמו שלא יכוה באור ושלא ילקה בצנה:
1
ב׳זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו תרגומא דהאי קרא דין אלהי ואבני ליה מקדשא היינו כי מלת "זה" רומז על הכרה מפורשת בתפיסת אדם שכל אחד מישראל הכיר מפורש שהוא מקבל מהשי"ת ואיתא בזוה"ק (שמות ד'.) מאן דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב ועל דא איש וביתו באו. וזה דין אלהא ואבני לי' מקדשא היינו שכל אחד ואחד הכיר איך שהוא בית ומקיף לרצון השי"ת הדר ושוכן בעומק לבו וזה "ואנוהו" מלשון נוה ודירה שנפש ישראל הוא משכן בית דירה ממש לאורו ית'. וביותר נשתבחו בזה הכרת הקטנים מישראל שכבר סבלו במצרים ועליהם נאמר (תהילים ח׳:ב׳-ג׳) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. וכדאיתא (שמות רבה א') וכיון שהגיע זמן מולידיהם הולכת ויולדת בשדה וכו' וכיון שמכירין בהן המצרים רצו להרגם וכו' וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי ואנוהו. ובש"ס (סוטה ל'.) דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים וכו' כיון שראו השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו. אלהי אבי וארוממנהו בזוה"ק (בשלח נ"ה:) כד"א אלהי אברהם א"ר יוסי אי הכי אמאי וארוממנהו דהא אלהי אברהם לעילא הוא אמר ליה אפילו הכי אצטריך וכלא חד מלה וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא רבא דהא הוא פולחנא עלאה דקב"ה. אלהי אברהם לעילא היינו למעלה מהתפיסה כענין שנאמר (מלכים א ט׳:ח׳) והבית הזה יהיה עליון שזה רומז שהעלה השי"ת את הבית למעלה מתפיסת אדם וכדאי' בזוה"ק (שם) בשוב ה' ציון בשוב ה' אל ציון מבעי ליה מאי בשוב ה' ציון אלא בשוב ה' ציון ודאי ת"ח בשעתא דאתחריב ירושלים לתתא וכנסת ישראל אתתרכת סליק מלכא קדישא לציון ואנגיד ליה לקבליה בגין דכנ"י אתתרכת. וכד תתהדר כנ"י לאתרה כדין יתוב מלכא קדישא לציון לאתריה לאזדווגא חד בחד ודא הוא בשוב ה' ציון וכדין זמינין ישראל למימר זה אלי ואנוהו. וזה כוונת הכתוב והבית הזה יהיה עליון שבשעת החורבן אנגיד ואמשיך השי"ת את הבית לעילא לעילא אצלו ית' למעלה מתפיסת הבריאה. וזה קושיית הזוה"ק אי הכי מאי וארוממנהו שמזה שכתוב אלהי אבי משמע שמבחי' אלהי אבי הרומז על חכמת אדם עי"ז השיג הכרה ברוממות השי"ת כי "אבי" מורה על חכמה וכענין שאיתא בספר הבהיר (סי' מ"ג) והובא בתוס' זוה"ק חלק ב' סימן ג') ויקחו לי תרומה כך אמר הקב"ה אותה תרומה הרימו אותה בתפלותיכם. הלא אחר שאומר שאלהי אברהם לעילא הוא שרומז למעלה מתפיסת אדם ואיך שייך לומר וארוממנהו. אמר ליה אפילו הכי אצטריך וכלא חד מלה וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא רבא דהא הוא פולחנא עלאה דקב"ה היינו שזאת הוא עיקר עבודת ישראל לאכללא וליחדא שמא קדישא עילא ותתא. כי באמת מצד השי"ת אף דאנגיד אורו לעילא אין הכוונה שלא נשאר ח"ו לתתא כי בכל הארץ כבודו אכן שהוא למעלה מתפיסת אדם וע"י עבודה בחכמתו יוכל האדם גם מצדו להכיר מציאות השי"ת בתפיסתו אף לתתא ובזה מאחד ומכליל עילא ותתא וזה זה אלי ואנוהו "אלי" מורה על תקיפות מלשון ואת אלי הארץ לקח (יחזקאל י״ז:י״ג) ועיקר התקיפות ביותר נמשך באדם מההכרה שהאיר באדם בקטנותו בעת שהיה עדיין משולל חכמה שמזה ניכר שהוא משכן ומדור לאורו ית' וזה ואנוהו לשון מדור "אלהי אבי" היינו ההכרה שאדם משיג בחכמתו כי "אבי" היינו חכמה ע"ז אמר וארוממנהו בכלא לאכללא וכו' שע"י עבודת אדם בחכמתו יוכל להשיג בכל עניני עוה"ז ג"כ איך שנמצא בהם אורו ית':
2