סוד ישרים, יום כיפורSod Yesharim, Yom Kippur
א׳ערב יוה"כ
1
ב׳וידבר ה' אל משה לאמר אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם וגו'. כתיב בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם ואיתא על זה במדרש (תהילים ס״ב:ט׳) הנשמה הזאת כל שעה שהיא עולה ויורדת בגוף ומבקשת לצאת מן האדם וכו' ורואה שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו וחוזרת לאחוריה וכו'. כי הנה השליך השי"ת אור יקרות גדול בהרבה לבושין והסתרות עד שנמצא מקום שיכולים ח"ו לומר מה שדי כי נעבדנו והנשמה היא אור בהיר כדאמרינן אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא היינו שהיא מזדככת מכל הלבושין ולכן הנשמה כל שעה היא רוצה לצאת מן הגוף אבל כשרואה שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו היינו שמכרת שבתוך הגוף ג"כ נמצא כבוד שמים ואורו ית' כי באמת בתוך ההסתר נמצא אור יקרות גדול ביותר כדאיתא במדרש משל למי שנגנב ממנו ושותק מי גדול הגנב או הנגנב הוי אומר הנגנב גדול שרואה שגונבים ממנו ושותק ועי"ז היא חוזרת להגוף שמכוין שתוציא אור מתוך ההסתר יש בזה יקרות יותר וכדכתיב אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה שעי"ז שהיא בגוף תוכל להכניס מרחוק ויש לה התחדשות בכל שעה אבל כשהיתה בין צבא מעלה היתה עומדת כי המלאכים נקראים עומדים שאין להם קפיצין כדכתיב חד מן קמיא לפי שהם עומדים תמיד במעלה אחת אין להם התעלות והנשמה אף שבמקורה היא במעלה גדולה ורואה באור בהיר אכן כשאינה בגוף אין לה התעלות שהיא בבחינת עומד אבל כשהיא בגוף מקבלת תמיד הוספה וחדשות ועי"ז יש קיום להנשמה בהגוף שרצונה תמיד לשאוב חדשות. וזהו מאמר המדרש שהשי"ת מראה להנשמה שמלא כל הארץ כבודו וחוזרת לאחוריה וזה הוא ענין המזון והאכילה שהוא קיום נפש האדם שבמה שנכנס לתוך הגוף נתעלה להתכלל בצורת אדם לעמוד בעבודה נוכח השי"ת פב"פ וממילא משום שנתקרב ממקום רחוק יש בזה יקרות ואור גדול ביותר. אמנם בענין המזון יש חילוקים וכדאיתא בזוה"ק (בשלח סא) בקדמיתא כד נפקי ישראל ממצרים עאלו בנהמא דאקרי מצה והשתא זכו ועאלו למיכל נהמא אחרא עלאה יתיר מאתר עלאה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים ממש וכו' חברייא דאשתדלו באורייתא מאתר אחרא עלאה יתיר אתזנו מאי היא כמו דכתיב החכמה תחיה בעליה וכו' וביאר כבוד אאמו"ר הרהגה"ק זצללה"ה את התלת האכילות האלה כי הנשמה צריכה תמיד לשאוף חדשות כדי שתתקיים בתוך הגוף כי בלא זה לא יצויר שיתערב חיים עם גשם אכן ענין הקבלה כשמקבלת מלחם מן הארץ קיומה הוא שרואה תמיד חדשות שיש אור השי"ת גם בלבוש הבריאה וכשיכניסו לתוך הגוף יתעלה להתכלל בצורת אדם לעמוד בעבודה נוכח השי"ת פב"פ וזהו קיום הנשמה בראותה שבתוך הגוף תוכל להוציא יקר מזולל ולפי שכל עוה"ז הוא אילנא דספיקא שהוא מעורב טוב ורע לכן בכל מאכל מוציא האדם המובחר וחלק הטוב שבו מה שראוי להתכלל בצורת אדם לעבוד בכח האכילה ההיא את השי"ת ונדחה ממנו הפסולת מה שאין ראוי להתכלל בצורת אדם אבל בלחם מן השמים מצינו באוכלי מן שלא היה בו שום פסולת שלא הוצרכו לנקבים כי שמים מורה על בהירות עצום ששם מבורר שהשי"ת הוא הבורא והמנהיג ולכן אין בקבלה הזאת שום פסולת כלל אמנם אף בלחם מן השמים הגם שהשפע הוא בהירות עצום אבל לפי שהקבלה הוא דרך הגוף שרק מבשרי אחזה אלוה לכן נצמח ממנו כח הבחירה להטות הקבלה כפי בחירת אדם כי משום שראשית הקבלה הוא ע"י נפש המתאוה של הגוף שהוא מאילנא דספיקא וכחות שאינם מבוררים לכן נצמח ממנו כח הבחירה, כי אם היה גלוי לפני האדם מציאות השי"ת כמו שהוא באמת בגודל בהירות לא היה מקום לבחירתו אולם בהשפעת החכמה תחיה בעליה בזה לא זו שאין בו שום פסולת אלא אף מהפכת כל מה שנראה בעולם שהוא פסולת ומכח החכמה יתהפך לטוב ויתברר שהוא ברצון השי"ת מבלי שום נטיה להיפוך שהחכמה היא כבושם שמבשם כל הפסולת לקנות ריח טוב וכמו שמצינו גבי יעקב אבינו כשנכנס לקבל הברכות מיצחק אבינו ולבש עורות גדיי עזים שריחם רע וכשנכנס אמר יצחק אבינו ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' שנכנס עמו ריח גן עדן ולכן מי שמקבל משורש החכמה שממקום הזה יתהפך הכל לטוב ואין שום מקום לבא לידי בירורים כלל כי רואה שאפילו יראת שמים הוא נמי בידי שמים ואין בכח בחירתו להטות מרצון השי"ת כלל וביאר בזה מאמר הש"ס (זבחים קב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר ברבי שמעון גמירנה דאמר בבית הכסא בא טבול יום וכו' ומקשה שם הש"ס והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא ומתרץ לאונסו שאני ולאונסו רומז על זה שהגיע למקום קבלת השפע ממקור החכמה תחיה בעליה שהאי דינא היה באכילת קדשים שהוא כמאמרם ז"ל חכמת זה סדר קדשים ומי שמגיע למקור הזה כל מה שעושה נקרא לאונסו שאינו עושה בבחירה כלל רק בהכרח כיון שמשיג שאינו נמצא שום פסולת כלל כמו שהוא באמת מצד השי"ת שאין שום רע ופסולת כלל ולכך אין אצלו שום מקום לבחירה רק מצדו הוא הכל לאונסו מה שהוא מוכרח ומחמת זה מבשם גם ההיפך לטוב כמו שמצד השי"ת אין שום רע ופסולת כן יגיע להשגתו שאין שום פסולת נמצא. וההבדל שבין המזונות האלו נתבאר בזוה"ק (תרומה קנג.) פתח ואמר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו מאי קא חמא דוד דסיום הללא רבה סיים הכי בהאי קרא אלא תלת שליטין אינון לעילא דקב"ה אשתמודעא בהו ואינון רזא יקירא דיליה ואלין אינון מוחא ולבא וכבדא. ואינון בהפוכא דהאי עלמא לעילא מוחא נטיל ברישא ובתר יהיב ללבא ולבא נטיל ויהיב לכבדא ולבתר כבדא יהיב חולק לכל אינון מקורין דלתתא כל חד וחד כדקא חזי ליה לתתא כבדא נטיל ברישא ולבתר איהו מקרב כלא ללבא ונטיל לבא שפירו דמיכלא. כיון דנטיל ואתתקף מההוא תקפא ורעו דקא נטיל יהיב ואתער לגבי מוחא ולבתר אהדר כבדא ופליג מזונא לכל מקורין דגופא וכו', היינו כי כבדא נמשל לנפש המתאוה ולתשוקת גופניות כדאיתא בזוה"ק (פנחס רלא:) וזהו לתתא כבדא נטיל ברישא כלומר שתחלת הקבלה הוא בתפיסה הנמוכה של האדם בכחות שאינם מבוררים ע"י נפש המתאוה בלבד ורק מה שיתברר בתוכו אח"כ ומתעלה המובחר ממנו להתכלל בצורת אדם ומזה עולה למוח היינו שנותן קיום ומקום להנשמה בתוך הגוף ומזון זה נקרא לחם מן הארץ ומן השמים אבל מזון דלעילא הוא קבלת שפע ממקור החכמה שתחיה בעליה וזהו דאיתא שם לעילא מוחא נטיל ברישא ובתר יהיב ללבא ולבא נטיל ויהיב לכבדא וכו', פי' שמעלה גם את הגוף ונותנת לו קיום ומקום אצל השי"ת ששם הגוף בכל מקום שהוא רואה באור השי"ת כמו הנשמה שאין שום הסתר מסתיר בעדו כלל ממש כמו שהנשמה במקור שרשה הרמתה אינו תחת ההסתר כלל ככה מזדככים כחות הגוף הגשמי לראות שאינם תחת חשכת ההסתר. והנה ביום התענית איתא בזוה"ק (שם) ביומא דתעניתא ב"נ מקרב מיכלא ומשתיא לגבי כבדא עלאה ומאי איהו מקריב חלביה ודמיה ורעותיה ההוא כבדא נטיל כולא ברעותא כיון דכלא איהו לגביה נטיל ומקרב כלא לקמי לבא דאיהו רב ושליט עליה. כיון דלבא נטיל ואתתקף ברעוא מקרב כלא לגבי מוחא דאיהו שליטא עלאה על כל גופא לבתר אהדר כבדא ומפלג חולקין לכל אינון מקורין ושייפין דלתתא וכו' וביאר הדברים שבתעניות אין הגוף מקבל ממקומות שהם מלובשים בלבושים מרוחקים כי אם מזה בעצמו שואב חדשות במה שמגביר נשמתו על גופו והיינו אחר שהגוף משתוקק לקבל מעניני עוה"ז והנשמה יוכל להתגבר עליו ולהכניע כחות גופו זה בעצמו הוא המזון והחדשות שמקבל מתתא לעילא כמו מן לחם הארץ שכבדא נטיל ברישא וזהו כוונת הזוה"ק שמדייק שם ביומא דתעניתא בר נש מקריב מיכלא ומשתיא לגבי כבדא עלאה וכו' והוא כי כבדא תתאה היא נפש המתאוה ומאחר שמכניע זה הכח המתאוה מזה בעצמו ניזון כבדא עלאה שרומז שנתקן כח המתאוה הזה בשרשו וכדאיתא בתזוה"ק (תיקון כא) השטן איהו ס"מ שלטנותא דיליה בכבד דעליה אתמר עשו הוא אדום ערקין דכבדא חיילין ומשריין דיליה וכבד נטיל כל לכלוכין וחובין דערקין הה"ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה וכו' יעו"ש דמדמה הגלות לתגבורת כבד וטחול דשלטין על הנשמה (ושם) כגוונא דא נשמתא איהו ישראל כד איהו שליטא בפקודין דעשה אתמר בה כלך יפה רעיתי ומום אין בך בההוא זמנא שריא שם ה' עלה ואתמר בה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך דכבד וערקין דילה וממנין דטחול וערבוביא בישא דילה מתכפיין תחות לבא דתמן נשמתא וכו' ומזה בעצמו שכח המתאוה נכנע תחת הנשמה זה הוא מזון מתתא לעילא כמבואר לעיל שעולה עד הלב ומהלב למוחא וזה רומז שע"י הכנעת נפש המתאוה מזדככים המדות ומשם ניזון כח המחשבה להתכלל ולהתקשר במקור שרשה ושוב אחר שנזדכך כח המחשבה להתקשר במקור שורשה אזי יוכל לקבל שפע ממקור המחשבה העליונה שהוא שפע מקור החכמה שתחיה בעליה שמקבל מוחא ברישא כמבואר לעיל וכדמסיק שם הזוה"ק בזמנא אחרא כד מוחא נטיל בקדמיתא ולבתר יהיב ללבא ולבא יהיב לכבדא וכו', פי' כי אחר שהגוף נכנע אז שוב מקבל ממקור החכמה שתחיה בעליה שמתברר ומזדכך הגוף לעילא כמו בהירות הנשמה:
2
ג׳נמצא שבתעניות כולל שני מיני מזון אחד מתתא לעילא ואחד מעילא לתתא היינו כי הנשמה מתקיים ויש לה מקום בהגוף ע"י התחדשות שרואה מהכנעת הגוף והגוף ג"כ מתעלה למקום מעלות הנשמה ע"י הכנעתו שנתתקן אצלו כל הדברים בשורש העליון ונפתח אור החכמה שמבשם הכל ולכן לא נמצא מצות תעניות מפורש בתורה כי אם ביום הכפורים יען שבו שולט אור החכמה שמעלה כל ההסתרות עם כל הלבושים המרוחקין לכן יש ביום הכפורים תיקון לכל מעשה בני אדם:
3
ד׳בטחו בו בכל עת וגו' במדרש (ש"ט שם) א"ר חייא בשם רבי מעלי בכורים כך היו מזמרים כל הנשמה תהלל יה ומהו תהלל יה כל שעה שהיא עולה ויורדת בגוף אנו חייבים לומר הללויה תהלל יה על הנפלאים שהוא עושה עמנו בכל שעה בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם אלהים מחסה לנו סלה וכו' ענין בכל עת ביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא בכל הכח של האדם ולכן מעלי בכורים היו מזמרים זה הפסוק כי כוונת כל הראשית שכתוב בתורה. ביכורים. וראשית דגנך שחטה אחת פוטרת את הכרי הוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל הכח מהדבר הוא בהראשית לכן חטה אחת פוטרת את הכרי כי כל הכרי הוא לבוש לזאת החטה שנקרא ראשית וכשאדם נותן את הראשית מזכה לו השי"ת את כל הכרי מבי גזא דרחמנא ומשלחן גבוה קא זכו וזה הענין נמי הוא בהזמן שכל הכח הוא בהתחלת הזמן וזאת ההתחלה נקרא בכל עת וזה דאיתא בתורת כהנים בכל עת זה יוה"כ וכשאדם מסיר מאתו כל הלבושים באלו החמשה עינוים כי הם כוללים כל הנאות עוה"ז ומזין לכבדא עלאה כמבואר (באות הקודם) ממילא כל הימים של השנה המה לבושים לזה היום שהוא יוה"כ שנקרא בכל עת, וכן איתא במדרש (בראשית רבה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד זה יוה"כ וענין יום אחד הוא כדאיתא במדרש (שם) למה נאמר יום אחד ולא נאמר יום ראשון כמו שנאמר יום שני יום שלישי וכאשר נאמר יום אחד היה לו לכתוב שנים שלשה אלא בשעה שהיה הקב"ה נקרא אחד היה חפץ לשכון בתחתונים וכו', והענין הוא כדאיתא בזוהר חדש (א:) קב"ה נקרא אחד וכו' ונקרא ראשון וכו' ואחד מורה על חד ולא בחושבן וראשון מורה על חד בחושבן והוא כדאיתא בתזוה"ק (תיקון כב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון משאר דרגין ואיהו לית ליה חושבן כד שריא על כל עלמין עלאין וכו' ונאמר כאן יום אחד שבשעה שנקרא השי"ת אחד שהוא חד ולא בחושבן היה חפץ לשכון בתחתונים היינו שישראל עלו במחשבה תחלה עוד קודם בריאת עולם וזאת מראה השי"ת בזה שנאמר יום אחד וזהו דאיתא שם יום אחד זה יוה"כ כי יוה"כ נקרא נמי יום אחד משום שאינו במנין הימים של ימות השנה כדאיתא בגמרא (יומא) שאין בו רשות להשטן לקטרג כי בשנ"ד ימות השנה יש לו רשות להשטן לקטרג כי אז נתלבש אורו ית' בלבושים ובלבושים מוכרח לפעמים להיות קטרוג כדכתיב ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב וגו' ויבא גם השטן בתוכם משום שכאשר בא האור בהתלבשות וזה נקרא בני אלהים כי אלהים מורה על התלבשות אור ואז הוא כדאיתא בזוה"ק (משפטים קיב) כמה אלהים יסלקון אודנין. אבל ביוה"כ שנקרא יום אחד שמורה על חד ולא בחושבן כמו קודם התלבשות האור בהמדות אז אין שטן ואין פגע רע לכן היה כל סדר עבודה של יוה"כ ג"כ בהמקום שאינו מן המדה כי לפני ולפנים היה הארון שאינו מן המדה והכרובים היו שם שבנם היו עומדין ולכך אומרים ביוה"כ ברוך שם כבוד מלכותו בקול רם כי בכל השנה כשאומרים שמע ישראל וגו' ה' אחד שרומז על חד ולא בחושבן אז מוכרחים לומר בשכמל"ו בחשאי שזה רומז על חד בחושבן לכך צריכין לאומרו בסוד אבל ביוה"כ שנקרא יום אחד חד ולא בחושבן שרומז אשר בזה היום נזדכך הגוף של ישראל כ"כ עד שמאיר בהם האור מחד ולא בחושבן היינו שהגוף של ישראל הוא כבוד מלכותו ית' אף בזה המקום שהשי"ת הוא חד ולא בחושבן לזה אומרים בזה היום בשכמל"ו בקול רם כי ישראל שהם כבוד מלכותו הם באחדות הגמור אז במקום שנקרא חד ולא בחושבן:
4
ה׳וידבר ה' אל משה וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. איתא בתורת כהנים בכל עת זה יוה"כ והענין הוא כי ביוה"כ מראה השי"ת החיים של ישראל מפורש בלי שום לבוש רק מעומק לבבם כי בזה היום דן השי"ת את הלבבות וכשהשי"ת דן את הלבבות יש לישראל תקיפות עצום מאד שיהיו מצליחים בודאי כי בעומק לבבם המה באמת נקיים אגב אמם לכן מתיצבים ישראל נמי ביום הזה נוכח השי"ת בלי שום לבוש כי בהחמשה עינוים המה מוסרים כל הלבושים להשי"ת ואין מעמידין מצדם אפילו כלי לקבל רק מה שמכין להם השי"ת כלי קיבול וזהו ואל יבא בכל עת. כי אם בזאת וגו' וזאת רומז על מדת המלכות דלית ליה מגרמיה כלום כדאי' בזוה"ק היינו שלא יקבל האדם לעצמו שום תקיפות מצדו רק שימסור כל כחו להשי"ת ואף הכלי קיבול לקבל אור נמי לא יהיה מצד האדם כי אם מה שיעמיד לו השי"ת ויכין בעבורו וזהו הענין שכל העבודה של כ"ג בו ביום היה רק בארבעה בגדי בד כי מלת בד מורה בלי התפשטות רק הולך בקו הישר כדאיתא בגמ' (יומא עא:) דבר העולה מן הקרקע בד בד להורות שבזה היום שנכנס לפני ולפנים יתיצב נוכח השי"ת בלי שום התפשטות לבושים כלל כי בכל השנה היה עובד בבגדי זהב להורות שמכיר מפורש בכל התפשטות הלבושים את אורו ית' כי בכל השנה הוא כך רצונו ית' שיעמיד האדם מצדו דוקא כלי קיבול לקבל את האור מהשי"ת ולא שימסור האדם בחזרה גם הכלי קיבול כי זאת היתה עבודתו של קין שנאמר עליו שקרבנו היה פשתן וזה רומז שהיה מוסר בחזרה אפילו הכלי קיבול וזהו ענין פשתן שמכחיש כל כח הקרקע כדאיתא בגמרא (בבא מציעא קט.) המקבל שדה מחברו פחות משבע שנים לא יזרענו פשתן ואין זאת ברצונו ית' בעוה"ז לעבוד במסירת נפש כזאת כדכתיב אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי כי כל רצונו ית' בעוה"ז הוא כמו שאמר דהמע"ה נפשי בכפי תמיד היינו שאני מצדי מוכן תמיד למסור את נפשי להשי"ת אך ותורתך לא שכחתי היינו מאחר שנתת לנו תורה ומצות וזאת אי אפשר לקיים כי אם בהלבושים מחיי עוה"ז ע"כ התפלל שהשי"ת ינהיר לו אורו בכל הלבושים של עוה"ז כי באורייתא ברא קב"ה עלמא. וזהו נמי שהעבודה של כהן גדול בכל השנה היה בבגדי זהב היינו שהיה מנהיר בעבודתו בכל הלבושים את אור רצונו ית' אכן ביוה"כ שנכנס לפני ולפנים והשי"ת מראה מפורש את אור רצונו בלי שום לבוש לכן לא יתיצב אז נוכח השי"ת הכה"ג בשום לבוש והתפשטות רק בבגדי בד להורות שמוסר הכלי קיבול נמי אז להשי"ת. וזהו דאיתא בספרי ארבעה פעמים בד נאמר ביום הכפורים חד למעוטי את החשן וחד למעוטי אפוד וחד למעוטי מעיל וחד למעוטי ציץ וכו' כי אלו ארבעה בגדים רומזים על גודל תקיפות שיש לישראל ולכן נאמר בהם לפני ה' כי ענין חשן ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמורה על תקיפות ישראל שאין נמצא גבי השי"ת שום כעס ח"ו עליהם ואפוד מורה שיש לישראל תקיפות ממעשה המצות וזהו באמת תקיפות עצום שהאדם מתיצב נוכח השי"ת לומר ברוך אתה אף שאינו מבין העומק מהמצוה כלל ועכ"ז מאיר השי"ת להאדם שהגיע בזאת הפעולה לתכלית המכוון מהפנימיות הגנוז בהמצוה ומעיל מורה כדאי' בזוה"ק שהוא ברזא דגלגולא שיש תקיפות להאדם מזה שמכיר שורשו כדכתיב איפה היית ביסדי ארץ וציץ מורה על תקיפות שמאיר להאדם טעם וחשק חדש ורצון בדברי תורה ולכן ביוה"כ שהשי"ת מראה בו מפורש החיים של ישראל בלי שום לבוש כתיב בו ארבעה פעמים בד למעוטי את אלו הבגדים להורות שאל יתיצב האדם בזה היום בשום תקיפות כלל מצדו רק שימסור הכל להשי"ת. כתונת בד למעוטי את החשן כי כתונת בד מכפר על שפיכות דמים היינו אף שבאמת מצד השי"ת אין נמצא שום כעס על ישראל בכל זאת לא יסמוך האדם על זאת התקיפות ויראה מצדו לברר שלא יהיה נמצא בלבו נמי שום כעס כדאיתא בגמרא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ומכנסי בד למעוטי את האפוד היינו שלא יסמוך על התקיפות ממעשה המצות כי אין באמת בעוה"ז שום דבר שיהיה מבורר אפילו במעשה המצות כמו שמצינו קדש עצמך במותר לך. ובאבנט בד למעוטי את המעיל כי אבנט מכפר על הרהור הלב היינו שלא יקבל האדם תקיפות מזה שמכיר את שורשו לומר שאין לו שום חלק בזה שנמצא אצלו לפעמים הרהור רע לכן כתיב אבנט בד שמכפר על הרהור הלב והוא כענין שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם היינו שאם יברר האדם את עצמו מצדו היטב אז לא יארע לו שום הרהור רע כלל. ומצנפת בד למעוטי את הציץ כי מצנפת מכפר על גסי הרוח וציץ מכפר על עזי פנים כי ציץ ביאר כאאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא מורה על חכמה ובחכמה מצינו בכתוב החכמה תעוז לחכם ומזה שהאדם מרגיש טעם מתוק בד"ת יוכל לבוא לו מזה תקיפות יתירה ח"ו לכן מצנפת בד מכפר על גסי הרוח היינו שיתפלל האדם שכל העוז שלו יהיה כדכתיב החכמה תעוז לחכם לזה ביוה"כ צריך האדם להתיצב נוכח השי"ת בלי שום תקיפות ולא יחפוץ לקבל מצדו שום דבר רק כפי מה שהוא רצונו ית' וזהו שאמרו ז"ל בגמ' שלא יתקן בחוץ רק הכל בפנים רמזו בזה שלא יכנוס בשום תקיפות מצדו רק מה שינהיר לו השי"ת וזה שהיה בזה היום הטלת הגורל כי אחר שמתיצב האדם כך בדעה מבוררת וזכה אזי יסכימו נמי כל צבא מעלה שיזכה בגורל:
5
ו׳וידבר ה' אל משה וגו' אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו'. בזוה"ק (ויקרא) עשרה עשרה הכף בשקל הקדש עשרה למעשה בראשית עשרה למתן תורה וכו' ואיתא בזוה"ק (תרומה קסב:) ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו' הא הכא רזא דיחודא דהא תקוני דמשכנא מכמה דרגין איהו דכתיב ביה והיה המשכן אחד לאתחזאה דכל שייפין דגופא כלהו רזא דגופא חד. בבר נש אית ביה כמה שייפין עלאין ותתאין אלין פנימאין לגו ואלין באתגליא לבר וכלהו אקרון גופא חדא ואקרי בר נש חד בחבורא חדא אוף הכא משכנא כלהו שייפין כגוונא דלעילא וכד אתחברו כלא כחדא כדין כתיב והיה המשכן אחד כגוונא דאדם וכו'. היינו כמו שהעריך רצונו ית' בהקומה של הצורת אדם שדוקא ע"י קומה וצורה כזאת שהוא בסדר רמ"ח אברים ושס"ה גידים יהיו נעשים כלי להמשכת אורו ית' שיהיה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים שיתערב ביחד אור החיים עם בשר אף שחיים עם בשר שני הפכים כי חיים הוא אור בלי גבול ובשר אדם הוא דומם בעל גבול בכל זאת נכללו ביחד עד שנעשה זאת הקומה כלי מוכן לשכינת אורו ית' ככה ממש העריך רצונו ית' במלאכת המשכן כשיעשו ישראל תבנית המשכן עם כל הכלים בקומה וצורה כזו כפי המדה שנצטוו אז יהיה המשכן כלי שישכון בו אורו ית' עד שהיו מכירים שם גם בהדומם שכינת אורו ית' כי היו רואים שם מקום הארון שאינו מן המדה וגם העשרה נסים שהיו במשכן מזה הכל היו רואין מפורש שאורו ית' הבלתי גבול נתלבש בהגבול של המשכן הגם שמצדו ית' אין אורו תופס מקום כלל כי איך יתכן שבלי גבול יהיה נתפס בהגבול וכמאמרם ז"ל (חגיגה) כשאמר הקב"ה יהי וכו' היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בהם הקב"ה ואמר די וכו' כי אם היה מרחיב והולך בלי גבול לא היה יתכן שום הויה להבריאה כי היה מתבטלת בחזרה למקור שורשה הגם שאחר כל ההתרחבות וההתפשטות מוכרחת הבריאה להיות נשאר בההיקף של אורו ית' כי ההיקף מאורו ית' הוא בלי גבול ואין סוף אכן הפירוש הוא שהיה הבריאה מתבטלת בעצמותו ית' כדאיתא (בס"י הקדמת) אם רץ לבך שוב לאחד היינו כאשר תתפשט יותר מדאי תהיה מוכרח לשוב ולכלול באחד לזה היה אח"כ המאמר די וזה המאמר די הוא רק מצד הבריאה כדי שיהיה להבריאה קיום הויה לבלתי יתבטלו ואלו שני המאמרים נתאחדו זה בזה כי מצדו ית' הוא עדיין המאמר הראשון שהוא בלי גבול רק מצד הבריאה העמיד השי"ת המאמר השני שהוא המאמר די שהיה הכל בגבול ובמקום שנגעו אלו שני המאמרים זה בזה אור בלי גבול עם בעלי גבול זה המקום נקרא בש"ס היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וזה המקום היה במשכן כי שם היה הנקודה שנתאחדו ונשקו ביחד אורו ית' הבלתי גבול עם בעל גבול וממילא היה שופע משם טהרה לכל הגבולים של ישראל כענין מים שנטהרו בתורת זריעה ע"י השקה כי בזה שנוגעין המים תלושין שבכלי ע"י השקה בהמים המחוברים בהמקור וע"י אותה הנגיעה והנשיקה ביחד מוכרח שידבקו המים שעל שפת הכלי בהמים שבמקור ומחמת זה נטהרו נמי המים התחתונים שבשולי הכלי אף שהם לא נגעו בהמקור כך היה טהרת השקה בעת הקמת המשכן לכל גבולי ישראל כי שם היה הנקודה דנשקי ארעא ורקיע אהדדי והגבול הקרוב ביותר להמקור ית' אשר היה למעלה מכל ישראל זה הגבול היה נדב ואביהוא לזה נדבקו הם ונשארו שם לגמרי בהמקור כמו שנאמר עליהם עוד בסיני ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' להורות בזה שתחתית המדרגה מאור בלי גבול שמתחיל להלביש בהגבול שם נתאחזו נדב ואביהוא כי הם היו עומדים למעלה ומדרגתם היה גבוה מאד סמוך להמקור ית' כדכתיב בקרבתם לפני ה' וגו' ולהיות שיום כפור מחבר נמי הגבולים של ישראל לאור רצונו ית' הבלתי גבול ולזה נקרא יוה"כ יום אחד כדאיתא במדרש רבה (בראשית פ' ג') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים וכמבואר במקומו להורות שיוה"כ מחבר כל הגבולים של ישראל לאחדות רצון העליון ית' הנקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן לכן קורין ביוה"כ הפ' של מיתת בני אהרן וע"י זאת הקריאה מעוררין שלא יהיה עוד שום מכשול וסבלנות ח"ו בכל הקריבות לאורו ית' שיהיה בישראל כי בכל מקום שמתחילין ישראל להתקרב לקנות קנין חדש איתא בזוה"ק (וישלח קעד) בכל שירתא דאתיא בקשיא איהו וכו' ובזוה"ק (ויקהל ריד.) וכד מטא זימנא לנפקא מתחות ידיה לא נפיק אלא בסגיאות דמא וכו' וכמו שמצינו בעת שהיה צריך להתגלות קדושת הכהונה של אהרן וגם קדושת מקום המקדש כמה דמין סגיאין היה אז אולם ע"י זאת הקריאה ביוה"כ נתעורר לבלתי יקרבו ישראל עוד להקדושה ע"י כשלון וסבלנות מדמין סגיאין כי בני אהרן המה ג"כ מחברים תמיד גבולי ישראל לאור רצונו ית' הבלתי גבול כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל כשהיה אומר הכה"ג במקדש אנא השם היה מעורר אלו הנפשות אליהו נדב ואביהוא כי אנא ר"ת אליהו נדב אביהוא כי נדב ואביהוא נתקנו בפנחס ופנחס זה אליהו שהוא חי וקים תמיד וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל קצז.) וכד יחות יתלבש בההוא גופא דישתאר בההוא עלמא ובההוא גופא יתחזי לתתא ובגופא אחרא יתחזי לעילא וכו' וכמו דאיתא בזוה"ק (נח סא) על אדם הראשון שאם לא חטא היה ג"כ סליק לעילא והיה יכול לחזור לתתא לזה העולם ג"כ וכענין שכתב האר"י הק' ז"ל שכל הקדושות כשעולין או יורדין לפעמים ירידה צורך עליה או עליה צורך ירידה נשארה במקומה הראשון ג"כ וכל התפשטות מהקדושה היה רק למען שיתהוה במקום שיתפשט ג"כ קומה וכן אם לא חטא אדם הראשון היה נמי סליק לעיל ובכל זאת לא היה מגיע להקומה שלו שום התבטלות אף בזה העולם אמנם גבי אליהו הוא באמת גם עכשיו כך אף שסליק לעילא בכל זאת לבושו שביק לתתא ולא הגיע לו מעולם שום התבטלות וזה מורה שהוא המחבר והמאחד כל גבולי ישראל באור רצונו ית' הבלתי גבול ולזה קורין תמיד ביוה"כ פ' בני אהרן להתעורר ע"י אלו הנפשות שיהיו יכולין לקבל קדושת אורו ית' בלי שום מכשול וסבלנות כלל:
6
ז׳דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. איתא בספרי בכל עת זה יוה"כ וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה כי בכל עת מורה על כל הכח של האדם כי באלו הימים מזה החדש נקרא האדם ניעור כי באלו הימים לא ניים שום נפש מישראל כמאמרם ז"ל בגמ' מאן דניים בריש שתא וכו' כי בשעת השינה אין ביד האדם לצמצם ולאסוף אז את כל דעתו לכוונה אחת שיהיה מיוחדת כרצון חפצו אבל בעת שהאדם ניעור אז הוא שפיר בכחו לאסוף את כל דעתו לאיזה כוונה שהוא חפץ לזה נקרא יום הכפורים בכל עת להורות שיש אז להאדם כל הכח בשלימות ולכך נאמר ואל יבא בכל עת כלומר שהוא מחויב להסיר ולסלק מאתו כל הלבושים והרצונות שהם מצדו ולעזוב ממנו כל הכחות והתקיפות כי אם בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' וכמבואר בזוה"ק (אחרי נו) בזאת יבא אהרן אלא מכאן שירותא לאזהרי לכהני כל מאן דבעיין לאזדהר בהאי זאת ודא הוא יראת ה' וכו' כי השער לה' הוא רק יראה כדאיתא זה השער לה' ובלתי זה השער אין שום דרך לבא לאור רצונו ית' וכמבואר שם (ויקרא) כשאת מדכר אנא אנשית כי עולם הזה הוא עלמא דספיקא ואינו סובל שום בהירות כלל כדאיתא בגמ' (מגלה) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כנקב מלא מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני אורה ולזה הוא העצה רק לעזוב כל התקיפות ולהסתיר את עצמו בתוך היראה וכמבואר שם בזוה"ק שכל העצה להסתיר א"ע מפני המקטריגים הוא ביראה ועיקר היראה הוא כמו שאמר דוד המלך חטאתי נגדי תמיד וכמבואר בזוה"ק שם כשאת אנשית אנא מדכר כשאת מדכר אנא אנשית וכו' וע"י הצמצומים והיראה יכולים להשיג התקיפות האמתי שיהיה מנהיר לו השי"ת שכל העבודות שהיה עובד בעת ההסתר נכללים המה בעצמות רצונו ית' שהשי"ת בעצמותו היה פועל אותם כענין דאיתא בהאר"י הקז"ל שיצא השם המפורש מפי הכהן גדול בלא תנועת שפתיו כלל רק השכינה היתה מדברת מתוך גרונו בלא פעולת הכהן גדול כלל כי אחר שנכנס לקודש בזו היראה הנקרא בזאת הראה לו השי"ת שהכל מאתו ית':
7
ח׳וידבר ה' אל משה וגו' ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. איתא בספרי בכל עת זה יום הכפורים וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שבכל עת מורה על כל השלימות ומשום שביום הכפורים נגמר הויית הבריאה בתכלית השלימות לזה נקרא יוה"כ בכל עת. וביאר הענין כי בראש השנה נתעורר הרצון מהתחלת הבריאה כמאמר זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון והעשרה ימים שמר"ה עד יוה"כ הם כנגד העשרה מדות שנאמר עליהם לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ויום כפור הוא יום העשירי נגד לך ה' הממלכה מדת המלכות שהיא מדה העשירית אשר בה נגמר ההויה מכל סדר ההשתלשלות בשלימות הגמור כי התפיסה האחרונה של האדם נקרא מלכות שבמלכות שהוא ההסתר האחרון עד שכבר נראה להבריאה שיש לה קיום הויה בפני עצמה כדאיתא בספר רזיאל כשברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה והוא כדי שיהיה נראה לה שיש לה הויה בפני עצמה ובזה נגמר כל השלימות מהבריאה כי דוקא מחמת אותו ההסתר יתכן מדת המלכות שהבריאה תמליך עליה את השי"ת בבחירתה וכדאיתא בגמ' שגמר את מעשיו ומלך עליהם כי מלכות הוא הגמר מכל המדות כי בכל המדות נמצא עדיין כח הדכר להשפיע למטה הימנה כדאיתא בזוה"ק (שמות ד) מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכלא ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא וכו' חוץ מדת המלכות דלית לה מגרמיה כלום כי הוא הגמר שאין עוד למטה הימנה שום מדה וכל פעולתה הוא רק באור חוזר להכיר על ידה כל רצון עליון ית' וזאת השלימות נגמר ביוה"כ לכך נאמר ואל יבא בכל עת וגו' וכמבואר שם בספרי בכל עת זה יום הכפורים כי באותו היום נגמר כל השלימות מהבריאה ומחמת זה יכול האדם בזה היום לקבל התפשטות יתירה מחמת גודל התקיפות הזורח בו כענין מאמרם ז"ל במדרש אין אדם נופל ביום גנוסיא שלו וכמו שהיה באמת קטרוג הלבנה בשעת גמר הויית הבריאה כי מחמת זאת התקיפות הרהיבה עוז בנפשה לטעון איך שני מלכים משתמשין בכתר אחד היינו כי הירח רומז על מדת המלכות דלית לה מגרמיה כלום רק מה שמקבלת מהשמש על זה טענה מאחר שרצון העליון ית' הוא לבלתי יגמור שלימות הבריאה כי אם דרך מדת המלכות שתתרחק כ"כ מהמקור ית' עד שיהיה נראה לה שיש לה הויה בפני עצמה עם בחירה חפשית ואם כן נמצא במדת המלכות עיקר השלימות כי דוקא על ידה נגמר קוטב המכוון מרצונו ית' ובאמת לעתיד יהיה כך כדכתיב הנה אני בורא חדשה בארץ נקבה תסובב גבר וגו' ואז יהיה כמו שנאמר אשת חיל עטרת בעלה ויתגלה אז מפורש שכתר עליון איהו כתר מלכות אכן בזה העולם שיש עדיין בעולם רע הנתרחק ביותר לזה צריך שיהיה במדת המלכות כל הצמצומים וזהו שהשיב לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך וכמבואר בזוהר חדש (בראשית יג:) ר' יוסי בר"ש בן לקוניא אתא למחמי לר' אלעזר בר"ש חתניה נפקא ברתיה ושקלא ידוהי לנשקא אמר לה לכי ומעטי א"ע מקמי בעלך דאיהו קדישא שמע ר' אלעזר אמר כען אנא מדכרנא מלה חד דאיהו מרגלא יקירא דאתמר על סיהרא דקב"ה אמר לסיהרא לכי ומעטי א"ע דחשבת סיהרא דלה אתיהיב שולטנא וכו', היינו כי בזה העולם כל עוד שלא נגמרו הברורין מוכרח להיות כל הצמצומים בזאת המדה משום שיש בעולם רע המוחלט שהוא הרבה יותר מרוחק ולאותה הרע יש ג"כ טענה חזקה שברא אותה השי"ת לכן נצרך למדת המלכות כל הצמצומים כדי לברר א"ע כנגד אותו הרע המוחלט והבירור הוא בזה שיש בכחה אחר כל התרחקותה לצמצם א"ע ולחזור ולעמוד נוכח השי"ת פב"פ משא"כ זה הרע המוחלט אין בכחו לצמצם א"ע ולעמוד פב"פ נוכח השי"ת לכך ישאר לגמרי בחשך ולכן ביוה"כ הנקרא בכל עת שנגמר בו כל השלימות מהבריאה צריכין למעט א"ע בכל הצמצומים וזהו אל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בזאת וגו' היינו שלא יבא עם התקיפות של כל השלימות כי אם בזאת שמורה על יראה וצמצום:
8
ט׳וזהו דאיתא בזוה"ק (צו כז.) חמש אשים היו נחתין על קרבנא וכו' ודא בינה ה' ה' מראות דילה וכו' ולקבל ה' מראות אלין תקיני ה' צלותי ביומא דכפורי ולקבל בת עינא אינון עשרת ימי התשובה י"ה לקבל אור דבת עינא ה' ענויין לקבל ה' בתראה וכו'. היינו כי כן העמיד רצונו ית' אשר אחר שיגמור השלימות מהבריאה עד שיהיה נראה לה שיש בה הויה בפני עצמה אזי יבררה א"ע בתפיסתה עד מקום שידה מגעת וכאשר נשלם בירור תפיסתה בתכלית השלימות אזי חזרה להיות נכלל בהשורש נוכח השי"ת פב"פ ותכלית הבירור עד הגמר מהתפיסה אחרונה של אדם הוא חמשה דרגין כמבואר בזוה"ק (תצא רפ.) וחמש נהורין אית לה דאתקריאו קרני החמה עד הוד היינו כי בינה מתפשטת עד הוד והוד הוא הגמר של תפיסת אדם וכל השפעת אורו ית' היורדים לתפיסת אדם הולכים דרך חמש מסכים כדכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הרי שהם חמש עם התפיסת אדם וכאשר האדם מברר א"ע בתוך תפיסתו בכל אלו החמש דרגין אזי חוזר ונכלל בהשורש פב"פ ולכן ביוה"כ שאז נגמר כל תכלית השלימות מהויית אדם וזה נקרא במדרש רבה יום גנוסיא של אדם צריך האדם לברר א"ע בחמש תפלות ובחמש העינוים כדי שיגיע חזרה בהשורש נוכח השי"ת פב"פ וממילא נתבררו מחמת זה כל הלבושים הנשארים אצלו שהמה רק רצונו ית' לזה אומרים בזה היום ה' הוא האלהים והאר"י הק' ז"ל הקשה מי נתלה במי הוי אומר הקטן נתלה בגדול והיו צריכין לומר האלהים הוא ה'. אמנם אחר שישראל מצמצמים א"ע כפי כחם באלו החמש עינויים עד שנכללים בשורש רצונו ית' נתברר מזה כל הלבושים שלהם שכל קיום הוייתם בזה העולם הוא רק רצון השי"ת כי מאחר שמצדם מסרו ישראל א"ע במסירת נפש לגמרי להשי"ת א"כ מהיכן נשאר עוד קיום הויה להלבושים שלהם אלא על כרחך שכל החיים הנשאר גבי ישראל הוא רק מזה הרצון ית' שחפץ דוקא בקיום הוייתם הרי שכל החיים מלבושי ישראל הוא עצמות רצונו הפשוט ית' שהם לבושים לאור רצונו ית' וזהו ה' הוא האלהים שהלבושים של ישראל המה התלבשות אורו ית' וכיון שהלבושים בעצמם המה כל רצונו ית' ממילא נקראו הלבושים נמי גדול ע"ד דאיתא במדרש מי גדול הגנב או הנגנב הוי אומר הנגנב גדול שרואה שגונבין ממנו ושותק וכ"כ נתעלו בזה היום הלבושים מישראל עד שיכולין לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם מה שאין רשאים לומר כן בשאר ימות השנה כי ענין בשכמל"ו הוא כאשר האדם מקבל עליו עומ"ש ואומר ה' אחד אזי אומר השי"ת שזה הלבוש המכיר לומר ה' אחד הוא בעצמו כבוד מלכותו ית' וזהו בשכמל"ו כי כבוד הוא לבוש כדאיתא בגמ' (שבת) ר' יוחנן קרי למאני' מכבדותא וכדכתיב ותחת כבודו יקד וגו' היינו שהשי"ת אומר בשכמל"ו שרצונו ית' הוא בקיום אותן הלבושים המכירין לומר ה' אחד ולכן איתא בגמ' (פסחים נו) בשעה שאמרו בני יעקב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמר יעקב אבינו בשכמל"ו ומסיק שם בגמ' היכי נעביד נימריה לא כתבו משה באורייתא לא נימריה אמרו יעקב ותקנו לומר בחשאי וזהו כדאיתא בתזוה"ק יעקב מלבר משה מלגאו, היינו כי יעקב אבינו היה צריך להעמיק בהלבושים עד שהכיר בהם אור רצונו ית' וממילא נשאר נמי מצדו איזה לבוש מלבר ומשה מלגאו היינו שלא היה צריך להעמיק כלל כי הכיר בהם אפילו על הגוון נמי אור רצונו ית' וממילא לא היה נשאר מצדו שום לבוש מלבר רק הכל מלגאו וכיון שחלקו של מ"ר הוא תורה שבכתב שזה האור בוקע כל המסכים וההסתרות עד שרואים מפורש כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך לכן לא כתב משה באורייתא זאת התקיפות מבשכמל"ו כי אם היה כותב זאת התקיפות מפורש באורייתא לא היה עוד שום מקום לעבודה מחמת גודל התקיפות שהיה זורח מזה ובאמת עיקר רצונו ית' בזה העולם הוא לבלתי יגיעו ישראל לזאת התקיפות מהשורש רק ע"י עבודה וצמצומים לזה לא כתבו משה באורייתא ושלא לאמרו כלל ג"כ אי אפשר כי אמרו יעקב היינו כי מקדושת יעקב אבינו נתעורר תמיד בעומק לבבם של ישראל בטוחות בקביעות מדוע לא יהיה באמת קיום ללבושי ישראל כיון שהם באמת רצונו ית' ע"כ תקנו לאמרו בחשאי היינו שרק בעומק הלב רשאי שפיר שיהיה זאת התקיפות אבל בהתגלות צריך שיהיה לכי ומעטו א"ע היינו כדאיתא בזוה"ק (ויקהל) לית גבהי באורייתא בעלמא דין כי כל זמן שיש עדיין רע בעולם והכנף מכסה את הפנים אין שום לבוש מבורר כי מאן חשוב מאן ספון מאן רקיע וצריכין לכל הצמצומים כי אפילו העבודה בעצמה אין יכול להיות זכה ומבוררת בזה העולם כל זמן שהכנף מכסה את הפנים לכן אין רשאים לומר בשכמל"ו בקול רם אבל לעתיד כאשר לא יהיה עוד הכנף מכסה את הפנים אז יהיה כמו שנאמר הנה אני בורא חדשה נקבה תסובב גבר וכדכתיב אשת חיל עטרת בעלה אז יהיה התקיפות בהתגלות מפורש ויהיו יכולין לומר בשכמל"ו בקול רם לעיני כל ולכן ביום כפור שמנהיר בו הארה מעתיד כי בו נתבטלו נמי כל הלבושים המכסים את הפנים כדאיתא בגמ' (יומא כ.) השטן בגמטריא שס"ד האי שס"ד יומי אית ליה רשותא לאסטנא וביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטנא היינו שביום הזה אין שום לבוש המסתיר את הפנים כי זה היום אינו נחשב בחשבון הימים של השנה וכדאיתא במדרש (בראשית רבה פ"ג) יום אחד זה יום הכפורים היינו כי אחד מורה על חד ולא בחושבן וזה היום נקרא נמי אחד להורות שאינו מחשבון הימים והלבושים של ימות השנה כי מאחר שישראל עוזבים מאתם כל הלבושים ומצמצמים א"ע בחמשה עינויים לכן נתבטלו נמי מהם כל הלבושים המסתירים ולזה יכולין שפיר לומר בזה היום בשכמל"ו בקול רם:
9
י׳והנה הדברי תורה מראים לנו גודל הנדיבות ועוצם הרחמנות שיש להשי"ת על כל לבושי ישראל שאפילו תפיסתם האחרונה נמי יקרה בעיניו ית' מאד ומראים לנו זאת בשעיר עזאזל שענינו לדחות את כל הרע הנמצא בישראל ולשלחו אל ארץ גזירה ובכל זאת הוא המצוה שיעמוד חי עד אחר גמר כל העבודות וזהו להורות שכל זמן שיש עדיין מעט טוב לברר מאותו הרע אין נוח להשי"ת לדחות אותו לגמרי ולזה היה עומד השעיר ומתעכב בשלוחו עד אחר כל העבודות אז נגמר הבירור בשלימות ונדחה הרע לגמרי לחוץ אבל כל עוד שהיה מעורב בו עדיין מה שהיו יכולין להכניס ממנו להקדושה שיהיה נשאר בתפיסת ישראל קשה מאד בעיניו ית' להפסיד זאת וכן רואים בזה שהכה"ג היה צריך לכנוס פעם שנית לקודש פנימה להוציא את הכף ומחתה ולהבין זאת מדוע לא לקח באמת עמו את הכף והמחתה תומ"י בעת גמר עבודת הקטורת בפנים שלא יהיה צריך עוד הפעם לכנוס לפני ולפנים להוציא אותם אלא זה הכל לרמז החביבות והיקרות של תפיסת ישראל בעיני השי"ת כי הגם שהכה"ג היה מוכרח לעזוב את כל תפיסתו בעת שנכנס לפני ולפנים כמו שרמזו ז"ל בגמ' שלא יתקן מבחוץ ויכנוס גם הבגדי בד שלבש מורה שלא היה רשאי לכנוס בשום תפיסת אדם כלל בכל זאת צוה השי"ת לבלתי יקח תומ"י אחר הקטרה את הכף והמחתה רק יעזוב אותם שם ואחר כל עבודתו יכנוס עוד הפעם לפני ולפנים להורות שיקר מאד בעיני השי"ת התפיסה של האדם וחפץ בקיום הוייתה כל מה שהוא באפשרי וכל עוד שיתכן שיתעכב קיום התפיסת אדם כך הוא כל רצונו ית':
10
י״אוידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. אל יבא בכל עת ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא אזהרה לבל יבא בכל כת התקיפות של אותו היום וכדאיתא בספרי בכל עת זה יום הכפורים. והענין הוא כי העמיד השי"ת בהבריאה כ"ח עתים י"ד פגימותא דסיהרא וי"ד מליאותא דסיהרא וזה מרמז שכל קבלת הבריאה הוא רק כפי מה שיש בכחה לצמצם א"ע להיות נמשך אחריו ית' בעת פגימותא דסיהרא כך נגמר אצלה הכלי קיבול לקבל אור שיהיה הסיהרא במלואה ובכל ימות השנה הם הכ"ח עתים נפרדים מצד הבריאה וכל עת בפרט הוא בגבול אולם ביוה"כ נתכללו ביחד כל פרטי הכ"ח עתים בשורש אחדותו ית' שהוא בלי גבול כי בזה היום נתעורר שורש האחדות מהתכללות העתים שהוא המקור לכל הכ"ח עתים ומהתעוררות תקיפות כזאת יכול האדם להתרהב עוז בנפשו בהתפשטות יתירה לבלתי יצמצם א"ע לכן נאמר בזה היום אל יבא בכל עת, היינו שלא יבא בהתקיפות של התכללות העתים המתעורר בזה היום כי אם בזאת יבא אהרן אל הקודש וגו', ומלת בזאת רומז על גודל הצמצום כדאי' בזוה"ק (אחרי), היינו שבזה היום צריך האדם לבטל כל תפיסתו ולשלול מאתו כל הלבושים מאחר שנתעלה בו הבריאה למקום הנקרא אחד שהוא בלי גבול עד שזה היום אינו נחשב כלל בחשבון השנה כדאיתא בגמ' (יומא כ.) השטן בגימטריא שס"ד הוי שס"ד יומי אית ליה רשותא לאסטנא ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטנא והוא יען שאין בו שום הסתר כמו בשאר ימות השנה לכן אין לו מקום לאסטנא כי אינו כלל בחשבון השנה לזה נקרא יום אחד כדאיתא (מדרש רבה בראשית פ' ג') יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים, היינו שמנהיר בו הרצון העליון ית' הנקרא אחד כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאי' בזוהר חדש (דף ב) אמר ר' שמעון הקב"ה נקרא אחד דכתיב ה' אלהינו ה' אחד ונקרא ראשון דכתיב אני ראשון וגו' ואחד מורה על חד ולא בחושבן כמבואר בתזוה"ק (תיקון כב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון משאר דרגין ואיהו לית ליה חושבן כד שריא על כל עלמין עלאין ועל זה איתא בזוהר חדש (שם) בגין דקב"ה אקרי אחד וישראל נקראו ג"כ אחד שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד, היינו שהם מכירין באחדותו ית' הנקרא חד ולא בחושבן, היינו שאין מהצורך אצלו ית' לכל הבריאה משא"כ העכו"ם קורין ליה אלהא דאלהיא, היינו שהם אומרים מאחר שרצונו ית' היה בלבוש מלכות ואין מלך בלא עם א"כ הם מחוייבי המציאות ולכן מהארת יוה"כ שהוא אחד חד ולא בחושבן יתבטלו כל הלבושים מהבריאה כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלד.) כד מלכא אתחזי לעולמתהא וכו' אבל לישראל נמשך מהארת זה היום קיום הויה ביתר שאת ויתר עז כי הם מכירין היטב ביחודא עלאה ואף שיש גבי ישראל יחודא תתאה ג"כ וזה מורה על התלבשות האור בלבושים מ"מ חילוק גדול יש כי ישראל אינם מקבלים היחודא תתאה כי אם ע"י יחודא עלאה היינו שישראל מכירין היטב שאין מהצורך לו ית' לכל אלו הלבושים וע"י זה מחזיר להם השי"ת יחודא תתאה וזהו בשכמל"ו שאומרים אחר שמע ישראל לרמז שאומר השי"ת מאחר שהם מכירים כ"כ בה' אחד לכן הוא קיום הוייתם תכלית רצונו ית' כי מי הוא באמת עיקר כבוד מלכותו ית' מי שמכיר בה' אחד ועליו אומר השי"ת בשכמל"ו ולכך נמשך מהארת יוה"כ עיקר הקיום לישראל אבל להעכו"ם נמשך מהארת זה היום כל התבטלות כדאיתא שם בזוה"ק כד מלכא בעי לאחזאה לעולמתהא וכו', היינו שמזה האור יתבטלו כל הלבושים וכל הגוונים מזה העולם ועל זה מרמז הבגדי לבן שהיה לובש הכה"ג בעבודתו לפני ולפנים שמרמז על אור עליון המשולל מכל גוונים ולבושים ולכך היו פורשין מהיכל בשעת עבודה דלפני ולפנים ומבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה וזה הכל מרמז על התבטלות גווני הלבושים מזה העולם. וזה הקנין השיגו ישראל ממיתת בני אהרן כי ענין מיתת בני אהרן מבואר במדרש (אחרי) מסיני נטלו איפופסין שלהם, היינו כי בסיני נתגלה גודל החביבות שיש להשי"ת אל ישראל ומהארת אותה אהבה נתגלה לכל נפש ישראל מקומו בשורש העליון ית' איך שעלה שם במחשבה וכל פרט נפש היה מכיר מפורש איך שהוא חלק ה' ממש כי הדברות היו פועלים בלבבם של ישראל כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל דבור ודבור היה פועל בלב ישראל שיהיה שוה ממש כמו הארת הדבור מהשי"ת ואהבה עצמה כזו נקרא ביום חתונתו ומחמת זה נתעורר בלבבם תקיפות עצום כדכתיב ויחזו את האלהים וגו' נאמר ויחזו לשון תרגום לרמז שהיו סבורים שנקבע אותה אהבה בתפיסתם ממש ואחר שסבלו הרבה מזה נתן להם אח"כ השי"ת הלוחות האחרונות כדי שיהיה אצלם זאת האהבה בקנין יגיע כפם ועל יקרות זה הקנין נאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ומחמת אהבה הקודמת שנתגלה בסיני היה נמשך מיתת בני אהרן וזהו דאיתא שם מסיני נטלו איפופסין שלהם וזהו שנאמר עליהם בקרבתם לפני ה' וימותו, היינו שהיו מקורבים להמקור ית' יותר מכל ישראל לפיכך נכללו הם בהמקור ית' ונשאר מהם צעקה כגוונא שנשאר מעלמין דאתחרבון בקדמיתא שהיה נמי מחמת התקרבותם להמקור ית' עד שנכללו שם ונשאר מהם צעקה כדאי' בזוה"ק (בראשית כה.) ואד יעלה מן הארץ א"ד מן אדנ"י היינו שנתחזק הקיום מהויית עולם מסבת צעקתם כי ע"י זה השיגו הכרה באדנותו ית' שמלפנים לא היה להם זאת ההכרה מחמת גודל התקרבותם להמקור ית' ככה אחר מיתת בני אהרן מהתקרבותם לפני ה' נשאר מהם גבי ישראל בקביעות הכרה באדנותו ית' כדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, היינו שלא יתקרבו עוד בגודל תקיפות שישראל עלו במחשבה כי אם בזאת יבא אהרן אל הקדש ומלת זאת מורה על יראה וצמצום בפר בן בקר לחטאת, היינו שכל התקרבות אדם להשי"ת יהיה רק מחמת הכרת חסרונו וכל מה שמעמיק האדם ביותר להכיר את חסרונו נעשה ממילא מקורב ביותר לשלימותו ית' וזאת ההכרה הוא הקוטב שעליה מסובבים כל עבודות יוה"כ:
11
י״בוידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו' ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. איתא בתורת כהנים בכל עת זה יום הכפורים, היינו כי כ"ת עתים הציב השי"ת והם י"ד פגימותא דסיהרא וי"ד שלימותא דסיהרא ובהם נכלל כל הההנהגה מסדר הבריאה כמבואר בזוה"ק (וישב קפ:) אית זמנין דסיהרא איהו בפגימו וכו' האי מאן דנקט לה בההוא זמנא ליהוי תדיר בגריעותא ומסכנותא אזלא לגביה ואתבר תדיר בדינא וכו' וההוא זמנא דקיימא ההוא דרגא בשלימו וההוא נהר דנגיד ונפיק אשתמש בה כדין ההוא נשמתא דנפקת ואתדבקת ביה בההוא בר נש ההוא ב"נ אשתלים בכלא בעותרא בבנין בשלימא דגופא וכו' וכיון שאנו רואים התחלקות העתים מוכח נמי שיש עת אחת הכוללת כל התחלקות העתים אשר יכולה להנהיר בכל עת פרטי ולהופיע בתוכה גם ההיפך מצמצום גבולה מאחר שנכלל בעת הכללי כל השתנות פרטי העתים וזה העת הכללי נקרא בכל עת ובכל יום כפור מנהיר הארה מזאת העת הכללי שהוא השורש והמקור מכל התחלקות העתים וזהו דאיתא שם בכל עת זה יוה"כ והוא כענין דאיתא בזוה"ק (בא לט:) בעשור אמאי בעשור אמר ר' אבא בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכו' וכמבואר נמי (שם אמור קב:) האי עשור מכנסת ישראל אינון ויומא עשיראה בעשיראה קיימא ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא וכו' ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא חמשה עלייהו דמלכא הוא וכו', היינו שאותה הארה שהיה מאיר השי"ת בחדש ניסן בזמן שהאתוון הם כסדרן וזאת היה מנהיר השי"ת לישראל אחר עבודת שבעת ימי המלואים שרומזין על עבודת היקף שבעה שהוא בתפיסת ישראל ואותה הארה מאחד בניסן נקרא שמיני מגו שבעה כדאי' בזוה"ק (תצוה) לית שמיני אלא מגו שבעה היינו שע"י עבודה שבתפיסתם בשבעת ימי המלואים היו ממשיכים אצלם אור היותר עליון שהוא למעלה הרבה מהעבודה שבתפיסתם ועל אותה הארה נאמר ויהי ביום השמיני וגו' ויען שרצונו ית' העריך בסדר הבריאה לבלתי יגמר תכלית שלימותה כי אם ע"י גערה כדאיתא בש"ס (חגיגה) בעשרה דברים נברא העולם ואחד מהם הוא גערה היינו כשלון וכענין מאמרם ז"ל (גיטין מג.) אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם לכן היה אז הכשלון מבני אהרן וע"י הסבלנות מהכשלון החזיר להם השי"ת אותה הארה עליונה הנקרא שמיני ביותר בהירות שהיה מאיר אצלם זה השמיני בעצמו גם בתשרי בעת שהאתוון הם למפרע כמבואר (תצוה שם) ומנהיר לישראל זה האור הנקרא שמיני ביום הכפורים שהוא עשירי בתשרי הנקרא בעשור דמטרוניתא שרומז על החיבור מאתה והוא עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא וזה הוא עיקר היחוד ואותה הארה מאחד בניסן המנהיר עכשיו בעשרה בתשרי נקרא שמיני מגו עשירי להורות שגם כל עבודה שבתפיסתם בההקף שבעה היה נמ נמשך מבעשור דמטרוניתא כמבואר בזוה"ק (פנחס רנז.) ולית שבעה אלא מסטריה דאות יו"ד עטרה על רישא חכמה עלאה אות הוא חכמה תתאה אות הוא וכו' נמצא שביוה"כ מנהיר אותה הארת שמיני שהיה באחד בניסן אלא שעכשיו בעשירי בתשרי מאיר בבהירות יותר עצום בבחינת שמיני מגו עשירי ואז באחד בניסן לא היתה אלא בבחינת שמיני מגו שבעה וזהו כונת הזוה"ק (שם) אמאי בעשור בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכו' אמנם זה הזיווג נקרא בעשור דמטרוניתא וכמבואר בזוה"ק (פנחס ריד:) ולבתר אתיאת מטרוניתא ובעין בני היכלא בתשעה לירחא למעבד חדוותא למטבל בנהרא לדכאה גרמיה בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא הוא זווגא דילה וכו'. וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) בכל אתר בעשור דמטרוניתא, היינו שיוה"כ הוא רק זווגא דאמא וכמבואר (שם) ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה בגין לחבקא וכדין כל חדוא וכל אנפין נהירין וכו' וכמבואר בזוה"ק (אמור ק) אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה וכו' ויוה"כ אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אמא נטלא ולא מבי אבא וכו'. וזהו דאיתא שם האי עשור מכנסת ישראל הוא ויומא עשיראה בעשירה קיימא וע"ד בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וכו' כלומר שכל הארת שמיני מגו עשירי שמנהיר להם ביום העשור הוא ג"כ רק בחינת עשור דמטרוניתא שהיא זווגא דאמא וזהו והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה וכו', היינו כי בחמשה עשר יום הוא חג הסוכות שהזווג הוא אז בתכלית השלימות ונקרא זווגא דאבא, אמנם כיון שהזווג בשלימות נגמר בסוכות היה צריך לפי הנראה שיהיה נמי אז ימי מחילה וסליחה וכפרה ומדוע נקבע יום מחילה וסליחה וכפרה בעשור דוקא. אכן הוא הענין כמו שמצינו בזוה"ק (ויחי רכד.) ווי לההוא דגרע יומוי לעיל דכד בעאן לאלבשא ליה וכו', היינו שצריך האדם לראות שלא יגרע הימנו אפי' יום חד מיום הולדו ולתקן כל הימים שלו ולעשות מהם לבושין דיקר וזה הכח יש ביד האדם רק כל עוד שאינו מאיר עדיין הזווג בשלימות אז יכול לתקן כל ימיו גם מיום הולדו ולעשות מהם ע"י עבודה שבתפיסתו לבושין דיקר משא"כ אחר שיהיה נגמר הזווג בשלימות אז לא יהיה עוד ביד האדם לתקן כלום וכל מי שלא הכין תיקון קודם אותו הזווג שוב לא יתקן לעולם ויגרע ממנו באמת זה היום המשולל תיקון כי הזווג בשלימות רומז על אלו הימים שנאמר עליהם (קהלת) שאין בהם חפץ וכמו שביארו ז"ל (שבת קנא.) אלו הימים שאין בהם לא זכות ולא חובה וכענין דאיתא בזוה"ק תמן באצילות אין שם לא זכות ולא חובה וכו' וכל יום שיהיה נשאר אז גבי האדם משולל תיקון ח"ו יהיה נשאר כך בלי תיקון ומסבת זה יהיה נחסר לבוש גבי זה האדם לכן נקבע למחילה ולסליחה ולכפרה דוקא בעשור לחדש שאינו מאיר עדיין הזווג בשלימות הגמור רק זווגא דאמח לרמז בזה שרק באותו הזמן קודם שנגמר שלימות הזווג שיש עדיין כח ביד האדם לתקן ימיו שלא יחסר לו אפילו יום אחד מיום הולדו כדכתיב ביום הזה יכפר עליכם כלומר שיתוקן גבי ישראל כל הימים גם למפרע למען כשיגיע אח"כ ליום חמשה עשר שאז יהיה הזווג בשלימות הרומז על לעתיד שוב לא יחסר לישראל שום לבוש מכל ימיהם ובאמת כל הארת זווגא דאבא והשמחה והאהבה המנהיר בחג הסוכות שאיתא על זה בזוה"ק (דף רנט) מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה אלין אינון מים די מנסכי ישראל בחדוה וברחימו דקב"ה וכו' זה הכל נמשך מהימים הקודמים להם מאותן עבודות שיהיו לישראל קודם ימי הסוכות:
12
י״גוידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. הענין ממלת בכל עת ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא כמד"א (שופטים) ובא בכל אות נפשו כי הנה מאחר שהעמיד השי"ת בזה העולם סדר זמנים כדכתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים וכמבואר בזוה"ק (אחרי נח.) זימנין אית בשתא דרעוא אשתכח וזמנין אית בשתא דדינין אשתכח וזמנין אית בשתא דדינא אשתכח ותליא זמנין אית בירחא דרעוא אשתכח בהו וזמנין אית בירחי וכו' זמנין אית בשביעא דרעון משתכחין וזמנין אית בשביעי וכו' וזמנין אית ביומא דרעוא אשתכח וכו' וזמנין אית ביומי וכו' וע"ד כתיב ועת לכל חפץ וכו'. הרי שיש סדר מסודר א"כ מה יתרון העושה וכי ישנה האדם בעבודתו את הסדר המסודר ובא מששת ימי בראשית על זה מסיים הכתוב באשר הוא עמל היינו שע"י עמלו של האדם יכול להגיע להמקור שהוא למעלה מסדר הזמנים כי מאחר שאנו רואים בהזמן כמה מיני התחלפות ושינויים מוכח מזה שיש נמי עת הכולל כל התחלפות הזמנים אשר אין בה שום שינוי ותמורה כלל רק שהוא למעלה מהבנת התפיסה כי באמת למעלה מתפיסת הבריאה שם אין שום התחלפות הזמנים ולא מפסקי מהדדי כדאיתא בגמ' (נזיר ז.) גבי יומא נמי דהא יומא מפסקי מהדדי כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד התם לאו דמפסקי מהדדי מאי קאמר יומא ולילא חד יומא הוא וכו' הרי שכל הפסקת הזמנים והתחלפות העתים הוא רק בהתפיסה הנמוכה של הבריאה וכענין דאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) דאית דאתקרי עלת העלות ולאו איהו ההוא דאתקרי עלת על כל העלות דלעלת על כל העלות לית ליה תנינא דנטיל עצה מניה דאיהו יחיד קדם כלא ולית ליה שותפא וכו' ועלת העלות מורה על הרצון ית' שהציב סדר השתלשלות עד שנראה בתפיסת הבריאה שיש סדר מסודר וכל העבודות שהעמיד השי"ת בעולם המה הכל בזאת התפיסה הנמוכה כי למעלה מתפיסת אדם נקרא מה למעלה מה למטה ועל זה נאמר אין לך עסק בנסתרות, ואף שמצינו בזוה"ק (בא מב:) מאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באות ה' ולא באות יו"ד וכו' ומזה שכתב מאן דאשתמודע ולא כתב לית מאן דאשתמודע וכו' משמע שבאמת יש מאן דאשתמודע ליה קדם בריאה, היינו למעלה מהתפיסה כי קדם בריאה הוא למעלה מהתפיסה אמנם זאת ההשגה בעצמה שהוא למעלה מהתפיסה אי אפשר להשיגה בלתי עבודה שבהבנת התפיסה כי כפי מה שפועל האדם בעבודה שבתפיסתו כך מנהיר לו השי"ת השגה למעלה מהבנת תפיסתו וזאת ההשגה נקרא מאן דאשתמודע ליה קדם בריאה וכפי מה שעובד האדם בתפיסתו כך מנהיר לו השי"ת מהרצון העליון שהוא בלי גבול ואין סוף למעלה מהתפיסה ועל זה אמר הכתוב באשר הוא עמל היינו שע"י עמל עבודתו יהיה מנהיר לו השי"ת מזה הרצון עליון שהוא בלתי גבול הכולל כל השתנות הזמנים והתחלפות העתים הנקרא בכל עת. וזהו דאיתא בספרי בכל עת זה יוה"כ כי ביוה"כ מנהיר מפורש זה הרצון עליון הנקרא בכל עת בכל גבולי העתים של עוה"ז בעולם שנה נפש כי ענין שנה מורה על כל השינוים והשתנות הזמנים שאין רגע אחת דומה לחברתה ובאמת מצד השי"ת אין שום שינוי כלל וכל ההשתנות הוא רק מצד הבריאה בזאת הדרגא הנמוכה שנאמר עליה והאלהים עשה שייראו מלפניו וכמבואר בזוה"ק (פנחס רלט:) אתקן לי להאי אילנא בתקונא שלים דאחיד לכל סטר עילא ותתא בגין דייראו מלפניו וכו', היינו כי ע"י זה ההעלם שיש בעולם עשיה שיכול לחשוב שיש כאן שלימות מזה נמשך פחד ויראה לבל יפסיד ח"ו לגמרי כי באתר דשלימותא אשתכח תמן דחילו אשתכח מה שאין שייך יראה כזאת בהדרגין עלאין שנקרא שם השי"ת יוצר ובורא כי שם ניכר מפורש שאין שום שלימות בלעדי השי"ת רק דוקא על זה העולם שיש בו כל השינוים נאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו וכמבואר נמי בזוה"ק (אמור צח:) מאי עשה עשה להאי מקטרגא וכו' ועכ"ז ביום הכפורים אין בו רשות לקטרג כדאיתא בגמ' (יומא כ) השטן בגימטריא שס"ד הוי שס"ד יומי אית ליה רשותא לאסטנא וביומא דכפורא לית ליה רשותא לאסטנא והוא יען שמאיר ביום כפור אף בהשינוים והגבולים של עוה"ז זה הרצון העליון שהוא בלי גבול הנקרא בכל עת לזה אין בו שום מקום לקטרג, וגם בנפש מאיר מפורש זה הרצון עליון הנקרא בכל עת שהוא למעלה מתפיסת הבריאה כי ענין נפש רומז תמיד על דבר הבא בגבול כמו שמצינו בתזוה"ק (בכמה דוכתי) דור הולך ודור בא ולית דור פחות משתין רבוא נפשות אתפשטותא דישראל בשתין רבוא נפשות ועל יוה"כ נאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכמבואר בגמ' וכי כה"ג לאו אדם הוא אלא וכו' הרי שהכה"ג בעבודתו היה ביום כפור למעלה מבחינת נפש. וגם בעולם היינו במקום היה מאיר מפורש הרצון העליון הנקרא בכל עת שהוא בלי גבול כי עולם רומז תמיד על מקום הגבולים כי יש בעולם ששה קצוות שרומזים על כל הגבולים וביום הכפורים היו כל העבודות במקום ארון שאינו מן המדה, הרי שגם בעתים ובגבולי עוה"ז היה מאיר הרצון עליון שהוא בלי גבול הנקרא בכל עת וזהו דאיתא במדרש (בראשית רבה פ' ג) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום כפור וכו', היינו שמאיר בו הרצון עליון הנקרא אחד שמורה על חד ולא בחושבן וכדאי' במדרש (שם) בעוד שהיה נקרא הקב"ה אחד היה חפץ לדור בתחתונים ומזה הרצון העליון הנקרא אחד חד ולא בחושבן מנהיר השי"ת ביוה"כ בכל הלבושים של ישראל. ולזה איתא נמי בגמ' על יום הכפורים שבו נתנו לוחות האחרונים כי ענין לוחות אחרונים מבואר בזוה"ק (תצא רעו.) מאן דאפיק שום ביש עלה דיימא דהא ההיא אורייתא לאו איהי דא דהא לוחין דילה אתברו, קב"ה יימא ליה דאיהו אבי הנערה בת דאיהו בתבת בראשית איהי ברתא דמלכא קב"ה אמר ופרשו השמלה. ואתפתחת יריעה מס"ת ויחזון דאתמר ביה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת וכו', היינו שהלוחות האחרונים הם בעצמם הלוחות הראשונים אלא כל עוד שהלוחות הראשונים היה ברצון פשוט בלי שום התלבשות לא היה יתכן שיהיה לתפיסת אדם שום קנין בהם כיון שהיה למעלה מהתפיסה אכן אחר שבאו בהתלבשות העתים וממילא נתוסף בהם ווים להורות על החיבור שיש בהם להאדם אזי השיגו ישראל בהם קנין אבל באמת הם בעצמם אותן שהיו מלפנים לוחות ראשונים אמנם עיקר היקרות הוא דוקא אחר שבא הרצון עליון בהתלבשות הפירוד ובכל זאת ניכר גודל החיבור כי בזה נגמר תכלית המכוון מהרצון ית' ולזה נתנו לוחות האחרונים ביום הכפורים כי כך הוא הענין של יוה"כ שנקרא בכל עת שיכולין להכיר בו בתוך פירוד העתים כל האחדות והחיבור מרצון העליון ית' הנקרא בכל עת:
13
י״דואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. היינו כי נגד הארת רצון עליון בזה צריך האדם לבטל כל תפיסתו לבל יסמוך כלל על שום גוון מתפיסתו כי אם יאחז האדם באיזה גוון מתפיסתו אזי נאמר עליו היחברך כסא הוות שבאמת הוא כל התפיסה של אדם רק בדרך שלילה וכל גודל השגת תפיסת האדם הוא רק מה שמשיג יותר בעוצם בהירות מה בין לי ולך כיון שכל הכרתו של אדם הוא רק כדכתיב מבשרי אחזה אלוה ובשר הוא כדאיתא בגמרא (סוטה) 'בושה 'סרוחה 'רמה וזהו מבשרי היינו מחסרוני אחזה אלוה כלומר מסבת החסרון שמכיר האדם איך שמצדו הוא תמיד מחוסר מזה מכיר נמי בשלימות השי"ת וזאת ההכרה הוא אפילו בהדרגא היותר נעלה של תפיסת אדם כגון גבי אאע"ה היה נמי מבשרי אחזה אלוה כדאיתא במדרש רבה (וירא) אכן אצלו היה מצות מילה נחשב מבשרי אחזה אלוה היינו כי אחר כל גודל עבודתו עד שנעשה בן צ"ט שנים אמר לו השי"ת התהלך לפני והיה תמים היינו שיש אצלו עדיין חסרון בשורש הבריאה אשר כל העבודות והבירורין שהיו אצלו לא הועילו עד שיסיר זה הצפורן אזי יתוקן נמי החסרון משורש הבריאה ותיקון כזה הוא רק בידו ית' כי זאת הוא למעלה מתפיסת הבריאה ולכן איתא בפרקי דר"א שיום מילתו של אאע"ה היה ביום הכפורים כי תיקון כזה צריך להאיר מלמעלה מהתפיסה וביוה"כ מאיר השי"ת מזה הרצון עליון שהוא למעלה מהתפיסה ולכך אין לסמוך בזה היום על שום גוון מהבנת התפיסה וכן אין לסמוך בו מרגע אחת על חברתה כי בכל רגע מאיר בו השי"ת חדשות והאיר לו השי"ת זאת המצוה אחר כל עבודתו כשנעשה צ"ט שנים למען שישיג זה התיקון כל עוד שעמד עדיין בתפיסתו כי אם היה בא על זאת אח"כ כשנעשה מאה שנה שוב לא היה נחשב לו להכרה כלל כיון שאז כבר עבר ונתבטל תפיסתו אולם ע"י כל עבודות שלו היה בא בהדרגא לזאת ההכרה שהיא למעלה מהתפיסה בעוד שהיה עומד בכל תפיסתו עד שנתאחדו תפיסתו ביחד עם אורו ית' שהוא למעלה מהתפיסה ולזה נאמר כאן כי אם בזאת יבא אהרן וגו' היינו שיקבל הארת זה היום בהדרגא ולכך נמי קורין פ' מיתת בני אהרן בזה היום כי בני אהרן קרבו לזה האור בכל תפיסתם בלי הדרגה ועל זה נאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם וכמבואר במדרש מסיני נטלו איפופסין שלהם היינו שהם בקשו להמשיך זאת ההארה הנקרא בכל עת לתפיסתם בלתי שום דרגא לזה נתבטל תפיסתם בזה האור עד שלא נשאר אצלם מאן דאשתמודע וכו' כי כל רצונו ית' הוא שיהיה בזה העבודה בסדר הדרגא כמו שמנהיר השי"ת להאדם ג"כ בהדרגא כדאיתא בזוה"ק (בא לז) המשפילי לראות דנחית בכתרוי מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא מנהירו לנהירו מבוצינא לבוצינא וכו' למען שיהיה בכח האדם לקבל כך הוא רצונו ית' נמי שיתקרב אליו בעבודתו ג"כ בהדרגא וע"ד שתקנו חז"ל הרוצה לקבל עליו עומ"ש יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ואח"כ יתפלל כי כשילך האדם בעבודה בלי הדרגה על זה נאמר היחברך כסא הוות וממילא נתבטל כל תפיסתו אבל כשילך האדם בהדרגא אזי נעשה העבודה שבתפיסתו כסא לאורו ית' ונתהוה חיבור מתפיסת אדם לאורו ית' הבלתי גבול כדאיתא בזוה"ק (בראשית נא.) ת"ח בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין חד נהורא חוורא דנהיר וחד נהורא דאתאחד בה אוכמא או תכלא ההוא חוורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור ותחותיה ההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כרסייא לההוא חוורא וההוא חוורא שארי עלויה ואתאחידו דא בדא למהוי כל חד וההוא נהורא אוכמא או גוון תכלא דאיהו לתתא הוא כרסייא דיקר לההוא חוורא וכו', היינו כי בנהורא אוכמא ניכר עדיין הפתילה הדולקת וכשהולך בהדרגה אזי נעשה כרסייא לנהורא חוורא היינו שנעשה חיבור לתפיסת אדם עם אורו ית' שהוא בלתי גבול ואין סוף משא"כ אם יתקרב בלי הדרגה לעמוד אצל נהורא חוורא אזי יתבטל תפיסתו:
14
ט״ווידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. הנה כל תכלית המכוון מבריאת ששת ימי בראשית נגמר בהקמת המשכן ובבנין המקדש כי מלפנים היה כל הבריאה כענין מאמרם ז"ל על כ"ו דורות של קודם מתן תורה שהיו נזונים מחסדו ית' היינו שהמכוון מהשי"ת שיש בהבריאה היה נגמר למעלה מתפיסת דעתם אף שהיו אז אבות הקדושים אכן כל עיקר המכוון מעבודת אבות הקדושים לא היה נגמר ג"כ בשלימות עד הקמת המשכן כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיז:) לא נשתלים עלמא עד דאתוקם משכנא וכו' ועל זה נאמר עשרה עשרה הכף בשקל הקדש וכמבואר בזוה"ק (ויקרא יב) עשרה מאמרות במעשה בראשית עשרה מאמרות במ"ת ובגין כך קאים עלמא ואשתכח ביה שלמא וע"ד ואם זבח שלמים קרבנו וכו' היינו שבמשכן היו מאירין אלו עשרה מאמרות בתכלית השלימות, וביאור הענין כי כל סדר הבריאה העמיד השי"ת בבחינת דכר ונוקבא כדאי' בזוה"ק (שמות ד.) יעו"ש היינו בדרך עילה ועלול מקבל ומשפיע שכל דרגא מקבל מלמעלה ומשפיע למטה כדכתיב זכר ונקבה בראם אכן לא נתאחדו ביחד הקבלה עם ההשפעה כי כל דרגא בעת שמקבלת עומדת בגודל התבטלות מחמת עוצם הבהירות וכשמשפיע למטה הימנה אזי נתעלם בזאת הרגע עוצם הבהירות כענין דאיתא בספר רזיאל בסדר האותיות מפני מה האותיות פניהם הפוכים זה מזה שכשברא הקב"ה את העולם הפך את פניו ממנה כי כל סדר השתלשלות כשפניהם כלפי בוראם אין בהם כח ממשלה והשפעה כמו שאף שר גדול כשעומד לפני המלך מתבטל במציאות מאימת הכבוד וכל ממשלתו ניכר רק כשמסבב פניו והולך לעסוק במשמרתו שם נראה כח ממשלתו אכן בשורש נשמת ישראל לפי שהם אדוקים במקורם אף שבעת השפעתם אין הדעת מגיע עד לגמר הפעולה אבל במקורם הם תמיד דבוקים בשרשם וזהו דאיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא מאי רוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא מה דלית כן לשאר בריין וזה הוא שנברא בשורש דו פרצופין שפרצוף אחד כלפי בוראו ופרצופו השני כלפי הבריאה להאיר לה ולהשפיע ממה שמקבל מאור השי"ת וזה הוא דיכול למלל קדם מלכא שאינה מתבטלת במציאות בענין מה שמקבל ולכן גם בעת שמשפיע שורש נשמתו חופפת עליו ואינה נמשכת להכנס בהסתר ובחשך אכן עיקר המכוון מרצונו ית' הוא שע"י הצורת אדם יתפשט הכבוד שמים בכל הלבושים הרחוקים ולהתפשט כ"ש גם ברחוק זאת אי אפשר כי אם ע"י העלם ורוב הסתרות כדכתיב ועלמות אין מספר כי עבודה בבחירה אין יתכן רק כשנעלם בהירות האור לכך נאמר ויקח אחת מצלעותיו וכמבואר בזוה"ק (שם מד:) מה עבד קב"ה נסר ליה וכו' ויביאה אל האדם וכו' למיהוי לקביל אנפוי נהירין אנפין באנפין וכו' היינו שנתעלם ונסתר ממנו האור למען שיכיר בבחירתו הטובה בתוך ההסתר לבחור בטוב ולמאוס ברע כדי שיחזור ויתיצב נוכח השי"ת פב"פ ובזה נגמר הצורת אדם בשלימות וכמו שהשלימות מהצורת אדם בא רק ע"י הנסירה שהאדם מקרב עצמו בעבודה שהיא בבחירתו מסבת ההתרחקות כך הוא נמי בכלל הבריאה כי כן מנהיג השי"ת בעולם שנה נפש מקודם היו כל הדרגין נכללים באחדות רצונו ית' וכשעלה ברצונו הפשוט ית' שיהיה מקום גם להכבוד שיעלה מן התחתונים חילק את מעשיו כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ובששי גמר את מעשיו ומלך עליהם כדאיתא בגמ' (ר"ה) וענין מלוכה מבואר (בפרקי דר"א) אין מלך בלא עם היינו שיתעלם הבהירות בהרבה לבושים ומזה ההתלבשות יתכן בחירה בעולם שהאדם ימליך עליו את השי"ת בבחירתו הטובה וזהו עיקר הכבוד מהמלוכה והשלימות מכבוד מלכותו ית' נגמר בהמשכן ובהמקדש כי שם היה ניכר התלבשות אור רצונו ית' בכל הלבושים ועל זה איתא במדרש רבה בפ' חנוכת המשכן ויהי המקריב ביום הראשון וגו' בעוד שהיה הקב"ה נקרא אחד חפץ לשכון בתחתונים וכו' היינו כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאיתא (זוהר חדש א' הובא לעיל) ראשון מורה על אור רצונו ית' הבא בהתלבשות ואחד מורה על חד ולא בחושבן היינו רצון העליון ית' המשולל לבוש וזהו בעוד שהיה נקרא אחד חפץ לשכון בתחתונים וזה הרצון היה ניכר מפורש בהמשכן שהיו רואים שם התלבשות רצונו ית' אף בהדומם שנתגלה שם מפורש איך שכל פעולת ששת ימי בראשית המה לבושים לאור רצונו ית' וכמאמרם ז"ל בגמ' לא נברא זהב אלא בשביל המשכן וזה היה ניכר גם בהדומם כדאיתא שם בגמ' (יומא) גפן של זהב היה במקדש והיה צומח פירות וכו' ולזה מצינו נמי בגמרא (שבת מט:) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר וכו' כנגד עבודת המשכן היינו כי המשכן הוא הכלל מכל מלאכות ששת ימי בראשית אמר להו ר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכתו וכו' ובאמת מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל כי המשכן הוא לבוש הכולל כל מלאכת ששת ימי בראשית כי בו נתגלה מפורש שהכל המה לבושים לאור רצונו ית' והמשכן בעצמו היה לבוש למקום הארון שאינו מן המדה וגם כל העבודות שהיה בו היה לאתר דלא אתידע נמצא שהכל היו לבושים לאור רצונו שאינו מן המדה ובלי גבול ואין סוף ולכן היה בגמר הקמתו עבודת המלואים שרומז על מילוי החלל כי באמת מצד השי"ת אין שום חלול כלל כי מלא כל הארץ כבודו וכל מה שנראה שיש חלול מאורו ית' להבריאה כדאיתא בזוה"ק (בראשית) מאן מחללה דעייל מגו חלול לגו וכו' זה הוא רק מצד תפיסה הנמוכה של אדם וכענין דאיתא בתקונים (הקדמה) מאן דלא אנח תפלין מסטריה דיליה שליט עבד ושפחה וכו' ובעבודת המלואים נתמלא זה החלול גם מצד תפיסת אדם באור שהיה ניכר מפורש החיבור שיש תמיד להשי"ת עם ישראל ועל זה החיבור רומז נמי עבודת הקטורת שנקראו קשירא דכלא שלא היה בסימני הקטורת שום טעם של דבר אכילה וכל הסממנים היו מה שגדלים במדבר חוץ מישוב ורומזים על אתר רחוק חוץ מצורת אדם וכל ענינם היה רק הריח לרמז כמאמרם ז"ל (עירובין כא:) תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים הרעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויים ת"ל הדודאים נתנו ריח עתידין אלו ואלו שיתנו ריח וריח רומז על פי ה' הנמצא בכל הדברים שבעולם המחיה ומהוה אותם ובני אהרן הקריבו בעבודת הקטרת כ"כ סמוך להמקור ית' עד שנכללו שם לגמרי מסבת אהבתם העזה והעצומה כמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמיתת בני אהרן היה כענין טהרת השקה שנטהרו בתורת זריעה כדאי' בש"ס משיקין מים במים שע"י שנוגעין המים שבשפת הכלי בהמקור נטהרו נמי המים שבשולי הכלי כך היו בני אהרן הזריעה מהמסירת נפש של כל ישראל כי הם היו סמוכים וקרובים להמקור ית' יותר מכל ישראל כמו שנאמר עליהם בקרובי אקדש וזהו שנאמר בקרבתם לפני ה' וגו' ואמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל הטעמים דאיתא במדרש על מיתת בני אהרן מסובבים כולם על אותו הטעם דלא אנסבו איתתא היינו שלא היה להם מצב בזה העולם כי מי שאין לו אשה בכל המקום שהולך שם ביתו כי אין לו מקום קבוע לדירה שימשך אותו שמה דוקא כך מחמת גודל אהבתן להשי"ת לא היה להם שום מצב בזה העולם שימשוך אותם חזרה לכך נכללו שם בהמקור ית', אמנם בחוזק עבודה כזאת אינו נגמר בה תכלית המכוון מרצונו ית' כי השי"ת נקרא מלך חפץ בחיים שעיקר רצונו ית' הוא שילך האדם בעבודתו בהדרגה כדי שיאריכו חיי האדם כי יפה שעה אחת במצות ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עולם הבא. וזהו כל הענין שהציב השי"ת מקום ליחודא תתאה אף שאין באמת רק יחודא עלאה שהוא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד שמורה על חד ולא בחושבן שאין שום הויה כלל בעולם זולת השי"ת כדכתיב אין עוד מלבדו אכן מי שמכיר היטב ביחודא עלאה שאין עוד מלבדו אזי אומר השי"ת כנגדו בשכמל"ו וכבוד היינו לבוש (כמבואר באות הקודם) והיינו שאומר השי"ת מאחר שזה האדם מכיר כ"כ בכבודי לומר שמע ישראל וגו' א"כ הוא זה האדם בעצמו עיקר הכבוד שלי בזה העולם היינו לבוש לאור רצונו ית' וזהו כל הענין של יחודא תתאה ולזה איתא בגמ' (פסחים מט) כשאמרו השבטים שמע ישראל וגו' אמר יעקב אבינו בשכמל"ו היינו שהראה להם שהם לבושים לרצונו ית' אכן אומרים זאת בחשאי כדאיתא שם שלא אמרו משה באורייתא היינו כי אם היה זאת התקיפות נכתב באורייתא אזי לא היה עוד מקום לעבודה לכך לא כתבה באורייתא אלא שצריכין לומר זאת בחשאי להורות שבעומק הלב יכולין שפיר לבטוח שישראל המה לבושים לרצונו ית' ולזה בכל השנה אינם רשאים לומר בשכמל"ו בקול רם חוץ מיוה"כ שאומרים בקול רם כי בכל השנה ניזון האדם מדרגין הנמוכים הימנו כדי שיעלה אותם מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר אבל ביוה"כ הוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח) תלת נהמין וכו' ועלאה מכלא הוא נהמא דאכלין חבריא וזה הוא ביומא דתעניתא וכו' היינו שאז ניזון האדם מרצון הפשוט בלי שום לבוש כלל (ועיין לעיל:) לזה יכולין שפיר לומר ביוה"כ בשכמל"ו בקול רם כי אז מאיר מפורש שכל ישראל המה לבושים לרצונו ית'. ולכך נאמר ביוה"כ וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש היינו מאחר שמאיר ביוה"כ הארה העליונה הנקרא בכל עת (כמבואר באות הקודם) לזה צריך האדם להסיר מאתו כל תפיסת הצורת אדם שלו וגם כל התפלות שהיה מתפלל היה רק בבית החיצון כי לפני ולפנים ששם היה מפורש הארת בלתי גבול לא היה יתכן כלל שיתפלל על שום דבר כי מאחר ששם מאיר מפורש הארת בלתי גבול א"כ איך יבקש דבר שהוא בגבול תפיסתו הנמוכה אולי יפתח לו השי"ת אור ישר מבלי גבול אשר כל תפיסתו לא תהיה נחשב למאומה וזהו דכתיב כי בענן אראה על הכפורת היינו שכל כמה שהמדרגה הנעלה ביותר הוא בכחה לעלות אל הארת בלי גבול כך היא מחויבת ביותר שיהיה לה מדה ומשקל לבל ירבה מלקבל מזאת הארה למען שלא יתבטל ח"ו תפיסתו לגמרי ואם ימעט ח"ו כחוט השערה ממה שצריך לקבל אזי יהיה נחשב עליו שהוא ממעט בעבודה אלא שצריך לעמוד בזאת הנקודה במשקל ובמדה נכונה שלא ירבה ולא ימעט וזהו כענין הדברים שנתקשה בהם משה כדאיתא במדרש וכל ההכנות שהיה להכה"ג קודם בואו אל הקדש הכל היה מסובב על זה הקוטב כי בענן אראה על הכפורת שלא יגיע לו ח"ו התבטלות כשיגיע בתפיסתו לזאת הנקודה:
15
ט״זוידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו' ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' כתיב בטחו בו בכל עת שפכו לפניו לבבכם וגו'. להיות שהעמיד השי"ת בזה העולם סדר כ"ח התחלפות העתים כדאיתא בזוה"ק (מובא לעיל) ובתזוה"ק (תיקון סט קא) אית עת רצון וכו' ואית עת דדינא וכו' ובג"ד אינון כ"ח יומי דסיהרא י"ד יומין איהו שלימותא וי"ד חסרה ומאן דאתיליד ביומי שלימותא איהו שלים וכו' וכל הויות אלו העתים הוא מהופעת מאמרו ית' בהבריאה אמנם זה הסדר אין פועל ברצון ית' שום השתנות כי כל זה ההתחלפות הוא רק מחמת הבריאה היינו מצד הרצון שהעמיד השי"ת שיהיה השתלשלות בדרך עילה ועלול עד שבא בהתלבשות הסדר מהתחלפות העתים אבל ברצון העליון ית' הנקרא (בזוה"ק בראשית כו) עילת כל העלות שהוא למעלה מסדר השתלשלות אין שום התחלפות כלל לכן מאלו התחלפות של זה העולם יכולין להוכיח במקור הרצון שממנו נמשכים אלו התחלפות העתים שכל העתים נכללים בו כי הוא כולל כל העתים וזה המקור הרצון נקרא בכל עת וזהו מאמרם ז"ל בספרי בכל עת זה יוה"כ כי ביום הכפורים מאיר גם בזה העולם הרצון העליון המשולל התלבשות וכולל כל העתים ולזה איתא בגמרא (יומא) כל יומא אית ליה רשותא לאסטנא לבר מיוה"כ והוא כענין הכתוב ויבואו בני אלהים וגו' ויבא גם השטן בתוכם וגו' היינו כי בני האלהים מורה על התלבשות ומחמת ההסתר המסתעף מסבת ההתלבשות יש מקום לקטרוג משא"כ ביוה"כ שמופיע בו הרצון העליון הנקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן היינו למעלה מהשתלשלות התחלפות העתים ועל זה הרצון העליון אמרו ז"ל במדרש רבה (נשא) בעוד שהיה נקרא אחד חפץ לדור בתחתונים היינו שכל לבושי ישראל עלו במחשבה למעלה מכל סדר ההתלבשות הרי שהרצון העליון ית' המשולל לבושי ההתחלפות העתים מנהיר בכל לבושי ישראל ולכך נאמר אחר מיתת בני אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש כי מיתת בני אהרן היה ענין השקה ע"ד שמצינו בגמ' שע"י שמשיקין כלי מלא מים בהמקור נטהרו אף המים שבתחתית הכלי וכן היו בני אהרן ההשקה של כלל ישראל כי מעבודת המסירת נפש של כל ישראל נדבקו בני אהרן בהמקור ית' כי הם היו סמוכין ביותר להמקור ית' כדכתיב בקרבתם לפני ה' שנתקרבו ביותר מכל ישראל למקור הרצון ית' עד שהגיעו לאותה הדרגא המתחלף מבלי גבול לגבול כמבואר בזוה"ק (תרומה קסה) סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו בי"ה דאיהו רזא קדמאה דנפיק מיניה וכו' בגין ההוא פרוכתא דאתפרס ונפיק מקמיה וכו' היינו דההוא פרוכתא דאתפרס הוא המקום שנתחלף ונושק ביחד הבלי גבול עם גבול מתפיסת אדם ובעבר השני של זה הפרוכת המסך היינו מצד השי"ת שם אין שום התחלפות העתים אכן ע"י עבודה יכולין להגיע לזה הפרוכת ולהכיר דרך חלונות הפרוכת את אור אחדותו ית' כמו שהוא ממש בעבר השני שמצד השי"ת אמנם להגיע לאותה ההכרה צריך להיות בגודל הדרגה כי אם ידלוג האדם לזאת ההכרה בלתי הדרגה אזי יוכל להתבטל תפיסתו ובאמת הוא עיקר רצונו ית' באלו הלבושים כדאי' בזוהר חדש שאחר שמוסר האדם נפשו בשעת קריאת שמע להרצון העליון הנקרא ה' אחד אז מחזיר לו השי"ת בשביל דקיק ובסוד גדול החיים שלו וזהו שאומרים תיכף בשכמל"ו להורות שהרצון ית' הוא בהויות אלו הלבושים שהמה כבוד מלכותו ית' ומזה הרצון הוא כל קיום הויות הלבושים של ישראל וכמו שהוא בהמסירת נפש של כל פרט נפש מישראל כך היה בהמסירת נפש של בני אהרן בקרבתם לפני ה' בכלל ישראל כי במסירת נפשם קרבו את כל ישראל למקור רצונו ית' אלא שבני אהרן נשארו דבוקים ברצון העליון ית' הנקרא אחד וכל ישראל היו אז בבחינת בשכמל"ו היינו שהויות הלבושים של ישראל המה כביכול כבוד מלכותו ית' בזה העולם ונשארו בזה העולם לכן נאמר אחר זה ואל יבא בכל עת אל הקדש היינו לבל יתקרב לזה הפרוכת בלתי הדרגה ועל זה הענין היה סביב הארון ג"כ עשר קדושות שהיה הדרגות להתקרב על ידם להנקודה המתחלפת מבלי גבול לגבול תפיסת אדם כי אורו ית' הבלתי גבול הוא בבחינת שב ורצוא וכדאיתא בזוה"ק (בראשית יז) מטי ולא מטי וכמה שמצמצם האדם א"ע לילך בהדרגה להיות לא מטי כך מנהיר השי"ת נגדו באורח גניזה בחינת מטי לכך בזה היום שמנהיר זה הרצון עליון הנקרא בכל עת בכל הלבושים נאמר בזאת יבא אהרן וגו' היינו שיקבל זה האור בגודל הדרגה כי בזאת מורה על הנקודה שמסובב עליה כל המכוון מהרצון ית' שאמר והיה העולם שעיקר המכוון בזה הוא למען שיהיה נגמר הכבוד שמים ע"י לבושי ישראל ולזה נאמר בזאת יבא אהרן כלומר שהכהן צריך לסייע לאותה הנקודה כל מה שיוכל כי זאת הנקודה הוא הקוטב שעליה מסובבים כל עבודות המקדש שהם רק להראות מפורש איך שעיקר השלימות מכבוד מלכות שמים כביכול נגמר רק ע"י לבושי ישראל וזהו בזאת יבא וגו' כי אם יבא ח"ו באיזה פניה חוץ מזאת הנקודה על זה נאמר והזר הקרב יומת וגו' ולזה נצטוה דוקא הכה"ג בעבודת יוה"כ כי הכה"ג וגם יום הכפורים ובית המקדש המה האמצעים בין תפיסת אדם ובין למעלה מהתפיסה:
16
י״זוידבר ה' אל משה וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. בזוה"ק (תרומה קנד:) פתח ואמר עת לעשות לה' הפרו תורתך. עת לעשות אית עת ואית עת (קהלת ג׳:ח׳) עת לאהב ועת לשנוא עת איהו לעילא וכו' ואית עת אחרא וכו' ובגין כך כתוב דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וכו'. ביאור הענין כי העמיד השי"ת כ"ח עתים כמו שמחשב הכתוב (שם) והם זה לעומת זה י"ד עתים במלואתא דסיהרא וי"ד הם בפגימותא דסיהרא וכל אלו העתים נכללים הם בדברי תורה כי באורייתא ברא קב"ה עלמא מזה מוכח שיש נמי בד"ת עת כזאת הכולל כל התחלפות העתים ובזה העת הכולל נכלל הארה הכללית מכל התרי"ג מצות שנקראים עיטין דאורייתא ולאיזה דבר הם עצות הלא אין שום דבר בעולם שלא יהיה נכלל באלו התרי"ג מצות אלא שנקראים עיטין יען שכולם הם עצות שיקבעו בעומק הלב כי אחר שמקיים האדם את כל התרי"ג מצות אזי נקבעים הם בעומק לבו של זה האדם כי מקודם הם כדכתיב היום על לבבך ואחר שמקיים האדם כל המצות אזי הוא כמאמרם ז"ל ולמחר בלבבך היינו שנקבעים ממש בלבו נמצא שהם עצות שלא יהיה עוד רק על לבבך כי אם שיהיו נקבעים בעומק הלב וזאת הקביעות הוא מחמת שורש הכללי של התרי"ג מצות המאיר בלב האדם בכל פעולותיו גם שלא מדעתו אף בשעת שינה כי זה השורש הכללי הוא בלתי גבול שכל גבולי העתים נכללים בתוכו וזאת ההארה מהתכללות הגבולים בבלתי גבול מנהיר ביום הכפורים וזאת הערה מאיר. בעולם. שנה. נפש. בעולם הוא מקום המקדש כדאיתא במדרש (ש"ט) יקוו המים אל מקום אחד זהו מקום המקדש ונקרא אחד משום שמקום המקדש הוא השורש מכל הגבולים כדאיתא בפרקי דר"א (פ' יו"ד) שהראה לו הדג ליונה בן אמתי את אבן שתיה שממנה הושתת כל העולם והיא קבועה בתהומות תחת היכל ה' היינו שהעולם עם כל הגבולים שהם עשר קדושות זו למעלה מזו הכל המה לבושים למקום הארון שאינו מן המדה הרי שבעולם הוא מקום המקדש, ובנפש הוא הכהן גדול שהכה"ג הוא הנפש המובחר שעל ידי עבודתו נתאחדו כל ישראל שיהיו נקראים עם אחד. ובשנה. הוא יוה"כ שנקרא נמי אחד כדאיתא במדרש (בראשית רבה פ"ג) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מלמד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום כפור שנקרא אחד וכו' היינו שמאיר בו אור הכללי הבלתי גבול כי כל הגבולים נמשכים מחמת רצונו ית' הנקרא ראשון כי ראשון מחייב שני אבל זה הרצון העליון הכולל כל התחלקות הגבולים נקרא אחד כי כל ענין התחלקות הגבולים הוא מצד הפריסה שהציב השי"ת וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה כמו שפורסין מסך נגד אור אבוקה אזי כמה חלונות ונקבים הנמצאים בזה המסך כך נתראה דרך המסך התחלקות האור בתמונות שונות אולם בעבר השני של המסך מכירין באור האבוקה כמו שהוא באמת מצדו ית' אור אחדות פשוט בלי שום התחלקות כלל ומזה האור אחדותו ית' מנהיר ביום כפור בכל שנה ושנה כי בו פותח השי"ת זה האור כללי הנקרא אחד שיהיה ניכר בכל שנה יותר עולם התיקון עד שהתפיסה הקודמת משנה שעברה נחשב כמו חורבן נגד ישוב וכענין עלמין דאתחרבון בקדמיתא נגד העולם שאמר הקב"ה דין הניין לי כך הוא התפיסה משנה שעברה נגד התפיסה שפותח השי"ת אח"כ בהארת יום אחד המאיר ביום כפור וכדאיתא בתזוה"ק (תיקון שתיתאה) ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה ודא יום הכפורים דתיבת נח היא אמא עלאה חלון דילה הוא עמודא דאמצעיתא דביה אור ותורה אור וכו' היינו כי דור המבול היה מעלמין דאתחרבון שחזרו לשרשם וכמבואר (שם) ואי תימא הא הוה נח סתים מעינא הוה וכו' ואז היה כדכתיב צהר תעשה לתבה היינו שכל החיבור מאלו הגבולים בבלתי גבול לא היה ניכר כי אם ע"י האמצעי שהיא התיבה אכן אחר שהתחיל לזרוח עולם התיקון אזי נאמר ויפתח נח את חלון התבה וגו' וכמבואר (שם) ודא יום הכפורים וכו' היינו שנפתח אז הארת יום הכפורים ובהארה כזו יכולין שפיר להכיר החיבור מכל גבולי עוה"ז בבלתי גבול בלי שום אמצעי כלל ובזאת ההכרה נגמר עולם התיקון וכן בכל שנה ושנה נגמר ביוה"כ עולם התיקון בכל פעם יותר בשלמות וזהו שנאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש היינו יען שנפתח ביוה"כ הארה העצומה כ"כ לכן אל יבא בכל עת אל הקדש וכמבואר בספרי בכל עת זה יוה"כ היינו כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שביותר מזהיר הכתוב על יום כפור משום שבזה היום פותח השי"ת הארה העליונה מבלי גבול ויכול האדם לקבל מזה גודל תקיפות לכך נאמר בו ואל יבא בכל עת וגו' כלומר שלא יסמוך האדם על התקיפות הזאת הנקרא בכל עת שעלו ישראל במחשבה אלא אדרבה לעומת גודל הארה כמו זו צריכין להתיצב בגודל צמצום ולמסור עצמו לגמרי להרצון העליון ית' הנקרא אחד בלי שום לבוש כלל ועי"ז יחזיר השי"ת להאדם קנין בזאת השביתה של יוה"כ בקום ועשה כי לא נאמר בו לאו כי אם מצות עשה ועניתם את נפשותיכם וגו' וזה הוא כמו הקנין שמשיג האדם בקדושת שבת אף שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' ואין בו להאדם רק שביתה ואיזה חלק וקנין יתכן שיהיה בו להאדם אכן ע"י ששומר האדם את השבת ושובת בכל הלאוין שבו מחזיר לו השי"ת חלק וקנין בזאת הקדושה בהארת קום ועשה כדכתיב ביום השביעי תשבות כך הוא נמי השביתה של יוה"כ מאחר שעוזב האדם כל התקיפות ושובת מכל הפעולות למוסר עצמו לרצונו ית' הנקרא אחד בלי שום לבוש מחזיר לו השי"ת חלק וקנין בהשביתה של יוה"כ בהארת קום ועשה כדכתיב ועניתם את נפשותיכם וגו' היינו שמעיד השי"ת על ישראל שכל אחד פעל בלבו למאיך גרמיה למשרא עליה גיאותא דקב"ה:
17
י״חוזהו כי אם בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו'. היינו שיעזוב התקופות ולשבות מכל הפעולות ולמסור עצמו להרצון ית' הנקרא אחד המשולל לבושים וכמבואר בתזוה"ק מאן דבעי למפיק רצון אינו מפיק אלא מהאי זאת (ושם תקונא שתיתאה) ואהרן כד עאל לקדש קודשין ביומא דכפוריא בה הוה עאל דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש דאיהו עת לעשות לה' וכו' ודוד בגין דהוה ידע דכל רעותא וחילא ותוקפא דמלכא בה אמר בזאת אני בוטח דאתמר עלה ומלכותו בכל משלה וכו'. היינו כי מלת זאת רומזת על מדת מלכות שמים שהציב השי"ת בעולם ומחמת זה הוא כל ההתחלקות כמאמרם ז"ל (ר"ה) שחילק את מעשיו ומלך עליהם וע"י זה מחויב שיהיה העלם והסתר בעולם כי ענין מלוכה אינו כי אם ברצון ובבחירה וזאת אי אפשר רק כשנראה להאדם שיש לו כח הויה בפני עצמו והוא ברצונו הטוב בוחר להמליך עליו את השי"ת לכן נקרא מדת המלכות. זאת. וכמבואר בזוה"ק (בכמה דוכתי) זה וזאת ידועין אינון היינו שזאת הכוונה בהבריאה נתגלה מפורש שכל תכלית המכוון מהרצון ית' שאמר והיה העולם ושיהיה כח הבחירה למען שהאדם ימליך עליו את השי"ת בכח בחירתו. ולזה מדייק הזוה"ק (אמור צד:) אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול אמאי חול וכו' היינו כיון שעיקר המכוון ממדת מלכות שמים הוא כדי שיפעול אדם את רצונו ית' בכח בחירתו א"כ ימי חול הם יותר במעלה מיום שבת כי ימי חול רומזים על ימי המעשה שמסר בהם השי"ת כח הפעולה להאדם שיפעול את רצונו ית' בכח בחירתו משא"כ יום שבת שרומז על שלילת כח פעולות שאין בו להאדם רק שביתה אכן כמה יכול באמת האדם לשבות רק כפי מה שיכול לפעול את רצונו ית' כך יש נמי בכחו לשבות כפי הארת רצונו ית' וכמאמרם ז"ל במדרש רבה (ריש במדבר) גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר, היינו כי מזה שיש בכח האדם להיות שובת כ"כ היטב בעת שמנהיר לו הרצון ית' לשבות מוכח שהוא מגבורי כח עושי דברו כי מתברר מזאת השביתה אשר מקודם בעת שהיה מאיר לו הרצון ית' אז היה פועל נמי את הרצון ית' בשלימות גמור ומשום זה בעצמו יש נמי בכחו לשבות מכל הפעולות בעת שמנהיר לו אח"כ הרצון ית' שישבות כי עיקר הבירור מהפעולות הוא רק ע"י השביתה שאח"כ הרי שכל הפעולות של ימי החול נתבררו דוקא ע"י השביתה של יום השבת שכל המעלה של ימות החול נתגלה רק ע"י השביתה מיום שבת כדאיתא בזוה"ק (ויקהל רד.) מאי שבת וכו' ש' בת ש' הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכמבואר בזוה"ק (תצא רפא:) ש' בת מלכתא יחידאה וכו' היינו שמאחד כל ההתחלקות כי ש' תלת אבהן רומז על כל התחלקות שחילק את מעשיו ומלך עליהם שהוא השורש מכל כח הפעולות שבעולם וגבי ישראל נמשך מזה בעצמו ש' בת מלכתא יחידאה והוא כדאיתא בזוה"ק (יתרו סז:) ברזא דקדושה איהו מלך וכהן ומשמש תחותיה בין לעילא בין לתתא אית מלך לעילא דאיהו רזא דקדש הקדשים ואיהו מלך עלאה ותחותיה אית כהן רזא דאור קדמאה דקא משמש קמיה ודא איהו כהן דאקרי גדול סטרא דימינא. אית מלך לתתא דאיהו כגוונא דההוא מלך עלאה ואיהו מלך על כלא דלתתא ותחותיה אית כהן דמשמש ליה רזא דמיכאל כהנא רבה דאיהו לימנא ודא איהו רזא דמהימנותא שלימתא סטרא דקדושה. בסטרא אחרא דלאו איהו סטרא דקדושה אית רזא דאיהו מלך והא אוקימנא דאק' מלך זקן וכסיל ותחותיה אית כהן און ודא הוא רזא דכתיב אך עשרתי מצאתי און לי וכו' היינו כי השורש מרצון העליון שעליו נאמר איזה מקום בינה נקרא מלך עלאה ותחותיה אית כהן רזא דאור קדמאה דקא משמש קמיה וכו' היינו כי אחר שעלה ברצונו הפשוט ית' שיהיו הויות אלו הלבושים הבאים מחמת ההתחלקות אזי צריכין להמשיך בהם את האור קדמאה כי על זה המשכת אור בלבושים הוא עיקר המכוון מבריאת עולם ודא איהו כהן דאקרי גדול מסטרא דימינא היינו שיתפשט האור בכל הלבושים ואחר שיש התלבשות אור אזי נקרא זאת התלבשות אור. מלך לתתא דאיהו כגוונא דההוא מלך עלאה ואיהו מלך על כלא דלתתא היינו כי מלך עלאה רומז על שורש מקור עליון המשולל מכל התלבשות. אולם עצם ההתלבשות אחר שכבר נתלבש האור בלבושים זאת נקרא מלך לתתא דאיהו כגוונא דההוא מלך עלאה ואיהו מלך על כלא דלתתא ואזי צריכין מחמת זאת ההתלבשות כל העבודות להראות את האור הגנוז בהלבושים שלא יתעלם האור מהאדם מסבת ההתלבשות ועל זה איתא שם ותחותיה אית כהן דמשמש ליה רזא דמיכאל כהנא רבה היינו כי מיכאל רומז על התגלות אור כענין שנאמר מיכאל שרכם אף שבאמת אין ישראל תחת שום שר אולם זה השר הנקרא מיכאל אינו כשאר כל השרים של האומות אלא שהוא מורה דעת לישראל ומנהיר להם שידעו ויכירו בכל ההתלבשות אשר מי כאל כענין דאיתא בזוה"ק (פנחס.) שם אל סהיד עליה דאיהו תקיף ובעל היכולת כך מנהיר תמיד מיכאל לישראל ומורה להם דעה ובינה שאין שום לבוש מעלים ומסתיר כלל את הבהירות מאורו ית' וזהו ותחותיה אית כהן דמשמש ליה רזא דמיכאל כהנא רבה דאיהו לימינא היינו כי מחמת מלך דלתתא שמורה על כל ההתלבשות צריכין לכל העבודות לגלות את האור וזאת הוא רזא דמיכאל כהנא רבה רזא דימינא שהוא מנהיר תמיד לישראל את האור ודא איהו רזא דמהימנותא שלימותא סטרא דקדושה בסטרא אחרא דלאו איהו קדישא אית רזא דאיהו מלך והא אוקימנא דאיהו מלך זקן וכסיל ותחותיה אית כהן און ודא הוא רזא דכתיב אך עשרתי מצאתי און לי וכו' היינו כי זה לעומת זה עשה אלהים לעומת מלך עלאה בהקדושה אית בס"א מלך זקן וכסיל היינו שנתיישן אצלם האור אף שאינו נתיישן באמת מצד השי"ת שום דבר ובאותו הבהירות ממש ששופע ברגע הראשונה יש אותו בהירות ממש גם ברגע האחרונה אכן מצד הבריאה נזקן ונתיישן כל מה שבא בתפיסתה וזאת ההתיישנות נקרא מלך זקן וכסיל. ותחותיה אית כהן און ודא הוא דכתיב אך עשרתי מצאתי און לי וכו' היינו שנתיישן אצלם האור כ"כ עד שנראה להם שיש בהם כח הויה בפני עצמם לפעול כל חפצם תאות לבבם ועל זה הענין איתא בזוה"ק (תצא רפא.) חמה בישא שפחה דילה שבתאי לקותא דנהורין חלול שבת שפחה דילה דאהדרת עורף לגברתה וכו' היינו כי מחמת זאת ההתלבשות שנראה להם שיש בהם כח לפעול כחפצם נסתעף אצלם כ"כ גאות עד שאומרים שאף השביתה הוא נמי אצלם רק כפי חפצם כמו שיש להם כח לפעול כפי חפצם כך מה ששובתים לפעמים מלפעול הוא נמי רק כפי חפץ לבם וזאת הגאות נקרא בגמ' (יומא ע"ז) שובתא ובגמ' (שבת קט) נקרא נמי זאת הקליפה בת חורין כדאיתא שם בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ג' פעמים את ידיו אמר ר' יוחנן פוך מעביר בת מלך וכו' רמזו בזה אשר זאת הגאות הנקרא שובתא נקרא נמי בת חורין ונקרא נמי בת מלך כי הקליפה מזאת הגאות נסתעף ממדת המלכות שהעמיד השי"ת בעולם למען שיהיה להבריאה כח עבודה לפעול בבחירה חפשית אלא שבס"א נתיישן זה האור ונעשה מלך זקן וכסיל לקבל מזה כח ואון לעצמם וזהו חמה בישא שפחה דילה שבתאי לקותא דנהורין חילול שבת וכו' היינו שזאת הגאות הנקרא שובתא נסתעף אצלם מאור המלכות וזה הוא לעומת שבת בהקדושה הנקרא ש' בת מלכתא וכו' היינו כי לישראל נמשך ממדת המלכות כל הכח לבטל עצמם להשי"ת ולהמליכו בכח בחירתם ולפעול תמיד רצונו ית' וממילא כשמנהיר להם הרצון ית' לשבות אזי שובתים המה נמי כפי רצונו ית' אבל הסטרא אחרא אינם יכולין לשבות כלל כדכתיב יום ולילה לא ישבותו וילפינן מזה בגמ' עכו"ם ששבת חייב וכו' כי שביתתו הוא יותר גאות שאומר שאינו צריך כלל לפעול שום עבודה וזהו דאיתא שם שבתאי לקותא דנהורין חילול שבת שפחה דיליה דאהדרת עורף לגברתה וכו' ולזה צריכין נגד זאת הקליפה הנקרא שובתא בת מלך נטילת ידים שחרית והוא כי בלילה בעת ששובתים ישראל מפעולות מכירין המה שפיר שזאת השביתה הניח השי"ת בהבריאה במכוון בכדי שיכירו מכבת השביתה והשינה מה בין לי ולך אזי אומרים ישראל בידך אפקיד רוחי ומוסרים לגמרי כל פעולתם להשי"ת ואח"כ בבוקר אז מתחיל הרצון ית' לזרוח כבוד מלכותו בהבריאה שיהיה בהם כח לפעול אזי רוחצין ישראל את ידיהם שלשה פעמים במים להורות בזה שמכירין שפיר גם בכל כח פעולתם שהוא רק כחו ית' לבד כי על מים איתא במדרש (בראשית רבה) שמקלסים תמיד אדיר במרום ה' היינו כי מים רומזים על גודל טרדא כמבואר במקומו ומראים ישראל בנטילת מים על ידיהם אשר אף בכל טרדות פעולתם בכל זאת מכירים המה שפיר שכל כח פעולתם הוא רק כחו ית' לבדו וזהו אדיר במרום ה'. ועל זה הענין היו נמי חמש טבילות ועשרה קדושין לכה"ג ביוה"כ להורות בזה שמסר כל כח פעולת עבודתו להשי"ת ואחר שישראל רוחצין את ידיהם במים ומוסרים את כח פעולתם להשי"ת המה מברכין על נטילת ידים כמאמרם ז"ל בגמ' בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ועל זה נאמר כי מכבדי אכבד וגו' כי אחרי שישראל פועלים תמיד רצונו ית' לכך יכולין המה נמי לשבות כפי רצונו ית' וזהו דאיתא שם ש' בת מלכתא וכו'. ובוזי יקלו היינו כי גבי העכו"ם הוא לקותא דנהורין ונקרא שובתא בת מלך כי כמו שמקבלים כח לעצמם מסבת פעולתם כך הם מקבלים כל הגאות מסבת שביתתם אף דקורין ליה אלהא דאלהיא. אולם שאומרים שהם מחויבים מציאות מזה שהעמיד רצונו ית' מדת המלכות בעולם ולכן אחר כל הברורים של יוה"כ הוא מצות סוכה שרומז על הבירור האחרון כדאיתא בגמ' (ע"ז ב) שהאומות בעוטי מבעטי וכו' היינו שאומרים מה זאת שחליפות עברו עלינו מאחר שצוה לנו לכנוס לסוכה מדוע שוב מונע אותנו מלפעול זאת המצוה וזה הכח לשבות מאיזה דבר כפי הארת רצונו ית' אינו כלל בידם לכך בעוטי מבעטי אבל גבי ישראל הוא כמו פעולתם כן שביתתם עיקר כוונתם רק לקיים רצונו ית' כי גבי ישראל הוא כמו שנאמר בזאת יבא אהרן וגו' ומלת בזאת רומז על מדת המלכות כדאיתא בתזוה"ק (מובא לעיל ובכמה דוכתי) וזהו בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' היינו באותה המדה בעצמה הנקראת מלכות שהציב אותה השי"ת שיהיה העלם והסתר בעולם שיוכל לחשוב האדם שיש כח בידו ובחירה כאות נפשו בזאת המדה בעצמה יפעלו תמיד את רצונו ית' כפי הארת הרצון ית' בין בפעולה ובין בשביתה:
18
י״טוידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו'. הנה בהארת יוה"כ מלמד השי"ת לישראל שכל עיקר עסק עבודתם בכל עת ובכל זמן יהיה רק כפי אותו עסק שהשי"ת בעצמו נמי עוסק אז ועל זה הענין רומזין נמי כל המצות והתקונים שהעמיד השי"ת בזה העולם וכענין שמצינו בזוה"ק (בא לט:) בעשור אמאי בעשור אמר ר' אבא בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכו' היינו כי בשעה שברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה (ספר רזיאל). לכן העמיד השי"ת בזה העולם תקונים כאלו בכדי שיהיה בכח עבודת ישראל להפך חזרה את אור פניו ית' שינהיר כביכול נוכח ישראל פב"פ וזהו דאיתא שם אמאי בעשור אמר ר' אבא בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא וכו' היינו כי מבעשור מתחיל עולם התיקון נגד זמן הקודם ועל זה הקוטב מסובבים כל התקונים מהתחלת הבריאה עד עת שיגמרו הבירורין והתקונים בתכלית השלימות כי הנה התחלת הבריאה היה כדכתיב זכר ונקבה בראם ומבואר בזוה"ק (מובא לעיל) דנוקבא אחידת בסטרוי ובהאר"י הק' ז"ל נקרא זאת הבחינה כותל אחד לשניהם עד דאנסיר ליה קב"ה שיהיה הזווג פב"פ וזאת הבחינה מכותל אחד לשניהם היה רק בהצורת אדם מה שלא מצינו כן בשום בריה והוא אחרי שכל הברואים חוץ מצורת אדם המה בפירוד כדאיתא בזוה"ק (בראשית כב) כד מטי לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר נעשה אדם וכו' היינו כיון שכל הברואים המה נבדלים בפירוד לכך צריכין להצורת אדם שיחזור ויחבר את הברואים לשורש אחדותו ית' כי ילמד בעבודתו את כל הבריאה שיכירו כדכתיב הלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו וכל פעם שהבריאה באה על יותר הכרה בזה האחדות נתהווה בזה עולם התיקון ביותר כי קודם אותה הכרה נחשב כמו עלמין דאתחרבון ועיקר הפירוד המתהווה תמיד בהבריאה זה נמשך עוד מסבת החטא של אדם הראשון אמנם מחמת הארת שבת שהתחיל להאיר גבי אדם הראשון מחמת זה נמשך תמיד עולם התיקון ועל זה איתא במדרש (בראשית רבה) כיון שראה אדם הראשון כחו של שבת גדול כל כך פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת וגו' ואח"כ נתעלם זה האור ונתפרדה הבריאה עוד הפעם כמו שנאמר כי מלאה הארץ חמס והיה התיקון הכריתת ברית של נח כי כל ענין המבול היה כדאיתא בזוה"ק ה' למבול ישב ישב בלחודוי וכו' היינו יען שכל פרט התפשט במדתו מבלי תת מקום לזולתו ולא היו יכולין להתערב ביחד לזה הגביה נמי השי"ת את אורו לבלתי יתערב עמהם עד שלא נשאר מהם רק נח שהיה טמון בתיבה כדאיתא בזוה"ק (שם) נח טמון מעיני הוה וכו' כי הענין מתבת נח הוא כמאמרם ז"ל בגמ' אם רואה אדם שיסורין ממשמשים ובאים עליו ירוץ לחדרי דברי תורה ותיבת נח רומז על חדרי ד"ת ונתלמד שם נח איך להתערב ביחד עם הבריאה ועל זה נאמר ויעבר ה' רוח על הארץ וישוכו המים היינו שהכניס זאת הדעה בהבריאה שיהיה אצלם בקביעות אשר מהיום והלאה לא יתפשטו עוד כמקודם אלא שיתערבו ביחד ועל זה איתא בתזוה"ק (תקונא שתיתאה) ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה ודא יום הכפורים דתבת נח הוא אמא עלאה וכו' היינו כי פתיחת חלון התבה רומז על זה שנקבע אצלם זאת הדעה שיהיה להם מהיום והלאה יראה ודרך ארץ לבלתי יתפשטו עוד כמקדם ואח"כ נאמר ויחל נח וגו' וישכר וגו' היינו שחפץ שילך עמהם זאת היראה בלי דעתם ומסבת זה נתעורר עוד הפעם פירוד עד אאע"ה שאצלו התחיל התיקון משני אלפים תורה ועל כל אלו הדורות איתא בגמ' שזן אותם בחסדו עד זמן מתן תורה והיו צריכין ישראל מקודם לירד למצרים ואחר כל הסבלנות שסבלו שם האיר להם השי"ת הדברי תורה מפורש שיהיה אצלם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם אכן בקשו לקבל הארת התורה בתקיפות יתירה כדאיתא במדרש רבה (שמות) ששלפו אחת מטטרמילין שלו והגמר מזה התיקון נשלם ביום הכפורים ביום שנתנו בו לוחות האחרונות ועל זה התיקון רומזים הווי"ן של לוחות האחרונות כי אות וא"ו רומז על חיבור גמור ואז נתקן גם התקיפות שקבלו מקודם ע"ד דאיתא בזוה"ק (ואתחנן) על הפסוק היטיבו אשר דברו ומחמת זה החיבור התחיל השי"ת ג"כ להתערב עמהם עד שצמצם את אורו הגדול לשכון בקרב ישראל בקביעות גמור וזה היה בנין המשכן וכמו שנאמר הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו' וכן צמצמו ישראל נמי את עצמם להכלל בזה הרצון עד שאותן נפשות שעמדו סמוך להמקור ית' למעלה מכל ישראל נדבקו שם לגמרי וזה הוא הענין מהצמצומים של ישראל בזה היום וכמבואר בזוה"ק (אמור קב:) ת"ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובאורחיה אתער ועביד מה דעביד וכו' והוא כדאיתא שם (תרומה קנג) בכל שתא כבדא מזין למוחא עלאה וביומא דתעניתא מוחא עלאה מזין לכבדא היינו כי בר"ה אתער ע"י שופר השבע קלין שאמר דוד על פני המים והאי שופר אתער שופר אחרא היינו שאתער הקול פנימאה שהוא המוצא פי ה' המחיה והמהוה כל הדברים שבעולם וביום הכפורים נתגלה מפורש זה המוצא פי ה' בזה העולם וזה הוא דאיתא שם ביומא דתעניתא מוחא עלאה מזין לכבדא לכן צריכין ישראל נמי לעבודה כזו בזה היום להסיר מאתם כל הלבושים ע"י החמשה העינויים ולכלול עצמם בזה הרצון הבהיר הנקרא מוצא פי ה' כי כל עסקו ית' ביום הכפורים הוא נמי להראות החיבור וההתקשרות שלו עם ישראל כי בכל שתא כבדא מזין למוחא עלאה היינו שהרצון ית' העמיד בסדר הבריאה שכל נפש יהיה ניזון מדברים הנמוכים הימנו כדי שיעלה האדם כל הדברים לשורשם וזהו שאמרו ז"ל ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים כי בזה שמעלה האדם דברים הנמוכים לשורשם עושה ריח ניחוח לה' וגומר בזה הרצון מכביכול ית' אבל ביום הכפורים מזין מוחא עלאה לכבדא היינו כי כבדא גבי האדם הוא המקשר ביחד הנפש והרוח והגוף וכן יש כביכול באברי דשכינתא מה שהוא בבחינת כבדא כדאיתא בזוה"ק (בהקדמה) כבוד אל כבוד כלה וענין כבוד גבי השי"ת הוא זה החיבור והתקשרות שיש לו ית' עם עבודת אדם וזה הוא שביום הכפורים מסלק האדם כל הדברים הנמוכים ואינו מעלה אותם רק מוחא עלאה מזין אז לכבדא היינו שמנהיר אז השי"ת החיבור וההתקשרות שיש לו עם ישראל:
19
כ׳וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. להיות שהקמת המשכן היה כענין בריאת עולם וכמו שהיה בהתחלת הבריאה עלמין דאתחרבון בקדמיתא כדאיתא במדרש (בראשית רבה) מלמד שברא הקב"ה עולמות והחריבן ואמר יתהון לא הניין לי דין הניין לי כך היה נמי בהתחלת הקמת המשכן כדאי' במדרש (שמיני) כל שבעת הימים היה משה מקים את המשכן ומפרק אותו ומבואר בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה שמיני) ז' ימים היה משה מקים את המשכן וחוזר ומפרקו ובשמיני נשלם הקמתו נגד ז' מלכין קדמאין וביום השמיני הדר וכו', וביאר דבריו הקדושים כי ז' ימים רומזין על ז' מדות שהציב השי"ת בהנהגת הבריאה שעליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו'. והנה בכל פרט מדה לבד אי אפשר לומר שנגמר בה הבנין כיון שיש נמי נגדה מדה שהיא לגמרי ההיפך ממנה כי נגד לך ה' החסד יש נמי לך ה' הגבורה ואי אפשר נמי לומר שכל תיקון הבנין נגמר במדת תפארת משום שנתאחדו אלו שני המדות חסד וגבורה הלא מעט נמוך הימנה נתפרדו עוד הפעם ונקראו נצח והוד כידוע הרי שגם במדת תפארת אינו נגמר עדיין הבנין בשלימות וזהו יתהון לא הניין לי אלא מאי משמע שהעולה מכל אלו המדות הוא לך ה' הממלכה שהוא נגד יום השביעי ובזאת המדה הנקרא מלכות נגמר כל תיקון הבנין בשלימות כי ע"י מלכות שמים יכולין להכיר אורו ית' בכל פרט מדה איך שמצדו ית' יש התכללות בכל מדה וזהו דין הניין לי כי יכולין להכיר אורו ית' בלך ה' הגדולה ואין גבורה מנגדיית כלל לחסדו ית' כי במדת החסד לבד נכלל כל תיקון הבנין בשלימות וכן נכלל כל תיקון הבנין במדת הגבורה לבד ע"ד דאיתא בזוה"ק (תוספות ש"ב) כל חד וחד מאבהן ידע ליה לקב"ה מגו דרגא דיליה ואחיד בה בההוא דרגא אברהם ידע ליה לקב"ה מגו דרגא דיליה דאיהו מדת הגדולה וכו' יצחק ידע ליה בדרגא דגבורה והוא הגם שכל חד ידע ליה מפרט מדה מ"מ כיון שהכרתם היה ע"י מלכות שמים לכך היה ניכר בכל פרט מדה כל ההתכללות וזאת ההתכללות הוא עיקר עולם התיקון שעליה אמר הקב"ה דין הניין לי וזה היה הענין שכל שבעת הימים היה משה מקים את המשכן ומפרקו ובשמיני נשלם הקמתו כי ביום השמיני התחיל הכרה מהתכללות בכל פרט מדה כי כבר עבר דרך יום השביעי שהוא מלכות שמים ובזאת ההכרה נגמר בשלימות כל בנין המשכן שלא היו צריכין לפרקו עוד כי על בנין כזה אומר השי"ת דין הניין לי ולכך נאמר בזה היום ואל יבא בכל עת אל הקדש כי בכל עת מורה על המקור והשורש מכל התחלפות העתים כי יש בעולם כ"ח עתים י"ד טובים וי"ד ההיפך כדאי' בזוה"ק (אחרי הובא לעיל) על הפסוק לכל יש עת וגו' ובאמת מצד השי"ת המה הכל לטובה וכל ההתחלפות הנמצא באלו העתים הוא רק בכדי שיהיה כדמסיק הכתוב שם מה יתרון העשה באשר הוא עמל, היינו כדי שיהיה מקום לעבודת האדם שיקבל עליו עול מלכות שמים בבחירתו הטובה וזה אי אפשר כי אם מחמת ההסתר וההתחלקות, הרי שמקור השורש מכל ההתחלקות וההתחלפות העתים הוא רק שיהיה מקום לעבודת אדם ולזה ביום הכפורים מאחר שבו נתעורר זה הרצון הקדום שהוא המקור והשורש מכל כ"ח העתים ונקרא בכל עת כדאיתא בספרי בכל עת זה יום הכפורים אם יגיע אליו האדם בלי עבודה יוכל להתבטל לזה נאמר בו ואל יבא בכל עת וגו' כי מאחר שהציב רצונו ית' להאדם מקום לעבודה מזה מוכח שחפץ בקיום התפיסה של הויית אדם וזה הרצון שהוא שורש העתים התפץ בעבודת האדם נתעורר בעולם שנה נפש בעולם הוא מקום המקדש, ובנפש הוא הכה"ג, ובשנה הוא יום כפור שנקרא בכל עת ועל אותו הרצון ית' המתעורר ביוה"כ איתא בזוה"ק (תרומה בספרא דצניעותא דף קעז.) בזמנא דמטי תשרי ירחא שביעאה משתכחי ירחין אלין תריסר בעלמא עלאה ומתפתחי תריסר תרעי דרחמי בההוא זמנא דרשו ה' בהמצאו כתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו' היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכו'. וביאור הענין כי כתיב ששת ימים עשה וגו' ומבואר בזוה"ק (יתרו פט:) בששת לא כתיב אלא ששת ימים עשה להורות שזה ההתחלקות הששה ימים בעצמם עשה השי"ת והעולה מאלו הימים הוא יום השביעי כי לית שביעי אלא מגו עשירי כדאי' בזוה"ק (פנחס רנז) היינו כי קודם יום השביעי המה עדיין כל הששה ימים משוללי חיבור וכל החיבור של הששה ימים הוא רק כשמגיע שבת אזי יכולין להכיר גם למפרע את אורו ית' שהיה מאיר בכל יום בהתכללות גמור ועיקר זאת ההתכללות מאיר ביום שלישי אחר שבת שהוא מדת תפארת כי באותו ההתכללות הבא אחר שבת ניכר ממילא כל הרצון בהתגלות מפורש וזהו לית שביעי אלא מגו עשירי, היינו שעיקר ההתכללות של שביעי נתגלה בעשירי שהוא יום שלישי אחר השבת ועל שלימות הרצון הנתגלה בעשירי שהוא יום שלישי רומז המאמר תדשא הארץ דשא וגו', היינו כי דשא הוא רק הכנה למאכל אדם ובאמת נמצא בזאת הדשא שהוא רק ההכנה עיקר הכח כי כל עוד שלא בא עדיין בהלבוש של מאכל אדם הוא זאת הדשא למעלה מתפיסת אדם כי אחר שמגיע לתפיסת אדם על ידי התלבשות מאכל אדם אזי נקטן מזה הכח כי במה נחשב כל תפיסת אדם והדעה שלו הלא מצער היא אכן מאחר שכך הוא רצונו ית' שכל הדברים ילכו דרך תפיסת אדם ודעתו לזה יורדים כל הדשאים שהם מאכל בהמה להיות נכללים בתפיסת דעתו של אדם שיתהווה מהם מאכל אדם וגם הבהמה בעצמה מוכרחת להכלל בהדעת של אדם אמנם עיקר הכח עצום ועוצם הבהירות של הרצון הוא דוקא בעת שהוא עדיין במקור שרשו קודם שיורד בהתלבשות תפיסת דעתו של אדם שיהיה מאכל אדם רק בעת שהוא עדיין דשא ועל גודל שלימות בהירות עצום של אותו הרצון רומז המאמר תדשא הארץ דשא וגו' וזה הרצון נקרא בזוה"ק (בשלח פא:) נהמא דחבריה אוכלין שהוא החכמה תחיה בעליה דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא ולא אכלי מזונא דגופא כלל והיינו מאתר עלאה יקירא על כלא ואקרי חכמה וכו' והתגלות זה הרצון הבהיר הוא בעשירי דלית שביעי אלא מגו עשירי שהוא ביום שלישי אחר שבת שהוא יום שביעי שבו היה מאיר המאמר תדשא הארץ דשא. וזהו דאיתא שם ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וגו', היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכו', היינו כי בעשירי נתעורר רצון בהיר כזה הנקרא תדשא הארץ דשא וגו' שהוא הכנה למאכל אדם ורומז על שורש הרצון החפץ בעבודת האדם וזהו שמסיק היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם וגו' היינו לכך צריך האדם להסיר ממנו כל הלבושים של זה העולם הנכללים בחמשה העינוים כי בלעדי אלו החמשה עינוים אי אפשר כלל לעלות ולהגיע לשורש זה הרצון הבהיר המתעורר ביוה"כ כדאי' בזוה"ק (אמור ק:) בהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא וכו' דהא מבי אמא נטלא ולא מבי אבא וכו' היינו שאינו בוקע עדיין האור באלו הלבושים הנמוכים אלא שמאיר למעלה הרבה מאלו הלבושים לזה צריכין לצמצם אלו הלבושים הנמוכים כדי להגיע לאור הרצון המנהיר למעלה מאלו הלבושים:
20
כ״אבזאת יבא אהרן אל הקדש וגו'. הענין בזאת מורה על תפיסת אדם וזה הוא בזאת יבא אהרן וגו' היינו אף מה שכבר נתן השי"ת בתפיסתו יהיה ג"כ מוכן למסור בחזרה לרצונו ית'. וזהו נמי דאיתא בזוה"ק (לך צג:) זה וזאת בחד דרגא אינון ולא מתפרשין וכו והוא כמבואר בזוה"ק (בשלח נ:) ר' יצחק אמר לעילא לעילא יתיר אית זווגא אחרי דשארי בחביבותא ולא מתפרשין לעלמין וכו' והא מהכא אוליפנא דכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו משמע דקאמר זה וזה וזאת ידיען אינון וכו'. וביאור הענין כי מלת זה מורה על רצון העליון ית' כמו שנאמר עליו זה אלי וגו' ומלת זאת מורה על תפיסת אדם. וזהו דאיתא שם זה וזאת ידיען אינון כי ידיען הוא מלשון והאדם ידע וגו' רומז בזה שיש תמיד זווג וחיבור מהרצון ית' אל תפיסת אדם וכמבואר שם זה וזאת בחד דרגא אינון ולא מתפרשין וכו' כי אם היה מתפרש ח"ו אפילו רגע אחת מהיכן היה מקבל האדם בזו הרגע חיים אלא שזה וזאת ידיען אינון ולא מתפרשין שיש אצלו ית' זיווג העליון ביותר שאינו נוגע בו שום חטא ועון כלל ומשם שופע תמיד מהשי"ת חיים אף בשעת ההסתר אמנם הגם שאמת הוא שיש לכל נפש ישראל חיבור והתקשרות בהשורש ית' למעלה מתפיסת עבודתו אכן בלתי תשובה ועבודה אי אפשר כלל להגיע לזה השורש העליון ית' כי קודם שיגיע שמה יתבטל תפיסתו לגמרי וכמו שהמשיל בזה אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה לעשיר מופלג ההולך במדבר רחוק מביתו אף שיש לו בביתו הון רב ורכוש גדול בכל זאת אם יחסר לו מזונות על הדרך בטח לא יגיע לביתו כי ימות ברעב טרם בואו לביתו אכן ע"י תשובה ועבודה שפיר יכולין להגיע להארת זיווג העליון שאינו נוגע שם שום חטא ועון כלל כי ע"י שמוסר האדם בזה היום כל תפיסתו לרצונו ית' נתברר אצלו למפרע גם מה שנפעל אצלו מלפנים בלא דעת שהיה ג"כ רצונו ית' וזה הוא כענין נטילת ידים של שחרית שאמרו ז"ל (יומא עז:) הטעם משום שובתא וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שענין שובתא מורה על שביתת הדעת והעלם המוחין כי בזמן שהאדם הוא בדעת אז מנהיג בו הראש והמוח את אברי הגוף כי כל האברים נמשכין אחר הראש אכן בשעת השינה אז שובת הדעת והאברים הרחוקים מהדעת פועלים אז בלי דעת יותר מהראש. וזהו כוונת מאמרם ז"ל (שם) רוח רעה שורה על הידים ונקרא שובתא היינו שהידים פועלים בלי דעת כיון ששובת ונתעלם הדעת שבראש ולכן בבוקר כשמקיץ האדם משנתו צריך לקום בדעת ובבהירות ולומר מודה אני לפניך וגו' ולקבל עליו עומ"ש לבלתי יפעול שום דבר בלי דעת ומאחר שהאדם הוא עלול לשכחה כי א"א לו להיות בבהירות הדעת כל היום בלי הפסק כלל לכן תיכף כשקם משנתו צריך לשפוך על ידיו מים ג' פעמים כי הידים הם כלי פעולה של אדם ומים רומזין על עלמא דאתכסיא כי קודם בריאת עולם היה העולם מים במים כדאי' במדרש (בראשית רבה) ובזה ששופך האדם מים על ידיו מראה שמוסר כל מה שיהיה נפעל אצלו כל היום בבלי דעת לעלמא דאתכסיא היינו שעד כמה שיהיה בכח בחירתו לילך ולפעול בדעת כך ילך בדעת רק כשיזדמן לו שיהיה נפעל אצלו ח"ו פעולה גרועה בלי דעת אזי מתפלל שיברר השי"ת אצלו זאת הפעולה שהיה בה רצונו ית' למעלה מהבנת תפיסת דעתו מזה השורש העליון הנקרא עלמא דאתכסיא נמצא שעל ידי שמוסר האדם א"ע בנטילת ידים שחרית לעלמא דאתכסיא נתברר אצלו הפעולות של כל היום כך הוא הענין הנאמר כאן בזאת יבא אהרן אל הקדש היינו כי ע"י שימסור האדם ביום כפור כל מה שיש לו בתפיסתו להשי"ת ע"י זה יתברר אצלו נמי כל מה שיהיה נפעל אצלו שלא מדעת שהיה מעומק רצונו ית' למעלה מתפיסתו:
21
כ״בבזאת יבא אהרן אל הקדש וגו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה בזאת היינו בזאת הגערה בעצמה שהיה במיתת בני אהרן כדכתיב עליהם בקרובי אקדש בזאת הגערה והיראה צריכין נמי ישראל להפריד מהם הרע בזה היום של יום כפור כי בו נגמר הנסירה כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל היינו שביום כפור נוסר השי"ת להפריד הרע מן העולם וכמו כן מחויב נמי האדם אז להפריד כל הרע מלבו וע"י זה יהיה נתכלל בהקדושה כל מה שיש לה שייכות אף שהוא רחוק ומבחוץ ורמזו זאת בגמ' (יומא) וכבר אמר 'א'נ'א השם ונשמע קולו ביריחו, היינו כי 'א'נ'א ראשי תיבות אליהו נדב אביהוא כדאי' בהאר"י הק' ז"ל, היינו שע"י גודל מסירת נפשם וחוזק עבודתם היו מעוררים כל מה שיש לו שייכות שיכלול בהקדושה וזהו וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו כי יריחו הוא הגמר והקצה האחרון מגבולי ארץ ישראל וזה מורה שנתרחק מאד מהקדושה רק ע"י גודל צעקה ומסירת נפש נשמע קולו גם ביריחו לרמז שאפילו אחר גודל התרחקות נתעורר ג"כ הכל בחזרה להכלל בהקדושה וזה נמי היה הענין מהמסירת נפש שהיה כ"כ לישראל בכיבוש יריחו משום שהיו יודעים שטמון בתוכה גודל קדושה אלא שנתרחק מאד והיו מרגישין שרצונו ית' הוא באמת לכבוש אותה וכמו שמצינו במדרש רבה (במדבר עז) ואראה בשלל וגו' אמר לו הסתכלתי מה שכתוב בתורה ואכלת את שלל אויביך וגו', הרי שכל חפצו היה רק לקיים את רצונו ית' וכמבואר בגמ' (סנהדרין מד) שלא היה בשבטו עשיר ממנו, היינו שלא היה מועל בחרם מחמת חמדתו לכסף וזהב כי הרי לא היה בשבטו עשיר ממנו אלא שכל מסירת נפשו היה לקבל השלל של יריחו משום שהיה קשה מאד בעיניו מדוע לא יקבלו זה הקנין שהשי"ת חפץ להנחיל להם וכמו שנאמר בתורה ואכלת את שלל אויביך וזה היה נמי העקשות של חיאל בית האלי שהיה כדאי לו למסור נפשו ונפש בניו כדכתיב בנה חיאל בית האלי את יריחו באבירם בכורו יסדה ובשגב צעירו הציב דלתיה וגו' כי באמת לא נאסר מעולם לדור בתוכה ויכולין לשער גודל היקרות שהיה ביריחו מזה שמחשב בגמ' (יומא, תמיד) מיריחו היו שומעין קול הצלצול מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז מיריחו היו שומעין קול השיר וכו' ועוד כמה וכמה דברים יקרים שמחשבין שם בגמ', וזה הכל לרמז גודל היקרות של יריחו שהיה כדמיון הקדושה של ירושלים אמנם כל החרם והאיסור שגזר יהושע על יריחו זה היה רק קודם שנתברר ולא נתפרד עדיין ממנה הרע והיקרות מקדושתה היה טמון ונעלם בגודל התרחקות מאד כמבואר במקומו ואז היתה באמת ארץ משכלת ולא נגמר הבירור של יריחו עד המסירת נפש של אליהו הנביא כי לא נתרפאת עד אחר שעלה בסערה השמימה ועל זה נאמר פני ילכו והנחותי לך כמבואר במקומו כי ע"י המסירת נפש של אליהו שעלה לשמים הופיע כח באלישע לרפאות את יריחו ולהפריד ממנה כל הרע כמו שמצינו אצלו שיצאו דובים מהיער ואכלו מ"ב נערים דאיתא עליהם בגמ' ובזוה"ק (פקודי) שאמותיהם נתעברו עמהם ביום כפור, היינו שלא היה להם שום שייכות לישראל ואחר שנפרד ממנה הרע אזי נתרפאת מיד ונתברר ונתגלה יקרות קדושתה כן חושב השי"ת תמיד מחשבות לבלתי ידח ממנו שום נדח ומסבב סיבות להפריד הרע מישראל וממילא נכלל בהם כל מה שיש לו שייכות להקדושה:
22
כ״גבזאת יבא אהרן אל הקדש וגו'. מלת בזאת רומז על מדת המלכות שהוא גמר המדות שניתן בה רשות לאדם להכיר כבוד מלכותו ית' כדאיתא בגמ' (ר"ה) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, היינו שהכרת מלכות שמים הוא השער והפתח להאדם לכנוס על ידה אל הקדש וזהו בזאת יבא אהרן אל הקדש היינו כי זה השער לה' הנקרא בזאת כולל כל מיני עבודת ה' והנה לאיזה הכרה מגיע האדם אחר שהולך דרך כל עבודות אז יוכל האדם להכיר איך שישראל עלו במחשבה ויש להם מקום ברצון העליון ית' עד היכן ששמע הכה"ג שירת הכרובים כדאי' בזוה"ק (אמור קכ.) כיון דהוה עאל וכו' והוה שמע קול גדפי כרובים מזמרי ומשבחי הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה וכו' ושירת הכרובים רומז על כבודן של ישראל כדאי' בגמ' (חולין צא:) שאין להם רשות למלאכי השרת לפתוח בשירה תחלה עד שיפתחו ישראל וכמאמרם ז"ל (חגיגה יב) שמלאכי השרת חשות ביום ואומרים שירה בלילה מפני כבודן של ישראל וכדאי' במדרש (בראשית רבה) שאמרו המלאכים תנה הודך על השמים והשיב להם הקב"ה א"כ צונה ואלפים כלם למה עשיתי צפור שמים ודגי הים וכו' הלא כל אלו לא נבראו אלא לסייע לישראל ומאחר שבזה היום מאיר כ"כ הארת הרצון ואהבה העצומה לישראל לכן נמשך מחמת זה הרצון כל מיני כפרה לישראל עד שבשעיר המשתלח נתכפרו על הודע ולא הודע ולזה נאמר והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לשלח אותו לעזאזל המדברה וכמבואר בגמ' (יומא סה) עד מתי זקוק לעמוד חי עד מתן דמים של חבירו וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמראה בזה השי"ת את עוצם אהבתו לישראל איך שחפץ בחיים של ישראל כענין דאיתא בזוה"ק (משפטים) שחפץ לאוטבא לישראל בעלמא דין ויתיר בעלמא דאתי אבל בעלמא הדין חפץ נמי השי"ת בהחיים של ישראל כמאמרם ז"ל יפה שעה אחת בתורה ובמצות בעוה"ז מכל חיי עולם הבא ולזה השעיר זקוק לעמוד חי עד מתן דמים של חבירו כי כל עבודת יוה"כ האמורים על הסדר שהעבודה אחת היתה מחייבת חברתה כדאי' בגמ' וכל אלו העבודות היו בירורים שהיו מבררים כל פעולות ישראל וכל מה שהיה בכח עבודה לברר היה נכלל בהשעיר לה' כי כל מה שהיה צריך להתברר ע"י עבודת אדם וגם מה שלא היה יכול להתברר ע"י עבודת אדם רק על דרך ממני יצאו הדברים כבושים זה הכל היה נכלל בהשעיר שעלה עליו הגורל לה' אולם מה שנשתייר ולא היה יכול להתברר לא ע"י עבודת אדם וגם לא ע"ד ממני יצאו הדברים כבושים רק שיברר אותה השי"ת שזאת הפעולה נפעל בישראל מחמת זדון האומות לבד ועל בירור כזה היה הכהן סומך ידיו על השעיר של עזאזל והתודה והיה משלח אותו המדברה כי מדבר רומז על שלילת ישוב הדעת שאינו כלל בתפיסת אדם ותיקון מבירור כזה אינו ג"כ כלל בתפיסת אדם כי רק השי"ת שהכל ברא לכבודו הוא יכול לברר שיש מצדו כבוד שמים אף במדבר וזה היה הענין של שעיר המשתלח דאיתא עליו בזוה"ק שהיה ענין אשם תלוי כללי כי אשם תלוי בא על לא הודע להגין עליו מן היסורין עד שנודע ומביא חטאת וכן פעולות כאלו שאינם יכולין להתברר כי אם מצד השי"ת כי התיקון שלהם אינו כלל בתפיסת אדם צריכין לאשם תלוי וזה היה השעיר המשתלח לכן היה זקוק לעמוד חי עד מתן דמים של חבירו כי כל עוד שהיה באפשרי לברר ממנו פעולות שיכולין להכלל בהשעיר שעלה עליו הגורל לה' ויעשה מזדונות זכיות לא היו משלחין אותו והיו מעכבין א"ע מלשלוח אותו המדברה עד שלא היה עוד באפשרי ללקט ממנו יותר ולעשות מהם זכיות ע"י עבודה אז היו משלחין אותו לעזאזל המדברה:
23
כ״דולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל וגו'. הנה כל עבודות יוה"כ היה רק בשביל זה הגורל ובזה הגורל הוא כל החילוק וההבדל בין ישראל לעכו"ם ובזה ששולחין השעיר להמדבר שנראה כמו קרבן בחוץ זה היה להראות שהמה לגמרי מבחוץ וכדאי' בזוה"ק (אמור) חמיתון עבדי דשדי עדבין במאריה וכו' ובזוה"ק (תצוה קפה) יעו"ש ושם מסיק וסימנך אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה וכו', היינו שהם אומרים מאחר שהעמיד השי"ת לבוש כזה שרצונו הוא שיהיה נקרא מלך וכיון שאין מלך בלא עם א"כ מוכרח ח"ו השי"ת להבריאה כדי שיהיה לו לבוש מלכות נמצא לפי דעתם הכוזבת שהבריאה הוא ח"ו בהכרח כי אם יחזיר השי"ת את הבריאה לתהו ובהו לא יהיה לבוש מלכות אבל ישראל אומרים שהכל הוא רק רצונו הפשוט בלי שום הכרח ח"ו ואף זאת התפיסה שהעמיד השי"ת בזה העולם שאין מלך בלא עם זה הוא ג"כ רק שכל נברא שרצונו הפשוט העמיד תפיסה כזו בעולם אבל באמת הוא השי"ת מלך אף בלא עם כמאמר אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא ואין שום שינוי גבי השי"ת מקודם שנברא העולם עד לאחר שנברא העולם כמאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' כי בריאת העולם לא פעל אצלו ית' שום שינוי כדכתיב אני ה' לא שניתי וגם אם יחזיר ח"ו כל הבריאה לתהו ובהו גם זאת לא יתחשב שום שינוי ברצונו ית' כי בכל זאת יהיה נקרא מלך כי הכל תלוי ברצונו הפשוט ית' ומה שנראה לעיני האדם לשינוי יכול השי"ת להראות גם לעיני אדם שאין שום שינוי כלל וזה הוא החילוק שהעכו"ם אומרים שהמה מחויבים המציאות וישראל אומרים שאין שום מחויב המציאות בעולם כלל רק שהכל הוא רצונו הפשוט לבד ובאמת הוא זה החילוק הבדל דק מאד כי ישראל אומרים ג"כ מאחר שנשבעת להם בך וכשם שאתה חי וקים לעד ולעולמי עולמים כך ישראל יהיו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים ולפי הנראה הוא זאת הטענה נמי כמו מחויב המציאות אכן החילוק הוא שישראל הוא כל חפץ לבבם רק רצונו ית' שיהיה חופף עליהם לעד ולעולמי עולמים וכמו שנאמר מקוה ישראל ה' היינו שישראל מכלילים עצמם ברצונו ית' ומסתירים א"ע תחת צל שדי ועיקר מגמת חפצם הוא רק שיהיה ניכר לעיני כל שהשי"ת הוא דגל הכבוד שלהם לכן הוא באמת השי"ת הדגל הכבוד של ישראל לעולמי עד משא"כ העכו"ם הוא כל מגמת חפצם רק בהסתרת אור כדי שיהיה בכחם יותר להתפשט בכל תאות לבבם שלא יהיה מעצור לרוחם עד בלי די לזה נדחו לגמרי לחוץ וזאת מראה השי"ת באלו שני השעירים שהשעיר עזאזל נשתלח לחוץ:
24
כ״הונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל וגו' וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי וגו' ושלח את השעיר במדבר וגו'. זה הענין מבואר בזוה"ק (תצוה קפ"ה.) ת"ח מה הוא רזא דקרבנא לקרבא שעיר וכו' ואמאי שעיר בר"ח והכא נמי שעיר אלא אי תימא בגין דאיהו סטרא דיליה יאות אמאי לא הוי עז אלא מלה דא אצטריך ואיהו אשתכחת למאריהון דחרשין דכל עובדייהו במה דלא אתחבר בנוקבא וע"ד שעיר לא אתחבר בנוקבא בסטרין דיליה כלהו עז כד אתחבר בנוקבא ובגין דאיהו מלכא יהבין ליה בגין יקרא דיליה האי דלא אתחבר בנוקבא וכו'. וביאור הענין הוא כדאיתא בזוה"ק (משפטים קג.) אל אחר אסתרס ולא עביד פירין וכו' ואף שיש אצלם ג"כ קומה שלימה אמנם כל הויית קומה שלהם הוא רק כל עוד שרחש עדיין בלבם איזה גוון מבחירה אבל אחר שנתבטל מהם כל גוון הבחירה היינו שמוסכם בדעתם לגמרי שהמה מחויבים המציאות אז יתבטלו לגמרי כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיט) חויא כד איהו בדינא כפוף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחי קמיה ואז יתבטל כל קיום הוייתם מן העולם וזה נמי היה הענין שהיו שולחין את השעיר המדברה לעזאזל כי ע"י זה נראה להם לגמרי שהמה מחויבים מציאות כמבואר בזוה"ק לעיל (שם) דא איהו חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטיל עמיה גורל וזמין ליה וכו' ובזוה"ק (אמור קי"ט הובא לעיל) אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאריה וכו' היינו כי ע"י זה השעיר נתחזק אצלם ביותר זאת הדעה שהם מחויבים המציאות עד שעולה בדעתם שהם שותפין עם השי"ת וכאשר נגמר אצלם הדעה מזאת הגאות בקביעות גמור אזי נשלל מהם כל הגוון מבחירה שמקיים אותם הגם שלפי הנראה מבטלים ישראל נמי כל בחירתם בזה שמטילים גורל והטלת גורל מורה על שלילת הבחירה מהדעה כי גורל הוא בלי דעת האדם אכן מאחר שישראל מוסרים את כח בחירתם להשי"ת בדעתם וברצונם לכך מראה להם השי"ת שאפילו בהטלת הגורל שהוא בלי דעתם כוונו לעומק רצונו ית' שהוא למעלה מבחירת דעתם שבתפיסתם אבל האומות שהמה מקבלים כל הגאות מזה הגורל וסוברים בלבבם שהם שדין עדבין עם מאריה לזה מגיע להם מחמת הגורל הזה כל מיני התבטלות וזהו שנאמר וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו' היינו שהיה מעמיק בזאת הסמוכה אצלם יותר זאת הדעה בעצמה שיוצרו קראו רע עד שנראה בדעתם לגמרי שהם מחויבים מציאות וחושבין שיש להם כח חזק כ"כ דשדין עדבין עם מאריה ומחמת זה מתבטל כל קיום הוייתם וכדמסיק שם בזוה"ק ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה כד"א כי גחלים אתה חותה על ראשו וכו' וכענין שמצינו גבי יעקב אבינו שנאמר אצלו וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ומבואר בזוה"ק (וישלח קעא) דאלו הוה ידע עשו חכמה דא יקטול גרמיה ולא ייתי לדא אבל כלא עביד בחכמתא וכו' היינו שכל השתחויות של יעקב אבינו היה בכדי שיתלבש עשו ביותר גאות כמבואר שם (דף קסז.) שארי לאתגאה וכו' היינו שהיה נראה לו ביותר שהוא מחויב המציאות עד שנתבטל מחמת זה לגמרי כך היה הענין משליחת השעיר לעזאזל שיהיו חושבין שהמצוה הוא כך לשלוח גם להם קרבן כי המה שותפין עם מלכא ובאמת רומזין ישראל ששולחין השעיר עזאזל למדבר שמצדם מכירים המה הכבוד שמים המגיע אף ממקום המשולל מצורת אדם כי מצד ישראל שמכירין שכל מה שברא הקב"ה לכבודו בראתיו וגו' יש גם שם כבוד שמים ולזה לא היו שולחין את השעיר להמדבר שהלכו שם ישראל בצאתם ממצרים אף שהיה שם מדבר נחש שרף ועקרב מאחר שכבר הלכו שם ישראל וכבר ניכר שם היטב הכבוד שמים כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנז.) ואי תימא אי הכי דהאי מדברא איהו תקפא דסטרא אחרא היך פקיד קב"ה על ההוא שעיר לשריה ליה לטורא אחרא דאקרי עזאזל הוה לון לשדרא ליה לההוא טורא דאזלי ישראל במדברא אלא כיון דהא אזלי ביה ארבעין שנין הא אתבר תוקפיה ותקפיה אתתקף באתר דלא עבר ביה גבר תמן לעלמין וכו' אבל בהוא שעיר ההוא אתר איהו טנרא תקיפא עלאה וכו' ולזה היו שולחין את השעיר להר שבמדבר להורות שראשית התחלת הכרה נמשך דוקא מישראל כי הר מורה על בליטה מפורשת שאין שם שום הכרה בכ"ש והיו משלחין שם ישראל את השעיר להורות שמצדם יש להם גם שם הכרה בכבוד שמים:
25
כ״וונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו'. אמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל היראות של יוה"כ הוא מחמת זה הגורל כי ענין גורל שהאדם זוכה בו מורה שיכול לכוון לרצון העליון ית' גם בלא דעתו ואף במקום שאין כח תפיסתו מגיע שמה מ"מ היה מכוון לעומק רצונו ית' ומפני זה יש באותו היום יראה עצומה כ"כ כי בהפעולה של הגורל מראין ישראל שיש להם חיבור בהשורש ית' גם למעלה מתפיסת דעתם אף במקום עליון כזה שאינו כלל בהשגת הדעת וכענין כל מעשה המצות שע"י עשייתם בהפעולה יכולין לקנות אור יקר מה שאין בכח הדעת להשיג וזהו דאיתא בזוה"ק (תצוה קפה.) כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטיל עמיה גורל וזמין ליה ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה כד"א כי גחלים אתה חותה על ראשו וכו' וכן איתא בזוה"ק (אמור קא:) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות א"ה יקרא הוא דעזאזל חמיתין עבדא דשדי עדבין במארי' וכו' היינו כי השי"ת העמיד בזה העולם כל מיני לבושים יש לבוש שהוא לגמרי טוב ויש לבוש שהוא מעורב טוב ורע ויש לבוש שהוא רע לגמרי ובאמת מצד השי"ת אין שום רע כדכתיב לא יגורך רע וביארו ז"ל אין הרע גוררת אצלו ית' וכל הרע הנמצא בעולם הוא רק מצד האדם כי מאחר שחפץ השי"ת שיהיה להאדם בחירה בעבודתו א"כ מוכרח מצד אדם שיהיה כח הרע בעולם כדי שהאדם בעבודתו יבחר בטוב וימאס ברע וכדאיתא בזוה"ק (בא ל"ד) דהכי אתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב ודא הוא רזא דמהימנותא וכדאי' נמי (שם תצוה קפד) לית פולחנא דקב"ה אלא מגו חשוכא ולית טובא אלא מגו בישא וכו' אמנם ישראל יודעים שפיר אשר כל הויות הרע שהעמיד השי"ת מצד האדם הוא רק למען שיכיר האדם בעבודתו למאוס ברע ולבחור בטוב אבל עצם הרע אין לו באמת שום הויה ויתבטל לגמרי משא"כ העכו"ם חושבים כיון שרצונו ית' הוא שיהיה כח הרע בעולם בכדי שיהיה מקום לבחירת אדם א"כ יש לעצם הרע ג"כ מקום בשורש הרצון ית' נמצא לפי זה שהרע הוא מחויב במציאות ח"ו וזהו כוונת הזוה"ק שכתב דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטיל עמיה גורל וזמין ליה וכו' וכמבואר שם חמיתון עבדי דשדי עדבין במאריה וכו' היינו שהוא שמח מזה שחושב שיש לו כח הויה ברצון העליון ית' ונראה לו שהוא מחויב המציאות והגם שבשורש הקדושה יש מקום לכל הכחות שבעולם כי שום כח לא ברא א"ע ח"ו רק הכל ברא הקב"ה לכבודו אמנם זה הגוון והלבוש שיש באלו הכחות בהתפיסה של זה העולם מוכרח להתבטל לגמרי כדאיתא בזוה"ק שיש כמה הדרגות שנשתלשלו משורש העליון ששם בהשורש המה בקדושה העצומה וכשנשתלשל ויורד בהסתעפות לבושי עוה"ז המה לגמרי ההיפך מהקדושה ואותו הלבוש הנמוך הנראה מצד תפיסת אדם כלו רע הגם כשיתברר וישוב לשורשו שוב יתכלל בהקדושה כי אין שום כח בזה העולם שלא יוכל לחזור ולהתכלל בהקדושה אבל הלבוש הנמוך הנראה בעולם הזה כלו רע מוכרח ליפול לחוץ ויכלה ויתבטל לגמרי וזהו כענין שמצינו בזוה"ק (שלח קסה:) כד אסתכל ב"נ לההוא רקיע מרחוק דמי תכלא קריב יתיר דמי סומקא וכו' קרוב יתיר דמי חוור דלית חוור בעלמא כגינו וכו' היינו שכל מה שנתרחק בסדר השתלשלות ויורד משורש הקדושה עד הסתעפות לבוש אחרון של עוה"ז אזי נראה שהוא רע לגמרי אבל באמת בשורש העליון הוא כדכתיב לא יגורך רע אין הרע גוררת אתו ית' כי שם נתכלל הכל בהקדושה ורק גוון הלבוש הנראה בעולם הזה רע יפול לחוץ ויתבטל לגמרי וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה כדאי' כי גחלים אתה חותה על ראשו וכו' היינו כי ענין הגורל שהיה ביום הכפורים אחר הנסירה של ר"ה כמבואר בהאר"י הק' ז"ל שרומז על גמר הבריאה בשלימות שאז הוא רצונו ית' לקבוע כל הטובות בהקדושה עד שגם כח הרע יהיה מסכים שיתפרד הטוב ממנו ויכנוס בקרב ישראל והרע הנשאר יתפרד מהטוב ויתבטל לגמרי ועל זה רומז הגורל שביוה"כ כי בפעולות הגורל מראים ישראל שיש להם חיבור בהשורש ית' גם למעלה מתפיסת דעתם אף בזה המקום עליון שאינו כלל בכח הבנת התפיסה מדעת האדם להשיגו ועל זה הכוונה הוא נמי כל מעשה המצות שע"י עשייתם בפועל יכולין לקנות אור יקר מה שאינו כלל בכח הדעת להשיג כי אם לא היה יותר בפעולת המצוה רק כפי הכוונה שיתכן בדעת האדם לכוון א"כ היה די הכוונה לבד אלא ודאי שנמצא בהפעולה גשמי של המצוה עומק יקר כ"כ הרבה יותר מהכוונה מה שאי אפשר כלל לשום נברא אף הנפש היותר גדול שישיג בכוונת דעת חכמתו זאת היקרות כי אם ע"י פעולה דווקא יכולין להשיג עומק יקר כזה שאינו כלל בכח הדעת להשיגו וזה היה נמי פעולת הגורל שביוה"כ שנתבררו ישראל על ידו שמכוונים תמיד לעומק רצונו ית' אף בלי כוונת דעתם כי נמשכים המה אחר עומק רצונו ית' גם במקום שאין תפיסת דעתם משגת כדכתיב ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי היינו שממשיך אותה השי"ת לחלקו אף במקום שאינם משיגים בדעתם וממילא נתברר כל הטוב ונפרד לגמרי מן הרע וקפץ לשכון בקרב ישראל והרע נשאר בפירוד לגמרי משולל טוב ומחמת זה יתבטל הרע לגמרי וזהו ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה וכו' כי מהארת פעולת הגורל לא יהיה נשאר עוד שום מקום בעולם כלל לכח הרע וזהו נמי שנאמר והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי וגו' לרמז בזה שכל כמה שיתכן עוד לקבל מהם איזה טובה להקדושה היו נותנים אחיזה גם לכח הרע שיעמוד עדיין חי עד אחר כל עבודות שכבר נתלקט מהם כל מה שאפשר ללקט מהם אזי היו שולחין אותו לעזאזל להורות שכבר נפרד הרע מן הטוב כן מנהיג תמיד השי"ת עם ישראל בהדרגה כענין הכתוב מעט מעט אגרשנו מפניך וגו' היינו שכל כמה שיכולין עדיין להכניס מהם להקדושה יש להם עדיין קיום הויה עד שישארו העכו"ם משולל לגמרי מטוב כי כל הטוב יכנוס בקרב ישראל אזי יגיע להעכו"ם כל ההתבטלות:
26
כ״זוהשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה וגו'. ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שזה שהיה צריך שעיר עזאזל לעמוד חי עד אחר גמר כל העבודות היום היה לרמז שרצונו ית' הוא דוקא שהשלימות לא יהיה נגמר שלא בהדרגה רק כל עבודות האדם יהיו בסדר הדרגה כי כל עוד שאין נגמר הבירור בשלימות הגמור יכולין עדיין למשוך מאילנא דספיקא להקדושה וכל זמן שיש עדיין ניצוצות להוציא מאילן המעורב טוב ורע צריך השעיר עזאזל לעמוד חי עד אחר גמר כל עבודות היום שע"י עבודות היום היו מוציאין משם כל הטוב וכל מה שהיה באפשרי להוציא יקר מזולל ולהכניסו להקדושה כבר היו מוציאין ממנו ע"י עבודת היום אזי היו שולחין אותו לעזאזל המדברה כי ענין שעיר עזאזל נראה מש"ם שהיה אשם תלוי שמכפר על ספיקו והולך לו כך כי' זה השעיר מכפר על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כי על חטא ודאי היה עבודות הקרבנות מכפרים ומה גם שכבר אמרו ז"ל (הוריות) גמירי אין צבור מזידין וכדאיתא בספרי מזה מוכח שכל הכפרה מזה השעיר היה כמו אשם תלוי אשר כל ענין כפרתו הוא להכניס כל הדברים מאילנא דספיקא שהם מבחוץ תחת הקדושה וכמו שרמזו ז"ל בגמ' ילפינן מכשיר ומכפר בפנים ממכשיר ומכפר בחוץ רמזו בזה שכפרת זה השעיר הוא להביא תחת הקדושה שבפנים אותן הדברים שנתרחקו לחוץ כי שעיר הוא ענין שערות שרומז על מותרות כדאיתא בזוה"ק (אחרי סג) לא כתיב לא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים אלא לשעירים וכו' (ושם סד.) עשו איש שעיר הוא מההוא דאיקרי שעיר דהא מההוא סטרא אתי (ובפ' שמיני מא:) ואי תימא האי עז דשריא עליה רוח מסאבא לגו לאו הכי דאי רוח מסאבא שריא ביה אסור לון למיכל אלא אעברן בגוויה וכו' היינו שע"י העבודה יכולין להכניס כל המותרות שהם באילנא דספיקא להקדושה ולכן היה צריך לעמוד חי עד אחר גמר עבודת היום וכן היו צריכין להקטיר את הקטרת טרם שולחו המדברה כי י"א סממני הקטרת מבואר בזוה"ק שהם קשורא דכלא היינו הכחות שנתרחקו המה מקשרים נמי להקדושה כי בהקדושה הוא עשר ולא אחד עשר ובסטרא אחרא הוא אחד עשר כדאיתא בזוה"ק (תרומה) וגם היה באותן סממנים מה שגדלים בים ובמדבר שמורה על כחות שאינם מן הישוב וגם היה בהם סממנים מחיה טמאה שאי אפשר כלל שיתכלל בהצורת אדם ועל כל זה ע"י טחינה ושחיקה כדכתיב ושחקת ממנה הדק וגו' וכמו שביארו ז"ל בגמ' דקה מן הדקה וזה הכל רומז שבהדרגה ובישוב הדעת יכולין להכניס להקדושה כל הכחות השוממים והרחוקים הנמצאים בעולם וכן נמצאים כחות כאלו בכל פרט נפש כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה הפסוק זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר וכל מקום שנאמר בתורה זכור הוא הפירוש שמחויב להיות הזכירה בלי הפסק כלל וזהו את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר היינו כי מדבר רומז על כל הפעולות שהם גבי האדם בלי ישוב הדעת ורומז על חטאת נעורים שאל יחשוב האדם בנפשו שהוא כבר מבורר ומזוכך מהכחות הנקראים חטאת נעורים אלא שידע ברור אשר כל זמן שהוא בהגוף צריך שיהיה זוכר תמיד לעבוד ולברר אותם בלי הפסק אמנם ע"י בירורים וצמצומים בהדרגה ובישוב הדעת יכולין שפיר להכניס כל הכחות אף אותן שנקראו מדבר להקדושה ולזה הוא המצוה בקטרת שתהא דקה מן הדקה כי ע"י שישחוק אותם וידקדק אותם היטב והיה ביכולתו להגביר הצורת אדם על כל הכחות שיהיו הכל תחת הקדושה כי שחיקת סממני הקטרת רומזין כמו הכלי עיכול גבי נפש אדם שיתגבר על כל המאכלים ע"י טחינה בשינים וידקדק אותם ואח"כ הוא בכח הכלי עיכול להתגבר עליהם ולכלול אותם בהצורת אדם אבל בלתי הטחינה והשחיקה בשינים מקודם אי אפשר שהצורת אדם יתגבר על המאכל ואדרבה המאכל יכול להתגבר ולהזיק את הצורת אדם וכן הם כל הכחות כאשר הם באין מעצור לרוחו ובהתפשטות יתירה בלי ישוב הדעת נקראים מדבר ומפסידים הצורת אדם אבל כאשר מברר האדם אלו הכחות בחשבון ובישוב הדעת אז יכול להכניס אותם תחת הקדושה וע"ז רומז מצות דקה מן הדקה שהיה בקטרת של זה היום ועיקר מצות הקטרת היה לריח לרמז כמאמרם ז"ל בגמרא עתידין אלו ואלו ליתן ריח וזה מורה שאף אותן הכחות הרחוקין שהם קשין כ"כ עד שאי אפשר כלל לטחון ולהדק אותם דק דק בכל זאת יהיו מוציאין ריח טוב וריח טוב נמשך מזה שנמצא בכל הדברים שבעולם פי ה' כי אין שום טובה בעולם שלא יהיה בה פי ה' המהווה ומחיה אותה וע"י עבודה יכולין האמת להוציא מכל הדברים פי ה' הנמצא בתוכם לזה הוא המצוה להתמהמה ולהתעכב בשליחות השעיר עד אחר גמר כל העבודות ומאי משמע שאין שום טובה בעולם שלא יהיה ביכולת ע"י עבודת ה' לבררה ולהכניסה להקדושה:
27
כ״חוהשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה וגו' וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה אשר בזאת העבודה מראה השי"ת הגם שעיקר רצונו ית' הוא להיטיב להאדם בעלמא דאתי כדאיתא בזוה"ק (משפטים) קב"ה חפץ לאוטבא ליה לבר נש בעלמא דין ויתיר בעלמא דאתי מ"מ כל מה שיש בכח האדם להכניס אצלו יותר טובה גם בעוה"ז ובלבד שיהיה תחת הקדושה צריך להכניס ולזה נאמר והשעיר וגו' יעמד חי שלא יהיו שולחין אותו מיד כשעלה עליו הגורל לעזאזל רק אחר שיגמרו כל העבודות היום אולי יתברר ממנו עוד שיהיה ביכולת להכניס תחת הקדושה וכל זמן שהוא באפשרי להכניס ממנו להקדושה אינם רשאים לדחותו ולשלוח אותו לחוץ כמו שביארנו (אות הקודם) והנה זה השעיר היה ענין אשם תלוי שמכפר ספקו והולך לו כי באמת הוא כל הבריאה אילנא דספיקא כי כמו שאין בזה העולם שום דבר שיהיה מבורר לגמרי לטוב כך אין בעולם הזה שום דבר רע שיהיה מבורר שהוא רע לגמרי והכל נחשב בזה העולם רק ספק ולכך היה השעיר מכפר על הודע ולא הודע כי גם מה שהודע נכלל נמי באילנא דספיקא ומכפר ספיקו והולך לו וזה הענין שאמרו ז"ל בגמרא (שלהי יומא) מה מקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל היינו כי ענין מים הוא כמבואר במדרש (בראשית רבה) על הפסוק יקוו המים וגו' שמקודם היה העולם מים במים וכו' ומים במים רומז על גודל הטרדא ומסיק שם שהמים מקלסין תמיד אדיר במרום ה' היינו שאם יתיצב האדם נוכח השי"ת פב"פ אזי יהיה מכיר מפורש שאין שום טרדא כלל כי רק מי שנעתק מהשורש ואינו עומד פב"פ אזי הוא מלא טרדא כי עוה"ז הוא באמת מלא טרדא כדאיתא בגמרא יכול אני לפטור את כל העולם מן התפלה שנאמר ושכורת ולא מיין וכו' הרי שעוה"ז הוא מלא טרדא רק מי שמסלק מעצמו בעבודתו זאת הטרדא ומגביה עצמו מעט למעלה להשורש אזי נעשה מלא בהירות וישוב הדעת וזאת היה נמי הענין משליחות השעיר לעזאזל שהיה כמו קרבן בחוץ להורות שישראל מכירין גם בכל אותן הטרדות את כל המכוון מרצונו ית' שהעמיד לכבודו על דרך הכתוב וגם נחש בריח תחולל ידו וגו'. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (אחרי ס"ד) על הפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו' שעירים לא כתיב אלא לשעירים וכו' וכמבואר נמי בזוה"ק (תצוה קפה) מה הוא רזא דקרבנא לקרבא שעיר וכו' ואמאי שעיר בר"ח והכא נמי שעיר וכו' אלא מלה דא אצטריך וכו' ובגין דא בעז יתיר חולקיהון בגין דשערא דיליה תלי' יתיר מבעירא אחרא וכו' ועל דא שעיר דשערא דיליה לא תלי' ולא שעיע לא שעיע בגין דההוא מסאבא דיליה ולא תלי' בגין דלא יתתקף ביה מסאבי כהני תתאה ועל דא ודאי שעיר ולא אחרא וכו' יעו"ש שמבאר שרק על השערות שריא רוח מסאבא אבל לא על גוף השעיר כי השעיר רומז על ההסתרות שהעמיד השי"ת בעולם הזה שמסבתה נסתעפו כל הטרדות וכאשר מכיר האדם באותה ההסתרה שרצונו ית' העמיד אותה ג"כ לכבודו אזי אין בה שוב שום טרדא כלל כי כל עניני טרדות המשכחין את האדם ומטרידין את דעתו נמשך רק מחמת השערות שהם סביב השעיר היינו מצד המותרות שמטרידין דעת האדם מחמת שלילת הכרתו בהרצון ית' ולכן אחר שליחת השעיר למדבר שרומז אשר האדם מסלק מעצמו כל נגיעת המותרות המטרידין את דעתו כי מכיר גם בעצם ההסתרה את הרצון ית' וממילא נשארו ישראל עומדים אצל השורש רצונו ית' שהציב אותה הסתרה למעלה מבחירת אדם אשר שם אין שום טומאה כלל רק טהרה וזהו מה מקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל. ועל זה הענין איתא נמי בזוה"ק (בראשית סוף ההקדמה) פקודא תליתאה למנדע בר נש ה' הוא האלהים היינו כי שם אלהים כילל כל ההסתרות וכדאי' בזוה"ק (משפטים ושם פ' בחקותי) אפילו ע"ז נמי אלהים אקרי וכו' וצריך האדם לדעת ה' הוא האלהים כלומר שרצונו ית' הציב כל אותן ההסתרות וממילא לא יהיה לו מסבתם שום טרדא:
28
כ״טכי ביום הזה יכפר עליכם וגו' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וגו'. הענין של טהרת החטא ביוה"כ הוא מאחר שנתעלו בזה היום כל הלבושים המרוחקין ונתברר למפרע שלא היה שום רע כלל גבי ישראל ממילא נטהר החטא וזאת ההארה מתעורר ע"י הזכרת הכה"ג במקדש את השם המפורש בזה היום כי השם המפורש מעורר כל ההסתרות ומנהיר בהם את האור וזהו שנאמר לפני ה' תטהרו כלומר שהזכרת השם המפורש הוא סבת הטהרה וזהו דאיתא בגמ' (יומא לו:) מנין שבאנא נאמר כאן כפרה ונאמר להלן בחורב כפרה מה להלן באנא אף כאן באנא ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפרה מה להלן בשם אף כאן בשם ומבואר בהאר"י הק' ז"ל (בלקוטי כתובים) כי אנא ר"ת אליהו נדב אביהוא כי בנדב ואביהוא היה נראה על הגוון כליון גדול שלא היה להם בעולם הזה מקום כלל ואליהו הוא כלול משניהם כדאיתא בזוה"ק (פנחס רטו) זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו. נקי מההוא חובא דפעור ולא אתאביד מיני עלמא ואיפה ישרים נכחדו אלין נדב ואביהוא דלא אשתציאו מההוא עלמא בגיניה (יעו"ש) וגם באליהו מצינו בש"ס (סוכה ה.) מעולם לא עלו משה ואליהו למרום והכתיב ויעל אליהו בסערה השמים למטה מעשרה וכו' היינו שאור של אליהו הוא לא סליק ולא נחית ולזה איתא שם על אליהו שהוא הקוסטא דחיותא מכל הבריאה שעל ידו יתעורר התחיית המתים היינו שהוא ההשארה האחרונה מכל הבריאה כמו שנשאר מכל גוף בפרט עצם הנקרא קוסטא דחיותא שממנו יבנה ויחיה כל הגוף כך הוא אליהו הקוסטא דחיותא מכלל הבריאה שעל ידו יתעורר תחיית המתים בכלל הבריאה כי כמו שגבי כל פרט נתעורר התחיה מסבת צעקת הקוסטא דחיותא הנשאר מן הגוף שלא נאבד ולא חי כך יתעורר התחיה בכלל הבריאה מצעקת אורו של אליהו דלא סליק ולא נחית וזאת הצעקה הוא כענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קלב:) בענין שם ע"ב ושם מ"ב ומסיק שם כי שם מ"ב סליק ולא נחית כא"ב דאלב"ם והיינו כי א"ב דא"ל ב"ם משני הצדדים עולים למעלה ואין יורדים כי זה האור אינו עצום כ"כ שיהיה יכולה לסבול ולכנוס בההסתר של העולם הזה ושם ע"ב סליק ונחית כא"ב דא"ת ב"ש שמצד אחד האותיות עולים ומצד השני יורדים למטה והוא משום שאורו הוא עצום מאד שיכול לכנוס תחת הסתר ויש לו מקום גם בעוה"ז כמו שמצינו בזוה"ק שאדם הראשון קודם החטא היה מזוכך כ"כ באור עצום עד שהיה יכול לעלות לעולם עליון ולירד נמי חזרה לזה העולם בלי שום התבטלות בינתים כי אורו היה אז עצום מאד עד שיהיה לאורו מקום בזה העולם ואורו של אליהו הוא כמו השם מ"ב דסליק ולא נחית עד שנראה שאין לאלו האורות שום מקום בזה העולם לכן עולה מהם גודל צעקה וזהו שלמדו ז"ל מחורב שאמר משה אנא חטא העם הזה אף כאן באנא היינו שמשם נלמד שאנא מורה על מה שנראה שאין בזה שום מקום בזה העולם ונראה על הגוון שנכלה ח"ו לגמרי כמו שהיה אז במעשה העגל ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפרה מה להלן בשם אף כאן בשם היינו שמזה שהזכירו בעגלה ערופה את השם נלמד משם שהזכרת השם מעורר כל הצעקות ונותן להם מקום גם בעוה"ז כי בהזכרת השם נתעלה ואתנהיר כל הלבושים ונתגלה האור הגנוז בתוך ההסתר וזה ילפינן מעגלה ערופה שכל מעשה המצוה מעגלה ערופה היה בה גודל צעקות הרבה מאד כי מההרוג שמת בלא זמנא עלה צעקה גדולה וגם מהעגלה שנאסרה בהנאה וגם מנחל איתן שלא נזרע שכל אלו נראה שאין להם שום מקום כלל בעוה"ז וע"י הזכרת השם נתעוררו כל הצעקות האלו והיה להם תשועה כמו שנתבאר במקומו בעז"ה וזה הוא נמי דאיתא בגמ' (שם כ) וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו ביריחו כי יריחו היה ג"כ מאותו האור שאין לו מקום בזה העולם ולכן מצינו שסבלו ישראל הרבה בזה המקום ששלל הראשון נאסר להם ונעשה חרם וכדאיתא במדרש רבה (במדבר ע"ז) שטענת עכן היתה הסתכלתי מה שכתוב בתורה ואכלת את שלל אויביך וגו' הרי שכל חפצו היה לקיים את רצונו ית' וכדאיתא בגמ' (סנהדרין מד) שלא היה בשבטו עשיר ממנו הרי שלא מעל בחרם בשביל חמדת כסף אלא שהיה קשה מאד בעיניו לבל יקבל מה שמנחיל לו השי"ת מן התורה ואכלת את שלל אויביך וכן סבלו ישראל מאד מאיסור הבנין שקלל יהושע כמו שנאמר שם באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה וכן מהמים קודם שנתרפאו ע"י אלישע כי היתה ארץ משכלת משום שהאור שבה לא היה יכול לסבול ההסתר מזה העולם עם מעשה העבודה היוצא מסבת ההסתר וכמו שמצינו במ"ב נערים שיצאו משם והוחילו על אלישע שבדקו אחריהן ומצאו שכולן נתעברו אמותיהן ביוה"כ כי האור מזה המקום היה למעלה מעבודה וצמצום הבא מחמת ההסתר כי זה האור אין סובלת שום הסתר ולכן איתא במ"ר (בא פ' ט"ו) שנביאי הבעל הטמינו את חיאל בית האלי שבנה את יריחו נגד קללת יהושע תחת הבמה וקרא כל היום הבעל עננו שחשבו שיתן להם את האש כי הוא מסר נפשו על בנין יריחו כי הוא חפץ לאחוז באותו אור של יריחו שאינו נותן מקום לרע ואיסור דע"ז כלל כי מצד זה האור של יריחו אין גבול כלל להתפשטות שם אלהים לומר עד זה הגבול נקרא אלהים קדושים וביותר התפשטות יהיה נקרא אלהים אחרים ולכן החרים יהושע את השלל מיריחו ובנין העיר הזה משום שאין לה מקום בהתפיסה שבתוך ההסתר וגם אלישע קלל את הנערים בשם מ"ב ושלח עליהם מ"ב דובים ולכן היה עולה מיריחו צעקה גדולה על שאין לאורה שום מקום בההסתר של זה העולם ורק כשהכהן גדול היה מזכיר את השם המפורש ביוה"כ היה נשמע קולו ביריחו היינו שהיה מעורר בהזכרת השם כל הצעקות דלא סליק ולא נחית והיה מאיר להם מקום גם בזה העולם כי בהתגלות שם המפורש מנהיר האור בכל הסתרות והלבושים וזה הוא שסמכו (שם) בגמ' ת"ר שלש קולות הולכות מסוף העולם ועד סופו ואלו הן קול גלגל חמה וקול המונה של עיר וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף וי"א אף לידה וי"א אף רדיה ובזוה"ק (שלח קסח:) איתא נמי תלת קלין אינון דלא אתאבידו לעלמין וכו' קלין אחרנין אינון דלא סלקין ולא אתאבידו ואינון תלת קול חיה בשעתא דאיהי על קלביטא ההוא קלא משטטא ואזלא באוירא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא קול נחש בשעתא וכו' קול דב"נ בשעתא דנפיק נשמתא מיניה וכו' קלא אתער קלא זיניה בתר זיניה ועל דא ביומא דר"ה קול שופר אתער קול שופר אחרא וכו' היינו כי קלא דחיה בשעתא דאיהי על קלבוטא רומז על הצעקה הנמצא בכל הולדות כי אין שום דבר רוצה לצאת מן האור אל מקום ספק והסתר וזאת הצעקה היה גם בהתחלת בריאת עולם וזאת הצעקה מתעורר בר"ה ע"י תקיעת שופר כי הקול שופר רומז על התכללות הבריאה בחזרה לשורשה ומזה שהבריאה רואה שיש מקום גם בזה העולם לבקוע את ההסתר ולחזור ולהתיצב פב"פ נשארת בנייחא (עיין לעיל לקוטי תורה ר"ה אות כח) ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף יש לה אז ג"כ גודל צעקה אחר שכבר נולדה מדוע באתה לידי כליון והעדר שלא יהיה לה מקום בעוה"ז וזאת הצעקה מתעורר ע"י הכה"ג ביוה"כ בשעה שמזכיר את השם המפורש כי בהתגלות שם המפורש נתברר שאין כליון ומיתה כלל בעולם וזה שנראה להעדר ומיתה הוא למראה עיני אדם וכדאיתא בגמ' (ברכות) אלמלי נתגלה סדרן של אותיות שבתורה היו יכולין להחיות המתים היינו שהיה ניכר גם לעיני אדם שאין העדר ומיתה כלל כי השם מפורש מעורר את האור בכל ההסתרות אף הרחוקים מאד ומטעם זה נמי קורין ביוה"כ מיתת בני אהרן לרמז שמצד השי"ת אינו כלל אפילו בעוה"ז שום מיתה והעדר וזה האור נתגלה ביום הכפורים:
29
ל׳כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. איתא בתזוה"ק (תיקון סז) אדם דלתתא כולו נוקבא וכו' היינו שעיקר שלימות הבריאה הוא רק זאת ההכרה דלית לה מגרמיה כלום רק בכל רגע צריכה לקבל מהשי"ת וזאת השלימות נגמר ביוה"כ. והענין הוא כי בר"ה הוא כל עסקו ית' עם הנקודה של עומק לב האדם ולכך נקרא החג של ר"ה בכסה להורות על שלילת הכרה בתפיסת הבריאה ואח"כ מפשט השי"ת זאת הנקודה דרך תלת רישין ושבעה מדות כדי שינהיר גם בהתפיסה של אדם עד שבא יום העשור שהוא יוה"כ אזי חוזר ונתעורר כל אותה ההארה שהיתה עוד קודם הנסירה שעליה נאמר זכר ונקבה בראם שנכלל בתוכה כל השלימות שגם הדכר הכיר אז שהוא מקבל ועל זה נאמר רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' (משלי כ״ט:י״ג) וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה הפסוק (משלי כ״ב:ב׳) עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' היינו שהרש נקרא מי שמכיר שהוא רק מקבל ועשיר הוא המשפיע שאינו מכיר שבאמת הוא נמי מקבל ועל זה אמר עושה כלם ה' אבל רש ואיש תככים נפגשו היינו שגם המשפיע מכיר היטב דלית ליה מגרמיה כלום רק מה שמקבל מהשי"ת וזה נקרא איש תככים וכמו שמתרגם שם על איש תככים גברא מציעא עליהם נאמר מאיר עיני שניהם ה' וזאת ההארה בשלימות מאיר ביוה"כ שיהיה הכרה מפורשת בתפיסת אדם איך שהוא מצדו מחוסר ומשולל כל בלעדי השי"ת אכן עיקר הזווג הוא בחג הסוכות כי הזווג המנהיר ביוה"כ הוא כמבואר בזוה"ק (אמור ק) אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי וכו' ויוה"כ אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אמא נטלא ולא מבי אבא וכו' היינו כי ביוה"כ הוא עדיין כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ב) אמא אוזיפת לברתא מאנהא וקשיטא לה קשיטאה ואימתי קשיטא לה בקשיטהא כדקא חזי בשעתא דאתחזין קמה כל דכורא דכתיב אל פני האדון ה' וכו' היינו שביוה"כ אין עדיין הזווג בכל הלבושים לזה צריכין מצד הלבושים כל הצמצומים עדיין וזה נקרא זווגא דאמא שרומז על אמא עלאה שמצדה צריכין לכל הבירורין כדאי' בזוה"ק (תצא רפ.) כד אתגליא אמא עלאה וכו' וחמש נהורין אית לה דאתקריאו קרני החמה עד הוד וכו' וחמש נהורין רומזין על כל הבירורין שהם בכח תפיסת הבריאה ונגד אלו חמש נהורין הם החמשה העינויים של יוה"כ ומהם נמשכים החמשה ימים מיום כפור לסוכות ובחמשה עשר יום שהוא חג הסוכות נגמר הזווג כי אז נתעלו כל לבושי ישראל ועל שלימות זווג כזה איתא בזוה"ק (צו לא.) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא אתקרי נוקבא בשמא דדכורא וכו' היינו שמנהיר רצונו ית' בכל הלבושים עד שנכללו ונתעלו ישראל עם כל הלבושים שלהם בהרצון ית' ועל זה מורה ענין סוכה שהוא אור המקיף ורומז שהשי"ת מקיף את ישראל עם כל הלבושים שלהם ולכך צריך להיות קודם שלימות הזווג סוכה כי עיקר שלימות הזווג נגמר בשמיני עצרת אכן צריך שיהיה מקודם סוכה והוא כענין החופה שהוא קודם הזווג כך הוא הסוכה קודם שמיני עצרת ולעתיד יהיה נקרא באמת זאת הסוכה ג"כ חופה כדכתיב וחופה תהיה וגו':
30
ל״אכי ביום הזה יכפר עליכם וגו' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וגו'. הענין הוא כי יוה"כ נחשב גבי יובל (ר"ה ח:) סוף שנה שעברה ותחלת שנה הנכנסת וזהו כענין דאיתא בזוה"ק (תצוה קפז) שירותא קשה וסופו רך היינו כי בר"ה אז הוא שירותא קשה כי נתעורר אז מהתחלת הבריאה קודם ההתלבשות וכל הבריאה חזרה לשורשה העליון אז הוא גודל יראה ופחד כי מי יאמר זכיתי לבי והעשרה ימים מר"ה עד יוה"כ נקראים בזוה"ק (אמור קב) עשיר דמטרוניתא היינו שמתחיל האור להתלבש בלבושי הבריאה ומחמת ההתלבשות נסתעפו כל ההסתרות אזי בתוך אותן ההסתרות מתחיל השי"ת לבנות עיקר הארת פנים ועל זה איתא בזוה"ק (יתרו סז:) בשעתא דקב"ה אתער לגבי כל אינון רתיכין למיהב לון טרפא כמה דאוקימנא דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה כדין כלהו בחדו פתחו ואמרו אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה וכו' היינו שהתחלת הבנין מהארת פנים ית' הוא בתוך ההסתר עדיין וכדאיתא בזוה"ק (אמור ק) בהאי יומא אתכסיא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש וכו' בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא וכו', ונהורא עלאה היינו שבזה היום הוא עדיין כל עסקו ית' רק עם עומק הנקודה שבלב בלי שום לבוש ובעומק לבבם של ישראל שם אין שום חטא ועון כלל ולזה מתכללים ישראל א"ע ג"כ בזאת הנקודה שבעומק לבבם ומסלקים מעצמם כל לבושי עוה"ז כי באלו החמשה העינוים נכללו כל הלבושים של עוה"ז ובאלו החמשה עינוים מסירים ישראל מעצמם כל הלבושים של עוה"ז ומראים בזה שכל מגמת חפץ לבבם הוא רק רצון הפשוט ית' ועי"ז נתברר מפורש שכל עניני לבושים שנכנסו ישראל בהם כל השנה לא היה רק כדי להחזיק ולקיים את זה הרצון הפשוט ית' כי אי אפשר בעוה"ז קיום בלעדי הלבושים ומאחר שנתבררו כל הלבושים שהם רק כלים להחזיק בתוכם ולקיים על ידם רצונו ית' נמשך ממילא מאותה הארה סליחה ומחילה וכפרה לכל הלבושים:
31
ל״בכי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. הנה ביום הזה העמיד השי"ת סדר הדרגה כמו שנאמר מתחלה וכפר בעדו ואח"כ בעד ביתו ואח"כ בעד כל קהל ישראל היינו כי מתחלה היה וכפר בעדו מאחר שהיה סמוך מאד להשורש וממילא היה בנקל לו מאד לעזוב מיד כל הנגיעות מצדו ולמסור עצמו לרצונו ית' ואח"כ הכניס זאת הבהירות בלב כל קהל ישראל עד שנתגלה מפורש שישראל הם עמו ית' במשפט ובשורת הדין כדכתיב כי ידין ה' עמו ועל זה הקוטב מסובבים כל העבודות של יוה"כ בכדי שיצא מפורש בהתגלות המשפט שידין ה' אשר ישראל הם עמו בשורת הדין היינו שישראל המה הלבוש של השי"ת בעוה"ז כי מלת עמו היינו לבוש מלשון הכתוב ארזים לא עממוהו וזהו שנאמר כי ידין וגו' היינו שישראל יזכו במשפט שהם עמו כלומר הלבוש של השי"ת ומפני מה הוא כן המשפט על זה מסיים הכתוב (שם) כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב היינו שאינם בוטחים עצמם על שום כח ואינם סומכים על שום תקיפות כלל כי אם על השי"ת לבדו מה שאין זאת בכח שום אימה ולשון לכך הוא השורת הדין והמשפט שיזכה ישראל להיות עמו של הקב"ה ועל זה המכוון הם באמת העבודות של יוה"כ מכל שנה ושנה שכל עבודות יוה"כ רומזים שישראל עוזבים מהם כל מיני תקיפות וכל עוז מבטחם וסמיכתם הוא רק הקב"ה וכמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה על מה שנהגו כל ישראל לומר בליל יום כפור כל נדרי וכו' להראות בזה שישראל עוזבים ומסלקים מהם כל מיני תקיפות שמכירין שפיר אף אחר כל הנדרים והגדרים שגדרו את עצמם אשר בכל זאת המה צריכין להשי"ת כי יודעים היטב שאי אפשר לילך אפילו פסיעה קטנה בלעדי עזרת השי"ת ומזה נתברר שישראל הם עמו ולכן ביום הזה יכפר עליכם וגו':
32
ל״גאיתא בגמ' (יומא פא:) ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענים והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי וכו'. להיות שהציב השי"ת אשר כל עבודות האדם למטה יהיה מכוון כפי מה שעוסק אז השי"ת למעלה כענין שנאמר תנו עוז לאלהים לכן בר"ה מאחר שנכלל אז הבריאה בחזרה למקור שורשה כמו שהיתה קודם המאמר של בראשית נמי מאמר הוא וכדאיתא בזוה"ק יהי אור דא ראש השנה ובאור אין שום לבוש לכן צריכין ישראל נמי להתיצב כך בעבודה כזו נוכח השי"ת בעבודה כזאת שהוא בלי שום לבוש כלל רק בקלא פנימאה דשופר שהוא בלי שום חיתוך אותיות כלל רק קול פשוט להורות שמוסרין ישראל א"ע לרצונו הפשוט המשולל לבוש שהוא הקלא פנימאה המחיה כל הלבושים כדאי' בזוה"ק שהקול שופר הוא הקול שאמר דוד על המים והשבע קלין שאמר דוד על המים רומזין על המוצא פי ה' המחיה כל הלבושים ומהוה אותם כמו שנאמר לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. והנה אחר הנסירה המתעורר בראש השנה אזי בא שוב המוצא פי ה' שהוא הקול פנימאה בהתלבשות העשר מדות וע"ז רומזין העשרה ימים שמר"ה ליוה"כ שנחלק האור לעשרה מדות ומחמת זה ההתלבשות יש גודל הצעקה כי מסבת ההתלבשות נתעלם מהבריאה הקול פנימאה שהוא המוצא פי ה' המחיה את כל הדברים ואינו נראה רק הגוון והלבוש מכל הדברים אבל לא המוצא פי ה' ולזה עולה צעקה גדולה מהבריאה מדוע נתעלם כ"כ האור מהמוצא פי ה' שלא יהיה ניכר כלל ועל זאת הצעקה איתא בזוה"ק (שלח קסח) תלת קלין אינון דלא אתאבידו לעלמין וכו' קול חיה בשעתא דאיהי על קלביטא וכו' קול דבר נש וכו' קול נחש וכו' היינו כי הנפש בשעה שנולד יש לה גודל צעקה מדוע יורדת ממקום הבהירות להתעלם בלבושי עוה"ז וכן הוא צעקת הבריאה מדוע יתעלם הקול פנימאה בכ"כ הסתרות לבושים עד שנראה ממש כדומם שאינו ניכר כלל המוצא פי ה' המחיה כל הלבושים וזה ההסתר נקרא קלא דנחש אכן ביוה"כ נתעורר זאת הצעקה ונתגלה מפורש הקול פנימאה המחיה את הכל כמו שרמזו זאת בגמ' (שם) וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו ביריחו ויריחו מורה על מקום הסתר ביותר שהיה קשה מאד לכבוש אותה תחת הקדושה עד אחר שעלה אליהו בסערה השמימה אזי נתרפאו מימיה ע"י אלישע ועל זה אמרו ז"ל אשר בכל זאת אמר הכה"ג ביום הכפורים אנא ה' ונשמע קולו ביריחו היינו שהיה ניכר ביוה"כ מפורש הקול פנימאה אף בהלבושים הרחוקים מאד כי ביוה"כ נתגלה ע"י עבודת הכה"ג הארת שם הויה בכל הלבושים ומאחר שביוה"כ נתעלה האדם מכל הלבושים ומקבל כל קיום הוייתו רק מהקול פנימאה שהוא המוצא פי ה' בלי שום לבוש כלל וממילא מכיר נמי בכל הלבושים שהיה אצלו מלפנים שכל קיום הוייתם היה נמי רק מוצא פי ה' המחיה אותם כי מאחר שמקודם היה אצלו כל אלו הלבושים ובכל זאת לא הסתירו בעדו אלא אדרבה שעל ידם יש בכחו להגיע להקול פנימאה ולעזוב כל הלבושים מזה בעצמו מוכח אשר כל הלבושים שהיו אצלו מקודם כשאכל ושתה בתשיעי היה בהם התלבשות שם הויה אשר לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ה' הנמצא בכל הלבושים כדכתיב ואתה מחיה את כולם ולכך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי כי בתענית העשירי נתודע לו להאדם המוצא פי ה' של האכילה ושתיה הקודמת:
33
ל״דהנה כמו שכל שנה היא הקיצור והכלל מכל ששת אלפים שנה כך הם אלו השני ימים התשיעי והעשירי הכלל מכל השנה שעל ידם נתבררו הצרכים של אדם מכל השנה. והענין הוא ע"ד שמצינו בגמ' (חולין קלג.) אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא מימר אמרי הבו לי וכיון דשמענא וכו' מימר נמי לא אמינא ואי יהבו לי שקילנא כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חולקים משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהני וכו' וסבר ליה כר' יוסי הגלילי שאמר (שם פג) אף ערב יוה"כ בגליל וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכוונת אביי שמספר כל הסדר שהיה מנהיג מתחלה קודם שבא על המסקנא שלו להורות אשר בהמסקנא אחר הבירור האחרון נתברר אצלו למפרע שגם מה שחטף מתחלה שהכל היה רק שחיבב את המצוה וכן הם אלו שני הימים שבתשיעי אין מהצורך לשום בירור ובעשירי הוא גודל הבירור אכן בזה הבירור שבעשירי שמצמצם האדם א"ע כ"כ נתברר ממילא שכל מה שהיה מלפנים גבי האדם משולל בירור היה ג"כ בזה כבוד שמים וממילא נתבררו הצרכי הגוף של אדם מכל השנה שהיה בהם כבוד שמים והנה לפי הנראה היה צריך להיות מקודם ועניתם את נפשותיכם ואח"כ כל האוכל ושותה כי דוקא אחר שמברר האדם א"ע אז יש בכחו ג"כ להתפשט עצמו באכילה ושתיה אמנם כאן הוא רצונו ית' שיהיה מקודם כל האוכל ושותה וכו' בכדי שימשוך האדם אל תוך הקדושה כל התפשטות הצרכים שלו ועל זה כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש היינו בזאת בעצמו שהוא ההתפשטות של כל השנה יכנוס עמהם אל הקדש כי זה הוא רצונו ית' להכניס תחת הקדושה כל מה שבאפשרי להכניס וכענין שאמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה כוונת מאמרם ז"ל על הפסוק והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי וגו' עד מתי יעמד חי וכו' רומז ז"ל בזה שהרצון ית' הוא לבלתי יבטל את הרע כל עוד שיש תקוה ללקט ממנו הטוב המעורב בו בכדי להרבות עוד לבושים ולהכניס אותם להקדושה ולזה היה זקוק לעמוד חי עד אחר וידוי הפר ושחיטתו כי זה הפר נראה מהש"ס שהיה נמי כענין אשם תלוי על הכהנים שהיה מכפר על הודע ולא הודע שלהם ואף שעל לא הודע איתא בזוה"ק (ויקרא) שהוא חמור ביותר כדכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב אכן ע"י זאת הוידוי שהאדם מתודה ואומר טרם אענה אני שוגג ומקבל עליו מהיום והלאה לבל לשגות עוד וזה הוא הוידוי שהיה בהפר עי"ז מראה השי"ת אשר מאתו יצאו הדברים כבושים שיהיה לו תיקון למפרע ועל זה התיקון מורה שחיטת הפר:
34
ל״האיתא בגמ' (שם) מי שהוא רואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין וכו' והרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כ"ג כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהם שוה כאחת וכו'. הענין הוא כי כל העבודות צריכין להיות בעובדא ובמלולא כדאי' בזוה"ק (וירא, צו, ועוד בכמה דוכתי). והנה כל מה שהראה הכ"ג בהכניסו את הקטרת לפני ולפנים בעובדא היינו שהראה בזאת העובדא איך שכל תפיסת ישראל נקשרת באתר דלא אתידע שהוא בלתי גבול ואין סוף אותה הארה ממש הראה הכה"ג במלולא נמי היינו בזה שקרא את הפרשה עד היכן שכל מי שראה הכה"ג כשהוא קורא היה מכיר בבהירות עצום היטב שלא יתבטל שום לבוש מישראל כי היה רואה מפורש שאין נמצא בהם כלל פעולה כזו שלא יתברר לטוב. ולהיות שענין קרבן הוא כי האדם עם הקנינים שלו המה לאחדים ולזה כאשר נתעלה הקנין של אדם ונכלל באש של מעלה זה מורה שכבר נתברר גבי זה האדם הפעולות שלו שהם רק רצונו ית' ומה שנשאר מן הקרבן דשן שלא היה יכול להכלל באש של מעלה זה מורה אשר גוון הלבוש האחרון מפעולת החטא לא יוכל להתברר בזה העולם שיהיה ניכר מפורש גם בתפיסת אדם איך שפעל את רצונו ית' גם בגוון הלבוש אחרון של החטא, כי על תיקון כזה נאמר כי אני ה' בפתחי את קברותיכם היינו שלעתיד אז יתברר גם הלבוש האחרון שיהיה נמי בהבנת תפיסת אדם אבל בזה העולם אין עדיין רצונו ית' להראות זה הבירור בתפיסת אדם ולכן נשאר מכל קרבן דשן שלא נכלל באש של מעלה ונראה שהוא משולל תיקון ועל זה הענין רומזין נמי פר ושעיר הנשרפין חוץ למחנה שגוון הלבוש האחרון מפעולת החטא נשאר לפי תפיסת אדם משולל תיקון וזה הוא כוונתם ז"ל שאמרו הרואה כה"ג כשהוא קורא וכו' שאז היה מכיר בבהירות עצום שאין שום לבוש מישראל שלא יהיה מקושר בהשורש ואין שום פעולה גבי ישראל שלא יהיה נכלל באור רצונו ית' לא היה רואה פר ושעיר הנשרפין כי הם רומזין שהלבוש אחרון לא נתברר עדיין בתפיסת אדם וכן הרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כ"ג כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהם שוה כאחת וכו' הורו לנו בזה חז"ל מה שנצרך לעבודת אדם כי אין שום דבר בדברי תורה שלא יהיה ממנו עצה לעבודת אדם והוא כי הלא אי אפשר שיעמוד האדם תמיד בבהירות וחליפות עברו תמיד עליו אכן כאשר קובע האדם בעצמו זאת הרגע שהוא עומד בבהירות היינו שקובע בלבו ובדעתו שזאת הרגע יהיה עיקר אצלו שכל חייו יהיה תלוי בזאת הבהירות אזי אף אח"כ כשיוצא האדם לעסוק בצרכי הגוף הגם שנסתר ממנו זאת הבהירות מ"מ כל פעולותיו שיעשה אח"כ יהיה הכל נטפלים לאותו הרגע שהיתה אצלו מקודם בבהירות ונחשב כל מה שהוא עוסק אח"כ בצרכי הגוף הכנה לזאת הרגע שהיה אצלו מלפנים בעת הבהירות כי מאחר שהוא עיקר אצלו נמצא שכל מה שעוסק אח"כ בצרכי הגוף זה הוא רק למען שיוכל להתיצב פב"פ נוכח השי"ת בלי טרדא כדאי' בגמ' (נדרים יב) והוא שנידר ובא מאותו היום וכו', היינו כי מאחר שכבר נדר באותו היום לכבודו ית' א"כ גם הסתם שלו נחשב על זה שנדר כבר לזה אף כשאמר אח"כ בסתם כוונתו ג"כ על אותו המכוון שהיה אצלו מכבר בעת שהכין א"ע ונדר לכבודו ית' וכל מה שנפעל אצלו אח"כ הם טפלים לזאת הרגע כי מלאכת שניהם שוה כאחת:
35
ל״ואיתא בגמ' (יומא פו) אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין וכו' ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. הענין הוא כי מים הוא הבריאה הראשונה הנאצלת מרצונו ית' ורומזין על עלמא דאתכסיא. וזהו דאיתא במדרש על הפסוק ורוח אלהים מרחפת על פני המים זה הוא רוחו של מלך המשיח רמזו ז"ל בזה על רצונו ית' שחפץ תמיד להנחיל כל טובו לישראל וכמבואר במדרש שם לא כמלך בו"ד שאין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו וכו' והקב"ה מנחיל את כתרו למלך המשיח ולבשו במלבושו שנאמר הוד והדר תשוה עליו וכו' אכן אין עדיין בכח הבריאה לקבל זה האור עד לעתיד אבל נעלם זה הרצון בעלמא דאתכסיא ועל זה מורה השם אהיה כדאי' בזוה"ק (אחרי) אהיה דאנא זמין לאולדא ובזה הרצון תולה כל שורש הטהרה כי שורש הטומאה הוא ההתרחקות מזה הרצון להיות נוגע לעצמו בחפצי הגוף הגשמי כדכתיב הנוגע במת יטמא, וטהרה הוא להיפך שמסלק מאתו כל נגיעות הגוף ומקרב א"ע לזה הרצון ית' דאנא זמין לאולדא ומאמין את השי"ת ואינו חפץ לאחוז את הטובה בידו דוקא ולזה כתב האר"י הק' ז"ל לכוון בהמקוה את השם אל"ד כי זה השם הוא השורש מכל הטהרות למסור א"ע בזה הרצון שהוא עלמא דאתכסיא הנקרא אהיה דאנא זמין לאולדא. ואיתא עוד שם שזה השם אהיה שלש פעמים בריבוע בגימטריא חותם והכוונה שהשי"ת חותם על זה האדם ליתן לו חיים עם כל הטובות כי מאחר שזה האדם מוסר א"ע להרצון ית' שהוא בעלמא דאתכסיא ומאמין להשי"ת לעומת זה מאמין נמי השי"ת לזה האדם להנחיל לו כל השפעות טובות ועל זה מורה טהרת המקוה מים שהאדם מוסר ומקרב א"ע לעלמא דאתכסיא וזהו מקוה ישראל ה':
36
ל״זאיתא בגמ' (שם) מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל וכו'. ביאור הענין כי כתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים וגו', היינו אם יזדמן לאדם פעולה שהיא משוללת אור וזהו אשר לא יבא באש אזי הוא העצה תעבירו במים היינו שיראה להעמיד זאת הפעולה בשורש ההסתר כלומר שיברר אותה עד מקום שכח בחירתו מגעת שלא יהיה נשאר אצלו מצדו רק ההסתר שיש בה מהשורש שהוא כדכתיב הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי שבזה אין מועיל עוד שום בחירה כי זאת ההסתר הוא משורש עליון שהוא למעלה מכח הבחירה של אדם ועל זה השורש שהוא למעלה מהבחירה מרמזין מים כדאיתא במדרש (בראשית רבה) יקוו המים וגו' אל מקום אחד ותראה היבשה מלמדך שכל העולם היה מים במים וכו' היינו כי מים מורה על חסד והתפשטות החסד שהיה מצדו ית' אין בכח הבריאה לקבלו כי הוא בלתי גבול לכן צמצם השי"ת את גודל התפשטות החסד בעשרה לבושין והלבוש האחרון נקרא יבשה ובו מתחיל הגוון מבחירה ועל זה נאמר יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה כדי שיהיה נראה בתפיסת הבריאה שיש לה בחירה וברצון בחירתה הטובה היא בוחרת בטוב ומואסת ברע וע"י אלו הצמצומים יתכן לה הכרה בחסדו ית' וזה הוא שמקוה מטהר את הטמאים כדכתיב תעבירו במים כי ע"י שמברר האדם א"ע עד שנשאר עומד בהשורש הייינו שמברר אשר כל מה שפעל בלי אור בחירתו נמשך עוד מהשורש המשולל בחירה מזה נטהרו ממילא כל הפעולות שהיה אצלו מלפנים משוללי בחירה כי נתבררו שהם למעלה מאור הבחירה ועל זה הענין איתא בזוהר חדש (דף ב) דקב"ה אקרי אחד שנאמר שמע ישראל וגו' ה' אחד וישראל נמי נקראו אחד דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וכו', היינו מאחר שישראל מכירים בהשי"ת שנקרא אחד חד ולא בחושבן לכך נקראו הם ג"כ אחד לרמז שהם למעלה מהגבול כי ע"י בירורי עבודתם יש בכחם להתיצב עצמם בהשורש שהוא בלי גבול ולכן ביום כפור שנקרא נמי אחד כדאי' במדרש (בראשית רבה פ"ג) יום אחד ואיזה זה יום הכפורים וכו' היה צריך הכ"ג בהתחלת עבודתו לטבול א"ע בשער המים שמורה על השורש וזה השער המים היה גבוה שלש ועשרים אמה ונקרא מי נפתוח כמבואר שם ברש"י ז"ל ואלו שלש ועשרים אמה גובה מורה שהכה"ג היה צריך להתיצב כל קומתו בזה המקום עליון המתחלף מאחד שהוא בלתי גבול על גבול התפיסה של ישראל כי למעלה מעשרים רומז על למעלה מהגבול ולזה היה גבוה שלש ועשרים אמה כי המעין מי נפתוח היה גבוה שלש אמות להורות שהכהן הגדול צריך להגביה את עצמו למעלה מהגבול ולעמוד שם כל קומתו שנחשבת נמי לשלש אמות ועל ידי עבודתו נתחלף מאחד לאחד הקב"ה נקרא אחד וישראל נקראו נמי אחד ומיושב נמי בזה קושית התוס' (שם דף לא ד"ה עין עיטם וכו') ולכן נקרא בתורה זה המעין שהוא עין עיטם מעין מי נפתוח להורות על הפתיחה שנפתח בו משורש העליון שהוא בלתי גבול ובלשון חכמים נקרא בגמ' זה המעין בעצמו עין עיטם להורות שהחכמים התפללו על זה שלא יהיה כ"כ פתוח רק שיהיה סתום מעט זאת הפתיחה בכדי שיהיה מקום לעבודה וזה הוא מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל היינו שמעמיד אותם אצלו בהשורש כי ע"י שישראל מבררים עד מקום שכח בחירתם מגעת לכן כל מה שנמצא אצלם בלי בחירה מעמיד השי"ת אצלו זאת בהשורש ומראה שלא היה עוד בכח בחירתם לברר יותר וממילא שם בהשורש יש טהרה לכל אותן הפעולות ג"כ אף שהיה משוללי אור הבחירה:
37
ל״חאמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל (שם יומא פה:). והענין הוא כי איתא בזוה"ק (ויגש רז.) ושמים לא זכו בעיניו וכי ס"ד דגריעותא איהו משמים אלא חשיבו משמים איהו בגין חביבו ורעו סגיא דקב"ה רעי בהו וחביבותיה לגביה דהא אע"ג דאיהו מתקין לון כל יומא ויומא לא דמי בעיניו דאינון מתקנין כדקא יאות בגין דרחימותא דלהון לגביה ורעותיה לאנהרא לון תדיר בלא פסיקו וכו' לא זכו בלחודוי לא כתיב אלא לא זכו בעיניו וכו'. היינו כי שמים הוא בהירות זך ועצום ביותר כדאי' בזוה"ק (ויקהל קצז) שמים לא יכלין למסבל אפי' גרעינא כחרדל מגופא דהאי עלמא וכו' היינו שרומזין תמיד על גודל ההבדל שיש בין עלמא דין לעלמא דאתי וכדכתיב ויעש אלהים את הרקיע ויבדל וגו' ויקרא אלהים לרקיע שמים וגו' היינו שהעמיד השי"ת זאת הבהירות הנקרא שמים להראות שאי אפשר כלל שיהיה בזה העולם כ"כ בהירות זך כמו שהוא למעלה כי עלמא דין הוא בהפוכא מעלמא דאתי ועל זה איתא בזוה"ק שם בכל יומא ויומא אתקין ליה, היינו שכל מה שיתכן להיות במציאות בזה העולם איזה בהירות מראים השמים בזה הבדל אשר עדיין גם זאת הבהירות אינו נחשב כלל לבהירות נגד אור הבהיר למעלה וכל מה שיש בכח הבריאה השגה לברר עצמה בבהירות יותר מראים השמים שוב הבדל וחילוק נגד עוצם הבהירות שהוא למעלה וזה הוא דאיתא שם וכי ס"ד דגריעותא איהו משמים אלא חשיבו משמים איהו, היינו כי כאשר מתפאר השי"ת נגדם ואומר הן שמים לא זכו בעיניו מכלל שהשמים הוא בהירות זך ועצום היותר גדול שיתכן להיות בסוג הנבראים כי כנגד מי שייך שיתפאר השי"ת אם לא נגד הבהירות היותר גדול שבנבראים ונגד זה אומר השי"ת אשר גם זאת לא זכו בעיניו. אמנם כל עסקם של ישראל בזה העולם הוא להראות בעבודתם שאין שום הבדל כלל בין מים עליונים למים התחתונים ובין עלמא דין לעלמא דאתי ומראים בעבודתם בלבושים הנמוכים של עוה"ז כ"כ בהירות כמו שהוא למעלה כי מחמת זאת ההכרה שישראל מכירין היטב דלית להו מגרמיה שום בהירות רק כל מה שיתכן שיהיה אצלם בהירות המה יודעים היטב שאין זאת מצדם כלל רק מהשי"ת וכיון שהוא רק מצדו ית' ומצד השי"ת לא יבצר אור ובהירות בעולם הזה כמו שלא יבצר אור למעלה בלי שום חילוק והבדל כלל בין עלמא דין לעלמא דאתי נמצא שישראל מראים ההיפך משמים אשר אדרבה שאין שום הבדל כלל בין עלמא עלאה לעלמא תתאה וזה הוא דאיתא שם בגמ' ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, היינו שהטהרה של ישראל נמשך ממקום עליון יותר הרבה מהבהירות של שמים וזהו מי מטהר אתכם אביכם שבשמים היינו שטהרת ישראל הוא מעצמותו ית' שמלא כל הארץ כבודו למטה כמו למעלה כי ענין טהרה מורה על לב נקי וטהור שהלב מכיר היטב דלית ליה מגרמיה כלום ואותה הטהרה היא רק אצל ישראל שהמה מכירים היטב אשר אף זאת ההכרה שנמסר בכח האדם להכיר דלית ליה מגרמיה כלום זאת אינו ג"כ ביד האדם מצדו רק מהשי"ת וכיון שהכל הוא גבי ישראל רק מצד השי"ת נמצא שהטהרה של ישראל הוא ג"כ רק מצד השי"ת הרי שהקב"ה מטהר את ישראל וזהו אשריכם ישראל וכו' ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים כי זאת הטהרה הבא מצדו ית' הוא בלי גבול ואין סוף כלל:
38
ל״טבגמ' (שם) ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. ענין טהרת המקוה הוא כי מים מורה על הכרה בבהירות אשר אדיר במרום ה' כדכתיב מקולות מים רבים וגו' אדיר במרום ה'. אכן מצינו במדרש (בראשית רבה) מים התחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא היינו כי מים התחתונים רומז על גודל הטרדא מהסתרת עולם הזה אמנם מצד השי"ת אין באמת שום הסתרה כלל וכל ההבדל שיש בין מים עליונים למים תחתונים הוא רק מצד תפיסת הבריאה כי קודם הבריאה היה כל העולם מים במים והיה אז רק מים עליונים כי אז לא היה עדיין שום הסתרה ורק בכדי שיהיה מקום להבריאה היה המאמר יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים ומחמת זה נעשה הסתרה בעולם ומסבת ההסתרה נסתעפו טרדות רבות שיוכל האדם ח"ו להתרחק מהשורש מסיבתם אבל מצד השי"ת גם מים התחתונים אומרים שירה וכל התרחקות של המים התחתונים הוא רק מצד תפיסת אדם ועל זה הענין רומז טהרת המקוה שהאדם מכניס א"ע במים, היינו בעלמא דאתכסיא להורות בזה שמסיר מאתו הטרדא וההסתרה ומבטל עצמו להרצון הפשוט ית' ומתיצב עצמו האדם עם הכרה בבהירות כמו שהיה העולם בהתחלה מים במים וממילא נטהר האדם לגמרי כי עי"ז מנהיר לו כמו שהוא באמת מצד השי"ת שאין שום הסתרה כלל והשי"ת מנהיר לו אשר גם בעת ההסתרה לא היה מרוחק כלל מהרצון ית'. וזהו ענין טהרת המקוה שנאמר על זה ורחץ את בשרו במים היינו שמסיר האדם מעצמו כל הטרדות שבתפיסתו ומבטל כל דעתו לרצונו ית' ואומר חטאתי נגדי תמיד ועל זה נאמר אולי תסתרו ביום אף ה' ובאמת איך יוכל האדם להסתיר א"ע מפני השי"ת אכן זאת ההכרה מחטאתי נגדי תמיד היא בעצמה המסתיר המכסה ומגין תמיד על האדם ועל זה נאמר ובא השמש וטהר כי השי"ת מראה שלא היה מרוחק מרצונו ית' אפילו רגע אחת כי אם לאו א"כ מהיכן היה מקבל חיים בעת שהיה נראה לו שהוא מרוחק מהשי"ת אלא ודאי שגם אז היה לו חיים מהרצון העליון ית' ולא היה מעולם מרוחק כלל:
39
מ׳אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל וכו'. הענין הוא כי כל מה שמחובר עדיין בהשורש לא יתכן בזה שום טומאה כמאמרם ז"ל בגמרא מה מים מחוברים וכו' והוא כי מה שהוא מחובר ומקושר עדיין בהשורש אינו נופל תחת שום הפסד כלל כמו שמצינו גבי לחם הפנים שלא נתיישן לעולם כדכתיב לשום לחם חם ביום הלקחו והוא מאחר שהיה תמיד סמוך להמקור ושם אי אפשר שיתיישן ויופסד שום דבר וכל ההפסד המתהווה בכל הדברים הוא רק אחר שנעתקו מהשורש ובאים אל תפיסת אדם אזי נתיישנו מצד האדם כי נראה לו בתפיסתו שכבר נפרד ויש בו כח הויה בפני עצמו ומחמת זה נשלל האור מכל מה שבא בהתפיסה ולא נשאר גבי האדם רק הלבוש לבד וכאשר אינו נשאר רק הלבוש אזי נתיישן ונופל תחת הפסד וטומאה. אמנם יש נמי לבושים כאלו אשר אינם ג"כ רק לבוש לבד כ"ש ז"ל מצות אינם צריכין כוונה ופעולה בלי כוונה הוא ג"כ רק לבוש לבד אכן נמצא בהם יקרות עצום הרבה יותר מהכוונה היותר נעלה של אדם אבל חוץ מלבושי המצות הם כל הלבושים עלול להפסד וטומאה ולכן הוא כל העצה לטבול אותם במים ובזאת הפעולה מקשרים אותם חזרה בהרצון הקדום כי מים רומזין על רצון הקדום שהיה קודם כל התלבשות בעוד שהיה העולם מים במים ומזה נמשך טהרה לכל הלבושים כי ע"י שטובל אותם במים מקשר אותם בחזרה להשורש ומחבר אותם למקור רצונו ית' ועל זה הענין היה הטבילה של כה"ג בעין עיטם שהיה למעלה מכל העולם כי ארץ ישראל גבוה מכל הארצות וירושלים גבוה מכל ארץ ישראל כדיליף בגמרא מהכתוב וקמת ועלית וגו' ועין עיטם היה גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות כדאיתא בגמרא (יומא לא) ושם היה טבילתו של כה"ג ביוה"כ להורות שהכניס כל קומתו שם ומסר עצמו לגמרי להרצון עליון ית' שהוא למעלה מתפיסת הבריאה שעליו נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה היינו שזה הרצון היה בלי אתערותא דלתתא כלל ומי שמקשר עצמו בזה הרצון יכול למשוך הימנו טהרה לכל הלבושים. ועל זה הענין איתא נמי בזוה"ק (בהעלותך קנג) כלים שנשתמשו בהם בצונן והן טהורים אינון נשמתין דאינון מסטרא דרחמי ואינון רחמנים מארי חנא וחסדא לא צריכין לאדכאה במים פושרין כבינונים כל שכן בחמי חמין דבהון מתדכין רשעים גמורים דמחממין גרמיה באשא דיצה"ר ועלייהו אתמר כל דבר אשר יבא באש וגו' היינו כי מי שהוא מסטרא דרחמי או אפילו מבינונים נידון בפושרים אף שצריכין גם הם עדיין לבררם מ"מ במעט בירור יכולין להכיר בהם הנקודה מכבוד שמים אבל רשעים נידונין בחמי חמין היינו שיתבטל תפיסתם לגמרי אף שמסבתם יתפשט נמי הכ"ש ביתר שאת כדאי' במדרש גדול קילוסן של רשעים העולה מגיהנם יותר מקילוסן של צדיקים העולה מגן עדן וכו' כי הכ"ש העולה מאותן שעמדו בתפיסתן להיפך מרצונו ית' וכשיתגלה איך שנתפשט גם על ידם הכ"ש למעלה מדעתם יש בזה יותר רבותא אכן לא יהיה להרשעים בעצמם שום חלק בזה הכ"ש כי זה הכ"ש נתפשט על ידם שלא ברצונם ולמעלה מדעתם וזהו דאיתא בזוה"ק שם שהבירור שלהם יהיה בחמי חמין ועלייהו אתמר כל דבר אשר יבוא באש וגו' היינו שיתבטל תפיסתם לגמרי אבל בינונים יתבררו בפושרים היינו שיהיה להם חלק בתפיסתם בהכבוד שמים העולה מהם אחר הבירור וכתב עוד שם הזוה"ק אבל צדיקים גמורים בצונן דעלייהו אתמר כל המשים ריוח בין הדבקים מצננים ליה גיהנם היינו כי מלת צדיק רומז על מי שהוא צדיק רק על הגוון אבל לא בעומק הלב כי מי שהוא זכאי לגמרי גם בעומק לבבו זה נקרא בד"ת נקי כמבואר בש"ס (סנהדרין לג) מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו ת"ל נקי אל תהרוג ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואומר אחד יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין אותו ת"ל צדיק אל תהרוג הרי שמי שהוא זכאי לגמרי נקרא נקי ומי שאינו זכאי בעומק רק על הגוון נקרא צדיק אכן בכל זאת אתמר עליו כל המשים ריוח בין הדבקים היינו כי מצד השי"ת הוא כדאי' בגמרא (תענית) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים ובהשפעה כזאת אין ניכר כלל חילוק והבדל בין הדבקים כיון שהשפע הולך לכל בשוה וע"י הצדיקים המצמצמים א"ע אף שכל צמצומם הוא רק על הגוון ולא מעומק הלב בכל זאת משימים ריוח בין הדבקים היינו שמכינים בצמצומם כלי להשפע לבל ירד לכל בשוה כי אם לאותן שמכינים עצמם עליה ע"ד שביקש מ"ר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה וביארו ז"ל שלא תשרה שכינה רק על ישראל כי כך הוא השורת הדין שלא ישכון המלך רק במקום שמכינים א"ע אליו כך מי שמצמצם א"ע אף רק על הגוון בכל זאת מכין באותו הצמצום כלי ומקום להשפעתו ית' שיהיה ריוח בין הדבקים ולא שילך השפע לכל בשוה בלי ריוח הדבקים. וכתב עוד שם אבל אינון דמשתדלין באורייתא דבכתב ובאורייתא דבע"פ וכו' באורייתא אינון מתדכין בה היינו כי אורייתא דבכתב הוא הכלל היינו הקדושה בקביעות הנמצא בלבבות ישראל ואורייתא דבע"פ הוא הפרט וזה הפרט נמשך מן הכלל כדאי' בזוה"ק (תרומה) אנן מותבינן מזכור שמור מתורה שבכתב תורה שבע"פ ואינון דמשתדלין באורייתא דבכתב ובאורייתא דבע"פ היינו שכל אחד מכיר היטב בהפרט נפש שלו איך שנמשך מהכלל כי מכיר היטב בשורשו בהכלל וזאת ההכרה הוא עיקר הכלל וזה הוא באורייתא אינון מתדכין בה כי אחר שמברר אדם כפי תפיסתו ע"י דברי תורה בכל כחו אזי במקום שאין כח הבנת תפיסתו מגעת שם מראה לו השי"ת ממני יצאו הדברים כבושים וזהו באורייתא אינון מתדכין בה וכו' ועיין בזה לקמן (אות לט):
40
מ״אאמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. הנה השורש מכל הטומאות הוא ההתרחקות מהמקור ית' ומזה ההתרחקות נסתעפו כמה חילוקי מדרגות יש מה שנתרחק האדם מן המקור ית' ע"י שמקטין מאוד את דעתו בדברים שפלים ונמוכים וזה נקרא טומאת שרצים ויש לפעמים טומאות הגוף שטומאה יצאה מגופו מחמת איזה זדון עד שערק מקמי מאריה עד היכן שיש נמי טומאת מת שמורה על כ"כ התרחקות עד שנדמה להאדם שח"ו אפס תקוה ממנו והוא בדעתו לאחר יאוש שאין לו עוד שום תיקון והתיקון לכל אלו ההתרחקות הוא טהרת אזוב ואפר פרה. טהרת אזוב רומז על זה שצריך האדם למאיך גרמיה למשרי עליו גאותא דקב"ה היינו שיכיר היטב אשר השי"ת הוא השופע חיים לכל בריה אפילו להשפלה והנמוכה ביותר וככה צריכה נמי לקבל שפע חיים בכל רגע מהשי"ת אפילו הבריה הגדולה והעליונה ביותר ומאחר שכולם צריכין בשוה להשפעתו ית' א"כ איזה יתרון יתכן שיהיה מאחד על זולתו, ואפר פרה רומז על טהרה הבאה מאתר רחוק כמבואר בזוה"ק (חוקת) והוא נמי כמאמרם ז"ל במדרש רבה (פרשת ואתחנן פ' ב') בני אם חוזרים אתם אצל אביכם אתם חוזרים וכו' היינו שאין נופל מצד השי"ת שום דבר לחוץ כי השי"ת יכול להראות שממני יצאו הדברים כבושים וכל אותן הטהרות צריכין מקוה מים כי טהרת המים רומזין על טהרת השורש קודם שהיה עדיין כח הבחירה בעולם בעוד שהיה כל הבריאה מים במים כי במים לא מצינו מאמר מפורש אלא שבריאת המים נכלל באותו מאמר הקדום הנקרא בגמרא בראשית נמי מאמר הוא וכל הויות הבריאה התחיל אח"כ מזה המאמר דכתיב יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה היינו שיהיה מקום בהבריאה להויית הבחירה אכן כמו שהיה הבריאה משולל בחירה בעת שהיה מים במים כך אף אחר שהעמיד השי"ת מקום לכח הבחירה מ"מ השאיר השי"ת לעצמו מקום אחד בהבריאה אשר שם יהיה הבריאה משוללת כח בחירה היינו שלא יגיע שם יד האדם בבחירת עבודתו כלומר שגם אחר כל יגיעת ברורי עבודתו יהיה מוכרח האדם לבא לעזרתו ית' שיחתום שם השי"ת ממני יצאו הדברים כבושים ועל זה רומז טהרת מקוה מים שאחר שמברר האדם בכל כחו כפי מה שיד תפיסתו מגעת אזי מנהיר לו השי"ת אשר אותו הכשלון שהיה אצלו לא היה תלוי כלל בכח בירורי עבודות מבחירת אדם אלא שהיה נמשך מזה המקום שהשאיר השי"ת לעצמו שהאדם יהיה משולל בו בחירה כמו בעת שעדיין היה העולם מים במים בכדי שיכיר האדם מחמת זה מה בין לי ולך כענין שאמר ר' יוחנן לתלמידו אם אתה תבין כמו אני א"כ מה בין לי ולך (שבת) נמצא שממני יצאו הדברים כבושים ועל זה רומז טהרת המים וזה הוא דאיתא בזוה"ק (בהעלותך קנג) רשעים גמורים דמחממין גרמי' באשא דיצה"ר ועלייהו אתמר כל דבר אשר יבא באש בגין דזוהמא דלהון נפישין וכו' אבל אינון דמשתדלין (ברזי) באורייתא דבכתב ובאורייתא דבע"פ דאינון אש ומים ואינון דמשתדלין ברזי דאורייתא דאיהו אור דכתיב ביה ותורה אור באורייתא אינון מתדכין בה וכו' היינו כי אש של מטה הוא כדכתיב ואש לא אמרה הון כלומר שכל מי שאומר שיש לו איזה כח אזי מבטל האש את כל כחו ומראה לו שאין להבריאה שום הון אבל אינון דמשתדלין באורייתא דבכתב דאיהו אור דכתיב ביה ותורה אור וכו' וכמו שנאמר הלא כה דברי כאש וזה האש הוא אש של מעלה אשר יש בה כל מיני טובות כמו שנאמר על האריה של אש של מעלה ופני האריה אל הימין וגו' וימין רומז תמיד על כל מיני חסדים טובים ועל אש כזה נאמר ותורה אור ונאמר כה דברי כאש וזה הוא דאיתא שם באורייתא אינון מתדכין בה היינו כי אחר שמברר האדם כפי תפיסתו ע"י דברי תורה בכל כחו אזי בזה המקום שאין יד תפיסתו מגעת שם מראה לו השי"ת ממני יצאו הדברים כבושים וכמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה את הפסוק טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי היינו כי בטרם כל צריך האדם לילך בכל הבירורין כפי כחו עד מקום שידו מגעת ולהתחרט היטב על מה שעבר ויאמר שוגג הייתי וזהו טרם אענה אני שוגג ועתה היינו אחר תשובה כי אין ועתה אלא תשובה כדאיתא במדרש אמרתך שמרתי היינו כי אחר תשובה מנהיר השי"ת שממני יצאו הדברים כבושים שיתרחק לעבור דרך אותו כשלון כי אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם ואם לא היה עובר מקודם דרך זה הכשלון לא היה לו יתכן כלל להגיע להכרה יקרה כמו שיש לו עכשיו וזהו באורייתא אינון מתדכין בה וכו':
41
מ״בואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל (גמ' שם). ענין טהרת המקוה הוא כי איתא במדרש (בראשית רבה) מתחלה היה העולם מים במים וכו' היינו שכך העמיד רצונו ית' שהישוב הדעת היותר גדול שבעולם ילך דווקא דרך טרדא הגדולה ביותר ומים רומזין על גודל הטרדא כמו שמצינו בגמרא (תמיד) כל נחותי ימא לא מייתבא דעתייהו עד דיתיבו ליבשתא וכו' ומחמת זאת הטרדא דווקא יכירו את הכבוד שמים ע"ד דאיתא בזוה"ק (תצוה) לית נהורא אלא מגו חשוכא ולית פולחנא אלא מגו חשוכא וכו' ועל זאת ההכרה הבאה מסבת הטרדא איתא במדרש (שם) שהמים מקלסין אדיר במרום ה' היינו שהשי"ת הוא מרומם על כל הטרדות שיכולין להכיר שפיר את הכבוד שמים גם בכל הטרדות אכן נקרא זאת ההכרה (שם במדרש) עבדים אלמים שמדברים ברמיזה ועל זה אמר הקב"ה יקוו המים וגו' אל מקום אחד ותראה היבשה היינו שיהיה מקום לתפיסת אדם אמנם זה המקום לתפיסת אדם הוא ג"כ רק לבוש כי כל הבריאה הוא באמת רק לבושים לרצונו ית' ע"ד מאמרם ז"ל חשוכא אלביש לנהורא (שם בזוה"ק) נמצא שעיקר שורש הרצון ית' הגנוז בכל אלו לבושים שהם בתפיסת אדם הוא באמת למעלה הרבה מהתפיסה ועל זה הרצון עליון שהוא למעלה מהתפיסה רומזין מים כי מים רומזין על רצון עליון כזה שלא בא עדיין בהתלבשות התפיסה של אדם כי מים רומזין על טרדא וכל הטרדות המה למעלה מתפיסת דעת האדם כי נסתרים המה מהבנת הדעה של אדם לכן מכסה האדם א"ע בהמים להורות בזה שמכליל א"ע בעצמות ההסתרה שהוא רק מחמת הרצון עליון ית' שהציב אותה במכוון בכדי שיגיע האדם ע"י אותה הסתרה להישוב הדעת היותר גדול וממילא נטהר האדם כי נמצא נצב ועומד בתוך עומק רצון עליון ית' שהציב זאת ההסתרה ועל זה איתא בזוה"ק (ויקרא כג:) ומאן דקאים בלילה למלעי באורייתא אורייתא קא מודעא ליה חוביה ולא באורח דינא וכו' ולילה רומז על הסתר היינו כי מזה שמקרב האדם עצמו לשורש הרצון להתיצב חזרה בתוך עצמות ההסתר שהעמיד השי"ת נמשך ממילא לזה האדם כל מיני טהרה כי עיקר שורש הטומאה הוא זה ההתרחקות שהאדם היה מרחיק עצמו מן השורש אבל אח"כ כשמקרב האדם א"ע לעלות לעומק רצונו ית' נמצא שעומד סמוך לשורש הרצון ית' ומחמת זה נטהר ממילא גבי זה האדם גם למפרע כל הפעולות שהיו מלפנים אצלו בחשך ובהסתר ובגודל טרדא כי נתבררו למפרע שכל אותן הטרדות היה אצלו רק כפי חק הרצון עליון שהציב זאת ההסתרה בכדי שיגיע על ידה להישוב הדעת היותר גדול אבל זה האדם בעצמו לא התפשט מעולם מצדו באותה הסתר כלל רק כמו שהעמיד אותה רצונו ית'. וזהו דאיתא בהאר"י הק' ז"ל (בכוונת המקוה) שצריכין לכוון בטהרת המקוה השם 'א'ל'ד היינו כי השם 'א'ל'ד רומז על זאת הכוונה שביארנו כי השם 'א'ל רומז על כל הכת שמסר השי"ת בהויית הבריאה כדכתיב חסד אל כל היום וד' רומז דלית ליה מגרמיה כלום ואיתא שם עוד (בכוונת המקוה) שאחר שטובל האדם בהמקוה נעשה משם 'א'ל'ד שם 'א'ל'ג'א היינו שנעשה מד' 'א'ג וכוונתו הקדושה כי ג' רומז על כל ההתפשטות כענין מאמרם ז"ל בגמ' מה דרכן של גומלי חסדים לרדוף אחר דלים וא' רומז שע"י זאת ההכרה דלית ליה מגרמיה כלום יכול האדם לעלות לשורש רצון העליון ית' עם כל ההתפשטות שלו ועם כל הטרדות שלו וזהו שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו היינו שמזה המקום שהציב רצונו ית' שיהיה נקרא לפני ה' נמשך כל הטהרה לישראל כי באמת איך שייך לומר לפני ה' הלא גמירי שאין למעלה לא עורף ולא פנים ולא עופי וכו' כדאי' בש"ס (חגיגה טו) אכן זה הוא כמבואר בזוה"ק (תרומה קע) על הפסוק כי מלפני ה' הוא בורח ותנינן מאי טעמא אזיל יונה וברח וכו' מאן יכול למברח מקמי קב"ה וכו' ומבאר שם כי מלפני ה' הוא בורח ולא לפני דהא הוה ידע דנבואה לא הוה אתי אלא מלפני וכו' היינו כי רצונו ית' העמיד מקום כזה שנקרא מלפני ה' על דרך שנאמר וראית את אחורי ופני לא יראו והלא גמירי שאין למעלה לא עורף וכו' אלא הפירוש הוא שהציב השי"ת הסתרה בתפיסת אדם וזאת ההסתרה נקרא מלפני ה' ועל זאת ההסתרה רומז נמי וראית את אחורי. וזהו דאיתא שם בזוה"ק מלפני ולא לפני היינו כי זאת אינו כלל בכח האדם לברוח ולהסתיר א"ע מהשי"ת רק מצד שיכול להטריד את דעתו בהיקף גבול תפיסתו וזהו מלפני ה' שלא יופיע עליו אור עליון ית' אבל כל זה רק בדעתו הסתיר עצמו כלומר בהיקף גבול תפיסתו וזה הוא הפירוש מלפני ה' הוא בורח אבל לא לפני ה' כי מהשי"ת אי אפשר לברוח וזהו נמי הפירוש לפני ה' תטהרו כלומר כפי מה שמברר האדם בהיקף גבול תפיסתו עד שמגיע לעצמות הרצון של ההסתרה וזה הרצון שהציב השי"ת שיהיה הסתרה בגבול תפיסת אדם נקרא לפני ה' ומזה הרצון בעצמו נמשך לישראל כל מיני טהרה:
42
מ״גמוצאי יוה"כ
43
מ״דאיתא בזוה"ק (תרומה ספרא דצניעותא קעז) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכו' ועץ פרי מבואר בזוה"ק (תצוה קפו:) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי דא איהו אילנא דאקרי עץ פרי וכו' ובג"כ עץ פרי הדר איהו עץ דכל הדורא דגופא ביה תליא ודא איהו עץ עושה פרי וכו'. והענין הוא כי על דשאים אמרו ז"ל בש"ס (חולין ס:) שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וכו' וזה מורה על גודל הצמצום הנטבע בהם אשר בטבע אין חפצם בגודל התפשטות כי אם לכי ומעטי עצמך לזה לא רצו לצאת מפתח קרקע ולהתפשט עצמם עד שהאיר להם השי"ת ע"י תפלת אדם הראשון אז הסכימו לצאת מפתח קרקע כענין שנאמר טוב אמר לך עלה הנה וגו' אבל כל זמן שלא היו מכירין מפורש הארת רצונו ית' לצאת מעטו א"ע לבלתי צאת מפתח קרקע כך ממש הוא הענין מעינוים של ישראל ביוה"כ כי בט' לחדש שהוא ערב יום כפור נתעורר תמיד המדה התשיעית שנקרא יסוד אשר על ידי זאת המדה הולכים כל מיני השפעות טובות לישראל ואז בעת שנתעורר מדת יסוד הוא באמת המצוה להרבות באכילה ושתיה כמאמרם ז"ל כל האוכל ושותה בתשיעי וכו' כי בזה שאוכלין ושותין בתשיעי מרמזין אשר השלימות מכל השפעות טובות הוא באמת רק ע"י הצורת אדם כי בלעדי הצורת אדם היו עומדין כל השפעות על פתח קרקע ולא רצו לצאת ואח"כ כאשר נגמר השפעות מדת יסוד בתכלית השלימות לבוא אל הצורת אדם אזי מעטו ישראל א"ע בחמשה העינוים ומצמצמים א"ע למסור הכל בחזרה אל השורש ית' עד שינהיר להם רצונו ית' מפורש וזה הוא הפירוש ממאמר הזוה"ק תדשא הארץ דשא היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכו' כי שניהם הם ענין אחד כמבואר וע"י שישראל מעטו א"ע כ"כ ביוה"כ זוכים אח"כ לחג האסיף. וזה הוא דאיתא (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר פרי דא אילנא דאקרי עץ פרי וכו' היינו שזוכים לתפלה בקביעות כי שני עניני תפלה יש. יש תפלה בשעתה והלבוש בזה העולם לזאת התפלה הוא זרעים שצריכין לזרוע אותם בכל שנה ושנה מחדש. ויש נמי תפלה בקביעות שהוא כענין שנאמר ואני תפלה וכדכתיב ויתפלל בעדו תמיד היינו שהלב הוא מלא תפלה בלי הפסק כלל גם בשעת שינה והלבוש בזה העולם לזאת התפלה בקביעות הוא פירות האילן שזורעין את האילן פעם אחת ושוב עולה אח"כ השרף מעצמו ומצמיח פירות בכל שנה ושנה וע"י העינוים של יוה"כ זוכים ישראל לתפלה בקביעות כי ענין תפלה מבואר בזוה"ק (תקוני זוה"ק תיקון מז) תפלה איהו בגין דאיהו סוס לקב"ה ואיהו אתעבידת טפלה לרוכב וכו' אית טפל בט' ואית תפל בת' היאכל תפל מבלי מלח והאי תפלה הכא איהו בת' וכו' היינו ע"י שישראל מבטלים א"ע ביוה"כ ומחברים א"ע לרצונו וכל מגמת תשוקתם הוא להיות טפלים לרוכב ע"י זה נעשה אח"כ תפלה בת' כדכתיב היאכל תפל מבלי מלח כלומר שמראה השי"ת שכל מה שסבלו ישראל מהחסרונות שלהם מזאת בעצמו סובל נמי השי"ת כביכול כי כל מה שמחוסר לשום נפש מישראל אפילו בצרכי גופו זאת בעצמו נחשב לחסרון בכבוד שמים ח"ו לכן ע"י שישראל מחברים א"ע באלו העינוים לרצונו ית' מגיע להם אח"כ בשורת הדין את חג האסיף שיאספו עליהם כל מיני השפעות טובות כי נעשה מהחיבור שהיה לישראל ביוה"כ הנקרא טפלה בט' תפלה בת' וזהו דאיתא (שם) פרי דא אילנא דאקרי עץ פרי וגו' שמרמז על תפלה בקביעות וכיון שיש בישראל תפלה בקביעות אזי נאספו ממילא עליהם כל השפעות טובות והסדר התפלה מכל יום הוא נמי על זה הענין כמו שאמרו ז"ל בגמרא יפנה ויטול ידיו ויקרא קריאת שמע ואח"כ יתפלל כי ע"י שמקבלים מתחלה עליהם עומ"ש ומוסרים א"ע לרצונו ית' אזי כל מה שמתפללים אחר כך אפילו על צרכי הגוף נמי צרכי כבוד שמים הוא:
44
מ״האיתא בגמרא (שבת פט:) דרש רבא מאי דכתיב לכו נא ונוכחה יאמר ה' לכו נא בואו נא מבעיא ליה וכו' לעתיד לבוא יאמר להם הקב"ה לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם ויאמרו לפניו רבש"ע אצל מי נלך אצל אברהם שאמרת לו ידוע תדע ולא ביקש רחמים עלינו אצל יצחק שבירך את עשו והיה כאשר תריד ולא ביקש רחמים עלינו אצל יעקב שאמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ולא ביקש רחמים עלינו אצל מי נלך עכשיו יאמר ה' אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו'. ביאור הענין כי אין קורין אבות אלא לשלשה כדאיתא (ברכות טז:) היינו שאין יתכן עוד בעוה"ז לשום נברא להשיג כ"כ בהירות זכה ועצומה כמו שהיה מאיר גבי האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב והם בקשו לקבוע קדושת מדתם בזה העולם בקרב ישראל אברהם אבינו חפץ לקבוע מדת החסד שלו ולהראות הכרה גם בזה העולם איך שהשי"ת הוא רב חסד לזה בורר אאע"ה מלכיות כי אי אפשר בזה העולם להכיר ברב חסדו ית' בלתי הלבושים מההיפך כי ע"י ריבוי התפשטות למיני דרך ארץ ונימוסי המלכיות הנמצאים בזה העולם במלכותא דארעא יכולין להוכיח מלכותא דרקיע ולהכיר מסבת זה נמי גודל רב חסד הנמצא בהקדושה וכמו שמצינו בגמ' (שם נח.) לעולם ישתדל אדם לרוץ וכו' אפילו לקראת מלכי אומות שאם יזכה יבחין וכו'. ויצחק אבינו שמדתו גבורה ביקש לקבוע הכרה מפורשת בעוה"ז דאית דין ואית דיין לזה בירך את עשו והיה כאשר תריד היינו לא שאית דין ואית דיין הפורע דוקא לעתיד אלא שגם בזה העולם פורע כאשר תריד וגו'. ויעקב אבינו מאחר שאצלו היה כבר אלו שתי המדות בקביעות גמור לכן היה כל חפצו להראות בזה העולם מפורש כי חלק ה' עמו וזאת אי אפשר כי אם ע"י ירידת מצרים כדאי' בזוה"ק (לך פג.) כד בעא קב"ה למעבד לון עמא חדא עמא שלים ולקרבא לון לגביה אי לא נחתי בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליה וכו', וזה דאיתא בגמ' (שם) שיאמרו ישראל רבש"ע אצל מי נלך וכו' עכשיו יאמר ה' היינו כיון שהאבות בעצמם לא היה להם זה הכח להוריש לבניהם אחריהם הבהירות מהמדות שלהם כי אם ע"י כמה וכמה לבושים ההפכים וגודל סבלנות א"כ יאמר ה' איזה בטוחות יש לנו מעכשיו על האבות וזה הוא אצל מי נלך עכשיו יאמר ה' כי אין לנו להשען עכשיו ולבטוח רק על אבינו שבשמים אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וזה הענין הוא נמי ביום כפור כי אחר כל העבודות החזקות מימי התשובה הקודמים שהם כדאיתא בירושלמי (יומא) נגד הפסוק רחצו הזכו וכו' היינו שבאלו העשרה ימים מבררים ישראל עצמם ורוחצים ומנקים את לבבם מכל רע עד מקום שכח ידם מגיע ואח"כ כשמגיע יום כפור אומרים ישראל שאפילו זה הכח לברר ולנקות את הלב אינו ג"כ בכח ידם ואין לנו שום דבר שנהיה יכולים לבטוח ולסמוך עליו ואין לנו להשען על שום עבודה ואצל מי נלך עכשיו רק על אבינו מלכנו שבשמים וזה הוא שאנו אומרים אחר כל התפלות של זה היום אבינו מלכנו וגו' אמר הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וזה הוא נמי שאנו מקיפין בימי הסוכות אח"כ כדאיתא (סוכה מה) בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' וגו' ואותו היום מקיפין שבע פעמים וכו' שאז הוא סיומא דדינא כדאיתא בזוה"ק (צו) היינו שכל העבודות מזה החדש לא נגמרו עד יום הערבה ואיתא בגמרא (שם דף נא.) הפכו פניהם ממזרח למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל וכו' ואנו ליה עינינו וכו' ולהבין זאת מה לנו לספר מגנות אבותינו אמנם זה הכל היה לרמז שאנו מראים בזה שאין לנו שום דבר לבטוח עליו ואפילו על אבותינו הקדושים אין לנו ג"כ שום בטוחות מאחר שאין בכחם להוריש לבניהם יקרות הקדושה מבהירות עבודתם שהיה אצלם כי אם ע"י אחוריהם אל היכל ה' ולבושים ההפכים כאלו שהם רחוקים לגמרי מאור השי"ת א"כ איזה בטוחות נשאר לנו מהאבות וזהו שאומרים אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם להיכל ה' וכו' היינו שאין לנו להשען ולבטוח על שום תקיפות אלא על אבינו שבשמים וזהו ואנו ליה עינינו ועל זה נאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה':
45
מ״ווכך היתה תפלתו של כהן גדול יהי רצון וגו' שתהיה שנה זו הבאה עלינו וגו' אם שחינה גשומה ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שבעולם צריכין ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה לא זה לזה ולא לעם אחר שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה וכו'. הענין הוא כי לאחר כל אותן עבודות שהיה לכהן גדול ביום הכפורים שיכנס בו ביום לפני ולפנים בפר ואיל וקטרת דקה מן הדקה היינו שהכניס עמו לקה"ק עומק הנקודה של לב ישראל כי קטרת דקה מן הדקה מורה על הנקודה הפנימי שהעומק הפנימי מלבבם של ישראל הוא תמיד מקושר בשורש רצונו ית' בלי שום נטיה להצד ובזה הגביה את הכלל ישראל למעלה מעולם שנה נפש והכליל אותם בשורש רצון עליון ית' המנושא מכל הגבולים ואחר כל אלו העבודות יצא לבית החיצון והתפלל תפלה זו לבלתי יהיה האור למעלה מתפיסת אדם שלא בהדרגה אלא שירגיש זאת האדם גם בתפיסתו וזה היה כל המכוון מזאת התפלה לבל יתעלם אור רצונו ית' מתפיסת ישראל רק שיראו מפורש רצונו ית' ושיכירו בתפיסתם הכבוד שמים היוצא מכל הדברים שבעולם וזהו שהתפלל אם שחונה גשומה כי שחונה מורה על אהבה הפשוטה שיש להשי"ת עם ישראל מהשורש העליון אכן מחמת עוצם הבהירות מזאת אהבה הוא מנושא מאד למעלה מתפיסת אדם ועל זה התפלל שיהיה גשומה היינו שישפיל השי"ת את האור וילביש אותה אהבה בלבוש נמוך וגשמי כדי שיכירו ישראל גם בתפיסתם הגשמי הארת פניו ית' בכל הפעולות שלהם כדכתיב ומשביע לכל רצון היינו שיהיו רואים מפורש רצונו ית' בכל מעשיהם וממילא יכירו נמי היטב להבחין מלקבל מה שמשולל רצון והארת פנים. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה לא זה לזה ולא לעם אחר. היינו שינהיר השי"ת הארת פניו לכל פרט נפש מישראל שיכיר מפורש איך שהוא מקבל רק מהשי"ת בעצמו בלי שום אמצעי הגם שהשפעתו ית' כשיורדת לזה העולם מוכרח להתלבש בלבושים אכן התפלל שלא יהיה ח"ו אחד משועבד לחבירו לקבל ממנו פרנסתו כי זה נראה שאין בכחו לקבל מהשי"ת ביושר כי אם ע"י ממוצע אמנם מה שנושאים ונותנים זה עם זה לא נקרא מקבל ע"י ממוצע כי כמו שזה צריך לזה כן זה צריך לזה. ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריכין לו. היינו שהתפלל שלא יקובל תפלה כזאת שהוא רק לפי שעה והוא כענין שמצינו לפעמים בעוה"ז גם פעולה כזאת שאין נראה בה הרצון ית' מצליח לפעמים כדאי' בגמרא (חולין סנהדרין) חוצפא אפילו כלפי שמיא מהניא אמנם מאחר שהעמיד השי"ת בזה העולם גוון כזה בטח יש באותו הגוון ג"כ כבוד שמים אכן הכ"ש היוצא מפעולה כזאת אינו לעולמי עד אלא לפי שעה לכן התפלל הכה"ג שלא ישגיח השי"ת רק על תפלה שהיא לעולמי עד וזה נקרא תפלת רבים וממילא יתברך הלפי שעה ג"כ כי כיון שיהיה שפע לעיקר האילן ממילא לא יחסר שפע להענפים ג"כ. וזאת התפלה אל יכנס תפלת עוברי דרכים לפניך וגו' היא מסובב על קוטב אחד עם התפלה ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה כי זאת התפלה שלא יעדי עביד שולטן מבית יהודה הוא ג"כ מכוון כזה כמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהתפלל להשי"ת שישגיח תמיד ביחוד על השורש ושבט יהודה הוא שורש החיים מכל ישראל וממילא כשיתברך השורש לא יהיה נחסר ברכה להענפים ג"כ כדאיתא בזוה"ק (בשלח נח:) בעיקר שרשוי ינקין אינון סחרניה ואינון ענפין דמשתכחין באילנא וכד מטי עדן שלטניה דכל ענפא וענפא כלהו בעאן לשיצאה כולא גופא דאילנא דאיהו עקרא דכלהו ענפין ההוא דשליט עלייהו וכו' וזהו נמי המכוון מהתפלה שלא יכנס תפלת עוברי דרכים לפניך לענין הגשם בשעה שהעולם צריכין לו כי הגם שזה העובר דרך מודה נמי ומשבח להשי"ת בשעת מעשה עכ"ז נחשב רק כענף נגד השורש לגבי צורך הגשם הנצרך בקביעות לעולם ולזה אמרו ז"ל (ר"ה יז:) יורדי הים באניות עשה להם סמנין לפניהם ולאחריהן וכו' הני נמי כיחידין דמי וכו' היינו אף שבשעה שניצולו מן הים המה נמי מודים ומשבחים להשי"ת מ"מ הני נמי כיחידין דמי שכל תפלתן נחשב רק כמו לפי שעה נגד תפלת צבור וכן תפלת עוברי דרכים אף שאם יפסקו הגשמים יודו וישבחו להשי"ת מ"מ נחשבו רק לפי שעה נגד צורך הרבים שיש בהגשם בקביעות להצמיח תבואה ולגדל פירות וכל זאת התפלל הכה"ג בצאתו מן הקדש כי אז היה רואה מפורש אהבת ישראל בהמקור ית' כי החמש טבילות שהכה"ג היה טובל בזה היום רומזים לטבילתו בהמקור עליון של אהבת ישראל עם תשוקות הנותן לזה התפלל אח"כ שימלא כבודו ית' בכל הארץ ג"כ היינו שינהיר השי"ת את אור רצונו בסדר והדרגה שיהיה בכח האדם לקבלו בכדי שיהיה מפורש גם בתפיסת אדם אור רצונו ית' אפין באפין כי עד לא הוה מתקלא לא הוה משגיחין אפין באפין כדאיתא בזוה"ק (תרומה קעו:) היינו שאורו ית' היה למעלה מתפיסת אדם וכאן התפלל שינהיג השי"ת את אורו בהדרגה כדי שיכיר האדם רצון השי"ת פב"פ. ולזה נמי התפלל שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה ומדוע לא התפלל נמי על קליטת הזרע ג"כ אכן על הקליטה לא היה צריך להתפלל כלל כי מאחר שהגיע בזה היום למקור עומק רצונו ית' ושם היה רואה מפורש שלא אתאביד כלום מישראל כדאי' בזוה"ק (משפטים ק:) אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה וקב"ה עביד מינה מה דעביד ואפילו מלה דבר נש ואפילו קלא לא הוה בריקניא ואתר ודוכתא אית להו לכלא וכו' ואין שום תפלה שלא יהיה נענה לזה לא היה צריך להתפלל על הקליטה אכן מחמת שיש לפעמים תפלה אשר האדם אינו מכיר בתפיסתו איך שנענה בה ונראה לו שנפלה ח"ו תפלתו לחוץ על זה התפלל הכה"ג שלא תפיל אשה פרי בטנה היינו שיהיה בתפיסת האדם ג"כ ישועת השי"ת שיראה האדם בתפיסתו העניה על תפלתו שיכיר שפיר איך שתפלתו הולידה פירות. וזהו נמי התפלה שלא יעדי עביד שולטן מבית יהודה היינו כי שבט יהודה הוא הלב של ישראל שיש גבי שבט יהודה הכרה מפורשת שלא יהיה נדח ח"ו שום לבוש מישראל כי אהבת השי"ת נקשר בהם בקביעות לכן התפלל הכה"ג שלא יעדי עביד שולטן מבית יהודה וזאת התפלל אפילו בזמן דורו של מנשה מלך יהודה אף שעל הגוון היה נראה בזה העולם שהוא לגמרי ההיפוך מרצונו ית' כי זה השבט הוא השורש של כל ישראל אשר בו שוכן רצונו ית' בקביעות:
46
מ״זוכל אלו התפלות התפלל הכה"ג בבית החיצון כי בית החיצון מורה על הכנה של האדם מה שהאדם מכין מצדו כלי לקבל אורו ית' ולכך היו משביעים אותו קודם יוה"כ שלא יתקן מבחוץ ויכניס לפנים כי בעת שהיה צריך לכנוס לפני ולפנים היה צריך לסלק כל תפלתו ואפילו ההכנה שלו היה צריך לבטל להשי"ת וזה הוא שלא יתקן מבחוץ שלא יכין שום כלי קיבול כי היה צריך למסור א"ע עם כל ההכנה שלו להשי"ת:
47
מ״חאמנם אחר שסילק כל תפיסתו לגמרי ומסר עצמו בלפני ולפנים לגמרי להשי"ת אח"כ היה יוצא לבית החיצון היינו להכין כלי קיבול לאורו ית' כי באמת הוא עיקר תכלית המכוון מרצונו ית' שאמר והיה העולם דוקא שיהיה השארה בזה העולם כדי שיהיה מי שמכיר באור רצונו ית' א"כ מוכרח להיות הכנה מצד האדם ולא שיתבטל תפיסת הבריאה לגמרי עד שלא יהיה נשאר מי שיכיר את אור רצונו ית' לכן אחר כל התבטלות שלו התפלל שישפיע השי"ת את אורו בהדרגה בכדי שיכיר האדם בכח עבודתו את אור רצונו ית' בכל עניני עוה"ז שיהיה מכאן והלאה הכל במתקלא שיכיר האדם בתפיסתו הכבוד שמים בכל הדברים אפין באפין ועל זאת המתקלא שיהיה אפין באפין רומז חג הסוכות כי אחר העבודות של יוה"כ מנהיר השי"ת לישראל הכרה מפורשת איך שאורו ית' מקיף אותם וגם הארבעה מינים רומזים על כח עבודה שמנהיר אז השי"ת לישראל ומזה נמשך לישראל כל התקיפות שמכירין מפורש שהם עושי רצונו ית' כי חפץ השי"ת בעבודתם ולזה איתא במדרש רבה (אמור) על הארבעה מינים דידן נצח:
48
מ״טה' הוא האלהים. איתא בכתבי האר"י הק' ז"ל אשר לפי הנראה היה צריך לומר אלהים הוא ה' כי מי נתלה במי הוי אומר הקטן נתלה בגדול אכן הענין הוא כי רק בתפיסה הנמוכה של אדם שאינו יכול לצייר דבר קטן בלתי שיצייר אותה בדבר גדול שייך אצלו לומר מי נתלה במי וכו' אבל מצד השי"ת אין שייך לומר שתולה דבר בזולתה לזה נאמר שפיר ה' הוא האלהים היינו כי השם הויה מורה על הארה מפורשת. והשם אלהים מורה על התלבשות האור אשר מזה ההתלבשות נסתעפו כל הדינים היינו לבושים רחוקים כל כך שאין עוד בהם שום הכרה באורו ית' לזה נאמר ה' הוא האלהים ואלו ב' השמות ביחד מורה על שם מלא כדאיתא בזוה"ק (משפטים קיג) ושם מלא היינו שיש הכרה מפורשת איך שאור רצונו ית' הוא מלא בכל הלבושים אף בהרחוקים מאד וכמו שמצינו גבי אליהו הנביא לאחר שהקריב בחוץ והראה אור כבודו ית' אף בכל הלבושים רחוקים שמבחוץ אמר ה' הוא האלהים וכן אחר כל עבודות של יוה"כ שמנהיר אורו ית' אז אף בכל הלבושים שמבחוץ אומרים בו ה' הוא האלהים להורות שניכר אורו ית' אף דרך כמה לבושים כדכתיב וימלא כבוד ה' את כל הארץ:
49
נ׳איתא בגמרא (שם דף נג:) ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון וכו' אם שחונה גשומה וכו' להבין זה שלא אמר בתפלתו יהי רצון שתהא שנה זו גשומה מדוע אמר אם שחונה תהיה גשומה וגם מה זה שכל תפלתו היה רק בבית החיצון אמנם זהו ע"ד שמצינו בגמ' (תענית כב:) בארץ ישראל אין רשאים להתפלל על רוב טובה ובגולה רשאים להתפלל על רוב טובה והוא כי ארץ ישראל הוא כדכתיב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וגו' היינו אף שהשי"ת משפיע בכל הארצות אך בארץ ישראל ניכר ביותר איך שהשי"ת הוא הנותן ולכן אין שייך להתפלל שם על רוב טובה מאחר שרואים מפורש שהשי"ת נותן אותה ומה שהשי"ת נותן הוא בטח לטובת ישראל שהרי גם בלעם אף שהיה לו מאד צרת עין לישראל בכל זאת מעיד הוא שטוב בעיני ה' לברך את ישראל שכל מה שנותן השי"ת לישראל הוא רק טובה וא"כ איך שייך להתפלל בארץ ישראל על רוב טובה אכן בגולה שנסתר זאת הבהירות יכולין שפיר להתפלל על רוב טובה שיהיה ניכר גם בהבנת תפיסתנו הטובה וזהו הענין נמי שלא היה יכול להתפלל כלום לפני ולפנים משום ששם היה ניכר מפורש החיבור מכל לבושי ישראל באורו ית' הבלתי גבול ואי לזאת לא היה שום מקום לתפלה כי היתכן להגביל אור הבלתי גבול בתפלה שהוא בצמצום הגבול של תפיסת אדם אולם בבית החיצון שלא היה הבהירות כ"כ עצום שפיר היה יכול להתפלל תפלה קצרה שיהיה כל השפע שישפיע לנו השי"ת גם בהבנת תפיסתנו כי הגם שהשי"ת חפץ להיטיב ומשפיע תמיד מ"מ התפלל שיהיה ניכר נמי הטובה מפורש בתפיסתנו הקטנה ג"כ וזה הוא שהתפלל אם שחונה היינו אהבה גדולה למעלה הרבה מתפיסתנו הנמוכה תהיה גשומה היינו שהטובה מזאת אהבה הגדולה תהיה מגושם קצת בכדי שיהיה ניכר מפורש הטובה גם בתפיסתנו הקטנה וזהו נמי דאיתא בירושלמי (יומא) שהיה מתפלל שם שלא יצא עלינו גלות ואם יצא עלינו גלות יהיה גלותנו למקום תורה שלא יצא עלינו חסרון ואם יצא יהיה חסרוננו בחסרון של מצוה וכו' ולהבין זאת מדוע לא התפלל שאף אם יצא ח"ו יבטל השי"ת זאת הגזירה אכן גם בבית החיצון אף ששם לא היה מאיר עוד כ"כ מפורש כמו בקדשי הקדשים מ"מ היה עדיין ניכר גם שם איך שהשי"ת עוסק תמיד רק לטובת ישראל ולא היה שום מקום גם שם לומר דעה להשי"ת אלא ששם היה כל תפלתו ע"ד הכתוב והרבה עמו פדות היינו שהשי"ת הוא כל יכול להראות אף בתפיסת אדם כל הישועות אף באותן הגזירות שכבר נגזרו שטובתן הם למעלה מהתפיסה ונקרא רוב טובה והתפלל הכה"ג שיהיה הכרה בהטובה גם בתפיסתנו בלי שום סבלנות כי כל הסבלנות הוא רק ממה שהוא למעלה מהבנת תפיסתנו וזהו נמי שהתפלל ואל יכנוס לפניך תפלת עוברי דרכים היינו מאותן שהם רק לפי שעה כי כל הטובות שמשפיע השי"ת להעכו"ם המה באמת רק לפי שעה בכדי שיצמח מזה אחר זמן טובה לישראל כי עיקר המכוון מהשי"ת הוא רק לישראל וכענין שמצינו בגמרא (ע"ז) שגוי אחד היה אצלו יין תפוחים משבעים שנה ואח"כ הגיע זה היין לרבינו הקדוש לרפואה אמר רבינו הקדוש ברוך המקום שמסר את עולמו לשומרים וככה הם כל הטובות הנמצאים כעת גבי העכו"ם ששומרים הטובות בשביל ישראל אכן כל עוד שהם שומרים את הטובות יש לנו סבלנות מזה שהשפע הוא אצלם וכל הטובות המה כעת בידם לזה התפלל הכה"ג אל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים רק שיתן השי"ת השפע מכל הטובות לעיקר מקום המכוון שלו שהם ישראל כי גבי ישראל אין הטובות אצלם בתורת שומרים כי אם בקנין גמור עדי עד וזה הוא ג"כ שהתפלל ולא יעדי עביד שולטן מבית יהודה כי לעת עתה העמיד השי"ת שכל השפעות ילכו לישראל דרך בני רחל ומחמת זה שהשפע יורד ע"י בני רחל יש קצת סבלנות לישראל ולעתיד כאשר ישפיע השי"ת כל הטובות לישראל ע"י שבט יהודה אז לא יהיה שום סבלנות וכל ישראל יהיו במנוחה:
50
נ״אאיתא בגמ' (שם לב.) ת"ר ובא אהרן אל אהל מועד למה הוא בא אינו בא אלא להוציא את הכף ואת המחתה וכו'. להבין למה הניח את הכף ואת המחתה זמן הרבה כ"כ למה לא הוציא אותם משם תיכף בצאתו. אכן הענין הוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה בענין השעיר שהיו מאחרין אותו לשלחו עד לאחר כל העבודות כדי להוציא ממנו עוד איזה ניצוץ להקדושה ע"י עבודתם כי השי"ת עומד תמיד בטובת עין לישראל אשר כל עוד שיוכלו להכניס ניצוץ להקדושה יכניסו וכן הוא הענין בכף ומחתה של קטרת כי קטרת הוא קשורא דכלהו כ"ד בזוה"ק ומורה על העומק טוב הנמצא בכל הדברים כי ענין הקטרת היה העיקר לריח וזה רומז כמאמרם ז"ל (עירובין כא:) הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח ועל זה מורה הריח של הקטרת שע"י זאת העבודה היו מעוררין העומק טוב הכמוס וגנוז אף בדברים הרחוקים לזה המתינו מלהוציא מיד את הכף ומחתה כדי לעורר ולהכניס עוד איזה ניצוץ על ידם להקדושה ולכן המתין ג"כ מלהוציא תיכף את הכף הגם שלא היה נצרך כלל להכף כי עיקר עבודת הקטרת היה בהמחתה אכן ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה כי הכף רומז על תפיסת אדם ומחתה רומז על הכלי קיבול אשר מכין השי"ת להאדם שיהיה בכחו לקבל האור לכן לא רצה להפריש כלל התפיסה של אדם מהכלי שעל ידה מקבל את האור מהשי"ת כי אם שיהיה מחובר תמיד הכף והמחתה היינו התפיסה של אדם עם אורו ית' והגם שלא היה לפני ולפנים שום תפיסת אדם כמו שנתבאר על הפסוק וכל אדם לא יהיה באהל מועד עכ"ז הצעקה מעומק לבבם של ישראל היה נכנס עם הכה"ג גם לפני ולפנים:
51
נ״בויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש (שם בגמ' דף ע), הענין השמחה שהיו שמחין כ"כ בצאתו בשלום מן הקדש וגם מה שנחשב כ"כ לנס (באבות פ"ה ובגמ' שם כא) זה שלא אירע קרי לכה"ג ביום הכפורים שהוא אחד מעשרה נסים שנעשה במקדש ולהבין זאת הלא הכה"ג היה נפש המובחר מכל ישראל בחכמה וביראת חטא וגם כמה שמירות שהיה אצלו מקודם הן במאכל ומשתה והן בשינה ומה גם כמה תפלות של ישראל היו מסייעים אותו ומדוע נחשב זאת שלא ראה קרי לנס ואם נאמר שהנס היה שלא נזדמן מעולם שיהיו צריכין לכהן אחר לשמש תחתיו ביוה"כ הלא מצינו בגמ' (שם מז) אמרו עליו על ר' ישמעאל בן קמחית פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק ונתזה צנורא מפיו על בגדיו ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו ושוב אמרו עליו וכו' ונכנס יוסף אחיו ושמש תחתיו וכו' הרי שעיקר הנס היה רק גבי טומאת קרי שלא אירע לכה"ג. אכן הענין הוא כי מאחר שכה"ג נכנס בזה היום למקום כזה שמאיר שם מפורש אור רצונו ית' בלי שום גוון ולבוש כלל לכך היה צריך להיות כל עבודתו רק לאתר דלא אתידע ולא היה רשאי לכנוס שם בשום תפיסה וגוון מצדו כדאיתא בירושלמי על הפסוק וכל אדם לא יהיה באהל מועד אטו כה"ג לאו אדם הוא אלא בשעה שנכנס לפני ולפנים היו פניו בוערות כלפידים כמלאך אלהים וכו' היינו שהיה מנושא ומשולל מכל גוון תפיסת הבריאה וכן איתא בזוה"ק כשהיה נכנס הכה"ג לפני ולפנים היה נכנס בנשמה ולא בגוף וכל זה מורה שלא היה רשאי לכנוס שם בשום גוון ותפיסה מצדו וכל ההכנות וגוון העבודות שהיו אצלו מקודם שנכנס היה רק כדי שיהיה לו השארה אח"כ אבל בזו הרגע שהיה לפני ולפנים לא היה נמצא אצלו שום תפלה כלל ואף השם המפורש שיצא מדי הכה"ג נמי לא יצא בתפיסת דעתו כמבואר בכתבי האר"י הק' ז"ל על והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם שיצא מפי כה"ג לא נאמר שם שאמר הכה"ג אלא שיצא מפי הכה"ג להורות שהשם היה יוצא מפיו בלי שום הכנה מצד תפיסת דעתו כלל אלא שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו כי מאחר שהיה יכול לקבל שם כל מיני השפעות לכך לא היה רשאי לעמוד בשום תפלה מצד תפיסת דעתו כי אם היה אצלו איזה רצון שם מצדו אזי היה נחשב זה הרצון לגאות ובאמת הוא עיקר כח הקבלה של אדם רק כששולל מאתו כל הרצונות שהם מצדו כי אם עיקר מטרת חפצו יהיה רק רצון הפשוט ית' וכמו שמצינו גבי משה רבינו שנאמר עליו והאיש משה עניו מאד וגו' והלא באמת ידע מ"ר בטח שהוא הגדול מכל ישראל כי הוא בעצמו כתב התורה מפי הקב"ה הנאמר בה ולא קם נביא וגו' הרי שידע שפיר שהוא הגדול אלא שהכיר היטב שאין באמת שום כח הויה בעולם זולת השי"ת כי אין עוד מלבדו ומאחר שהיה מכיר כ"כ היטב לזה היה הוא הכלי קיבול לקבל כל מיני אורות מהשי"ת כי הכיר היטב שכל אותו הגדלות שיש בו אינו מצדו כלל רק מצד השי"ת שבחר בו וכך אם היה בוחר בנפש אחר מישראל היה יכול להיות הנפש האחר הגדול והמובחר מכל ישראל ועל זאת ההכרה נאמר והאיש משה עניו מאד וגו' ולזה היה הוא הכלי לקבל כל מיני אורות וכמו כן היה הכה"ג צריך לעמוד מצדו מבלי לחפוץ שום דבר מצד תפיסת דעתו כי אם לעמוד בפשיטות ולהכיר מפורש באור רצונו ית' ולהיות מוכן לקבל רק מה שהוא רצונו הפשוט ית' וגם אחר כל זאת היה צריך לידע ברור שאינו נותן השי"ת בדרך וותרנות כמאמרם ז"ל כל האומר הקב"ה וותרן וכו' וגם אינו נותן ח"ו בדרך מקרה כי אם יפול מחשבה כזו בדעתו אזי יהיה הוא בעצמו ח"ו במקרה כי ההיפך מרצון הוא מקרה ולזה היה צריך אז לגודל שמירה נגד הקליפה שהוא תמיד קודמת לפרי כי כך העמיד השי"ת בעוה"ז שהקליפה תהיה קודמת לפרי וכל מה שהפרי הוא יותר רצון הפשוט כך הוא הקליפה נגדה ביותר עקשות וחוצפא כלפי שמיא כמו שמצינו גבי נמרוד שנאמר עליו נמרוד גבור ציד היינו שהעמיד מצדו גוון יפה כדי שירדו אליו כל השפעות ובאמת קבל כל השפעות בעקשות ובחוצפא כלפי שמיא כי עיקר הפרי היה אברהם אבינו היינו שעיקר הרצון היה אאע"ה וקודם זה הפרי היה צריך להיות נמרוד גבור ציד שהוא הקליפה הקודמת לפרי וזה הגוון יפה של נמרוד היה כמו שמצינו גבי בלעם שהעמיד ג"כ גוון יפה בזה שאמר ואם רע בעיניך אשובה לי אבל באמת היה כל כוונתו לגמרי ההיפך מרצונו ית' כי עמד תמיד בעקשות ובחוצפא כלפי שמיא ולזה העמיד גוון יפה כדי שהשי"ת יסכים על ידו לקלל משא"כ ישראל מבטלים לגמרי את רצונם נגד רצונו ית' ואין חפצים מצדם בשום גוון כלל וזאת הקליפה של הרצון נקרא מקרה לילה והנה זה המשקל החזק לבל יחפוץ בשום גוון ולבוש מצד תפיסתו היה צריך להיות גבי כה"ג דוקא בזה היום משום שלא נגמר עדיין הזווג בשלימות כי הזווג של יוה"כ נקרא זווגא דאמא כדאיתא בזוה"ק (אמור הובא לעיל) אבל בגמר הזווג איתא (שם הקדמה ב) ואימתי קשיטא לה בקשיטאה כדקא חזי בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא דכתיב אל פני האדון ה' וגו' היינו כי בחג הסוכות אז נגמר הזווג בשלימות פב"פ שאז מראה השי"ת אור רצונו בכל הגוונים והלבושים של ישראל:
52
נ״גאיתא בגמ' (תענית לא ב"ב קכא) לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים בשלמא יוה"כ משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות האחרונות וכו'. לא אמרו ז"ל לא היו ימים טובים כיום שנתנו בו לוחות הראשונות אלא יום שנתנו בו לוחות האחרונות כי מלת יום טוב שייך דוקא לומר על יום שנתנו בו לוחות האחרונות והוא כי הפירוש ממלת יום טוב הוא כדכתיב מקראי קדש היינו שישראל בעבודתם קוראין את הקדושה וקובעין אותה אצלם כדאיתא בזוה"ק (אמור צג.) את פניך ה' אבקש אילין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש וכו' בגין כך כתיב מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וכו' היינו שישראל בעבודתם מזמנים וממשיכים את הקדושה העליונה שהוא קדש בעצם כמבואר (שם) בזוה"ק קדש מלה בגרמיה ושארא מיניה אתיין וכו' היינו שישראל מתפשטים זאת הקדושה שהוא קדש בעצם על שאר הזמנים כי כל המועדים הם שישראל מקדשי להו ע"י פעולת עבודתם אכן אחר כל עבודת ישראל שמקדשי להזמנים אזי איזה קדושה המה מכירין באותן הזמנים והחגים הוי אומר אותה הקדושה בעצמה שהוא קדש בעצם דקבוע וקיימא מצדו ית' הנקרא קדושת שבת אלא שישראל המשיכו והזמינו זאת הקדושה העליונה לאלו הזמנים הנקראים מקראי קדש דזמינין מקדש עלאה ולכן אין שייך לומר מקראי קדש על יום שנתנו בו לוחות הראשונות שהיה משמע שהם זמינין מקדש כיון שהמה בעצמם עצם הקדושה דקבוע וקיימא מצד השי"ת שהוא קדושת שבת דקדש מלה בגרמיה הוא ושארא מיניה אתיין רק אחר שנשתברו הלוחות הראשונים והיה נראה לישראל שנסתלק זאת הקדושה עלאה מאתם ואבדו אותה לגמרי ח"ו לזה ע"י גודל צעקתם וחוזק עבודתם החזיר השי"ת לישראל בהלוחות האחרונות אותה קדושה בעצמה של לוחות הראשונים ולזה נקרא יום שנתנו בו לוחות האחרונות יום טוב שהוא מקרא קדש דזמינין מקדש עלאה שהוא עצמית הקדושה של הלוחות הראשונים שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' כקדושת שבת שמתפשטת ע"י עבודת ישראל בתוך החגים והזמנים כך התפשט ע"י עבודת ישראל הקדושה עלאה מהלוחות הראשונים אל הלוחות האחרונים וכדאיתא בזוה"ק (תצא רע"ו.) על הפסוק כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וגו' מאן דאפיק שום ביש עלה דיימא דהא ההוא אורייתא לאו איהי דא דהא לוחין דילה אתברו קב"ה יימא ליה וכו' ופרשו השמלה ואתפתחת יריעה מספר תורה ויחזון דאתמר בה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת וכו' היינו שמעיד השי"ת על הלוחות הראשונים שלא נסתלקו מעולם ח"ו מישראל ולא נפגם ח"ו מעולם הארת קדושתם אפילו אחר שנשתברו כי הלוחות הראשונים המה כדכתיב בתולה ואיש לא ידעה ומי שהוציא שום ביש עליהם שאין עכשיו גבי ישראל אותה הקדושה של הלוחות הראשונים עליו נאמר כי הוציא שם רע על בתולת ישראל אלא שכל אותו עצמית הקדושה של הלוחות הראשונים נתלבשו בהלוחות האחרונים:
53
נ״דומאחר שיום כפור כולל תרווייהו עצם הקדושה של הלוחות הראשונים שהוא קדושת שבת וגם בחינת הקדושה של לוחות האחרונים הנקרא מקרא קדש דזמינין מקדש וזהו יום שנתנו בו לוחות האחרונות לכך נקבע נמי זה היום למחילה סליחה וכפרה אמנם עיקר זאת הבהירות מעצמית הקדושה עלאה שהיא קדש מלה בגרמיה נתגלה בסוכות כי ביוה"כ הוא עדיין רק כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ב) ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וכו' ומאחר שהוא רק באורח שאלה לכך אינו מאיר עדיין כ"כ בבהירות שיהיה מפורש כדכתיב ופי' כאשר לא זנחתם כי כל הארת זה היום הוא רק מחילה וסליחה וכפרה אבל על חג הסוכות מסיק (שם) בזוה"ק ואימתי קשיטא לה בקשיטאה כדקא חזי לה בשעתא דאתיין קמה כל דכורא וכו' היינו שבחג הסוכות מנהיר עצם הקדושה לא בדרך שאלה אלא בקביעות גמור ואז ניכר מפורש כמו שנאמר והיה כאשר לא זנחתם:
54
נ״האיתא בגמרא (יומא) למה הוא בא להוציא את הכף ואת המחתה וכו'. להבין מדוע איחר כ"כ בהוצחת כף ומחתה עד אחר שגמר כל עבודות של יום הכפורים ולא הוציא אותם מיד אחר שגמר עבודת הקטרת. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהחיבור מהכף והמחתה רומזים להחיבור וההתקשרות שיש להשי"ת כביכול עם הפעולות של ישראל לזה התעכב מלהוציאם עד אחר גמר כל עבודות היום כדי שישאר זה החיבור והתקשרות גם אח"כ על כל השנה גם בזמן שנקרא השי"ת האל הקדוש כי בכל השנה נקרא השי"ת האל הקדוש ובאלו העשרה ימים מראש השנה עד אחר יום הכפורים נקרא השי"ת המלך הקדוש מלך המשפט והוא כי ענין מלך מבואר בזוה"ק (עקב רעא:) ומלכא אימתי אקרי מלך כד רברבנוי אתיין לגביה עתירין מסתפקין בכל מה דאצטריכו בלא חסרונא כדין איהו מלך. מלך לתתא כד אילין מעטרין ליה לספיקא בעטרין קדישין וכו' היינו כי גבי האדם נקרא מלך מי שכל הבחירה הוא בידו וממילא מנושא על כל העם כענין מאמרם ז"ל על הנשיא שאין על גביו כי אם ה' אלהיו וגבי השי"ת הוא ענין מלוכה כד רברבנוי אתיין לגביה היינו בעת שמקשר עצמו עם הפעולות של ישראל ולזה התעכבו מלהוציא את הכף ומחתה עד אחר שגמר כל עבודות היום וזאת העכבה היתה זריעה על כל השנה שאחריה שיתקשר אורו ית' תמיד עם הפעולות של ישראל:
55