ביאור שטיינזלץ, הקדמות לתנ"ך, ישעיהו, מבוא לקטע
א׳(ישעיהו א׳: א׳-ל״א)
השחיתות וקלקול המשפט
זו כנראה אינה נבואתו הראשונה של ישעיהו. מתיאורי מכות הארץ ויושביה המופיעים בנבואה נראה שהיא נאמרה באמצע תקופת פעילותו של ישעיהו, בשעת המלחמה שבימי מלכות אחז או חזקיהו, שכן ימי עוזיהו ויותם הקודמים היו ימים של הצלחה יחסית ושל ביטחון, אם כי ייתכן שהתיאור הזה הוא חלק מחזון העתיד. מכל מקום זוהי נבואת תוכחה נוקבת ביותר, המבקרת את האנשים המסתפקים במעשי פולחן ובטקסים, אשר חייהם המוסריים והחברתיים מנוגדים לרצון ה'. הנביא אומר להם: החגים והאספות, הביקורים במקדש והבאת הקרבנות — כל אלה אינם מבטאים את חייכם הממשיים. תקנו את חייכם, ואז אקבל אתכם באהבה. השיבו את המשפט ואת הצדקה על כנם. דברים בכיוון זה נשנים בספר ישעיהו כמה פעמים.ב׳(ישעיהו ב׳: א׳-ד׳: ו׳)
גילוי כבוד ה' ומשפטו בעתיד
החזון הקודם, שהכיל תוכחות קשות ונוקבות, התייחס במפורש לירושלים שבימי ישעיהו. גם בחזון שלפנינו, הפונה אף הוא אל יהודה וירושלים שבהווה, נאמרו דברי תוכחה, אך הוא כולל גם נבואות בהיקף עולמי המכוונות אל העתיד לבוא. בכך מתגלה מיד המתח שבין ההיבט המקומי לבין זה הכלל-עולמי בדברי ישעיהו. בחלקו הראשון של העניין מופיעה לראשונה נבואה בעלת גוון אוניברסלי מובהק, ועם זאת מתוארת בה מרכזיותו העולמית של הר בית ה' באחרית הימים כמקור תורה וצדק לעולם. ייתכן שזוהי הנבואה הפרוגרמטית הכוללת הראשונה של נבואות ישעיהו שנכתבו, אבל אין הדבר הכרחי. כיוון שסדר הנבואות אינו כרונולוגי, אפשר שנבואה זו נאמרה מאוחר יותר. בהמשך העניין מדובר על מפלה גדולה שתתרחש קודם גילוי כבוד ה' בעולם. יהודה וירושלים אינם מתנהלים כיאות, ויש לערוך עם העם חשבונות של תיקון בטרם תושלם הגאולה. רק כאשר יבוער הרשע מירושלים, והיא תתקדש, היא תהיה אור לגויים. בחלק האחרון, המכיל דברי נחמה, חוזר הנביא למה שפתח בו — תיאור ירושלים והר ציון באחרית הימים.ג׳(ישעיהו ה׳: א׳-ל׳)
משל הכרם: אחריתה של חברה שאיבדה את ערכיה
פתיחתה של נבואת זו במשל וסיומה בעונש. שלא כבזמנו של ירמיהו, ירושלים בתקופת ישעיהו הייתה בתפארתה — בפרט תחת שלטונו של עוזיהו, ונבואות חורבן מעין זו נאמרו על העתיד שאינו נראה לעין. מכיוון שאנשים חיו באותה שעה בחברה נהנתנית ורכושנית, הם לא נתנו את דעתם לדברי הנביא ולערכים שהוא מייצג.ד׳(ישעיהו ו׳: א׳-י״ג)
הקדשתו של ישעיהו לנביא
אף על פי שאין זה הפרק הראשון בספר, מקובל להניח שזהו פרק ההקדשה של ישעיהו. הנחה זו איננה חד-משמעית, וכפי הנראה כבר נתנבא ישעיהו קודם נבואה זו. מכל מקום מסתבר שלפנינו שלב מסוים בהקדשתו, שבו הוא מתמנה כשליח ה' לעם. תיאור מראה השכינה, כיסא הכבוד והפמליה של מעלה שמוסר ישעיהו, תמציתי מאוד. למרות שחזון המרכבה של יחזקאל אינו שונה ממנו לחלוטין, הוא הרבה יותר מפורט. חכמים הסבירו הבדל זה באמרם שיחזקאל היה "כבן כפר שראה את המלך", ומתאר את כל פרטי הפאר וההדר, את הכיסא ואת המשרתים; ואילו ישעיהו — "כבן כרך שראה את המלך", העוסק בדברים העיקריים ואינו מתייחס אל הגלגלים, האופנים והחיות — פרטי הרקע.ה׳(ישעיהו ז׳: א׳-י׳: ל״ד)
קובץ נבואות על יהודה העומדת נוכח אויביה
הנבואות בפרקים שלפנינו עוסקות באיומי אויבי יהודה עליה ובמלחמותיהם. יש מהן המדברות על העתיד הקרוב, ואחרות — על דורות מאוחרים. בסוף קובץ זה באים דברי תוכחה ואזהרה, ועמם דברי נחמה על שארית הפליטה אשר בציון.ו׳(ישעיהו י״א: א׳-י״ב: ו׳)
השלום, קיבוץ הגלויות והשיר לעתיד לבוא
הנבואה שלפנינו מדברת על טובם של ימות המשיח, והיא פותחת בתיאור דמותו של הגואל. מן הדברים הקודמים, ייתכן שהייתה תקווה שהדברים יתממשו בזמן הקרוב, לאחר נפילת מלכות אשור, אבל בפועל לא כך היה.ז׳(ישעיהו י״ג: א׳-כ״ג: י״ח)
נבואות לעמים
רצף פרקים זה כולל את עיקר הנבואות שניבא ישעיהו לגויים. גם בספרי נבואה אחרים אפשר למצוא קובץ נבואות על הגויים, ואפילו בחלק מספרי הנביאים הקטנים יותר. ירמיהו הנביא יועד במפורש לדבר עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ... לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ (ירמיה א,י). אמנם הנביא נשלח בעיקר לישראל, אבל תפקידו אינו מתמצה במה שסמוך לביתו. כל נביא עשוי לדבר על עמים וממלכות קרובים או רחוקים מאוד ועל עתידות נעלמות. עם זאת, את דרכו של ישעיהו בנבואותיו לאומות העולם מייחד האופי האוניברסלי המודגש. בניגוד לנביא עמוס, למשל, שבכל פעם שהוא מזכיר את מפלת הגויים, הוא מוצא לנכון להסביר שהיא נובעת מהצרות שגרמו לישראל, ישעיהו מתייחס לעמים כשהם לעצמם, מתוך מבט רחב וקוסמופוליטי, ולעתים אף מביע כאב על אובדן אומה שהייתה מצרה לישראל. נבואותיו אינן מוגבלות במסגרות של מקום וזמן. אל התרחשויות העתידות לקרות מאה שנה אחריו ואלף שנה אחריו, הוא מתייחס באופן דומה.ח׳(ישעיהו י״ג: א׳-י״ד: כ״ג)
משא בבל ומלכה
נבואה זו מתייחסת אל העתיד הרחוק של בבל. בזמנו של ישעיהו הייתה בבל מדינה לא גדולה שהייתה כפופה למלך אשור, ונוכחותה לא הייתה משמעותית בארץ. אשור, המעצמה הגדולה, היא שאיימה על קיומן של יהודה וישראל, ולבסוף כבשה והחריבה את ממלכת ישראל. בזמן שהאשורים היו עדיין בשיא תוקפם, כבר דיבר ישעיהו על בבל בתור המעצמה שתבוא אחריהם. הוא מתאר לא רק את עלייתה, אלא גם את נפילתה העתידית ואת אחריתו של מלכה. לא תמיד הנביא הובן לקהל שומעיו, שמן הסתם לא הכיר את כל המדינות הרחוקות. הנביא מתאר כאן מהלך עולמי דרמטי הכולל את היעלמותם של האויבים הקרובים, את בואם של אויבים גדולים מהם ואת קימתן ונפילתן של מעצמות.ט׳(ישעיהו י״ד: כ״ד-כ״ז)
שבירת אשור
הנבואה על בבל תיארה מושל גדול שיקום בעתיד שהוא רחוק מזמנו של הנביא, ואילו הנבואה על אשור מתייחסת לזמן קרוב יותר.י׳(ישעיהו י״ד: כ״ח-ל״ב)
פורענות פלשת
הנבואה הקצרה על פלשת ממוקמת בהקשר היסטורי מסוים — מותו של המלך אחז, שהכה בפלשתים. אחז ערך כמה מלחמות, ואף על פי שבמקומות אחרים לא ניצח, כנראה הפלשתים הוכו על ידו מכה רבה. את רקעה ההיסטורי של הנבואה אפשר לשער רק מתוך תוכנה.י״א(ישעיהו ט״ו: א׳-ט״ז: י״ד)
מפלת מואב
הנבואה שלפנינו מתארת את מפלתה של מואב, שבעקבותיה נמחקו עריה הראשיות והחשובות. המפלה גרמה למהומת מוות והניסה את תושבי ערי מואב. התושבים זועקים ומבכים את מצבם הרע, וחיות רעות מזנבות בהם. מלבד ערים אחדות שנותרו לפליטה, נהרסה מואב עד היסוד ולא יכלה להיבנות עוד. אף על פי שאפשר להבין את עיקרה של הנבואה, קשה לזהות את המפלה המדוברת. בין היתר, מפני שהמאורעות ההיסטוריים והתיאורים הגיאוגרפיים אינם ברורים לאשורם.י״ב(ישעיהו י״ז: א׳-י״ד)
כיבוש ארצות הצפון
הנבואה שלפנינו מכוונת בעיקר כלפי ארצות הצפון. הנבואה פותחת בדמשק בירת ארם וכוללת את סביבתה. הדברים הצפויים לגויים בעתיד הרחוק, המתוארים כאן, כרוכים גם בתהפוכות גדולות בישראל — מכות ואכזבות, יציאה לגלות ואיבוד כל נקודת משען.י״ג(ישעיהו י״ח: א׳-ז׳)
נבואה על עם רחוק לימים רחוקים
נבואה זו, שלשונה קשה להבנה, מתייחסת לעם רחוק שזהותו אינה ידועה. בהמשכה מתוארת תקופת חורבן שתקדם לְבוא הגאולה.י״ד(ישעיהו י״ט: א׳-כ׳: ו׳)
הנבואות על מצרים
מצרים עומדת במרכזן של הנבואות שלפנינו. בנבואה הראשונה נזכרות בעיקר מפלות ופורענויות — אימה ומלחמה, חורבן כלכלי, אבדן חכמה ודרך. בצדן מתואר גם עתיד מאושר הצפוי למצרים — ריפוי מגפותיהם ועזיבת אליליהם. לאחר המשא הזה מצורפת נבואה לזמן קרוב יותר על שביים וגלותם של המצרים ביד מלך אשור. במשך כל הדורות ראו המצרים בעצמם את מרכז העולם, בני התרבות העליונה ואנשי החכמה. לאור זאת ראוי לקרוא את הנבואה שלפנינו.ט״ו(ישעיהו כ״א: א׳-י״ז)
משאות ארצות המזרח: מדבר-ים, דּוּמה וערב
לפנינו נבואות על עמים ומקומות שידיעותינו עליהן מועטות ביותר. כיוון שהנביא מדבר על התרחשויות רחוקות ממקומו ומזמנו, ייתכן שאף שומעיו לא ירדו לסוף דעתו, ואף להם לא היו נהירים מושאי נבואותיו. מכל מקום, לתיאוריו עשויות להיות השלכות לחיים העכשוויים של אנשי ירושלים השומעים את דברי הנבואה, שכן הנבואות מדברות על זעזועים מדיניים וצבאיים באזורים שונים במזרח. תמורות אלו עתידות להשפיע בשלב כלשהו על גורלה של ירושלים, ולפיכך עליה להיערך לקראתן. המשא הראשון בקבוצה זו עוסק כנראה בקריסתה של בבל על ידי עילם ומדי. הנביא מתאר את נפילתה, כמי שצופה בה באופן מוחשי, אך יש לציין כי בזמן אמירת הנבואה בבל לא הייתה עדיין מדינה חשובה כלל. במשא השני, שקשה לדעת אם הוא קשור לקודמו, מתואר ערב המלחמה בדוּמָה, שכנראה אף היא שוכנת במזרח. גם בנבואה זו הנביא מעמיד עצמו בדמות השומר הצופה, שתפקידו לדווח על ההתרחשויות הממשמשות ובאות. נבואה זו קצרה, ועיקרה בלשון הארמית. ייתכן שזהו ניסיון לדבר בשפתם של אנשי המקום ההוא או בשפה קרובה לשפתם. המשא השלישי פונה אל שבטים ערביים השוכנים בעבר הירדן המזרחי. הנביא מכין את בני אותם שבטים לקראת בואם של פליטי קרבות מאזור אחר. הוא מתאר את תבוסתה של קדר, משבטי ערב, ונוקב לה זמן מוגדר. ייתכן שכל הנבואות הללו צופות מתקפה של אויב אחד שמוצאו בעילם ובמדי. אויב זה עתיד להשמיד את בבל והוא פונה דרומה ומחריב את ממלכות הנוודים המדבריים. דוגמא למהלך כזה מופיעה בספר בראשית — מסע המלחמה שעורכים יושבי בבל ועילם על מנת לכבוש שטחים בארץ כנען ומדרום לה.ט״ז(ישעיהו כ״ב: א׳-י״ד)
ירושלים בסכנה
בתוך סדרת הנבואות העוסקות בעמים מופיעה נבואה אחת הפונה לירושלים. כקודמתיה גם היא אינה מתוארכת, אבל נראה שהיא מתייחסת לתקופה מאוחרת יחסית — תקופת המצור האשורי על ירושלים. יש להניח כי סידור הנבואות בספר אינו כרונולוגי. לא ברור מדוע סודרה נבואה זו במקום זה. הנביא מתריע על חומרת מצבה של הממלכה. לראשונה היא עומדת מול מעצמה צבאית, ונראה כי בדרך הטבע אין לה סיכוי. פנים רבות לאווירה בעיר: מצד אחד, השלטון מכין את העיר ומבצרה לקראת מלחמה; מצד אחר, אנשיה נבוכים והמומים; קצינים מנסים לברוח ממנה, ועם זאת ננקטים אמצעי הגנה שונים. ובצד כל אלה — העיר הוללת, ושוקעת בנהנתנות, כאילו אין האויב אורב לה בחוץ, אם מפני שאננות ואמון יתר בפעולות הביצורים, או להפך — מתוך ייאוש והשלמה עם הידיעה שבקרוב יִגלו תושביה מארצם ויתבוללו בגויים. אין הנבואה הזו מגלה מה יעלה באחריתה, מלבד העונש הנחרץ שיבוא על האוכלים והשותים מתוך ידיעה שימותו בקרוב.י״ז(ישעיהו כ״ב: ט״ו-כ״ה)
אחריתו של האיש אשר על הבית
אל המשא על ירושלים הנתונה תחת איום אויב, צמודה נבואה המכוונת לאדם מסוים; שבנא, שהיה הממונה על בית המלוכה, ייפול ממעמדו הרם. מעשיו של האיש אינם מפורטים בנבואה זו, אך משתמע ממנה כי הואשם בבגידה. חכמים אמרו ששבנא ניסה להגיע להסכם כניעה בפני מלך אשור, ואולי אף חשב לתפוס את מקומו של חזקיהו המלך. תחת תכניותיו של שבנא להיקבר בעיר בקבורת מלכים, מנבא לו ישעיהו כי יושלך מארצו וימות בגולה. הכבוד שייחל לו ייהפך לקלון, תחת הקלון שרצה להמיט על בית אדוניו.י״ח(ישעיהו כ״ג: א׳-י״ח)
משא צור
הנבואה החותמת את קובץ המשאות עוסקת בעיר צור ובעיקר במפלתה. צור הייתה עיר קטנה, ששימשה מרכז מסחרי גדול. אף הנביא יחזקאל מתאר את צור באופן מפורט ולא פחות דרמטי, כעיר סחר מרכזית בעולם, שלבסוף נשברה ונחלה מפלה. צור הותקפה מצפון כמה פעמים. אף שהאשורים לא כבשו אותה, יכלו לה הבבלים לאחר מצור קשה שארך שנים רבות. בתום שבעים שנות חורבן התאוששה צור. בסוף המשא מתאר ישעיהו את תהליך התאוששותה בזלזול, וחותם את נבואתו בצור העתידית שתעמוד לשירותם של ענייני הקודש; סחרה יוקדש ליושבים לפני ה'. אמנם צור הוקמה מחדש פעמים אחדות אחרי חורבנה, אך מה שהיה פעם מרכז הכלכלה העולמית, הוא היום עיר רגילה חסרת חשיבות כלכלית מיוחדת.י״ט(ישעיהו כ״ד: א׳-כ״ז: י״ג)
הרס הארץ וכינונה מחדש
לאחר מקבץ הנבואות לגויים פרטיים באות נבואות נעדרות נמען ותיארוך. מצוירת בה סוף העולם, על תהפוכותיו ומוראיו, ותקומתו מחדש. הנבואה הראשונה, הכוללת אליטרציות (כלומר שוויון צלילי מלים סמוכות) רבות, מתארת מהומת עולם פיסית וחברתית וקריסת מערכות אפוקליפטית. האסון אינו נראה כמלחמות בין עמים או בין קהילות ואישים מסוימים, אלא מעין רעידת אדמה קשה, או מעין מה שהיינו מעלים בדמיוננו היום סביב שואה אטומית. זהו אסון מקיף, שיממון כללי של הארץ ושל הנפש, חוסר ודאות, היעדר סדרי חברה ושלטון ואימה גדולה. נראה כי זהו תיאורו של יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. לעומת אופיין השלו והאופטימי של רבות מנבואות ישעיהו, כאן יתואר חורבן העולם בצבעים עזים. תיאורי אחרית הימים הללו הם מן החדים והקשים שבתנ"ך. ישעיהו חוזה שבר, ריקבון, חידלון ושואה עצומת ממדים. מהמלכויות הארציות והשמימיות לא ייוותר אלא מעוז אחד — בהר ציון ישכון כבוד ה'. גילוי ה' בירושלים יחולל שינוי מהותי בעולם כולו. הרוע לסוגיו יבוער, וייכונו אמת ויושר. אז ייאמרו ביהודה דברי תודה ותהילה על תשועת ה', על גבורותיו בכילוי הרשע ועל נפלאותיו עם ישראל בקומו מעפרו ובקיבוץ נידחיו.כ׳(ישעיהו כ״ח: א׳-כ״ט)
תוכחה לחברה הוללת
נכבדי אפרים ויהודה שותים ומתהוללים. אנשים סובאים ומתקשטים, מחליפים אמירות שנונות, מתבדחים על המצב, וממשיכים לחיות את חייהם בלי להקשיב לדברי תורה ומוסר. בהתלוצצויותיהם הם הודפים את אזהרת הנביא ואת דאגת המחר. על הרקע הזה נאמרות הנבואות שלפנינו. הראשונה פונה אל גאות שיכורי שומרון הנובלת, והשנייה — אל יושבי ירושלים, שאף הם עתידים ללקות. הנבואות מתארות מדינה מסואבת, המתעלמת ממי שמראה לה הזדמנות להיחלץ ממצבה או מורה לה כיוון לתיקון. באדישותה היא הודפת דברי מוסר ותורה, כאילו דוברו בלשון זרה או כדברים השייכים לתינוקות. כמו במקומות אחרים בספר, גם כאן מוכיח ישעיהו על פריעת המוסר המשפט והצדקה. הוא יוצא חוצץ נגד מי שמקיימים את הטקסים, הצומות והתפילות, אך לבם אטום בפני עקרונות היושר והמוסר. סגנון התיאורים הנוקבים מלמד כי אין הוא רוחש כלפיהם כבוד. בנבואות שלפנינו מְשלים ודימויים רבים, כמה מהם חוזרים ונשנים, ויש בהן גם ביטויים סתומים. הן מכילות גם דברי נחמה לשארית העם על כבוד, משפט וסדרים יציבים שייכונו בעתיד.כ״א(ישעיהו כ״ט: א׳-כ״ד)
צרת ציון וישועתה
כאן פונה הנביא אל שומעיו העיקריים — בני ירושלים, ומשמיע באוזניהם דברי תוכחה בצד נבואת נחמה. הוא פותח בקריאת הצער, הוֹי, על מצוקת ירושלים בבואה במצור, כנראה על ידי חילות סנחריב. לאחר שרוחה של ירושלים תישבר, תבוא ישועתה במפתיע. בהמשך דבריו מתוארים הבלבול והמבוכה הגדולה שיאחזו בעם ובמנהיגיו. את אלה כורך הנביא ביראת ה' חיצונית בלא לב, כאילו יושבי העיר נשמעים לפקודה חברתית או שלטונית בלבד. שוב בוקעת קריאת הוֹי כלפי עושי רעה בסתר, המניחים שאינם נראים. גם הם מגבילים את עבודת ה' אל הממד החיצוני הגלוי, ואילו במסתרים הכול מותר בעיניהם. הנביא מתריע כי אחריתם של אלו אבדון. אין לדמות את היצור ליוצרו, ואי אפשר להיסתר מה'. דווקא הנדכאים, השכוחים והנעזבים יוסיפו שמחה בה'. לבסוף יתחולל שינוי בעולם: יחדלו החוטאים וקלי הדעת, ובית יעקב יקדיש את ה' מתוך הכרה פנימית.כ״ב(ישעיהו ל׳: א׳-ל״ג: כ״ד)
מבטחי שווא שיכזיבו, הבטחות אמת שיתגלו
גם הנבואות הבאות מכילות דברי תוכחה ונחמה ליושבי ירושלים. הן עוסקות בנושאי מדיניות עכשווית בצד אירועים עתידים. הנביא מתייחס לניסיונותיהם של אנשי השלטון בממלכת יהודה להתערב בפוליטיקה הגדולה. ממלכות יהודה וישראל הקטנות היו ממוקמות במשך דורות רבים בין שתי המעצמות של האזור; מצרים בדרום ואשור המתחזקת והולכת בצפון. מאוחר יותר הוחלפה המעצמה הצפונית בבבל ואחר כך בפרס. את המתח ששרר בין המעצמות הגדולות הללו, ניסו המדינות שבתווך לנצל לטובתן. הנביא ישעיהו מתריע על הנטייה, המבוהלת משהו, לסמוך על מצרים ולהיעזר בה. אמנם למצרים היה כוח עמידה, אבל להבטחותיה לא היה משקל רב. גם נביאים אחרים אמרו דברים דומים, ולהבדיל, גם השליחים האשוריים הצהירו שאין לסמוך על המצרים. נראה כי שרי יהודה ניסו לקומם מדינה חזקה שתנהל משא ומתן עם מצרים כשווה מול שווה, אבל לאמתו של דבר לא היה ליהודה כל כוח פוליטי. ישעיהו מנבא שמדיניות זו תקרוס בקרוב, ועם זאת ה' ישבור את אשור ומלכה. לאחר שיתנפצו אלילי בני האדם ותחבולותיהם, וידעו לפנות אל ה' המפעיל מעצמות ומשדד מערכות, יקום עולם חדש, שבו יפעלו השמים והארץ יחדיו. בני האדם יפנו אל ה' ואל נביאיו, והוא ייענה, יורה להם דרך ישרה ובטוחה ויברך את מעשה ידיהם. ה' יגונן על ירושלים וישכון בה, והיא תקבל את מלכותו.כ״ג(ישעיהו ל״ד: א׳-ל״ה: י׳)
ציית אדום ופריחת ציון
נבואה זו עוסקת במפלת הגויים בכלל ובגורלה של ארץ אדום בפרט. שורשי היריבות בין ישראל ואדום עתיקים ועמוקים, והם נעוצים עוד בהתרוצצותם של התאומים עשו ויעקב ברחם אמם, במאבקם על הבכורה ועל ברכת אביהם. כבר אז נגזר כי נוכח היחלשותם של ישראל יתמרדו כנגדם האדומים, צאצאי עשו. בתקופות אחדות החריפה היריבות בינם לבין ישראל. לנבואת הזעם הזו, שעיקרה על אדום, סמוכה נבואה שכולה נחמה ושמחה לציון, הדומה לנבואות רבות המופיעות בסוף הספר.כ״ד(ישעיהו ל״ו: א׳-ל״ז: ל״ח)
עליית סנחריב על יהודה ומפלתו
העניין שלפנינו וזה שלאחריו, רובם סיפור היסטורי ומקצתם דברי נבואה הפונים אל חזקיהו המלך. תיאור האירועים מופיע גם בספר מלכים באופן כמעט זהה. נראה כי שני הספרים הללו יונקים זה מזה; ספר ישעיה שואב מספר מלכים את ההיבט ההיסטורי, שבתור ספר נבואה אינו טבעי לו, ואילו דברי הנבואה של ישעיהו מסופחים לסיפורים ההיסטוריים של ספר מלכים, הן בחלקם הכלל-לאומי הן בחלק המתייחס לחזקיהו המלך באופן פרטי. הרקע ההיסטורי — סנחריב מלך אשור ערך את צבאו ופנה לכיוון דרום-מערב אל הפלשתים שמרדו בו בגיבויה של מצרים. ממלכת ישראל נכבשה בידי האשורים זמן רב קודם לכן, ויושביה הוגלו מכבר. כעת עולה אשור על ממלכת יהודה שאינה אלא מכשול צדדי בדרכו. הוא מעוניין להבטיח שהדרך לפלשת תהיה פתוחה בפניו. חילות סנחריב כבשו תחילה את כל הערים הבצורות שביהודה, אך כיבושים אלה לא נחשבו עדיין לניצחון גמור, אלא נתפסו כהכנה לעיקר המלחמה — הקרב על ירושלים, עיר הבירה הגדולה והמבוצרת ביותר.כ״ה(ישעיהו ל״ח: א׳-כ״ב)
חוליו של חזקיהו והחלמתו
סיפור הנבואה הבא נושא אופי אישי יותר. הוא עוסק במלך חזקיהו וביחסיו עם ישעיהו הנביא. קודם שהגיע לזקנה חלה חזקיהו ושכב על ערש דווי. ישעיהו בא אליו וניבא לו את מותו. לאחר שהתפלל חזקיהו מקירות לבו אל ה', שב ישעיהו לחזקיהו, ובפיו הבשורה שייוושע ויתחזק, וגם העיר תיוושע מיד אשור. אפשר לראות מאורע זה גם בהקשרם של הכתובים הסמוכים: זהו המקרה היחיד שבו מתבשר מלך בישראל שיצליח לעמוד כנגד מעצמה גדולה. שאר נביאים שניבאו למלכי ישראל ויהודה ניצחון במלחמות התייחסו לרוב למלחמות קטנות, ואילו אשור הייתה מעצמה אדירה, שאף הציעה מעין הסכם כניעה. למרות האיום הגדול עודד ישעיהו את חזקיהו וחיזקו להתנגד לאשור. ייתכן שלאחר הישועה הגדולה והמשמעותית הזו חייו של חזקיהו אמורים להגיע לקצם, שכן בכך מוצו חייו. עם זאת ראוי לציין שהכתובים אינם מעידים במפורש על העיתוי המדויק של מחלת חזקיהו ביחס למפלת אשור — האם חלה לאחר שיצא סנחריב מהאזור או תוך כדי איום המלחמה. אל סיפור מחלתו של חזקיהו מתלווה גם ה'מכתב' שלו. זהו שיר תודה העוסק במחלה וברפואה, ובו מתוארים פחד המוות, המחשבה על החיים שלא נשאר מהם זכר, הסבל והייסורים. ב'מכתב' חזקיהו אינו מניח שפניו מועדות אל מקום טוב יותר. הוא מביע כאן את משאלתו להישאר חי על מנת להודות ולנגן לה'.כ״ו(ישעיהו ל״ט: א׳-ח׳)
גזרת גלות בבל
בעקבות האירועים הקודמים התפתחו קשרים בין המלך חזקיהו לשליט בבל. בתגובה לכך, ישעיהו מנבא לחזקיהו את גזרת גלות בבל העתידה. ואולם חזקיהו, הנוטה לראות את הטוב, מקבל בברכה את הנבואה שממנה משתמע שהעתיד הקרוב יהיה שלֵו ויציב. באופן כללי סברו הנביאים שהיחסים הפוליטיים עם ממלכות הגויים אינם מועילים. על אחת כמה וכמה שהתנגדו לחנופה כלפיהן. על כן היו להכנעתו העצמית של חזקיהו בפני הבבלים השלכות חמורות. ייתכן שבעקבותיה נגזר שהמקדש ייחרב על ידי בבל דווקא. זוהי דוגמה להשפעת מעשיו של המלך על ההשתלשלויות הלאומיות.כ״ז(ישעיהו מ׳: א׳-י״א)
קריאות נחמה
מכאן עד סוף הספר מופיעות בעיקר נבואות נחמה. נבואות הנחמה של ישעיהו הן מקור נחמה ועידוד לצרותיו של ישראל בכל הדורות, בין היתר משום שאין הן מתוארכות, ואין בהן כמעט שום התייחסות למאורעות פרטיים, אלא הן עוסקות בתמורות עולמיות רחבות היקף. אמנם בפרקים הראשונים מוזכרת כמה פעמים שיבת ציון מגולת בבל, אך בהמשך בבל איננה מוזכרת כלל. העניין שלפנינו פותח את הנחמות בארבע הכרזות סביב הבטחת ה' לנחם את עמו ולגאלו: בהכרזה הראשונה קורא ה' לנחמת עמו ועירו; לאחריה נשמע קול המכריז על הכנת הגאולה, וקורא לסלול דרך לה' ולגאוליו השבים מגלויותיהם; הקול השלישי מורה לנמעניו להצהיר כי דבר ה' — לנחם את עמו ולגאלו — עומד לעולם; ולבסוף נשמע קול רם בירושלים המבשר על הופעת ה' המקבץ נידחיו.כ״ח(ישעיהו מ׳: י״ב-ל״א)
גדולת ה' וישועתו
בנבואות הנחמה שלפנינו מבקש הנביא לנסוך מרץ וחיזוק בנפשותיהם של העייפים והמיואשים. לאחר הקריאות הקודמות על מימושו של דבר ה' לגאול את עמו, מוסיף הנביא לדבר בגדולת ה', שהיא מעבר לכל הגדרה, דמות והערכה אנושית, והוא מדגיש באוזני העם שעליהם לתלות את תקוותם בה' לבדו.כ״ט(ישעיהו מ״א: א׳-כ״ט)
משפט ה' עם העמים מול נחמתו לעם בחירו
במרכזה של נבואה זו דברי ניחומים והרגעה של ה' לישראל, הכרוכים מלפניהם ומאחריהם בדברי תוכחה ומשפט עם הגויים. אף על פי שאפשר להבין את תוכנה העיקרי של הנבואה, מושאיה הפרטיים אינם ברורים. אפשר לראות בה נבואה המופנית אל שבֵי גולת בבל או נבואה המדברת על הגאולה העתידה.ל׳(ישעיהו מ״ב: א׳-מ״ג: י״ג)
עתידו של עבד ה'
העניין שלפנינו עוסק בעבד ה', תוארו, ייעודיו ופעולתו העתידה. הכינוי עֶבֶד ה' במובנו המצומצם מתייחס לאדם שה' בחר לגאול את עמו ולהאיר לעולמו, בין שהוא הנביא ובין שהוא המלך המשיח. במובן רחב יותר משמעו עם ישראל כולו, כפי שהוא מתואר במפורש — יַעֲקֹב עַבְדִּי וכדומה. ייתכן שתוך כדי הנבואה מתחלפת זהותו של עֶבֶד ה'. במשך הגלות חש עבד זה עזוב ודחוי מאדוניו, הוא דוכא וחושיו קהו. ה' מנחם את עבדו כי ישמור לו את בריתו, ילחם את מלחמותיו ויוציאו מאפלה לאורה. באמצעות גאולתו המופלאה, המנובאת מראש, יֵדע העבד את רבו ויהיה לו לעֵד.ל״א(ישעיהו מ״ג: י״ד-מ״ד: ה׳)
ה' יגאל את ישראל על אף חטאיו
הגאולה העתידה כרוכה בשינוי סדרי עולם ובנפלאות גדולות. עם ישראל חטא לה' ונענש קשות במשך הדורות, אך חטאיו עתידים להימחק. רוח ה' תישפך על זרעו ותצמיחנו מחדש, והברית בינו לבין אלוקים שבחר בו תשוב ותקום.ל״ב(ישעיהו מ״ד: ו׳-כ״ג)
תוכחה על אלילות
בדברי התוכחה הבאים מבקש ישעיהו להרחיק את ישראל מהאלילות הרווחת בגולה. הנביא מלגלג על חייהם הכפולים של עובדי האלילים הסוגדים לחפץ שעיצבו בעצמם מאותם חומרים המספקים את צורכי גופם. ישעיהו מנגיד בין יוצרי האלילים ועדיהם, השבויים בטעותם, לבין עבדי ה' הגאולים ועדיו.ל״ג(ישעיהו מ״ד: כ״ד-מ״ז: ט״ו)
הנבואות על ניצחון כורש ומפלת בבל
הנבואה שלפנינו עוסקת בפירוש בניצחונות המלך כורש וכיבוש בבל בידו. גם הנבואות שלאחריה עוסקות במפלת בבל אף שלא מוזכר בהן שמו של כורש במפורש. הנביא קורא לישראל לדבוק בה' אלוקיו ומזהיר אותו שלא יתייאש מן הגאולה. אלילי בבל הגדולים יתמוטטו בביזיון ולא יצילו אפילו את עצמם. תרבות בבל וחכמתה לא יעמדו לה, ואילו העם שגלה לבבל עוד ישוב למקומו הראשון, על פי גזרתו של ה' על כורש – העיט שיביס את בבל ויאפשר לגולים לשוב לארצם.ל״ד(ישעיהו מ״ח: א׳-כ״ב)
תוכחה לגולי יהודה
הנביא קובל על גולי יהודה המסרבים לדברי הנבואה למרות שבפיהם הם קשורים לה', ולפי דעתם הם בוטחים בו. העם הִקשה את עורפו כברזל ולא השתכנע באמיתות דברי הנבואה, אף על פי שכל מה שאירע לו עד לאותה שעה לא היה ידוע לאיש מראש, ונצפה רק על ידי נביאי ה'. אף על פי כן הגאולה בוא תבוא, אם לא בזכות ישראל – למען שם ה' ולשם מניעת חילול כבודו. עוני הגלות הוא כור המזקק את העם מדעתו ושלא מדעתו. בדברי התוכחה לגולי יהודה שלפנינו משולבים גם דברי נחמה. הנביא מכין את העם ליציאה מבבל, וקורא לו שלא יפחד מן הנדודים. ישראל יתברך ויתרבה בנחלתו בהקשיבו למצוות ה'.ל״ה(ישעיהו מ״ט: א׳-י״ג)
עבד ה' בגאולה
דמותו של הדובר בנבואה זו אינה מוגדרת בבירור; לכאורה זהו הנביא עצמו, אבל בהמשך נראה כי זהו הגואל העתיד לבוא. חלקים מן הנבואה אף אפשר לפרש כמכוונים לעם ישראל כולו, לדמותו הפנימית. הנבואה מדגישה את תפקידו של עבד ה' בגילוי כבוד ה' ובביאת הגאולה לעולם. לא רק שישראל יחזרו למקומם מכל קצווי תבל, גאולתם אף תאיר את עיני העמים כולם. ביטויים רבים בנבואה זו מופיעים גם בנבואות קודמות המתארות את הגאולה העתידה.ל״ו(ישעיהו מ״ט: י״ד-נ׳: ג׳)
ציון לא נעזבה
נבואה העוסקת בנחמת עם ישראל בקיבוץ גלויותיו. כאשר ה' יילחם לישראל ויגאלם, ישתנה העולם כולו; האויבים יחדלו מאיבתם, והארץ ובניה השבים אליה יחיו מחדש. נעימתה של המשך נבואת הנחמה הזאת חריפה יותר – הנביא מבהיר לעם כי יציאתו לגלות תלויה במעשיו ואינה תוצאה של גזרה שרירותית.ל״ז(ישעיהו נ׳: ד׳-י״א)
הנביא מול יריביו
הדברים שלפנינו עוסקים בעיקרם בעניין אישי: נכונותו של הנביא למלא את תפקידו על אף הקושי הכרוך בו. יש שתוכן נבואתו אינו פופולרי כלל; הוא אומר דברים שאינם ערבים לאוזן שומעיו. בספר ישעיה מובאות כמה נבואות העולבות ביותר בתושבי יהודה וירושלים, בישראל ובמלכיהם. מכיוון שהנביא אינו סופר המבקש להשאיר ספר לדורות, אלא בראש ובראשונה הוא פונה אל אנשים חיים, אנשים אלו נפגעים ומגיבים מתוך פגיעתם. המכובדים שבהם מכלימים אותו בדברים, ואחרים אף יורקים בפניו או פועלים בחזקת היד. ייתכן שההקשר הענייני של נבואה זו לכאן הוא סירובם של הגולים לקבל את דברי הנבואה על יציאתם ממקום מושבם, כפי שבא לידי ביטוי בחתימת העניין הקודם: מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה?! שלא כנביאים אחרים, ישעיהו ממעט מאוד להזכיר את צרותיו, המביאות אותו לבכי ולתחנונים לפני ה'. זוהי הנבואה הראשונה שבה הוא מבטא את כאביו וייסורי נפשו. ישעיהו, המצטייר כאדם גדול מהיבטים שונים, מגלה את תעצומותיו גם בתגובותיו לקשיים הכרוכים בתפקידו. קשיי ההתקבלות של נבואתו אינם מערערים את ביטחונו ואינם מביאים אותו לידי אומללות. הוא איננו נשבר או מבכה את גורלו; להיפך, הוא בז לשומעיו האטומים, ובמקום לעסוק בגורלו, הוא מעורר אותם לדאוג לגורל שנועד להם.ל״ח(ישעיהו נ״א: א׳-נ״ב: י״ב)
נחמה ועידוד
בדברי הנחמה הבאים, המשופעים במלים ובניבים כפולים, מעודד הנביא את החוששים ונוסך בהם ביטחון ותקווה לעולם חדש. יש בהם נבואות המתאימות לגאולת גולי בבל, ונראה שהן מכוונות אליה, ויש בהם נבואות המתייחסות לגאולה העתידה, שאין אחריה גלות, כגון הנבואה על תורה ומשפט שיצאו מירושלים לקצות תבל.ל״ט(ישעיהו נ״ב: י״ג-נ״ג: י״ב)
סבלו ומעלתו של עבד ה'
הנבואה על עבד ה' עוסקת לכאורה בדמותו של אדם יחיד, ואכן מסורות שונות פירשוה כמתייחסת למשיח העתיד לגאול את ישראל. אולם מתוך ההקשר הכללי נראה שהיא מכוונת בעיקרה לדמות הקולקטיבית של עם ישראל. רבים מן המפרשים פנו לכיוון זה, בין השאר מפני שעניין זה נהיה פרשה כריסטולוגית מרכזית בתיאולוגיה הנוצרית. אגב, גם חלוקת הפרקים כאן אינה עניינית, והיא משרתת תעמולה נוצרית בלבד. האופנים והמצבים השונים שבהם מתואר עבד ה', המלך או הגואל, אינם מצטרפים לדמותו של אדם פרטי כלשהו, ואף לא לדמותו של מלך שימלוך בדור אחד. בזמן הגלות מופיע עבד ה' כעלוב, נדכא, נבזה, מוכה ומקולל, ובזמן הגאולה כולו הוד והדר, גאון ועצמה. תמורות אלה הולמות את הפנים המתחדשות שלובשת מהותו הפנימית של עם ישראל בכל דור ודור. כשם ש'בת ציון', המתוארת לעתים באופן מפורט למדי, אינה נערה מסוימת מארץ ישראל, כך 'עבד ה'' הוא דימוי המבטא את העם כולו. המשיח, שדמותו נתונה בין הממשות לחלום, הוא אישיות פרטית, מצד אחד; ומצד אחר, הוא מסמל את גאולת ישראל. הנביא משרטט את תכונותיו המסוימות כאדם פרטי חי, ועם זאת הוא מתאר את תפקידו ומפעליו הציבוריים בעם ובעולם. זוהי דמות אנושית המייצגת את העם.מ׳(ישעיהו נ״ד: א׳-י״ז)
נחמת ציון השוממה והענייה
כמו הנבואות הדומות לפניה ואחריה, גם הנבואה שלפנינו משמיעה דברי נחמה לישראל. ואולם כאן מתבשרת ציון, הממאנת להתנחם, בדברים שלא נאמרו לה קודם: בשבועה שנשבע ה' להתקשר אִתה בברית עולם, בבניינה המפואר באבנים טובות ובהתפשטות תחומה.מ״א(ישעיהו נ״ה: א׳-נ״ו: ח׳)
קריאה לשוב אל ה' ולקבל ברכתו
נבואת העידוד והחיזוק הזאת כוללת קריאה לישראל לשוב אל ה' ולדרוש אותו, וכן הבטחה לעזרת ה' ולגאולת עולם. כאן מתבטאת הגאולה בשפע טובה לישראל, בהפיכת העולם כולו למקום שמח, יפה ומסייע ובקיבוץ הנידחים.מ״ב(ישעיהו נ״ו: ט׳-נ״ז: כ״א)
תוכחה קשה לעם ונחמה בסופה
לאחר דברי הנחמה מגיעה נבואת תוכחה שרקעה אינו ברור לגמרי. מעבר לקושי הכללי בזיהוי זמנה של הנבואה ובזיהוי האירועים שאליהם היא מתייחסת, נבואה זו מכילה רמיזות סתומות. יש להניח כי קהל השומעים הבין את דברי הנביא, אולם אנו, הקוראים בנבואה ממרחק של זמן ומקום, יכולים רק לשער על מה באה תוכחתו המסוימת של הנביא. העניין מסתיים בכך שאלוקים שוכן עם הדלים, חובק ורופא את אלו המאפשרים מקום לטוב, מכה את הנוהגים שלא כראוי עד שנפשם מתרפאת, ומן הרשעים, המקשים את לבם והממשיכים להרעיש ולהרשיע, הוא מסתיר את פניו.מ״ג(ישעיהו נ״ח: א׳-נ״ט: כ״א)
קריאה לעשיית צדק וצדקה ולקידוש המעשים
בצד התוכחה שבנבואה זו והקריאה הנוקבת לתיקון מעשיה של החברה, היא כוללת גם דברי נחמה ועידוד. בפתח הדברים עולות השאלות מהו הצום הראוי, וכיצד נכון לקיים את ימי הצומות. פירושו המקובל של המושג 'צום' הוא יום שאין אוכלים בו, אבל משמעותו במקרא אינה כה מוחלטת. בתורה הוא אינו מופיע, ובדברי הנביאים יום צום הוא יום של עצירה, התכנסות ומיעוט פעילות. ביום זה התאספו אנשים על מנת לבכות על צרה הבאה על הציבור, להתעורר ולטכס עצה. משמעותה המקורית של קריאת צום הייתה אפוא קביעת יום לכינוס הציבור תוך עינוי נפשם, לדיון, למחאה או לזעקה, שלא היו קשורים בהכרח להימנעות מאכילה, ועל כל פנים לא היא הייתה נושאו המרכזי של הצום. הנביא מסתייג ממחוות של יראת שמים שאינן כרוכות בשינוי בנפשותיהם של הצמים ובהתנהגותם החברתית. רק אם הצמים ישנו את יחסם לסובלים ויטו כתף לזולתם, תתקבל תעניתם. בצד הקריאה לקדש את המעשים ביום הצום ולתקן תיקונים סוציאליים, ישעיהו קורא לעם להיזהר גם בקדושת יום השבת, שאף הוא יום עצירה וכינוס. בהמשך חוזר הנביא לתוכחתו הכללית באשר לתיקון עוולות חברתיות. מתוך דבריו עולה תמונתה של חברה הנוטה מדרך הטוב והישר, אשר ישועתה ממנה והלאה.מ״ד(ישעיהו ס׳: א׳-כ״ב)
אור עולם בציון
הנבואה הזו כל כולה נחמה לציון. היא מתארת באופן ציורי את גאולת ישראל; ציון החשוכה, העזובה והמרוששת תהיה מקור אור מופלא לעולם, הומייה מאדם, משופעת בכל טוב ומוגנת. העמים יתאוו לקודש השורה בה, יבואו ליטול חלק בעבודת הקודש, ובכך יאורו באורה של ציון.מ״ה(ישעיהו ס״א: א׳-ס״ג: ו׳)
בשורת הגאולה העתידה
ברקען של נבואות הנחמה הבאות נמצאת ירושלים והמדינה כולה – בשעת אמירת הנבואות או בעתיד – במצב ירוד של דכדוך ושממה. הנביא מדבר נחמות וצופה שכל זה יתוקן. נראה שהנבואות הללו מתייחסות לגאולה האחרונה שלעתיד לבוא. הן מבשרות את טובתם של ישראל וירושלים ואת נקמת ה' באויביהם.מ״ו(ישעיהו ס״ג: ז׳-ס״ד: י״א)
תפילה על הגאולה
הדברים שלפנינו עוסקים בצרות ישראל ובגאולתו הכרוכות אלה באלה. עיקרו של העניין דברי תחנונים וכמיהה לגילוי מחודש של ה' בפני עמו ולגאולתם. יש בו גם דברי וידוי והתנצלות, הזכרת חסדי ה' עם העם בעבר, לעומת הסתרת פניו בעת החורבן בהווה. זיכרון היחסים שהיו בין ה' לעמו, מפיח את התקווה לגאולה העתידה.מ״ז(ישעיהו ס״ה: א׳-ס״ו: כ״ד)
הגמול העתיד לבוא
בצד דברי תוכחה לנוהגים שלא כהוגן המתרחקים מה', מתארת חתימת הספר את התגלותו של ה' ואת הגאולה. הגאולה העתידית אינה מצטיירת כרצף של מתנות, ישועות ונחמות בלבד, אלא כעת של גמול. על כן כוללת הנבואה הן את השכר המיועד להולכים בדרך הטוב, והן את הפורענות שתגיע לעושי רע.
השחיתות וקלקול המשפט
זו כנראה אינה נבואתו הראשונה של ישעיהו. מתיאורי מכות הארץ ויושביה המופיעים בנבואה נראה שהיא נאמרה באמצע תקופת פעילותו של ישעיהו, בשעת המלחמה שבימי מלכות אחז או חזקיהו, שכן ימי עוזיהו ויותם הקודמים היו ימים של הצלחה יחסית ושל ביטחון, אם כי ייתכן שהתיאור הזה הוא חלק מחזון העתיד. מכל מקום זוהי נבואת תוכחה נוקבת ביותר, המבקרת את האנשים המסתפקים במעשי פולחן ובטקסים, אשר חייהם המוסריים והחברתיים מנוגדים לרצון ה'. הנביא אומר להם: החגים והאספות, הביקורים במקדש והבאת הקרבנות — כל אלה אינם מבטאים את חייכם הממשיים. תקנו את חייכם, ואז אקבל אתכם באהבה. השיבו את המשפט ואת הצדקה על כנם. דברים בכיוון זה נשנים בספר ישעיהו כמה פעמים.ב׳(ישעיהו ב׳: א׳-ד׳: ו׳)
גילוי כבוד ה' ומשפטו בעתיד
החזון הקודם, שהכיל תוכחות קשות ונוקבות, התייחס במפורש לירושלים שבימי ישעיהו. גם בחזון שלפנינו, הפונה אף הוא אל יהודה וירושלים שבהווה, נאמרו דברי תוכחה, אך הוא כולל גם נבואות בהיקף עולמי המכוונות אל העתיד לבוא. בכך מתגלה מיד המתח שבין ההיבט המקומי לבין זה הכלל-עולמי בדברי ישעיהו. בחלקו הראשון של העניין מופיעה לראשונה נבואה בעלת גוון אוניברסלי מובהק, ועם זאת מתוארת בה מרכזיותו העולמית של הר בית ה' באחרית הימים כמקור תורה וצדק לעולם. ייתכן שזוהי הנבואה הפרוגרמטית הכוללת הראשונה של נבואות ישעיהו שנכתבו, אבל אין הדבר הכרחי. כיוון שסדר הנבואות אינו כרונולוגי, אפשר שנבואה זו נאמרה מאוחר יותר. בהמשך העניין מדובר על מפלה גדולה שתתרחש קודם גילוי כבוד ה' בעולם. יהודה וירושלים אינם מתנהלים כיאות, ויש לערוך עם העם חשבונות של תיקון בטרם תושלם הגאולה. רק כאשר יבוער הרשע מירושלים, והיא תתקדש, היא תהיה אור לגויים. בחלק האחרון, המכיל דברי נחמה, חוזר הנביא למה שפתח בו — תיאור ירושלים והר ציון באחרית הימים.ג׳(ישעיהו ה׳: א׳-ל׳)
משל הכרם: אחריתה של חברה שאיבדה את ערכיה
פתיחתה של נבואת זו במשל וסיומה בעונש. שלא כבזמנו של ירמיהו, ירושלים בתקופת ישעיהו הייתה בתפארתה — בפרט תחת שלטונו של עוזיהו, ונבואות חורבן מעין זו נאמרו על העתיד שאינו נראה לעין. מכיוון שאנשים חיו באותה שעה בחברה נהנתנית ורכושנית, הם לא נתנו את דעתם לדברי הנביא ולערכים שהוא מייצג.ד׳(ישעיהו ו׳: א׳-י״ג)
הקדשתו של ישעיהו לנביא
אף על פי שאין זה הפרק הראשון בספר, מקובל להניח שזהו פרק ההקדשה של ישעיהו. הנחה זו איננה חד-משמעית, וכפי הנראה כבר נתנבא ישעיהו קודם נבואה זו. מכל מקום מסתבר שלפנינו שלב מסוים בהקדשתו, שבו הוא מתמנה כשליח ה' לעם. תיאור מראה השכינה, כיסא הכבוד והפמליה של מעלה שמוסר ישעיהו, תמציתי מאוד. למרות שחזון המרכבה של יחזקאל אינו שונה ממנו לחלוטין, הוא הרבה יותר מפורט. חכמים הסבירו הבדל זה באמרם שיחזקאל היה "כבן כפר שראה את המלך", ומתאר את כל פרטי הפאר וההדר, את הכיסא ואת המשרתים; ואילו ישעיהו — "כבן כרך שראה את המלך", העוסק בדברים העיקריים ואינו מתייחס אל הגלגלים, האופנים והחיות — פרטי הרקע.ה׳(ישעיהו ז׳: א׳-י׳: ל״ד)
קובץ נבואות על יהודה העומדת נוכח אויביה
הנבואות בפרקים שלפנינו עוסקות באיומי אויבי יהודה עליה ובמלחמותיהם. יש מהן המדברות על העתיד הקרוב, ואחרות — על דורות מאוחרים. בסוף קובץ זה באים דברי תוכחה ואזהרה, ועמם דברי נחמה על שארית הפליטה אשר בציון.ו׳(ישעיהו י״א: א׳-י״ב: ו׳)
השלום, קיבוץ הגלויות והשיר לעתיד לבוא
הנבואה שלפנינו מדברת על טובם של ימות המשיח, והיא פותחת בתיאור דמותו של הגואל. מן הדברים הקודמים, ייתכן שהייתה תקווה שהדברים יתממשו בזמן הקרוב, לאחר נפילת מלכות אשור, אבל בפועל לא כך היה.ז׳(ישעיהו י״ג: א׳-כ״ג: י״ח)
נבואות לעמים
רצף פרקים זה כולל את עיקר הנבואות שניבא ישעיהו לגויים. גם בספרי נבואה אחרים אפשר למצוא קובץ נבואות על הגויים, ואפילו בחלק מספרי הנביאים הקטנים יותר. ירמיהו הנביא יועד במפורש לדבר עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ... לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ (ירמיה א,י). אמנם הנביא נשלח בעיקר לישראל, אבל תפקידו אינו מתמצה במה שסמוך לביתו. כל נביא עשוי לדבר על עמים וממלכות קרובים או רחוקים מאוד ועל עתידות נעלמות. עם זאת, את דרכו של ישעיהו בנבואותיו לאומות העולם מייחד האופי האוניברסלי המודגש. בניגוד לנביא עמוס, למשל, שבכל פעם שהוא מזכיר את מפלת הגויים, הוא מוצא לנכון להסביר שהיא נובעת מהצרות שגרמו לישראל, ישעיהו מתייחס לעמים כשהם לעצמם, מתוך מבט רחב וקוסמופוליטי, ולעתים אף מביע כאב על אובדן אומה שהייתה מצרה לישראל. נבואותיו אינן מוגבלות במסגרות של מקום וזמן. אל התרחשויות העתידות לקרות מאה שנה אחריו ואלף שנה אחריו, הוא מתייחס באופן דומה.ח׳(ישעיהו י״ג: א׳-י״ד: כ״ג)
משא בבל ומלכה
נבואה זו מתייחסת אל העתיד הרחוק של בבל. בזמנו של ישעיהו הייתה בבל מדינה לא גדולה שהייתה כפופה למלך אשור, ונוכחותה לא הייתה משמעותית בארץ. אשור, המעצמה הגדולה, היא שאיימה על קיומן של יהודה וישראל, ולבסוף כבשה והחריבה את ממלכת ישראל. בזמן שהאשורים היו עדיין בשיא תוקפם, כבר דיבר ישעיהו על בבל בתור המעצמה שתבוא אחריהם. הוא מתאר לא רק את עלייתה, אלא גם את נפילתה העתידית ואת אחריתו של מלכה. לא תמיד הנביא הובן לקהל שומעיו, שמן הסתם לא הכיר את כל המדינות הרחוקות. הנביא מתאר כאן מהלך עולמי דרמטי הכולל את היעלמותם של האויבים הקרובים, את בואם של אויבים גדולים מהם ואת קימתן ונפילתן של מעצמות.ט׳(ישעיהו י״ד: כ״ד-כ״ז)
שבירת אשור
הנבואה על בבל תיארה מושל גדול שיקום בעתיד שהוא רחוק מזמנו של הנביא, ואילו הנבואה על אשור מתייחסת לזמן קרוב יותר.י׳(ישעיהו י״ד: כ״ח-ל״ב)
פורענות פלשת
הנבואה הקצרה על פלשת ממוקמת בהקשר היסטורי מסוים — מותו של המלך אחז, שהכה בפלשתים. אחז ערך כמה מלחמות, ואף על פי שבמקומות אחרים לא ניצח, כנראה הפלשתים הוכו על ידו מכה רבה. את רקעה ההיסטורי של הנבואה אפשר לשער רק מתוך תוכנה.י״א(ישעיהו ט״ו: א׳-ט״ז: י״ד)
מפלת מואב
הנבואה שלפנינו מתארת את מפלתה של מואב, שבעקבותיה נמחקו עריה הראשיות והחשובות. המפלה גרמה למהומת מוות והניסה את תושבי ערי מואב. התושבים זועקים ומבכים את מצבם הרע, וחיות רעות מזנבות בהם. מלבד ערים אחדות שנותרו לפליטה, נהרסה מואב עד היסוד ולא יכלה להיבנות עוד. אף על פי שאפשר להבין את עיקרה של הנבואה, קשה לזהות את המפלה המדוברת. בין היתר, מפני שהמאורעות ההיסטוריים והתיאורים הגיאוגרפיים אינם ברורים לאשורם.י״ב(ישעיהו י״ז: א׳-י״ד)
כיבוש ארצות הצפון
הנבואה שלפנינו מכוונת בעיקר כלפי ארצות הצפון. הנבואה פותחת בדמשק בירת ארם וכוללת את סביבתה. הדברים הצפויים לגויים בעתיד הרחוק, המתוארים כאן, כרוכים גם בתהפוכות גדולות בישראל — מכות ואכזבות, יציאה לגלות ואיבוד כל נקודת משען.י״ג(ישעיהו י״ח: א׳-ז׳)
נבואה על עם רחוק לימים רחוקים
נבואה זו, שלשונה קשה להבנה, מתייחסת לעם רחוק שזהותו אינה ידועה. בהמשכה מתוארת תקופת חורבן שתקדם לְבוא הגאולה.י״ד(ישעיהו י״ט: א׳-כ׳: ו׳)
הנבואות על מצרים
מצרים עומדת במרכזן של הנבואות שלפנינו. בנבואה הראשונה נזכרות בעיקר מפלות ופורענויות — אימה ומלחמה, חורבן כלכלי, אבדן חכמה ודרך. בצדן מתואר גם עתיד מאושר הצפוי למצרים — ריפוי מגפותיהם ועזיבת אליליהם. לאחר המשא הזה מצורפת נבואה לזמן קרוב יותר על שביים וגלותם של המצרים ביד מלך אשור. במשך כל הדורות ראו המצרים בעצמם את מרכז העולם, בני התרבות העליונה ואנשי החכמה. לאור זאת ראוי לקרוא את הנבואה שלפנינו.ט״ו(ישעיהו כ״א: א׳-י״ז)
משאות ארצות המזרח: מדבר-ים, דּוּמה וערב
לפנינו נבואות על עמים ומקומות שידיעותינו עליהן מועטות ביותר. כיוון שהנביא מדבר על התרחשויות רחוקות ממקומו ומזמנו, ייתכן שאף שומעיו לא ירדו לסוף דעתו, ואף להם לא היו נהירים מושאי נבואותיו. מכל מקום, לתיאוריו עשויות להיות השלכות לחיים העכשוויים של אנשי ירושלים השומעים את דברי הנבואה, שכן הנבואות מדברות על זעזועים מדיניים וצבאיים באזורים שונים במזרח. תמורות אלו עתידות להשפיע בשלב כלשהו על גורלה של ירושלים, ולפיכך עליה להיערך לקראתן. המשא הראשון בקבוצה זו עוסק כנראה בקריסתה של בבל על ידי עילם ומדי. הנביא מתאר את נפילתה, כמי שצופה בה באופן מוחשי, אך יש לציין כי בזמן אמירת הנבואה בבל לא הייתה עדיין מדינה חשובה כלל. במשא השני, שקשה לדעת אם הוא קשור לקודמו, מתואר ערב המלחמה בדוּמָה, שכנראה אף היא שוכנת במזרח. גם בנבואה זו הנביא מעמיד עצמו בדמות השומר הצופה, שתפקידו לדווח על ההתרחשויות הממשמשות ובאות. נבואה זו קצרה, ועיקרה בלשון הארמית. ייתכן שזהו ניסיון לדבר בשפתם של אנשי המקום ההוא או בשפה קרובה לשפתם. המשא השלישי פונה אל שבטים ערביים השוכנים בעבר הירדן המזרחי. הנביא מכין את בני אותם שבטים לקראת בואם של פליטי קרבות מאזור אחר. הוא מתאר את תבוסתה של קדר, משבטי ערב, ונוקב לה זמן מוגדר. ייתכן שכל הנבואות הללו צופות מתקפה של אויב אחד שמוצאו בעילם ובמדי. אויב זה עתיד להשמיד את בבל והוא פונה דרומה ומחריב את ממלכות הנוודים המדבריים. דוגמא למהלך כזה מופיעה בספר בראשית — מסע המלחמה שעורכים יושבי בבל ועילם על מנת לכבוש שטחים בארץ כנען ומדרום לה.ט״ז(ישעיהו כ״ב: א׳-י״ד)
ירושלים בסכנה
בתוך סדרת הנבואות העוסקות בעמים מופיעה נבואה אחת הפונה לירושלים. כקודמתיה גם היא אינה מתוארכת, אבל נראה שהיא מתייחסת לתקופה מאוחרת יחסית — תקופת המצור האשורי על ירושלים. יש להניח כי סידור הנבואות בספר אינו כרונולוגי. לא ברור מדוע סודרה נבואה זו במקום זה. הנביא מתריע על חומרת מצבה של הממלכה. לראשונה היא עומדת מול מעצמה צבאית, ונראה כי בדרך הטבע אין לה סיכוי. פנים רבות לאווירה בעיר: מצד אחד, השלטון מכין את העיר ומבצרה לקראת מלחמה; מצד אחר, אנשיה נבוכים והמומים; קצינים מנסים לברוח ממנה, ועם זאת ננקטים אמצעי הגנה שונים. ובצד כל אלה — העיר הוללת, ושוקעת בנהנתנות, כאילו אין האויב אורב לה בחוץ, אם מפני שאננות ואמון יתר בפעולות הביצורים, או להפך — מתוך ייאוש והשלמה עם הידיעה שבקרוב יִגלו תושביה מארצם ויתבוללו בגויים. אין הנבואה הזו מגלה מה יעלה באחריתה, מלבד העונש הנחרץ שיבוא על האוכלים והשותים מתוך ידיעה שימותו בקרוב.י״ז(ישעיהו כ״ב: ט״ו-כ״ה)
אחריתו של האיש אשר על הבית
אל המשא על ירושלים הנתונה תחת איום אויב, צמודה נבואה המכוונת לאדם מסוים; שבנא, שהיה הממונה על בית המלוכה, ייפול ממעמדו הרם. מעשיו של האיש אינם מפורטים בנבואה זו, אך משתמע ממנה כי הואשם בבגידה. חכמים אמרו ששבנא ניסה להגיע להסכם כניעה בפני מלך אשור, ואולי אף חשב לתפוס את מקומו של חזקיהו המלך. תחת תכניותיו של שבנא להיקבר בעיר בקבורת מלכים, מנבא לו ישעיהו כי יושלך מארצו וימות בגולה. הכבוד שייחל לו ייהפך לקלון, תחת הקלון שרצה להמיט על בית אדוניו.י״ח(ישעיהו כ״ג: א׳-י״ח)
משא צור
הנבואה החותמת את קובץ המשאות עוסקת בעיר צור ובעיקר במפלתה. צור הייתה עיר קטנה, ששימשה מרכז מסחרי גדול. אף הנביא יחזקאל מתאר את צור באופן מפורט ולא פחות דרמטי, כעיר סחר מרכזית בעולם, שלבסוף נשברה ונחלה מפלה. צור הותקפה מצפון כמה פעמים. אף שהאשורים לא כבשו אותה, יכלו לה הבבלים לאחר מצור קשה שארך שנים רבות. בתום שבעים שנות חורבן התאוששה צור. בסוף המשא מתאר ישעיהו את תהליך התאוששותה בזלזול, וחותם את נבואתו בצור העתידית שתעמוד לשירותם של ענייני הקודש; סחרה יוקדש ליושבים לפני ה'. אמנם צור הוקמה מחדש פעמים אחדות אחרי חורבנה, אך מה שהיה פעם מרכז הכלכלה העולמית, הוא היום עיר רגילה חסרת חשיבות כלכלית מיוחדת.י״ט(ישעיהו כ״ד: א׳-כ״ז: י״ג)
הרס הארץ וכינונה מחדש
לאחר מקבץ הנבואות לגויים פרטיים באות נבואות נעדרות נמען ותיארוך. מצוירת בה סוף העולם, על תהפוכותיו ומוראיו, ותקומתו מחדש. הנבואה הראשונה, הכוללת אליטרציות (כלומר שוויון צלילי מלים סמוכות) רבות, מתארת מהומת עולם פיסית וחברתית וקריסת מערכות אפוקליפטית. האסון אינו נראה כמלחמות בין עמים או בין קהילות ואישים מסוימים, אלא מעין רעידת אדמה קשה, או מעין מה שהיינו מעלים בדמיוננו היום סביב שואה אטומית. זהו אסון מקיף, שיממון כללי של הארץ ושל הנפש, חוסר ודאות, היעדר סדרי חברה ושלטון ואימה גדולה. נראה כי זהו תיאורו של יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. לעומת אופיין השלו והאופטימי של רבות מנבואות ישעיהו, כאן יתואר חורבן העולם בצבעים עזים. תיאורי אחרית הימים הללו הם מן החדים והקשים שבתנ"ך. ישעיהו חוזה שבר, ריקבון, חידלון ושואה עצומת ממדים. מהמלכויות הארציות והשמימיות לא ייוותר אלא מעוז אחד — בהר ציון ישכון כבוד ה'. גילוי ה' בירושלים יחולל שינוי מהותי בעולם כולו. הרוע לסוגיו יבוער, וייכונו אמת ויושר. אז ייאמרו ביהודה דברי תודה ותהילה על תשועת ה', על גבורותיו בכילוי הרשע ועל נפלאותיו עם ישראל בקומו מעפרו ובקיבוץ נידחיו.כ׳(ישעיהו כ״ח: א׳-כ״ט)
תוכחה לחברה הוללת
נכבדי אפרים ויהודה שותים ומתהוללים. אנשים סובאים ומתקשטים, מחליפים אמירות שנונות, מתבדחים על המצב, וממשיכים לחיות את חייהם בלי להקשיב לדברי תורה ומוסר. בהתלוצצויותיהם הם הודפים את אזהרת הנביא ואת דאגת המחר. על הרקע הזה נאמרות הנבואות שלפנינו. הראשונה פונה אל גאות שיכורי שומרון הנובלת, והשנייה — אל יושבי ירושלים, שאף הם עתידים ללקות. הנבואות מתארות מדינה מסואבת, המתעלמת ממי שמראה לה הזדמנות להיחלץ ממצבה או מורה לה כיוון לתיקון. באדישותה היא הודפת דברי מוסר ותורה, כאילו דוברו בלשון זרה או כדברים השייכים לתינוקות. כמו במקומות אחרים בספר, גם כאן מוכיח ישעיהו על פריעת המוסר המשפט והצדקה. הוא יוצא חוצץ נגד מי שמקיימים את הטקסים, הצומות והתפילות, אך לבם אטום בפני עקרונות היושר והמוסר. סגנון התיאורים הנוקבים מלמד כי אין הוא רוחש כלפיהם כבוד. בנבואות שלפנינו מְשלים ודימויים רבים, כמה מהם חוזרים ונשנים, ויש בהן גם ביטויים סתומים. הן מכילות גם דברי נחמה לשארית העם על כבוד, משפט וסדרים יציבים שייכונו בעתיד.כ״א(ישעיהו כ״ט: א׳-כ״ד)
צרת ציון וישועתה
כאן פונה הנביא אל שומעיו העיקריים — בני ירושלים, ומשמיע באוזניהם דברי תוכחה בצד נבואת נחמה. הוא פותח בקריאת הצער, הוֹי, על מצוקת ירושלים בבואה במצור, כנראה על ידי חילות סנחריב. לאחר שרוחה של ירושלים תישבר, תבוא ישועתה במפתיע. בהמשך דבריו מתוארים הבלבול והמבוכה הגדולה שיאחזו בעם ובמנהיגיו. את אלה כורך הנביא ביראת ה' חיצונית בלא לב, כאילו יושבי העיר נשמעים לפקודה חברתית או שלטונית בלבד. שוב בוקעת קריאת הוֹי כלפי עושי רעה בסתר, המניחים שאינם נראים. גם הם מגבילים את עבודת ה' אל הממד החיצוני הגלוי, ואילו במסתרים הכול מותר בעיניהם. הנביא מתריע כי אחריתם של אלו אבדון. אין לדמות את היצור ליוצרו, ואי אפשר להיסתר מה'. דווקא הנדכאים, השכוחים והנעזבים יוסיפו שמחה בה'. לבסוף יתחולל שינוי בעולם: יחדלו החוטאים וקלי הדעת, ובית יעקב יקדיש את ה' מתוך הכרה פנימית.כ״ב(ישעיהו ל׳: א׳-ל״ג: כ״ד)
מבטחי שווא שיכזיבו, הבטחות אמת שיתגלו
גם הנבואות הבאות מכילות דברי תוכחה ונחמה ליושבי ירושלים. הן עוסקות בנושאי מדיניות עכשווית בצד אירועים עתידים. הנביא מתייחס לניסיונותיהם של אנשי השלטון בממלכת יהודה להתערב בפוליטיקה הגדולה. ממלכות יהודה וישראל הקטנות היו ממוקמות במשך דורות רבים בין שתי המעצמות של האזור; מצרים בדרום ואשור המתחזקת והולכת בצפון. מאוחר יותר הוחלפה המעצמה הצפונית בבבל ואחר כך בפרס. את המתח ששרר בין המעצמות הגדולות הללו, ניסו המדינות שבתווך לנצל לטובתן. הנביא ישעיהו מתריע על הנטייה, המבוהלת משהו, לסמוך על מצרים ולהיעזר בה. אמנם למצרים היה כוח עמידה, אבל להבטחותיה לא היה משקל רב. גם נביאים אחרים אמרו דברים דומים, ולהבדיל, גם השליחים האשוריים הצהירו שאין לסמוך על המצרים. נראה כי שרי יהודה ניסו לקומם מדינה חזקה שתנהל משא ומתן עם מצרים כשווה מול שווה, אבל לאמתו של דבר לא היה ליהודה כל כוח פוליטי. ישעיהו מנבא שמדיניות זו תקרוס בקרוב, ועם זאת ה' ישבור את אשור ומלכה. לאחר שיתנפצו אלילי בני האדם ותחבולותיהם, וידעו לפנות אל ה' המפעיל מעצמות ומשדד מערכות, יקום עולם חדש, שבו יפעלו השמים והארץ יחדיו. בני האדם יפנו אל ה' ואל נביאיו, והוא ייענה, יורה להם דרך ישרה ובטוחה ויברך את מעשה ידיהם. ה' יגונן על ירושלים וישכון בה, והיא תקבל את מלכותו.כ״ג(ישעיהו ל״ד: א׳-ל״ה: י׳)
ציית אדום ופריחת ציון
נבואה זו עוסקת במפלת הגויים בכלל ובגורלה של ארץ אדום בפרט. שורשי היריבות בין ישראל ואדום עתיקים ועמוקים, והם נעוצים עוד בהתרוצצותם של התאומים עשו ויעקב ברחם אמם, במאבקם על הבכורה ועל ברכת אביהם. כבר אז נגזר כי נוכח היחלשותם של ישראל יתמרדו כנגדם האדומים, צאצאי עשו. בתקופות אחדות החריפה היריבות בינם לבין ישראל. לנבואת הזעם הזו, שעיקרה על אדום, סמוכה נבואה שכולה נחמה ושמחה לציון, הדומה לנבואות רבות המופיעות בסוף הספר.כ״ד(ישעיהו ל״ו: א׳-ל״ז: ל״ח)
עליית סנחריב על יהודה ומפלתו
העניין שלפנינו וזה שלאחריו, רובם סיפור היסטורי ומקצתם דברי נבואה הפונים אל חזקיהו המלך. תיאור האירועים מופיע גם בספר מלכים באופן כמעט זהה. נראה כי שני הספרים הללו יונקים זה מזה; ספר ישעיה שואב מספר מלכים את ההיבט ההיסטורי, שבתור ספר נבואה אינו טבעי לו, ואילו דברי הנבואה של ישעיהו מסופחים לסיפורים ההיסטוריים של ספר מלכים, הן בחלקם הכלל-לאומי הן בחלק המתייחס לחזקיהו המלך באופן פרטי. הרקע ההיסטורי — סנחריב מלך אשור ערך את צבאו ופנה לכיוון דרום-מערב אל הפלשתים שמרדו בו בגיבויה של מצרים. ממלכת ישראל נכבשה בידי האשורים זמן רב קודם לכן, ויושביה הוגלו מכבר. כעת עולה אשור על ממלכת יהודה שאינה אלא מכשול צדדי בדרכו. הוא מעוניין להבטיח שהדרך לפלשת תהיה פתוחה בפניו. חילות סנחריב כבשו תחילה את כל הערים הבצורות שביהודה, אך כיבושים אלה לא נחשבו עדיין לניצחון גמור, אלא נתפסו כהכנה לעיקר המלחמה — הקרב על ירושלים, עיר הבירה הגדולה והמבוצרת ביותר.כ״ה(ישעיהו ל״ח: א׳-כ״ב)
חוליו של חזקיהו והחלמתו
סיפור הנבואה הבא נושא אופי אישי יותר. הוא עוסק במלך חזקיהו וביחסיו עם ישעיהו הנביא. קודם שהגיע לזקנה חלה חזקיהו ושכב על ערש דווי. ישעיהו בא אליו וניבא לו את מותו. לאחר שהתפלל חזקיהו מקירות לבו אל ה', שב ישעיהו לחזקיהו, ובפיו הבשורה שייוושע ויתחזק, וגם העיר תיוושע מיד אשור. אפשר לראות מאורע זה גם בהקשרם של הכתובים הסמוכים: זהו המקרה היחיד שבו מתבשר מלך בישראל שיצליח לעמוד כנגד מעצמה גדולה. שאר נביאים שניבאו למלכי ישראל ויהודה ניצחון במלחמות התייחסו לרוב למלחמות קטנות, ואילו אשור הייתה מעצמה אדירה, שאף הציעה מעין הסכם כניעה. למרות האיום הגדול עודד ישעיהו את חזקיהו וחיזקו להתנגד לאשור. ייתכן שלאחר הישועה הגדולה והמשמעותית הזו חייו של חזקיהו אמורים להגיע לקצם, שכן בכך מוצו חייו. עם זאת ראוי לציין שהכתובים אינם מעידים במפורש על העיתוי המדויק של מחלת חזקיהו ביחס למפלת אשור — האם חלה לאחר שיצא סנחריב מהאזור או תוך כדי איום המלחמה. אל סיפור מחלתו של חזקיהו מתלווה גם ה'מכתב' שלו. זהו שיר תודה העוסק במחלה וברפואה, ובו מתוארים פחד המוות, המחשבה על החיים שלא נשאר מהם זכר, הסבל והייסורים. ב'מכתב' חזקיהו אינו מניח שפניו מועדות אל מקום טוב יותר. הוא מביע כאן את משאלתו להישאר חי על מנת להודות ולנגן לה'.כ״ו(ישעיהו ל״ט: א׳-ח׳)
גזרת גלות בבל
בעקבות האירועים הקודמים התפתחו קשרים בין המלך חזקיהו לשליט בבל. בתגובה לכך, ישעיהו מנבא לחזקיהו את גזרת גלות בבל העתידה. ואולם חזקיהו, הנוטה לראות את הטוב, מקבל בברכה את הנבואה שממנה משתמע שהעתיד הקרוב יהיה שלֵו ויציב. באופן כללי סברו הנביאים שהיחסים הפוליטיים עם ממלכות הגויים אינם מועילים. על אחת כמה וכמה שהתנגדו לחנופה כלפיהן. על כן היו להכנעתו העצמית של חזקיהו בפני הבבלים השלכות חמורות. ייתכן שבעקבותיה נגזר שהמקדש ייחרב על ידי בבל דווקא. זוהי דוגמה להשפעת מעשיו של המלך על ההשתלשלויות הלאומיות.כ״ז(ישעיהו מ׳: א׳-י״א)
קריאות נחמה
מכאן עד סוף הספר מופיעות בעיקר נבואות נחמה. נבואות הנחמה של ישעיהו הן מקור נחמה ועידוד לצרותיו של ישראל בכל הדורות, בין היתר משום שאין הן מתוארכות, ואין בהן כמעט שום התייחסות למאורעות פרטיים, אלא הן עוסקות בתמורות עולמיות רחבות היקף. אמנם בפרקים הראשונים מוזכרת כמה פעמים שיבת ציון מגולת בבל, אך בהמשך בבל איננה מוזכרת כלל. העניין שלפנינו פותח את הנחמות בארבע הכרזות סביב הבטחת ה' לנחם את עמו ולגאלו: בהכרזה הראשונה קורא ה' לנחמת עמו ועירו; לאחריה נשמע קול המכריז על הכנת הגאולה, וקורא לסלול דרך לה' ולגאוליו השבים מגלויותיהם; הקול השלישי מורה לנמעניו להצהיר כי דבר ה' — לנחם את עמו ולגאלו — עומד לעולם; ולבסוף נשמע קול רם בירושלים המבשר על הופעת ה' המקבץ נידחיו.כ״ח(ישעיהו מ׳: י״ב-ל״א)
גדולת ה' וישועתו
בנבואות הנחמה שלפנינו מבקש הנביא לנסוך מרץ וחיזוק בנפשותיהם של העייפים והמיואשים. לאחר הקריאות הקודמות על מימושו של דבר ה' לגאול את עמו, מוסיף הנביא לדבר בגדולת ה', שהיא מעבר לכל הגדרה, דמות והערכה אנושית, והוא מדגיש באוזני העם שעליהם לתלות את תקוותם בה' לבדו.כ״ט(ישעיהו מ״א: א׳-כ״ט)
משפט ה' עם העמים מול נחמתו לעם בחירו
במרכזה של נבואה זו דברי ניחומים והרגעה של ה' לישראל, הכרוכים מלפניהם ומאחריהם בדברי תוכחה ומשפט עם הגויים. אף על פי שאפשר להבין את תוכנה העיקרי של הנבואה, מושאיה הפרטיים אינם ברורים. אפשר לראות בה נבואה המופנית אל שבֵי גולת בבל או נבואה המדברת על הגאולה העתידה.ל׳(ישעיהו מ״ב: א׳-מ״ג: י״ג)
עתידו של עבד ה'
העניין שלפנינו עוסק בעבד ה', תוארו, ייעודיו ופעולתו העתידה. הכינוי עֶבֶד ה' במובנו המצומצם מתייחס לאדם שה' בחר לגאול את עמו ולהאיר לעולמו, בין שהוא הנביא ובין שהוא המלך המשיח. במובן רחב יותר משמעו עם ישראל כולו, כפי שהוא מתואר במפורש — יַעֲקֹב עַבְדִּי וכדומה. ייתכן שתוך כדי הנבואה מתחלפת זהותו של עֶבֶד ה'. במשך הגלות חש עבד זה עזוב ודחוי מאדוניו, הוא דוכא וחושיו קהו. ה' מנחם את עבדו כי ישמור לו את בריתו, ילחם את מלחמותיו ויוציאו מאפלה לאורה. באמצעות גאולתו המופלאה, המנובאת מראש, יֵדע העבד את רבו ויהיה לו לעֵד.ל״א(ישעיהו מ״ג: י״ד-מ״ד: ה׳)
ה' יגאל את ישראל על אף חטאיו
הגאולה העתידה כרוכה בשינוי סדרי עולם ובנפלאות גדולות. עם ישראל חטא לה' ונענש קשות במשך הדורות, אך חטאיו עתידים להימחק. רוח ה' תישפך על זרעו ותצמיחנו מחדש, והברית בינו לבין אלוקים שבחר בו תשוב ותקום.ל״ב(ישעיהו מ״ד: ו׳-כ״ג)
תוכחה על אלילות
בדברי התוכחה הבאים מבקש ישעיהו להרחיק את ישראל מהאלילות הרווחת בגולה. הנביא מלגלג על חייהם הכפולים של עובדי האלילים הסוגדים לחפץ שעיצבו בעצמם מאותם חומרים המספקים את צורכי גופם. ישעיהו מנגיד בין יוצרי האלילים ועדיהם, השבויים בטעותם, לבין עבדי ה' הגאולים ועדיו.ל״ג(ישעיהו מ״ד: כ״ד-מ״ז: ט״ו)
הנבואות על ניצחון כורש ומפלת בבל
הנבואה שלפנינו עוסקת בפירוש בניצחונות המלך כורש וכיבוש בבל בידו. גם הנבואות שלאחריה עוסקות במפלת בבל אף שלא מוזכר בהן שמו של כורש במפורש. הנביא קורא לישראל לדבוק בה' אלוקיו ומזהיר אותו שלא יתייאש מן הגאולה. אלילי בבל הגדולים יתמוטטו בביזיון ולא יצילו אפילו את עצמם. תרבות בבל וחכמתה לא יעמדו לה, ואילו העם שגלה לבבל עוד ישוב למקומו הראשון, על פי גזרתו של ה' על כורש – העיט שיביס את בבל ויאפשר לגולים לשוב לארצם.ל״ד(ישעיהו מ״ח: א׳-כ״ב)
תוכחה לגולי יהודה
הנביא קובל על גולי יהודה המסרבים לדברי הנבואה למרות שבפיהם הם קשורים לה', ולפי דעתם הם בוטחים בו. העם הִקשה את עורפו כברזל ולא השתכנע באמיתות דברי הנבואה, אף על פי שכל מה שאירע לו עד לאותה שעה לא היה ידוע לאיש מראש, ונצפה רק על ידי נביאי ה'. אף על פי כן הגאולה בוא תבוא, אם לא בזכות ישראל – למען שם ה' ולשם מניעת חילול כבודו. עוני הגלות הוא כור המזקק את העם מדעתו ושלא מדעתו. בדברי התוכחה לגולי יהודה שלפנינו משולבים גם דברי נחמה. הנביא מכין את העם ליציאה מבבל, וקורא לו שלא יפחד מן הנדודים. ישראל יתברך ויתרבה בנחלתו בהקשיבו למצוות ה'.ל״ה(ישעיהו מ״ט: א׳-י״ג)
עבד ה' בגאולה
דמותו של הדובר בנבואה זו אינה מוגדרת בבירור; לכאורה זהו הנביא עצמו, אבל בהמשך נראה כי זהו הגואל העתיד לבוא. חלקים מן הנבואה אף אפשר לפרש כמכוונים לעם ישראל כולו, לדמותו הפנימית. הנבואה מדגישה את תפקידו של עבד ה' בגילוי כבוד ה' ובביאת הגאולה לעולם. לא רק שישראל יחזרו למקומם מכל קצווי תבל, גאולתם אף תאיר את עיני העמים כולם. ביטויים רבים בנבואה זו מופיעים גם בנבואות קודמות המתארות את הגאולה העתידה.ל״ו(ישעיהו מ״ט: י״ד-נ׳: ג׳)
ציון לא נעזבה
נבואה העוסקת בנחמת עם ישראל בקיבוץ גלויותיו. כאשר ה' יילחם לישראל ויגאלם, ישתנה העולם כולו; האויבים יחדלו מאיבתם, והארץ ובניה השבים אליה יחיו מחדש. נעימתה של המשך נבואת הנחמה הזאת חריפה יותר – הנביא מבהיר לעם כי יציאתו לגלות תלויה במעשיו ואינה תוצאה של גזרה שרירותית.ל״ז(ישעיהו נ׳: ד׳-י״א)
הנביא מול יריביו
הדברים שלפנינו עוסקים בעיקרם בעניין אישי: נכונותו של הנביא למלא את תפקידו על אף הקושי הכרוך בו. יש שתוכן נבואתו אינו פופולרי כלל; הוא אומר דברים שאינם ערבים לאוזן שומעיו. בספר ישעיה מובאות כמה נבואות העולבות ביותר בתושבי יהודה וירושלים, בישראל ובמלכיהם. מכיוון שהנביא אינו סופר המבקש להשאיר ספר לדורות, אלא בראש ובראשונה הוא פונה אל אנשים חיים, אנשים אלו נפגעים ומגיבים מתוך פגיעתם. המכובדים שבהם מכלימים אותו בדברים, ואחרים אף יורקים בפניו או פועלים בחזקת היד. ייתכן שההקשר הענייני של נבואה זו לכאן הוא סירובם של הגולים לקבל את דברי הנבואה על יציאתם ממקום מושבם, כפי שבא לידי ביטוי בחתימת העניין הקודם: מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה?! שלא כנביאים אחרים, ישעיהו ממעט מאוד להזכיר את צרותיו, המביאות אותו לבכי ולתחנונים לפני ה'. זוהי הנבואה הראשונה שבה הוא מבטא את כאביו וייסורי נפשו. ישעיהו, המצטייר כאדם גדול מהיבטים שונים, מגלה את תעצומותיו גם בתגובותיו לקשיים הכרוכים בתפקידו. קשיי ההתקבלות של נבואתו אינם מערערים את ביטחונו ואינם מביאים אותו לידי אומללות. הוא איננו נשבר או מבכה את גורלו; להיפך, הוא בז לשומעיו האטומים, ובמקום לעסוק בגורלו, הוא מעורר אותם לדאוג לגורל שנועד להם.ל״ח(ישעיהו נ״א: א׳-נ״ב: י״ב)
נחמה ועידוד
בדברי הנחמה הבאים, המשופעים במלים ובניבים כפולים, מעודד הנביא את החוששים ונוסך בהם ביטחון ותקווה לעולם חדש. יש בהם נבואות המתאימות לגאולת גולי בבל, ונראה שהן מכוונות אליה, ויש בהם נבואות המתייחסות לגאולה העתידה, שאין אחריה גלות, כגון הנבואה על תורה ומשפט שיצאו מירושלים לקצות תבל.ל״ט(ישעיהו נ״ב: י״ג-נ״ג: י״ב)
סבלו ומעלתו של עבד ה'
הנבואה על עבד ה' עוסקת לכאורה בדמותו של אדם יחיד, ואכן מסורות שונות פירשוה כמתייחסת למשיח העתיד לגאול את ישראל. אולם מתוך ההקשר הכללי נראה שהיא מכוונת בעיקרה לדמות הקולקטיבית של עם ישראל. רבים מן המפרשים פנו לכיוון זה, בין השאר מפני שעניין זה נהיה פרשה כריסטולוגית מרכזית בתיאולוגיה הנוצרית. אגב, גם חלוקת הפרקים כאן אינה עניינית, והיא משרתת תעמולה נוצרית בלבד. האופנים והמצבים השונים שבהם מתואר עבד ה', המלך או הגואל, אינם מצטרפים לדמותו של אדם פרטי כלשהו, ואף לא לדמותו של מלך שימלוך בדור אחד. בזמן הגלות מופיע עבד ה' כעלוב, נדכא, נבזה, מוכה ומקולל, ובזמן הגאולה כולו הוד והדר, גאון ועצמה. תמורות אלה הולמות את הפנים המתחדשות שלובשת מהותו הפנימית של עם ישראל בכל דור ודור. כשם ש'בת ציון', המתוארת לעתים באופן מפורט למדי, אינה נערה מסוימת מארץ ישראל, כך 'עבד ה'' הוא דימוי המבטא את העם כולו. המשיח, שדמותו נתונה בין הממשות לחלום, הוא אישיות פרטית, מצד אחד; ומצד אחר, הוא מסמל את גאולת ישראל. הנביא משרטט את תכונותיו המסוימות כאדם פרטי חי, ועם זאת הוא מתאר את תפקידו ומפעליו הציבוריים בעם ובעולם. זוהי דמות אנושית המייצגת את העם.מ׳(ישעיהו נ״ד: א׳-י״ז)
נחמת ציון השוממה והענייה
כמו הנבואות הדומות לפניה ואחריה, גם הנבואה שלפנינו משמיעה דברי נחמה לישראל. ואולם כאן מתבשרת ציון, הממאנת להתנחם, בדברים שלא נאמרו לה קודם: בשבועה שנשבע ה' להתקשר אִתה בברית עולם, בבניינה המפואר באבנים טובות ובהתפשטות תחומה.מ״א(ישעיהו נ״ה: א׳-נ״ו: ח׳)
קריאה לשוב אל ה' ולקבל ברכתו
נבואת העידוד והחיזוק הזאת כוללת קריאה לישראל לשוב אל ה' ולדרוש אותו, וכן הבטחה לעזרת ה' ולגאולת עולם. כאן מתבטאת הגאולה בשפע טובה לישראל, בהפיכת העולם כולו למקום שמח, יפה ומסייע ובקיבוץ הנידחים.מ״ב(ישעיהו נ״ו: ט׳-נ״ז: כ״א)
תוכחה קשה לעם ונחמה בסופה
לאחר דברי הנחמה מגיעה נבואת תוכחה שרקעה אינו ברור לגמרי. מעבר לקושי הכללי בזיהוי זמנה של הנבואה ובזיהוי האירועים שאליהם היא מתייחסת, נבואה זו מכילה רמיזות סתומות. יש להניח כי קהל השומעים הבין את דברי הנביא, אולם אנו, הקוראים בנבואה ממרחק של זמן ומקום, יכולים רק לשער על מה באה תוכחתו המסוימת של הנביא. העניין מסתיים בכך שאלוקים שוכן עם הדלים, חובק ורופא את אלו המאפשרים מקום לטוב, מכה את הנוהגים שלא כראוי עד שנפשם מתרפאת, ומן הרשעים, המקשים את לבם והממשיכים להרעיש ולהרשיע, הוא מסתיר את פניו.מ״ג(ישעיהו נ״ח: א׳-נ״ט: כ״א)
קריאה לעשיית צדק וצדקה ולקידוש המעשים
בצד התוכחה שבנבואה זו והקריאה הנוקבת לתיקון מעשיה של החברה, היא כוללת גם דברי נחמה ועידוד. בפתח הדברים עולות השאלות מהו הצום הראוי, וכיצד נכון לקיים את ימי הצומות. פירושו המקובל של המושג 'צום' הוא יום שאין אוכלים בו, אבל משמעותו במקרא אינה כה מוחלטת. בתורה הוא אינו מופיע, ובדברי הנביאים יום צום הוא יום של עצירה, התכנסות ומיעוט פעילות. ביום זה התאספו אנשים על מנת לבכות על צרה הבאה על הציבור, להתעורר ולטכס עצה. משמעותה המקורית של קריאת צום הייתה אפוא קביעת יום לכינוס הציבור תוך עינוי נפשם, לדיון, למחאה או לזעקה, שלא היו קשורים בהכרח להימנעות מאכילה, ועל כל פנים לא היא הייתה נושאו המרכזי של הצום. הנביא מסתייג ממחוות של יראת שמים שאינן כרוכות בשינוי בנפשותיהם של הצמים ובהתנהגותם החברתית. רק אם הצמים ישנו את יחסם לסובלים ויטו כתף לזולתם, תתקבל תעניתם. בצד הקריאה לקדש את המעשים ביום הצום ולתקן תיקונים סוציאליים, ישעיהו קורא לעם להיזהר גם בקדושת יום השבת, שאף הוא יום עצירה וכינוס. בהמשך חוזר הנביא לתוכחתו הכללית באשר לתיקון עוולות חברתיות. מתוך דבריו עולה תמונתה של חברה הנוטה מדרך הטוב והישר, אשר ישועתה ממנה והלאה.מ״ד(ישעיהו ס׳: א׳-כ״ב)
אור עולם בציון
הנבואה הזו כל כולה נחמה לציון. היא מתארת באופן ציורי את גאולת ישראל; ציון החשוכה, העזובה והמרוששת תהיה מקור אור מופלא לעולם, הומייה מאדם, משופעת בכל טוב ומוגנת. העמים יתאוו לקודש השורה בה, יבואו ליטול חלק בעבודת הקודש, ובכך יאורו באורה של ציון.מ״ה(ישעיהו ס״א: א׳-ס״ג: ו׳)
בשורת הגאולה העתידה
ברקען של נבואות הנחמה הבאות נמצאת ירושלים והמדינה כולה – בשעת אמירת הנבואות או בעתיד – במצב ירוד של דכדוך ושממה. הנביא מדבר נחמות וצופה שכל זה יתוקן. נראה שהנבואות הללו מתייחסות לגאולה האחרונה שלעתיד לבוא. הן מבשרות את טובתם של ישראל וירושלים ואת נקמת ה' באויביהם.מ״ו(ישעיהו ס״ג: ז׳-ס״ד: י״א)
תפילה על הגאולה
הדברים שלפנינו עוסקים בצרות ישראל ובגאולתו הכרוכות אלה באלה. עיקרו של העניין דברי תחנונים וכמיהה לגילוי מחודש של ה' בפני עמו ולגאולתם. יש בו גם דברי וידוי והתנצלות, הזכרת חסדי ה' עם העם בעבר, לעומת הסתרת פניו בעת החורבן בהווה. זיכרון היחסים שהיו בין ה' לעמו, מפיח את התקווה לגאולה העתידה.מ״ז(ישעיהו ס״ה: א׳-ס״ו: כ״ד)
הגמול העתיד לבוא
בצד דברי תוכחה לנוהגים שלא כהוגן המתרחקים מה', מתארת חתימת הספר את התגלותו של ה' ואת הגאולה. הגאולה העתידית אינה מצטיירת כרצף של מתנות, ישועות ונחמות בלבד, אלא כעת של גמול. על כן כוללת הנבואה הן את השכר המיועד להולכים בדרך הטוב, והן את הפורענות שתגיע לעושי רע.